מבואות לספרות התנאים, מבואות למסכות מן המשנה, ראש השנהIntroductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Rosh HaShanah

א׳VIII. ראש השנה

ב׳א. להלכה

ג׳המסכת מתחלקת לשנים: א) הלכות חשבון השנה וקידוש החדשים ועיבורם. ב) הלכות שופר של ר"ה ו"סדר ברכות" (פ"ד מ"ה–מ"ו) של ר"ה הקשורים בשופר.

ד׳הראשון לחודש השביעי נקרא בתורה "יום תרועה", ופילון¹De specialibus legibus, II § 188. מפרשו, מפני שבו "תקעו" בשעת הקרבת הקרבן וקורא לו חג שבו מתקדש "החודש הקדוש" (חודש החגים), ίερομενία, אבל לא הזכיר כאן כלל, שהראשון לתשרי ההא "ראש השנה"²היינמן II, 159 הערה 4 אומר שלא בדקדוק: אינו יודע כלל.. אבל במקום אחר³שם I § 180. קורא הוא לו בדרך אגב "ראש השנה" ("בהתחלת השנה"), ובמקום אחר⁴שם II § 150. הוא אומר: החודש הזה ("ניסן"). שלפי חשבונו וסידורו הוא השביעי למנין החמה, הוא לפי ערכו הראשון, וע"כ נקרא כך גם בתורה. פילון יודע אפוא רק ראש שנה אחד.

ה׳אבל יוסף בן מתתיהו אומר⁵קדמוניות ס"א פ"ג ג.: המבול היה בשנת שש מאות לחיי נח בחדש השני, הנקרא אצל המוקדונים דיוס, אצל היהודים מרחשון; כי כך היה סדר השנה במצרים(!). אבל משה קבע ניסן, הוא קסנטיקוס, ראשון למועדים מפני שבו הוציאם ממצרים, הוא נעשה על ידו ראשון לכל שהוא (נעשה) לכבוד שמים, אבל במִקח וממכר וכל דין ודברים (מעשה בית־דין ומלכות) הניח את החודש הראשון ("תשרי").

ו׳ניסן הוא אפוא ר"ה "לרגלים", ותשרי – למקח וממכר וכל מעשה ב"ד ("שמיטין ויובלות"): בהתאם למשנתנו⁶לשכירות בתים, הוא דעת ר' יצחק ור' נתן הבבלים (מדר"י פסחא פ"א 7), אבל לא כן משמע ממשנת ב"מ ספ"ח. [ועי' ירוש' נדרים פ"ט מא ע"א]..

ז׳בתורה נקרא חג הסוכות: חג האסיף בצאת השנה (שמ' כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שם לד כב). תשרי היה לפי־זה בהתחלת השנה. וכך מנתה התורה למבול מתשרי, כר' אליעזר⁷ר"ה יא ב, סדר עולם פ"ד.: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, ו"חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה (תקופת החמה) כר' יהושע"⁸ר"ה יב א.. וסתם מדר"י⁹פסחא פ"א 7. שונה: לא מנה בו אדם הראשון, ומדרשב"י¹⁰הוצאת אפשטיין־מלמד 8.: לא מנו בו אבות הראשונים.

ח׳מגילת תענית מסדרת את החדשים מניסן עד אדר, וכן סדר זמן עצי כהנים שבמשנת תענית (פ"ד מ"ה); גם חשמונאים א' מונה החדשים מניסן. אבל ה"לוח" של הברייתא (ב"מ קו ב) מונה מתשרי.

ט׳היו אפוא שני ראשי־שנים: השנה העממית בתשרי, והשנה הדתית בניסן; אלא שזו הלכה ונשתכחה, ותשרי נעשה ל"ראש השנה" סתם¹¹[ועי' ע"צ מלמד, פרקי מנהג והלכה, 28–29.].

י׳אבל "בראש השנה בעשור לחודש" (יחז' מ א) פירשה הקבלה¹²ערכין יב א.: איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש הוי אומר זה יובל. אבל השבעים מתרגמים: "בחודש הראשון בעשור לחודש"; אלא שהרי ראינו שהתורה קראה גם לסוכות "תקופת השנה", ו"ראש השנה" כאן לאו דווקא.

י״אהבבלים התחילו את השנה מניסן, אבל תשרי (tašritu) היה גם אצלם "התחלה", התחלה של חצי שנה (שהשנה מורכבת משני חצאים); המצרים התחילו מתחות (כסליו); הארמיים (הסורים. התדמורים) והערביים הראשונים התחילו מתשרי.

י״בב. משנת ראש־השנה

י״גהמסכת התחילה, בעיקרה ובראשונה – בחדשים¹³תוס פ"א = בבלי ז ב ומדר"י פסחא פ"א 7.: לחדשים למלכים ולרגלים, כסדר המדרש, או: למלכים ולרגלים לחדשים ולתרומת שקלים, כסדר התוס' ("ותנא דידן בשנים קמיירי בחדשים לא קמיירי"); התחילה בחדשים ובר"ה שלהם (ניסן), ועברה לר"ה לשנים (למנין השנים, ירוש'): תשרי, ואח"כ "לר"ה" סתם (מ"ב) שהוא ר"ה לשנים. ואח"כ (מ"ד) "על שני חדשים" וכו' (עי' להלן), וכל הלכות קידוש החודש, עד פ"ג מ"ב. בפ"ג מ"ב מתחילות הלכות שופר.

י״דוסדר התוספתא שונה מזה של המשנה¹⁴חלוקת הפרקים שונה בהו' צוק' מבדפוסים.:

ט״ואחרי פ"א מ"ג – בתוס' (פ"א): בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם וכו' (פ"ב מ"א). בראשונה היו משיאין משואות וכו' (פ"ב מ"ב–מ"ג), אמר אחד לפניה ראיתיו וכו' (פ"ב מ"ו), ראב"צ אומר וכו' (מ"ז), ודברי ראב"צ כפולים בתוס' ב"פ: בפ"א כאן ובפ"ב (אחרי פ"ד מ"ב!); אח"כ בתוס' כאן הקבלה לפ"ב מ"ט, ואח"כ (בתוס' פ"ב) באה כנראה הקבלה לפ"ג מ"א¹⁵ועי' פ"ב מ"ז ולעיל.; ואח"כ הקדמה לפ"ג מ"ב והקבלה לפ"ד מ"ט רישא. אח"כ לפ"ג מ"ה, מ"ג, מ"ו, מ"ז–מ"ח (וכאן היה שנוי כנראה גם "בראשונה" של הברייתא שבבבלי דף כא ב: בראשונה היו מחללין אף על כולן משחרב ביהמ"ק אמר להן ריב"ז וכו'). וכאן בהקבלה למ"ח (חרש שוטה וקטן אין מוציאין וכו') שנוי בתוס': הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים וכו', וכאן שנוי בתוס' גם דין ה"מתעסק": התוקע ומתעסק והתוקע ומתלמד וכו' אם כיוון לבו יצאו וכו' – הלכה ששנויה במשנה בפ"ד מ"ח: והמתעסק ל א יצא וכו' (ודין "המתלמד" שנוי בתוס' גם בהקבלה לפ"ד שם).

ט״זאח"כ בתוס' הקבלה לפ"ד מ"ב, אח"כ לפ"ב מ"ז סיפא (דברי ראב"צ הכפולים בתוס' פ"א), אח"כ לפ"ד מ"ד סיפא, ואח"כ למ"ה וכו'.

י״זהסדר שונה אפוא בתוס' בהרבה.

י״חוכשאנו מסתכלים במשנה עצמה אנו רואים:

י״טא) בפ"א מ"ג: על ששה חדשים השלוחין יוצאין וכו' וכשהיה ביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, ובמ"ד: על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות וכשהיה ביהמ"ק קיים מחללין אף על כולן וכו'. וכאן שואל הבבלי (כא ב): על ב' חדשים ותו לא ("אין השלוחין יוצאין") ורמינהי על ו' חדשים וכו' אמר אביי על כולן שלוחין יוצאין מבערב וכו'. אבל תירוצו של אביי אינו מיישב את הקושי המונח בָהדגשה "שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן" וכו'' – המתנגדת אף היא למ"ג; שהרי לפי מ"ג כשביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר, ובוודאי שהיו יוצאין לחו"ל משום "דרך רחוקה" של פסח קטן. גם ההלכה "על כולן שלוחין 'וצאין מבערב" – היא תקנת רבי (ירוש' נח ע"א), אבל לענין מ"ד שנינו בתוס': וכן היה ראב"צ אומר אין השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי בית דין למחר. משנה ד' קדומה אפוא לראב"צ, בה בשעה שעל כולן שלוחין יוצאין מבערב – תקנת רבי היא.

כ׳ובפ"ב מ"ב שנינו: משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין, שלפי פשוטה של משנתנו פירושו – בכל חודש, במקום המשואות. ששנינו בתוס' (פ"א): על כל ראשי חדשים היו משיאין משואות. אמנם הירוש' (פ"ב נח ע"א) מפרש, שאין משיאין אלא על החדשים המיושבין בזמנן (החסרים) ולא על החדשים המעוברין, אבל התוס' אינה אמרת כך, וגם פשוטה של משנתנו אינו כן.

כ״אוהנה בירוש' (שם) אמרו: רבי ביטל את המשואות משקילקלו הכותים, ואמנם רבי סובר כותי כגוי¹⁶ירוש' ברכות פ"ז יא ע"ב ובהקבלות., ור"ג בנו של רבי אסר שחיטתן¹⁷חולין ה ע"ב, ועי' תוס' שם., ובימי רשב"א תלמידו של ר"מ נאסר יינן¹⁸שם ו א, ועי' ירוש' ע"ז פ"ה מד ע"ד: כבר נתקלקלו כותים.. ולפי זה מתני' "על ששה חדשים שלוחין יוצאין" נשנית בימי רבי¹⁹מלאכת שלמה שם..

כ״בונראה אפוא שמ"ד קדומה למ"ג, ושמ"ג נשנית בימי רבי, אע"פ שאינה לגמרי בדעתו של רבי²⁰בבלי יט ב, בתוס': רבי התקין שיהו יוצאין אף על אדר השני וכו')!! וכן פ"ב מ"ב, רישא, נשנית בימי רבי. ואמנם מצינו שר' עקיבא²¹משנה סוף יבמות ובבלי סוף ברכות. יצא לנהרדעא "לעיבור השנה", ואפשר שהיה "שליח" של שני החדשים שהיו יוצאין בהן "לסוריא".

כ״גונראה שבזמן הבית ואחריו – עד ימי רשב"ג – היו שלוחין יוצאין רק על שני חדשים, "שבהן מתקנין את המועדות", ואפשר שהיו "שלוחין" אלו עוסקין גם באספת השקלים²²בפרוס הפסח, בפרוס החג, ועי' שקלים פ"ג מ"ד, ויוספוס, קדמוניות סי"ח, פ"ט א. ובשאר החדשים היו מסתפקין במשואות.

כ״דב) בפ"ב מ"א שנינו: אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו. והנה ר' יונה²³ירוש' נז ע"ד. מגיה משנתנו²⁴ע"פ התוס', עי' להלן.: הכין צורכה מיתני בראשונה וכו' אם אינן מכירין אותו וכו'. ור' יוסה (שם) מיישב משנתנו: אם אינן מכירין וכו' למה שבראשונה וכו'. אבל "אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו" – שייך בוודאי לסוף פ"א, למ"ט, ועוסק בשבת, וכך יוצא מן התוס': (בראשונה היו מקבלין וכו') אם אינן מכירין אותו משלחין עדיו עמו אפילו (צוק': ואפילו) בשבת מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושה והעיד בו.

כ״הופ"ב מ"א סיפא (בראשונה) – פ"ב מ"ד לקוח בוודאי ממקור אחר ("בראשונה" גם במ"ב ומ"ה, וכאן היה שנוי כנראה גם "בראשונה" של הברייתא, כא ע"ב).

כ״וופ"ב מ"ה–פ"ג מ"א שייך אחרי פ"ב מ"א רישא!

כ״זופ"ד (מ"ג ומ"ד "בראשונה") הוא המשך של פ"ג מ"א, ורק אחרי פ"ד מתאים פ"ג מ"ב–מ"ח, אלא שפ"ג מ"ב–מ"ח ממקור אחר הוא, וכן פ"ד מ"א–מ"ד.

כ״חגם פ"ב מ"ז שלא במקומה היא, שמ"ח היא המשך של מ"ו, ופ"ג מ"א היא המשך של פ"ב מ"ז²⁵ועי' בבלי כד סע"א..

כ״טואמנם דברי ראב"צ כפולים, כמו שאמרתי, בתוס' גם בפ"ב (בין פ"ד מ"ב של המשנה ומ"ד!)²⁶מ"ג באה לכאן מסוכה! והיא שלא כר' יהודה במנחות, עי' בבלי ל ע"ב..

ל׳ופ"ד מ"ב – היא משנת ר' אלעזר (שבמ"א), כלומר שבזאת עדיין היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר וכו'²⁷ופ"ב מ"ה קדומה לפ"ד מ"דר סיפא (שלא יהו העדים וכו')..

ל״אופ"ד מ"ח שייך לפ"ג מ"ז, ושם שנינו בתוס', כמו שאמרתי כבר, למ"ח דין החייבין בתקיעה ודין המתעסק, שהוא במשנה כאן בפ"ד מ"ח סיפא, וכאן בהקבלה לפ"ד ישנה בתוס' שוב הקבלה למתעסק (ורק לזו).

ל״בומשנה זו (מים או יין) – אבא שאול היא (בבלי לג א). וגם היא שלא במקומה, שהרי מ"ט היא המשך של מ"ז! ²⁸לא עולין וכו', כאן במ"ח, לקוח מביצה פ"ה מ"ב, ואינו מתאים ללשון המשנה כאן!

ל״גובנוגע לסתימותיה – הנה פ"א מ"א (לרגלים) – ר"ש היא (בבלי וירוש'), אבל סיפא: ר"ה למעשר בהמה – ר"מ היא דבכורות²⁹עי' בבלי ז ב וירוש'., ור"א ור"ש חולקין כאן בפירוש, ואמר רב יוסף (ז ב): רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר"מ.

ל״דומ"ב – בעיקרה – כר' יהודה (עי' תוס'), אבל לפי הבבלי – תנא דבי ר' ישמעאל היא (ועי' ירוש').

ל״הומ"ז – סתם כר' יוסי שבסיפא (א"ר יוסי) וגם פ"ג מ"ב (א"ר יוסי): הוון בעיי מימר ולא פליגין וכו'³⁰ירוש' שם נח ע"ד., והברייתא אינה מכריעה כאן.

ל״וומ"ח (=סנהדרין פ"ג מ"ג) – כר' יהודה³¹תוס' סנהד' פ"ה אליבא דר' אליעזר, ירוש' כאן. ור"ש הכריע ביניהן³²סנהד' פ"ג מ"ג ותוס' שם..

ל״זופ"ג מ"ו – כולה ר' נתן³³ירוש' שם נט רע"א..

ל״חופ"ד מ"ב – ר' אלעזר (עי' לעיל).

ל״טמקורות מקורות ישנם אפוא במשנת ר"ה, ונסתמה בימי רבי.

מ׳חלוקת הפרקים אינה מדוייקת כאן (פ"ב מ"א, פ"ג מ"ב).

מ״אג. הערות ופירושים

מ״בפ"א מ"א

מ״גלמלכים. רב חסדא בבבלי (ג א): למלכי ישראל, אבל בירוש' (נו ב) ר' לעזר בשם ר' חנינה אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן. בשישי בשנת שתים לדריוש (חגי א א, א טו). בשמיני בשנת שתים לדריוש (זכריה א א, ושם ז: ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט בשנת שתים לדריוש, ובחגי ב י: בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש, וכן שם יח). נאמר בשמיני בשנת שלש, וכו'.

מ״דוכך יוצא גם מן הפפירוסים. פפירוס J: ב־3 לכסליו שנת 8 הו יום 12 לתחות שנת 9 דריוהוש מלכא. ובפפירוס K: ב־28 לשבט שנת 13 הו יום 9 לחתחור שנת 14 דריוהוש מלכא.

מ״ה"מפני שהיהודים מתחילים מניסן והמצרים מתחות וכל שטר שנכתב בפרק שבין חדש תחות לניסן – המצרים עודפים על היהודים במנין שנות המלך בשנה אחת"³⁴בורנשטיין, זכרון לא א, 69, ועי' בבלי ג א–כץ.

מ״וונראה שגם הנשיאים נתמנו בניסן, שהרי כריסוסטימוס³⁵עי' שוובה, תרביץ ס"ג 116. מקנטר רק נגד מינוי ה"ארכונטים" בתשרי ולא בניסן.

מ״זולרגלים. יוספוס (I 3, 3): ἐπὶ ταῖς ἑορταῖς, רומית: in festis observandis, בבלי (ד ע"א): רגל שבו ר"ה לרגלים; הבבלי והירוש'³⁶ירוש' נו ע"ב ובבלי ד א. אומרים: מאן תנא רגלים ר"ש דר"ש אמר שלשה רגלים כסדרן ובלבד חג המצות ראשון. אבל נראה שהמשנה עתיקה מאד, ושכבר בימי יוסף בן מתתיהו שנו "לרגלים", והמתרגם הרומי פירש אותו in festis observandis, מעין "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים". ואמרו בב"ר שם (פ"ב ו): והיו לאותות אילו שבתות, ולמועדים אלו ג' רגלים, ולימים אלו ראשי חדשים, ולשנים זה קידוש שנים, ובפסיקדר"כ מא ע"ב ופסיק"ר סו א: ושנים אלו ראשי שנים³⁷ותרג' ירוש' ויונתן כפסיקתא..

מ״חובמשנה חסר³⁸עי' פתיחתי לעיל עמ' 364.: "ולחדשים", שישנו בברייתות.

מ״טבאחד באלול ר"ה למעשר בהמה. מחלוקת קדומה היא לפי הירוש' כאן (נו ע"ד) בין ר' ישמעאל ור"ע. בבכורות פ"ט מ"ה שנינו: רמ"א באחד באלול ר"ה למעשר בהמה בן עזאי אומר האלוליים מתעשרים בפני עצמן, ותניא בתוס' ר"ה פ"א ו (ירוש' כאן ובבלי שם): אמר שמעון בן עזאי הואיל ואלו אומרים באחד באלול ואלו אומרים באחד בתשרי יהא האלוליים מתעשרין לעצמן וכו'; המחלוקת ידועה אפוא לבן עזאי. ואמר בירוש': וובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו (של ר"ע)?! וכו' שכן נחלקו עליה אבות העולם וכו' ר' ישמעאל ור"ע. ובבבלי בכורות שם אמר ר' יוחנן: מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי. ואמנם מתוך רישא של המשנה בבכורות יוצא, שכבר נחלק בה ר"ע: שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג דברי ר"ע בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסין בעשרים ותשעה באב ("בן עזאי לטעמיה דאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן", גמרא). ר"א ור"ש אומרין באחד בניסן באחד בסיון בכ"ט באלול ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי וכו' רמ"א וכו' כל הנולדים באחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין.

נ׳מכאן אנו רואים שהזמן האחרון לגרנות הוא ר"ה, כמו לר"א ור"ש. וא"כ לר"ע הוא – בפרוס החג, וסתם מתני' דבכורות (כל הנולדים וכו') הוא כר"ע ור"ש.

נ״אלשנים. ר' זירא אמר לתקופה (ח ע"א), לתקופת חמה ולבנה והילוכן מונין מתשרי. ובירוש' אמרו: שנים מניין כתוב אחד אומר וחג האסיף בצאת השנה וכתוב אחר אומר וחג האסיף תקופת השנה. אי זהו חודש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצֶא בו אי זה זה תשרי³⁹עי' מדר"י פסחא פ"א.. ובתוס' אמרו: כיצד לשנים ולשמיטין וליובלות אין מתחילין למנות לשנים ולשמיטין וליובלות אלא מתשרי. ובמדר"י (שם): אבל לא לשנים וכו' שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה וגו' בבא כל ישראל וגו' ואומר וחג האסיף וכו'.

נ״ב"שנים" פירושו אפוא כפשוטו "מנין השנים".

נ״גשמיטין ויובלות. הם דברים שבממון, שיוספוס (שם) אומר, שבמִקח וממכר וכל דין ודברים καὶ τὴν ἄλλην διοίκησιν תשרי הוא ר"ה שלהם.

נ״דהמשנה הקדומה שנתה בוודאי רק: באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים ולחדשים באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות [ולשכירות בתים].

נ״המ"ב

נ״ובעצרת על פירות האילן. עי' בבלי טז א ותוס' כאן, ועי' ב"ב קמז א: יו"ט של עצרת ברור סימן יפה לחטים, ועי' רש"י. והמשנה "לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן", ורבא אמר: "האי תנא דבי ר' ישמעאל היא". וכן במגילה כג א, אבל בכי"י שם וכאן: דבי שמואל! ועי' יומא ע ע"א (רבא) וסוכה נו ב (רבא).

נ״זכבני מרון. עי' בבלי, אבל בהו' לו: כבנו מרון, וכן כ"י ה', וכן בתוס' כ"י ווינא: – נומרון, כ"י ק': כִבְנוֹמְרוֹן. וכן באדר"נ נ"ב פמ"ב: כבנומירן νούμερον, numerus, גדוד, "כחיילות של בית דוד"⁴⁰כדברי שמואל, בבלי יח א (=בני מַרוָתא?)..

נ״חוסדר המשנה כסדר הזמנים, וע"כ נכנס "ר"ה" באמצע, ו"כל באי עולם" הם בוודאי "אדם" וקרא מוכיח "היוצר יחד לבם" (כפשוטו "השוקל וחושב", כמו "יצר לב האדם") וגו'.

נ״טומתני' א"גזר דין" (עי' בבלי שם) ו"אדם" שבמתני' ("עוברים לפניו") הוא תחילת דין, ור' יהודה היא בעיקרה, אבל עי' ירוש': מתני' וכו'.

ס׳מ"ג

ס״אעל ששה וכו'. עי' לעיל עמ' 365, ו"על תשרי מפני תקנת המועדות", פליג נמי על מ"ד: ובהן מתקנין את המועדות, ולשון "המועדות" (שפירשוהו "יוה"כ וסוכות ושמ"ע") אינו מתאים כאן, שאין כאן באמת אלא "סוכות" "מועד אחד". וכבר אמרנו שזו משנה מזמן רבי⁴¹ולענין פורים, עי' בבלי מגילה ה א–ב, ועי' כאן יט ב: מתני' דלא כרבי – יוצאין אף על אדר שני, ולפי התוס' היא תקנת רבי..

ס״ביוצאין (אף) על אייר. "אף" ליתא בד"ר ולו ועוד, ולפ"ז: על אייר ולא על אב.

ס״גמ"ד

ס״דעל שני חדשים. עי' מ"ש לעיל 365, שזו קדמה לראב"צ, ועי' בבלי כא ב.

ס״הלסוריא. ירוש' כתובות פ"ב כו ע"ד: ובסוריא וכו' עד מקום ששלוחי החודש מגיעין עד נמרין ("בעבר הירדן").

ס״ווכשהיה וכו'. תקנת ריב"ז היא (ברייתא כא ב).

ס״זמ"ה

ס״חבעליל. עי' בבלי וירוש'. בנט (בתרגומו) מפרשו, כמו נמצא בעליל לעיר ("במבוא העיר") בעגלה ערופה⁴²[בברייתא ( = מדרש הלכה) שבבבלי מה רע"א וירוש' שם כג ע"ג.], כלומר במבוא השמש, במיעל שמשא, שאז בוודאי ראוה ב"ד.

ס״טמ"ז

ע׳וקבלו הכהנים. ב"ד של כהנים, בני כהנים גדולים (כתובות פי"ג מ"ב).

ע״אאב ובנו וכו' ילכו. כלומר: בשבת, והמשך של מ"ו היא, אבל מ"ח, שהיא משנת ר' יהודה⁴³סוחרי שביעית, כמשנת סנהד' פ"ג מ"ג ותוס' שם פ"ה, ור"ש מכריע, ומשנת סנהדרין ר"ש: מפריחי יונים – משנת ר"א, ור' יהודה הוא ששנה אותה., נכנסה כאן, דרך אגב, לפסולים.

ע״במ"ח

ע״גועבדים. גם בסנהד' בירוש' וכ"י פרמא ועוד, והתוס' הוא שמחקוהו שם, ופסולא דרבנן הוא, ודעולא (ב"ק פח א) אסמכתא הוא.

ע״דמ"ט

ע״המי שראה וכו'. המשך של מ"ו (או גם מ"ז, עי' לעיל) הוא.

ע״ופ"ב מ"א

ע״זהבייתוסין. כצ"ל, כנו' כל כי"י, וכברייתא וירוש'.

ע״חמ"ב

ע״טמשואות. מלשון "משאת העשן" (שופ' כ לח), שאו משאת (ירמ' ו א).

פ׳מ"ד

פ״אסרטבא. היא "קורן סרטבא" בערבית, מקום מבצר אלכסנדריון.

פ״בלאגרופינה ומאגרופינה. כנו' ד"ר וכי"י. על שם אגריפינא אשתו של טיבריוס קלדיוס, וכנראה מבצר שנקרא בימי הורדוס על שמה. ומכאן לגבול זמנה הקדום, והגבול האחרון הוא זמן הבית, ועי' מ"ה.

פ״גמ"ה

פ״דחצר וכו'. בפ"ד מ"ד תיקן ריב"ז שלא יהיו העדים באים אלא לבית הוועד, וא"כ קדומה לריב"ז, ונשנית בזמן הבית, ו"ירושלים" מוכיחה. בירוש': תני אף בא למול וכו' מתניתא דר' ליעזר וכו', וס"ז 334 נשנה על פי משנת ר' אליעזר (ר' יהודה?).

פ״ההרי אלו כאנשי העיר וכו'. עי' עירובין פ"ד מ"ג: שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן, ופירושו כמו: וכל היוצאין וכו' (תפארת ישראל שם), וזו חולקת על תקנת ר"ג, ולפיה – כפשוטה – חוזרין למקומן. ועי' פסח' פ"ג מ"ז.

פ״ומ"ט

פ״זהלך ומצאו (ר' עקיבא) מיצר. עי' בבלי וירוש', במ"ע JQR 1917, 179: הלך ר' עקיבה מיצר, והעיקר: הלך ומצאו מיצר⁴⁴ר' עקיבא, נוסף ע"פ התלמוד., כלומר: הלך השליח, ושמו לא נתפרש, ואולי זוהי משנת ר"ע, ששנה: הלכתי ומצאתיו, תלמידיו שנו משנתו ושינוה: הלך ומצאו.

פ״חעמד ר"ג וכו'. ליתא בד' פיז', והוא הנכון, ותוספת הוא ע"פ הברייתא!

פ״טפ"ג מ"א

צ׳ראוהו ב"ד וכו'. המשך משנה ז' של פ"ב (ועי' לעיל, 366), ועי' בבלי כד סע"א: אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו', ועי' ת"כ אמור פ"א א: נראה בעליל או שראו עדים והעידו לפניהם ולא הספיקו.

צ״אה"ז מעובר ולא מקודש (בבלי שם), ועי' ת"כ שם: יכול יהא מקודש ת"ל אשר תקראו אותם במועדם וכו'.

צ״בראוהו ב"ד וכל ישראל. ירוש': כיני מתני' אוכל ישראל⁴⁵[כלומר: וי"ו זו וי"ו המחַלקת היא, הרגילה במקרא (למשל: ומכה אביו ואמו).], אבל זהו "נראה בעליל" של ת"כ.

צ״גנחקרו (ונחקרו). בבלי: אי נמי נחקרו, וכן ת"כ: או שבאו.

צ״דראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים וכו'. בבלי כה ב: לימא מתני' דלא כר"ע וכו', אבל בירוש' נח רע"ד: אית תניי תני וכו' אית תניי תני וכו' כשם שהם חלוקין כאן כך חלוקין בעדות החודש וכו'. ולשון "בלבד" פירושו בלי כל ישראל. ונראה כפשוטה שלא כבבלי (עי' לעיל).

צ״המ"ב

צ״וכל השופרות וכו'. הפתיחה חסרה, ועי' תוס', ועי' פ"ד מ"ה–מ"ו.

צ״זבקרן היובל. ד"ר ירוש' ולו ועוד נוסף: כשמעכם את קול השופר, וכצ"ל.

צ״חמ"ג

צ״טושתי חצוצרות מן הצדדין. פשוטו ששני כהנים וחצוצרות בידם מימין ומשמאל לשופר, מעין ששנינו בתמיד פ"ז מ"ג, וכן במ"ד: ושתי חצוצרות באמצע (ועי' רש"י שם).

ק׳מ"ה

100

ק״אשוה היובל וכו'. עי' בבלי ל ע"א (ותוס' כאן).

101

ק״במ"ו

102

ק״גאם מעכב. עי' תוס' כז ב, ור' יוחנן בירוש' אמר: כיני מתני' אם היה מעכב, וע"פ זה הגיהו במשנת הירוש': אם עיכב, אבל בדוגמא ל"נשתנה קולו מכמות שהיה" שבברייתא (שם, ועי' ערכין י ע"ב), בוודאי שפי': אם מעכב עכשיו.

103

ק״דאחרי משנה ז' בא בתוס' דין חייבין בתקיעה ודין המתעסק, שהוא במשנה בפ"ד מ"ח, וכפול קצת בתוס' שם (עי' לעיל).

104

ק״המ"ז

105

ק״ואחורי ביהכ"נ. משנת ר' יוסי היא (בבלי כט א), אבל לחכמים – אפי' מיחיד.

106

ק״זמ"ח

107

ק״חוהיה וכו'. מדר"י סוף בשלח (עמלק פ"א 179–180) ומדרשב"י (אפשטיין־מלמד 121) – בשם ר' אליעזר.

108

ק״טשוברות מלחמה. על־דרך הכתוב (תה' עו ד): שמה שבר וגו' ומלחמה (בנט).

109

ק״יעשה מלחמה. כמו ṣaltu epešu "נצח במלחמה". "עשה מלחמה" מקביל ל"תכון" (מש' כ יח) ול"תשועה" (שם כד ו).

110

קי״אפ"ד מ"ב

111

קי״בועוד זאת וכו'. משנת ר' אלעזר שבמ"א, כלומר: ובזו היתה עוד (גם אחרי התקנה) ירושלים יתרה על יבנה.

112

קי״גמ"ג

113

קי״דבראשונה וכו' = סוכה פ"ג מי"ב. וסיפא "ושיהא יום הגף כולו אסור" – דלא כמשנת ר' יהודה במנחות (פ"י מ"ה), שהוסיף להתפלא על ריב"ז (עי' בבלי ל ע"ב): א"ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור וכו'.

114

קי״המ"ד

115

קי״וכאן היה שנוי בוודאי גם בראשונה שבברייתא בבלי כא ב שנרמז במשנה פ"א מ"ד (עי' בבלי כאן: חד דפירקא קמא).

116

קי״זא"ר יהושע בן קרחה. דברי ר' יהושע ב"ק חסרים במשנה, וישנם בתוס' פ"ב: א"ר יהושע בן קרחה דברים אלו התקינן ריב"ז וכו'. אבל "ועוד זאת וכו' " – סתם משנה הוא, וא"א לומר כי "א"ר יהושע ב"ק" שבתוס' הוא רק פיסקא מן המשנה, שהרי זו האחרונה אינה תלויה במקדש. אע"פ שלפ"ב מ"ה (משנה מזמן המקדש) היתה להם "חצר" מיוחדת בשביל זה. ובשביל סתירה זו נדחק הירוש' לפרש "מקום הועד": מקום הוועד של עדים!

117

קי״חמ"ה

118

קי״טסדר ברכות וכו'. מכיון ששנינו בפ"ג מ"ה: שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות, פירשו כאן "סדר ברכות".

119

ק״כלמה הוא מזכיר. כפשוטו פי': למה הוא מזכיר את המלכיות, שכתוב בהם "ותרועת מלך בו", שתוקעין לכבוד המלך בשופר.

120

קכ״אמ"ו

121

קכ״בשלש שלש (מכולן). "מכולן" אין בנוסחאות, ועי' בבלי (לב א): היכי קתני וכו' ת"ש וכו' ריב"נ הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא. ובתוס' שנינו: אם אמר שלש מכולם יצא.

122

קכ״גוכפשוטו פי': שלש ממלכיות זכרונות ושופרות יחד, ז"א אחד למלכיות ואחד לזכרונות ואחד לשופרות. ואמנם במלכיות שבקדושת השם (מ"ה) שבתפלת שחרית ומוסף יש לנו רק פסוק אחד. וכן פי' הירוש'.

123

קכ״דמתחיל וכו'. בירוש' ובבלי הגיהו ע"פ הברייתא, אבל הברייתא חולקת.

124

קכ״המ"ז

125

קכ״והשני מתקיע. ירוש': משום מעשה שהיה וכו', וללשון "ראשון" "שני", השוה תענית פ"א מ"ב.

126

קכ״ז"מתקיע" כפשוטו כמו "משמיע", כלומר: תוקע בשביל הציבור, וכן "מקרא" (השוה יבמות פ' מצות חליצה [פי"ב מ"ו]: וכשהקרא).

127

קכ״חמ"ח

128

קכ״טשופר וכו'. ליתא בתוס', וההלכה שייכת לפ"ג מ"ז.

129

ק״ללא עולין וכו' המים. אינו מתאים ללשון המשנה כאן ("ואין" עם בינוני). והכל מביצה פ"ה מ"ב.

130

קל״אבין בדבר שהוא משום שבות וכו'. עי' בבלי ורי"ף, ועי' שבת פי"ט מ"א, בין שצריכין רק להביאו (פסח' פ"ו מ"ב) ובין שצריכין לעשותו.

131

קל״באבל אם רצה וכו'. אבא שאול היא, בבלי לג א.

132

קל״גאין מעכבין וכו'. בתוס' כאן בקיצור (המתלמד), ועיקרו בתוס' לעיל לפ"ג מ"ז–מ"ח.

133

קל״דוהשומע מן המתעסק לא יצא, אבל מן המשמיע יצא (עי' בבלי כאן), וזה שלא כר' יוסי וסתם פ"ג מ"ז.

134

קל״הותוס' לעיל שונה: אם כיון לבו יצא ולא כמשנתנו "והמתעסק לא יצא".

135