קסת הסופר ב׳Keset HaSofer 2
א׳כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשינן מיני' שאין כותבין ס"ת תפילין ומזוזות אלא על עורות מבהמה חיה ועוף הטהורים (וכן השערות והגידין אינן כשרות אלא ממינים אלו) שהן מותרין לפיך ואפי' הן מנבלות וטרפות ואפי' מנחורות ועקורות כשרות דלא בעינן אלא ממין המותר לפיך לאפוקי בהמה חיה ועוף הטמאים ועל עור הדג אפי' הוא טהור אין כותבין עליו מפני הזוהמא שאינה פוסקת בעבודה עור השליל מקרי עור לענין זה וכותבין עליו ס"ת תו"מ והוא המובחר ואח"כ עור העוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור בהמה ואח"כ עור נבלה:
1
ב׳צריך שיהיו העורות מעובדין לשמה דהיינו שכשמניח אותן לתוך הסיד שהוא תחלת העיבוד יאמר עורות אלו אני מעבד לשם ס"ת (ע"ל סעי' ד') ולשם זה אני אשים אותם. לתוך הסיד. וישים אותם מיד לתוך הסיד. וכיון שהתחלת העיבוד הוא לשמה אזי גם המלאכות האחרות כמו חלקותן וגרידתן כולן בתר התחלת העיבוד גרירין. ומ"מ נכון שגם בכל מלאכה ממלאכות האחרות יאמר כן שהוא עושה לשמה (בני יונה) וכן בתחלה כשנותן את העורות לתוך המים שיתרככו ויוכשרו לעיבוד יאמר ג"כ שהוא נותן אותם לשמה. אבל בדיעבד כל זאת אינו מעכב כיון שתחלת העיבוד נעשה לשמה. אבל אם תחלת העיבוד (דהיינו הנתינה לתוך הסיד) לא נעשה לשמה אעפ"י שגמר העיבוד נעשה לשמה אין להתיר (מלאכת שמים בשם קצת פוסקים ודלא כט"ז):
2
ג׳י"א דצריך דוקא להוציא בשפתיו שהוא מעבד לשמה וכן נכון לעשות לכתחלה כי אין הקדושה חלה במחשבה אלא בדיבור שהדיבור עושה רשום גדול (בר"י בשם הרדב"ז) אבל בדיעבד יש לסמוך על הפוסקים דגם במחשבה סגי:
3
ד׳ס"ת. תפילין. ומזוזות. חלוקות בקדושתן. קדושת ס"ת גדולה מקדושת תפילין. וקדושת תפילין גדולה מקדושת מזוזה. ולשמה דקדושה קלה לא חשיב לשמה לקדושה חמורה. כגון קלף המעובד לשם תפילין אינו כשר לכתוב עליו ס"ת. אבל לענין מצוה קלה דהיינו לכתוב עליו מזוזה י"א דשפיר חשיב לשמה. דלשמה דקדושה חמורה עולה גם לשמה דקדושה קלה. אבל יש לפקפק בזה ולומר דכל קדושה צריכה דוקא לשמה ממש. ועוד יש מפקפקים בזה משום חששא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וגם ע"י תנאי יש מפקפקים. לכן המובחר הוא לעבד את העורות בפרטית לשם קדושתן. את אשר לס"ת לשם קדושת ס"ת. ואשר לתפילין לתפילין. ואשר למזוזות למזוזות. אך אם אי אפשר לו לעשות כן. אזי בשעת הדחק יש לסמוך על האומרים דסגי כשאומר בתחלת העיבוד לשם קדושת ס"ת ולשם תפילין ולשם מזוזה ולשם עור לבתים. או שאומר בדרך תנאי עורות אלו אני מעבד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה שאם ארצה לשנות לתפילין או למזוזה או לבתים יהי' הרשות בידי (ע' חקירה א' אות ל"ח) (וע"ל סימן כ"ה ס"א וס"ב):
4
ה׳נכון לדקדק בקדושת העיבוד לשמה כל מקום שאפשר למצוא ע"י ישראל ולא ע"י נכרי. ואעפ"י שהישראל אינו מעבדו ביופי כמו הנכרי (בני יונה) כדי לחוש לדעת הרמב"ם וסיעתי' שפוסלין אם עיבדן עכו"ם אפי' ישראל עומד על גבו ואומר לו עבוד לשמה משום דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד. אבל במקום שאין עבדן ישראל שכיח יש לסמוך על הפוסקים שמכשירין אם ישראל עומד ע"ג ואומר לו עבוד לי עורות אלו לכתוב עליהם ס"ת וכו' ואמרי' דנכרי מסתמא אדעתא דישראל קעביד. ודוקא אם מצוה כן לעכו"ם בפיו והוא שומע אבל מחשבת ישראל לא מהני לעכו"ם. וגם צריך להיות סמוך ברגע שהוא נותן את העורות לתוך הסיד ולא מהני מה שאומר לו קודם לכן (נוב"ת סי' קע"ה) ואם יש להעכו"ם פועלי' ג"כ עכו"ם אזי צריכין גם הפועלים ההם לעמוד שם כשהוא מצוה לעבדן לשמה (בני"ו ומלא"ש) מיהו אם אפשר יסייע לו הישראל קצת בתחלת העיבוד כשנותנו לתוך הסיד ויאמר שהוא עושה לשם ס"ת וכו'. וכן נוהגין. ומה טוב אם יוכל הישראל לסייעו קצת בכל העבודות דהיינו במתיחתן וגרידתן וסחיטת המים וכדומה. ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר אם צוה לו מתחלה (אבל אם תחלת העיבוד לא היה לשמה גם בישראל לא מהני עוד לעשותו לשמה כמ"ש בסעיף ב'):
5
ו׳כשמעבדין ע"י עכו"ם יסמן העורות בנקבים במרצע כעין אותיות ולא חיישינן אח"כ שמא החליפם וזייף את הסימנים משום דמירתת פן יכיר הישראל בטביעת עין שיש לו בסימנים או מפני שאלו הנקבים נעשו מחדש. ויש מי שאומר שלא יסמן במרצע אלא יחרוץ אותיות על הראש מבפנים (ברוך שאמר) עוד צריכין להשגיח מאוד לאחר העיבוד כי לפעמים העכו"ם מניח מטליתים על הנקבי' שהיו בעור ומטליתים אלו מסתמ' מעור שלא נעבד לשמה (ואולי גם מטמאים) ובקושי הם ניכרים לאחר העיבוד כ"א נגד השמש (מחה"ש סי' ל"ב ס"ק י"א):
6
ז׳צריך שיהיו מעובדים בעפצא או בסיד וכיוצא בו מדברים שמכוצים את העור ומחזיקין אותו. וצריך ליזהר שיניח את העור בסיד עד שיפלו השערות מעצמן לא ע"י גרידה ואם מוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו משום דהוי דיפתרא (ברוך שאמר):
7
ח׳שלש עורות הן. גויל וקלף ודוכסוסטות. כיצד העור שלם לאחר עיבודו נקרא גויל. ובימים הקדמונים היו נוהגין שלאחר שהעבירו את השערות מן העור קודם עיבודו היו חולקין אותו בעוביו לשנים והיו לשני עורות. אחד דק והוא שממול השערות ונקרא קלף. ואחד עב והוא שממול הבשר ונקרא דוכסוסטות. הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ס"ת על הגויל במקום השערות ותפילין על הקלף במקום הבשר ומזוזה על דוכסוסטות במקום השערות. ואעפ"י שכך היא הל"מ אם כתב ס"ת על הקלף כשרה ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטות וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל כשרה לא נאמר דוכסוסטות אלא למצוה:
8
ט׳קלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם בצד הבשר. כי מה שמגרדין קליפתו העליונה שבמקום השערות אינו אלא כדי מה שצריכין לתקנו ולהחליקו ואפי' אם היו חולקין את העור לשנים היו צריכין לגרד ממנו כך ומצד הבשר גורדים הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף. וקלף זה מובחר גם מגויל וכותבים עליו לכתחלה ס"ת ואין כותבין בזמנינו על הגויל. וכשר גם למזוזה. אמנם צריכים ליזהר לגרוד היטב מצד הבשר שלא ישאר שם שום קליפה דקה במקום הכתיבה. דקליפה זו היא דוכסוסטות ואם כתב עליו אפי' רק אות אחת בין בס"ת בין בתפילין בין במזוזה פסול. והסימן הוא מה שיכול לקלוף ולהפריש במחט אפי' קליפה כחוט השערה זהו דוכסוסטות (כ"כ בס' נטיעה של שמחה ובס' מעון אריות):
9
י׳אם שינה וכתב על קלף זה במקום השערות. תפילין ס"ת או מזוזה פסולים (ע' ביאורי הגרא"וו):
10
י״אכתב מקצת ס"ת על הגויל ומקצתו על הקלף פסול לפי שהוא כמו שני ספרים. אבל אם עשה חציו גויל וחציו צבאים פי’ עור צבי או של שאר חיה אעפ"י שאינו מצוה מן המובחר כשר:
11
י״במה שנהגו קצת סופרים שאחר עיבוד הקלף בסיד מושחין אותו בצבע לבן שקורין לאג וע"י זה הוא חולק ובהיר בלבנותו מאוד יש מי שמכשיר ויש מי שפוסל משום דחייץ בין הכתב לקלף ונכון להחמיר:
12