חורב תר״חHoreb 608
א׳גם בעת אשר התאחד ישראל בארץ אחוזתו, גם אז לא נקרא עליו שם ״עם״ (פאלק) רק בגלל הארץ לבדה, ששמה מצא לו אחוזת נחלה בחברה לאומית, בעוד ישראל הנהו גוי אחד בארץ גם בקרב גוים וארצות בעוד בנוגע אל תעודתו, הנה קנין ארץ ירשתו וסדרי המדינה המתיחסים אליה, לא נתנו לו להיות נחשבה ״לתכלית״ רק ״לאמצעי״, שעל ידה יוכל למלאות ביתר שאת וביתר עז את חובות ישראל. ״התורה לא נתנה בשביל ארץ ישראל, רק ארץ ישראל נתנה בשביל התורה״!! — ורק זאת התורה גם הרעיון הנעלה, להיות שכם אחד נושאי דגל תעודה רוחנית, על ידי זה התאחדו הפרטים להיות חברת אנשים כללית בתור ״עם״ בפנימיות עצמותם, או ״חברה״ או ״לאום״ (נאציאן) במושג כפי הנאות לזה, ובחיצוניותו הוא ״גוי״ בהיותו בעל גוף אחד (פאלק), ואשר מפני זה גם אחרי כן, אף כי התרחק ישראל מעל אדמתו וארץ אחוזתו וגם נטל כבוד ממנו מהיות עוד השליט על ארץ וממלכה, בכל זאת נפוצות ישראל אלה בגולה גם כן נקראים בשם ״עם״ או ״לאום״. לא ביחוד מפני השקפתו על ״העבר״, בזכרון שבתו יחד בארץ חמדה, טובה ורחבה, גם לא בעבור זה בלבד, בגלל אשר ישים מבטו על ״העתיד״ ותקותו היא תסמכהו, כי הבטחת ה׳תבוא בעתה, עת ירחם ה׳ עמו להקים את דבריו בפי הנביאים והחוזים, להשיבם אל נחלתם ולחדש ימיהם כקדם, בעוד גם על פי הידיעה וההכרה הנאמנה של עם ישראל בדבר תעודתו גם בזמן ״ההוה״ ״עם״ הנהו, הלא הוא כלל אנשים הנושאים דגל רעיון נצחי והמחזיקים שכם אחד בתעודת החיים הנצחית, הנהו ״עם״ המקיים והשומר את הברית הכרותה בינו ובין ה׳ אלקיו, אשר הברית הזאת במעלתה נחשבה לישראל גבוהה ונשאה מחיי מדינה, ואשר בגלל התעודה הזאת יכול היה להאריך את קיומו גם אחרי חרבן ארצו ומדינת ממשלתו. — והנה בעת אשר מתאבלים אנחנו על חרבן הארץ ושרפת עיר הקדש והמקדש, אזי עיקר האבל שלנו הוא על החטא שחטאנו שמה, ואשר הוא אמנם הסב לנו את החרבן האיום והנורא ההוא, אף מחבבים אנחנו את הצרות אשר באו עלינו במסע מדבר גלות החל, בחשבנו אותן למוסר שדי, מוסר אב רחמן, למען נטיב את דרכנו ונשוב אל על. מתאבלים אנחנו על עזיבת התורה וההתרשלות בקיום המצות, אשר כל אלה הביאו לנו את מפלת ישראל והגלותו מעל ארצו. — והנה כאשר נשפוך שיח לאלקים בתפלותינו ונבקש ונתחנן מה׳ כי ישועה ישית לנו וישוב ירחמנו, להשיב בנים לגבולם ולאחד אותנו עוד הפעם בארץ ירושתנו, אזי אין כונתנו ומשאלותינו ביחוד כי בשובנו אל המנוחה ואל הנחלה נוכל להתהדר ולהתפאר ביפעת גדולתנו ורוממות תפארת נחלתנו בקרב מדינות וארצות, רק נעריך תפלה, צקון לחש לה׳, כי ע״י הגאולה והתמורה, בשובנו לארצנו, נבוא לחיות באחדות לאומית גמורה למען נוכל עוד הפעם בנחת ולא בצער, למלאות ביתר שאת וביתר עז את תעודתנו הרוחנית ולמלאות ולקיים את כל התורה והמצוה כאשר צונו ה׳. — אמנם זאת התעודה הרוחנית תחובב אותנו: כל עוד לא יקראנו ה׳ אל המקום, ששם יעד עבורנו, להאחז בארץ ונחלה כבימי עולם וכשנים קדמוניות, אזי הננו מחויבים בכל מקום שיבחר ה׳ לשבתנו בו בכל עיר ומדינה במושבות בני ישראל בגולה, לגור ולחיות שמה ברגשות אמן ואהבה לארץ מולדת, גם לפעול ולעשות בכל כחות גופנו, רוחנו, רכושנו ובכל מדה חמודה ויקרה, הנמצא בפעולת איש ישראל, ולאחד את כל אלה, לדרוש בהם את שלום הארץ והמדינה אשר קבלו אותנו לגור בתוכן ולהאחז בהן. — הננו מחויבים: גם בארצות מושבנו בגולה להתאבל על חרבן ארצנו ולצפות ולקוות, כי ישיב ה׳ את שבות עמו ויקבץ את נדחי ישראל בעת רצון מלפניו, אבל בידיעה נכונה, כי כל אלה יביאו בעתם ובזמנם ורק באופן אם ישראל ימלא את מלואי חובותיו עפ״י התורה והמצוה, אף החובה ההיא תאסור עלינו ע״י איזה אמצעי חיצוני, להוציא בחזקה לפועל את ההתאחדות הכללית ע״י קנין הארץ. — שלש שבועות — אומרים חכמינו ז״ל — השביע הקב״ה בהיות ישראל בארצות גלותו: א) כי בני ישראל אל יעפילו בכח ובזרוע נטויה, לבנות ולכונן בחזקה את חומת ארץ ירושתם. ב) לבל ימרדו באומות, הלא הוא, כי בל יהגו בגד, מרד ומעל בארצות גלותם, רק יהיו נאמנים אל המדינה אשר קבלה אותם לשבת בתוכה. ג) כי האומות בל יציקו ובל ישעבדו את עם ישראל עד למותר (כתובות קי״א א׳). הן אמנם שתי השבועות הראשונות נתקימו ע״י בני ישראל אל נכון, וכפי אשר יעידו ויגידו על זה ״לוחות דברי הימים״ מדור דור, אך ע״ד השבועה השלישית ישפטו האומות והמדינות את עצמן.
1