מבואות לספרות התנאים, מבואות למסכות מן המשנה, כליםIntroductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Kelim

א׳XVIII. כלים

ב׳א. כלים – משנת ר' יוסי¹[במסכת זו התחיל מו"ר זצ"ל להורותנו באוניברסיטה העברית, והקדים לה פתיחה זו, שבה רמוזים עיקרי שיטתו. לפיכך לא השמטתיה כאן, אע"פ שהרחיב עליהם את הדבור ב"מבוא למשנה".]

ג׳בקורת־המקורות של המשנה קרקע בתולה היא עדיין, אף אחרי ההתחלות האחדות הקטנות. וכאן אנו עומדים על קרקע סמוך ובטוח, כאן יש לנו משניות מקבילות של בני הדור או בני הדור הסמוך (תוספתא ומדרשי ההלכה), וכאן יש לנו פירושים וקבלות של אישים הקרובים בזמן (האמוראים, ביחוד הדורות הראשונים של האמוראים). וכך אנו יכולים לברר לפעמים קרובות בלי כל־ספק ממשנת מי מהתנאים לֻקְחה הלכה פלונית.

ד׳שני התלמודים התחילו בבקורת־המקורות, הניחו את אבן־פִנָתָהּ, אבל רק אבנים אחדות נוספו אחרי אבני־היסוד והַפִנה האלה²רש"ג באגרתו, ס' הקנה דף סא ע"ב מריש פסחים, וס' כריתות, לשון לימודים שער ב' סי' נח, ומן האחרונים: מונה"ז שער יג, רז"פ ב"דרכי המשנה", הופמן "המשנה הראשונה", ישראל לוי Abba Saul; הלוי, "דורות הראשונים", ‏ גרויברט 200, 32 R E J, גינצבורג, Tamid, סיניסינטי 1920, ואלבק Untersuchungen,..

ה׳נתחיל מאחרון הראשונים, ר' שמשון מקינון, שדבריו מוליכים אותנו לכלים³עי' גרויברט במאמרו הנזכר..

ו׳בס' כריתות⁴לשון למודים שער ב' סי' נח., אומר הר"ש מקינון: נראה אע"פ שרבי סידר המשניות סדורות היו קודם לכן אלא שסָתַם הלכתא… אבל המשנה והמסכתא לא זה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה וראייה מהא דסוף כלים דתנן אמר ר' יוסי אשריך כלים וכו' ואם רבי סדר המשנה ושִנָה סדר הקדמונים היאך אמר רבי יוסי הכי והלא היה קודם שסדר רבי המשנה וכו'.

ז׳אמנם אמרו בשם ר' יוחנן (סנהד' פו א): סתם מתני' ר' מאיר וכו' וכולהו אליבא דר"ע: ואמרו בירוש' (יבמות פ"ד ו ע"ב): א"ר יוחנן כל מקום ששנה סתם המשניות רבנין עד שיפרש לו רובו; ובשם ר' שמעון בן לקיש: כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רבו (שאינה לר"מ) א"ר זעירא קומי ר' יוסי לא דרבי שמעון בן לקיש פליג (על ר' יוחנן דאמר "כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן – כלומר שהלכה כמותה – עד שיפרש לו רובר", עד שיפרש לו רבו, שהיא דעת יחיד; ר' יוחנן לטעמיה דאמר בכמה מקומות בבבלי "הלכה כסתם משנה". ו"אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן" כמפורש בבבלי בכמה מקומות) אלא דו חמי רוב סתם משניות דר' מאיר.

ח׳אמנם כן, הרבה סתם משניות לר"מ הן, אבל רק "הרבה", רק חלק גדול – ואפילו לא החלק היותר גדול – ולא יותר.

ט׳שהרי כל האמוראים, למן הראשונים ועד האחרונים, פירשו בכמה מקומות את משנתנו שלא כר"מ אלא כתנא אחר (מתני' ר' פלו' היא, מאן תנא ר' פלו'). ורבים הם למשל הסתמות לר' יהודה ור' שמעון ורבים – לר' יוסי.

י׳כך כל נדרים פי"א – לר' יוסי הוא (נדרים פב א), וכן כל אהלות (עירובין עח ב), וכן ישנן עוד סתמות של ר' יוסי בכמה מקומות (עי' להלן).

י״אודבר זה בעיקר הדבר מובן מאליו, אם נשים לב לכבוד הגדול שרחש בית הנשיא לר' יוסי. רשב"ג אבי רבי היה "מחבב בכל יום ויום דברי (ר' יוסי) בפני (דברי ר') יהודה" ו"קבע הלכה כר' יוסי"⁵תוס' ברכות פ"ה ב, בבלי פסחים ק ע"ב, ירוש' שם לז סע"ב, ועי' גם הוריות יג ב.. וגם בנו רבי כיבדהו מאד, קבע הלכה כמותו וקראו "נמוקו (νομική)⁶השוה "נימוס" νόμος "נימוסו" = נימוס שלו. עמו"⁷גטין סז ב, ירוש' שם ספ"ו מח ע"ב., ואין־ספק על־כן, שהרבה מאד השתמש רבי במשנת ר' יוסי.

י״בואמנם כן: סתם כלים – ר' יוסי הוא.

י״גכאמור כבר הוכיח ר"ש מקינון מסוף כלים (פ"ל מ"ד) "והאפרכס של זכוכית טהורה. אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ("אבות הטומאות") ויצאת בטהרה ("טהורה")" – שמשנת כלים היתה סדורה כך לפני רבי.

י״ד⁸[חלקו העיקרי של המבוא ל"כלים" – שיקעוֹ מו"ר זצ"ל ב"מבוא למשנה" (בפרק "משנת ר' יוסי") בלא כל שינוי לא בתוכן ולא בסגנון. הבאתי כאן ראשי דברים לשם קשור, והלומד ימצא את הדברים לכל פרטיהם למעלה עמ' 127 – 137.] ר' יוסי בן חלפתא, תלמידו של ר' עקיבא, לא הלך אחרי משנת ר"ע ולא החזיק בשיטתה, כי בעיקרו היה תלמידה של ישיבת צפורי, תלמידם של ר' חלפתא אביו ור' יוחנן בן נורי, והולך בשיטתה.

ט״והרבה ממשנת ר' יוסי נשאר עוד במשנתנו, גם חלקי מסכות גם פרקים שלמים. נתחיל מן היסוד, מ"כלים".

ט״זחתימת כלים "א"ר יוסי וכו' ", שכבר עמד עליה הר"ש מקינון, מעידה שרבי השתמש ב"כלים" של ר' יוסי⁹מעין זה מצאנו בסוף "קינים", והשוה גם חולין פ"ח מ"א ובר' שבחולין צד א., כי זוהי דרכו של רבי, בשעה שהוא מביא דברי תנא, שהוא עצמו מוסיף על דבריו הסתמיים, מטעימם ומפרשם ומעיר עליהם – להביא דברים אלו ב"אמר ר' פלוני"¹⁰שבת פי"ב מ"ג, דמאי פ"ג מ"ו.. ואין כאן "חסורי מחסרא", ואין לומר, שהתנא שכח להזכיר שמו תחילה והזכירוֹ אח"כ.

י״זאנו מוצאים בכלים כמה סתמות של ר' יוסי¹¹פ"א מ"ו–מ"ט, פכ"ג מ"ד, פכ"ז מ"ט, פ"ב מ"ו, מ"ז, פ"ל מ"ג, פ"ח מ"ט, פי"ז מי"ז, פכ"ו מ"ג.. ובכמה מהם סתם רבי במקום אחר (במסכתנו¹²כלים פכ"ד מי"ד. או במסכת אחרת)¹³נגעים פי"א מי"א. כדעת חכמים החולקים על ר' יוסי.

י״חכמובן רק יסודה של משנת כלים היא ממשנת ר' יוסי, רק רוב הסתמות, הרבה סתמות. כי מצד אחד יש במסכת כלים כמה שרידים ישנים מאד, מזמן הבית וסמוך לחורבנו¹⁴כלים פ"ה מ"י, פ"ו מ"ב, פי"ז מי"ב, פט"ו מ"ו, פי"ח מ"ג.; ומצד אחר שינה רבי פני משנת ר' יוסי ועיבדה, והשתמש בכלים, כמו בכל מקום, בכמה משניות אחרות: במשנת ר' מאיר, ר' יהודה (הרבה מאד) ור' שמעון. וזאת רואים אנו כבר מרוב זכרון התנאים הנזכרים בשמותם: ר' מאיר – כל"ב פעמים, ר' יהודה – כנ"ז פעמים, ר' שמעון – כל' פעמים. רבי שׂם אפוא ליסוד משנתו – משנת "כלים" של ר' יוסי, אבל "לא כולה", אלא השתמש הרבה גם במשניות שאר תלמידי ר"ע.

י״טכך הוסיף רבי כמה דברים, שלא היו במשנת ר' יוסי – ממשניותיהם של חבריו. וכן הוסיף כל פרק כ"ד ממשנת ר' יהודה. וכך הוסיף דעתם של תנאים אחרים אחרי סתם של ר' יוסי. או שהביא את שתי הדעות בצורת מחלוקת¹⁵ר' פלוני אומר – ר' יוסי אומר.. או שהוא שונה במקום סתמו של ר' יוסי – סתם אחר, ואחריו "אמר ר' יוסי", "ר' יוסי אומר".

כ׳ויש שהוא מביא את דברי ר' יוסי בשמו בלי מחלוקת בצדה. וכן שנה דברי ר' יוסי כדעת יחיד מפני שחָלקו עליה. ויש ששנה משנה המתנגדת לדעת ר' יוסי, ולא הזכיר כלל את דעתו. ויש שהוא שונה דברי תנא אחד בשמו, והשני – בלשון "חכמים".

כ״אוכמה דברים השמיט לגמרי ממשנת ר' יוסי.¹⁶[עד כאן קצור דברים, מכאן ואילך דברי רבנו בלשונם.]

כ״בואמנם גם ר' יוסי עצמו כבר הזכיר כנראה במשנתו מחלוקת חבריו עליו:

כ״גתוס' כלים ב"ב פ"ז ה (לפכ"ט מ"ג): א"ר יוסי אני אומר דבר אחר והם (=חבריי החולקים) אמרו דבר אחד (ורואה אני דבריי מדבריהן שאני משיבן וכו'), וכן בתוס' אהלות פ"ח ח; תוס' מקואות פ"ג ד: ר' יוסי אומר ר' מאיר היה אומר¹⁷עי' נזיר מט ב (קידוש' נב ב): יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק וכו'. ועי' הוריות יג ב, על ר"מ ור"נ: תורה מבחוץ וכו'; ור' יוסי אמר על ר"מ: אדם גדול וכו', ירוש' ברכות פ"ב ה ע"ב. מטבילין בעליונה ואני אומר בתחתונה וחכמים אומרים (בין) בתחתונה וכו'; תוס' בכורים פ"א ב: ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים וכו' ואני אומר וכו'; תוס' חולין פ"ב יא: ר' יוסי אומר ר' מאיר היה אומר, ובבבלי חולין לח א (כ"י מ') כהוגן: ר' יוסי אומר מאיר היה אומר¹⁸ונמצא גם אצל חבריו: תניא ר' יהודה אומר (ר') מאיר היה אומר לכל מטילין וכו' (עירובין יג א), א"ר יהודה חבריי היו אומרים (תוס' כלים ב"ב פ"ו א, עי' משנה פכ"ז מ"ג ופכ"ח מ"ו), א"ר יהודה אני אמרתי דבר אחד והן אמרו וכו' (תוס' שבת פ"ט ח–ט), א"ר יהודה אני אומר דבר אחד והם וכו' (תוס' אהלות פ"ט ז), אמר רשב"ג אני אומר דבר אחד וכו' (תוס' נדה פ"ז ה), תני רשב"ג אומר מאיר (צוק' בטעות:‏ רבי מאיר) היה אומר וכו' וחכמים אומרים וכו' (ירוש' כתובות מ"ו ל סע"ד, תוס' כתובות ספ"ו).. ועי' תוס' יבמות פי"ב יא: א"ר יוסי מצאתי וכו' א"כ מה ראה ר' מאיר לומר וכו'.

כ״דומחלוקות כאלה שהביא ר' יוסי במשנתו: פלוני אומר – ואגי אומר –, נָסַח רבי בלשון: ר' מאיר אומר – ר' יוסי אומר, או: סתם – ר' יוסי אומר, וכדומה.

כ״החוץ מן הסתמות הנזכרים, שנסתמו ע"פ חבְרי ר' יוסי, ישנם סתמות שסתמם רבי כחבריו בני דורו:

כ״וא) ר' מנחם ב"ר יוסי

כ״זפ"א מ"ז (המעלה. גם בספרי זוטא 228 בקיצור), בתוס' פ"א יד: ר' מנחם ב"ר יוסי אומר. והוא ר' מנחם ב"ר יוסי סתימתאה¹⁹מגילה כו א, כתובות קא ב, ועי' סנהד' סו א: מאן חכמים ר' מנחם ב"ר יוסי הוא, ועי' ב"ב עב ב: אמר רבב"ח אר"ל חרוב וכו' באנו למחלוקת ר' מנחם ב"ר יוסי ורבנן ולימא מחלוקת ר"ש ורבנן (=משנתנו) הא קמ"ל דר' מנחם ב"ר יוסי כר"ש ס"ל..

כ״חואם רבי סָתם כמותו – צריך לומר שבמשנת ר' יוסי היה כתוב במקום זה המעלה הסמוכה לפניה בספרי זוטא: ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה וכו'²⁰השוה: אם טמאה ארץ אחוזתכם, יהושע כב יט., שאם לא כן אין כאן עשר קדושות. אבל אפשר ג"כ, שדעת ר' מנחם נזכרה כבר במשנת ר' יוסי אביו, כמו בתוס' ב"מ פי"א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר (במשנה שם פ"י מ"ב: ר' יוסי אומר).

כ״טב) ר' יוסי בן המשולם

ל׳פ"ט מ"ה: ואם ידוע וכו', בתוס' ב"ק פ"ו יח: אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן המשולם אומר' נגבה לאחר שלושים יום לא נגבה אפילו לאחר שלש שנים (ודלא כתוי"ט).

ל״אג) רבותינו

ל״בפי"ח מ"ה: או שמעטה פחות מטפח טהורה, תוס' ב"מ פ"ח ה: בראשונה היו אומרים וכו' (כלשון משנתנו עד "טפח על טפח לוכסן"). רבותינו אומרים גורד מלמטה ועולה עד שימעטנה פחות מטפח²¹עי' סדרי טהרות עמ' 369..

ל״גד) מעשה רבי

ל״דכך היתה משנת ר' יוסי למשנת רבי.

ל״הוהשפעת רבי ניכרת בכמה מקומות. כך בהשמטתו שהשמיט בפ"ח מ"א (שהזכרתיה) "א"ר יוסי" שבתוס' ב"ק פ"ו ד, מפני שלדעתו תשובת ר' יוסי ותשובת ר' יוחנן בן נורי אחת היא (תוס' שם)²²בספרא שמעי פרשה ז יא, שנעתקו שם דברי ר' יוסי סיים: אמר לו הוא הנדון (כ"ה בד"ו), ראב"ד: אמר לי (ריב"נ?), בד"ח: אמרו לו, וכ"ה בקרבן אהרן, ועי' ראב"ד..

ל״וובפכ"ח מ"ה: כפה שהוא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת. ותניא בתוס' ב"ב פ"ו ו: כפה של זקנה שהוא טמא מדרס ונתנוהו לספר ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא (ר"מ מטהר ממדרס ור' יוסי מטמא, מפני שאין כאן שינוי מעשה ולא יצא מידי טומאתו, תוס' שם ומשנה פכ"ה מ"ט). ונסיב לה רבי אליבא דתנאי כי אם טהורה היא כר' מאיר טומאתה "מגע מדרס", וכן שנינו באמת בברייתא שבבבלי (סנהד' מח א)²³עי' רש"י שם וסדרי טהרות 255b ד"ה כפה ישם 255a ד"ה כפה.: אבל טמא מגע מדרס. אבל משנתנו תפסה בחצי בשיטת ר"מ (טהור מן המדרס) ובחצי בשיטת ר' יוסי (אבל טמא טמא מת). ועי' תוס' ב"מ פי"א ח: סדין שהוא טמא טמא מת ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת ומקבל טומאת מדרס דברי רבי וכו'.

ל״זובפ"כ מ"ב – כר' יוסי ב"ר יהודה (סתימתאה!) ולא כרבי, תוס' ב"מ פי"א א: כשיחשוב עליה, וזוהי דעת ת"ק בפכ"ב מ"ב: אבל ר' יוסי אומר שם (כר' יוסי ב"ר יהודה כאן): אין צריך מחשבה.

ל״חוכן בפט"ו מ"א (השדה התיבה והמגדל) שלא חילק בין עץ לעצם – דלא כרבי בתוס' ב"ב פ"ד י אלא כר' יוסי ב"ר יהודה.

ל״טוכמה סתמות במשנה כולה שלא כרבי²⁴כמו שהעיר כבר הכריתות שם, ואחריו בספרוינד Zur Redaktion., וכמה דברים ישנם עוד בתוס' כלים בשם רבי, שלא נזכרו כלל במשנה, כרגיל גם בכל המשניות.

מ׳אבל בכל אופן – עיבודו של רבי לפנינו: משנתו!

מ״אב. שיורי משנת ר' יוסי – בתוספתא

מ״בבעדיות (פ"ב מ"ח) תנן: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין שהוא טמא מדרס ועל שירי תנוד ארבעה שהיו אומרים שלשה והודו לו, ועל אחד לא הודו לו על כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין²⁵כסא וכו' – בכלים פכ"ב מ"ז – ממשנת ר"מ (?) שר' יהודה מוסיף עליה, ור' יוסי חולק עליה בתוס' ב"ב פ"א יב (עי' לעיל)..

מ״גאבל בתוס' (עדיות פ"א יג) תניא: תנור שתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה שבראשונה היו אומרין שלשה הודו לו (לשון המשנה!). סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו.

מ״דוכן בתוס' כלים ב"ב פ"ד ה²⁶ירוש' יבמות פי"ב יב רע"ד ובבלי שבת סו א.: סנדל של קש (="סנדל של סיידין" בבבלי שם) ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו.

מ״הוע"ז מעיר הבבלי שבת שם: והתניא (משנת עדיות!) הודו לו, אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו – ר' יוסי (והשוה "ולא הודו לו חכמים" בתוס' מע"ש).

מ״ודבריו אלה של ר"ה, שהיו בוודאי מקובלים בידו²⁷שהוא מסר כמה קבלות בנוגע למקורות המשנה, לפי"א דנדרים, מ"ח דגטין, תמיד ומדות, ועוד., ומוסבים כנראה גם על "תנור" (בתוס' עדיות הוא רק העתק לשון המשנה), יש להם סמך במשנת כלים פ"ה מ"א: תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי ר"מ וחכמים אומרים בד"א בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא ושיריו ברובו, ועי' תוס' ב"ק פ"ד א: תנור של בנות (=קטן) שתחלתו כל שהוא ושיריו ברובו שר' מאיר אומר תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה.

מ״ז"חכמים" אלה הם כנראה ר' יוסי, ור' יוסי לא כמו שהיו אומרים בראשונה ולא כר' עקיבא²⁸רב יוסף אומר שם: מאן לא הודו לו ריב"נ וכלים, פי"ז מי"ז, והכל הולך למקום אחד, כי ר' יוסי נמשך כ"פ אחרי רבו זה.. ותוס' דכלים (ודעדיות) היא אפוא – משנת ר' יוסי.

מ״ח"סנדל של עץ ושל סיידין" (סנדל של קש ושל שעם) הוא סנדל לר"ע ור"מ בין לענין טומאה ובין לענין חליצה ובין לענין שבת.

מ״טובכלים פי"ד מ"ה: סנדל בהמה של²⁹רשב"ם בשבת נט א וכ"י מ': ושל מתכת. מתכת טמאין של שעם טהורין.

נ׳ובתוס' כלים ב"ב פ"ב יא, בפרק המקביל לפכ"ד שלנו תניא: שלשה סנדלים של אדם טמא מדרס של מתכת³⁰עי' תוס' ב"מ פ"א י: כל הפרצופות וכו' מנעל שלו של מתכת הרי זה טמא טמא מת. ושל בהמה טמא טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום.

נ״אזוהי בוודאי משנת ר' יוסי, שחלק על ר"ע ב"סנדל של סיידין".

נ״בוגם משנת שבת פ"ו מ"ח: הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר ("וסימנך סמ"ך סמ"ך"), שייכת לכאן, כי "קב" הוא "סנדל של עץ", ואמרו ביבמות קג ב ל"סנדל של עץ" (שם פי"ב מ"ב): מאן תנא אמר שמואל ר' מאיר היא, ובירוש' יבמות שם מקשרים מתני' דיבמות לתוס' כלים הנ"ל: ר' הילא בשם ר' יוחנן אפילו כולו של עץ כשר מתניתא מסייעא לר' יוחנן סנדל של קש וכו', ומפרשים: לא הודו למדרס; תום' יבמות פי"ב יא: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר <עליו> הרי הוא כסנדל לכל דבר, ובתוס' שבת פ"ה (פ"ו) א: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו וכו' (כר' יוסי במשנתנו), עי' רמב"ן לשבת שם. ולענין חליצה דין אחד ל"קב הקטע" ול"סנדל של שעם", תוס' יבמות פי"ב י ובבלי קג א.

נ״גבאותו ענין בתוס' נשארו כנראה עוד כמה שרידים ממשנת ר' יוסי, המקבילים לפכ"ד שלנו וחולקים עליו:

נ״ד1) בפכ"ד מט"ז תנן: שלש סבכות הן של ילדה טמאה טומאת מדרס, של זקנה טמאה טְמא מת ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום.

נ״האבל בפכ"ח מ"ט: סבכה של זקנה טמאה משום מושב³¹"מושב" במקום "מדרס", גם בפכ"ג מ"ד.. חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טהור, ושם סוף מ"י: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער טהורה.

נ״ומתאים לזה נמצא בתוס' ב"ב שם פ"ב י: שלש סבכות הן של זקנה טמאה מדרס ושל ילדה טמאה טמא מת נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום.

נ״זהתוס' מתאימה אפוא לפכ"ח בניגוד לפכ"ד! ³²עי' גם פכ"ה מ"י: שביס שלה (של סבכה של זקנה) טמא בפני עצמו, והשוה נגעים פי"א מי"א: כל הראוי ליטמא טמא מת אעפ"י שאינו ראוי ליטמא מדרס וכו' כגון וכו' ושביס של סבכה, אחרי פכ"ד?

נ״ח2) תוס' שם ט: שלש(ה) מטות הן העשויה לישיבה טמאה מדרס, שמוכרין עליה כלים טמאה טמא מת³³עי' תוס' ב"מ פ"ט א: מטה שמוכרים עליה את הכלים ה"ז טמאה טמא מת היתה משמשת ישיבה ושכיבה ה"ז טמאה מדרס. ושל מלבני בני לוי טהורה מכלום³⁴בפי"ח מ"ג: ומלבני בני לוי טהורין, ועי' גם מ"ד ותוס' ב"מ פ"ה ט. (שלא כר"מ ור' יהודה, בפי"ח ובתוס' ב"מ!).

נ״טאבל במשנתנו פכ"ד מ"ח:ו שלש מטות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס, של זגגין (=שמוכרין עליה כלים) טמאה טמא מת, ושל סרגין טהורה מכלום.

ס׳3) תוס' שם: שלש(ה) עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס ושל בנות³⁵=קטנים, כמו תוס' ב"ק פ"ד א: תנור של בנות=קטן. טמאה טמא מת ושל סיידין³⁶כצ"ל בדל"ת. ושל צָיוֹרוֹת טהורה מכלום (ועי' גם תוס' ב"מ פ"ט א: עריסה של בנות הרי זז טמאה טמא מת היתה משמשת שכיבה הרי זו טמאה מדרס).

ס״אבמשנתנו מתאים לזה כנראה³⁷עי' תוס' ב"מ פ"ה יב: עריסה מאימתי מקבלת טומאה וכו' ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה ער שיעשה לה עגלה. פכיד מ"ב:

ס״בשלש עגלות הן העשוית כקתדרא טמאה מדרס, כמטה טמאה טמא מת ושל אבנים טהורה מכלום. ("אבנים" מתאים כנראה לסיידין וציידין, ועי' תוס' כלים ב"ק פ"ג י: של אזנים³⁸חושבני עכשיו שבמ"ב: "ושלַאבנים", כתיב מלא במקום: ושלבנים במו "הבנים" בשבת פ"ו מ"ט, וזו משנת ר' יהודה, וביצה סוף פ"ב משנת חכמים, שר' יהודה חולק שם..

ס״גבתוס' כלים נשארו כמובן גם שׂרידים אחרים ממשנת ר' יוסי. חוץ מאלה שנזכרו בפירוש בשמו (עי' לעיל), לקוח ממשנתו, למשל:

ס״דתוס' ב"ב פ"ו ט: שלש על שלש שעשה לאספלונית³⁹"תחבושת", מל' רומי splenium. מלוֹגמא (μάλαγμα) ורטיה טמאה רשב"ג אומר אספלנית טהורה⁴⁰כ"ה בר"ש וכצ"ל. מלוגמא ורטיה טמאה, וכן היה רשב"ג אומר העושה אספלנית מן הסמנים טהורה ומן העשבים טמאה מפני שהיא מנערת (= ננערת). ובעור איספלוני[ת] טהורה מלוגמא ורטייה טמאה.

ס״האבל במשנתנו פכ"ח מ"ג ו העושה אספלנית בין בבגד ובין בעור טהורה, ר' יוסי אומר על העור טהור מלוגמא בבגד טהורה ובעור טמאה. רשב"ג אומר אף בבגד טמאה מפני שהיא ננערת.

ס״וובעור וכו' ", שבתוס' – הוא אפוא משנת ר' יוסי, וע"כ נראה שכל הפיסקא לקוחה בתוס' משם. עד משנת ר' יוסי בתוס' במסכות אחרות עוד נדבר.

ס״זג. יחוסה של כלים לשאר מסכות

ס״ח1) על יחוסה של כלים פי"ז מי"ז לסוכה פ"א מי"א העירותי כבר (לעיל עמ' 129).

ס״ט2) פט"ו מ"ו: הבטנון והנקטמון והאירוס הרי אלו טמאים, אבל בשבת פ"ו מ"ח: אנקטמון⁴¹ניקטמון, לוקטמון, ὄνος κατ᾿ ὦμον. טהורים. וכבר נתקשו בו הראשונים⁴²ע' פי' הגאונים שלי עמ' 40 הע' 20–23.. אבל בתוס' שבת פ"ה (פ"ו) ב: הנקטמין⁴³צוק' וראב"ן בשאלתו לרשב"ם: בדפו': הגדמין, קרי: הנגדמין. טמאין, וזו היא משנת ר' יוסי, שהרבה ממנה בתוס' שבת (עי' להלן).

ע׳ומשנת שבת שם – ר' מאיר.

ע״א3) פי"ב מ"ג: כסוי טני וכו' ר"ג מטמא וכו', מ"ד: מסמר הגרע טמא ושל אבן השעות טהור ר"צ מטמא, מסמר הגרדי טמא וארון של גָרוֹסוֹת ר"צ מטמא וכו', מ"ה (אחרי שתי הלכות אחרות ב"מסמר"): מסמר של שלחני טהור ור"צ מטמא (ואחריו:) שלשה דברים ר"צ מטמא וכו', מ"ו: ארבעה דברים ר"ג מטמא וכו' כסוי טני וכו', וכל זה (מן "שלשה דברים" והלאה) לקוח מעדיות פ"ג מ"ח, ור' יהודה היא, כסיפא דמ"ו, (עי' לעיל סתם) ועי' להלן "ספרא" אות 5.

ע״ב4) פ"ה מ"ה = עדיות פ"ז מ"ח: העיד מנחם וכו' שהיו אומרים חילוף הדברים.

ע״ג*4) פ"ה מ"י: חתכו חוליות וכו' = עדיות פ"ז מ"ז: הם העידו וכו' שר' אליעזר וכו'.

ע״ד5) פט"ו מ"ב: ארוכות של נחתומין טמאות ושל וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, אבל בעדיות פ"ז מ"ז תנן: הן העידו על ארוכות של נחתומין שהן טמאות שר' אליעזר מטהר, אבל ר' יוסי שנה מחלוקת ר"א וחכמים לא ל"ארוכות של נחתומים" אלא ל"דף של נחתומים", וכן היא שנויה באמת בתוס' עדיות פ"ב א: ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וכו' מסרוק של צרצור (=כלים פ"ב מ"ח) וכו' דף של נחתומים וכו' מנעל על האימום (=כלים פכ"ו מ"ד)⁴⁴ועי' סנהד' סח א ואדר"נ פכ"ה, ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ד ז. וכו' חיתכו חוליות וכו' (=כלים פ"ה מ"י), וכן בתוס' שם פ"ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומין וכו' שהוא טמא שר' אליעזר מטמא.

ע״ה– בתוס' עדיות שם הוא אפוא משנת ר' יוסי.

ע״ו6) פכ"ו מ"ד: כל חמתות צרורות טהורות וכו', עי' עדיות פ"ה מ"א: החמת בש"א וכו', ועי' תוס' כלים ב"מ פי"א ב.

ע״ז7) פ"ט מ"ב: חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומינקת בתוכה וכו' בש"א וכו' חזרו ב"ה וכו'. ובקצרה פ"י מ"א: על הכל מצילין וכו'. אהלות פ"ה מ"ג: היתה שלמה בה"א מצלת על הכל וכו' חזרו ב"ה וכו'; אהלות פט"ו מ"ט: חבית שהיא מלאה משקין וכו'. עדיות פ"א מי"ד: כלי חרס מציל על הכל כדברי ב"ה וכו' אמרו להם ב"ה וכו' אמרו להם ב"ש וכו' חזרו ב"ה וכו' (הוויכוח גם בתוס' אהלות פט"ו ט: אמר ר"א ב"ר שמעון בזו בית שמאי מטמאין וכו', ועי' בתוס' שם ספ"ה).

ע״חמשנת אהלות מתאימה לכלים.

ע״ט8) פ"ח מ"ד: קדירה שהיא נתונה בתנור וכו', פרה פ"ח מ"ו: אין כלי חרש מטמא חברו וכו', ועי' ספרי זוטא חקת יט א [הוצאתי עמ' 16]: [טהורי] כלי חרס שהיו משולשלים לאוירו של תנור ב[מ]קום הנגוב וכו'.

פ׳9) פ"ח מ"י: היה פונדיון לתוך פיו ר' יוסי אומר אם לצמאו טמא, מקואות פ"ח מ"ה: נדה שנתנה מעות בפיה וכו' טמאה היא על גב רוקה (עי' ר"ש שם).

פ״א10) פי"א מ"ד: ברזל טמא שבללו וכו' = מכשירין פ"ב מ"ג (אגב).

פ״ב11) פי"ג מ"ו = טבול יום פ"ד מ"ו (דרך אגב, עי' תוס' שם פ"ב יד ור"ש, דקאי "ועל כולן אמר ר' יהושע" וכו' גם על מ"ה).

פ״ג12) פי"ז מי"א: והשותה כמלוא לוגמיו ביוה"כ, ומי"ב: האוכל ביוה"כ וכו', יומא מ"ח מ"א.

פ״ד13) שם מי"א: וכמזון שתי סעודות לערוב וכו', עירובין פ"ח מ"ב: כמה הוא שעורו מזון שתי סעודות לכל אחד; ושאחריו: מזונו לחול וכו' – הוא מעריכת רבי (בעירובין: ר' יוחנן ב"ב – ר' שמעון).

פ״ה14) שם מי"ב: וגריס נגעים כגריס הקלקי, נגעים פ"ו מ"א.

פ״ו15) שם מי"ב: ושנעשה בידי אדם שעורו כמלא מקדח גדול, אהלות פי"ג מ"א.

פ״ז16) פט"ז מ"ז: שיש להם מעשה ואין להם מחשבה, טהרות פ"ח מ"ו, מכשירין פ"ג מ"ח ופ"ז מ"א (ר"ע איגר).

פ״ח17) פכ"ה מ"ט: כלי הקדש וכו', חגיגה פ"ג מ"א, ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ג יב: א"ר יוסי וכו' (וכן בתוס' חגיגה).

פ״ט18) פכ"ד – עי' לעיל.

צ׳ד. יחוסה למדרשי־הלכה

צ״אלספרא:

צ״בת"כ משתמשת כאן – כמו תמיד – במשנת רבי, עם הוספות מן הברייתות, עד שאין כלים יוצאת מכלל שאר מסכות המשנה:

צ״ג1) פ"ב מ"ב: הדקין וכו' ועד חצבים גדולים בלוג = ספרא שמיני פרשה ז' ב' (מיכן אמרו), ואחריו: נשתקע וכו' = תוס' ב"ק פ"ב ב'.

צ״ד2) פ"ב מ"ג: והמטה והכסא והספסל והשלחן והספינה והמנורה של חרס = ספרא שם ד: פרט למיטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ומנורה של חרס, עי' לעיל.

צ״ה3) פ"ה מ"א: איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו וכו' – ספרא שם פ"י ו: מאימתי מקבל טומאה (כלשון זה גם בתוס' ב"ק פ"ד ב) משיסיקנו וכו'.

צ״ו4) שם מ"ב: האבן היוצא וכו' – ספרא שם י': מיכן אמרו האבן וכו' אמר ר' יהודה והלא אמרו האבן היוצא מן התנור כל שהן טמאה לא אמרו וכו'.

צ״ז5) שם מ"ז: תגור שנטמא וכו' ושנים הקטנים טהורין – ספרא שם ב–ג (מיכן אמרו); אבל בספרא עוד: חלקו לשנים והם שוים טמאים מפני שאי אפשר = תוס' ב"ק פ"ד ח.

צ״חאבל בפי"ב מ"ו תנן: ארבעה דברים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין וכו' וטבלא שנחלקה לשנים ומודים חכמים לר"ג בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור. וזוהי משנת ר' יהודה⁴⁵כמו שכתבתי לעיל אצל יחוסו של כלים למסכות אחרות, אות 3.. ו"חלקו לשנים והם שוים וכו' " – כר"ג ולא כחכמים. וזוהי לנכון משנת ר' יוסי, שהשמיטה רבי, ולדידיה נ"ל שבאחד גדול ואחד קטן נחלקו אבל בשוים מודים חכמים שטמאים.

צ״טונפלא שספרא הוא ר' יהודה, ותני בשנים שוים טמא כר"ג לדידיה. (ואפשר דר' יהודה בתוס' דייק "כשנים בחברו" שע"ז לא נחלקו⁴⁶וש"השנים שוין" גליון הוא! אבל אחד גדול מחבירו נחלקו בו וחכמים מטהרין, ומתני' דפי"ב מ"ו דלא כר' יהודה, ומתני' דפ"ה מ"ז דלא כר' יהודה. וצ"ע)

ק׳6) שם מ"ט: תנור שבא מחותך וכו' – ספרא שם ד' (מיכאן אמרו).

100

ק״א7) שם מי"א: תנור של אבן וכו' – שם ז–ח (מיכן אמרו).

101

ק״ב8) פ"ו מ"ב: האבן שהיה שופת וכו' – ספרא שם ט:…טמאה מפני שיש לו נתיצה. עליה וכו' טהורה מפני שאין לו נתיצה. עליה ועל הזיז רואים שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו טמא ואם לאו טהור – תוס' ב"ק פ"ה ג: ר' יהודה אומר עליו ועל הזיז וכו' וסתם ספרא ר' יהודה.

102

ק״ג9) פ"ח מ"א: כוורת פחותה וכו' – ספרא שם פרשה ז י (מיכן אמרו): ר' אליעזר אומר מצלת אמר ר' אליעזר וכו', אמרו לו וכו' (כבמשנה), ושם יא: אמר ר' יוחנן בן נורי אמרתי לו לר' אליעזר וכו' א"ר יוסי אמרתי לו לריב"נ וכו' אמר לו (קרי: אמרו לו, או: אמר רבי) הוא הנדון = תוס' ב"ק פ"ו ד, ושם: אמר רבי היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ריב"נ (ורבי הוא שהשמיט במשנתנו את דברי ר' יוסי, וכתב תשובת רִיב"נ בלשון "אמרו לו", אבל הספרא חיבר ללשון המשנה את התוס', ויצאו הדברים של ריב"נ כפולים, עי' ראב"ד).

103

ק״ד10) פט"ו מ"א: השידה והתבה וכו' – ספרא שם פרשה ו ה–ו: יכול השידה וכו' ביבש ת"ל מ[כל] כלי עץ ולא כל כלי עץ או יכול שאני מוציא דרדור עגלה וכו' (ו') רמ"א כל שמנו חכמים בטהרה וכו' ר"י אומר כל שמנו חכמים בטומאה וכו' אין בין וכו', ושם ז נוסף: ר' נחמיה אומר קופות וכו' – תוס' ב"מ פ"ה א.

104

ק״ה11) מחצלת הקנים וכו' – ספרא מצורע זבים פרק ב ב.

105

ק״ו12) פי"ט מ"ב: החבל וכו' – ספרא מצורע זבים פרשה ב ד.

106

ק״ז13) פ"כ מ"א (בלי דברי ר' יהודה!), פי"ט מ"ט (ועי' תוס' ב"מ פ"י ג), פ"כ מ"ב (עריבה מב' לוג וכו') ומ"ד (עריבה גדולה) – ספרא שם פרק ב ג–ה (אבל ג שם: או יכול שאני מרבה הסרוד והדף של נחתומין וכו', ובמתני' תנן פט"ו מ"ב: דף של נחתומין וכו' וחכמים מטמאין, סרוד של נחתומין טמא, ועי' מש"כ ל"דף של נחתומין" לעיל, "יחוסו של כלים לעדיות").

107

ק״ח14) פכ"ג מ"ב – ספרא שם פ"ג יא.

108

ק״טלספרי זוטא:

109

ק״י1) כלים פ"א מ"ו–מ"ט – בס"ז נשא ה ב (228) משנת ר' יוסי (עי' לעיל).

110

קי״א2) פ"ב מ"ה: כסוי כדי יין וכו' – ס"ז חקת יט טו (הוצאתי עמ' 27 שו' 17: כסוי כדי וכו' וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן, ועי' כלים פי"ד מ"ג: וכל הכיסויין (של מתכות!) טהורין.

111

קי״ב3) פ"י מ"א: אלו כלים וכו' – ס"ז שם (הוצאתי עמ' 25 שו' 13), ומוסיף: וכלי חרסית.

112

קי״ג4) פ"י מ"ב: במה מקיפין וכו' – סז שם (שו' 26): [……….] בשעף ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון (κασσίτερος), אבל במשנתנו: אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואין צמיד, ועי' תוס' ב"ק פ"ז ז: אין מקיפין בקסטרון מפני שהוא פתיל ואינו צמיד ואם עשאו לחיזוק הרי זה מציל, ועי' כלים פ"ל מ"ג: ר' יוסי אומר בבעץ טמא, ועי' תוס' ב"ק פ"ג ד: אבל חבית שנקבה ועשאה בבעץ ובקנטרין (= ובגסטרין) ובגפרית ובזפת ובסיד ובגפסיס.

113

קי״ד5) פ"ט מ"ח: תנור שניקב וכו' – ס"ז שם (הוצאתי עמ' 27 שו' 10): שעורו מלא חוץ תמרה (כצ"ל) כפול דברי ב"ש בה"א מלא כוש דולק. ניקב מצדו שעורו מלא כוש דולק נכנס, < מן הצד נכנס > ומן האמצע אינו נכנס, ר' שמעון אומר מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. מגופת חבית שניקבה וכו' של שיפון מן הצד נכנס ומן האמצע אינו נכנס רש"א מן האמצע ניכנס מן הצד אינו ניכנס. לפי נוסח זה ת"ק הוא ר' יהודה (ועי' להלן עמ' 475 הע' 50).

114

קי״ה6) פי"א מ"ח: כל תכשיטי נשים טמאים. עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות. וטבעת (הו' לו: טבעת) בין שיש לה חותם בין שאין לה חותם ונזמי האף – ס"ז מטות לא כג (330): כלים שאינם עשויים למלאכה אבל עשויים לנאוי אלו קטליות ונזמים וטבעות ונזמי האף, "טבעת בין וכו' "שבמשנתנו – הוספת השונים היא בניגוד לשבת פ"ו מ"א (עי' בבלי נט ב, ס ע"א וכרנב"י: טומאה אשבת קרמית), ועי' תוס' ב"מ פ"ב א–ב!

115

קי״ולספרי:

116

קי״זהספרי במדבר, שאינו מדבי ר"ע אלא דבי ר' ישמעאל, אינו משתמש במשנתנו, משנת רבי.

117

קי״ח1) ספרי חקת פיס' קכ"ו: מיכן אמרו כלים מצילים צמיד (ר"מ אהלות פ"ה מ"ג ור' הלל: בצמיד) פתיל באהל המת אוהלים בכסוי, ילקוט: כלים המצילין בצמיד פתיל באהל המת מצילין בכסוי בבית המנוגע; משנה נגעים פי"ג מי"ב: ר' יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל מציל מכוסה בבית המנוגע וכו' (תוס" פ"ז יג).

118

קי״ט2) ספרי שם: וכל כלי פתוח מיכן אמרו חבית שכפאה על פיה מירחה בטיט מן הצדדים טמאה וכו', כלים פ"י מ"א: היו כפויים על פיהן מצילים כל שתחתיהן עד התהום ר' אליעזר מטמא, ועי' תוס' ב"ק פ"ז ו.

119

ק״כהלקוחות שתי המשניות שבספרי ממשנת ר' יוסי?

120

קכ״אה. חלוקת התוס' לתלתא בבי

121

קכ״בחלוקת התוס' לשלש בבות אינה ע"פ גודל המסכת וכמות הפרקים, כחלוקת ב"ק ב"מ וב"ב דנזיקין (ל"ג פרקים לשלשה חלקים שוים בני אחד עשר פרק) כאן ב"ק ז' פרקים, ב"מ י"א פרק וב"ב ז' פרקים. אלא שחלוקת תוס' כלים תלויה – בחלוקת המשנה. גם היא נחלקה לשלש בבות: ב"ק – עד סוף פ"י, ב"מ – פי"א–פ"כ, וב"ב – פכ"א–פ"ל.

122

קכ״גחלוקה זו ישנה עוד במקצת בכ"י מ'. שם כתוב אחרי פ"י: סליק פירקא וסליק לה בבא קמא דמס' כלים… בבא מציעא… כלי מתכות וכו'. וכן בפירוש הגאונים בתחילת פי"א (הוצאתי עמ' 20 שורה 3): באבא מיצעיתא, וחלוקה זו היתה לפני רש"ג בתג"ק סי' עב (דף כ ע"ב): כמה שמפורש בפרק כל הכלים יש להם אחוריים ותוך (=כלים פכ"ה מ"א) בבא בתרא דמסכתא, והערוך ע' ארנס: והיא האימה ששנינו בבבא מציעא דכלים (=פי"א מ"ו).

123

קכ״דע"פ חלוקה זו של המשנה נחלקה התוס' לחלקים שאינם שוים בכמותם כלל, אבל מקבילים לבבות של המשנה.

124

קכ״הו. אופיה

125

קכ״והרושם הכללי והחיצוני, הוא שר' יוסי ההיסטוריון מרבה בשמות ובמקורות הלכותיו: "ר' עקיבא אומר", בכמה מקומות: "זו משנת ר"ע משנה ראשונה". מרבה להשתמש במשנה הישנה, ושרידיה (כמו שהעירותי) ניכרים עוד; מרבה להשתמש באוצר לשוני ישן: צפורן (תוס' שבת), כפיס (כופת), ב"ב פ"א, תוס' כלים, תוס' שבת: בא ר' יוחנן אצל אבא חלפתא. במסכת זו נזכר כ"פ ר' אליעזר, שרבי מיעט להזכירו (אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתנייא מחלפין) ולא הזכירו אלא בתוך משנת ר' יהודה או ר' יוסי.

126

קכ״זז. הערות ופירושים

127

קכ״חא) למשנת כלים

128

קכ״טפרק א

129

ק״למ"א ספרו. ד"ר וד"ו ועוד: ספירו, וכ"ה במו"ק ז ב גם בדפוסים, וכ"ה בב"ב ט ב בכי"י. וכן בנזיר פ"ז מ"ג בכי"י ורע"ב ומש' שבירושלמי, ובירוש' שם נו סע"ג; וכתב ר' שלמה עדני ב"מלאכת שלמה" לנזיר שם: וימי סְפִירוֹ כך צ"ל ומצאתיו מנוקד בשוו"א תחת הסמ"ך ובחירק תחת הפ"א. והוא לדעת לוי (במלונו) כמו "אֲהִילוֹ"⁴⁷נזיר שם מ"ב. (אֲהִילָה), גְּנֵיבו⁴⁸ירוש' סוטה ספ"ג יט סע"ב, [מדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד, 192]. ועי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב 1258. (גְּנֵיבָה), במקום "סְפִירָתו". אבל רי"א (=ר' יהוסף אשכנזי) נקד: סְפָרוֹ הפ"א בקמץ (מ"ש כאן), מן "הסְפָר" שבדה"ב ב טז. והשוה גם "כֶפֶל"⁴⁹[אבל ר' שלמה עדני כותב במ"ש לב"ק רפ"ז: וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל הכ"ף בקמץ והפ"א בצירי (= כָפֵל). ולפי זה משמע דהוה כמו גזל במוכרת (=בנפרד) וגָזֶל (צ"ל וְגֵזֶל) בסמוך. וקרא דכתיב באיוב סי' מא (פסוק ה) בכסל רסנו שהוא נקיד בשש נקודות הטעם הוא זה משום דהוי סמוך. – עצ"ם). – כפֵילוֹ⁵⁰ירוש' סוטה שם וב"ק סה ב [ומדרשב"י שם] ועוד., ואולי אף כאן "סְפֵירו" מן "סָפֶר". ימי־ספר נמצא בת"כ ריש מצורע.

130

קל״אמ"ב לטמא בגדים (במגע) וחשוכי בגדים במגע. "במגע" הראשון ליתא בהו' לו, כי"י פ' וב', הוצ' דרנבורג, ד"ק ואמ"ד ועוד, ומחקוהו גם רב"א (=ר' בצלאל אשכנזי) ורי"א. כלומר: לטמא בגדים שעליו, ואלה שאין עליהם בגדים – מטמאים בגדים וכלים במגע, מפני שהם מטמאים בחיבורם בטומאה כל בגדים וכלים, שהם נוגעים בהם⁵¹עי' ב"ב מ ב וראשונים ורע"ב כאן., ועי' מי נפתוח,

131

קל״במ"ג שהוא מטמא משכב תחתון וכו'. וכן שנינו בנדה פ"ד מ"א: והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות, וכן בנדה פ"ה מ"ד: בת שלש שנים ויום אחד וכו' ומטמא את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. ובת"כ מצורע זבים פ"ז ג–ד⁵²בבלי נדה לג א. תניא: מה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו יכול לא יטמא אדם וכלי חרס ת"ל ותהי נדתה עליו, מה היא מטמא אדם וכלי חרס אף הוא יטמא אדם וכלי חרס או מה היא מטמא משכב לטמא אדם ולטמא בגדים יכול אף הוא יטמא משכב לטמא אדם ולטמא בגדים ת"ל ותהי וכו' וכל המשכב וכו' שאין ת"ל אלא שנתקו (הכתוב)⁵³ליתא בכ"י רומי. מטומאה חמורה והביאו לטומאה⁵⁴בכי"ר: ותלאו בטומאה. קלה שלא יטמא אלא אוכלים ומשקים. נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד. וכן שנינו בזבים פ"ה מי"א: בעל קרי כמגע שרץ (=ראשון) ובועל נדה כטמא מת אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין⁵⁵ומת וטמא־מת אינם מטמאים משכב ומושב..

132

קל״גואמרו בבבלי⁵⁶נדה לב סע"ב.: מאי משככ תחתון כעליון אילימא דאי איכא עשר מצעות ויתיב עלייהו מטמו להו פשיטא דהא דרס להו אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב וכו'. אבל בתוס' כאן⁵⁷כלים ב"ק פ"א ג. שנינו: חומר בבועל נדה שבועל נדה מטמא כר התחתון כעליון. ופירושו כפשוטו: "דמצע תחתון שלו שוה בטומאתו למצע עליון שלו" דשניהן אינן רק ראשון, והא דנקט הש"ס כעליונו של זב לאו דוקא "אלא משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי וכו' " (תפארת ישראל).

133

קל״דמ"ה חזר להיות בועל נדה. רע"ב: "והא דלא תני חזר להיות טמא מת שהוא חמור מבעל קרי וכו' משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו טומאת מגע היא". אבל בתוס' (פ"א ד) תניא באמת: ר ' נתן אומר חזר להיות טמא מת לטמא שנים ולפסול אחד.

134

קל״הכדי להעלות ארוכה. בתוס' נשנו תחילה "עשר קדושות", ואחריהן בהי"ג: וכמה היא כדי וכו', ואחריו: ר' מנחם בר' יוסי וכו'. ונראה שזה לקוח ממקור אחר. ובדבר "ארוכה" עי' גם תוס' חולין פ"ג ב: ולא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה = ולא נשתייר הימנו כזית (כנוס' המשניות), במשנת חולין פ"ג מ"א⁵⁸עי' מבוא לנוסח המשנה, 25–26., ועי' תוי"ט כאן.

135

קל״ומ"ו והבכורים. "בכורים" אינם משום קדושת הארץ, אלא משום שהם חובת הארץ ואינם נוהגים אלא בארץ⁵⁹כמו שהעיר באליה רבא.. וכבר הקשה מ"ש דהוה ליה למיתני "העומר ושתי הלחם והבכורים". שכן רגיל לשנות "עומר ושתי הלחם" בהדי הדדי⁶⁰פסחים פ"ז מ"ב ומנחות פ"ח מ"א., ו"אין מביאין בכורים קודם לעצרת"⁶¹בכורים פ"א מ"ג.. ובאמת בס"ז נשא ה ב (ע"פ הילקוט) יש רק "העומר ושתי הלחם"⁶²אלא שבמה"ג שנה ע"פ המשניות "העומר ושתי הלחם והבכורים", וכ"ה ברמב"ם ה' בית הבחירה פ"ז הי"ב, וכ"ה בכ"י ב': ובבמד"ר נשא כבמשנה.. ובירוש' שקלים רפ"ד מובאת המשנה כבמשניות, אבל בכי"מ (בגליון): בכורים ועומר ושתי הלחם⁶³וכ"ה בה"ג ה' סופרים., ועי' חלה פ"ד מי"א ותוס' כאן פ"א ה שמביאין בכורים מסוריא. אלא שלריה"ג אין מביאין אפי' מעבר הירדן, מפני "שאינה ארץ זבת חלב ודבש"⁶⁴בכורים פ"א מ"י וספרי תבא פיס' שא [ומדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד, 39].. ועי' מדר"י פסחא רפי"ז 63: ריהג"א וכו' שומע אני כל הפירות⁶⁵[כך נוסח כ"י א"מ ומ' ודפו' ויל'; נ"א: הארצות, ועי' הע' הורוויץ.] במשמע הרי אתה דן וכו' מה להלן בארץ ה' עממים וכו'⁶⁶ועי' ב"ב פא א: אשר תביא מארצך ההיא למעוטי חו"ל (והביאו הר"ש)..

136

קל״זונראה ש"הבכורים" תוספת היא במשנה, וכן מחקו הגר"א בהגהותיו. ובהוצ' לו: ושתי הלחם ולחם הפנים!

137

קל״חמ"ז עיירות וכו'. תוס' ספ"א – בשם ר' מנחם בר' יוסי – סתימתאה. ובס"ז ליתא "ומסבבין וכו' ". ואם ננכה מעלה זו צריכים להוסיף את המעלה של ס"ז בין יהודה ועבר הירדן. ובתוס' נשנו הי"ג–הי"ד על־פי מקור אחר, כמו שיוצא מסדר ההלכות.

138

קל״טמ"ט ופרועי ראש. בס"ז תניא: פרועי ראש ושתויי יין (עי' תוי"ט)⁶⁷עי' "מבוא למשנה" (לעיל עמ' 127/8)., וכלל בין־האולם והיכל יחד, כר' יוסי.

139

ק״משלא רחוץ ידים ורגלים. סתמא כר"מ בתוס', דבין האולם מותר ליכנס שלא רחוץ ידים, ור' יוסי פליג.

140

קמ״אפרק ב

141

קמ״במ"א וכלי עצם. נתרבה מ"וכל מעשה עזים" (במ' לא כ)⁶⁸חולין כה א, ת"כ שמיני סוף פרשה ט'.. "מעשה עזים" מקביל ל"שק" שבשמיני (ויק' יא לב), כי סתם "שק" עשוי מן "העזים"⁶⁹ת"כ שמיני פ"ח ד, שבת סד א.. אבל מכיון שהוציאו הכתוב בלשון "מעשה עזים" למדו ממנו "דבר הבא⁷⁰בת"כ: לרבות כל (כי"ר: את כל) העשוי מן וכו'. מן העזים, מן הקרנים ומן הטלפים". וכן תרגם יונתן (במ' לא כ): וכל עובד מעזי קרנא וגרמא, אבל אונקלוס ורס"ג תרגמו כפשוטו.

142

קמ״גומיטמאין מאחוריהן. ד"ר וכו': ומטמאין… ואינם מטמאין, דרנב': ומטמאין… ואינן מיטמאין, לו: ומטמאים… ואינם מטמאים, פ': ומטמים… ואינן מיטמין, ק': ומיטמין… ואינן מטמין. גם ר"י (שבת טז א) גריס: ומטמאין מאחוריהן, אבל פירושו דחוק. ובת"כ שמיני פרשה ז ח תניא: או מרובה מידת לטמא מליטמא שהוא מטמא את אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו⁷¹ועי' כאן מ"ג ובת"כ שם ה"ד..

143

קמ״דונראה דמשבשתא היא ותני: ומטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין (ו"מגביהן" גליון הוא), וכן במשנה⁷²להלן מ"ג ופכ"ז מ"א ועוד. ובת"כ תמיד "מאחוריו" ולא "מגבו", ורק בברייתא שבבבלי "מגבו".

144

קמ״הושבירתן היא טהרתן. ככתוב "ואותו תשבורו" (ויק' יא לג), שתנור וכירים יתץ" (לה), ומכאן והלאה אין עליהם תורת כלים. ת"כ שמיני פרשה ז יג: ואם כן למה נאמר ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירתו.

145

קמ״ומ"ב וקרקרותיהן בבלי חולין נד ב ודפו"י כאן: הן וקרקרותיהן, וכ"ה בתוס' ות"כ, אבל בכי"י: קרקרותיהן.

146

קמ״זקרקרת (קורקורת), ערבית قرقر, אשורית ḳakkaru (=קרקר). קרקע = קערקער, ער' قعر – קרקע הבאר.

147

קמ״חחצבים אשורית h̭aşbu, חצבא.

148

קמ״טמ"ג טבלה בד"ר, הו' לו, כי"י פ' וק': וטבלה.

149

ק״נסילון = σωλήν, סורית: סילונא, צנור חקוק בקנה וכדומה (שבת לט ב).

150

קנ״אוכבכב. רע"ב: כלי שמכסים בו וכו' ש"כל המשמש כפוי וכו' " – לשון התוס' (פ"ב ה), אבל זה נשנה שם אחרי "כיסוי אלפס" (=מ"ה) ול"כיסוי כבכב"! ושם ה"ח שנינו: העשוי לכך ולכך⁷³=למשקין ולאוכלין, פ"ג א. כגון הכבכב והאילפס הקדירה וכו', ובכן כלי הוא ולא כיסוי.

151

קנ״בלסל הפת. ד"ר: סל הפת, הו' לו: סל לפת.

152

קנ״גזה הכלל. עי' ת"כ שמיני פרשה ז ה, ועי' להלן פכ"ו מ"א.

153

קנ״דמ"ד פותח־גומר. כלומר: מתחיל בה ומסיים בה (יכין).

154

קנ״השל מדה. בתוס': כשלמדה.

155

קנ״וומריח בה. בתוס': ומדיח בו את הלוקח, וכן "מדיח" בכי"י ק' ופ' ומ'. ואפשר ש"ומדיח" עיקר, מפני שהמחלוקת היא אם לשנות: א) מפני שהוא מדה, ב) מפני שהוא מדיח בו. והשוה "קרב לגבי דהינא ואידהן" (שבוע' מז ב), ועי' תוס' תרומ' פ"י י: אין הזר נמנע מלשמשנו אע"פ שניסך ממנו, ועי' ב"ק פ"ח מ"ו: ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה.

156

קנ״זמ"ה כסוי כדי יין וכו' בפי"ד מ"ג תנן (בכלי מתכות): וכל הכיסויין טהורין, ובתוס' כאן נוסף: שמשמש בהן עראי ומשליכן.

157

קנ״חוכסוי חביות ניירות. חביות של נייר, פפירוס, הן אפיפיירות שבמשנה (פי"ז מ"ג) וכלי פפיר שבתוס' (כלים ב"מ פ"ה טו), והם הם "כלי גומא" שבישע' יח ב. ועי' כלים פי"ז מט"ו: העושה כיס… מן הנייר טמא (רע"א). "אֳנִי גומא" מזכיר גם פליניוס (לעף, Requizilen). נייר – אשורית nijaru.

158

קנ״טואם התקינן⁷⁴[כצ"ל כנוס' הו' לו, בדפו': התקינו.] לתשמיש טמאין. וכן שנינו בס"ז חקת יט טו [הוצאתי 27]: כסוי כדי וכו' וכסויי ספחין הרי אלו כל שהן⁷⁵=אם ניקבו כל שהן טהורין..

159

ק״סשהיא מסננת לתוכו. בתוס': שמצננת, וכן ברמב"ם הל' טומאת כלים פי"ח ה"ה⁷⁶בדפוי"י וכי"י (עי' מלאכת שלמה).: מצננת לתוכו היד; אבל א"א לומר "מצננת לתוכו" אלא "בתוכו", ואפי' ל"מסננת" אינו מתאים "לתוכו" אלא "בתוכו". וחוץ מזה. אם אינו נקוב, כיצד היא "מסננת" לתוכו? אבל נראה לשנות: מסנקת (מצנקת) כמו "המסנק את הטיט לצדדין"⁷⁷מקואות פ"ב מ"ו., "סונקין אותן לצדי המזבח"⁷⁸תמיד פ"ב מ"א., "וצנקן בזויות באוקינוס"⁷⁹ב"ר פ"ה, כ"י פ', תיאודור 33.. וכבר כתב התוי"ט דלא פליגי, שזה שנה בלשונו: שהיא מסנקת לתוכו את הירק, וזה – בלשונו: שהיא הופכת עליו את הרונקי. רונקי (בער' رىق) – "מים עכורים", וכאן – הירקות השלוקים.

160

קס״אמ"ו ראב"צ מטהר ר' יוסי מטמא וכו'. בד"ר⁸⁰וכן היה בכ"י ב', והוגה.: ראב"צ מטמא ר' יוסי מטהר מפני שהוא מוציא, וכן היה כנראה נוסח הרמב"ם שכתב (בפי"ח ה"ח): טיטרוס⁸¹= διάτορος = נקוב. אע"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מיתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה.

161

קס״במ"ז וקלמריס. בכי"י (וכן הגאון): וקלמרין, καλαμάριον, בית־דיו וקולמוס, ולשון יוני הוא. וכ"ה המתאמת בכי"י, ועי' מ"ש.

162

קס״גריב"נ. בתוס': נפלו משקין ע"ג הרחב ר' יוסי אומר משם ריב"נ חולקין וכו'.

163

קס״דמ"ח הלפיד. כלי שנותנין בו "לפיד", כמו "נר" בלשון המשנה: כלי שנותנין בו "נר".

164

קס״ההמסרק. הגאון: א"ד המסרוק, וכ"ה בתוס', ועי' נספחות לפי' הגאונים ומש"כ שם.

165

קס״וסורית: מַסוּרקא, וכ"ה בפי הגאונים: מסורקא, ה' ראו: מסרוק.

166

קס״זפרק ג

167

קס״חמ"א לחומרו בזיתים. עי' תוס' ועי' להלן פ"ח מ"ב ופ"ט סוף מ"ח.

168

קס״טמ"ב בגרוגרות. רע"ב: "רגילים היו להניח גרוגרות בחבית". ב"ב יט ב (=אהלות פ"ו מ"ב), שבת פכ"ב מ"ג (ר"ש), וכן להלן פ"ד מ"ב.

169

ק״ערמ"א בזיתים. ככל הכלים, והיו נותנים זיתים בחבית (עדיות פ"ד מ"ו, תוס' שם פ"ב ב).

170

קע״אהצרצור. רע"ב: לשתות בו מים, וכן במקואות פ"ג מ"ג ("והמערה מן הצרצור"), וב"ר פצ"ח תיאודור־אלבק 1264 ("צרצור של מים"). אבל נמצא גם ליין: המערה יין נסך מצרצור קטן⁸²עבודה זרה עג א., וצרצור של יין עמוני מונח אצלה⁸³סנהדרין קו א.. אלא שמים ויין שוים בדקותם⁸⁴מכשירין פ"ג מ"ב, ודלא כר"ש ורע"ב כאן.. ועי' תוס' (פ"ב ט), ששנתה כאן: נבלי יין שעורן במשקים ור' שמעון אומר בזרעונין.

171

קע״בר' אליעזר אומר. תוי"ט: "והר"ב העתיק ר"ש ולא מצאתי כך בשום נוסח, אך בנוסח א"י כתוב בגליון יש גורסין ר"ש, ואפשר שעל הר"ב כתב כן". ועי' תוס' אנשי שם, ועי' מ"ש, וכ"ה בד"ו רפ"ג עם הר"ש, ועי' להלן פי"ז מט"ז: בית קיבוץ מעות.

172

קע״גמ"ג מחזיק רביעית. עי' שבת ספ"ח ומקואות פ"ד מ"ג (ועי' ר"ש לעיל פ"ב מ"ב).

173

קע״דמ"ד בסופה עי' משנה אחרונה, תוס' פ"ד יא.

174

קע״המ"ו פטסין מלשון יוני πίθος = חבית.

175

קע״ומ"ז בכלי זפת. הן "היקירין" של התוס' (פ"ג ב), כלים שנותנים בהם זפת, ואם ניקבו ועשאם בזפת אינם יכולים לקבל את הזפת החם.

176

קע״זואם ליין טמאין. עי' ע"ז פ"ה מי"א ותוס' ע"ז פ"ח א ושם פ"ד יא (בבלי לג א).

177

קע״חפרק ה

178

קע״טמ"א [ושיריו [ב]רובו. כצ"ל. התלמוד (חולין קכד א) נו"נ: רובו דטפח למאי חזי, אמר אביי שירי גדול ברובו. אבל לפי הפשט אין מקום לקושיא זו, כי המשנה עוסקת בתנור העשוי למשחק, וכן מובן גם מן התוס' רפ"ד: "תנור של בנות שתחלתי כל שהוא ושיריו ברובו".]

179

ק״פמ"ז וגורר… לגרור. עי' תוי"ט ומ"ש, ובכ"י ב' כאן: וגורד… לגרוד. אבל בהו' לו והו' דרנבורג וכ"י פ': לגור, ומן מגוררות במגרה⁸⁵[תוסי ב"ק פי"א טו: והניגרר במגירה.] הוא. עי' פרה פ"ב מ"ב: יגור⁸⁶כנוס' כי"י וערוך. ושבת פי"ז מ"ב: מגירה לגור⁸⁷כבכי"י ורוב הנוסחאות. בה. וכן הביא הערוך בע' גר משנתנו זו⁸⁸ועי' פי' הגאונים עמ' 21 ו־23.. וכן הגיהו רב"א ורי"א להלן פי"א מ"ג: הגרוֹרת. הגרורת – גם בכי"מ.

180

קפ״אמ"ט [למודין. בכל מקום במשנה הוראתו "חשוקים". בסורי "למד" – חבר, קשר, ומזה אולי יש לפרש את הכתוב "אל בית אמי תלמדני" (שה"ש ח ב).]

181

קפ״במ"י חתכו. בד"ר והו' דרנבורג והו' לו וכ"י פ': חיתכו (וכן במ"ח), וכ"ה בירוש' מו"ק פ"ג פא ע"ד ובתוס' עדיות פ"ב א. והשוה "מחתך" ו"מחותך".

182

קפ״גזה תנורו של עכנאי. עי' פי' הגאונים שלי ובהערותי. ובתוס' עדיות פ"ב א שנינו: והיה נקרא תנורו של עכנאי שעליו רבו מחלוקות בישראל.

183

קפ״דמי"א וכן בכירה. הנכון כפי' הר"ש, וכן יוצא מת"כ שמיני פ"י ז: פרט לתנור של אבן ושל מתכת ולכירה של אבן ושל מתכת מיכן אמרו וכו'.

184

קפ״הפרק ז

185

קפ״ומ"א [הקלתות וכו'. היחיד "קלת", מלשון יוני κάλαθος, סל. הקלת שמשה בעיקרה סל. עשו גם כלי כזה ליציקה, ואפשר שבדמותה שמשה גם לבעלי בתים לבשול.

186

קפ״זמ"ב דכון. דכוּן כך מצאתיו מנוקד בשורק (מ"ש), ובהוצ' דירינבורג מנוקד דָכוֹן, וכן בסורית דָכוֹנָא, מדף לשים עליו נר.

187

קפ״חפרק ח

188

קפ״טמ"ט ליזבז. וכן למעלה פ"ב מ"ג, נ"א: לזבין, מלשון יוני λέσβιον, מסגרת לבנין.

189

ק״צאסטגיות פירשו גג מל' יונית στέγη. אבל בירוש' (ע"ז ספ"ב מב סע"א) אמרו: הן איסטגיות הן ספיות. ובזה יובנו דברי התוס' (פ"ו הי"ז): וכולן שם אחד הן. בכי"מ: איסטאנאות, בתוס': סטאנאות. בדפו': ספונאות, וצ"ל: איסטפניות, מל' יוני οτεφάνη, תר' ה־LXX למעקה (דב' כב ח) ומסגרת (שמ' כה כה).]

190

קצ״אפרק ט

191

קצ״במ"ב ומניקת. ד"ר: מניקית, וכן ר"מ והו' לו וכ"י פ'. כי"מ: מנקת – מיניקית – מניקית. והשוה "ותניקהו" (שמ' ב ט). פפירוס 53 שו' 14: ויניקהי, וכן מניקה⁸⁹נדה פ"א מ"ג–מ"ה, תוס' פ"א ה, פ"ב א' ו (אבל במש' שבירוש' ובירוש': מיניקה) וכן בכתובות פ"ה מ"ה (בירוש': מיניקה) ונגעים פ"ב מ"ד., להניק, תניק⁹⁰תוס' נדה פ"ב ד וירוש' כתובות ל ע"א ותוס' כתובות פ"ה ה., מניק⁹¹בכורות ז סע"ב., הניקה⁹²גטין פט רע"א., לינק – להניק⁹³פסחים קיב ב..

192

קצ״גמ"ו והלכו. הו' לו וכ"י פ': והילכו, והשוה "שועלים הלכו בו" (איכה ה יח) ו"מהלך". ועי' תוס' תרומות פ"ג יב, ירוש' תרומות פ"ג מב ע"א ותוס' טהרות רפ"ג.

193

קצ״דלבינה שבלעה וכו'. כפי' הערוך (עי' מ"ש) גם בס' המליצה (באכר 14 הע' 3). והפירוש לקוח מתשו' גאון בל"ס. והוא הוסיף להודיע: ועדנה מצויין בבבל בחצר נבוכדנצר.

194

קצ״המ"ז פי מרדע (ב"פ). בכי"י פ' וק': מרדה (מרדא), וכ"ה בס' המליצה (בכר 32), וכ"ה בתוס' כלים ב"מ פ"ו יב (כ"י ו'): במרדא ב"פ⁹⁴ועי' מונטסשריפט תמ"ה 85.: במרדא במרדא הבינוני, בעובי המרדע וכו'.

195

קצ״ונסדקה סרידה וכו'. בס"ז חקת טו (הוצאתי עמ' 27): א' רבן שמעון בן גמליאל הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח להביא את הסרוק⁹⁵[כך "הסרוק" (ברי"ש) בהוצאת מו"ר זצ"ל, ועי' הערתו שם, בהוצ' הורוויץ (ע"פ הר"ש): הסדוק.].

196

קצ״זמ"ח תנור שניקב מעינו וכו'. בס"ז חקת טו (הוצאתי עמ' 27): תנור שניקב מעינו שיעורו מלא חוץ תמרה⁹⁶[כצ"ל ע"פ הוצאת מו"ר זצ"ל (ושם: תמרה, והוגה: תמרים), ועי' הערתו שם. בהוצ' הורוויץ (ע"פ הילקוט: חוט תמרה.] כפול דברי בית שמי בית הלל או' מלא כוש דולק.

197

קצ״ח[ניקב מצדו וכו'. בס"ז שם (בהוצאתי): ניקב מצדו שיעורו מלא כוש דולק ניכנס מן הצד ומן האמצע אינו נכנס ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו ניכנס]⁹⁷[והעיר מו"ר זצ"ל שם: דולק – אין מקום הקרע מספיק כדי "שלא" וגם בילקוט אינו. זו איפוא כר' יהודה במשנתו. הבאתי בפנים את הנוס' שבהוצאת מו"ר. אבל בשעה שמו"ר זצ"ל למדנו מס' כלים, עדיין לא היה לפניו כ"י זה, ולפיכך השתמש בהוצ' הורוויץ, והגיה אחרת.].

198

קצ״טוכן היה אומר במגופת חבית וכו'. בס"ז שם (בהוצאתי שם): מגופת חבית שניקבה וכו' ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו ניכנס: כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן (כאלה שנעשו "לשאר משקין" שבמשנתנו). ונראה לגרוס במשנתנו: מלא כוש דולק (כבס"ז), ולמחוק "נכנס ויוצא", וגרסי' ליה ב"צדו".

199

ר׳פרק י

200

ר״אמ"א מצילים כל שתחתיהן וכו'. מדין "ככוי" (עי' תוס'), ועי' ס"ז חקת שם וספרי חקת פיס' קכו (163 למטה).

201

ר״בחרסית. ר"ג⁹⁸חולין פח א.: עפר לבן ומעורב⁹⁹כצ"ל, בדפו': ומעורה. באבנים דקין, וכן בערוך בפי' הראשון: מין סיד הוא שחופרין אותו מן הקרקע. ובמדבר רבא שלח טז¹⁰⁰=תנחומא שלח יב, הובא גם בערוך ע' חרס.: הסתכלו באבנים ובצרורות שלה אם של צונמא הם הם שמנים ואם של חרסית הם הם רזים, – מוכיח לפי' הערוך. וגם הסדר במשנת חולין (פ"ו מ"ז)¹⁰¹וכן בברייתא פח ב. "בסיד ובחרסית ובלבנה" מוכיח כן. ובס"ז שם: וכלי אדמה וכלי חרסית.

202

ר״גמ"ה קבותים. בתוס' כאן (פ"ז ד): כפותין של מורייס, ירוש' תרומות מז ע"א: קבוטין של מורייס. מל' יון κιβώτιον, תיבת עץ.

203

ר״דמ"ו בשגמין. כמו בפכ"ב מ"י: הנסרים שבמרחץ ששיגמן; וכן בב"ר פכ"ו: הדלת הזה מי מעמידו שגמיו; שם: הרי אני משגמן ביסורין. ובקה"ר ספ"ט: ואת האומנות (מ"ב יח טז) – מהו אומנות? ר' לוי אמר: ציפריא, ורבנן אמרין: שיגמיא. ועי' עירובין קא א.

204

ר״הכלי מתכת – פי"א–פי"ד

205

ר״ופרק יא

206

ר״זמ"א חזרו לטומאתן הישנה. תקנת שמעון בן שטח היא משום מעשה בשלמציון¹⁰²שבת טז ב, ולירוש' שבת פ"א ג עד: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח.; אבל בכלי שטף שנינו (פט"ו מ"א): מקבלין טומאה מכאן ולהבא. וגזרו בכלי מתכות, משום שאפשר לרתכן ולעשות מהן כלי יפה, מה שאין כן בכלי שטף, שאין זה רגיל.

207

ר״חות"ק – ר' שמעון הוא בתוס' כאן, שאפי' היה טמא טבול יום וריתכו, ואפי' היה טמא טמא מת ונטהר וחזר להיות טבול יום וריתכו, חזרו לטומאתן הישנה, שמא יאמרו טבילה בת־יום עולה.

208

ר״טמ"ב מתכות. הו' לו וכי"י ק' ופ': מתכת.

209

ר״יומן הנגר ומן המנעול. הו' לו וכ"י פ' ורי"א: והנגר והמנעול.

210

רי״אוהציר. הו' לו וכ"י פ': הציר. ו"שנעשו לקרקע" אשלשתן קאי.

211

רי״בוהקורה. כבמו"ק פ"א מ"י, היא הקורה הסוגרת את הדלת; אלא שכאן מפסקת "והקורה" בין "הציר והצנור" דשייכי להדדי, מה שאין כן "הקורה" דשייך ל"מנעול", וכן הם מסודרים במו"ק פ"א מ"י: הציר והצינור והקורה המנעול והמפתח שנשברו. וגם "שנעשו לקרקע" אין לו ענין ל"הקורה". ונראה ש"והקורה" גליון נוסף הוא ע"פ מו"ק, ונכנס שלא במקומו. וכנראה שלא היה גם לפני הראשונים, שהרי לא פירשוהו לא פי' הגאונים ולא הרמב"ם¹⁰³אבל במשנה תורה הביאו. והר"ש והרא"ש.

212

רי״גואולי "ציר" זה הוא "ציר התחתון" (עירובין פ"י מי"ב), וזהו "שנעשו לקרקע".

213

רי״דמ"ג השחולת. השוה "משחילין פירות" (ביצה לה ב), "סידר עד שלא תרם (הדשן) משחיל ותורם" (ירוש' יומא פ"ב לט ע"ג).

214

רי״ההגרודות. כי"מ רי"א ורב"א: הגרוֹרת. ביחיד גם הו' לו וכ"י פ' ור"מ הו' דרנבורג¹⁰⁴ועי' מ"ש לעיל (פ"ה מ"ז) ל"וגורר…".. וכאן באמת "גרורת" נכון יותר, כלומר: מה שנגרר ע"י שוֹפין. כמו "נסורת" מעץ.

215

רי״וריב"נ אומר אף מן הקצוצת. כך בהוצ' לו, כ"י פ', הוצ' דרנבורג וד"ר.

216

רי״זאף. לפי התוס': מן הגרודת טמאין ורק מן הקצוצת טהורין.

217

רי״חקצוצת. כנוס' כי"י, מלשון "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים" (שמ' לט ג), וכן בארמית: צינור דמעיקרא קציצתא והשתא צינורא (ב"ק סז א), ובסור': קְצצָיָתָא (fragmenta), והן גדולות מן ה"שחולת".

218

רי״טמן הגרוטי. כ"ה בכל כי"י, מל' יוני γρύτη, שברים של כלים שונים (ועי' פי' הגאונים).

219

ר״כומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים¹⁰⁵כ"ה בכל כי"י ודפוי"י. – טמאין, מן המסמרות וכו'. "שידוע" ליתא בכי"מ. וזו משנת ר' אליעזר בר' יוסי (תוס' ב"מ פ"א ב); אבל ת"ק של ראבר"י (ר' יוסי?), שהוא תנא בתרא שלנו חולק וסובר דבכל נחלקו (שאין דרך תנא לומר "לא נחלקו אלא" בשעה שיש ת"ק האומר כך), ועי' כזה במ"ד (רע"ב ד"ה שומטה). ותרי תנאי נינהו. ורבי הוסיף דברי ראבר"י במשנתנו.

220

רכ״אמ"ד חלמא. מ"ש: חַלַמַא כך מצאתיו מנוקד, וגם בשבת צא ב בר"ח: חלאמא "תפר", והשוה "חלמון" ביצה. ועי' תוס' דבמחצה ומחצה חולק ר"א.

221

רכ״בהפין. עי' תוי"ט ועוד: חפין, ופי"ג מ"ו: פותחת – והפין, והן "חפי פותחת" שבשבת פא א, עי' פי' הגאונים¹⁰⁶והשוה: הסחוס – חסחוס, הדות – חדות, חלות הריע – חריע..

222

רכ״גוהקלוסטרא וכו'. בכי"י: קלוסטרא¹⁰⁷[רב"א (במ"ש) הגיה וניקד: קלסטַרָא.], ועי' רע"ב ועירובין פ"י מ"י; נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' אלעזר אוסר ור' יוסי מתיר (כיון שיש תורת כלי עליו) כר' טרפון. ורישא – ר' יוסי כר' טרפון, ובהדיא שנינו בתוס': ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת וכו' כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה¹⁰⁸כך גם בכ"י, וא"א שדברי ברוריא, אשתו של ר' מאיר, נמסרו לפני ר' יהושע, וממשנתנו נשתבש זה, ועי' תוס' ב"ק פ"ד יז: לפני ר' יהודה בן בבא. אמר יפה אמרה ברוריא.

223

רכ״דומשנתנו "והקלוסטרא וכו' " – היא ר' יהודה (תלמידו של ר' טרפון).

224

רכ״המ"ה וחכ"א וכו'. היינו ת"ק, למסתמה רישא כרבנן¹⁰⁹נדה ל ע"ב, מט א., הא קמ"ל מאן ת"ק ר' פלוני¹¹⁰נדה יט ב.. וכולה "רא"א וכו' וחכ"א וכו' " נשנית כאן (ממקור אחר) כדי להורות, שנחלקו בזה.

225

רכ״ומ"ו ר"ע מטמא וכו'. בתוס' פ"א ה: א"ר יוסי וכו' אלא שעקיבא מטהר, א"כ משנתנו שלא כר' יוסי.

226

רכ״זמצופית. בירוש' עירובין פ"ד כא ע"ד: מצופית¹¹¹כנוסח ר"ח ואו"ז, כי"ל וד"ו: מצודות. היו לו לר"ג וכו' = שפופרת (בבבלי, מג ב). ובתוס' כאן (סוף ה"ז): היתה מציבות של מתכת כלי (צ"ל: כלו) חיבור למציבות, ושייך למשנתנו.

227

רכ״חוהשוה מָצוֹבייתָא (סוכה כט א, כנו' הערוך), "קנים" של הסוכה. ובשבת קה א: מצובייתא – קירוס.

228

רכ״טוכאן צ"ל בכל אופן: מצובית.

229

ר״למ"ח והשריון. בכי"י: והשירין (והשרין), כמו במקרא: שִׁרְיָן (ישע' נט יז). שִׁרְיָה (איוב מא יח). וכן בשבת פ"ו מ"ב בהו' לו וכ"י פ': בשיריין, כ"י ב': בַשִׁרְיָן.

230

רל״אוקטליות. ברומית catella (הקטנה מן catena), בבלי (שבת נז ב): דאשה חונקת את עצמה. אבל נראה שהוא שרש שמי. באשורית kutultu, ר' kutlâti‏, שלשלת, كتل (והשוה: קטל, כטל, قتل).

231

רל״בוטבעת. בד"ר, הו' דרנבורג, הו' לו' וכי"מ: טבעת.

232

רל״גוטבעת בין וכו'. עי' פי"ב מי"א ופי"ג מ"ו ותוס' רפ"ב. ובשבת נט סע"ב רמינן משבת פ"ו מ"ג "לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם וכו' " (עי' תוי"ט). ורב נחמן בר יצחק אומר (שם ס רע"א): טומאה אשבת קרמית טומאה כלי מעשה אמר רחמנא (במ' לא נא) וכלי הוא, שבת משום משוי וכו'. וכך מפורש בתוס' רפ"ב: אמר תלמיד אחד וכו' שמא לא שמעת אלא לעניין שבת וכו'. ור' זירא¹¹²שם נט סע"ב, וכן בירוש' שם. משני, דמתני' דשבת ר' נחמיה היא "שהיה ר' נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה". ואפשר שבבבלי ברייתא היא, ומשם לקוח: וטבעת בין וכו' (עי' הנוסח בבבלי).

233

רל״דוהנה המשנה מפרשת אח"כ "קטלה" (קטלה שחוליות שלה וכו'). ואח"כ "נזם" (מ"ט), ואחר כך "טבעת" (פי"ב מ"א). וכאן – הוספה היא, ע"פ הברייתא, וכן הוא בתוס' בפ"ב (=משנה פי"ב). ואפשר שגם "ונזמי האף" נוסף משם, שהרי בשבת מפרש הבבלי (נט ב) "נזמים" שבמשנה שם: נזמי האף.

234

רל״הרא"א אפי' טבעת וכו'. "טבעת" ו"חוליה" – "חלופי לשונות". ונראה שמן "שירי קטלא" והלאה מקור אחר, ובזה ניחא קושית הר"ש (עי' מ"ש), ור"א חולק במ"ט גם על "צינורא" של נזם במ"ט.

235

רל״ופרק יב

236

רל״זמ"א קורת החצים. עי' REJ חכ"ו עמ' 66, מדרש איכה פ"ג יא (בובר, ס"ד), תנחומא נצבים א'.

237

רל״חקולר. מלשון יוני κολλάριον, שלשלת שבצואר.

238

רל״טהעשוי לכפיתה. עי' כלים פי"ד מ"ג ותוס' כאן דפליגא.

239

ר״ממ"ב קנה מאזנים עי' פי"ז מט"ז.

240

רמ״אאונקיות… אונקיות. כ"ה בכל כי"י¹¹³ר"מ דרנבורג מנוקד: אונקִיות. וראשונים. ובתוס' פ"ב ד מפורש: יש בו אונקיות ואין בו אונקליאות וכו'. ופליגא. הרמב"ם ואחרים פירשו: אונקיות = אוקיות, משקלות, ὄγκια. אבל נראה שאונקיות הם ὄγκη, ὄγκος (Haken), אונקלי קטן, בניגוד לאונקלי, שהוא גדול, ἀγκύλη, עוגן. ובמאזנים הרומים היו שני מיני אונקליאות (עי' קרויס).

241

רמ״בושל בעה"ב אם יש בו אונקיות טמא. פירושו: אבל אם אין בו אונקיות אע"פ שיש בו אונקלאות טהור, מפני שבעה"ב שוקלים דברים קטנים, ואלה נשקלים באונקיות.

242

רמ״גושל נקליטין. = נקליטי המטה (פי"ח מ"ג) ἀνάκλιτα ( =Lehne).

243

רמ״דשידה. פכ"ב מ"ח, ועי' תוס'.

244

רמ״האקון. פכ"ג מ"ג, ὄγκινος.

245

רמ״ושלחן. פכ"ב מ"א, ת"כ שמיני פרשה ו ד.

246

רמ״זמנורת העץ. ת"כ שם, ודינו כמנורת חרס (פ"ב מ"ג).

247

רמ״חוכולן אחת אחת וכו'. עי' תוס' ב"מ פ"א ט.

248

רמ״טמ"ג הייתוכין. בכי"י: הייתוכין. [מ"ש מעתיק: היתיכין, ומביא בשם רב"א: נ"א הותיכין.] ויש לפרש ע"פ התוס', שמזיז בו את הקדרות.

249

ר״נ[הפרכין. בהוצ' דירינבורג מנוקד: הפרָכין. פיה"ג (עמ' 25) מביא את לשון התוס' (כלים ב"מ פ"ב ה"י): הפרכין הקבועים בכירים א"ד בקיריים. ויש נוס': בקירוס (עי' בפיה"ג בהערות מו"ר זצ"ל). אולי שוה ל"כירים" שבמ"ח. ובמקום "העכירין" שבנוסחתנו בב"ב פ"ד מ"ה יש בירוש' ובכ"י פרמא: הכירים. משרש זה גם "שהוא כורם עליו" (כלים פכ"ג מ"ד). והגאון (פיה"ג 64) מביא נ"א: קורם. וה"ממל" שבמשנת ב"ב (פ"ד מ"ה) מפרשו הבבלי (סז ב): מפרכתא. וכן נזכרות בבר' שם: מפרוכות. באשורית נמצא kirěmu, ומן הענין יוצא, שהיא כלי שהשתמשו בו בשעת עצירתו של אותו דבר. כירים הוא אפוא הדף שעליו כבשו.]

250

רנ״אעקרב. השוה: עקרב של פרומביא (פי"א מ"ה).

251

רנ״במ"ד מסמר הגרע. שהגרע תולה בו מספריים ותער, והוי כמו תלוי מגרדות דלקמן, שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע, וכמפורש בתוס' כאן ושם. לירמא: שהגדע, וכן במ"ש בשם כ"י¹¹⁴השוה מנחת שי ל"כל זקן גרועה" (גדועה) בישע' טו ב..

252

רנ״גמסמר הגרדי. עי' תוס' ב"מ פי"א ה (ובמש' פ"כ מ"ג). וכבר העיר ב"משנה אחרונה" על הסדר הקשה. ונראה ש"מסמר הגרדי טמא" תוספת הוא, ע"פ תנא אחר, ל"מסמר הגרע טמא".

253

רנ״דהיתה עגלה וכו'. עי' תוס' ב"מ פ"ה יב וראב"ד בעדיות (הובא בתוי"ט).

254

רנ״המסמר שהתקינו וכו'. כפי' הרע"ב מפורש בתוס' הי"ב.

255

רנ״ומ"ה העשוי לשמירה. עי' בתוס' ב"מ פ"ב ג, ט, יג, ושלא כרע"ב. אלא פירושו: העשוי לאחיזת דבר שלא יפול.

256

רנ״זשלשה דברים. מכאן עד מ"ו (ומ"ו בכלל) לקוח מעדיות פ"ג מ"ח–מ"ט. ומשנה שלנו שנתה את כולם בסדר אחר: כסוי טני – ר"ג מטמא (מ"ג), מסמר של אבן השעות – וארון של גרוסות (מ"ד). מסמר של שלחני (מ"ה). ואין במשנתנו "תלוי המגרדות" ולא "טבלא שנחלקה לשנים"; ולעומת זה נשנה בפ"ה מ"ז סתם: חולקו לשלשה וכו' (אבל לשנים טמא) חלקו לשנים אחד גדול וכו', ואחריו: חלקו לשלשה אחד גדול כשנים וכו'¹¹⁵ובת"כ שמיני פ"י ב נוסף: חלקו לשנים והם שוים טמאים כפני שאי אפשר (=תוס' ב"ק פ"ד ח)..

257

רנ״חוכאן נאמר בתוס' פ"ב יב: אמר ר' יהודה לא נחלקו ר"ג וחכמים על טבלה שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחברו שהגדול טמא והקטן טהור. על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול [כשנים]¹¹⁶ר"ש ודפו'. בחברו שהשנים¹¹⁷ר"ש: ששניהם, הגר"א מגיה: וששניהם, מ"ב: [אי] ששניהם; אבל רש"ס בעדיות מביא: עד שהשנים וכו'. שוין שר"ג וכו'. ורישא "חלקו לשנים אחד גדול וכו' " כחכמים דר' יהודה¹¹⁸ו"חלקו לשלשה וכו' " דמ"ה = ר' יהודה.. ר' יהודה חולק אפוא על "ומודים" דמתני'. ושלש מחלקות בדבר: לתנא דעדיות: נחלק לשנים שוים טהור ואחד גדול טמא; לר' יהודה: שוים ואחד גדול טהור, גדול כשנים טמא; ולבר' דתוס' ודת"כ: שנים שוים שניהם טמאים (= משנה דפ"ה) ואחד גדול אחד טמא (וכן גדול כשנים).

258

רנ״טובפי"ד מ"ו שנינו: כסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וכו'. ובתוס' שם (פ"ד יב) שנינו: בזה מודה ר' יהודה לחכמים בכסוי טני של מתכת שעשה בו מראה נשבר ובטל מתשמישתו טהור¹¹⁹צ"ל: טמא, הגר"א. וחכ"א בין כך ובין כך טמא.

259

ר״סמכאן יוצא שבין לחכמים ובין לר' יהודה כסוי טני טהור, כמשנת עדיות, ובפט"ז מ"ז נחשב "כיסוי טני" (של עץ) בין הטהורים.

260

רס״אובתלוי המגרדות סובר סתם כלים¹²⁰עי' גם פט"ו מ"ד. כר"נ בתוס' שם, שלא נחלקו בזה.

261

רס״במ"ח האולר. קרויס גוזרו מלשון יוני [ξ] υλάριον, שביב עץ. אבל בכ"י ב' 672.Qu ובפי' הגאונים ובתוס' כלים ב"ב ספ"ז: האולד (של זכוכית); הגאון פי' "עץ", וכן בס' המליצה [ועי' פי' הגאונים ובהע' שם.]

262

רס״גוהמטוטלת. בתוס' כלים שם: והמטלטלות, ד"ר: והמטטלות, הו' דרנבורג: והמטוטלות, וכן כ"י פ'.

263

רס״דוהמשקלות. בתוס' שם כבמשנה, אבל בפי' הגאונים: והמשקולת, וברמב"ם כלים ספ"ט: והמשקולות "של בנאים", וכן בפי' הגאונים בשם י"מ.

264

רס״המשנה שלנו עוסקת ברובה בכלי עץ, שהרי סיים בה "וכל גולמי כלי עץ טמאים"¹²¹וכך פירש הר"ש בסוף פרק ל' דהכא בכלי עץ איירי., והסמיכה כאן מפני "גולמי כלי מתכת" שלמעלה. הרי "קולמוס" (calamus) של קנה הוא, שכך שנינו "קנה כדי לעשות קולמוס" (שבת פ"ח מ"ה), "ולפיכך זכה קנה ליטול ממנו¹²²[כנוסח כי"מ ומ"ב, בדפו': הימנה, אה"ת: לעשות בו.] קולמוס" (תענ' כ ע"ב).

265

רס״וו"משקלות" שלנו אם של מאזנים הם, הרי אין עושים משקלות של מתכת אלא של זכוכית¹²³תוס' ב"ב מ"ה ט ובבלי שם פט א., כמשקלות שבתוס' כלים ב"ב שם, שהם של זכוכית¹²⁴ועי' תוס' ב"ב פ"ה ד: כל המשקלות שאמרו כשיעור לטומאתן וכו' (עי' כלים פכ"ט)..

266

רס״זו"כירים" הם "כבשי" נסרים שמניחים על הזיתים. וכן "הכן" (בסיס) והכנה (סרגל) של עץ הם.

267

רס״חאלא שכלי־עץ פשוטיהם טהורים (פט"ו מ"א): וצריכים לומר שיש לכל אלה בית קיבול: "קולמוס" יש לו בית קיבול, ואולי גם "אולד" ו"כירים" ו"כן".

268

רס״טפרק טו

269

ר״עמ"א השידה עי' פכ"ב מ"ח ופי"ח מ"א. ועיקרו כמין תיבה שע"ג עגלה, šadittu (מן "שדד"). "מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה וכו' " (עירובין לא א), ועי' פיה"ג 62.

270

רע״אכוורת (כוֶרת)¹²⁵והשוה עֲטָרָה–עֲטֶרֶת., كوارבער', כְוֵרא בסורית. אבל בכי"י: כוארת (כ"פ בתוס' כ"י וינא), כוירת (פיה"ג 153) = כיורת (שם 22).

271

רע״בכלי זכוכית. גזירת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היא, ולא גרסינן בשבת (טו א–ב) בההיא דשמונים שנה כלי זכוכית. ולהכי לא פריך מינה שם¹²⁶כמו שכתב הרמב"ן שם.. וכך אמרו גם בירוש' שבת פ"א ופסחים פ"א וכתובות ספ"ח.

272

רע״גהשידה וכו'. בת"כ שמיני פרשה ו ה יליף להו מקרא "מכל כלי עץ" (ויק' יא לב) ולא כל כלי עץ, וא"כ דווקא כלי עץ הבאים במדה טהורים¹²⁷ולא כרמב"ם פ"ג מכלים ומהר"מ בפכ"ד מ"ט., ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ד י: עובי הצמר וכו' אע"פ שבאין במדה טמאין.

273

רע״דשיש להם שולים. וכן גם בת"כ שם, ובאהלות פ"ח מ"א במביאים וחוצצים: שיש להם שולים והן מחזיקים וכו', ובמביאים ולא חוצצים (מ"ג): שיש¹²⁸כנו' ד"ר, הו' לו כ"י פ' ור' יהוסף אשכנזי. להם שולים ואינן מחזיקין וכו'.

274

רע״הבין מקבלין בין אינם מקבלין. ליתא בת"כ שם.

275

רע״וושם ו': רמ"א כל שמנו חכמים לטהרה¹²⁹[כנו' כי"ר, דפו': בטהרה, בטומאה.] טהור והשאר טמא. ר' יהודה אומר כל שמנו חכמים לטומאה¹³⁰[כנו' כי"ר, דפו': בטהרה, בטומאה.] טמא והשאר טהור. המשנה הראשונה שנתה אפוא: השידה וכו' הרי אלו טהורין. דרדור עגלה וכו' טמאין שאינן עשויין ליטלטל אלא במה שבתוכן. ור' מאיר אומר שרישא דוקא ור' יהודה אומר שבסיפא דוקא.

276

רע״זדרדור. (על משקל "בקבוק") חבית ליין. בער' دردورة, צלחת של קש עגולה. דרדור = "כלי עגול", חבית (פליישר).

277

רע״חוקסטות כנוס' הרע"ב. דפו' וקוסטות. מ"ש: "אית דגרסי קסתות ואית דגרסי קצתות וי"ס וקסטות ונראה שהיא גרסת הרי"א ז"ל ונקד הסמ"ך בצר"י… והר' בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה וקוסטת בלי וי"ו אחר הטי"ת". נ"א: וקסטית. והוא מל' יוני κίστη = תיבה.

278

רע״טמ"ב ארובות. ד"ו רפ"ח, הו' לו וכ"י פ' ועוד: ארוכות, ועי' ערוך, וכן בעדיות פ"ו מ"ז.

279

ר״פארוכות וכו' טמאות ושל בעה"ב טהורות וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וכו'. בעדיות פ"ז מז שנינו: הם (ר' יהושע ור' פפייס) העידו על ארוכות של נחתומים שהן טמאות שר' אליעזר מטהר.

280

רפ״אולעומת זה שנינו בתוס' שם פ"ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומין שחיברו במריש או בקורה ושקבעו במסמר שהוא טמא שרבי¹³¹כנוסח הדפו'. אליעזר מטהר. ואם לא קבעו כל צרכו הכל מודים שהוא טמא.

281

רפ״בושם בפ"ב א (מקביל לפ"ג, אחרי מ"ז!): ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וכו' מסרוק של צרצור וכו'¹³²כלים פ"ב מ"ח, ועי' לעיל עמ' 473. דף של נחתומים שקבעו במסמר¹³³ליתא בכ"י ב'. שחיבר במריש או בקורה ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, מנעל על האימום וכו'¹³⁴כלים פכ"ו מ"ד. חיתכו חוליות וכו'¹³⁵כלים פ"ה מ"ו..

282

רפ״גוהנה כאן בכלים שנה את המחלוקת בדף ולא בארוכות. ונראה שזוהי משנת ר' יוסי, שנכנסה בתוס' עדיות. ובאותו ענין בפ"א יג לקוחה התוס' ממשנת ר' יוסי, כמו שהעירותי במקום אחר¹³⁶עי' לעיל, מבוא לעדיות עמ' 440..

283

רפ״דמערוך. על משקל: מכתובין, מפרוכין, מחסום, משׂור; מנעול, מפוח, מקצועה.

284

רפ״המ"ג אף של גַדלֵת. כ"ה "גדלת" בדפוי"י וכי"י. וכ"ה בתוס'. וכן בקידו' פ"ב מ"ה. "אף" ליתא בתוס' פ"ה ה. ונכון, דשל גדלת חמור משל סלתין (טמא מושב).

285

רפ״ומ"ד תלוי נפה. בשבת פ"ח מ"ב: תלאי לנפה; אבל בהו' לו, כי"י פ' וה' וערוך ובפיסקא ירוש' יא ע"ב: תלוי¹³⁷וכן בפי"ב מ"ו: ותלוי המגרדות., והוא על משקל "כְּסוּי" (במ' ד ו= מכסה), וכן בארמית "כסויא" = לבוש, כלים פט"ז מ"ז, פי"ד מ"ג ועוד¹³⁸והשוה הלשון "כפוי טובה"..

286

רפ״זמ"ה של גרנות וכו'. נראה דתרי תנאי היא: חד תני "של גרוסות וכו' " ואידך תני "של גרנות וכו' ".

287

רפ״חמ"ו השְרָה כך מנוקד בידי ר' שמואל לירמא, והוא שם הקיבוץ כמו "דגה" (שמ' ז יח). ובתוס': שָרין¹³⁹כצ"ל שם במקום "שרץ"., ר"ש: שרה. קרויס: Sängerin, כמו שרים ושרות (קה' ב ח).

288

רפ״טכל הספרים וכו'. בתוס' ידים פ"ב ט: שלא יעשה אותם שטיחין לבהמה.

289

ר״צהמרכוף. משנת ר' יהודה היא, ור' יוסי סבירא ליה כן רק במרכוף של זמר¹⁴⁰תוס', וכנוסח הר"ש.. ושמא גם תוס' שבת פ"ה א–ב – ר' יהודה היא, עי' תוס' יבמות פי"ב יא: א"ר יהודה וכו'.

290

רצ״אניקטמון. = אנקטמון = ליקטמון¹⁴¹[ועי' הר"ש ומ"ש].. והשוה ניבדקוס – ליבדקוס, מל"י ὀνοβατικός* (ὀνοβάτης, ἀμβάτης ἀναβάτης) וכן אונקלי – ניקלי ἀνάκωλος.

291

רצ״בפרק טז

292

רצ״גמ"ד תורמל¹⁴²[מ"ש: התורמיל, ובילקוט מתרגמי' ובתורמילא.] = תרמיל, כמו תורבץ–תרביץ (אשורית). رمل בער': לכסות (המושב) באריג גדילים של לולבי־דקל.

293

רצ״דמ"ח וסקורטיא. צ"ל: וסקוטלא, כמו בפ"ל מ"א וסוף מו"ק. "סקוטלא" גם בספרי בהעלותך פיס' פט כי"י ר' ומ' ור"ה ודפו' (סק בקוטלא!), וכן במדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד,31¹⁴³[במה"ג: צקוטלא, ועי' שם.]. ל' רומי scutella.

294

רצ״הפרק יז

295

רצ״ומ"א ברמונים. להלן במ"ד: הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואחריה במ"ה: הרמון שאמרו וכו'. ונראה ש"רמונים" שבמשנתגו דווקא רבים (שלשה) ו"מוציא רמון" שבשבת (קיב ב) לאו דווקא. והרי בבא שלפניו אומר "רמונים"; וב"חמת" שנינו בתוס' ב"מ פ"ו ז: שיעורה ברימונים, ובב"ק פ"ו יב: החמת והכפישה שנפחתו במוציא רימונין אע"פ שבטלו מתורת הכלים וכו'; ובפי"ט מ"י שנינו: משפלת שנפתחה מלקבל ‏רמונים, ובפ"כ מ"ד: עריבה גדולה שנפחתה מלקבל רמונים. כלם דווקא. ות"ק ר' יהושע הוא, ו"קופרי" שבמ"ד, ששיעורה ב"רמונים" כר' יהושע.

296

רצ״זמ"ב שיעורה בפקעיות. הוא פיקה גדולה שבמי"ב, עי' שם ת"ח ומשנה אחרונה. ועי' פי' הגאונים 86, ועי' תוס'. ו"חמת" מיוחדת למשקים¹⁴⁴בר' כא יד–טו: וחמת מים, ויכלו המים מן החמת., ואעפ"כ שיעורה ברמונים, אלא שר"ש חולק באמת בנודות (תוס' ב"מ פ"ז ג): ר"ש אומר נודות שיעורן במשקין. וזו ששנינו לעיל פ"ח מ"ב: היתה (הכוורת) שלימה, וכן הקופה וכן החמת וכו' נקבו העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים העשוי למשקין שיעורן במשקין (כר"ש!). ועי' בתוס' ב"ק פ"ו ו–ז. ועי' שם ב"ק פ"ו יב, שהבאתי למעלה: במוציא רימונין (כר' יהושע).

297

רצ״חהחמת שיעורה בפקעיות של שתי. ר' אליעזר היא (תוס' כאן ב"מ פ"ו ז)¹⁴⁵בחולין קלח א: ר' אליעזר בן יעקב., ותוס' דב"ק פ"ו יב – כת"ק.

298

רצ״טאם אינה וכו'. עי' תוי"ט בשם מהר"ם, ורמ"ע מפאנו בשו"ת סי' לה: מסתברא לן דכלה מתניתין רבן גמליאל קתני לה ולא פסקה למלתיה הלכתא מאי עד סיפא למימרא דהלכה רווחת היא קבוע ושוה לכל' וכו' וחד תנא שיננא דשמעיה לרבן גמליאל דקא מסדר לה למלתיה כי האי גוונא ובעי מיתנא סיפא שכלן טהורין אקדמיה בכלהו בבי ולא חש לסדוריה אלא טמא טמא בלחוד פסיק ותני בכל חדא מנייהו לאפוקי מדר"ג וכו' ורבי הכי שמעינהו וגרסינהו.

299

ש׳ואמנם נמצא כזה בבכורים פ"ב מ"ב, שכולה ר' שמעון בעיקרה, וכך היתה שנויה במשנתו: ומותרין כל שהן מלאכול בירושלים, אף לזרים ולבהמה. אלא שרבי (או תנא אחר), שחלק על ר"ש שינה קצת לשון ר"ש (ואסורין!), וע"י זה יצא כל הקושי שבמשנה זו (עי' ירוש' סד סע"ב)¹⁴⁶ועי' מ"ש במבוא לנוסח המשנה, ח"א, עמ' 451 ואילך..

300

ש״אהגר"א מגיה: טהור–טהור, ובסיפא מוחק "טמא". ואמנם "טמא" הג' ליתא גם בכ"י ב' (ונוסף עי"א).

301

ש״בובכלים פ"ד מ"ב שנינו: גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אע"פ שהיא מקבלת אוכלין טהורה, ובחבית שנתרועעה שיעורה בגרוגרות (שם, ועי' פ"ג מ"ב), ובעשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו (מ"א). ואמנם לדעת חכמים – החמת שיעורה בפקעיות של ערב, הגדולה, וזוהי ששנינו במי"ב: שיעורן בפיקה גדולה שלהן, פקעת של ערב.

302

ש״גשאין. כי"י ק' ופ' ור"ש: שהן, כי"מ: שמקיימין, ועי' ר"ש. וכזה נזיר פ"ט מ"ד.

303

ש״דאותו. מהר"ם: וגרס אותן בנו"ן, וכן לירמא. אבל זה רחוק. כי רק לבית־רעי, שמקבל הדבר שהוא מיוחד לו, צריכים לטעם "שאין מקיימין אותו", אבל האחרים – בטל עיקר תשמישן.

304

ש״המ"ג אפיפיירות¹⁴⁷ועי' תוס' פ"ו ה"ו. = פפיר, "נייר", ואינו מקבל טומאה, כתוס' כלים ב"ק פ"ז יא (כלי!) ופרה פ"י מ"ו (פשוט) וזבים פ"ה מ"ה (פשוט) ותוס' נגעים פ"ז ג (פשוט) וחולקת על מט"ו: מן הנייר שטמא, וכן "אפיפורין" (פט"ז מ"א) טמא (ועי' תוי"ט פ"ב מ"ה). אבל מט"ו ממקור אחר, כמש"כ שם. ועי' תוס' ספ"ה דב"מ: חומר בכלי פפיר מכלי נצרין שאין מקבלין טומאה [אלא] משתגמר מלאכתן וכלי פפיר כיון שעשה דור אחד ע"ג הרוחב שלהן טמאין. ועי' תוס' ב"מ פ"ז ז: העושה כלים מדבר שהוא של מעמד טמא וכו'.

305

ש״ושעשה להן קנים וכו'. כמו בפ"ב מ"ז: מחצלת שעשה לה קנים וכו'.

306

ש״זגפיים. עקלים וחשוקים סביב. גפיים בסרידה – "ליזבז ודפנות", פ"ח מ"ג: ואין לה גפיים (=ליזבז ודפנות). ועי' אהלות פי"ב מ"ב, ובתוס' שם פי"ג ג: סרידה שהיא נתונה על פי תנור וכו' ויש לה ליזבז טפח וכו'. ובתוס' ב"מ פ"ה ה: סריד של צפירה אם יש לו גפים טמא אין לו גפים טהור ר' שמעון בן אלעזר אומר אע"פ שאין לו גפים טמא, ובמשנה פט"ו מ"ב שנינו: סרוד של נחתומין וכו' גיפפו מארבע רוחותיו טמא, ובתוס' ב"מ פ"י ה: סרוד ("סריד") של חייטין יש לו גפים טמא וכו' הביא נסר וקְבע מליזבז לליזבז וכו'. ובאהלות פ"ה מ"ו: היה נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים טהור שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות וכמה תהא הדופן טפח וכו'.

307

ש״חובמובן ב' זרוע: אהלות פ"ז מ"ד, תוס' ב"ב פ"ג ז (=אוזן).

308

ש״טמ"ד הקנונים הקטנים. עי' פט"ז מ"ג.

309

ש״ינפרצו וכו'. – מדברי‏ ר' שמעון¹⁴⁸"משנה אחרונה" שם., וכן בתוס' ה"ט לדברי ראבר"ש. ור"ש כאן כדעתו בפ"ח מ"ב, שהראוי לאוכלין שיעורו בזיתים, דלא כר"א ולא כר' יהושע.

310

שי״אמ"ה א"ר יהודה וכו'. כנוס' כי"י ותוס' וירוש' דמאי וערלה. ובזבחים עד א הביאו בר': דתניא ר' יהודה אומר רימוני באדן אוסרין בכל שהוא כיצד נפל אחד מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין. אבל בתוס' תרומות פ"ה י שנינו: ר' יהודה אומר רימונין מתוקין אסורין כל שהן וכו'.

311

שי״במ"ז כגרוגרת. מן "גרר" (יבש), כמו "גנוגנת" (לעיל פט"ז מ"ז) למחסה ממטר מן "גנן", קלוקל (במ' כא ה) מן "קלל", חלוחלת (חולין ג סע"א)¹⁴⁹כנוס' כי"י וד"י (ע" ד"ס), ד"ח: חלחולת. מן "חלל". גריר בארמ' "יבש" וצמא למים¹⁵⁰תה"ג שבס' היובל לבלוי עמ' פז., במקום "גריד" שלנו¹⁵¹מו"ק ו ב, ועי' ברכ' לה ב וראבי"ה ח"א סי' קנ..

312

שי״גמ"ח שהקיפו טפח. עי' אהלות פי"ב מ"ו ורפט"ז.

313

שי״דבבבלי (שבת יז א) פירש כן ר' ינאי משנת אהלות: וא"ר ינאי ומרדע שאמרו אין בעוביו טפח ויש בהיקפו טפח (כמשנת כלים) וגזרו על היקפו משום עביו,

314

שי״המ"ט באמה הבינונית. במנחות צח א: וכמה אמה בינונית א"ר יוחנן ששה טפחים, ודיקא נמי ממנחות פי"א מ"ה! ומירושלמי שקלים פ"ו וסוטה פ"ח¹⁵²ברייתא דמלאכת המשכן פ"ו וב"ב יד א. יוצא ג"כ (והאומר הוא ר' יוחנן!), שבינונית בת ששה טפחים, וכן מסתם התלמוד של עירובין ד ב (= סוכה ה ב), וכן מפרש ר' יוחנן את משנתנו במנחות צז א–ב. אבל בתוס' הי"ב שנינו: ואיזו היא אמה בינונית זו אמה של חמשה טפחים, ובהתאם לזה מפרש רבי בהי"ג דברי ר"מ!

315

שי״ומי"א ר' שמעון אומר וכו'. ר"ש חי י"ב שנה מפרי החרוב (שבת לג ב), לא אכל בלוספיין, משום ש"אלו אין יוצאין מבני מעיין כל עיקר" (נדר' מט ב). ונראה שהיה איסתניס ושיער בעצמו: מזון שתי סעודות בככר של שתי תשיעיות הקב.

316

שי״זמי"ב ישנו כראש גדול של אדם. בתוס' פ"ז ב: ישנו בראש(!) כרים גדול (ר"ש: גדולים) של צפורי. ונ"ל שהנוסח הקדום היה: של ארן, ומזה נשתבש: אדן = אדם, והשיבוש בא גם בהשפעת "בידי אדם" (= אדן) שלמעלה ושלמטה במשנתנו.

317

שי״ח"ארן" זהו אָרנא בסורית, תרגום של "זמר" (דב' יד ה), והסורים מפרשים אותו¹⁵³כ"ע 1518, ב"ב 298.: תיש הבר, תיש ההרים. וכן באשורית armu, ר' armê, בין ajalê ובין turâhê מין אקו¹⁵⁴דיל' 134..

318

שי״טהכתיב "אדן" במקום "אדם" רגיל בכי"י המשנה ובירוש'¹⁵⁵עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, 1230/1..

319

ש״כאבל "של צפורי" קשה, ונראה שצ"ל בתוס': כדים (יחיד!)¹⁵⁶השוה "כדומין האשקלונין" (כלים פי"ג מ"ז), ועי' שבת קב ע"ב., ובמשנה: כדם.

320

שכ״אשל לשכה. עי' אהלות פ"ב מ"ג: וחכ"א, ושם רפי"ג (ומאן תנא אהלות ר' יוסי, עירובין עט א).

321

שכ״במי"ג–מי"ד כל שבים וכו' ויש וכו'. תרי תנאי נינהו, דקתני במי"ד: חוץ מכנף העוז, ובמי"ג: חוץ מכלב המים. ומי"ג – משנת ר' יהודה = סתם ספרא. ובתוס' פ"ז ה ר' יהודה נותן טעם ל"חיבר להם" וכו', שהוא בניגוד לפי"א מ"ד. מי"א, מי"ב ומי"ד – תנא אחד הן (ר' יוסי).

322

שכ״גמט"ו מן הנייר. פליג אפרה פ"י מ"ו וזבים פ"ה מ"ה ותוס' כלים ב"ק פ"ז יא, נגעים פ"ז ג, שהובאה בר"ש פ"י מ"ד¹⁵⁷ועי' תוי"ט פ"ב מ"ה. = פפיר ( = nijaru באשו'), ופליג על אפיפיירות פ"ז מ"ג ש"טהורים", אבל "אפיפורין" (פט"ז מ"א) טמא.

323

שכ״דמט"ז קנה מאזנים וכו'. פי"ב מ"ב. ב"ב פט רע"ב: קנה ומתנא שלה איצטריכא ליה דלא תנן. ועי' שם בתוס' ד"ה "כדרך" שנדחקו; אבל עי' תוס' פ"ז ט: כולו אינו טמא וכו'.

324

שכ״המי"ז מחצלת קנים וכו'. עי' מש"כ במקום אחר¹⁵⁸ב"מבוא למשנה", לעיל עמ' 129., ועי' פ"כ מ"ז.

325

שכ״ומחצלת הקש ושפופרת הקש. בשבת סו א: דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים¹⁵⁹כי"מ: דתניא (וכן בכ"י א"פ) כוורת הקש, ולי' "ושפופרת של קנים" (א"פ: קש), ריטב"א כ"י: שפופרת של קש וכוורת של קנים., וקנים עיקר. ושנינו בכלים פט"ו מ"א: כוורת הקש וכוורת הקנים (שמקבלת טומאה כשאינה באה במדה) = אהלות פ"ח מ"א, ושם מ"ג.

326

שכ״זפרק כב

327

שכ״חמ"ט שסירקו וכירכמו. בפט"ו מ"ב: ארוכות של וכו' בעה"ב טהורות סירקן או כירכמן טמאות.

328

שכ״טועשאו פנים. הו' לו: פניס, וכן היה לפני הערוך (ע' כופת), ופי': עד שחופר בו מקום לישיבת הנר שהוא פנס. ורי"א מצא בכ"י: פגום¹⁶⁰ואח"כ מצא ס"א דגרסי' כמו בדפוס., והוא הנכון: פגום, פגים, כמו בעירובין פ"ה מ"א: פגום (פגים) יוצא וכו', ובסנה' (כה' ב): משישברו פגימיהן. והוא מל"י πῆγμα, מעמד, בסיס. ועי' תוס' ב"ב פ"ב ה: ולמעמיד כל שהוא של עץ עד שיחוק או עד שיעשה רגלים, ושם ב: גריפית של זית שהיא (כצ"ל) משופה כמגדל.

329

ש״לר"ע מטמא. כמו בפ"כ מ"ד.

330

של״אפרק כג (המשך של פ"כ מ"א!)

331

של״במ"א והאמום. ברע"ב: והאימום, וכן בכמה מקומות, למשל תוס' ב"ב פ"ג ז, כ"י פ': והַאָמוּם (=והָאָמוּם). בסורית: אמוּמא, והשוה בער' امام (=אַימוֹם?).

332

של״גוהתפילין. ד"ר, כי"מ והו' לו: והתפילה, וכן במקואות פ"י מ"ב.

333

של״דובמה שבתוכן טהור. אבל במקואות פ"י מ"ב שנינו: כסת עגולה והכדור והאמום והקמיע והתפלה אינן צריכין שיבואו בהם המים וכו'. – ההיא ר' אליעזר בתוס' כאן פ"ב ו: מטבילן כל ("כמות") שהן, ובסנה' סח א: וטהרתן במה שהן.

334

של״ההאוכף. כי"מ כאן ולמטה מ"ב: איכוף, כ"י פ' והו' לו ולירמא (במ"ב): אכוף, ת"כ מצורע זבים פ"ג יא: איכוף, וכן תוס' פ"ב ז ב"פ ופ"ד יב ועוד בכמה מקומות בירוש' וכי"י. סורית: אוּכפא. בער': اكاف, לפ"ז צריך להיות בעברית: אַכוֹף: כמו: אֵיזוֹר – اذار¹⁶¹ועי' ברט, נומינ' 62–64 ופרנקל, אראמ' פר'..

335

של״ומ"ב אלו טמאין משום מרכב. ת"כ זבים שם: איזה [הוא] מרכב המיוחד וכו'¹⁶²ודלא כ"משנה אחרונה"..

336

של״זזֶרז. כצ"ל כנוסח הערוך ורב"א ופי' הגאונים, ר"מ והו' לו ועוד.

337

של״חמדוכה. השוה "על מדוכה זו ישב חגי הנביא" (יבמ' טז א). אבל ר"מ הו' דרנבורג וכ"י ב: מדיבה (=מריבה), רי"א: מדיכה, וכן ד"ר, הו' לו וכ"י פ'.

338

של״טאף. ליתא הו' לו וכ"י פ', וכן מחקו לירמא ומ"ש. ולפי גירסתנו פירושו, שאף הוא אינו בכלל המנויים, ובת"כ ליתא.

339

ש״מאבל אוכף של נאקה טמא. טמא מושב לדברי הכל (ר"מ וראב"ד ועוד). ובת"כ שם הלכה י': אוציא את אלו ("רכב על המשכב ועל המושב") ולא אוציא את האוכף (ויהא טמא מרכב) ת"ל מרכב מרכב המיוחד. (הי"א) איזה [הוא] מרכב המיוחד זרז וכו' (כבמשנה). ומכאן נראה קצת כפי' הר"ש "טמא מרכב".

340

שמ״אובתוס' פ"ב ז שנינו: האיכוף טמא מושב וכו' רש"א שלשה וכו' ישיבת הנקה (=אוכף של נקה) והסוס (= טפיטן) והאיכוף (סתם! ).

341

שמ״בעביט של גמל. عبيط (בירושלם שמעתי رحل), האוכף הפשוט של הבדואי לרכיבה ולמשא.

342

שמ״גחפית. לירמא: תפִית, כ"י פ': תַפִית, ד"ו רפ"ח: תפות, ועי' תוס' (תפות, תופות), והשוה "תופיך" (יחז' כח יג).

343

שמ״דמ"ד כסא של כלה. משנת ר' יוסי היא, בניגוד למשנת ר' יהודה שבפכ"ב מ"ד ומ"ז, והוא שונה מחלוקת ב"ש וב"ה ב"כסא" סתם.

344

שמ״המ"ה הזוטו. עי' פכ"ח מ"ט, ערוך וכ"י פ' בשניהם: זוטו, מזוטו (כ"י פ' נקוד: זוֹטוֹ).

345

שמ״ופרק כד

346

שמ״זמ"ח ג' מטות הן וכו' ושל סרגים טהורה מכלום. עי' פי' הגאונים. ועי' תנחו' בובר יתרו יב¹⁶³פסיקתא דרב כהנא פיס' יב, קו ע"ב.: הביא נפחין וכו' והיו מצחצחין¹⁶⁴בפסיק' נוסף בטעות: אותה. בכלי נחושת, הביא חרשים והיו מסרגין¹⁶⁵בפסיק' נוסף בטעות: אותה. בכלי עץ וכו'. ובפסידר"כ פיס' יח (קלז א): וראה מלאכי השרת מסתתין בו מגלפין בו מסרגין בו (כלומר: בשער המזרחי, שהוא מאבן אחת).

347

שמ״חפרק כו

348

שמ״טמ"ד מנעל שנפחת וכו'. המשנה חסרה בבא דסנדל, עי' תוס': סנדל שנפחת וכו'¹⁶⁶ועי' רש"י בשבת קיב ב..

349

ש״נרמ"א צרור וכו'. מחלוקת ב"ש וב"ה בעדיות פ"ה מ"א מפיך, ועי' בתוס' כאן.

350

שנ״אמ"ה עור החמר. בד"ר: החמור, והרע"ב הגיה ע"פ הר"ש: החמר, בכ"י ק': עור החמר, ונשלם: עור החמור; בשאר כי"י וגם בערוך ע' ער ובתוס': עור החמור עור החמר (ואעפ"כ חוששני, ששתי נוסחאות הן).

351

שנ״בעור הכתן עור הכתף. בכ"י ק' ליתא "עור הכתף" (ונשלם), וליתא גם בערוך ע' ער ואבל ישנו בע' כתף) ואצל רב חפץ¹⁶⁷JQR V, עמ' 438., בתוס' רק: עור הכתן, ושתי נוסחאות הן.

352

שנ״געור הלב. בתוס': הלוף, והשוה "עורות לבובין" ("עור לבוב")¹⁶⁸ע"ז פ"ב מ"ג., מכתף¹⁶⁹מדרשב"י אפשטיין־מלמד 163 – כנוס' כ"י ק' ומה"ג, כ"י פירק': והמכסף. = מכתב, מרכוף¹⁷⁰כלים פט"ו מ"ו. = מרכוב, מדף¹⁷¹כלים פט"ז מ"ז. = מדב, ספכה = סבכה¹⁷²שבת פט"ו מ"ב – כ"י מ. ועי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 1220 ואילך.. לוף = לפוף = לבוב.

353

שנ״דעור הסרוק עור הסורק. רב חפץ: עור הסרק ועור הסורק, כי"מ: עור הסרוק עור הסרק.

354

שנ״הפירושיהם של המפרשים דחוקים. "הסורק" נקרא במשנה בכל כי"י ובירוש': סרוק, ולא "סורק". "סרק של צמר ושל פשתן" (תוס' כלאים פ"ה כב)¹⁷³= סרט, שבמשנה פ"ט מ"ט. = לשון צמר סרוק. ונראה ששתי נוסחאות הן. ועי' תוס' ה"ח, שחולקת. והתוספתא – ר' יוסי היא, ועי' פט"ז מ"ד.

355

שנ״ומ"ו עב, עיב = עַב = عيبة, מלתחה של עור בשביל בגדים¹⁷⁴עי' רע"ב ותוי"ט. [מ"ש: כסות כמין כיס מעור יעשה שנשמרין בו הבגדים ושמו מפורסם עיבה ולפי פי' זה הגיה הרב בצלאל ז"ל עב בצירי ובלתי יו"ד וכן עֵב ארגמן. גם ה"ר יהוסף ז"ל נקד בצירי.].

356

שנ״זלמשקלות טמא כר' אליעזר בסנהדרין סה א: וצרור המרגלית ומשקולת קטנה. ואולי כולה ר' יהודה,

357

שנ״חמ"ז העוצבה. כ"י פ': הָעֳצֱבה, תלמוד: עוצבא¹⁷⁵[ב"ק סו ב – כ"י המ', כי"מ: עוצבה, דפו': עיצבא.] = אוצבתא (בכורות מה ב – כנוס' הערוך)¹⁷⁶והשוה עץ – אע – עק., "אצבע" בתוס', "צבעתא" בסורית – חתיכה של בשר ועור, פיה"ג: משכא דשדו עילוי אסרגא". וכן "אצבעתא" (ירוש' מע"ש ספ"ד) = משכא דערסא (איכ"ר פ"א טו). וכן בירוש' פאה פ"א טו ע"ג וש"נ: מפתחא דתיבותא הוה יתיב ("יהיב") גו אצבעתיה דאבוי = "תחת מראשותיו" (קידושין לא א).

358

שנ״טמ"ט לרצועות ולסנדלין. בחולין קכג ב–קכד א: וסנדלים, והנכון: לסנדלין, כלומר: רצועות סנדלים, שאינן מקבלות טומאה לר' יהודה, עי' פכ"ד מי"ב וסתם ספרא.

359

ש״סראבר"צ אומר וכו'. עי' פכ"ח מ"ה והגר"א שם.

360

שס״אפרק כח

361

שס״במ"ה כפה שהוא. הו' לו: כפח, כ"י פ': כַּפַּה, כ"י ב': כופח; פכ"ט מ"א כ"י פ': קפח, כ"י ב', כופח; זבים רפ"ד הו' לו וכ"י ב': כפח, כ"י פ': כפח; וכן בכתובות פ"ה מ"ח הו' לו: כפח. כפח גם בכי"מ בכלים וזבים.

362

שס״גוהשוה: קיפח – כיפח (בכורות פ"ז מ"ו) – גביח (בארמית): תני רב זביד גביח (בכורות מה ב, נוס' הערוך). ושם: גבח לא ישא גבַחת, ירוש' ברכ' פ"ט יג ע"ב: כיפח – ננס. תרגום ירוש' לויק' כא כ: או דגביח או דנניס. גביח = גבוה, ענק. בערבית = جبهة מצח, ו"גבחת" (ויק' יג מב) היא קרחה לצד המצח.

363

שס״דמ"ו טלייה על הבגד וכו'. כעין כרע בפי"ח מ"ז.

364

שס״המ"ז המלל. עי' ר"ש. ו"מלל" של מו"ק (כו רע"ב) בוודאי "תפר" הוא, וכן בתוס' כאן פ"ה ז: עד שעה שימול. ו"חוץ מן המלל" – פירושה: חוץ ממקום התבר, שהרי היא עשויה להיתבר כטלאי על בגד¹⁷⁷רש"י בשבת כט א..

365

שס״וחלוק. ב"ב נז ב. באשורית h̭ulâḳu, Kleidungsstück.

366

שס״זמ"א אע"פ שאין בהם שלש על שלש. לתוס'¹⁷⁸[שבת מז א ד"ה בגדי, עירובין כט ב ד"ה בגדי וזבח' צה א ד"ה מעיל; ועי' מ"ש.], היה כאן ברוב הנוסחאות: שלשה על שלשה. וכ"ה בכי"מ.

367

שס״חהעבים והרכים. עי' תוס': השיראין והסיריקין. תנא דתוס' סבר כתדר"י (בשבת כז א) המרבה שיראין וסריקון מן "או בגד" (עי' בבלי שם) ואפי' שלש על שלש, ושלש על שלש אין בהם אבל יש בהם שלשה על שלשה¹⁷⁹כצ"ל בתוספתא, ועי' תוס' בשבת שם..

368

שס״טמ"ט משמרת וכו'. שלא כים נפה (פט"ו מ"ג).

369

ש״עב) לתוספתא כלים

370

שע״אבבא קמא פ"א

371

שע״בה"א לא חלקה וכו' חלקה. כ"ה בכי"ו; בדפו': חלקת, חלוקה; ר"ש (פ"א מ"ד): אין חלוקה, חלוקה; בבלי (נדה מג ב): אין חלוקה טומאתו מה שאין כן בש"ז. "חלקה", התורה, שבש"ז כתוב "איש" (ויק' טו טז) ולא קטן (פחות מבן ט'), בבלי שם.

372

שע״גמטמא בכל שהוא. נדה פ"ה מ"א: ומטמאין בכל שהוא וכו'.

373

שע״דיש להן טהרה וכו'. פרה פי"ג מ"ד: מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין.

374

שע״הה"ב ואין מטמאין בצירופן. "כדתני רב תחליפא בפ"ק דמנחות (ז ע"ב) קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש" (ר"ש שם), וכן שהסיטן בשני כלים, ולענין טומאת משא מיתניא.

375

שע״ומה שאין כן בנבלה. כדתנן באהלות פ"ג מ"א, ש"הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבלה" טמא.

376

שע״זנבלה שיבשה וכו'. נדה פ"ז מ"א: מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין להשרות וכו'.

377

שע״חה"ג כר התחתון וכו'. ע"פ הפשט, שהכר התחתון טמא כעליון אם הם הרבה מצעות זה ע"ג זה, וכס"ד דגמרא (נדה לב ב). מה שאין כן בטמא מת, שאינו מטמא אלא בנגיעה.

378

שע״טמה שאין כן במרכב. שרק משאו מטמא בגדים, שנאמר "והנושא אותם (כלומר: משכב ומושב ומרכב) יכבס בגדיו" (ויק' טו י), אבל מגעו מטמא רק את האדם (שם: וכל הנוגע וגו' יטמא).

379

ש״פה"ד חומר בכזית וכו'. אהלות פ"ג מ"ו: כזית מן המת פתחו בטפח וכו' להציל הטומאה על הפתחים (=מת בבית ולו פתחים הרבה, אם חשב להוציאו דרך פתח אחד מציל על כל הפתחים. ובכזית די פתח של טפח) וכו'.

380

שפ״אר' נתן אומר וכו'. למ"ה: חזר להיות בועל נדה וכו', עי' רע"ב. ואנו למדים מכאן, שר"נ סידר משניות ("משנת ר' נתן", המשנה הבבלית)¹⁸⁰[עי' מ"ש ב"מבוא למשנה", משנת ר' נתן, לעיל עמ' 168 ואילך]., שהרי אין כאן הלכה, אלא סדר דברים.

381

שפ״בה"ה בשלשה דברים וכו'. גטין ח ע"א.

382

שפ״געפרה מטמא. בבבלי: טמא.

383

שפ״דשהקונה שדה בסוריא וכו'. חלה פ"ד מי"א, ולענין בכורים ותרומה ומעשר מיתניא, ולא לענין שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת (בבלי גטין שם). ובתוס' תרומות פ"ב ה"י: ישראל שקנה שדה בסוריא הרי הוא כקונה בפרואר שבירושלם תורם ומעשר עליה.

384

שפ״הבפרוור. בגטין: בפרוארי ירושלים, וכצ"ל, וכ"ה בתוס' תרומות שם. וכן במקרא: "פרוָרים" (מ"ב כג יא) ו"פרבר" (דה"א כו יג), וכן תרגום "מגרש" פַרְוָרָא¹⁸¹[יחז' כז כח: ירעשו מגרשות – יזועון פרוריא; אבל להלן מה ב וביהושע תירגם "רוחא", כתרגום אונקלוס בתורה. ת"י בתורה: פרוילי (כ"ה גם בהוצ' גינצבורגר, ברלין 1904, וע"ש בח"ג), ועי' ערוך השלם ותוספות הערוך השלם.].

385

שפ״וטהורה. כי"ו: טהרה (=טָהֲרָה) בבלי: נכנס.

386

שפ״זה"ו בעל הפול. שם נגזר מן "פול". השוה ירוש' יומא פ"ד מג ע"ג: והוא היה נקרא בן האפון; בבלי שם לט א: בן חמצן (מן "חומצה").

387

שפ״חר' יוסי אומר וכו'. יומא מד א.

388

שפ״טודמים של יוה"כ. ליתא בבבלי.

389

ש״צהוי מה וכו'. בבלי: הא מה. ופירש"י: האי הא כמו הרי כלומר מעתה מה מעלה וכו'. "הא" עוד במע"ש פ"ה מי"א ומי"ב.

390

שצ״א"הוי מה וכו' " – אמתני' קאי. ועי' במדב"ר נשא פ"ו ח.

391

שצ״בה"ז אבא שאול וכו'. פסחים פו א.

392

שצ״גאלא לשנים. בבבלי: אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל.

393

שצ״דה"ו וה"ז תוספה למ"ט הן, אבל ה"ח: נכנסו מצורעים וכו' – תוספה למ"ז היא וכן ה"ט–הי"ב – למ"ח–מ"ט, אבל הי"ד – תוספה למ"ז היא, והט"ו – למ"ח, ושלא במקומן הן. ונראה שהן לקוחות ממקור אחר.

394

שצ״הה"ח נכנסו מצורעים וכו'. פסחים סז א.

395

שצ״ולוקין שמונים. בבבלי: ארבעים, וכצ"ל; והגר"א מוסיף: [ארבעים, מצורע שנכנס להר הבית לוקה] שמונים; וב"באור הגר"א" מגיה: [ארבעים נכנסו מצורעין להר הבית לוקין] שמונים.

396

שצ״זר' שמעון וכו'. למ"ח: החיל מקודש ממנו וכו' עזרת נשים וכו'. ולר"ש אין חייבים חטאת גם על "החיל", שלא נתפרש דינו במשנה, ו"עזרת נשים" שבמשנה כר' שמעון. זבחים קטז סע"ב: תניא רשב"י אומר עוד אחרת (= מעלה אחרת) היתה וחיל [ו]עזרת¹⁸²כי"מ (ושם: חול ועזרה), כי"ר: חיל ועזרה; שמ"ק לי' "וחיל". נשים היא¹⁸³לי' כי"מ ושמ"ק. ולא היו עונשין עליה.

397

שצ״חבבית העולמים. בכי"ו: אבית. בפי' ס' יצירה לברצלוני, 51: מבית (!) "אבית" במקום "בבית" רגיל במשניות וברייתות: אבית פאגי. אבית הדשן, אבית הבליעה ועוד¹⁸⁴[עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 1258/9.]. ולפעמים שתיהן יחד: אַבְּבֵית נפש (ת"כ¹⁸⁵אחרי פי"א ג: אבבית נפש היא מטמאה ולא בתוך המעיים ולא בתוך הפה. וירושלמי)¹⁸⁶ירוש' יומא פ"ח מד ע"ד: דבר שהוא עינוי אב בית (צ"ל: אבבית] נפש, ת"כ אחרי פ"ז ג: עינוי שיהא בבית נפשותיכם, ראב"ד: אבית.. וכן בפיניקית: אבמקדש מלקרת¹⁸⁷לידזברסקי, Handbuch, 422, 2 שו' 3. = במקדש מלקרת¹⁸⁸שם שו' 7., אבחי אבי¹⁸⁹שם שו' 7. = בחי אבי¹⁹⁰שם שו' 8..

398

שצ״ט"בית עולמים" בניגוד למשכן שילה ונוב וגבעון, ועל־שם הכתוב "אגורה באהלך עולמים" (תה' סא ה). ובת"כ אחרי פ"ז א: לחוקת עולם – לבית עולמים.

399

ת׳ולר"ש (תוס' זבחים ספי"ג) מנוחה זו ירושלים שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' זאת מנוחתי עדי עד. ועי' ב"ר פנ"ד ד (תיאודור־אלבק עמ' 580): אתה נתת לו שבע כבשות כנגדן מחריבין מבניך ז' משכנות אהל מועד וגלגל נב וגבעון ושילה ובית העולמים תריין.

400

ת״אה"ט כל העזרה וכו'. עי' זבחים נו רע"א: תני תנא קמיה דר"נ כל העזרה היתה קפ"ז על רוחב קל"ה (=מדות פ"ב מ"ו). א"ל הכי אמר (לי)¹⁹¹לי' כל כי"י ושמ"ק. אבא כגון זו¹⁹²כי"מ ושמ"ק, דפו': זה. כהנים נכנסין ואוכלין שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבין משום טומאה.

401

ת״בוהיא היתה וכו'. עי' גם הי"ב וזבחים פי"ד מ"ד ומ"ח.

402

ת״גה"י כל הטמאים וכו'. מנח' כז ב: דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואצ"ל וכו'.

403

ת״דמשערי ניקנור ולפנים. כ"ה בכי"ו ובפי' ס' יצירה לברצלוני 51, וכן למטה הי"ב: ועד שערי¹⁹³כ"ה בדפו' ובפי' ס' יצירה, 52. וכו' משערי (דפו'). וכן גם במשנה בנוסחאות מדויקות: מדות פ"ב מ"ג: חוץ משערי¹⁹⁴כי"י מ' ופ' וב'. ניקנור מפני שנעשה בהן נס וכו' שנחושתן וכו'. וכן בתוס' יומא פ"ב ד (ובבלי שם לח א): משערי. וכן במשנת נגעים (פי"ד מ"ח): בא ועמד בשערי¹⁹⁵כ"ה בד"ר, כי"י מ' ופ' והו' לו. ניקנור, וכן בתוס' שם פ"ח ט (צוק'): שערי, אצל "בשער"; וכן שם ה"י ב"פ: בשערי ניקנור¹⁹⁶צוקר: בשער – בשערי.. ובסוטה פ"א מ"ה ירוש': לשערי ניקנור, וכן בספרי במדבר פיס' ט: לפני ה' בשערי ניקנור מיכן אמרו ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשערי נקנור. וכן בת"כ אחרי פ"ב א: לפני ה' פתה אהל מועד. מעמידו בשערי ניקנור¹⁹⁷כבר העיר בעיקרו ע"ז ביכלר ב־JQR..

404

ת״הבכל אלה נקראו "שערים" – "דלתות השער", ו"שערי" פירושו: שתי הדלתות (כלומר: אצל הדלתות). וכן אנו מוצאים גם בכתובת שעל גבי ארונו של נקנור זה, שנמצאה בהר הזיתים (9 § Corpus):

405

ת״וποιήγαντος τὰς θύρας.

406

ת״זושאר כל הטמאין שנכנסו וכו'. בפי' ס' יצירה: ושאר כל הטמאים. כל הטמאים שנכנסו… בבבלי (מנחות שם): ושאר כל הטמאים וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפרת במיתה ר' יהודה אומר כל [ה]היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפרת במיתה. ובבבלי שם: במאי קא מיפלגי בהאי קרא ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקודש בלא יבוא, מבית לפרוכת ואל פני הכפורת בלא ימות. ור' יהודה סבר אל הקודש ומבית לפרוכת בלא יבוא ואל פני הכפורת בלא ימות.

407

ת״חנכנסו לקודש. (כי"ו צוק': נכנסין). כלומר: מבית לפרוכת. בפי' ס' יצירה: למקדש (!).

408

ת״טר' יהודה אומר על פני הקדש. כלומר: אל פני הכפורת. כברייתא דמנחות. בפי' ס' יצירה: ר' יודן אומר.

409

ת״יהי"א הכל וכו'. עירובין קה א: הכל נכנסין בהיכל¹⁹⁸כי"מ: להיכל. [ועי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב 1122/3.] וכו'. אבל בר"ח כמו בתוספתא.

410

תי״אמצוה שיכנסו בתיבות וכו'. עי' מדות פ"ד מ"ה.

411

תי״בוכה"א ויבואו הכהנים וכו'. סיפיה דקרא: "ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה", ומכאן שב"פנימה" מצוה בכהנים, ו"מחצר בית ה' " (=עזרה) ולמטה – אפשר בלויים¹⁹⁹עי' עירובין שם.. ובעירובין שם למשנת עירובין: א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויבאו הכהנים לפנימה בית ה'… בכתוב "לפנימה בית ה' " כבבבלי, וכ"ה בפי' ס' יצירה 52.

412

תי״גר' יהודה אומר. פסחים פו א: מחילות וכו' וגגו²⁰⁰וכצ"ל בתוס', צוק': וגגה, דפו': ובגגו, פי' ס' היצירה: ובגגות ההיכל. קדש. ותסברא והא קתני²⁰¹למשנת מע"ש פ"ג מ"ח: וגגותיהן קודש. גגין הללו (רש"י: שבעזרה ולשכותיה) אין וכו' קלים, ובשבועות (יז ב) מסיים בה: וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה.

413

תי״דהי"ב וכשם וכו' זבחים קטו ב.

414

תי״הובשעת מסעות וכו'. עי' תוס' זבחים פי"ג ג.

415

תי״ווהן הן קלעים. עי' ה"ט.

416

תי״זהי"ג וכמה וכו'. למ"ה: שעור בשר כראוי כדי להעלות וכו'. והי"ג–הי"ד ממקור אחר הן.

417

תי״חהי"ד ר' מנחם בר' יוסי וכו'. למ"ז, ור' מנחם בר' יוסי הוסיף: הבית צמות וכו' ומסבבין וכו'.

418

תי״טר"ש אומר כשם וכו'. למ"ח: הר הבית וכו'.

419

ת״ככיוצא בהן. כדבר היוצא ובא עמהן, השוה להן (השוה תה' ס יב: ולא תצא אלקים בצבאותינו). וכן בארמית: תרגום ירושלמי לבר' ב יח וכ' (עזר כנגדו): בר זוג כד נָפִיק ביה, תרגום יונתן לדב' יד ח (כי מפריס פרסה הוא ולא גרה); ארום סדיק פרסתא הוא ולית כנפיק ביה דסדיק ולא פשר²⁰²באכר, טרמינולוגיה בערכו.. חולין נט א: שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר. והשוה "יוצא בו" (ידי חובתו, "משום"), ובארמית – "נפיק ביה".

420

תכ״אפרק ב

421

תכ״בה"א מיטמאין כחצי כלי. מיטמאין – כי"ו. צוק': מטמאין. כלומר: ככלי חרס מתוכו וככלי שטף מאחוריו (ר"ש). ומשנתנו ב"ה היא.

422

תכ״גה"ב נשתקעו דברים ולא נאמרו וכו'. וכ"ה גם בת"כ²⁰³שמיני פרשה ז ג.. ופי' שנשכחו דברי התנאים הראשונים, ריב"ז ור' ישמעאל ור"ע, ולא נאמרו, ועכשיו אומרים ר' נחמיה וראב"י כדברי ריב"ז. "ר' נחמיה וראב"י" גם בתוס' ב"מ פ"ו טז (חולקים על המשנה פ"ה מי"א), זבחים פ"ו יב (על המשנה פ"ד מ"א), מנחות פ"ו טז (וצ"ל: אליעזר בן יעקב)²⁰⁴כנוסח הבבלי פט א, וכבמשנה, ת"כ מצורע פרשה ד ה..

423

תכ״דה"ג והקרמודין. כצ"ל, וכ"ה בכי"ו, מלשון יוני κεράμις, רעפים.

424

תכ״האו לוגין. בדפו': אלו לגין, וצ"ל: אלולגין = אנלוגין, מלשון יוני ἀναλογεῖον, "עמוד" שקוראים עליו, משנה פט"ז מ"ז ותוס' כלים ב"ב פ"ו ט.

425

תכ״וור' נחמיה אומר חילוף הדברים. במ"ד שנינו: שהוא פותח בה טהורה וכו', ור"נ אומר: שהוא פותח בה טמאה ושהוא גומר בה טהורה.

426

תכ״זה"ד שהוא מטה על צדו ומדיח וכו'. במשנה²⁰⁵פ"ב מ"ד, ועי' מש"כ ע"ז, לעיל 472/3.: ומריח, ועי' להלן בתוס' פ"ב ה"י: שמתחלה לכך נעשית להיות מטה על צדה ומוציא מה שבתוכו לצדדין, ואולי הנכון: ומדיח, וצ"ל: את הלקוח, כמו "הלקוח בכסף מעשר" (מע"ש פ"ג מ"י) וכדומה.

427

תכ״חה"ט והשיקורין. ר"ש: והשקודין, ואולי מן "שקד": "משוקדין".

428

תכ״טוהסקין והנאין. ר"ש: הוסקו והנאין, ופי': כמו והן נאין, כי"ו: והסקין (?), והוגה: הוסקו; אבל העיקר: הסיקן והנאין, ומזה שיבשו: הסקין²⁰⁶מפני "והנאין" הסמוך, שטעו בו וחשבו את הה"א לה"א הידיעה (נאין–והנאין).. והנאין = וְהֵנָאִין = והן נאין, כלומר שלא נגמר הסקן, ועי' תוס' ב"ב פ"ו ג: פיטסאות נאות מגופרות, ולהלן תוס' כלים ב"ק פ"ג יד: מקום שמשקעין את הנאות בטיט הלבן. "וְהַנָּאִין" כמו: אמרה קונם שַׁנִּיסת משאצא עד ג' שנים²⁰⁷ס"ז מטות ל ט, הורוביץ 327. = שני (=שאני) ניסת, שַׁנִּיכנס²⁰⁸נדרים פ"ט מ"ב כ"י קויפמן, ועי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב 1212. = שני (=שאני) נכנס.

429

ת״לפרק ג

430

תל״אה"ב הקנונים. כן גם בכי"ו. ביונית κανοῦν, סל. נזכר במו"ק פ"ג מ"ז אצל "סלים" ובביצה פ"א מ"ח אצל "תמחוי"; ובכלים פט"ז מ"ג (בין "כלי עץ"): הקנונים הקטנים והקלתות משיחסום ויקנב, הקנונים ‏ הגדולים והסוגין הגדולים משיעשה ב' דורים לרחב שלהם.

431

תל״ב(ועד מקום שאין האור שולט בו שאין חיבור). ליתא בר"ש, ונכון.

432

תל״גה"ג בהידוק קרויה הברויה. "בהידוק קרויה" פיסקא למ"ה (ויש גורסים במשנתנו "הכרויה", עי' מ"ש).

433

תל״ד(הרי זה חיבור הטפילה). כפול בט"ס.

434

תל״ה(אינה) חוצצת. אינה – ט"ס, וכהגהת הגר"א.

435

תל״וכשות שליקטו. בדפו': שלקטן, וכצ"ל. מקואות פ"ט מ"ד: כשות של קטן לא טמא ולא מטמא.

436

תל״זהטבילן (צואה שעל הכסא) אינה חוצצת. צ"ל: הטבילו, והמוקף מיותר. ובתוס' מקואות פ"ו יז שנינו: לכלוכי צואה שבכסא וכו' הרי אלו חוצצין, ואולי נשתבש מן "צואה שעל הבסר", "שעל בשרו", שבמקואות שם.

437

תל״חהאיבר והבשר וכו'. במשנה שם: וצפורן המדולדלת, ובתוס' מקואות פ"ו ה"י שנינו: כשות של גדול²⁰⁹כצ"ל, אצלנו: כתות של גדיל. שאינו מקפיד עליה והאבר והבשר וכו' חוצצין.

438

תל״טה"ד ובקצטרין. מלשון יוני κασσίτερος, תרגום "בדיל" ב־LXX, ועי' פי' הגאונים 151.

439

ת״מה"ו ארונות. בדפו': ארוניות. והן "אירוניות", שנזכרו במשנת עדיות פ"ב מ"ה²¹⁰אירוניות, הירוניות, עירוניות = "צעי חקלייתא"., שפירושן הפשוט הוא: לפסין של האומן אירון (Heron), כמו "סלע נירונית", והשוה "תנור של בן דינאי" (הופמן). ו"כלי חרש" שבסמוך – פירושו: וסתם כלי חרס. ושכולם כלי חרס הם יוצא ברור מן "משום כלי חרש" הסמוך.

440

תמ״אהי"א הקרפאות. באשורית Karpu,Karpatu, ונמצא גם Karpa, כלי חרס.

441

תמ״בקיד הבבלי. באשורית Kûdu וגם Kadu, כדים למשקים. יין ושכר וכדומה.

442

תמ״גפרק ד

443

תמ״דה"ז תנור שחצצו לשנים והוסק אחד מהן ונטמא [במשקין]²¹¹ראב"ד ור"מ. הוא טמא וחברו טהור בשרץ כולו טמא [הוסקו שניהם ונטמא אחד מהן <בשרץ כולו>] [מטמא במגע ובאויר נטמא אחד מהן במשקה הרי חברו טהור] והעובי שביניהן כולו טמא ר' יוסי וכו' ואח"כ חצצו [אפילו נטמא אחד מהן במשקין כולו טמא] (ר"מ).

444

תמ״הפרק ה

445

תמ״וה"ח [ככפישה. כ"ה בכ"י, וכן באהלות פ"ה מ"ו, והוא סל גדול, ונקרא גם "כופש" (טהרות פ"ט מ"ה). בסורית: כוּלְבָשָא (למ"ד נוספת), והלכסיקונים הסורים מפרשים: "קרתלא דסבלין בון ענבי מכרמא למעצרתא".]

446

תמ״זפרק ז

447

תמ״חה"ד אכסי. בר"ש (ד"ר): או(!) כסוי, וצ"ל: אף כסוי.

448

תמ״טכסוי קמטרא. כלים פט"ז מ"ז, וסתמו ר' יוסי.

449

ת״נומוקף. כמו "מוקף" צמיד פתיל, כלומר: מוקף הקמטרא.

450

תנ״אחקק וכו'. שקע זה אינו נחשב לבית קיבול.

451

תנ״בוהמיעך שבחבית. ר"ש: והמעך, קרי: והמַעַךְ, שקע שבפי החבית או בשוליו, עי' לעיל פ"ו ט: היתה דופנה (של החבית) מעוכה (כהגהת הגר"א) לתוכו (של תנור).

452

תנ״גואם יש בהן טפח על טפח מצילין בכסוי. כך בכ"י, ומלת "בכסוי" נמשכת למעלה, וכן בפי' הרמב"ם פ"י מ"א (אלא שהוא המשיך זה בטעות על עצמות העופות!).

453

תנ״דה"ז אין מקיפין בקסטרון. בס"ז חקת טו²¹²[בהוצ' מו"ר עמ' 25.] תניא: במה מקיפים… בשעף²¹³[כך בהוצ' הנ"ל, ביל': בשפך, וגסטרון.] ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון²¹⁴[כך בהוצ' הנ"ל, ביל': בשפך, וגסטרון.]. ועי' תוס' כלים ב"ק פ"ג ד וב"מ פ"א ח, ועי' תוס' ב"ב פ"ה ט (בבלי פט ב), ועי' פי' הגאונים 151.

454

תנ״הב"מ פרק א

455

תנ״וה"ג ועשפו. כך בדפר וכי"ו. בכי"ו בין השיטין: י (= ועישפו), א"כ הוא פיעל: עשף אותו. במשנה (פי"ג מ"ג): עושפו, וכן בתרגום: עוּשפיה, עוּשפיא. כ"י ב': עשפו (=עָשפו). היחיד: עשף, סורית: עשפא = חצינא, قادوم, قاس

456

תנ״זבמשנה שנינו: קורדום שניטל עושפו טמא מפני בית ביקועו, אבל לפי התוס' עשפו עיקר.

457

תנ״חשמחסומיתו. כ"י: שמחסימתו (=שחסימתו), ר"ש: שחסימתו, ובפי"ג מ"ד שנינו: ניטל חיסומן טהורים, ואפשר שלא אמרו זה אלא במעצד וכו'. וכן מצאתי שוב בתוס' ב"מ פ"ג ז: ובקרדום אע"פ שניטלה חסימתו טמאה.

458

תנ״טהי"ב פסלין. כי"ו: פוסלין, מלשון יוני ψάλιον, השלשלת הקטנה התלויה מתחת הצואר, שבה מחוברות המוסרות; "רסן" בכלל (=כלינוס); אַסורים, שלשלת. היו כותבים קמיע על שלשלת ואוסרים בה את המזיקים, וזהו שאמרה התוס': "ספת (=חתך) הימנה ועשה חוליא לתכשיט", כי השלשלת בת חוליות היא, ועי' כלים פי"ב מ"א.

459

ת״ספרק ב

460

תס״אה"ג טמאה מפני שהיא עשויה לכפיתה ושל בעה"ב אם התקינה לשמירה טמאה. מרישא נראה ד"כפיתה" טמאה, ומסיפא – ד"שמירה" טמאה (ולמטה בה"ט: טהורה מפני שהיא עשויה לשמירה, וכן בהי"ד: התקינו לשמירה טהור = פי"ב מ"ה), וכן שנינו במשנתנו: העשויה לכפיתה טהורה. ונראה שחסר כאן בתוס', וצ"ל: טמאה מפני שהיא עשויה < לשמירה, ושל בעלי בתים טהורה מפני שהיא עשויה > לכפיתה, של בעלי בתים אם התקינה לשמירה טמאה. וצריך לחלק בין "לשמירה" שלנו ל"שמירה" דלהלן. ובר"ש חסר: מפני מה שלשלת […] שהיא עשויה לכפיתה ושל בעלי בתים אם התקינה לשמירה טמאה.

461

תס״בה"ח [אקונכיאות. מלשון יוני κύμβιον. לזבו בראש בנין או סביב רהיט לנוי.

462

תס״גסופין. ומשקל קינו (ש"ב כא טז) תירגם הארמי: ומתקל סופיניה, וכך באשורית suppinu, ואולי הוא קישוט למגדלים.]

463

תס״דה"י ואלו הן גולמי כלי מתכות וכו'. סדרן של ההלכות בתוס' כאן אינו מתאים לסדרן במשנה: ה"א–ה"ג = פי"ב מ"א; ה"ד = מ"ב (ואחריה ה"ה–ה"ז המשך הדברים שהם "חיבור" או אינם חיבור לטומאה); ה"ח: אונקלי של שידה וכו' = מ"ב סיפא; ה"ט = מ"ב מציעתא: ושל רוכלין וכו'; ה"ט מציעתא: כסי טנא וכו' = מ"ג רישא; שם: מפני מה דלת שבמגדל וכו' = מ"ג מציעתא; ה"י רישא: ואלו הן גולמי וכו' = מ"ו (=עדיות!); ה"י סיפא: ואלו הן היתוכין וכו' = מ"ג סיפא; הי"א סיפא: מסמר הגרוע וכו' = מ"ד רישא; הי"ב–הי"ג = מ"ו; הי"ד: מסמר שעקמו וכו' = מ"ה.

464

תס״האפשר שבמ"ג אחרי "הדלת שבמגדל" שנה ר' יוסי במשנתו: "וגולמי כלי מתכות ר"ג מטמא וחכמים מטהרין" (ובתלוי המגרדת וטבלא חלק על עדיות). והי"ב–הי"ג הן תוספה לעדיות, שהכניסוה כאן בין המסמרים.

465

תס״ולשבץ. בחולין כה סע"א–רע"ב. ובחולין שם (כה א) נמצא "לשבץ" גם אצל "גולמי כלי עץ", וחסר למטה בתוס' (הי"ז).

466

תס״זונוסח התוס' עיקר: כלי מתכות וכו' לשוף וכו' לשבץ ולהקיש בקורנס. סורית: שבט, ל֗טש, נגד, חשל, טרף, נסך (חפרא), מחא בשבטא (אוידא תקמ"ב); הכספלה בירמ' י ה²¹⁵קסטלי – מיכליס 886.: משבטא = מקשה || ולהקיש בקורנס! בלשון המקרא: משובצים (שמ' כח כ). ומזה בארמית בבלית ותרגום: שפץ²¹⁶מגלה ד א, יבמות סג א., "תקן", "חזק".

467

תס״חהי"א מסמר הגרוע. = הַגְרוּע²¹⁷[כך ניקד מו"ר זצ"ל. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דיש לנקד: גָרועַ (על משקל "טָחון"), והוא "הגרע" דבמתני', ותנא דתוספתא פליג אתנא דמתניתין. – עצ"מ].. ואפשר ש"מסמר הגרע" שבמשנה אחר הוא (עי' ראב"ד), ולפיכך טמא.

468

תס״טפרק ד

469

ת״ע[ה"ז והפגר. צ"ל: הפגד, בסורית: פגודֿא, ج۬ام בערבית, החלק שבפה או בחוץ. ורכוש ופגרים (דה"ב כ כה) מתרגם הסורי פגודֿא, והרומי – vestes.

470

תע״אוהכולוניס. מלשון יוני χάλινος, מה שבתוך פי הבהמה.]

471