חורב תשי״דHoreb 714
א׳התורה ותעודת ישראל המיוחדת אשר עליו להיות בתור נושא התורה ההיא, נוסדו על יסוד התולדה, מעשה בפועל בתולדה (געשיכטליכע טהאט זאכע). הלא היא התגלות התורה ע״י ה׳. גם מעשה בפועל בתולדה היא ״בחירת עם ישראל מה׳״, להיות נושא התורה וממלא ומקיים את כל הכתוב בה לחיים; אבל כל מעשה בפועל הנעשה בתולדה יוכל להיות נגלה ומושג ומובן רק ברגע, שבו נעשה ויצא הדבר לפועל; — אולם בעד הדורות הבאים, למען גם המה יכוננו עליו את חייהם, נדרש הוא, למסור להם את המעשה בפועל ההוא ע״י ערובה נאמנה ובטוחה, אשר גם המה יוכחו לדעת, כי הכל אמת, נכון וקיים לעד, והנה העורבים את הערובה לדורות הבאים בעד המעשים בפועל האלה, הלא המה הכלל והצבור של עם ישראל.— הן לכלל ישראל התורה נתנה מה׳ בהתגלות. כלל האומה נבחר ממנו, להיות נושא התורה, זה הכלל והצבור, שאיננו מת לעולם, זה הכלל והצבור, שהוא חי וקים לעד, אשר בקרבו נכללים גם צאצאי הדורות הרחוקים, עד דור אחרון. הכלל והצבור ההוא, אמנם קבל את התורה מיד ה׳, בעד כל הדורות הבאים, ועל הכלל והצבור מוטלת החובה והמצוה, למסור תמיד לכל אחד מצאצאיו בעתו ובזמנו, את אשר קבל מסיני ועליו גם החובה והמצוה, לחנך את כל אחד מצאצאיו אל התורה וקיום התורה. הן אמנם כל אחד מישראל נולד הנהו להכלל, ועל ידי הכלל הנהו נולד אל ״התורה״, גם חי הנהו על פי התורה, לכן כל אחד מישראל יקבל מיד הכלל והצבור את התורה, להיות לקו חייו, וכמו בכל מקום, הנה האיש הפרטי ע״י הצבור והכלל אשר נולד בו, מקבל הנהו עליו את חובות האזרח בגלל ארץ מולדתו, ככה יקבל כל בן ישראל וכל בת ישראל ע״י הכלל והצבור של עם ישראל, שנולדו בקרבו, את החובה שלהם בנוגע אל ״התורה״.
1
ב׳בעם ישראל, אשר הדת — ״התורה״ — איננה נתנה לו בתור הוספה או חלק אחד מהחיים, רק היא תורת החיים בעצמם — אשר בקרב העם ההוא התורה, הלא היא יסוד העם וערכו עליו — בישראל, אשר התורה נחשבת לו גם לארץ מולדתו הרוחנית — שהיא תעודת העם ותעודת החיים, וכפי שנוסדו על המעשה בפועל בתולדה, כן תמצאנה את ערובתן גם כן בתולדה, עד כי התורה נהיתה לעצמות העם, יען וביען, כי עוד לפני בוא העם הזה, להיות בתור עם בתולדה, הלא כבר קבל מיד ה׳ את תעודת האומה ותעודת החיים, והתורה אשר קבל מסיני היא בארה כל זאת אל נכון, כל דבר לאשורו, בקרב עם ישראל, הלא נראה חזון כזה, אשר לא נמצא אצל עמים אחרים, כי ביחס עם ישראל ״לא נתנה הדת בשביל העם רק העם נברא בשביל הדת״, — עם כזה, אשר אין לו כל תעודה וערך אחר, רק להיות נושא ומקים את החוק לישראל ההוא בחיי עצמו — ועמו להיות גם כלפי חוץ בא כח ועדות של החוק לישראל ההוא. בקרב עם כזה, כל אחד נולד הנהו, להיות סר למשמעת הדת, יען הכלל והצבור, אשר אליו שייך הנהו, יביא לו עם השייכות והקרבה ההיא בעצמה את ערך החיים ותעודתה, ויתן לו את ערובתו בעד שניהם — לכן כל קדושה, לקיום תעודת החיים, היא קדושה, לשאת כהוגן את תעודת היהדות וכל הפרת הדת הוא מרד ומעל בכלל ישראל, אף כל תשובה אל הדת, היא נחשבת לכניסה מחדש בתוך היהדות, להיות אבר מהגוף של כלל ישראל — יען כי ישראל גם בתור עם הנהו רק ״עבד החוק״, עד כי קדושת החיים לה׳, תוכל לצאת לפועל, רק ע״י קדושת החוק (ראה למעלה פרק י״ח), ומפני זה נחשב בעד היחיד קדושת עצמו לא זולת, רק ההתקדשות שלו אל כלל ישראל, הלא הוא: אתה תוכל להביא לידי שלמות באמת את חייך רק ע״י ההתאמצות, להביא לפועל את תעודת החיים ההיא, אשר אותה ישא כלל ישראל, וע״י קיום התורה שעל אמתתה כלל ישראל הלא יתן לך את ערובתו, בערובה הנוסדה על אמתת המעשה בפועל ״באמתת התולדה״.
2