מבואות לספרות התנאים, מבואות למסכות מן המשנה, סוכהIntroductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Sukkah

א׳VI. סוכה

ב׳א. להלכה

ג׳עיקרי ההלכות שבמסכת זו הם: סוכה, ארבעה מינים שבלולב, ערבה וניסוך המים. סוכה כיצד?

ד׳א) הסכך

ה׳התורה לא פירשה במה הסוכה נעשית ("בסכות תשבו" וגו')¹עי' משנת ר"א, הו' ענאלאו, 247: כיצד בסכות תשבו ולא פירש. היכן פירש להן עשרה טפחים גובה שבעה טפחים אורך ושלש דפנות., ור' יהודה²תורת כהנים אמור פי"ז י, בבלי לו ב וירוש' פסחים פ"ב כח ע"ד. דן בקל וחומר, שאין סוכה (סכך) נוהגת אלא בארבעת מינין שבלולב. אבל בעזרא (נחמיה ח טו) מפורש: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ("דדינון") ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב. ומכאן היתה תשובתם של החכמים האומרים: סוכה של כל דבר, "בכל דבר שגידולו מן הארץ".

ו׳"עלי זית ועלי עץ שמן" שבנחמיה ו"פרי עץ הדר וערבי נחל" שבתורה ה"חסרים" בנחמיה (ראב"ע בפי' התורה) – הם גם תשובה לקראים האומרים שארבעת המינים שבתורה הם החומר של הסכך ואין ל"לולב" זכר בתורה.

ז׳ר' יוחנן (בבבלי וירוש') מסמיך את ההלכה ש"כל דבר שגידולו מן הארץ מסככין בו", מן "באספך מגרנך ומיקבך": "בפסולת גורן ויקב"³בבלי יב א וירוש'., בקשין ובזמורות.

ח׳ולמעשה בוודאי שנעשתה הסוכה מן "הגורן והיקב": חבילי קש וכו', החוטט בגדיש וכו', הדלה עליה את הגפן וכו' (משניות בפ"א), סוכי תאנים וכו' פרכילין וכו' קשין וכו' מכבדות וכו' (ברייתא יג ב).

ט׳עד כמה נתקיימה מצות סוכה בימי הבית הראשון אין אנו יודעים. בנחמיה שם (יז) נאמר: "כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן (אמנם "כן"!) בני ישראל ער היום ההוא". אבל כנראה הזניחו את ה"סוכות" גם בתחילת הבית השני, כי זכריה (יד טז–יז, יט) מוכיח את ה"חוטאים", "אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות".

י׳זכרון מסופק של "סוכות" מוצאים אנו בפפירוסים הארמיים שנמצאו במצרים (טבלא 64 סי' 2, A שו' 3): כען הלו על דבר ‏ סכיא (ובשו' 5 נמצא "בפסחא"), אבל החרס הזה שבור ומקוטע, וקשה ללמוד ממנו הרבה.

י״אבס' היובלים (מימי יוחנן הורקנוס) טז כא נאמר על אברהם אבינו: ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג ההוא והוא הראשון עשה חג הסוכות בארץ.

י״בידיעות ממשיות של סוכות שנעשו יש לנו מימי שמאי הזקן אילך (אני מזכיר רק אלה שמזמן הבית): סוכת שמאי⁴סוכה פ"ב מ"ח., סוכת ר' יוחנן בן החורני וזקני בית שמאי⁵שם פ"ב מ"ז., סוכת הילני המלכה⁶תוס' ריש פ"א, בבלי ב ע"ב וירוש' פ"א נא ע"ד., סוכת אנשי ירושלים⁷תוס' פ"ב ג, ירוש' פ"ב נב ע"ד.; ובסוף זמן הבית: שתי הסוכות שהיו לאפיטרופו של אגריפס המלך (השני) בטבריא ובציפורי⁸סוכה כז א. וסוכת רבן יוחנן בן זכאי⁹שם פ"ב מ"ה..

י״גב) הדפנות

י״דעל טיבן של הדפנות ושיעורן לא נמסר לנו מזמן הבית כלום. ונחלקו תלמידי ר"ע במספר הדפנות¹⁰תוס' ספ"א, ירוש' שם נב ע"א, בבלי ו ע"ב, ועי' שם ד ע"ב., ואמוראים ביקשו להם סמוכים מן התורה והנביאים. אלא שעל־יד זה אמרו ש"שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני"¹¹סוכה ה ע"ב., כלומר: הלכה ישנה מקובלת, ובכלל למדו בכמה דברים (לא בכל הדברים) מחיצת סוכה ממחיצת שבת¹²ירוש' ובבלי ריש סוכה., וע"י כך ישנם הרבה דברים משותפים לעירובין ולסוכה.

ט״וג) ארבעת המינים

ט״זבתורה נאמר (ויק' כג מ): ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל¹³"וענף ערבי נחל", תרגום השבעים. ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ("אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר")¹⁴ירוש' סוכה פ"ג נד ע"א..

י״ז"לולב" מפורש אפוא בתורה ("כפות תמרים") וכן "ערבי נחל"¹⁵בשבעים תרגום כפול: ίτέα – ἅγνος. אבל "ענף עץ עבות" לא נתפרש מהו, ופירשה הקבלה שהוא "הדס"; אלא שבנחמיה שם נזכרו "עלי הדס" אצל "עלי עץ עבות", ופירשוה חז"ל: "הדס לסוכה ועץ עבות ללולב"¹⁶ירוש' פ"ג נג ע"ד, ועי' בבלי לז א. או כלשונו של רב חסדא¹⁷בבלי יב א.: הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב.

י״חאף "פרי עץ הדר"¹⁸השבעים: ώραῖος, גמור ויפה. לא נתפרש מהו, והקבלה אומרת שהוא "אתרוג". ולולב ואתרוג מצויירים כבר (כנראה) על המטבעות העבריות, ואף את ינאי המלך "רגמו כל העם באתרוגיהם"¹⁹קדמוניות סי"נ פי"ג ה, תוס' סוכה פ"ג ובבלי מח ב..

י״טאף על פי כן ישנה ערבוביה גדולה בארבעת מינים אלה במקורות חיצוניים ואפוקריפיים שמזמן הבית:

כ׳1. בס' היובלים סז ל–לא: כי חק הוא לישראל לעולם לעשותו וישבו בסוכות וישימו עטרות על ראשם ויקחו ענפי עץ וערבי נחל. ויקח אברהם לבות תמרים²⁰גם בפשיטתא: ולבותא דדקלא. ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים שבע ליום (הקפה בלולב, סוכה מג ב).

כ״אכאן נזכרים תחילה "ענפי עץ (עבות?) וערבי נחל", ואולם במעשי אברהם: כפות תמרים ופרי עץ הדר, והשאר לא נזכרו.

כ״באף ה"עטרות"²¹השוה "עטרות חתנים" בסוף סוטה, וביניהם גם עטרות "של הדס ושל וורד", שם מט ב. לא נזכרו במקום אחר בקשר עם חג הסכות.

כ״ג2. חשמונאים ב' פ"י ו–ז: ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות, בזכרם את נדודיהם לפני זמן מה בחג הסוכות, בהרים ובמערות כחיות השדה, ועל כן נשאו "ענף עבות" (θύρος) ו"ענף הדר" (κλάδος ὡραἴος) ו(כפות) תמרים ויהללו לאשר הצליח בידם לטהר את מקום מקדשו, וכיו"ב בחשמונאים א' יג נא: ויבוא אליה (אל המצודה) בשלשה ועשרים לחודש השני בשנת אחת ושבעים ומאה בהלל ובכפות תמרים (βαίων)²²ויק"ר ופסדר"כ פכ"ח: באיין. ובכנורות ובתופים ובנבלים ובשירים ובזמירות. והשוה במדב"ר פ"ד כ: כיון שהעלו אותו ("את הארון") היו צ' אלף זקנים מהלכין לפניו והכהנים טוענין בו והלוים מנגנין וכל ישראל משחקין מי שיש בידו לולב מי שיש בידו תוף וכלי שיר הה"ד ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגו' ("ובמנענעים") זה לולב שאדם מנענע בו.

כ״ד3. יוספוס (קדמוניות ס"ג פ"י ד): בט"ו לחודש (תשרי) וכו' בנשאם בידיהם ענף (εἰρεσιώνην) הדס וערבות מצורף עם (σύν πεποιημένην) "לב" הדקל, ואף פרי אפרסקים (τοῦ μήλου τοῦ τῆς περσέας προσόντος).

כ״האבל בסי"ג פי"ג ה (והוא מציין שם למה שכתב בס"ג!), בספרו על מעשי אלכסנדר ינאי שרגמוהו כל העם באתרוגיהם (κιτρίοις): כי חוק הוא ליהודים בחג הסכות, שכל אחד לוקח ענפי (θύρσους) דקל ואתרוג²³καὶ κιτρίων ט"ס במקום καὶ κίτριον בנומ'. כמו שהזכרנו במקום אחר (ז"א בס"ג!).

כ״וברור, שיוספוס השתמש כאן בשני מקורות, כרגיל בספרו, ומצא באחד מהם περσέα במקום κιτρίον ואע"פ שציין מכאן לכאן לא הרגיש בסתירה שביניהם. ושמא בשעת הדחק אם לא מצאו אתרוג הביאו במקומו פרי אחר! אע"פ ששנינו (תוס' פ"ב ט, בבלי לא א): אין בידו אתרוג לא יטול לא ("לא רמון ולא") פריש ולא דבר אחר²⁴[ואלו באתי להוסיף על דברי רבי הייתי אומר, שבר' זו מוכיחה, שהיו שנהגו ליטול פרי אחר, וההלכה באה לבטל מנהג זה. ואם מותר ללמוד מן המאוחר על המוקדם, יורשה לי להעיר: יהודי שיראז (מן הקהלות העתיקות שכפרס) אומרים: לברך על "בולנג (=מלפפון) ולולב". שאלתי את הזקנים לטעם שם זה, ולא ידעו להשיבני דבר. כלום אין כאן זכר לאותם הימים, שלא השיגו אתרוג (גם כיום משיגים הם אתרוג בקושי, וככל הקהלה לא תמצא יותר משנים שלשה אתרוגים ולולבים) ונטלו מלפפון?! – עצ"ם].

כ״זהצד השוה שבכל הכותבים יונית שהכניסו במקום (ענפי־) ה"לולב" וה"הדס" – שמות יוניים רגילים כגון "באיון", ואף אליליים ובכחינליים, כגון θύρσος בחשמונאים ב' ויוספוס קדמוניות סי"ג, εἰρεσιώνη שם בס"ג. ומכאן בא פלוטרך לקרוא את חג הסוכות "חג בכחוס".

כ״חאבל ברור מן המקורות, גם החיצוניים גם המדרשיים, שאף בישראל היה משמש ה"לולב" בכל שמחה, כגון ב"חנוכה", בכיבוש המצודה ובהכנסת הארון בימי דוד. ואף ההדס, כגון לפני כלות²⁵כתובות יז א, ר' יהודה בר אלעאי, רבי שמואל בר רב יצחק..

כ״ט1. פילון²⁶De specialibus legibus ס"ב 204–209 (גרמנית עמ' 164–166)., בדברו על חג הסוכות. אינו מזכיר כלל את ארבעת המינים.

ל׳ובוודאי שידעו במצרים שבימי פילון את ארבעת המינים, שכן אפילו ישוע מקיריני (שחשמונאים ב' הוא קיצור ממנו) יודע אותם²⁷ועי' גם היינמן שם 166 הערה 2.. ומזמן מאוחר אנו מוצאים²⁸ירוש' עירובין ספ"ג כא ע"ג.: רבי אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא (כבא"י).

ל״אאלא שכנראה שתק פילון מארבעת המינים מפני ריח הבכחינליות שבהם, שכך נראו בעיני הגוים (פלוטרך).

ל״ב"מצות לולב" נתפרשה כבר במשנה שמזמן הבית (פ"ד מ"ד ושם מ"ז), וכבר "זקני ב"ש וזקני ב"ה" עסקו ב"שיעורו" (שיעור גבהו) של לולב²⁹ספרי שלח פיס' קטו, מנחות מא ב..

ל״גו"העם" נהגו בהם: אנשי ירושלים היו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב (פ"ג מ"ח), מוליכין את לולביהן להר הבית (שם פ"ד מ"ג), וכך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו וכו' (תוס' פ"ב, בבלי מא ב). ובראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה (=בירושלים) יום אחד, משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש (פ"ג מי"ב), ויום ראשון היה דוחה שבת, וכך היה נוהג הדבר בא"י [בזמנו] של ר' יוסי (שם מי"ג) עד זמן הגאונים הראשונים³⁰ועי' ירוש' פ"ג הי"ג נד ע"א וירוש' עירובין ספ"ג כא ע"ג: ר' אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבא בשובתא, ובבלי מג רע"א, והמסקנא מד רע"א דוחק; ועי' חילופים: אנשי מערב טוענין לולב בשבת. עי' להלן בפ"ג ופ"ד.

ל״דד) ערבה שבמקדש

ל״החוץ מן הערבה שבלולב היו זוקפין במקדש כל שבעה ערבה בצדי המזבח³¹סוכה פ"ד מ"ג ומ"ה ותוס' פ"ג, בבלי מג ב.. אבא שאול מוצא לזו סמך מן התורה: ערבי נחל שתים אחת ללולב ואחת למקדש³²תוס' פ"ג א ובבלי לד א, ירוש' פ"ג נג סע"ג ורפ"ד נד ע"ב.; אבל ר' נחוניא איש בקעת בית חוורן אומר, שהיא יסוד נביאים³³כך בירוש' ריש פ"ד שם, ובשם ר' יוחנן: הלכה למשה מסיני, אבל בבבלי מד א להיפך בשם ר' נחוניא – ור' יוחנן אומר שם בשמו – "הלכה למשה מסיני" – ובשם ר' יוחנן "יסוד נביאים"., או כדברי ריב"ל³⁴בבלי שם.: מנהג נביאים.

ל״ואבל ערבה של שביעי בגבולין – אינה אלא מנהג שהעלו מבבל בזמן מאוחר³⁵ר' יוחנן בירוש' שם ובבלי שם מד א כנוסח ר"ח ופי' התוס'., וזהו פירושו של "כאן במקדש כאן בגבולין" בבבלי שם מד ב (ולא כרש"י), שדברי ר' יוחנן אגבולין נאמרו, וכמו שיוצא מן הירושלמי.

ל״זה) ניסוך המים

ל״חכערבה גם "ניסוך המים" הוא "הלכה למשה מסיני" או "יסוד נביאים" (שם) או "מנהג נביאים".

ל״טואמנם מנהג נביאים ישן הוא: בשמואל א' ז ו נאמר: ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה', ובאליהו (מ"א יח לד): מלאו ארבעה כדים מים ויצקו וכו', ובדוד (ש"ב כג טז): ויסך אותם לה'.

מ׳"ניסוך המים" היה אפוא בעיקרו מנהג נביאים ישן.

מ״אב. משנת סוכה

מ״במסכת זו בולטים בה מקורות שונים:

מ״גפ"ב בוודאי ממקור אחר מזה של פ"א, שהרי מ"ב–מ"ג ומ"ד רישא – מקומם בפ"א; וסתם פ"ב מ"א ר' שמעון.

מ״דופ"ג מי"א סיפא ("הלוקח לולב מחבירו בשביעית וכו' ") היא לגמרי שלא במקומה, ופ"ג מט"ו סיפא ("קטן היודע לנענע חייב בלולב") – שלא במקומה ושייכת למ"ט.

מ״הבפ"ב מ"ו ("ועוד") שני מקורות ("תרי תנאי"), כמו שאמרו בבבלי: חזר בו ר"א, ובירוש' "מחלפא שיטתיה דר"א".

מ״וובתוספתא פ"א סדר אחר (ושם ג': המסכך ע"ג מיטה וע"ג אילן וכו', י"א: המסכך ע"ג עגלה וכו'. אבל בפ"ב אין שם כלום מן מ"ב–מ"ד רישא, אלא שכנראה שייך יא–יג לפ"ב, שהרי בי"ג סיפא ישנה תוספת למ"ג) וחלוקת פרקים אחרת.

מ״זכמו שאמרתי סתם פ"ב מ"א הוא ר' שמעון, וכנראה גם סתם פ"א מ"א ("ושאין לה שלש דפנות") שלא כר"ש האומר "שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח"³⁶תוס' ספ"א ובבלי ו ב וש"נ., או כירוש' (נב ע"א): והרביעית מדבריהן. ופ"ב מ"ג ("או על גבי גמל") כר' מאיר (בבלי כג א), אבל סיפא: שתים באילן וכו' – שלא כר"מ בתוס' סוף פ"א ("רשבא"א משום ר"מ כשרה ועולין").

מ״חממשנת ר' יוסי היא פ"א מ"י: בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות פסולה, וכמו שהעיד ר' ישמעאל בנו בשמו (יח א): כך פירש אבא ארבע אמות פסולה פחות מד' אמות כשרה. אבל במ"ט – ת"ק ור' יוסי, וסתם מי"א רישא (העושה סוכתו כמין צריף וכו' ר"א פוסל וכו') כר' נתן (בבלי יט ב). וסיפא: מחצלת קנים וכו' – דלא כר' יוסי³⁷בבלי כ ע"א, כלים פי"ז מי"ז., וזו כנראה משנת ר' יהודה³⁸עי' כלים סוף פ"כ, תוס' כלים ב"מ מ"ז יא, פי"א יא ופ"א יד. וכדברי ר' יוחנן בירוש': במחצלת אושא שנו; ופ"ג מ"ה: מעשר שני – כר' יהודה³⁹בבלי לה א וקידושין נב ב., אבל רישא "והיבש פסול" וכן פ"ג מ"א דלא כר' יהודה⁴⁰בבלי לא א וב'..

מ״טפ"ב מ"ד (חולין ומשמשיהן וכו') – כר' יוסי (בבלי כו א).

נ׳משנה י"ג שבפ"ג אינה יודעת כלל מכל מה שנאמר בפ"ד מ"ד (בפ"ד: ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה, בפ"ג: כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו), ולא מן הסכנה שהיה בדבר ולא מן התקנה ש"התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו".

נ״אאלא שכל פ"ד–מ"ה, שאינם מתקשרים עם הפרקים שלפניהם – ממשניות שנסדרו בעיקרן בזמן הבית. אלא שגם שני פרקים אלו אינם ממקור אחד:

נ״בהמשנה הראשונה (פ"ד מ"א) כוללת: לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה, והחליל חמשה וששה. וממ"ב ואילך היא פורטת: לולב שבעה כיצד (מ"ב), ערבה שבעה כיצד (מ"ג), מצות לולב כיצד (מ"ד), מצות ערבה כיצד (מ"ה), ההלל והשמחה שמונה כיצד (מ"ח), סוכה שבעה כיצד (שם), ניסוך המים שבעה כיצד (מ"ט).

נ״גאבל בפ"ה מ"א: החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה ("השאובה") שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב (עד סוף מ"ד). ואחריהם (מ"ה): אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש וכו'. ואחריה (מ"ו–מ"ח) על קרבנות התג ושמיני של חג. הפייס, "אימורי הרגלים וחילוק לחם הפנים", שנסמכו כאן אגב החג ושמיני של חג.

נ״דוהנה כבר הלשון השונה בפ"ה מן פ"ד: זהו החליל וכו', ולא "החליל חמשה וששה כיצד" (שכבר הרגישו בו התוס' ג סע"א), כַסכימה הקבועה שבפ"ד – מראה שלפנינו בפ"ה מקור אחר, השונה מן המקור שבפ"ד.

נ״הואמנם כן:

נ״וקדומים יותר ויותר, הם פ"ד ופ"ה.

נ״זכבר הבבלי (מג א) מעיר על הניגוד שבין פ"ג מי"ג (כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת) לבין פ"ד מ"ד (כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית) ומשיב בצדק: כאן (פ"ד) בזמן שבית המקדש קיים, כאן (פ"ג) בזמן שאין ביהמ"ק קיים (ומסיים: שמע מינה); חולם תירוצו של הבבלי מד א⁴¹וכל הסוגיא הזאת למן מג סע"ב – אחרי "תיובתא" – "ואלא נדחו" וכו' עד: "כאן בגבולין" – בוודאי סוגיא סבוראית היא.: כאן במקדש כאן בגבולין, דחוק, כי בארץ־ישראל היתה נטילת לולב ביום טוב הראשון דוחה שבת גם לאחר החורבן, כמו שיוצא ממי"ד ומט"ו! וכך נהגו אף בזמן האמוראים⁴²הרי ר' אבהו הנהיג כך אפילו באלכסנדריא של מצרים, ירוש' עירו' ספ"ג, עי' לעיל הע' 30., ואף אחרי חתימת התלמוד עד ימי הגאונים הראשונים לפחות, שכן מפורש בחילופים שבין בני בבל לבני א"י⁴³תה"ג הרכבי 395, וכן מצאתי בחילופים קטע כ"י קמברידג'.: בבל טוענין יש' אין טוענין הדס⁴⁴כלומר: הדס להריח, עי' בבלי ביצה כב א ולג ב וירוש' שם סב ע"ג, תוס' שבת פ"ה ט וירוש' סוכה ספ"ג, ועי' שבת לב ב: תרי מדאני אסא, וסוכה לז ב: הדס של מצוה וכו' הדס במחובר וכו'. בשבת ולולב טוענין ביו"ט הראשון שלחג שחל להיות בשבת⁴⁵קרקסאני, הרכבי, 310 שו' 22–23..

נ״חזאת אומרת שפ"ד הוא משנה שמזמן הבית, ופ"ג ופ"ד שני מקורות מזמנים שונים הם, שכן בפ"ד מתחיל באמת דין לולב מחדש: מצות לולב כיצד כל העם מוליכין את לולביהן וכו' (עי' ד"ס וש"נ), כלומר מצות לולב בכלל ולא רק ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת⁴⁶ורש"י הוא שהגיה ופירש כן: יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת, נגד כל הנוסחאות., אלא שהתנא האחרון לא סיים דברי המשנה הישנה, מפני שדיני לולב כבר נתפרשו במקור השני שבפ"ג, וקיטע אותה (עי' להלן).

נ״טבפ"ד מ"ה שנינו: מצות ערבה כיצד וכו' וזוקפין אותה בצד המזבח וראשיהן כפופין ע"ג המזבח תקעו והריעו ותקעו.

ס׳ובמ"ט: ניסוך המים שבעה כיצד צלוחית של זהב וכו' היה ממלא מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.

ס״אאבל בפ"ה (במעשי בית השואבה) מ"ד שנינו: עמדו שני כהנים בשער העליון⁴⁷"שער ניקנור", ר"מ ותויו"ט. שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידיהן, קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו ("זה סימן לילך ולמלאות מים מן השילוח"), הגיעו למעלה עשירית ("מחמש עשרה מעלות") תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה ("לקרקע עזרת נשים") תקעו והריעו ותקעו, היו תוקעין והולכין ("מאריכין בתקיעה האחרונה") עד שמגיעין לשער היוצא למזרח ("שער התחתון" שבמ"ח, שער העזרה) וכו'.

ס״בכאן אין המשנה מדברת אלא מהליכתם לשילוח ולא מחזירתם, ועל כן לא הזכירה לא את ה"שלש למילוי המים" שבמ"ה ולא "הגיעו לשער המים תקעו" וכו', שבפ"ד מ"ט.

ס״גאבל התוס' פ"ד י, דפו' וכ"י לונדון, מוסיפה כאן על משנתנו את התקיעות שעל שער המים: שתי חצוצרות בידן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (פיסקא של מ"ד), הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.

ס״דאלא שפ"ה מ"ד, ששנה "הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו", לא שנה בערבה "תקעו והריעו ותקעו". כי מחלוקת תנאים היא⁴⁸בבלי נד א, תוס' פ"ד י וירוש' פ"ה נה ע"ג.: דתניא שלש למעלה עשירית⁴⁹כך שנה תנא אחר במשנת "אין פוחתין", מ"ה, "שלש לשער העליון ושלש למעלה העשירית ושלש לשער התחתון ושלש למילוי – או: לשער – המים", וכיו"ב בירוש' שם: ותני ותשע למעלה עשירית, ועי' בבלי נג ב וירוש' שם. רבי אליעזר בן יעקב אומר שלש על גבי המזבח (כמ"ה שלנו). האומר למעלה עשירית אינו אומר ע"ג המזבח והאומר ע"ג המזבח אינו אומר למעלה עשירית.

ס״המי ששנה אפוא (בפ"ה מ"ד) "הגיעו למעלה עשירית" וכו' לא שנה במזבח (בפ"ד מ"ה) "תקעו והריעו ותקעו"; פ"ד ופ"ה הם אפוא שני מקורות שונים, אע"פ ששניהם בוודאי מזמן הבית.

ס״וומקור שלישי מזמן הבית הוא פ"ה מ"ה–מ"ח; כי כאמור כבר מ"ה חולקת על מ"ד, שמ"ד שונה "הגיעו למעלה עשירית", ומ"ה שונה "ושלש ע"ג המזבח", "שלש לשער העליון ושלש לשער התחתון ושלש למילוי המים ושלש ע"ג המזבח", וכבר פירש הבבלי (שם): ואילו למעלה עשירית לא קתני מתניתין מני ראב"י היא. ובזה שוה פ"ה מ"ה לפ"ד מ"ה.

ס״זאבל ספק הוא אם פ"ד הוא משנת ראב"י; שכן ראב"י (בשקלים פ"ו מ"ג ומדות סוף פ"ב) חולק כנראה על משנת שקלים "ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג", והוא אומר: ("למה נקרא שמו שער המים") בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית (משנה שהוסיפה התוס' בסוכה פ"ג ג' לפ"ד מ"ט של סוכה). נראה אפוא שלראב"י לא הכניסו צלוחית של ניסוך דרך שער המים, וכך היא בוודאי דעתו של השונה שבפ"ה מ"ה שלא שנה "שלש לשער המים" אלא "שלש למילוי המים" (ועי' ירוש' שם) ואשר למ"ה בכלל כל סגנונה אחר הוא: כאן אין סיפור של "סדר היום" אלא לשון הלכה: אין פוחתין וכו', משנה שתחילתה ישנה בערכין פ"ב מ"ג, בשורה של "אין פוחתין".

ס״חומ"ו–מ"ח של פ"ה הם עניינות חדשים, שלא נרמזו בכללות של תחילת פ"ד.

ס״טחשוב בפ"ה מ"ד הלשון "בשער העליון שיורד ("היורד") מעזרת ישראל לעזרת נשים" (וכן במ"ה "לשער העליון"), כי מכאן נראה שבאותו זמן לא נתפרסם עוד השם "שערי ניקנור", ע"ש דלתות הנחושת שעשה, ואפשר שמשנה זו קדומה למעשה ניקנור.

ע׳אמנם ישנם במשנה זו (פ"ה מ"ד) דברים וביטויים שוים למשנת מדות (של ראב"י), כמו: והלוים בכנורות ובנבלים ומצלתים וכל כלי⁵⁰כנו' ד"ר וירוש' ועוד. שיר (כלשון מדות פ"ב מ"ו) בלא מספר כנגד וכו' שעליהן לוים עומדין בשיר⁵¹כנו' ד"ר וירוש' ועוד. = מדות פ"ב מ"ה⁵²וכנו' כי"י שם.. אלא שבמקום אחר ראינו, שהיתה נמצאת מסכת מדות קדומה לזו של ראב"י (מדות שלנו), ואפשר ששניהם לקחו ממשנה קדומה זו.

ע״אולשון שאינו רגיל בכל המשנה הוא לשון "באימורי רגלים", שבפ"ה מ"ז, שנאמר כאן על חלק הכהנים (וכבר דן הבבלי בפירושו), שנקרא כן בזמן קדום, כמו שנקרא חלק הגבוה "אימורים".

ע״באבל וודאי שפרקים אלו כבר מעובדים ומנוסחים בהרבה מקומות ע"י תנאים מאוחרים, ויש מהם שנזכרו כאן בפירוש (פ"ד מ"ה ומ"ט – ב"פ – ופ"ה מ"ד ומ"ח: ר' יהודה, פ"ד מ"ו: ר' יוחנן בן ברוקא).

ע״גוישנם כאן כמו שאמרתי אף קיצורים והשמטות של מסדר המשנה: בפ"ד מ"ד הוצאו כל דיני לולב (שכבר נתפרשו), ולא נשאר מן המשנה הישנה אלא השייך ביחוד לכאן: כל העם מוליכין וכו'. וכן נשמטו ממ"ח דיני סוכה (מאותו הטעם): סוכה שבעה כיצד – גמר מלאכול וכו' – ועוד.

ע״דאף רבי שינה וניסח לפעמים את משנת סוכה, כאותה משנה של פ"ב מ"ז: ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין (עי' בבלי ג ע"א), שנדבר אי"ה עליה בגמרא במקומה.