חורב שפ״וHoreb 386
א׳י: כבוד ושלום — לשון הרע, רכילות.
1
ב׳לא תלך רכיל בעמיך (ויקרא י״ט ט״ז).
2
ג׳זכרון לבני ישראל וגו׳ ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר י״ז ה׳).
3
ד׳הציור והתכנית של כל איש, אשר כמו חי יהיה רשומו נכר, להתקיים ברוחות אנשים אחרים הוא: ״כבודו״ של אדם — אל מול פני הציור הזה יכוננו האנשים את פעולותיהם, גם יקבלו מאתו את שפע פעולתו בנוגע אליהם, לכן ״הכבוד״, גם בגלל הטעם הזה, כחו ופעולתו רבו אתו, אבל על הציור הזה תלויות הנה גם דעות בני אדם, גם החשיבות והאהבה, אשר יראו האנשים אל גבר עמיתם, עד כי אחרי המדרגה של טהרת ההשקפה על ה׳ ורגש ערכנו עלינו, עומד הוא ״הציור״ הזה במעלתו וערכו עליו, עד כי אין גמול ושלום יקר ונעלה למשיבת נפש, כמו הידיעה הנאמנה מדבר חשיבות ההכרה של האהבה, הכבוד והיקר, אשר יתנו ויחלקו לנו האנשים, ואם כן ״הכבוד״ הנהו תנאי ״אושר החיים״. — אמנם כן, האדם, יען לרוב תכבד עליו ע״י ההשקפה של עצמו, להכיר ולדעת אל נכון את ערך עצמותו, הוא יראה את עצמו ותכונתו בנקל, כאלו רואה הוא את תמונתו בראי (שפיעגעל) בציור ובתמונה שלו, אשר ישאו אחרים בקרב לבבם ורוחם על אדותיו — וההתקשרות של חבה אל הציור ההוא יש לה תכונה מיוחדה, עד כי ישנם אנשים, אשר בינם לבין עצמם לא ייראו לעשות דבר שלא כהוגן, אנשים כאלה, אשר דעת ה׳ והכרת עצמותם נקלות הנה בעיניהם, ובכל זאת גם אלה מתאמצים המה בכל נפשם ומאדם, להחזיק ולכלכל בלבות אחרים את ציור עצמותם, להיות למו ברק תום וטוהר מבלי כל דופי, עד כי לפעמים גם ״כבוד בלתי טהור״ כזה הנהו הגורם והתומך למלואי החובה והמצוה, אף יועיל עוד, כי לאט לאט יצאו על ידו באחרונה צדק ומישרים גם באמת לאמתם, בעוד האדם, אם אך יתן ערך וחשיבות להציור וההכרה של אחרים על אדותיו, לאט לאט ילמוד ויתרגל עי״ז, לתת חשיבות גם להכרת ה׳ והכרת עצמותו, עד כי יסכן ויתרגל, לאהוב בלב תמים את החובה והמצוה בתור ״תעודה נתונה מה׳״.
4