חורב תרכ״חHoreb 628
א׳מושג עבודת ה׳ בתפילת ״שחרית״, לקדש את פנימיות נפשך, להשתמש עם היום כראוי וכהוגן.
1
ב׳הצעה:
2
ג׳הבוקר אור והיום הנה הגיע — הבריאה הקיצה והתעוררה עוד הפעם ונמסרה אל החיים בתכניתה ובתמונתה, כפי אשר יחדש אותה ה׳ בכל יום תמיד, זה מאות אלפים פעמים — גם אתה הקיצות והתעוררת מחדש, גם אתה נמסרת מחדש אל החיים — עולם מלא כוחות וכשרונות נמצא בך, עולם מלא אמצעים מסביב לך, עולם מלא יצורים לפניך ולנגד עיניך, ועל משך יום תמים כל אלה הנם נתונים נתונים לך מתנת חסד; אולם מה היא זאת התבל, אשר התעוררה עתה לפניך מחדש, בך ובעבורך? מה עליך להיות לה? — מי הוא זה, אשר יופיע בקרב פנימיות נפשך ע״י ההתעוררות והיקיצה מחדש? הלא ה׳ הוא זה! ה׳ אשר על אדותיו תורה ותראה לך תולדות חיי אבותיך הראשונים — פסוקי דזמרה (הודו לה׳ וגו׳), שהוא בהשגחתו העליונה ינהג וינהל כל דוד ודור וכל איש ואיש, גם יחזיק, יכלכל וישפוט וינהיג את כולם (אשרי); ואם גם מנת גורל ישראל בתארו החיצון נדכאה ונהרסה, אבל אל אלקי ישראל החי וקיים לעד, הוא יחזיק ויקיים את עם זו יצר לשמו, וכי בעצם דבר ההחזקה של בית יעקב, אשר כנראה נוטה הוא לנפול תחתיו ובכ״ז הוא ניצב וקיים לעד, הלא בזה יתגלה ה׳ בתור אל יחיד ומיוחד, המושל בכל, המחזיק את הכל, אף קרוב הוא לכל (הללי נפשי), יען ה׳, אשר בנה את בית ישראל הוא עתיד גם לבנות אותו בנין שלם, ה׳, הרופא לשבורי לב, הוא ירפא גם את שבר עמו ויחבש לעצבותם — וכאשר יעד ה׳ לכל כוכב בשמים את מסלולו, את ערכו עליו ותעודתו הנכונה, כן יעד ה׳ גם בעד ישראל אח תכניתו ותעודתו המיוחדת. הוא ה׳, אשר חכמתו לא תעריך עפ״י הגודל החיצון (כי טוב זמרה), ואמנם יבואו ימים, אשר לא עם ישראל בלבד, כי גם כל האנושית באחרית הימים כמו כל הבריאה שכם אחד יעבדו אותו, את ה׳, אשר את ממשלתו בכל יודיעו הכל ויביעו אותה כל יצורי עולם, ממקהלת צבא הכוכבים עד כל יצור נברא, הקטן שבקטנים, שחייו כמו הגה, יחד עם כל נשימה מנשמת אפנו (הללו, שירו, הללו אל). את ה׳, שהוא יתן את הגודל ויחלק את הממשלה, ויכונן כל מסבה וכל מניע את גלגלי התבל ותולדות בני אדם (ויברך דויד), ואת כל אלה הראה ה׳ לדעת ע״י מעשה בפועל על הים סוף (שירה), — (קריאת שמע), גם ה׳, הלא הוא, אשר זה עתה ברא את אור היום (יוצר אור), אשר גם היום קרא את התבל מסביב לך לחיים חדשים (המאיר), וגם היום כל הכחות וכל היצורים יתקדשו להיות עבדיו (תתברך, קדושה). והנה התבל, אשר מסביב לך, שהתעוררה מחדש, תביע לך אמר, אף תחוה דעת את ה׳, כי ה׳ הוא בטבע, ה׳ הנהו גם בחיי האדם, כי ה׳ הוא גם בתוככי ציון וכי מציון תצא תורה, גם יאיר אור חדש באחרית הימים, אור הרוח, אשר ילביש את הכל ובתכנית, כפי אשר יעד לצבא השמים, לשאת את אור הבריאה (לאל ברוך), ואם כן עליך להתבונן: מה לך להיות בקרב התבל הזאת, אשר התעוררת מחדש? מה לך להיות בקרב חוג המקהלה של עבדי ה׳? בטח כי כמוהם כמוך, להיות גם כן ״עבד ה׳״, לאחד גם את כחותיך כלם ולקדשם לעבודתו — וכמו דבר הבריאה קורא אל השמש ונותן לה את אור העולמות, לשאת אותו, כן קראה אהבת ה׳ לעמו ישראל להיות נושא אור הרוח והחיים והכין ויעד אותו, להיות נושא התורה. — האח! לוא רק זכור תזכור תמיד את הקריאה הנעלה הזאת ואת התעודה הנשגבה ההיא, עד כי אז, זאת התורה תחדור עמוק עטוק בקרב רוחך ולבך, למען תכונן גם את חייך באופן כזה, עד כי בדבור ובמעשה חייך אלה יהיו חותם תכנית מתוכן התורה הזאת, ואתה כה תתמכר אל אהבת ה׳, כפי אשר יקראך אליה באהבתו, כי אז ידוע תדע, כי גם חיי גופך לא יאבדו ולא יכלו, בעוד גם המה ישארו להיות חיים וקיימים בתור נושאי אור כזה (אהבה). — ואם חפוץ תחפוץ לרכוש לך ערובה נאמנה בעד קריאה כזאת, ערובה שלמה בעד חבל בנעימים כזה? שמע את כל זאת באמר — סלה, בדבר ה׳ אשר דבר אליך (שמע, והיה אם שמוע) (ראה מערכת העדות פרק י״ח גם י״ט), גם הביטה וראה בפועל ובמעשה, אשר בו יופיע ה׳ אליך בתור בורא מציאות עם ישראל (ויאמר, אמת, גאל ישראל); אולם אם פסוקי דזמרה המה המבוא אל ״הקריאת שמע״, הלא היא ההשקפה על ה׳ בתבל ובתולדות דברי הימים, שעליה להיות רק המעבר אל השקפתך ע״ד חובת איש ישראל המוטלה עליך, אזי עליך גם בראש וראשון, לחבב וללבב בקרבך את ההשקפה ההיא בראשונה — בעוד גם את עצם דבר ההשקפה עליך לחשוב אותה, למלוא חובתך נגד ה׳, יען ה׳, הלא ברא ויכונן גם את רעיון האדם והרגש שבקרבו, כאשר ברא את דבורו ופעולתו למלוא רצונו — לכן ההקדמה של ״פסוקי דזמרה״ היא ברכת ״ברוך שאמר״ ונשלמה עם ״ישתבח״ — ושם הוא המקום, אשר בפעם הראשונה בתפלה תבוא לבטא את המלה ״ברוך״ המכלכל בקרבו את הרעיון הכביר ונאור בעד כל החיים, כי האל היחיד ומיוחד, האל הקדוש, ישקיף וירא גם על חיי האדם, וכי נחשבו לו גם רעיון האדם, רגש, דבור ופעולה שלו, בהיותם עבדיו למלאות רצונו, או אז עליך להסיר ולבטל רעיונות כאלה העלולים להכשל במחשבה זרה, כאלו האל הקדוש גבוה ונשא עד למאד, מבלי לפנות ומבלי לדאוג על אדות פעולת האנשים, שיחם ושיגם, כאלו לא יוכל היות חלילה ״ברוך״ — לכן תאמר ותחליט, כי האל, אשר ברא את העולם, ואשר גם עתה הלא עשה מעשה בראשית, כי הוא אמנם ״ברוך הוא״, בהיותו האומר ועושה, הגוזר ומקיים, השליט על העולם, ברחמי אב רחמן, המרחם על כל יצור נברא, המשלם שכר טוב ליראיו, החי לעד וקים לנצח, הפודה ומציל ״ברוך שמו״, ולכן ברגש יה, בשבחות ובזמרות יעבדו אותו (ברוך שאמר) — הרעיון של המנהג בעת אמירת הברכה, שהיא תכין אותנו אל ההשקפה על ה׳ בתבל ובתולדות בני אדם, לאחוז בשתי הציציות, יש לבאר, כי יסודתו ברעיון הציצית בכלל (מערכת העדות פרק
3
ד׳י״ט). — והנה כאשר יגמרו את הקולות בהדר האלה יכללו את כל אלה בקצרה באמירת ״ישתבח״, בטרם תבוא לברך את ברכות ״קריאת שמע״.
4