מבואות לספרות התנאים, מבואות למסכות מן המשנה, ביצה ("יום טוב")Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Beitzha (Yom Tov)

א׳VII. ביצה ("יום טוב")

ב׳התורה אמרה: כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמי יב טז). ובנחמ' ח י (בר"ה): ושלחו מנות לאין נכון לו¹ביצה פ"א מ"ט: בש"א.. אבל כבר באמצע ימי הבית השני נהגו לאסור גם באוכל־נפש, דברים שאינם "מוכנים" ו"מוזמנים" מערב יו"ט (יוני שובך, צפרים וחיות שקננו), והזמנה זו כבר היתה הלכה קבועה בימי שמעיה ואבטליון²ברייתא ביצה כה א: חיה שקנתה בפרדס צריכה לזמן וכו' וזו עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון., ובאחד מסעיפי הלכה זו נחלקו ב"ש וב"ה³פ"א מ"ג ומ"ד, ועי' להלן..

ג׳וכבר באותו זמן ולפניו נהגו לאסור גם ביו"ט דברים שהם "משום שבות", שהרי רכיבה היא משום שבות⁴ביצה פ"ה מ"ב., וסמיכה שהיא משום שבות⁵חגיגה טז ב., וטעמה משום שהוא נשען על הבהמה⁶חגיגה שם וירוש' חגיגה פ"ב עז ע"ד, ועי' ירוש' ביצה פ"ה סג ע"א. – תולָדת רכיבה היא⁷רש"י ביצה יט א, ועי' בבלי לו ב וירוש' ביצה פ"ה שם., ובסמיכה זו כבר נחלקו הזוגות הראשונים, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן⁸חגיגה מ"ב מ"ב..

ד׳גם מחלוקת ב"ש וב"ה בפ"א מ"ט: בש"א אין משלחין ביו"ט אלא מנות וכו' – יסודה בדברים שנאמרו בנחמ' ח י, ביום טוב של ראש השנה: ושלחו מנות לאין נכון לו (מנהג שהיה נהוג בכל יו"ט⁹עי' ביצה טו ב בפי' ר' אליעזר., ו"משלוח מנות" בפורים יוכיח).

ה׳ובכלל כמה וכמה הלכות במסכת ביצה הן במחלוקת ב"ש וב"ה.

ו׳כך כל פ"א ופ"ב (עד מ"ח), וגם פ"ד מ"ב ומ"ג הם במחלוקת ב"ש וב"ה (מ"ב כרשב"א, לפי הבבלי, או כר' נתן לפי הירוש'; מ"ג: לא בקרדום – במחלוקת לברייתא שבירוש').

ז׳וגם הסתמות: זמן שחורים וכו'¹⁰פ"א מ"ד, תוס' ובבלי כה א., עושה אדם מדורה וכו'¹¹פ"ב מ"ה, בבלי שם., במחלוקת ב"ש וב"ה הם.

ח׳אבל בצורתה של משנתנו עכשיו הרי היא מצורפת בעיקרה ממקורות של תנאים שונים מתלמידי ר"ע.

ט׳ראשונה כבר העיר הבבלי (ט ב–י ע"א), שפרק א' מ"א ומ"ב מוחלפות מפ"א מ"ג–מ"ה; במ"א–מ"ב ב"ש לקולא במוקצה ומוכן של יו"ט ובמ"ג וכו' ב"ש לחומרא.

י׳פ"א מ"א–מ"ב נשנות בעדיות פ"ד בין קולי ב"ש, ומשם הן לקוחות (ועל כן הועברה לכאן גם המחלוקת של שאור וחמץ שבאמצע), ופ"ד דעדיות הוא משנת ר"מ¹²ר' יוחנן בירוש' ביצה פ"א ס ע"ב וש"נ, ועי' לעיל ב"מבוא למשנה", עמ' 101 ואילך., שחבריו ר' יוסי ור' יהודה, ר"ש ור' אלעזר חולקים עליו בכמה דברים (בפ"ה ועוד).

י״אר"מ שנה אפוא מ"א ומ"ב מקולי ב"ש, ובביצה שנה כמותו גם ר' יהודה¹³עירובין פ"ג מ"ח, תוס' ביצה ריש פ"א ובבלי ד ע"א וירוש' שם.. אבל התנא של מ"ג וכו' שנה גם מ"א ומ"ב מחומרי ב"ש.

י״בואמנם גם הירוש'¹⁴פ"א ס ע"ג ופ"ד בסופו סב ע"ד., מעיר על מוחלפת של פ"א מ"ג ופ"ד מ"ז, שבפ"א מ"ג אומרים ב"ש: לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום, ובפ"ד אומר ר' אליעזר השמתי: עומד אדם על המוקצה וכו' ואומר מכאן אני אוכל למחר, כב"ה בפ"א; וחכמים דר"א (=ב"ה) אומרים: עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן, ובפ"א אומרים ב"ה: עומד ואומר זה וזה אני נוטל, כדעת השמתי בפ"ד, ותירוצם: "חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים" אינו מתרץ אלא את המוחלפת מב"ש לב"ש אבל לא מב"ה לב"ה: עוד הוא וכו' – כלומר בתמיהה!

י״גואמנם כן, מן התוס' המקבילה לפ"א מ"ג יוצא, שר' שמעון שונה בדברי ב"ה כב"ש של משנתנו; שכן שנינו בתוס' (פ"א ח): רש"א בש"א לא יטול אדם גוזל עד שיקשור ובה"א עד שינענע (ומתוס' שם ה"ט: המקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורין משום גזל, נראה שניענוע זה משאיר רושם בגוזל).

י״דואע"פ שלר"ש ב"ש לחומרא (עד שיקשור) הרי אנו רואים בכל זאת, שהיה מי ששנה בדברי ב"ה "עד שינענע", וקרוב אפוא שהיה מי ששנה והחליף ב"ש לקולא: בש"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ובה"א לא יטול אא"כ נענע, ז"א בהתאם לפ"ד מי"ז בשם ר"א וחכמים, ובהתאם למשנת ר"מ שבפ"א מ"א ומ"ב.

ט״וור' אליעזר בברייתא שבתוס' האומר: עדיין היא מחלוקת, בש"א תאכל ובה"א לא תאכל, – יסבור כב"ש.

ט״זואמנם גם בנוגע למ"ג רישא יוצא מן התוס', שהיו חכמים מב"ה ששנו כדברי ב"ש שבמשנתנו, שכך שנינו בתוס' שם¹⁵בבלי ט ב בשינויים.:

י״זר' יהודה אומר עזריה אומר מטלטלין את הסולם (כב"ה שבמשנתנו) וכר' ר' דוסא אומר מטין אותו מחלון לחלון (כב"ש במשנתנו) וכו'.

י״חשני חכמים מבית הלל חלוקים אפוא בזה, שהרי עזריה "חברו" של ר' דוסא (בן הרכינס) הוא¹⁶יבמות טז א.; האחד סובר כב"ה של משנתנו והשני כב"ש.

י״טא"כ היה אפוא מקום לְשוֹנֵה לשנות גם כאן מחלוקת מוחלפת: בה"א אין מוליכין וכו' וב"ש מתירין. והרי גם רשב"א אומר (שם ושם): מודים ב"ש וב"ה שמוליכין את הסולם על מה נחלקו להחזירו וכו'.

כ׳אשר לתנאים האחרונים של פ"א ממ"ג ואילך, הנה מ"ג רישא דלא כר' יהודה (ולא כר"מ) ומ"ג סיפא דלא כר"ש (ולא כר"מ), עי' לעיל.

כ״אומ"ד: זמן וכו' בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים – רשב"א היא, תוס' פ"א ובבלי כה א: ארשב"א מודים ב"ש וב"ה שאם זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שהן אסורין, ומכאן שת"ק סובר שגם בזה נחלקו ומתני' ב"ש היא.

כ״בומ"ד רישא: שנים ומצא שלשה אסורים שלשה ומצא שנים מותרים – כרבי (תוס' מע"ש פ"ו)¹⁷ירוש' ביצה פ"א ס ע"ג (בניגוד לבבלי י ע"ב)..

כ״גמ"ה רישא – דלא כרשב"א האומר¹⁸תוס' ובבלי יא ב. ש"מודים ב"ש וב"ה שמסלקין את התריסין לא נחלקו אלא להחזיר" וכו'.

כ״דומ"ה סיפא: בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין – הנה בסוכה פ"ג מי"ד שנינו: ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור וכו', מכאן שביו"ט שחל להיות בחול מותר להוציאו גם לחכמים דר' יוסי, כב"ה.

כ״המ"ו: בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום – לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אלא אחרים¹⁹תוס' פ"א יב–יג ובבבלי יב ב, אלא שרבינא דחה זה ופירשה בדוחק, ולפי הברייתא שבירוש' שם, ס ע"ד, דחייה זו ליתא..

כ״ומ"ז: בש"א תבלין נדוכין במדוך של עץ וכו' ובה"א תבלין נדוכין כדרכן וכו' דלא כר"מ²⁰תוס' פ"א טו, בבלי יד א.: מודים ב"ש וב"ה שהתבלין נידוכין במדוך של עץ (בבבלי: על הנדוכין שנדוכין כדרכן) ומלח עמהן על מה נחלקו על המלח בפני עצמה שב"ש אומרים בפך ובעץ הפרור לצלי ובה"א לכל דבר (לפי נוסח הבבלי: כדרכה, עי' רש"י, ולפי התוס': בפך ובעץ הפרור).

כ״זומשנת ר"מ זו שנויה בתוס' שבת פי"ד טז סתם: אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור וכו'²¹ועי' תוס' שבת קמא א ד"ה הני פלפלי וביצה שם ד"ה בה"א., כב"ה לפי נוסח התוספתא, והתוס' מוכיחה שגם פי' הברייתא שבבבלי כך הוא (ושלא כרש"י). ועי' להלן לפ"ב מ"ח.

כ״חמ"ח: הבורר קטניות ביו"ט בש"א בורר אוכל (ו)אוכל ובה"א בורר כדרכו וכו'. זו משנת רשב"ג²²בבלי יד ב ושבת קמב א.: אמר רשב"ג בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת (כאן אומרים ב"ה בורר כדרכו) אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת, ולא כר' יהודה בתוס' פ"א כ"א: ר' יהודה אומר בש"א אם היו צרורות מרובין על האוכלין בורר את האוכלין ומניח את הצרורות ובה"א בורר איזו מהם שירצה.

כ״טפ"ב מ"א: ועושה תבשיל בערב יו"ט וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד ושוין ("ומודין") בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין – מתניתין דלא כי האי תנא דתניא²³תוס' פ"ב ד. אמר רשב"א מודים ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א ב' תבשילין ובה"א תבשיל ומודים שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג וכו' שהן שני תבשילין (בבלי יז ב).

ל׳ורישא "ועושה תבשיל" סתם כב"ה, דתנא דידן. (ב' תבשילין, דרך סעודה היא, בערב ת"ב "לא יאכל אדם שני תבשילין"²⁴תענית פ"ד מ"ז., ובע"פ "ושני תבשילין")²⁵בבלי קיד ב, ונוסף במשניות..

ל״אושם סיפא: ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת – רבי חולק בירוש' (פ"ב סב ע"ב): רב[י] אמר אומר אני אין פחות מכזית; שבוודאי צ"ל "רבי" (אע"פ שבבבלי טז ב נמסר בשם רב: דאמר ר' אבא אמר רב), שכן דרכו לומר בכמה מקומות: אומר אני, ואע"פ שבבבלי שם הקשו לרב ממשנתנו ותירצו: לא דאית ביה כזית – פשוטו של "כל שהוא" הוא בניגוד ל"כזית", כמו בחולין פ"ג מ"ב: ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כל שהוא²⁶כנוסח הספרים המדוייקים., "אע"ג דלא הוי כזית"²⁷חולין מג א, ושם מו א, ושלא כרש"י, עי' רמב"ן.. וא"כ מתני' דלא כרבי.

ל״במ"ג: ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין – "מני מתני' לא ר' ולא רבנן דתניא²⁸תוס' פ"ב ט ותוס' שבת פי"ז יא. אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכ"א מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן וכו' איבעית אימא רבי רישא דברייתא ("אין מטבילין את הכלי ע"ג מימיו לטהרו") ביו"ט וסיפא ("ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן") בשבת²⁹ובתוס' דביצה ודשבת בהדיא תני הכי, וכן בירוש' כאן סא ע"ב. וכולה מתניתין ביו"ט ואבע"א רבנן וכולה מתני' בשבת, וזוהי דעת הירוש' שם: מתניתה דלא כרבי דתני אין מטבילין כלי ע"ג מימיו ביו"ט ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת דברי רבי וכו' ("ומתני' דמחלוקת ב"ש וב"ה בשבת איירי ועלה קאמר ושוין שמשיקין³⁰ובסיפא: ומטבילין מגב וכו', הנוסח בירוש': ביום טוב, וכ"ה בתוס', ומכאן ועד כאן בשבת עסקינן. וכו' "). וזו היא פשוטה של משנתנו, וא"כ – מתני' דלא כרבי.

ל״גושם סיפא: ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה – רשב"ג היא, בתוס' פ"ב ז: אמר רשב"ג מודים היו ב"ש שאין כהן טובל לתרומתו בו ביום אבל מטביל הוא מגב לגב ומחבורה לחבורה ביו"ט וכו'. וא"כ "ושוין" נמשך גם אסיפא.

ל״דומכיון דרישא "חכמים" דרבי היא, נראה שכולה רשב"ג היא³¹רבי ורשב"ג רגיל בברייתות..

ל״המ"ד: בש"א מביאין שלמים וכו' = חגיגה פ"ב מ"ג במשנה הישנה³²[עי' לעיל "מבוא למשנה", עמ' 46 ואילך.], ולקוחה משם (ובתוס' כאן אין לה הקבלה).

ל״ומ"ה: בש"א לא יַחֵם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה (ומחמם אותם לשתיה) וב"ה מתירין בניגוד למשנת שבת (פ"ג מ"ד): אמרו חכמים אם וכו' ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, "סתמא כב"ש"³³בבלי שבת לט ב, ונדחק לתרצה, ועי' ירוש' ביצה כאן סא ע"ג..

ל״זוסיפא דביצה: עושה אדם מדורה וכו' – כב"ה בברייתא³⁴כא ב, ועי' ירוש' שם..

ל״חמ"ו–מ"ח שנויות גם בעדיות פ"ג מ"י–מי"ב. ואין זוקפין את המנורה ביו"ט, תני לה בתוס' פ"ב יב במחלוקת: של בית ר"ג לא היו זוקפין את המנורה ביו"ט וכו' ר' יהודה אומר משום ר"ג מטלטלין את המנורה ביו"ט אבל אין זוקפין אותה. וא"כ סתמא דילן דלא כר' יהודה.

ל״טוטילטול־מנורה מותר לרבי אפילו בשבת³⁵שבת מו א, ובירוש' שבת פ"ג ו ע"ג מפורש דריב"ל להיתרא אמר. כנר לר' שמעון.

מ׳ובמ"ז: אף הוא אמר שלשה דברים להקל וכו' ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין, תני עלה³⁶בתוס' פ"ב טו ובבלי כג א וירוש' שם.: אמר ר' יוסי תודוס וכו' שלחו לו אלמלא תודוס אתה וכו', אבל בפסח' (נג ב) אמרו: רב אחא ("איכא") מתני לה להא מתניתא ברבי שמעון.

מ״אומ"ח: שלשה דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרין. פרתו יוצאת וכו' ומקרדין את הבהמה ביו"ט ושוחקין את הפלפלין ברחיים שלהם ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' אבל מקרצפין וחכ"א אין מקרדין אף לא מקרצפין, ור' שמעון בברייתא שבבבלי כג א (ד"ס) מתיר בשניהם, וא"כ "חכמים" דר' יהודה אינם ר"ש (אלא ר"מ) ור"ש לא היה יכול לשנות ברישא "וחכמים אוסרין" על "מקרדין" (בבלי שם: א"ל רבא לר"ג ולימא מר הלכה כר' יהודה, שהרי חכמים מודים לו). ואמנם "פרתו יוצאת" וכו', שנשנית כאן אחרי "ראב"ע מתיר וחכמים אוסרין", נשנית בשבת סוף פ"ה: פרתו וכו' שלא ברצון חכמים, ור"מ היה רגיל לשנות "שלא ברצון חכמים"³⁷עי' מנחות מ"י מ"ה ופסחים פ"ד מ"ח ובבלי שם..

מ״בולענין "שוחקין את הפלפלין ברחיים שלהן", שנינו בפ"א מ"ז: ובה"א תבלין נדוכין כדרכן, ובתוס' שם פ"א טו³⁸בבלי יד א.: אמר ר"מ מודים ב"ש וב"ה שהתבלין נידוכין במדוך של עץ וכו' (עי' לעיל) הפילפלין הרי הן כתבלין; וא"כ לר"מ, לנוסח התוס', מודים ב"ש וב"ה שאינן נידוכין כדרכן, כדברי ה"חכמים" כאן ה"אוסרין".

מ״גואם־כן משנתנו ר"מ היא³⁹ועי' תוס' שם ד"ה ב"ה ושבת קמא א..

מ״דונראה אפוא שמ"ו–מ"ח לקוחות מעדיות של ר"מ, והוא ששנה: יהודה היה אומר אין מקרדין וכו' אבל מקרצפין ואני אומר וכו' (או: ולא הודו לו חכמים).

מ״הומ"ט–מ"י לקוחות מ"כלים" של אחד התנאים (אגב "ושוחקין את הפלפלין ברחיים שלהן"); ומ"י, שנשנית אצלה בכלים של אותו תנא, הועברה לביצה אִתּהּ, אע"פ שאינה שייכת לביצה.

מ״ומ"י: עגלה של קטן טמאה מדרס וכו' – בניגוד לכלים פכ"ד מ"ב: שלש עגלות הן העשויה כקתדרא טמאה מדרס וכו' ושל אבנים טהורה מכלום, ובתוס' המקבילה (ב"ב פ"ב ה"ט): שלש עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס ושל בנות ("עגלה של קטן") טמאה טמא מת וכו', ושם ב"מ פ"ה יב: עריסה מאימתי מקבלת טומאה, משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה. ומשנת כלים פכ"ד היא – ר' יהודה, ותוס' כלים ב"ב – ר' יוסי⁴⁰עי' לעיל, "מבוא למשנה", עמ' 110–111., וע"כ נראה שת"ק של משנתנו אינו ר' יהודה, ועוד שהוא חולק עליה: ר' יהודה אומר וכו'⁴¹עי' בבלי כג ב, ועי' להלן בפירוש המשנה.. וקרוב שהיא משנת ר' מאיר.

מ״זפ"ג מ"א: אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט וכו' אבל צדין חיה ועוף מן הביברין וכו' רשבג"א לא כל הביברין שוין וכו'. ת"ק דמתני' בניגוד לת"ק דתוס' ריש פ"ג⁴²בבלי כד א.: ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהן ביו"ט וכו', "ומתניתא דלא כרבי יודה" (בשבת פי"ג מ"ג) "דתנינן תמן ר' יודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב. הא לגינה ולביברין פטור" (מפני שעדיין הם מחוסרי צידה, והכא תנן "אבל צדין חיה ועוף מן הביברין")⁴³ירוש' כאן, סא ע"ד ושבת שם.. וברייתא ר' יהודה היא⁴⁴בבלי כד א..

מ״חואמנם נראה שכולה רשב"ג היא, שהוא חולק על ת"ק דתוס', ועיקר דברי רשב"ג בביצה נשנו, והועברו לשבת, וע"כ שנו גם בשבת (כנו' כי"י) בדוגמת ביצה: כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור (עי' ירוש').

מ״טמ"ה: בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ושאלו את ר' טרפון וכו' – בוודאי משנת ר' יהודה תלמידו; בבלי כז ב: לימא תנן סתמא דלא כר"ש דתנן וכו'⁴⁵שבת פכ"ד מ"ד. ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת וכו', ובשבת (קנו ב) אמרו: ואף זעירי סבר הלכה כר"ש דתנן בהמה שמתה וכו' ותרגמה זעירי בבהמת קדשים.

נ׳פירשו משנתנו בדוחק כר"ש, מפני שהלכה כמותו, אבל פשוטה כר' יהודה.

נ״או"שמואל אמר טעו חמשה זקנים שהורו לר' טרפון בלוד"⁴⁶ירוש' כאן סב ע"א., ששמואל סובר כר"ש (שבת שם).

נ״בפ"ד מ"א: ומתחילין בערמת התבן – כר' שמעון⁴⁷בבלי ל ע"א ושבת קנז א ושם קכז א., אבל לא בעצים שבמוקצה, שר"ש מודה בהם⁴⁸כלישנא בתרא כאן ושבת קנז א שם., ובתוס' כאן פ"ד שנינו: ומתחילין באוצר תחילה, בניגוד לברייתה שבשבת קכז א, וכר' שמעון.

נ״גמ"ב: אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו' – סתמא דלא כר' שמעון בברייתא שבגמרא (ל' ע"ב).

נ״דשם: מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפילו מן המפוזר – מתני' יחידאה (רשב"א)⁴⁹בירוש' (סב ע"ג) בטעות: רבי לעזר בי רבי שמעון. היא דתניא⁵⁰תוס' פ"ג י. לא נחלקו ב"ש וב"ה על המפוזרין שבשדות שאין מביאין וכו' על מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף ועל המכונסין שבשדות שבש"א לא יביא ובה"א יביא (בבלי לא א), ודלא כר' נתן, תוס' שם: לא נחלקו ב"ש וב"ה על מפוזרין שבקרפף ועל מכונסין שבשדה שיביאו וכו'⁵¹ובירוש' מוחלפים דברי רשב"א ור"ג., וסתמא כב"ה.

נ״המ"ג: אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה – סתם כר' יהודה⁵²בבלי ב ע"ב., ובתוס' פ"ג יא כולל "קורה שנשברה" עם שברי כלים "שאין מסיקין בהן" לר' יהודה⁵³ביצה לא ב ושבת כט א.. "ור' יוחנן ההיא בר' יוסי בר' יהודה מתני לה⁵⁴שבת קנז א. וסבר ליה כר' יהודה אבוה במוקצה".

נ״וושם: אין מבקעין לא בקרדום, בירוש' סב ע"ג: תני ר' יוסי בן כיפר אמר משם ר' לעזר בן שמוע ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, ותנא דידן שנה אפוא ב"ש לקולא, וסתים כב"ה.

נ״זושם סיפא: בית שהוא מלא פירות וכו' נוטל ממקום הפחת – ת"ק ר"ש הוא⁵⁵תוס' ורש"י בעירובין לד ב..

נ״חמ"ה: ואין סומכין את הקדרה בבקעת – דלא כר"ש בברייתא (לג א).

נ״טמ"ו: ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם וכו' ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא. זו ר"ש אליבא דר"א היא, שכן שנינו בתוס' (פ"ג יח): ר' אליעזר אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין ר' שמעון מתיר שכל מה שבחצר מוכן, וזו היתה נוסחת הירוש' בתוס' זו, שהרי הוא אומר (שם): מה ביניהן (בין ר"א וחכמים). לעשות ציבור ביניהן. על דעתיה דר' אליעזר עושין ציבור על דעתהון דרבנן אין עושין.

ס׳אבל הבבלים (בבלי לג ב) גרסו בברייתא זו: ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ור"ש מתיר.

ס״אולפי הבבלי: אין עושין צבורין לר"א.

ס״במ"ז: ועוד אמר ר"א – תנא אחר⁵⁶עי' מש"כ בעירובין ועוד..

ס״גפ"ה מ"ב: כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' ואלו (ס"א: אלו) הן משום רשות לא דנין (ס"א: ולא דנין) וכו' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין וכו' – משנה קשה מאד⁵⁷עי' אבא שאול לר"י ליי ודינר בהגהותיו לביצה., שכמו שהקשה כבר התלמוד (לז א) גם אלה שהם משום רשות ומשום מצוה, הם "שבות", ור' יצחק מפרשה: לא מיבעיא שבות גרידתא וכו' אלא אפי' שבות דרשות וכו' אלא אפי' שבות דמצוה, וכפי' רש"י שלגבי מצוה קורא לאלה רשות שאין בהן מצוה גמורה, וכיו"ב פי' כנראה הירוש'⁵⁸ועי' ליברמן, תרביץ שנה ה', 97–99.; אבל המשנה כפשוטה אינה מתפרשת כך, וביותר קשה לפרשה כך אם נשוה אותה עם הספרא; ששנינו בספרא אחרי פרק ז ט: אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה כרת מלאכה שאין חייבין על מינה כרת מניין שלא יעלה באילן וכו' ולא ירקד ת"ל שבתון שבות. אין לי אלא שביתת הרשות שביתת מצוה מנין [ש]לא יקדיש ולא יעריך וכו' ולא יעשר ולא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני ת"ל שבתון שבות.

ס״דהספרא כלל אפוא את שני הסוגים האחרונים של המשנה – ב"שביתת מצוה", וב"שביתת הרשות" הכניס רק "רשות" גרידא, ומסדר את הסוג השני של המשנה בסוף הסוג הג' (וסתם ספרא ר' יהודה).

ס״האבל גם כאן משנתנו מקורות מקורות, תרי תנאי, ודברים אלה יוצאים ממכיל' דרשב"י⁵⁹[הוצ' אפשטיין־מלמד, 20; הופמן, 16].: מנ' לא עולין באילן וכו' תל' לו' כל מלאכה אין לי אלא ברשות במצוה מנ' אין מקדישין אין מעריכין וכו' ומעשרות תל' לו' שבתון שבות.

ס״ומכיל' דרשב"י לא הזכירה אפוא כלל את הסוג השני שבמשנה.

ס״זוזו היתה עיקר המשנה: ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' ולא מרקדין אלו (דלעיל) הן משום רשות – ולא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין – ואלו (דלקמן) הן משום מצוה וכו'.

ס״ח"ולא דנין וכו' ולא מייבמין" היא הוספת שונה אחרון (רבי ?), שהוסיפהּ בעיקר המשנה, מבלי לשנות את בניינה, וע"י כך נפסקה המשנה וניתק קשר שלה.

ס״טואמנם משנת שבת פכ"ג מ"א: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו וכו', חולקת על "לא מקדישין" וכר' יוחנן⁶⁰בירוש' כאן סג ע"א–ע"ב ובבלי שבת קמח ב., ור' הושעיא תני⁶¹בבלי שם.: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ויוצא בו, ובירוש' שם: אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי טלאים, אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי פסחים וכו', ומשנת שבת היא משנת ר' אליעזר (ס"ז 257).

ע׳ואמנם כש"אמר לו⁶²פסח' פ"ו מ"ב. ר' יהושע (לר' אליעזר) יו"ט יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות", "אמר לו ר"א מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה" ("שבות של רשות ושבות של מצוה", ר"ח), מכאן יוצא שר"א מתיר "שבות של מצוה", שאם לא כן היה יכול ר' יהושע להשיב לו: הרי אין מקדישין פסח בערב פסח שחל להיות בשבת ושוחטין אותו, וכדומה.

ע״אובתוס' פ"ד ד⁶³כ"י ארפורט, כ"י ו' והדפוסים הוגהו ע"פ המשנה.: ארבע רשויות וארבע מצות הן. כתב שתי אותיות וכו'⁶⁴כמחלוקת זו גם בתוס' שבת פ"ט יג, וזו ר' יהודה היא, וברייתא שלנו מפורשת בספרא שם.. אין דנין ואין מקדשין ואין מגרשין ואין ממאנין⁶⁵אין – ואין, גם ר"ח וראבי"ה. לא חולצין ולא מייבמין (בר"ח נוסף: רשות) ולא (ר"ח: לא) מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביו"ט וכו' וכולן שעשאום [ישראל]⁶⁶כ"ו ו' ודפו' ור"ח וראבי"ה. בין אנוסין ו"בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין מה שעשה עשוי [בשבת ואצ"ל ביום טוב]"⁶⁷דפו' ור"ח ורי"ף..

ע״בוודאי ש"ארבע רשויות" הן: עולין, רוכבין, שטין ומטפחין (ומספקין ומרקדין בכללו, שכולם משום גזירת כלי שיר)⁶⁸עי' חסדי דוד., ו"ארבע מצות" הן: מקדישין, מעריכין, מחרימין מגביהין, וזוהי תוספתא למשנה העיקרית, וא"א ש"רשויות" אלו הן השורה האמצעית: לא דנין וכו', שהרי בתוס' למטה, כמו בספרא, נמנות שש, ובספרא שבע (ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני)⁶⁹והשוה סוף ר"ה וירוש' שם..

ע״גוכתב שתי אותיות וכו', זוהי תוס' לעצמה, ואין דנין וכו' תוס' לעצמה. וזו האחרונה הביאוה ר"ח וראבי"ה 487 בהמשכו של הירוש', וכן הביאוה הרי"ף והרא"ש, והר"ן ותלמיד הר"ן (שמ"ק) והגמ"י, והמאירי בשם "ירושלמי"⁷⁰וא"א כלל שהרי"ף יטעה בדברי ר"ח, כדעתו של אפטוביצר שם., וגם "תני" שבר"ח⁷¹בר"ח שלנו בטעות: תנא. וראבי"ה מוכיח שנעתק מן הירוש', שאין דרכו של ר"ח להעתיק כך, אלא "תני בתוספתא", וכדומה.

ע״דואם־כן חסר הירושלמי שלנו (כנראה בין "תני" ל"תני").

ע״השם: אין בין יו"ט לשבת וכו' – משנה זו שנויה גם במגילה פ"א מ"ה (בשורת "אין בין"), ור' יהודה חולק עליה⁷²תוס' ובבלי שם. ואומר: אף מכשירי אוכל נפש, כר' אליעזר (עי' לעיל), וע"כ קשה לקבל תירוצו של רב יוסף (בבלי לז א): הא ר' אליעזר וכו', וגם תירוצו של רב פפא: הא ב"ש וכו', אינו מתאים יפה, שהרי ר"א שמותי הוא, וחולק עליה, ואמנם הירוש'⁷³כאן סג ע"ב ובמגילה. הקשה גם כן כבבלי, אבל לא תירץ כלום.

ע״ויש לנו אפוא במשנת ביצה: ממשנת ר"מ (פ"א מ"א–מ"ב, פ"ב מ"ו–מ"ז), ממשנת ר' יהודה (פ"ג מ"ה, פ"ד מ"ב ומ"ג ומ"ה), ממשנת ‏ר"ש (פ"ד מ"א ומ"ג סיפא ומ"ו) וממשנת רשב"ג (פ"א מ"ח, פ"ב מ"ג ופ"ג מ"א).

ע״זוכבר ראינו מתוך דברינו, שיש במסכת זו גם כמה סתמות של התנאים האחרונים, בני דורו של רבי, "הסתומתאי":

ע״חא) ר' יוסי בר' יהודה (פ"ד מ"ג, עי' לעיל).

ע״טב) ר' שמעון בן אלעזר (תלמיד ר"מ) פ"ד מ"ב (עי' לעיל), דלא כרשב"א, פ"א מ"ג, מ"ה, פ"ב מ"א ועי' שם.

פ׳ו־ג) רבי.

פ״אכי גם ידו של רבי ניכרת בה:

פ״בפ"א מ"ד: שלשה ומצא שנים וכו' (עי' לעיל).

פ״גובפ"ג מ"ד: ר' יהודה אומר וכו', לברייתא שבבבלי (ברייתא בבלית) כו א, זו היא גם דעתו של רבי (ר' יהודה הנשיא), ושנה אותה רבי במחלוקת ר' יהודה ור"ש, שהרי כלל מקובל היה, שר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה. ובפ"ה מ"ז: אלו הן בייתות וכו' – תוספת היא (ע" ד"ס), ורבי (בברייתא שבגמרא ובתוס') חולק על פירוש זה.

פ״דדלא כרבי, פ"ב מ"א ומ"ג (עי' לעיל).