אמרי בינה, דרושImrei Binah, Derush

א׳בהנ"ו ליקבה"ו.

ב׳דרוש א' לחינוך בית המדרש ת"ת. דרוש זה דרשתי בחנוך בית מדרש תלמוד תורה הנקרא נוראיל פה עירנו בג'דאד יע"א. מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כארזים עלי מים:

ג׳הנה חז"ל דרשו פסוק זה על בתי מדרשות כמ"ש ויעקב איש תם יושב אהלים, וצריך להבין למה נקיט ב' תוארים אהליך ומשכנותיך ואם אמר א' על בתי כנסיות וא' על בתי מדרשות, יקשה לנו מאחר דבתי כנסיות ובתי מדרשות הם ענין אחד ודבר אחד, דבתי כנסיות בכלל בתי מדרשות הם למה חלקם לשני שמות אהל ומשכן, יאמר אהליך בלבד על כולם, או משכנותיך בלבד על כולם. גם צריך להבין ענין דמיונות אלו של נחלים ושל גנות ושל אהלים ושל ארזים, מה הם ועל איזה דבר ירמוז דמיונם:

ד׳ונראה לפרש בס"ד כי אנחנו רואין במנהגו של עולם שכל הנמצאים שבעולם הקיום שלהם תלוי בסדרים אשר יעשו להם במושבם ובהנחתם בחצריהם ובטירותם שאם יעשו ויתקנו להם סדרים נכונים הם מתקיימים ועומדים, ואם לאו יתקלקלו ויאבדו דרך משל לשני סוחרים גדולים שכל אחד מהם עסקו גדול שעוסק בכל מיני מסחר שבעולם דהיינו כל מיני פתורא של צמר ושל משי וצמר גפן, גם כל מיני עט"ריי אסטיס (ני"ל) קהוו"א ופ"לפלין סוכ"ר וכיוצא בזה וכל סחורה של מאכל צמוקין ותאנים יבשים, וכיוצא בזה וכל מיני סחורה של משקה, ויבקשו שניהם מבנאי אומן שיבנה לכל אחד מהם בית מסחר גדול (אופ"יס) אשר יכול באוצרות שבו כל מיני סחורות שמצויים אצלם. והבנאי האומן הזה היה חכם ומבין ויבנה לכל אחד מהם בית מסחר גדול שיש בו אוצרות וחדרים רבים, והבנאי ידע והבין מדעתו כי מיני הסחורות שיש לאלו הם חלוקים ומשונים זה מזה במזגם וטבעם, שיש שחורה יפה וטוב לה לקבל הרטיבות והליחות של הקרקע, אבל האויר החם והיבש יזיק לה ויש להפך, ויש שצריך לה אויר אמצעי, על כן התחכם לבנות בתי המסחר של אלו תחתיים שניים ושלישים ובכל שלשה המדרגות האלו עשה כמה אוצרות כדי שאותם מיני הסחורות אשר הרטיבות והליחות טובה להם ואויר החם והיבש יזיק להם יניחום באוצרות של מדרגה התחתונה, ואותם סחורות שהליחות והרטיבות יזיק להם ואויר החם ויבש טוב להם יניחום במדרגה העליונה, ואותם שיפה להם אויר האמצעי יניחום במדרגה האמצעית:

ה׳ואחר שגמר הבנין הכניסו הסוחרים את סחורות שלהם כל אחד בבית המסחר שלו, והסוחר הפקח הכניס כל מיני סחורות והניחם כסדר ואופן המועיל להם, שכל סחורה הכניס אותה במקום הראוי ויפה לה כאשר אמרנו, אך סוחר השני בשגעון נהג שהניח סחורתו בלתי התבוננות, כי הכניס ומילא אוצרות במיני הסחורות שיש לו מן הבא בידו, כאשר יעלה המזלג, ולכן נזדמן לו שהכניס והניח סחורות המזיק להם הרטיבות והליחות באוצרות התחתונים, ומיני הסחורות שמזיק להם אויר החם והיבש הניחם באוצרות העליונים, ועי"כ הפסידו סחורותיו ונתקלקלו. נמצא הסיבה שזה הרויח וזה הפסיד הוא מפני שזה נהג בסדרים נכונים ואופנים מתוקנים וישרים, וזה נהג בדרך עקלקלות בלי סדרים נכונים ומתוקנים:

ו׳וכן הענין תמצא ג"כ עד"ז במזון הגופניי שאם האדם אוכל מאכלים ושותה המשקים ע"פ סדרים נכונים לא יזיקו לו המאכלים והמשקים אלא יעשו בריאות בגופו, ואם לא יתנהג ע"פ סדרים מתוקנים יעשו קלקול בגופו ולכן נאמר במשלי ט' חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. וצריך להבין מה שייכות יש לאכילה ושתיה עם בנין הבית דנקיט קרא ברישא, ועוד בשלמא טבחה טבחה איצטרך למימר מפני שאין הבשר נאכל בלי שחיטה, וכן מסכה יינה נמי אצטריך למימר מסכה מפני שאין היין החזק ראוי לשתותו חי בלי מזינה דיזיק לו, וכמ"ש רש"י ז"ל, אך עריכת השלחן למאי אצטריך להזכירה כאן דהא אפשר שיאכלו הבשר וישתו היין אע"פ שלא יסדרום על השלחן כי ההערכה אינה מעכבת האכילה ושתיה:

ז׳אמנם הענין יובן ע"פ הדברים שאמרנו והוא כי מי שטבח טבח ועשה ממנו כמה מיני תבשילין מהם מתוק מהם חמוץ אם ירצה להנות מהם ולא יהיה נזוק צריך להעריך תבשיליו ופירותיו על השלחן בסדר יפה ומתוקן ע"פ הטבע והמזג של האדם, דהיינו בתחלה יביאו על השלחן מרק של בשר לבדו ואח"כ יביאו מיני תבשילין שהם מתוקין בזא"ז ואח"כ יביאו תבשילין שהם מיני חמוץ ואח"כ יביאו אורז לבדו ואח"כ יביאו מפירות העץ או האדמה וע"פ הסדר הזה תתיישב האכילה בבטן האדם יפה ויישב לבו באכילה ולא יהיה נזון מן השבע שהשביע עצמו באכילה, אבל הטפש מביא המאכלים על השלחן בלתי סדרים נכונים שיביא המאכל על השלחן בלתי התבוננות ואפשר שיזדמן לו שיביא פירות העץ והאדמה לאכול תחלה, ואחריהם יביא תבשילין של חמוץ ואחריהם תבשילין של מתוק ואחריהם יביא המרק והרי זה סדר מקולקל ואין האכילה מתיישבת יפה בבטן האוכל לפי הטבע והמזג של האדם, ואפשר שתזיק לו אותה האכילה:

ח׳וז"ש חכמות נשים בנתה ביתה זה הגוף שנקרא בשם בית כנז' בקהלת דכתיב עד אשר לא יזועו שומרי הבית ונודע כי בנין הגוף ועמידתו הוא על ידי האכילה ומי שהוא חכם בונה ביתו שהוא גופו באכילה המסודרת בחכמה באופן המועיל, ועל זה אמר חכמות נשים בנתה ביתה כלומר נפש חכמנית תדע לבנות ביתה שהוא הגוף, חצבה עמודיה שתחצוב לה עמודים של קיום לטובת גופה, והיינו שבעה לשון שובע שתהיה השביעה של האכילה מעמדת ומחזקת את הגוף שהוא הבית של הנפש המשכלת. ואמר טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה כלומר השבע שיהיה מטבחה ומיינה אין בו תועלת אא"כ ערכה שלחנה שיודעת לערוך שלחן בסדר יפה ומתוקן, שיביא המאכלים באופן נכון היפה לגוף ע"פ הטבע והמזג של האדם:

ט׳נמצא קיום הנמצאים שבעולם באוצרות שלהם וקיום הגופים של בני האדם באכילתם והנחתם הם תלויים בסדרים הנכונים שיעשו להם, ואם המה בלי סדרים יגיע להם קלקול והפסד:

י׳וכן הענין בלימוד המשכלות שהוא חלק הנפשי הן לימוד תורתינו הקדושה הן לימוד דרך ארץ שהוא לשונות וכתיבה וכיוצא, אם הלימוד מתוקן בסדרים נכונים ויפים אז הלימוד ההוא יתקיים בלב הלומד ולא תשלוט בו השכחה ולא יהיה נעקר מלבו של אדם, אבל אם לא יהיה מתוקן בסדרים נכונים וטובים אינו מתיישב בלב וסופו להתאבד שישכח האדם את מבחר הלימוד אשר למד:

י״אולזה אמר באיוב סי' יו"ד צלמות ולא סדרים והוא כי השכחה נקראת צלמות שהיא מלה מורכבת משתי מלות שהם צל מות, כי ענין השכחה היא כמו ענין מיתה, וז"ש צלמות ולא סדרים ר"ל תשלוט בו השכחה שהיא צל של מות שדומה למות, היינו מפני כי לא היה סדרים בלימוד, שלא היה הלימוד מתוקן ע"פ סדרים אלא נעשה בערבוביא, וכאשר יבא עניינו בדברינו עתה:

י״בוהנה מקום המיוסד ומתוקן לעסק הגשמי, שהוא לימוד לשונות וכתיבה ושאר דברים של דרך ארץ, זה המקום נקרא אהל שהוא עראי, יען כי זה הלימוד הוא לצורך עוה"ז שהוא מושב עראי, אבל מקום המיוסד ומתוקן ללימוד הנפשיי שהוא לימוד תורתינו הקדושה נקרא משכן שהוא שם הנקרא על דבר קבוע שהוא שהוא לצורך עוה"ב שהוא מושב קבוע:

י״גוידוע כי זמן הטוב והיפה של הלימוד אצל האדם הוא רק בעודו נער קטן בשנים שאין מוטל עליו משא פרנסת גופו וגם אין תלוי בצוארו משוי פרנסת אשה ובנים, וכפי הטבע תהיה דעתו צלולה ומה שילמוד יהיה חרוש על לוח לבו ולא ימוט, ועל כן יאות הוא לעסוק עם הנערים בעודם קטנים בשנים בשתי הלימודים האלה אחד של תורתינו הקדושה, ואחד של דרך ארץ שהוא לשון וכתיבה וכיוצא בהן, ויעסקו עמהם בשני מיני לימודים אלו בזמן אחד שהוא זמן הנערות שדעתם צלולה:

י״דועל זה אמר התנא בפרקי אבות, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת בשניהם משכחת עון, כלומר ראוי ויפה שתעסוק בשתי לימודים של תורה ושל דרך ארץ בזמן אחד, יען כי יגיעת שניהם ביחד משכחת עון הוא כח הרע אשר עציר בלב האדם מצד החומר העכור שבו, כי יהיה עסקו במשכלות ולא יצא הרע שבו מן הכח לפועל לעשות מעשים רעים:

ט״וועל זה רמז הכתוב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, והוא כי העולם רמוז באות וא"ו שמספרו ששה והעולם הוא שש קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות, ועוד יש טעמים אחרים ברמיזת עוה"ז באות וא"ו, וידוע עסק התורה נקרא ימין שהוא חזק ומיומן, ועסק דרך ארץ שהוא השייך לעוה"ז נקרא שמאל שהוא יד כהה, ולז"א שמאלו תחת לראשי ר"ל שמאל וא"ו שהוא עסק דרך ארץ תחת לראשי, שאהיה עוסק בו, וגם עוד וימינו קרי בה ימין וא"ו שהוא עסק התורה תחבקני, שאעסוק בו בזמן שאני עוסק בדרך ארץ שאחוז בזה ובזה ביחד בזמן אחד, כי האדם רואה סימן יפה בלימודו באופן זה:

ט״זוכאשר מצינו דבר חדש בענין זה, שכתב בספר העתים הקדמון בשם הגאון המופלא שבגאונים הוא רבינו האי גאון ז"ל, שכתב בתשובתו וז"ל, מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה, כתב ערבי וחשבונות אבל שלא עם התורה אינו נכון, ותינוקות של גוים ללמדם שם בבית הכנסת כל שיכול לדחותם דוחין, ואם חוששים לתרעומת אין דוחין מפני דרכי השלום עכ"ל. ולשון זה העתיקו בספר שארית הנחלה דף י"ג, והרב המחבר הנז' חשב שהגאון ז"ל התיר ללמד לשון ערבי וחשבונות בבית הכנסת במקום שמתפללין בו ממש, ושגג בזה דכונתו על חדרים שיש בחצר בית הכנסת דאין מתפללין שם, ואין להם קדושת בית הכנסת וכאשר הוכחתי כן בתשובתי בס"ד, ועתה אין זמן להאריך בזה:

י״זושאלו מהרב הגדול מופת הדור מהר"ר יצחק ואלד"י ז"ל אם מותר להושיב אומן של הכתיבה בחדרים המיוחדי' ומוקדשי' מכבר בקדושת בית המדרש שלומדים בהם תורה, והשיב להם, אע"פ שדבר זה ללמד לילדים מלאכה זו של הכתיבה יש בו קצת מצוה לכשיגדלו ימצאו פרנסתם לכל חייתם, ובפרט שיש בהם ילדי העניים. מ"מ לא התירו בבית המדרש ובית הכנסת אלא רק חשבונות של מצוה רבה. ברם כפי הנשמע שבחצר זה של בית המדרש יש בו חדרים אחרים שלא היו לומדים בהם תורה, הנה אתם יכולים להושיב זה האומן ללמד את הילדים מלאכת הכתיבה באחד מאלו החדרים, עכ"ד בספרו ויאמר יצחק ע"ש:

י״חנמצינו למידין כי רבינו האי גאון ז"ל הסכים ללמד את הילדים עם לימוד התורה עוד לימוד אחר של לשון ערבי וחשבונות וכיוצא:

י״טוכמה דברים אנחנו לומדים מדבריו של הגאון הגדול בענקים הנז', ומכללם הוא שהתיר ללמד לשון ערבי עם לימוד התורה, ואם אלו השואלין אותו היה לשונם פרסי או לשון אחר, נמצא התיר ללמד לשון ערבי שאינו לשונם, ואם אלו השואלין אותו לשונם ערבי מה צריך להם ללמוד, אלא מוכרח דרוצים ללמוד לשון ערבי צח והתיר להם ללמוד אותו עם לימוד דברי תורה, ש"מ דברים החיצונים שצריך האדם ללמוד אותם התירו הגאון ללמדם עם דברי תורה וכאשר אנחנו רואין פה בעירנו יע"א דלשון המדינה הוא לשון ערבי אך אין בני עמנו מדברים ערבי צח ומתוקן, ויזדמן שהנכרי מדבר דברים בלשון ערבי לפני היהודי ויש כמה מלות שאין היהודי יודע ומבין משמעותם, אמרו נא היש חסרון יותר מזה שהאדם אינו מכיר את לשונו ביודעו:

כ׳ובאמת ממה שמצינו כתוב בתורה בפ' כי תבא וכתבת על האבנים את כל דברי התורה באר היטב ודרשו רבותינו ז"ל באר היטב בשבעים לשון, מכאן אנחנו לו מדין דאע"פ שניתנה התורה בלשון הקודש שהוא לשון המובחר שבשבעים לשון עכ"ז שאר לשונות לא נפסלו והמה רצויים לפני השי"ת שצוה לכתוב בהם את התורה וש"מ דהיו יודעים ומכירים אותם וגם מרע"ה היה מכירם, ולכן ודאי כל אדם ישר יודה שלא יהיה נפסל יתרון לימוד הלשונות אם האדם לומדו בלי תערובות רע:

כ״אוהנה בזה הענין שאנחנו מדברים בשכר הלימוד בהיותו נצמד ונאחז לימוד התורה עם לימוד דרך ארץ שיהיו שני הלימודים לומדים אותם במקום אחד ביחד, אפשר לפרש בס"ד מאמר תמוה בגמרא דבתרא דף ע"ד אמר רבב"ח אמר לי ההוא טייעא בא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, אזלי וחזאי דעביד כוי כוי, שקילנא לסלתאי (פירוש סל הלחם שלי) ואנחנא בכוותא דרקיע אדמצלינא בעיתא ולא אשכחינא, אמינא ליה איכא גנבי הכא, אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר, נטר עד למחר כי השתא ומשכחת לה ע"כ. ומאמר זה לפי פשוטו לא יתכן כי הארץ היא כדור עומד בחלל העולם בגזרת מאמר אל חי, ורז"ל אמרו מן הארץ עד לרקיע רחוק מהלך ת"ק שנה. גם כתב בספר הברית כי נתאמת אצל אנשי מידות חכמי הטבע שאם האדם היה עומד על השמש ומורה כדור ברזל בכח אש וגפרית על הארץ היה מגיע אל הארץ במשך כ"ד שטם רצופים, ראה כמה גבוה השמש מעל הארץ, ויש כמה וכמה כוכבים שהם גבוהים מן השמש אלף אלפים על שיעור זה, ואיך אומר שהראה לו מקום ששם דבוקים הרקיע והארץ, ואיך יצוייר בשכל שיטח רבב"ח הלחם שלו בחלון של הרקיע. אך ידוע דמאמר זה אינו כפשוטו אלא הוא לשון חידה ומשל, וכבר דשו בזה רבים לפרשו באופנים שונים, ולפי ענינינו נפרש אותו בס"ד כך:

כ״בוהוא שנמצא באותו מקום בית המדרש שלומדים בו תורה כמה כתות של ילדים, וגם אותם הכיתות לומדים בו לימוד של דרך ארץ ג"כ שהוא לשון וכתיבה וחשבון וכיוצא, והיה בבית המדרש ההוא חדרים מיוחדים ללימוד התורה בצד זה וחדרים מיוחדים ללמוד דרך ארץ כנז' בצד אחד שכנגדו, והיה דרכם להיות חוזרין חלילה ממקום של לימוד התורה למקום של לימוד הדרך ארץ, דהיינו כת זו לומדת בחדר של לימוד תורה מן הבקר עד הצהרים, אבל מן הצהרים עד הערב תלמוד רוצה הכת בצד השני לימוד דרך ארץ ותכנס כת אחרת באותו הצד של חדרי תורה ללמוד תורה, ולמחר וביום השני חוזרין חלילה שאותה הכת שלימדה בחדרי תורה בחצי הראשון של היום תלמיד ביום השני לימוד דרך ארץ בחצי הראשון של היום ולימוד תורה בחצי השני של היום, כך היה דרכם בעבור איזה סיבה שהיה, לשנות זמן הלימודים בשני חצאי היום, אך החדרים ישארו כמו שהם בצד זה חדרי תורה ובצד זה חדרי דרך ארץ כן נראה לעשות הצעה כמנהג אותו בית המדרש כדי ליישב הענין ע"פ דברי המאמר דרבב"ח הנז':

כ״גועל זה אמר רבב"ח א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, פירוש רצה הטייעא להראות לו מנהג אותו בית המדרש שהיו לומדים בו לימוד תורה ולימוד דרך ארץ ביחד, וכבר אמרנו דלימוד תורה יתייחס לרקיעא, ולימוד דרך ארץ יתייחס לארעא, ולכן קרי לשני הלימודים האלה בשם רקיעא וארעא, שהיו שני למודים אלו שם נצמדים יחד במקום אחד במשך זמן שעות היום, וזהו היכא דנשקי רקיעא וארעא, ר"ל נצמדים יחד במקום אחד אהדדי:

כ״דואמר אזלי וחזאי דעביד כוי כוי, פירוש הלך רבב"ח לאותו בהמ"ד וראהו עשוי חדרים חדרים שיש חדרים, מיוחדים ללמוד בהם תורה, ויש חדרים שלומדים בהם דרך ארץ כדאמרן:

כ״הואמר שקליתא לסלתאי ואנחנא בכוותא דרקיעא, פירוש לקח רבב"ח את בנו והניחו בחדר שלומדים בו תורה, וקראו סלתאי כי הבן נקרא ככר של אביו, דארז"ל בא זכר לעולם בא ככרו עמו, ולכך נקרא זכר נטרקון זר כר, כי הוא נחשב ככר של אביו שמתפרנס האב בזכות לימוד תורה של בנו הקטן שהוא לימוד הבל שאין בו חטא, 2ואמר אדמצילנא בעיתא ולא אשכחיתא, פירוש הוא הוליך את בנו שם בחצי הראשון של היום והושיבו בחדר שלומדים בו תורה אשר קרא כוותא דרקיעא, ואחר שהתפלל מנחה בחצי השני של היום חזר בא לאותו בהמ"ד ונכנס לחדר של לימוד תורה, ולא מצא את בנו שם, יען כי בנו היה מכת שלומדים תורה בחצי הראשון של היום דוקא, אבל בחצי השני של היום יכנסו ללמוד דרך ארץ בצד אחר כל אותו בהמ"ד בחדרי דרך ארץ ולכך לא מצאו בחדש של תורה שהניחו שם בבוקר:

כ״וואמר לאותו טייעא איכא גנבי הכא שגנבו את בני מכאן, שלא מצאו במקום שהניחו, ובדרך בדיחות דבר כן, והשיב לו הטייעא גלגלא דרקיעא הוא דהדר, פירוש אותם שלומדים בחדרים של לימוד התורה הנקראים בשם כוותא דרקיעא אינם נשארים שם כל היום, אלא חוזרין חלילה בחצי השני של היום לצד אחר של בהמ"ד שבו חדרים של לימוד דרך ארץ, ואם תמתין עד למחר לעת הזאת שהוא בחצי השני של היום תמצא את בנך בכוותא דרקיעא אשר הנחהו שם כי אלו חוזרין חלילה דאותם שלמדו היום בחצי השני בחדרי דרך ארץ למחר ולמדו תורה בחדרי תורה בחצי השני של היום, וא"כ למחר לעת עתה שהוא חצי השני של היום תמצא את בנך לומד תורה בחדרי תורה בחצי השני של היום כאשר הנחתו שם:

כ״זאיך שיהיה, נמצא עולה מדברינו דחדרים שלומדים בהם כתיבה ולשון ושאר דרך ארץ נקראים בשם אהלים שהם עראי, ואלו הלימודים הם צרכי עוה"ז שהוא עראי, וחדרים שלומדים בהם תורה נקראים משכנות שהם קבע, ושני מיני חדרים אלו ראויים להיות בחצר אחד שעוסקים בשניהם יחד, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך בכל יום ויום, ועל כן בא בלעם ברוח הנבואה ושבח את שתיהם יחדיו, שאמר מה טובו אהליך יעקב הם חדרים שמלמדים בהם דרך ארץ, משכנותיך ישראל הם חדרים שמלמדים תורתנו הקדושה שהם סמוכים זה לזה, והלומדים שם ילכו מחיל אל חיל, וכונתו לדבר בשבחן שהם עשויים בסדרים נאים ויפים ומתוקנים כדי שיהיה יוצא מהם תועלת תמה ושלימה להלומדים בהם:

כ״חאח"כ עשה דמיונות לפרטי התועלת הנעשים מסדרים הנכונים המיוסדים במקומות אלו, ואמר הא' כנחלים נטיו נחלים אלו נהרות חדקל פרת פישון גיחון אמנה ופרפר וכיוצא בהם שהם נמשכין והולכין ממקום למקום וממדינה אל מדינה ומעיר לעיר, שהם עושים שני מיני תועליות ביחד במהלכם, הא' שמשקין מים את בני האדם וגם בהמות וחיות ועופות ומרוין צמאונם של הבריות, והב' שמשקין את האדמה מים ועי"ז תוציא צמחה ופרותיה, וכן הענין תמצא בבית המדרש שמיוסד בו מקום ללימוד התורה ומקום ללמוד הדרך ארץ, והילדים לומדים בכל יום ויום כאן וכאן ילכו מחיל אל חיל בשעות היום כולו, נמצא בית המדרש הזה דומה לאותם שמשקין לבני אדם ומשקין לאדמה שיוצא מהם שני מיני תועליות אחת לאדם ואחת לאדמה דנשקי רקיעא וארעא אהדדי, כן בתי מדרשות אלו הם משקים מים של תורה לנפש שהיא מתייחסת לרקיעא, ומשקין מים של דרך ארץ לגוף שהוא מתייחס לארעא:

כ״טואמר עוד כגנות עלי נהר, דהיינו הגנות שהם סמוכים ונטועים על הנהר תמצאם בריאים ומראיהן טוב דשנים ורעננים ומוציאים פירות טובים במהרה, מפני שהם שבעים מים הרבה מחמת שהם סמוכים אל הנהר. כן אלו הילדים היושבים בבית המדרש שיש עליו משגיחים טובים וחדריו בנויים בנין חשוב ויפה ומתוקן בסדר נכון, והילדים שלומדים בו משביעים אותם באכילה ושתיה שלא ירעבו ולא יצמא, ולא יכם שרב ושמש, ולא יהיה להם נזק מן הקרירות בזמן הקור ולא מן החמימות בזמן החום, ועי"כ תמצאם בריאים תמיד ומראיהם טוב ומזה יצא עוד תועלת גדולה מאד שיהיה להם ישוב הדעת ללמוד ונפשם נוחה לקבל הלימוד בחשק רב ועל זה אמר כגנות עלי נהר. ואמר עוד כאהלים נטע ה', אהלים הם בשמים, וכל מקום שיש בו בשמים לא ימצא בו ריח רע של זוהמא וטינוף, והוא נקי וטהור מעפוש. והנה כפי הטבע מקום שאסופים בו ילדים הרבה אם אינו מרווח כפי שיעור הנאספים יהיה בו עיפוש וריח רע מן זוהמא וזיעה, וכאשר נמצא כן בעירנו בבית המדרש הגדול של ת"ת מחמת שהמקום צר מאד גם בניינו דל ומקולקל, אבל במקום שהוא גדול ורחב ידים אע"פ שנמצא בו כמה נפשות לא יתהווה בו זוהמא וסרחון ושום עיפוש כלל, והוא נקי וטהור מריח רע של זוהמא ועיפוש כמו מקום אהלים שהם מיני בשמים שהם דוחק ומבטלין כל ריח רע ועיפוש, וז"ש כאהלים נטע ה' כלומר נקי וטהור כמו מקום האהלים אשר נטע ה', וזאת התועלת ג"כ טובה היא להשגת הלימוד שיתקבל הלימוד על לב הילדים הלומדים שם:

ל׳ועוד נראה דרמז ברעיון האהלים תועלת אחרת, והוא כי האהלים שהם מיני בשמים דרכם ליטע אותם תוך כלים שהם עציצים שקורין בערבי סגדאנא שכל או"א מביא כלים אלו בביתו לנוי ולשעשוע במראיהן ובריחם הטוב, ורק מה שנוטעים בגנות הם נטועים בקרקע נמצא כל נטיעה של בשמים יושבת על הכסא שלה שהוא העציץ, ולזה מדמה ישיבת הילדים בבית המדרש להשגיח עליהם שישבו על כסאות ולא כאותם שמנהגם להושיבם על המחצלת דקה הפרוסה על הקרקע, שמקבל הילד רטיבות הקרקע, וגם מושבו יהיה רע ומר ללימוד שלו מכמה טעמים, וכאשר ימצא פה עירינו במדרש הגדול של ת"ת וגם אצל מלמדי תנוקות בבתים שלהם:

ל״אואמר עוד כארזים עלי מים, והיינו דידוע שדרך נטיעת הארזים הוא לנטוע אותם במכר שיהיו כמו תימה לפרדס שבו אילני פירות, ושורה זו של הארזים נראן הארזים לאדם הקרב אליהם מראש השורה ועד סופה בהשוואה אחה, כן יהיה משוה הילדים לפני רבם שורות שורות ולא תהיה ישיבתם בעיגול כמנהג עירנו בבית המדרש הגדול של ת"ת, וכן בשאר מקומות, דידוע הוא שיש תועלת גדולה ללימוד הילדים אם ישבו לפני רבם ביושר ולא בעיגול ותועלת זו נרמזה בתורתינו הקדושה דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך, שאם יושבים בעיגול אין כל הילדים רואין את רבם בשוה, ותועלת זו טובה מאד להצלחת הלימוד, ולז"א כארזים עלי מים שדימה אותם לארזים בנטיעתם ביושר שנראין לאדם הקרב אליהם מראש השורה ועד סוף השורה בשוה, ואינם כשאר אילנית הנטועים תוך הפרדס בערבובייא:

ל״בבאופן כי מדרש ת"ת המתוקן בתקנות טבעיות כאלה וכיוצא בהם, הנה כל הלימוד שיהיה בו לתלמידים יתייסד בלבבם ולא ישתכח מהם אחר זמן, וגם יהיה להם לב מבין לקבל כמה מיני לימודים הנצרכים לאדם, ואם אינו מתוקן בדברים אלו כיוצא בהם, אין ללימודים שנעשים בו קיום והעמדה בלבות הילדים ויהיה הנער מהיר לאבד מה שמלמדין אותו, וגם לא יהיו הדברים כולם מתיישבים בלב הלומד ומתקיימים בקרבו. פעם אחת רב אחד שלח תלמידו למדינה אחת שהיא תחת ממשלתו לחקור על עניינים של הקהל שלה איך נעשים, ובפרט לראות כמה מדרשים יש בה, וכמה ילדים לומדים בתוכם. והלך התלמיד והשיב לו, יש להם מדרש אחד של ת"ת במדינה ההיא, ובבואו היה לפניו עשיר אחד מאותה המדינה, ויכעס הרב על אותו עשיר ויאמר לו איך מדינה כזו שיש בה כו"כ אלפים נפשות יספיק לה מדרש אחד של ת"ת, ויען העשיר ויאמר לא כן אדוני, יש ארבעה מדרשים של ת"ת, וזה ברור, ויפן הרב אל התלמיד ויאמר לו איך תאמר אתד והם ארבעה, א"ל התלמיד כן הוא, ארבעה הן, אך מדרש אחד ראיתי בו המלמדים כילם זקנים ותשי כח מאד, ויש בהם שלשה וארבעה שהם חדשים, ומדרש זה חשבתיו לבטלה, כי בודאי אין בו תועלת לילדים והרי הוא כאלו בטל. ומדרש ב' המקום רע מאד כי הילדים משנים על הקרקע ולומדים, גם יש בו ריח רע ומזוהם באופן שלא יכולתי לסבול לעמוד חמשה רגעים וברחתי לחוץ, ואיך בזה המקום יתיישב הלימוד בלבבות הילדים, ובלי ספק סופו שיתאבד מהם וישתכח וכאלו לא היה ומדרש הג' סדר הלימוד שלהם מעורבב והילד יתערבב, גם כל דברי התנ"ך אין הילדים יודעים עניינם וטעמם, ומחמת כן אין הדברים מתיישבים בלבבם ואין מדעים דקדוק הלשון וטועין בגרסתם, ואם ילמדו שנים ושלשה פסוקים בלשון המדינה ותשאלם אח"כ מה אמרתם אין יודעים לפתוח פיהם לומר דיבור א' על כן כל אלו השלשה מדרשים לא חשבתי אותם, ואמרתי שהם לבטלה וכאלו מעתה הם בטלים לגמרי. ורק מדרש אחד מצאתי שהוא טוב ונכון ושלם בכל הדברים הנז"ל, שהמלמדים כולם פקחים ויודעים סדר הלימוד וכולם בעלי כח וגבורה שאין מתרשלים, וגם יש משגיחים טובים בזה המדרש, גם ישיבת הילדים במדרש הזה מתוקנת היטב שיושבים על כסאות והמקום נקי שיש עליו ממונים לנקותו בכל יום, גם מביאים לילדים אכילה ושתיה בצהרים ואוכלים בנקיות על שלחנות, גם סדר למודם יפה ומתוקן ולומדים התנ"ך בדקדוק והמלמד מבאר להם כל ענין וענין בהרחבה בפ"ע, ועוד יש ויש כמה סדרים טובים אשר בכל אלה יהיה הלימוד מתיישב על לב הילדים ומתקיים אצלם ולא ישתכח מהם עדי זקנה ושיבה, לכך רק את זה המדרש חשבתי אותו למדרש נכון ויציב, ואמרתי שלא יש במדינה ההיא רק מדרש אחד:

ל״גוהנה כל מיני התועליות האלה אשר רמזנו בכתוב הנז' תהילות לאל נמצאו בבית המדרש החדש הזה, אשר החינוך שלו הוא הוא היום הקדוש הזה שהוא יום שבת קודש. על כן צריך להחזיק טובה וברכה לחברת כל ישראל חברים אשר בעיר המלוכה פאריז שסייעו ביסוד בית המדרש הזה בקטן המקום ובניינו, וגם הם מסייעים בקיומו מכאן ולהבא:

ל״דועוד נחזיק טובה וברכה להיחידים פה עירנו יע"א המתנדבים זהב מכיס בעבור חידוש ויסוד הבית המדרש הזה, ועוד נחזיק טובה לאיש יקר ונכבד מסיו צמח נר"ו אשר טרח ויגע בקניית המקום הזה ובניינו, וגם טרח לעורר לב המתנדבים להתנדב זהב מכיס והשתדל מאד בעבור קניית המקום ותיקונו, וגם הוא מוכן ומזומן לטרוח מכאן ולהבא בקיום המקום הזה ובהוצאות הצריכים לו למלאת כל מחסורו, ולהגדילו ולפארו וחפץ ה' בידו יצלח:

ל״הונסיים עתה הדרשה הזאת בפסוקי ישעי' נ"ד לבארם ע"פ הענין הזה שדברנו בו, והוא מ"ש הכתוב הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי האריכי מתריך ויתדותיך חזקי. כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים ירש וערים נשמות יושיבי. והכונה הוא ע"פ האמור לעיל כי מקום של לימוד דרך ארץ נקרא אהל כי הוא צורך עוה"ז שהוא עראי, והאוהל הוא עראי, ומקום לימוד תורתינו הקדושה נקרא משכן שהוא שם הנקרא על הקבוע, כי לימוד התורה הוא צורך עוה"ב ששם הוא מושב קבוע לעולם:

ל״ווהנה בודאי כאשר יהיו שני לימודים אלו של אהל ושל משכן נצמדים במקום אחד שלומדים אותם בזמן אחד במשך שעות היום יזדמן שיחסר מעט משעות המיוחדים ללימוד התורה הנקרא בשם משכן, ועכ"ז אם יהיו נדחקים לעשות כך לית לן בה מאחר שלימוד הדרך הנקרא בשם אהל גם הוא צורך גדול להילדים. אך בתנאי שיזהר המשגיח על ביהמ"ד הזה שיש בו שני לימודים אלו יחד, לקשור אהבת התורה ומשפטיה בלבבות הילדים ויחזק אמונתם בה שלא יסורו מכל הלכה והלכה של איסור והיתר ולא יחסר אצלם קיום מצוה אחת אפילו שהיא מדרבנן, וגם יהיו נזהרים בכל מנהגי היהדות וסדר תפלה:

ל״זוזה הוא כונת הכתוב הרחיבי מקום אהלך הוא מקום לימוד הדרך ארץ שיקרא בשם אהל, הרחיבי המקום שיספק ללמד בו ילדים רבים במיני לימודים הצריכים לילדים מן הדרך ארץ, ואע"פ שיזדמן יריעות משכנותיך ר"ל שעות משכנותיך שהוא לימוד התורה הקדושה יטו, פירוש נוטין משיעור הזמן הקצוב להם שנחסר מעט. עכ"ז אל תחשוכי, ר"ל אל תמנעי מלעשות דבר זה, יען כי גם לימוד הדרך ארץ יש בו צורך גדול לאדם ויש בו תועלת לקיים לימוד התורה ג"כ:

ל״חאך בתנאי האריכי מתריך, פירוש חבליך שתאריכי החבלים הם הדברים שבהם יתקשרו לבבית הילדים באהבה התורה ומשפטיה והלכותיה וכל חבל שהוא כינוי לדברים האמורים במועצות ודעת שיהא ארוך יותר יהיה בו קשרי הלב ביותר. ויתידותיך הם יסודות היהדות ועבודת הקודש חזקי בלבבות הילדים, שתשגיחו על הילדים שיהיו זהירים בשמירת שבת קודש ובתפלת שחרית ומנחה וערבית ובציצית ותפילין וברכות הנהנין וכיוצא בזה, ואם תהיו נזהרים בכל זאת אז ימין ושמאל תפרוט, תזכו לחיים ועושר וכבוד ככתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, וה' יברך את עמו בשלום, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אכי"ר:

ל״טדרוש ב' שדרשתי בחנוך מדרש תלמוד תורה הנקרא על שם אהרן צאלח פה עירנו באג'דאד יע"א:

מ׳שנינו במשנה דאבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. ויש לדקדק איך יתלה הגדול בקטן, והול"ל יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה, ודקדוק זה יתיישב במאמר אחר דמצינו לרז"ל בתנא דבי אליהו שאמרו דרך ארץ קדמה לתורה ע"ש. על כן אמר רבן גמליאל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שתלה המאוחר במוקדם כי דרך ארץ קדמה לתורה בנתינתה לתחתונים:

מ״אברם מאמר זה עצמו שאמרו דרך ארץ קדמה לתורה, צריך ביאור, היכן מצינו שצוה השי"ת לאדם על דרך ארץ כדי שתאמר דרך ארץ קדמה לתורה. ונראה הכונה כי מצינו דמצוה ראשנה שצוה אותה תחלה לאדם הראשון קודם ז' מצות, וכתב אותה הקב"ה בתורה קודם כל דברי התורה ומצותיה, היא מצות פריה ורביה דכתיב בפרשת בראשית ביום שנברא בו אדה"ר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ודרשו רז"ל מזה האיש מצוה על פריה ורביה ולא האשה, דכתיב וכבשה בלא וא"ו והיינו משום דאיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש. והנה נודע כי תשמיש פריה ורביה נקרא בשם דרך ארץ, וכמ"ש דרך גבר בעלמה ובזה מובן שפיר מ"ש רז"ל דרך ארץ קדמה לתורה, כלומר דרץ ארץ שהיא מצות פריה ורביה קדמה לכל מצות שבתורה, ונכתבה בתורה קודם כל דברי תורה:

מ״באך עדיין צריך לנו לדעת למה עשה השי"ת כך להקדים מצוה זו של דרך ארץ קודם התורה כולה, ונ"ל בס"ד שהקדים מצוה זו לתורה כדי ללמדנו בזה דבר יקר, והוא דאינו די לאדם ללמוד דוקא, אלא צריך לעשות פרי מלימודו דהיינו שיקיים ויעשה כאשר לומד, דאם לומד ואינו מקיים מאי אהני הלימוד שלו, וכמ"ש התנא אין המדרש עיקר אלא המעשה, והרי זה דומה לנושא אשה עקרה שאין מוליד בנים, מאי אהני נשואין שלו בלא פירות, והלא אין אשה אלא לבנים, וכתיב כי האדם עץ השדה, ואין נוטעין עץ אלא בשביל פירותיו, וכן הוא בלימוד התורה אין יגיעים בחלק הלימוד אלא לעשות ממנו פירות שהוא חלק המעשה. ולכן אמר השי"ת מצות פריה ורביה הנקראת דרך ארץ בראשית התורה ללמדנו בזה דבר יקר, והוא לומר, כמו איש ואשה שזכו להזדווג יחד אין תכלית הכונה של זווגם אלא בעבור להוליד בנים שהם הפירות של מצות דרך ארץ, כן לימוד התורה צריך שיצא ממנו תולדות שהם מצות מעשיית והן הן פירות של הלימוד:

מ״גולזה אמרו בגמרא דיבמות דף ס"ג בן עזאי אומר כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם באדם וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו, אמרו לו לבן עזאי אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, אמר להם ומה אעשה נפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחריכם וקשה מה תשובה זו, וכי היתכן להיות אדם יושב ועוסק בתורה ויאמרו לו תקום לברך על הלולב ביום א' של סוכות שהוא נמצא בבית פ' שיאמר להם נפשי חשקה בתורה ללמוד עתה, אפשר למצות לולב שתתקיים על ידי אחרים, הא ודאי דבר זה לא ניתן להאמר, וא"כ איך השיב בן עזאי דבר זה, אמנם נראה כונתו לומר נפשי חשקה בתורה יותר מדאי, ומרוב חשק שהיה לו בה שיגע בלימודו ימים ולילות ולא נתן מרגוע לעצמו מחמת כן נתקרר דם הטבעי שלו וכשלה ממנו תאות התשמיש לגמרי, ונעשה עקר כאדם סריס שאינו מזריע ואינו מוליד, ולמאי נ"מ אשא אשה כיון דאין אשה אלא לבנים ואפשר לעולם שתתקיים בו מצות פו"ר ע"י אחרים שיולידו:

מ״דוז"ש התנא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כלומר יפה הלימוד שילמד האדם בתורה להשוותו עם דרך ארץ שהוא תשמיש של פו"ר הנקרא דרך ארץ כאמור לעיל, דהיינו כמו שזה הדרך ארץ עושין אותו בשביל להוליד ולעשות פרי, כן התלמוד תורה שילמוד האדם יהיה להוליד מצות מעשיות ולא סגי בלימוד לחוד:

מ״הובאופן אחר נ"ל בס"ד מאמר התנא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, והוא ע"פ מ"ש בדרושים דהמלאכה ומשא ומתן שהאדם מתפרנס על ידם נקראים בשם דרך ארץ, והתנא בא לחייב את האדם להתנהג בלימוד התורה והענפים שלה שהם לימוד לשון הקודש ודקדוק שלו וכתיבה וחשבון, יהיה לכל לימוד של התורה וענפיה הנז' עת בפני עצמו ומלמד בפ"ע שלא יערבבו הלימודים של התורה וענפיה זב"ז שלא יתבלבלו, וגם לכל מין לימוד מהלימודים האלה יתנו לו זמן שיעור הראוי לפי פשוטו ואיכותו:

מ״וועוד ג"כ ישגיחו שהלימודים יהיו בסדר יפה ומתוקו, דהיינו יש מין לימוד שהוא קשה באיכות שלו ויש קל ויש בינוני, וכאשר ילכו הילדים מחיל אל חיל במיני הלמודים של התורה וענפיה הנז' לקום מלפני זה המלמד ולישב לפני מלמד אחר ללמוד לימוד אחר לא יהיו הלמודים הקשים סמוכים זל"ז, אלא יהיה למוד קל אחר לימוד חמור וקשה, ולימוד בינוני אחר לימוד הקל ואחריו לימוד חמור כי בודאי שכל הנער יטרח מאד בלימוד הקשה והחמור, ואם יטריחנו עוד בלימוד חמור יתבלבל, אך בסדר זה יהיה לו הנפשה והדברים מתיישבים על לבו וישיגם, וגם יתנו להם בשעות היום בנתיים שעה של בטלה כדי שינוחו בה, וכאשר אמר יעקב וריוח תשימו בין עדר ובין עדר, גם עוד לא ירבו על הנערים במיני לימודים רבים שבזה יתבלבלו ויאבדו הכל מידם כאדם שאוחז בעשרה רמונים דודאי יפלו כולם:

מ״זועניינים אלו שיתנהגו עם הילדים בלימודים של התורה וענפיה ילמד האדם אותם מהנהגת האדם במלאכה ומשא ומתן וכיוצא הנקראים בשם דרך ארץ, שאין דרכם של בני אדם להעמיס עליהם משא כבד כל היום כולו בלתי היות להם עת מנוחה בנתים, דאל"כ לא יתקיים בעמלו, גם אין דרכם לאחוז כמה מלאכות בבת אחת וכמה מיני עסקים של מו"מ בבת אחת דאם יעשו כן יאבדו הכל מידם. גם לא יכניסו עסק בתוך עסק ומלאכה בתוך מלאכה אלא יאחזו בכל דבר בפ"ע. ומן הנהגת בני אדם בדרך ארץ שהוא המלאכה ועוסקים של משא ומתן ילמוד האדם להתנהג בלמודים של התורה וענפיה, וכן עוד כמו שהאדם נזהר שלא יעסוק במלאכה שהיא כבדה ממנו דאפשר שלא תעלה בידו ויאבד כוחו וזמנו בחנם, וכן לא יכניס עצמו במקח של סחורה גדולה שאפשר שיפסיד בה ויעלה הפסדו רב מאד, כן יתנהגו בלימודים של התורה וענפיה שלא יעמיסו על הילדים לימודים אשר אין דעתם סובלת אותם, ואז יסבבו לה שגם לימודים הקלים ותאבדו מידם:

מ״חבאופן שצריך ללמוד ממנהג דרך ארץ כמה בדברים למנהג האדם בלימוד התורה וענפיה, ולז"א בגמרא דברכות דף ל"ה ואספת דגניך נהוג בהם מנהג דרך ארץ, ופירש רש"י ז"ל הנהג בהם עם דברי תורה דרך ארץ, וקשה לפירושו הול"ל נהוג עמהם, מאי בהם, ולפי דברינו ניחא שרמז התנא לפי דרכו לומר לך המנהג שאתה נוהג בדרך ארץ נהוג אותו בדברי תורה בלימוד שלה, ע"ד שאמרנו:

מ״טובזה יובן הכתוב במשלי חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. פירוש תחנכנו בלימוד התורה וענפיה על פי דרכו זו הנהגת עוה"ז שהיא דרכו, כי עוה"ז נקראת בשם דרך כמ"ש הרב עוללות אפרים ז"ל, שתהיה הנהגתו בלימוד התורה וענפיה כמו הנהגת דרכו שהיא עוה"ז הנקראת דרך: ואמר חנוך לנער ולא אמר חנוך לאדם על פי דרכו, ללמדנו שהחנוך בלימודים יהיה לנער שאין לו אשה ובנים עדיין. דזה נקרא נער אע"פ שהוא בן עשרים שנה ויותר שלכן קרא אברהם את יצחק נער, דכתיב ואני והנער נלכה עד כה, וכן המלאך קראו נער דכתיב אל תשלח ידך אל הנער אע"פ שהיה בן ל"ז שנה. והיינו מפני שעדיין לא נשא אשה, וכן כאן נקיט נער שאין לו אשה ובנים ודעתו צלולה דאז החנוך שתעשה לו עושה פועל בתועלת שלו, וכל מה שילמוד יקלוט אותו במהרה וגם לא יהא נשכח מאתו:

נ׳ועוד נ"ל בס"ד לפרש הכתוב דקאמר חנוך לנער על פי דרכו, ולא אמר חנוך לנער בדרכו, ומה זה אומרו על פי דרכו והיינו כי האדם אע"פ שגם אם יהיה בן שלשים שנה נקרא נער אם עדיין לא נשא, וכאשר אמרנו, עכ"ז לענין חנוכו בלימוד המשכולות וביראה ומוסר ודרך ארץ, קשה לחנכו בהם בהיותו בן י"ג שנה ומעלה, יען כי האדם כאשר יעמוד על דעתו רואה כמה דרכים פתוחים לפניו הן בענייני הטוב הן בענייני הרע ואם הוא בוחר בדרך אחד לפי דעתו והלך בו אע"פ שדרך זה הוא רע ומר ועקלקלות קשה לו לעזוב זה הדרך ולחזור לאחור, ולא תוכל אתה להעתיקו מזה הדרך ולהוליכו בדרך אחרת בנקל אחר שכבר בחר בו לפי דעתו ונכנס והלך ודרך בו, אבל אם עודנו קטן בשנים שהוא פחות מעשרה שנים או פחות מן י"ב שנים עדיין אין לו דעת שלם לבחור ע"פ דעתו דרך לילך בו בו בתמידות ויחליט הליכתו בו, אלא יהיה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות פעם הולך בזה פעם הולך באחר, פעם תמצאהו צדוק, פעם רשע, פעם בינוני, באופן שאינו מחזיק בדרך ומחליטו לעצמו ללכת בו לארכו ולרחבו, ואז בזמן הזה נחשב תמיד עומד בתחלת הדרך שאינו נכנס בשום דרך כניסה תמידית וחלוטה, ואז אותו זמן תוכל אתה להטותו ולמשכו לדרך הטוב, ותוכל למשוך לבו לחנכו בלימוד המשכלות וחכמה ויראת שמים, שיהיה הולך בדרך ישרה וטובה ויחזיק בה כל ימיו ולא יסור ממנה:

נ״אוז"ש חנוך לנער להדריכו בדרך ישרה וטובה בדברי חכמה ויראה וענייני המשכלות אשר תלמדהו ותנהגהו בזמן שהוא עומד על פי דרכו, דהיינו בתחלת הדרך וראשיתו שלא נכנס בקרבו והחזיק בו דאז בנקל תוכל אתה להעתיקו מדרך זה ולהטותו להוליכו בדרך אחרת הישרה והטובה, דאז גם כי יזקין לא יסור ממנה, מזאת הדרך אשר הכנסתה אותי בתוכה והחזיק בה:

נ״בועל כן זמן הראוי להכניס הילדים לבית המדרש ללמדם תורה וענפיה על ידי מלמדים הראוים וחשובים, וגם לימוד דרך ארץ שהוא שאר עניינים חיצונים אשר נזכיר אותם עתה הוא מן זמן היית הילד בן ז' שנים עד שנת השלשה עשר, אבל אחר היותו בן י"ג שנה אם יעשה לו התחלה בלימודים אלו קשה לקבל אם לא יהיה לו חשק רב ועצום בלבבו ורצון גדול להתלמד למודים אלו:

נ״גובאופן אחר נראה לפרש בס"ד הפסוק חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. כי הנה נראה שיש פתחון פה לילד לומר לאביו המניחו בבית הספר כל היום כולו, ואינו מניחו לאבד שעות לבטלה, יאמר לאביו אתה אדם ואני אדם הנה אתה יוצא לשוק כל היום בשביל עסקים שלך שאתה נהנה מהם ואם נזדמן שעות שתים ושלש ביום שאין לך עסק בהם אתה בטל בהם ומטייל, ואין אתה לומד בהם תהלים או גמרא או ספר אחר ואין אתה עושה קבע לעצמך בלימוד תורה, כי אם לימוד ספר חק לישראל או מעט מזמורי תהלים בשחרית, ולמה עלי תשים משא כבד שתעצרני בבית המדרש בשביל לימוד תורה כל היום:

נ״דהנה לטענת הילד הזה יש להשיב לו תשובה לשכך דעתו, והוא משל לחבורה של בני אדם שיצאו מעיר קושטא ללכת דרך יבשה וצריך שומרים הנושאין כלי זיין ללוותם בכל הדרך אשר ילכו בה עד שיגיעו לעיר בג'דאד, ופסקו להשומרים ההם שכר טרחם מאה דינרים של זהב, וחבורה זו שיצאו מן עיר קושטא היו ט"ו אנשים, אך חמשה מהם הולכים לעיר דייאר בכר, וחמשה מהם הולכים לעיר אשור וחמשה מהם הולכים לעיר בגדאד כי עיר אשור ועיר דייאר בכר הם במשך הדרך הזה שיש מעיר קושטא עד עיר בגדאד. ובעת שיצאו מעיר קושטא עמד הגדול שבהם ועשה חלוקה בעבור שכר השומרים שפסקו עמהם במאה דינר זהב דההולכים לעיר דייאר בכר יתנו מן המאה דינר עשרים דינר, וחמשה אנשים ההולכים לעיר אשור יתנו שלושים דינר, וחמשה אנשים ההולכים לעיר בגדאד יתנו חמשים דינר. ויען אחד מן החבורה ההיא ויאמר לזה למה עשית חלוקה זו הלא בדין שנהיה כולנו שוין שכל אחד יתן שבעה דנרים חסר רביע, כי אנחנו ט"ו אנשים. ויאמר זה הגדול שעשה החלוקה לזה המערער לא דברת נכונה בזה, ואני עשיתי החלוקה כדין וכהלכה, ואין שורת הדין והיושר מחייבת לתת כולם בשוה, יען כי החמשה ההולכים לעיר דייאר בכר מה להם ליתן שכירות בעד שמירת הדרך שיש מעירם עד עיר בגדאד, והחמשה ההולכים לאשור מה להם ליתן שכר בעד שמירת הדרך מעיר אשור לעיר בגדאד, על כן מוכרח להעמיס השכר על ההולכים לבג'דאד יותר מן ההולכים לעיר דייאר בכר ואשור, ועל ההולכים לאשור יותר מן ההולכים לדייאר בכר:

נ״הכן הענין כאן בדברים אשר בין הילד ובין אביו, כי לימוד התורה הוא לשמירה לאדם בהיותו בעוה"ז ככתיב על דברי תורה בשכבך תשמור עליך, והאב שהוא עומד בשליש ימיו או בחצי ימיו או ברוב ימיו אין צריך לו שומרין על שנים הרבה, לכך יסתפק בלימוד מועט, משא"כ הילד שהוא עודנו רך, שיש לפניו דרך ארוכה ויש לו בעולם שנים מרובים צריך להרבות בלימוד התורה כפי שיעור ריבוי השנים שצריך לו שמירה בהם:

נ״וובזה יובן חנוך לנער על פי דרכו, דהיינו תחנכו בלימוד התורה להעמיס עליו לימוד הרבה לפי דרכו, כלומר כפי שיעור הדרך שיש לו בעוה"ז, כי עודנו קטן שיש לו שנים מרובים בדרך הזה של עוה"ז אשר מוכן לפניו ללכת בו, ולכך צריך להרבות בלימוד תורה וענפיה, ויש תקוה כיון שהרגלת אותו להרבות בלימוד התורה ההרגל נעשה טבע, דגם כי יזקין שנשאר לו דרך קצרה בעוה"ז שאין לו עוד שנים מרובים ג"כ לא יסור ממנה, כלומר מן ההנהגה וההרגל שהרגלת אותו להרבות בלימוד התורה, שגם בזקנתו יהיה אוהב להרבות בלימוד התורה ולעסוק בה תמיד:

נ״זועוד נ"ל בס"ד בכונת הכתוב שאמר חנוך לנער על פי דרכו שבא שלמה הע"ה ללמדנו בזה, שאין לו לאדם לפסול כל מיני לימוד הצריך לתיקון העולם ולשלימות האדם אע"פ שנראה שהוא מדברים הגשמיים, והוא כי הרמב"ם ז"ל קרא למיני הלימודים שלשה שמות הא' מצוה והב' מותר והג' מאוס, והיינו לימוד התורה נקרא בשם מצוה, ולימוד כתיבה וחשבון ולשון נקרא בשם מותר, ולמה נקרא בשם זה, לומר לך אל תאמר בשעה זו שאני לומד כתיבה וחשבון יותר טוב שאלמוד בה בדברי תורה, ולמה אאבד הזמן בלימוד כתיבה וחשבון, ולכן קרא ללמוד זה בשם מותר, כלומר מותר לך לעסוק באיזה שעות מן היום בלימוד זה, מפני כי למודים אלו הם ישובו של עולם, ואמרו חז"ל על דברי תורה הנהג בהם מנהג דרך ארץ ולכך אלו נחשבים ענפים לתורה, ולימוד הג' שקראו הרמב"ם ז"ל בשם מאוס הוא לימוד פלסופייא השקרנית המביאה לאדם לידי כפרנות ומעבירתו על דת:

נ״חוהנה לכאורה יחשוב האדם דחלק זה הנקרא מותר בו, אינו אלא כתיבה וחשבונית בלבד, ואינו כן אלא יש עוד מיני לימוד הצריך לאדם הרבה, דהיינו יש צורך לידע האדם קצת מן חכמת הטבע, והיינו שידע מה ענין הברקים ומה ענין הרעמים, ומה ענין הקשת ומה ענין הרעש ומה ענין העננים והמטר, וכיוצא בזה מן הבריאה שברא הבורא יתברך בעולם אשר יש בהם עניינים שאנחנו מברכים להש"ת עליהם ואומרים ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם:

נ״טועוד יש צורך גדול לאדם בלימוד ידיעת געאגראפייה, כי הלא מצינו בדברי רז"ל בגמרא דחגיגה דף י"ב תניא רבי יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעין מה הם רואות, עומדות ואינן יודעין על מה הם עומדות ע"ש. נמצא גם ידיעה של תכונת הארץ חייב האדם לידע ולהבין בה, ועל המושללים מידיעה זו קרי עלייהו רבי יוסי אוי, באומרו אוי להם לבריות שרואות ואין יודעין מה הם רואות וכו'. נמצינו למדין מזה שידיעות האלה וכיוצא בהן צריך האדם לשום לבו עליהם לידע אותם:

ס׳ובאמת בלא"ה השכל יחייב בזה, דאיך ישמע קול רעמים ורואה ברקים ואינו יודע מה הם, ואיך יראה רעשים ועננים הולכים ובאים ומטר ניתך ארצה ואינו יודע עניינם מה הוא ואיך נעשים. גם איך הוא עומד בעיר בגדאד ואינו יודע ארץ ישראל היכן היא, ואינדיא היכן היא ואירופא היכן היא אם לפניו או לאחוריו אם לימינו או לשמאלו, ובודאי אדם שהוא חסר מידיעות אלו ניכר גנותו וחסרונו גם בעיני עצמו, ואם יהיו כל אישי ישראל שלמים בידיעות חלו יגדל כבודם בעיני כל בריה, והכל יאמרו עליהם עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה:

ס״אאמרו בגמרא דגיטין מעשה באשמדאי מלך השדים שהיה מהלך עמו בניהו בן יהוידע ע"ה, וראה אחד יושב וקוסם לגלות דבר אחד שנעלם ונסתר עניינו. וצחק אשמדאי על זה, א"ל בנייהו ע"ה למה צחקת ויענהו הלא זה הקוסם יש תחתיו אוצר גנוז בקרקע ואם הוא יודע לגלות נסתרות יקסום וידע מה שיש תחתיו. כן האדם יש מי שרוצה ומשתוקק ללמוד מה שיש בשמים ממעל, ווהוא את הארץ מתחת היושב עליה אינו יודע תכונתה ומושבה ומצבה, ומה שיש עליה ומה שנעשה בה לנגד עיניו. על כן ודאי גם השכל מחייב שיש צורך בלימוד ידיעות אלו כאשר דברנו:

ס״בוהנה מלבד מאמר התנא רבי יוסי אשר זכרנו שהוא מודיענו שחייב האדם בלימוד דברים אלו, ולא יאמר טוב לי שאעסוק בתורה ולא אעביר הזמן בלימודים וידיעות אלו, הנה עוד יש הוכחה גדולה הסותרת טענה הזאת הנזכרת, והוא כי מצינו למארי דתלמודא הוא מר שמואל ע"ה שטרח ויגע להעמיק בחכמת התכונה למאד עד שמצינו לו שאמר נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא וכמ"ש בגמרא. ואם כל כך היה בקי בחכמת התכונה צריך אתה לשער בדעתך כמה זמן היה צריך לו להעביר בלימוד חכמה זו שהיא עמוקה וגדולה מאד. ואם בשביל ידיעת העיבור מה צורך לו להעמיק בחכמה זו להיות בקי בשבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא, אלא ודאי יש חיוב לאדם להשכיל ולהבין גם בשאר חכמות שהם חוץ מחכמת התורה:

ס״געוד מצינו לרבינו מהרח"ו ז"ל שחיבר ספר רב האיכות בחכמת התכונה ונדפס בעה"ק ירושלים תובב"א, והקורא בו ידע כמה העמיק רבינו מוהרח"ו ז"ל בחכמה זו וכמה טרח בה. ובודאי העביר זמן הרבה בלימודה, ובודאי היה צריך לו זמן הרבה בחבור הספר וסדורו, ולמה אבד זמן ח"ו בזה והיה לו לעסוק בתורה בזמן שעסק בזה, אלא ודאי מוכרח לומר דלימוד חכמות אלו וכיוצא בהם הם חיוב על האדם:

ס״דוכבר נודע מה שהעיר הגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים על רבינו הרמ"א ז"ל בעל ההגהה בש"ע שהיה בקי בכמה חכמות מלבד חכמת התורה, והנה בודאי החכמות שלמד היה צריך להם זמן הרבה ללמדם, ואפילו חכם גדול לא יוכל לשתותם כשותה קיתון מים מן הנהר:

ס״הלך נא ראה מ"ש הגאון רבינו חיד"א ז"ל בספרו מדבר קדמות דף פ"ה ע"ב שמנה שם ט"ו חכמות בשם מנחת קנאות, ובחכמה הראשונה כתב שיהיה בקי בכ"ד ספרים עם הנקודות והטעמים ערוכים בכל ושמורים, לועז אותם ללועזים, ואת האמים בשוה קריתים ואת הזוזים עד שיבדקו אותו בכל אלה וימצא בדוק ועל צבאם חכמת הדקדוק עכ"ל. עוד כתב שם בדף פ"ו ע"ב וז"ל. וידעתי נאמנה בבירור גמור שרבינו מוהרח"ו ז"ל היה בקי בחכמות הנז' וכו' ובכלל חכמת השיעור היא חכמת צורת הארץ הנקראת גיאוגרפיא, ומלבד ספריהם הדפיסו בכמה לשונות צורת ד' חלקי העולם והים עכ"ל:

ס״וולז"א חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כלומר אל תאמר אעמיס משא כבד על הנער ללמדו תורה בלבד ימים ולילות, ולא אלמדנו כתיבה ולשון הקודש ודקדוק וחשבון וידיעות הטבע וענייני העולם כמו גיאוגיראפייא וכיוצא בה כדי שלא יתאבד הזמן בלימודים אלו ולא ילמד אלא תורה גמורה ושלימה בלבד. לא כן תעשה, אלא חנוך לנער גם על פי דרכו דהיינו השייכים לעוה"ז שנקרא בשם דרך כאמור לעיל, כי אע"פ שעיקר החנוך צריך להיוח בלימוד התורה הנה תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. ברם צריך אתה להתבונן בלימודים אשר תלמדם לנער שיהיו ע"פ סדרים נכונים ומתוקנים שיתקיימו בידו, באופן שגם כי יזקין לא יסור ממנה, שלא ישתכחו ממנו, שאם לא יהיו ע"פ סדרים נכונים ומתוקנים ודאי יאבדו הכל מידו ויהיה מכניס בזו ומוציא בזו:

ס״זובזה יובן בס"ד מאמר הגמרא בבא קמא דף ס"ו, יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דרבי יצחק נפחא מר אמר ליה לימא מר שמעתתא, ומר אמר ליה לימא מר אגדתא פתח לומר אגדתא ולא שביק מר פתח לומר שמעתתא ולא שביק מר אמר להם אמשול לכם משל לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה, הילדה מלקטת לו שערות לבנות, והזקנה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להם אימא לכו מלתא דשווייא לתרווייכו ע"ש. ונראה הכוונה מר רצה שילמדם שמעתתא שהם הלכות גדולות ותלמוד גדול בטעמי המשניות והברייתות, ומר רצה אגדה כי היה רבי יצחק שלם בחכמות שבעולם הן חכמת הטבע הן חכמת ההנדסה הן חכמת הנתוח הן חכמת התכונה, הן חכמת טבע הנבראים דומם וצומח, והחי הן חכמת גיאוגראפיה וכיוצא, וכל אלו החכמות כיון שאינם בדברי תורה נקראים בשם אגדה, וזה החכם רצה שילמוד חכמות אלו מן רבי יצחק, כי לא נמצא חכם כמוהו בקי כמוהו, והוה בעי רבי יצחק לומר אגדה דהיינו ללמדם בחכמות אלו הנקראים בשם אגדה ולא שביק מר הוא רבירו שרוצה ללמוד שמעתתא בלבד ולא יעביר הזמן בלימוד חכמות אלו, ונטה רבי יצחק לעשות כרצון החכם הזה לומר שמעתתא, ולא שביק מר הוא החבר שלו שרוצה שילמדם חכמות אלו, מפני שלא נמצא חכם אחר בקי בכל אלו החכמות כמו ר"י, ולעת עתה שהם מצויים לפניו והוא מצוי אצלם העת מוכשרת ללימוד חכמות אלו. ועל זה אמר להם המשל לאחד שיש לו שתי נשים וכו', ואת הרוצה בשמעתתא המשילו לאשה זקנה ואת הרוצה אגדה שהם החכמות הנז' המשילו לאשה ילדה וכן נמי המשיל השמעתתא לשערות לבנות והחכמות לשערות שחורות, וכונתו לומר להם, העיכוב שאתם מעכבים אותי שכל אחד רוצה ממני ללמד כרצונו אתם מאבדים הזמן שאין אני אומר לא שמעתתא ולא אגדה, ונמצאתם קרחים מזה הלימוד ומזה הלימוד כאמור במשל. אמנם זאת אעשה לכם לחלק שעות היום ללימוד זה וללימוד זה, כמאמר החכם אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ואמינא בכל יומא ויומא מלתא דשוויא לתרווייכו ר"ל אומר מלתא בחלוקה של שעות היום לחלקים שתהיה דעת שניכם שוה בהם, ולפי שעה א"ל דבר שיש בו שמעתתא ויש בו אגדה:

ס״חובזה יובן בס"ד מ"ש בפרשת ואתחנן ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וצריך להבין מה הוא ענין חכמתכם, ומה הוא ענין בינתכם דפלגינהו לתרי מילי, וכן אומר עם חכם ונבון תרתי. ונראה הענין הוא כי אנחנו רואין שיש ללמוד מדברי תורתינו הקדושה ומענינים הכתובים בה כמה וכמה דברים עד אין חקר שאין נוגעים לענין הדת, אלא הם דברים חיצונים ומילי דעלמא וכאשר מצינו במדרש רבה פרשת בראשית וז"ל, פלספוס אחד בקש לידע לכמה הנחש מוליד, כיון שראה אותם מתעסקין זע"ז נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להם מזונות עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומי שאלו את רבן גמליאל ואמרו לו לכמה הנחש מוליד ולא היה יכול להשיבו ונתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע וראה פניו חולניות, אמר למה פניך חולניות א"ל שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבו א"ל מה היא, אמר לו לכמה נחש מוליד, א"ל לשבע שנים, א"ל מנין לך, א"ל הכלב חיה טמאה ומוליד לחמשים יום, ובהמה גסה טמאה יולדת לי"ב חודש, וכתיב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, וכשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך הנחש ארור מן הבהמה שבעה. כמפני רמשא סליק ואמר ליה, התחיל מטיח ראשו לכותל, אמר כל מה שעמלתי שבע שנים בא זה והושיט לי בקנה אחד ע"כ. גם מדין הטבילה של הכלים, דארז"ל במשנה כלי שהטבילו דרך פיו לא עלתה לו טבילה, נודע החכמה אשר חידשו חכמי אירופא אחר כמה מאות שנים לתקן כלי לירידת האדם בקרקעית הים להוציא מרגליות ויש כמה דברים וענינים כיוצא בזה אשר הם מובנים מדברי תורה שבכתב ושבע"פ:

ס״טובזה פרשתי בס"ד מ"ש התנא בפ"ה דאבות על התורה הפוך בה והפוך בה דכולה בה, וענין כזה אינו מצי בספרי חכמה של האומות שיהיו יכולים ללמוד ענין מענין אחר שהוא רחוק ממנו:

ע׳ולז"א כי היא חכמתכם ובינתכם, והיינו חכמתכם קאי על ענייני הדת בדברים של אסור ומותר וכשר ופסול וטמא וטהור. ובינתכם קאי על חכמה חיצונית בעניינים חיצונים שמבינים אותם דבר מתוך דבר. ולכן אומרים האומות על ישראל רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, חכם לחוד, ונבון לחוד, וכאשר אמרנו. הנה כי כן כל מיני לימודים אשר זכרתי כולם הם צריכים לשמש בענייני התורה ובכללם לשון הקודש בצחות ודקדוק, ובלבד שיעשו להם סדרים יפים ומתוקנים, שלא ישתה הולד מים הרבה ויחנק, ולא ישתה מעט שיהיו בטלים במיעוטם ולא יעלה בידו כלום, וכבר נודע חיוב לימוד לשון הקודש וכמה הוא יקר ונחמד והוא חלקם של ישראל ובו נכתבה תורתינו הקדושה והוא עתיד להיות עיקר ואב של הלשונות, שהכל יהיו מדברים בו ככתוב כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה, ואיך לעת עתה יהיה איש ישראל חסר מצידו:

ע״אועל לשון הקודש נאמר כסף נבחר לשון צדיק והיינו כסף שהכל יהיו נכספים אליו, ונבחר שיהיה נבחר יותר מכל הלשונות, ומי הוא זה, הוא לשון צדיק כלומר לשון צדיקו של עולם שהוא לשון הקודש, דאע"פ שתמצאנו עתה לשון קצר ואינו רחב, אין חסרון זה מצידו, כי הוא באמת רחב יותר מכל הלשונות, אך לא נודע ממנו לישראל אלא רק המילות הכתובים בתנ"ך, ואם היה ניתן לישראל עוד ספרי תנ"ך יותר ממה שיש בידם עתה היה מתחדש אצל ישראל עוד כמה מלות חדשות הרבה למאד, והיה לשון הקודש מתרחב הרבה, ולכך אמר כסף נבחר מלת נבחר בהפוך אתוואן נקראת נרחב שעתיד להתרחב:

ע״בנמצא לעתיד תחזור עטרה ליושנה וירבו מילות חדשות בדברי תורה ואז יתרפא הלשון הקודש רפואה תמה שיחמלא חסרונו:

ע״גובזה יובן בס"ד הכתוב מרפא לשון עץ חיים ודרשו רז"ל אין עץ חיים אלא תורה שיתפשט ויתגלה לעתיד תורה חדשה מהשי"ת נוספת על תורת ה' שבידינו, ומדבריה נדע כמה וכמה מלות חדשות, ובזה יתרפא לשון הקודש ויחמלא חסרונו, וז"ש מרפא לשון זה לשון הקודש, עץ חיים זו התורה, דכתיב בה עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. אל שדי יהיה בעזרתינו וישמרינו ויעזרינו אכי"ר: