כתונת פסים, נשאKetonet Pasim, Nasso
א׳פרשה, נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם וגו' (ד, כב). וי"ל לשון נשא ולא פקוד. ב' מהו גם הם וגו'. (ועיין ביאור זה בדף).
1
ב׳ונבאר מגלת רות (א, א-ב) ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו, ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה ויבאו שדי מואב ויהיו שם. והספיקות זכרן האלשיך (עה"פ), א' אומרו ויהי ב' פעמים, ויהי בימי וגו' ויהי רעב וגו'. ב' לשון שפוט השופטים, וגם שהוא מיותר, רק לומר ויהי רעב בארץ וילך איש וגו', כי ימי שפוט השופטים אינו זמן מסוים, ויותר הל"ל ויהי בימי אבצן או בימי בועז וכו'.
2
ג׳ג' דרשו חז"ל בכל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צרה, מה צרה היתה שם, שהיו שופטים את שופטיהם וכו'. והוא תימה מה ששאל מה צרה היתה שם, והלא מפורש ויהי רעב בארץ. וביותר תימה על התשובה, הניח צרה המפורש וכו'. הגם דקושיא זו מבואר על ידי קושיות א"ב הנ"ל, וביארו האלשיך דבפסוק ויהי משמע ב' צרות, וזה ששאל מה צרה היתה שם זולת צרת הרעב, ומשני ששפטו את שופטיהם.
3
ד׳ד' וילך איש, ולא אמר וילך אלימלך. ה' אמרו לגור בשדי מואב, והלא הוכיח סופו על תחלתו כי לא ירד לגור רק להשתקע. ו' אחר שאמר דרך כלל, הוא ואשתו וב' בניו, חזר ופרטן, ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון, שהוא מיותר, דהל"ל מיד וילך אלימלך ואשתו נעמי. ז' ב' פעמים מבית לחם יהודא וגו'. ח' אומרו ויהיו שם, דפשיטא, אם שם באו ששם היו. ט' איך שייך מגילה זו בכל אדם ובכל זמן, כי מה דהוי הוי, ול"ל ספור דברים אלו ליכתוב בתורה הכתובה בין הכתובים.
4
ה׳לבאר זה, נבאר משנה פרק א' דאבות (מ"ו) שמעי' ואבטליון קבלו מהם, שמעיה אומר אהוב המלאכה ושנא הרבנות ואל תתודע לרשות. אבטליון אומר, חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. ויש להבין, מה ענין מלאכה ורבנות בסוג אחד לאהוב את זה ולשנוא את זה, מה ענין זה לזה, ומכל שכן ואל תתודע לרשות אין לו שחר כלל*הגה"ה הגם דקושיא זו יש לתרץ על פי מה שכתבתי במקום אחר אם לא תדעי לך היפה בנשים וגו' (שה"ש א, ח), על פי מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ב) וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו', וגם הרבנות לשם שמים נחשב מלאכה ועבדות ולא שררה וכו', יעוין שם. ובזה יובן אהוב את המלאכה ממש, להיות עם התורה הנ"ל, ולשנוא את הרבנות גם שנחשב מלאכה כנ"ל, והטעם, שלא תתודע לרשות לקבל את הרבנות כפירוש הרב ברטנורה וכו', והיינו לא מעוקצך ולא מדובשך (תנחומא בלק ו), כי הוי זהירין ברשות, שצריך אזהרה יתירה, ולכך אמרו אהוב מלאכה וכו', וקל להבין.. וגם בפרק ב' (מ"ג) אמר הוו זהירין ברשות וכו', משמע וכו'. וגם להבין דברי אבטליון.
5
ו׳וי"ל, דאיתא בפרק ד' (עי' משנה ה) רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם וכו'. ופירש בעוללות אפרים (מאמר קלב) כי מלאכת הקרדום לחתוך עצים, אין הנאה במלאכה עצמה רק בלקיחת שכר, אמנם התורה ראוי שיהנה מן המלאכה עצמה, שהיא עסק התורה, ולא מהשכר שהוא על מנת לקבל פרס, וז"ש ולא קרדום וכו', שלא נהנה ממלאכה רק מהשכר וכו', יעו"ש.
6
ז׳ובזה יובן אהוב את המלאכה, שהוא על דרך שא' בסוף פרק ב' (מכ"א) לא עליך המלאכה לגמור וכו' אם למדת תורה הרבה וכו', הרי שעסק התורה נקרא מלאכה, וז"ש אהוב את המלאכה בה' הידיעה, שהיא עיון התורה, שיהנה מן המלאכה עצמה, ולא מן השכר שיתגדל ויזכה לרבנות, רק שנא את הרבנות, והיינו שאל תתודע לרשות ופירש הרב ברטנורה: כדי לקבל רבנות על ידה, והכוונה על דרך שאמרו בש"ס (הוריות י.:) שלא רצו לקבל הרבנות ואמר להם כלום שררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם וכו'. והכי נמי קאמר שנא את הרבנות, אם שנחשב לו שררה שיתודע לרשות, לקבל תקיפות ושררה מן השררה שנקרא רשות שיהי' תקיף ושליט, זה ישנא, אבל אם נחשב לו לעבדות, שאינו רוצה לנהוג רבנות ושררה, רק על ידי הרבנות יפקח בצרכי ציבור, אין ראוי לשנוא זה. וכמ"ש בפרק ב' משנה ג', הוו זהירין ברשות, ופירש הרב ברטנורה: אף על פי שאתם צריכין להתודע לרשות לפקח בצרכי ציבור. וכ"כ בתוספות יום טוב בשם מדרש שמואל: דעל כיוצא בזה לא אמר שמעי' בפרק א' אל תתודע לרשות, משום כי זו מצוה רבה, ומרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו וכו', יעו"ש.
7
ח׳א"כ אתי שפיר ושנא את הרבנות, שלא לנהוג שררה על ידי שיתודע לרשות, אבל אם נחשב לו לעבדות לפקח בצרכי ציבור על ידי הרבנות אל ישנא את הרבנות בסוג זה, כי מרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו, והבן.
8
ט׳ובזה נבאר משנה שאחרי זה, אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם וכו'. דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם וכו', דכ' בספר הקנה דלא נקרא תואר חכם כי אם בלומד לשמה, וז"ש (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת וכו', יעו"ש. וכל זה בהיות הנשמה במקומה במוחין, מה שאין כן כשירדה ממקומה תחת רשות האברים, ששם שליטת היצר הרע, אז מנהיג היצר הרע כל רמ"ח אברי אדם לרצונו, וכמו שכתבתי במקום אחר ג' סוגי הגלות, עד שובה למקומה אז ותשובתה הרמתה כי שם ביתה וכו', יעו"ש. וכל זמן הגלות, כל התורה והמצות שנקרא תולדות הכל שלא לשמה, וכמו שכתבתי בדף עבדים היינו לפרעה במצרים, ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו, שהם הנשמה שנקרא דעת שבין חכמה ובינה, אז משועבדים היינו אנו ובנינו וכו', יעו"ש.
9
י׳ובזה יובן, אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם, ר"ל חכמים, שכוונתו לשמה להמשיך חכמה לזאת, לו חכמו ישכילו זאת. הזהרו בדבריכם ועסקיכם, שתשאר הנשמה במקומה מעלתה הרמתה במוחין, אז כל איש שורר בביתו להנהיג כל הגוף לרצונה, שהוא רצון הבורא יתברך שמו.
10
י״אמה שאין כן כשאינו נזהר, שמא תחובו חובת גלות, שהם ג' סוגי גלות הנ"ל, גלות הנשמה שירדה תחת רשות אברי אדם כשם שליטת הסטרא אחרא, שנקרא עובד עבודה זרה, כמ"ש (דברים כח, לו סד) ועבדת שם אלהים אחרים, וכמו שכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ה מ"ט) גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה וכו', והבן זה.
11
י״בועל ידי גלות הנשמה כגר בארץ נכריה, אז מימי תורתו היא לתועלת היצר הרע, וז"ש ותגלו למקום מי"ם הרעי"ם דווקא, שנמצא עם היצר הרע, היפך מימי תורתו לשמה אז כל צמא לכו למים קדושים וטובים, וכמש"ה בסוטה (במדבר ה, ז) ולקח מים קדושים, וכתבתי מזה במקום אחר.
12
י״גונוסף עוד, וישתו התלמידים, שנקראים בנים, שהם מעשים טובים שנקראו [בנים] ותלמידים, שגם המצות שיעשה על ידי עסק התורה שלא לשמה יהיו גם כן שלא לשמה. וז"ש וישתו התלמידים הבאים אחריכם - של עסק התורה שלא לשמה שנקרא אחוריים, היפך לשמה שנקרא פנים, וימותו.
13
י״דונמצא שם שמים מתחלל, שנותן כח בתורה ובמצות שלא לשמה אל הקליפה, ומכניע הקדושה שהוא שם שמים, אל הקליפה שהיא זונה וחללה, ושם שמים מתחלל. ובזה אמרו (עי' מגילה כט., כתובות יז.) מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת תחילה וכו', בסוד חיל בל"ע ויקיאנ"ו (איוב כ, טו) שכתב בסוף פרי עץ חיים, יעו"ש. לכך חכמים הזהרו וכו', שישאר בתואר חכם, והבן.
14
ט״ווהנה, כמו שיש ג' סוגי גלות הנ"ל בפרטות אדם אחד שיש לו חומר וצורה, ועל ידי חובת גלות ירדה הצורה תחת רשות החומר והוא גלות הנשמה, וגם הנשמה שהיא חלק אלהי ממעל נקרא גלות השכינה גם כן, וזה גורם גלות ג' בגשמי וכו'. כך יש ג' סוגי גלות הנ"ל בכללות אנשי החומר והצורה, שעל ידי חוב גלות ירדו אנשי הצורה תחת רשות אנשי החומר.
15
ט״זויש לפרש המשנה הנ"ל כפשוטו, חכמים, אנשי הצורה. הזהרו בדבריכם ועסקיכם, שתהיו בין אנשי הצורה. שמא תחובו חובת גלות, שירדו אנשי הצורה תחת רשות אנשי החומר שנקרא בעלי הגוף והחומר ועמי הארץ, לפי שעוסקים רק בצרכי הגוף והחומר הארץ ולא בצרכי הנשמה, וגם הלומדים שעוסקים בתורה ובמצות להתגדל ויבוא תועלת לגוף נקרא גם כן עמי הארץ מטעם הנ"ל, וז"ש ותגלו למקום מי"ם הרעי"ם, בין הלומדים ששותים מימי התורה לתועלת היצר הרע, שלא לשמה, וישתו התלמידים הבאים אחריכם, שגם אתה צריך להתפאר בתורה לפרסם עצמך שתוכל לומר פשטים חריפים כמותם, שאז התלמידים, שהם המצות ומעשים טובים שנקרא בנים ותלמידים, יהי' גם כן נמשך אחריכם של התורה שלא לשמה. וימותו - שנתן כח בקליפה שנקרא מת. ונמצא שם שמים מתחלל וכו'. על כן הזהרו חכמים שישארו במקומם בין חכמים, וז"ש (אבות פ"ו מ"י) איני דר אלא במקום תורה, והבן.
16
י״זועל פי זה נבאר משנה פרק ו' דאבות (מ"י): אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד וכו', עד איני דר אלא במקום תורה וכו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר, על פי מה שנאמר בדרשת הר"ן (דרוש ט) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז, א), והקשה, אדרבה וכו'. וביאר, כי הנביא המשיל סליחת העון כרופא שאינו יכול לרפאות המכה אם לא שיפתחנה וירחיב ויגלה רעתה. והכי נמי, אם יחזיקו את עצמם כאשמים וחוטאים שנגלה להם עונם, אז יבקשו רפואה ויאמרו לכו ונשובה אל ד' וגו' (הושע ו, א), יעו"ש. וה"נ מי חטאת מטהר מי שמחזיק עצמו לטמא, ומטמא מי שמחזיק עצמו לטהור וכו', יעו"ש.
17
י״חובזה יובן מדרש הנ"ל זאת חוקת התורה (במדבר יט, ב), שהיא פ' פרה שמטהר טמאים ומטמא טהורים. וקשה איך יתכן זה ב' הפכים בנושא אחד, ומשני דביאר הפסוק זה, מי יתן טהור מטמא (איוב יד, ד), ר"ל מי יתן לאדם טהרה מעוונותיו - מי שמחזיק עצמו לטמא. לא אחד, ר"ל מה שאין כן מי שמחזיק עצמו שעומד על מדריגה אחת כל ימיו בטהרה, זה סימן טומאה, ואם כן אתי שפיר גם כן פ' פרה שראוי לטמא טהורים ולטהר טמאים, והבן.
18
י״טעוד י"ל, כי יתרון האור מן החושך (קהלת ב, יג), ר"ל, על ידי החושך נודע מעלת ויתרון האור, וכמו שכתבתי במקום אחר. והנה האדם היודע ימי טומאתו וטהרתו להבחין בעצמו באיזה מדריגה עומד, אז יש יתרון ותענוג לאור הנמשך מחושך, ותענוג הטהרה הנמשך מהטומאה, מה שאין כן כשאינו יודע להבחין בעצמו ועומד על מדריגה אחת, אז אין לו תענוג כלל. ובזה יובן מי יתן שיהי' מבחינה זו שיהי' לו תענוג זה, והבן שזהו כלל גדול.
19
כ׳ובזה יובן, אמר רבי יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך, כי הליכה נקרא כשיורד ממדרגתו, היפך ביאה, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), שאי אפשר שיעמוד על מדריגה אחת מצד שיש בעולם סוד מוחין דקטנות, בחינת אלקים, ומוחין דגדלות בחינת ידו"ד, כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות פסח (פ"א), וכך יש באדם בחינת קטנות וגדלות הנ"ל, הנקרא דרך, ב' פעמים יב"ק הוי' אלהי"ם. וז"ש הייתי מהלך בדרך, שידע בחינת מדריגתו שיורד, שנקרא מהלך בדרך.
20
כ״אופגע בי אדם אחד, ר"ל שפגע ומתנגד לי, אדם שהוא עומד על מדריגה אחת, שלא ידע חסרונו ומעלתו וסובר כל ימיו שעומד על מדריגה אחת. ונתן לי שלום, שלימות. והחזרתי לו שלום, שאני יודע חסרונו, מה שאין כן הוא שסובר שהוא בשלימות, לכך החזרתי לו שלימות זה.
21
כ״בולכך שאל מיד רבי מאיזה מקום אתה. דשמעתי ממורי כל רבי מארץ ישראל ורב מבבל, כי מעשה האדם הכל יחודים על ידי חכמה ר', ובינה ב', רק בארץ ישראל נוסף עוד י' נבועי בחינת הדעת, מה שאין כן בחוץ לארץ בלא דעת, ודברי פי חכם חן. וז"ש רבי, מאחר שיש לך דעת זה להבחין במדריגת עצמו שהיא עולה ויורד, אם כן לי יאתה תואר רבי ולא רב.
22
כ״גושאל, מאיזה מקום אתה. ר"ל דכתבתי במקום אחר אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון (תהלים לב, ב), כי יש עליי' וירידה לצדיקים מצד המחשבה, ויש עליי' וירידה למעלה להמוני עם וכו', יעו"ש. וזהו ששאל, מאיזה מקום אתה, וגדר בחינתך, אם עליי' וירידה שלך רק במחשבה שנקרא מקום, כי חכמה מילוי ע"ב מ"ו, ואמא קס"א מילוי ק"מ, ושניהם מקום, או במעשה.
23
כ״דוהשיבו, מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני. כי האדם נקרא עיר, כמ"ש (מל"א ח טז, דה"ב ו, ו) ואבחר בעיר בדוד, וכך דרשו בש"ס, והיא גדולה - של חכמה ובינה ודעת בסוד ולתבונתו אין מספר (תהלים קמז, ה), כי דעת נקרא מספר כנודע למשכילים, וז"ש של חכמים וסופרים אני.
24
כ״הועכשיו נקרא מהלך, שירד מבחינה זו של הצורה אל מדריגות החומר. אמר לי רצונך שתדור במקומינו - שישאר בקביעות במדריגה זו ששוה למדריגתן, ואז יהי' בינו ובין אנשי החומר אהבה גמורה להעשירו, ויתן לי אלף אלפים דינרי זהב, מה שאין כן עתה שרוצה לחזור למדריגתו העליונה ויהי' נפרד ממדריגתן ויהי' שכיח השנאה, כמ"ש בזוהר לאה שהיתה שנואה לפי שהיתה מדריגה עליונה מרחל וכו'.
25
כ״ווהשיבו, אם אתה נותן לי כל כסף שבעולם איני דר אלא במקום תורה. שהיא הנשמה במקום מעלתה העליונה, שאז נקרא תורה, כי יורה חטאים בדרך (תהלים כה, ח), מה שאין כן למטה בשליטת היצר הרע וכנ"ל. וז"ש טוב לי תורת פיך מאלפי וגו', וק"ל.
26
כ״זוכמו שפירשתי בפרטות אדם אחד כן יש לפרש בכללות אנשי החומר וצורה, ואתי כפשוטו כל ביאור הנ"ל. וסיים, איני דר אלא במקום תורה, בין חכמים בעלי מוחין, והבן.
27
כ״חובזה יובן, ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ, ר"ל כי הי' וי וצרה, ששפטו את שופטיהם, כי הנשמה כשהיא במקומה אז היתה שופטת ומנהיג[ה] את הגוף לרצון ה' יתברך, מה שאין כן כשירדה הנשמה תחת רשות היצר הרע אז היצר הרע שפט את שופטיהם. לכך ויהי רעב בארץ, חוסר אמונת ה' בארץ שהיא הגוף. וכמו שהיא בפרטות אדם אחד כך בכללות אנשי החומר והצורה, שפטו אנשי החומר את שופטיהם אנשי הצורה, וזה גרם ויהי רעב בארץ, שנכנע הקדושה אל הקליפה שנקרא רעב, והם ימי רעה כמ"ש בזוהר פ' מקץ (רד.), יעו"ש.
28
כ״טומפרש הטעם ששפטו את שופטיהם, כי וילך איש, היא הנשמה כשהיתה במקומה נקרא תואר איש שליט, מה שאין כן וילך איש, שירד ממדריגתו. מבית לחם יהודה, כי הנשמה שנקרא דעת כנודע, והוא מייחד בין חכמה ובינה, והם ג' הויות גימטריא לח"ם, ואז יש שבח ותפלה לה' יתברך, שנקרא בחינה זו יהודה כמ"ש (בראשית כט, לה) הפעם אודה את ה', כי כשהנשמה במקומה להנהיג הגוף לרצונו יתברך יש שבח והודאה לה' יתברך, מה שאין כן כש[ו]ילך איש מבית לחם יהודא לגור בשדי מואב, להיות גר בארץ נכריה תחת רשות היצר הרע שנקרא שדה מואב, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור מדרש (ילקוט ח"א רמז תשפ"ה) אתמול אמרת(י) אל תצר את מואב וכו' (דברים ב, ט), יעו"ש. ואז ירד הוא ואשתו וב' בניו, ר"ל כשירד הוא - הנשמה, תחת רשות היצר הרע, אז עסק ולימוד התורה שנקרא אשתו, כמ"ש בעולל[ו]ת אפרים (מאמר שפא - יתרו) המגרש אשתו ראשונה וכו' (סנהדרין כב.), יעו"ש, וגם שהם בניו, שהם המצות ומעשים טובים שנקרא בניו, גם הם ירדו תחת רשות היצר הרע - שאינו לשמה, רק עם עצת היצר הרע לתועלת הגשמי והחומר להתגדל ולהתפאר.
29
ל׳ואחר שאמר דרך כלל חזר וביאר דרך פרט, ושם האיש אלימלך, דכתב היעבץ בביא[ו]ר משנה (אבות פ"ג מ"ה) המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, כי הדבוק בו יתברך דבוק בחיים, מה שאין כן המפנה לבו לבטלה וכו', וכמו שאמר הכתוב (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו', יעו"ש. לכך נקרא [ה]איש אלימלך - שליט ומלך כשהי' דבוק בו יתברך לומר אלי אתה, אז הוא מלך על הגוף שנקרא עולם, ונקרא שם האיש אלימלך. ושם אשתו נעמי, היא התורה נקרא נעמי, שדרכי' דרכי נועם.
30
ל״אושם שני בניו מחלון וכליון. דכתב האלשיך לריב ומצה תצומו וכו' (ישעיה נח, ד), יעו"ש. וה"נ, כי בניו הם המעט שעושה שנקרא בניו, הוא שלא לשמה, רק לריב ומצה להמשיך על איש ריבו מחלה וכליון ח"ו.
31
ל״בוכל זה עבור שירדה הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל שנקרא תפארת, בחינת אלקי ישראל, אותיות אפר"ת תפאר"ת. מבית לחם יהודא, בחינת ג' מוחין כנ"ל. ויבאו שדי מואב, שהיא רשות היצר הרע. ולא ראו שיחזרו אל מקומן שהוא בחינת עייל ונפיק, רק שנשארו שם, וז"ש ויהיו שם - דעייל ולא נפיק. ואחר כך נעמי ורות בחינת תור ותורה שבו למקומן משדי מואב, ואמרו הזאת נעמי (רות א, יט). וכל המגילה יובן ממילא על פי זה, והבן.
32
ל״גובזה יובן נשא את ראש בני גרשון, היא הנשמה שירדה בגלות מצרים תחת רשות היצר הרע, גר בארץ נכריה, עתה צריך להרים ולהקים את ראש בני גרשון, שתחזור השכינה שנקרא את, והנשמה למקומה בראש, וזה א"ת רא"ש בני גרשון, ב' סוגי הגלות, וגם הם ישובו מגלות ג' הגשמי אל בית אבותם, וז"ש ג"ם ה"ם לבית אבותם, והבן, עיין במקום אחר.
33
ל״דונבאר פ' סוטה (במדבר ה, יב-טו) עד והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'. עיין במקום אחר, גם בפ' בהעלותך שם.
34
ל״הועל פי זה נבאר ג' אשרי, והוא, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה (תהלים פד, ה), אשרי העם שככה לו אשרי העם שידו"ד אלדי"ו (תהלים קמד, טו). ופתח באשרי אם הנשמה יושבי ביתך, על דרך ותשובתו הרמתה כי שם ביתו (שמ"א ז, יז) שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. ואז כל רמ"ח אברי האדם מתנהגין על פי הנשמה המנהגת כל הגוף, אז יהללוך סלה. וכמו שבפרט אדם אחד הנשמה מנהגת הגוף, כך בכללות אנשי החומר והצורה אנשי הצורה מנהיגין אנשי החומר והגוף, קטנים נשמעים לגדולים (רו"ר פתיחתא ו), ואז כאשר אין פרץ אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת (תהלים קמד, יד) - בגלות הגשמי, ואין צוחה ברחובותינו, וזהו אשרי העם שככה לו, שניצלו מגלות ב' הגשמי. ומזה נמשך שידו"ד אלדיו, שאין השכינה וישראל בגלות לעבוד עובדי עבודה זרה, כי מתייחס ה' אלקיו בהיותו בארץ, וכל הדר בארץ ה' אלקיו (כתובות קי:), והבן. ועיין מה שכתבתי במקום אחר, שהוא דרוש שבת הגדול שנת תק"ך ביא[ו]ר אלופינו מסובלים, יעו"ש, ועתה לפי הנ"ל יתפרש בג' סוגי הגלות הנ"ל שיצילם ה', והבן.
35
ל״ו•
36
ל״זבמגלת רות (ב, ד-ט - ג, א-יד), והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'. ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת ויען וגו' ויאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב. ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחר הקוצרים ותבא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט. ויאמר בועז הלא שמעת בתי וגו' ושתית מאשר ישאבון הנערים וגו' ותאמר לה נעמי [חמותה] בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך ועתה הלא בועז מודעתנו וגו', הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן וגו', וגלית מרגלותיו וגו' ותרד הגורן ותעש וגו', ליני הלילה והיה בבקר וגו'.
37
ל״חובש"ס דברכות פרק הרואה (נד.): והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, שנאמר והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ידו"ד עמכם ויאמרו לו יברכך ידו"ד, ואומר ד' עמך גבור החיל וכו'.
38
ל״טובש"ס דשבת פרק ט"ו דף קי"ג (ע"ב): ויאמר בועז למי הנערה הזאת. וכי דרכו של בועז לשאול בנשים, אמר רבי אלעזר, דבר חכמה ראה בה, ב' שבלים לקטה ג' אינה לקטה. במתניתא תנא, דבר צניעות ראה בה, עומדות מעומד נופלות מיושב וכו'. ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך, אלו בגדים של שבת.
39
מ׳והספקות רבו. א' יש להבין, מה התועלת הנמשך מספורי מגלה זאת. וחז"ל דרשו אמר רבי זירא, המגלה הזאת אין בה לא איסור והיתר ולא טומאה וטהרה, אלא להודיע כח גומלי חסדים וכו'. והרב האלשיך ביאר בהקדמת מגלה זו, שתועלת הנמשך מזה, היא שידע ולהודיע מה רב טוב אשר יכוין לבו לשמים, גם אם יהי' זר מעשהו לעיני בני אדם, כי ה' יראה ללבב, כי בנות לוט ששכבו עם אביהם שהוא איסור סקילה רק לפי שנתכוונו לשם שמים וכו', כי גדולה עבירה לשמה וכו', יעו"ש.
40
מ״אוכך כתב בעקדה פרש' במדבר (שער עב), בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך (משלי ג, ו), ר"ל שאם יכוין בכל מעשהו לשם שמים, גם שיטה לפעמים מדרך הישר ויעשה מעשה זר, מכל מקום ה' יתברך יישר ארחותיך, כמו שאמרו חז"ל (נזיר כג:, הוריות י:) גדולה עבירה לשמה וכו', יעו"ש.
41
מ״באמנם להבין מאמר רבי זירא שאמר להודיע כח גומלי חסד וכו'. לבאר זה, נראה לי לבאר תחלה ש"ס דברכות הנ"ל התקינו וכו', דכתבתי לעיל ביא[ו]ר פסוק (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך אז ידו"ד וכו', דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, כי יש קליפות עמלק הגורם פירוד ח"ו בין ד' אותיות השם, ולזה בקליפת אגוז, הפנימי המפריד בין ד' חלקי המאכל וכו'. וכמו שאמרו חז"ל אין השם שלם עד שיכרית זרעו של עמלק וכו', לכך בכל פקודת הגאולה, במצרים נאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל וגו', ובגאולת מרדכי ואסתר (אסתר ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, ולעתיד (מלאכי ג, כג) הנני שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים, לעשות שלום, שעל ידי הפירוד לבבות למטה גורם ח"ו למעלה וכו', ועל ידי אחדות למטה גורם שיוחזרו זו"נ באחדות גמור, שזהו גאולה באמת למעלה, וז"ש ואהבת לרעך כמוך, וצריך שיהא אחדות ושלום ביניהם כמו שהזהיר רשב"י להחברים, והאר"י זלה"ה לתלמידיו, יעו"ש. וזהו ענין תלמידי רבי עקיבא, שמתו עבור ששנאו זה את זה, כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ספירת העומר (פ"ז), יעו"ש.
42
מ״גובזה יובן ש"ס הנ"ל, התקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם. ר"ל שיש מקום לרדוף אחר שלום עם חבירו מצד השם של ד' אותיות, שיהי' מיוחד על ידי אחדות שבין אדם לחבירו, וזה שהתקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם, לרמז זה, וביותר למחצדי חקלא שנק' קוצרים, וז"ש ויאמר לקוצרים ידו"ד עמכם, שיהיו באחדות כדי שיהי' שם המיוחד ידו"ד עמכם. ונודע, במקום ששורה שם הוי"ה ביחוד, שם הברכה שורה, וכמ"ש (שמות כ, כד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ואזכיר כמו אזכרת המנחה, שהיא להקטיר ולקשר ולייחד כנודע. וזהו שאמרו לו יברכך ידו"ד, שיהי' מיוחד בינינו, והבן.
43
מ״דוכדי לבאר ספק א', ענין גומלי חסד. נ"ל דמבואר על ידי ספק ב', דהקשה האלשיך, דהל"ל מי הנערה הזאת, מאי למי, ופירש, שלא יחשדוהו שנתן עיני' בה להשיאה, לכך אמר למי נשואה הנערה הזאת, בחושבו שהיא בעולת בעל, ויצא מהחשד - כי ודאי לא יחשדוהו באשת איש וכו', יעו"ש. ג' ד[ה]ל"ל בקצור, נערה מואביה, ותו לא, ל"ל השבה עם נעמי ושאר אריכות דברים. ד' היא אין לו שחר. ה' ותבא ותעמוד מאז הבוקר עד עתה וגו', מה הקפיד בלשונו ותעמוד, מה נפקא לן אם תעמוד או תשב. ו' ותאמר לה נעמי בתי הלא אבקש לך מנוח וגו', מה נפקותא בזה שקראה בתי. ז' אבקש לך מנוח, פשיטא ויטב לך, ול"ל כפל. ח' מה זו עצה שתלך מרגלותיו וכו', פן תגרום לעצמה קללה, קללה ולא ברכה. ט' הלא בועז מודעתנו, משמע לשניהם, כלה וחמותה, וזה אינו, ובלאו הכי צריך הבנה לשון מודעתנו.
44
מ״הי' הנה הוא זורה [את] גורן השעורים הלילה, דכל זה מיותר. י"א מהו סדר ורחצת וסכת ושמת שמלותך וכו'. י"ב ושמת שמלותיך יו"ד יתירה, ועוד וכי צריך לומר שתלבש, וכי ערומה תלך, ובש"ס דרשו (ירושלמי פאה פ"ח ה"ז) זהו בגדי שבת, ויש לתמוה מה ענין בגדי שבת לכאן, ואדרבא כי ראוי להתגנב וכו', וכמו שכתב האלשיך יעויין שם. י"ג וירדתי הגורן, הוא תמוה, שלא ירדה נעמי כלל. וחז"ל דרשו (ירושלמי שם) זכותי תרד עמך, גם זה צריך הבנה. ועוד, מאי שנא לא דרשו כך מ"ש ושמתי שמלותך וכו'. י"ד מהו ענין וגלית מרגלותיו דווקא, ולא לשכוב אצלו להיותה עמו. ט"ו כי היא לא עשתה מאמר חמותה, כי תחלה ותרד הגורן והדר ותעש וכו'. ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.
45
מ״ווהנראה, כי תועלת הנמשך מסיפור מגילה זאת, שאח"ז להודיע כח גומלי חסדים, היינו חסד שיתחסד עם קונו (זח"ג רכב:), וכמ"ש (תהלים פו, ב) כי חסיד אני - להתחסד עם השכינה הנקרא אני וכו' (זוה"ק שם).
46
מ״זוהענין לבאר מהו חסיד אני, נבאר משנה דאבות (פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי וכו'. וגם נבאר פסוק (ירמיה ט, כב-כג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. וגם לבאר פסוק (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם וגו'.
47
מ״חונראה, דכתב בזוהר פקודי דף רנ"ח עמוד ב': ויבן ה' את הצלע (בראשית ב, כב) דהוית מאחורוי, ואתקין לה לאהדרא אנפין באנפין וכו'. ויביאה אל האדם, במה, בהאי צדיק, דכתיב (אסתר ב, יג) ובזה הנערה באה אל המלך וכו', יעו"ש. וביארו בפרי עץ חיים הלכות תפלה (ש' העמידה פ"א), שזהו כונת אדני שפתי תפתח וכו' (תהלים נא, יז), כי יש ש"ך דינים, גימטריא ש"ך הנמשך מן ל"ב נתיבות החכמה כל אחד כלול מן י' גימטריא ש"ך, ובבינה נעשו ל"ב אלקים הנזכר במעשה בראשית, ואלקים יש בו ה' אותיות, וה' דבינה, מזה נעשה ה' פעמים דין גימטריא ש"ך, וצריך להמתיק אלי' ש"ך דינים על ידי ה' אלפין של ה' שמות אהי"ה, ונעשה מן די"ן אדנ"י, ומן ש"ך גימטריא נער שאינו ראוי לזווג נעשה שכ"ה ונער"ה הראוי לזווג, ובזה הנערה באה אל המלך וכו', יעו"ש.
48
מ״טובזה יובן, דכתב בספר הקנה אם לומד כל התורה אינו יתואר בשם חכם, כי אם המכוין לתועלת השכינה, וז"ש לו חכמו ישכילו זאת וכו', יעו"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר חסיד אני, שמתחסד עם אני, כי עושה מן ש"ך ונע"ר שאין ראוי לזווג, ועל ידי שממשיך מן ל"ב נתיבות חכמה שמתלבש באהי"ה דבינה, נעשה מן ש"ך ונער שכ"ה ונער"ה הראוי לזווג, שממתיק הדין בשרשן, שהאלוף א' דאהי"ה הוא יו"ד דחכמה, שנקרא מחשבה כנודע, ואז במחשבה אתברירו ונמתק הדין בשרשן, ובזה הנערה באה אל המלך, היש חסד גדול מזה שעושה עם אני דאדני שנעשה מן אני, ואתי שפיר לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, ר"ל מן חכמה ישכילו לזאת, דהיינו מן מחשבה הנקרא יו"ד ישפיע למלכות הנקרא זאת, ומן יו"ד נעשה א' דאהי"ה למתק דין שבמלכות שימשך מבינה, וז"ש יבינו לאחריתם, למלכות שנקרא אחרית הימים, כמ"ש בזוהר, והבן.
49
נ׳וזש"ה אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ר"ל כי אם בזאת - שיכוין להמשיך בזאת, וז"ש השכל וידוע אותי, למתק דין ש"ך שיהי' שכ"ה, ויהי' ייחוד וזווג קודשא בריך הוא ושכינתי' כמו (בראשית ד, א) ידע את חוה, וז"ש וידע אותי, והבן.
50
נ״אובזה יובן, איזה תואר חכם ולא למדן, הלומד מכל אדם, דנודע כי חכמה נקרא אדם גימטריא מ"ה, וזהו חכמה כ"ח מ"ה, והלומד ומשכיל למלכות מכל אדם נקרא. וזש"ה (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי, למלכות בחינת דוד, וכתבתי מזה במקום אחר, ואז נקרא חכם על דרך (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת.
51
נ״בובזה יובן ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים וכו'. דקשה, פתח בקוצרים שנאמר ויאמר לקוצרים וגו', וסיים בנער הנצב על הקוצרים וכו'. ונ"ל, דתואר בועז הוא יסוד לצדיק המייחד א"ח עם ד', כמ"ש בזוהר כי תצא דף ר"פ עמוד ב' וזה לשונו: ויחודא דא"ח עם ד' בצדיק, והא איהו בגין דאתתקף על יצרו, והאי איהו בועז ב"ו ע"ז תקיף ביצרו וכו', יעו"ש. ונער הנצב על הקוצרים הוא חנוך מטטרון דאיקרי נער כמ"ש (משלי כב, ו) חנוך לנער וגו', והוא נצב על הקוצרים, מחצדי חקלא, לשומרם ממלחמת הקליפות, ובראשם עמלק וס"מ, כמ"ש ביעקב (בראשית כח, יב) והנה סולם מוצב וגו' וה' נצב עליו ופירשו חז"ל (רש"י) לשמרו וכו'. והנה כך נער הנ"ל ניצב על הקוצרים לשמרו, שלא יקטרג עליהם ס"מ ועמלק, שקליפת עמלק היא קליפות אגוז שמפריד בין אותיות השם*הגה"ה והנה שמעתי, יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' (תהלים יב, ד), כי על ידי שפתי חלקו גורם חס וחלילה פירוד בין אותיות השם וכו'. ולפי הנ"ל מובן, כי על ידי שפתי חלקות ח"ו גורם לעורר הקליפה המחלק אותיות השם שהיא בקליפת עמלק, רחמנא ליצלן אמן נצח סלה ועד., והיצר הרע הוא ס"מ הגורם מחלוקת ופירוד לבבות בני אדם למטה, כמ"ש בש"ס (גיטין נב ע"א; חולין קה ע"ב) רבי מאיר עשה שלם, שמע קלא של יצר הרע ווי דאפקי' רבי מאיר מהאי ביתא וכו'. ולכך מלחמת עמלק עם ישראל בראשונה הי' שחתך הזכרות, שגורם זכירה ושלום, המיחד בין איש ואשה, הגורם יחוד למעלה א"ח עם ד' כנודע. וזהו שחתך המילה וזרק כלפי מעלה כביכול, והבן.
52
נ״גוז"ש בזוהר פ' בשלח דף ס"ו (ע"א), דקרבא זו של עמלק הי' למעלה ולמטה, ולכך יהושע שנקרא נער למטה יצא למלחמה זו למטה, וחנוך מטטרון נער עליון יצא למלחמה שלמעלה, ואז ויחלוש יהושע את עמלק (שמות יז, יג) בסיוע שלמעלה וכו', יעו"ש. וצוה ה' יתברך מצוה (דברים כה, יז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח, היפך כונת עמלק שרצה לעקור הזכירה ולגרום השכחה ופירוד למטה ולמעלה, לכך מחה תמחה כפל, זכר עמלק מתחת השמים למטה, ולמעלה בשם הוי"ה שנקרא שמים, והוא מתחת השמים מפריד בסוד קליפת אגוז הנ"ל, לא תשכח, והבן.
53
נ״דוז"ש ויאמר בועז, בחינת עז ותקיף נגד מלחמת יצר הרע ועמלק, לנער הנצב על הקוצרים, כנ"ל. למי הנערה הזאת, ר"ל מי הגורם לעשות מן נער נערה הזאת, היא שכינה שתהי' ראוי' לזווג המלך מלכי המלכים הקב"ה, לייחד א"ח עם ד' על ידי בועז וכנ"ל, ובזה הנערה באה אל המלך, וז"ש למי - שהוא הגורם זה, כאמור.
54
נ״האך דיש להבין, הא המיתוק הוא במחשבה, איך ידע זה, דכתב התוספות דמלאכי השרת אינן יודעין מחשבת בני אדם כי אם מה שנמסר להם לידע.
55
נ״וויען הנער הניצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב וגו'. ויש להבין, שהוא כפל ויען ויאמר. ועוד ויען הוא הרמת קול (סוטה לב.), ואמירה היא במחשבה. ועוד ל"ל כלל ויען הנער הנצב על הקוצרים, שכבר נזכר בפסוק הקודם ויאמר בועז לנער הנצב על הקוצרים, והל"ל ויאמר נערה מואבי' היא וגו'. ועוד, נערה ל"ל. ועיין מה שכתב האלשיך בזה.
56
נ״זונראה דכתב הסבא משפטים דף ק"י (ע"א) וזה לשונו: סבא סבא הא ידעת מאן דאגח קרבא, אי לא ידע לאסתמרא ברעיוניו וכו' ומחשבוי, וידא שמאלית זמינא תדיר לקבלא ולאסתמרא וכו', לא ינצח קרבא וכו', יעו"ש. ומכל שכן בקרבא זו של עמלק שהוא במחשבה, וע"כ הנער מט"ט הנצב על הקוצרים, מחצדי חקלא, לשמרן, הוא גם כן במחשבה של בני אדם, שלא ילכד מחשבתו במלחמה. שאינו יודע מחשבת בני אדם, אם כן איך הוא נער הנצב על הקוצרים לשמרן במחשבה של בני אדם.
57
נ״חוצ"ל דמצאתי וראיתי בפרקי היכלות, שגילה חנוך מט"ט לרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, כשנעשה חנוך מלאך מט"ט אז נתגלה לו כל מחשבות בני אדם, יעו"ש.
58
נ״טובזה יובן ויען הנער הנצב על הקוצרים, ר"ל מצד שהוא נער הנצב על הקוצרים, ע"כ יודע מחשבות בני אדם, וכאמור, לכך הוא דוקא ויען, יוכל להשיב שואלו דבר זה, שנודע לו המחשבה של בני אדם, מה שאין כן זולתו לא יוכל להשיב זה, ולכך גם בועז לא שאל לזולתו רק לנער הנצב על הקוצרים דוקא, והבן.
59
ס׳ויאמר נערה מואביה וגו'. ויאמר אינו אמירת התשובה, שכבר נאמר ויען וגו', רק שהודיעו סיבת המיתוק מן נער נערה, היא באמירה במחשבה נעשית נערה, וז"ש ויאמר נערה מואבי' היא, כי המחשבה נקרא חכמה, תואר אבא ובינה נקרא נעמי סוד נועם עליון בינה אמא, והמחשבה שנקרא אבא היא י' נקודה חדא, ובמילוי נעשה יו"ד, ומן יו"ד זה נעשה א' דאהי"ה להמתיק מן נער גימטריא ש"ך ה' פעמים דין, לעשות נערה שכ"ה ה' פעמים אדנ"י.
60
ס״אוז"ש נערה מואבי' היא, ר"ל שנעשית נערה מאביה - מן אבא, שהוא חכמה שנקרא מחשבה, שקבלה ה' אלפין סוד ה' של נערה, וה' יש לה ג' מילויין בסוד אמן יהא שמי' (רבה) [רבא] וכו', וז"ש נערה מואבי' הי"א, סוד יה"א האמור. וז"ש השבה עם נעמי, שהיו"ד של אבא נעשית א' דאהי"ה שנקרא נעמי. משדי מואב, מאב הנ"ל, ונמתק הדין בשרשן שהם חכמה ובינה על ידי הדעת, ונעשית נערה.
61
ס״בוז"ש ותאמר אלקטה נא וגו'. כי חכמה ובינה הנ"ל הם ב' שמות הוי"ה אהי"ה, גימטריא מ"ז ועם ד' אותיות השורש הרי נ"א, וז"ש אלקטה נא, ר"ל שהליקוט ובירור נצוצות היא על ידי חכמה ובינה, גימטריא נ"א.
62
ס״גואספתי בעמרים אחרי הקוצרים, כי עמ"ר גימטריא ש"י עולמות שיש לכל צדיק (עוקצין פ"ג מי"ב), וב' עמרים ב' פעמים ש"י גימטריא כתר, שהוא סוד הכתר שניתן בראש כל צדיק (מגילה טו:), שהשכינה מתעטרת בראשו על ידי טהרת מחשבתו לברר נצוצות וללקוט מיין נוקבין, ועל ידי מיין נוקבין זה תועלת השכינה בראש, וז"ש (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיה"ן בראשיהן דוקא, וכמ"ש בראשית חכמה דף ק' יעו"ש. ומה שהצדיק קוצר בעזרת השכינה, אז השכינה מאסף בעמרים אחרי הקוצרים הנ"ל, לטעם האמור.
63
ס״דותבא ותעמוד מאז הבקר עד עתה זה שבתה הביתה מעט. ד' בס' הכוונות כי על ידי מיתוק הדינים ש"ך ופ"ר בזה תוכל השכינה לעלות מבריאה לאצילות וכו', יעו"ש. ונודע כי עמידה וכונה לעמוד באצילות עלמא דדכורא, מה שאין כן עלמא דנוקבא היא בישיבה. וז"ש על ידי מיתוק הנ"ל שנעשית נערה, ובזה הנערה באה אל המלך - מבריאה לאצילות בעלמא דדכורא שהוא בעמידה, וז"ש ותב"א ותעמו"ד, מאז הבוקר עד עתה, כי בבוקר זמן עליית השכינה לזווג, כמ"ש (בראשית כט, כה) בבוקר והנה היא לאה וגו', ורות היא לאה, ז"ש חרוסת - רו"ת ח"ס וכו' והוא סוד תיקון לאה בבוקר כנודע, ונמשך זה התיקון עד עתה. זה שבתה הבית מעט - שתהי' בביתה בעולם עשי' שם מקנן מלכות והוא ביתה, שהיא בישיבה בעלמא דנוקבא, היא מעט זמן.
64
ס״הויאמר בועז הלא שמעת בתי. כמו שדרשו חז"ל (מגילה ט.) ויקחה מרדכי לו לבת (אסתר ב, ז), ר"ל לבית. והנה אחר שנעשית נערה, 'ובזה' על ידי הצדיק הנקרא בוע"ז, הנערה באה אל המלך, ונקרא בתי על ידי השמיעה שנקרא אסיפה, כמ"ש (שמ"א טו, ד) וישמע שאול את העם, והכי נמי ע"י ואספתי בעמרים העלתה מיין נוקבין ועלתה למעלה ונקרא בתי, וז"ש הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מז"ה - זאת יחובר עם זה, ובזה הנערה באה וגו', וכה תדבקין עם נערותי.
65
ס״ועיניך בשדה אשר יקצורון וגו'. כי סוד עינים הם חכמה ובינה, וז"ש יתן עיניו בכוס וכו', וז"ש עיניך בשדה אשר יקצורון וגו' וצמית והלכת אל הכלים, הם סוד ז' מלכין קדמאין שמתו ונשברו, ועתה נעשה הבירור לעשות כלים. ושתית מאשר ישאבון הנערים, כי על ידי הבירור נעשה מיין נוקבין לקבל מיין דוכרין והשפע רב ושתית וגו'.
66
ס״זושאר המשך הפסוקים יובן ממילא, עד ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך וגו' ורחצת וסכת ושמת שמלותיך. ודרשו (ירושלמי פאה פ"ח ה"ז), זו בגדי שבת וכו'. והספיקות זכרתי לעיל, ויבואר על פי קושיא ב' הנ"ל, מה ענין לבושי שבת לכאן וכו'.
67
ס״חדכתב בדרושי מורנו הרב רבי חיים ויטאל סוף תיקונים, פירוש הש"ס (ברכות מג:) פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות [מ]מאור עיניו של אדם, ומהדרי לי' בקדושא דבי שמשא, שנותן עיניו בכוס וכו'. ופי' אם תשיב משבת רגליך וכו' (ישעיה נח, יג), כי דרכי הכלה וספירותי' נעשו מבינה, וזהו דרכי' דרכי נועם (משלי ג, יז), ודינין מתערין מינה, ולכך רגלי' יורדות מות (משלי ה, ה) ובשבת נעשים דרכי' מקודש שהוא חכמה, וזה סוד הקידוש, ואז רגלי' עולים בקודש ואין שטן ופגע רע, וז"ש (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי בהיות דרכי המלכות בסוד המחשבה, שהיא חכמה, אז אשיב רגלי ממקום המות אל עדותיך נצח הוד יסוד דזעיר אנפין, וזהו העדות וכו', יעו"ש, וכתבתי מזה במקום אחר.
68
ס״טובזה יובן ותאמר לה נעמי בתי הלא אבקש לך מנוח וכו'. ר"ל מצד שאת בתי, כי ספירותיו מבינה שנקרא נעמי, לכך אין לה מנוח, שיש בה אחיזת הקליפה שרגלי' יורדות מות, לכך אבקש לך מנוח על ידי מוחין דאבא חכמה הנקרא קדש, ששם אין שופ"ר, ויהי' לה מנוח, וזהו בשבת קודש, וז"ש אשר ייטב לך, מצד מוחין דאבא שנקרא טוב. וגם נח הוא יסוד דאבא, וז"ש מנוח וכו'. גם עיין בכוונת אכילה ענין מנוח וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר גם כן, יעו"ש.
69
ע׳ועתה הלא בועז מודעתנו וכו'. כי בועז הוא יסוד המייחד א"ח זעיר אנפין עם ד' מלכות, וגם יסוד עושה עם הדעת המייחד בין חכמה ובינה, אם כן שפיר הלא בועז מודעתנו לשניהם - כלה וחמותה.
70
ע״אהנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וגו'. ור"ל, דנודע דמוחין דקטנות נקרא שעורים, והוא שמות אלקים, ומוחין דגדלות שמות ידו"ד נקרא חטים, וזה סוד מנחת שעורים בפסח וב' הלחם דחטין בעצרת, וכאשר באים מוחין דגדלות אז מוחין דקטנות יורדות בגרון, כמבואר בכוונת קריאת שמע, יעו"ש. וז"ש הנה הוא זורה, כי ז' מתחלף עם ש', שהיא ממוצא א' זסשר"ץ, ויש בה ג' מוחין דאלקים, ש' היא אלק"י[ם] ביודי"ן, ר' אלקים ברבוע, ה' הם ה' אותיות אלקים פשוט, והנה ז"ש זרה גורן השעורים הלילה, כי ג' מוחין דקטנות ג' אלקים אותיות זר"ה, יורדין בגורן השעורים שהם דקטנות ותואר לילה, ויורדין מוחין דגדלות הם הויו"ת במוחין דזעיר אנפין, ואם תקבל ממנו מוחין דגדלות דאבא אז יהיה לך מנוח.
71
ע״בוזהו ורחצת מטנופת עבודה זרה, הם הקל[י]פות שהם רגלי' יורדות מות, ועתה ורחצת בסוד (שה"ש ה, ג) רחצתי את רגלי איככה אטנפם, והיא באמת כוונת רחיצה בערב שבת, שלהבת י"ה, לגרש הקליפות מהשכינה שרגלי' יורדות מות, שלא יהא נחש כרוך על עקבה (ברכות ל:) וכו', יעו"ש. והרחיצה מהקליפות הוא על ידי וסכת, שהסיכה בשמן היא מוחין דאבא, ומוחין דאמא בסוד יין כנודע, ועל ידי הסיכה בשמן במוחין דאבא אז חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וכנ"ל, ואז ושמתי שמלותך עליך זו בגדי שבת, בסוד (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ואז ושמן על ראשך לא יחסר וגו', והכי נמי ממש כך - על ידי ושמתי שמלותך עליך מהבינה, ששם הבגדים לבנים כנודע, על ידי זה ושמן על ראשך לא יחסר - מוחין דאבא. וירדת הגורן, ר"ל ומוחין דבינה נעמי ירדו אל הגורן שהיא הגרון דזעיר אנפין וגו'.
72
ע״גוגלית מרגלותיו. ר"ל כי האשה נקרא (שמ"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור, וכאשר תוסר הקליפה מהשכינה שנקרא רגליו, אז וגלית מרגלותיו, שתעלה מהרע אל הטוב, וז"ש ושכבת, ר"ל ושכבת עם י' שהוא חכמה, ורגלי' עולים בקודש ואין שופ"ר, והבן. וז"ש (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם, שמשיג מוחין דחכמה.
73
ע״דוז"ש (משלי ט, ט) תן לחכם ויחכם עוד, ודרשו (שבת קיג:) זו רות. ור"ל על ידי שקיבל זעיר אנפין עש"ר מ"ה גימטריא ת"ן, בעשר מדותיו, מן חכמה שנקרא אדם גימטריא מ"ה, כ"ח מ"ה, וז"ש תן לחכם, ויחכם עוד לרות זו מלכות, שקבלה ממנו מח חכמה, וה' יתברך יכפר.
74
ע״הובדרך פשוט יש לומר ורחצת וסכת ושמתי שמלותך וגו', שהוא על דרך שכתבתי במקום אחר, מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת והקליפות - להיות סור מרע, ואחר כך יעשה טוב לימוד תורה, מה שאין כן קודם לזה מוסיף כח בקליפות בעסק תורתו וכו', יעו"ש.
75
ע״וובזה יובן, ורחצת מהקליפות, שהיא טנופת עבודה זרה. ואחר כך וסכת, כי תלמו"ד גימטריא סכ"ת, אחר כך ילמוד תורה. ואחר כך ילבש בגדי שבת, שהוא לימוד הקבלה שהם לבושי שבת כנודע, וזהו ושמת שמלותך עליך זו בגדי שבת, והבן.
76
ע״זאמנם לבאר פירוש הש"ס הנ"ל, וכי דרכו של בועז לשאול בנשים, אלא דבר חכמה ראה בה וכו'. והוא דיש נער ונערה וכנ"ל, והענין, דכתבתי במקום אחר מ"ש בזוהר (ח"ב לח:), דיש ליל ולילה, כשלא קבילת עלה דכורא נקרא ליל, ואחר דקבילת עלה דכורא נקרא לילה וכו'. זה יבואר בבחינת עולם שנה נפש, ורמז מוסר, החומר שהיא נקרא כשלא קבילת עלה דכורא הוא עול הנשמה, שאינו רוצה שיהי' החומר משועבד לצרכי הנשמה לעבודת ה' יתברך, אז נקרא ליל, וזה בבחינת אדם פרטי חומר וצורה שלו. וכן בכללות אנשי החומר ואנשי הצורה כשאינן מקבלים דכורא, הם אנשי הצורה, לשמוע ולעשות עבודת ה' יתברך נקרא ליל ונער. מה שאין כן כשמקבל דכורא בכלל או בפרט נקרא נערה הראוי' לזווג ונקרא לילה.
77
ע״חואמנם בקבלת עול דכורא הם התלמידי חכמים, יש בזה עצמו ב' בחינות, כמו שכתבתי במקום אחר פלוגתא דרבי שמעון ורבי עקיבא (פסחים כב:), שזה דרש את ה' (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים, וזה פירש ולא רצה לדרוש כך. כי יש סוגי תלמידי חכמים, הדבוק בו יתברך, ב' שאין לו דביקות כלל וכו', יעו"ש. ובזה יובן ויאמר למי הנערה הזאת, וע"כ אין הפירוש כפשוטו דקרא, וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, ועוד דהל"ל מי הנערה, מאי למי, אלא צ"ל דשאלתו היתה, השתא דנקראת נערה מפני שקבילת דכורא עלה, דהיינו התלמיד חכם, מכל מקום עדיין יש לשאול, לאיזה תלמיד חכם מן ב' סוגי תלמידי חכמים הנ"ל קבילת עלה, וז"ש למי הנערה הזאת, למי קבלה שנעשית מן נער נערה על ידו, בשני סוגי תלמידי חכמים הנ"ל.
78
ע״טוהשיבו, נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב וגו', ושפיר האריך כדי להשיב שואלו דבר על נכון, כי חכמה נקרא אבא, ובינה תשובה עלאה נקרא אמא נעמי. ונ"ל דזהו צחות לשון הש"ס דברכות פרק ב' (יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו', והוא דזכרתי מקודם בשם ספר הקנה, דלא נקרא חכם כי אם שהוא בגדר לו חכמו ישכילו זא"ת (דברים לב, כט), מה שאין כן בלאו הכי גם שלמד כל התורה נקרא למדן ולא חכם וכו', יעו"ש. ונודע כי חכמה נקרא ראש כמ"ש (תהלים קיא, י) ראשית חכמה, ומלכות נקרא תכלית וסוף, וז"ש תכלית חכמה - להמשיך מחכמה לסוף המדרגה שהיא תכלית הנ"ל, והיא נקרא זאת, והמשכה זו על ידי תשובה ומעשים טובים, כי חכמה ותשובה שהיא בינה הם תרין רעין דלא מתפרשין, ואז מתלבשין מוחי חכמה בלבושי בינה ונמשך עד סוף ותכלית שנקרא זאת, והבן. וזהו שהשיבו, נערה מ[ו]אביה הנ"ל, מן תלמיד חכם שנקרא חכם שהוא אבא, וז"ש מואבי' היא נעשית נערה, השב"ה בתשובה עם נעמי תשובה עילאה, כי תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, וכנ"ל.
79
פ׳והמקשן סבר שאלת למי הנערה זאת היא כפשוטו, והקשה לו, וכי דרכו של בועז וכו'. וביאר לו כי דבר חכמה ראה בה, ר"ל דבר ועסק של חכמה - ל"ב נתיבות חכמה, ראה בה, שנעשית מן נער נערה, וזה ששאל למי הנערה הזאת, ואם כן לא קשיא מידי וכי דרכו, דקאי על אדם פרטי שהי' נער שלא קביל דכורא היא הצורה, ועכשיו נעשית נערה דקבילת עלה דכורא, ובכללות אנשי החומר והצורה הי' שאלתו כנ"ל.
80
פ״אוז"ש דבר חכמה ראה בה, שני שבלים לקטה וכו', כי אותיות שבלים הם אותיות שבילים, ונודע שביל הוא יסוד חכמה, אותיות י"ש ל"ב נתיבות חכמה, וליקטה וביררה הנצוצות על ידי שבי"ל חכמה, כי במחשבה אתברירו, והם ב' שבילים - שביל החכמה ונתלבש בשביל הבינה הנקרא נתיב, או בשביל זעיר אנפין, והבן, וה' יתברך יכפר.
81
פ״באו י"ל, כי שבלים אותיות שבילים, והענין כי עולם הבריאה הוא לבוש אל עולם אצילות, ועולם היצירה הוא לבושי הבריאה, ועולם העשי' הוא לבוש היצירה, ויש לאדם לברר וללקט ניצוצין דרך ג' לבושים הנ"ל. אמנם ידוע מ"ש בסוד נפילת אפים, כי מעשי' ששם הקליפות יש סכנה לברר משם, וסיים שם: ואין אתנו יודע עד מה וכו', יעו"ש. וז"ש ב' שבלים לקטה, ר"ל ב' לבושים לקטה. אבל ג' שבלים לא לקטה, ר"ל דרך ג' לבושים עד עשיה, לא לקטה, ששם יש סכנה, וזהו דבר חכמה שראה בה, והבן.
82
פ״גבמתניתא תנא, דבר צניעות ראה בה, עומדת לקטה מעומד, שוכבת לקטה מיושב. והענין, דכתבתי במקום אחר התהלך לפני והי' תמים (בראשית יז, א) שיתחבר עם מדרגות תחתונים להעלותן בסוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), ואז נפל אברם על פניו, לפי שיש סכנה שירד ומי יודע שיזכה לחזור ולעלות, עד שהבטיחו ה' יתברך וכרת ברית עמו על זה, יעו"ש. ובזה כתבתי במקום אחר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיח, יז), לא אמות כי אחיה, ור"ל דכתבתי במקום אחר ה' ממית ומחי' (שמ"א ב, ו) שממית לזה, לירד ממדריגתו שנקרא מיתה, כדי להחיות להמוני עם להעלותן. וזה שהתפלל לא אמות כי אחיה, ר"ל שלא אצטרך למות ולירד ממדריגתי, כי אחי' אותן להעלותן ממקומן, ואז אין חשש סכנה, וק"ל.
83
פ״דובזה יובן עומדת לקטה מעומד, שנתחברה עמהם להעלותן וללקטן. ונופלת לקטה מיושב, כדי שלא תשחה יותר מדי, שיש סכנה כנ"ל, רק ממקום ישיבה משם לקטה וביררה. וז"ש לא אמות כי אחיה, והבן.
84
פ״הואגב נזכור מה ששמעתי ממורי ביאור רש"י, וכי דרכו של בועז וכו', אלא דבר צניעות וחכמה ראה בה וכו'. והקשה, הא וכי דרכו וכו', משום הרהור, ומה משני דבר צניעות וכו', וכי הותר הרהור באשה צנועה. ועוד, מנא לן דצניעות וחכמה ראה.
85
פ״ווביאר, כי באתערותא דלתתא איתער לעילא בין לטב ובין לביש, וכאשר האשה מתחלת להרהר באיש, על ידי זה נתעורר הרהור באיש שיהרהר באשה, וכאשר האשה צנועה ואין מהרהרת באיש אז לא יבא הרהור לאיש גם כן (ויש מופת לזה, כאשר האשה מהרהרת לתאות תשמיש תמיד, אז יוצאת מדעתה ומשתגעת, מה שאין כן הצנועה, בדעתה וחכמתה).
86
פ״זובזה יובן, וכי דרכו של בועז לשאול בנשים, כי עקימת שפתיו בדיבור ושאלה הוי מעשה להרהר באשה, כמו שאמרו חז"ל (תענית ה:, מגילה טו.) כל האומר רחב וכו'. ומשני, דבר צניעות ראה וכו', שאין האשה מהרהרת תחלה אז אין חשש הרהור באיש גם כן, ושפיר משני דבר חכמה וצניעות ראה בה, ודברי פי חכם חן.
87
פ״חועל פי זה נבאר פסוק פ' שמיני (ויקרא ט, ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וגו', עיין במקום אחר. ונבאר מדרש (ילקוט ח"א רמז תשפ"ה) כתבתי מזה במקום אחר, נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא, ב) אמר משה, אתמול אמרת לי אל תצר את מואב וכו' (דברים ב, ט), לכך קראן מדינים, יעו"ש. וכעת נראה לי באופן אחר. וגם להבין מראה הסנה אינ[נ]ו אוכל (שמות ג, ב) שכתבתי ביאורו במקום אחר. וגם ביאור פסוקי משלי סימן ט"ז (ד) כל פעל ה' למענהו וגו', יעו"ש. וגם נבאר סדר בעל הגדה ואתא חוטרא והכה לכלבא וכו' עד ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות דשחט לשוחט וכו', דקשה, למה אתא חוטרא והכה לכלבא, וכתב על דנשך לשונרא, הא כדין עשה מאחר דאכיל לגדיא, וכן כולם, וגם למה שחט למלאך המות שעשה שליחות ה' יתברך משל לזונה שכתב בזוהר תרומה (קסג.) וכו', יעו"ש.
88