חורב של״דHoreb 334
א׳ג: כבוד קנין האדם — אסור גנבה, גזלה, עשק.
1
ב׳לא תגנבו (ויקרא י״ט י״א).
2
ג׳לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך (שמות כ׳ י״ד).
3
ד׳לא תעשק את רעך ולא תגזל, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר (ויקרא י״ט י״ג).
4
ה׳לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך, אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה׳, והיה בך חטא (דברים כ״ד י״ד).
5
ו׳כי ינגב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן — תחת השה. אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו, שלם ישלם, אם אין לו ונמכר בגנבתו. אם המצא תמצא בידו הגנבה, משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם (שמות כ״א ל״ז, כ״ב א׳).
6
ז׳נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר וגו׳ והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק וגו׳ ואת אשמו יביא לה׳ (ויקרא ה׳ כ״א).
7
ח׳ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו, זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלקים, ויאמר להם אלקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ (בראשית א׳ כ״ז).
8
ט׳ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו׳ (במדבר כ״ז ח׳).
9
י׳כמו נתן ה׳ בעד רוח האדם את ״הגוף״ שלו, להיות כלי תשמישו לפעולותיו, עד כי עלינו, לכבד בגוף האדם את רוחו, כן נתן ה׳ לרוח האדם את הארץ עם כל הנמצאים, אשר תשא עליה, ועם כל הדברים המתיחסים אל התבל הארצי, למען יוכל, לרכוש אותם אליו ״בחופש ובבחירה״, למשול עליהם ולהשתמש בהם כרצון ה׳ ותעודת האדם. — לכן אם רוח האדם נקב על איזה דבר המתיחס אל ״הארץ״ ואשר, בא ברשות גופו ויאמר, כי ירכוש לו את הדבר ההוא להיות ״קנינו״, להיות ״שלו״, אז נהיה הדבר ההוא באמת ״שלו״ ונחשב לחלקו בחיים, כמו הגוף שלו, אשר חלק לו ה׳, להיות שייך אליו, שלו הוא כל דבר, את אשר יביא אתו זה היצור בתבל, הבא ברשותו וזכותו להיות קנינו או את אשר האדון והקונה יוציא ממנו בפעולתו ומעשהו — והנה בה בזכות, שרכש לו האדם את הדבר ההוא בחופש ובבחירה, כן יוכל לשלוט על הדבר ולהשתמש בו כרצונו החפשי. — אולם אם האדם יבטל ויאפס את זכותו מעל הדבר ההוא אם בשלמות הבטול, עד כי ישוב הדבר להיות שייך עוד הפעם אל הארץ (הפקר), או יבטל את זכות של עצמו רק לטובת איזה איש מיוחד בלבד (מכירה, נתינה, הלואה, וכו׳), אזי באופן הראשון יוכל מאז כל אחד לקחתו ולרכוש לו את הדבר ההוא, ובאופן השני הדבר עובר ונכנס הנהו ברשות רוח האדם השני, שלמענו בטל הראשון את זכות עצמו עליו, גם אם יקרא ה׳ איזה רוח בן אדם אל על, אזי בשוב העפר אל עפרו והרוח תשוב אל האלהים, אשר נתנה, הואיל ה׳, לכונן ולסדר ככה, כי צאצאיו, אשר נחלו ממנו את החיים, המה ינהלו ויקבלו ממנו גם את האמצעים לחיים ולפעולה — ואם אלה (הבנים) יחסרו לו, אזי קנינו ורכושו ישובו, להיות ירושת נחלה לאלה, אשר הנחילו לו את החיים (אבותיו), ואם גם אלה אינם עוד עלי אדמות, יפלו הקנינים לנחלה לאלה, אשר קבלו גם הם כמוהו מאבותיו את החיים (אחים) או יעברו לשאר שארי בשר (ירושה) — ואם כן כל דבר, אשר רוח האדם, מטעם הזכות וסדר ה׳, יש לו הכח לקרוא אותו בשם ״שלו״ הלא הוא: את אשר ירכוש לו בחופש מהטבע, או הדבר אשר למענו ובשבילו בטל רעהו את זכותו עליו, והדבר קם, להיות ברשות וזכות האדון השני על ידי ממכר או מתנה — או את אשר נפל לו לירושת נחלה מאבות וקרובים — וכן לכל כאשר לכל, את אשר הביא הקנין ההוא עמו או את שהוציא האיש ההוא בפעולתו מהקנין ההוא — החובה על כל האנשים, להכיר ולהוקיר את זה, ולכבד את הקנין בתור רכוש השייך לרעהו — לו לבדו ולא לזולתו — לכן בבלי רצון בעל הקנין אל יגעו בקנינו ורכושו — יען כי הוא סדר ה׳, כי כל יצור בתבל, שבא ברשות ובזכות איזה רוח האדם, להיות קדושת קנינו ונחלתו חופפת עליו — ״שלו הוא״ — (ראה פרק ד׳).
10