חורב שצ״גHoreb 393
א׳יא: עדות ומשפט.
1
ב׳לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ׳ י״ג).
2
ג׳לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך (ויקרא י״ט ט״ו).
3
ד׳לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע, להית עד חמס.
4
ה׳לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת. ודל לא תהדר בריבו (שמות כ״ג א׳).
5
ו׳לא תטה משפט אבינך בריבו (שם כ״ג ו׳).
6
ז׳ושחד לא תקח, כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים (שם כ״ג ח׳).
7
ח׳ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר: שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא (דברים א׳ ט״ז).
8
ט׳הן אמנם כמו לא נתן ה׳ את תורתו לאיש פרטי, רק להכלל והצבור שאיננו מת לעולם, ומיד הכלל הלא יקח לו האיש הפרטי את התורה והתעודה בערבה נאמנה, להיות לו לקו חייו; כן היא החובה על הכלל והצבור ע״י באי כחו, לשמור ולנצור את חיי האיש הפרטי, לבל יטה האיש ההוא מני דרך ״הצדק והמישרים״, ובאופן, אם נטה ממנו, אם חטא ויאשם, על הכלל, ע״י באי כחו אלה, לדין דינו ולחרוץ ״משפט״ עליו מטעם ״הצדק״, ולהוציא את דבר משפטם לפועל, באי כח הכלל אלה בתור נושאי דגל ״הצדק והמשפט״ המה: ״השופטים״ — עליהם להיות לפה בעד ״הצדק״, אשר הנהו כמחריש, ותעודתם הלא היא: להוציא לפועל את אמרות ״הצדק הכללי״ בנוגע לכל ענין פרטי, אשר יקרה. ואם השופט נאמן הנהו לתעודתו, אז יוציא לאור משפט ודברו בצדק שריר וקים.
9
י׳אבל יען כי הנשפט יתיצב לפני השופט תמיד אחרי הדבור, שכבר יצא מפיו, אחר המעשה שכבר עשה, והנה מפני, כי ״המלה״ הלא היא כבר עברה וחלפה וגם עצם המעשה ״כבר נעשה״ ורק נכר הנהו עוד עפ״י התוצאות, שעלינו להכיר את המעשה על פיהן, ויען כי אנחנו אמנם לא נדע את עצם המעשה אל נכון, כפי שפעל ועשה באמת, או את אשר בטא בשפתיו לאשורו, ואם כן, איככה נוכל להחזיק לפנינו עוד את המלה, אשר עברה וחלפה כמו הגה, גם לדעת את המעשה ולצייר לפנינו כמו שנעשה, להציגם לפני השופט, להיות בתור דבור ופעולה, כאלו נעשו לפניו בהווה, למען יחרוץ משפטו עליהם? בגלל הדבר הזה תבוא ״העדות״ (עדות, עד — ״דויערן״ — ומזה המלה ״עוד״ (נאך) ״הארכת״ קיום הדבר, ״ועודד״, לתת הארכה וקיום לאיזה דבר), לפעול פעולתה אמונה ולמלאות החסרון של הזמן, ולתת דבק אל הרוח של העת. ״העד״ — הוא האיש, אשר היה אז בעת הדבור, בעת ״המעשה״, עת דבר או פעל הנשפט; העד ראה בעיניו ושמע באזניו והשיג כל זאת בחושיו, הוא שמר את הדבר בלבו וברוחו החזיק את הדברים החולפים ועוברים, להתקיים אצלו, והעד ההוא יגיד אחרי כן בפני השופט, את אשר ראה ושמע ויתן לדבר החולף והעובר את ההארכה, הקיום והחזוק.
10