קסת הסופר י״דKeset HaSofer 14
א׳שיעור העליון והריוח שבין הדפין ובין השיטין ובין החומשים ובו ח' סעיפים:
שיעור הגליון למטה ד' אצבעות באגודל (ע' סי' י"ג ס"א) ולמעלה ג' (לפי שאין דרך משמוש יד למעלה כמו למטה). ובין כל דף ודף שנים. לפיכך צריך להניח בתחלת כל יריעה וסופה כרוחב אצבע וכדי תפירה. ונמצא כשתופר היריעות ביחד יהיה בין כל דף ודף בכל הספר רוחב שתי אצבעות. ובין שיטה לשיטה כמלא רוחב שיטה. ובין כל חומש וחומש ד' שיטין פנויות בלא כתב. ויתחיל החומש בתחלת שיטה חמישית. ויניח בתחלת הספר תורה ובסופו כדי לגלול על העמוד ועוד שתי אצבעות שישארו בין העמוד והדף:
שיעור הגליון למטה ד' אצבעות באגודל (ע' סי' י"ג ס"א) ולמעלה ג' (לפי שאין דרך משמוש יד למעלה כמו למטה). ובין כל דף ודף שנים. לפיכך צריך להניח בתחלת כל יריעה וסופה כרוחב אצבע וכדי תפירה. ונמצא כשתופר היריעות ביחד יהיה בין כל דף ודף בכל הספר רוחב שתי אצבעות. ובין שיטה לשיטה כמלא רוחב שיטה. ובין כל חומש וחומש ד' שיטין פנויות בלא כתב. ויתחיל החומש בתחלת שיטה חמישית. ויניח בתחלת הספר תורה ובסופו כדי לגלול על העמוד ועוד שתי אצבעות שישארו בין העמוד והדף:
1
ב׳ד' שיטין שבין חומש לחומש שהצריכו חכמים למצוה בלחוד הוא ולא לעיכוב. מיהו היינו אם הוסיף או גרע אבל אי לא שביק רוחא כלל מיפסל ס"ת בהכי דלא נפק בין כל חומש וחומש מכללא הפרשיות. הילכך אי לא שבק אפילו רוחא דפרשה פתוחה מוחשת מיפסל ס"ת אפי' בדיעבד:
2
ג׳יש אומרים דצריכין ליזהר שלא לסיים חומש א' בדף זה ולהתחיל חומש השני בדף שאחריו אפי' אם יניח פנוי ד' שיטין. אלא צריכין שיהיה סוף חומש זה והתחלת חומש שאחריו בדף א' וביניהם ריוח ד' שיטין (ריצב"א בתוס' ב"ב דף י"ג ע"ב בשם הירושלמי) וכן נכון ליזהר בזה היכא האפשר. אבל בשעת הדחק יכולין לכתוב חומש א' בדף זה וחומש ב' בדף שאחריו רק שיניח ביניהן ריוח ה' שיטין. ואין חילוק בין שיהיו הד' שיטין בסוף הדף או בתחלת הדף או קצתן בסופו וקצתן בתחלתו (תוס' שם ותשב"ץ שם):
3
ד׳לא ימעט את הכתב מפני ריוח שלמטה ולמעלה. פי' אם עשה שירטוטין בכל הדף ולא הניח משירטוט העליון ולמעלה כשיעור ג' אגודלין ואי אפשר לו לקלקל כל השירטוטין שעשה ע"כ הוא רוצה למעט בכך השורה העליונה כדי שישאר גליון כראוי. לא יעשה כן שלא יהא נראה ככתב מנומר אלא לא יקפיד על הגליון בדיעבד (ט"ז) ולא מפני ריוח שבין שיטה לשיטה. כגון אם שירטט באמצע הדף שני שיטין שאין ריוח כדי שיעור ביניהם לא ימעט הכתב מפני אותו ריוח (גמ' ופרש"י):
4
ה׳ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה. פי' כגון פ' סתומה שצ"ל פתוחה באמצע וכתובה מב' צדדין לא ימעט את הכתב כדי להתחיל בסוף. אלא יזדרז הסופר וישגיח מתחלתו שיהי' לו ריוח כשיעור בלי שיצטרך לדחוק באותיות. ואם אירע לו כן נוהגין הסופרים לכתוב אותיות קטנות. דהיינו שארכן של אותיות מניחין כאורך שאר האותיות ואך רחבן ממעטין. וכן אין ממעטין עובי הקולמס שבקולמס שכותבין שאר האותיות כותבים גם אלו. ובזה חושבים שאינו נקרא שינוי כולא האי:
5
ו׳נזדמנה לו בסוף השיטה תיבה בת ה' אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף אלא ג' בתוך הדף וב' חוץ לדף. ואם אין מקום כדי לכתוב ג' בתוך הדף יניח המקום חלק. ואפילו תיבה בת ג' אותיות יכול לכתוב ממנה שתים חוץ לדף כיון שעכ"פ מיעוטה בפנים. אבל אם אין בה אלא שתי אותיות לא יכתבנה חוץ לדף. ואפי' אם ב' אותיות הם מתיבה גדולה ונראין כמו תיבה בפני עצמה לא יכתבם חוץ לדף. ויש מתירין בזה (ש"ך) (ובדין אותיות השם ע"ל סי' י' סעיף ט"ז):
6
ז׳נזדמנה לו תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר ולא נשאר מהשיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף. להרמב"ם אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף כותב. ולהרא"ש גם בזה לא יכתוב יותר מב' אותיות חוץ לדף ויש להחמיר (ש"ך):
7
ח׳כל אלו הדברים הנזכרים בשני הסימנים בסתם. אינם אלא למצוה מן המובחר. ואם שינה כשר אפי' כתב תיבה שלמה חוץ לדף בסמוך לכתב השיטה כפי ריחוק תיבה מתיבה. ואפי' ב' תיבות שכתבן בכה"ג כשר. רק שלא ימלא הכתב כל הגליון שבין דף לדף שאז לא ידע הקורא אם לקרות התוספות לתחלת שיטה שבדף השני או לסוף שיטה שבדף הראשון. אבל כל שניכר מקומה בין בתחלה בין בסוף כשר בדיעבד (בני יונה):
8