כתר שם טוב ב׳:נ״גKeter Shem Tov 2:53
א׳מהבעש"ט במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרה אדומה ראה ותמוה. ופירוש בשם הבעש"ט זלה"ה ששאלוהו תלמידיו על ענין פרה אדומה היכן הוא רומז במצוה זו לבוא מזה עבודת הש"י תמיד כמו שלימד הבעש"ט זלה"ה שכל המצות הם נצחיות בשכל אף שבפועל הם בזמן ובמעשה בשכל הם תמיד נצחיים כי התורה היא אלהותו ואלהותו נצחיות כמו שאומרים כל תלמידי הבעש"ט ז"ל בשמו שכל התורה צריכה להמצא תמיד בכל זמן בדרך חכמה ושכל שיש ללמוד מכל מצוה רמיזתה ושאלוהו על פרה אדומה שאפי' בזמן בהמ"ק לא נהג אלא לעיתים רחוקות כמ"ש במשנה מס' פרה מי עשאן כו' וגם מה שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים. והשיב הבעש"ט זלה"ה שזהו ענין הגבהות שתחלתה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב והוא רחוק מהש"י התחלת תיקונו הוא מצד הגבהות ושלא לשמה כמו להתפארות או עה"ב שזו ג"כ גבהות נסתר שחושב שראוי שישלם לו הש"י שכר על מעשיו וחושב א"ע שעושה איזה דבר למענו ובאמת מצדנו בלתי כח הבורא מה אנו והאיך יתכן לקבל שכר רק מתחלה א"א לבוא לזה וח"ו ישאר בחצוניות והותר לו לאחוז הגבהות והתפארות ויעשה שלא לשמה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה ובלשמה צריך להיות זך ונקי מכל סיג גבהות כ"א יתערב בו גבהות יתועב לפני ה'. וזה פי' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו כו' קרבן ראשית כו' על המזבח לא יעלו פי' שהרמז בשאור ודבר לגבהות שהם מרתיחים ועולים כמו הגבהות שמגביה לב האדם והם דיני הקטנות כי קטן רוצה להיות גדול והדיוט קופץ בראש ואמר הכתוב לא תקטירו ממנו אשה לה' לעבוד ע"י גבהות רק קרבן ראשית ר"ל ראשית ההתקרבות להש"י מותר להיות בגבהות אבל אח"כ אל המזבח העליון לא יעלו לריח נחוח לה' שאין נחת רוח לפניו ית' בגבהות ח"ו כי תועבת ה' כל גבה לב אפי' בכל דהו נמצא הגבהות מטהרת הטמיאים וכו'. וענין הזה אפי' בצדיקים שכבר הם טהורים הוא נוהג תמיד ע"ד הנ"ל שצריך להתקרב להש"י בגבהות ושפלות כי קודם שרוצה האדם להתקרב להש"י ע"י איזה מצוה גדולה ותורה או תפלה נמצא שעדיין הוא מרוחק ונקרא לערך הקירוב שיתקרב אח"כ ע"י העובדא שעתיד לעשות נקרא עתה ע"ד הכינוי טמא למרוחק מהש"י וא"א להתקרב להש"י אם לא יהיה לו גבהות פי' דיש קטנות וגדלות בקדושה ולעומת זה בסט"א דבסט"א קטנות היינו שהיצה"ר אומר לו אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא כזו וע"כ שצריך שיגבה לבו בדרכי ה' כמרז"ל במשנה למה נברא אדם יחידי שצ"ל עלי העולם עומד כו' דאל"כ יאמר לו יצרו שאתה אינך ראוי להתקרב אליו ע"י עובדא זו כו' לזה צריך להשתמש בגבהות ושיגבה לבו בדרכי ה' להתקרב דווקא וא"כ ע"י גבהות זה יטהר ויקרב א"ע להש"י כשיעשה העובדא של תורה או תפלה או מצוה ואח"כ בעת העובדא שעושה או אח"כ צריך להשמר מכל צד גבהות וישפיל א"ע לפני הש"י ולפי כל וזהו קטנות שבקדושה שלא ידומה לו הוא גדול מחבירו כשיראה שהם אינם עושים עובדא זו נמצא הגבהות בשעת מעשה מצוה שאז הוא נקרא טהור ואז הגבהות מטמא טהורים ח"ו והגבהות נק' פרה שמפרה ומגדיל דעת האדם ואדומה מצד הקליפה גם ע"כ יש משליך אל תוך שריפת הפרה עץ ארז ואזוב ושני תולעת דפרש"י מי שהתגאה כארז כו' ישפיל כאזוב ע"ש ופסק הרמב"ם מקל של ארז ארכו אמה פי' כנ"ל שהגבורות וגדלות שיקח לעצמו לעשיית המצוה יהיה מדוד ומשוער באמת ובמדה ואח"כ תיכף ישפיל עצמו כאזוב ונקרא זה פרה אדומה המטהרת טמאים כו'. ולזה אמר במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פי' האיך ראה וחשב שיהיה למשה התנשאות ח"ו הלא ידעו הכל ענותנותו עד שהעיד עליו הכתוב והאיש משה ענו מאוד כו' וא"כ איך חשדו בעון הגבהות והא קרח פקח היה. והשיב המדרש פרה אדומה ראה ר"ל שראה שגם מדת הגבהות מוכרח להיות לכל צדיק לעבודת הש"י כו' והיא מטהרת טמאים כו' וחשב קרח להיפך כי מה שהתנשא הוא ואהרן להתקרב להש"י לא היה מחמת הגבהות המותר המטהרת טמאים והמרוחקים רק נתערבה בהם הגבהות האסור המטמא הטהורים ועי"ז נשא לבם להתקרב להש"י הוא ואהרן יותר מכל העם ולהיות ולחשבו שזה היה מצד גבהות כי באמת משרע"ה היה בתכלית השפלות כמו שהעידה התורה עליו ואעפ"כ היה משתמש בגבהות בכמה דברים שעשה שהיה מלך על ישראל רק היה זה לעבודת הש"י ולהדריך העם לעבודת הש"י כי לא היה אפשר בלתי זה שהיה מצטרך שיהיה איש אשר יצא לפניהם ואעפ"כ לא רצה לקבל זה בתחלה שסירב ואמר שלח נא ביד תשלח עד שהכריחו הש"י. וקרח אע"פ שפקח היה והיה לו רוה"ק עכ"ז מחמת קנאה שהוא מצד הגבהות חשב שמשה השתמש בגבהות האסור. וזה שפרש"י ע"פ כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו כו' הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה שהוא אריכות וכפל לשון אלא ה"ק קרח הן אמת שמותר להשתמש בגבהות בתחלת עשיית המצות ועובדא כו' אלא שחשד למשה בגבהות האסור גם לאחר עשיית המצוה וז"ש יותר מדאי וכן לקחתם לעצמיכם לא בשביל עבודת ית' וקרח על עצמו לא דימה שיהיה לו גבהות רק חשב שמה שלבו נוטיה לזה להיות נשיא הכל הוא מצד האמת כנ"ל ויגבה לבו בדרכי ה' כי זאת הגאוה הותרה ולא רצה לתלות הפחיתות בו בגבהותו האסור ובאמת היושר של הגבהות המותר הוא במשה רק חשב להיפך מפני הקנאה של הרע שהפך לבו לאמר על רע טוב ועל טוב רע ולא האמין שמפי הדיבור עשה משה הכל וזהו פרה אדומה ראה כנ"ל ולפיכך אמר משה רב לכם בני לוי באמת אני רואה שלא כאשר אתם סוברים שהגבהות שלכם הוא לש"ש ושלי הוא מצד הרע לא כן כ"א רב לכם ר"ל הגדולה נק' רב הרב הוא לכם למענכם לא למען הש"י ולזה נחלקו קרח וכל עדתו כי זה דבר עמוק וצריך לזה האמנה לתלות החסרון תמיד בו ולחפוץ תמד בכניעה ושפלות אפי' לדבר מצוה פן אולי הוא מצד הגבהות של הקליפה לעשות מצוה שאינה מוטלת עליו ושיוכל ליעשות ע"י אחר ולא יחשוב שהוא ראוי לה יותר מחבירו כי זה גבהות. ואפי' משה לא היה חפץ להשתלח לישראל ואמר שלח נא ביד תשלח אע"פ שהוא דבר מצוה ללכת בשליחות הש"י וללמוד לישראל תורה ואין מצוה גדלה מזה אעפ"כ חשב שאהרן ראוי לזה יותר עד שהכריחו הש"י לזה. וצריך האדם ללמוד מזה ולא להתקוטט בעבור מצוה שיש בה צד שררה ח"ו ולברוח ממנה ואם יהיה ראוי לה הש"י יכריח כל העולם להזמינו לידו הנהגה זו וכדומה וצריך לשקול דבר זה תמיד בשכל זך וצדק ולשאול מהש"י ע"ז עזר שיעזרנו שלא יטנו היצה"ר בזה לצד ההיפך ח"ו רק ידריכנו הש"י בדרך האמת והטוב:
1
ב׳מהבעש"ט זלה"ה ביאור למה ע"י מכת בכורות יצאו ממצרים כו' וכאשר לקו בכור השפחה והוסר הקליפה ממילא יצאו מהגלות ולכך הוקדשו בכורי ישראל שהוא השכל אלא שא"א שיהיה על מדריגה אחת כי החיות רצוא ושוב בסוד קטנות וגדלות וזהו שעשו עגל ולקח הש"י תמורת הבכורים שבט לוי כי אותיות לוי ל' וי וכו' וזהו ג' בחינות קהת גרשון ומררי וכו' וכאשר האדם בסוד הקטנות ויודע מזה מוליד נשמות גרים כי ג' הוא ג' קוין דרך ר' עלמין דכסופין ים מלכות וכו' ודפח"ח:
2
ג׳מהבעש"ט זלה"ה הביטו אל צור חוצבתם פי' שכבר נזכר שכל תפלות האדם יהיו לתועלת השכינה שנ' תפלה כמ"ש ואני תפלה ששואלת ומתפללת מדודה שימלא חסרונה וכל מה שנחסר לאדם הכל הוא בשביל החסרון שבשכינה וצריך האדם שיתפלל למלא חסרונה שמה ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה שגם הוא א' מאיברי השכינה כי מלכותו בכל משלה ואין לך מקום פנוי ממנה. אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העיתים שוות שאם ח"ו יש לאדם איזה צער גדול ותפלתו הוא על עצמו ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשכינה ויותר היה ראוי שיתפלל עליה כי ממנה פנה ויתד שהכל בה או שהוא מתפלל ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה רק שאינו יכול להתאפק על צער עצמו ואם יאמר שהוא מתפלל על שכינה ובוחן לב הוא ה' היודע שאין זה אמת אפשר שח"ו נדחה מכל. וע"כ יתפלל כפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדריגה בעת ההיא רק שיהיה פיו ולבו שוין כי דובר שקרים לא יכון. כשישראל מתפללים ומתדבקים א"ע להש"י קלא נפיק צאנה וראינה בנות ציון כו' כלומר מי שאינו ראוי ליחוד זה ולא ניחא יצא וזהו צאינה ומי שראוי לזה וניחא לי' יראה וזהו וראינה וכששומעין הקליפות קול הזה אז רוצים לבטל האדם הזה בתפלתו במ"ז מתענוג הזמן והחכם מתדבק באהבה ויראת הבורא ית' ובזה מעלה ניצוצי חיות שבתוך הדבר ההוא ואומר בלבו מה לי לדבק בחומריות הדבר מוטב אדבק בחיותו שהוא כח מכוחות הש"י שהוא החכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית וכן באכילה ושאר תענוגים מתענוגי הזמן כמו בשבת וי"ט יהיה בתענוג רוחני שבדבר ההוא שהוא החיות של הדבר ולא לחומריות הדבר שע"י שהוא דבוק בתענוג רוחני נזכר אצל הש"י שגם הוא ית' דבוק מתענוגי רוחני שאין אנחנו יכולין להשיגו אבל כשהוא דבוק לחומריות הוא מרוחק מהש"י. והנה יש ב' אהבות א' שהאב אוהב מעשה בנו החכם ומתפאר במעשה החכמה שעושה או בדבר החכמה שבדבר והב' שאוהב את בנו בעצם וכל מה שמדבר לפניו הכל הגון בעיניו בשביל אהבתו אותו. והנה באהבה הש"י על ישראל אהבה א' הנ"ל כשהצדיק עושה מצות ומעש"ט הכל בחכמה נפלאה ומעלה ניצוצות הקדושים מה שבדומם צומח חי מדבר ואז הש"י אוהב מעשיו מאד ובזה מקשר גם חצוניות העולמות להש"י שהש"י שורה בכל מעשיו וזה יתקן לגמרי אי"ה בביאת משיח בב"א כמ"ש ומלאה הארץ דעה וכו' ואהבה ב' הנ"ל הוא כשהצדיק בעצמו מקושר להש"י והש"י אוהבו מאד אותו בעצמו אע"פ שאינו עושה מעשיו בחכמה כמו הראשון רק הולך בתמימות גדול ומקושר להש"י לכן הש"י אהבו וזה נק' עליות פנימיות העולמות שהצדיק הוא העולם.
3
ד׳מהבעש"ט זלה"ה אהא דארז"ל ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים כו' ולכאורה קשה דא"כ לזכות יחשב לו שעל ידו נתקרבו לאביהם שבשמים וזה אינו לנצח נאבד זכרו. ופי' מורי הבעש"ט זלה"ה כי בענין קשוטי הכלה שמקשטין אותה בכמה מיני לבושין כדי שיבואו לקירוב הזווג ע"י שמצאה חן בעיניו ע"י הקשוטין ובעת הזווג אשתלילו מלבושיהון בקירוב בשר כו' ומבשרי אחזה אלוה כביכול שהתפלה היא השכינה כלה עליונה והשושבין הוא הצדיק שעל ידו נעשה היחוד וזווג עליון בתפלה מעומקא דלבא מייחד התפלה שהיא הכלה לאלהי ישראל והוא זווג עליון.
4
ה׳וע"כ קודם הזווג צריך לקשטה בכמה קשוטין מלבושין וכו' וצריך שתדע משם לבושין הגורם לקשוט וע"כ נודע מה שמצינו כי הפרי הוא הצדיק והלבוש או הפרי הוא המוץ ותבן הרשעים שא"א בטבע הבריאה להוציא הפרי בעצמו בלתי לבושי המוץ ותבן כ"א לעתיד לבוא שארז"ל עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מלת ובעת אשר שלט האדם באדם לרע לו של השליט והטעם בכתבים להוציא ניצוצי קדושה חיותו ע"ש. ולדברינו הנ"ל מבואר כי הרשע הנ' לבוש ומיצר להצדיק כדי שיקרא ממיצר א"כ הוא קשוטי לבושי השכינה שגורם להתפלל ממיצר ונעשה יחוד התפלה שהיא הכלה עם דודה וכאשר נעשה היחוד אז כביכל אישתליל מלבושים ויתפרדו כל פועלי און וכתב הרב הגאון המחבר מ' יוסף יעקב הכהן זלה"ה ע"כ תוכן דבריו הגם שאין זה לשונו ודפח"ח:
5
ו׳מהבעש"ט זלה"ה כי תיקון בעלי תשובה העיקר הוא על ידי גדולי הדור שיכול להעלותו ולקשרו בשרשו. ופי' הנה ה' רוכב על ע"ב קל פי' הנה ה' רוכב על אותו האדם שעשה איזה עבירה והיא עבה וחמורה בעיניו אף שהיא קלה בעצם. ומשארז"ל ע"י תשובה זדונות נעשו לו כזכיות כי הנה השב צריך שיהיה נמאס אצלו הדבר שנכשל בו כי אע"פ שכשאר עדיין לא חטא ארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו' מ"מ כשחטא צריך שיהיה נמאס ממש אצלו הדבר ההוא וזהו נעשים לו כזכיות שאליהם אין יצה"ר כך להעבירות לא יהיה לו יצה"ר.
6
ז׳מהבעש"ט זלה"ה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. קשה דהל"ל הוי ממעט בעסק דרך ארץ ועסוק בתורה כי עסק ר"ל דהוא עסק התורה וצ"ל האמת הוא כך דשמעתי מורי הבעש"ט על קושית הט"ז א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין כו' למה שוין במכוין וכו' וביאר כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין משא"כ כו' וא"כ אם ממעיט כדי שיהיו לו מוחין לכוין היטיב שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבות. וז"ש ובלבד שיכוין וכו'. וז"ש הוי ממעט בעסק היינו בתורה כדי שיוכל לעסוק בתורה להעמיק בדחילו ורחימו. יחשוב שעולם הדיבור מדבר בו וזולתו א"א לדבר כמ"ש אדני שפתי תפתח וג"כ מחשבתו א"א להיות כ"א ע"י עולם המחשבה כי הדיבור של ישראל הוא עולם הדיבור כביכול המחיה העולם ומחשבתן הוא עולם המחשבה ועה"ז מקבל אותיות הדיבור דרך אמצעות המדות חסד דין רחמים לפי שעה"ז יש בו שטח וגבול צריך לקבל ע"י המדות. והנה קדושת שבת במוסף בכתר שאנחנו מעלין עולם הדיבור בעולם המחשבה ושם הבהירות גדול עד שאין נראה התחלקות המדות כמשל השמש שאין יכולין להסתכל בו מחמת גודל הבהירות שבו והאור היוצר ממנו יכולין להסתכל בו ולהשיגו ולהנות ממנו לסיבת מיעוט בהירותו כי אלו היה באור בהירות כמו בשמש לא היו יכולים ג"כ להשיגו כמו כן שמש ומגן ה' צבאות. וסוד השבת ובזהר מהו שבת שמא דקב"ה וארז"ל בא שבת בא מנוחה.
7
ח׳פי' כי הקב"ה נק' מנוחה שאין שייך בו תנועה כי תנועה לא שייך כ"א בדבר שהוא בזמן ובמקום אבל הקב"ה הוא א"ס ואינו נעתק ממקום למקום וגם אינו בגדר זמן. והנה בשבת במוסף בקדושת כתר שאנו מעלין עולם הדיבור בעולם המחשבה ושם הבהירות גדול עד שאין נראה התחלקות המדות. לפ"ז לא ישאר חיות לעה"ז התחתון ועה"ז הוא צורך גבוה כי אין מלך בלא עם. ע"כ תיכף שאנו אומרים איה מקום כבודו ואיה מרמז לג' (שעה) ראשונים שאין שם התחלקות המדות תיכף אחר זה אנו אומרים ממקומו הוא יפן ברחמים דהיינו להשפיע טובו לכאן לפי שאין מלך בלא עם:
8
ט׳ענין השבת הוא שמתגלה השורש והענפים חושקים אליו פי' שיום השבת הוא יום קדוש שמאיר ומתגלה בהירות מקדוש שהוא הש"י קדוש הקדושים ומאיר על הברואים. פי' כי ענין רוחניות של הכל הוא מה שנאצל במחשבה הקדומה וזהו חיות של הכל ואח"כ כשנברא הכל בפועל ע"י השתלשלות אעפ"כ אותו הרוחניות נשאר למעלה נעלם בשרשו והחיות שבברואים היה חיות קטן מאד שנתצמצם לשיוכל להתלבש בגופניות ואחר שנגמר הכל ביום ו' אלו היה העולם נשאר בזה הבריאה לא היה יכול להתקיים לזאת אחר גמר כל מעשה בראשית הבהיק הש"י בהירות מבריאה הנעלמה דהיינו ממה שהיו הברואים במחשבתו הוי' רוחניות מאד והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו בכל מעשה בראשית והעיקר בהאדם הוא מבחר הברואים הש"י הבהיק אליו בהירות משרשו הנעלם שבמחשבת הש"י ב"ה וזהו ענין מה היה העולם חסר מנוחה ר"ל הש"י נק' מנוחה כו' בא שבת בא מנוחה. היינו בהירות הוייתם של הברואים הנעלמת שהוא מעצמותו ית' ואז נתמלאו חשק ורצון אליו כמו התינוק שהולך אחר מעשה נערות ושוכח באביו ואח"כ כשרואה את אביו מחמת חשקו אליו משליך הכל ומתדבק בו ורץ אליו מחמת שהוא נתח מנתחיו כן כביכול כשהש"י מבהיק זיו הדרו אל הברואים אז מגמת פניהם אליו בתשוקה גדולה וזה רצונו שמקוה מהם וזה סיבת קיומם וזה ענין השבת שהוא השבה אל השורש ר"ל השורש מאיר על הענפים והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו והוא אחדות הש"י. וז"ש בזהר רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד דהא כורסייא יקירא ברזא דאחד פי' כי הברואים נקראים בכללות כסא להש"י כמ"ש השמים כסאי והברואים הם רבים מצד חצוניותם אבל מצד פנימיותם הם אחד ואימתי הם אחד כשהם דביקים וחשקם למחשבה אחת לדביקות הש"י נמצא כל מגמת חפצים רצון אחד וחשק אחד ולהדבק כאחד והדבקות בזה היא המאחדת ומקשרת הש"י עם הברואים לשיתקיימו ע"י הש"י שהוא אחד וזה ההתקשרות נק' ברית לזה נק' השב ברית עולם שאז הוא זווגא דקב"ה ושכינתי' שר"ל קב"ה נק' אלהות הנעלם מהברואים ושכינתי' הוא אלהות השוכן בתחתונים והתקשרות שניהם הוא ביום השבת. וכבר ידעת שתמיד כמו שהיה פעם א' מתעורר באותו הזמן תמיד ובפרט בעני יום השבת מוכרח להיות כן כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכל יום נברא יום א' ונברא ברואים בכל יום מדצח"מ עד בא יום השבת ומתעורר המקום ליתן חיות להם כמו שהיה בעת הבריאה.
9
י׳ענין פריסות סוכת שלם הפי' הוא כי סוכה ר"ל שהוא סוכה ברוח הקודש ולשון צפיה שהוא ענין הבהירות המתגלה כדי שעי"ז יתשתוקקו הנשמות אליו ועיני כל אליו יצפו ושלום הוא ענין התקשרות הברואים בבורא ית' כי זהו שלימות ושלום הכל א'. וענין שנקרא סוכה הוא כמו סכך שיש בו נקבים ומתנוצץ אור השמש בו דרך הנקבים כמרז"ל כוכבי חמה וכוכבי אור כמו כן הבהירות של הש"י מתגלה לכל אחד ואחד לפי ערכו לא' בניצוץ קטן ולא' גדול מזה ולזה נק' סוכה. ועיקר יום השבת הוא להתדבק בהש"י ע"י תפלה ותורה ולזה קורא בזהר האי יומא יומא דנשמתין ולא יומא דקיימא דגופא ר"ל שמאיר שורש הנשמות על הנשמות שבגופים והם נכפפים אליו וזה נק' תוספות שבנשמה יתירה וכ"ז נרגש לברי לבב.
10
י״אמהבעש"ט זלה"ה שקילתא לסילתאי ואנחתיה בכוותא דרקיע (ב"ב עד, א) ר"ל שנתחבר בין חסידים ואנשי מעשה סבר שזה יגרום פרנסתו כמו ששמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה תואר ראובן שמעון לוי יהודא יששכר זבולון ראו שאני בן למקום ובזה יהיה שמעו הולך וגדול שהוא לוי שנתחבר לחסידים ויודו וישבחו אותו ויהיה מבחינת יששכר וזבולון שהוא יעסוק בתורה והם יפרנסו אותו ודפח"ח:
11
י״במהבעש"ט זלה"ה מכל פשעי הצילני חרפת נבל כו' דנודע דאם אדם מלמד חוב על איזה רשע ופוסק עליו את הדין ואומר שראוי הוא שיבוא עליו פורעניות כזה וכזה אזי זה הדין בעצמו פוסק על עצמו אע"פ שאין בו עבירה זו מ"מ אפשר שיש לו כאלו עשה עבירה היינו המתגאה כאלו בא על א"א הכועס כאלו עע"ז ואפשר שכאלו שלו הוא חמור אצלו יותר מעבירה עצמו של אותו רשע כי מדקדקין עליו יותר. משא"כ אם דן אותו לזכות ואומר שהוא מגושם הרבה ויש לו חומר עכור עד ש"א לו לכבוש את יצרו וכיוצא מן הזכותים שאפשר לדונו אזי מלמד הזכות הזה על עצמו וז"א מכל פשעי הצלני שחרפת נבל אל תשימני שלא אחרף מימי לנבל ואלמד עליהם זכות ובזה תציל אותי מכל פשעי שזכות זה יהיה עלי ג"כ ודפח"ח:
12
י״גשמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה בלומד ואינו מבין או מתפלל ואינו מכוין פרושו הוא בבחינת המלכות לבדה משא"כ במבין מקשר מלכות בבינה וז"ש מי זאת עולה מן המדבר. ולפי הנ"ל י"ל כי יש בדיבור ב' בחינות א' הדיבור ב' פירוש הדיבור ופי' הדיבור הוא במחשבה בינה עולם המחשבה והדיבור עצמו הוא במלכות ושניהם מי זאת עולה מן המדבר וק"ל. ובזה יובן ויקחו לי תרומה ר"ל שיקחו להעלות תרומה מלכות אל בינה נק' לי ע"ד אם אין אני לי מי לי כו'. והיינו ע"י כל איש אשר ידבנו לבו שמכוין בלבו פירוש המלות והוא במחשבה שנ' בינה עי"ז עולה דיבור אל הבינה והבן שהיא בב' פנים הנ"ל וא"ש:
13
י״דכל המחשבות בכללן בז' מינים כנגד ז' ימי הבנין כגון אהבה ויראה וכו' ובכל בחינה יש טוב ורע כו' לכן כשנופל לו מ"ז יעיין מאיזה בחינה היא ויאמר מה עשיתי שלקחתי חלק מעולם המחשבה וזרקתי אל מקום הטנופת ומזה יכנע עד לעפר ויביא זאת המחשבה למדת אין ואח"כ יחשוב אם אני אוהב הדבר הזה או אני מתענג מזה כמה יש לי לאהוב בש"י וכן ליראה אותו וליבוש מפניו ולפארו וכו' וכן לנצח המדה הזאת ולהתקשר בהש"י ועי"ז יבוא לעולם המחשבה שהוא למעלה מהזמן. וכן כשחושב ע"א ליש ומבקש צרכיו אז אין הקב"ה יכול להתלבש בו שהוא ית' א"ס ואין כלי יכול לסובלו משא"כ כשחושב א"ע לאין כו':
14
ט״ושמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה ביאור מוסר הכנעה נגד הגאוה למלך שהיה לו ב' בנים ושלח א' למדינה אחרת בכבוד גדול ולאחד שלח בבזיון כדי שילמד הכנעה וענוה וכך היה עד שאח"כ כבש זה עם הענוה יותר מדינות מחבירו ע"י כבוד ומלחמה והוא ע"י מעשה רב ואם האדם ירצה לעשות הכנה שישרה עליו אלהות אזי עיקר הכל שיבין וישיג מאד שאין בו אלא אלהות המחיה אותו ובלתי זה הוא כאפס ממש ואז יש הכנה שיכול לשרות עליו. כי הקב"ה ברא העה"ז ובתוכו האדם בצלמו כדי שישרה בו כמרז"ל נתאוה להיות לו דירה בתחתונים ולמה עשה כן הלא המלאכים הם כ"א שליש עולם ואורות יפות ומצוחצחות עד מאד עכ"ז יש לו ית' יותר תענוג מן האדם כמשל הצפור המדברת לפני המלך אפי' דברי שטות יש להמלך יותר תענוג מכל מליצות השרים המשוררים. כך האדם החומרי כשמעלה במחשבתו עולמות עליונים המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם מיראתו של הקב"ה ונראה אור גדול מצוחצח וכ"ז נגלה ע"י האדם שבעולם השפל אז יש התפארות גדול להקב"ה וזהו אין אשה דהיינו החומר אלא ליופי ר"ל שהיופי היינו התפארת עליון מתגדל מאד מזה.
15
ט״זשמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה שהאדם נקרא צדיק בסוד צדיק יסוד עולם כשיש לו תענוג גדול בעבודת הש"י כי מבשרי אחזה אלוה ונצח והוד הוא מצד האמנה בו ית' וכו' ודפח"ח:
16
י״זמהבעש"ט זלה"ה שאם יראה מ"ז אם מענין הרהורי תאות המשגל ידבק בשרשו שהוא חסד וכיוצא בזה וכבוד ה' הסתר דבר:
17
י״חמהבעש"ט זלה"ה הן בסדר הלימוד הן בתפלה אם הוא מבין פי' המלות בתפלה ומבין פשט ההלכה בלימודו אז מקשר מל' שהוא דיבור אל הבינה שהוא מחשבה. וז"ש אדני אלהי' אתה החלות שהיה מקשר הדיבור אדם אל המחשבה שהוא הוי' בניקוד אלהים והבן. יחשוב אדם בדבור שעולם הדבור מדבר בו עולם גדול כזה שבו נבראו כל העולמות כדאי' בהבראם שהוא בה' מוצאות הפה ועי"ז יחשוב בתפארתו ית' כל חיות העולמות הוא מהדיבור והוא הוא עולם היראה וכביכול שכינה מצמצמת א"ע ושורה בדבורו בפיו כדאי' בס' יצירה קבען בפה ואם הדבור הוא כך מה הוא עולם המחשבה ועוד אורות מצוחצחות אשר א"ס וחקר כשיתחיל לחשוב יאמר בלבו כי זה צמצום עולם המחשבה במוח מדת חו"ב עולם גדול כזה ראוי לבייש לפניו:
18
י״טכתב הרב הקדוש הגאון המחבר מ' יעקב יוסף הכהן ז"ל וז"ל. הקשה מורי ע"פ ואהבת את ה' מה זה לו ית' לתועלת שנאהבנו יתוש כמונו אם יאהב למלך גדול ונורא מה זה נחשב לכלום. ושמעתי ממנו פירוש נפלא על קושיא זו כי בריאת העולם היה ע"י דין שהוא סוד הצמצום כנודע לכך דיני ויסורי האדם הם גוף אל הנשמה וחיות הרוחניות וכשאדם מקבל היסורין באהבה ובשמחה שהוא בחינת החיות והרוחניות הוא מקרב ומקשר ומדבק הגוף אל הנשמה שהוא החיות והרוחניות ונתבטל הדין וח"ו בהיפך רואה הגוף שלו מן החיות לכך אמר עצה היעוצה לאדם ואהבת את ה' אלהיך שהוא בחינת דין לקבלו בשמחה ולקשרו אל הוי' שהוא הנשמה ע"י ואהבת והבן ודפח"ח:
19
כ׳עוד יש לתרץ ע"פ ואהבת קושיית מורי הבעש"ט זלה"ה וע"פ מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה קושיית הפילוסופין כי המלך ב"ו א"צ לצוות כי מעצמו יראין מלפניו וגם הקב"ה א"צ לצוות על היראה זו יראת העונש שמעצמן יריאין מעונש המיתה ויסורין הגם כי יש רשעים שגם מעונש מיתה ויסורין אין יראים הטעם הוא שאותן רשעים כבר הם מתים בחיים ואם היראה הוא להם מחמת מיתה ועוני א"כ כשכבר מתים סר היראה מהם שאהבתם ויראתם היה תלוי בדבר בטל דבר בטילה אהבה ויראה שלהם משא"כ הצדיקים שיש להם אהבה ויראה פנימית אשר על זה באו הכתובים ואהבת את ה' אלהיך שהוא לאהוב היסורין ועוני החשוב כמת וגם ליראה את ה' אלהיך שהוא גם אחר שבא ופגע בו מדה"ד ועל כרחך היא מצד כבודו וגדלו ית' שאין הפסק לאהבה ויראה זו:
20