כתונת פסים, בהעלותךKetonet Pasim, Beha'alotcha

א׳בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וגו' (ח, א-ב). והספקות, א' דאמר בהעלותך ולא בהדלקתך. ב' למה אל מול פני המנורה דווקא, ודרשת חז"ל ידוע. ג' יאירו ששת הנרות הל"ל. ד' איך מצוה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן, כי המצות נצחיים הם כאשר זכרתי מזה במקום אחר. ה' ויעש כן אהרן, מהיכי תיתי שלא יעשה צווי המקום. ושאר ספקות זכרתי במקום אחר.

ב׳ולתרץ זה נבאר משנה באבות (פ"א מי"ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם. וכבר זכרתי ביאור משנה זו על דרך הפשט בספרי הגדול, יעו"ש.

ג׳וכעת נראה לי להזכיר קצת ספקות, א' דהל"ל אמר רבן שמעון בן גמליאל וכולי. ב' דהיפך רבן שמעון בן גמליאל סדר הפסוק. ג' פתח בג' וסיים בא'. ד' הקשה רבינו יונה, מובא בבית יוסף בטור חשן משפט סימן א', הא יש ג' דברים אחרים שהעולם עומד עליהם, על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), וכי תימא כתירוצו - אלו ג' דברים היה סיבת בריאתן, ואחר כך ג' דברים אלו העולם קיים עליהם וכו', וזה אינו, דהקשה הבית יוסף דאלו שהי' סיבת בריאתן מכל שכן שיוכלו לקיימן וכו', יעו"ש.

ד׳לבאר זה, נבאר מדרש פ' בראשית (בר"ר ב, ה) והארץ היתה תהו ובוהו (בראשית א, ב) אלו מעשיהם של רשעים. ויאמר אלקים יהי אור (שם א, ג) אלו מעשיהם של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהן חפץ וכו', כיון דכתיב (שם א, ד) וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ וכו'. והוא תמוה, מהיכי תיתי שיחפוץ במעשה הרשעים. וכבר כתבתי במקום אחר מה ששמעתי בשם מהרי"ל פיסטניר, יעו"ש.

ה׳לבאר זה, נבאר עוד מדרש אחרי זה (בר"ר ג, ח), ויהי ערב (בראשית א, ה) אלו מעשיהם של רשעים, ויהי בקר (שם) אלו מעשיהם של צדיקים וכו'. ופירוש יפה תואר שם וכו'.

ו׳ולי נראה לבאר זה בחדא מחתא, דודאי כמו שיש ג' דברים הנ"ל המקיימין את העולם, כך הפוכן של ג' דברים מחריב העולם, היינו היפך דין בדלית דין ודיין, ושקר היפך האמת, והיפך השלום היינו (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאשמו, ודורו של אחאב ושאול יוכיחו. אמנם מצינו לפעמים ג' דברים המחריבין מקיימין, וג' דברים המקיימין מחריבין, והכל לפי מעשה וכשרון בני אדם, העושין לשם שמים או לאו.

ז׳וז"ש גדולה מעשה השלום, אמרו עליו כשהי' מרגיש ב' בני אדם שנתקוטטו יחד הולך אצל אחד ואמר הרי חברך מתחרט וכו', וכן הולך אצל חברו וכו'. והקשה, שחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה.), ואיך הי' מוציא שקר מפיו. והתשובה, כי השלום חשוב מן האמת, והראי' במשנה אחרונה, ולזה ראוי לשנות מפני השלום. עוד י"ל, כי הכזב והחנופה הם הנושכים וסמים הממיתים הצריכים מאד לתרופות, ולא ימסרו כי אם ביד נאמן וחסיד שיבטחו בו שלא ימית הבריות, כך אלו המדות הרעות אסור להשתמש בהם כי אם המבקשים להחיות הנפשות. וזש"ה (משלי כד, כד) אומר לרשע צדיק אתה וגו' ולמוכיחים יונעם, ר"ל כי אין בכל המדות מדה פחותה ורעה כמותה, וביד הכהן המוכיח היא מדה עליונה מאוד כדי להשיב רבים מעון, ולזה תבא עליו ברכות טוב, היפך יקבוהו עמים, וכן יש להקיש על זה במדות האחרות, עכ"ל.

ח׳ובדין נמי אמרו בש"ס דבבא מציעא (ל:): והודעת להם את הדרך ילכו בה וכו' (שמות יח, כ) לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דברים על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.

ט׳וכן למען השלום מותר לשנות ולומר שקר, וכן היפך השלום חלק לבם, ישתמש בו בעת הצורך, כמו שכתב מהר"י יעבץ במשנה (אבות א, ז) הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, והקשה, הא הרשע חמור מן הרע, ואיפכא הל"ל. והתשובה, ששכונת הרעים וכו', אמנם הרשע אין להתרחק ממנו כי יהפך לך לאויב ויזיקך, אבל תדבר עמו בשפת חלקלקות ואל תתחבר עמו במשא ומתן וכו', יעו"ש.

י׳ובזה מבואר קושיא שהקשה במדרש שמואל (אבות פ"ב מ"א) רבי אומר איזהו דרך ישרה וכו', ורבי יוחנן בן זכאי אמר, צאו וראו איזה דרך טוב שידבק בו האדם (אבות פ"ב מ"ט) וכו', ובארתי בפרש' אמור יעו"ש. ולדברינו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי הכזב והחנופה וכיוצא, סמים הממיתים וצריכין לתרופה, ולא ימסרו כי אם ביד נאמן וחסיד וכו', וז"ש איזה דרך ישרה שיבור האדם, ונ"ל פן יבור הכזב והחנופה, לכך אמר לשלול זה, רק שיהי' תפארת לעושים ותפארת מן האדם, והיינו בתחלה, אבל אחר כך כאשר נתדבק בטוב ונתרחק מרע רשאי לעת הצורך, וכרבי יוחנן בן זכאי שאמר צאו וראו איזה דרך טובה שידבק האדם בה בתמידות, אמנם אם לפעמים יצטרך להשתמש במדות רעות לפי שעה לשם שמים, ודאי הרשות נתונה, וכמ"ש ולמוכיחים יונעם, וק"ל.

י״אובזה יבואר משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) כיוצא בו עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי (במדבר כא, ח), וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו ניזוקין. ויש להבין, הא התמיה היא רק וכי נחש (מחיי') [מחי'], ול"ל וכי נחש ממית, דודאי ממית הוא, וקשה קיצור וסתירה, קיצ[ו]ר בסיפא וסתירה ברישא. ולדברינו אתי שפיר, דר"ל כי הכזב והחנופה שהוא נחש הממית, איך ישתמש בו לרפואה שיהי' נחש מחייה, דבר סותר ותימה. ומשני, במכוון לשם שמים, שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים, וגם אם ישתמש בדברים של נחש הממית שצריך לרפואה, יהיו מתרפאין וכו', וק"ל.

י״בובזה יובן מדרש הנ"ל, והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים, היפך דין ואמת ושלום, שהוא אין דין, ושקר, ולב חלקות. ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, ר"ל דין ואמת ושלום שהן מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהן חפץ, כי לפעמים על ידי הכזב והחנופה ושאר מדות רעות, שהם מעשי הרשעים ישתמש בהם להחיות הנפשות, כמו כהן המשנה לעשות שלום, וכיוצא בזה. כיון דכתיב וירא אלקים כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ יותר, ר"ל כשהעושה הוא צדיק אז הכל לחפץ ורצון ה' יתברך, גם מדות הרשעים כשהצדיק עושה לשם שמים. ואינו חפץ במעשיהן של רשעים, כשהעושה הוא רשע, אף שיכוין לשם שמים, כמ"ש מהר"י יעבץ שלא ימסרו הדברים כי אם ביד נאמן וחסיד וכנ"ל.

י״גאך שלא יטעו לפרש כפשוטו, ואינו חפץ במעשיהם של רשעים כלל, גם כשהעושה הוא צדיק ומשתמש בו להחיות הנפשות בו, לכך ביאר המדרש אחר כך יותר, ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים, ויהי בקר אלו מעשיהם של צדיקים, יום אחד - שמעשה שניהם נקראים יום אחד, והא כיצד, אלא שמע מינה כשמעשה הרשעים הוא ביד צדיק נעשה יום אחד, שנעשה מן ערב בקר יום אחד, ושפיר אמרו חז"ל, שהצדיקים מהפכין חשך ודין לבוקר ורחמים, והבן.

י״דובזה יבואר מדרש תנחומא פ' קרח (סי' ג) בקר ויודע ה' (במדבר טז, ה) אם יכולים אתם להפוך בקר וכו' שנאמר (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר, יעו"ש, והוא תמוה. ולדברינו אתי שפיר, דוודאי קשה על קרח ועדתו שהיו כולם קדושים, איך עלתה על לבם לחשוד משה רבינו ואהרן עליהם השלום, ששקר הוא שלא צוה הקדוש ברוך הוא להיות משה מלך ואהרן כהן גדול. וצ"ל, מאחר שראה אהרן משתמש במדת שקר לעשות שלום, גם שהוא נגד חותמו של הקב"ה, שנקרא אמת, סבר שמא גם זה שקר. וזה שהשיבו משה בקר ויודע ה', ר"ל מדכתיב ויהי ערב זו מעשה רשעים, ויהי בקר זו מעשה צדיקים, יום אחד ששניהם נקראים יום אחד, שחפץ ה' גם במעשי הרשעים כשהוא ביד הצדיקים להשתמש בו להחיות נפשות שרי, והבן.

ט״וובזה יובן, אף על פי שעל שלושה דברים של שמעון הצדיק העולם עומד, ר"ל העולם סתם, בני עולם, דברים כמשמען, שעמידתן על תורה ועבודה וגמילות חסדים, מכל מקום רבן שמעון בן גמליאל חידש לומר שגם שהפוכן הוא חרב[ן] העולם, מכל מקום הצדיקים רשאין להשתמש בהפוכן, ולכך היפך הסדר, וז"ש רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, ר"ל שישתמש בדין ואמת כשהוא למען השלום, אבל כשיהי' דין ואמת לא יהיה שלום אז רשאי להשתמש בהפוכן, לומר שקר לשנות מפני השלום, וכן לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו על דין תורה וכו' ולא עבדו לפנים משורת הדין (ב"מ ל:), וכן היפך השלום לדבר בשפת חלקות עם הרשע, כמ"ש מהר"י יעבץ.

ט״זומרומז בפסוק אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם, ר"ל אף על פי שמצוה להעמיד על האמת ומשפט ושלום, מכל מקום אם לפעמים יצטרך הצדיק להשתמש בהפוכן וכנ"ל, הרשות נתונה. וז"ש שפטו בשעריכם, ר"ל שישפוט בשעור שכלו הקודש לכלכל דבריו במשפט ולשער במאזני משפט איך ישתמש בדברים הממיתים להחיות הנפשות, ואז מותר לאדם נאמן וצדיק, והבן. וכן כתוב בזהר (ח"א קג:) נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג) בשיעורין דילי' וכו', יעו"ש.

י״זהעולה מזה, שיש ג' קני מנורה משמאילים, אין דין, ושקר, ושפת חלקות, המחריבין העולם, ומכל מקום הרשות נתונה לאהרן הכהן וכיוצא בו שהוא נאמן וחסיד, להשתמש גם בג' קני מנורה שמאלים להחיות הנפשות, כמו שהיא באמת מדת אהרן מכבר, לשנות ולומר שקר מפני השלום וכיוצא.

י״חובזה יובן דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה. ר"ל דווקא אהרן וכיוצא שהוא חסיד ונאמן להעלות ג' נרות שמאלים גם כן אל מול פני המנורה, לשם שמים, שה' יתברך הוא פני המנורה בסוד פניאל, אז יאירו שבעת הנרות, גם השמאל נכנע לימין, להאיר כמו ג' ימינים, באופן שכל שבעת הנרות יאירו בסוג אחד שנעשה מן ערב ובקר יום אחד, והבן. וז"ש ויעש כן אהרן, שכבר מדתו הי' כך להשתמש בשמאל לשם שמים מפני השלום וכו', ואתי שפיר.

י״ט(שייך לדף הקודם)

כ׳ובזה קל נקל לבאר (אבות פ"ו מ"א) רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ובזה נבאר (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה, לשון עתיד, מה שאין כן אמרי פי לשון עבר. ונראה דכתב הזהר (ח"א קפב.) הצדיק אבד (ישעיה נו, א) אבוד או נאבד לא כתיב, אלא אבד, שהצדיק אבד השפע שמשפיעין לו כשיש מקבל, מה שאין כן וכו', יעו"ש בפ'. ובזה יובן, רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, נכנס דברי מוסריו באזני השומעים, כמו שכתב היעבץ, משמח הבריות וכנ"ל, וכשיש מקבלין מוסר משפיעין לו דברים הרבה להשפיע למקבלין מוסר, וז"ש זוכה לדברים הרבה, כמו אלה הדברים (דברים א, א) שהם תוכחה ומוסר, וק"ל.

כ״אובזה יובן האזינו השמים ואדברה, ר"ל כשיש מקבלין מוסר להאזין דברי מילי דשמיא, אז משפיעין לו שעוד ואדברה לעתיד גם כן, מה שאין כן כשאין מקבלים מוסר ושומעין מרחוק, אזי אין משפיעין לו מחדש רק מה שכבר אמרתי, וז"ש אמרי פי לשון עבר.

כ״ביערוף כמטר לקחי, גימטריא קמח, ר"ל כד הקמח לא כלתה בגשמי וברוחני, כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו', והיינו בין למשמיעין משפיעין שפע כד הקמח, כ"ד ספרים לחם תורה, כתרגומו (אונקלוס דברים לב, ב) יבסם כמיטרא אולפנא, שנוח להם לשמוע מוסר. וגורם גם בגשמי ברכה - כשיש תורה יש קמח, וז"ש במשנה (אבות פ"ג מי"ז) [אם] אין תורה, לשמוע תורה, אין כד קמח ברוחני, למשפיע מוסר, וגשמי גם למקבלי מוסר, והבן דלכך התחנן משה יערוף כמטר לקחי, שיב[ו]סם ויערב להם לשמוע מוסר, ויהיו מטר וגשמי ברכה ונדבה, וק"ל. (עד כאן).

כ״גובזה נבאר משנה דאבות (פ"א מי"ב) הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ויש להבין ד' בחינות אלו דווקא. ב' דאמר מקרבן לתורה ולא אמר מלמדם.

כ״דהגם דקושיא זו ביאר החסיד מהר"י יעבץ (שם), כי הבריות אי אפשר שכולם ילמדו תורה, לכן אמר מכל מקום הקריבם לתורה כדי שיהיה להם חלק בה ויהיו מחזיקים בה, עכ"ל.

כ״הוקושיא א' לבד גם כן י"ל, דכתב החסיד הנ"ל שיש ד' חלוקות בשלום, רשעים גמורים שונאי שלום. בלתי גמורים, חפצים בו ובתנאי שיבוקש מחברו. צדי"ק[ים] שאינם גמורים, מבקשים אותו אבל כברוח חבריהם יברחו גם הם. צדי"ק[ים] גמורים, רודפים אחריהם. ולזו הכת האחרונה כוון הכתוב (תהלים לד, טז) בקש שלום ורדפהו, ר"ל שאם יברח תרדוף אחריו, עכ"ל. וז"ש ד' בחינות, נגד ד' חלוקות הנ"ל, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, נגד ב' בחינות צדיק גמור וצדיק שאינו גמור. ואינך ב' בחינות נגד רשע גמור ורשע שאינו גמור, כי רשע גמור גם שהוא שונא שלום, וכמים פנים אל פנים וכו' (עי' משלי כז, יט), מכל מקום לכבוד הבורא יתברך שברא בריות תהי' אוהב לבריות אלו גם כן. ורשע שאינו גמור החפצים בשלום ובתנאי שיבוקש מחברו, באמת תהי' אתה המתחיל לקרבן לתורה, וק"ל.

כ״ואמנם לפי מה שאמרנו לעיל שיש ג' קני המנורה מימין, ויש ג' קני מנורה משמאל, ואהרן הי' משתמש בג' שמאלים - בשקר, והיפך הדין, ושפתי חלקות וכו', מפני השלום וכו', שהי' מכוין לשם שמים שהוא אל מול פני המנורה, כנ"ל. ועוד דכתב בזהר בהעלותך דף (קנ"ג) [קנ"ב] (ע"א): ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט, ג), ויעשו, אמר רבי יוסי כל מאן דאתחזי עובדא לתתא כדקא יאות כאלו עביד לי' לעילא דהא בגיני' איתער וכו', יעו"ש. ושפיר הוי מול פני המנורה העליונה, והבן.

כ״זובזה יובן הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, ר"ל אם יהי' שלום כשיעשה היפך הדין, כמ"ש (ב"מ ל:) לא חרבה ירושלים וכו', אז יהי' אוהב שלום. וכן ורודף שלום, ר"ל אם על ידי השלום צריך לדבר שקר, כמו אהרן, יהי' רודף שלום על ידי השקר גם כן, גם שהוא היפך עמוד האמת. אוהב את הבריות, ר"ל אם יתרחק מהרשע יתרבה השנאה היפך השלום, ידבר בשפתי חלקות, כדי שיהי' אוהב את הבריות מה דאפשר. והיינו ג' קני מנורה שמאלים ישתמש בהם לשם שמים כדי לקרבן לתורה, וק"ל.

כ״ח•

כ״טעוד יש לומר מה ששמעתי ממורי, ומה בין תלמידי בלעם וכו' (אבות פ"ה מי"ט). והעולה משם, שיש ג' דברים מתלמידי אברהם אבינו מימין איש החסד, ויש ג' דברים מתלמידי בלעם משמאל, והצדיק משתמש גם בג' דברים של שמאל לשם שמים, שנקרא מול פני המנורה. ובזה יובן בהעלותך את הנרות וכו' (ח, ב), ר"ל כשיכוין בג' קני מנורה דשמאל לשם שמים, אל מול פני המנורה, אז יאירו שבעת הנרות, וק"ל.

ל׳•

ל״אעוד י"ל, דזכרתי לעיל בפ' ויקהל קושית הקדמונים צאו שלשתכם וכו' (במדבר יב, ד), למה קרא למשה וכו'. וביאורו על ידי הקושיא איך זכו ס' רבוא לנבואה בהקיץ, וצ"ל באמצעות המוכן תחול גם על שאינו מוכן וכו', יעו"ש. ובזה יובן, דנודע כי עולם הבנין יש בו ז' בחינות, וזה סוד בהעלותך את הנרות (ח, ב), שהם ז' בחינות, אל מול נר אמצעי המוכן אז יאירו שבעת הנרות, גם שאינו מוכן.

ל״ב•

ל״געוד יש לומר, דכתבתי בפ' נשא, ומה בין תלמידי אברהם אבינו [כו'] עין טובה (אבות פ"ה מי"ט), שיקבל באהבה וכו', יעו"ש. ובזה יבואר מאמר הזהר פ' נשא דף קמ"ח (ע"א) מאי דכתיב (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, אי הקב"ה חשבה לאברהם או אברהם להקב"ה וכו', תנא כה יהי' זרעך וכו' (שם טו, ה), משום דאתבשר בכ"ה, אף על גב דדינין מתערין מינה חשבה אברהם לצדקה דאיהו רחמי וכו'. ור"ל, אצל אברהם אוהבו שקבל באהבה גם מדת צדק הנקרא כה, דדינין מתערין מינה, וקביל באהבה, נעשה באמת רחמי, והבן.

ל״דוז"ש בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, לקבל השמאל בימין, אז יאירו שבעת הנרות, שנעשו כולן רחמי, והבן. ועיין לעיל בפ' נשא ביאור פסוק (תהלים טז, ח) שויתי וגומר.

ל״הוזש"ה (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ב' לבבות (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), ר"ל גם היצר הרע שהוא ג' דברים המחריבין, אצל אברהם היו הם המקיימים העולם וכו'^*הגה"ה ועל פי זה נבאר ש"ס דנדרים (לב:) אברם הוא אברהם, בתחילה השליטו על רמ"ג איברים ואחר כך על רמ"ח גימטריא אברהם. ופי' הר"ן והרא"ש שגם אברים שאינם ברשותו נתונים ברשותו וכו'. ור"ל בתחלה שהי' במדרגת בני עולם, נקרא אברם, רמ"ג איברים, מה שאין כן אחר כך וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א) שהשליטו ביצרו (בר"ר נט, ז), ר"ל גם במדת היצר הרע היה משתמש לשם שמים, ומצאת את לבבו נאמן (נחמיה ט, ח), לכך נקרא אברהם, שגם אברים שאינם ברשותו נתנין ברשותו, והבן. ואפשר שזה רמז (במדבר כה, ז) ויקח רמח בידו, שכל רמ"ח היו בידו ורשותו, גם אברים של היצר הרע נשתמש לשם שמים, ובזה וידקור שניהם - שחבר ברמ"ח שניהם, היצר הרע והיצר טוב, בשם אחד, שלא נקרא יצר הרע רק בשם יצר הטוב, והבן, יעוין שם וקל להבין., וקל להבין, יעו"ש. וז"ש (דברים ו, ה) ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך, ודרשו (ברכות נד.) בב' לבבות, ביצר הרע גם כן, והיינו כנ"ל, וק"ל.

ל״וועפ"ז נבאר משנה דאבות (פ"ב מ"י) הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכו'. והספקות רבו. וגם תואר ג' סוגים, נשיכה, עקיצה, ולחישה. וגם אור וגחלת.

ל״זונ"ל כי מעשה הצדיקים נקרא אור, כמ"ש וירא אלהים את האור כי טוב, אלו מעשה הצדיקים. וגחלת בלי אור הוא מעשי הרשעים. ובזה יובן, הוי מתחמם נגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, ר"ל אם אמנם גבי מעשי הרשעים שהוא ביד החכמים נקרא אור כי טוב, הוא בידם ולא ביד אחרים, לכך הוי מתחמם כנגד אורן, שהוא מעשה הצדיקים לעשות כמעשה הטוב שבידם. והוי זהיר בגחלתן, שהוא מעשי הרשעים ביד הצדיקים, שלא תכוה, כי הם יודעים איך להשתמש בו רק לשם שמים, מה שאין כן אתם תהיו נכוים בגחלתן.

ל״חשנשיכתן נשיכת שועל, ור"ל שזכרנו שיש ג' דברים המקיימין העולם, וג' דברים מחריבין, מכל מקום הצדיק מקיים בג' דברים המחריבין. וזה שזכר ג' בחינות נגד ג' דברים, א' דין, לפעמים הוא מחריב, וכאשר נוטה ומעקש הדין להיות נוטה לפנים משורת הדין מקיים העולם, כך שועל שיניו עקושות, כפירוש רש"י, ומכל מקום ביד חכמים נקרא נשיכת שועל פקח שבחיות (ברכות סא:), מה שאין כן לאחרים. ונגד ב', אמת, שהוא הראש, ושקר הוא זנב ועוקץ, כמ"ש בזהר (ח"ג קיט:) קולה כנחש ילך (ירמיה מו, כב) - בגלותא רישא אתכפיא וזנב שליט וכו', כך (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, והזנב שקר שליט, ומכל מקום ביד חכמים מפני השלום משתמשין בשקר כמ"ש בש"ס דכתובות (טז:) כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי ס"ל (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק, ובית הלל סבירא להו מותר לשנות וכו', וז"ש עקיצתן עקיצת עקרב, שיש לו ארס בזנבו הממית, כפירוש רש"י, ומכל מקום ביד חכמים על ידי סם הממית הם המחיין, מה אין כן לשאר אדם וכו'. ונגד ג', שלום, אם יתרחק מהרשע יהי' שנאה יותר, ומותר ללחוש ולדבר עמו בשפת חלקות שהיא לחש שרף, ולאחרים היא סכנת מיתה - חלק לבם עתה יאשמו (הושע י, ב). הרי כי כל דבריהם כגחלי אש - שיש בו תועלת למי שיודע להחם כנגדו, ויש בו נזק להכוות בו לפתי אשר ישתמש, כך דברי חכמים כנ"ל, ושפיר יש ליזהר כאמור, וק"ל.

ל״טוז"ש במשנה (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך וכו'. והכוונה, שאם יאמר הרשע למה ישתמש הצדיק במדת שלי, אני בעצמי משתמש במדת הרשע, לזה אמר אל תהי רשע בפני עצמך, כי מדת הרשע ביד הרשע הוא, מה שאין כן ביד הצדיק הוא טוב, וכנ"ל, וק"ל.

מ׳ובזה תבין הפסוק תהלים סימן נו"ן (יח-כב) אם ראית גנב וכו' פיך שלחת ברעה וגומר, אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה וגו'. בינו נא זאת שוכחי אלוק - שאין דעתו לשם שמים, כי אין ה' לנגד עיניו, ובזה פן אטרוף ואין מציל וגו', וק"ל.

מ״א•

מ״בעוד י"ל אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וגו' (ח, ב). על פי מה ששמעתי ממורי, מובא לעיל, ודברי פי חכם חן. ובזה ב[י]ארתי משנה (נדרים פ"ה מ"א) השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו'. ובזה יובן אל מול פני המנורה וכולי, מובא לעיל בהגה"ה, יעו"ש, וק"ל.

מ״ג•

מ״דעוד י"ל, ונבאר ספקות הנ"ל, וגם כפל דבור ואמירה, וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו' וזה מעשה המנורה וגו' מקשה היא כמראה אשר הראה ה' אל משה כן עשה את המנורה (ח, א-ד). והקשה האלשיך ל"ל וזה וכו'. ועוד דכבר אמר מקשה זהב וגומר, ול"ל שוב מקשה היא וגו'. וחז"ל (מנחות כט.) דרשו, שהוא אחד מן ג' דברים שנתקשה משה, ויש להבין, היפלא ממנו דבר, ולמה נתקשה באלו ג' דברים יותר מן כל חומרות התורה כולה.

מ״הועוד, כן עשה את המנורה, ולא כתיב מי עשה. וחז"ל דרשו, שנעשית מאליה. הגם דקושיא זו יש לתרץ לפי מ"ש בעקדה שער מ"ט, שהאדם השלם הוא ציור מנורה הטהורה וכו', וז"ש (ח, ג) ויעש כן אהרן, שעשה את עצמו מנורה וכו', יעו"ש. וא"כ הכי נמי י"ל כן עשה את המנורה, דקאי על משה ואהרן ושאר השלמים, עשה את עצמו נויי מנורה, להאיר אל מול פני המנורה העליונה, בסוד (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, שהאדם הוא מרכבה קדושה להאיר למעלה, ומשם לכל העולמות למטה, כאשר כתבתי במקום אחר כי אלקי"ם בשמים ואתה על הארץ וכו' (קהלת ה, א), יעו"ש.

מ״ואמנם להבין שאר הספקות. וגם כאשר הראה ה' את משה דייקא. נ"ל, דכתב ברעיא מהימנא (זח"ב קנז:), כי משה, שמו נתקשה לו, ר"ל כי אלו ג' דברים שנתקשה בהם מרומז בשם משה, ראשי תבות מ'נורה ש'קלים ה'חודש הזה וכו' (שמות יב, ב). אך דזה צריך ביאור, למה נתקשה באלו יותר מאינך.

מ״זאך נראה, כי במנורה הקשו הקדמונים מה שנאמר על פני המנורה יאירו, ודרשו חז"ל, כי ששת הקנים היו פונים אל מול נר האמצעי דאקרי פני המנורה. דקושיא למה הוא זה, וכי תימא כדרשת חז"ל שלא יאמרו (לאורו) [לאורה] הוא צריך, לכך היו פונים לנר אמצעי, אם כן גם על האמצעי הקושיא, כי מה צריך לו יתברך בה, וכמו שהקשה האלשיך, יעו"ש.

מ״חוכן בשקלים הקושיא והתמיה, שנאמר (שמות ל, יג) זה יתנו, שהוא מחצית השקל, והקשו רבים ושלמים למה יתנו מחצית ולא דבר שלם.

מ״טוכן החודש הזה לכם, שהקשו בש"ס פרק ג' דחולין (ס:) ובמסכת שבועות (ט.) וכו' בשביל שאמרה הלבנה דבר הגון, אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי עצמך, והוצרך לפייסה לחדשה, וזה שאמר החודש הזה לכם. וזהו שעיר ראש חודש, הביאו עלי כפרה וכו'. והוא תמוה ממה נפשך, למה מיעטה, ואם הוא כדין כפרה למה. והרשב"א האריך בזה, יעו"ש בפרק קמא דשבועות.

נ׳אמנם נראה, דאלו ג' דברים שנתקשה משה ומרומז בשמו, (וביארו) [יבוארו] בחדא מחתא, והתירוץ מרומז בשמו גם כן. וזהו שתחלת נבואת משה היתה הקריאה כפל משה משה (שמות ג, ד), לרמז כי הקושיא מרומז בשם משה וכאמור, וגם התירוץ מרומז בשמו שנקרא משה.

נ״אואגב נבאר המשך פסוקים אלו בפ' שמות (שמות ג, א-ד) ומשה היה רועה צאן יתרו וינהג את הצאן אחר המדבר וגו' וירא מלאך ד' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל וגו', ויאמר משה משה ויאמר הנני וגו'. עיין במקום אחר, מובא בספר יד יוסף ובספר זוודין לאורחא(ן), מה שכתבו בזה, יעו"ש. והעולה משם, כי הסנה עץ שפל וכו'. ומבואר בש"ס דערובין ונדרים (נה.:) כל המשפיל עצמו עולה לגדולה, שנאמר (ישעיה מ, ד) כל גיא ינשא וכו'.

נ״בובזה יובן, ומשה היה רועה וגו', מצד השפלות שהי' משה עניו שפל מכל אדם, זכה שהי' רועה ישראל, הם צאן יתרו, גימטריא תורה ועוד ה' יתירה, ה' חומשי תורה, כי הקדוש ברוך הוא נקרא תורה כמפורש בזהר.

נ״גוינהג את הצאן אחר המדבר, ר"ל כי המנהיג והרא"ש נקרא מדבר, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ח.) דבר אחד לדור, ור"ל אי רישא טוב אז כולו טוב, וז"ש וינהג את הצאן, שהנהגת הצאן אחר המנהיג והמדבר. וגם מדבר כפשוטו אתי שפיר, דדרשו חז"ל דנדרים הנ"ל, ממדבר מתנה (במדבר כא, יח) - שאם אדם משים עצמו הפקר כמדבר, לענין שפלות, אז התורה מתנה וכו'. וז"ש וינהג את הצאן אחר המדבר, במדה זו גם כן, שינהגו בעצמן הפקר כמדבר, ואז (ישעיה נז, טז) אשכון את דכא.

נ״דוירא אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה והשפלות, לכך הסנה איננו אוכל, כמ"ש בפרק ב' דברכות (יז.) ונפשי כעפר לכל תהי' וכו', וכתב מהרש"ל (שם) ואני שמעתי כי עפר הכל דשין עליו, והכל כלין, והיא מבלה והכל וכו', לכך מי שאוחז מדת השפלות אינו כלה, וכן בש"ס דראש השנה (יז.) מי שמשים עצמו כשיריים וכו'.

נ״העוד י"ל, דכתבתי במקום אחר, במקום שאין אנשים כולם חשובים וראשים, אז השתדל להיות איש ראש ומנהיג, שיהא דבר אחד לדור. מה שאין כן כשהושוו קטן וגדול מצד גסות רוח, היפך השפלות. וז"ש וינהג את הצאן אחר המדַבר, אם יש דבר אחר לדור, ולא מדברים ומנהיגים רבים, והוא שהיו במדות השפלות הנמשל לסנה, לכך וירא אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה, שהיא מעלת השפלות.

נ״ווז"ש והסנה איננו אוכל וירא ה' כי סר לראות וכו' במעלת הסנה דווקא איננו אוכל, אז השיבו משה משה - מה שהוקשה לך ג' דברים בראשי תבות משה, שהם מנורה שקלים החודש הזה לכם, מתורץ על ידי משה, גם כן ראשי תבות משה, כמ"ש בזהר מה שהי' הוא שיהיה, ר"ל כמו בגאולה ראשונה כאשר הי' להם רועה אחד אז נגאלו, וכמ"ש ומשה הי' רועה, ומוכן לגאולה וגו', והכל על ידי השפלות, וזה שנגלה בסנה וכנ"ל, כך בגאולה אחרונה כאשר יהיה להם רועה אחד אז יגאלו, היפך החורבן שהושוו קטן וגדול (שבת קיט:). וזהו שאמרו בחלק (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שיכלו גסות הרוח, ואז יהי' להם רועה אחד, גם כן משה.

נ״זובזה מבואר קושית ג' דברים הנ"ל, רמזו שהיו כולם פונים אל מול פני המנורה שהוא נר האמצעי, כי ראש שבדור נקרא נר אמצעי, שהוא ממוצע בין יתברך לבין אנשי דורו להמשיך השפע על ידו, וכמו שכתבתי במקום אחר יעו"ש. ובא הרמז, שיהי' דבר אחד לדור, שיהיו כולם פונים לימין לנר אמצעי, ולא שיהיו אלו פונים לכאן ואלו פונים לכאן, שזה בונה וזה סותר, שהוא על ידי שהשוו קטן וגדול שגורם חורבן וכנ"ל.

נ״חוזהו הוא עצמו הטעם מחצית השקל ולא דבר שלם, כמו שתירץ מהר"ש אלקבץ (שם באלשיך פ' כי תשא), כי כל אחד נקרא מחצה ובהתחברו עם חברו נקרא שלם וכו', עיין זה במקום אחר וכו'.

נ״טוזה ענין הלבנה שאין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת מאור השמש, והיא סברה שזה האור הוא של עצמה, ולכך אמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ובאמת זה אינו, כי הכל אחדות אחת, ולכך נקרא מאור הגדול ומאור הקטן, שיקבלו הארה זה מזה ויהי' הכל אחדות אחת, והיא סברה שהם ב' אורות וראוי שיהי' לכל אחד מדור בפני עצמו, וזהו שאמרה אי אפשר לשני מלכים וכו', עד שהראה לו הקב"ה שזה טעות. והראיה, לכי לעצמך, ואז נתמעטה וראתה מפורש שאין לה אור בפני עצמה. אלא דאכתי סברה שנתמעט אורה עבור עונש, וזה שאמרה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון יתמעט אורי. ובאמת אין זה עונש, כי גם מתחלה לא הי' לה אור עד שהראה לה (מיעוטא) [מיעוטה], וז"ש הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח להראות לה מופת מ[י]עוטה, והבן. וז"ש נקראו הצדיקים על שמך, דוד הקטן וכו', ר"ל שיהיה כל אחד מקטין ומשפיל עצמו לקבל אור מן חברו, וכמ"ש (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, וק"ל.

ס׳ובזה תבין ש"ס דבבא בתרא (עה.) זקנים שבדור אמרו, פני משה כפני חמה, ר"ל שהוא דור דעה ואחדות, וידעו כי משה הי' כפני חמה, שהכל מקבלין אור ממנו. מה שאין כן הדור שאחריו סברו פני יהושע כפני לבנה, שסברו דורו שיש אור בפני עצמו, כמו שסברה הלבנה. ואם כך טעו הדור בימי יהושע, מכל שכן הדורות שאחריהם, א"כ אוי לאותה בושה, והבן.

ס״אולכך בא הצווי החודש הזה לכם, שיראו לקבץ אור מן נר אמצעי, כמו הלבנה שמקבלת אור החמה, והוא על ידי אחדות וכנ"ל, ולא יטעו בטעות הלבנה, והבן.

ס״בובזה יובן, וידבר ה' אל משה לאמור, ר"ל דבור הוא קשה, ר"ל מה שנתקשה משה בג' דברים המרומז בתיבת משה, מנורה שקלים החודש, לאמור - לתרץ לו ולפרש הדבר היטב, כי הכוונה - דבר אל אהרן, ר"ל שיהי' אחדות, דבר אחד לדור, והוא ראוי לאהרן כמ"ש במשנה (אבות פ"א מי"ב) הוו מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו', ואז ואמרת אליו בהעלותך את הנרות - שיזכו לעלות במעלת השלימות ואחדות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ר"ל שיהיו הכל פונים אל נר האמצעי.

ס״גויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, שסבר כי משה הוא פני המנורה ולא הוא, וזהו שבחו להגיד שלא שינה (ספרי ורש"י במדבר ח, ג), כי גם כוונת ה' יתברך הי' על זה המכוון.

ס״דוזה שאמר וזה מעשה המנורה מקשה הוא, ר"ל שנתקשה בזה, שהיא אחד מן ג' דברים. עד [כ]אשר הראה ה' את משה, ר"ל מ'ה ש'הי' ה'וא שיהיה, כמו על ידי אחדות שבא משפלות זכו לגאולה ראשונה ומשה הי' רועה אחד, כן עשה את המנורה בעבר לעתיד, שיהיו הכל פונים אל נר האמצעי, וזהו ע"י אליהו והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג, כד), והבן.

ס״ה•

ס״ועוד י"ל ביאור בהעלותך אל מול פני המנורה וגו' (ח, ב). דכתבתי במקום אחר ביאור העמידני על רגל אחת וכו' (שבת לא.), עם ביאור פסוק (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון. העולה משם, כי החיות רצוא ושוב מטעם הנהגת הספירות, שיש קטנות ראשון וקטנות שני וגדלות ראשון וגדלות שני, והאדם נק' ג"כ כמו בעולם שנה נפש.

ס״זותקנה לזה, ששמעתי ממורי ביאור פסוק (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, כי בקטנות נקרא א[דם] אחור ובגדלות נקרא קדם, וניקשר מדרגת אחור אל הקדם, כשיבא אל הגדלות יחד שניהם עולין יפה, ועיין במקום אחר, ודברי פי חכם חן.

ס״חבחינה ב', כי כל זה אם יזכה לבא למדרגתו הגדלות אז נקשר כאמור, אמנם בינו לבינו, שיש כמה אנשים שנשארו בבחינת הקטנות, וכאשר שמעתי זה ממורי. לכן עצה היעוצה כאשר שמעתי ממורי גם כן זה, אם יודע שהוא במדרגות הקטנות, ונותן הדעת להעלות מדרגה זו שהיא גם כן במידות עליונות, אז נמתק עין מנצפ"ך וטוב לו וכו', הרי בחינה ב'.

ס״טאמנם יש עוד בחינה גימל, שנופל בגדר השכחה, ואינו יודע לייחד ולהעלות מדרגה זו, וכמ"ש ביאור ואנכי לא ידעתי (בראשית כח, טז) שאם ידעתי לא ישנתי וכו' (רש"י ז"ל עה"פ), ר"ל שאם ידע ליחד מדה זו לא הי' נקרא שינה, וכמו ששמעתי ממורי זלה"ה גם כן ואנכי הסתר אסתיר וגו' (דברים לא, יח), ר"ל שאסתיר ממנו ולא ידע שהוא בהסתרת פנים וכו', ודברי פי חכם חן.

ע׳ובזה יובן בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ר"ל כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), בסוד ז' ספירות שנתגלגל האדם כמו שביאר מורי, מובא לעיל יעו"ש, או ז' מדרגות של ספירת העומר, לכך יכוין להעלות כל המדרגות בין קטנות ראשון וגדלות שני וכו', שהם ז' המדריגות הנזכרות בספירת העומר, יעו"ש, אל מול פני המנורה - לה' יתברך שהוא פני המנורה, ואז יאירו שבעת הנרות כאמור, והבן, ועיין מזה במקום אחר.

ע״א•

ע״בעוד י"ל ביאור פ' בהעלותך וגו' (ח, ב), דשמעתי ממורי פירוש על מה שהקשה הרמב"ן בפ' בחקותי (ויקרא כו, יא) ולא תגעל נפשי אתכם, הא גם כשעוברין רצונו כתיב (שם פ' מד) וגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו', ומכל שכן בעושין רצונו כמ"ש (שם פ' ג) ואם בחוקותי תלכו וגו', ולא תגעל נפשי אתכם ל"ל. וביאר הרמב"ן, כי הוא מסודי התורה, אמר ונתתי משכני בתוככם, ונפש מן המשכן לא תגעל אתכם, לשון הגעלה וכו', יעו"ש.

ע״גופירוש הדברים, כי השכינה נקרא אש אכלה המכלה הכל כשאינה ביחוד למעלה עם אש חוורא, עיין במקום אחר וכו'. והענין, כי יש ראייה ודבור ושמיעה והלוך ומשמוש וכו', וכאשר מייחד זה למעלה, לידע שהם אברי השכינה, אז מעלה כל המדרגות, כגון כל הדבור שדבר כל היום ההוא יכוין להעלות על ידי דבורי תורה והתפלה של היום ההוא, וכן הראי' והשמיעה והלוך יכוין להעלות ולקשר הגשמי ברוחני. מה שאין כן כשאינו יודע זה, אז מכלה כל הדבור והראי' והשמיעה, וזה סוד ולא תגעל נפשי אתכם להשחית ולכלות, כמו הגעלה המכלה איסור שבתוך הכלי, והטעם כי ונתתי משכני בתוככם לייחד הכל, וכמו שכתב הזהר (ח"א נא.) ואתם הדבקים בה' וגו' (דברים ד, ד) ומכל מקום כולכם חיים וכו' יעויין שם, ודברי פי חכם חן.

ע״דובזה נראה לי לבאר פירוש המשנה באבות פרק ה' (מ"ח) שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות וכו'. ויש להבין, מהו גופי עבירות דקאמר.

ע״הונ"ל לבאר משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר. והענין דכתב בספר יצירה (ד, יב) ז' שערים בנפש אדם, ב' עינים ב' אזנים ב' נקבי האף והפה וכו'. ובתיקונים אמרו שהאדם הוא ציור מנורה ובו ז' קנים, יעו"ש.

ע״וובזה יובן אל תהי בז לכל אדם, והיינו כשהוא מפליג לכל דבר, שלא להעלות ולחבר למעלה אותו הדבר, הן ראיי' ושמיעה ודיבור שהן כללות האדם, ז' קני מנורה, וז"ש שאין לך דבר שאין לו מקום. ואז כאשר מתייחד אברי השכינה למעלה, אשא תכלא עם אשא חוורא, אז נקרא אדם, חבור זכר ונקבה נקרא אדם, מה שאין כן בלי התחברות לא נקרא אדם. וז"ש אל תהי בז לתואר אדם, והוא שעל ידי שאל תהי מפליג לכל דבר, והבן.

ע״זובזה יובן בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת וגו'. ר"ל אהרן שושבינא דמטרוניתא, המייחד ומעלה אברי השכינה לחבר אשא תכלא עם אשא חוורא, להעלות דבור הפה והראיה והשמיעה, ז' קני המנורה הגשמיים, לקשרן ולהעלותן לחברן ברוחני אל מול פני המנורה, אז יאירו שבעת הנרות, שנעשה הגשמי רוחני. ויעש כן אהרן, להגיד שבחו שלא שינה, כי מדת אהרן הי' בזה מקדמת דנא להעלות ולחבר הגשמי ברוחני, והבן.

ע״חוהנה אמרנו, כאשר אינו מקשר הגוף והגשמי של דבור וראי' ושמיעה וכו' אל הרוחני והנשמה, אז מכלה הכל, שהוא עצם הפורעניות. ובזה יובן שבעה מיני פורעניות באין לאנשי עולם, על שבעה גופי עברות, ר"ל שנשאר בגוף וגשמי שלא ידע להעלותן ולקשר הגוף אל הרוחני, ונשאר העברה עם הפורעניות, מה שאין כן היודע להעלות ולקשר גופי העברות אל הרוחני, נעשה מזדונות זכיות, ומעונש ומפורענות נהפך לרחמים ולזכות ושכר, והבן.

ע״טובזה נראה לי לחשוב מה ששמעתי ממורי פירוש הש"ס (יומא פו:) זדונות וכו'. וטעם שנקרא חטא. כי כבודו יתברך מלא כל העולם, כביכול גם המקום החטא והתענוג של החוטא נמשך מתענוג העליון וכו'. והנה יש מדה הנקרא חמדה, אשר ממנו יתברך מתפשט בכל הנבראים אדם ובהמה וחיות ושרצים וכו', כאשר החוש מעיד על זה, ובכל אחד מהחמדה יש בחינת הוי"ה אדנ"י, כי החמדה קודם שנפעל הוא הוי"ה ואחר הפעולה נקרא אדנ"י, הרי חי"ת מן חטא, שהם ח' אותיות של ב' שמות הנ"ל, ובתוכו יש טוב הגנוז בתוכו, הרי אות ט' מן חטא, ואות א' מובלע בו הרי חטא. והנה יש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ואחד מהם קל וחומר וכו', והנה על ידי התעוררות זו החמדה למטה נתעורר מדה זו למעלה בקל וחומר וכו', רק הקליפה של החטא היא מסך מבדיל ומפסיק מלהתעורר הטוב למעלה, כי אם אחר ששב בתשובה ונסתלק חלק הרע והקליפה ונשאר רק טוב הגנוז, ואז נתעורר גם הטוב שלמעלה, ולכך זדונות נעשו כזכיות, ובלבד שהי' הזדון לתאבון ולא להכעיס, אז נעשו זכיות, ודברי פי חכם חן.

פ׳•

פ״אבפסוק ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעינים, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך (במדבר י, כט-לב). והספקות זכרם האלשיך, יעו"ש.

פ״בונבאר ש"ס פרק ה' דמנחות (נג:) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, יבא טוב זה משה, דכתיב (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ויקבל טוב זה תורה דכתיב (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו', מטוב זה הקב"ה דכתיב (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל, לטובים אלו ישראל, דכתיב (תהלים קכה, ד) הטיבה [ה'] לטובים וכו'. וזה צריך ביאור.

פ״גונבאר ש"ס דשבת פרק כל כתבי (קיח.) אמר רבי יוחנן, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, לא כאברהם שנאמר בו (בראשית יג, יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכו', אלא כיעקב וכו'. ורבו בזה הספ[י]קות, וכתבתי מזה במקום אחר.

פ״דוכעת נראה לי דשמעתי בשם מורי ביא[ו]ר פסוק (בראשית כח, יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך ופרצת ימה וקדמה וגו'. ודרשו חז"ל פרק ז' דחולין (חולין צא:) שוכב עליה, מאי רבותיה, אמר רבי יצחק מלמד שקיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו שתהא נוחה ליכבש לבניו, עד כאן. והקשה מהרא"ם למה הוצרך לקפלה ולא סגי בהבטחה לבד שתהא נוחה לכבוש, ומשני שיש הפרש בין הכח והפועל וכו'. והקשה מהרש"א (חולין שם), אם כן מנין לנו שהקפ[י]לה הי' שתהא נוחה לכבוש, דהא לא קשיא לן אלא מאי רבותא, ואימא רבותי' טובא, שנתן לו כל א', וקפלה תחתיו שתהא הבטחה בפועל. ותירץ, שהיו ב' הבטחות, א' על הנתינה, והבטחה ב' בקיפול שתהא נוחה לכבוש וכו', יעו"ש.

פ״הולפי מה שביאר מורי בזה מבואר כל הנ"ל, דכבר כתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (סוטה מז.) חן מקום על (יושביה) [יושביו] וכו', דאיתא בפרק ה' דברכות (לא.) אמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב (ירמיה ב, ו) ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם [שם], וכי מאחר שלא עבר איש לא ישב שם, אלא לומר לך, כל ארץ שגזר עלי' אדם הראשון נתישבה וכל ארץ שלא גזר וכו'.

פ״וולהבין זה, י"ל דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, בפרי עץ חיים דף י"ב ודף מ"ה, כי על ידי חטא אדם הראשון נפלו כל הניצוצות של הנשמות קדושות בתוך הקליפות, ונתערב טוב ברע, וצריך לבררן על ידי התורה והעבודה והמצות של בני אדם בעזר וסיוע העליון השכינה אשר עמהם, בסוד (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים, ואז מתבררין ועולים בבחינת מיין נוקבין וכו'. ולכן הוצרך גלות ישראל בכל ע' אומות, שנפלו שם הניצוצות, וצריך כל אחד מישראל לגלות שם במקום שיש שם הניצוצות משורש נשמתו, להוציאן ולבררן, רק במצרים נאמר (שמות יד, יג) לא תוסיפו לראותם, לפי שנאמר (שם יב, לו) וינצלו את מצרים, כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט:), ולא נשאר בה שום ניצוץ קדושה, והי' שם גלות השכינה לגמרי וכו', יעו"ש.

פ״זוזהו שדרשו חז"ל ואתנה לכם את טוב ארץ [מצרים], ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופם לעשותה כמצולה שאין בה דגים וכו'. והכונה שיבררו בארץ מצרים כל חלק הטוב שנתערב בין הרע והקליפות שם.

פ״חוהכל על ידי הדעת והמחשבה, וכמ"ש במחשבה אתברירו, והוא על ידי משה שנקרא דעת שבקדושה, הנקרא טוב, וכמ"ש בליקוטי תורה פ' שמות, ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב), דאמרו חז"ל (ספרי דברים לד, י) ולא קם עוד נביא בישראל כמשה וכו', אבל באומות העולם קם, כי משה ובלעם הם סוד הדעת, זה בקדושה וזה בטומאה, ותחלה נתערב טוב ורע על ידי חטא אדם הראשון וקין והבל, ואחר כך ניתקן ויצא משה טוב לבדו. וז"ש ותרא אותו כי טוב הוא, ונפרד ממנו בלעם השקול כמשה בדעת של הטומאה, וז"ש (במדבר כד, טז) ויודע דעת עליון וכו'. ודורו של משה נקראו דור דעה (ויק"ר ט, א) וכן בכל דור ודור משה בתוכם להשלימם וכו', יעו"ש.

פ״טונודע, כי מקום נפילת הנצוצות הוא בקליפת נוגה, כמבואר בעץ חיים, יעו"ש. גם נוגה גימטריא חן. ובזה יובן חן מקום על (יושביה) [יושביו], ר"ל כי מקום שנפלו ניצוצות שורש נשמתו בקליפת נוגה הנקרא חן, יש לו חן המקום על (יושביה) [יושביו], כדי לברר שם ניצוצין שלו מקליפת נגה, והבן.

צ׳ובזה מובן גם כן כוונת רבי יוסי ברבי חנינא, מקום שגזר אדם הראשון - שידע שנפלו שם ניצוצין מחטא אדם הראשון ונתערבים טוב ברע, שם גזר שיהא מקום יישוב, כדי שיבא שם מי שיש לו שם ניצוצין משורש נשמתו לברר ולהוציאן, והבן.

צ״אונחזור לביאור מורי הנ"ל, כי ענין נסיעת האדם ממקום זה למקום אחר עבור פרנסתו וכיוצא, משום שיש שם נצוצות שלו וצריך להוציאן משם ולבררן. ובזה יובן שקפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום לברר הניצוצין שלו, כי נכלל כל ארץ ישראל תחתיו, ויברר ניצוצין שלו במקומו, ודברי פי חכם חן.

צ״באמנם יש להבין, למה עשה כך ליעקב ולא לשאר אבות או אדם אחר. ונ"ל דשמעתי מוהר"ן פירש המשנה פרק א' דפאה (מ"א) אלו דברים וכו' כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום ותלמוד תורה כנגד כולם. והענין, כמו שיש בחינת שלום, וההיפך פ[י]רוד לבבות, בכללות העולם, כך יש בחינה זו בפרטות אדם אחד, בסוד עולם שנה נפש, ויש בו חלק פ[י]רוד ב' בני אדם, וכשרוצה יסיר הפרוד שבו ולהמשיך אחדות בעולם, והיינו בעסקו בתורה, וממילא הוא כך בפועל גם כן, וז"ש ותלמוד תורה כנגד כולם, ר"ל גם שיש מדרגה של שלום מכל מקום על ידי התורה מתקן הכל, ודברי פי חכם חן.

צ״גולי נראה כפשוטו, כמו שיש בחינת תיקון על ידי המעשה להמוני עם, כך יש בחינה זו עצמה בעסק התורה של תלמיד חכם, כי על ידי התורה נברא המעשה, שהוא כלי אומנתו של הקב"ה - שעל ידי התורה נברא העולם, וז"ש ותלמוד תורה כנגד כולם, והבן.

צ״דוהנה יעקב הוא בחינת התורה עצמו, וז"ש (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, ותתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ) שהתורה נקרא אמת, ואם כן יעקב יוכל לברר במקומו על ידי מה שאדם אחר צריך לילך במעשה, כי תלמוד תורה כנגד כולם^*הגה"ה ובזה יבואר משנה דאבות פרק ה' (אבות פ"ד מ"י) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח וכו'. ר"ל גם אם כוונתך לשם שמים, שמכוין בעסק לברר ניצוצין, ואז בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) שנעשה ייחוד וכו', מכל מקום טוב יותר לברר על ידי עסק התורה, והבן. ועל ידי זה יצא תועלת, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ר"ל דכתב במדרש שמואל בפרק ב' דאבות (מ"ה) פרי התורה ענוה, ופרי הזמן והסחורה הגאוה, וז"ש לא כל המרבה בסחורה מחכים וכו'. ובזה יובן, שאם ירבה בעסק וסחורה לא יוכל להיות שפל רוח, מה שאין כן אם ימעט בעסק ויעסוק בתורה אז יוכל לקיים הוי שפל רוח וכו', וקל להבין., ולכך ליעקב קפל כל ארץ ישראל תחתיו, דהיינו במקומו על ידי עסק התורה שהוא כנגד כל העולם, וזהו (בראשית כח, יד) ופרצת ימה וקדמה - ר"ל במקומך תברר כל ניצוצין שיש בד' רוחות העולם, ולא יצטרך לנסוע ממקום למקום להיות נטרד בעסק פרנסתו וכיוצא בזה לברר שם על ידי הלוכו ממקום למקום, כי תלמוד תורה כנגד כולם.

צ״הוזה שהאריך בש"ס, לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, הרי שהוצרך להלוך בארץ ממקום למקום כדי לברר, מה שאין כן ביעקב נאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה, שם נפלו כל נצוצין, וזהו נחלה בלי מצרים, והבן.

צ״וובזה יובן ש"ס דמנחות, יבא טוב וכו', כי כוונת התנא להורות תכלית האדם שמכוין בתורה ובמצות ועבודת ה' כדי לברר הטוב מהרע, בסוד ברור ניצוצין להעלות מיין נוקבין על ידי התורה והתפלה ומעשים טובים, בסוד תנו עוז לאלקים (תהלים סח, לה), שזה נקרא חסיד המתחסד עם קונו, כמ"ש (תהלים פו, ב) כי חסיד אני, בסוד ואני תפלה (תהלים קט, ד). וז"ש יבא טוב זה משה, ר"ל על ידי הדעת והמחשבה אתברירו, לברר חלק הטוב מן הרע, כמו שמצינו במשה שהי' בחינת הדעת ודורו דור דעה, לכך כתיב בו ותרא אותו כי טוב הוא, שנברר הטוב מן הרע, כך יעשה כל אדם שלם שיש בו דעת ובחינת משה.

צ״זויקבל טוב, זו תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. ר"ל שהוא יכול לברר במקומו על ידי עסק התורה וליקח הטוב מן הרע, ואין צריך ליטרד ולילך ממקום למקום, לכך תורתי אל תעזובו לברר על ידי מעשה, כי אז וכו'.

צ״חמטוב זה הקב"ה, שנאמר טוב ה' לכל. ר"ל על ידי עזר הקב"ה יוכל לברר הטוב, שהשכינה עם ישראל בגלות כדי לסייען שיוכלו לברר הטוב, וז"ש טוב ה' לכל.

צ״טלטובים אלו ישראל. שהם המבררין מן ע' אומות על ידי שנתפזרו ביניהם, כמ"ש (קהלת ח, ט) עת אשר שלט [האדם] באדם לרע לו, ר"ל לרע של השליט, שבירר ממנו ע"י זה חלק הטוב החיות והקדושה מהם, ונשארו מתים, וז"ש הטיבה ה' לטובים, שישראל הם הטובים ומבררין הטוב מן הטוב מן האומות, ונשאר אצלם חלק הרע לבד בלי חיות קדושה, וזה סוד (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח, והבן.

ק׳ובזה יובן, ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני וגו'. ר"ל כי אחר הת[י]קון שנתברר הטוב מן הרע, וכמ"ש בליקוטי תורה פ' יתרו, כי בקדושה הוא אהבה וחבה, והקליפה הוא מדון ומריבה ואיבה וכו', יעו"ש. וביאר לו משה, אחר שנברר הטוב מן הרע, ומה שהוא מדין נעשה חובב בן רעואל, שהי' ריעות וחבור לאל מה שהיה תחלה מדיני.

100

ק״אוז"ס נוסעים אנחנו אל המקום וגומר, כי ה' דבר טוב על ישראל, דהיינו לברר הטוב מן הרע, שזה תכלית אדם ישראל בעולם הזה במצות ומעשים טובים ותורה ועבודה, לכך לכה אתנו והטבנו לך גם כן בברור הטוב. והשיבו שפיר, אל ארצי ואל מולדתי אלך, ששם הם ניצוצות שלי ושם צריך לבררם, שזהו טעם חן מקום על יושביו, לברר מקליפת נגה גימטריא חן וכנ"ל.

101

ק״בויאמר אי משום זה אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר, ר"ל חן מקום על יושביו הוא א"כ במדבר ששם ניתנה התורה שנקראת טוב, והטבנו לך - שעל ידי התורה יבורר כל ניצוצי מקומך גם בהיותך עמנו, והבן.

102

ק״ג•

103

ק״דבפסוק ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך וגו' לשום את משא כל העם עלי וגו' לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני ואם ככה את עושה לי וגו' ואל אראה ברעתי (יא, יא-טו). ודרשו חז"ל ברעתם הל"ל, אלא שהוא כנוי סופרים.

104

ק״הולי נראה דהפסוק אינו יוצא ממשמעו, דאחר זה אמר (יא, כח) אדוני משה כלאם, ודרשו בש"ס דסנהדרין (יז.) הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהן. וכתבו התוספות (שם ד"ה והם כלים) כלה נבואתן וכו'. ועל פי זה כתבתי במקום אחר המשך ויכוח יתרו עם משה רבינו עליו השלום (שמות יח, יד) מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב וכו', ר"ל על ידי טרדת צרכי צבור נשאר לבדו בלי שכינה וכו'. ובמקום אחר כתבתי ביאור הפסוק (דברים א, יב) איכה אשא לבדי טרחכם, כי על ידי טרחכם נשארתי לבדי בלי שכינה וכו', יעו"ש.

105

ק״וובזה יובן לא אוכל אנכי לבדי בלי שכינה לשאת את כל העם הזה, כי על ידי טרדת צרכי צבור ומשא כל העם נסתלקה השכינה ממנו ואז תש כוחו כנקבה, וז"ש [ו]אל אראה ברעתי, שהוא סילוק שכינה, שאין לך רעה גדולה מזה. עד שהשיבו הקב"ה, שמעולם לא זזה השכינה ממשה, וז"ש (במדבר יא, יז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכו', וכמו שכתבתי במקום אחר ואתה פה עמוד עמדי וכו' (דברים ה, כח), וק"ל.

106

ק״זועל פי זה נבאר המשך פסוקי שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך וגו' שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו' אל תראוני שאני וגו' הגידה לי שאהבה נפשי וגו' אם לא תדעי לך וגו' (שה"ש א, א-ח).

107

ק״חהגם דפסוק ראשון לבד אפשר לתרץ על פי מה ששמעתי ממורי פירוש המשנה (אבות פ"ב מ"ב) וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון וכו'. והענין, כי מבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו) דיש ברית הלשון וברית המעור, זה מוליד בגשמי וזה ברוחני, ומובא בכתבים מה שאמרו חז"ל (כתובות יג.) ראו אשה מדברת וכו', הרי שבדבור יש זווג וכו', פה גימטריא מילה. וכמו שבזווג גשמי אין הזווג כי אם באבר חי וחשק בשמחה, מה שאין כן בעצבות גורם ח"ו סכנה להילד. ואחר שהזריע טפת הזרע מהמוח ונסתלק המוחין שוב אין לשמש כי אם אחר זמן. ככה בזווג הרוחני שהוא הדבור בתורה ותפלה על ידי המוחין מדחילו ורחימו (מכונה לנשיקה) שנמשך מחכמה ובינה שהם אותיות י"ה, נמשך אל הפה שהוא מלכות האחרונה, על ידי ו' שהוא ההמשכה, נמצא עסק התורה ותפלה עם המוחין נקרא משמש באבר חי להזריע. ואחר התפלה ועסק התורה שנסתלקו המוחין ובא הקטנות, שכיח כעס וסיפורי לשון הרע ודברים בטלים, ועצה יעוצה בעת שנסתלקו המוחין יעסוק במלאכה וניצול מעון, וז"ש וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון וכו', ודברי פי חכם חן.

108

ק״טובזה יובן, דקשה א' מאי פיהו, פי הל"ל. ולדברינו אתי שפיר ישקני מנשיקות פיהו, כי הדבור בתורה ותפלה על ידי דחילו ורחימו מכונה לנשיקה, וכשהוא עם מוחין שהם חכמה ובינה י"ה, ונמשך על ידי הפה שהוא מלכות, וז"ס מנשיקות פיהו, והבן.

109

ק״יובזה נבאר ש"ס דשבת (לא.) למדני כל התורה על רגל אחת וכו', א"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד וכו'. והוא פירוש (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך אני ה'. ושמעתי איך נרמז המצות שבינו לבין קונו, כי מצות שבין אדם לחברו שפיר נרמז וכו'. וביאור, כי על ידי אהבה ואחדות גם בקיום מצוה אחת סגי, ודברי פי חכם חן. ולי נראה, דמה שאמר העמידני על רגל אחד, הוא למסור לו כלל אחד השייך לקיום התורה, ומסר לו כלל אחד מה דסני לך וכו', שהיא מצות עשה הכולל כל התורה - ואהבת לרעך כמוך אני ה', שיהיה הזווג הרוחני שהוא הדבור בתורה ותפלה, יהי' חביב לו בחשק ושמחה כמו זווג הגשמי, והוא ואהבת לרעך, כי ה' יתברך נקרא רעך, שבו נתחבר אליו יתברך ונעשה ריע לה' יתברך, והיינו על ידי המוחין ודחילו ורחימו שהם י"ה, ועל ידי המשכה ו' הנמשך דבור לפה ה' אחרונה ונעשה חבור שם ידו"ד, וז"ש אני ה'. וז"ש מה דעלך סני, כי בזווג הגשמי בני שנואה הם בני ט' מדות (נדרים כ:), כך בזווג הרוחני, לחברך - שאתה רוצה להתחבר אליו על ידי הדבור והאותיות, לחברך לא תעביד, והבן.

110

קי״אאמנם לבאר שאר המשך הפסוק נראה לי, דשמעתי ממורי דבכל דבור יש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ויש ג' סוגי הדבור הנקרא ג' מיני זווג, א' זווג המלך עם מטרוניתא שלו, שהוא ידוע ונראה לעצמו. ב' זווג בן וזוגתו, שאין הזווג נראה לעיני המלך, רק קירוב ספור דברים הגורמין זווג, ויודע ומתענג מזה. ג' זווג עבד ושפחה, שגם ק[י]רוב דברים אינו לפני המלך, רק זירוז עבודתן נגלה למלך וכו'. והנה הדבור ב' משא ומתן הוא זווג עבד לשפחה. והדבור בין אדם לחברו קירוב דברים, הוא זווג בן וזוגתו. והדבור בתורה ותפלה כשהוא מתבודד בינו לקונו מעוטף בטלית ותפילין, הוא זווג מלכו של עולם ומטרוניתא, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ודברי פי חכם חן.

111

קי״בוכל זה כשנותן דעת בדבור משא ומתן שהוא יחוד וזווג עבד לשפחה, ובדבור אהבת חברים שהוא זווג בן וכו', ובעוסקו בתורה ותפלה יודע שהוא קודשא בריך הוא ושכינתיה, אז מקשר מלכות למעלה, מה שאין כן כשהוא בלא דעת לידע שהוא יחוד אז גורם לעצמו לעיל בענין אש תכלה וכו', עיין שם.

112

קי״גובזה יובן, שיר השירים אשר לשלמה, ר"ל שיש תואר שיר השייך לעבד ושפחה, ולמעלה מזה השירים השייך לזווג בן וכו', למעלה מזה אשר לשלמה ומלך אשר השלום שלו, זווג קודשא בריך הוא ושכינתיה. ואמרה כנסת ישראל, ישקני וגו' - אני אבחר בחינת הזווג של הקב"ה שהוא ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין כי כעין זה שמעתי בשם מהר"מ.

113

קי״דלריח שמניך טובים. כי עסק התורה והתפלה נקרא שמן עצמו, כמ"א בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח, זח"ג קפז.), והוא זווג קודשא בריך הוא ושכינתיה, ושאר ב' זווגים הנ"ל אינו שמן עצמו רק לריח שמניך, וגם הם טובים - יש בו יחוד וזווג כאמור. על כן עלמות אהבוך, ר"ל גם כשעוסק בעסק עולמות, עולם הזה, דבור ומשא ומתן, ודבור אהבת חברים, מכל מקום מכוונים ליחוד וזווג אהבתך, מה שאין כן שאר האומות אינם בבחינה זאת.

114

קי״המשכני אחריך נרוצה וגו'. דזכרתי לעיל מה ששמעתי ממורי פירוש הפסוק (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, שיש עבודת ה' בחינת פנים ויש עבודת ה' בחינת אחוריים, נרוצה גם כן. והטעם, כי הביאני המלך חדריו על ידי שנגילה ונשמחה בך - שנדבק בכ"ב אותיות התורה ועל ידי זה הביאני המלך חדריו, וגם בסודות והכוונה שבחדר המלך, וכל זה שייך בבחינת זווג ג' ישקני וגו', מה שאין כן באינך ב' זווגים הנ"ל אין דבר ממוצע, כי כשהוא בלא דעת אז שחורה אני, וכשהוא עם הדעת אז ונאוה.

115

קי״ווביאר יותר, בנות ירושלים כאהלי קידר כיריעות שלמה, ר"ל כשהוא עוסק במשא ומתן וספורי חברים הנקרא בנות ירושלים ולא ירושלים עצמו, אז אני כאהלי קדר כשהוא בלא דעת, מה שאין כן עם הדעת אני כיריעות שלמה, אותיות למשה, בחינת דעת.

116

קי״זאל תראוני שאני שחרחורת וגו' שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ר"ל שכתבתי למעלה הטל עליהם צורכי צבור וכלה נבואתן וכו', וז"ש, על ידי ששמוני נוטרה את הכרמים, ומוטל עלי צרכי צבור, לכך כרמי שלי לא נטרתי, שנסתלקה הדבקות בו יתברך.

117

קי״חוזה שתמה הגידה נא לי שאהבה נפשי, היא אהבה ודבקות ה' יתברך, וז"ש שאהבה נפשי. שלמה אהיה כעטיה על עדרי חברך, ר"ל שאז אני כעטיה וכאבל בסילוק השכינה והדבקות בעת שאני בעדרי חברך, להיות רועה עדרי הצאן של חברך, זה הקב"ה שנקרא חבר וריע.

118

קי״טוהשיבו תשובה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך וגו', ר"ל כמו שזכרתי לעיל בשם מורי, כל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עוון וכו' (אבות פ"ב מ"ב), והנה כי הנה הנהגת הרבנות לשם שמים שיהי' רועה צאן נקרא מלאכה, כמ"ש במקום אחר אהוב את המלאכה ושנא הרבנות וכו' (אבות פ"א מ"ו). וז"ש אם לא תדעי לך היפה בנשים, ר"ל בעת שאין לך הדעת, שנסתלקו המוחין אחר התורה והתפלה, אז צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך, שהוא מלאכה שאחר תורה ותפלה שזכרתי לעסוק בצרכי צבור, כשאין לו מוחין לעסוק בתורה ותפלה אז רעי את גדיותיך על משכנות הרועים וגו'^**הג"ה לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי (שה"ש א, ט). והענין דכתב בזהר שיר השירים דף נ"ו: נטל סוסוון נוקבין ושוי לקמיה, ודכורין לאחור, וכד בעיא לאגח קרבא שוי דכורין לקמיה ונוקבין לאחור, כך בקדמיתא וה' הולך לפניהם וכו' (שמות יג, כא), וזהו דמיתיך רעיתי וכו', יעוין שם. ועל פי משל ומליצה י"ל, דנודע שיש בעלי צורה תלמידי חכמים, בחינת זכר, ובעלי חומר בחינת נוקבא. וז"ש לסוסתי ברכבי פרעה וגו', שבכל השנה בחינת בעלי חומר מנהיגין בעיר, ותלמיד חכם בעל צורה לאחור, ופני זקנים לא נהדרו (איכה ה, יב) כמו שכתב האלשיך פרש' קדושים (ויקרא יט, לב), יעוין שם. ובשעת מלחמה כמו בראש השנה, וכיוצא באיזה צרה ח"ו, שווין דכורא לקמי' - התלמיד חכם, ונוקבא לאחור, וכמ"ש באלשיך (שם) ויראת מאלהיך בעוד אני ה' ברחמים עמך, וקל להבין..

119

ק״כהג"ה על משכבי בלילות (שה"ש ג, א-ד). השיבה, בעת שנסתלקו המוחין והדעת, שאז אני בבחינת משכבי בלילות, אז בקשתי את שאהבה נפשי לפקח בעסקי צרכי צבור, ולא מצאתיו - שאינם באים אלי. וכו' כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, ר"ל טרדת עולם הזה הנקרא לילה, ודבקות ה' שהוא עסק רוחני ועולם הבא נקרא יום, הם ב' הפכיים, ולכך על משכבי בלילות בקשתי את וכו'. כמעט שעברתי מהם - מטרדת עולם הזה, אז מצאתי את שאהבה נפשי - עסק עולם הבא, לכך אחזתיו - מדרגות התבודדות, ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אמי וחדר הורתי וכו'. וז"ש (שה"ש ה, ג) פשטתי את כתנתי וכו'.

120

קכ״אמי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ וגו' (שה"ש ח, א-ב). דכתב הרמב"ן (דברים יא, כב) דיש ב' מיני דבקות, אחד בעת שמתבודד ולא בחוץ כשהוא בין בני אדם, ב' גם כשהוא בחוץ וכו'. וז"ש מי יתנך כאח לי וגו' בחוץ וגו', דהיינו בחינה ב'. והשיבו, כי צריך הדבר בהדרגה, אביאך אל בית [אמי] - להתבודד תחלה, בחינה א', ומשם יזכה לבחינה ב', והבן.

121

קכ״בועל פי זה נראה לי לבאר פסוק (דברים לא, א) וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם וגו'. וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש. ולפי הנ"ל יש לומר כך, וילך משה, ר"ל כאשר הלך בחינת הדעת והמוחין שנקרא משה, אחר בתורה ותפלה ונסתלקו המוחין והדעת, אז הלך לפקח בעסק וצרכי ישראל, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, מה שהי' צריך לדבר, וגם האלה בא ללמד שממנו ילמדו לדורות לנהוג ככה בדברים האלה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, ר"ל כאשר פסקו המוחין בלמוד ותפלה אז יעשו מלאכה, הוא הנהגת הצבור וכנ"ל, והבן.

122

קכ״ג•

123

קכ״דעוד י"ל, בהעלותך וגו', וזה מעשה המנורה וגו' (ח, א-ד). והספקות, א' כפל דבר ואמרת. ב' אליו שהוא יותר מיעוט, כמו שכתב הר"ן קול לו קול אליו וכו' (יומא ד.), יעו"ש, וה"נ מה זה ואמרת אליו. ג' בהעלותך ולא בהדלקתך. ודרשת חז"ל ידוע.

124

קכ״הד' אל מול פני המנורה, אין לו שחר. ואם כפירוש רש"י אל מול נר אמצעי שנקרא פני המנורה, אם כן מאי יאירו ז' הנרות, ששת הנרות הל"ל. ה' ויעש כן אהרן, מהיכי תיתי שלא יעשה צווי ה' יתברך, וחז"ל דרשו, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, זה גם כן צריך ביא[ו]ר. ו' אחר שאמר ויעש כן אהרן, ל"ל שוב אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ז' ל"ל כאשר צוה ה' את משה. ח' וזה מעשה המנורה וגו', מה ענינו לכאן, בפרש' תצוה הול"ל. ט' איך מצוה זו שיש בכל אדם ובכל זמן.

125

קכ״ווי"ל דכתב בעולל[ו]ת אפרים דף ל"ג עמוד ב': ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו והענן וכבוד ה' מלא את המשכן וגו' ויקרא אל משה וגו'. והיינו שלא יוכל לבוא בסודות האלהות העמוקות הנרמז באוהל מועד זה עם כליו, מצד קוצר המשיג - ששכן עליו הענן על משה, חשכת החומר המבדיל בינו לבין האור השכלי. ומצד עומק המושג, כי כבוד ה' מלא את המשכן - שכל מעשה המשכן מלא סודות ונפלאות המרמזות לכבוד ה' הסתר דבר. (ע"ד) [עד] שנאמר ויקרא ה' אל משה - עשה לו דרך ומסלול לבא בסוד ה'. כמו כן קריעת ים סוף, בים החכמה פתח להם צנורות החכמה שהם ז', וזה סוד שבע[ה] ימים וכו', יעו"ש.

126

קכ״זוהנה בסודות עמוקות של מנורה עליונה הטהורה, שיכוין בה אהרן בהדלקת נרות במנורה תחתונה שהוא מול פני המנורה עליונה, וצריך שיכוין בכוונת הסודות הנפלאות ההם, שאין מבוא לכנוס בהם מצד חשכת החומר המבדיל בינו לבין אור שכלו, כי אם שיעלה לו דרך ומסלול על ידי קריאה ודבור, כמו במשה הנ"ל.

127

קכ״חאפס מה שיש הפרש בין קריאה ודבור של הקב"ה בעצמו ובין קריאה ודבור של משה, וגם יש הבדל בין מדרגת משה רבינו עליו השלום ובין אהרן, כמ"ש בפרש' יתרו (שמות יט, כד) ועלית אתה ואהרן, משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', ואם כן ראוי על כל פנים שיהי' לאהרן כפל דבור ואמירה, לעשות לו דרך ומסלול לבא בסוד ה' של המנורה.

128

קכ״טובזה יובן, וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמר"ת אלי"ו, שצריך כפל דבור ואמירה לעשות לו דרך ומסלול, מה שאין כן במשה הי' די בקריאה ודבור אחד לחוד. ומפרש טעמו בצדו, כי שם הי' הקריאה מפי הקב"ה בעצמו, מה שאין כן ואמר"ת דייקא, אתה ולא אני. ועוד, כי שם למשה מה שאין כן כאן ואמרת אליו דווקא, שאינו במדרגתך. לכך צריך כפל לעשות לו דרך ומסלול שיוכל לכנוס בסודות המנורה העליונה.

129

ק״לוז"ש בהעלותך - להעלות מחשבתך בנרות, אל מול פני המנורה, שהיא סודות מנורה עליונה שנקרא פני המנורה, אז יאירו שבעת הנרות שבכל העולמות, מן פני המנורה עליונה עד מנורה תחתונה.

130

קל״אויעש כן אהרן וגו', להגיד שבחו שלא שינה. ר"ל שלא הוצרך משה לכפול דבור ואמירה לצוות ולשנות, כי אהרן הכין דעתו ומחשבתו ונכנס בסוד מנורה עליונה, מיד בדבור אחד העלה נרותיה אל מול פני המנורה עליונה, כמו משה ששמע מפי הקב"ה הי' די לו בקריאה אחת נעשה לו דרך ומסלול, כך אהרן בטוב בחירתו הכין דעתו ומחשבתו שזכה לכנוס, בדבור אחד נעשה לו דרך. וז"ש כאשר צוה ה' את משה, דייקא, כך אהרן גם שלא שמע צווי ה' יתברך בעצמו וגם שלא הי' במדרגת משה, נכנס בסוד ה' מיד בדבור אחד.

131

קל״בושמא תאמר, שאין סודות המנורה עמוקים כל כך, לכך נכנס מיד. לז"א וזה מעשה המנורה מקשה, שגם משה נתקשה בה עד שהראהו הקב"ה באצבע, לכך אמר וזה וגם מקשה וגומר, ואפילו הכי נכנס אהרן בה, ושפיר יש שבח אהרן כנ"ל.

132

קל״גוסיים, כאשר הראה ה' את משה כן עשה, ר"ל אהרן עשה ותיקן בהדלקת המנורה בטוב כוונתו וכאמור, והבן, כמו ועשתה את צפרני' (דברים כא, יב) לשון תיקון, והכא נמי כך, ואתי שפיר.

133

קל״ד•

134

קל״העוד י"ל (ח, ב), דכתבתי במקום אחר ביאור מדרש (בר"ר ח, יא) שכתב בעקידה (שער שלישי), שנברא האדם בחומר וצורה, כדי שיהי' ממוצע בין עליונים לתחתונים, שנתאחדו העולמות וכו', יעו"ש. אם כן האדם נקרא פני המנורה, שיהיו פונים אליו ממזרח שנקרא קדם - עולמות עליונים, וממערב שנקרא אחור, בסוד (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני - שעל ידי האדם נקשרו העולמות.

135

קל״וובזה יובן, דבר אל אהרן כהן ה', בהעלותך את הנרות לקשר רמ"ח איברי הגוף והחומר עם ב' זרועות נקרא נר, כמ"ש בזהר, יעו"ש, ולהעלות נרות החומר אל נר של הצורה, ואז יתאחדו העולמות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. מה שאין כן אם יחי' ימות, שגורם חושך והפסד ח"ו, כמו שכתב העקדה בבאור מדרש הנ"ל. ושפיר אמר הכתוב, שאם בהעלותך הנרות אל מול פני המנורה, אז יאירו שבעת הנרות, וק"ל.

136

קל״ז•

137

קל״חעוד י"ל, ונבאר ש"ס דקדושין (לא.) דרש עולא רבא אפתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב (תהלים קלח, ד) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב"ה אנכי (שמות כ, ב) ולא יהיה לך (שם שם, ג), אמרו לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר (שם שם, יב) כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות ראשונות. רבא אמר מהכא (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת וכו'. והספקות רבו.

138

קל״טונ"ל דאיתא במשנה פ"ט דסוטה (מט"ו) ר' אליעזר הגדול א[ו]מר, משחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וכו' כעמא דארעא, ואין שואל ואין מבקש, על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים. וזה אין לו שחר כלל. ומוהרש"א פירש, יעו"ש.

139

ק״מונראה דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב), כמו שיש חולי הגוף הטועם מר למתוק עד שבא רופא הגוף וכו', כך יש חולי הנפשות הטועמים מר למתוק עד שבאו החכמים רופאי הנפשות וכו', יעו"ש. ויש להבין, הא ודאי רופאי הנפשות שהוא רפואה בעולם הנצחי, ראוי שיהא יותר במעלה מרופאי הגוף שהוא בעולם העובר, ומכל שכן לפמ"ש במקום אחר טוב שברופאים לגיהנם (קדושין פ"ד מי"ד) שהוא רופאי הנפשות, צריך שירדו דרך גיהנם להעלות הרשעים שהרהרו תשובה, בסוד עוברי בעמק הבכא וכו' (תהלים פד, ז). ואם כן מאי טעמא רופאי הגוף חשובים ורופאי הנפשות מבוזין.

140

קמ״אונ"ל דשאלה זו יבואר על ידי שאלה אחרת, דכתב בספר מבחר הפנינים (שער החכמה אות לו), דשאל חכם אחד, אם יש מעלה לעושר או לחכמה. והשיבו מעלת החכמה שבשמאלה עושר וכבוד. וחזר ושאל, א"כ מ"ט החכמים משכימין לפתחי נדיבים ואין הנדיבים משכימין לפתחי החכמים. והשיב, שזה יודע מעלת העושר וזה אינו יודע מעלת החכמה, יעו"ש.

141

קמ״בול"נ, גם שיודע מעלת החכמה, מואס בה לסבת גלות הנשמה אצל הגוף, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור מצות אנכי ולא יהיה לך וכו' (שמות כ, ב-ג) שכתב בעקדה וכו' (פ' יתרו שער מה), יעו"ש. וגלות זה, שהוא כמו גלות מצרים, שהנשמה משועבד לעבודת הגוף, שיש לו מצר וגבול וטרוד כל היום בצרכי הגוף למצוא הון ועושר, והיא העבודה זרה הגדולה שזכר בעל עקדה (שם), ואינו מניח חומר הגוף לילך לחכמים לשמוע חכמה, שהיא צרכי הנשמה, רק רפואות צרכי הגוף שהוא העיקר עכשיו בזמן הגלות, לכך רופאי הגוף חשובים עכשיו מה שאין כן רופאי הנפשות.

142

קמ״גוזה שביארו המשנה הנ"ל השאלה עם התשובה, והוא מאמר רבי אליעזר הגדול, משחרב בית המקדש, ונמשך ימי הגלות הנזכר, שרו חכימיא וכו'. וקשה שאלה הנ"ל, הא החכמים הם רופאי הנפשות כמו שכתב הרמב"ם, וודאי שיהיו יותר חשובים מרופאי הגוף, ומה טעם הם מבוזין. ומשני, כי אין שואל ואין דורש לרפואת הנשמה, לכך רופאי הנפשות מבוזין. ועוד על מי להשען שיהיו רופאי הנפשות, על אבינו שבשמים דוקא, כמו שכתבתי במקום אחר, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים (ר"ה פ"ג מ"ח), שהם הת"ח שנקרא אביהם, יעו"ש, והם מכוונין וכו'. וה"נ התלמיד חכם נקרא אבינו ומכוון לשמים, אז דבריו עושין פירות שיהי' רפואה לנשמה, ושפיר נקרא רופאי הנפשות. מה שאין כן אחר החורבן בימי הגלות, שנדלדלו אנשי מעשה המכוונין לשם שמים.

143

קמ״דובזה יבואר עוד מאמר רבי פנחס בן יאיר קודם מאמר רבי אליעזר הנ"ל, משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש וכו' על אבינו שבשמים וכו'. וכתב מוהרש"א לפי שאמרו רז"ל מיום שגברה חנופה נתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך וכו', וז"ש הכא, על ידי שגברו בעלי לשון לומר חנופה ולשון הרע, נדלדלו אנשי מעשה וכו', עכ"ל. ולזה אמר רבי פנחס בן יאיר משחרב בית המקדש וכו' גברו בעלי זרוע ובעלי לשון ונדלדלו אנשי מעשים - רופאי הנפשות, אין דורש ומבקש. ועוד על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים וכנ"ל, מה שאין כן כשהם אינם עושים לשם שמים אינם כלל רופאי הנפשות, עד שיבוא אליהו ויבשר וכו' יעו"ש, והבן.

144

קמ״הוהנה אחת דבר אלדים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב). דיש להבין, מאי טעמא נאמר אנכי ולא יהי' לך לשון יחיד, עד שדרשו במדרש שהליץ משה בעד ישראל כשעשו העגל, לי צוית אנכי ולא יהי' לך ולא להם, מדלא נאמר בלשון רבים.

145

קמ״וונ"ל, דיש אנשי החומר ואנשי הצורה, ולכל אחר דבר בפנים השייך לכל אחד לפי בחינתו. וז"ש ליחיד, שלא לכלול אנשי החומר ואנשי הצורה יחד. כי לאנשי הצורה הי' הצווי אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מבית עבדים, מהיות נשמה עבד לצרכי הגוף, והוצאתיך מגלות הזה כדי שתהיו לי עבדים לקבל עול תורה, וז"ש (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים, מגלות הגוף, תעבדון את [ה]אלקים על ההר הזה, לקבל עול תורה. וזה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ב) שאין לך בן חורין אלא משיעסוק בתורה וכו'. וכי תימא, פרנסת הגוף והחומר מהיכן יהיה. לכך אמר לא יהי' לך אלקים אחרים על פני, עלי לפרנס אתכם, וכמ"ש בעקדה וכו'. וז"ש לי צוית, ר"ל לבחינת משה אנשי הצורה, היה הצווי אנכי וכו' הוצאתיך מגלות הגוף, וגם בצווי לא יהי' לך הי' הצווי שלא לילך אחר העבודה זרה בטרדת פרנסה וכו'.

146

קמ״זמה שאין כן לאנשי החומר, שהוא עדיין בגלות הגוף, ע"כ הי' פירוש אנכי ולא יהי' לך לפי בחי', דכתבתי במקום אחר, והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז, יא), מה שאין כן כאשר יניח, שגברו אנשי החומר על אנשי הצורה, וגבר עמלק, שאנשי החומר בגלות אצל האומות ממש וכו'. ובגלות מצרים שהיה הנשמה בגלות החומר, לכך אנשי החומר היה בגלות ממש אצל פרעה. וכאשר נגאלה ויצאה הנשמה מגלות הגוף אז יצאו מגלות מצרים ממש, מבית עבדים. וז"ש (שמות ג, יד) אהי' אשר אהיה, וגם פקידה כפולה, וזש"ה (שמות ג, יב) בהוציאך את העם, דהיינו אנשי החומר, ממצרים, מגלות פרעה ומצרים ממש בגשמי, אז תעבדון את [ה]אלקים, דהיינו לאנשי הצורה הנקרא אלקים כמ"ש בחינת הדעת (שמות ז, א) נתתיך אלקים לפרעה - לאנשי החומר. על ההר הזה, ר"ל עסק עבודת ה' התורה והמצות שניתן על ההר הזה, יהיו אנשי החומר משועבד לאנשי הצורה. וז"ש חז"ל חרות על הלוחות (שמות לב, טז), שיש לו חירות אם הוא מחובר ללוחות, שהם תלמידי חכמים. וז"ש לאנשי החומר, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים ממש, ואין לפרש מגלות הגוף, דאכתי הוא בגלות הזה ואיך אמר אשר הוצאתיך, אלא שמע מינה דהוצאתיך מגלות האומות קאמר, לכך תהיו מעתה עבדים משועבדים לאנשי הצורה התלמידי חכמים לעבודת ה' יתברך.

147

קמ״חוכ"כ בזהר פ' צו דף כ"ט (ע"א) רעיא מהימנא: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה) ואינון דלית עליהן עול תורה ומצות אינון עבדים לאומות, וז"ש (דברים ו, כא) עבדים היינו לפרעה במצרים, ואי נטרי שבת ויום טוב אתמר בהו (שם) ויוציאנו ה' ממצרים וכו' וסבילו דעם הארץ לתלמיד חכם דאקרי שבת, וסביל ליה בממונא ולשמשא לי' כפום רעותי' וכו', יעו"ש. ובאיזה תלמיד חכם אמרתי, בזה שנקרא פני אל, שהשכינה מסתתר בו, כמ"ש בזהר יעו"ש, והיינו שכל מעשיו לשם שמים, וכמ"ש לעיל אבינו שבשמים וכו', מה שאין כן שאר תלמידי חכמים, גם שנקרא אלקים כמ"ש (שמות כב, כז) אלקים לא תקלל, דקאי על הדיין ממש, נקרא אלקים אחרים, וז"ש לא יהיה לך אלקים אחרים על פני דייקא.

148

קמ״טובזה יובן, דרש עולא רבא אפתחא דבי נשיאה, כמו שיש ב' בחינות, פתח הבית שהוא חיצונים, ובית עצמו הוא פנימי, כמו שאמרו חז"ל חבל על דעביד תרעא לביתא ובית לא עביד וכו'. והכי נמי יש ב' סוגי אנשים, יש אנשי החומר ואנשי הצורה, ואנשי החומר נקרא פתח הבית, שמשתמש בו כניסה ויציאה לאנשי הצורה שהם בית הפנימי, כי הנשמה (פועלה) [פועלת] תורה ומצות על ידי כל מעשי החומר.

149

ק״נוכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל אנשי החומר וצורה, שזה נקרא פתח, וזה נקרא בית, והם התלמידי חכמים - דמאן מלכי רבנן (גטין סב.), ומלך נקרא נשיא, כמ"ש בש"ס דהוריות (יא.:) נשיא שאין על גביו אלא ה' יתברך וכו'. ורומז שיהא אנשי החומר משועבד כמו פתח לנשיא שנקרא בית, שהם אנשי הצורה.

150

קנ״אונלמד מדרשה זו, דכתיב יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, דקשה, ל"ל ארץ, דהל"ל כל מלכים, ופשיטא שהם על הארץ. ב' וכי מלכי ארץ יודוך ולא שאר בני אדם, והל"ל יודוך כל בני עולם. ג' אמרי ולא מאמר. ד' אמריך הל"ל, מאי אמרי פיך. ומכח קושיא אלו שאל מאי דכתיב יודוך וכו', אלא בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש, שלא ידעו לפרש, אחת דבר אלקים שתים זו שמענו (תהלים סב, יב), שיש בו ב' פרושים - לאנשי החומר בפני עצמם ולאנשי הצורה וכו', רק סברו כפשוטו, שאין משמעות יותר רק לכבוד עצמו אנכי ולא יהי' לך.

151

קנ״בעד שאמר כבד את אביך, כי את לרבות תלמידי חכמים שנקראים בכמה מקומות אביך, כמ"ש (מלכים ב ב יב, יג יד) אבי אבי רכב ישראל, כמו שאמרו חז"ל (פסחים כב:) את ה' אלדיך תירא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים. ומלבד זה, כי החכמה נקרא אבא ובינה נקרא אמא, והיינו לבד חכמים ונבונים. אז יודוך ה' כל מלכי ארץ, שהם התלמידי חכמים שנקרא מלך, שמושל על ארץ - החומר הגוף, כמ"ש (בראשית מב, ו) ויוסף הוא השליט על הארץ, שהנשמה שליט על ארץ וחומר הגוף, לכך זכה להיות משביר לכל עם הארץ - להיות אנשי הצורה משפיעין ושולטין בתורתן לכל עם הארץ וכו', והכי פי' יודוך כל מלכי ארץ כי שמעו והבינו עכשיו אמרי פיך, שדבור אנכי ולא יהי' לך יש לכל אחד ב' פירושים, לאנשי הצורה ולאנשי החומר, שאז אינו דורש לכבוד עצמו רק לכבוד זולתו וכו' - שיהיו המוני עם משועבדים לתלמידי חכמים, ואז הם גם כן בני חורין מגלות אומות העולם ממש וכנ"ל, ואז יודוך מלכי ארץ, התלמידי חכמים שדרש לכבודם, ואז גם המוני עם ישראל נק' גם כן מלכי ובני חורין מאומות העולם. וגם גם כן יודוך ה' כל מלכי ארץ - ב' בחינות מלכי ארץ, אנשי החומר ואנשי הצורה, שהודו למאמרות ראשונות. וזהו שדרש רבא מסוף דבריך ניכר וכו', והבן.

152

קנ״גובזה יובן בהעלותך את הנרות (ח, ב), אנשי החומר שיש בו רמ"ח אברים וכו' גי' נר, אל מול פני המנורה, שהם אנשי הצורה, לחברן, אז יאירו שבעת הנרות בכלל ובפרט, והבן.

153