מבואות לספרות התנאים, מבוא למדרשי הלכה, ספרא; תורת כהניםIntroductions to Tanaitic Literature, Introduction to Halakhic Midrashim, Sifra Torat Kohanim

א׳IX. ספרא – תורת־כהנים

ב׳[א. שמו]

ג׳המדרש של ספר ויקרא, "שהוא מלא הלכות"¹בראשית רבא פ"ג ה 21. נקרא בפי בני א"י כַּספר עצמו "תורת כהנים"²קידוש' לג א; יבמות עב ב; שהש"ר ו ח, תנחומא נצבים שבאו"ז ח"א, אלפא ביתא אות יט, דף ד ע"ב., אבל בפי הבבלים ובבבלי נקרא "ספר" סתם, "ספרא"³סנהד' פו א – בפי ר' יוחנן, אבל בלשון הבבלים; עירובין צו ע"ב וש"נ., או "ספרא דבי רב"⁴ברכות יא ב' וי"ח ב; ה"ג ה' טרפות בסופו, קלא ע"ב: דהוא ת"כ, ה' טומאה, מד רע"ג, סתו"א בשה"ג, ורגיל בראשונים..

ד׳בתור "ספר" (תורת כבהנים) נזכר ראשונה בפי ר' שמעון ברבי⁵קידושין לג א.:

ה׳"ותו בר קפרא (ואמרי לה ר' ישמעאל בר' יוסי, כ"י מ': [ואמרי לה ר' שמ' בר'])⁶שייך למעשה א', אחרי "ר' שמעון ברבי", ועי' זבחים נט א, ר"ש ברבי "משום ר' ישמעאל בר' יוסי" – "ישמעאל" כצ"ל. [ועי' מבוא ל"מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד בבלי" עמ' 20 הע' 5]. הוה יתיב בי מסחותא על ואזיל ר' שמעון ברבי ולא קם מקמיה ואיקפד ואתא וא"ל לאבוה שני שלישי שליש שניתי לו בתורת כהנים ולא עמד מפני ואמר לו שמא בהן יושב ומהרהר. "שני שלישי שליש", שתי תשיעיות של הספר, שהיה מחולק לתשעה דיבורים (עי' להלן), שנה לו ר"ש ברבי לבר־קפרא, זאת אומרת שני הדיבורים הראשונים, דיבורא דנדבא ודיבורא דחובה. ואמנם אנו יודעים ממקום אחר, שבר־קפרא היה בקי בספרא.

ו׳בתמורה ז ב (פסח' מב א) הביאו ברייתא של ספרא אמור פ"ז ז–ח: אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא⁷כנוס' כי"מ ומ"ב ור"ח ותמו', דפו' כאן: שיהא. בלא תעשה דברי ר' יהודה, ועליה אמרו שם: א"ל רבי לבר קפרא מאי משמע א"ל דכתיב לאמר לא יומרו דברים⁸כגירסת כ"י מ', מ"ב, א"פ ור"ח; בתה"ג קהלת שלמה סי' מ"ה בתשובה: לא הומרו הדברים. ובשאלה: לא יאמרו דברים, וכן הביא רב"א בשמ"ק בתמורה בשם ס"א. בי רבי אמרי לא אמור (ס"א: לא ימיר)⁹כגי' תה"ג שם..

ז׳ובירוש' נזיר פ"ה נג סע"ד¹⁰פסיק"ר פי"ד, דף סב ב, ופסדר"כ פרה, לז ב, קה"ר פ"ח.:… מניין בלא תעשה ת"ל וידבר י"י אל משה לאמר¹¹בד"ו נוסף עוד: לאו אמור, אבל בכ"י ליידן זהו גליון עי"א, ונוסף ע"פ הבבלי. דברי ר' יודה. רבי¹²בקה"ר: ר' חייא. הוה יתיב מתני בפרשת¹³בפסיק"ר, פסדר"כ וקה"ר: מנין שאין. אין ממירין בבכור¹⁴ת"כ בחקותי פ"ט י–יא. זחלין אפוי¹⁵כצ"ל, ד"ו וכ"י ל': וחולין אבוי, בפסדר"כ: ותלין, ערוך וקה"ר: זחלין, פסיק"ר: כהלין; "אפוי" בכל הנוסחאות. דבר פדיה חמתיה רבי אמר <הדין>¹⁶כ"ה בפסד"ר וקה"ר, בירוש' בטעות: אנא. ידע מה אנא אמר כדון אנא מימר וידבר י"י אל משה לאמר לא יימר (ימיר?) דברי ר' יודה.

ח׳רבי פירש כ"דבי רבי": לאמר לא ימיר¹⁷כנוסח תה"ג., ובר קפרא שפירש בבבלי: לא יומרו, פירש אפוא מעין פירושו של רבי, וע"כ אמר עליו בירוש': הדין ידע מה אנא אמר¹⁸"בר־קפרא" נחלף גם במק"א בירוש' ל"בר־פדיה", עי' מבוא לרז"פ, 70 b..

ט׳ובדרכנו למדנו, שרבי כבר שנה את ה"ספרא" של ר' יהודה (דברי ר' יהודה, בפרשת), ועי' להלן.

י׳בימי האמוראים הראשונים ידעו אותו רשב"ל ור' אלעזר בן פדת בתור ספר והשתמשו בו בשמו וסתם (עי' להלן).

י״איבמות עב ב: ואיתיביה ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי וכו'¹⁹= ספרא תזריע פ"א א'. א"ל ר' יוחנן לר"ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א"ל ר"ל דידיה היא – מתניתא היא, היכא תנא ליה בתורת כהנים, נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי.

י״בומכאן והלאה ידע גםר' יוחנן את הספרא (שבת עד א: איתיביה ר"י לר"ל, מת"כ צו פרשה י ד) ופירשהו (נדה עב ב, לת"כ צו פי"א ו; ויק"ר פ"ג, לנדבה פ"ט יא²⁰פירושו נכנס לת"כ שלנו.; ויק"ר פ"ו, לבחוקתי פ"ו א)²¹נכנס לתוך ת"כ, אלא שבויק"ר כ"י רומי ובריט' מוז' חסר "ר' עזריה ור' אחא בש"ר יוחנן אמר"..

י״גע"ד יחסו של רב לספרא, עי' בסמוך.

י״ד[ב. עורכו]

ט״ומי היה מסדרו של ה"ספרא"?

ט״זI. רב

י״זבברכות יח ב דרשו, בסיומם של דברי ר' חייא לר' יונתן: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג וכו' – דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא ("הארי" – ספרו של ר' יהודה, "גור אריה יהודה")²²בספרא סוף כ"י רומי, קובץ 31: סליקו תשע מגולי (קרי: מגילי) הארי.. ושם יא ב: אמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתַנוֹיִי (פרקין)²³ליתא כה"ג וסדר"ע, כ"י מ' ופ' (ובה"ג ור"ע ליתא אף "פרקין" הב'), עי' ד"ס: ועי' להלן. בספרא ("ספרא") דבי רב וכו', ומתני לן (פרקין)²⁴ליתא כה"ג וסדר"ע, כ"י מ' ופ' (ובה"ג ור"ע ליתא אף "פרקין" הב'), עי' ד"ס: ועי' להלן., וכאן הוסיף רב עמרם בסידורו²⁵שחרית, ד' וורשוי ב ע"א.: [ד]הוא תורת כהנים (עי' לעיל).

י״חגם הרבים "סִפְרֵי", נמצא בקשר עם "דבי רב": בשאר סיפרי דבי רב²⁶יומא עד א, ב"ב קכד ב..

י״טבקשר עם "דבי רב" נזכרת גם "אגדתא" (סנהד' נז ב): אשכח רבי יעקב בר אחא²⁷כ"י ק': רב אחא בר יעקב. דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד וכו' משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין, ובב"ר פל"ד יד, תיאודור 325, הכל בשם "רבי חנינה".

כ׳וכן "כתובות דבית רב"²⁸ירוש' כתובות פ"ב כו ע"ב., וכאן בוודאי אין הכוונה אלא בברייתא של כתובות שנשנית בבית מדרשו של רב (שהרי אין בירוש' "בי רב" במובן של "בית המדרש")²⁹אבל במקום "תקיעתא דבי רב", ירוש' ע"ז פ"א ל"ט ע"ג, – בירוש' ר"ה פ"א נז ע"א: דרב, וכן בויק"ר ריש פכ"ט ובפסיקדר"כ פיס' כ"ג, והוא העיקר, ועי' ר"י לוי Ein Wort, 2 בהערה..

כ״אובירוש' נדרים ריש פיב (לז ע"ב) נזכר "תנַי דבית רב" לבמדבר: תני (תניי) דבית רב פליג מנין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים וכו'³⁰תוס' נדרים פ"ד ו, בבלי פא ב. רב כדעתיה תניי דבית רב פליג מניין לנדרים וכו'. כאן ברור ש"תניי דבית רב" פירושו של מדרש־הלכה שנערך ונסדר בבית מדרשו של רב, וכאן מסכים הוא לדעתו של רב עצמו ("כדעתיה").

כ״בו"תנא דבי רב" נמצא בבבלי אצל ברייתות של ספרא³¹זבחים לט א–מא ב, ת"כ חובה פ"ו ה., בניגוד ל"תנא דבי ר' ישמעאל"³²שם; על חולין סז א, עי' להלן.. וכן "דבי רב תנא"³³שבת קה א כי"י – נדבה פרשה יג ח. אבל בבכורות כז ב צ"ל: דבי רבי תנא, כנו' כ"י מ' שמ"ק וילקוט ראה ר' תת"ק (ספרי פיס' קכה). בניגוד ל"דבי ר' ישמעאל תנא".

כ״גכל זה מוכיח שפירוש "ספרא דבי רב", "ספר של בית רב", מדרש־הלכה שנשנה בבית מדרשו³⁴הופמן, 35, ועי' ר"י לוי שם, בניגוד לרמא"ש שם, אבל יש להעיר על יבמות צב ב (בפי זעירי): ליתא למתניתין מדתני בי מדרשא דתני בי מדרשא וכו' (תוס' הוריות פ"א ו), ו"בי מדרשא" בסי בני א"י מקביל ל"בי רב" בפי בני בבל, יבמות מב ב (עירובין מז א), קידושין מד א, ע"ז ע ע"ב, לד א (ר"ע), שבת סה א, חולין פו ב, נדה מב א, ועוד. ז"א בברייתא "שנכנסה לחבורה" בירוש' (ועי' חולין קמא א–כ), "תנו רבנן" בבבלי. (כמו "כל מתניתא דלא מתניא ‏בי רבי חייא ובי ר' אושעיא").

כ״דועל יסוד השם הזה "ספרא ("ספרי") דבי רב", כתב אפוא הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה: רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה ("כיצד הם תלויין במקרא")³⁵ר' מאיר אבן אלדבי, שבילי אמונה נתיב ח., ובהקדמת פי' המשניות³⁶הו' המבורגר, פפד"מ תרס"ג, 43.: וגם רב חבר ברייתא והיא ספרא וספרי, ואחריו נמשכו רוב האחרונים³⁷פרידמן, מבוא, פ"ד..

כ״האחריהם נמשך הרא"ה ווייס (במבואו לספרא) והשתדל להביא ראיות לדבר מתוך התלמוד (זבחים סט ב וש"נ, קב ב³⁸הראיה מזבחים סב ב, מימרא דרב הונא שישנה בת"כ, נדבה פ"ה – אינה ראיה כלל (עי' פרידמן)., עי' להלן), שנדחו כולם ע"י פרידמן (מאיר איש שלום) במבואו למכילתא (פרק ב ופ"ג), ולעומתם הביא פרידמן (שם) ראיית שכנגדן, המוכיחות שאין רב מסדר הספרא.

כ״ונביא נא את העדים ונחקור אותם:

כ״זא) מימרות של רב ששנויות בספרא (בהן גם מראיותיו של ווייס):

כ״ח1. זבחים קב ב: אמר רב³⁹עי' ד"ס. האי דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא [ליה]⁴⁰עי' ד"ס. דאמר בבית הכסא דנתה; בא טבול יום וכו' = ספרא צו פי"ז א–ד; ר' אלעזר בר' שמעון אומר בא טבול יום וכו'. "יוצא מזה – אומר ווייס – שעיקר ברייתא זו רב שמעה מראב"ש והביאה לביה"מ ושנאה בלשון ששמעה והכניסה לספרא"⁴¹עי' ירוש' קידושין פ"א סוף ה"א נט ע"א: כך פירשה ר' לעזר בי רבי שמעון לפני חכמים והיא שפחה נחרפת לאיש בכתושה לפני איש וכו', ובספרא קדושים פ"ה ב אין שום מדרש ל"נחרפת"..

כ״טאלא שאין זו הוכחה. שרב חבר התו"כ, ו"כי בשביל שנתוסף מאמר בתו"כ מתנא מאוחר, ורב ידע מזה המאמר הוא הוכחה ברורה שרב חבר כל התו"כ" (פרידמן).

ל׳ואמנם נראה שהתלמוד הביא הספרא כאן בשם רב, מפני שבשמו נמסר "דאמר בבית הכסא דנתה", כמו שאמרו סתם בירוש' ברכות פ"ג ו ע"ג: "א"ר אלעזר בר שמעון כל ההוא סברא קשיא דטבול יום תמן סבירתיה", והביאו מימרא זו של רב כדי לתלות בה הפירכא: והיכי עביד הכי והאמר רבב"ח א"ר יונתן בכל מקום מותר להרהר וכו', ואח"כ שב הבבלי לעיקר לשון הספרא והעתיקו משם. כדרכו הרגילה של הבבלי.

ל״א2. חולין עד א⁴²שם קכח ב, זבחים סט ב ועוד.: והתניא (= ת"כ שמיני פרשה י ג) בן שמנה חי יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו ("אף טרפה אע"פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה ומתני' קתני בן ח' אין במינו שחיטה") וכו'. ולהאי תנא ("תנא דת"כ") דפריך, טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה, נפקא ליה מדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא אמר קרא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה וכו' = ספרא שם פרשה י א.

ל״בוהנה התוס' כבר תמהו "דכולה חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע סיפא", והרמב"ן בחידושיו מוסיף⁴³דברי הרמב"ן נעלמו מפרידמן. הרמב"ן מוסיף שם (ממש כדברי פרידמן): או שמא במקום אחר היא שנויה דלא מסיים בה מן הבהמה מקצת בהמה אינה מטמאה וכו' והך דספרא לא שמיע ליה.: ומכאן יש ללמוד שאין בעלי הגמ' שונין ספרא ושמע השומע מקצתה של ברייתא ולא שמע סופה כמה שאמרו ביבמות היכא תני לה בת"כ וכו' והיינו דאמרינן ואמרי לה במתנית' שיש מן התלמידים ששנאה והזכירה בבית המדרש וכו'.

ל״גואמנם נראה שהמסדרים האחרונים של הבבלי לא ידעו ברייתא זו ("והתניא"), איפה היא שנויה, וידעו רק חלקה שהובא בבית־המדרש והיה סדור בתלמודם, אבל ידעו את הלימוד מן "וכי ימות מן הבהמה", שנזכר בשם "רב ואמרי לה במתניתא" בכמה מקומות בתלמוד (גם בחולין ב"פ), ומשם הביאוהו.

ל״דושדברי ברייתות מובאות בתלמוד בשם האמוראים הראשונים רב ושמואל ועוד – רגיל הוא בתלמוד בכמה מקומות⁴⁴עי' בכר, Tradition, 280 ורז"פ מבוא, כו א, וכ"ד א–כ..

ל״ה3. זבחים מו ב: א"ר יהודה אמר רב עולה לשם עולה – אשה לשם אשה – ריח לשם ריח = ספרא נדבה ספ"ו ט, ספ"ז ט, ספ"ט ז.

ל״ו4. כתובות מג ב: אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשי ידיה לעצמה דכתיב (מ': שנא') והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד (מ': הכתוב) שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו = ת"כ בהר פרשה ו ה: והתנחלתם אותם אותם לבניעם וכו' מלמד שאין וכו'.

ל״זכאן מסרו בעיקר בשם רב את המימרא "בת הניזונת מן האחין מעשי ידיה לעצמה", שאינו מפורש בספרא, והביאו אח"כ את הדרשה מן הספרא. ואמנם בקידושין טז ב שהביאו רק את המדרש אמרו: דתניא והתנחלתם אותם וכו' מיכן שאין וכו'.

ל״חב) נגד בעלוּתוֹ של רב בסידור הספרא (אני מביא רוב⁴⁵עי' להלן הע' 47. ראיותיו של פרידמן, מתקן אותן ומוסיף עליהן):

ל״ט1. יומא סז א–ב: אותן איברים (של שעיר המשתלח) מה הן בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין, מאן דאמר מותרין דכתיב ("ושלח את השעיר") במדבר ("הפקר כמדבר") ומאן דאמר אסורין דכתיב גזירה, ומאן דאמר אסורין האי מדבר מאי עביד ליה, מבעי ליה לכדתניא (ת"כ אחרי ריש פ"ו) המדברה וכו', ואם רב סידר את הספרא, היה לו לתלמוד לומר 'תסתיים דרב הוא דאמר אסורין דתניא בספרא דבי רב המדברה וכו' ".

מ׳2. קידושין נג א: אמר ר' יוחנן נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש ורב אמר עדיין היא מחלוקת ("לא עמדו למנין ולא חזר בו ר' יהודה") אמר אביי כוותיה דר' יוחנן מסתברא דתניא (ת"כ צו פ"י ג–ט) מנין שאין חולקין וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה והוא קאמר דלית בה דין חלוקה כלל ("ושמעינן מינה דלאו ממונו הוא").

מ״אואם ידע רב את הספרא, כיצד הוא אומר "עדיין היא מחלוקת"?

מ״ב3. זבחים נג ב: ודמה טעון שתי מתנות. היכי עביד, אמר רב נותן וחוזר ונותן ושמואל אמר מתנה אחת כמין גמא נותן כתנאי (ת"כ נדבה פרשה ד ט–י) יכול יזרקנו זריקה אחת וכו' ר' ישמעאל אומר וכו' (ורב כר' ישמעאל).

מ״גואם רב חיבר תו"כ איך סתם כשמואל שלא כדעתו? ואמנם זו אינה ראיה כל־כך גדולה. שהרי גם במשנתנו אנו מוצאים כמה סתמות שלא כרבי. ואנו מוצאים כמה פעמים אצל שמואל ורב: מתניתא דשמואל (דרב) פליגא עלוי⁴⁶עי' מ"ש במבוא לנוסח המשנה ח"א עמ' 213..

מ״ד4. סנהדרין נד סע"ב: ת"ר (ת"כ חובה פרשה א ח) זכור וכו', מאי לא עשה בו קטן כגדול אמר רב וכו' ושמואל אמר וכו' תניא כוותיה דרב וכו'.

מ״ה5. מנחות ה ב: ת"ר (ת"כ ויקרא נדבה פרשה ב י) וכו'; מה "אם הישבתה", אמר רב משום דאיכא למימר וכו' ר"ל אמר משום וכו' מר בריה דרבינא אמר משום וכו' רב אדא בר אבא אמר משים וכו' רב שישא בריה דרב אידי אמר משום וכו' אלא אמר רב אשי משום וכו'.

מ״ווהדבר רחוק שרב שסידרה לא ידע פירושה! (אבל השוה כזה בנוגע למשנתנו בכורות נז ב: אמר רבי נתגלה טעמה של משנתנו).

מ״ז6. חולין קלא ב ("מספקא ליה לרב אי אקרו ["לויים"] עם ["מאת העם"] אי לא אקרו עם") ועוד הא תניא השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות ללוי ולישראל חייב תיובתא דרב אמר לך רב תנאי היא דתניא (ת"כ אחרי פ"ח ח) וכפר וכו' עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים ותניא אידך יכפר אלו עבדים, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר (ברייתא בתרייתא) איקרו עם ומר סבר לא איקרו עם, ורב אי סבירא ליה כהאי תנא לימא ואי סבירא ליה כהאי תנא לימא, מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא.

מ״חואם רב סידר את הספרא, איך סתם כדעה אחת, ולא הזכיר כלל את השניה, בה בשעה שהוא מסופק בדבר?

מ״ט7. ובכמה מקומות מקשה התלמוד לרב מברייתא דספרא ומתרץ לה, לדוגמא פסחים טז ב (נדבה פ"ד ט), יבמות פד ב (אמור פ"א יב), יבמות פה ב (אמור פ"א יג), סנהד' סג סע"ב (בחקותי פ"ו ד).

נ׳"ואפשר רב חיברו וסדרו ולא אישתמיט בשום מקום בגמרא לומר מכדי מאן סדרה לספרא רב"?! ⁴⁷אין כל ראיה משבת כ ע"א, שהתלמוד הביא ראיה ממנורה לשבת נגד דעת רב. – בב"ק מ עב דוחה התלמוד רק שהספרא אינו עוסק בקרבן, אבל אין ממנו גם קושיא לרב. – על זבחים מו ב, עי' לעיל ב"מימרות"..

נ״אוישנם מקומות שרב חולק בפירוש על ספרא שלנו;

נ״ב8. חולין קכב ב: ת"ר (ת"כ שמיני פ"ז א) הטמאים וכו' ת"ל אלה. והא אלה אכולהו כתיב (כצ"ל) אמר רב למינהו הפסיק הענין⁴⁸"ולא קאי האי אלה אלא אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים וגו' ולאו אקרא קמא, דלמינהו האמור בסוף פסוק ראשון הפסיקן", רש"י. וליחשוב נמי תנשמת (בין אלה שעורותיהן כבשרן) אמר רב שמואל בר יצחק רב תנא הוא ותני⁴⁹ס"א רב תנא ותני תנשמת, ס"א: רב תני תנשמת. תנשמת⁵⁰"רב דמשני למינהו הפסיק, אלמא הטמאים אכל הני דקרא בתרא קאי, תנא הוא ותני תנשמת בעורותיהן כבשרן", רש"י., והא תנא דידן לא תני תנשמת. אמר וכו'.

נ״גובספרא שם מפורש כבמשנתנו: אילו עורות הטמאים עור האנקה הכח והלטאה והחומט, ולא שנה "תנשמת".

נ״דרב שנה אפוא לפי רב שמואל בר יצחק אחרת מתנא של הספרא (ואפשר שלא אמר את דבריו כלל כפירוש לספרא, אלא שהתלמוד חיבר אותם לספרא).

נ״ה9. נדה כד ב: תנא תנא קמיה דרב המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל וכו' א"ל רב וסיים בה הכי ושיש לו ב' גבין ושתי שדראות.

נ״ואבל בספרא ריש תזריע ח שנינו: יכול המפלת בריית ראש שאינה חתוכה בריית הגוף שאינו חתוך הואיל ויש בהם מצורת אדם תהא⁵¹כצ"ל כנוסח כי"ר, דפו': יהא. טמאה ת"ל וכו', ואין בספרא בכ"י רומי ובד"ר "ושיש לו שני גבין ושני שדראות", אלא שבעל קרבן אהרן הוסיפו בשתיקה ע"פ הילקוט⁵²ושם: מי שיש: והתלמוד.

נ״זאבל זו היא הוספת רב המתנגדת ל"תנא" (=תנא דבי רב"!) ששנה לפניו את הספרא⁵³השוה חולין טו א, תמורה כה א..

נ״חוכאן אנו צריכים לבאר גם את הדברים שבברכות יא ב (יד ב), שנתחבטו בהם חכמים⁵⁴פרידמן (מבוא XVI) ואלבק אחריו (עמ' 87). והוציאו מהם מסקנות שאינן נכונות.

נ״טברכות יא ב: אמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה אין צריך לברך ר' אלעזר אמר אף למשנה צריך לברך לתלמוד א"צ לברך ר' יוחנן אמר אף לתלמוד צריך לברך. אמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי (פרקין)⁵⁵"פרקין" ליתא בכ"י מ' ופריז, סרע"ג וה"ג. (ב)ספרא⁵⁶כ"י מ' וה"ג וסר"ע. דבי רב הוה מקדים וקא משי ידיה ובריך ומתני לן פרקין⁵⁷"פרקין" חסר בה"ג וסר"ע וורשוי.. זהו נוסח הגאונים (סר"ע), כ"י פריז וגליון כ"י מ'. והוא הנוסח העיקרי, אבל בספרים שלנו הנוסח משובש, ומקצתו משובש גם בכי"י וראשונים.

ס׳ובדף יד ב נוסח הדפוסים וכ"י א"פ פי' רה"ג (ג"ק ח"א 49), והוא הנכון: הוה קאימנא קמיה דרב ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין וכו' לאפוקי ממאן דאמר למשנה א"צ לברך קמ"ל דאף למשנה נמי צריך לברך, ומסיים רה"ג: דקאמ' מברך ומתני לן פירקין.

ס״א(אלא שבכ"י מ' ופ' הנוסח גם כאן: לתנויי בסיפרא ("ספרא") דבי רב).

ס״ב"ספרא דבי רב" שנזכר בדף יא ב בכל הנוסחאות שלנו ושל הגאונים והראשונים, ושהוסיף עליו רב עמרם "דהוא תורת כהנים", – מקביל אפוא למשנה, שהרי הוא "משנה", וכך היא נקרא ביבמות עב ב (ועוד): מתניתא⁵⁸ועי' קדושין מט א!.

ס״גובירוש' ברכות פ"א ג ע"ג: ר' חונא אמר נראין הדברים מדרש (="מקרא") צריך לברך הלכות (="משנה") א"צ לברך. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בין מדרש בין הלכות צריך לברך (כר' אלעזר). אמר רב חייא בר אשי נהגין הוינן ויתבין קומוי רב בין מדרש בין הלכות זקיקינן למיברכה⁵⁹ועי' ירוש' הוריות פ"ג מח ע"ג: רשב"ג אמר משנה קודם לתלמוד וכו'ר' יוחנן אמר תלמוד קודם למשנה.. לפי הירושלמי מוסיף ר' חייא בר אשי "הלכות" ("משנה"), אבל לפי הבבלי (בנוסתאות שהבאתי) לא נזכר בדברי ר"ה כלל "מדרש"⁶⁰רק בגליון כ"י מ' – וקצתו גם בדפוי"י – למקרא ולמדרש צריך לברך., והיא נכלל אפוא ב"מקרא", מעין שאמרו בקידושין מט ב: מאי תורה מדרש תורה⁶¹מדרש תורה גם יבמות קיז רע"א., ו"ספרא דבי רב" נכלל ב"משנה".

ס״דאלא שנראה שיש כאן שתי נוסחאות שנתערבבו יחד, באחת: "לתנויי פרקין", ובשניה: לתנויי ספרא דבי רב⁶²וזו כבר היתה לפני כמה מן הגאונים, או שכל "לתנויי ספרי דבי רב" נוסף ע"י הגאונים והתרביצאי.. ו"פרקין" הוא "משנה" כמו "ופרקין המפקיד" (ב"מ לה ב).

ס״הובכל־אופן אי־אפשר להוציא כלל מכאן ש"ספרא דבי רב" אינו "מדרש" ואינו "ספרא" שלנו⁶³כמו שהחליט פרידמן ואחריו אלבק.. ובדף יח ב הלא הוא בוודאי "ספרא", "סתם ספרא" (עי' לעיל)!

ס״ולא ל"ספרא" אלא ל"מכילתא דעריות", שייך:

ס״זשבת נה ב: גופא אמר רב פנחס לא חטא שנאמר ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה' וגומר אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו והלא כבר נאמר יכרת ה' לאיש… ער וכו' אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה. ספרא אחרי פי"ג ד (מכילתא דעריות): וכן מצינו שניתקו בעריות שנא' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וגו' וכן מלאכי אומר להם וזאת שנית תעשו וכו' ענו כולם ואמרו יכרת ה' וכו' לא יהיה לו לא ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם היה כהן ומגיש מנחה לה' וכן הוא אומר ומבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני [ואבריחהו מעלי]⁶⁴ראב"ד..

ס״חכאן עיקר המאמר "פנחס לא חטא" אינו בספרא; ומן "והלא כבר נאמר וכו' " – הוא מדרש שהשתמש בו רב. ואמנם בסנהד' פב א קורא למדרש של פסוק זה, שהוא כולל שם כל הפסוק: "גמריה" (דרב), "אינשיה רב לגמריה, אקריוה לרב כהנא בחלמיה בגדה יהודה וכו' אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע"ז וכו' ובעל בת אל נכר זה הבא על הנכרית וכתיב בתריה יכרת ה' וכו' אם ת"ח הוא וכו' ".

ס״ט"תנא דבי רב" שנה אפוא את הספרא לפני רב, ורב ידע אותו ושנה אותו לתלמידיו, וידע דברים שנאמרו בו בשם תנאים אחרונים – גם מפי השמועה. אבל הוא לא סידר ולא חיבר אותו.

ע׳II. ר' חייא

ע״אהמלבי"ם היה הראשון⁶⁵בהקדמתו לפירושו לספרא., שייחס חיבורו של הספרא לר' חייא, על יסוד הציטטים שבשם ר' חייא בירושלמי ומדרשים. אחריו החזיק בזה הופמן⁶⁶בספרו 22–25, ועי' הוספותיו של ר' ישראל לוי, Ein Wort עמ' 1 בהערה; ועי' גניצבורג, גנזי שכטר, 213., והשתדל להוכיח שר' חייא הוא מסדרו האחרון של הספרא;

ע״בא) בעד סידורו של ר"ח – "תני ר' חייא" שישנו בספרא:

ע״ג1. ירושלמי ברכות פ"ו י ע"א: תני רבי חייא קודש הילולים מלמד וכו' = ספרא קדושים פרשה ג ט, תנחומא בובר מקץ יד: שנה ר' חייא משום ר' עקיבא.

ע״ד2. יבמות פ"י י ע"ד⁶⁷= כתובות פי"א לד ג.: דתני ר' חייא מטמא הוא אדם לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה = אמור פרשה א טו.

ע״ה3. ירוש' יומא פ"ח מה ע"א: תני ר' חייה לא יאמר עונש במלאכה וכו' = ספרא אמור פי"ד ט⁶⁸ועי' בבלי סא א..

ע״ו4. ירוש' סוכה רפ"ג נג ע"ג⁶⁹ויק"ר פ"ל, פסיקדר"כ, קפב א, תנחומא בובר אמור כו.: תגי ר' חייה ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול = אמור פט"ז ב.

ע״ז5. כתובות פ"ד כח רע"ד = אמור פי"ט א: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה מלמד שב"ד מבפנים ובית הסקילה מבחוץ.

ע״ח6. ירוש' קידושין פ"ב סב ע"ד: תני ר"ח אם יש לו יין = ת"כ בהר פרשה ה' סוף ה"ב⁷⁰ליברמן, על הירושלמי, 32..

ע״ט7. שבת פ"כ יז ע"ד: תני ר"ח הדין דין לעני = ת"כ נדבה פרשה ו'⁷¹ליברמן, הירושלמי כפשוטו, 216..

פ׳8. בבלי שבת כ א: תני ר'⁷²כצ"ל, כנוסח כ"י מ' ורש"י ורי"ף. חייא לסיועיה לשמואל [להעלות נר תמיד]⁷³כנוסח הרי"ף. כדי שתהא שלהבת עולה מאליה וכו' = אמור פי"ג ז.

פ״א9. חולין מו א⁷⁴עי' מש"כ במבוא לנוסה המשנה, ח"א 25, ח"ב 861.: והתניא⁷⁵כנו' כ"י ה' ורמב"ן. ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה וכו' הא ר' חייא הא ר' שמעון ברבי וכו'. וספרא שמיני כר' חייא.

פ״בורגיל הרבה (כ"ח פעמים) "תני ר' חייה" ("שנה ר' חייה") במדרשים של א"י, ומהם הרבה בויק"ר, עי' הופמן 22–23. והוסֵף עליהם: א) תנחומא תולדות א': כך שנה רבי חייא (בר אבא) בשם ר' יהודה = ויקרא נדבה פט"ז א: ר' יהודה אומר כל המביא שלמים וכו'⁷⁶טעות כזו "ר' חייא בר אבא" גם בתנחומא בובר אמור לב = ספרא אמור פרשה יד א, ובויק"ר פל"ב: תני ר' חייא.. ב) ברייתא דישועה, גינצבורג גנזי שכטר 214: תאני ר' חייא כאדם שקנוט מזונו = קדושים פי"א טז: כאדם שהוא קץ ממזונו.

פ״גגם בברייתא דל"ב מדות מדה ח' מובאים דברי אגדה של הספרא בשם ר' חייא:

פ״דאמר ר' חייא על כל דבור ודבור היה קורא משה משה ומשה אמר הנני בנין אב לכולן וכו' = ספרא נדבה פרשה א י–יא.

פ״הב) נגד סידורו של ר' חייא:

פ״ו1. ירוש' שבת פ"א ב סע"ד: כרמלית‏ תני ר' חייא כרמל רך מלא⁷⁷"מלא" ("ומלא") גם בראשונים, תוס' ומאור ומאירי וס' התרומה וסמ"ג (כר ומלא), חוץ מנוסח הערוך בע' כרמלית ומ"מ שבת פי"ד ה: רך מל. אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני והכא אינה לא רה"ר ולא רה"י אלא כרמלית – ספרא נדבה פרשה יג ח: כרמל רך מל, וכה"א ואיש וכו' (=מנחות סו ב).

פ״ז"תני ר"ח" ארוך אפוא יותר. (אבל אפשר כי "אינו לא לח וכו' " פירוש הירוש' הוא, וכך נראה קצת מן "הכא".)

פ״ח2. בהוריות (פ"א מו ע"א) הביא הירוש' תחילה בלי ציון את הברייתא של הספרא חובה פ"ו ג: ידיהם ידי כל יחיד ויחיד, ידיהם על ראש הפר פר טעון סמיכה אין שעירי ע"ז טעונין סמיכה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר פר טעון סמיכה בזקנים אין שעירי ע"ז טעונים סמיכה בזקינים שרש"א וכו', וע"ז אמרו: ר' ירמיה לא מר⁷⁸הגהות מהר"מ לונזנו בככר לאדן; בהוצ' שבבבלי: לא אמר. כן אלא פר טעון סמיכה בזקינים אין שעירי ע"ז טעונין סמיכה בזקינים. אלא במי ר' ירמיה סבר מימר באהרן ובניו. אמר ליה ר' יוסי והתני ר' חייה וסמך וסמכו (מריבוי הרבים) לרבות שעירי ע"ז בסמיכה. ולא בזקנים (כלומר: הלא נאמר שם וסמכו זקני העדה!) ר' יסי לא מר כן אלא חי טעון סמיכה באהרן וכו'⁷⁹עי' בבלי מנחות צב ב..

פ״טכאן אנו רואים בפירוש שאין "תני ר' חייא" ספרא שלנו⁸⁰ועי' גם ספרא חובה פרשה ו ח: וסמך ידו על ראש השעיר וכו' דברי ר"י רש"א לרבות שעירי ע"ז לסמיכה..

צ׳3. ירוש' יומא פ"ז מד ע"ב: תני ר' חייה ולבשם (ויק' טז ד) ובלו שם. שם היו גנוזין שם היו מרקיבין ולא היו כשרים ליוה"כ הבא. תני⁸¹נשלם בגליון כ"י ל' עי"א. (=ספרא אחרי פ"ו ז'!) ר' דוסא אומר כשרים הם לכהן הדיוט⁸²נשלם בגליון כ"י ל' עי"א.. תני (שם צו פ"ב א!) רבי אומר שתי תשובות בדבר וכו'.

צ״אאבל בספרא אחרי שם: והניחם שם. מלמד שהם טעונים גניזה וכו' ר' דוסא אומר כשרים וכו' = בבלי יומא כד א וש"נ: ויק"ר ספכ"א ופסידר"כ סוף פי' כז, קעז ב: תני ר"ח, בלשון הספרא.

צ״בכאן מובא משם "תני ר"ח" דרשה אחרת, שאינה בספרא; ועל ידו "תני" סתם, שנמצא בספרא!

צ״גוא"כ "תני ר"ח" אינו ספרא שלנו.

צ״ד4. יבמות סוף פ"ט י ע"ב: רב אמר ("בת כהן שחוזרת לבית אביה") אוכלת בתרומה ואינה אוכלת בחזה ושוק ר' יוחנן אמר אוכלת בחזה ושוק. תני ר' חייה מסייע לרב מלחם לא כל (ה)לחם – בספרא אמור פ"ו א: מלחם אביה תאכל הא אינו מדבר אלא בקדשי הגבול; הספרא דרש פשוט "לחם ולא בשר"⁸³כרב ספרא ביבמות פז א. ורומז כנראה ב"הא"⁸⁴בילקוט: [מ]למד שאינו. שלו לפ"ד ט"ז⁸⁵ועי' יבמות עד רע"ב.: קודש מה קודש האמור להלן ("ביערתי הקדש מן הבית") בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף קודש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר⁸⁶ועי פרשה ו א.. ואע"פ שאפשר לומר (כמו ששיער הופמן), שחסר בספרא: מלחם אביה תאכל <מלחם ולא כל לחם> הא וכו'. אבל מכיון שאינו בכל הנוסחאות ומכיון שהבבלי (פז א) הביא דרשה זאת בשם "רב נחמן אמר רבה בר אבוה" (שהיה אמנם שונה ברייתות, "תנא"), הרי זה קצת רחוק, שהיה לפניו דבר זה בספרא שידע אותו. דרשה דומה לזו "מלחם ולא כל לחם" ישנה בס"ז 283, 18, 20 (לענין חלה)⁸⁷וס"ז מובא לפעמים בשם ר' חייא, עי' להלן [אבל עי' בעמ' 746 הע' 31]..

צ״ה5. סנהד' פ"ה כב ע"ד: ר' חייה בר גמדא שאל מקושש במה היא מיתתו בסקילה. נישמעינה מהדא (ספרא אמור פרשה יד ה) יודעין היו שמקושש חייב מיתה ולא היו יודעין במה היתה מיתתו. אשכח תני ר' חייה (הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה) במה היתה מיתתו בסקילה.

צ״והירוש' הזה כולו מוקשה, ואין נגר ובן־נגר שיתרץ אותו⁸⁸כל המפרשים מגיהים ונדחקים.; אבל זה ברור שהיא מביא אצל "הדא" סתם, שהוא ספרא, את "תני ר"ח" שאינו בספרא: [כי "תני ר' חייה", שהביא הירוש' בכתובות פ"ד כח רע"ד: והתני ר' חייה הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה מלמד שב"ד מבפנים ובית הסקילה מבחוץ (=ספרא אמור פי"ט א) – אינו מתאים בסנהד' כלל]. ונראה שיש כאן ט"ס (ע"פ ירוש' כתובות!) וצריך למחוק "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה", ולהשלים ע"פ ס"ז 288: <ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר לא היה משה יודע וכו' חייב הוא מיתה>.

צ״ז6. וגם במדרשים ישנם דברים בשם "תני ר' חייה", שאינם בספרא:

צ״חא) ויק"ר פ"ה ו: ד"א אם הכהן המשיח יחטא כהן משיח מכפר וצריך כפרה תני ר' חייא הואיל ומשיח מכפר וציבור מתכפר מוטב שיקדים מכפר למתכפר⁸⁹ירוש' הוריות פ"ג מח ע"א סתם. – ליתא בספרא חובה פרשה ד' א' ופ"ו ח', ובבבלי הוריות יג א מובא ראשונה ברייתא דספרא הנזכרת, ואחריה: ת"ר פר וכו' הואיל ומשיח מכפר וכו' = תוס' הוריות פ"ג.

צ״טאלא שאפשר שר"ח שנה זו במשנתו להוריות.

ק׳ב) קה"ר א ב⁹⁰הנוסח שבויק"ר פכ"ח מוטעה. ופסיקדר"כ פיס' ח, סט ע"ב ופסיק"ר פיס' יח: תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות וכו' – ליתא בספרא אמור.

100

ק״אג) וגם בבבלי ישנן ברייתות של ר"ח, שהן מדרשי־הלכה לויקרא, ואינן בספרא:

101

ק״ב1) יומא ד א: אמר ליה ר' יוחנן לר"ל בשלמא לדידי דילפינא ממלואים הינו דתניא אחד זה ואחד זה⁹¹כ"ה בכי"י, עי' ד"ס, ועי' ילקוט. מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם וכו' א"ל וכו' [אמר ליה]⁹²כ"ה בכי"י, עי' ד"ס, ועי' ילקוט. < "ר' יוחנן"! > הא לא קשיא דתני ר' חייא [אמרת]⁹³כ"ה בכי"י, עי' ד"ס, ועי' ילקוט. נכנסו מים ("מי חטאת") תחת דם, ואחריו שם: תניא כוותיה דר' יוחנן בזאת יבא אהרן אל הקדש במה שאמור בענין, איזה ענין בענין המילואים⁹⁴כ"ה בכי"י, עי' ד"ס, ועי' ילקוט. ומה אמור בענין המלואים⁹⁵כ"ה בכי"י, עי' ד"ס, ועי' ילקוט. אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד ומשה רבינו⁹⁶כ"ה בכי"י, עי' ד"ס, ועי' ילקוט. מסר לו כל שבעה וכו' מכאן אמרו שבעת ימים קודם יה"כ וכו' ואחד זה ואחד זה מזין עליו⁹⁷"כל שבעה" ליתא בכ"י ל'. מכל חטאות ("פרה אדומה") שהיו שם⁹⁸"וא"ת במלואים דם הכא מים" ליתא בכי"י וילקוט. אמרת נכנסו מים חחת דם ואומר כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות אלו מעשה פרה. לכפר אלו מעשה יה"כ. וברייתא כזו האחרונה ישנה בירוש' יומא פ"א לח רע"ב בשם "תני ר' ישמעאל": כהדא דתני ר' ישמעאל בזאת יבא אהרן אל הקודש באמור בעניין וכו', וסופה של הברייתא שבבבלי "לעשות אלו מעשה פרה" וכו' – הביא רבין בשם ר' יוחנן "משום ר' ישמעאל" (ג ע"ב); והנה בספרא ריש אחרי אין כלל ברייתא כזאת, אבל קצת מזו יש בברייתא ‏דמילואים, סוף צו לז⁹⁹ועי' נוסח הראב"ד שם.. ונראה אפוא, שר' חייא שנה כאן כעין תנא דבי ר' ישמעאל¹⁰⁰ועל קרבתו של ר' חייא לדבי ר' ישמעאל רומז גם "מגלת סתרים" שמצא רב ב"ביתו" <"בי ר"ח">, שכל הציטטים שלה הם מימרות של איסי בן יהודה הבבלי, שדרשותיו מצויות בדבי ר' ישמעאל, ולא בדבי ר"ע (עד' לעיל)..

102

ק״ג2) יומא כד א: דתני ר' חייא נאמר כאן והרים (ויק' ו ג) ונאמר להלן והרים (שם ו ה) מה להלן בקומצו וכו' – ליתא בספרא צו פ"ב ד כלל.

103

ק״דויש להביא בחשבון גם ראייתו של אלבק, שבה בשעה, ששני התלמודים רגילים כ"כ להשתמש בספרא סתם ("ת"ר", "תניא", "תני", וגם בלי ציון), – קשה להאמין שיביאו דווקא מקומות ספורים בשם "תני ר' חייא"¹⁰¹אע"פ שזו אינה ראיה כ"כ, שהרי אין לנו בתלמודים אלה מקור של מחבר אחד, אלא מגלות מגלות מומנים שונים ומחכמים שונים, וכשם שבהוריות הדבר מפורש בשם ר' יוסי (יסי הב') ובבבלי יומא בשם ר' יוחנן, כך יכול להיות שגם במקומות אחרים – חכמים שונים הם האומרים ומביאים "תני ר"ח" זה..

104

ק״הואנו מוכרחים אפוא לומר שכספרא חיבר גם ר' חייא מדרש לויקרא, שהיה שוה בכמה דברים ודרשות למדרש שלנו (כשם ש"תני ר"ח" שבבבלי וירוש', שוה לפעמים לתוספתא שלנו)¹⁰²עי' לעיל עמ' 242. ואפשר שמסדרו האחרון של הספרא שלנו השתמש בו, שהרי הוא משתמש בכל אופן בדברי ר' חייא בפירוש (נדבה פ"ה ה, פ"ו ג, מצורע פרשה ב יא, ואולי גם בשאר מקומות, בשם "ר' אחייא", עי' הופמן 24–25)..

105

ק״ועל־ידי כך אנו מוצאים, שכמה דרשות שמובאים בירוש' ומדרשים [בשם ר' חייא] ישנם בספרא שלנו.

106

ק״זזוהי הדרך היחידה האפשרית, כי להתייחס באי־אימון לירושלמי (שהרי גם בירושלמי ישנם ציטטים בשם "תני ר"ח" שישנם בספרא), לויק"ר ולמדרשים וגם לבבלי (ציטט אחד)¹⁰³כמו שעשה אלבק (עמ' 119)., וכל אלה אינם כלל "מדרשים מאוחרים", – אי־אפשר, אי־אפשר פשוט, מפני שזה מתנגד לכל חוקי הבקורת המדעית.

107

ק״חג. סתם ספרא

108

ק״טא) ר' יהודה. ר' יוחנן אומר¹⁰⁴סנהד' פו א, ועי' עירובין צו ב וש"נ.: סתם סיפרא ר' יהודה, ז"א שרובו של הספרא הסתמי – מדרשו של ר' יהודה הוא, וגם בברכות יח ב דרשו: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג וכו' דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא, ספרו של "הארי", של גור אריה יהודה¹⁰⁵הוא איסי בן יהודה הוא איסי בן גור אריה, פסח' קיג ב, ר' ליאונטי בירוש', "ליאון", "ליאונטין" בימי הביניים.. וכך אמרו בכל מקום שהביאו את

109

ק״יהספרא להוכיח ממנו את דעתו של ר' יהודה (עירובין שם וש"נ): סתם סיפרא מני ר' יהודה¹⁰⁶עי' להלן עמ' 663..

110

קי״א1) ואמרו בהוריות ב ב: מאי רבי יהודה דתניא (חובה פרשה ז א) אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו ג' מיעוטים העושה מפי עצמו חייב בהוראת בית דין פטור. מאי רבנן דתניא (שם ה) עדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר רוב קהל שחטאו יהו פטורין שהרי ב"ד מביאין על ידיהם פר ת"ל מעם הארץ אפילו רובה וכו'. מכדי תרוייהו סתמי תנן ממאי דקמייתא ר' יהודה ובתרייתא רבנן אימא איפכא מא שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא ר' יהודה דתניא (צו פ"א ז) ר' יהודה אומר זאת תורת העולה היא [העולה] הרי אלו שלשה מיעוטין ואיבעית אימא עדיין אני אומר לא מצית מוקמת לה כר' יהודה וכו'. וסתם כזה גם חובה פכ"ב י: אחת בה ובהנה או [מכל] הרי אילו מיעוטים. ושמיגי פרשה ב יב: אלה הם ומן הרי אילו מיעוטים.

111

קי״ב2) ובשבועות יג א: דתניא יכול יהא יוה"כ מכפר וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה וקאמר שבים אין לא שבים לא ורמי סתם סיפרא אסתם סיפרא דתניא יכול לא יהא יוה"כ מכפר וכו' אמר אביי לא קשיא הא רבי והא ר' יהודה.

112

קי״ג3) וכן בכריתות ז ע"א: ותרוייהו סתם סיפרא הוא קשיין אהדדי אמר אביי ל"ק הא רבי אליבא דר' יהודה הא ("בתרייתא") אליבא דידיה וכו' – ושתיהן בת"כ, הראשונה אמור פי"ד א–ב, והשניה שם א¹⁰⁷ועי' מש"כ בשרידי שאילתות. תרביץ שנה י', 290, לענין הברייתא יומא פ"א א' וב' – ת"כ אמור פי"ד ה–ח..

113

קי״דואמנם ישנם כמה סתמות בספרא שהם כדעתו של ר' יהודה, ויש שיוצא מתוך המשך הדברים שבספרא בשם ר' יהודה (אמר ר' יהודה, ר' יהודה אומר), שהסתם שלפניו – ר' יהודה הוא:

114

קי״הא) נדבה פט"ז ח–י: זכר לרבות את הולד ונקבה לרבות את התמורה וכו' ר' יהודה אומר (=אמר ר' יהודה) הרי הוא אומר גם את הארי גם הדוב הכה עבדך אין לי אלא ארי ודוב ומנין לרבות את הארי עם הדוב ואת הדוב עם הארי ("בפעם אחת") ת"ל גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, ז"א שסתם ספרא דורש ריבוי אחר ריבוי לרבות, ומוסיף שכיוצא בזה – דרש ר' יהודה – באגדה¹⁰⁸וכן בל"ב מדות, ג': מריבוי אחר ריבוי וכו'.. וכיוצא בו בסתם ספרא נדבה פ"ג א–ד: תקריבו וכו' קרבנכם וכו' (עי' לעיל).

115

קי״וב) שמיני פ"ב יב: וישמע משה וייטב בעיניו הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי. אמר ר' יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קָשָה הקְפָדָה שגרמה לו למשה לטעות, אחר מיתתו הריני כמשיב על דבריו ומי גרם לו שהקפיד אלא שטעה – כולה ר' יהודה.

116

קי״זב*) נדבה פ"ח ח: אמר ר' יהודה,

117

קי״חג) בהר פ"ב ב: אמר ר' יהודה (הופמן 27 בהערה).

118

קי״טד) אחרי פי"א ח: מה ת"ל טריפה אמר ר' יהודה אם טריפה חיה וכו'.

119

ק״כה) נדבה פי"ז ג: קרבנו לא קרבן אביו, קרבנו לא קרבן אחר וכו' שר' יהודה אומר אין היורש סומך, וכבר העיר פרידמן בפירושו (עמ' 133): "דסתם ספרא לא קרבן אביו ר' יהודה היא ונכתבה שלא במקומה בהפסק קרבן אחר וקרבן הגר"¹⁰⁹אבל ספרא בחקותי פ"ט ו: ואם המר ימיר לרבות את האשה ואם המר ימיר לרבות את היורש – כר"מ, הריבוי לאשה הוא לפי הבבלי תמורה ב ב לשיטת ר' יהודה. ומעין דרשה זו גם בפרשה ד ז (ואם גאל יגאלנה), פ"י יא (כנ"ל), פי"ב י (ואם גאל יגאל איש ממעשרו), וזו כרשב"א בשם **ר"מ** בתוס מע"ש פ"ד (וחסר שם), וירוש' שם פ"ד נה ע"א וש"נ, וברייתא שבבבלי קידושין כד א משובשת..

120

קכ״או) חובה פ"א ד–ה: ועשה אחת יכול עד שיכתוב את כל השם וכו' הכיצד עד שיכתוב שם קטן משם גדול, שם משמעון ומשמואל ונח מנחור ודן מדניאל וגד מגדיאל. ר' יהידה אומר ("משום רבן גמליאל")¹¹⁰בבלי קג ב, וכיוצא בו ר' יהודה בכלים פ"ח מ"ט – משום רבן גמליאל הוא, תוס' שם (ע' לעיל עמ' 107). אפילו כתב שתי אותיות והן שם אחד חייב כגון שש תת רר גג חח. אמר ר' יוסי וכו'. והסתם ר' יהודה הוא, שבת פי"ב מ"ג: אמר ר' יהודה מצינו שם קטן משם גדול וכו', "ורישא ר' יהודה משמא דנפשיה הוא וסיפא משמא דרביה"¹¹¹הראב"ד ע"פ הבבלי בשבת קג ב..

121

קכ״בז) חובה פ"כ ד–ה: יכול אפילו וכו' אילן ואח"כ נשא פירות, שדה ואח"כ נתמלא עשבים וכו' ת"ל מקדשי ה' מיעט ("ר' יוסי אומר המקדיש את השדה וכו' ") – ת"ק ר' יהודה הוא, מעילה פ"ג מ"ו (מהרי"ד בהגהות), ועי' תוס' שם ובבלי יג א.

122

קכ״גח) שמיני פרשה ג ב: ימים זה ים הגדול שנאמר ולמקוה המים קרא ימים – סתם כר' יהודה, פרה פ"ח מ"ח ומקואות פ"ה מ"ד.

123

קכ״דט) שמיני פרשה ו ד: מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם אף אני מרבה השולחן והדולפקי שהם משמשים את האדם ואת משמשי האדם ומוציא את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם [ואת הקולב ואת הנחותה ואת המנורה שהן משמשים משמשי האדם]¹¹²כ"י ר' והגהות תומת ישרים ותה"ג הרכבי סי' שכח ור"מ דרנבורג כלים פט"ז ור"ש פכ"ב מ"א. ואינן משמשין את האדם. וזה מובא בתוס' כלים ב"מ פ"ו ז בשם ר' יהודה: ר' יהודה אומר בהן שלש מדות [משום] ר' עקיבא העשוי לשמש את האדם כגון הסולם את הכלים (ו)כגון הקולב מנורה ואנחותא טהורה העשוי לשמש את האדם ואת משמשי אדם כגון השלחן והטבלא והדלפקי טמאין.

124

קכ״הי) שמיני פרשה ו יא: יצאו רצועות סנדלים שאינן כלי – כר' יהודה בכלים פכ"ו מ"ט: עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לרצועות (ו)לסנדלין (כנוסחאית כי"י) כיון שנתן בו את האזמל טהור דברי ר' יהודה, וכן בכלים פכ"ד (שכולו ר' יהודה)¹¹³עי' לעיל ב"מבוא למשנה", עמ' 108 ואילך. מי"ב: ושל רצועות (ושל) סנדלים טהורה מכלום.

125

קכ״ויא) שמיני פ"י ט: מיכן אמרו האבן שהיה שופת עליה ועל וכו' (כלים פ"ו מ"ב), עליה ועל זיז רואים שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו טמא וכו' – סיפא ר' יהודה בתוס' כלים ב"ק פ"ה ג¹¹⁴הראה"ו בהגהותיו..

126

קכ״זיב) תזריע, נגעים פ"ב א: בעור הבשר הבינוני – ר' יהודה בנגעים פ"ב מ"א ובספרא שם פ"א ה.

127

קכ״חיג) מצורע, זבים פרשה ב ד: במשכבו ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלש אצבעות – סתם כר' יהודה בכלים פי"ט מ"א: נימי הקשר וכו' ר' יהודה אומר שלש אצבעות.

128

קכ״טיד) אחרי פרשה ד ג: והקריב את השעיר החי עד כאן הוא זקוק לו להיות חי – סתם כר' יהודה לעיל פ"ב ז (יומא מ ע"ב, תוס' פ"ג).

129

ק״לטו) אחרי פ"א י: אל פני הכפורת במיתה ושאר כל הבית באזהרה – כר' יהודה בברייתא מנחות כז ב¹¹⁵הופמן, 26..

130

קל״אטז) אחרי פ"ב ז: שאם נשפך הדם וכו' = יומא סב א: ועוד אמר ר' יהודה.

131

קל״ביז) קדושים פ"ח א: בא ואמר (לו) גר אני וכו' בארץ צריך להביא ראיה ובחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה – בברייתא שבבבלי יבמות מז א ("ת"ר") מסיים: דברי ר' יהודה וחכ"א בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראיה¹¹⁶הופמן, 26..

132

קל״גיח) אמור פ"א יג: לה יטמא אינו מטמא על איבריה – ר' יהודה היא (בבלי נזיר מג ב, וסופה משובשת)¹¹⁷עי' ראשונים בנזיר וראב"ד, ושמחות פ"ד כז וירוש' נזיר פ"ז נה ע"ג..

133

קל״דיט) קדושים פ"ט ח: אביו ודאי ולא הספק אמו ודאית ולא הספק – ירוש' יבמות ספי"א יב ע"ב: קריי דרש רבי יודה. אביו וודאי וכו'.

134

קל״הכ) אמור פט"ז ה: וכפות תמרים. ר' טרפון אומר כפות ואם פרוד יכפתינו – סוכה לב א (תניא): ר' יהודה אומר משום ר' טרפון וכו', ואפשר שגם זכרונו בשאר מקומות בספרא¹¹⁸עי' הרשימה אצל הופמן, 85. מסתמו של ר' יהודה תלמידו הוא.

135

קל״וכא) תוס' ר"ה פ"ד ד: ר' יהודה או' ר' אליעזר אומר שבתון וכו' – סתם ספרא אמור פרשה יא א: ר' אליעזר או' שבתון וכו'.

136

קל״זוכן גם כמה וכמה דברים שנזכרו בספרא בשם ר' אליעזר (עי' שם). שהרי ר' יהודה היה רגיל לשנות משנתו של ר' אליעזר אפי' סתם (מנחות יח א), וכך שנה סתם בספרא נדבה פרשה ד יב (דבר אחר): ועשית עולותיך הבשר והדם הקיש הדם לבשר וכו' – כר' אליעזר (ספרי ראה פיס' עח, זבחים קד א וש"נ)¹¹⁹ועי' מלבי"ם והופמן 26..

137

קל״חועי' מצורע, זבים פרשה ה, ה–ח: ימים שנים יכול לימים הרבה אר"ע וכו' רבי מונא אומר¹²⁰רי"ף נדה: אמר ר' מונא. משום ר' יהודה ימים שנים יכול ימים הרבה אם מרובים הם וכו'.

138

קל״טואפשר שר' מונא תלמידו היה המאסף לכל המחנות של דעות חבריו של ר' יהודה ותלמידי ר' יהודה וחבריהם.

139

ק״מ"וכולהו אליבא דר"ע", אמרו בסנהד' שם, ואמנם ישנם בספרא כמה דברים שמקורם בוודאי משנת ר"ע:

140

קמ״אחוץ משמיני פרשה ו ד, שהובא בתוס' בשם ר"ע (לעיל), צריך להזכיר עוד:

141

קמ״בנדבה פרשה ז ג: "א"ר עקיבא וכי עלת על לב שהזר קרב וכו' ר' עקיבא קתני לה לכולה מילתא ואיהו מפרש מאי תלמודא קאמר (וכו') וכי"… (ראב"ד).

142

קמ״גשמיני פ"ב ו: יכול וכו', ראב"ד: ר"ע קתני לה וכו'.

143

קמ״דאמור פ"א טו: מ"מ – כר"ע בסנהד' נא ב¹²¹ועי' תוס' שם נ ע"ב ד"ה ת"ל..

144

קמ״הב) ר' שמעון. על־יד מדרשו של ר' יהודה השתמש המאסף האחרון של הספרא הרבה במדרשו של ר' שמעון. מדרש זה נזכר בבבלי בשמו, "דבי ר' שמעון בן יוחאי", רק מעט: כתובות מו א: תני רב יוסף צידוני¹²²= ר' יוסי ציידנייה, בירוש'. בי ר' שמעון בן יוחי (לדברים), נדה נו א ב"פ (כי"מ): דתני ר' יצחק בר ביסנא בדבי ר' שמעון בן יוחי¹²³המדרש, עד "הא כיצד", נמצא בספרא שמיני פ"ז ו, אבל סופו שונה, והספרא הובא סתם ("דתניא") בחגיגה יא א. (לויקרא), מכות יט ב: תנא להו ההוא סבא בדבי ר' שמעון בן יוחי (לדברים), ברכות ה ב – כ"י פ': תנא ליה ההוא סבא בר' שמעון בן יוחי (מ': מדבי). וד' פעמים: תנא דבי ר' ישמעאל בדבי רשב"י¹²⁴ויקרא, יומא נט א: דברים, זבחים קיט ב, חולין סט ב וחולין נט א לנוסח ה"ג ה' חלב: תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר' שמעון בן יוחי ואת הגמל, ויקרא., ז"א: "משום ר' ישמעאל אמרו" בדבי רשב"י.

145

קמ״ואבל בירוש' ומדרשים רגיל הרבה (לשמות, ויקרא, במדבר ודברים): תני ר"ש [בן יוחאי]¹²⁵עי' מא"ש, מכילתא LXV–LXVI, הופמן 42, 48, 50–51, 54, 68, בכר Tradition 212, 229.. אבל גם בא"י לא נחשב המדרש הזה לבן־סמך, שאמרו בסוטה פ"ט כג ע"ג¹²⁶וכן בע"ד בשיבושים.: תני ר' שמעון בן יוחי וכו', דהדא (=והדא) דרשב"י מן אילין דהכין הכין ("מדברים של כך וכך", דברים מסופקים), יחידין אינון ולא סמכין עליהון.

146

קמ״זוהנה בספרא נמצאים כמה דברים ממדרשו של ר' שמעון:

147

קמ״ח1) נדבה פרשה א יב: משה משה וכו' לשון חבה וכו' – בשמ"ר ספ"ב: תני רשב"י מהו משה וכו'.

148

קמ״ט2) נדבה פרשה ב ד: אמר ר' שמעון מנין וכו' (=ספרי פיס' שו) – בב"ר פ"א יב: תני רשב"י מנין וכו'.

149

ק״נ3) נדבה פרשה ו ד: אמר ר' שמעון מה אם המוקדשים וכו' (=סתם ספרי פיס' רסא וסתם משנת תמורה פ"ו מ"ד).

150

קנ״א4) קדושים פרשה א ד–ז: נאמר איש אמו וכו' – פסיקתא רבתי, עשרת הדברות ד': תני ר' שב"י שהשוה הקב"ה וכו' (הלכה ח–ט הוא ציטט ממשנת כריתות בסופה).

151

קנ״ב5) אמור פט"ז ד: פרי עץ את שטעם עצו דומה לפיריו וכו' – ירוש' סוכה פ"ג נג ע"ד: תני רשב"י ולקחתם לכם פרי עץ הדר עץ שפריו הדר ועצו הדר, טעם פריו כטעם עצו וכו'.

152

קנ״גוכמה דברים נמצאים בספרא בשם ר"ש¹²⁷עי' הרשימה אצל הופמן בסופו., ומהם הרבה בלשון "אמר ר"ש" (בלי חולק), ולפעמים עומד "אמר ר"ש" באמצע המשפט, כמאמר מוסגר; ומנהג זה מראה שכל הענין שם לקוח ממדרשו של ר"ש:

153

קנ״דחוץ מנדבה פרשה ב ד, שהבאתי, המובא בב"ר בשם "תני רשב"י", וחוץ מנדבה פרשה ו ד שהבאתי, שהיא משנת ר"ש, – חוץ מאלו נמצאים:

154

קנ״הנדבה פי"א ג: מליקותיהן מנין אמר ר' שמעון קורא אני וכו'; שם ד: מליקות כהנים מנין אר"ש ודין הוא וכו'.

155

קנ״וצו פרשה א א (אחרי סתם): אר"ש ביותר וכו', צו פט"ז ט–י ב"פ: אמר ר' שמעון וכו' אמר ר"ש לא זו בלבד וכו' וכן היה ר"ש אומר (אגדה) וכו' (מפני שהכל ממדרשו)¹²⁸ותיכף אחריו, פי"ז א: ראב"ש אומר בא טבול יום וכו'.; שם פי"ח א: אר"ש יכול וכו' (ר' יהודה אומר יכול וכו'); שם ב: אר"ש מנין וכו'.

156

קנ״זאמור פרשה ה ו: מנין לבן שיאכיל את אמו וכו' אר"ש ת"ל ויליד וכו'; פי"ג ז: אר"ש על מה וכו'.

157

קנ״חומספרא לספרי דברים, שסתמו ר' שמעון (עי' להלן), – ישנן התאמות והקבלות רבות מאד¹²⁹עי' הופמן 27 ואלבק 23–24., שרובן נאמרו כאן ושם באותו לשון ממש:

158

קנ״טנדבה פרשה ד יב (דבר אחר) = ספרי פיס' עח; נדבה פ"ו ט = ספרי שם;

159

ק״סנדבה פרשה ו ד = סתם ספרי (עי' לעיל);

160

קס״אנדבה פי"ז ז–ח = ספרי פיס' עה;

161

קס״בנדבה פ"כ ז = ספרי פיס' עא;

162

קס״גחובה פרשה יב יג = ספרי פיס' רפג (בקיצור);

163

קס״דצו פרשה ה יא = ספרי פיס' קכט;

164

קס״השמיני פרשה ב ח = ספרי פיס' ק;

165

קס״ושם פ"ג א–ב = ספרי פיס' קא;

166

קס״זשם פ"ה ב–ג = ספרי פיס' קג (ה"ד נוספה בספרי!);

167

קס״חנגעים פ"א ט–י (דבר אחר) = ספרי פיס' רח;

168

קס״טמצורע פרשה ה', סוף ז–ח = ספרי פיס' רעה.

169

ק״עקדושים פ"ג ד–ה = ספרי פיס' קי; [פ"ד ט = ספרי פיס' א, ד"א]; פ"ד יח = ספרי פיס' רלב; פ"ו ב: לא תעוננו וכו' = ספרי פיס' קעא (המדרש ההוא לפסוק אחר); פ"ח ה: לא תעשו עול קרוי עול וכו' (עי' פ"ד א) = ספרי סוף פיס' רצד (כל עושה עול, ועי' פיס' קמח ורכ"ו); פ"ח ח = ספרי סוף פיס' רעד (אותו הדרש לאותו פסוק בדברים); פרשה י ג, ו = ספרי פיס' קעא.

170

קע״אאמור פ"א ב–ג = ספרי פיס' צו; פ"א טו = ספרי פיס רמ; פי"ב א ו = ספרי קלז; פי"ב ה (רשב"א) = ספרי פיס' קלד (ר"ש); פרשה יב י – פט"ו ג = ספרי פיס' סג (דברי ר"ש שאחריהם בספרא אינם שם).

171

קע״ב[בהר פרשה ג ט¹³⁰ועי' פרשה ו ו וקדושים פרשה ב ד.: אין לי אלא איש וכו' = ספרי סוף פיס' טז].

172

קע״גבהר פ"ג ו = ספרי פיס' קיב; פ"ז א: ומנין כשיהא נמכר וכו' = ספרי פיס' קיח.

173

קע״ד[בחקותי פי"ב ט = ספרי פיס' קה; שם פי"ג ה–ו: ומנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר ת"ל יהיה קודש וכו' ריה"ג אומר והעברת וכו' (ו) רע"א עשר תעשר מלמד וכו' – ספרי שם פיס' קה: ר"ש בן יהודה אומר משום ר' שמעון מנין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר ת"ל עשר תעשר וכו' ("וכולהו אליבא דר"ע).]

174

קע״הג) ר' אלעזר בר"ש. ובזה אנו באים לחלקו של בנו, ר' אלעזר בר' שמעון, בספרא.

175

קע״והופמן (עמ' 51) מעיר, שבבבלי מובאים דברים בשם ראב"ש – שהובאו במקום אחר בשם ר' שמעון:

176

קע״זירוש' ר"ה פ"ב נח ע"א: תני רשב"י וקדשתם וכו' – בבבלי ר"ה כד א: ראב"ש אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם את שנת וכו' (אבל בכי"י מ' ול' – ושם הוגה: בר' שמעון –: ר' אלעזר, וכ"ה בתג"ק סי' צד, וכן בסנהד' י ע"ב בדפוסים וכי"י וראשונים, אלא שרש"י גורס שם: ראב"ש, וכ"ה כאן בכ"י מ' ב')¹³¹ביומא סח ב הנוסח ככי"י: ר' שמעון, וכ"ה בזבחים קו א בדפוסים וכי"י, כמו בספרא אחרי פרשה ה ח..

177

קע״חואפשר על־כן שר' אלעזר בר"ש הזכיר במדרשו דברי אביו. ואנו יודעים שראב"ש סדר מדרש "תני דבי ראב"ש"¹³²סוטה י ע"א = שמ"ר פ"א י., והיה "קריי ותניי ופייטן ודרשן"¹³³ויק"ר פ"ל. ערוך: קרוב ופייטס..

178

קע״טואמנם בספרא שלנו נזכר כמה פעמים: נדבה פ"ו ה (דברי), פ"ז ב (מוסיף), חובה פ"י ו (אומר), חובה פי"ח י (אומר), פכ"א ב (ראב"ש ור"ש בן יהודה אמרו משום ר"ש), צו פי"א י (אומר), פי"ז א (אומר, בלי מחלוקת, "האי דינא", ונסמך למדרשו של ר' שמעון)¹³⁴עי' לעיל הע' 128., שמיני פרשה י ה (ר' יוסי בר' יהודה וראב"ש אמרו), מצורע פ"ה ב (אומר, מוסיף על ר"ע), אחרי פ"ב א (אומר), פ"י ז (אומר), אמור פ"ו ז (אומר).

179

ק״פושתי פעמים בלשון "אמר ראב"ש", אחרי פ"ו ו (מפרש ומוסיף), אחרי פרשה ח ב: א"כ למה נאמר איש אמר ראב"ש להביא וולד ישראל וכו', וזה מגיד שהסתמות שלפניהם ממנו הם.

180

קפ״אודומה לו בספרי עקב פיס' לח – סתם, ואחריו רשב"י אומר וכו' אמר ר' אלעזר בר' שמעון רואה אני את דברי ר' יוסי (הסתם!) מדברי אבא וכו', ושם פיס' רד: יכול וכו' וכדברי ראב"ש ת"ל וכו'.

181

קפ״בונראה שדבי ר"ע השתמשו הרבה ב"דבי ראב"ש", מה שאין כן דבי ר' ישמעאל (רק ספרי פיס' לח), שכן הוא מובא הרבה גם בספרי זוטא, 229 232, 238, 245, 247, 258, 259, 275, 277, 288, 317, 329¹³⁵ועי' מ"ש להלן עמ' 744–745..

182

קפ״גועי' ירוש' קידושין פ"א סה"א, נט א: כן פירשה ר' לעזר בי רבי שמעון לפני חכמים והיא שפחה נחרפת לאיש בכתושה לפני איש וכו' (והוא שתירגם עקילס לפני ר"ע, שם).

183

קפ״דואפשר שסידר מדרשו זה "לפני" אביו ר' שמעון, והוא דבי ראב"ש הוא דבי ר"ש.

184

קפ״הובחולין כט ב אמר רב יוסף: דתנינא תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד, תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, וא"ל אביי: לאו איתמר עלה אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן זו דברי ר' אלעזר בר' שמעון סתימתאה אבל חכ"א שנים שוחטין זבח אחד.

185

קפ״וכאן יש לנו אפוא מדרש־הלכה שסתמו ראב"ש¹³⁶רש"י: שיש משנה וברייתא הרבה שאמר ראב"ש ורגילין התנאים לסדרן במשנה בלשון סתם.. אבל בספרא קדושים פ"א ג אין ממנו אלא החצי: תזבח¹³⁷כ"י ר': תזבחו, ועי' ויקרא כב כט: לרצונכם תזבחו. תזבחוהו אין שוחטין שני ראשים בבת אחת. וסתם כחכמים, והשמיט הרישא!

186

קפ״זד. רבי. "זו ששנה רבי" ויחסה לספרא.

187

קפ״חבפי ר' חנינא:

188

קפ״ט"וכי כעורה היא זו ששנה רבי כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה" (חולין קיז א) נמצא בספרא נדבה פ"כ ד: כל חלב לה' לחייב על חלב מעילה; תמורה לב ב¹³⁸מעילה טו א וכריתות כג ב.: דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות וכו'. ובפי ר' יוחנן, ירוש' פיאה ספ"ד יח ע"ג: ומה¹³⁹"ומה", כנו' הילקוט בק"א (גינצבורג 326) ורש"ס (עי' לונץ שם) ור"ש שם; דפו': וכה. זכה היא¹⁴⁰"היא", כנכון אצל ר"ש ורש"ס; דפו': הוא. מה ששנה לנו ר' תעזוב הנח לפניהן משלך = ספרא אמור פ"ג ז סתם.

189

ק״צולברייתא של ספרא צו פי"ג ד–ה אומר רב יוסף (זבחים מד א): הא מני רבי היא.

190

קצ״אוספרא חובה פרשה יא ח: תאמר במעילה שהיא בעון מיתה – רבי היא בפסח' לג א; הזיד במעילה רבי אומר במיתה¹⁴¹עי' ראב"ד, וצ"ל בראב"ד: האי תנא רבי הוא וכו'.; חובה פכ"ב ה: וכחש בעמיתו יכול בדברים ת"ל בפקדון וכו' – רבי הוא בהלכה ב'¹⁴²עי' ראב"ד, וצ"ל בראב"ד: האי תנא רבי הוא וכו'.; וספרא¹⁴³עי' אלבק, 124. אחרי פרשה ה ז: נאמר כאן עור ובשר ופרש וכו' – כיומא סז סע"ב (זבחים ג סע"א): דתניא רבי אומר נאמר כאן וכו'¹⁴⁴בכ"י מ' כאן בטעות: ר' נתן, אבל בזבחים גם כ"י מ' כדפוס..

191

קצ״בובקדושים פרשה א ד–ו: נאמר איש אמו ואביו תיראו וכו' נאמר כבד וכו' נאמר מקלל וכו' הקיש וכו' – במכילתא בחדש פ"ח: רבי אומר חביב כבוד אב וכו' ששקל כבודן ככבודו וכו' כתיב כבד וכו', והוא דבי רבי, ועיקרו דבי ר' שמעון, כי ב"מכילתא דרשב"י", הופמ' 110: ר' שמעון בן יוחאי אומר "גדול כבוד אב וכו' ", וכן בפסיק"ר, עשרת הדברות ד' (פכ"ג) בשם "תני רשב"י"¹⁴⁵[אבל בכ"י ליתא, ועי' במדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד, עמ' 152. – עצ"ם]..

192

קצ״גובקדושים סוף פרשה י יד: והכרתי אותו מה ת"ל לפי שנאמר ובמשפחתו יכול תהא משפחתו בהכרת וכו' – שבועות לט סע"א: כדתניא רבי אומר והכרתי אותו מה ת"ל וכו'.

193

קצ״דובירוש' נזיר פ"ה נג ע"ד שהזכרתי: רבי הוה יתיב מתני בפרשת אין ממירין בבכור (ת"כ בחקותי פ"ט י–יא) זחלין אפוי דבר פדיה (קפרא) וכו', זאת אומרת שרבי שנה הברייתא של ספרא אמור פ"ז ז–ח, שהובאה שם בירושלמי, – אגב דרשת "לאמר": לא ימיר, – בפרשת "אין ממירין בבכור", בפרשת בחקותי ופירש אותה, וכזה פירשה בר־קפרא תלמידו לפניו.

194

קצ״הוכבר הזכרתי את הבבלי כריתות ז ע"א: ותרוייהו סתם ספרא נינהו וכו' הא רבי אליבא דר' יהודה הא רבי אליבא דידיה.

195

קצ״וובירוש' ר"ה פ"א נו ע"ג: לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו (= ספרי תצא פיס' רסד) כהדא דתני ואל פתח אהל מועד לא הביאו ולא את חליפיו (ואינו בת"כ אחרי). אמר ר' יונה פירשה לוי בן סיסי קומי רבי (לברייתא דספרי) באומר הרי עלי עולה וכו' לפום כן צרך מימר לא תאחר לשלמו ולא חליפיו.

196

קצ״זואמנם גם סתמות אחרים של ספרי דברים מובאים במק"א בשם רבי:

197

קצ״חוכי כעורה זו ששנה רבי, קידושין ט ב – ספרי תצא פיס' רסח: וכי כעורה וכו', חולין קטו ב – ספרי ראה פיס' עד; סנהד' מא ב: דבי רבי תנא – ספרי תצא פיס' רמב; בכורות כז ב¹⁴⁶כ"י מ' ושמ"ק וילקוט ר' תת"ק.: דבי רבי תנא (בתמורה כא ב: דתניא) – ספרי ראה פיס' קכה (בניגוד לספרי קרח פיס' קיח). ועי' סנהד' עג א¹⁴⁷עי' מדר"י נזיקין פ"ח.: דבי רבי תנא, ותחת זה שם עד א¹⁴⁸פסחים לה א ויומא פב א.: כדרבי דתניא רבי אומר¹⁴⁹אבל בכ"י ק' בסנהד': כדתני דבי רבי.. יבמות ח א: ת"ש רבי אומר ולקח ולקחה וכו' – ספרי תצא פיס' רפח סתם.

198

קצ״טאבל ב"ק פד א (כ"י מ'): דבי רבי תנא – אינו שווה לספרי ראה פיס' קץ. וכן הוריות ח א: דבי¹⁵⁰מפתח לשבת סט א: דבית ר'. רבי תנא (ואינו שוה לרבי, שבספרי שלח פיס' קיא).

199

ר׳אנו רואים אפוא ש"זו ששנה רבי", "דבי רבי", שנויה כ"פ סתם בדבי ר"ע, ספרא וספרי, ז"א שספרא וספרי בסידורם האחרון השתמשו בדבי רבי.

200

ר״אואמנם "רבי" נזכר הרבה מאד בספרא¹⁵¹עי' הרשימה, הופמן 89..

201

ר״בד. התלמוד והספרא

202

ר״גI. ציטטים מפורשים

203

ר״דהתלמוד¹⁵²רשימת כל המקומות – בהגהות מהרי"ד שבתחילת ספרא עם הר"ש. מביא את "סתם ספרא" בכ"מ, מאלה ישנם בספרא¹⁵³עי' הופמן, 26 וראה"ו, מבוא VI והערה ג' ואלבק, 88.:

204

ר״ה1) עירובין צו ב: ולא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי דתניא (ת"כ נדבה פרשה ב ב) דבר אל ב"י וסמך ב"י סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכו' (חולין פה א) וסתם סיפרא מני ר' יהודה. ובר"ה לג א סיימו בה כבר: דברי ר' יהודה, בניגוד לעירובין (תוס' שם).

205

ר״ו2) קידושין נג א: דתניא (צו פ"י ג–ט) מניין וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה.

206

ר״ז3) שבועות יג א¹⁵⁴ועי' כריתות ז א.: רבי יהודה לא סבר לה כרבי דתניא (אמור פי"ד א–ב) יכול יהא יוה"כ מכפר וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה וקאמר וכו' ורמי סתם סיפרא אסתם סיפרא דתניא (שם א) יכול וכו' (בכריתות: ותרוייהו סתם סיפרא נינהו)¹⁵⁵מ': (דסתם סיפרא) נינהו..

207

ר״ח4) בכורות סא א: ועוד דתניא (נדבה פט"ז ד) אם מן הבקר וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה וקתני וכו'. אבל יומא מ' ע"ב–מא ע"א: ת"ש ועשהו חטאת הגורל וכו' (סתם סיפרא מני ר' יהודה וקא תני הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת אלמא הגרלה מעכבא) תיובתא דמאן דאמר הגרלה לא מעכבא – ליתא בספרא אחרי (פ"ב ה); אבל כל המוקף אינו מעיקר הגמרא וחסר בכ"י א"פ ובילקוט, ולשון פירוש הוא, ועי' רש"י ("והא בת"כ היא דהא קרא בספר ויקרא כתיב") ור"ח¹⁵⁶וכבר תמהו התוס' מקידושין יד א וחולין כד א (וכל היכא ואיכא עיכובא לא דרשי' ק"ו והא יוה"כ דכתיב גורל וחוקה ותניא ועשהו וכו'), שהרי לר' יהודה (יומא ס א–ב) לא נאמרה חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים..

208

ר״ט5) וכן בשבת קלו ב–קלז א: לא לכל אמר ר' יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך, ומנלן דלא מיערך דתניא (בחקותי פרשה ג ט) הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס וכו' (וסתם סיפרא ר' יהודה) – ליתא בכ"י מ', ולא היה לפני רש"י (ולא לפני התוס' בבכורות מא ב ונדה כח ב), שהוסיף מעצמו: והא סתם סיפרא הוא דבתורת כהנים תניא לה וסתם סיפרא ר' יהודה. ואם היו רוצים להביא כאן דעחו של ר' יהודה, היו מביאים דבריו המפורשים שבפרשה ג ב (= ערכין ה ב): אמר ר' יהודה אחר שכתוב אחד מרבה וכו' מפני מה אני אומר מעריכים אבל לא נערכים וכו' שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים, אלא שזהו פירוש, שנכנס בעיקר התלמוד.

209

ר״יויש פירושים כאלה שלא נכנסו לגמרא:

210

רי״א1) בסנהד' נד א: תניא כוותיה דרבא איש פרט לקטן וכו' – ת"כ קדושים פ"ט יב (מכילתא דעריות!), וכתב רש"י: תניא כוותיה, בת"כ דסתם ספרא ר' יהודה, אבל זו דבי ר' ישמעאל היא, אלא שהראיה היא מסיפא: אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב, וזו דעתו של ר' יהודה במשנתנו (נג א): אינו חייב אלא משום אם בלבד¹⁵⁷כמו שפירשהו הופמן 30, הערה 2..

211

רי״ב2) וכן בתמורה לב ב–לג א: תניא כוותיה דר' יוחנן (אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה) אם בהמה אשר לא יקריבו ממנה בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר וכו' ואמר רחמנא עביד לה העמדה והערכה, וכתב רש"י (וכן תוס'): דהא ברייתא רבנן היא דהא סתם סיפרא היא וסתם סיפרא ר' יהודה בר פלוגתא דר"ש. אבל הברייתא שבבבלי (כאן ובהקבלות) היא דבי ר' ישמעאל (אתה אומר – או אינו), ואינה כלל ספרא שלנו (בחקותי פרשה ד א).

212

רי״גונשאר לנו רק מקום אחד, כריתות כב א, שצריך בירור: ("דם התמצית אין חייבין עליו") ר' יהודה מחייב בדם התמצית, א"ר אלעזר מודה ר' יהודה לענין כפרה ("שאינו מכפר") שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר אמר רנב"י אף אנן נמי תנינא (דתניא) דם מה ת"ל כל דם לפי¹⁵⁸בקונטרסים שכטר השמיט הסופר מן "ת"ל כל דם" עד "ת"ל כל דם". שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר (כי"מ: הוא הנפש!)¹⁵⁹עי' גם זבחים לה א. אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו (שהוא מכפר) דם חולין ודם התמצית מניין ת"ל כל דם, סתם סיפרא מני ר' יהודה היא.

213

רי״דולעיל שם ד ב: דתניא רבי יהודה אומר דם מה ת"ל כל דם אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו¹⁶⁰כי"מ ושמ"ק וקונטרסים: [שמכפר]. דם חולין וכו'.

214

רי״הוהנה בספרא שלנו, אחרי פרשה ח ג שנינו: אשר יאכל כל דם מה ת"ל לפי שנאמר כי נפש הבשר בדם [היא ואני נתתיו לכם על המזבח]¹⁶¹תומת ישרים ומה"ג וילקוט, ובכ"י ר' רק: [הוא]. (וסיפיה: כי הדם הוא בנפש יכפר) שיכול אין לי חייבים אלא על דם הנפש במוקדשים מנין על דם הנפש בחולין ועל דם התמצית בחולין¹⁶²"בחולין ועל דם התמצית" ליתא בילקוט. ועל דם התמצית במוקדשים ת"ל אשר יאכל כל דם דברי ר' יהודה וחכ"א על כולם אינן חייבים אלא על דם הנפש בלבד. (ושם הלכה ה: כי הדם הוא בנפש יכפר הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום. ועי' חובה פרשה ג ז: מדם הפר מדם הנפש לא מדם הבשר ולא מדם התמצית).

215

רי״וכאן הוסיפו בספרא "דברי ר' יהודה"¹⁶³ומתוך דברי פס"ז (אשר יאכל כל דם, להביא דם התמצית בחולין) נראה שלא היה לפניו אפילו "וחכ"א" וכו'., כמו שהוסיפוה בברייתא דספרא בר"ה לג א, וכמו שהוסיפו בברייתא שלנו גם בבבלי בדף ד א: ר' יהודה אומר, וכמו שהוסיפו בברייתא אחרי פי"א ח: "אמר ר' יהודה" ע"פ זבחים סט ב: ור' יהודה מ"ט קרא אשכח וקדריש נבילה וטריפה אמר ר' יהודה טריפה למה נאמרה אם וכו' וליתא בירוש' נזיר פ"ו נד ע"ד. וכך הוסיפו גם בברייתא שבת"כ אחרי פי"א ז "דברי ר' יהודה", שאינו בנדה מב ב, ולהיפך הוסיפו באותה ברייתא בזבחים סט סע"ב וחולין ק ב: ר' יהודה אומר, כמו שהוסיפו "ר' יהודה אומר" גם בסוכה לב א (עי' לעיל), הוספה שרגילה גם במשניות.

216

רי״זוכן "שהוא מכפר" שבבבלי, הוא פירוש ה"תנאים", או הבבלי¹⁶⁴וליתא בדפוסים ד ב, ואיתא שם בכי"י., שאם היה מלשון הברייתא היה אומר: שהנפש יוצאה בו ומכפר, אלא שפירוש הוא, והרבה כאלה בברייתות שבבבלי, שכבר העירו עליהם הראשונים. ויוצא לנו, שדברי הספרא והברייתא שבבבלי אחד הם¹⁶⁵ואיני רואה כאן כל יסוד לדברי אלבק, 89..

217

רי״חואמנם רנב"י אומר בכ"מ "אף אנן נמי תנינא" לספרא: יומא יב ב, זבחים כז ב ועוד. ואיך אפשר לומר שהתלמוד לא ידע את ספר הספרא שלנו. הרי גם מה שהביא הבבלי בשם "תורת כהנים" ביבמות עב ב: ואיתיביה ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום וכו' – היא ברייתא בת"כ תזריע פ"א א, ועליה אמרו שם: א"ל ר' יוחנן לר"ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א"ל ר"ל דידיה היא מתנית' היא. היכא תנא ליה בתורת כהנים, נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי (עי' לעיל), ובירוש' (שבת פ"ב ד ע"ג) שנה אותה ר' יסא תלמידו לפניו (עי' להלן).

218

רי״טוכך מה שמובא בתלמוד בשם "תנא דבי רב" ("ת"ר"), זבחים לט א–מא ב נמצא בספרא (עי' לעיל, ע"ד חולין נדבר עוד), וכן "דבי רב תנא" שבשבת קה א (עי' לעיל, 638).

219

ר״כוכ"ת"ר" שבזבחים לט א – ישנם בתלמוד כמאתים וחמשים "ת"ר", שהם נמצאים (ברובם בלשונם) בספרא¹⁶⁶עי' הרשימה בהגהות מהרי"ד לספרא ד' וורשוי, ז ע"ג–ט ע"ד., חוץ מכמה מאות ברייתות (יותר מארבע מאות) שהובאו בבבלי ב"תניא" "ורמינהי" וכדומה¹⁶⁷עי' שם א ע"ג–ה ע"ג.. ומהם פרקים שלמים:

220

רכ״אזבחים סה א – ת"כ נדבה כל פרשה ז'; מנחות כא א–ב – ת"כ נדבה כל פרק יד; מנחות ס ע"א וב' – שני פרקים: ת"כ נדבה פרשה יא ופרק יג¹⁶⁸ע"צ מלמד בספרו "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד בבלי", מבוא עמ' 18..

221

רכ״בוכן מובאים בבבלי כמה ציטטים מספרא בלשון "ותנא" ("תנא דבי רב"!), ותנא מייתי לה מהכא¹⁶⁹עי' רמא"ש במכילתא XI.II.:

222

רכ״גיומא פא א = ספרא אמור פי"ד ז–ט¹⁷⁰ובספרא ליתא "מופנה להקיש ולדון הימנו ג"ש", שאינו לשון ספרא, וכן בירוש' יומא מ"ח מה ע"א: תני ר"ח לא יאמר עונש במלאכה וכו' (כבספרא ה"ט) א"ר זעורה הדא אמרה למידין ג"ש אפי' מופנה מצד אחד וכו'.

223

רכ״דחגיגה ט א = אמור פי"ז א–ג

224

רכ״הזבחים סב ב = נדבה סוף פ"ה

225

רכ״וזבחים לח א = חובה פי"א ה–ז

226

רכ״זחולין כז א = נדבה פ"ו ג

227

רכ״חחולין קלד ב = צו פט"ז ו¹⁷¹לפניה בבבלי ב"ת"ר" ברייתא דספרי שופטים קסה.

228

רכ״טועי' זבחים כח א (עי' למטה).

229

ר״לוכן "ותנא תונא"¹⁷²עי' מש"כ בס' היובל שוורץ, 320., ב"ק כה ב = ת"כ קדושים פרשה ב ג, קידושין כד ב וש"נ = ת"כ נדבה פרשה ו ג ואמור פרשה ז ב.

230

רל״אוא"א על־כן לומר שהתלמוד לא ידע "ספרא" שלנו.

231

רל״בII. ציטטים בשם "תנא"; יחס התלמוד לספרא

232

רל״גכמה ברייתות של ספרא מובאות בבבלי בשם שונה (תנא) אחד ששנה אותן, או מפני שאותו אמורא ששנו אותה לפניו לא ידעהּ (מעטים), או מפני ששנה אותן לפני אחד האמוראים, והלה הוסיף בה דברים, תיקנה והגיהה, אז מפני שהנוסח של אותו שונה משונה היה מן הנוסח הרגיל המקובל בישיבה¹⁷³עי' רשימת השונים בכר, Tradition, 243 והלאה, ואחריו אלבק, 115 וכו'. [ועי' ע"צ מלמד, מבוא ל"מדרשי הלכה של התנאים בתל' בבלי" עמ' 23.]:

233

רל״דא) ירוש' שבת פ"ב ד ע"ג: תני רבי יוסי (שׂרידי ירוש': יסא) קומי רבי יוחנן מניין לכל הנימולים וכו' = תזריע פ"א א (ומקוצר), והיא הברייתא ששנאה ר' אלעזר סתם (יבמות עב ב), ולא ידע ר' יוחנן שהיא ברייתא בספרא עד שאמר לו ר"ל.

234

רל״הכריתות ה א: דאמר ר' יוחנן תני זבדי בן לוי נאמר להלן וכו' – צו סוף פי"ג ט. וזו אמרר' יוחנן בשם זבדי מפני שלא ידע עדיין את הספרא, עד שנתעורר על־ידי ר"ל לשנותו.

235

רל״וב) נדה כד ב (עי' לעיל "רב"). ברייתא דספרא שרב הגיהה והוסיף בה דברים.

236

רל״זג) ב"מ נד ב: תני תנא קמיה דר' אלעזר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך (ויק' כז כז) מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילתה הקדש וכולה לשמים ("שסתם בהמה טמאה לבדק הבית") ומועלין בה אף כל שתחילתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה א"ל ר' אלעזר לתנא בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים ("לא מסיק אדעתיה מסוף הברייתא דמרבה אף קדשים קלים", תוס') אלא תחילת הקדש למעוטי מאי וכו' דילמא לענין חומש קאמרת וכריב"ל א"ל אין הכי קא אמינא.

237

רל״חועל־פי זה שנה אותה ר' אלעזר בירוש' מע"ש פ"ג נד ע"א: ריב"ל אמר אין מוסיפין חומש אלא על תחילת הקדישות. א"ר לעזר ותני כן (= ותניא נמי הכי) אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש מוסיף חומש אף כל שהיא תחילת הקדש מוסיף חומש.

238

רל״טאבל בספרא שלנו היא שנויה לויקרא כז יא (ורישא שלה לענין פדיון פסולי המוקדשים שנויה), בחקותי פרשה ד א¹⁷⁴=מנחות קא א! – ד: (1) ואם כל בהמה, יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו, יכול וכו'¹⁷⁵תדר"י, מנחות קא א.. (2) טמאה לרבות את המתה וכו'. (3) מה ראיתה¹⁷⁶כך בכי"ר, דפו': מניין. לרבות וכו' הרי אנו למידים אותה מבהמה טמאה וכו'¹⁷⁷ירוש' מע"ש פ"ג נד ע"ג.. (4) או דבר שאת למידו בדרך אחד את למידו בכל הדרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש ומועלים בה וכולה לשמים אף אני ארבה את כיוצא בו¹⁷⁸[בכי"ר: אף איני מרבה אלא כיוצא בה.], וכי מה יש לנו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של ציבור ושל יחיד ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה. וכבר כתב הראב"ד שם: "וכאן הוא דורש מן הפסוק הראשון ודורש אותו לענין פריון וכו'. ומן הפסוק האחר אנו דורשין לענין חומש והיא הברייתא השנויה בב"מ והיא קטועה ושמא במקומו הוא מסיים כמו שמסיים כאן וכו' וכששנה התנא הברייתא הזו לפני ר' אלעזר שנה אותה מקוטעת ומשובשת והיה מראה בה דלענין מעילה היא מדברת ור' אלעזר תירץ אותה שלא דבר בה לענין מעילה כלל אלא לענין חומש והמעילה שהיא שנויה שם על דרך המעילה השנויה כאן וכשהיא מסויימת במקומה כמו שהיא מסויימת כאן".

239

ר״מאבל ברור שהתנא שנה כאן לפני ר' אלעזר קטע של ברייתא, וטעה בה ר' אלעזר¹⁷⁹ואשר להלכה א, עי' להלן, הוספות שבספרא, עמ' 676., וחוץ מכל אלה – ספרא בחקותי אינו סתם ספרא שלנו¹⁸⁰עי' להלך עמ' 691 ואילך..

240

רמ״אוכזה בשם ר' אלעזר גם במקום אחר, בבבלי שבועות לה א: ת"ר שילח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבין ת"ל אם לא יגיד ונשא עונו, מאי תלמודא אמר ר' אלעזר אם לוא יגיד כתיב, אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור. ובספרא חובה פרשה ח ד: ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד [וגו'] עד שישמעו מפי התובע. והירוש'¹⁸¹שבועות ספ"ד לה ע"ד. מביאהּ בלשון ר' אלעזר ובשמו: אמר ר' לעזר מה "תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו". ל[ו]א מפי התובע. מתניתא צריכה למה דאמר ר' לעזר ומה דמר רבי לעזר צריכה למתניתין. אילו תנינן ולא תנא רבי לעזר וכו' אילו תנא רבי לעזר ולא תנינן וכו'. ר' אלעזר שנה את הספרא סתם (כביבמות) ופירשהו ("הוא תני לה והוא אמר לה").

241

רמ״בוכן בירוש' יומא פ"ב לט ע"ד: ר' לא בשם ר' לעזר אל מקום טהור שיהא מקומו טהור = חובה פ"ה ה.

242

רמ״גובבבלי מנחות צג ב: ובשתי ידים. מנה"מ אמר ר"ל דאמר קרא וסמך אהרן את שתי ידו כתיב ידו ("חסר") וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנא' ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת (המימרא נמסרה בלשונו של ר"א), אזל ר' אלעזר אמרה להא שמעתא בי מדרשא ולא אמרה משמיה דר"ל שמע ריש לקיש ואיקפד, א"ל ("והקשה לו") אי ס"ד כל היכא דכתיב ידו תרתי נינהו למה לי למכתב ידיו ידיו ("מלא") וכו', אישתיק, לבתר דנח דעתיה א"ל מאי טעמא לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי.

243

רמ״דואמנם בספרא אחרי פרשה ד ד: וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר מלמד שהסמיכה בשתי ידיו. בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים.

244

רמ״האלא שהמימרא של ר"ל, שהיה בקי בספרא (יבמות עב ב), אינו שלו, אלא ברייתא דספרא היא, ועל־כן לא אמרה ר"א בשמו, ומ"מ הקפיד ר"ל ורצה לקפחוֹ בשאלות, כדי להראות לו, שלא ירד לדעת המדרש ושאינו שלו. ור"א אמרה סתם, כמו שהיה רגיל "לומר" ברייתות של ספרא סתם¹⁸²ע"ד ברייתא ומילואים ורי אלעזר, עי' להלן..

245

רמ״וד) מגילה ח ב: דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא וכו' טהור מפריעה ופרימה – תזריע נגעים פ"ב י.

246

רמ״זעירובין קה א: אמר רב הונא רב כהנא מסייע בהני דתני ר"כ (מתוך שנאמר)¹⁸³ליתא בכ"י א"פ ור"ש וילקוט, ונכון. אך אל הפרוכת לא יבוא יכול וכו' ת"ל אך חלק – ברייתא דת"כ אמור פ"ג יא בהרחבת דברים ופירוש.

247

רמ״חה) סנהד' עח א: תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא את המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב, אין בו כדי להמית פשיטא אלא יש בו וכו'¹⁸⁴מדברי רב ששת הוא, ואלבק, 118, טעה. = אמור פ"כ א כתיקונו של התלמוד.

248

רמ״טכריתות ט ע"ב (נדה מ ע"א): דתנא תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת (לזכר ולנקבה)¹⁸⁵ליתא בכ"י מ' ובנדה. מלמד וכו', יכול אף על הלידה ועל הזיבה (בנדה: יכול תביא וכו' כאחת) ת"ל זאת¹⁸⁶"קתני וכו' אלא קרבן אחד" ליתא בכ"י מ' ובנדה. אלא מעתה וכו' אימא הכי יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת וכו'¹⁸⁷דברי רב ששת, וגם בזה טעה אלבק. = תזריע פ"ג ו–פ"ד א: תורת היולדת, האשה שילדה וולדות הרבה וכו' (משנת כריתות) יכול אף ללידה אף לזיבה תביא קן אחד ת"ל זאת, שלא כהגהת רב ששת: ובהגהות ד"ת הוסיף בה"ו (ע"פ הגמרא?): מלמד שהיא וכו'.

249

ר״נפסח' כ א: תני תנא קמיה דרב ששת שרץ מטמא את המשקין ומשקין מטמאין את הכלי וכלי מטמא את האוכלין והאוכלין מטמאין את המשקין ולמדנו שלש טומאות בשרץ, הני¹⁸⁸דברי רב ששת, וגם בזה טעה אלבק. ארבע הן, גוז משקין דרישא ("ומשקין מטמאין את הכלי"), אדרבה גוז משקין דסיפא ("והאוכלין מטמאין את המשקין"), לא אשכחן תנא ראמר משקין מטמאין כלי אלא ר' יהודה והדר ביה.

250

רנ״אאבל בספרא שמיני פרשה ח ה: ר' עקיבא אומר השרץ מטמא את המשקים והמשקים מטמאים את הכלים והכלים את האוכלים, הא למדנו ששלשה טמאים בשרץ. וחסרים אפוא משקים דסיפא, והתנא ששנה לפני רב ששת טעה, וקושית "לא אשכחן" וכו' אינה קושיא, שהרי באותה הלכה אומר ר' יהודה "שהמשקים מטמאים את הכלים", ושם השיבו עליו, ור' יהודה שנה משנת ר"ע כדעתו.

251

רנ״בו) רב יוסף, שונה הברייתות, מביא ברייתא של הספרא ב"תנינא": קדושין יב א: אי הכי היינו דתנינא (חובה פרשה יב ט) צא וחשוב וכו'¹⁸⁹ועי' לעיל לר"א בר' שמעון, עמ' 661..

252

רנ״גז) זבחים כח א: אלא אמר אביי כי אתא רב יצחק בר אבדימי סמיך¹⁹⁰שמ"ק: אמר רבה סמיך. אדתני תנא כשהוא אומר שלישי וכו' = צו פי"ג ב.

253

רנ״דח) ב"מ נח סע"א: תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא¹⁹¹כ"י מ' ליתא "בר אבא". קדשים שחייב באחריותן חייב שאני קורא בהן בה' וכחש, ושאינו חייב באחריותן פטור שאני קורא בהן בעמיתו וכחש, א"ל כלפי לייא איפכא מסתברא, א"ל איסמייה א"ל לא הכי קאמר וכו'.

254

רנ״הואמנם התנא שלו¹⁹²שטעה גם במק"א, מנחות יז א: תני תנא קמיה וכו' תנא ד"ה אתנייה פיגול בפסול מיחלף ליה וכו'. טעה והחליף, ובספרא חובה פכ"ב ג: שחייב באחריותן קורא אני בהם וכחש בעמיתו ושאין חייב באחריותן קורא אני בהם בה' וכחש.

255

רנ״וט) בשם ה"תנא" רבה בר שמואל¹⁹³"תנא" בימי רב חסדא ורב ששת. מובאת בר"ה כ א ברייתא, שתחילתה דומה לספרא אמור פ"י ה, אבל לא סופה, וגם אינה מדויקה בלשונה: והתני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החדש לצורך ת"ל החודש הזה לכם כזה ראה וקדש, ורבא מתרץ אותה ("כך מקדשין"), אבל בספרא שם: כך יקדשו את החודש מפני הצורך ת"ל החודש (הראב"ד: ת"ל בחודש, פי' אשר תקראו אותם במועדם וכו' וסמיך ליה בחודש הראשון וכו') אחר החודש הם הולכים, וכך היא בירוש' ר"ה רפ"ו נח ע"ג. זאת אומרת שהתנא שנה אותה שלא בדיוק¹⁹⁴ואולי בהשפעת משנת סנהד' "עיבור החודש", עי' שם י ע"ב. וגם עירבב אותה עם המדרש שבמכילתא פסחא פ"א ועוד.

256

רנ״זי) סנהד' מז א: א"ל אביי וכו' דתני רב שמעיה יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו וכו' – ספרא אמור ספ"א טז: בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו לא בזמן שפירשו מדרכי ציבור להחלו וכו' יכול וכו'. הענין אחד, אבל התנא שנה ברייתא זו בסגנון אחר, וזו מביא אביי.

257

רנ״חיא) ובנדה מג ב: כתנאי מנין לרבות נוגע בש"ז ת"ל או איש, וכו'. א"ל רב הונא בריה דר' נתן לרב פפא ממאי דמאו איש דשרץ קמרבי ליה דלמא מאו איש אשר תצא ממנו ש"ז וכו', שיילינהו לתנאי, איכא דתני כרב ספא (או איש דשרץ) ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן.

258

רנ״טואמנם בספרא אמור פ"ד ג היא שנויה בין הפרקים, בין או איש הראשון לאו איש השני: אשר תצא ממנו ש"ז זה בעל קרי. מנין לרבות את הנוגע בש"ז ת"ל או איש. (ד') אשר יגע בשרץ אין לי וכו'. ומובן שכפשוטו – שייך המדרש ל"או איש" הראשון, אבל אפשר למושכו גם לַשני.

259

ר״סכי אמנם כך היא, שאע"פ שהאמוראים בכלל היו שונים את הספרא¹⁹⁵שבועות מא ב. רש"ג עמ' 42: ובתר הכין איקבעא תוספתא וספרא וספרי דגרסי להו כולהו רבנן ועד השתא הכין תקנתא. – השונים לפניהם היו ה"תנאים", ועליהם הם נסמכים, כמו שנסמכו עליהם גם במשניות. וכשם שלא תמיד היו בקיאים במשניות זרעים וטהרות כך נשמט מהם לפעמים¹⁹⁶עי' אלבק, 109 למעלה. גם ברייתא שבספרא ("ברייתא לא שמיעא להו"), או שידעו רק רישא או סיפא: אותו הקטע שהובא בבית המדרש (מה שקרה אפילו במשנה)¹⁹⁷עי' מש"כ במק"א [מבוא לנוסח המשנה, עמ' 771 ואילך.]. והשונים האלה היו לפעמים גם מקצרים ומוסיפים ומשַׁנים: חולין עד א¹⁹⁸עי' לעיל עמ' 648..

260

רס״אבכורות לט א בעי אם "יש מחוסר אבר מבפנים" ופושט: ת"ש (נדבה פרשה יד ז) ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת וכו' ותניא אידך (שם ט!) יסירנה לרבות (בעל)¹⁹⁹"בעל" ליתא בכ"י מ', ועיקר, וליתא גם בילקוט. כוליא אחת, סברוה דכ"ע אין ברייה באחת וכו' דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון ומר סבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון אמר ר"ח בר יוסף דכ"ע וכו' ולא קשיא כאן כשנבראה בשתים וחסרו כאן כשנבראה באחת מעיקרא והא דומיא דשלש קתני מה שלש מעיקרא וכו'. ור' יוחנן אמר דכ"ע אין בריה באחת וחסרון מבפנים שמיה חסרון ול"ק כאן שחסרה קודם שחיטה וכו'.

261

רס״בוהנה בספרא שנינו: יסיר יותרת אע"פ שאין כליות ("שאבדו") יסיר כליות אע"פ שאין יותרת ("שאבדו") יסירנה אפילו כוליא אחת ("אע"פ שאבדה האחרת", ראב"ד).

262

רס״גר' יוחנן (בר פלוגתיה דרב חייא בר יוסף תמיד) פירשה כפשוטה (וכמו שיוצא מן הספרא). אבל סתם התלמוד לא ידע כבר שהם ממקור אחד והציגם בתור חולקים "ותניא אידך"²⁰⁰אע"פ שיש "ותניא אידך" גם מאותו ספר. "דכולי עלמא" "דמר סבר –" "ומר סבר"²⁰¹אבל עי' הוריות ב עב (לעיל עמ' 656); ועי' מש"כ ליומא פא ב.!

263

רס״דכריתות כב ב: ת"ר ואם נפש לחייב על ספק מעילות אשם תלוי דברי ר"ע וחכמים פוטרים. לימא בהא קמיפלגי דר"ע סבר למדין עליון ("מעילות") מתחתון ("אשם תלוי") ורבנן סברי אין למדין עליון מתחתון אר"פ דכ"ע למדין עליון מתחתון וכו' אלא ה"ט דר"ע דאמר קרא ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון וכו'.

264

רס״הובספרא שנינו (חובה פרשה יב א): ואם הרי [זה]²⁰²פ"ז וכ"י רומי. מוסיף על ענין ראשון מלמד²⁰³כנוס' פ"ז וכ"י רומי, דפו': לומר. שספק מעילות באשם תלוי דברי ר"ע אמר לו ר"ט מה לזה וכו' (כבמשנה פ"ה).

265

רס״והתלמוד קיצר דברי ר"ט שישנם במשנה והציע והוסיף "וחכמים פוטרים" (וקרוב שהמשנה כולה, עד "אר"ט" היתה כולה בת"כ), אבל גם לא שנה "הרי זה מוסיף על ענין ראשון", ומעצמו הוא שפירש כך. אלא שאפשר, שבספרא הוסיפוה אח"כ ע"פ הבבלי, כשם שהוסיפו בו כמה דברים.

266

רס״זחולין קלז א: דתניא לקט קצירך ולא לקט קיטוף ר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר, ר' יוסי היינו ת"ק כולה ר' יוסי היא והכי קתני שר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מודי ר' יוסי במידי דאורחיה וכו'.

267

רס״חאבל בספרא קדושים פ"ב ה שנינו: ולקט קצירך לא לקט קיטוף. ולקט קצירך אין לקט אלא [הבא]²⁰⁴ראב"ד. מחמת קציר. מיכן אמרו היה קוצר וכו' (פאה פ"ד מ"י), כלומר ולא לקט שנושר אחר הקציר. וכבר העיר הראב"ד: "כתבתי הנסחא כמו שמצאתיה כאן והיא מוחלפת מן הגירסא שהביאו במסכת חולין וכו' אלמא הכי קאמר אין לקט אלא הבא מחמת קציר ולא מחמת קיטוף וכו' והכא משמע דלמעוטי אחר הקציר אתא כדמפרש ואזיל מכאן אמרו וכו' ותנא גופיה קתני לה ורי יוסי ליכא הכא. ואני תמה מאד על חילוף הגירסות מהו, ומי שסדר הגמרא במסכ' חולין אם ראה הנסחא הזאת מה ראה להקשות ר' יוסי היינו ת"ק ותירוץ שר' יוסי אומר וכו' אדרבה פלוגת' איכא בינייהו דת"ק דריש ליה למעוטי קיטוף ור' יוסי דריש ליה למעוטי אחר הקציר אבל לקט קיטוף לקט הוי. ואיפכא הויא פלוגתייהו ממאי דאמרינן בגמרא דילן ומאין היה לו לבעל הגמרא לסדר הענין והמחלוקת כך וכו'.

268

רס״טאבל גם בתוס' פאה פ"ב יד שנינו: איזהו לקט זה הנושר בשעת הקציר ובשעת התלישה ר' יוסי אומר אין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד שנאמר ולקט קצירך לא תלקט, ואנו רואים אפוא שחסרים בספרא שלנו דברי ר' יוסי: < ר' יוסי אומר > ולקט וכו', ו"מיכן אמרו" א"תלש מלא קומצו" קאי, ותנא דפ"א ז מרבה "תולש" בתבואה, ובירוש' פאה פ"ג יז ע"ג לא שנינו אלא רישא (לא לקט קיטוף), ובפ"ד יח ע"ג, ברייתא אחרת: תני לקט קצירך לא כל הקוצר בידו.

269

ר״עתמורה ז סע"א: תניא כוותיה דרבא (שאפי' מקדיש בעל מום לדמי נסכים לוקה) נדבה תעשה אותו זה קדשי בדק הבית ואין לי אלא נדבה ("הרי זו") נדר ("הרי עלי") מניין ת"ל ולנדר, יכול אפי' קדשי מזבח ת"ל ולנדר לא ירצה, זה קדשי מזבח ואין לי אלא נדר נדבה מניין ת"ל נדבה, רבי אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר ("שלא יקריבנו"), היינו ת"ק מאי לאו בהא קמיפלגי דת"ק סבר אפי' אקדשיה לדמי נסכים וכו'.

270

רע״אאבל בספרא אמור פ"ז ו שנינו: רבי אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר ולנדר לא ירצה ואיזה (ה)קודש מרצה זה קודש מזבח. ת"ל ונרצה לו; ואין ביניהם אלא משמעות דורשין, ו"האי לישנא דהכא לא מסתגי בהאי פירושא" (ראב"ד).

271

רע״באלא ש"תנא" דבי רב קיצר והציע הדברים בלשונו הוא, וע"י כך טעו בפירושו.

272

רע״גבבכורות לח א מביא רב תחליפא בר אבדימי ברייתא: דתנן זו עדות העיד חזקיה וכו' כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים לחלוקה ("שאין אחוריו חלוקים מתוכו – אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו") נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו, כלי חרס בתוכו תלה רחמנא וכו' א"ר יצחק בר אבין ה"ק כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים לחלוקה וכו'.

273

רע״דאבל בספרא שמיני פרשה ז ד שנינו: אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור פרט למיטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ומנורה של חרס (=כלים פ"ב מ"ג ופכ"ז מ"א!) זאת עדות העיד וכו' כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים. אל תוכו מתוכו הוא מטמא ואינו מיטמא מאחוריו וכו'.

274

רע״האלא שהתנאים פירשו עדות זו לענין "חלוקה", כלים פכ"ה מ"ו, והוסיפו פירוש.

275

רע״ומנחות צב ב–צג א: תנו רבנן קרבנו ולא הבכור וכו' קרבנו ולא מעשר וכו', ומה שלמים שאין מקדשין לפניהם ולאחריהם טעונין סמיכה מעשר שמקדש לפניו ולאחריו²⁰⁵"קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין". אינו דין שטעון סמיכה תלמוד לומר קרבנו ולא מעשר. קרבנו ולא פסח וכו' ומה שלמים שאינן בעמוד והבא טעונין סמיכה פסח שהוא בעמוד והבא אינו דין שטעון סמיכה ת"ל קרבנו ולא פסח. איכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונים נסכים ותנופה וחזה ושוק, קראי אסמכתא בעלמא אלא קראי למה לי: קרבנו ולא קרבן חבירו קרבנו ולא קרבן גוי קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה, ושם צד א: ת"ר קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה וכו' (=ספרא צו פי"ז ב), ובדף צג א²⁰⁶וכן בערכין ב א ותמורה ב א. אמרו: מאי טעמא דר' יהודה ("האומר יורש אינו סומך") קרבנו ולא קרבן אביו וכו' ורבנן האי קרבנו מאי עבדי ליה קרבנו ולא קרבן גוי קרבנו ולא קרבן חבירו קרבנו לרבות כל בעלי קרבן ("חוברין") לסמיכה וכו'.

276

רע״זוהנה בספרא נדבה פי"ז ב–ו שנינו: קרבנו קרבנו קרבנו לרכות כל בעלי קרבן וכו' (כבבבלי) קרבנו לא קרבן אביו קרבנו לא קרבן אחר (="הגוי") קרבנו לא קרבן הגר ("גר שמת ואין לו יורשין", וי"ג: הגוי) שר' יהודה אומר אין היורש סומך. קרבנו לא הבכור וכו' קרבנו לא המעשר הלא דין הוא ומה אם שלמים שאינן בעמוד והבא טעונין סמיכה המעשר שהוא בעמוד והבא (ר"ע בסוף בחקותי) אינו דין שיטען סמיכה ה"ל קרבנו לא המעשר. קרבנו לא הפסח הלא דין הוא מה אם שלמים שלא ריבה בהן הכתוב מצות יתירות טעונות סמיכה הפסח שריבה בו הכתוב מצות יתירות אינו דין וכו'.

277

רע״חוהנה לא רק שהדין במעשר ופסח שונה בספרא מבתלמוד, אלא שמתוכו נראה קצת שלא ידע שהברייתא של דף צד ע"א (קרבנו לרבות כל בעלי קרבן) נשנית באותו מקום ראשונה אצל ברייתא שלנו, ושגם קרבן חבירו ("אחר") או קרבן גוי ("אחר", עי' פרידמן בפירושו) שנוי שם.

278

רע״טוהדרשות שנדרשו בבבלי צג א ל"רבנן" ישנן בספרא אצל "קרבנו ולא קרבן אביו" שהוא לר' יהודה, ואמרו שם תחילה: ור' יהודה לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליה (בה בשעה שהיא שנויה אצל דרשתו בספרא) ואי נמי אית ליה גוי וחברו מחד קרא נפקא ("אחר") אייתרו ליה תרי קראי חד קרבנו ולא קרבן אביו ואידך לרבות כל בעלי קרכן לסמיכה. אבל בספרא דורש עוד "ולא קרבן הגר", ואם אנו גורסים "הגוי" א"כ דורש הוא חברו וגוי מתרי קראי.

279

ר״פנראה אפוא שהברייתות שבתלמוד כאן אינן הברייתות של ספרא כאן, אלא מדרש אחר השונה קצת משלנו היה להם כאן (אולי מדרשו של ר' חייא).

280

רפ״אולעומתו ברייתא א' שבספרא שם שנה תנא אחד בקיצור.

281

רפ״במנחות צג ב: תנו רבנן ידו על הראש ולא ידו על הצואר, ידו על הראש ולא ידו על הגביים ("גב"), ידו על הראש ולא ידו על החזה. כל הני למה לי צריכי וכו' ואי אשמעינן הני תרי משום דלא איתרבו לתנופה אבל חזה דאיתרבי לתנופה אימא לא צריכא.

282

רפ״גאבל בספרא שם, נדבה פ"ד ב (וכן פי"ז א) מפורש: על ראש לא על הגביין. אוציא את כולם ולא אוציא את החזה, ודין הוא מה אם הראש שאין טעון תנופה טעון סמיכה החזה וכו'.

283

רפ״דהברייתא נשנית אפוא ע"י "תנא" אחד בקיצור: ידו על הראש ולא ידו על החזה בלי הדין, ופירשו הצריכותא בתלמוד, אלא שאפשר שהיא רק פרפרזה תלמודית.

284

רפ״הוצריכותא בתלמוד במקום שישנה כזו בספרא גם בנזיר מא א. אחרי שהביאו בתלמוד ברייתא דת"כ מצורע פ"ב ד (זקנו מה ת"ל וכו') לרבנן וברייתא השניה בת"כ שם (ראשו מה ת"ל) לר' אליעזר שאלו: ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה מיבעי להו למידחי לאו דהקפה ("במצורע") דתניא²⁰⁷= "האי תנא", שביבמות ה' רע"א, ות"ר, שבנזיר נז סע"ב, וכאן קיצרוה! לא תקיפו פאת ראשכם יכול (ביבמות: שומע אני, והוא העיקר, שהיא דבי ר' ישמעאל) אף מצורע כן וכו' ותיפוק ליה מזקנו דתניא זקנו מה ת"ל וכו' (ברייתא דספרא דלעיל) צריכי וכו' (ועי' גם נח א).

285

רפ״ווהנה עשו כאן צריכותא משתי ברייתות של שני בתי מדרשות, ולא הזכירו את הצריכותא שבת"כ מצורע שם: מה ת"ל ראשו ומה ת"ל זקנו לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש, הראש אסור במספריים ובתער ("בנזיר") והזקן ("השחתת הזקן") אינו אסור במספריים ובתער וכו'.

286

רפ״זוכזה גם בנזיר מט א: לאביו ולאמו למה לי צריכי דאי כתב אביו הו"א היינו טעמא דלא מיטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו וכו'.

287

רפ״חכי צריכותא כזאת ישנה בת"כ אמור פרשה א ד–ה: אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין וכו' אילו כן הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל וכו'.

288

רפ״טאלא שכאן אפשר, שהיא פרפרזה של דברי הספרא.

289

ר״צמנחות נ ב–נא א: תנן התם חביתי כ"ג לישתן ועדיכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת מנא ה"מ אמר רב הונא וכו' דבי ר' ישמעאל תנא ("תנא לה אליבא דחכמים"!) תעשה [תעשה]²⁰⁸כ"י מק ורק ויל'. ואפילו בשבת תעשה ואפילו בטומאה, אביי אמר אמר קרא סלת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמידין²⁰⁹בדף נב א משתמש רבא בדרשה זאת לענין אחר! רבא אמר על מחבת מלמד שטעונה כלי, ואי אפי לה מאתמול איפסילא לה²¹⁰איפסילא – כי"מ וק', דפו': ואיפסל. לה – כי"מ ור', דפו': ליה. (כצ"ל) בלינה. תגיא כוותיה דרבא על מחבת מלמד שטעונה כלי בשמן להוסיף לה שמן וכו' (=ספרא צו פ"ד א).

290

רצ״אואע"פ שהביאו כאן ברייתא דספרא לסייע לעיקר דינו של רבא – לא הביאו את הספרא שם באותו ענין, פרשה ג ה: תמיד אף בטומאה תמיד אף בשבת²¹¹דרשה הרגילה בספרא, עי' אלבק, 19., מפני שהביאו ברייתא דבי ר' ישמעאל, שהיא מעין דרשה זו (הר"ש בפי' כתב: ובפ' התכלת מייתי מהאי ברייתא דדוחה את השבת), ואפשר שדעתם (כדעת רבי)²¹²בספרא אמור פי"ז יג, מנחות עב ב ופסח' עז א וירוש' פסח' לד ב., שגם בתמיד לומדים אנו שבת מן "במועדו", ועזלת שבת בשבתו (פסח' מו א),

291

רצ״בזבחים מו א: חוץ מן הדם ("שאין חייבין עליו משום נותר ומשום טמא") מנא ה"מ אמר עולא אמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם יהא דבי ר' ישמעאל תנא אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה, ר' יוחנן אמר אמר קרא הוא ("דמו בנפשו הוא") הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה וכו' וכו' ותלתא קראי בדם למה לי למעוטי ממעילה מנותר ומטמא. וכן בחולין קיז א ("שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא משא"כ בדם"): מנה"מ אמר עולא וכו'.

292

רצ״גוהנה בספרא צו פט"ו ו: אחר שריבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינם כשלמים ("לטומאה") למה נאמרו שלמים מעתה פרט לדם. ותחילתה של אותה ברייתא, הלכה ג–ה, הובאה בבבלי זבחים מה ב, לאותה משנה (וכן מעילה י ב).

293

רצ״דאכל עיקרה של הסוגיא – אינה בזבחים מו א, אלא במעילה יא א–ב לענין מעילה, כמו שהיטיב לראות רש"י (בזבחים שם): הא דעולא לאו הכא איתמר אלא גבי מעילה איתמר במסכת מעילה דקתני אין מועלין בדמים והכא ה"ק מנה"מ דמתני' אמר עולא גבי מעילה אמר קרא לכם ותנא דבי ר' ישמעאל לכפר וכו' ור' יוחנן אמר הוא ומסקנא תלתא קראי חד למעוטי מנותר וכו'.

294

רצ״הואמנם כך, שאותה הסוגיא של מעילה העבירוה ראשונה לחולין, שגם דין מעילה נשנה שם, ושם הוסיפו רבנן בתראי: ותלתא קראי למה לי בדם חד למעוטי מנותר וכו', ומשם העבירוה לזבחים, שאין שם אלא דין נותר וטומאה.

295

רצ״ווכן בירוש' יומא פ"ה מג ע"א נאמרו הדברים רק לענין מעילה.

296

רצ״זחולין קכח ב: אבר מן החי דמטמא מאי קרא[ה] אמר רב יהודה אמר רב וכי ימות מן הבהמה, והאי מיבעי ליה לכאידך דרב יהודה אמר רב וכו' (עי' לעיל) א"כ לכתוב רחמנא מבהמה מאי מן הבהמה שמע מינה תרתי. אי הכי אפילו בשר נמי לא ס"ד דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא ת"ל וכי ימות מן הבהמה מה מיתה וכו' = ספרא שמיני פרשה ד ו ("ת"ל נבילה, מה נבילה" וכו', ראב"ד: ת"ל בנבלתם יטמא, סיפיה דוכי ימות הוא).

297

רצ״חאבל ברייתא זו היא סיפא של הלכה א–ה, ואבר מן החי נלמד שם מלימוד אחר. והיו יכולים אפוא לסיים כדרכם "ותנא מייתי לה מהכא", אלא שלא ידעו רישא.

298

רצ״טואמנם וודאי, שיש ברייתות בספרא, שנעלמו מחכמי התלמוד הבבלי ולא ידעום; אבל דבר זה רגיל, כמו שאמרתי, בכמה ברייתות ("ברייתא לא שמיעא ליה"), ואפילו במשניות, כמו שהארכתי בזה במק"א²¹³[מבוא לנוסח המשנה, עמ' 771 ואילך.], וכשם שא"א להוציא מעובדא זו במשניות, שהאמוראים וסתם התלמוד לא ידעו את ספר המשנה, כך אי אפשר להוציא מעובדות אלו בנוגע לספרא, שהאמוראים והתלמוד לא ידעו את ספר הספרא.

299

ש׳ואמנם בנוגע לברייתות התירו ה"תנאים" השונים לעצמם לפעמים יותר מדאי לשנות את הלשון, להציעו, לקצרו ולהרחיבו (ושינויים כאלה ישנם ממסכת למסכת), וגם לשבשו, והציטטים שבתלמוד – מפי התנאים הובאו, ויש ש"קבעו" התנאים הגהות אמוראים ופירושיהם בספרא, כשם ש"קבעו" הגהות והוספות במשנה:

300

ש״אה. הגהות והוספות

301

ש״בוהספר ("ספרא") של ה"תנאים" לא תמיד היה מוגה ומתוקן, ויש שטעו התנאים בגירסתם, ויש שקבעו הגהות אמוראים בגוף הספרא:

302

ש״ג1) ספרא נדבה פרשה יב ב: אין לי ("בלא תעשה חמץ") אלא מנחות ששיריהן נאכלין מנחות שאין שיריהן נאכלין מנין ת"ל וכל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ר' יוסי הגלילי אומר להביא את לחם הפנים רע"א להביא מנחת נסכים.

303

ש״דאבל התנא ששנה את הספרא בבי רב, מנחות נז סע"א (לכדתניא), שנה: אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר' יוסי הגלילי רע"א לרבות לחם הפנים לחימוץ, ו"שלח רבין משמיה דר' יוחנן" (שם ע"ב): כך היא הצעה של משנה²¹⁴כלומר: וודאי "כך הצעת המשנה כדאמרן אבל איפוך", רש"י. אשר תקריבו לרבות לחם הפנים לחימוץ דברי ריה"ג רע"א לרבות מנחת נסכים לחימוץ, וספרא שלנו כהגהת ר' יוחנן.

304

ש״ה2) נדבה פרשה יד ו: את כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר להביא את החלב שעל הקיבה רע"א להביא את החלב שעל הדקים, אבל ה"תנא" (חולין מט א–ב) שנה (דתניא): את כל החלב אשר על הקרב וגו' להביא חלב שעל גבי הדקין דברי ר' ישמעאל רע"א להביא חלב שע"ג קיבה, ושאלו מסיפא דת"כ (שם ז): ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף [אף] אין לי אלא קרום ונקלף ("והיינו חלב שע"ג הקיבה") רע"א מה חלב המכסה את הקרב תותב וקרום ונקלף אף אין לי אלא תותב וקרום ונקלף ("אבל חלב הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק"). שלח רבין משמיה דר' יוחנן כך היא הצעה של משנה ואיפוך קמייתא, "והאי גירסא דהכא מתרצא כדמתרץ לה במסכת חולין" (ראב"ד). אבל ר' אושעיא מעיד (שם ע"א): חלב שעיג קיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, ועל כן שאלו כאן בע"ב: אי הכי "כר' ישמעאל" – כר' עקיבא היא? ארנב"י: שאמר משום אבותיו, וליה לא ס"ל.

305

ש״ואבל אם כן הדבר נראה, שר' אושעיה שנה מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע בהיפוך, ושנה גם סיפא בהיפוך. ואמנם בתוס' חולין ספ"ט יד שנינו:

306

ש״זואת כל החלב אשר על הקרב זה חלב שעל הדקין דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר חלב שעל הקיבה וחכמים לא הודו לו. שעל הכסלים זה חלב שבין פקוקרות וכו' דברי ריה"ג <ר' עקיבה או' להביא חלב שעל העוקץ>²¹⁵בתוס' שלנו חסר והשלמתיה ע"פ ציטט בקטע אחד ערבי שבמ"ע JQR חט"ז 110, והוא כנוסח הילקוט וראב"ד בספרא. ר' ישמעאל אומר חלב²¹⁶"שעל הקבה" ליתא שם ובכ"י וינא. תותב קרום ונקלף רע"א קרום ונקלף²¹⁷"אסורין" לי' בקטע הנ"ל..

307

ש״חכאן מתאימה הסיפא לרישא שבבבלי, אבל הרישא מוגהת והפוכה כבר, וראיה שר"ע קודם כאן לר' ישמעאל, שלא כרגיל. ואין אפוא כל ספק, שהעיקר כאן: דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר וכו'. ותנא דתוספתא פוסק אפוא כר' ישמעאל, כר' אושעיא שבבבלי. וא"כ היתה הסיפא של הבבלי ושלנו משובשת.

308

ש״ט3) אמור פרשה ז ב: אין לי אלא ("שגוי מביא") עולה מנין לרבות את השלמים וכו' מנין לרבות את התודה וכו' מנין לרבות את העופות והמנחות וכו' א"כ למה נאמר אשר יקריבו לה' לעולה פרט לנזירות (שאין הגוים נודרין בנזירות) דברי ר"ע א"ל ר' יוסי הגלילי אפי' אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד.

309

ש״יוכך הוא גם בתוס' שקלים פ"א ז צוק': דברי ר"ע א"ל ר' יוסי הגלילי אפי' אתה דורש כל היום אין מקבלין מהן אלא עולות ושלמים בלבד.

310

שי״אאבל במנחות עג ב: דברי ר' יוסי הגלילי רע"א אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד, וע"פ התלמוד הפכו בתוס' בדפוסים וכ"י ו'.

311

שי״באבל הנכון כבת"כ, שהדרשות מתאימות לדרכו של ר"ע, וכך אומר לו ריה"ג גם בצו פ"ח א (זבחים פב א): עקיבא אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא חטאת (ועי' גם דברי ראב"ע צו פי"א ו).

312

שי״ג4) וברייתא שבת"כ נדבה פרשה ד א מובאה בתלמוד זבחים לב א כלשונה: וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים, אבל "רב חסדא מתני איפכא": וסמך ושחט מה שחיטה בטהורין וכו'.

313

שי״ד5) וכך בברייתא דחובה פרשה יג ו מובא בב"ק קד ב: ת"ל גזילה ועושק אבידה ופקדון יש תלמוד ויתיב רב הונא וקאמר להא שמעתא א"ל רבה בריה יש תלמוד קאמר מר ("מדכתיב כל הני ריבויא הוא שהבן חייב לשלם") או ישתלמו (כ"י ה': ישתלמון) קאמר מר א"ל יש תלמוד קאמינא ומריבוייא דקראי אמרי.

314

שי״האבל בספרא שם: ת"ל והגזילה והעושק והפקדון והאבידה ישתלמו מכל מקום.

315

שי״וואמנם רבה בריה דרב הונא ידע כנראה נוסח שלנו.

316

שי״ז6) ויש שהשמיטו ה"תנאים" ע"י הומויטילויטון [=שויון־הסופות] קטעים ומשפטים שלמים, עד שלפעמים מלאו אמוראים את החלל, או שהעירו על החסרון:

317

שי״חבתמורה כח א–ב הביאו ברייתא של נדבה פרשה ב ז–ט: אמר ר' ישמעאל²¹⁸כך בכ"י מ' ופ' ושמ"ק ויל', דפו': שמעון. אני דן (שרובע ונרבע אפילו בעד אחד פסול למזבח) ומה בעל מום שאין התראת²¹⁹[כ"י מ' ופ' בכל הסוגיא: הוראת, בפ"א – כ"י מ' ושמ"ק: הודאת.] שני עדים פוסלתו מאכילה הודאת ("ידיעת") עד אחד פוסלתו מהקרבה רובע ונרבע שהודאת ("שיעידת") שני עדים פוסלתו מאכילה ("שהרי בסקילה הוא") אינו דין שהודאת ("שתהא יעידת") עד אחד פוסלתו ("פוסלתן") מהקרבה ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע. ושואל התלמוד: והא אתיא מדינא (ולמה לי ת"ל?). אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מח לבעל מום שכן מומו ניכר תאמר ברובע ונרבע שאין מומו ניכר הואיל ואין מומו ניכר יהא כשר לגבי מזבח ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע.

318

שי״טאבל בספרא אחרי "אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה": אמר לו ר' עקיבא לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסל מעל גבי המזבח ת"ל מן הבהמה וכו' (כמו שהעירו התוס' שם).

319

ש״כהתנא השמיט אפוא מן "אמר ר"ע" עד "לא יפסל מע"ג המזבח", ופירשו רב אשי²²⁰כיוצא בו אומר רב אשי במנחות ו א להלכה י שבספרא: משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא וכו'..

320

שכ״א7) ולהיפך בקידוש' ד ע"ב (ספרי תצא פיס' רסח) נוספו ב' דינים אלו: מה ליבמה וכו', מה לאמה העבריה וכו', שאינן גם בברייתא שבירוש' כאן, ועליה שאלו: הא למה לי קרא הא אתיא לה אמר רב אשי משום וכו'.

321

שכ״ב8) ובסנהדרין סד ב הביאו ספרא קדושים פרשה י ו–ז (דתניא) בחסרון: בעי רב אשי וכו' בן בנו ובן בתו מהו תיפשוט מיהא חדא דתניא כי מזרעו נתן למולך מה ת"ל לפי שנאמר וכו' אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתי מנין ת"ל בתתו מזרעו. ומעיר התלמוד: תנא פתח בכי מזרעו וסליק בתתו מזרעו, דרשא אחרינא הוא זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו.

322

שכ״גואמנם בספרא שלנו: בן בנו ובן בתו מנין ת"ל כי מזרעו נתן למולך. אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו למולך כל זרע שיש בו.

323

שכ״דוהחסיר אפוא ה"תנא" מן "ת"ל" עד "ת"ל".

324

שכ״ה9) וכמה פירושים של אמוראים קבעו התנאים בספרא שלנו, כמו קדושים פ"ז ה: שנאמר זימה זה מה הוא, והוא פירושו של רבא ביבמות לז ב, אמנם לברייתא אחרת, שמתאימה יותר לתוס' קידושין פא ד, אלא שגם שם הוסיפו כבר בכ"י ארפורט (צוק'): "זה מה הוא אינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל", הוספה שכתובה בדפוסים ובכ"י ו' שלא במקומה, בדברי ר' יהודה²²¹התוס' השתמשה כאן בספרא שהיא מביאה אותו בשם "חכמים": הכריעו חכמים לסייע דברי ר' יהודה וכו' = ספרא ה"ד..

325

שכ״ו10) וכן נדבה פרשה ט א: אל בני אהרן אפילו הן רבואות. וכך הוא אומר ברוב עם הדרת מלך, שהוא פיירושו שלר' יוחנן, ויק"ר פ"ג: תני ר' חייא ואפילו [הן]²²²כ"ה בכי"י ר' ובריט' מוז'. ריבואות. אמר ר' יוחנן ברוב עם הדרת מלך.

326

שכ״ז11) וכן בחקותי פ"ו א: נקם בברית ונקם שאין בברית. איזה הוא נקם שאינו בברית כגון סימוי עינים שסימו את עיני צדקיהו מלך יהודה.

327

שכ״חובויק"ר פ"ו מובא הפירוש "איזה הוא" וכו' בשם ר' יוחנן: תני ר' חייא נקם בברית וכו' אי זה נקם שאינו בברית. רבי עזריה ור' אחא בשם ר' יוחנן אמר זה סימוי עינים וכו'.

328

שכ״טאלא שבשני כי"י של ויק"ר, מינכן ובריט' מוז', אין כאן "ר' עזריה ור' אחא בשם ר' יוחנן", ולמטה בכי"י אלה: ר' הונא ור' אחא בשם ר' יוחנן אמרין זה סימוי עינים שתלוי בראש (במקום "ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן" שבדפוסים)! ²²³ובנוגע לבחקותי, עי' להלן.

329

ש״ל12) ויש גם שה"תנאים" דבי רב שמרו לנו את הנוסח העיקרי של הספרא:

330

של״אצו פרשה ג ג (ווייס, לב ב): מכלל שנאמר ודם זבחך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל שומע אני חטאת שניתן דמה למטה כשירה והא מה אני מקיים על קרנות המזבח מצוה יכול כשם שטעון ארבע מתנות (ו)אם נתנן מתנה אחת כיפר כך תהא טעונה דמים למעלה (ו)אם נתנה למטה כשרה וכו'.

331

של״ב"שומע אני", שחשוד כבר מטעם הטרמינולוגיה של הספרא, מפסיק ומפריע כאן; אבל בבבלי זב' נב ב בא במקומו לשון הספרא העיקרי: למדנו לניתנין במתן ארבע שאם נתנן במתנה אחת כיפר יכול וכו'²²⁴ועי' זבחים לו ב וספרי ראה פיס' עח..

332

של״גו. הירושלמי והבבלי [והספרא]

333

של״דבכלל ישנה לפנינו בבבלי מסורת הבבלים בספרא וקבלת "תנאים" שלהם, שאינה מתאימה לגמרי ללשון הספרא שלנו, אבל המסורת שלנו ארץ־ישראלית היא ומתאימה תמיד ללשון הספרא שבירושלמי²²⁵עי' ווייס, מבוא, VI והופמן, 34.:

334

של״הכמו 1) ספרא נדבה פ"ב ג= ירוש' שקלים פ"א מו ע"ב (ותני כן), אבל שונה בחולין ה א.

335

של״ו2) שם פ"ד ב: ידו לא יד בנו וכו' = ירוש' קדושין ריש פ"ב סב ע"א סתם. אבל שונה במנחות צג ב.

336

של״ז3) שם פ"ה ח וצו פ"ב ז (בשינויים) = ירוש' יומא פ"ב לט ע"ג (תני – התיבון והא כתי' והאש וכו' [=צו שם]). אבל שונה ביומא מה א.

337

של״ח4) שם פ"ו א: וערכו בני אהרן יכול אפילו מאה וכו' עד: דברי ר' יהודה = סתם בירוש' יומא ספ"ב מ ע"א, ולפניו שם: וערכו יכול מאה יכול מאתים. (והפסיק בזה, והתחיל בברייתא דמצורע זבים פרשה ה ה–י! ובספרא שם מתחיל: ימים שנים יכול לימים הרבה) א"ר עקיבה כל ששמועו מרובה וכו' תני ר' יהודה בן בתירה אומר וכו' אמר ר' נחמיה²²⁶"אמר ר' נחמיה", כנוסח הרי"ף בה' נדה גם בספרא. וכו' ר' מנא א[ו]מר משום ר' יהודה וכו' רבים שלשה וכו' יכול שנים ושלשה וכו' הוי אומר שלשה.

338

של״טאבל בבבלי יומא כז סע"א הובאו דברי ר"ע שבנדבה סתם ובלי ציון של ברייתא.

339

ש״מ5) שם פרשה יב ו: ומנין המעלה וכו' (והקטירם)²²⁷ליתא בכ"י רומי. מן השאור ומן הדבש עובר בל"ת וכו'. – ירוש' שבת פ"ז ט ע"ג (נשמעינה מן הדא)²²⁸תוס' מנחות פ"ו ז–ח, (מכות פ"ד ב, צוק': ומשאור).: המעלה מבשר חטאת וכו' משאור ומדבש עובר בל"ת וכו'.

340

שמ״אאבל בבבלי מנחות נז ב (ת"ר) אין "מן השאור ומן הדבש", ואעפ"כ פירשה הרמב"ם (באיסורי מזבח פ"ה ד) במקריב כל אלה "בחמץ או בדבש", מדקבעה התלמוד אצל משנתנו העוסקת בחמץ (עי' כ"מ), ונסתייע מספרא וירוש' (עי' לח"מ), אבל הראב"ד חולק עליו, ומפרש הברייתא במעלה בשר חטאת וכו' בשאינם ראויים להקטרה, בלי חמץ ודבש (ועי' הופמן שם). ואמנם משאלת רמי בר חמא (שם נח א): המעלה מבשר חטאת העוף ע"ג המזבח מהו וכו' – נראה כפי' הראב"ד, שבמעלה מִדברים שאינם ראויים להקטרה עסיקינן בבבלי.

341

שמ״ב6) שם סוף פרשה יב ט בסופו: המזבח, אין לי וכו' = ירוש' שם (ר' אלעזר שאל לר' יוחנן וכו' א"ל כהדא דתני) מלה במלה.

342

שמ״גאבל בבבלי מנחות נז סע"ב (ר' יוחנן אמר חייב דתניא) מביא רק רישא, אבל לא "יכול לעבודה ושלא לעבודה" וכו', ושם קו ב וש"נ מביא כעין מדרש זה בשם ר' אליעזר: דתניא רא"א לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים.

343

שמ״ד7) שם פרשה יג ד: ואם תקריב מנחת בכורים לה' זו מנחת העומר. מנין היא באה מן השעורין או יכול מן החטין. אמר ר' אליעזר נאמר כאן אביב ונאמר אביב במצרים וכו' רע"א נאמר לצבור הבא בכורים בפסח והבא בכורים בעצרת אם²²⁹כי"ר, ראב"ד: מה, דפו': כמה. מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו וכו' אף ציבור לא יביא אלא מן השעורין אם תאמר מן החטין אין שתי הלחם בכורים. = ירוש' סוטה פ"ב יז ע"ד סתם (אחרי "ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל מנחת מנחת" וכו': אמר ר' ליעזר וכו')²³⁰ובירוש' כי"ר ישנו אפילו הטעות שבספרא: בפסח – בעצרת..

344

שמ״האבל בבבלי מנחות סח ב (פד א): אתה אומר מן השעורין או אינו אלא מן החטין ר"א אומר נאמר אביב במצרים ונאמר אביב לדורות וכו' רע"א מצינו יחיד שמביא וכו' (ומסיים): ואם אתה אומר בא מן החטין לא מצינו ציבור שמביא חובתו מן השעורין דבר אחר אם אתה אומר עומר בא מן החטין אין שתי הלחם ביכורים.

345

שמ״וכאן יש לנו בבבלי דבי ר' ישמעאל (אתה אומר – או אינו) שהביא את הספרא ב"דבר אחר"!

346

שמ״ז8) שם פט"ו ד: בקר לרבות את אחד עשר וכו' = ירוש' נזיר פ"ה נד ע"א (ולפניו סמוך לו, ברייתא של בחקותי: יהיה קודש מלמד שהקדושה חלה על התשיעי ועל אחד עשר יכול יקרבו שניהן ת"ל בקר, שאינו בלשון זה בבחקותי פי"ג ב).

347

שמ״חאבל בבבלי בכורות סא א מקוצרת: ועוד דתניא אם מן הבקר לרבות אחד עשר לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש וכו' סתם ספרא מני ר' יהודה²³¹ועי' מאיר איש שלום 128..

348

שמ״ט9) חובה פרשה ט ב: יכול המהרהר בלב יהא חייב ת"ל בשפתים לא בלב או יכול שאני מוציא את הגומר בלב ת"ל לבטא = ירוש' נזיר רפ"ה נג ע"ד: בשפתים לא בלב יכול שאני וכו'. שמואל אמר הגומר בלב אינו חייב וכו'.

349

ש״נאבל בשבועות כו ב נשנית בלשון אחר, וע"י כך נדחקו בפירושה: אמר שמואל וכו' מיתיבי בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה, ושאלו: הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין, ותירצה רב ששת בדוחק, אבל מתוך הירוש' יוצא שהקבילו את הספרא לדברי שמואל החולקים.

350

שנ״א10) אחרי פרשה ג ג–ז = ירוש' יומא פ"ה מב ע"ג (וסמוך לו: הקודש. צריך לכוין כנגד הקדש. א"ר נחמיה וכו', כמו בפ"ד ז–ח).

351

שנ״באבל הברייתא שבבבלי נה א שונה בלשונה קצת, ויש בה פרפרזה: אדרבה דנין גופו מנופו ואין דנין גופו מעלמא (ב"פ), במקום: או כלך לדרך זו דנים דם השעיר מדם השעיר וכו', דנים דם הפר מדם הפר וכו'.

352

שנ״ג11) שם פ"ד ח–ט: ולקח מדם הפר ומדם השעיר בזמן שהן²³²כנוסח כי"ר, דפו': שהיה. מעורבים יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו²³³כי"ר: מזה בעצמו ומזה בעצמו. ת"ל מדם חטאת הכפורים אחת (שמי ל י) הא מה אני מקיים ולקח וכו'.

353

שנ״דבירוש' יומא פ"ה מב ע"ד²³⁴המפרשים נדחקו בפירושו.: מניין שהוא זקוק להערות (מלשון הירוש') ת"ל ו[לקח] מדם הפר ומדם השעיר בזמן וכו' ת"ל (וכפר אהרן על קרנותיו) [מדם חטאת הכפורים] אחת בשנה [יכפר עליו לדורותיכם] (רישא דקרא), אחת (פי' הירוש') בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה. או נימר דם הפר אחת בשנה לא שתים בשנה. תני ר' ישמעאל (מדם חטאת הכפורים) [וכפר אהרן על קרנותיו] אחת בשנה (יכפר עליו לדורותיכם) אחת בשנה וכו'.

354

שנ״הובבבלי נח א הביא אחרי מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן (שהיא בוודאי מדבי ר' ישמעאל): תניא אידך ולקח מדם הפר ומדם השעיר שיהיו מעורבין זה בזה אתה אומר שיהיו מעורבין זה בזה או אינו אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ת"ל אחת, וסתמא כר' יאשיה.

355

שנ״וו"תניא אידך" זה הוא דבי ר"י (אתה אומר– או אינו), וזהו "תני ר' ישמעאל" שבירושלמי.

356

שנ״ז12) אחרי פ"ו ג–ו מובא בבבלי יומא לב א, אבל בפרפרזה ולשון אחר; ובירוש' יומא פ"ג מ ע"ד מובאה ה"ו סתם בלשונה.

357

שנ״ח13) בהר פ"ב ד = מלה במלה בירוש' ר"ה פ"ג נח סע"ד. אבל שונה בלשונו בבבלי ר"ה ט ב.

358

שנ״ט14) קדושים פרשה י ג = ירוש' סנהד' פ"ז כה סע"ב: יכול אפילו מטר וכו', אבל בבבלי סנהד' סד ב בלשון אחר.

359

ש״סואמנם כמו בכל הברייתות שבבבלי, שהתנאים הוסיפו בהם בכמה מקומות פירוש והצעת דברים, כך הוא גם בברייתות של ספרא שבבבלי. כזו כבר ראינו בתמורת ז ב (אמור פ"ז ו).

360

שס״אוכזה הכניסו פלוגתא והוספת דברים בברייתא אחרת, נדבה פרשה ד ט–י (פריד' 62): וזרקו יכול זריקה אחת ת"ל סביב, אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו הא כיצד הפסק ("הפסיק")²³⁵נוסח כי"ר (ועי' הע' מא"ש). ד' מתנות²³⁶כנוסח כל כי"י וראשונים. ר' ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב מה סביב האמור להלן הפסיק ("הפסק")²³⁷בד"ו כאן "הפסק", ובאחרי פ"ד יא: הפסיק, בילקוט (בהשפעת הבבלי): פיסוק, הפסיק = הפסק (כתיב מלא), וכן "הפסיד", רגיל בכי"י. ארבע מתנות אף סביב האמור כאן הפסיק ("הפסק") ארבע מתנות, ולפי נוסח זה אין אפוא בין ר' ישמעאל לר"ע (=סתם) אלא משמעות דורשין.

361

שס״באבל בבבלי זבחים נג ב הביאו: כתנאי יכול יזרקנו וכו' הא כיצד דמה טעון²³⁸כ"י מ' ושמ"ק. שתי מתנות שהן ארבע ר' ישמעאל אומר וכו' מה להלן פיסוק ארבע מתנות אף כאן פיסוק ארבע²³⁹כנו' כי"י ורש"י. מתנות. אי מה להלן ארבע מתנות על ארבע קרנות אף כאן ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרת עולה טעונה יסוד (חובה פ"ט ב) וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד.

362

שס״גכאן שנו התנאים בלשון המשנה (שם) "דמה טעון שתי מתנות שהן ארבע" (והוסיפו בסיפא: אי מה וכו', ו"אמרת" אינו לשון הספרא, אלא שאפשר שזו הוספת הבבלי), וע"י כך פירשו בבבלי ת"ק כשמואל ור' ישמעאל כרב, אבל לפי הפשט שניהם כרב.

363

שס״דובזבחים קח ב: ת"ר וכו' (אחרי פ"י ב בשינוי לשון), ונוסף: אם כן מה ת"ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם, שאינו בספרא כאן ולקוח מדברי ר' יוסי בקדושים פרשה י א (דברה תורה לשונות הרבה).

364

שס״הולפעמים חיברו שתי ברייתות משני מקומות (שוב כמו במשניות) לאחת:

365

שס״ומנחות סג א–ב: ת"ר וכי תקריב וכו' (נדבה פרשה י א–ב) ור' יוסי בר' יהודה אומר וכו' (צו פ"י א); פסח' צו ב וש"נ: כדתניא כשם וכו' (נדבה פי"ח ד) וכשהוא אומר ואם עז וכו' (שם פ"כ א); יומא כג סע"ב–כד א: נימא כתנאי על בשרו וכו' (צו פ"ב ו) והניחם שם וכו' (אחרי פ"ו ז). וכזה גם בירוש' פסחים פ"ב כח ע"ג–ע"ד, שחיברו מכילתא פסחא פ"ח – ספרא תזריע פ"א ה – ספרא אמור פי"ז ו ומכילתא שם לברייתא אחת סתמית²⁴⁰בבבלי בפסחים כז ב וסוכה לו ב.. בירוש' נזיר פ"ה נד ע"א (עי' לעיל), יומא ספ"ב מא א (עי' לעיל).

366

שס״זולפעמים קיצרו והשמיטו מה שאינו צריך להם באותה שעה (ממש כמו במשניות), כמו תמורה ו ב = ת"כ אמור פ"ז א וד'; מנחות עה א: ת"ר פתות וכו' (פי"ב ה רישא) ויצקת וכו' (שם ו).

367

שס״חאמנם פרידמן²⁴¹בהערותיו לספרא 47, 50, 142, 143. מחליט, שהיה לבבלים מין "ת"כ זוטא".

368

שס״טאבל נעביר נא את ראיותיו אחת אחת:

369

ש״ע1) במנחות ה ב מובאה רק ברייתא דת"כ נדבה פרשה ב י: ת"ר כשהוא אומר וכו' (מפני שלא היה צריך אלא לפירוש "אם הישבתה", שאנו עוסקים בו בענין במנחת העומר). ובתמורה כח א–ב הובאו הברייתות ז–ט, יא: ורובע ונרבע מנלן דאסירי לגבוה דת"ר מן הבהמה וכו' בחסרון תשובת ר"ע בה"ח (עי' לעיל) ובחסרון "יש ברובע מה שאין בנעבד וכו' [לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם", ובמקומו: הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח] בהי"א. ושם כט א – התחלתה של ברייתא י' (עד "והלא דין הוא"): דתניא כשהוא²⁴²גליון כ"י פל': וכשהוא. וכו'. וכאן הנוסח בכ"י מ': דתניא מן הבקר להוציא את הנעבד אתה אומר להוציא את הנעבד או אינו אלא להוציא את הטריפה²⁴³ע"כ גם בכ"י פל', והוגה בגליון כלפנינו. כשהוא אומר וכו', וכזה הגיה בעל שמ"ק.

370

שע״אובבכורות מא א הובאה ברייתא קטועה: מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח = נדה מא א סתם, וב"ק מ עב בהוספת: אמר ר"ש אם נאמר רובע וכו' (=הי"א! כבתמורה).

371

שע״בומכל זה הוציא פרידמן, שהיה לפניהם ת"כ זוטא, ואותו ת"כ זוטא היה מסיים "כשהוא אומר מן הבקר למטה" כמו שהיא בתמורה וכו'. אבל ברור שבתמורה כט א השתמשו בסוף הברייתא שהביאו בדף כח, אלא שלא הביאו את הדין, שלא היה צריך להם כאן, שבוודאי ידעוהו, שהרי עסקו בו כל אמוראי בבל (מנח' ה ב), ובבכורות קיצרו ולא הביאו את הדינים.

372

שע״גונוסח שמ"ק וכי"מ אי־אפשר הוא, שהרי א"כ היה צריך לסיים: שאין ת"ל אלא (כי"מ: הוי א') להוציא את הנעבד (כלומר "מן הבקר" הא'!), ו"אתה אומר – או אינו" אינו כלל לשון ספרא.

373

שע״ד2) בבכורות מא ב (מב א) הובאה ברייתא דנדבה פרשה ג ז, אבל רק תחילתה: ת"ש זכר זכר ולא נקיבה כשהוא אומר למטה זכר שאין ת"ל (מה ת"ל)²⁴⁴מיותר בט"ס. להוציא טומטום ואנדרוגינוס, ולא הביא את הדין שבה"ח–הי"א, והנה מעיר כאן פרידמן: "וזו מחזיקתני ג"כ שהיה ת"כ דבי רב ספרא זוטא". אבל זהו קיצור רגיל, שמביאים רק את סך־הכל הצריך להם ולא את המשא והמתן, והרי אין המצטט מחוייב להביא ברייתא ארוכה במקום שהוא צריך רק לתחילתה, שהיא גם סופה.

374

שע״ה3) בבכורות מב א הובאה ברייתא דנדבה פי"ח ב בקיצור: ת"ש אם זכר אם נקבה זכר ודאי נקיבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, בהשמטת הדין שבה"ב–ה"ג, וגם כאן מעיר פרידמן (142): "וגם זה מחזיקני שהשתמשו בבי מדרשא בת"כ זוטא והיה נוטה בנוסחאותיו מת"כ שלנו".

375

שע״ואבל גם כאן הלא רק השמיטו את הדין, והסתפקו בתחילתה, שהיא גם סופה.

376

שע״ז4) בפסח' צו ב וש"ג הביאו ברייתא דנדבה פי"ח ד, והשמיטו את הדין, והסמיכו לה פ"כ א: כדתניא כשם וכו' (פי"ח ד) (ו)כשהוא אומר ואם עז הפסיק הענין וכו' (שם פ"כ א). וגם בזה מצא פרידמן חיזוק להשערתו (עמ' 143). אבל גם כאן אין לנו אלא קיצור הדין וצירוף דברים, השייכים באמת זה לזה, לשם הצורך.

377

שע״חואין אפוא כל יסוד להשערה זו של פרידמן.

378

שע״טז. [הוספות בספרא]

379

ש״פשאלה אחרת היא: מה נכנס בת"כ שלנו מדבי ר' ישמעאל ומה טיבן של הוספות אלה²⁴⁵עי' הופמ' 27 ואלבק 113, ועי' מ"ש ב"שרידים מדבי ר"י לס' ויקרא", ספר היובל קרויס, 19 ואילך..

380

שפ״אהמסדר עצמו מביא מדבי ר' ישמעאל כ"פ בלשון "משום ר' ישמעאל אמרו"²⁴⁶נדבה פי"ט ד, פ"כ ה, צו פרשה ה ה – כי"י, מצורע פ"ז יא, אחרי פרשה א ה, ואחרי פ"ז ד = תדר"י בבבלי יומא עד ב., וגם "ר' ישמעאל אומר"²⁴⁷אמור פ"ד יח = דבי ר"י, ר"א במכיל" פסחא פט"ו, "תני ר' ישמעאל" בירוש' יבמות רפ"ח ח ע"ג, עי' לעיל..

381

שפ״בוחוץ מזה אנו מוצאים "תנא דבי ר"י" שבבבלי בספרא:

382

שפ״ג1) עירובין נא א וש"נ = מצורע פרשה ז ז.

383

שפ״ד2) אבל הברייתא שבחולין ל ע"ב: תני דבי ר' ישמעאל אין ושחט אלא ומשך וכה"א זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם מרמה דבר, שנמצאת בספרא צו פרשה ד ג "אין²⁴⁸כ"י ר: ואין. לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר זהב שחוט", נכנסה שם שלא במקומה בין דברי ת"ק ("ישחטו ריבה כאן שוחטים הרבה אף הגרים אף הנשים ואף העבדים") לבין דברי ר"א שאחריהם, ומפסיקה את הענין ואינה שייכת לכאן, ותדר"י דורש "ושחט" של ויקרא ולא "ישחטו" של צו, אלא שנוספה כאן מדבי ר"י לויקרא.

384

שפ״ה3) וכן חולין מב א ("מלמד שתפס הקב"ה מכל מין וכו ") אינו שוה לספרא שמיני פרשה ב ב ("מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל וכו' "), והן דברי ר"ע שבמכילתא פסחא רפ"א וספרי בהעלותך פיס' סא.

385

שפ״ו4) וזבחים קז א ("ואליהם תאמר לערב פרשיות") אינו שוה לת"כ אחרי פ"י א ("ואליהם תאמר ככל האמור בענין").

386

שפ״ז5) וגטין מג ב: ולתנא דבי ר"י דאמר בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי²⁴⁹"כלך אצל ר' ישמעאל" בדברי רבה בר רב הונא שם בע"א. אינו שוה לספרא קדושים פ"ה ב: ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר המאורסת לבן חורים²⁵⁰כנו' הדפוסים וראב"ד. וכתוס' כריתות פ"א יז: ר' ישמעאל אומר וכו' נשואה לעבד כנעני אחרים אומרים משמו נשואה לבן חורים וכו'.

387

שפ״ח6) ובקידושין כט א: תנא דבי ר"י כל מקום שנאמר צו וכו', כוונו לספרי נשא פיס' א ולא לספרא צו פ"א א ואמור פי"ג א (והספרא שם הוא דבי רשב"י: "אמר ר' שמעון" מוסיף).

388

שפ״ט7) אבל תני ר' ישמעאל שבירוש' יומא פ"ה מב ע"ד = ספרא אחרי פ"ד ט (או יכול – הא מה אני מקיים) = "תניא אידך" ביומא נח א (אתה אומר – או אינו)²⁵¹ובזה צדקו הופמן ואלבק שם, ועי' "שרידים מדבי ר"י לס' ויקרא".

389

ש״צ8) ונשאר לנו עוד חולין סה א ושמיני פ"ה ח:

390

שצ״אחולין סה א–סו א: ת"ר את אלה מהם תאכלו את הארבה וגומר ארבה זה גובאי וכו' מה ת"ל למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים להביא ציפורת כרמים (מין ארבה שאין לו גבחת) וכו' דבי ר' ישמעאל תנא אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות²⁵²"כללות הבאים אחר כללות ופרטים הבאים שלא לצורך", "ולקמן מפרש להו ואזיל דסלעם וחגב הן הפרטות שלא הוצרכו ולמינהו הכתובין עמהם הם הכללות שלא הוצרכו". ארבה זה גובאי למינו להביא ציפורת כרמים אין לי אלא הבא ואין לו גבחת ("שאין ראשו מרוט") הבא ויש לו גבחת מניין ("שאינו דומה לארבה אלא בארבעה סימנים האמורים במשנתנו") ת"ל סלעם וכו' הבא וראשו ארוך ("ובלבד שידמה בארבעה סימנים") מניין אמרת הרי אתה דן בניין אב משלשתן לא ראי ארבה כראי חרגל ולא ראי חרגל כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם הצד השוה שבהן שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו אף כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר ת"ל חגב [כל] ששמו חגב, אי שמו חגב יכול [אפי'] אין בו כל הסימנין הללו ת"ל למינהו עד שיהא בו כל הסימנין הללו וכו' במאי קמיפלגי תנא דבי רב²⁵³"קרי לברייתא קמייתא ששנויה בת"כ דמקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם". ותנא דבי ר' ישמעאל, בראשו ארוך קמיפלגי תנא דבי רב סבר אשר לו כרעים כלל, ארבה סלעם חרגול חגב למינהו פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וכו' תדר"י סבר אשר לו כרעים כלל, ארבה וכו' פרט, למינהו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכו'. ובתוס' פ"ג כה שנינו: ר' יוסי אומר ושמו חגב ולא כנצרין²⁵⁴"נצר כצרצר" ויק"ר ספל"ג. שיש בהם סימנים הללו. – "ומשמע דתנא דבי ר"י ס"ל כר' יוסי דאמר שמו חגב" (הרמב"ן).

391

שצ״בוהנה בספרא שמיני פ"ה ז–י שנינו: כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם, יכול הכל יהא אסור ת"ל (אך) את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע, יכול הכל יהא מותר ת"ל ארבה וסלעם חרגול וחגב, אין לי אלא אילו בלבד מנייץ לרבות שאר המינים ת"ל למינהו למינהו ריבה הא כיצד הריני למד מן המפורש. מה ארבה מפורש יש לו ארבע רגליים וארבע כנפיים וקרסולין וכנפיו חופים את רובו אף כל כיוצא בו מותר. ר' יוסי אומר²⁵⁵ראב"ד: אמר ר' יוסי. ושמו חגב²⁵⁶= משנת חולין פ"ג מ"ז.. ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים אעפ"י שאין לו

392

שצ״געכשיו ועתיד [הוא] לגדל לאחר זמן²⁵⁷תוס' חולין פ"ג כה, בבלי סה א.. ארבה זה גובאי, סלעם זה הרשון וכו' מה ת"ל למינהו למינהו ארבע פעמים וכו'. רבי אומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים טמא היא לכם, אם יש לו חמש ("ואיזהו זה קרסוליו", ה"ג) הרי זה טהור ("אעפ"י שאין בו כל ארבעה סימנים הללו").

393

שצ״דהמדרש הראשון (ז–ח) שונה מן המדרש הסתמי השני (ט), "ת"ר" שבבבלי, ודברי רבי שבה"י נמשכים בוודאי למדרש הראשון.

394

שצ״הואמנם כבר ראה זה הראב"ד ("והכא נמי תרי תנאי") בפירושו; והרמב"ן בחידושיו לחולין; והכי תני לה בספרא אין לי אלו בלבד וכו' ואע"ג דתניא התם נמי ארבה זה גוביי (כצ"ל) וכו' איכא למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זו וב' ברייתות הן בודאי ודין (="לימוד") א' (=אחר) הוא אע"פ שתוספות (צ"ל: שתוכפות) זו לזו ויש כיוצא בהן שם בספרא (עי' להלן)²⁵⁸הראב"ד סובר שהראשון דבי ר' ישמעאל (והרי הוא לומד זה "מבנין אב"?! ושונה בכלל) **והשני "דבי רב"**. וכך רשמו אחריו הופמן ואלבק..

395

שצ״ואלא שבכלל כל הסוגיא שם סוגיית סבוראים היא²⁵⁹"פריך רב אחאי", שהיה כתוב בסוף הסוגיא לפני כ"י מ' ורש"י, "ודאמרינן נמי בעלמא", בחולין סו א, שהוא לשון סבוראים, דה"ר ח"ג יט א, לוין בג"ק ד', 57., ו"דבי רב" דורשים ריבה ומיעט ולא כלל ופרט (עי' תוס'), ודבי ר"י דורשים כאן "בנין אב": לא ראי וכו'.

396

שצ״זואמנם בה"ג סוף ה' טרפות²⁶⁰ד"ו קלא ב, ד"ב 544 בה' חגבים. לא הובא כלל הבבלי שלנו, אבל במקומו נאמר שם: ובחגבים כל שיש בו וכו' ר' יוסי אומר ושמו חגב וכו'. כמאן אזלא מתניתין דקתני ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו כי הא דתני בספרא דבי רב דהוא תורת כהנים²⁶¹עי' לעיל עמ' 646. וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ היא לכם יכול הכל בכלל וכו' עד: אף כל שכיוצא בו טהור. ר' אומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הא אם יש לו חמש טהור ואיזהו זה הוא קרסוליו ("אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ") שקץ הוא פרט לעירוביו וכו' (כבספרא).

397

שצ״חכל דברי ה"ג אלה לקוחים בוודאי מאיזו שאילתא²⁶²שאין זה כלל ורכו של בעל ה"ג לומר "כמאן אזלא מתניתין" וכו'. שאבדה²⁶³והרי באמת חסרים בשאילתות דיני דגים וחגבים, והערוך הלא הביא בע' בניתא הפסק על "בניתא דבי כרבא" מן ה"שאילתות גדולות".. ולא רק, שהשאילתא הביאה לנו כאן פיסקא של גמרא, שאינה מתאימה כלל לגמרא שלנו, אלא שבציטט שלה מספרא – אין חצי הלכה ח' וכל ה"ט (מן "ר' יוסי אומר ושמו חגב" עד "ואת הארזבונית")²⁶⁴גם בילקוט העתיק רק: מה ארבה שיש לו ארבע רגלים וכו' ר' אומר…, אבל אפשר שהשמיט כאן (במקום "וכו' ") את הברייתות שכבר הביאן מן הבבלי (כדרכו).! זאת אומרת דווקא זו שהובאה בגמרא ב"ת"ר" ו"תנא דבי רב" אינה מעיקר הספרא, ו"תנא דבי רב" של חולין שם אינו ספרא שלנו (או שהוא הספרא אחרי שכבר נוספה בו ה"ט)!

398

שצ״טולבסוף אני מעיר עוד על נוסה המאירי במבואו לאבות, יד ב: תנא דבי רבינו (= רבי)!

399

ת׳ואמנם ההוספה הזאת אינה יחידה, לא בפרשה זו ולא בשאר הספרא:

400

ת״א1) בפרשה זו, פ"ה, ישנה בכי"י הוספה גדולה בה"ד ממקור אחר:

401

ת״בא) בשמיני פ"ה א אחרי "הא מה אני מקיים לא יאָכלו לחייב את המאכיל כאוכל" (עי' להלן) נוסף בכ"י ר': את אלה תשקצו מן < העוף > לא יאָכלו הרי זה בא לעינין איסור אכילה ולא לעינין התיר אכילה מכלל שנ' כירק עשב נתתי לכם את כל הכל היה בחזקת(!) התר עד שלא נתנה תורה ליש' אבל משנתנה תורה ליש' בא הכתוב להבדיל.

402

ת״גוזהו דבי ר' ישמעאל, מ"ת 74: זאת הבהמה אשר תאכלו למה נאמר לפי שהוא אומר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל יהיה בכלל היתר ת"ל זאת הבהמה וגו' איל וצבי ויחמור הכל היה בכלל התר עד שלא נתנה התורה ומשנתנה תורה נאמר בתורה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה (ויק' כ כה). ובת"כ שמיני פרשה ב ג: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה משמע מוציא מיד²⁶⁵כ"י ר': משמע מפני משמע, ועי' יומא. משמע מכלל²⁶⁶כ"י ר': לפי. שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול²⁶⁷כ"י ר' לי', והשלם. הכל היה בכלל היתר ת"ל ואת הבהמה אשר תאכלו וגו' (דברים יד ד–ה!) וכו' (ה"ג–ה"ח)! ומקומה כאן בספרא, אחרי "לא יאָכלו", מוכיח שנוספה כאן ממקור אחר.

403

ת״דב) ולפני ה"ד יש בכ"י ר' קטע גדול שנוסף (אבל רק בראשי־דברים כדרכו של המוסיף גם בספרי)²⁶⁸עי' להלן עמ' 711 ואילך.:

404

ת״הד איסי בן יהודה או' מאה עופות טמאין כול' (חולין סג ב: יש במזרח וכולן מין איה הן) ויש <אומרים?> מאה עופות טמא <ין> יש במערב וכולם מין אייה הן וכול(ן) כדי ליתן פתח כול' (חולין שם: כדתניא רבי אומר אקרא אני איה דיה למה נאמרה כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק שלא תהא אתה קורא איה והוא קורא דיה וכו'). עורב זה עורב גדול²⁶⁹"גדול" גם בהוספה שבספרי שם. למיניהו להביא עורב העמקי ועורב הבא בין היונים ר' אלעזר או' להביא סנונית לבנה. אמרו לו והלא אנשי שוק העליון שבירוש' היו אוכלים סנונית לבנה מפני שקורקבנו ניקלף. אמ' להן אף הן עתידים ליתן את הדין. למיניהו להביא את הזרזיר. אנשי כפר תמרתא היו או' (!) (חולין סב א: והתניא עורב זה עורב למינהו²⁷⁰כל כי"י וד"י, ד"ח: למינו. ר' אליעזר או' להביא את הזרזיר אמרו לו לר' אליעזר והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה (היו)²⁷¹כי"י, ובהם לי' גם "שביהודה". אוכלים אותן מפני שיש להן זפק אמר להן אף הן עתידין ליתן את הדין דבר אחר למינהו ר' אליעזר אומר להביא סנונית לבנה²⁷²כנוסה כ"י מ' ויל', דפו': להביא סנונית לבנה דברי ר"א. אמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלי' אותה מפני שקרקבנה²⁷³כי"י, דפו': אותו, שקרקבנו. נקלף וכו')²⁷⁴תוס' פ"ג כג: אנשי איש (כך גם בהו' צוק', ומיותר) כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין את הזרזירין מפני שיש להן זפק אנשי שוק העליון שבירושלים היו אוכלין את סנונית לבנה מפני שקרקבנה נקלף, כנוסח הכ"י.. בת היענה זו נעמית²⁷⁵תרגומים: בת נעמיתא, ירוש' שבת פ"א ג ע"ד: תני ר' ישמעאל ואת בת היענה זו ביצת הנעמית (עי' כלים פי"ז מי"ד: ביצת הנעמית המצופה) ועי' בבלי חולין סד ב. תחמס זה התפית (צ"ל: החטפית, ד"ת ות"י) שחף כמשמעו²⁷⁶ות"א ות"י: צפר שחפא.. נץ [נץ]²⁷⁷"נץ" פ"ב נוספה בין השיטין. ממש²⁷⁸ת"א: ונצא, ת"י: בר נצצא. כשהוא או' למינ' להביא (! בהוספה שבכ"י ר' בספרי ראה פיס' קג, מדבי ר"י: כשהוא אומר למִינהו להביא את בן חוריה, ככתוב בספרא עצמו למטה²⁷⁹בכ"י ר': למינהו להביא את בר הוריא, וכזה בחולין סג א., וע"כ השמיטו כאן) הכוס זה הקאת(!) והשלך(!) ואת הינשוף(!) (והדוכיפת) והתנשמת זה בעופות זאת או אינו או' זה בלא בתנשמ' שבעופות או אינו אלא תינשמ' שבשרצים צא ולמד כולה (חול' סג א: ת"ר תנשמת באות²⁸⁰אונק': ובותא, ת"י: ומותיא. שבעופות אתה אומר באות שבעופות או אינו אלא באות שבשרצים אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו במה הכתוב מדבר בעופות אף כאן בעופות תניא נמי גבי שרצים כה"ג תנשמת באות שבשרצים וכו', ועי' להלן) החסידה זה דאה לבנה <הא>נפה זו היא דוכיפת (!) וכולם מין דאה הן דוכיפת זה חורשת שבשים (!) || עורב זה עורב כל עורב וכו' – כבספרא!

405

ת״ווהנה גם תם ן' יחיא בהגהות ספרא שב"תומת ישרים" הוסיף כאן בין ה"ו וה"ז: ואת בת היענה זו הנעמית ואת התחמס זו החטפות. ואת השחף זה השחף. ואת הנץ זה הנץ. למינהו זה בר הדיא. ואת הכוס זה הקדיאת²⁸¹"קדיא וקיפופא"! ת"י: וקריא.. ואת השלך זה השולה דגים מן הים²⁸²רב יהודה בחולין סג א, תוגומים: שלי־נונא. ואת הינשוף זה הקיפוף²⁸³כתרגומו, ועי' חולין פג א ותוס' שם.. ואת התנשמת זה תנשמת שבעופות אתה אומר זה תנשמת בעופות או אינו אלא תנשמת שבשרצי' אמרת בא(!) ולמד באחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר כפופות (!) הוו תושמת (!) שבעופות לא תנשמת שבשרצים. הקאת זה הקיק²⁸⁴ת"י: קקא, ירוש' שבת רפ"ב ד ע"ג: תני ר' ישמעאל ואת הקאת זה קיק. הרחם זה השרקרק²⁸⁵רב יהודה שם ותרגומים. החסידה זו דיה לבנה האנפה זו דיה רגזנית²⁸⁶רב יהודה שם ותרגום יונתן.. הדוכיפת זי חורשת שבשדות²⁸⁷בתרג': נגר טורא.. ואת העטלף זה ערפד²⁸⁸ת"י: טרפידי.. כל שרץ העוף וכו' (= וגו') כלל הכתוב כל שרץ שבעופות ("פירוש שלא התיר הכתוב אלא אלו, הארבה ומיניהם והשאר כלם אסורים") ולא ריבה מהם התר לאכילה²⁸⁹עי' בהוספה שבה"א.. || כל שרץ וכו'.

406

ת״זבכ"י שלו היתה אפוא ההוספה לפני ה"ז, ולא לפני ה"ד. ואמנם גם בכ"י ר' יש שוב בסוף ה"ו: עורב זה עורב גדול! ההוספה הזאת היא מדבי ר"י (אתה אומר – או אינו, איסי בן יהודה), וחולקת בכמה דברים על הספרא. וחלק מהוספה זו נוסף גם בספרי ראה. ולהוספה זו הוא שכיון הרמב"ן בדבריו שהבאתי למעלה.

407

ת״ח‏2) מצורע פרשה ב ז אינה חולקת על פ"ב ב–ג (כדעת הראב"ד שם), אלא שלא פירש כאן מהו "בית הסתרים" וסמך על פ"ב שפירשהו שם²⁹⁰ופ"ב ג מכוון כלפי דבי ר"י שבירוש' קידוש' פ"א נט ע"ד = "תניא" בסוטה טז א..

408

ת״ט3) צו פרשה ג ג: שומע אני וכו', כבר העירונו שזו הוספה מדבי ר' ישמעאל שדחקה רגלי הספרא העיקרי כאן (זבחים נב א).

409

ת״י4) שמיני פרשה ה א–ז: וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים לכם בכל השרץ מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תטמאו בהם ונטמאתם בם (יא מג) שומע אני טומאות הגויות (אכל אוכלין טמאין, כר"פ ביומא פ ע"ב [כפי' ז"ר], ובפי"ב ג: יכול לא יהו פוסלים את הגוף ת"ל ונטמאתם בם) טומאת²⁹¹כ"י ר': ולא טומאת, כבתוס'. הקדושות (המעלות שעשו בקודש) ת"ל החולד והעכבר והצב (למינהו) טמאים (כלומר: פרט) יכול יהו אילו²⁹²כ"י ר': שיכול אילו יהו. מטמאים אדם וכלים ואילו יהו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם ת"ל אלה אין לך אלא אילו או אינו מוציא אלא כל שאינו טעון כעין הפרט²⁹³כ"י ר', וכזה ילקוט וד"ת: שאינו כעין. מה הפרט מפורש בעל עצמות ופרה ורבה אף אין לי אלא²⁹⁴כ"י ר' ויל', דפו': אף אינו מוציא. בעל עצמות ופרה ורבה, מנין בעל עצמות ואינו פרה ורבה או אינו בעל עצמות ופרה ורבה עד שאתה מרבה [להביא] (כי"ר) את [כל] (כי"ר) בעלי עצמות ופרים ורבים²⁹⁵כי"ר (ושם נוסף: מנ'), דפו': שהם פרים ורבים. ת"ל אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אילו בלבד. (ב) זה לכם הטמא להביא את דמו שיטמא כבשרו²⁹⁶ב"ר פרשה ס ח 650: רשב"י אמר טמא הטמא ר' לעזר בר' יוסי אמר זה וזה, ועי' מעילה יז א. והלא דין הוא וכו' ת"ל זה טמא וכו'. (ג) יכול יכשיר הזרעים ודין הוא וכו' ת"ל לכם וכו'. (ד) מתוך (כי"ר: בתוך) שנאמר עכבר יכול (חולין קכו ב: שומע אני) אף עכבר של ים יטמא. ו(הלא) דין²⁹⁷כ"י ר' ובבלי. הוא טימא בחולדה וסימא בעכבר וכו' או מה חולדה כמשמעה אף עכבר כמשמעו אף אני אביא עכבר שבים ששמו עכבר ת"ל על הארץ להוציא את שבים. (ה) או אינו אומר [אלא]²⁹⁸כ"י ר' וד"ת. על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא ת"ל השרץ וכו'. (ו) או אינו [או'] (כי"ר) אלא השורץ יטמא וכו' ודין הוא טימא חולדה וכו' ת"ל בשרץ להביא את העכבר שחציו בשר וכו'. (ז) צב זה הצב למינהו לרבות (חולין קכז א: להביא) מינים של צב וכו'. ואחריו דורש בפ"ז א–ג "הטמאים"²⁹⁹ברייתות שהובאו בבבלי קכב ב, קכו ב ומעילה יז א..

410

תי״אוהנה כל הטרמינולוגיה שבפרשה ה' חשודה כדבי ר' ישמעאל. ולא עוד אלא שאין אנו מוצאים בכל הספרא שימוש ב"כלל ופרט וכלל" ו"מה הפרט מפורש" המיוחד לדבי ר' ישמעאל, ואמנם גם עיקר הדין כאן נמצא בדבי ר' ישמעאל שבתוס' שבועות פ"א ז: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא כלל או בנבלת חיה טמאה וגו' פרט או כי יגע בטומאת אדם וגו' ("לכל טומאתו אשר יטמא בה") כלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכו' לומר לך מה הפרט מפורש טמאות מפורשות מן התורה יצא עדר גמלים וכו' ר' נתן אומר טומאת גויות‏ ולא טומאת קדושות³⁰⁰רנ"ג בערוך ע' טמא פי': גוויות השרץ והגבלה והמת וזב וזבה ונדה וכיוצא בהן וטומאת קדושות השורף את הפרה וכו' והביא ראיה מן התוס', והאחרונים דחו פירושו. יצא השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן טומאת קדושות. ואפשר ע"כ שכל הפרשה מדבי ר' ישמעאל, ואנו רואים שהטרמינולוגיה בה"ד (יכול) וה"ז (לרבות) נשתנתה בספרא ע"י המאסף, ואפשר שגם בה"א וג' (יכול) נשתנתה. ואותו הדין של ה"א: מנין בעל עצמות ואינו פרה ורבה וכו' – אנו מוצאים גם

411

תי״ב5) בפרשה ג ד: אתה אומר [לכך] נאמר במים, במים שהתרתי באותן מים³⁰¹כ"י ר', דפו': בהם במים. אסרתי או אינו אומר אלא במין שהתרתי בו באותו המין אסרתי ואי זה מין התרתי בעל עצמות ופרה ורבה אף לא אסרתי אלא בעל עצמות ופרה ורבה ומנין בעל עצמות. ואין פרה ורבה ואין בעל עצמות ופרה ורבה עד שאתה מרבה להביא וכו'.

412

תי״גוהלכה זו נמשכת לברייתא א': הואיל והתיר במפורש וכו' ולא לג"ש שבה"ג³⁰²ובחולין סו ב מסיים בה: היכן התיר בכלים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וגו' וכו'., וכבר נדחקו בזה. והטרמינולוגיה של הלכה א' (שומע אני וכו') היא כולה דבי ר' ישמעאל.

413

תי״דונראה אפוא שה"ג מדבי ר"ע, והשאר מדבי ר' ישמעאל.

414

תי״הוהברייתא ששנה מתתיה בר יהודה (חולין סז א) בענין זה היא כולה דבי ר"ע לפי הטרמינולוגיה שלה ואינה בספרא.

415

תי״ו6) שם פי"ב א–ב: וכל השרץ השורץ על הארץ להוציא את היתושים וכו' (חולין סז ב) לא יאָכלו ("יאכל"!) לחייב את המאכיל כאוכל או לא יאכלו לאוסרם בהנאה ת"ל לא תאכלום (פסוק מב) הא כיצד באכילה הם אסורים בהנאה הם מותרים הא מה אני מקיים לא יאכלו ("יאכל"!) לחייב את המאכיל כאוכל (=פרק ה א, ושם כתוב "לא יאָכלו", ומשם הועבר לכאן!). (ב) הולך על גחון זה נחש כל הולך על גחון להביא וכו' להביא וכו' להביא וכו'. להביא וכו'. לא תאכלום יכול יאכילום לקטנים ת"ל לא יאכלו (כי"ר: תאכלום). הברייתא האחרונה היא שהובאה ביבמות קיד א: לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. והיא דבי ר"ע ומתנגדת לברייתא א', שלפיה אין ב"לא תאכלום" אלא איסור אכילתו שלו. וברייתא א' מתאימה לדברי ר' יצחק במכילתא פסחא פט"ז (ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, וא"כ נשנית הדרשה במדרשו של ר' ישמעאל גם בשרצים), ירוש' פסחים פ"ב כח ע"ג. ולענין חלב שנינו בפ' צו פרשה י ז: לא תאכלוהו יכול לא יאכילנו לאחרים ("לגוים") תלמוד לומר ואכל מאכילו אתה לאחרים (וגם כאן אלמלא "ואכל", היו למדים מן לא תאכלוהו, שלא יאכילנו לאחרים), [כשהביאו בפסחים כג א ברייתא הסמוכה בספרא, מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור"ע, לא הביאו זו שלפניה, אע"פ שיש בה דברים מפורשים לענין הנידון].

416

תי״זואמנם נראה שכל ה"א וה"ב (עד "לא תאכלום") – מדבי ר' ישמעאל היא, וכן פרק ה א.

417

תי״ח7) באותה פרשה ישנה עוד הוספה, בה"ו–ה"ח: וכל נפש החיה הרומשת במים להביא את הדגים, וכל נפש השורצת על הארץ להביא את החגבים ולמה בא להבדיל לא בשביל³⁰³כ"י ר', דפו': בלבד. השונה אלא לידע³⁰⁴כ"י ר', דפו': היודע. אי זה טמא ואי זה טהור. (ז) ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר הם מפורשים אם כן למה נאמר ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכו'. (ח) בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל צריך לומר בין צבי לערוד והלא כבר הם³⁰⁵כ"י ר', דפו': הם כבר. מפורשים א"כ למה נאמר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשירה לטריפה פסולה. אחרים אומרים בין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה ("טמאה"). והנה ה"ז היא תדר"י שבחולין מב א: בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו שמנה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני. אבל הספרא בשמיני פ"ג ה דורש זה (בראב"ד: ד"א) מן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' יש לך במעלי הגרה ובמפריסי הפרסה שאי אתה אוכל ואילו הן הטרפות. וה"ג ריש ה' טרפות (ד"ו קכז ג) מביא תחילה ברייתא דספרא פ"ג: תניא אך וכו' ואיזה זה אילו טריפות דבי ר' ישמעאל תנא בין החיה וכו' (וממשיך דברי הספרא בה"ו).

418

תי״ט8) גם בספרא צו פרשה י יא ישנה הוספה מדבי ר"י: כל דם לא תאכלו יכול (בכריתות כא א: שומע אני!) אף דם מהלכי שתים, דם שרצים וכו'.

419

ת״כהברייתא הזאת הובאה בכריתות כ ע"ב–כא א (ת"ר) ונתפרשה שם, ואמר עלה: האי³⁰⁶כ"י מ' ושכטר: הא. תנא דבי ר' ישמעאל בכללי ופרטי דרשינן כי הדין (כך!) גוונא, שמ"ק: דבי ר"י דכללי ופרטי דריש כהדין גונא.

420

תכ״אויוצא מזה, שברייתא זו דבי ר"י היא!

421

תכ״בוודאי שישנן עוד כמה וכמה ברייתות כאלה, שנשתקעו ע"י סופרים ומעתיקים בספרא שלנו, וברור שמקומות שיש בהם טרמינולוגיה של דבי ר"י חשודים, וכאלה ישנם הרבה והרבה, וכמה מהס קיבלו כבר אצלנו טרמינולוגיה של דבי ר"ע, בשעה שבבבלי יש להם עוד זו של דבי ר"י:

422

תכ״גנדבה פרשה יב ב (להביא, מנחות נז ב: לרבות, ומוחלפת); שם פרשה יד ו–ז (עי' לעיל); צו א ב–ג (שומע אני); שם יד (אתה אומר – או אינו); שם פ"ב ב (שומעני); שם פרשה י ה: יכול בנבלת בהמה טמאה במשמע ודין הוא, בבבלי זבחים ע א: אתה אומר בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר, או אינו – אמרת; שמיני פרשה ב י (אתה אומר – או); שם ג' (משמע מוציא מיד משמע לפי – כ"י ר' – שנאמר, ועי' לעיל); שם פרשה ג ז וי' (להביא); פ"ה ד–ה (להביא, ועי' לעיל); פ"ו א, ד–ה (להביא); פרשה י ד–ה (להביא); פי"ב ג, ו (להביא); תזריע א א (לפי שנאמר – שומע אני); ה (שומע אני); פ"א ב (שומעני); ז (להביא); פרשה ג ב (להביא, ב"פ); פ"ד ה (להביא); פרשה ה א (להביא); אחרי פי"א ה (להביא); ועוד

423

תכ״ד(על צו פרשה ג ג, עי' לעיל).

424

תכ״הודבר זה צריך בדיקה.

425

תכ״ואתה אומר ב־ וכו' – נוסף בכמה נוסחאות של הבבלי בהשפעת דבי ר' ישמעאל:

426

תכ״זכך 1) זבחים יג א, כי"י ותוס', וליתא בד"י (ת"כ נדבה פרשה ד ד).

427

תכ״ח2) יומא סח א (ת"כ חובה פ"ה ד) ליתא בכי"י ביומא ובכ"י ר' ב' בסנהד' מב ב ובזבחים קה ב בילקוט.

428

תכ״ט3) יומא נט א (זבחים נג א) (ת"כ חובה פ"ט ב) – ליתא ביומא בכ"י מ' ולונדון.

429

ת״ל4) זבחים סד ב (ת"כ חובה פי"ח ח) – ליתא בדפוסים, ואיתא בכי"י.

430

תל״א5) חולין כא א (ת"כ חובה פי"ח י) – ליתא בילקוט.

431

תל״ב6) מנחות עג ב (ת"כ חובה סוף פי"ט) – לי' כ"י מ'.

432

תל״ג7) פסח' עא א (ת"כ צו פי"ב ז) – ליתא בדפוסים וישנו בכי"י.

433

תל״ד8) זבח' מג ב (ת"כ צו פיד ג) – ליתא בילקוט.

434

תל״ה9) זבח' ע ע"א (ת"כ צו פ"י ה) – ליתא בכ"י ק' וילקוט.

435

תל״וגם מן "שאר סיפרי דבי רב" של הבבלי נכנס בספרא שלנו:

436

תל״זספרא אחרי פ"ח ג: ומניין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה ת"ל שבתון (טז לא) שבות. יכול תהא שבת בראשית (שכתוב בה "שבתון", שמות לה ב) אסורה בכולם ת"ל הוא הוא אפור בכולם ואין שבת בראשית אסורה בכולם. וכן באמור פי"ד ד באמצע: ומניין וכו' (שבת שבתון, שם כג לב). והנה ברייתא זו מובאה בתלמוד (יומא עד א) בשם "שאר סיפרי דבי רב": דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב מניין וכו' ת"ל שבתון שבות.

437

תל״חאבל הברייתא הזאת עומדת בספרא שלא במקומה, שאע"פ שהכתוב נאמר כאן, היה צריך לחבר אותה לפ"ז סוף ה"ט: ת"ל שבתון שבות³⁰⁷= מכיל' דרשב"י, הוצ' אפשטיין־מלמד 20., ולא להפסיק באמצע בדרשות אחרות, ולהתחיל אח"כ שלא כרגיל³⁰⁸היוצאים מן הכלל מעטים הם, וצריך לבדוק אחריהם., בלא ציון של הכתוב: ומניין וכו'. וגם בפי"ד מתחיל בלא כתוב: ומניין וכו'.

438

תל״טועל־כן אין־ספק שזוהי הוספה בספרא ממקום אחר ומדרש אחר, אולי ממכילתא דרשב"י בתשא או בויקהל³⁰⁹עי' מדרשב"י הוצ' הופמן 166, [הוצ' אפשטיין־מלמד 222 ו־224]., ואינה מעיקר ספרא.

439

ת״מוישנן הוספות מאוחרות ע"פ הבבלי:

440

תמ״אא. תזריע פרשה א ח: ושיש לו שני גבין ושני שדראות, שאינו בד"ר ובכ"י ר', והיא הוספת רב בנדה כט ב (עי' לעיל), ועל פיו הוסיפוה בנוסח שהיה לפני הילקוט, ועל פיו הכניסוה בדפוסים בספרא.

441

תמ״בב. קדושים פ"ו א: ר' דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב"ד ת"ל לא תאכלו על הדם רע"א מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום אותו היום ת"ל לא תאכלו וגומר ור' יוסי בר' חנינא אמר אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם. כ"ז אינו בד"ו, ובכ"י ר' הנוסח ר' דוסא אומר לא תאכלו על הדם אין מברין על הרוגי ב"ד, והשאר ליתא (ועי' להלן).

442

תמ״גוכל הוספה זו היא ע"פ הבבלי סנהד' סג א, שהסמיך לברייתא דספרא שם בתחילת הלכה א' דברי ר' דוסא ור"ע, ועליהם: וא"ר יוסי בר' חנינא³¹⁰כנו' כ"י מ' וק' ורמ"ה, ורש"ל הגיה: וריב"ח אמר, וכך הדפיסו אחריו בדפוס קראקא. אזהרה וכו'. והנה בבבלי יש כאן צירוף של שתי ברייתות (כמו בפסחים כח ב ועוד), ועליהם דברי ריב"ח האמורא, ואין זה כלל ספרא, ובעל ד"ת הוסיף רק: ר' דוסא אומר לא תאכלו על הדם שאין מברין על הרוגי ב"ד, כבכ"י ר', אבל מתוך הלשון רואים, שזו היא הצעה של מדרש ולא לשונו.

443

תמ״דובדפוסים הוסיפו הכל ע"פ הבבלי! (חוץ מכמה וכמה הגהות על פי הבבלי).

444

תמ״העל ההוספות הגדולות שבספרא מ"דבי ר' ישמעאל", והן "מכילתא דעריות" (אחרי פי"ג ג–טו, וקדושים פ"ט א–ז, יז–פי"א יד), שאינה בכ"י ר' ואינה בד"ו, והוסיפה בעל "קרבן אהרן" מן הילקוט, וכן הוסיפם בעל ההגהות שבת"י מכ"י אחר, – עי' לעיל (אצל "דבי ר' ישמעאל"), וכן על "מכילתא דמילואים" (סוף צו – תחילת שמיני), שאינה בכ"י ר'.

445

תמ״ונשאר לנו לדבר על ספרא פרשת בחוקותי, המתייחד בין באגדה שלו ובין בהלכה ונבדל משאר הספרא.

446

תמ״זח. ספרא פרשת בחקותי

447

תמ״חספרא פרשת בחקותי אינו תני ר' חייא, אבל השתמש הרבה ב"תני ר"ח":

448

תמ״טהדברים שישנם בה מ"תני ר' חייא" הם:

449

ת״נ1) פרשה א ה: הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא = תני ר' חייא בויק"ר פל"ה, סתם בירוש'³¹¹ברכות פ"א ג ע"ב (שבת פא ג ע"ב).: ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות וכו'!

450

תנ״א2) ספ"ג ז: ואולך אתכם קוממיות, ר' שמעון אומד מאתים אמה (דורש: קוממיות – קומה של מאות) ר' יהודה אומר מאה אמה כאדם הראשון אין לי אלא אנשים נשים מניין ת"ל בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל וכמה היא תבנית היכל מאה אמה דבר אחר ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה.

451

תנ״בוהנה בב"ר פי"ב ו (תיאודור 104–105): תני ר' חייא בקומה זקופה ולא יריאים מכל בריה, ר' יודן אמר מאה אמה, ר' שמעון אמר מאתים, ר' אלעזר בר' שמעון אמר שלש מאות אמה (מנ' קוממיות), קומה מאה אמה מיות מאתים אמה, וכזה בבמ"ר פי"ג (ר' שמעון אומר מאתים אמה קוממיות קומה של מיות ר' יהודה אומר ק' אמה כאדם הראשון).

452

תנ״גוהנה "ד"א" שלנו הוא "תני ר' חייא" שבמדרש, ואח"כ הביא דברי ר' יהודה ור"ש ודברי ראב"ש שאינם בספרא; ונראה אפוא שהמדרש השתמש כאן גם ב"דבי ראב"ש" אבל לא הספרא.

453

תנ״דובבבלי³¹²ב"ב עה א וסנהד' ק ע"א. הברייתא בסגנון אחר: ואולך אתכם קוממיות ר' מאיר אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון ר' יהודה אומר מאה אמה כנגד היכל וכתליו שנאמר אשר בנינו וכו' מחוטבות תבנית היכל.

454

תנ״הוגם זו אינה מתאימה עם הספרא.

455

תנ״ו3) פ"ד ג: וזרעתם לריק זרעכם וכו' זורעה שנה ראשונה ואיבה מצמחת ושניה והיא³¹³כי"ר, דפו': ובשנייה. מצמחת ואויבים באים ואוכלים אותה [ד"א]³¹⁴כנו' הילקוט ולק"ט (ושם הסדר הפוך). זרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם כנגד הבנים והאבות הכתוב מדבר שתהא עמל בהם ומגדלן והחטא בא ומכלן וכה"א אשר טיפחתי וגו'.

456

תנ״זו"ד"א" זה מובא גם באיכ"ר ספ"ב: תני ר"ח כנגד בנים ובנות וכו'.

457

תנ״ח4) פ"ו א: והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. נקם בברית וכו' – ויק"ר פ"ו: תני ר"ח.

458

תנ״ט5) פ"ח י: לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ושלא נמאסו, והלא כל מתנות טובות שנתנו להם נטלו מהם ואילולי ספר תורה שנשתייר להם לא היו משונים מאומות העולם כלום (אלא) לא מאסתים בימי אספסיינוס, ולא געלתים בימי יון, לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן, כי אני ה' אלהיהם בימי גוג. בכ"י ר' אין "אלא" (ושם "ולא"), וגם הילקוט אינו מביא מ"אלא" והלאה כלום, אלא מביא לשון הגמרא במגילה יא א בתור "ד"א", ושם: נטלו מהם [מה נשתייר להם זה ס"ת] שאם לא וכו' (וצ"ל: שאילולא ס"ת), – מתאים לנוסח כ"י ר', שלפיו "לא מאסתים בימי אספסיינוס" וכו' "ד"א" הוא. ובאסת"ר רפ"א ד"ר: תני ר' חייא לא מאסתים בימי אספסיאנוס ולא געלתים בימי טרנכיס (=טרכינס, אנטיכוס?)³¹⁵בדפוסים: טרקווינוס. לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן³¹⁶בד"ח הגיהו והוסיפו ע"פ הגמרא: לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי רומאים. כי אני ה' אלהיהם בימי גוג ומגוג.

459

ת״סוזה מתאים בעיקרו ל"ד"א" שבספרא³¹⁷ודומה לו במגילה בד"ו וכי"מ בשם שמואל, אבל באסת"ר שונה..

460

תס״אויש בו גם הרבה מדבי ר' ישמעאל:

461

תס״בבפ"א א: ונתתי גשמיכם בעתם ברביעיות אתה אומר ברביעיות או אינו אלא בערבי שבתות אמרו אפי' שנים כשני אליהו וכו' הא מה אני מקיים ונתתי גשמיכם בעתם ברביעיות. [ונתתי גשמיכם בעתם בלילות]³¹⁸ד"ת וכ"י ר' וילקוט (ושם חסר). מעשה בימי הורודוס שהיו גשמים יורדים בלילות וכו'. ונתתי גשמיכם בעתם, בלילי³¹⁹כ"י ר', דפו': בלילות. שבתות, מעשה בימי שמעון בן שטח [ו)בימי³²⁰כ"י ר', ובילקוט חסר "בימי שלמצו המלכה", ונראה שלקוח מספרי. שלמצו המלכה שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת וכו'.

462

תס״גהמדרשים חולקים זה על זה, וכ"ה בויק"ר פל"ה ה: ד"א ונתתי – ד"א ונתתי. הראשון הוא דבי ר"י: אתה אומר – או אינו, ו"אמרו" הוא "א"ר יצחק" שבבבלי תענית ח ע"ב, כלומר ר' יצחק תלמידו של ר' ישמעאל³²¹וכך למשל חולין קלט ב וספרי ראה פיס' קג, זבחים סט א: א"ר יצחק וכו', ועוד, עי' הלוי, דורות הראשונים ח"ב, 186–187, ואלבק 108.. המדרש השני חולק: בעתם בלילות, והשלישי חולק על הראשון ועל השני: בעתם בלילי (=ערבי) שבתות. בספרי עקב פיס' מב 89 (שהוא דבי ר"י): ר' נתן אומר בעתו מלילי שבת ללילי שבת כדרך שירדו בימי שלמצו³²²כ"י ר' וקטע כ"י ר' ומה"ג, דפו': הילני. המלכה, וזו כמדרש השלישי.

463

תס״דובברייתא שבבבלי תענית כג א: ונתתי גשמים בעתם לא שכורה ולא צמאה וכו' דבר אחר בעתם בלילי רביעית ובלילי שבתות שכן מצינו בימי שמעון בן שטח וכו' וכן מצינו בימי הורודוס וכו'. ברייתא זו צירפה אפוא כל המדרשים לאחד, אע"פ שהם חולקים (מין "מנקיט ותני חומרי מתנייתא" שבבבלי)³²³שבת קלח א (אביי), ע"ז מב ב (רב ששת).. גם המדרש הסמוך, פ"א ב, ונתתי גשמיכם בעתם לא גשמי כל הארצות וכו' – כיוצא בו בספרי עקב שם³²⁴עי' תענית י ע"א.: מטר ארצכם ולא מטר כל הארצות וכה"א הנותן מטר על פני ארץ וכו'.

464

תס״הובפ"ה ד: ולא תתן ארצך יבולה, מה שאת מוביל לה = ספרי עקב פיס' מג: והאדמה לא תתן את יבולה, אף לא מה שאתה מוביל לה.

465

תס״ווהאגדה שבבחוקותי חולקת על שאר הספרא:

466

תס״זפ"א ז: ואכלתם לחמכם לשובע אין צ"ל שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא וכו' – בניגוד לבהר פ"ד ד: ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע שיהא אדם אוכל הרבה ושבע דברי ר' יהודה. רשב"ג אומר אף [היא] (כי"ר) אינה סימן ברכה, א"כ למה נאמר ואכלתם לשובע, אוכל ולא גוסי ("מקיא"). ‏ ד"א ואכלתם לשובע שלא יהא דבר חסר משולחנו וכו': כולם שלא כבחוקותי.

467

תס״חושם: וישבתם לבטח בארצכם, בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה. אבל בבהר שם: וישבתם לבטח ולא מפוזרים ולא מפחדים, עליה ולא גולים, וכן שם ג: וישבתם על הארץ ולא גולים, לבטח ולא מפוזרים³²⁵כ"י ר': מפחדים..

468

תס״טוגם דרך מדרשו שונה:

469

ת״עכשהוא דורש בפרשה א ב יתור־לשון של "ואת מצותי תשמרו", הוא מביא כמה דרשות כאלה של יתור־לשון (הלכה ב–ד), כאילו היה זה דבר חדש, בה בשעה שכל הספרא מלא מדרשות כאלה.

470

תע״אוגם דרך־מדרש מיוחד לו:

471

תע״בבפ"ה ז דורש: ונשמו דרכיכם, דרך דרכי דרכיכם לרבות שבילים גדולים ו[שבילים] קטנים (כי"ר). וכן ספ"ו ד: ונתתי את עריכם חרבה עיר [ערי] עריכם [לרבות כרכין ומחוזות, והשימותי את מקדשיכם מקדש מקדשי מקדשיכם]³²⁶כ"י ר' וילקוט וד"ת (ונשמט בדפו' ע"י הדומות). לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

472

תע״גודרך זו‏ אנו מוצאים לר" נתן (השייך לחוגם של דבי ר"י) במכיל' פסחא פ"ז 24³²⁷כנו' הילקוט ומדרש חכמים (ועי' ח"ג בהוצ' הורוויץ).: ר' נתן אומר שפטים, שפט שפטי שפטים נרקבים וכו', ובמכיל' יתרו בחדש פ"ט, הורוויץ 235: וכל העם רואין את הקולות קול קולי קולות ולפיד לפידי לפידים וכו', וכן שם פ"ג: ויהי קולות, [קול] קולי קולות, מיני קולות משונים זה מזה. וברקים, [ברק] ברקי ברקים, מיני ברקים משונים זה מזה. וכיוצא בו בס"ז (שאנו מוצאים בו כמה סתמות כר' נתן)³²⁸עי' הורוויץ בהקדמתו עמ' XVIII., 258 12: ככל חוקותיו וככל משפטיו חוקת (כנו' הילקוט) כחקתי חקתיו וככל חקותיו משפט (נו' הילקוט) כמשפטי משפטיו וככל משפטיו ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים.

473

תע״דדרך־מדרש זו אין אנו מוצאים בשאר מדרשי־הלכה, וכלל כלל לא בספרא.

474

תע״הוגם בדרך "אל תיקרי" שלו שונה הוא בסגנונו מכל שאר מדרשי־הלכה:

475

תע״ובפ"ז ג: והבאתי מורך בלבבם, אינו אומר והבאתי מורך בלכבם אלא והבאתי מְרוך³²⁹ד"ו וראב"ד ור"ש. בלבבם ואיזו זו זו אימה ופחד וכו'³³⁰"ומשמע ליה מרוך יותר לשון קשה מן המורך", "פי' הר"ש"; כ"י ר': אלא והבאתי מולך, ופירושו מן "נמלך בדעתו", "מולכנא" בארמית.. ושם ה: וכשלו איש באחיו אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו, ופ"ח ב: אינו אומר ימקו <בעונם> אלא ימסו בעונם. וכן בפרשה ב ג: או יש לך שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים אבל אינו שונא את החכמים ת"ל ואם את משפטי תגעל נפשכם אינו אומר ואם את משפטי תגעל נפשכם

476

תע״זאלא ואם את משפטי (= מְשׂפְטַי) תגעל נפשכם³³¹בילקוט וכ"י ר' ליתא, וע"פ הילקוט מחקוהו, אבל בטעות..

477

תע״חוכן ב"תני ר' חייא" שבאיכ"ר ספ"ב (=בחקותי פ"ד ג, עי' לעיל) מסיים באיכ"ר שם: אשר טפחתי ורבתי (כ"ה בד"ר) אין כתיב כאן אלא אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם (ונראה שיש לסרס: ורביתי אין כתיב כאן אלא ורבתי). וברור שגם כאן ישנו לפנינו: אינו אומר אשר טפחתי וכו'³³²ואמנם גם בס"ז (עי' לעיל) יש לו, לכל הפחות חלק לר' חייא, ועל קרבתו של ר"ח לדבי ר' ישמעאל כבר דברנו..

478

תע״טוגם בחלק ההלכה שונה פרשת בחקותי משאר הספרא:

479

ת״פבפ"ט ו שנינו: ואם המר ימיר לרבות את האשה. ואם המר ימיר לרבות את היורש – בניגוד לספרא נדבה פי"ז ג: קרבנו לא קרבן אביו וכו' שר' יהודה אומר אין היורש סומך ("ואין היורש מימר")³³³מנחות צג א, ערכין ב א ותמורה ב א., וכסתם משנה³³⁴מנחות פ"ט (פ"י) מ"ז (צב א)., ור"מ (בתוס' מנחות פ"י הי"א).

480

תפ״אוגם את האשה מרבה ר' יהודה (בבלי שם ושם) מן המר ימיר, אבל לשון מדרשו שונה: "לפי שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר מה סופינו לרבות את האשה ת"ל ואם המר ימיר", וזה בוודאי סתמו של ר' יהודה, שאינו בספרא שלנו כאן.

481

תפ״בוהמדרש הזה כפול בפי"ג ד: אם המר ימירנו לרבות את האשה, ואם המר ימירנו לרבות את היורש.

482

תפ״גואמנם הסתם שלנו בספרא בחקותי כאן מתאים עם סתמותיו בפרשה ד ז: ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה, ואם גאל יגאלנה לרבות את היורש, וכן בפ"י ב: ואם המקדיש יגאל לרבות את האשה, ואם המקדיש יגאל לרבות את היורש, וכן בפ"י יא: ואם גאל יגאל לרבות את האשה, ואם גאל יגאל לרבות את היורש. וכן בפי"ב י: ואם גאל יגאל ("איש ממעשרו") לרבות את האשה, ואם גאל יגאל לרבות את היורש, וזה סתם כר' שמעון בן אלעזר בשם ר' מאיר בירוש' מעשר שני פ"ד נה ע"א³³⁵עירובין פ"ז כד ע"ג וקידושין פ"א ס ע"א ותוס' מע"ש פ"ד ד, אלא שבהוצ' צוק' היא משובשת.: אשתו אינה פודה לו מעשר שני רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני, וברייתא שבבבלי קדושין כד א משובשת (שהוסיפו בדברי ת"ק ורשב"א "בלא חומש", ואביי מפיך לה).

483

תפ״דוא"כ סתם שלנו – רשב"א אליבא דר' מאיר.

484

תפ״הויש לנו בפרשה זו סתם שני כרשב"א, פ"ט יב: ואם משתנו ("לבכור") לכהן זה וזה אין עושים תמורה, וזהו כרשב"א בתוס' תמורה פ"א ב ובבלי ח ב.

485

תפ״וויש לשים לב לעובדא, שרשב"א מובא אך מעט בספרא – בששה מקומות: חובה פרשה ד יז "משמו" (של ר"מ), תזריע פ"א ו, מצורע פרשה ה ט, קדושים פ"ד יח, פרשה ג ד "משמו" (של ר' יהודה), פ"ז טו³³⁶אמור פי"ב ה מסופק, מפני שבספרי ראה פיס' קלד: ר' שמעון; וקדושים פ"י ח – הוא מכיל' דעריות..

486

תפ״זויש בו דברים, שאינם מתאימים כלל לשיטת מדרשו של ר"ע ותלמידו ר' יהודה:

487

תפ״חפי"ב ט: יכול בשני מעשרות הכתוב מדבר ("מעשר ראשון ומעשר שני") ת"ל הוא, הוא האמור כאן והוא האמור להלן ("בפרשת עשר תעשר, שאינו מדבר אלא במעשר שני") דברים מחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן.

488

תפ״טוהנה ר"ע דורש מן "עשר תעשר" "שני מעשרות", "אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה" (ספרי ראה פיס' סב), ולהלן הי"ב: ת"ל עשר תעשר שני מעשרות וכו' דברי ר"ע (עי' ראב"ד), אבל דבי ר' ישמעאל לא דרשוהו כך, והם אמרו (מ"ת 76): עשר תעשר את כל תבואת זרעך במעשר שני הכתוב מדבר אתה אומר במעשר שני הכת' מדבר או אינו מדבר אלא במעשר ראשון ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך מעשר שהוא טעון הבאת מקום אמרתי וכו'.

489

ת״צודרך־מדרש זה, "דברים המחוסרים כאן" וכו' – מתנגד לגמרי לשיטת ר"ע, אבל הוא שיטת ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחיסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד (ספרי נשא פיס' ב), "כל פרשה שנאמרה ונשנית" וכו' (סוטה ג א–ב: תנא דבי ר' ישמעאל), "למה נאמרה פרשה זו וכו' בא הכתוב ללמד דברים המחוסרים בו" (מכיל' נזיקין פ"ו)³³⁷ועי' לעיל עמ' 673–674..

490

תצ״אובספרא נמצא רק בפי ר' שמעון (שעל קרבתו לדבי ר' ישמעאל כבר דברנו לעיל):

491

תצ״בנדבה פט"ו ב (אמור פי"ג ג): ר' שמעון אומר נאמר כאן בכורים לה' ונאמר להלן ("בשתי הלחם") וכו' דברים מחוסרין כאן אמרן הכתוב להלן ("דברים מחוסרים להלן אמרן הכתוב כאן").

492

תצ״גואמנם אנו מוצאים בבחקותי עוד דברים אחרים שהם שייכים לר' שמעון: פרשה ג ג–ד: כי יפליא [נדר]³³⁸כ"י ר' וילקוט. נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר (דב' כג כב) מה נדר האמור כאן כי יפליא אף נדר האמור להלן כי יפליא ומה נדר האמור להלן בל תאחר לשלמו אף נדר האמור כאן בל תאחר לשלמו. נדר בערכך הקיש נדרים לערכין מה נדרים בל תאחר לשלמו אף ערכין בל תאחר לשלמו.

493

תצ״דלפי נוסח זה חולקת ה"ד על ה"ג, שלפיה אנו לומדים בל תאחר בערכין מהקש ולא מג"ש, ואמנם נוסח הילקוט כאן: ונאמר להלן נדר מה נדר האמור להלן נדר ונדבה אף נדר האמור כאן נדר ונדבה = ספרי תצא פיס' רסד³³⁹ר"ה ה ב, ושם בכי"י מ' ב' וא"פ ול': ונאמר להלן נדר, כלומר: כאשר נדרת נדבה, דברים כג כד, עי' תוס'., ובציטט שבבבלי אין שם: ומה נדר האמור כאן לא תאחר לשלמו אף נדר האמור להלן לא תאחר לשלמו³⁴⁰=ספרי מטות פיס' קנג ומ"ת 151., וכן לא בפס"ז שם. וא"כ זה מתאים לספרי נשא פיס' כב: נאמר כאן הפלאה ונאמר להלן הפלאה מה הפלאה האמודה להלן (ויקרא כב כא) בנדר ונדבה אף הפלאה האמורה כאן בנדר ונדבה וכו'.

494

תצ״הוהנה ההיקש ערכין לנדרים – הוא מדרשו של ר' שמעון, ויק"ר פל"ז: א"ר שמעון בן יוחי כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכין בל יחל ובל תאחר.

495

תצ״וובפי"ג ו: ר' עקיבא אומר עשר תעשר מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר (שבשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחר מעשר בהמה, עי' לעיל). וזו מובאה בספרי ראה פיס' קה: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון (אחרי הסתם של "שאין מעשרין משנה לחברתה" = "דברי ר"ע" שבפרק יב יג, לעיל), וודאי בשם ר"ע.

496

תצ״זוגם אותו הסתם של פי"ב ט (עד "ולא כל פירות האילן") = ספרי שם סתם ("סתם ספרי ר' שמעון"), ולו נסמך אצלנו: יכול בשני מעשרות וכו' (עי' לעיל).

497

תצ״חזו שבפי"ב יא–יג: מנין שאין מעשרין מן הבקר על הצאן וכו', יכול לא יעשר מן הכבשים על העזים וכו'³⁴¹=בכורות פ"ט מ"א., ק"ו לחדש ולישן שיתעשרו מזה על זה ומַה אם הכבשים והעזים וכו' ת"ל עשר תעשר שני מעשרות [שנה] (כי"ר) שנה אין מעשרין משנה לחברתה³⁴²=ספרי ראה פיס' קה סתם. דברי ר"ע. והנה בברייתא הסתמית שבבבלי בכורות נג ב מסיים: ת"ל עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן וכו'.

498

תצ״טאבל במ"ת 76–77: אני אקרא עשר תעשר שנה שנה ומה ת"ל היצא השדה שאם אני קורא עשר תעשר שנה שנה שומע אני אחד חדש ואחד ישן במשמע ת"ל היצא השדה החדש ולא הישן. ומנ' שלא יעשרו ממין על שאינו מינו אמרת ק"ו מה אם חדש וישן וכו' ("שנה שנה מלמד" וכו' – ספרי הוא, ולא מכילתא).

499

500ואנו רואים שדבי ר' ישמעאל אינם דורשים מ"שנה שנה" שאין מעשרין משנה לחברתה, אלא מן "היוצא השדה"; על־כן סיימו בספרא כאן: דברי ר"ע (שאינו נהוג בספרא על סתם של ר"ע, שאין עליו מחלוקת), וכרגיל במדרשי ר' ישמעאל כשהם מביאים "דברי ר"ע" שחולקים עליהם בלי להביא את דברי החולק.

500

501גם פי"א א: והיה השדה בצאתו ביובל מגיד שהשדה קרוי לשון זכר³⁴³"לשום גזבר", "על שם הגזבר", "ע"ש", ילקוט ומה"ג וערוך. – אינו מתאים לרוחו של הספרא, וכבר הוציאוה ממשמעה, שיבשוה והגיהוה³⁴⁴עי' בפי' הר"ש..

501

502ואפילו פרשה ג ט: זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, נ"ל שהוא ר"ש, בכורות מב א: וכל מקום שנא' זכר אינו אלא טומטום וכו', ואע"פ שהוכיחו ממנו בשבת קלו ב לר' יהודה – סמכו על ה"ב³⁴⁵ועי' תוס' בכורות שם ונדה כח ב ושבת שם ועי' נדבה פרשה ג ז–יא..

502

503מסתמותיו של ר' יהודה אנו מוצאים כאן:

503

504סוף פרשה ג: יעריכנו הכהן בנין אב לכל הנערכים שיהו בכהן, כר' יהודה בסנהד' ב א: ואחד מהן כהן.

504

505פי"ג ד: הא אם המיר סופג את הארבעים, כמשנתנו ריש תמורה, וכר' יהודה בשם ר' יוסי הגלילי (תמורה ג א).

505

506אבל פרשה ד ב: יכול אפי' אמר הרי זה הקדש (סתם, ואפי' הקדש בדק הבית) ומתה תפדה וכו', וזה דלא כר' יהודה (תמורה לב א), שקדשי בה"ב אם מתו יפדו.

506

507ובאגדה פ"ו ד – לא נזכרו כלל דברי ר' יהודה שבמגילה פ"ג מ"ג³⁴⁶עי' גינצבורג, ס' היובל לר"י לוי, 413 בהערה..

507

508והנה בירוש' נזיר פ"ה נג ע"ד³⁴⁷שהזכרתי כבר, לעיל עמ' 645.: רבי הוה יתיב מתני בפרשת אין ממירין בבכור³⁴⁸ת"כ בחקתי פ"ט י–יא, מ"ת לדברים טו יט, 87–88., זחלין אפוי דבר פדיה ("קפרא") חמתיה רבי אמר [הדין] ידע מה אנא אמר כדון אנא מימר וידבר י"י אל משה לאמר לא יימר דברי ר' יהודה (כבי רבי שאומרים: לא ימיר, תמורה ז ב, עי' לעיל).

508

509ואפשר ש"רבי" שנה ברייתא של ספרא אמור פ"ז ז–ח (שהובאה שם בירושלמי) ב"פרשת אין ממירין בבכור" ז"א בפרשת בחקותי (או ראה) ופירשה מעין שפירש אותה בר קפרא. ואמנם כך הוא גם בפסיק"ר פרשה יד (פרה): רבי הוה יתיב מתני מנין שאין ממירין בבכור וכו', ובפסידר"כ פיס' פרה (לז ע"ב)³⁴⁹= אבל בכ"י א"פ שם: ר' חייא, וכ"ה בקה"ר פ"ח ובתנחומא בובר חקת יט, וכן בילקוט קהלת תתקע"ח מפסיקתא ("חמתיה רבי" ליתא בכולם), ונוסח זה נראה עיקר ונכון.. אבל קרוב הדבר ששנו בספרא שלהם דין "אין ממירין בבכור" במקום אחר ולא כאן, והסמיכו

509

510לו דין "מקדיש תמימים לבדק הבית" (אמור פ"ז ח), שהסמיכוהו כאן גם בתוס' תמורה פ"א!

510

511ובירוש' נזיר פ"ה נד ע"א נסמכה לברייתא של נדבה פט"ז ד, לפניה: יהיה קודש מלמד שהקדושה חלה על התשיעי ועל אחד עשר, יכול יקרבו שניהן ת"ל בקר, וזו אינה בספרא שלנו בפי"ג ב–ג, ולפי דרך הירוש' להרכיב ברייתות של הספרא שבשני מקומות יחד – נראה שגם זו ספרא היא.

511

512ולעומת זה לברייתא ב', שהובאה בבכורות ס ע"ב, אמרו: תאני תנא קמיה דר' יוחנן הא מני ר' אלעזר בר' שמעון היא דתניא ראב"ש אומר לעולם וכו'.

512

513אפשר אפוא שפרשת בחקותי היא דבי ראב"ש, ששנה הרבה ממשנת ר"ש, וע"כ יש בה דברים הרבה גם מדבי ר' ישמעאל.

513

514ובאחרונה אני מזכיר שבכ"י ר' נגמרת מגילתא ט' (סיני) בסוף פרשת בהר: סליק פרשת סיני (עי' להלן). זאת אומרת שתשעת הדיבורים (מגילות) של הספרא נגמרו עם גמר בהר!

514

515דברים דומים לספרא בפרשת בחקותי:

515

516פרשה ג ג: אי בני ישראל וכו' = מצורע זבים ריש פרשה א'.

516

517שם ט: זכר ולא טומטום וכו' = נדבה פרשה ג ז.

517

518פי"ב ב ושם י: שיהא הוא וחומשו חמשה = חובה פ"כ ח, שם פרשה יג יב, ספרי נשא ג סתם, בניגוד לר' יאשיה, ומוחלפת בב"מ נד א³⁵⁰ודלא כראב"ש, בתוס' מע"ש פ"ד ב..

518

519ט. חלוקת הספרא³⁵¹ספרות: הופמן, עמ' 21.

519

520לפני הראשונים היה הספרא מחולק ל"תשעה דבורים": ותשעה דבורים תורת כהנים³⁵²ה"ג ד"ו קמג סע"ד.; או "מגילתא" (מכילתא"), ככתוב בסוף כ"י ר': סליקו תשע מגילי (כך!) הארי³⁵³= "תורת כהנים", סתמו של ר' יהודה., או "פרקים": וששה סדרים וט' פרקים דתורת כהנים³⁵⁴במדבר רבה פי"ח..

520

521וחלוקה זו מתאימה לדברי ר"ש ברבי (בקידושין לג א): "שני שלישי שליש (=שתי תשיעיות) שניתי לו בת"כ".

521

522אבל אצלנו ערבוביה בחלוקת הדיבורים.

522

523בד"ו: 1) אחרי נדבה (ט ע"א): סליק דבורא.

523

5242) אחרי חובה (יו א): סליק דבורא.

524

5253) בסוף צו (כב א): סליק דיבורא.

525

5264) בסוף פרשת מילואים (תחילת שמיני), שהיא דבי ר' ישמעאל ואינה ספרא (כד א): סליק דיבורא.

526

5275) בסוף שמיני (כט א): סליק פרשת שרצים,

527

5286) אחרי תזריע פ"ד (ל ע"א) כתובת: פרשת נגעים, ובכותרת של העמוד (עד סוף תזריע): פרשת מצורע.

528

5297) בתחלת מצורע (לג א): מגלת מצורע. ובסוף פ"ה (לז א): חסילו פירקי נגעים.

529

530ואחריו: 8) פרק זבים,

530

5319) אחרי מות (לט ב),

531

53210) פרשת קדושים (מד א),

532

53311) מגלתא אמור (מו ב), ובסוף אמור (נג ב): סליק דבורא,

533

53412) פרשת בהר סיני (נג ב), ובסופה (נו א): סליק סידרא,

534

53513) פרשת אם בחקותי (נו א).

535

536ואפילו אם ננכה "פרשת מילואים", שאינה ספרא, ופרשת בחקותי, נשארים לנו עדיין י"א.

536

537בכ"י ר':

537

5381) בסוף נדבה: סליק דיבריתא,

538

539(ואחריה:) מגילתא נפש.

539

5402) ובסוף חובה: סליק דבירא נפש.

540

541פרשיתה י"ג. ופרקין כ.

541

5423) ואחריה: מגילתא ג' דצו.

542

543ואחרי פי"ח (פ"ד בכ"י): פרשת מילואים. אבל העתיק ממנה רק חמשת הפרקים שבפרשת צו (והעתיק ממנה ה' פרשיות), ורשם בסופה: פרשתה. ו'. ולא העתיק יותר, והניח חלק 41גbג – 42גaג, וכך עשה גם במכילתא דעריות, מפני שידע שאינו ספרא. ותחילת פרשת שמיני (מילואים) חסר שם.

543

5444) ומתחיל בפרשה א' שלנו:

544

545מגילתא רביעייתא

545

546שרצים.

546

547ותחילת "פרשת תזריע", ה' פרקים, מחוברת לשמיני, ורשום עליה: פרשתה. י"א. ובסופה רשום: סליק מכילתא. o

547

5485) (ואחריה:) חמישאה. o (במקום "פרשת נגעים").

548

549ובסופה. אחרי פי"ו (פ"ד בכ"י): חסלת מגילתא

549

550נגעין. ואחריה.

550

5516) מגילתא מצורע. ואית בה

551

552פרשיתה. י"א.

552

553ופרקים. כ"ה.

553

554ואחריה (בסוף פ"ה = ב):

554

5557) מגילתא זבין

555

556פרשתה. ז'.

556

557ז"א, שהוא ממשיך את מספר הפרשיות מ"מגילתא מצורע", עד סוף זבים, סוף פרשת מצורע, ופרשה ד' שלנו – היא אצלו: פרשתה. י"א.

557

558ובסופה: סליק.

558

559חסלת מגילתא

559

560מצורע.!!

560

561(ואחריו:) בשמך רחמנא. (פתיחה לאחרי!)

561

562בתחילת פי"ג (פ"ב בכ"י): פרק.ב'.

562

563עריות.

563

564ובסופו: פרשתה. ט., אבל הוא לא העתיק יותר מעריות, אלא הניח חלק כמו דף,

564

5658) ובתחילת קדושים: בשמך רחמנא.

565

5669) ובתחילת אמור: פרשתה. (ובגליון:) פרש' מגילא ח'³⁵⁵ועל האות ח העבירו קו מחיקה בטעות..

566

56710) ובסוף אמור: חסלת מגילתא אמר אל.

567

568בשם ﭏ אתחיל

568

569מגילתא סיני

569

570ט'.

570

571ובסופה: סליק פרשת סיני.

571

572אבל אחרי בחקותי אין כל סיום!

572

573ברור אפוא, כי "מגילתא זבין", אינה עיקרית בציונים, ומתחילה נחשבו מגילתא זבין ומצורע לאחת, וע"כ נמנו פרשיותיהן באחת, ובסופם רשום: חסלת מגילתא מצורע.

573

574תשע המגילות, או הדיבורים, הן אפוא:

574

5751) נדבה

575

5762) חובה, "מגילתא (דבירא) נפש"

576

5773) מגילתא דצו

577

5784) מגילתא דשרצים

578

5795) מגילתא דנגעין

579

5806) מגילתא דמצורע

580

5817) מגילתא דקדושים

581

5828) מגילתא דאמור

582

5839) מגילתא דסיני

583

584המגילות נחלקו לפרשיות, ור' יצחק האמורא מוסר, ששמנים פרשיות היו בספרא: ששים המה מלכות אלו ששים מסכתיות של הלכות ושמנים פלגשים אלו שמנים פרשיות שבתורת כהנים, ועלמות אין מספר אין קץ לתוספות (שהש"ר ו ח). "וכי מה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין" וכו' (ת"כ נדבה א ט).

584

585פרשיות אלו הקבילו בוודאי, אם מעט ואם הרבה, לפרשיות של המסורה (פתוחות וסתומות). בויקרא ישנן לפי המסורה צ"ח פרשיות ואם ננכה פרשת מילואים (ויקרא ח וט' וי' א–ז), שהיא ג' פרשיות, ופרשת עריות (ויקרא יח וכ'), שהיא י"ד פרשיות, ואגדת בחקותי, שהיא ג' פרשיות, ישארו אפוא: ע"ח פרשיות, ואם ננכה כל בחקותי, ישארו: ע"ו פרשיות.

585

586אבל בספרים שלנו ישנה ערבוביה גדולה בפרשיות. בד"ו טעו תחילה במובנם של ה"פרקים", ולא הבינו שהפרקים הם חלקים של הפרשה (ורובם ב' או ג' פרקים), כמו שהם בכי"י ובקטעי הגניזה. וע"י כך השתמשו בהם ברוב הספר כמנין לעצמו, וכך למשל מנו בנדבה פרשה ג' את הפ"ב לפ"ג (בתור המשך של פ"ב שבפרשה ב'), פ"ב שבפרשה ד' – לפ"ד, פ"ב וג' שבפרשה ה' – לפרק ה' ופרק ו', וכך הלאה עד

586

587שהגיעו בסוף נדבה לפ"כ!

587

588בכ"י ר' יש: א) בנדבה, שהיא מחוברת שם עם ברייתא דר' ישמעאל הנחשבת לפרשה א': ט"ז פרשיות (בד"ו אינן מנויות במספרים).

588

589ב) בחובה: י"ג פרשיות (כבד"ו, אלא שפכ"ב בכ"י: פרשתה "י' ג' " ו"פרשה י"ג" – "פרק ב' ", והוא הנכון, עי' להלן).

589

590ג) בצו: י"א פרשיות (אלא שהחלוקה משובשה שם, וחלוקת ד"ו נכונה יותר, עי' להלן).

590

591ד) בשמיני: י' פרשיות, ופרשה י"א של תזריע.

591

592ה) בנגעים: ח' פרשיות,

592

593ו) במצורע (ביחד עם זבים): י' א' פרשיות.

593

594ז) באחרי: ח' פרשיות.

594

595ח) בקדושים: ה' פרשיות (בפרשה ג' חסר המספר, ואחריה שוב: פרשתה ג'!).

595

596ט) באמור: י"ג פרשיות (בד"ו: י"ד, אבל בכ"י במקום "פרשה ו' " – "פרק ב' ", ו"פרק ה' " ליתא. אבל המספרים משובשים בכ"י: אחרי "פרשתה ז' " הוא מתחיל שוב: פרשתה ה' – כנראה ע"י חילוף של ח' בה' – וחסרות אפוא ג' פרשיות).

596

597י) בבהר: ה' פרשיות ("פרשה ו' " שבד"ו הוא בכ"י: פרק ג', והוא הנכון).

597

598י"א) בבחקותי: ה' פרשיות.

598

599ואם ננכה פרשה א' של נדבה (שהיא ברייתא דר"י) וכל פרשת בחקותי – יש לנו אפוא: ק' פרשיות, ואין החלוקה מתאימה אפוא לחלוקת המסורה.

599

600ואמנם כשאנו בודקים ומשווים את פרשיות הספרא לפרשיות המסורה אנו רואים, שאע"פ שבהרבה מהן מתאימות פרשיות הספרא לפרשיות המסורה – ישנן גם הרבה פרשיות, שאינן מתאימות כלל למסורה: יש בספרא פרשיות של פסוק אחד, פרשיות של "עניינים", שהם רק חלק מפרשת המסורה, ואפילו פרשיות של פסוק וחצי, ולעומת זה ישנן כמה וכמה פרשיות, שהן פרשה וחצי (או: חצי פרשה ופרשה) ושתי פרשיות, ואפילו ג' פרשיות. ומכיון שאי־אפשר להרבות בפרשיות הספרא, מפני שהמספרים שלנו עולים על המספר המסור במדרש – מוכרחים אנו לומר להיפך, שכשם שכ"פ נשתבש בדפוסים מפרשה לפרק ומפרק לפרשה, כך ישנן כמה פרשיות שאינן פרשיות אלא פרקים של פרשה. וצריכים אמנם להביא בחשבון גם את ההוספות, שהרי אין יודע כמה מן הפרשיות הן הוספות ממקור אחר, שאינו כלל ספרא, אבל נכנס כבר בכל הספרים.

600

601וחשוב מאד לעבור על חלוקת הפרשיות, בין למסורה ובין להבנת סדרו של הספרא.

601

602וזוהי למשל הרשימה של ההתאמות והניגודים:

602

603נדבה פרשתא ב' (א') – פסוק א 1

603

604ג' – " 2

604

605ד' – " 3–4

605

606ה' – " 5–9

606

607ו' – " 10– 13, פרשה

607

608ז' – " 14

608

609ח' – " 15–17 עד סוף הפרשה

609

610ט' – " ב' 1

610

611י' – " 2–3, ס"פ

611

612י"א – " 47–, ב' פרשיות ופסוק

612

613י"ב – " 8–10, ענין

613

614י"ג – " 11–13, ענין, ס"פ

614

615י"ד – " 14–16, פרשה

615

616ט"ו (כ"י ר' = פי"ו) ג 1–2!

616

617ט"ז – פסוק 3–17, ב' פרשיות וחצי, ס"פ

617

618חובה א' – " ד 2!

618

619ב' – " 2–3!

619

620ג' – " 6–12, ס"פ

620

621ד' – " 13–21, פרשה

621

622ה' – " 22–23a, פסוק וחצי!

622

623ו' – " 26–23b, ס"פ!

623

624ז' – " 27–35, ב' פרשיות

624

625ח' – " ה 1–3, ענין

625

626ט' – " 4, פסוק!

626

627י' – " 5–13, פרשה וחצי, ס"פ

627

628י"א – " 14–16, פרשה

628

629י"ב – " 17–19, פרשה

629

630י"ג – " 21–26, פרשה

630

631(במקום "פרק כ"ב" שבדפו' פי"ב – בכי"ר: פׄרׄשׄתׄהׄ יג., ובמקום "פרשה י"ג" שבדפו' – בכי"ר: פׄרׄקׄ ב'., ובמקום "פרק כ"ג" – בכי"ר: פרק ג'.)

631

632וכך ישנה ערבוביה גם מפרשת צו ולהלן:

632

633צו פרשה א' – פסוק ו 2–6, פרשה אחת (בכי"ר במקום "פרק ב' " – פׄרׄשׄתׄהׄ ב' ".

633

634ובמקום "פרשה ב" שאחריו – "פׄרׄקׄ ג' (!)".,. פסוק 3–9).

634

635 ב' – 7–11, פרשה אחת (במקום "פרק ג(!)" – בכי"ר: "פׄרׄשׄתׄהׄ ג' ".

635

636ז"א פסוק 10–16, שתי פרשיות, שכן במקום "פרשה ג' " שאחריו שבדפו' – בכי"ר: פׄרׄקׄ ב').

636

637 ג' – 13–16, פרשה אחת (אבל בכי"ר כתוב כאן: פרק ב', כלעיל, ואחריו במקום "פרק ד"

637

638שבדפו' – "פׄרׄשׄתׄהׄ ד' ", ואחריו: פרק ב', במקום ה, ז"א פסוק 14–16).

638

639פרשה ג' – פסוק 18–23, פרשה אחת

639

640 ד' (ה' בכיר) – פסוק ז' 1–10, פרשה

640

641 ה' (ו' בכיר) – פסוק 11–13, ענין

641

642 ז' (גם בדפוסים!) – פסוק 14–17, ענין ח' – פסוק 18–20, ענין

642

643 ח' (בכיר: ט') – פסוק 21, פסוק, ענין

643

644 טו (בכי"ר: פרשתה י') – פסוק 23–27, ענין, ס"פ.

644

645 יו (בכי"ר: פרשתה י"א) – פסוק 29–38, פרשה

645

646אחרי דיבור צו (ליתא בכי"ר "סליק דיבורא") בכי"ר: פרשת מילואים, אלא ש"פרשה" זו שבדפוסים (א–לח) מחולקת בכי"ר לחמש פרשיות (והששית מצויינת, והשאיר ריק ולא העתיק), ותחילת מילואים של שמיני, עד "פרשה א' ", ליתא בכי"ר.

646

647אחריה: מׄגׄילׄתׄא רביעׄייׄתא

647

648שרצים

648

649פרשה א' – י' 9–20, שתי פרשיות

649

650פרשה ב' – י"א 1–8, ענין,³⁵⁶[עד כאן מצאתי בכ"י מו"ר זצ"ל, וחבל!]

650