מבואות לספרות התנאים, מבוא למשנה ולתוספתא, משנתנוּIntroductions to Tanaitic Literature, Introduction to Mishnah and Tosefta, Our Mishnah

א׳XII. משנתנוּ

ב׳א. משנתנו – משנת רבי

ג׳מוסכם ומקובל בשני התלמודים, למן האמוראים הראשונים (ר' יוחנן ורשב"ל) ועד סתם התלמוד הבבלי והירושלמי, – ש"רבי" הוא מסדר המשנה: רבי¹נראה שמכאן ולהלן אינו מן "ספרא דאדם הראשון", אלא סתם התלמוד. ור' נתן סוף משנה²ב"מ פו א, ועי' לעיל, עמ' 169.; מתני' מאן תקין (אגרת רש"ג: אימת איתקן בימי) רבי (יבמות סד רע"ב)³רבה, כי"מ: רבא.; מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר"ש וכו' (ביצה ב ע"ב); ורבי גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי (שבועות ד ע"א); ורבי סתם לה הכא כר"מ והתם כר' יהודה (כתובות צה א, רב חסדא); משנה שלימה שנה רבי (בפי רשב"ל בירוש')⁴כלאים פ"א כז ע"א [שנה לנו], ב"ק פ"ה ה ע"א; פסח' פ"ז לה ע"א וסנהד' פ"ח כו ע"א [משנה תמימה].; כאן שנה רבי⁵רשב"ל, יבמות מא א, גטין כט א, ב"ק נה א [=ירוש' כלאים], שבועות יט ב; רב יוסף, יבמות מד א; רבה בר אבוה, כתובות צח ב.; כך שנה רבי⁶סתם, ירוש' פסח' פ"ג ל ע"א.; לא מיתמנע רבי מיכלל באתר חד ופרט באתר חד⁷רשב"ל, ירוש' קידושין פ"ג סד ע"ב.; לית כללוי דרבי כללין⁸ר' מני, ירוש' חגיגה פ"א עה ע"ד, יבמות פ"ט י ע"א.; בכל מקום ששנה רבי פירש⁹ר' יוחנן. קידושין פ"ג סד ע"ג.; ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים וכו'¹⁰ר' יוחנן, חולין פה א.; ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ושנה כיוצא בו¹¹ר' יוסי, ירוש' סוטה פ"ג יט ע"א ועי' להלן, 204., רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי¹²ר"ה ז ע"ב, מגילה ט ע"ב, שבועות ד ע"א, חולין פד א, קד א, ועי' להלן!, ועוד כאלה.

ד׳ואעפ"כ נסתמה משנתנו בהרבה מקומות שלא כרבי: מתני' דלא כרבי¹³ר"ה יט ב, בכורות נא א, ערכין לא א, ירוש' בכורים ספ"ב סה ע"ב, יומא פ"ח מה סע"ב [בבלי שם פה ב: נימא מתני' דלא כרבי], ע"ז פ"ה מה ע"ב [אצל: מתני דר'], ועוד.; נימא מתני' ("תנן") דלא כרבי¹⁴ביצה י ע"ב, יבמות כו א, ב"ק נט ב, מנחות לה א.; לימא ראב"ש ולא רבי¹⁵יומא לו א.; הא (משנת מנחות) רבי הא (משנת מגילה) ראב"ש¹⁶רבה, מנחות עב א, ור' יוחנן בירוש' מגילה פ"ב עג ע"א.; מתני' מני לא רבי ולא רבנן¹⁷ביצה יח ב.; מני אי רבי אי רבי פלוני¹⁸מגילה ד ע"ב., וכדומה.

ה׳וכך אנו מוצאים עוד כמה וכמה משניות שנסתמו שלא כרבי¹⁹העיר ע"ז ראשונה הר"ש מקינון ב"כריתות", לשון למודים, סוף סי' נח; רז"פ, דרכי המשנה, 216, ובארוכה. בספרוינד, 321, ואחריו אלבק, 81.:

ו׳ברכות פ"ג מ"ה, שלא כרבי בתוס' פ"ג יח.

ז׳שבת פי"א מ"ו – תוס' פ"י יט (ועי' בבלי).

ח׳ביצה פ"ב מ"ג – תוס' פ"ב ט.

ט׳סוטה פ"ז מ"א – תוס' פ"ז ז.

י׳גטין פ"ז מ"ג – תוס' פ"ג טז (ועי' בבלי וירוש').

י״אב"מ פ"ד מ"ד (מי שהוטל וכו') – תוס' פ"ג טז (ועי' בבלי נא א).

י״בסנהד' פ"א מ"א (דיני ממונות בשלשה) – תוס' פ"א א (תוס' שבועות סוף פ"ג, בבלי וירוש').

י״גמכות פ"ב מ"ז (הרג באותה העיר) – תוס' פ"ג ח.

י״דבכורות פ"ח מ"ט (ואינו נוטל פי שנים בשבח) – תוס' פ"ו טו (ועי' בבלי ב"ב קכד א).

ט״וסוף אהלות (ומקום הלגיונות) – תוס' פי"ח יב (הקסטראות והלגיונות).

ט״זמקואות פ"ט מ"ג – תוס' פ"ז י (ומתני' ר' יוסי בר' יהודה).

י״זשם פ"י מ"ח (חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ) – תוס' פ"ז ט: נכנס לו חץ ביריכו ‏רבי אומר אינו חוצץ וחכ"א ה"ז חוצץ וכו' ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאנו חוצץ (ומתני' רבנן).

י״חוכאלה עוד²⁰ועי' לעיל ר' יוסי בר' יהודה, ראב"ש..

י״טאבל כבר ראינו, שזהו דרכו של רבי לשנות מחלוקתו עם החכמים ולהוסיף בפירוש: ורואה אני את דבריהם מדבריי (לעיל), ורב כהנא אומר לרב אשי, כשאמר לפניו דברי רב יוסף ("רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי", שבועות ד א): לא תימא רבי נסיב לה אליבא דתנאי וליה לא ס"ל אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש; והמסקנא (שם ה א) ו אלא בשבועות נסיב [לה] אליבא דר"ע וליה לא ס"ל: זו היתה אפוא מדה ידועה של רבי, שהיה שונה דברי תנאים אחרים (כאן קדומים), אע"פ שאין זו דעתו, כשם שאמרו על ר' יוסי תנא דסדר עולם: ר' יוסי תני לה ולא סבר לה (נדה מו ב), כי זו היתה מדת התנאים לשְנות לפעמים דברי אחרים, שאינם מסכימים להם. וכך אמרו (עירובין לח ב) אפילו על "דברי רבי" שבברייתא שם: רבי תני לה ולא סבר לה, שלא את דעתו מסר כאן אלא הלכה קדומה.

כ׳וכנגד זו ישנם כמה סתמות – כרבי, על פי הכרעתו:

כ״א1) נדה פ"ה מ"ו, בבלי מה ב: ת"ר אלו דברי רבי, רשב"א אומר דברים האמורים בתנוקת בתנוק אמורים, דברים האמורים בתנוק בתנוקת אמורים ("מחליף"!).

כ״ב2) שביעית פ"ב מ"ד, ירוש' שם לג ע"ד: מתניתא דרבי ברם כרבנין מזהמין וכו' (ועי' תוס' פ"א יא ובבלי ע"ז ב ע"ב!).

כ״ג3) תרומות פ"ג מ"א – תוס' פ"ד ז (התורם חבית של יין וכו' דברי רבי), ירוש' שם מב ע"א: דרבי היא (ועי' בבלי ב"ב פד א–ב).

כ״ד4) מעשרות פ"ג מ"א – ירוש' שם, נ ע"ג: מאן תניתה רבי.

כ״ה5) גיטין פ"ו מ"א (תוס' פ"ו א, בבלי סג א), ירוש' שם מז ע"ד: מ[אן] תני אי איפשי רבי.

כ״ו6) הוריות פ"א מ"ד (או שלא היה שם מופלא של ב"ד), תוס' פ"א ב (אומר אני), ירוש' מו ע"א: מתניתא דרבי.

כ״ז7) ביצה פ"ב מ"ג (ומטבילין מגב וכו'), בבלי שם יח ב.

כ״ח8) וכך הדבר גם: ערלה פ"ג מ"ה: תנור שהסיקוהו וכו' תדלק הפת – רבי, פסחים כו ב (ושמואל מפיך לה, שם כז א: וחכ"א הפת אסורה וכו').

כ״ט9) מע"ש סוף פ"ד: היה שם מנה וכו' – רבי, תוס' פ"ה ז ירוש' שם וביצה פ"א ס ע"ג ובבלי שם י ע"ב.

ל׳10) וכן משנת ביצה פ"א מ"ד (שם ושם).

ל״א11) עירובין פ"ג מ"ג (נתנו באילן), תוסי פ"ג יג (ועי' בבלי לג א וירוש' שם כא ע"א).

ל״ב12) סנהד' פ"א מ"ו ("בהטייתך" וכו') – רבי בתוס' פ"ג ז.

ל״ג13) מנחות פי"א מ"ו: כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית (ממזרח למערב), רבי היא, ברייתא בבבלי צח ב: מזרח ומערב היו מונחין דברי רבי (ומתני' – כרבי, תוס' שם) ראב"ש אומר צפון ודרום.

ל״ד14)²¹פרט זה סימנו מו"ר (למחיקה?) בסוגרים. בכורות פ"ט סמ"ח: זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש – רבי בברייתא ס ע"ב: כלל אמר רבי כל זמן שלא נעקר וכו', ת"כ בחקותי פי"ג ג: זה הכלל שהיה רבי אומר כל וכו'.

ל״ה15) טהרות פ"א מ"ט (נמצא במעטן) – דברי רבי, תוס' פי"א א.

ל״וויש משניות שסתמן רבי בחלקן כתנא אחד ובחלקן כתנא אחר: רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי²²רב יוסף בכמה מקומות, ר"ה? ב וש"נ..

ל״ז1) ר"ה ז ב: באחד באלול ר"ה למעשר בהמה (ר"ה פ"א מ"א). מני ר"מ היא דתניא (בבכורות) רמ"א באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ולרגלים מני (רישא "באחד בניסן ר"ה לרגלים") ר"ש היא אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי, רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, ברגלים סבר לה כר"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר"מ.

ל״ח2) מגילה פ"ב מ"ט. רישא דלא כר"מ וסיפא ר"מ, וע"ז אמרו (בבלי ט ע"ב): רב יוסף אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי.

ל״ט3) שבועות פ"א מ"א: שבועות שתים שהן ארבע ("שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי", ריש פ"ג) ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע (מפורש בריש פ"ב), בבלי ג א–ה א: מני מתני' לא ר' ישמעאל ולא ר"ע אי ר"י האמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא אי ר"ע האמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש – אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, בשבועות²³כסדר כי"י ורש"י. [נסיב]²⁴דפו"י וכ"י מ': סבר, ורש"י הגיה מתוך הסוגיא: נסיב, עי' ריטב"א. אבל אפשר שהפירוש אינו מדברי רב יוסף אלא מדברי סתם התלמוד, וכמו בר"ה. לה כר"ע בידיעות [נסיב]²⁵דפו"י וכ"י מ': סבר, ורש"י הגיה מתוך הסוגיא: נסיב, עי' ריטב"א. אבל אפשר שהפירוש אינו מדברי רב יוסף אלא מדברי סתם התלמוד, וכמו בר"ה. לה כר' ישמעאל, אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי לא תימא (רבי) נסיב (לה אליבא דתנאי וליה)²⁶עי' ד"ס. [ו]לא סבר לה²⁷עי' ד"ס. אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא וכו' רבי אומר א"צ וכו' א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, אשכחן בידיעות וכו' שבועות דאית (כצ"ל) ליה טעמיה דנפשיה מנלן וכו' אלא בשבועות נסיב (אליבא דר"ע וליה) [ו]לא סבר לה (כי"מ).

מ׳"נסיב" ("לקח") הוא אפוא רק "סידור", בחירת המקורות, ולא הכרעת־הלכה, אלא שיש בהם שהם גם "סבר לה", וזה השפיע לפעמים על בחירתו.

מ״א4) חולין פ"ח מ"א – בבלי קד א: רישא רבנן וסיפא ר"ע אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בנדרים סבר לה כר"ע בבשר בחלב סבר לה כרבנן (ועי' המעשה דלוי ורבי, שם קטז א: אמאי לא תשמתינהו)²⁸בחולין פד א נאמרו דברי רב יוסף מתוך דיוק, ואינם מוכרחים בגוף המשנה..

מ״בוכשם שהתנאים שלפניו שנו בכמה מקומות את דברי התנאים שקדמו להם לפי דעתם הם (עי' לעיל), כך נהג גם רבי:

מ״ג1) תמורה פ"ב מ"ב: חטאת היחיד שכיפרו בעליה ("באחרת") מתה ושל ציבור אינה מתה (=דברי ר"ש שבסיפא) ר' יהודה אומר תמות, ואמרו בבבלי שם (טו א): אמר רב המנונא תניא ("המקדיש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות – איזו מהן שירצה יביא" והשניה) ר' יהודה אומר תרעה רש"א תמות. ומי אמר ר' יהודה תרעה והא ר' יהודה תמות שמעינן ליה ("במתניתין אפילו גבי ציבור וכ"ש יחיד") וכו' אידי ואידי בשעת הפרשה ("באבודה בשעת הפרשה שנמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה") ולא קשיא הא ("משנתנו") ר' יהודה אליבא דרבי (בתמורה פ"ד מ"ד: המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן יקרב חטאת והשניה תמות דברי רבי) הא ("ברייתא") ר' יהודה אליבא דרבנן²⁹השוה כיו"ב סנהד' פד א: הא ר"ש אליבא דר"ע הא רבנן אליבא דר"ע, וכדומה הרבה. ("דאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאה מאחר שכיפרו הבעלים"). ועי' תוס' פ"ב יד: המפריש מעות וכו' ומודים חכמים לרבי במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והקריבה ואח"כ נמצאת הראשונה שתמות.

מ״דאמנם רבי שנה כאן בפ"ב סתם "שכיפרו בעליה", כחכמים שבפ"ד, אבל לדעתו – שהוא מחמיר בלא נתכפרו בעליה – שנה בדברי ר' יהודה: תמות.

מ״ה2) וכך שנה במע"ש פ"ד מ"ז: (רישא: הפודה מעשר שני ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש.) היה מדבר עם האשה על עסקי גטה וקדושיה ונתן לה גטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש.

מ״ווזו – ר' יוסי ור' יהודה אליבא דרבי, שכן שנינו בברייתא שבקידושין ו ע"א: רבי אומר והוא שעסוקין באותו ענין ר' אלעזר בר' שמעון אומר אע"פ שאין עסוקין באותו ענין. ובתוס' קידוש' פ"ב ח (צוק'): נתן לה קידושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אומר מקודשת ר' יהודה אומר אינה מקודשת רבי אומר אם עסוקין באותו ענין מקודשת זאם לאו אינה מקודשת. וכיו"ב בתוס' גיטין פ"ח (ְפ"וּ) ח: הלך אצל לבלר ונטל גיטה ונתן לה ולא אמר לה הא גיטך ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר אם עסוקין וכו'.

מ״זוזהו ששנה רבי במע"ש: היה מדבר עם האשה על עסקי גטה וקדושיה ו־נתן וכו' (ולא כמו ששנינו בתוס' שם: נתן לה וכו'), – היינו "עסוקין באותו ענין", ומפני דבריו של ר' יוסי שהלכה כמותו (שמואל בבבלי שם) שנה כך. וכך פירשו שמואל ור' אושעיא בבבלי שם. (ולפי הירוש', מע"ש שם נה ע"א בשם "רבי הושעיה": מה פליגין [כלומר: ר' יוסי ור' יהודה] כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים אבל אם היו עסוקין באותו ענין גט הוא וכו', עי' שם, מעין דברי אביי בבבלי: מענין לענין באותו ענין).

מ״חוכיו"ב אומר רבי גם לרישא, בתוס' מע"ש פ"ד יד: הפריש תרומה מעשר ראשון ומעשר שני ולא קרא להם שם ר' יוסי אומר נתקדשו ר' יהודה אומר לא נתקדשו ר' אומר, אם עתיד לקרות להם שם אין בהן קדושה עד שיקרא להם שם אם אין עתיד לקרות להם שם כיון שהפרישן נתקדשו (שהאמירה אינה מעכבת אלא המעשה מוכיח).

מ״טויש שהכריע באותה הלכה לענין אחד כתנא זה ולענין אחר כתנא אחר:

נ׳כך אמר ר' יונתן (חולין פה א): ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו (חולין פ"ה מ"ג) ושנאן בלשון חכמים (ר"ש פוטר וחכמים מחייבין) ודברי רבי שמעון בכסוי הדם (שם פ"ו מ"ב) ושנאן בלשון חכמים (ר"מ מחייב וחכמים פוטרין)³⁰כיו"ב אמר רבא (כתובות כב כ) על פסקו של ר' יוחנן (שם): וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגרושין ולא ראה במיתה..

נ״אוהם הם הדברים הרגילים בפי רבי: נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלוני ב ־: הכל כמנהגם של ר' יוסי ור"ש ורשב"ג ו"המכריעין לפני חכמים" (עי' לעיל).

נ״בולכשנסַכם לפי־שעה עדויות והערות אלו שיצאו מפי רבי עצמו, הרי אנו רואים:

נ״ג1) שהמשנה ששנה רבי היא בעיקרה המשנה שנשנתה לפניו (דתני, משנתנו, ועי' להלן), ושרבי בעצמו היה מסופק לפעמים בפירושה וב"טעמה".

נ״ד2) ששנה משנתו בעיקרה על־פי ה"תנא" של בית־דינו של רשב"ג, רבו ר' יעקב (בן קורשאי), ודבר שאותו תנא לא שנאו – לא הכניסו בכמה מקומות במשנתו (לא חילק לי ר' יעקב).

נ״ה3) שדברים שהיו מסופקים בעיניו, אם הם מחלוקת ישנה, או חדשה על־פי המחלוקת הישנה, אותם הדברים שנה ר' בשם החולקים האחרונים כאילו היא מחלוקת חדשה (זבחים, עירובין. סנהדרין); כיו"ב אמר רבי במקום אחד³¹ירוש' מו"ק פ"ג פא ע"ד.: אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתַנַיָא מחליפין.

נ״ו4) שהוסיף ב"משנתנו" דברים ששמע מאחד מרבותיו האחרים (ר' אלעזר בן שמוע ביבמות).

נ״ז5) שקיטע דברים ששנו אחרים, אבל לא נשנו במשנה הרשמית במקום זה, אלא נרמזו במקום אחר (ב"ק פ"ד מ"ט).

נ״ח6) שסתם דבריו במשנתנו ושנאם כך; שהם יכולים להסכים לדעת ר' יעקב ודעתו, אבל אינם מסכימים לדעת ר"מ ור' יהודה (תרומות).

נ״ט7) שהעיר על משניות, שהן משנת יחיד (ר"נ, ר"ע), ואעפ"כ שנה אותן במשנתנו.

ס׳8) ששנה משנת יחיד (ר"ע) אע"פ שחכמים חולקים עליו, מכיון שאפשר לפרשה כהכרעתו (יבמות פ"ה מ"ג).

ס״א9) ששנה דבריו ודברי חכמים (חבריו), והוסיף עליהם בפירוש: ורואה אני את דבריהם מדבריי. יש שאותה הערה ישנה במשנה ויש שהיא שנויה בתוס'.

ס״ב10) ששנה דבריו ודברי חכמים חבריו והכריע בינו לבין חבריו (בברייתא) בפרטי הדברים: נראין דבריי כש־ ודברי חבריי כש־.

ס״ג[ב. הכרעות רבי]

ס״ד(נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלו' ב־)

ס״העד שאנו דנים על "נראין" של רבי אנו צריכים לברר את ענין ה"הכרעה", שלא נתברר לא אצל הראשונים ולא אצל האחרונים.

ס״ושנינו בתוס' סנהד' פ"ז ו: אין נזקקין לדין אלא במקום מכריעין (כלומר: במקום שישנם "מכריעין", כמו "אין נמנין אלא במקום גדול", שם ב). ויש לנו דוגמא אחת מן "המכריעין" ההם בהכרעה של "מעין שניהם": בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש רמ"א אינו צריך, ר' אליעזר אומר צריך ר"ט אומר אינו צריך רע"א צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא (קידוש' כד ב); "הכרעה" זו היא אפוא במקצת כדברי ר"ט ובמקצת כדברי ר"ע, "מעין שניהם" (ועי' להלן). כיו"ב אומר רבי בספרי נשא פיס' ח (שהבאתי לעיל): אני אכריע אם היתה טהורה וכו', ז"א במקצת הזכות תולה ובמקצת אינה תולה. ואמר³²שבת לט סע"ב–מ רע"א. רב תנחום אמר [ריב"ל]³³כ"י מ', והוא הנכון (אבל שם חסר ר' יוחנן), שכ"ה בירוש' (עי' להלן), ור' תנחום בשם ריב"ל רגיל, ברכות כח ב, מגלה כב א ועוד. ר' יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי³⁴כ"ה בד' שונצינו ובכ"י א"פ. כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות (כלים פכ"ה מ"ב) שאע"פ שר"א מחמיר ור' יהושע מיקל ור"ע מכריע אין הלכה כדברי המכריע, (והתלמוד מפרש:) הדא דר"ע תלמיד הוא ועוד הא הדר ביה ר"ע לגביה דר' יהושע³⁵שבת פ"ב מ"ג: פתילת הבגד – רע"א טהורה, בבלי כט ב.. אבל בירוש' שבת פ"ב ה רע"א אמרו: ר' זעירא [ר' יוחנן]³⁶שרידי ירושלמי, 73. ר' ינאי ר' ירמיה בשם ר' יהושע בן לוי נראין דברים שתהא הלכה כר' עקיבא שהוא אומר מעין שניהן, ואינה (="ואינה הלכה") אלא כר' יהושע מקולי שלש על שלש (ולא נתן טעם כלל משום שר"ע תלמיד הוא או שחזר בו).

ס״ז"מעין שניהם" – זו היא הכרעה, וכך אמרו בירוש' פסח' פ"א כז ע"ד: א"ר יודה בן פזי נראין דברים שתהא הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן, אתא ר' אבון ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן³⁷דומה לו בירוש' תרומות סוף פי"א מח סע"ב: והא ר' יודה אומר מעין שניהן ור' יוסי אומר מעין שניהם.. אבל בבבלי פסח' יג א: אמר רב נחמן בשם רב הלכה כר' יהודה, ואמר לו רבא: ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע, א"ל ר"ג לאו מכריע הוא (טעם דנפשיה קאמר)³⁸ליתא בכי"י. (שלא על דברי ר"מ ור' יהודה הכריע, שלפניהם היה, ואין ראשון מכריע לדברי אחרון)³⁹ר"ח שם, תוס' ב"ק קטז א.. דברי ר"ג שאומר בחולין כר' יהודה, ובתרומה כר"מ, היו נחשבים ל"הכרעה", אם היה אחריהם ולא לפניהם.

ס״חוכיו"ב אמרו בירוש' ר"ה פ"א נו ע"ד: אמר בן עזאי⁴⁰תוס' בכורות פ"ז ט. הואיל ואילו אומ' כך ואילו אומ' כך (רמ"א באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי) יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן וכו' ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו (של ר"ע) וכו' שכן נחלקו עליה אבות העולם וכו' ר' ישמעאל ור"ע (ובן עזאי הוא מן "הדנין לפני חכמים", ונראה שהם הם המכריעים).

ס״טגם "הכרעה" זו היא פשרה, במקצת כדברי זה שהוא אומר באחד בתשרי ובמקצת כדברי האומר באחד באלול.

ע׳וכיו"ב תוס' נדה פ"ד ה (בבלי כג א): ארחב"ג נראין דברי ר"מ בבהמה וכו'.

ע״אוכך, כדרך "המכריעין לפני חכמים", הם דברי ר' יוסי בתוס' מע"ש פ"ד ו–ז: אמר ר' יוסי⁴¹[אבל בבבלי ב"מ נד א (גם כי"מ וה' I): רבי!] נראין דברי ר"א בשבת ודברי חכמים בחול, וכיו"ב הברייתא שבבבלי ב"מ נד א: אמר ר' [יוסי]⁴²כך בכל כי"י. נראין דברי ר"א בהקדש ודברי חכמים במעשר. גם כאן ה"הכרעה" היא "מעין שניהן", והיא הכרעה על מחלוקת ר"א ור' יהושע!

ע״באבל בבבלי (פסחים כא ב) הביאו ברייתא: חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך חבל ובה"א תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי (ר"ח: משום אביו!) אני אכריע בשדה תשפך חבל בבית תעשה זילוף (איכא דאמרי בחדש תשפך חבל בישן תעשה זילוף) אמרו לו אין הכרעת⁴³כך ("הכרעת") בכ"י מ' ובדפוסים (ישנים וחדשים) וברש"י ובערוך, וכן בנזיר ובחולין; בב"ק: הכרעה, אבל מ': הכרע'. ("הכרעה") שלישית מכרעת, רש"י ותוס' פירשו: "הכרעת שלישית", כל שלא גילו הראשונים את דעתם לחלק בין זה לזה, והמכריע מחלק – זוהי "הכרעת שלישית", אבל א"כ גם הכרעת המכריעין לפני חכמים, וגם הכרעת רבי בסוטה, וגם "הכרעת" ר' יהודה בשבת לט ב ("בחמין אסור בצונן מותר"), שנחשבה שם כ"הכרעה", וגם הכרעת רבן גמליאל ובן עזאי ור' יוסי הם "הכרעה שלישית", שהרי הראשונים לא גילו כאן כלל את דעתם לחלק בין זה לזה. וכל "נראין" של ר' הוא ממין זה (עי' להלן).

ע״גור"ח (בפסחים שם) מפרש: ר' ישמעאל תלמיד הוא ולא חשיב ר' ישמעאל בר' יוסי לאכרועי; דהא ר' יוסי אביו של ר' ישמעאל שאמר שמועה זו משמו תלמיד שלישי לגבי ב"ה וב"ש הוא לכשתחשוב מרבן יוחנן בן זכאי שהוא תלמיד להלל עצמו עד ר' יוסי אתה מוצא אותם שלשה, ר' יהושע ור' עקיבא ור' יוסי, ולא עדיף ר' ישמעאל לאכרועי על ב"ה, וזהו שאמר אין הכרעת שלישי מכרעת⁴⁴ועי' ערוך ערך כרע.; אבל א"כ איך "הכריע" ר' יוסי במחלוקת ר"א ור' יהושע (בתוס' מע"ש).

ע״דובבבלי חולין קלז א שנינו: ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארבע (לא שתים כב"ש ולא חמש כב"ה) שנאמר וארבע צאן וכו' אמר רבי אילמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי דברי קבלה אנו דברי בריבי שומעין וכל שכן שדבריהן דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה. והאמר מר אין הכרעת ("הכרעה") שלישית מכרעת אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרה וכו'.

ע״הכאן ר' יוסי מתווך ביניהם, לא שתים ולא חמש אלא ארבע, וגם כאן פירש ר"ח (בערוך), שהיא הכרעת דור שלישי.

ע״וובנזיר נג א: אר"א זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל וכו' ומקצתן היו אומרין אף רובע עצמות ורביעית דם לכל ב"ד שלאחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח⁴⁵תוס' פ"ה א, ואין שם "לכל"., מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת⁴⁶"הכרעת תלמידים שב"ד אחרון היו תלמידים לזקנים הראשונים", לפי' ר"ח: "כי הראשונים לא גילו דעתם לחלק בין נזיר ועושה פסח לתרומה וקדשים", לרש"י., אמר ר' יעקב בר אידי מפי שמועה אמרו וכו'. התירוץ כאן כמו בחולין, אבל בירוש' (נזיר פ"ז נו ע"ג) באו דברי ר' יעקב בר אידי אחרי הברייתא בלי כל קושיא (ובבכורות נח א, על דברי בן עזאי שלמעלה: וליחזי טעמיה דמאן מסתבר וכו' א"ר יוחנן מפי השמועה אמרוה וכו').

ע״זכאן בנזיר ישנה הכרעה "מעין שניהן". ו"ב"ד שלאחריהן" (של זקנים) יכולים להיות סמוכים לזקנים אחריהם; הם יכולים אפוא להכנס רק בסוג "תלמידים" (כפי' המפרשים על־פי שבת), אבל לא בסוג "דור שלישי".

ע״חאבל גם "המכריעים לפני חכמים", הם "תלמידים", כמו "הדנין לפני חכמים", וא"כ תלמיד יכול להכריע.

ע״טסוף דבר שני הפירושים דחוקים, ואינם מתאימים עם העובדות.

פ׳ואנו אין לנו אלא להתחשב עם העובדות: מעין שניהן – "הכרעה" היא, אף בשעה שלא גילו הראשונים את דעתם, שיש הבדל בין פרט זה לזה, וגם זו של "תלמיד" ואפילו של "דור שלישי" "הכרעה" היא.

פ״אולא נשאר לנו אלא פירושו של רב האי גאון "בקבלה"⁴⁷פי' ר"ח לפסחים וערוך וכן פי' "רש"י" בנזיר.: כי אינה הכרעה אלא בזמן ששנים חלוקים ואחד מכריע כאחד מהן שנמצאו שנים ואחד מכריע והלכה כרבים, אבל בזמן שאומר חצי דברי זה וחצי דברי זה אין זה מכריע, טעם שלישי הוא. (וזהו "הכרעת שלישית" – "דעה שלישית").

פ״בזאת אומרת, שחבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי חולקים על כל מין הכרעה כזו "מעין שניהם" (בין שגילו הראשונים דעתם לחלק בפרטים ובין שלא גילו, בין בדור אחד ובין בדור שלישי).

פ״גאבל "הכרעה" זו נהגה ונהגה בבית־המדרש ובין התנאים, ורבי בחולין מסכים לה, ולא מפני שהיתה "מפי שמועה", כדברי ר' יוחנן, אלא מפני שהביאה ראיה מן התורה.

פ״דסוג שני של "הכרעות" הוא זה שהזכיר רה"ג, והוא:

פ״הברכות מג ב: בש"א מברך על השמן וכו' ובה"א מברך על ההדס וכו' אמר ר"ג אני אכריע ("לצד בית שמאי") שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' א"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע; ירוש' שבת פ"א ד סע"א: (ו)ר"ע⁴⁸בירוש' צ"ל: א"ר יוחנן דברי ר' יוסי רבי עקיבה בא, וכנו' הראשונים בבבלי: ר' יוסי. בא להכריע על דברי ב"ה (בברייתא שבבבלי שבת יט ב; לא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה); תוס' פסחים פ"א ז: א"ר יוסי אילו דברי ב"ש וב"ה הכריע ר"ע לסייע דברי ב"ה⁴⁹וכיו"ב "לסייע לדברי ב"ה" במע"ש פ"ב מ"ז ובסוכה פ"ג מ"ט, עי' לעיל, "ר"ע", עמ' 79.; "הכריעו חכמים לסייע דברי פלוני", תוס' שקלים פ"ב ב, חגיגה פ"א א (דפו' וכ"י לונדון) וקידושין פ"א ד⁵⁰סוג "הכרעה" אחר היא הכרעה שבן־המחלוקת מכריע בינו לבין החולק עליו מתוך טעם, תוס' פסח' פ"ב ז, מנחות פ"ו יט..

פ״וובלשון "נראין": נראין דברי פלוני מדברי פלוני, נראין דברי פלוני – וכדבריו אנו מורים (עי' ר' יוסי).

פ״זועכשיו אנו באים להכרעותיו של רבי, שהוא מכריע "מעין שניהם":

פ״חתוס' שביעית פ"ח ג, שבת פ"ח כ (ב"מ), מו"ק פ"א ג (ירוש' פ ע"ג), ח (בבלי ז א–כ), פ"ב ב (בבלי יד א), קידושין פ"ד ז, בבלי ב"ב עט א, תוס' תמורה פ"א ח (בבלי יא ב), ערכין פ"ד לג (= משנה פ"ח מ"ה), חולין פ"ב ה (בבלי יב א), פ"ח ו (בבלי קט ב), אהלות פט"ו ח, נגעים פ"א ח, נדה פ"ג ד, מכשירין פ"ג יד וטבול יום פ"ב יב; ירוש' יבמות פ"ד ו סע"א (נדה פ"א מט סע"ב).

פ״טבירוש' שם אמרו על פסקו של ר' אבהו כר' יוסי (בברייתא שם): דלא כן מה אנן אמרין ר' יודה ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי? אלא בגין דאמר ר' נראין. לא כן אמר רבי בא בשם ר' זעורא כל מקום ששנה ר' נראין עדין המחלוקת במקומה ("שאין הכרעת שלישית מכרעת") חוץ מעיגול של דבילה (תוס' טבול יום שם), דדין מודי לדין ודין מודי לדין (="נראין דברי ר' פלוני לר' פלוני", שבבבלי בכ"מ)⁵¹חוץ משבת פ ע"ב, מו"ק ז ע"א, ב"מ נד א וחולין קט א, ועי' תוס' שם ונדה נב א..

צ׳אבל רבי סובר שהלכה כדברי ה"מכריע" אפי' בהכרעה ממין זה, וכך פסק גם ר' יוחנן (עי' לעיל) אפי' בהכרעות ממין זה, וכך נהג (למשל כתובות כב ב: וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה), וכך נהגו רוב האמוראים: הלכה כר' פלוני ב־ וכר' פלוני ב־ (רגיל).

צ״ארוב "נראין" אלו של רבי הם למחלוקות שבמשנתנו, ומעט למחלוקות־תנאים, שלא נשנו במשנתנו, והם:

צ״ב1) תוס' דמאי פ"א ט (עי' פ"ב מ"א סיפא): דברי ר"מ וחכ"א אף⁵²כצ"ל, כנוס' הדפו' וכי"ו, כ"י ארפורט: על. הדברים התדירין כגון האגוזין וכו' פטורין ושאר כל הדברים חייבין אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בדבר שאינו קבוע ודברי חכמים בדבר הקבוע⁵³ועי' ירוש' פ"ב כב ע"ד: רבי אומר אחר מקומו וראב"ש אומר אחר מעמדו..

צ״ג2) תוס' מו"ק פ"ב ב – במשנה פ"ג מ"א ומ"ב סתם כחכמים.

צ״ד3) תוס' סוטה פט"ו א⁵⁴בבלי מח ב, ירוש' פ"ט כד ע"ב.: ובו בנה שלמה את ביהמ"ק וכו' דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר היה מגרר אותו מבחוץ וכו' אמר רבי נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו.

צ״ה4) תוס' חולין פ"ב ה⁵⁵בבלי יב א וש"נ, ומוחלפת המחלוקת.: נראין דברי ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי בשמצאה בתוך הבית ודברי ר' יהודה בשמצאה באשפה.

צ״ו5) תוס' נדה פ"ג (ג־)ד (בבלי נג א): (– דברי ר"מ ר' יהודה בן אגרא אומר משום ר' יוסִי בין כך ובין כך הרי זו חוששת) אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בן אגרא בזמן שלא בדקה ודברי ר"מ (בבלי: חכמים) בזמן שבדקה. וכאן מביא הבבלי (שם) ברייתא אחרת: הרואה כתם לראייה מרובה ("ג' גריסין בועודות") חוששת, לראייה מועטת אינה חוששת דברי⁵⁶זו, אין בכ"י מ'. ר' יהודה בן אגרא שאמר משום ר' יוסי (כדברי ר"מ בתוס') אמר רבי אני שמעתי ממנו ("מר' יוסי") שאחת זו ואחת זו חוששת ומן הטעם הזה אמר לי וכו' ונראין דבריו כשבדקה ("תרי תנאי אליבא דר' יהודה בן אגרא")⁵⁷ובוודאי שיש כאן בברייתא הראשונה צירוף של שתי ברייתות, המחלוקת לפי תנא אחד ודברי רבי לפי ברייתא אחרת ("דבי רבי"). ו"דברי ר' יהודה בן אגרא" שבדברי רבי הם דבריו לפי הברייתא השניה (=דברי ר"מ), ו"דברי חכמים" (כנו' הבבלי) שבדברי רבי הם דברי ר' יוסי לפי דברי רב עצמו..

צ״ז6) תוס' מכשירין פ"ג יד: דם המת מטמא בכל שהוא דברי ר' מאיר ור' יוסי אומר ברביעית אמר רבי נראין דברי ר"מ בטומאה קלה וכו' ודברי ר' יוסי בטומאה חמורה וכו' – במשנה פ"ו מ"ו אין כאן אלא סתם: ורביעית מן המת.

צ״ח7) טבול יום פ"ב יב⁵⁸שנרמזה בירוש' יבמות פ"ד ו סע"א ונדה פ"א מט ע"ב, עי' לעיל. – המחלוקת אינה במשנה, אבל ההלכה נרמזה בפ"ב מ"ג: הרי אלו כעיגול של דבילה (וכן תרומות פ"ב מ"א).

צ״ט8) ירוש' יבמות ונדה שם: נראין דברי ר' יודה (בנדה: יוסי) בדמים ודברי ר' יוסי (בנדה: יודה) בוולד – המחלוקת בתוס' נדה פ"א ג (וכנו' הירוש' בנדה). וכאן "נראין" על שתי מחלוקות הוא: ראה רבי דברי ר' פלוני בדמים ודברי ר' פלוני בוולד.

ק׳חוץ מאלה ישנן כל המחלוקות (או חלק מהן), שעליהן אמר ר' "נראין" שלו, במשנה. ולא עוד אלא שבכמה מהן סתם רבי במשנה כהכרעתו:

100

ק״אא) תוס' שביעית פ"ח ג⁵⁹כנוסח הדפו' וכי"ו, כ"י ארפורט מוחלפת.: הקפת החנות משמטת דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינה משמטת אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בכותב מעות ‏ דברי חכמים בכותב פירות, – זהו ששנינו במשנתנו (פ"י מ"א): הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט (ז"א: אם כתב מעות!)⁶⁰עי' אלבק, 82. ר' יהודה אומר הראשון הראשון משמט ("הואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה", ירוש').

101

ק״בב) תוס' שבת פ"ח כ: אמר רבי נראין דברי ר' עקיבה בחול הדק ודברי חכמים בחול הגס. – זה ששנינו (פ"ח מ"ה): זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וכו', ומשנת רבי היא (וסיפא: חול הגס כדי וכו', מדברי חכמים, ואפשר שגם כאן שינה רבי).

102

ק״גג) תוס' שבת שם⁶¹בבלי פ ע"ב, ירוש' פ"ה יא סע"ב.: נראין דברי ר' יהודה בזמן שהיא כביצה וכו' – המחלוקת שם מ"ד.

103

ק״דד) מו"ק פ"א ג: נראין דברי ר' יהודה במועד ודברי חכמים בשביעית – המחלוקת בפ"א מ"ד: צדין את האישות וכו' כדרכו במועד ובשביעית וחכ"א (ירוש' ורי"ף ורא"ש, ופיס' בבבלי: ‏ר' יהודה אומר) משדה האילן כדרכו וכו'; בברייתא שבבבלי (ו ב) סתם: צדין את האישות וכו' כדרכו, ונראה כי "במועד ובשביעית" אינו מעיקר המשנה הישנה, ולמ"א (ולא ממי הקילון) אמרו בירוש' שם פ ע"א: ר' ביסנא בשם רבי לא שנו⁶²כיו"ב: אמר רבי לא שנו, שבת מט ב. אלא במועד הא בשביעית מותר.

104

ק״ה(ת"ק במשנה – "דברי חכמים" שבתוס').

105

ק״וה) שם פ"א ח (בבלי ז ע"א) דפו' וכ"י ו: רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אם נזקקין לו להקל נזקקין לו להחמיר אמר רבי נראין דברי ר"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט (הבבלי ז ע"ב: והתניא איפכא⁶³כנוסח הירוש' שם פ ע"ג וצוק': נראין דברי ר' יוסי במוסגר ודברי ר"מ במוחלט. תנאי היא אליבא דרבי). במשנה שנינו (מ"ה)⁶⁴כנוסח המשנה שבבבלי וד"ר, הוצ' לו וכי"י פ' וה'.: רמ"א רואין את הנגעים בתחילה (כתחילה) להקל אבל וכו', וכן מובאת המשנה בירוש' שם⁶⁵במשנה שבירוש' חסר!, ובוודאי שהיתה לפני הירוש' כך⁶⁶עי' תוי"ט. ולא לפני הבבלי⁶⁷עי' תוי"ט., ושנינו בנגעים פ"א מ"ד–מ"ו: אין רואין את הנגעים כתחילה לאחר השבת (ב"יום ראשון") ששבוע שלו חל להיות בשבת, ולא בשני ששבוע שני שלו חל להיות בשבת וכו' ויש בדבר להקל ולהחמיר⁶⁸ועי' ירוש' שם.. ו"כתחילה" הוא הסגר ראשון = "מוסגר"⁶⁹כברייתא שבבבלי ותוס' דפו'., אבל בברייתא שבתוס' ובבבלי (שם) אין "כתחילה", כי זו היא הכרעת רבי! (וחכ"א = ר' יוסי שבתוס').

106

ק״זו) קידושין פ"ד ז – המחלוקת בפ"ב מ"ח (ושתי מחלוקות).

107

ק״חז) ירוש' סוטה פ"ט כג ע"ג (סנהד' פ"א יט ע"א) – סנהד' פ"א מ"ג.

108

ק״טח) חולין פ"ח ו (בבלי קט ב): טיפת חלב שנפלה על החתיכה ר' יהודה אומר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה וחכ"א באותה קדירה אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שלא ניער ולא כיסה ודברי חכמים בזמן שניער וכיסה, וזהו ששנינו בפ"ח מ"ג: טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור (כר' יהודה!), ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור, כהכרעת רבי!

109

ק״יט) אהלות פט"ו ח: אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאין עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד, וזהו ששנינו בפט"ו מ*ח: עשה ראשה (של קורה) גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים בזמן⁷⁰הו' לו וכי"י ק' ופ' וב' ומ'. שהוא עתיד לגוד ר' יהודה אומר כולה חיבור⁷¹ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ז ד ומקואות פ"י מ"ה ולעיל.! תיק שבמשנה = "חכמים" שבתוס'.

110

קי״אי) נגעים פ"א ח: כאורגת בעומדין לשתי דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כטווה פשתן לשמאלית אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בימין ודברי ר' יהודה בשמאל, וזהו ששנינו בפ"ב מ"ד: כאורגת בעומדין לשתי ליד הימנית ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית, והכרעת רבי היא.

111

קי״ביא) במעילה פ"ג מ"ו שנינו: אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים וכו' אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן (דברי ר' יהודה)⁷²לי' במשנה במעילה ולא בהו' לו ובכי"י פ' וב'. וישנן בציטט שבב"ב עט א, ועי' תוס' שם. ר' יוסי⁷³כנוסח הבבלי שם ומעילה יג א ולו וכי"י פ' וב' ות"כ חובה פ"כ ה. אומר המקדיש שדה ואילן מועלין בהן וכו', ובב"ב שם: תניא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך ודברי ר' יוסי בשדה ואילן, ושם: והתניא⁷⁴תוס' מעילה פ"א כ. אמר ר' יוסי אין אני רואה דבריו של רבי יהודה בשדה ואילן וכו'⁷⁵ועי' תוס' שם ד"ה בשלמא., ובתוס' שם: אמר ר' יוסי רואה אני בכולן דברי ר' מאיר (קרי: יהודה) חוץ מן השדה וכו', ושם בתוס' הי"ט: אשפה – בור – שובך וכו' הקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי רבי (מאיר) ראב"ש אומר אף מועלין במה שבתוכן (ב"ב שם ת"ק סתם), רבי שנה אפוא כדברי ר' יהודה.

112

קי״גיב) תמורה פ"א ח⁷⁶ת"כ בחוקותי פ"ט א, בלי דברי רבי, בבלי יא ב.: אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה וכו' דברי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש אומרים (אין) כולה עולה אמר רבי נראין דברי ר"מ ור' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו וכו'.

113

קי״דיג) ערכין פ"ד לג ומשנה שם פ"ח מ"ה⁷⁷ת"כ בחוקותי פי"ב ו.: כהנים ולוים אינן מחרימין דברי ר' יהודה רש"א הכהנים אינן מחרימין וכו' רבי אומר (אמר רבי – בתוס') נראים דברי ר' יהודה בקרקעות וכו'⁷⁸וליתא כלל בכ"י מ'!. זהו המקום היחיד, שהכרעת רבי נמצאת במשנה, אבל מכיון שלשון המשנה שוה כאן לגמרי לתוספתא, קרוב שהדברים נוספו במשנה מן התוס'⁷⁹[ועי' מבוא לנוסח המשנה עמ' 667, 948.].

114

קי״האלה הן הכרעותיו המפורשות של רבי; וודאי שהן מרובות יותר, אלא שבמקרה לא נמסרו במקורות שלנו בפירוש בשמו.

115

קי״ווישנן גם הכרעות של רבי מן הסוג השני, להכריע כדברי אחד החולקים בלשון "השיב רבי": תוס' חגיגה פ"א א כ"י לונדון (בבלי ו ע"א): השיב רבי על דברי בית שמאי, ב"ב פי"א א (בבלי קסד א): הישיב ר' על דברי ר' חנניא בן גמליאל, תוס' פסחים פ"ג ט (בבלי זבחים יב א): השיב ר' לסייע לדברי בן בתירה, זבחים קח א: השיב ר' תחת ר' יוסי הגלילי – השיב ראב"ש תחת ר' יוסי הגלילי (בתוס' שם פי"ב א: ר' אומר הפרש – ראב"ש אומר הפרש –), מקואות פ"ג יד: השיב רבי על דברי אבא יוסף החורני⁸⁰מנחות צו א: שאלו את רבי זו מניין וכו'..

116

קי״זאמנם ישנן כמה וכמה מחלוקות של רבי ורשב"ג⁸¹ובעירובין לא א: נראין דבריי מדברי אבא., ר' ור' נתן, רבי וראב"ש, רבי וחכמים, בתוס' ובברייתות שבבבלי ושבירוש' (עי' בספרוינד)⁸²פירושים וכדומה, למשל תוס' כלים ב"מ סוף פ"ח, אהלות סוף פי"ד, וכדומה, ועי' דדו"ד ח"ב, 182.. אבל אלה לא נכנסו למשנה כשם שלא נכנסו לה כמה דברים של תנאים שקדמו לרבי, הנמצאים בתוס' וברייתות.

117

קי״חכי ה"משנה" היא המשנה הרשמית, שנשנתה בבית־הוועד, קומפנדיום קצר, שנכנסו בו רק עיקרים, והשאר נכנס ב"תלמוד" שלהם, ב"תוספתא" ("כשהיה ר"ע מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי שיש לו טעם על חבירו יבוא ויאמר" [תוס' זבים פ"א ה]: "סידור הלכות" לעצמו ותוס' לעצמה).

118

קי״ט[ג. שינויו והוספותיו של רבי]

119

ק״ככבר במה שאמרנו ראינו, שרבי שינה והוסיף כמה דברים במשנתנו. אבל חיבור חדש ושינויים רדיקליים אי אפשר היה להכניס במשנה, מכיון שהמשנה היתה רשמית, שנויה בפי כל ("ומשנה לא זזה ממקומה"); עד כמה שאפשר הניח אפוא רבי את מקורותיו כמות שהם, אלא שצירף מקורות למקורות:

120

קכ״אא) לפעמים מקורות החולקים זה על זה⁸³חלה פ"א מ"ו, תרומות פ"ד מ"ח–מ"י, בכורות פ"ב מ"ו (עי' בבלי יח ב), סוכה פ"ב מ"ו (עי' בבלי כז א וירוש' שם), וכל הדומה להן., ש"שני תנאים" שנו אותם ו"מי ששנה זו לא שנה זו".

121

קכ״בב) ויש שהוא מעיר בפירוש על המקורות השונים: 1) תוס' אהלות פט"ו ד (לפט"ו מ"ד סיפא): בית שחצצו וכו' וטומאה בכותל כלים שבחצץ טמאים ושבכותל מאחריו ושבמעזיבה מע"ג נידונין וכו' ואם יש שם ארבעה בטל הכותל רבי אומר האומר טפח אינו⁸⁴כצ"ל, בנוסח': הוא. אומר ארבעה האומר ארבעה אינו אומר טפח; ז"א מי ששנה⁸⁵סתם פט"ו מ"ה ולעיל פ"ג מ"ז. "אם יש שם פותח טפח", אינו אומר "אם יש שם ארבעה טפחים" (תוס' אהלות פ"ה ג).

122

קכ״ג2) וכיו"ב סתם בתוס' סוכה פ"ד י⁸⁶בבלי נד א וירוש' שם נה ע"ג.: האומר על פתיחתן אינו אומר על נעילתן האומר על נעילתן אינו אומר על פתיחתן, האומר לפני המזבח אינו אומר למעלה עשירית האומר למעלה עשירית אינו אומר לפני המזבח; ז"א שסוכה פ"ה מ"ד ומ"ה שני מקורות הם⁸⁷עי' בבלי שם, ולעיל, עמ' 39.. וכך הוא הדבר גם באהלות שם (ונראה שגם הסתם שבתוס' סוכה רבי הוא).

123

קכ״דג) ויש שצימצם וצירף וכלל דברי שנים באחד, מפני שלפי דעתו דברי שניהם אחד:

124

קכ״הכלים פ"ח מ"א: כוורת פחותה ופקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור, השרץ בתוכה התנור טמא, השרץ בתנור אוכלין שבתוכה טמאין. ור' אליעזר מטהר. אמר ר"א אם הצילה במת החמור⁸⁸אהלות פ"ט מ"ג. אל תציל בכלי חרס הקל. אמרו לו אם הצילה במת החמור שכן חולקים אהלים⁸⁹אהלות פט"ו מ"ד. תציל בכלי חרס הקל שאין חולקין כלי חרס (רישא כא).

125

קכ״ואבל בתוס' כלים ב"ק פ"ו ג–ד שנינו: אמר ר' יוחנן בן נורי נמתי לו לר' אליעזר אם הצילו אוהלין מיד אוהלין באהל המת שכן חולקין אוהלין וכו' אמר ר' יוסי נמתי לו לר' יוחנן בן נורי תמיה אני אם קיבל הימך ר' אליעזר תשובה זו אלא תשובה לדבריו אם הצילו אוהלין וכו' שכן הוא עושה טפח על טפח לרום טפח בבית טהור⁹⁰אהלות פ"ג מ"ז. וכו' אמר רבי היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ר' יוחנן בן נורי (שבתשובתו של ריב"ג "שכן חולקין אוהלין" כלולה גם תשובת זו, כאהלות פט"ו מ"ה!).

126

קכ״זובהתאם לדעתו זו של רבי. קיצר כאן את משנת ר' יוסי, והביא רק את תשובת ריב"נ, אבל לא בשמו, אלא בלשון "אמרו לו", מפני שכלל בזה, לפי דעתו, את שתי התשובות.

127

קכ״חד) ויש שהגיה את המשנה כדי להתאימה, עד כמה שאפשר, לדעתו:

128

קכ״טסוכה פ"ב מ"ז: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין וכו'. בבבלי ג ע"א אמרו: אמר רב שמואל בר יצחק [אמר רב הונא]⁹¹כי"י מ' ומ"ב, ה"ג ועוד (עי' ד"ס). הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, א"ל ר' אבא כמאן כב"ש, א"ל אלא כמאן וכו'. מתקיף לה רנב"י ממאי דב"ש וב"ה בסוכה קטנה פליגי דילמא בסוכה גדולה פליגי וכגון דיתיב אפומא דמטללתא⁹²כצ"ל, כנוסח כי"י ועוד, דפו': דמטולתא. ושולחנו בתוך הבית, דב"ש סברי גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו וב"ה סברי לא גזרינן ודיקא נמי דקתני מי שהיה וכו' ואם איתא ("דבשיעורא דסוכה פליגי") מחזקת ואינה מחזקת מיבעי ליה ("סוכה המחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשרה ושאינה מחזקת אלא כדי ראשז ורובו ב"ש פוסלין וכו' "). ובסובה קטנה לא פליגי והתניא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו⁹³יד ב: לימא מסייע ליה [וְש]אינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו וכו' פסולה, מ' ב': אלא ראשו ורובו (וליתא "ושלחנו", וכן ליתא ברש"י דפוי"י), ורש"י מחק "אלא" והגיה: ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו (כנו' דפוי"י), ז"א כב"ה: אבל גם בירוש' פ"א נב ע"ג: מתני' פליגא וכו' סוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו והביא נסר וכו'. כשרה רבי אומר עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות ותניא אידך⁹⁴תוס' פ"ב ב. רבי אומר [אומר אני]⁹⁵[כ"י מ' ומ"ב, "וכן רגיל רבי לומר לשון זה" (ד"ס).] כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה וחכ"א אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו [בלבד]⁹⁶כ"י מ' ומ"ב ופסקי רי"ד. כשרה, ואילו שולחנו לא קתני קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא ("ברייתא ראשונה") ב"ש הא ב"ה. אמר מר זוטרא מתני' נמי דיקא, מדקתני ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, ואם איתא ("דבגדולה פליגי") ביש אומרים לא יצא וב"ה אומרים יצא מיבעי ליה. ואלא קשיא מי שהיה וכו' וחסורי מחסרא והכי קתני מי שהיה וכו' ב"ש אומרים לא יצא וב"ה אומרים יצא ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד ב"ש פסלין וב"ה מכשירין.

129

ק״לוודאי שיש כאן תיקון מדעת במשנה: "פוסלין" ו"מכשירין" במקום "יצא" ו"לא יצא" (אע"פ שפוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין חדא מילתא היא, חולין יח א); שהרי בסיפא⁹⁷"שהיה יושב" אין בירוש' וכי"י וד"ר ופיז'. אמרו להם ב"ש: אף הם ("זקני" ב"ש וכו') אמרו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, דהיינו "לא יצא".

130

קל״אוהמגיה הוא רבי עצמו, שסובר כל סוכה שאין בה ד"א על ד"א פסולה, ורצה לרמוז בזה, שהמחלוקת היא גם בסוכה קטנה, שהוא מחמיר בה יותר. [ואמנם בסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, אמר⁹⁸ירוש' פ"א נא ע"ד. "רבי בא בשם רב בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו" וכו'⁹⁹כרב חנן בר רבה אמר רב, בבבלו ב ע"ב., אבל רב הונא אמר רב¹⁰⁰בבלי שם. מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות וכו'¹⁰¹והבבלי שם רצה לומר דפליגי בהכשר סוכה.. ואמנם ר' יהודה שמכשיר בגבוהה למעלה מעשרים סובר¹⁰²בברייתא שבירוש' פ"א נב רע"א. כרבי: ארבע אמות. וכאן אמרו¹⁰³בירוש' פ"ב נג רע"ב.: רב הונא בשם רב הלכה כב"ש, ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב: ממה שסילקו ב"ש לב"ה הדא אמרה הלכה כדבריהן.]

131

קל״בה) ויש שהגיה ותיקן את המשנה שהשתמש בה (משנת יחיד) ושנה אותה על־פי דעת ה"חכמים", וע"י כך נעשה לשונה מגומגם וסתום. כך היא הדבר בבכורים פ"ב מ"ב וכלים פי"ז מ"ב¹⁰⁴מבוא לנוסח המשנה עמ' 3–451.:

132

קל״ג1) בבכורים פ"ב מ"ב שנינו: שהמעשר והבכורים וכו' ואסורין כל שהן מלאכול¹⁰⁵הו' לו: מלאכל, כ"י קו' ופ': מליאָכל, וכ"ה בתוס' שם כ"י ארפורט: להיאכל. בירושלים אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר.

133

קל״דכל לשון המשנה קשה: ואסורין, פי' הירוש' (סד סע"ד) ב"כיני מתנית' ": ואוסרין¹⁰⁶וכך הוא במשי"ר, כ"י קו' ופ', ואפשר שבזה לא הגיה הירוש' כלום.; אבל גם לשון "מלאכול" קשה, שהרי להיפך אסורין הם ליאכל מחוץ לירושלים, וכן הגידולים "אסורין מלאכול" מחוץ לירושלים. ומה פירוש "אף לזרים ולבהמה"; מאי "אף", והירוש' אומר ב"כיני מתניתא": ואוסרין כל שהן מלוכל בירושלם רבי שמעון מתיר, וגדוליהן אסורין מלוכל בירושלם ורבי שמעון מתיר. (תוס' סוף פ"א וירוש' סה ע"א, עי' בסמוך) ואף לזרים ואף לבהמה ר' שמעון מתיר¹⁰⁷"אף לזרים ולבהמה אדרבי שטעון דבתריה קאי", ר"ש..

134

קל״האבל, אין זה, אחרי כל ההגהות, לשון משנה רגיל.

135

קל״ווחוץ מזה. כבר שאל חד סב לר' יוחנן¹⁰⁸ירוש' שם סה ע"א. מתרומות פ"ט מ"ד למשנתנו, שכאן שנינו: וגידוליהן (של מעשר שני ובכורים) אסורין, ושם שנינו: והבכורים גדוליהן חולין, גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכו'. ותירץ רבי הילא (ירוש' שם): הן דתימר גידוליהן אסורין רבנין. והן דתימר גידוליהן מותרין רבי שמעון. והשיבו על זה: גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן בזמן זרעו. לאיזה דבר הוא פודה אותן. לא מפני קדושה שיש בהן. אוף הכא יטענו מחיצה מפני קדושה שיש בהן. ורשב"ל מתרץ: הן דתימר גידוליהן אסורין איסור מחיצה. והן דתימר גידוליהן מותרין היתר זרות.

136

קל״זאבל הדבר הוא, שרבי הניח כאן את משנת ר' שמעון ליסוד משנתו, ושינה אותה לדעת החכמים ע"י שינוי קטן, וע"י כך היתה משנה זו לקָשָה. כי ר"ש שנה בוודאי: ומותרין כל שהן מלֵיאָכל בירושלים וגידוליהן מותרין מליאכל בירושלים אף לזרים ולבהמה¹⁰⁹כמו "הותר מכללן" בנזיר, "ומותרות מלהנות", נדרים פ"ח מ"ז דפוי"י וכי"י.. וכך שנינו בתוס' בכורים סוף פ"א (ירוש' שם): וכן היה ר' שמעון אומר ביכורים לא אסרו גידוליהם להיאכל בירושלם¹¹⁰דפו' וכ"י ו': בירושלם., ובירוש' שם בברייתא זו: אין הביכורין אוסרין את עירוביהן וגידוליהן (מ)לוכל בירושלם; ר"ש חולק אפוא גם על עירובים, כדברי ה"כיני מתניתא". וכך הביא הירוש' שם ברייתא: תני בשם רבי שמעון יש במעשר שהמעשר אוסר דמיו ועירוביו וקנקניו וספק עירובו כל שהוא ואין מדליקין בו. וזו היא התוס' (שם ה"ו): חומר בתרומה שאין במעשר שיני¹¹¹כנו' הדפוסים. ובמעשר שיני שאין בתרומה שהתרומה וכו' חומר במעשר שני¹¹²כנוסח הדפוסים. שמעשר שיני קונה את הקנקן ואוסר דמיו עירוביו וספק עירוביו כל שהוא וכו'. ר"ש שנה אפוא "עירוביו וספק עירוביו" רק במעשר שיני ולא בביכורים (עי' ירוש'), ולא כלל כל מעשר ובכורים יחד, ושנה: ומותרין כל שהן וכו' – בביכורים.

137

קל״ח2) ובכלים פי"ז מ"ב שנינו: החמת שיעורה ("אם ניקבה") בפקעיות של שתי, אם אינה מקבלת של שתי אף על פי שמקבלת של ערב ("שהן גדולות") טמאה; בית קערות שאינו מקבל קערות אע"פ שמקבל את התמחויין טמא; בית הרעי שאינו מקבל משקין אע"פ שמקבל את הרעי טמא. רבן גמליאל מטהר מפני שאין מקיימין אותו.

138

קל״טהמשנה קשה מאד; מאי "אע"פ" – "הואיל" מיבעי ליה למיתני¹¹³והרמב"ם והרע"ב נדחקו בפירושו., ולמה ליה למיתני בכלל "של שתי", כיון שמשערין בשל ערב¹¹⁴ועי' בפי' הרמב"ם.. אבל מהר"ם¹¹⁵עי' תוי"ט. כתב: "דכולה הא בבא מלתא דר"ג היא וה"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת של שתי אע"פ שמקבלת של ערב טמאה לרבנן, וכן בית קערות וכו' וכן בית הרעי וכו' טמא לרבנן, אפ"ה ר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימין וכו' וגרס אותן בנו"ן ופליג בהאי בבא אכל"¹¹⁶אבל בכל הנוסחאות: אותו, ובכ"י פ' וקו' ור"ש: שהן מקיימין, וכן כי"מ: מפני שמקיימין, ו"אדרבנן קאי" (ר"ש), ו"המשנה מהופכת וה"פ טמא מפני שהן מקיימין ור"ג מטהר" (מ"ש), וכיו"ב בנזיר פ"ט מ"ד: ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר, וקאי אדרבנן (ירוש'), וכיו"ב שנינו בפט"ז מ"ב: טמא שכן מקיימין..

139

ק״מואולם פתח למשנה זו פתח הרמ"ע מפאנו בשו"ת סי' ל"ה: מסתברא לן דכלה מתניתין רבן גמליאל קתני לה ולא פסקה למילתיה הלכתא מאי עד סיפא למימרא דהלכה רווחת היא קבוע ושוה לכל וכו' וחד תנא שיננא דשמעיה לרבן גמליאל דקא מסדר לה למלתיה כי האי גוונא ובעי מיתנא סיפא שכלן טהורין אקדמיה בכלהו בבי ולא חש לסדוריה אלא טמא בלחוד פסיק ותני בכל חדא מנייהו לאפוקי מדר"ג וכו' ורבי הכי שמעינהו וגרסינהו.

140

קמ״אבמלים אחרות וביתר דיוק: עיקרה של משנה זו: אם אינה מקבלת של שתי וכו', משנת ר"ג היא, שחכמים חולקים עליה, והוא שנה, טהורה – טהור – טהור¹¹⁷ודומה לזה הגיה הגר"א, אבל להגיה א"א., אלא שמסדר המשנה שינה לשונו לדעתם של החכמים. והענין כך הוא:

141

קמ״בהרישא "החמת שיעורה בפקעיות של שתי" – סיפא דמילתיה דר' אליעזר הוא שבמ"א ("במה שהן"), וכך שנויים הדברים בשם ר"א בתוס' כלים ב"מ פ"ו ו¹¹⁸בבבלי חולין קלח א: ר"א בן יעקב, והוא חילוף רגיל., אבל ר' יהושע דמ"א חולק וסובר גם בחמת ששיעורו ברמונים, כת"ק בתוס' שם, וכך שנינו סתם בתוס' כלים ב"ק פ"ו יב: החמת והכפישה שנפחתו כמוציא רימונין וכו'.

142

קמ״גור"ג סבר כר' אליעזר, והוסיף: אם אינה וכו' טהור. ואולם בפרקין מי"ב שנינו: ונודות יין ושמן שיעורן כפיקה הגדולה שלהן; "נודות" = "חמתות¹¹⁹עי' תוס' אנשי שם ומשנה אחרונה שם., ופיקה הגדולה היא פקעת של ערב (שסותמין בה פי הנוד), "במדה גסה", ואם היא מקבלת של ערב טמאה. וזוהי היא דעת החולקים על ר"ג¹²⁰דעה שלישית היא זו ששנויה בתוס' כלים ב"מ פ"ז ג: ר' שמעון אומר נודות שיעורן במשקין (מפני שהן מיוחדין למשקין) וזוהי כסתם כלים ס"ח מ"ב: היתה (הכוורת) שלימה וכן הקופה וכן החמה וכו' נקבו העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים העשוי למשקין שיעורן במשקין, כר"ש!. ואשר לבית הרעי, שנינו בכלים פד מ"ב: גיסטרא שנתרועעה, ואינה מקבלת משקין אע"פ שהיא מקבלת אוכלין טהורה שאין שירין לשירין; משמע שכלי שלם שנפחת אע"פ שאינו מקבל משקין הואיל והוא מקבל אוכלין טמא, וגם זה שלא כר"ג.

143

קמ״דרבי הפך אפוא משנת ר"ג למשנת חכמים והזכיר דעתו בלשון יחיד, וע"י כך נעשה לשון המשנה קשה.

144

קמ״הרבי נהג אפוא בשלשת אלה כמנהגו של ר"ע, למשל, במשנת מע"ש פ"ב מ"ח, שהגיה ושנה: הפורט סלע ממעות מעשר שני במקום: של מעשר שני בירושלים, שבמ"ט¹²¹עי' לעיל, משנת ר"ע, עמ' 76..

145

קמ״וו) ויש שה"עומד" של משנתנו הוא משנת ר' מאיר, אבל ה"תנאי" הוא משנת "חכמים", ז"א שרבי השתמש במשנת ר"מ, אבל לא כדעתו.

146

קמ״ז1) כך הוא הדבר בגטין פ"ט מ"ד: שלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' הרי אלו שלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וכו'.

147

קמ״חרש"י במשנתנו אומר: האי תנא לאו כר"מ סבירא ליה דאמר עדי חתימה כרתי דלר"מ הולד ממזר וכו' ולאו כר' אלעזר ס"ל דאמר עדי מסירה כרתי דהא פליג ר"א בסיפא!

148

קמ״טוכך שנינו בפירוש בתופ' גטין פ"ח ט: פשוט שכתוב בו עד אחד וכו' תצא ושלשה עשר דבר בו דברי ר"מ וכו'.

149

ק״נור' יוחנן האומר למשנתנו: לא תצא¹²²בבלי פו ב, ירוש' פ"ט ג רע"ב ויבמות פ"ג ה ע"א., הוא שאומר גם לפ"ח מ"ט (כנסה בגט קרח תצא וכו'): לית כָה (כצ"ל) תצא¹²³ירוש' שם מט ע"ד., ז"א שרי יוחנן חולק על ר"מ בפ"ח מ"ט ובתוס' שם.

150

קנ״אאבל בירוש' גטין פ"ט ג ע"ב אמרו למשנתנו: ר' בא רב (כצ"ל) המנונא רב אדא בר אהבא (כצ"ל) בשם רב דר' מאיר היא. מה חמית מימר כן. אמר ר' מנא בגין דאמר רב הונא בשם רב (לעיל מט ע"ג) כל ההין פרקא (פרק ח) דר' מאיר חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. דלא תסבור מימר קיימיה דר' מאיר היא תנ(נ)ייה דרבנן לפום כך צריך מימר דר' מאיר היא.

151

קנ״בכלומר: מה ראית לומר כן, וודאי שת"ק של מ"ד ר' מאיר, שאין קיום הגט אלא בחותמיו (עדי חתימה כרתי), שהרי ר' אלעזר חלוק עליו בפירוש בסיפא? ור' מנא משיב שהוצרך לומר כן, מפני שאמר רב לעיל כל פרק זה (פ"ח) ר"מ, שלא תאמר אפוא, שעומדה ועיקרה של משנתנו זו (פ"ט מ"ד) היא אמנם ר"מ, אבל בצורתה זו, עם ה"תנאי" שלה (ואם וכו'). היא משנת חכמים ("חכמים" אליבא דר"מ, כדעת רש"י), לפיכך אומר רב שהוא משנת ר"מ, שר"מ מודה כאן שהוולד כשר¹²⁴תרביץ שנה ג, 110–111., דמאן דאמר הכא תצא (רב בדף פו ע"ב) מוקים לה כדר' מאיר (בבלי פו א), ואם יש לה בנים לא תצא (שם פו ב).

152

קנ״ג"קיימא", ה"עומד", המשפט החיובי, θέσις; "תנייה", ה"תנאי", "משפט תנאי" של ימי הביניים, ύπόθεσις. "שלשה גטין פסולין" הוא ה"קיימא", ו"אם נשאת הוולד כשר" הוא ה"תנייה".

153

קנ״דולמדנו מדברי ר' מנא בכל־אופן: שיש משניות ש"עומד" שלהם הוא משגת תנא אחד, אבל ה"תנאי" הוא משנת "חכמים", ז"א הכרעת רבי בדברי ה"תְנאי" שאינה מתאימה לשיטת אותו התנא (ר' פלוני אליבא דר')¹²⁵תרביץ שנה ג, 110–111..

154

קנ״הוגם המשנה המקבילה למשנתנו, ביבמות פ"ג מ"ח, היא מעובדה ומוגהה ע"י רבי. שכך שנינו שם: כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין. ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו' ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין. וכבר שאלו בבבלי (ל ע"ב וכו'): ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני, וגבי גירושין מי לא תנן והתנן¹²⁶גטין פ"ח מ"ב. היתה עומדת וכו' מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת, ותירצו בדוחק. אבל בירוש' שם ה ע"א אמרו: לית כאן ספק גירושין ממש. כיצד ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק קידושין. והכא ("ואף כאן") זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק גירושין.

155

קנ״וואמנם כל פרק ח דגטין – משנת ר"מ הוא (עי' לעיל, 99), ור' אלעזר חולק על מ"ב בתוס' פ"ח א: ר' אלעזר אומר אפילו¹²⁷בבבלי עַח ב: כל שהוא קרוב וכו', ופירשו את הברייתא בדוחק. קרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת. ואמרו בירוש' גטין שם מט סע"ב: תני רבי לעזר אפילו קרוב לה מלו (כצ"ל) ובא הכלב ונטלו אינה מגורשת. שמואל כהדא דרבי לעזר ופליג (וחולק על משנתנו) המחוור בכולן עד שיתננו לתוך ידה¹²⁸ועי' גם בבבלי עַה ב: ואת לא תעביד עובדא וכו'..

156

קנ״זרבי שנה אפוא "ספק גירושין" בשיטת ר' אלעזר שבתוס' גטין. ואמנם בתוס' יבמות פ"ה ז שנינו: איזה הוא ספק קידושין קידשה בדבר ספק יש בו שוה פרוטה וספק אין בו.

157

קנ״חותנא זה חולק אפוא גם על "וכן לענין קידושין" של משנת גטין שם¹²⁹ועי' בבלי שם עח ב ובירוש' שם מט ע"ג..

158

קנ״טורבי לקח ממשנת ר"מ חציה הראשון והניח חציה.

159

ק״ס2) וכן יבמות פ"ד מ"ח¹³⁰מבוא לנוסח המשנה, ח"א, 524־5.: החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה (מן החליצה ומן היבום)¹³¹ליתא במב"ב ומי"ר, הוצ' לו (בטעות: חולצת ולא מתיבמת והרי זו פטורה) וכ"י ק' ורי"ף ר"ק ורא"ש ורש"י (עי' מ"ש)..

160

קס״אבבלי מא א: מאי וכן ("הרי אינם שוים שבחולץ חולצת ובמגרש פטורה"), אימא אבל המגרש.

161

קס״בז"א סמי מכאן "וכן", ואפשר שאף הירוש' שם (ו ע"א) פירש כן, שאמרו: וכן המגרש את אשתו וכו'. שמעון בר בא בעא קומי רבי יוחנן מה בין חולץ מה בין מגרש ("שזו חולצת וזו פטורה") וכו', ולא נגעו כלל ב"וכן"¹³²הפיסקא אינה מוכיחה כלום, שהיא מאוחרת, עי' מבוא לנוסח המשנה, "פיסקאות".. ואע"פ שאין "וכן" צריך להיות דומה בכל למה שלפניו, כפסחים פ"ג מ"ב (עי' בסמוך) וסוטה פ"א מ"ט, כאן ניגוד גמור הוא.

162

קס״גאלא שכאן דברים בגו, שכן ר' עקיבא חולק על רישא שלנו בפ"ד מי"ב¹³³עי' מבוא לנוסח המשנה ח"ב עמ' 526־7., שהוא אומר: המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת ("אחות") חלוצתו יוציא והולד ממזר, "ולית ליה סתמא דמתני' בריש פרקין דקתני החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר' עקיבא פטורה לגמרי"¹³⁴רש"י מד סע"א.; ומשנתנו חכמים דר"ע היא, שהם "מודים בנושא קרובת גרושתו" (שם).

163

קס״דאבל ר"ע ור"מ אחריו שנו כאן: החולץ וכו' פטורה מן החליצה ומן היבום וכן המגרש וכו' פטורה ("פטורה" סתם, כבכל הנוסחאות המדוייקות, מכיון שכבר שנה "פטורה מן החליצה ומן היבום" ברישא). ואולם תנא אחר שנה כאן משנת חכמים (ולא שנה "וכן"). אלא שרבי שנה ברישא משנת חכמים, ובסיפא – משנת ר"מ, ואע"פ ששנה משנת חכמים ברישא לא השמיט "וכן" שבמשנת ר"מ, ולא שינה¹³⁵על "וכן", עי' מבוא לנוסח המשנה בפרק "שינויים מצויים", ח"ב 1043 ואילך.

164

קס״הז) וכיוצא בו צירף רבי דעות שונות במשנה אחת ע"י ששינה את הרישא:

165

קס״ו1) בפסחים פ"ג מ"ב¹³⁶מבוא לנוסח המשנה ח"א 330־1.: בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו¹³⁷ירוש' והוצ' לו וכ"י קו' ופ' וד"ר: פחות מיכן. בטל במיעוטן. וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה.

166

קס״זוכבר הקשו בבבלי (מה ב): מי דמי התם בשיעורא ("בכזית ופחות מכזית") תליא מילתא הכא בקפידא תליא מילתא ("לא שנא פורתא ולא שנא טובא"), ותירצו מה שתירצו, אבל בירוש' שם (ל ע"א) פירשו את הסיפא כפשוטו: אם הקפיד עליו חוצץ הוא לטבילה, ואם לאו אינו חוצץ לטבילה (במקצתו כרבי בבבלי שם); שכן אנו מוצאים "כל המקפיד עליו חוצץ" בטבילה, במקואות פ"ט מ"ג ומ"ז, ובתוס' שם פ"ו י ופ"ז ג.

167

קס״חוהנה בתוס' פ"ב א שנינו: בצק שבסידקי עריבה עשאו לחיזוק (היינו "רוצה בקיומו") אינו חוצץ ואם לאו חוצץ. אם יש כזית במקום אחד בין כך ובין כך חייב¹³⁸חייב, דפו' וכ"י לונדון; כ"י ו': חוצץ, והוא נוסח משובש. לבער. היה כחצי זית מכאן וכו' (כשמואל, מה ב).

168

קס״טאמנם התוס' מבדילה בין ביעור לחציצה: בחמץ במקום העשוי לחיזוק אינו חייב לבער ובמקום שאינו עשוי לחיזוק חייב לבער. בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפילו במקום העשוי לחיזוק חייב לבער (כברייתא השניה שבבבלי מה א), ובחציצה – במקום העשוי לחיזוק אפילו בכזית אינו חוצץ.

169

ק״עאבל תוס' זו, ששנתה: אם יש וכו' בין כך ובין כך – שנתה בוודאי ברישא: בצק שבסידקי עריבה עשאו לחיזוק אינו חייב לבער ואם לאו חייב לבער (ושנתה אח"כ): וכן לענין הטומאה וכו'. אלא שהתוס' הוסיפה אם ישנו כזית וכו'. וגם הבבלי (מה א) מביא שתי ברייתות, באחת שנינו: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחיזוק אינו חוצץ‏ אינו עובר ובמקום שאין עשוי לחיזוק חוצץ ועובר, בד"א בכזית אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחיזוק אינו חוצץ ואינו עובר. ובשניה שנינו: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחיזוק אינו חוצץ ואינו עובר במקום שאין עשוי לחיזוק חוצץ ועובר, בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפילו במקום העשוי לחיזוק חוצץ ועובר.

170

קע״אשתיהן שנו אפוא ברישא: במקום העשוי לחיזוק וכו', אלא שכדרך ברייתא מפרשת, כללו ביעור וחציצה יחד, וכל אחת הוסיפה: בד"א וכו'.

171

קע״בואת הסתירה שבין שתי הברייתות מתרץ רב יוסף (מה ב): תנאי היא דתניא הפת שעפשה חייב לבער וכו' רשב"א אומר בד"א במקויימת לאכילה אבל וכו'. מדקאמר רשב"א בטלה מכלל דת"ק סבר לא בטלה אלמא קסבר כל כזית אע"ג דמבטל לא בטיל ("ומתניתא קמייתא – רשב"א היא דכיון דאינה מקויימת לאכילה בטלה"). דעת־ת"ק זו היא היא דעתו של רבי (או של תנא אחר שקדם לו); וע"כ שנה את המשנה סתם, בלא עשאו לחיזוק, והשמיט "עשאו לחיזוק וכו' חייב לבער" (שהיה במשנת התוס' והברייתות שבבבלי) ושנה במקומו "אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו". אבל השאיר בכ"ז "וכן לענין הטומאה" וכו', של המשנה הישנה.

172

קע״גאבל אחרי עיבודו זה של רבי, נתרופף הקשר בין רישא לסיפא, ואין מקום ל"וכן".

173

קע״ד2) וכיו"ב חסרון שנעשה בכוונה תחילה בפסחים פ"ב מ"ח: אין נותנין קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ור"מ אוסר. אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו' – מה ענין "אין מבשלין את הפסח" לכאן (תוס' מא א)? ובפ"ז מ"ג (לפני "סכו בשמן תרומה") מקומו! אלא שבתוס' כאן פ"ב ו (לפני "מי תשמישיו של נחתום"), שנינו: אין לשין את המצה ברותחין וכו', אין לשין את המצה בשאר המשקין ואם לש אופה מיד ר' מאיר אוסר אבל מקטפין אותה בכולן.

174

קע״המחלוקת זו של ת"ק ור"מ, שהיא דומה לגמרי לַמחלוקת שבמשנה (אין נותנין קמח וכו' יאכל מיד ור"מ אוסר) היתה שנויה במשנת ר"מ ותלמידיו כאן, ואגבה הסמיכו כאן: אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו'.

175

קע״ואבל רבי השמיט מחלוקת זו, מפני שדעתו כדעת המתירים, בברייתא ראשונה (לו א): רע"א וכו' מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, ואמרו שם: וסבר ר"ע עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא, והתניא אין לשין וכו' ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכ"א תאפה מיד¹³⁹עי' ד"ס ורש"י., אמר ר"ע שבתי היתה אצל ר"א ור' יהושע ולשתי להם וכו' ואע"פ שאין לשין בו מקטפין, אתאן לת"ק, וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו וכו' ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. ל"ק הא ביו"ט ראשון (אסור) הא ביו"ט שני. וכברייתא השניה בירוש' סוף פ"ב כט ע"ג: אין לשין מצה במשקין אבל מקטפין אותה במשקין. א"ר עקיבה וכו' ולשתי מצתן במשקין. אין לשין מצה ברותחין וכו'.

176

קע״זובמדר"י פסחא פ"י, 35: וחכ"א (חכמים דר' ישמעאל)¹⁴⁰במכיל' דרשב"י [הוצ' אפשטיין־מלמד 24–25] "חכמים" דר' יוסי הגלילי = ר"ע בבבלי. יוצא בם וכו' ומה ת"ל לחם עוני שלא ילוש לא ביין וכו' אבל מקטף הוא מכולן. ר' אליעזר אומר יוצא בם וכו' ומה ת"ל לחם עוני וכו'. ר"א אינו דורש אפוא לחם עוני שלא ילוש ביין וכו', ומתיר אפוא אף ביום טוב ראשון, והמעשה דר"ע לפני ר"א ור' יהושע – יכול היה להיות גם ביו"ט ראשון.

177

קע״חורבב"ח אמר ר' יוחנן (ד"ס וראשונים) עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת (לה א), ובמסקנא: משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין¹⁴¹כפירושו של ר"ת ואין מחמיצין כל עיקר..

178

קע״טוזו היתה דעתו של רבי, וע"כ השמיטה, וע"י כך תלויה ההלכה השניה ("אין מבשלין וכו' ") באויר,

179

ק״פח) ויש שקיטע רבי והשמיט פרטים וחלקים ממשנת תנא אחד, מפני שהם מתנגדים למשנת תנא אחר השנויה אחר כך, ש"ראה" רבי דעתה:

180

קפ״א1) בשבת פט"ו מ"א–מ"ב¹⁴²[מבוא לנוסח המשנה ח"ב, 646 ואילך. ומו"ר זצ"ל רשם בכתב־יד "נדפס בספרי, מבוא, לקצר ולרמוז!", ואעפ"כ ראיתי לתת את הדברים בשלמותם, "הפוך בה והפוך בה".] שנינו: (א) אלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין וקשר הספנין וכו' ר' מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. (ב) יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין קושרת אשה מִפְתַח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל וכו' כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו.

181

קפ״בבמ"ב פירש רש"י: שאין חייבין עליהן כמו שחייבין על קשר הגמלין. אבל הבבלי (קיא ב) שואל למ"ב: הא גופה קשיא, אמרת יש קשרין שאין חייבין וכו' חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא, והדר תני קושרת וכו'. הכי קאמר יש קשרין וכו' ומאי ניהו קיטרא דקטר בזממא וכו', ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו מפתח חלוקה.

182

קפ״גכבר מתוך דברי הגמרא האלה יוצא שלא פירשה כרש"י, "כמו שחייבין על קשר הגמלין"; שהרי פירשה "קשר הגמלין" זה של מ"ב אחרת מקשר גמלים של מ"א, ופירשה "קושרת אשה" לכתחילה.

183

קפ״דאבל בכלל "אין חייבין כ־" אינו לשון משנה (אפילו בחיוב), אלא בהשוואה מפורשת, שהיא מַשוָה דבר שאינו ברור ומוסכם לדבר ברור ומוסכם: חייבין עליו סקילה כזכר (יבמות פ"א מ"ו); חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן (בכורות פ"א מ"ו); או: תרומת מעשר שוה לבכורים וכו' ולתרומה וכו', נטלת וכו' כבכורים ואוסרת וכו' כתרומה (בכורים פ"ב מ"ה), כיצד שוה לחיה דמו טעון כסוי כדם חיה וכו' (שם מ"ט), או: כיצד שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים וכו'¹⁴³בכורים פ"ד (ברייתא) מ"ב וכו', תוס' פ"ב ד.. ובשלילה: כיצד אינו שוה לאנשים ונשים וכו' ואין חייבין עליו על ביאת מקדש לא כאנשים ולא כנשים (שם מ"ה ותוס' פ"ב ז).

184

קפ״האבל לא בהשוואה להלכה שלפניה, שאינה קרובה ואינה מפורשת יותר מזו.

185

קפ״וומצד אחר רחוק מאד: ש"קשר הגמלים וקשר הספנים" שבמ"א ומ"ב יתפרשו בשני מובנים, כפי' הבבלי.

186

קפ״זובאחרונה נוסח כ"י קמברידג' (43 1 T.־S.E.) גם במ"ב: קשר הגמלים וקשר הספנין (והוגה כבנוסחאות).

187

קפ״חוהנפלא ביותר הוא – שלא נזכר כאן בין ה"קשרים שחייבין עליהם", הקשרים של "הקושר והמתיר" (פ"ז מ"ב), שהם נמנים שם בשורת האריגה (בין "האורג" ובין "התופר"), ובוודאי שפשוטו כאביי (עַד ב): שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרין אותה, וכן ר' יוסי בן חנינה בירוש' (י ע"ג). וכיו"ב שנינו (תוס' סוטה פ"א ב, בבלי וירוש' שם): כדי שיקשור הגרדי נימא, ז"א: קשר הגרדין. וגם השורה של ה"קשרים שחייבין עליהן", אחרי "אלו" קצרה יותר מדי.

188

קפ״טאלא דתרי תנאי נינהו: ר"מ ור' יהודה.

189

ק״צר"מ, לפי כללו: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו, אפילו "קשר שהוא של קיימא" (תוס' פי"ב טו), מנה "קשר הגמלים וקשר הספנין" בין קשרים שחייבים עליהן; ור' יהודה, לפי כללו: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו, מנה קשר הגמלים וקשר הספנים בין קשרים המותרים.

190

קצ״אוהנה במקוואות פ"י מ"ג–מ"ד, מנתה המשנה קשרים שאין צריך שיבואו בהם המים, מפני שאינם עשויים להתיר (="קשר של קיימא") וקשרים שצריך שיבואו בהם המים, מפני שעשויים להתיר. בין הראשונים נמנים (מ"ג): קשרי העני (שבבגדיו) וחבט (אזן) של סנדל, ובין האחרונים (מ"ד): הקשר שבפרקסים שבכתף ושנץ (רצועות) של סנדל.

191

קצ״בובתוס' שם, פ"ז (פ"ח) ב שנינו: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל (="חבט של סנדל") וקשרי מפתח חלוק של אשה הרי אלו [אינן]¹⁴⁴כצ"ל, שאל"כ היה שונה אותן שתי הבבות יחד, וגם סדר המשנה כך הוא: א) אלו שא"צ שיבואו בהם המים, ב) אלו שהם צריכים וכו'. חוצצין, קשרי נימי פונדא ופסיקיא (ו"נימי פסיקיא" = "ושל פסיקיא" של משנתנו, כלומר: חוטים של פסיקיא) וקשרי רצועות מנעל¹⁴⁵מנעל, גם בר"ש. וסנדל והקשר שבאפקרסין שבכתף וסדין שקשר את נימיו הרי אלו חוצצין.

192

קצ״גתוס' זו חולקת על משנת שבת ב"מפתח חלוק של אשה", אבל בשאר הדברים מתאימה למ"ב שלנו. ואם כן חסרה במשנתנו, מ"א, חוץ מ"קשר הגרדין", כל השורה הראשונה שבמקואות: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל. חסר קשרי העני, שבמשנת מקוואות.

193

קצ״דואפשר שתוס' זו – משנת ר"מ היא, והוא מנה "מפתח חלוק של אשה" בין הקשרים שחייבים עליהם, מפני שאינה יכולה להתירה באחת מידיה.

194

קצ״הורבי השמיט חלק של החייבים ממשנת ר"מ מפני שהם מתנגדים למ"ב, למשנת ר' יהודה שהלכה כמותו!

195

קצ״ו2) כיוצא בו קיטע רבי במשנת תענית פ"ד מ"ה¹⁴⁶עי' מאמרי במונ"ש 1934, 97 ואילך.: זמן עצי כהנים והעם תשעה, באחד בניסן בני ארח בן יהודה וכו' בעשרה בו ("באב") בני סנאה בן בנימין וכו'.

196

קצ״זהפירוש המקובל: זמן עצי כהנים והעם בתשעה פרקים, אינו מתקבל כלל, מפני שאין זה סגנון כלל: זמן – תשעה; אבל גם הנוסח המוסמך ע"פ כי"י¹⁴⁷ירוש', הו' לו, כי"י ק' ופ' וא"פ 27, וקטע של הבבלי אצל מלטר.: בתשעה, אינו מתחבר יפה אלא לשם חודש (או לממלא מקומו: בו).

197

קצ״חואמנם כך היה נוסח המשנה תחילה.

198

קצ״טהנוסח הראשון של המשנה הישנה המקוטעת הזאת, נמצא בתוס' בכורים פ"ב ט. וכך שנינו שם (בלי הגהות!): זמן עצי הכהנים והעם בתשעה באב וטעונין לינה לא היו מתעסקין בהן כדרך שמתעסקין בביכורים, ושתשעה באב היה לפנים לפחות אחד מימי עצי הכהנים והעם, מעידים גם שני מקורות אחרים:

199

ר׳א. בברייתא של מג"ת פ"ה: בחמשה עשר באב זמן אעי כהניא דלא למספד. מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים כשיעלו למחר הגליות אף הן צריכין התקינו להם יום חמשה עשר באב שהו מביאין בו קרבן עצים.

200

ר״אכי הברייתא המפרשת היה לה במשנה שלה: זמן עצי הכהנים בתשעה באב…, והיא מפרשת את הייחס שבין המשנה למג"ת שהזכירה רק את הט"ו באב.

201

ר״בב. תוס' תענית פ"ב ו¹⁴⁸בבלי יב א ועירובין מא א, ירוש' תענית פ"ד סח ע"ב ומגילה פ"א ל ע"ג וברייתא דמג"ת שם.: אמר ר' אלעזר בר' צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין¹⁴⁹כלומר: הייתי מצטרף אתם בקרבן העצים, עי' תוס' עירובין שם. וחל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והיינו מתענין ולא משלימין; בבבלי מוסף: מפני שיו"ט שלנו היה. "ודחינוהו" זה, נמשך על יו"ט של קרבן העצים שלהם ולא, כמו שרגילים לפרש¹⁵⁰ע"פ הבבלי עירובין מא א., על צום ט"ב. את הצום "דוחה" הסנהדרין ולא בני סנאה.

202

ר״גכי לפי משנת מגילה פ"א מ"ג (תוס' פ"א ד) "זמן עצי הכהנים וט"ב מאחרין ולא מקדימין", שאם היה חל יום העצים בשבת היה נדחה ליום הראשון, שאין מביאין עצים בשבת. בני סנאה דחו אפוא יו"ט שלהם ליום ראשון, וט"ב נדחה כמובן ע"י הסנהדרין (ודבר זה לא היתה צריכה הברייתא להזכירוֹ) גם הוא ליום ראשון, ובני סנאה התענו ולא השלימו בנדחה זה של ט"ב, מפני שהיה נדחה של יו"ט שלהם.

203

ר״דזמן העצים שלהם היה אפוא – בתשעה באב.

204

ר״הזה מתאים לשאר המקורות שהבאתי, אבל אינו מתאים למשנתנו: בעשרה בו בני סנאה בן בנימין.

205

ר״ואבל הרשימה הבאה שבמשנה זו אינה מוסכמת מכל התנאים שבברייתות שבבבלי כח א: וודאי שבראשונה היו חגים יו"ט שלהם בט"ב, וכך נהגו גם תיכף אחרי החורבן (שמעשה זה אחר החורבן היה, כמו שיוצא מן התוס' והתלמוד שם). אבל אחר כך דחו בכלל יו"ט זה של ט"ב לעשירי באב, וכך שנה תנא אחר מאוחר לרישא: בעשרה בו בני סנאה; כשצירף אפוא רבי שתי המשניות האלה של שני תנאים (לפחות)¹⁵¹עי' מאמרי במונ"ש 1934, 100. השמיט "באב" ממשנתנו; עד שאפשר לפרש "זמן עצי הכהנים והעם בתשעה" – בתשעה פרקים.

206

ר״זאבל המשנה הראשונה שנתה בוודאי: זמן עצי הכהנים בתשעה באב [ובחמשה עשר בו. בתשעה בו בני סנאה בן בנימין בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה. ועמהם כהנים וכו'] ולא יותר,

207

ר״ח3) כיו"ב קיטע רבי משנת ר' יהודה, שהשתמש בה, בכלים פכ"ה מ"א¹⁵²[ועי' לעיל עמ' 125]., אלא שכאן החסירה מטעם הסידור. בכלים שם שנינו: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך כגון הכרים והכסתות וכו' דברי ר' יהודה רמ"א כל שיש לו תוברות יש לו אחוריים ותוך וכו'.

208

ר״ט"יש להם אחוריים ותוך" פירשו המפרשים¹⁵³כמו במ"ט ובחגיגה ריש פ"ג, עי' להלן.: יש להם דין אחוריים ותוך, שחלוק אחוריו מתוכו, שאם נטמא אחוריו במשקין לא נטמא תוכו. אבל במשנה ו' שנינו: כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו וכו' טהורין, נטמא תוכו כולו טמא. מכאן שבטרמין "יש לו אחוריים ותוך" לא נכללה עדיין ההלכה עצמה.

209

ר״יועוד שא"א לומר: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך, ואחריו: כגון (שאין בא אלא אחרי הגבלה ופרטים). אלא שהמשנה מקוצרה, שרבי הפסיק באמצעיתה, כדי להביא מחלוקת ר"מ על "כגון" של ר' יהודה, אבל משנתו של ר' יהודה בשלימותה נשמרה בברייתא שבבבלי (פסח' יז ב): כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך כגון הכרים וכו' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו. אמר ר' יהודה (כולה ר' יהודה) בד"א שנטמאו מחמת משקין וכו'.

210

רי״אומפני שהפסיק רבי במחלוקת ר"מ שנה "יש להם אחוריים ותוך" במובן "יש להם דין אחוריים ותוך". והוצרך להוסיף בסוף הענין במ"ו: כלי שנטמא אחוריו וכו'. אבל במ"ז: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה וכו' – נמצא הנוסח הנכון בתג"ק סי' ע"ב: שיש – יש.

211

רי״בוזהו ששנינו בתוס' כלים ב"ב פ"ג יב: כלי הקדש אין להם אחורים ותוך ואין להם בית הצביעה (מ"ט). אמר ר' יוסי זה לשון כפול כל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביעה אין לו אחוריים ותוך אין לו בית הצביעה.

212

רי״גז"א שלא היה התנא צריך לשנות אלא: "כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך", שהרי שנינו במ"ז: כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך יש להם בית צביעה, ומכאן, שכל שאין לו אחוריים ותוך אין לו בית צביעה.

213

רי״דט) ויש שהחסיר והשמיט דברים מן המשנה שלפניו בכוונה: שבת פי"ט מ"ו: אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה וכו' – "ציצין המעכבין" מאן דכר שמיה?!

214

רי״האבל בברייתא שנינו:¹⁵⁴תוס' פט"ו ד, בבלי קלג ב וירוש' בסוף פרקין. כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה פרש אין חוזר אלא על הציצין המעכבין את המילה בלבד. ואמרו בבבלי שם: מאן תנא פירש אינו חוזר ארבב"ח וכו' אלא אמר רב אשי הא מני ר' יוסי היא וכו' אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא וכו' ובירוש' שם אמרו: א"ר יוחנן דברי ר' יוסי אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה היידין ר' יוסי. היי דתנינן תמן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח להוציא את הלולב לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות ("אע"פ שאין בעשייתו מצוה", ירוש' שם).

215

רי״וזו היתה אפוא גם דעתו של רבי, ועל כן השמיט כל משנה זו, ולא השאיר ממנה אלא "אלו הן ציצין המעכבין וכו' ".

216

רי״זי) ויש שהשמיט מן המקורות שלפניו, מפני שאותן ההלכות כבר נתפרשו במקומן על־פי משנת תנא אחר:

217

רי״ח1) סוכה פ"ד¹⁵⁵פ"ד ופ"ה הם ממקור אחר יותר קדום, עי' לעיל, עמ' 37 ואילך. מ"ד: מצות לולב כיצד (יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת) [כל העם] מוליכין וכו'¹⁵⁶והיא אפילו קטועה מפ"ג מי"ג, שהיא מזמן שאחרי הבית, עי' לעיל, עמ' 38., מ"ח: סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר סוכתו וכו'.

218

רי״טכאן היו שנויות במשנה זו כל "מצות לולב" וכל הלכות סוכה, אלא מפני שרבי כבר שנה אותן בפרקים הראשונים על־פי משנת תנא אחר – השמיטן מתוך המקור השני ולא שנה בו אלא הדברים שחיסר התנא הראשון.

219

ר״כ2) וכן הדבר בסוטה פ"ז מ"ג–מ"ד: מקרא בכורים כיצד [וענית ואמרת וכו'], חליצה כיצד [וענתה ואמרה וכו']; כאן השמיט כל סדר הבכורים, ששנה כבר בבכורים פ"ג (והוסיף מדרש לשם ראיה שנאמרים בלה"ק) וכל סדר חליצה ששנה כבר ביבמות פי"ב מ"ו (אלא שאת מ"ז לא השמיט, אע"פ ששנויה גם ביומא פ"ז מ"א, מפני שעיקרה כאן, ושם השתמש בה התנא שלפניו, כדי לסדר כל סדר היום).

220

רכ״ארבי שינה אפוא, הוסיף והשמיט. בחן ובדק את המשניות שלפניו, וכך הוא אומר לאותו זוג: פקון שאלון לר' יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא¹⁵⁷ירוש' מע"ש רפ"ה נה ע"ד..

221

רכ״בצירף מקורות ומשניות ר"מ ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר; זיווג זוגות (ר"מ ור' יהודה אומרים, ר' יוסי ור"ש אומרים, ר"א ור"ש אומרים); הוסיף על המשניות שלפניו את דברי תלמידי תלמידיו של ר"ע: סומכוס, ר' שמעון בן יהודה משום ר"ש, ר' דוסתאי בר' ינאי משום ר"מ (עירובין פ"ה מ"ד), "אמרו משום ר"מ" (סוף בכורות פ"ה מ"ד, אבל דברי ר"מ שלפני זה במשנה נשנו כבר במשנת ר' יהודה, ולא נשתנו, כשם שלא נשתנו בכל המשנה); הוסיף והכניס בכמה מקומות בסתם את דברי חבריו הגדולים: ר' מנחם בר' יוסי, ר' יוסי בר' יהודה, ר' אלעזר בר' שמעון, ר' יוסי בן המשולם ועוד.

222

רכ״גאלא שכבר ראינו בהמשך מבואנו זה, שלא כל המחלוקות שישנן במשנה, בין הקדומות ובין המאוחרות של תלמידי ר"ע, רבי היה הראשון שצירפם והקבילם¹⁵⁸עי' ירוש' תעניות פ"ב סו ע"א וש"נ: ולא רבי דילמא חורן וכו'.: אלה כבר נשנו בחלקם הגדול לפניו, דברי התנאים הראשונים – במשנת ר"ע ור"מ, דברי ר"מ ור' יהודה וכו' – במשנת ר' יהודה, ר' יוסי ור"ש: מאיר היה אומר – ואני אומר, יהודה היה אומר – ואני אומר, חבריי היו אומרים – ואני אומר, אני אומר – והן אומרים; אלא שרבי והתנא שלו סיגננו משניות אלה בגוף שלישי: ר"מ אומר – ר' יהודה אומר, – דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר, ר' יהודה אומר (– דברי ר' יהודה) – ר' יוסי אומר, ר' יהודה אומר (– דברי ר' יהודה) – וחכמים אומרים, מה שכבר רמזו באמת גם התנאים שלפניו: "והודו לו חכמים", "ולא הודו לו חכמים", וכדומה.

223

רכ״דובזה אנו באים לשאלה השניה:

224

רכ״ההאם משנתנו פוסקת הלכה, האם היא קאנוֹן או לא?

225

רכ״ו[ד. פסקים במשנה]

226

רכ״זווייס¹⁵⁹דדו"ד ח"ב 183 וכו'. ואחריו אלבק¹⁶⁰עמ' 80 ולהלן. מחליטים, שהמשנה אינה קאנוֹן משפטי אלא אוסף, ולא יותר; ראיותיהם הם (אני מביא ראיותיו של אלבק שם): Dass die Schlussredaktion etc. (שהסידוד האחרון סידר המשניות בלא כל שינוי עד שרשמי ההלכות השונות ניכרים לא רק במסכות שונות אלא אף במסכת אחת וכו'). ודברי ר' יוחנן (חולין פה א): ראה ר' דבריו של ר"מ וכו' ושנאן בלשון חכמים ודברי ר"ש וכו' ושנאן בלשון חכמים, וכן דברי ר' יוסי בירוש' (סוטה פ"ג יט ע"ב): ראה רבי דעתו של ראב"ש ושנה כיוצא בו, אין כוונתם לר' יהודה הנשיא, אלא "רבי" הוא כאן במקום "מי שסידר את המשנה" (ירוש' פסח' פ"ד ל ע"ד, מגילה פ"א ע ע"ב)¹⁶¹אלבק שם 85..

227

רכ״חאבל חוץ מתשובתו של ר' מני לר' חנינה בירוש' שם: רבי ראה דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ור' חייה רובה ראה דעתו של ר' שמעון אביו, שהם מוכיחים, ש"רבי" הוא כאן רבי ממש – הרי הערתו של רב כהנא¹⁶²שבועות ה א, עי' לעיל.: לא תימא נסיב ולא סבר אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא וכו' רבי אומר וכו', הערה זו מוכיחה הוכחה נצחת ש"רבי" הוא ר' יהודה הנשיא ולא אחר, ואף הכניס "טעמיה דנפשיה".

228

רכ״טוחוץ מכל זה, הרי כל ה"נראין" שלו שנסדרו במשנתנו, הם מטיפוס זה (עי' לעיל).

229

ר״לובכלל א"א כלל לומר שבמקום אחד "רבי" הוא "מי ששנה את המשנה", בה בשעה שר' יוחנן עצמו (מתניתא דרבי, וכדומה) וכל התלמודים מכוונים תמיד ב"רבי" לר' יהודה הנשיא¹⁶³ועי' ירוש' סנהד' פי"א ל ע"א..

230

רל״אאבל גם המשנה עצמה מוכיחה, שיש בה פסק־הלכה (ולא רק רבי אלא כל שוני משניות עשו כך).

231

רל״בא) וכי מה הוא "ת"ק (סתם)¹⁶⁴="דברי חכמים" בברייתות, עי' לעיל. ור' פלוני", "ר' פלוני וחכמים אומרים" במשנתנו במקום יחיד ויחיד שבברייתות ("סתם במתני' ומחלוקת בברייתא"), אם לא "סתם"¹⁶⁵ת"ק ור' פלו', ירוש' ברכות פ"ב ד ע"ד, תענית פ"ב סו ע"א ובהקבלות: סתמא; וחכ"א, בירוש' בכ"מ (ביצה פ"ד סב ע"ג, מו"ק פ"א פ ע"ג, נדרים רפ"ח מ ע"א ועוד): אתיא דיחידאה דהכא בסתמה דתמן וכו'. ופסק־הלכה?¹⁶⁶ועי' יבמות מב ב: סתם ואח"כ מחלוקת היא, ובתוס' שם. ובירוש' סוף ר"ה (נט ע"ד): בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג וכו' אמר ר' זעורא ויאות כל תנייא תניי לה בשם רבן גמליאל, ור' הושעיה תני לה בשם חכמים (ועי' ירוש' יבמות פ"ד ו ע"א: אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן – הלכה כסתם משנה – עד שיפרש לו רובו, שהמשנה משנת יחיד, שם ותענית ומגילה).

232

רל״גב) בטהרות פ"ט מ"א שנינו: וחכ"א כדבריו (=והודו לו חכמים), ובתוס' פ"י א: והלכה כדבריו, כאותו "והלכה כדבריו" הרגיל בכמה מקומות בברייתות אחרי דברי יחיד.

233

רל״דג) כמה פעמים אמרו אמוראים שונים בבבלי: מאן חכמים ר' פלוני הוא (עירובין פג א וש"נ), וכיו"ב גם בירוש'.

234

רל״הד) מה טיבם של הלשונות המשונים שבמשנה: ר' יהודה אומר – וחכ"א – ר' יוסי אומר (כלים פ"ח מ"ח), סתם – וחכ"א (כלים פ"כ מ"ז), ז"א (עי' ר' יוסי, 133־4), שרבי שנה בפ"ח במקום "ר' מאיר" – וחכ"א, ובפ"כ במקום "מאיר היה אומר… ואני אומר" – סתם… וחכ"א, ר"מ ור"ש מטמאין וחכ"א (פ"ג מ"ה), ז"א יחיד בתור "חכמים"?

235

רל״וה) מה טיבן של משניות כמו זבחים פ"י מ"ו–מ"ז: כשם שהן קודמין בהקרבתן כך הן קודמין באכילתן וכו' שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמין דברי ר"מ וחכ"א החטאת קודמת וכו' ובכולן הכהנים רשאים לשנות באכילתן וכו' דברי ר"ש רמ"א וכו'; כאן "וחכ"א" שבמ"ו הוא ר' שמעון (תוס' פ"י ז), והנה הפסיק כאן רבי משנתו של ר"ש (עי' לעיל, 157), ושנה חציה בלשון "חכמים" וחציה בשמו; כיו"ב אהלות פ"ו מ"ג: ר"מ מטמא וחכמים מטהרין ר' יהודה אומר וכו', ו"חכמים" כאן הוא ר' שמעון (תוס' פ"ז ט)?

236

רל״זו) ומה טיבן של משניות ש"כולן ר' פלוני", שחציין נשנה סתם וחציין בשם חכם, אע"פ שגם רישא משנת אותו תנא היא (עי' לעיל)? אלא שר' שנה חציין שהסכים לו בתור סתם, וחציין שלא הסכים לו – בלשון יחיד.

237

רל״חרבי פסק אפוא הלכה במשנתו, אע"פ שישנן כמה משניות שהפסק שלהן אינו בולט מתוכו, כי הכללים של פסק (ב"ש – וב"ה, ר"א ור' יהושע, הלכה כר"ע, ר"מ ור' יהודה, הלכה כר' יוסי מחבריו) היו קבועים ברובם כבר אז (עי' לעיל).

238

רל״טוכששאל אותו ר' שמעון בנו¹⁶⁷או ר' הלל בן וואלס, ירוש' גטין ספ"ו מח ע"ב.: מה ראה רבי לומר (בירוש': מה ראו לומר) הלכה כר' יוסי אמר לו שתוק בני שתוק לא ראית את ר' יוסי¹⁶⁸גטין סז א..

239

ר״מורבי עצמו שאל לר' נתן: מה ראו לומר הלכה כר' יוחנן בן ברוקה (ב"ב פ"ח מ"ה בלשון יחיד!), ירוש' שם טז ע"ב וכתובות פ"ד כט ע"א.

240

רמ״אאלא שלא תמיד קבע רבי את ההלכה כדעתו, כי כך היתה מדת החכמים, שלא להורות הלכה למעשה ושלא לעשות "מעשה" נגד דעת החכמים (ר"מ, תוס' שבת פי"ב יב), וכך היה מנהגם: פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה (ירוש' ברכות פ"א ג ע"א וש"נ), מעין שאמר ר' יוחנן¹⁶⁹ירוש' שביעית רפ"י לט ע"ב, בבלי גטין לז א; כיו"ב גטין יט א.: וכי מפני שאנו למידין מן ההלכה ("מדמין" בבבלי) אנו עושין מעשה.

241

רמ״בורבי אמר לר' נתן (יונתן) בן עמרם תלמידו: הנח דבריי ואחוז דברי ר' חייא¹⁷⁰ע"ז לו ב..

242

רמ״גה. המשנה, סידורה האחרון וה"תנא"¹⁷¹[מו"ר זצ"ל רשם בכתב־ידו "פרק זה צריך עריכה וסידור!!", ואעפ"כ לא העזתי לשנות בהרבה ממטבעו.]

243

רמ״דרבי הישנה אפוא את המשנה לר' יצחק בר אבדימי¹⁷²השיה כזה אצל ר' חייא, ירוש' ביצה פ"א ס ע"ג: אוקים ר"ח תנא קומוי ותני., שהאריך ימים אחרי רבי¹⁷³עי' בדברינו על רב, מבוא לנוסח המשנה, 167., ובחן ובדק אותה לו ("דבחנית ליה כל מתנייתא").

244

רמ״האבל כשם שבישיבת רשב"ג היתה משנת ה"חכם", ר' מאיר, ליסוד המשנה הרשמית, כך היה הדבר אף בישיבת רבי ובישיבת ר"ג בנו: משנת ה"חכם", ר' שמעון ברבי, הכריעה והיתה ליסוד, ו"התנא" שנה כמותה.

245

רמ״ווהמשנה נסתיימה בימי בניו של רבי, רבן גמליאל ברבי ור"ש ברבי.

246

רמ״זר' שמעון ברבי לא נזכר במשנה אלא בסוף מכות¹⁷⁴ספרי תצא פיס' רפו, ציטאט: מכאן אמרו. כסיום המסכת.

247

רמ״חאבל ישנן משניות סתמיות שנשנו על פיהם¹⁷⁵ר"ש ברבי, עי' במבוא לנוסח המשנה עמ' 19, ור"ג ברבי, להלן..

248

רמ״טואשר לר' שמעון ברבי, ה"חכם" בישיבת רבן גמליאל ברבי¹⁷⁶כתובות קנ ב: שמעון בני חכם, ועי' הוריות יג ב, והריב"ן בכתובות שם: שמעון בני חכם. אב"ד., הנה מצד אחד אנו יודעים, שרבי שנה לו משנתנו כמו שהיא לפנינו: הוריות יג ב: מתני ליה רבי לר' שמעון בריה "אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב". אמר לו מי הם הללו שמימיהם אנו שותין ושמותיהן אין אנו מזכירין. א"ל בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך. א"ל גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה ("שכבר מתו") וכו'; הדר אתני ליה אמרו משום ר"מ אלו היה תמורה לא היה קרב (= בכורות פ"ט מ"ח). כבמשנת בכורות גם בספרא בחקותי פי"ג ג¹⁷⁷ד"ו וכי"ר וילקוט., שהמשנה הובאה בו ("נמצאת אומר").

249

ר״נובמקום אחר שנה לו משנתנו בתוספת־דברים: זבחים ל ע"ב: דבעא מיניה לוי מרבי חישב לאכול כזית למחר בחוץ מהו (מי מודה ר' יהודה בזה, שהיא מחשבת אחת מעורבת). א"ל זו שאילה עירוב מחשבות הוי (לדברי הכל). אמר לפניו ר' שמעון ברבי לא משנתנו (פ"ב מ"ה) היא [זו]: לאכול כזית בחוץ כזית למחר כזית למחר כזית בחוץ¹⁷⁸כחצי זית וכו', ליתא בכי"י. פסול ואין בו כרת (ועליה חולק ר' יהודה), הא אידך ("כזית למחר בחוץ") עירוב מחשבות הוי (לדברי הכל). א"ל הוא שאלני¹⁷⁹כנוס' כ"י ושמ"ק (ועי' ד"ס). דבר חכמה ואת אמרת משנתנו; לדידך דאתניתך תרתי (כזית בחוץ כזית למחר, כזית בחוץ וכזית למחר) לא קשיא לך (שבאלה השנים ורק באלה נחלקו), לדידיה (ד)לא אתניתיה אלא חדא ושמעינהו לרבנן (שאר התלמידים) דקא גרסי תרתי וסבר: דידי ("חדא") דוקא ודידהו (הבבא הנוספת שלהם) עירוב מחשבות הוי או דילמא דידהו דוקא ולדידי ("לי אני לוי") שיורי שייר לי (את הבבא השניה) ומדשייר לי לדידי הא שייר להו לדידהו נמי הך ("כזית למחר בחוץ") והי אתנייה וכו' כזית כזית אתניה.

250

רנ״אכי לרבי בין "כזית כזית" בין "כזית וכזית" פרטא הוא (שני דברים נפרדים), ואינו אפוא עירוב מחשבות¹⁸⁰שבועות לח א וקידושין מז א..

251

רנ״ברבי שנה אפוא לבנו ר' שמעון ולרוב תלמידיו משנתנו בצורתה זו; אבל הוסיף להם בתור "תוספתא" גם: כזית בחוץ וכזית למחר וכו'. אבל ר' שמעון כשהוא מביא לפניו את המשנה הוא מביאה בצורתה שלפנינו¹⁸¹עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"א, עמ' 18־17..

252

רנ״גרבי לא חתם בעצמו את סידור משנתנו – אני אומר בכוונה: "משנתנו" ולא "המשנה" – לא מפני ששמו נזכר בה כמה פעמים: רבי אומר; שהרי כבר הראינו. שכך היה דרך "התנאים" השונים, וכך היה צריך התנא־השונה לשנות "רבי אומר" במקום "ואני אומר" של רבי המסדר (חוץ ממקומות מועטים, שנוספו במשנתנו, ושעליהם נדבר עוד). אלא מפני שישנן כמה עדויות על משניות סתמיות שנשנו על פי בניו של רבי: רבן גמליאל ברבי ור' שמעון ברבי.

253

רנ״דומצד אחר אנו יודעים שגם רבן גמליאל ברבי וגם ר' שמעון ברבי מתייחסים למשנתנו, למשנת רבי הרשמית, כדבר נגמר שאין לשנותו ואין ל"עקור" ממנו כלום.

254

רנ״הכך בנוגע לרבן גמליאל ברבי. שנינו בשביעית פ"א מ"א ופ"ב מ"א: עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית בש"א וכו' ובה"א עד העצרת. עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית צד שתכלה הליחה וכו'. א"ר שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת (כב"ה).

255

רנ״וועליה שנינו בתוס' פ"א א: רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה.

256

רנ״זוכך מוסר בר קפרא (מו"ק ג ע"ב): רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו וביטלום (ועי' שם). ובירוש' שביעית ריש פ"א לג ע"א: ר' קרוספי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור שני הפרקים הראשונים וכו'. ויעקרו אותן מן המשנה. ר' קרוספי בשם ר' יחנן שאם בקשו לחזור יחזורו. התיב ר' יונה וכו'. אמר רבי מנא כיי דתנינן תמן¹⁸²עדויות פ"א מ"ו. שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי רבי איש פלוני שמעת. וכן שאם יאמר אדם שמעתי שאסור לחרוש עד ראש השנה יאמרו לו באיסור שני פרקים הראשונים שמעת.

257

רנ״חרבן גמליאל לא עקר אפוא את שתי המשניות האלה מן המשנה אפילו אחרי תקנתו; כשם שלא עקר רבי את משנת שבת פכ"ב מ"ה גם אחרי תקנתו ש"התיר לונטיות", וכמו שאמר שמואל בירוש' שבת פ"ג ו ע"א: מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שימש והדא מתני' קודם עד שלא התירו הבאת לונטית – רבי התיר לונטיות.

258

רנ״טוכיו"ב אמר בר קפרא (חולין ה ע"ב): ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, אע"פ ששנינו: הכל שוחטין, ובברייתא¹⁸³בבלי ד ע"ב ותוס' ריש פ"א.: הכל שוחטין ואפי' כותי.

259

ר״סובשביעית פ"ח מ"ו שנינו: ואין עושין זיתים בבד ובקוטב ("ובקטבי"), אבל בתוס' סוף פ"ו כז שנינו: זיתים של שביעית אין עושין אותן בקינבי (="בקטבי") רבן שמעון בן גמליאל מתיר רבן גמליאל ובית דינו (=ר"ג ברבי!) התקינו שיהו עושין בקינבי ("בקטבי").

260

רס״אומשנת כתובות פי"ג מ"ג (ב"ב פ"ט מ"א) – מפרשהּ רבן גמליאל ברבי (וממנו קיבלה רב): וכמה מרובין – כדי שיזונו מהן אלו ואלו שנים עשר חודש¹⁸⁴בבלי ב"ב קלט ב, וירוש' כתובות שם לה סע"ד וב"ב שם טז ע"ד, בשם שמואל: זו דברי ר"ג ברבי..

261

רס״באבל מצד אחר אמרו בנדה (סג ב) על המשנה פ"ט מ"ח ("וכל שקבעה לה ג"פ ה"ז וסת") ומ"י ("שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ וכו' "): אמר שמואל זו דברי רבן גמליאל ברבי שאמר משום רשב"ג אבל חכמים אומרים ראתה אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש ("הרי אמרו לימים שנים לוסתות – "דגופא" – אחת", שם) וכו'. ונימא זו דברי רשב"ג ("דהא קי"ל בכל דוכתי דבעי שלשה זימני לחזקה"), הא קמ"ל שמואל דר"ג ברבי כרשב"ג סבירא ליה.

262

רס״גואמר רב יוסף (ביבמות סד ב): נישואין (יבמות פ"ו מ"ו) ומלקיות (סנהד' פ"ט מ"ה) כרבי, וסתות (משנת נדה) ושור המועד (ב"ק פ"ב מ"ד) כרשב"ג.

263

רס״דזאת אומרת שמשנת נדה נקבעה ע"פ ר"ג ברבי, והיא משנתו, כשם שאמרו במכות יז א להיפך: זו דברי ר"ע סתימתאה וכו' ולימא זו דברי ר"ש סתימתאה הא קמ"ל דר"ע כר' שמעון ס"ל (כלומר: "וכולהו אליבא דר"ע").

264

רס״הו. תקנות "רבי ובית דינו"

265

רס״וא. שביעית פ"ו מ"ד: מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית וכו' רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, בתוס' פ"ד יז: רבי ובית דינו התירו וכו'. ובירוש' שם לז ע"א: בראשונה היה הירק אסור בספרי א"י וכו' התקינו וכו' אעפ"כ היה אסור להביא ירק מחו"ל לארץ התקינו (בתוס' שם הט"ז: רבותינו התירו, וכן בבבלי סנהד' יב א, בירוש' נדרים פ"ז לט ע"ד: רבי! ובנדרים נג ב בשם רחב"ג)¹⁸⁵והשוה ברייתא דסנהד' שם: של בית רבן גמליאל היו מעברין במוצאי שביעית ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין מביאין וכו' ורבותינו וכו'. שיהא מותר וכו' אעפ"כ היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. רבי התיר ליקח וכו', בר מן קפלוטא, מה עבדון ליה ציפראי וכו'¹⁸⁶בירוש' אין זה אפוא פיסקא של המשנה, אלא הכל מן הברייתא.. ובירוש' פיאה פ"ז כ רע"ב: רבי אמר לרבי פרירי ("פרידי") וכו' אייתון קומוי תרין פוגלין וכו' והוה אפוקי שמיטתא וכו' באותה שעה התיר רבי ליקח וכו', אבל בירושי ב"ב פ"ט יז ע"א: רבי פרידא אוקר לרבי יהודה נשייא תרין פוגלין וכו' אמר ליה רבי וכו' באותה שעה התיר רבי ליקח וכו'.

266

רס״זוא"כ "רבי" זה הוא ר' יהודה נשיאה בן בנו.

267

רס״חאבל בירוש' דמאי פ"ב כב ע"ג: בשם ר' יוחנן ר' התיר בית שאן מפי יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר וכו'¹⁸⁷השוה גם בבלי חולין ו ע"ב.. ר' התיר בית שאן ר' התיר קיסרין. ר' התיר בית גוברין. ר' התיר כפר צמח¹⁸⁸=תוס' שביעית פ"ד י.. ר' התיר ליקח ירק וכו'. ומכיון שבהיתרה של בית־שאן בוודאי רבינו הקדוש הוא המתיר, נראה שכולם מפי "רבי" זה יצאו.

268

רס״טאלא שר' פרידא אע"פ שהאריך ימים¹⁸⁹מגילה כז ב, עירובין נד ב., קשה לומר שחי מימי רבי ועד ימי ר' אמי (מנחות נג א), וע"כ קרוב יותר ש"רבי" זה הוא ר' יהודה נשיאה הראשון, ור' פרידא האריך ימים עד ימי נכדו ר"י נשיאה הב'.

269

ר״עב. גטין פ"ח מ"ו: זו משנה ראשונה, ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע, אימתי בזמן שאין בידן ליקח וכו'. רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון י"ב חודש כל הקודם ליקח יקח ונותן (כנו' הירוש') לבעלים רביע. בתוס' פ"ה (פ"ג) א: זו משנה ראשונה רבותינו אמרו לוקח ואין¹⁹⁰דפו' וכ"י ו' ובבבלי: בית דין שאחריהן אמרו. נמנע ונותן לבעלים וכו' ר' הושיב בית דין ונמנו שאם שהת וכו' כל הקודם ליקח נותן לבעלים רביע בקרקע ורביע במעות וכו' (בבלי נח ב). וכשנחלקו רב ושמואל בפירוש "רביע", אמר רב¹⁹¹בבלי שם וירוש' מז ע"ד.: "אנא הואי במניינא דבי רבי". "רבי" זה הוא אפוא בוודאי רבינו הקדוש.

270

רע״אג. אהלות פי"ח מ"ט: רבי ובית דינו נמנו על קיני וטיהרוהו.

271

רע״באלה ישנן בכל נוסחאות המשנה, אלא שחוץ מגטין אין ראיה שהיה כבר בנוסחאות המשנה של התלמודים. ואפשר שנוספו אח"כ במשנה, ככמה הוספות שנוספו מתוך ברייתות¹⁹²עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 950 ואילך..

272

רע״גז. רבותינו

273

רע״ד1. ע"ז פ"ב מ"ו: והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו בשמן; במשניות ד"ר וכי"י, הו' לו וירוש' הסדר: הפת והשמן שלהן ושלקות ר' ובית דינו התירו בשמן (כלומר "באחד מאלו הג' דברים והוא השמן"). אבל בבבלי הובא התירו של "רבי" בפיסקת "והשמן שלהן" (לה סע"ב) לו א, לז א, ואחריה פיסקת "והשלקות" (לז סע"ב)¹⁹³מן הירוש' אין להוכיח כלום, שהירוש' (מא ע"ד) מן "פיתן וכו' ", לקוח מירוש' שבת פ"א ב ע"ג–ע"ד, ושם הוא פירוש הברייתא: על פיתן [ועל שמנן] (כנו' הריב"ן וס' העתים), אלא שבע"ז השמיטו "שמנן".; בה"ג ד"ו קכג ע"ב ואצל בן באבוי¹⁹⁴הגרן ח"ד, 73, גנזי שכטר 573. חסרה הפיסקא "רבי וכו' " לגמרי: בד"ב 587: והשמן שלהן. השמן ר' יהודה הנשיא ובית דינו נימנו עליו והתירוהו¹⁹⁵ע"פ הבבלי לו א., "רבי" זה הוא¹⁹⁶כמו שהוכיחו כבר רש"י והרשב"ם (לה ב ולו א) והרמב"ן (לז א), ועי' כ"ח ח"ז 161. הוא ר' יהודה נשיאה בן רבן גמליאל ברבי כמו שמפורש בע"ז לו א: דבי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דרש ר' שמלאי בנציבין ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן (ד"ס) והתירוהו (ורב פיקפק בהודעה זו: שמלאה לודאה קאמרת וכו'), ושם לז או מיסתמיך ואזיל ‏ ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה א"ל שמלאי לא הייתה אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן אמר לו בימינו תתיר אף את הפת א"ל א"כ קרו לן בית דינא שריא וכו' אנא [נמי] שראי אחריתי דתנן זה גיטיך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש אינו גט (גטין פ"ז מ"ז) ותני עלה (תוס' פ"ז יא) ורבותינו התירוה לינשא ואמרינן מאן רבותינו אמר רב יהודה אמר שמואל בית דינא דשרו משחא וכו' ואמר ר' אבא בריה דרחב"א [א"ר יוחנן] ר' יהודה הנשיא [בנו של רבן גמליאל ברבי]¹⁹⁷ד"ס ורש"י לה ב ורמב"ן בחידושיו כאן; וכן בגטין עו ב. הורה ולא הודו לו וכו'.

274

רע״הובתוס' ע"ז פ"ד יא (בבלי לח ב): ר' (יהודה) ובית דינו התירו שמן של גוים במינין. משמע שלא היה הדבר במשנתה של התוס' (ומחקוה רש"י והרשב"ם ממשנתם).

275

רע״וובירוש'¹⁹⁸שבת פ"א ג ע"ד ועבודה זרה פ"ב מא ע"ד.: ומי התירו רבי ובית דינו התירו בשמן¹⁹⁹כך גם בע"ז בקטע הגניזה שפרסמתי בתרביץ שנה ג (תרצ"ב).. בג' מקומות נקרא ר' יהודה (בקטע: יודן) הנשיא רבותינו, בגיטין ובשמן ובסנדל וכו'. יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין. אשכח שמלאי הדרומי יתיב דרש רבי ובית דינו התירו בשמן. שמואל אכל וכו' א"ל מה (קטע הנז' ושבת) בשם גרמיה לא בשם רבי יודן נשייא (בשבת: לא בשם רבי ובית דינו) וכו'.

276

רע״זובירוש' נדה פ"ג ג ע"ד²⁰⁰וכיו"ב בגטין פ"ז מח ע"ד.: אי זהו הסנדל שאמרו וכו'²⁰¹כבתוס' פ"ד ז, בבלי כה ב. נמנו עליו רבותינו לומר והוא שיהא בו מצורת אדם. מנו רבותינו ר' יהודה הנשיא ובית דינו בג' מקומות וכו'. סנדל הדא דאמרינן. בשמן כהאי דתנינן תמן ר' ובית דינו התירו בשמן. בגיטין בהאי דתנינן תמן זה גיטיך אם מתי זה גיטיך וכו' (פ"ז מ"ג) ורבותינו אמרו הרי זה גט²⁰²על השינוי בזה בין הבבלי לירוש' שי"ר בכ"ח שם, 162. ועי' בירוש' גטין שם ובבבלי עב ב.. מנו רבותינו רבי יהודה הנשיא ובית דינו וכו'. רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי מעידותו של ר' חונייה מברת חוורן היא (רבותינו שבסנדל, וכן בבבלי שם בשם ר' יוחנן: מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו).

277

רע״ח"רבותינו" הם דור חצאי־התנאים שאחרי רבי²⁰³עי' הלוי, דה"ר, ח"ב, 42 ואילך.. ובשמן לא נאמר בציטאט אלא "רבי ובית דינו", והוא אחד מן שלשת המקומות שנקרא בהם "ר' יהודה הנשיא רבותינו", ז"א ש"רבי" כאן הוא ר' יהודה נשיאה בנו של ר"ג ברבי.

278

רע״טאבל אין להוכיח²⁰⁴כשי"ר שם 161., שכבר היה זה בע"ז במשנת הירוש' מלשון: בשמן כהאי דתנינן תמן ר' וכו', שכן דרך הירוש' להביא משנה וברייתא המשולשלת בה יחד, בלשון "דתנינן תמן", "תמן תנינן", וכשם שהביא כך גם ההיא דגיטין²⁰⁵בגיטין שם – פיסקא של המשנה ביחד עם הברייתא.. ולשם קיצור הביא רק את הברייתא בלשון "דתנינן תמן".

279

ר״פומכל מה שמסופר ונאמר בבבלי ובירוש' בכל המקומות יוצא, שלא היה לפניהם במשנה, והרמב"ן בחידושי ע"ז (לז א) אומר: "ונראה שהיה (=שהיא) תוספת שהוסיף בר קפרא או לוי במתניתיה", וזוהי ששנו בתוס' שלנו שם, שלא היתה במשנתה²⁰⁶רז"פ בדה"מ 192, ושם 216., והוסיפוה אחרונים במשנתנו.

280

רפ״א2. סוטה פ"ט מי"ד: בפולמוס האחרון (מלחמת בר כוכבא) גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר. ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר = תוס' פט"ו ט. ונראה שהיתה כבר לפני הירוש' במשנה, שאמרו שם (כד ע"ג): מי מתיר את הראשונות. א"ר יוסי בי רבי בון מי שהוא מתיר את אילו הוא מתיר את אילו וכו'. הרמב"ם בפי' המשנה אומר: ורבותינו ז"ל ר"ל רבינו הקדוש המחבר. אבל גם כאן בוודאי שהם הם "רבותינו" שאחרי רבי, ושנוסף במשנה מתוך הברייתא.

281

רפ״ב3. ובמקום אחד נכנסה דעת "רבותינו" כסתם במשנתנו, בכלים פי"ח מ"ז: מטה שהיתה טמא מדרס וכו' גדד שתי כרעים טפח על טפֿח לוכסן או שמעטה (ס"א: שמיעטן) פחות מטפח טהורה.

282

רפ״גבתוס' כלים ב"מ פ"ח ה: בראשונה היו אומרים מטה שגדד בה שתי לשונות אלכסון או שתי כרעיים אלכסון או שגדד בה טפח על טפח אלכסון טהורה רבותינו אומרים גודד מלמטה ועולה עד שימעטנה פחות מטפח.

283

רפ״דאו שמעטה "פחות מטפח" שבמשנה היא אפוא דעת "רבותינו", שהיא גם כאן בניגוד למשנה, שהם חולקים על "טפח על טפח".

284

רפ״האלה הן ה"הוספות" האחרונות שבמשנתנו²⁰⁷על "הוספות" של סופרים, מתוך ברייתות או מימרות – ב"מבוא לנוסח המשנה" ח"ב עמ' 950 ואילך..

285

רפ״וחוץ מאלה כל "רבותינו" שבתוס' לא נזכרו ולא נרמזו במשנה כלל, ואלה הם: תוס' דמאי פ"א יא (בראשונה – עכשיו אמרו רבותינו), שביעית פ"ד טז ב"פ (עי' לעיל), כתובות פ"ה ז (בבלי סג א), אהלות פט"ז ז, פרה פ"ה א, נדה פ"ח ג (בבלי סו א) אחרי מחלוקת רבי ורשב"ג, ובבלי נדה סה ב (רבותינו חזרו ונמנו, ורב ושמואל אמרו תרוייהו הלכה "כרבותינו").

286

רפ״זח. אבות

287

רפ״חספרות:

288

רפ״טצונץ, גד"מ, הו' ב' 113–114; רצ"ה חיות, אמרי בינה סי' יג; הופמן, דיא ערסטע משנה III, 26 ואילך; בריל, יאהרביכער ח"ז, 1 ואילך; גוטמן, מפתח התלמוד, ח"א 134.

289

ר״צמסכת זו יוצאת ממסגרת כל המשנה. בין בסידורה ובין בשמות החכמים שנזכרו בה, שהרבה מהם לא נזכרו בכל המשנה. ר' אלעזר הקפר (פ"ד מכ"א)²⁰⁸אדר"נ נו"ב פל"ה., ר' ינאי (שם מי"ד)²⁰⁹אדר"נ נו"ב פל"ג., ר' הלל (פ"ב מ"ד)²¹⁰אדר"נ נו"ב פל"א. בנו של ר"ג ברבי, ר"ג בנו של רבי יהודה הנשיא (פ"ב מ"ב)²¹¹אדר"נ נו"ב פל"ב, וליתא "בנו של ר' יהודה הנשיא" בס' המוסר ובאדר"נ, עי' להלן.. ומן התנאים שלפני רבי: ר' יונתן ("בן יוסף", פ"ד מ"ט)²¹²אדר"נ נו"ב פל"ה., ר' חלפתא איש כפר חנניה (תלמיד ר"מ, פ"ג מ"ו), ר' לויטס איש יבנה (פ"ד מ"ד), ר' יוסי בר' יהודה איש כפר הבבלי (פ"ד מ"כ).

290

רצ״אהחלקים העיקרים של מסכת זו הקבוצים וסדורים בסדר זה גם באדר"נ נו"א וב' – הם: פ"א מ"א–מט"ו, פ"ב מ"ח–מי"ד ופ"ה מ"א–מי"ט. השאר מסודר באדר"נ בסדר אחר ובמקום אחר.

291

רצ״בהשינוי החשוב ביותר הוא, שבפ"ב מ"ח–מי"ד מסודר באדר"נ (נו"א פי"ד–פי"ז, נו"ב פכ"ח–פ"ל) אחרי הזוגות (אחרי פ"א מט"ו!). ואולם פ"א מט"ז–פ"ב מ"ז מסודרים באדר"נ נו"ב פל"ב, אחרי "עקביה בן מהללאל" (פ"ג מ"א), חוץ מדברי ר' הלל (פ"ב מ"ד ומ"ז) שהם מסודרים בנו"ב בפל"א.

292

רצ״גובאדר"נ נו"א פכ"ב סדורים פ"א מט"ז–מי"ז אחרי ראב"ע (פ"ג מי"ז), ומימרות של ר"ג ברבי, ר' יהודה הנשיא בנו (נו"ב פל"ב) ור' הלל סדורות בנו"א בפכ"ח.

293

רצ״דברור אפוא שפ"א מט"ז–פ"ב מ"ז אינו מן המשנה הראשונה.

294

רצ״הכאן נסדרו במשנה שלנו אחרי הלל ושמאי – הנשיאים מבית הלל: ר"ג הזקן (מט"ז), "שמעון בנו", רשב"ג הזקן (מי"ז), ר"ג דיבנה (מי"ח)²¹³שכן הוא באדר"נ נו"ב פל"ב: רבן גמליאל, ובנו"א ספכ"ב ליתא כלל., רבי (פ"ב מ"א), ר"ג ברבי (מ"ב־מ"ג)²¹⁴"בנו של רבי יהודה הנשיא" ליתא בס' המוסר ובאדר"נ נו"ב.; "ר' יהודה הנשיא" בנו (מ"ד: הוא היה אומר, אבל באדר"נ נו"ב: רבי יהודה הנשיא), רבי²¹⁵כך הוא ברוב הנוסחאות ובאדר"נ נו"ב פל"א. הלל, אחיו (בנו של ר"ג ברבי), מ"ד סיפא–מ"ה ומ"ז. ואולם מ"ו ברייתא היא (סוכה נג א), ולא היתה כתובה כאן בנוסח המאירי, וליתא גם באדר"נ נו"ב פל"א, אלא המימרות של מ"ה ומ"ז סמוכות (והלל זה של מ"ו הוא הלל הזקן, והמוסיף טעה והכניסו כאן).

295

רצ״ויש לנו אפוא כאן – משנה של בית רבי (דור ג' לרבי), ונסדרה אחרי הדור השלישי הזה, או בימיו. וע"כ נזכר כאן בר קפרא (פ"ד מכ"א, בנו של ר"א הקפר, אדר"נ נו"ב פל"ה), ור' ינאי (שם מי"ד).

296

רצ״זהמשנה הראשונה מסדרת סדר הקבלה ומוסרת על ידה מימרות של המקבלים האלה עד תלמידי רבן יוחנן בן זכאי.

297

רצ״חקרוב אפוא, כדברי הופמן, שזו ביחד עם פ"ה²¹⁶והשוה עדיות פ"ב מ"ט–מ"י, חמשה חמשה דברים של ר"ע., היתה משנת ר' עקיבא. בחלקים הנשארים אין סדר־דורות קבוע, וקשה לדון כאן על המקורות של משנתנו. אלו נאספו מ"משניות" שונות, וסידורן הוכרע בכמה מקומות ע"י הענין והתוכן הקרוב.

298

רצ״טאלו הן בעיקרן משניות של "הלכות ד"א", כפרק ו', שנוסף למשנת אבות (קנין תורה), שהוא חלק ממסכת דרך ארץ, ואינן חלק עיקרי של "המשנה", של ה"הלכות"²¹⁷[כדאי לציין שמו"ר חזר על הרצאותיו אלו בששה מחזורים, ורשום בסוף כתב ידו מועדי סיומם של חמשת הראשונים. ואלו הן: ג' תמוז תרצ"א, טו סיון תרצ"ד, יח כסלו תרצ"ט, יז טבת תש"ב, כב כסלו תש"ו.].

299