חורב שמ״טHoreb 349
א׳והנה אם נתת את דברתך והבטחתך למסירת הזכות, אף כי לפי התקנה, אם גם נתת כסף, רק אם לא נעשה אחד מאפני מסירת הקנין לא נוכל לחשוב עוד, כי נגמר הדבר בעצם שלימותו ויוכלו עוד לחזור בזה, בכל זאת גם המוכר גם הקונה באופן, אם נתקבל הכסף או אם הקונה רשם איזה סימן על הסחורה וכדומה, ואם חזר אחד מהם, מארת הקללה של ״מי שפרע״ רובצת וחלה עליו, הלא הוא : ״מקללים אותו בבית דין״ ואומרים: מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים, שטבעו בים, הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדבורך״, ואף הנושא והנותן בדברים בלבד גם עליו החובה, לעמוד בדבורו, אף כי לא לקח כסף ולא רשם ולא הניח משכון, וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר, אם כי לא יקללו אותו בקללת ״מי שפרע״, בכל זאת נמנה הנהו בין ״מחוסרי אמנה״ ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי מחוסר אמנה הוא זה, אשר איננו עומד בדבורו במעשהו ומוצא שפתיו לא ישמור. כמו כן, אם הבטחת לתת לאיש דבר מה והוא סמך על זה ונחמת וחזרת בזה, הנך נקרא בשם ״מחוסר אמנה״, אם לא תקים את הבטחתך ולא תשמור את מוצא שפתיך. — (ר״ד).
1