מבואות לספרות התנאים, מבואות למסכות מן המשנה, שקליםIntroductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Shekalim

א׳V. שקלים

ב׳א. במקרא

ג׳התורה צותה (שמ' ל יא ואילך): כי תשא את ראש בני ישראל וגו', זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש וגו' ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד.

ד׳ו"לא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר" (רמב"ן שם) בשעת מפקד העם, ורק בשעת מפקד. אבל כבר סופר דברי הימים (דהי"ב כד ו ואילך) אומר: ויקרא המלך (יואש) ליהוידע הראש ויאמר לו מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את מַשאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות וגו'. ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה וגו'. מכאן נראה ש"משאת משה מצוה לדורות להביא לבדק הבית אע"פ שלא ימנם" (רמב"ן). כך פירשו כבר בימים ההם את הכתוב בתורה, ודרשו את הכתוב במלכים ב' (יב ה ואילך): כסף עובר¹ה־LXX מתרגמים: ἀργύριον συντιμήσεως = כסף ערך., איש כסף נפשות ערכו – כתרגומו: כסף תקליא דעבר על מנין גבריא, כסף פורקן נפשתא וכו', "שׁני כספים יש כאן: כסף עובר הוא כסף השקלים שבכל שנה שנאמר בו כל העובר על הפקודים ואיש שיתנדב ערך נפשו האומר ערכי עלי" (רש"י).

ה׳ובכנסת־הגדולה של נחמיה (נחמ' י לג–לד) "העמידו עליהם מצות": לתת (עלינו) שלישית השקל בשנה לעבֹדת בית אלקינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים (מוספים) למועדים (קרבנות החג) ולקדשים (שלמי ציבור) ולחטאות (חטאות הציבור) לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלקינו.

ו׳"שלישית השקל", מפני שהמטבע של אותו זמן היה מטבע פרסי, והשקל הבבלי־פרסי אינו מתחלק לחצאים ורבעים אלא לשלישית וששית, ובכלל לא היתה לשקלים "קצבה" כעדותו של ר' יהודה: שכשעלו ישראל מן הגולה²בימי עזרא, עי' נחמיה ז עב. היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים (ארבעה דינרין) חורו לשקול טבעין (=חצי סלע, ה"שקל" של המשנה) ובקשו לשקול דינרין³שקלים פ"ב מ"ד., ולא קיבלו מהן מן הדא והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה וכו'⁴ירוש' שם, מו ע"ד.. ה"שקל" של המשנה הוא כאמור חצי סלע, שני דינרי־כסף⁵עי' גם שקלים פ"א מ"ו ותוס' שם., δίδραχμον ביונית⁶יוספוס, קדמוניות סי"ח פ"ט א; מתיא יז, כו וכ"ז., ובהתאם למצב המטבק של הזמן הזה תירגמו השבעים כל "שקל" שבתנ"ך ע"י δίδραχμον, אע"פ שה"דידרכמון" הוא באמת "מחצית השקל" של התנ"ך.

ז׳מחוץ למשנה יש לנו ידיעות על מחצית השקל בארץ: על "גובי" מחצית־השקל ("דידרכמון") בכפר נחום, שפטרוס נתן להם סלע (איסתרא, stater) בעדו ובעד ישו (מתיא שם).

ח׳בחוצה־לארץ: בבבל. יוספוס (שם) מספר: היהודים שהיו סמוכים על מצבם של מקומות אלה (נהרדעא, נציבין), היו שומרים כאן את השקלים (δίδραχμον) שלפי חוקי־היהודים כל אחד מחוייב לתת לה', ביחד עם שאר כספי־הקדשים, וערים אלה נחשבו אצלם כבתי־אוצרות. מכאן הובאו הכספים בזמנים קבועים לירושלים, וכמה אלפים היו מלווים את המסע הזה, מפחד שוד הפרתים, שבבל היתה להם למס.

ט׳השקלים שמבבל נזכרים גם במשנה (פ"ג מ"ד): תרם את הראשונה ("תרומה ראשונה") לשם א"י ושניה לשום כרכים המוקפין לה והשלישית לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות. ובתוס' פ"ב ד' (וירוש' שם) שנינו: זו היתה עשירה מכולן שהיו שם ("בה") איצטראות של זהב ודרכונות של זהב.

י׳ואלה שממצרים נזכרים אצל פילון⁷De spec. leg., I., 78.: כמעט בכל עיר ישנה קופה לכסף־הקדשים ("שקלים") שבאים אליה כדי לשלם את המסים. בזמנים קבועים מתמנים שלוחים בשביל כסף־הקדשים, אנשים מובחרים, הנכבדים שבכל עיר ועיר, כדי להביא את הכספים למקומם בשלימותם.

י״אזו של מצרים לא נזכרה במשנה בפירוש, אבל כלולה כנראה ב"כרכין המוקפין לה" של המשנה והתוס' שם⁸סוריא, עמון ומואב נזכרות בתוס' שם בפירוש..

י״בוממצרים – יש לנו גם פפירוס ארמי ישן משנת חמש לדריוש השני (419 לפני), או חמש למלך המצרי אמיטרוס (בערך 400 לפני), שהוא רשימה של כסף שניתן "ליהו אלהא", לכל איש – "שני שקלים":

י״גב־3 לפמנחתף שנת 5 זנה שמהת חילא יהודיא זי יהב כסף ליהו אלהא לגבר ל[ג]בר כסף [ש 2].

י״דואפילו אם הכסף ניתן למקדש יהו (אגורא) שביב (אלפנטינה) כדעת רוב החכמים – הרי כל הסכימה והסכום והזמן נעשה בדוגמת השקלים שניתנו לבית־המקדש שבירושלים.

ט״והזמן "פמנחתף", הוא בערך תחילת סיון, "פרוס עצרת", שהוא זמן התרומה בשביל המדינות הסמוכות לא"י (עי' לעיל). הסכום "שני שקלים" הם יחידה, מטבע יוצאת, האיסתרא הפיניקית, שהיא שוה לשני דרכמים, ה"דידרכמון" של מצרים היונית.

ט״זבין הרשומים ברשימה הזאת ישנן גם הרבה נשים (שקלים פ"א מ"ג ומ"ה):

י״זאצל הרבה מן הרשומים רשום: לה, אצל שנים (שו' 133 ושו' 135) שם אחר: לפלוני (לאנדם, לטב –), שני שמות הם כנראה שמות של גוים: בנפרן בר ושחי, והוא נותן בשביל "אנדם" (שו' 133), ושחי בר זדמר (לה, שו' 134), בניגוד למשנתנו (שם מ"ה), ש"אין מקבלין מידן".

י״חב. משנת שקלים

י״טעיקרה של משנת שקלים – מסוף זמן הבית, ורובם של פ"א, פ"ג, פ"ה ופ"ו מן המשנה הישנה הם.

כ׳פרק ה' מונה את הממונים שהיו במקדש: אלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן פינחס על החותמות וכו'. וכל הממונים האלה היו ממונים בין זמנו של אגריפס הראשון לבין החורבן⁹[השמטתי כאן את הדברים, שבאו כמעט מלה במלה לעיל ח"א עמ' 25–27 ועמ' 33–34.].

כ״אומכיון שפרק ו' הוא ממשנת אבא יוסי בן חנן, וודאי שגם פרק ה' הוא ממשנתו.

כ״בוקרוב מאד, שגם עיקר פרק ג' מאותה משנה ישנה של פ"ו הוא, ממשנת אבא יוסי.

כ״גוגם עיקרו של פרק א' (עי' להלן) – ממשנה ישנה הוא, כך מ"א, מ"ג, עיקרה של מ"ה (עי' להלן) ומ"ו רישא (עי' להלן). ומכיון שנשנית עיקרה בזמן הבית, הרי היא מדברת בלשון הווה: משמיעין וכו'¹⁰המשנה במו"ק פ"א מ"ב: ומתקנין וכו' – לקוחה כולה מכאן, ובזה סרה קושית הבבלי., יושבין ("היו" אין ברוב הנוסחאות) וכו'; גם הביטוי (במ"ה): וכן הוא מפורש ע"י עזרא¹¹"שנאמר" אין ברוב הנוסחאות., הוא ישן. גם ההלכה: ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום, נשנית בוודאי בזמן הבית (ועי' גם מ"ד).

כ״דוקרוב שגם חלקים מפ"ב ופ"ד הם מתוך משנה ישנה (ועי' להלן).

כ״הגם בתוס' שקלים ישנם שרידים ממשנה ישנה, למשל פ"ב ג–ד, יא–יד, וביחוד בהלכה יד.

כ״ובמקום שורת הממונים האחרונה שבמשנה, פ"ה מ"א: בן גבר על נעילת שערים, בן בבי על הפקיע, בן ארזה על הצלצל, הוגרוס בן לוי על השיר, – שונה התוס' שם: אילו הן הממונין שהיו במקדש (פיסקא של המשנה!) יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים, בן טוטפת על המפתיחות¹²דהי"א ט כז: והם על המפתח, ביכלר Priester, 146; אבל בכ"י לונדון: הפתיחות, כלומר: על פתיחת השערים (סוכה פ"א מ"ה), ועי' תמיד פ"א מ"א ומדות פ"א מ"ח ומ"ט, ולהלן בתוס' הט"ו: שבעה מפתחות עזרה בידן, ועי' להלן., בן ריפאי (דופאי) על הלולב (ראש ה"חזנין", סוכה פ"ד מ"ד), ארזא¹³דפו' וכי"ו: בן ארזא. על הדוכן, בנימין¹⁴צוק': שמואל. על התנורים, שמואל¹⁵צוק': בנימין. על החביתים¹⁶והי"א ט לא: על מעשה החביתים (ביכלר שם), תמיד פ"א מ"ג ומדות פ"א מ"ד: לשכת עושי חביתין., בן מקליט¹⁷כ"י לונדון: מקלוט. על המלח¹⁸מדות פ"ה מ"ג: לשכת המלח. בן פלח¹⁹דפו' וכ"י ו'; צוק' כ"י לונדון: פלך. [עץ]²⁰כ"י ו' ולונדון. על העצים²¹לשכת העץ, מדות שם; ה"גזברים" מעילה פ"ג מ"ח..

כ״זכאן ישנם שינויים והוספות. שינוים: יוחנן בן גודגדא, במקום "בן גבר" שבמשנה, ו"ארזא" (או "בן ארזא") על הדוכן, במקום "על הצלצל". והוספות של פקידים, שלא נמנו במשנתנו: בן טוטפת, בן דופאי, בנימין, שמואל, בן מקלוט ובן פלח עץ.

כ״חברור שהתוס' השתמשה כאן במשנת תנא אחר, כדי להשלים משנתנו (עי' לעיל ח"א עמ' 27).

כ״טבן־ארזא היה ממונה כנראה על הדוכן, שהרי הוא היה נותן סימן ללוים לדבר בשיר, תמיד פ"ז מ"ג: והקיש בן ארוא בצלצל ודברו הלוים בשיר, אלא שיש שנקרא ע"ש הכלי שבידו (צלצל) ויש שנקרא ע"ש משׂרתו.

ל׳ושאר הממונים שנמנו בתוס', הם פקידים קטנים²²עי' גם ראב"ד בפי' תמיד., שלא נמנו במשנתנו בשמם, וביכלר (שם 146) סובר שרובם של אלה הם ממונים לוים שלא נמנו במשנתנו.

ל״אבכל־אופן, אין מקורה של התוס' מאוחר יותר ממקורה של המשנה²³עי' גם ביכלר שם, 10 ואילך., אלא ששני תנאים הם, ושניהם בני דור אחד, סוף זמן הבית; אע"פ שאפשר שנחלקו גם בדעות, שלדעת התנא של המשנה "נעילת דלתות" נתונה לכהנים ואך לכהנים, כדעת ר' יוסי בר' יהודה בס"ז 293: לך נתתים וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר אף נעילת הדלתות (בוודאי דעה ישנה נושנה), וע"כ לא הזכיר כלל את ה"ממונה" הלוי (ועי' להלן)²⁴ועי' ח"ד בתוס'..

ל״במאותו מקור לקוחה גם ההלכה הבאה, הט"ו, בתוס' שם: שלשה גיזברין מה הן²⁵כדפוס כ"י ו' ולונדון. עושין וכו' שבעה אמרכלים מה הן²⁶כדפוס כ"י ו' ולונדון. עושין שבעה מפתחות העזרה בידן, רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כולן, אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד הנכנסין היו יוצאין וכו' היו כשרים בכהנים ובלוים ובישראל וכו'.

ל״גתנא זה שנה, כמשנת מדות פ"א מ"ד, ששבעה שערים היו בעזרה (ועי' תמיד כז א), וחולק על משנת שקלים²⁷עי' לעיל ח"א עמ' 33–34.. ועל־כן קרובה יותר נוסחת כ"י לונדון בהי"ד: בן טוטפת על הפתיחות (ולא "על המפתיחות"), שכן גם פשוטו של הפסוק בדהי"א ט כז: והם על המפתח ולבקר לבקר – "הם על פתיחת השערים בכל בקר²⁸עי' רש"י ומפרשים שם, וכיו"ב בשבעים וולגטא..

ל״דאלה הם שרידי המשנה הישנה של שקלים.

ל״האשר לתנאים האחרונים, שוני משנת שקלים, שרבי השתמש במשניותיהם, ועליהן יסד את משנתו:

ל״ופרק א' – הוא כנראה כולו ר' יהודה:

ל״זבמ"ב: אמר ר' יהודה (מוסיף ומפרש) בראשונה וכו'; במ"ד: אמר ר' יהודה העיד וכו' (מפרש ומטעים); ובמ"ה שנינו: אע"פ שאמרו (במ"ג) אין ממשכנין נשים וכו'. מ"א–מ"ה רישא וגופה, הן בכל־אופן משנת ר' יהודה.

ל״חוהנה במ"ה מציעתא שנינו: הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן. אין²⁹כנו' כמה כי"י. מקבלין מידן קיני זבין וכו', חטאות³⁰כנו' רוב הספרים. ואשמות (אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן)³¹ליתא בכל הנוסחאות המדוייקות.. זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין מידן וכו', וכן הוא מפורש ע"י עזרא לא לכם וכו'.

ל״טברור קודם־כל, שעיקרה של המשנה הישנה לא שנתה כאן אלא: הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן, וכן הוא מפורש וכו'. ואפשר אפילו שלא שנתה אלא: הכותי ששקל אין מקבלין מידו (עי' גם מ"ש), וכן הוא מפורש וכו', כי הכתוב בעזרא אינו מדבר אלא בכותים.

מ׳השאר – משנה אחרונה, שהוסיפה: אין מקבלין וכו' זה הכלל וכו'. ומשנה אחרונה זו עוסקת בין בכותים ובין בגוים (עי' ירוש'), שמקבלין מהם דבר הנידר ונידב³²תוס' פ"א ז, ת"כ אמור פרשה ז ב ובבלי מנחות עג ב, להלן פ"ז מ"ו, תוס' זבחים פ"ה ותמורה ב ע"ב; ועי' יוספוס, מלחמות ס"ב, פי"ז ג–ד ושירר II, 243., ובת"כ ויקרא חובה פרשה א' א' שנינו: בני ישראל מביאין חטאת ואין הגוים מביאין חטאת וכו'.

מ״אאבל נוסה משנה זו מוגה בספרים שלנו, ו"בכל הספרים" הנוסח: חטאות ואשמות מקבלין מידן, וכ"ה בירוש' כי"ל (ונמ' עי"א) וכ"ה בכ"י פרמא, וכן הר"מ לונזנו בשם "נכ"י", וכן ר' סולימאן בשם "נ"א" (מ"ש), וכ"ה בד' פיזרו ובכ"י ברלין, וכ"ה נוסח הרמב"ם³³אלא שבד"ר נוסף בטעות "נדרים ונדבות". (ובבבלי ד"ו רפ"ז: אבל נדרים ונדבות וחטאות ואשמות מקבלין מידן)³⁴בכ"י המבורג: מקבלין מידם נדרים ונדבות! וכן נוסף בכ"י ב'.. ובכ"י ק' וכ"י א"פ ורא"ש: ואשמות אין מקבלין מידן (ונמ' "אין" בכ"י ק'). כלומר: אין מקבלין מדן קיני זבים וכו' אבל חטאות ואשמות מקבלין מידן.

מ״במשנה זו דומה אפוא במקצת למשנת חולין סוף פ"ב (מא ע"ב): השוחט ("חולין בחוץ") לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי וכו' שחיטתו פסולה. ור' שמעון מכשיר ("שאין כיוצא בהן מתנדבין", תוס' שם סוף פ"ב, עי' תוס') וכו' השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי וכו' שחיטתו כשירה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב וכו'.

מ״גוכבר שאל שם הבבלי: אשם תלוי בר נידר ונידב הוא, אמר ר' יוחנן הא מני ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי וכו'³⁵כלומר: ת"ק שם הוא ר' יהודה, ששנה בכמה מקומות את משנת ר' אליעזר.. ו"אשם תלוי" זה פירשוֹ הרא"ש בנדרים ו ע"א: לשם אשם סתם דהיינו אשם תלוי ורישא דהתם דוקא וסיפא לאו דוקא.

מ״דוגם משנת שקלים אי אפשר לפרש אלא כמשנת ר' יהודה אליבא דר' אליעזר (בכריתות פ"ו מ"ג): מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה הוא היה נקרא אשם חסידים. ובמקום אחר³⁶נדרים י ע"א ותוס' שם פ"א א. שונה ר' יהודה: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת וכו' מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום, ור' שמעון חולק.

מ״הואע"פ שלענין נכרי מודים ריה"ג ור"ע (שם) ואומרים: פרט לנזירות, אפשר שתנא שלנו סובר ש"אין הגוים נודרים נזירות", אבל מביאים חטאת־חסידים.

מ״ווא"כ כל מ"א–מ"ה – ר' יהודה היא.

מ״זאבל מ"ו – מ"ז: ואילו³⁷הו' לו: אלו. שחייבין בקולבון (κόλλυβος) וכו' – נראה שהיא משנת תנא אחר. ראשונה, מפני שעדיין לא נזכר חיוב הקולבון בכלל, כדי לפרוט אח"כ מי הם החייבים בו. ושנית. מפני שכל הלכות הקולבון הן בעיקרן – ממשנת ר' מאיר, ונראה שחולק בנוגע לכהנים על מ"ג–מ"ד:

מ״חבמ"ו ברוב הנוסחאות³⁸ד"ר, ירוש' כי"ל, הו' לו, כ"י פ' וק' וכ"י א"פ וב' וה' ורא"ש ומאירי, ר' יהוסף אשכנזי וכ"מ.: אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים (ו"כהנים" לא נזכרו כאן כלל), ואח"כ הנוסח העיקרי³⁹כנוסח הרע"ב ו"אית דגרסי" אצל מ"ש.: השוקל ע"י אשה וכו' (ולא גרסי' "ע"י כהן"), וכך מוכיח גם הסדר בירוש' ובד"ר, בהו' לו וכ"י פ' וב' וה' וק' וכ"י א"פ: עבד, אשה, כהן, קטן (וברא"ש "כהן" במקום "קטן") – כי "כהן" הוספה היא כאן (ואולי גם "עבד", שחסר בקצת נוסחאות גם ברישא).

מ״טאם־כן לא נזכרו "כהנים" כלל בענין קולבון, וזו כנראה שלא כדעת ר' יהודה במ"ד⁴⁰אלא שהכהנים דורשים וכו' – דברי ר' יהודה הם, שכן בירוש' שם מו סע"א: משיבין חכמים לר' יהודה וכו'., אלא כדעת ה"חכמים", ולפי דעתם ולדעת ריב"ז, מכיון שהוא נקרא "חוטא" ממשכנין אותו, ולפי דעתם חייב גם בקולבון. ואפשר אפילו, שהעיקר כנוסח כי"א ברישא: ואלו שחייבין בקלבון כהנים לוים וכו', ואם כן, בוודאי שחולק על מ"ג–מ"ד.

נ׳והמשנה היא – משנת ר"מ: היא מחייבת שוקל סתם, ז"א אפילו אם שָקל "שקל" שלם (ולא שני דינרים), בקולבון, וזו כר"מ בתוס' פ"א ח. ועל זו אמר הירוש': מתניתא דר"מ וכו' (הירוש' משובש).

נ״אובסיפא: על ידו ועל יד חבירו וכו' – נוסח כ"י מ' וילקוט תשא וכ"י "ישן" אצל רש"ס (מ"ש): ע"י וע"י חבירו חייב שני קלבונות (ליתא "חייב בקלבון אחד ר"מ אומר"), וא"כ גם זו – סתם כר"מ, וחכמים חולקים עליו וסוברים שאינו חייב אלא קלבון אחד, מכיון שהשוקל שקל שלם פטור לדעתם מקלבון (וכדאי להזכיר כאן שפטרוס נתן על ידו ועל יד ישו סלע, אבל לא קלבון!).

נ״בוכן גם: הנותן סלע ליטול⁴¹כרוב הנוסחאות. שקל חייב שני קלבונות – סתם כר"מ בתוס' שם (ועי' ירוש').

נ״גובסוף מ"ז: וכמה הוא קלבון מעה כסף דברי ר"מ וחכ"א חצי (פונדיון, בתוס': חצי מעה של ארבע איסרות).

נ״דבסתם ספרא, בחוקותי פ"י ה (בכורות נ ע"א) שנינו לענין פודה שדהו: נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשעה פונדיונות. מה טיבו של פונדיון זה קולבון לפרוטרוט; כאן ניתן קולבון של פונדיון לסלע (עי' פי' הראב"ד).

נ״הונראה, כי "חכמים" של כאן הוא ר' יהודה⁴²כיו"ב נחלקו ר"מ ור' יהודה לענין חסרון (באונאה ובמע"ש) בתוס' ב"מ פ"ג יז: סלע כמה תהא חסרה וכו' סלע ארבעה איסרות לדינר איסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר סלע ארבעה פונדיונות לדינר פונדיון וכו', וכן בתוס' מע"ש פ"ג ו. שיעורו של ר' יהודה הוא אפוא חצי שעורו של ר"מ..

נ״ומ"ו–מ"ז הן אפוא ברובן – משנת ‏ר"מ.

נ״זמשנת "האחין והשותפין וכו' " (במ"ז) – נשנית בלשון זה גם בחולין פ"א מ"ז (בין הכללות), ונתפרשה בבכורות פ"ט מ"ג. נראה אפוא שהיא לקוחה ממשנת־הכללות של ר"ע, ור"מ שנה משנת ר"ע.

נ״חפרק ב.

נ״טמ"א–מ"ד כולן ר' שמעון הן:

ס׳במ"ב: הנותן שקלו לחברו לשקול ע"י ושקלוֹ ע"י עצמו אם נתרמה תרוּמה ("שמיד שנתרמה תרומה היה השקל ברשות הקדש וכשנתנו ע"י עצמו נהנה מן ההקדש") מעל. השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה תרומה (וקרבה בהמה) מעל.

ס״אהמשנה מוגהת, בהו' לו: התרומה ואח"כ קרבה הבהמה, וכן בד"ר; בכ"י ב': אם נתרמה התרומה קרבה הבהמה, בכ"י א"פ: ונתרמה התרומה אם קרבה הבהמה; כ"י ק': אם נתרמה התרומה ואם קרבה הבהמה. והחילופים האלה, שאינם כלל בסגנון לשון המשנה, מראים שהמשנה מוגהת. ואמנם כבר כתב רש"ס: ה"ג וכן נמצא בספר ישן הנותן שקלו וכו' השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל.

ס״בכי בירוש' שם (מו ע"ג) אמרו: אנן תנינן אם נתרמה התרומה ותניי דבית רבי אם קרבה הבהמה. אמר ר' לעזר מאן [לא] תנא אם קרבה בהמה רבי שמעון דרבי שמעון אומר⁴³ברייתא בירוש' ספ"ד מח ע"ג. מיד היה מקבל מעותיו. [ו]הכהנים⁴⁴כך בשרי"ר, כמו בספ"ד. זריזין הן.

ס״גר"ש חולק שם על המשנה (פ"ד מ"ט), שכל המקבל עליו לסַפק סלתות ויינות להקדש "אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה", אלא "מיד היה מקבל מעותיו", ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין ש"הכהנים זריזין הן". ואף כאן אין אנו צריכים ל"קרבה הבהמה", אלא אם נתרמה התרומה, הרי הוא כאילו קרבה בהמה ומעל (הרא"פ ותקלין חדתין).

ס״ד"ולא גרסי בגמרא דבני מערבא כגירסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה וכו' ומאן דגריס בסיפא וקרבה בהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא, והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי בתרוייהו וקרבה הבהמה" (רש"ס).

ס״הכי הירוש' אינו מבדיל כלל בין רישא לסיפא⁴⁵והראב"ד בפי' ת"כ חובה פרשה יא ז, והרא"ש והרע"ב נדחקו בזה, עי' מ"ש..

ס״וואין ספק שכהגהתי⁴⁶ומעין הגהת הרא"פ: מאן תנא אם נתרמה תרומה ר' שמעון, אלא שהוא מגיה יותר מדי. העיקר; שכן שנינו בתוס' שקלים פ"א י⁴⁷מעילה פ"א כז, ת"כ חובה פרשה יא ז, בבלי מעילה יט א.: המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל. לקח בו קיני זבין וכו', המביא חטאתו וכו' מן ההקדש השוקל שיקלי זוזיו⁴⁸כ"ה בת"כ כי"ר, וכן בתוס' שקלים כ"י לונדון. מן ההקדש כיון שלקח ("בו קיני זבין", וה"ה: כיון ששקל; בבבלי: שהוציא) מעל דברי ר' שמעון וחכ"א (בבבלי: ר' יהודה אומר) לא מעל עד שיזרקו הדמים. "חכמים" שנו אפוא: קרבה הבהמה. ו"תניי דבית רבי" שנו בברייתא שלהם כחכמים, שבת"כ ותוס'. וכך פי' הרא"ש (עי' מ"ש) והריבב"ן לפי גירסתנו, שמשנתנו כר' יהודה.

ס״זאבל משנתנו מוגהת (ע"פ דבי רבי), ומשנתנו ר"ש היא.

ס״חוגם מ"א: נשבעין לגזברין וכו' – מפרשה ר' אלעזר בירוש' שם (מו ע"ג): דר' שמעון היא (שבועות פ"ו מ"ה), וכן בבבלי ב"מ נח א בשם ר' יוחנן (המחלוקת מוחלפת בבבלי): הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן.

ס״טוסיפא דמ"א: ואין עולין להן לשנה הבאה – דלא כר' יהודה (יומא סה א).

ע׳וכן מ"ג–מ"ד ממשנת ר' שמעון הן:

ע״אכי במ"ג שנינו: המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי וכו' ובה"א מוֹתרן חולין וכו' אלו לחטאת שוין שהמוֹתר נדבה וכו', ובמ"ד: אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וכו'. רבי יהודה אומר אף השקלים אין להם קצבה וכו' אמר ר' שמעון אעפ"כ יד כולן שוה וכו'.

ע״בכולה ר"ש, והוא הוא שהביא את דברי ר' יהודה (החולק על מ"ג) והשיב עליהם (יהודה אומר – ואני אומר).

ע״גוא"כ כל שורת המשניות מ"א–מ"ד – משנת ר' שמעון היא.

ע״דאבל מ"ה – משנת תנא אחר היא: כי במ"ג שנינו מחלוקת: בש"א מוֹתרן נדבה ובה"א מוֹתרן חולין וכו', וכאן שנינו סתם: מותר שקלים חולין וכו' (מחלוקת ואח"כ סתם!), ושנויים כאן בכלל כמה דברים שלא נזכרו במ"ג בין אלה שמותרן נדבה (ב"שוין): מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבין וכו' וחטאות ואשמות מותריהן נדבה זה הכלל כל שהוא בא לשם חטא (כנו' כי"י) ולשם אשמה (כלשון המשנה בסוף פ"ו!) מותרן נדבה. ואח"כ: מותר עולה לעולה וכו'.

ע״הוהנה שנינו בת"כ ויקרא פרשה ה ד: ר' אל(י)עזר⁴⁹כצ"ל, כנוסח כ"י רומי. אומר מה ת"ל כבשים לעולה ועזים לעולה⁵⁰לרבות תמורה, ליתא בכ"י ר', וט"מ הוא מלעיל. שיכול אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד, מנין לרבות מותר חטאת מותר אשמות מותר עשירית האיפה מותר קיני זבים וכו' מותר קרבנות הנזיר והמצורע⁵¹עי' גם תוס' פ"א יב., המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים ע"ג המזבח יינות שמנים ועופות מניין שימכרו וכו' (=פ"ד מ"ח!) ת"ל כבשים וכו' וחכמים אומרים יפלו לנדבה וכו' (=תמורה פ"ג מ"ד!). ושנוי בת"כ חובה פכ"א ו⁵²ועי' ת"כ חובה פרשה י ג–ד. סתם כחכמים. ואם כן משנתנו זו – משנת החכמים החולקים על ר' אלעזר היא, וכסתם ת"כ בחובה (ר' יהודה; ר"מ חולק בסוף מ"ו).

ע״ווכאן נחשב במשנתנו זו מותר "חטאות ואשמות", ואשם יש לו קצבה, ב' סלעים⁵³כריתות פ"ו מ"ו, ובבלי שם כז א., חוץ מאשם נזיר ומצורע⁵⁴בבלי שם ות"כ חובה פכ"א ז., אבל "אשמות" שלנו כל אשמות במשמע (וכמפורש בת"כ חובה פרשה י שם), וקשה לפרש "מותר" זה בהקדיש אשם ואבד (עי' ריבב"ן), ואף מותר עשירית האיפה קצובה ב"פרוטה", כריתות י ע"ב⁵⁵עי' תרביץ ש"ז, 145–148. (ותפארת ישראל נדחק) אלא דלא ס"ל טעם דקצבה.

ע״זאף זה אנו רואים מכאן, שבמשנת ר' אלעזר (ואולי גם במשנת רבנן דר"א) – היתה סמוכה למשנתנו, פ"ב מ"ו, משנת פ"ד מ"ח: המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים ע"ג המזבח יינות וכו'. אלא שרבי ששנה שם משנת תנא אחר (עי' להלן), צירף משנת "המקדיש נכסיו" שם, אגב "המקדיש נכסיו" של מ"ו, שבאה שם אגב "ינתנו לאומנין בשכרן" של מ"ה.

ע״חפרק ד.

ע״טכנראה – רובו ר' יוסי:

פ׳במ"א: שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם (תוס' מנחות פ"י כב) וכו' – בב"מ קיח א – כ"י ה': אמר ר' יוסי הרוצה וכו', וא"כ כולה ר' יוסי.

פ״אוכן שנינו במ"ט: כל המקבל עליו לסַפק סלתות וכו' ואינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה. וזו דלא כר' שמעון בברייתא שבירוש' שם (עי' לעיל), אלא כר' יוסי בסוף פ"ז: ר' יוסי אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות.

פ״בונראה אפוא שכל הפרק ר' יוסי חוץ מן מ"ז–מ"ח (שלא נכנסו כאן אלא אגב מ"ו, עי' לעיל), שהן לקוחות כנראה ממשנת ר' אלעזר, ור' אלעזר סובר כר' יהושע במ"ז⁵⁶ראב"ד בת"כ שם ומ"ש כאן..

פ״גואם כך הדבר אין אנו צריכים לידחק ולפרש "דברים ראויים לקרבנות הצבור" שבמ"ו – קטרת כבבלי כריתות ו ע"א: מאי נינהו אי בהמה תנא לה (במ"ז) אי יינות שמנים וסלתות תני לה (במ"ח) וכו', וכן מפורש בירוש' כאן. אלא זו, מ"ו, משנת תנא אחר היא, משנת ר' יוסי.

פ״דואמנם ר' יוסי חולק על מ"ז, בצורתה זו שלפנינו, ואומר בתוס' פ"ב י (צוק'): אמר ר' יוסי הן הן דברי ר' יהושע הן הן דברי ר' אליעזר (כלומר שלא נחלקו כלל), או כנוסח הדפוסים וכ"י ו' ולונדון: ר' יוסי ור' שמעון אומרים דברי ר' אליעזר הן הן דברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע הן הן דברי ר' אליעזר, כלומר שהמחלוקת מוחלפת במשנתנו. ר' יהושע סובר אפוא ש"דמיהן יפלו עם שאר נבסים לבדק הבית".

פ״הפרק ז.

פ״ומ"א: מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה וכו', – מקושרת עם פ"ו מ"ה, וסתמה: בין קינין לגוזלי עולה קרוב וכו' לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה – סתמא כרבנן דר' יהודה (בפ"ו מ"ה) דקינין הן קיני חובה (ריבב"ן).

פ״זואגבה של מ"א נשנו כל ה"מציאות" שבפרק זה: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו' (מ"ב) בשר שנמצא בעזרה וכו' (מ"ג), בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' (מ"ד, ור' יהודה חולק כאן!). ובמשנה זו מקושרת מ"ה: בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה וכו' התקינו ב"ד שיהו נסכיה באין משל צבור, ובה קשורות מ"ו–מ"ז: אמר ר' שמעון⁵⁷בתד"א פ"ז, 34 בטעות: רבן שמעון בן גמליאל; משם בויק"ר שלנו, פ"ב ט. שבעה דברים התקינו ב"ד וזה (של מ"ה!) אחד מהן (והשאר:) נכרי ששלח עולתו וכו', ותנאי ב"ד הוא על כ"ג שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור (מנחות סוף פ"ד: ר' שמעון אומר משל צבור, בבלי נא ב) ר' יהודה אומר משל יורשין וכו'. ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור ר' יוסי⁵⁸בתא"ר שם, 35 בטעות: ר' שמעון. אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות. ת"ק – ר"ש הוא בברייתא שבירוש' סוף פ"ד (עי' לעיל), האומר: מיד היה מקבל מעותיו, וחולק על סתם פ"ד מ"ט: אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרָצה. סתם פ"ד הוא ר' יוסי, וסתם (ת"ק) פ"ז – ר' שמעון.

פ״חוכוליה פרקין ר' שמעון.

פ״טפרק ח.

צ׳מ"א–מ"ג הן המשך של ה"מציאות".

צ״אמ"א: כל הרוקין הנמצאין וכו' דברי ר"מ ר' יוסי אומר ("בספר כ"י": וחכמים אומרים, מ"ש, וכן במשנה שבבבלי) וכו', מ"ב: כל הכלים הנמצאין וכו' (כנ"ל), מ"ג: סכין שנמצאת וכו'.

צ״במ"א–מ"ב הן כנראה לא ממשנת ר"ש שבפ"ז, אע"פ שלמשל בסנהד' פ"ג מ"ג (ותוס' שם) שנה ר"ש מחלוקת ר"מ ור' יהודה, ופירש דבריהם. אבל מ"ג יכולה להיות עוד המשך של משנת ר"ש.

צ״גממ"ד ואילך – ישנה לפנינו משנת תנא אחר (אולי משניות תנאים שונים):

צ״דמ"ד–מ"ה: פרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים וכו' ואת שנטמאת באב הטומאה וכו'. ואגבה נשנו מ"ו–מ"ז: בשר ק"ק שנטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ וכו'.

צ״הומ"ו–מ"ז – משנת ר' יהודה היא⁵⁹תוס' פ"ג טז ומקוטעת, ת"כ צו פ"ח ו, וכיו"ב תוס' מע"ש פ"ב טז., ור"מ⁶⁰ת"כ ותוס' מע"ש (עי' גם מלאכת שלמה). ור' יוסי⁶¹תוס' שקלים שם, וכצ"ל: ר' [יוסי] אומר ר' אליעזר וכו'. חולקין עליו.

צ״וואם־כן גם מ"ד–מ"ה בוודאי ממשנת ר' יהודה הן.

צ״זאבל מ"ח כולה היא הוספת תנאים שבסוף המסכת. ורישא: אברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה וכו' – אין לה כל קשר כאן, אלא שנשנית כנראה אגב פ"ז מ"ג: אברין עולות.

צ״חואחריה סיום המסכת: השקלים והבכורים אין נוהגין וכו' אבל מעשר דגן⁶²בכורים פ"ב מ"ג וספרי קרח פיס' קיז, קיט. ומעשר בהמה⁶³בכורות פ"ט מ"א. והבכורות⁶⁴מדרש תנאים 77. נוהגין בין בפני הבית וכו' ר' שמעון אומר וכו'.