איסור והיתר הארוך ס׳Issur VeHeter HaArokh 60
א׳א. כתב הרמב"ם חולה הצריך לאכול ביוה"כ אם רופא בקי אחד אמר רק אפשר שיכבד עליו חוליו אם לא יאכילוהו מאכילין אותו אעפ"י שאין אומר שיש בו סכנה עתה או שמא ימות אם לא יאכלוהו ואפי' ק' רופאים אומר אין צריך והוא אומר צריך מאכילין אותו דמאחר שהודיעוהו שיוה"כ הוא והוא שואל אין צריך יותר לדקדק עליו עכ"ל וכן כתב בסמ"ק בשם ר"י כשהחולה שואל לאכול ולשתות אומרי' לו יוה"כ הוא ואם אמר אעפ"כ תנו לי מאכילין אותו דבכה"ג חולה אומר צריך קרינא ביה. ואעפ"י שאין אומר שצריך משום סכנה. חולה אמר אינו צריך ורופא אמר צריך שומעין לרופא עכ"ל. והיינו בחולה שאין רואין בו להדיא שצריך אבל אם הוא מעולף או שאר חלשות עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שצריך אפי' רק כדי שלא יכבד חליו ודאי פותחין ושואלין ונותנין לו אפי' אמר איני צריך כדאיתא לקמן ואם אין שם אלא רופא כנעני אז יש לשאול ליהודים שאצלו דנהגי' כר"י בן שניאו"ר דלעיל דאמר רוב בני אדם כו'. וכתב בא"ח ואם הרופאים מחולקין הולכין אחר רוב דעות עד שיהו ב' האומרים שצריך ודעת עצמו כשאומר אינו צריך הוי כדעת אחד מן הרופאים. אבל אם שנים אומרים צריך אפי' ק' אומרי' אינו צריך ואפי' הוא עצמו עמהן אומר שאינו צריך מאכילין אותו לפי שאין הולכין בסכנת נפשות אחר רוב דעות מאחר שיש שנים שאומרים צריך. ואם החולה אומר אינו צריך ורופא רק מסופק מאכילין אותו. אבל אם הרופא אומר אינו צריך והחולה מסופק אין מאכילין אותו עכ"ל. וכתב בסמ"ק והיכא שהדעות שוות מאכילין אותו דספק נפשות להקל עכ"ל. ולפי מה שנהגין כא"ח שהיכא ששנים אומרים צריך אין הולכין אחר רוב דעות. מכל מקום נ"מ שאחד אמר צריך ואחד אמר אינו צריך והחולה מסופק או כששתק שמאכילין אותו. וכתב עוד הרמב"ם ואם יש רופאים הרבה ואחד מהן מופלג בחכמת הרפואות חוששין לדבריו נגד רבים:
1
ב׳ב. ויולדת תוך ג' ימים הראשונים לא תתענה כלל. מג' עד ז' תלוי באמרה צריכה אני. מכאן ואילך הרי היא כשאר כל אדם. והא שיש חלוק בין תוך ז' לאחר ז' היינו באמרה צריכה אני מחמת הלידה. אבל אם אמרה צריכה אני מחמת שמתכבד עלי החולי אפי' אחר ז' נותנין לה דלא גרעה מחולה אחר:
2
ג׳ג. וכ"ש כל שאר תעניות שהן מדרבנן בזמן הזה ואפי' תשעה באב אם החולה והיולדת לאחר ז' אומר צריך אני שמאכילין אותן דלדידהו לא גזרו רבנן:
3
ד׳ד. ונהגו עלמא שפוסקין כר' יוחנן דפ' בתרא דיומא דבן י"א ובת י' אין מתענין אלא מחנכין אותו לשעות בן י"ב ובת י"א משלימין מד"ס ובן י"ג ובת י"ב משלימין מד"ת. והילכך אם רואין בתינוק או בתינוקת שיצאו מגדר הבריאות ואינם כשאר רוב העם אין לענות אותן עד שיהו ראויים מן התורה דבכה"ג לא גזרו רבנן:
4
ה׳ה. וכן לענין עוברה כתב הרמב"ם והרא"ש וסמ"ק עוברה שהריחה מאכל ביו"כ או דבר איסור בשאר ימות השנה ואם לא יתנו לה יש סכנה לה או לוולד אומרים לה יו"כ הוא. או דבר איסור הוא. ואם לא נתיישבה דעתה תוחבין לה כוש ברוטב ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה מהרוטב עצמו לא נתיישב דעתה מאכילין אותו כל צורכה. ולשון א"ח אם רואין שצריכה לכשיעור ביחד יתנו לה מיד ומפרש שם הרמב"ם ודווקא עוברת תלוי בישוב הדעת פעמים מתיישבת ברוטב ופעמים שצריכה לאיסור עצמו אבל חולה שמאכילין אותו ביו"כ על פי הבקיאין מאכילין אותו לכתחילה כל צורכו על פי הבקיאין:
5
ו׳ו. ומסיק עוד שם הרמב"ם וכן הבריא שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצא בו מדברים שמערערין את הנפש מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו והוי דינו כעוברת עכ"ל. וכתב בי"ד ודווקא כשנשתנה פניו:
6
ז׳ז. וכתב עוד הרמב"ם אבל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבר האסור מיד עד שיאורו עיניו ואין מחזירין אחר דבר המותר אלא ממהרין בנמצא. אמנם אם היו לפניו ב' או ג' מינים איסורין מאכילין אותו הקל תחילה ומאכילין אותו עד שיבחין בין טוב לרע בטעמים עכ"ל. והסימן נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים. וכל מקום שאמרו ז"ל מחללין עליו שבת או יו"כ או שאר אסורין אם לא יעשה הוי כשופך דמים:
7
ח׳ח. ואם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו אחרי שיודע שצריך לכך עליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה ול"ד לדבר הנוגעת בכבוד השם יתברך שכתוב בסמ"ק שאדם יכול לוותר על נפשו. דהתם כתיב ביה ובכל נפשך וגם שואלין ממנו נפשו. ואפי' על השואל אמרו רז"ל ששופך דמו והרי אפילו ספק נפשות דוחה שבת וכ"ש יוה"כ:
8
ט׳באהבת השם אותנו וחפץ לזכותינו בתורה ובמצות לעולם הבא הזהרנו על בריאותינו להיות מקיימים לפניו בגוף חזק ובריא ולעובדו בעולם הזה ולזכותינו לעולם הבא שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:
9