מבואות לספרות התנאים, מבוא למדרשי הלכה, מדרש הלכהIntroductions to Tanaitic Literature, Introduction to Halakhic Midrashim, Halakhic Midrash
א׳I. מדרש־הלכה
1
ב׳ספרות:
2
ג׳רב שרירא גאון, אגרת, הו' לוין, 48 ואילך.
3
ד׳רנ"ק, מונה"ז שער י"ג.
4
ה׳רז"מ, דרכי המשנה, פרק א (הו' חדשה עמ' 3, 5–6, 10).
5
ו׳הופמן, המשנה הראשונה, פרק א', (עמ' 5–12).
6
ז׳ווייס, דור דור ודורשיו, ח"א, 153, 158, ואילך.
7
ח׳גרץ, ח"ג 211.
8
ט׳הלוי, דה"ר, כרך ג, 78.
9
י׳בספרוינד, Zur Redaktion der Mischna, מונ"ש חנ"א, 307 ואילך.
10
י״אלויטרבך, "מדרש ומשנה", JQR מהדו"ח, ח"ה וח"ו.
11
י״בבכר,Exeg. Terminologie, ח"א, ערך "דרש" ו"מדרש".
12
י״גה"תלמוד" של התנאים, הוא ה"מדרש", אז כשמו הרגיל בספרות המדעית: מדרש־הלכה (כדי להבדילו מ"מדרש אגדה").
13
י״דהשם "מִדְרָש" נמצא כבר במקרא (דהי"ב יג כב וכ"ד כז), אלא שכאן פירושו "ספר" βιβλίον, וכמו "מקרא", ספר לקריאה, כך "מדרש", הוא ספר לדרישה וחקירה, ו"מדרש" ספר" (שם כד כז), γραφή הוא כמו "מגלת־ספר"1בכר, טרמינולוגיה, I, 104–105..
14
ט״והשם המלא של מדרש־הכתוב הוא "מדרש־סופרים" (ה"ג ה' הספד, ד"ו קמג ע"ד, ד"ב 633: וארבעה מדרש סופרים)2הפירוש שבה"ג ד"ו הוספה היא, ונוספה בד"ב שלא במקומה, עי' גינצבורג OLZ 1910, עמ' 227.; "מדרש חכמים" (ספרא בחוקותי פרשה ב' א': אם לא תשמעו למדרש חכמים), או ("מדרש"־) "תורה" (קידושין מט סע"א3"מדרש תורה", שם ע"ב, הוא רק פירוש של "תורה" שבדברי ר' יוחנן (כ"י מ': מדרש של תורה, ורש"י הוא שהגיהו), תה"ג מדעי היהדות סי' קיד: מאי מדרש מדרש תורה, ערוך ע' הלך: מאי מדרש מדרש דעל התורה, בכר, שם הערה 4, ולא כלויטרבך, JQR מהדו"ח V 503, ועי' יבמות קיז א: מדרש תורה בניגוד ל"מדרש כתובה"., ירוש' מו"ק פ"ג פג ע"ב [חזקיה])4חזקיה זה הוא חזקיה השני, שהרי שם: אמר ליה ר' יוסי, וטעה בזה לויטרבך, שם 506., והיא היא ה"תורה" ששאל חגי לכהנים (חגי ב יא), שאינה אלא מדרש חכמים5בבלי פסח' יז א, ירוש' סוטה פ"ה כ ע"ב..
15
ט״זהשם הקצר הוא "מדרש", "מדרשות": קידוש' מט א: ר' יהודה אומר מדרש6במשנה (שקלים מ"ו מ"ו, ת"כ ויקרא חובה פכ"א ו): זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול אשם הוא וכו' ואומר (מ"ב יב יז) כסף וכו'.; מדר"י יתרו, עמלק פ"ב 196: והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו – חקים אלו מדרשות והתורות אלו ההוראות דברי ר' יהושע, שם: והזהרת אתהם את החוקים אלו מדרשות והתורות אלו הוראות דברי ר' יהושע (כלומר: דברים החקוקים ורשומים בכתוב), וכיו"ב (סתם) ספרי ראה פיס' נח (אצל: המשפטים אלו הדינים), שם פיס' נט (קידוש' לז א): אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים אשר תשמרון זו משנה לעשות זו מעשה, וכיו"ב ספרא אחרי פרשה ט' ט'; ספרא שמיני פרשה א' ט': ולהורות את בני ישראל אלו ההוראות, את כל החקים אלו המדרשות7למדרש זה "החקים אלו המדרשות", כוונו גם בנדרים לז א., אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות, ביד משה זה המקרא, יכול אף התרגום ת"ל ולהורות8כ"י רומי: אשר צוה יי"י אליהם אילו ההלכות, ביד משה זה תלמוד יכול אף התרגום ת"ל ולהורות. ר' יוסי בר' יהודה אומ' יכול אף התרגום ת"ל ולהורות, ועי' כריתות יג ב וילקוט. וראב"ד..
16
י״זאבל החכמים השתמשו בשם "מדרש" אף למדרש לשון המשנה, כתובות פ"ד מ"ו: זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה "הבנים יירשו והבנות יזונו"9כתובות פי"ג מ"ג וב"ב פ"ט מ"א. מה הבנים וכו' (דרש את המשנה בהיקש כאילו היה זה מקרא בתורה). ואף למדרש לשון שטר כתוב, ירוש' יבמות פט"ו יד ע"ד וכתובות פ"ד כח ע"ד–כט ע"א: עבד כתובה מדרש10"דרש – לשון הדיוט", שבתוס' כתובות פ"ד ד, בבלי ב"מ קד א: בירוש' נחשבו שם כמה דברים שאינם "כתובה" (ר"מ, ר' אלעזר הקפר, ריב"ק) אלא שכתובים!.
17
י״חואפילו פירוש־שֵמוֹת שבתורה עצמה נקרא "מדרש"11עי' צונץ גד"מ 2, 180., ב"ר פכ"ה ב': ר' יוחנן או' לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא הוה צריך קריא למימר אלא זה יניחנו וכו'.
18
י״טעיקר מובנו של "דָרֹש" הוא "חָקֹר", "בָדֹק"; מכאן יצא, כבר בימים קדומים, המובן: לבדוק בספר, דרשו מעל ספר ה' וקראו (ישע' לד טז)12[עי' גם מה שכתב על "מדרש" ו"דרש" מ"צ סגל, תרביץ שי"ז, 194 ואילך.].
19
כ׳"עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט" (עז' ז י), והרי הוא קורא בספר התורה לפני הקהל וה"מבינים" (נחמ' ח ב, ג), "מפרש ושׂוֹם שׂכל ויבינו במקרא" (שם ח'), והלוים מבינים את העם לתורה (שם ז וט'), הם "המשכילים שכל טוב" (דהי"ב ל כב).
20
כ״א"מבין" הוא המורה13"מבין עם תלמיד", דהי"א כה ח: את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, ישע' כח ט. ותרגומו: סָפְרָא, "סופר", "חכם", "איש מבין וסופר" (דהי"א כז לב)14עי' צונץ שם, 36..
21
כ״בו"עזרא הסופר, סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל" (עז' ז יא) – בארמית: "סָפַר דתא די אלָה שמיא" (שם יב), – הוא אחד ה"מבינים" וה"משכילים", שהרי באו אליו "להשכיל אל דברי התורה" (נחמ' ח יג).
22
כ״ג"להשכיל אל דברי התורה" – פי': להתבונן ולחקור ולדרוש בה. וכשמצאו כתוב בתורה "בסכות תשבו שבעת ימים" ("אשר ישבו בני ישראל בסכות"), פירשוהו (עזרא והמבינים) לאמר15"ואשר ישמיעו ויעבירו קול" – גם הוא פירוש ה"מבינים". ואולי דרשו כאן: להזהיר ב"ד על כך, הרגיל במדרשי־הלכה שלנו.: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבֹת לעשות סֻכֹת ככתוב (שם יד–טו); זאת
23
כ״דאומרת שפירשו על יד הכתוב את ההלכה, שמסככין ב"כל דבר" ש"גידולו מן הארץ"16ספרא אמור פי"ז י–יא, סוכה לו ב–לז א, סוכה פ"א מ"ד, בבלי יב א..
24
כ״הזו היא תחילת עבודתם של ה"סופרים", וזהו תחילתו של ה"מדרש" וה"תרגום".
25
כ״והסופרים שאחרי עזרא המשיכו את פעולותיו של עזרא הסופר, פירשו את הספר, ספר התורה, ולימדו אותו לעם, על כן נקראו מורי־התורה מימי עזרא ועד הזוגות, ובהַשאָלה – עד סוף ימי הבית17בימי ינאי: פליטת ספריא (מגילת תענית פי"ב, גרץ II 3 570) = פליטת סופריהם (בברכה על הצדיקים, עי' מבוא המשנה לבריל: 261, ועי' שירר II 375 הערה 7). בהשאלה (בניגוד לשירר שם) קורא רבן גמליאל (הזקן) לחכמי דורו: סופרים הניחו לי ואדרשנו כמין חומר (ספרי נשא פיס' ח, סוטה טו א); "חכמים וסופרים", אבות מ"ו ט, ובמצבות שברומי נמצא γραμματεύς גם במאה הב'–הז' (שירר שם). "סופר", "ספרא" במובן "חכם" גם ירוש' סנהד' פ"י, כז ד: אהן ספרא, ספרי ברכה פיס' שנז (בבלי סוטה יג ב): משה ספרא רבא דישראל (ת"א לדב' לג כא), וכן תרגום "מחוקק" (בר' מט י): ספרא. ובעברית: בד"א ששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור (ברכות מה ב). באבנגליון נזכרים "סופרים ופרושים" (οἱ γραμματεῖς καὶ οἱ Φαρισαῖοι) בערבוביא כמה פעמים (מתיא כג ב, טו א ועוד, מרקוס ז יא ועוד). ספרות אצל שירר II 372–373., – סופרים18"סָפְרָא" בארמית "לבלר", אבל גם "מלמד מקרא", למשל ירוש' חגיגה עו ע"ג ועוד: ספרין ומתניין; סוטה פ"ט מט"ו: מיום שחרב ביהמ"ק שרו חכימיא למהוי כספריא וכו'; ספר מתא (ב"ב כא א, כנו' כי"י). בעברית: סופר, "מלמד", "סופר יהודי וסופר גוי" (ב"ב כא א); "מלמד מקרא", "קנאת סופרים" (ב"ב שם), "והסופר מלמד כדרכו" (דברים שלא נקראין ולא מתרגמין, תוס' מגילה פ"ד לח). וגם התינוקות הלומדים מקרא נקראו "סופרים", קידושין מ"ג מי"ג (כפשוטו ולא כרש"י), והמלמד סופרים והמלמד תינוקות (ס"ז 333), בתי סופרים (כתובות קה א) = בית ספר (בירוש' שם רפי"ב). ואצל הכותבים יונית,γραμματεῖς 19חשמונאים א' ז יב, חשמונאים ב' ו יח., σοφία γραμματέως20בן סירא לח כד. = "חכמת סופרים" (סוטה פ"ט מט"ו), וגם ίερογραμματεῖς21מלחמות היהודים ליוספוס, ס"ו פ"ה ג'..
26
כ״זהסופרים "הבינו בתורה ודרשו בחכמת הראשונים"22בן סירא לט א–ג, ועי' סמנו שם., פירשו התורה, הלכותיה דקדוקיה ושיעוריה, תיקנו תקנות23[ההערה נשמטה מכתב־ידו של רבנו, וחבל על דאבדין.] וגזרו גזרות ו"עשו סייג לתורה"24אבות פ"א מ"א, אדר"נ שם.. "שניות (לעריות) מדברי סופרים"25יבמות פ"ב מ"ד., חומר בדברי סופרים מדברי תורה, האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה26שכך פירשו "והיה לאות על ידך וגו' ", והשוה "שאל את הכהנים תורה", חגי ב יא. פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב27סנהד' פ"ט מ"ג. כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים28תוסי מקואות פ"ה ד, ירוש' סנהד' שם ל ע"ב: שעיקרן מדברי תורה ופירושן מד"ס, ועי' נזיר נב א: ושיערו חכמים בכעדשה.; החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה (הלכה מקובלת) והכלאים מדברי סופרים29ערלה פ"ג מ"ט. (למדוהו מן ה"דין", עי' קדושין לט א)30השוה "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה" (יבמות פ"ח מ"ג וכריתות פ"ג מ"ט), ועי' נזיר פ"ז מ"ד: "אר"ע דנתי וכו', יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה", ובירוש' קדושין פ"א נט ע"ד: הלכה עוקפת למדרש (ועי' סוטה טז א). אבל בקידוש' לח ב נחלקו בזה שמואל ור' יוחנן. ועי' מונה"ז שער יג, 150.; אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה לא דברי סופרים מדברי סופרים31ידים פ"ג מ"ב, ידים וכתבי־הקודש משמנה עשר דבר, זבים פ"ה מי"ב, ועי' שבת יד ב (במתיא טו א ועוד: קבלת הזקנים). וכזה תוס' טבול יום פ"א י: דברי תורה מדברי סופרים ודברי סופרים מדברי סופרים; משקין אין מטמאין כלים לר' יוסי אלא מדברי סופרים, ספרא שמיני פ"ח ה ופסח' טז א, וטבול יום מי"ח דבר, שם, ועי' שבת שם.. י"ח דבר נקראים "דברי סופרים"32טהרות פ"ד מי"א, פרה פי"א מ"ה.; עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכו' אפילו דבר אחד מדיקדוקי סופרים33תוס' דמאי פ"ב ה, דפו' וכ"י ו': דבר קטן, בבלי בכורות ל ב: דקדוק אחד מדברי – רש"י סוכה כח א: מדקדוקי – סופרים.; ו"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות"34סוכה כח א., ו"הראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים35כ"י מ"ב וא"פ ולונדון ואה"ת, דפו': שהסופרים, כי"מ לי'. עתידין לחדש36מגילה יט ב., ו"נשתכחו בימי אבלו של משה כמה קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים37תמורה טז א.. ונזכרו גם הלכות ש"חידשו סופרים": "שער חדש (ירמ' כו י, לו י: בחצר העליון) ששם חידשו סופרים את ההלכה"38ירוש' עירובין פ"ה כב ע"ג, בבבלי פסח' צב א וש"נ: חצר החדשה שחדשו בו דבר ואמרו טבול יום לא יכנס במחנה לויה, ועי' חשמונאים א' ט נד: ובשנת מאה וחמשים ושלש וכו' צוה אלקימוס להרוס את חומת חצר המקדש הפנימית (הסורג) ויהרוס את מעשה הנביאים, ויוספוס, קדמוניות סי"ב, י' ו' ושירר I 225 הערה 6., ור' יהושע אומר על כמה הלכות שנשנו בכלים (פי"ג מ"ז) וטבול יום (פ"ד מ"ב–מ"ו, תוס' שם פ"ב יד): דבר חדש חידשו סופרים39אם זה נמשך בטבול יום (כדעת הר"ש, שהיא מוכרחת ויוצאת מתוס' שם) גם על מ"ה: בראשונה וכו' חזרו לומר וכו', א"כ "הסופרים" האלה קרובים לזמנו. ואין לי מה אשיב.
27
כ״חהסופרים כאמור פירשו את התורה, ובקשר עם לימודה פירשו את כל הלכותיה ודיניה. קראו בתורה "והיה לאות על ידך" ופירשוהו: אלו תפלין של יד, "ולטוטפת בין עיניך" – אלו תפלין של ראש (וזה נקרא במשנה "דברי תורה", סנהד' שם), "לטוטפות" "לטוטפות" – אלו ארבע טוטפות (בתים, וזה "דברי סופרים", שם); "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" – זה אתרוג40ר"ז פרנקל ב"דרכי המשנה", עמ' 3.; "בסכות תשבו" – בסכות של כל דבר שגידולו מן הארץ (עי' לעיל); "לא תעשה כל מלאכה" – כל ל"ט אבות מלאכות (שבת), "אל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים"41ירמ' יז כא, נחמ' יג טו, יט., ועמי הארץ המביאים את המַקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש (יו"ט)42נחמ' י לב, יג טז., ושלשה כלים ניטלין בשבת43"בראשונה", תוס' פי"ד א, בבלי שבת קכג ב וירוש' פי"ז טז ע"א., ו"בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו"44בבלי וירוש' שם..
28
כ״טבדרך זו, דרך המדרש, לימדו הסופרים את התורה, ובדרך זו מסרו לתלמידים את הקבלות וההלכות המסורות ביחד עם התורה הכתובה.
29
ל׳זו, דרך המדרש, ורק זו היתה דרך לימודם; ודרך זו נמשכה עד זמנו של יוסי בן יועזר, הראשון לזוגות, שהיה בימי גזרות אנטיוכוס.
30
ל״אוכך אומר רב שרירא באגרתו45הוצ' לוין, 39, נוסח צרפתי.:
31
ל״בוסיפרא וסיפרי דראשי דקראי והיכא רמיזאן הילכאתא בקראי ומעיקרא בבית שני ביומי ראשונים46בנוסח ספרדי: ביומי דרבנן קמאי. לפום ההוא אורחא הוה תניאניהון [=וספרא וספרי דרשות הכתובים [הם] והיכן רמוזות ההלכות בכתובים, ומתחילה בבית שני בימי הראשונים47"ראשונים" בא אצל רש"ג באגרתו בכמה מובנים: "הזוגות" (עמ' 8), "אנשי כנה"ג" (18), "ראשונים דקמי חרבן הבית" (22), חכמים שבסוף ימי הבית (11). בדרך זו (כלומר דרך המדרש) היתה משנתם"]48דברי שמואל בתמורה טו ב: "כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו מכאן אילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו", אין פירושו של "כמשה רבינו" – "כדרך המדרש", כדעתו של לויטרבך, JQR מהדו"ח, II 28 (ועי' גם השחר ש"ז, 150), אלא פירושו: הלכה פסוקה בלא מחלוקת, שהרי בגמרא שם שאלו ע"ז: והא תניא משמת משה אם רבו מטמאין טמאו וכו' מיגמר הוו גמירי להו כמשה רבינו ("בלא מחלוקת"). וזהו גם פירושם של דברי ר' יוחנן ביבמות עב ב: "ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א"ל ר"ל דידיה היא מתניתא היא, היכא תנא לה בת"כ", ז"א מדרש סתמי ופסוק, בלא שם אומר (הרי "משה מפי הגבורה" לא "דרש" אלא קיבל תורה ומסרה!). ואמנם המחלוקת התחילה ביוסי בן יועזר: מחלוקת הסמיכה (חגיגה פ"ב), ועי' ירוש' שקלים ריש פ"ה: ויש אומרים אלו ("מדרש הלכות והגדות") אנשי כנסת הגדולה <תיקנו>..
32
ל״גואמנם כן. ההלכה הראשונה שנמסרה בדרך המשנה עם מחלוקתה בצדה, בסגנון שאינו רגיל כלל במשנה49עי' גם סגנון המחלוקות בתוס' מכשירין פ"ג ג–ד (עי' להלן): חילפתא בן קוינא אומר וכו' יהושע בן פרחיה אומר וכו'. ובארמית, – היא "עדותו" של יוסי בן יועזר (עדיות פ"ח מ"ד): העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא דכן ועל משקי בית מטבחיא דכן ודיקרב במיתא מסאב וקרו ליה יוסי שריא (="ולא הודו לו" של
33
ל״דתלמידי ר"ע).
34
ל״ה"עדות" זו לא "בו ביום" (ביום שמינו את ראב"ע נשיא) העיד אותה, שהרי קדם כמה דורות לאותו זמן50עי' יוחסין השלם, 63. הוא מעיר גם על עדיות פ"ד מ"ו (עקביא בן מהללאל העיד) ועל מ"ח מ"ב (העיד ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב)., אלא שהכניסו משנה זו שנאמרה בסגנון עדות לתוך משנת עדיות.
35
ל״ווכך התחילו משנה קדומה אחת שמימי זקני בית שמאי וזקני ב"ה (חגיגה פ"א מ"ח ואילך)51עי' מונה"ז שער יג, עמ' 174, ועי' מש"כ בזה בספרי "מבוא למשנה" (לעיל ח"א, עמ' 18 ואילך). במחלוקת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן על הסמיכה (ביו"ט) והקדימו לה הקדמה קצרה וחשובה על יחס המשנה למדרש:
36
ל״זהיתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשׂערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה.
37
ל״חוכבר הצורך בהקדמה זו מראה שעדיין לא עבר זמן רב משעה שעברו מדרך המדרש לדרך המשנה.
38
ל״טואחת משלש ההלכות, ש"העיד" עליהן יוסי בן יועזר בעדותו (ודיקרב במיתא מסאב), יְשָׁנָה מן דרשה במדרש־הלכה (ספרא) בשם "זקנים הראשונים" (שר"ע חולק עליהם), שהם בוודאי הסופרים שקדמו ליוסי בן יועזר, שבשמם העיד את עדותו (את ההלכה בלא המדרש!). וכך שנינו בספרא ויקרא חובה פי"ב א': או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. זקנים הראשונים היו אומרים יכול אפילו אם נגע אדם במגע טֻמאות (בכלים ואדם שנגעו במת)52בכ"י רומי היה כתוב: במגע טמא מת (והוגה כלפנינו), ואפשר שזהו הנוסח העיקרי. יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה ("עיקרי הטומאה ועצם הטומאה") יצא דבר שאין אב הטומאה.
39
מ׳זקנים הראשונים דורשים כלל ופרט: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא – כלל, או בנבלת חיה טמאה וגו' או כי יגע בטומאת אדם וגו' – פרט (לכל טומאתו אשר יטמא בה, פירשו על כל טומאות האדם: בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר; וכיו"ב אמור כב ה: או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו)53ועי' ת"כ שם פ"ד ד., ואין בכלל אלא מה שבפרט54ר' ישמעאל בתוס' שבועות פב ז דורש כלל ופרט וכלל, ואינו מוציא אלא טומאות שאינן מפורשות בתורה [עי' מש"כ בס' היובל לקרויס, עמ' 29]..
40
מ״אועל הלכה זו העיד יוסי בן יועזר בעדיות: ודיקרב במיתא מסאב, הנוגע במת ולא הנוגע באדם הנוגע במת55זהו עיקר פשוטה של המשנה והברייתא (ועי' ע"ז לז ב), וכך פירשה ר' ישראל לוי, הובא בשמו אצל הורוויץ, מונ"ש ח"ג עמ' 74 הערה 5, ואחריו לויטרבך, JQR VI (1915), 68–73..
41
מ״בחוץ מזו ישנם עוד כמה מדרשות והלכות שהובאו במקורותינו בשם "זקנים הראשונים", ורובם שייכים בוודאי לזמן הזה, זמן הסופרים:
42
מ״ג1. ספרא סוף מצורע, פ"ט יב56שבת סד ב, ירוש' גטין ספ"ט נ סע"ד.: והדוה בנדתה, זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנידתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא ר"ע וכו'.
43
מ״דוזה בוודאי מדרש הסופרים, שכן אמרו באדר"נ ריש פ"ב57ועי' נו"ב פ"ג א.: איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וכו', יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה ת"ל והדוה בנדתה כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכו'.
44
מ״הסייג זה עשו אפוא אנשי כנה"ג ("ועשו סייג לתורה"). גם השבעים מתרגמים "נדה" בכל ויקרא (חוץ מן יב ב וי"ח יט): ἄφεδρος, "מנודה ומרוחקה ונבדלת"58עי' רז"פ, Einfluss, 160.. ורשב"א אומר (בתוס' שבת פ"א יד): שהראשונים לא היו אוכלין עם הנידות59"לא גזרו ראשונים" שלפניו, נמשך על י"ח דבר.. ואף המשנה מזכירה (נדה פ"ז מ"ד) עוד: "בית הטמֵאוֹת" (חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדתן).
45
מ״ו2. תוס' שבועות פ"ג ז'60דבי ר' ישמעאל. ס' היובל לקרויס 27.: והוא עד הכשר לעדות, ושמעה להוציא את החרש, או ראה להוציא את הסומא, או ידע להוציא את השוטה, אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האלם אילו דברי(ם) הראשונים ר' עקיבא אומר וכו'.
46
מ״ז3. מכילתא דר"י בשלח עמלק פ"ב 181: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, זקנים הראשונים אומרים כך מדה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות וכו'; לעיל מסכתא דויהי, סוף פ"ה 109 סתם: כך היא מדה מהלכת וכו': מדרשב"י לי"ז יד61הוצ' אפשטיין־מלמד, עמ' 123.: זקנים הראשדנים אומרים שוט וכו'.
47
מ״חשלשת הראשונים הם מדרשי־הלכה, והרביעי (סי' 3) – אגדה.
48
מ״טושתים הן הלכות מופשטות בלא מדרשן;
49
נ׳4. תוס' אהלות פ"ד ו: ר' יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים (רביעית דם שנשפכה על האסקופה והיא קטפרס, "משופעת") מקטפרס ולפנים הבית טמא מקטפרס ולחוץ הבית טהור חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור (כמשנתנו פ"ג מ"ג).
50
נ״א"זקנים" אלו, שהשתמשו במלה יונית קטפרס, καταφερές, "משופע", – חיו אפוא בזמן ההשפעה היונית, בזמן הסורים: נֹאמַר מזמנו של אנטיגנוס איש סוכו, ששמו Αντίγονος) כבר מעיד על הסביבה היונית, ואילך62והשוה "כרוספדין", להלן עמ' 518 הע' 26..
51
נ״ב5. נזיר נג א (ברייתא בלא ציון): אמר ר' אלעזר63כי"מ, דפו': אליעזר. זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל ("בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח"), רובע עצמות ורביעית דם לא לכל ("כלומר אפילו אחד מכולם אינו מטמא") ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם לכל. ב"ד שלאחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח; בתוס' נזיר פ"ה א ואהלות פ"ד יג64ירוש' נזיר פ"ז נו ע"ג.: אמר ר' אלעזר65בירוש' בטעות: שמעון בן אלעזר. בראשונה66עי' "בראשונה" שבתוס' שבת רפי"ד, שהוא מזמן הסופרים הראשונים, עי' לעיל. היו זקנים67בירוש': בתי דינין, והשאר כבתוס', אלא שחסר שם. "זקנים (הראשונים)" שבתוס' ידים פ"ב טז, הם ר' אליעזר וחבריו, ו"הראשונים" מ"ס, ועי' תוס' סוטה מ"ז ט. חלוקין מקצתן אומרים רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם בית דין שלאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומות ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש68בירוש': לנזירות ולטומאת מקדש וקדשיו..
52
נ״גוהעיד ר' יעקב בר אידי (תלמיד ר' יוחנן) בבבלי שם, שב"ד שלאחריהן: מפי שמועה אמרו <ה>69המיוחס לרש"י גורס כנראה: מפי שמועה אמרוה, ולא יותר, ופי': מפי שמעיה ואבטליון ואית דאמרי שאמרו מפי חגי וכו' ואית דגרסי וכו' (כנו' שלנו). מפי חגי זכריה ומלאכי, ובירוש' שם: רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון (בן לקיש!)70כזה בחולין קלז ב ובכורות נח א (למחלוקת תנאים אחרונים) בשם ר' יוחנן. אבל ההיא דבכורות אינה בירוש' שקלים פ"ג מז ע"א. ולהיפך אמרו שם: זאת אומרת בן עָזאי חבר ותלמיד היה, ונראה שמכאן, מנזיר, העבירו זה בבבל לכל המקומות הנזכרים. מדרש אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי. כלומר "מדרש" מימי הסופרים. (ור' יהושע אומר לר"ע הדן ק"ו שרביעית דם מטמא בנזיר: יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה, נזיר פ"ז מ"ד; ובס"ז 243: אבל מה אעשה שגזרו חכמים חצי לוג, וגם ר' אליעזר משיב לר"ע, נזיר שם: אין דנין כאן ק"ו).
53
נ״דונראה שדרשו "ועל כל נפשות מת לא יבא" (ויק' כא יא): שתי נפשות ומת אחד, שתי רביעיות דם למת, מעין שדרש ר"ע מכאן רביעית דם הבאה משני מתים: שתי נפשות ומת אחד71ספרא אמור פרשה ב ד, ס"ז חוקת 307 [הוצאתי עמ' 18], נזיר לח א..
54
נ״הואמנם קרוב להלכה הישנה (חצי לוג וחצי קב לכל) נמצא בס"ז72הוצאתי עמ' 22 (הורוביץ עמ' 309).: זאת התורה אדם וכו' לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם, את מה אני מרבה השיזרה [וה]גולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות וכו'73עי' בהערות המו"ל [ובהערות מו"ר בהוצאתו]..
55
נ״וכאן ישנה כבר מחלוקת בין "זקנים הראשונים", ומכיון ש"מימיהם לא נחלקו אלא על הסמיכה"74תוס' חגיגה פ"ב ח., אפשר להניח שמחלוקת זו ב"הלכה" מופשטה ש"מדרש" שלה בצדה, בדור השני של הזוגות (יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי) היתה.
56
נ״זהמעבר מ"מדרש" ל"משנה" התחיל אפוא בזמנו של יוסי בן יועזר, והלך והתפתח, הלך והתבדל למקצוע מיוחד: המשנה.
57
נ״חעל טעמו של המעבר הזה מדרך המדרש לדרך המשנה (ההלכות) נאמרו דברים שונים ומשונים75אסף אותם לויטרבך במ"ע JQR מהדו"ח V, 507–527..
58
נ״טיש אומרים שמפני שנתרבו ההלכות "שלא נכללו בתחלת ההשקפה לא בכתובי התורה ולא בפירוש… הסופרים… ולפי שלא הספיק להם בזה שנון הכתוב עם הפירוש… על כן קבעו את העולה להם במאמרים קצרי המלות ורבי הכוונה בכדי להקל על הזכרון"76רנ"ק מונה"ז שער יג, לבוב 156. כזה גם ווייס (מבוא למכילתא, IV): מפני שהיה הדרך הזה קל לזכרון ונוח להשיג בו התכלית היוצא מתוך פירוש הסופרים.!
59
ס׳רז"פ77דרכי המשנה 6–7. מחזיק בטעמו של רנ"ק, מפני ש"ברבות הימים נתרבו הפירושים ועמדו זה בצד זה בלי חיבור וקישור פנימי ולימוד כזה הוא מלאכה כבדה" וכו'. והוא מוסיף עוד טעם שני, ו"הוא הפיזור והפירוד הבא בעקבי הלימוד בדרך פירוש התורה, הרבה מצות נכפלות ומשולשות בתורה ונבדלות במקומות אלה באיזה תיבה וכו' הניתנת לידרש… ומדרכי הנפש המשכלת לאסוף ולקבל כל הפרטים אל הכלל…".
60
ס״אאבל ל"זכרון" היה מועיל בוודאי78כהערתו של לויטרבך (שם V 514). בית־האחיזה בכתוב. ואשר לסדר ולכינוס, הרי לא הועילו הרבה, שהרי במשניות הראשונות היו מסדרים כמה דברים לפי חיצוניותם (מספרים, אין בין, וכדומה) ומה הרויחו בסידור המשנה?79לויטרבך שם, 519..
61
ס״בלויטרבך80שם VI, 81 ואילך. סובר על כן, שיסודו של המעבר הזה הוא בחוסר ביסוסן של כמה הלכות בכתוב (מעין דברי רנ"ק!): המעבר למשנה בא קודם־כל בהלכות שלא מצאו להן ראיה מן התורה, או שדנון קצת חכמים באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ולא הסכימו להם חבריהם. הלכות כאלה נשנו בדרך המשנה81לויטרבך נשען בזה על פירושו, המוטעה, במעשה של הלל, שמניח כי הדרשות של הלל הן דרשותיהם של שמעיה ואבטליון, ה"דרשנים הגדולים" (פסח' ע ע"ב) ובני בתירא קיבלו את ההלכה, ולא קיבלו את הדרשה. ונסמך גם על עדותו של יוסי בן יועזר, שהיא נדרשת בספרא מן הכתוב ולא הסכימו לה חבריו. אבל אלו לא הסכימו גם להלכה! ולאלה נוסף עוד מניע אחר, מחלוקת הצדוקים והפרושים, שהצדוקים היו מונים את החכמים על כמה הלכות, שאין להן יסוד במקרא. מפני הטעמים האלה עזבו החכמים במשך הזמן לגמרי את דרך המדרש, "הסתירו" (כך: "הסתירו"!) את מקורות ההלכה, ושנו אותה כאילו היתה "הלכה למשה מסיני"82וגם את הטרמין הזה המציאו אז! אבל הצדוקים הלא לא האמינו בו?!, הלכה פסוקה סתמית, בלא ראיות מן הכתוב!
62
ס״גומה נֹאמַר על הראיות מן הכתוב המרובות במשנה, אפילו במשניות הקדומות?83חלה פ"ד מ"י ובכורים פ"א מ"ב ומ"ג, שקלים פ"א מ"ה, סוטה פ"ז מ"ח ועוד. ואיך אפשר שאותם החכמים שהשתדלו להסתיר כביכול מקום הפצע – יגלו פתאום את מקומו בדברים מפורשים לעיני הצדוקים שבימי הורדוס: היתר נדרים פורחין באויר וכו'84חגיגה פ"א מ"ח, עי' לעיל עמ' 506..
63
ס״דוהרי דווקא בדורות שלפני הורדוס נסדרו לא בלבד הלכות שהן "כהררים התלויים בשׂערה" (הלכות שבת, חגיגות והמעילות) אלא אף הלכות ש"יש להן על מה שייסמכו" ("הדינין והעבודוֹת" וכו')85על טעם אחר העיר לויטרבך לתומו במקום אחר (שם VI 30 הערה 32), שאנטיוכוס גזר על כל מי שימצא אצלו ספר התורה יומת, אבל לא גזר "כנראה" על לימוד התורה, שהרי אנו מוצאים את יוסי בן יועזר אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו' (אבות מ"א מ"ד). וע"כ שינו הסופרים שבימים ההם את שיטתם ולימדו כדרך המשנה. אבל אם מפני דברי יוסי בן יועזר הרי אנו מוצאים גם את ר"ע, ר' חנינא בן תרדיון ור' יהודה בן בבא בימי גזירת הדריינוס, ש"הקהילו קהילות ברבים" ולימדו התורה. ורחוק הוא לומר שאנטיוכוס גזר על הספר ולא גזר על לימוד התורה..
64
ס״האפשר ואפשר שהיו אף גורמים חיצוניים שגרמו למעבר זה, כגון חידוש התורה שאחרי גזירת אנטיוכוס86חשמונאים א' א נו–נז, יוספוס, קדמוניות סי"ב ה ד., אסיפתה וכינוסה (ואפשר שאספו אז אף עדויות, כעדותו של יוסי בן יועזר, עי' לעיל). אבל בעיקרו של דבר גרמו למעבר זה בוודאי ובוודאי – ריבוי ההלכות והתולדות, שהיו קשורות לספר התורה רק בקשר רפוי, קשר המקום, זאת אומרת, שנקשרו ונסמכו לאותו הכתוב שבתורה שעוסק באותו ענין. הלכות כאלה נשנו לאמיתו של דבר גם בזמן הסופרים בתור "הלכות" פסוקות ונבדלות, אם אמנם אצל (ולא מתוך) התורה הכתובה (וכיו"ב נסמכו, ולא נלמדו מן הכתוב, כמה הלכות – בת"כ שלנו ובספרי).
65
ס״ועל־ידי כך נתפתחה במשך הזמן הלכה שאינה תלויה כלל במקרא: דרך המשנה.
66
ס״זמימי יוסי בן יועזר ואילך לקחה אפוא דרך ה"הלכה", ה"משנה", את מקומה הראשי של דרך "המדרש".
67
ס״חההלכות. נמסרו בלשון המשנה כספר בפני עצמו ולא כפירוש לתורה.
68
ס״טחוץ משלש ההלכות של יוסי, שמחלוקתן בצדן ("וקרו ליה יוסי שריא") שהזכרנון, נמסרו מן הזמן ההוא הקדום עוד שתי הלכות כאלה עם מחלוקתן בצדן, והן בתוס' מכשירין פ"ד ג–ד:
69
ע׳חילפתא בן קוינא (ר"ש: קוניא) אומר שום בעל בכי טמא מפני שמרביצין עליו (ב)מים ואחר כך קולעין אותו אמרו חכמים אם כן יהא טמא לחילפתא בן קוינא וטהור לכל ישראל. יהושע בן פרחיה אומר חטים הבאות מאלכסנדריה טמאות מפני אנטליא87= άντλία, מכונת־שאיבה. שלהן אמרו חכמים אם כן יהיו טמאות ליהושע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל.
70
ע״אסדר ההלכות וסגנון המחלוקת מראה. ששתיהן הלכות קדומות ושחילפתא בן קוינא קדם ליהושע בן פרחיה. והרי גם חכמים כ"יהודה בן דורתאי"88פסחים ע ע"ב. ויהודה בן צריפאי וחברו מתתיה בן מרגלות89קדמוניות סי"ז ו ב. אינם ידועים ממקור אחר90רש"ג באגרתו אומר (לוין, 8): דראשונים לא איתודעו שמהתהון אלא של נשיאים ושל אבות בית דין בלבד משום דלא הוה אית בהון מחלוקת וכו'..
71
ע״באבל גם כשלקחה ההלכה את המקום הראשי לא הניחו חכמים את ידם מן ה"מדרש": המדרש לִוָה את המשנה בדרכה, כ"תלמוד" למשנה. ש"אפילו ראשוני ראשונים הוה אית להון" תלמוד וכו' והוו עיקרין דילהון קלין וחמורין וגזרות שוות ופנים של מדרשות וכו' "91רש"ג באגרתו, עמ' 48..
72
ע״גכי לא הלל הוא שחידש את המדרש ובנה אותו על שבע המדות שלו92ספרא בסוף ברייתא דר' ישמעאל, תוס' סנהד' סוף פ"ז יא, אדר"נ פל"ז., אלא "דרש שבע מדות לפני זקני בתירה" למעשה, באותו ערב פסח שדנו בו "אם פסח דוחה שבת"93פסח' סו א, ירוש' פסח' פ"ו לג ע"א, תוס' פ"א א–ב.. שאלו הן שבע־המדות שדרש: "קל וחומר. וגזרה שוה. ובנין אב. ושני כתובים ("המכחישים"). וכלל ופרט. וכיוצא בו במקום אחר ודבר למד מעניינו94כנו' כי"י וראשונים, עי' הו' מא"ש.. אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירה".
73
ע״דוכך "התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר וגזירה שוה. מהיקש. הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור מה המיד קרבן ציבור דוחה שבת אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר. מה אם תמיד שאין חייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את השבת. מגזירה שוה. נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו מה תמיד שנ' בו במועדו דוחה את השבת אף פסת שנ' בו במועדו דוחה את השבת" (ירוש' שם).
74
ע״ההרי כאן שלש מדות ממדותיו: היקש ("מה מצינו", "בנין אב"), ק"ו וג"ש.
75
ע״וו"איפשר מפני שדרש להם כל היום בהלכות פסח (בבלי וירוש' שם) הוצרך לכל המדות" (ראב"ד בפירושו). ואמנם בירושלמי (שם) נסמך לענין שלמעלה: "על שלשה דברים עלה הלל מבבל. טהור הוא וכו'95ספרא תזריע פ"א טו. על זה עלה הילל מבבל96בתוס' נגעים סוף פ"א: וזה אחד מן הדברים שעליהן עלה הלל מבבל.. כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו. הא כיצד צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה97מדר"י פסחא פ"ד 13 – בשם ר"ע, ועיקרה ספרי ראה פיס' קכט = מנחות פ"ז מ"ו סתם, וזו נוגעת גם בשאלת היום שנשאלה בערב־פסח ההוא, אם חגיגה דוחה שבת, שם ע ע"ב.. כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחר אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן98= ספרי ראה פיס' קלד בשם ר"ש, ששנה זה במדרשו: ספרא אמור פי"ב ה בשם ר"ש בן אלעזר. שהביא מכאן תשובה לצדוקים, מנחות סה א.. ודרש (מעצמו) והסכים (למדרש שדרשו בא"י!) ועלה וקיבל הלכה".
76
ע״זומכיון ששתי הדרשות האחרונות מהלכות פסח הן, ואחת מהן ("צאן ובקר לחגיגה") נוגעת בשאלת היום, קרוב שגם למדה זו הוצרך באותו יום.
77
ע״חוהרי כבר ארבע מדות ממדותיו99מאיר איש שלום בהקדמתו לספרא (עמ' 6 והלאה) מוצא בדרשתו הראשונה "כלל ופרט" (ואחריו אוסטרובסקי, המדות ע' כב–כד), אבל זה דחוק. שהשתמש בהם הלל למעשה לפני בני בתירה, ונשארו רק שלש שאין אנו יודעין שימושן.
78
ע״טולא על שיטת המדרש של הלל חלקו בני בתירה100כדעתם של גרץ וּוַייס והנמשכים אחריהם., אלא101כמו שהעיר כבר הלוי, כרך ג 78. לא קיבלו ממנו את ההיקש והק"ו והג"ש, מפני שמצאו להם תשובה: "היקש שאמרת יש לו תשובה וכו' ק"ו שאמרת יש לו תשובה וכו' גזירה שוה שאמרת – שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" (ירוש' שם). ו"אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו עד שאמר להן יבא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון" (שם); ושזו היתה באמת קבלה משמעיה ואבטליון אנו לומדים מדברי בן־הדור יהודה בן דורתאי שאמר "תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת102פסחים ע ע"ב., ומכללו אתה שומע שאמרו: פסח דוחה את השבת.
79
פ׳את הדרשות של הלל שדרש מעצמו לא קיבלו בני בתירה מפני שמצאו להן תשובה, אבל קיבלו את ה"הלכה". והרי זה כאותה שאמרו103יבמות פ"ח מ"ג, כריתות פ"ג מ"ט. "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה", וכאותה שאמר ר' יהושע לר"ע104נזיר פ"ז מ"ד. על הק"ו שלו: "יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה". שהרי יש ש"ההלכה עוקפת למדרש"105ר' ישמעאל בירוש' קידושין פ"א נט ע"ד, ועי' בבלי סוטה טז א..
80
פ״אובכלל – המדרש תומך בָהלכה, אבל אינו יוצר את ההלכה; סומכים את ההלכה מן המקרא, אבל אין מוציאים וממציאים הלכה מתוך דרש106הלוי, ח"א כרך ג 307 והלאה. וכבר כתב כן רה"ג בתה"ג אסף 102 (סי' יד): הכין חזינא דלאו ראיה היא אילא מדרש הוא ועיקר מילתא הלכה מקובלת היא ומנַסבין בה תלמודא (ביבמות עב א: הוא סבר מדקא נסיב לה תלמודא (כנוס' דפוי"י), דאורייתא היא ולא היא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא).. ואדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו, ואין אדם דן ג"ש לבטל תלמודו107ירוש' פסחים שם.. ועל הלל אמרו: "ודרש (מעצמו) והסכים (למדרש שדרשו בא"י) ועלה וקיבל הלכה"108ירוש' פסח' שם, לעיל. כשם שאמר ר"ט לר"ע (ת"כ ויקרא נדבה פ"א ד, זבחים יג א): אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים לשמועה, וספרי בהעלותך פיס' עה: טרפון ראה ושכח עקיבא דורש מעצמו ומסכים לשמועה., ולא סמך על המדרש שלו. וראב"ע אומר לר"ע: "עקיבא אם אתה מרבה כל היום כולו בשמן בשמן איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה וכו' הלכה למשה מסיני"109זבחים פט א, ספרא צו פי"א ו..
81
פ״בואמנם לא כל "הלכה" היתה לה (שני דורות לפני החרבן!) על מה שתסמך (סמך בתורה)110חגיגה פ"א ח., ועל־כן אמר ר' יהושע111סוטה פ"ה מ"ב.: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא והלא עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה (כל אשר בתוכו יטמא = יטַמֵא) שהוא טמא.
82
פ״גאבל ה"מדרשות" הלכו כל הזמן שאחרי יוסף בן יועזר ביחד עם ה"הלכות", גם לפני זמנו של הלל.
83
פ״דבתחילת ימי הורדוס ובסופם נזכרים "חכמים גדולים ודרשנים גדולים": שמעיה ואבטליון נקראים "דרשנים גדולים"112דרשתם באגדה – מדר"י בשלח פ"ג 99, [ =מדרשב"י, אפשטיין־מלמד, 58]. בפי בן־הזמן יהודה בן דורתאי113פסחים ע ע"ב., ועל יהודה בן צריפא ומתתיה בן מרגלות אומר יוספוס114קדמוניות סי"ז מ"ו ב.: Ιουδαίων λογιώτατοι καὶ παρ' οὐστινασοῦν τῶν πατρίων ἐξηγηταὶ νόμωνʼ = "בין היהודים הטובים שבמבינים מבין פרשני תורת אבות"; ובמק"א115= מלחמות ס"א פל"ג ב.: δύ' ἦσαν σοφισταὶ κατὰ τὴν πόλιν, μάλιστα δοκοῦντες ἀκριβοῦν τὰ πάτρια. = "שני חכמים היו בעיר, הנחשבים למבינים הטובים ביותר של תורת־אבות".
84
פ״הושמאי דרש: "עד רדתה – אפילו בשבת"116ספרי שופטים פיס' רג., זכור ושמור – זָכְרָה עד שלא תבוא ושָׁמְרָה משתבוא117מדרשב"י [אפשטיין־מלמד 148], ועי' להלן בעמ' הסמוך., ולמד אפילו מדברי קבלה: שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון (קידושין מג א: משום חגי הנביא)118בס"ז 326: חנן היה אומר וכו' הלל היה אומר וכו' – חנן זה קדם כנראה להלל, והוא כנראה חנן של כתובות פי"ג. דרשותיו של הלל – ירוש' פסח' שם, ספרא תזריע שם ב"פ, ספרא שמיני פרשה ט ה וס"ז שם..
85
פ״ווזקני ב"ש וב"ה הלא נחלקים בכמה דברים שיסודם מדרש־חכמים119למשל ברכות פ"א מ"ג, גטין פ"ט מ"י, מדרשב"י 35, [אבל בכי"י לי', עי' הוצאת אפשטיין־מלמד 42]: תוס' שבת פ"א כא ומדרשב"י 108 [הוצ' אפשטיין־מלמד 149], מדר"י נזיקין פט"ו 300 ומדרשב"י 144 [אפשטיין־מלמד 202] (ב"מ מד א), ועוד (עי' דרכי המשנה, 48, ודדו"ד 179)..
86
פ״זוכמה דרשות של כהנים מזמן הבית (שבוראי לא היו מב"ה) נמסרו:
87
פ״חא) זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול אשם הוא אשוֹם אָשַם לה' (ויקרא ה יט) זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה ילקח בו עולות הבשר לשם והעורות לכהנים ואומר (והיכן מצינו מדרש זה, במלכים ב' יב יז, בפי יהוידע) כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו120ספרא חובה פכ"א ו, שקלים פ"ו מ"ו..
88
פ״טבוודאי דרשת הכהנים.
89
צ׳ב) הכהנים דורשין לעצמן (שקלים פ"א מ"ד).
90
צ״אג) בני חנן היו דורשין (ספרי ראה פיס' ק"ה).
91
צ״בד) ישמעאל בן פיאבי, היו דנים עמו מק"ו (תוס' פרה פ"ג ו).
92
צ״גה) <אלעזר בן> חנניה בן חזקיה בן גרון, דרש ספר יחזקאל121שבת יג ב וש"נ.: ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה122מנחות מה א., מה עשה העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשו.
93
צ״דוכבר העיר גרץ123ח"ג נוטא 26 3) עמ' 810., שגם י"ח דבר גם מגלת תענית בעלייתו של אלעזר בן חנניה נתקנו (כנוסח מג"ת בניגוד למשנה ולבבלי). ובאמת נשארה לנו דרשה אחת שלו ביחס ליחזקאל בספרי תצא פיס' רצד: רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר איפה לפר ואיפה לאיל איפה לכבש124יחז' מו ז, ועי' שם יא וה'. [וכי] מדת [פרים] אילים וכבשים אחת היא [והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש]125כ"י ר', ילקוט ותוס' מנחות שם [ועי' ח"ג בהוצ' פינקלשטיין]. אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה126ר' שמעון דורש אחרת בברייתא שבמנחות מה א..
94
צ״הדרשה אחרת שלו במדר"י בחדש פ"ז 229: "אלעזר בן חנניה בן חזקיה (בן חנניה)127לי' בכי"י א"פ ומ' ובס' והזהיר ויל' ורמב"ן לתורה. בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת". הוא שמובא בברייתא אחת128ביצה טז א. בשם "בית שמאי" (שאלעזר בן חנניה היה אחד מהם): מחד שביך לשבתיך129עי' גרץ שם בהערה 1., ובמכיל' דרשב"י130הוצ' הופמן 107, [אפשטיין־מלמד, 148]. בשם שמאי (כמו שהזכרתי כבר): זָכְרָה עד שלא תבוא ושָׁמְרָה משתבוא וכו'.
95
צ״וו) וזכריה בן הקצב דרש כדרשת ר"ע אחריו131ר' יהושע בסוטה פ"ה מ"א., כשם שגם דברי ר' שמעון132בתוס' ב"ב פ"ז י' וירוש' ב"ב טז ע"א. הם דברי זכריה133שם ושם ובבלי קיא א..
96
צ״זכך נמסרה גם דרשת הלל הנזכרת (שבירוש' פסח' פ"ו לג ע"א) סתם בספרי (ראה פיס' קכט), ובשם ר' עקיבא במדר"י פסחא פ"ד 13. וכן דרשתו השניה של הלל שבירוש' (שם) נמסרה בספרי (ראה פיס' קלד) בשם ר' שמעון, ובספרא (אמור מי"ב ה, מנחות סו א] בשם ר"ש בן אלעזר.
97
צ״חובדרכנו למדנו, שמדרשים המובאים במדרשי־הלכה סתם, ואפילו אלה שמובאים בשם תנאים אחרונים – יכולים להיות קדומים מאד, ואלה שבשמם נמסר המדרש אינם אלא "תנאים" ששָנוהו ומסרוהו.
98
צ״טוהמשנה העתיקה, שנתחברה לפחות שני דורות – או שלשה דורות – לפני החרבן134עי' לעיל עמ' 505/6 ובחלק א' עמ' 18–19., בחגיגה פ"א מ"ח אומרת: הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שייסמכו; המשנה הזאת ידעה אפוא כבר את המדרשות למקצועות אלה.
99
ק׳ומשנה עתיקה אחרת שמימי הבית135"כלו צלי", ומחלוקת ב"ש וב"ה במ"ו בפירושה של מ"ה. ידעה כנראה רובו של המדרש שנסדר ב"הגדה" של פסח136= ספרי תבא פיס' שא, מ"ת 172–173, לקח טוב ח"ב 90–91; בספרי שלנו קיצרוה הסופרים ורמזו "וכו' הגדה"., שהרי אמרה137פסח' פ"י מ"ד.: ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר138כנו' ד"ר וירוש' וכי"י. כל הפרשה139עי' הופמן, המשנה הראשונה, 8..
100
ק״אומשנת יומא (פ"א מ"ו) אומרת: אם היה (הכהן הגדול) חכם דורש (בסדר היום), ואם תלמיד־חכמים140כנו' ד"ר, הו' לו, כ"י ה' ועוד. – דורשין לפניו.
101
ק״בורבי הושעיה שנה בברייתא שלו141ירוש' יומא פ"ג מא ע"א וסוטה פ"ב יח ע"א.: כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה (על הטבלה של הילני המלכה) שממנה היה קורא ומתרגם כל דיקדוקי הפרשה (בתוס'142תוס' סוטה פ"ב א. וכך פירושו של יומא פ"א מ"ג: וקורין לפניו בסדר היום, כלומר המקרא והמדרש, כמו בכורות פ"ג מ"ו: קורא מארמי וכו' = "ודורש" שבפסחים, כי במקדש היתה העבודה נעשית ככל הלכות הפרושים (יוספוס).: קורא ודורש ומדקדק בכל דקדוקי).
102
ק״גועל רבן יוחנן בן זכאי, תלמידו של הלל ורבו של ר' יהושע בן חנניה, אמרו143אדר"נ פי"ד, סוכה כח א, ב"ב קלד א.: שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד וכו' דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל המדות של חכמים ("קלים וחמורים וגזרות שוות") וכו'.
103
ק״דואותו ר' יהושע האומר (בסוטה פ"ה מ"ב שהזכרתי) מי יגלה עפר וכו' שאין לו מקרא מן התורה וכו' – אותו ר' יהושע מדבר על ה"מדרשות" כמקצוע קבוע ומיוחד אצל ה"הוראות" (הלכות, משניות): חוקי האלהים אלו מדרשות (שהן חקוקים ורשומים בכתוב)144בספרי פנחס פיס' קלד: והיתה לבני ישראל לחקת משפט, נתנה תורה (דעת) לחכמים לדרוש ולומר כל הקרוב בשאר בשר הוא קודם לנחלה. ותורותיו אלו ההוראות145מדר"י יתרו, עמלק פ"ב 196.: החקים אלו מדרשות והתורות אלו הוראות (שם).
104
ק״הבזמנו של ר' יהושע לימד חברו ר' נחוניא בן הקנה146שנקרא במ"ת 175: איש אמאוס ("אמהום")., "שהיה דורש את כל התורה בכלל ופרט147שבועות כו א.. ממנו נשארו לנו שתי דרשות, אחת בהלכה ואחת באגדה:
105
ק״וא) בערתי הקדש מן הבית – מה שבבית מעכב (את הוידוי) לא מה שבשדה (מ"ת 175, ור' יהושע חולק).
106
ק״זב) צדקה תרומם גוי וחסד (לישראל) ולאומים חטאת (ב"ב י ע"ב).
107
ק״חובאותה שעה לימד גם נחום איש גמזו (נחמיה העַמסוֹני), ש"היה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט" (תוס' שבועות פ"א, שבועות שם), ו"היה דורש כל אתין שבתורה148חגיגה יב א, ב"ר פ"א, פסח' כב ב וש"נ., ו"היה אומר אכין ורקין מיעוטין אתין וגמין ריבויין"149ב"ר שם, שם פכ"ב, שם פנ"ג, ירוש' סוטה פ"ה כ ג וש"נ. עי' בכר, אגדות התנאים, ח"א, 43–44; בירוש' סוטה: הוא היה אומר – כלומר נחמיה..
108
ק״טמאלה נתפרדו שני בתים: בית ר' ישמעאל ובית ר' עקיבא. ר' ישמעאל הלך בעקבותיו של הראשון ור"ע בעקבותיו של השני.
109
ק״יאבל עד שאנו נכנסים למדרשי ר' ישמעאל ור"ע עלינו לדבר דברים אחדים על שרידי המדרשים שמחוץ לארץ־ישראל.
110