חורב תקמ״חHoreb 548
א׳יג: חנוך.
1
ב׳תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב (דברים ל״ג ד׳).
2
ג׳רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים, אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך (שם ד׳ ט׳).
3
ד׳ושננתם לבניך ודברת בם (שם ו׳ ז׳).
4
ה׳ולמדתם אתם את בניכם, לדבר בם וגו׳ למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, אשר נשבע ה׳ לאבתיכם לתת להם, כימי השמים על הארץ (שם י״א י״ט).
5
ו׳אם מנויה וגמורה היא, כי הברכה היותר גדולה, הלא היא לאצול ברכה לזולתו, האם תוכל להיות ברכה יותר גדולה ונעלה מזאת הברכה, לחנך ולהחזיק יצור כזה, שהנהו בעד עצמו דל חלקו בחיים וחסר כל כח וזכות, ועליו לקבל את הכל כאשר לכל רק מאהבתך, רק את אשר תושיט לו אהבתך מכל מתנות התבל הארצי, אף ע״י אהבתך ימצא לו מקומו הנכון בתבל, להגיע אל איזה תעודה בחיים? הביטה נא וראה! הן ברכה כזאת יתן לך ה׳ בהולד לך, בן ובת. שור נא על היצור הקטן ההוא, אשר התעורר למציאותו בחיים! — האם לא יגיד לך קול קורא במשכיות לבבך, מה הוא לך, ומה נדרש לו לקבל מידך? — הן אמנם, ליוצא חלציך זה, אין כל זכות וצדקה עליך, יען מה יוכל הוא לעשות ולפעול למענך?! — ובכל זאת, הן עליך, להיות לו הכל, הכל, לא מטעם ״הצדק״, רק על פי חובת ״האהבה״, ובכח האהבה, שהיא אמנם תעודתך היותר גבוהה, מטעם האהבה, שהיא לא אחרת, רק כי על ידה תהיה ברכה ותביא ברכה מסביב לך — אבל עליך, לחוש ולהרגיש את כל עצם הקדושה, את כל עצם האשר, את כל עצם יקר התעודה הזאת וחין ערכה. עליך לחוש ולהרגיש ולדעת, כי השם ״אב״ יקדש אותך להיות ״כהן גדול״ במקדש חיי ביתך, ולמלאות את האצור במושג השם ההוא בנוגע אל זאת הברכה בכל לבבך ובכל נפשך, ברוח נכון, בשמחה ובקדושה־לא בעדך ראה הילד אור וחלד, רק אתה הנך נמצא בתבל בעד הילד — פרי בטנך זה — וזה הוא גם הלקח טוב, אשר תלמדך התורה, באשר תחובב אותך ותצוך לפדות את ״בכור בניך״, ולפטור בפדיונך זה את כל שאר בניך (ראה עדות פרק כ״א), וזה הוא הרגש הראשון הנדרש ממך, כי יתעורר בקרבך, יען כי בו ברגש ההוא כלולה היא זאת ״הברכה״ — ובהיותך מלא רוח רגש כזה, לא תחפוץ עוד להוציא לך מהילד את התועלת האפשרית בעדך, עוד לא תביא חשבון, אם יגמול לך, ובמה יגמול לך הילד בימים הבאים, בעד כל יגיעך ועמלך לטובתו — יען כי הנך נמצא בעד הילד, ובעצם הרעיון ההוא, כי אמנם בלתי אפשר הוא, כי הילד יוכל לגמול לאביו בעד מפעליו, לטובתו ולאשרו, בזה כלולה ודגולה היא ״ברכת האב״. אמנם כן, לוא לא נחשב בעיניך לאשר ולברכה מאד נעלה חפצך הנאמן, כי תוכל להקריב את עצמך בעד יצור האדם, למצער בעד פרי בטנך, אם ״הנתינה״ איננה יקרה וחשובה בעיניך עשרת מונים יותר ״מהלקיחה״, כי עתה לא היית ראוי והגון להיות ״אב לבנים״ — אולם ברגש ״אב וכהן גדול״ במקדש ביתך כזה, הנך מתיצב לפני ה׳ ושואל הנך: לאיזה תכלית הפקיד ה׳ בידי את קדושת נפש האדם — מה הוא חפץ ה׳, כי תפעל בעדה? או אז שומע הנך את קול ה׳ בדבר קדשו: ״תורה צוה לנו משה״, הקנין, אשר על האב להנחיל ולהוריש לזרעו אחריו, להיות ״מורשה (בקרב) קהלת יעקב״!! — בגלל התכלית הזאת נתן לך ה׳ את הילד — לכן עליך ראשונה, להכניס את בנך בבריתו של אברהם אבינו וכמצוה עליך, לתת את חותם אות הברית החיצון הזה בבשר בניך ע״י ״המילה״ (עדות פרק ט״ז). הן אמנם לתכלית אחת נולדנו כלנו, כל אחד מצאצאי הלאום דרוש להיות בן ישראל או בת ישראל, אשר יעל כשורק בגן ה׳ בקרב הגוי אחד הזה, לכן לתכלית האחת הזאת עליך לגדל ולחנך את הילד יולד לך, יען כי לתכלית האחת הזאת נתן אותו ה׳ לך, ולמרד ולמעל בה׳, קדוש ישראל יחשב, לוא תטה מני דרך ותסיר את לבבך מהתכלית הזאת, — והנה כמו בחיי עצמך, לא רק איזה שעות מיוחדות, לא רק איזה פעולות בודדות, לא רק דברים אחדים, ואיזה מלות דרושים להיות קדושים לתכליתם, יען, אם הנך באמת ובתמים איש ישראל, הלא עליך להיות מלא רוח מחיים קדושים, וכל אחד מרעיוניך, כל אחד מרגשותיך, הנאתך, דבריך ופעולותיך בעדך, בעד ביתך, בעד עדתך, בעד טובת הנסיך והמדינה, בעד טובת כל אדם אחיך, ובעד כל יצור אחיך בבריאה, אשר ישא עליו חותם תכנית ה׳, וכל חלק וחלק מכחך וזמנך דרושים להיות כלם אהובים, כלם ברורים כלם קדושים לתכליתך, יען כלמו כאחד המה ״עבודת אלקים״, כלם מלואי רצון ה׳, לכן גם ״החנוך״ אל חיים קדושים כאלה, דרוש להיות כלו קדוש בכל חלק מחלקיו, אף נחשב הנהו אל ״קדשי הקדשים״ של החיים.
6