כתונת פסים, בהרKetonet Pasim, Behar
א׳וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית וכו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וכו' (כה, א-ו). והספיקות רבו.
1
ב׳וביארתי במקום אחר, דאיתא במשנה פרק ד' דאבות (מכ"ב) הלל אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון. וכבר ביארתי במקום אחר על פי ש"ס (שבת קיט:) המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, כי לפעמים יורד הצדיק ממדריגתו כדי להעלות רשעים ופחותי ערך, בסוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), וז"ש מה שהילודים למות, דהיינו שיורדין ממדריגתן, הוא כדי והמתים להחיות, יעו"ש.
2
ג׳ונ"ל שזה אמרו חז"ל (קדושין פב.) טוב שברופאים לגיהנם, דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) החכמים הם רופאי הנפשות וכו', יעו"ש, ובוודאי טוב יותר רופאי הנפשות מן רופאי הגופים, רק שזה אינו צריך לירד לגיהנם - רופאי הגוף, מה שאין כן הטוב שברופאים הם רופאי הנפש, צריך לירד לגיהנם להעלות הרשעים וכו' (זח"ג רכ:), וכאשר שמעתי מהר"ב כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה וכו', וק"ל.
3
ד׳וכעת נ"ל, דזכרנו לעיל פ' אמור, משל למלך שנאבד לו אבן טוב יקר, שנפלה במצולת ים, ושלח בניו אחריו, והיו בו ג' סוגים וכו', יעו"ש. ובזה תבין מה שהקשו הקדמונים והזהר, מאחר שירידת הנשמה בעולם הזה היא קרוב להפסד ורחוק משכר, וכאשר הסכימו חז"ל (עירובין יג:) טוב לאדם שלא נברא משנברא, ואם כן למה נברא האדם כלל. ולדברינו הנזכרים הוא מצד ההכרח, מאחר שנאבד למלך אבן יקר הערך, הם סוד רפ"ח ניצוצין מן ז' מלכין קדמאין שנשברו ומתו, ועל ידי התורה והמצות אנו מעלין אותן בסוד מיין נוקבין, וכמ"ש (בראשית ב, ה) ואדם אין לעבוד את האדמה, וכמ"ש בעץ חיים, שעל ידי זה נעשה יחוד למעלה וזווג פנים בפנים, על ידי שביער הקוצים מן הכרם העליון בתפלתו ומצות שעשה, יעו"ש.
4
ה׳ובזה יובן הילודים למות והמתים להחיות, ר"ל שמבואר במשנה הקושיא ותירוצו. הילודים למות, ר"ל מאחר שהילודים קרוב להפסד למיתה ורחוק משכר, אם כן למה נולדו כלל. ומשני כדי והמתים להחיות, שהם ז' מלכין שמתו, להעלותן בסוד מיין נוקבין על ידי התורה ומעשים טובים, להעלותן אבן טוב על ידי בן המלך דווקא. והחיים לידון, ר"ל שבעלי החיים המדברין נידונין אם יזכו להעלות האבן טוב אל ח"י, כי הוא אל היוצר והבורא וכו' ויודע שורש נשמותיהם של בני אדם, לפי שהיו בנשמת אדם הראשון ובמלכים שמתו, ולכך על כרחך אתה נוצר וכו', וק"ל.
5
ו׳ובזה יובן, וידבר ה' אל משה, סוד הדעת. דבר אל בני ישראל, שהם נצח והוד, בסוד כליות יועצות להבין ולהשכיל. ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ, לביאה יחשב בעולם הזה והולך ב"ן פטירתו. ובבא הנשמה מלמעלה, ממחצב כסא הכבוד, אל הארץ, שהיא ארציות וחומר הגוף, שיורדת למקום עכור וטמא, תקשה למה זה, לכך אמר אשר אני נותן לכם דייקא, להנאתכם וטובתכם, כי על ידי עסק התורה והמצות יעלה מיין נוקבין ונעשה על ידי זה יחוד וזווג למעלה, ושבתה הארץ שבת לה'. וזה שדרשו לשם ה' כמו בשבת בראשית - ר"ל שנאמר ואדם אין לעבוד את האדמה (בראשית ב, ה), שנעשה על ידו ייחוד וזי[ו]וג שהוא לשם ה' - שתעשה ייחוד שם היא מלכות הארץ העליונה, עם שם הגדול הנקרא הוי"ה.
6
ז׳שש שנים תזרע שדך, ר"ל להמשיך מן שש קצוות ז"א שנקרא שש שנים, להשפיע ולהזריע במלכות הנקרא שדך, שזה חקל תפוחין קדישין. ודרך כלל איך ישפיע ויזריע בשדה, נקרא הוא כך, אם עושה חסד יכוין להשפיע מן חסד במלכות - והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה), וזה חסיד המתחסד עם קונו (זח"ב קיד:, ח"ג רכב:) וכמ"ש בזהר שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פו, ב), יעו"ש, ומקשר מלכות בחסד. וכאשר נתלבש בגבורה נגד הרשעים, או נגד יצר הרע, מזריע ומשפיע מן גבורה במלכות. וכאשר לומד תורה הנקרא תפארת, מקשר ומשפיע מתפארת במלכות. וכאשר לומד תורה עם תלמידים למודי ה', או להיפך הולך ברגליו לדבר מצוה, שהם נו"ה למודי ה', גם האמונה הם מסמכי קשוט, משפיע מנצח והוד במלכות, בסוד תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם (ברכות סד.) המבואר בכתבי האריז"ל. וכאשר מתענג על ה' לדבר הלכה בשמחה, או שיעשה המצוה בתענוג ושמחה, וכמ"ש (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה וכו', ותענוג הוא ביסוד צדיק, משפיע מיסוד במלכות. ואתי שפיר מ"ש שש שנים תזרע שדך.
7
ח׳ועוד יש עבודה, שש שנים תזמור כרמך, שעל ידי כוונת הטוב במעשה המצות מבער קוצים מן כרם ה' צבאות, בסוד מחצדי חקלא, וז"ש שש שנים תזמור כרמך. ואספת את תבואתה, לאסוף ולכנוס באוצר המלך, היא העלאת מיין נוקבין. ועל ידי זה בשנה השביעית - בעולם העליון לעולם הבא. שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', על ידי העלאת מיין נוקבין יהי' יחוד וזווג עליון לארץ העליונה - שבת לה', והבן שנקרא שבת.
8
ט׳שדך לא תזרע וכרמך, כי הטרחא בערב שבת בעולם הזה שיאכל בשבת בעולם העליון, אבל שם אין זריעה וקצירה בה. וגם בלימוד מה שלימד בעולם הזה יחזור למודו שם וכו'.
9
י׳והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, כי נוצר תאנה יאכל פרי' (משלי כז, יח), מן יחוד וזווג שגורם למעלה ימשך לו שפע לאכלה, ולהיות לך ולעבדך ולאמתך שהם כולם ניצוצי נפש רוח נשמה שלו, כמו ששמעתי ממורי, לעיל בפרש' שמות, והבן.
10
י״אאו יש לומר כפשוטו, והיתה [שבת הארץ] לכם לאכלה, על ידי שקידש ארצות וחומר הגוף בקדושת שבת, להנות מעולם הנשמה שנקרא שבת, היא להנות מעולם הזה, וגורם שפע לבני דורו, וכמ"ש (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, לפי כי חנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וכמו שכתב האלשיך, יעו"ש, וק"ל.
11
י״ב•
12
י״גבמדרש (ויק"ר לד, ב) כי ימוך אחיך (ויקרא כה, כה), הדא הוא דכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה נפטר מתלמידיו הי' מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו להיכן הלל הולך, אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא דאית לי גו ביתאי, אמרו לו ובכל יום אית לך אכסנאין, אמר להם וכו', האי נפשא עליבתא לאו אכסנאי היא דהאי גופא, דיום דין איתא הכא ולמחר לית היא הכא, הדא הוא דכתיב גומל נפשו איש חסד. ועיין בעקידה מזה. והספיקות יבוארו מאליהן. גם לשון מהלך והולך עמם אין לו שחר.
13
י״דונ"ל דאיתא בפרק קמא דביצה (טז.) אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו'. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים וכו'. וכבר ביארתי מזה במקום אחר.
14
ט״ווכעת נראה לי דכתב במגן אברהם פירוש הפסוק (בראשית ג, א) והנחש הי' ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' וגו'. וקשה ל"ל אשר עשה ה'. ונ"ל דכתב הרמב"ם ז"ל במשנה (פיהמ"ש תמורה פ"ה מ"א) כיצד מערימין על הבכור וכו', כי תחבולות ההיתר נקרא ערמה, ותחבולות איסור נקרא מרמה. ולפי זה תקשי כאן בנחש, הוא היצר הרע אשר מפתה אדם לעבור רצונו יתברך ולעשות איסור, איך נקרא ערום שהיא תחבולות ההיתר, וקשה איך אמר והנחש הי' ערום.
15
ט״זונ"ל דביאור קושיא זאת על פי משל ששמעתי, מלך אחד הי' מושל על כמה וכמה מדינות ובחר אחד מעבדיו שישנה כסות ולשון ולמרוד בו, כדי לנסות בני המדינה, וכך עשה, והי' בחי' ג' סוגים, א' שעשו מלחמה נגדו עד שגרשו מאתם. ב' שנכנעו מיד והכניסו אותו למדינה. ג' היו חכמים ונתיעצו איך אפשר שימרוד זה במלך גדול והמלך שותק, אין זה כי אם שעשה רצון המלך לנסות אותנו, וכך יצאו נגדו ואמרו כך, ופירש מהם בלא מלחמה וכו'.
16
י״זוהנמשל מובן, כי היצר הרע נברא לכך לפתות בני אדם, כמ"ש בזהר (ח"ב קסג.) משל לזונה וכו', כדי לנסות הבריות. ויש גימל כתות, א' צדיקים שיוצאים להלחם עמו נגדו על ידי סגופים וכיוצא. ב' כת הרשעים מיד נכנעין ליצר הרע להכניסו במדינה ולשמוע אליו ככל אשר יצוה להם, כי הוא טוב להתענג בתענוגי עולם הזה. ג' שיודע ששטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, כמ"ש בש"ס דבבא בתרא (טז.), והם יודעין שעושה היצר הרע שליחותו יתברך, ואז נעשה היצר הרע יצר טוב וכו'. אם כן שפיר נקרא היצר הרע ערום בתחבולות היתר, לעשות שליחותו ית'.
17
י״חובזה יובן הנחש הי' ערום. ק' למה נקרא ערום כאלו עושה תחבולות היתר. ומשני אשר עשה ה', שלכך נקרא ערום שעושה מה שצוה ה' יתברך, וק"ל.
18
י״טובזה יובן, שמאי הי' מדת גבורה, לכך הי' אוכל כל ימיו לכבוד שבת, שהי' מסוג א', לסגף נפשו ללחום עם היצר הרע, לעשות הכנה לאכול בשבת, לעולם הבא, וכל ימיו הי' אוכל אכילה רוחנית לכבוד שבת. אבל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו היו לשם שמים, גם מעשה גשמים כמו אכילה ושתייה, כי אכילה ושתי' ומשגל וכו' וכיוצא בזה שהוא מצד היצר הרע, יש בו גם כן כוונה לשם שמים לעשות יחוד כמו בלמוד תורה, כי באכילה יש בירור מיין נוקבין, ושינה סוד דורמיטא, ומו"מ בסוד ל"ט מלאכות, וכיוצא בזה.
19
כ׳א"כ מבואר בפסוק עצמו ב' מדות הנ"ל, כי הלל הי' מצד החסד, לכך גומל נפשו איש חסד זה הלל, גם שהי' גומל עם נפשו חסד לאכול ולשתות ומעשיו הגשמים הי' הכל לשם שמים, וניצול מיצר הרע בלא מלחמה, מה שאין כן מדת שמאי עוכר שארו אכזרי, על ידי מלחמה אכזריות וסגופים הכניע היצר הרע ועוכר שארו ובשרו, הוא הגוף.
20
כ״אובזה יובן מדרש הנ"ל, כי מדת הלל שכל מעשיו לשם שמים כנזכר בש"ס דביצה, לכך גם כשהיה נפטר מתלמיד[י]ו, מעסק תורתו, ר"ל שהוא נפטר מהם, משמע שהם נשארו בעסק לימודם, רק שהוא נפטר לעסוק במעשה גשמיים, כמו אכילה ורחיצה הנקרא מהלך, וז"ש היה מהלך, שנתרחק מהם, היפך ביאה היא הליכה, מכל מקום הולך עמם בשוה, כאשר יבואר שכוונתו לשם שמים במעשה הגשמיים כמו הם בלמודם. והם לא הבינו זה ושאלו אותו היכן הלל הולך דייקא, ר"ל לא נאה להלל שיהי' הולך במעשי גשמיים. ואז ביאר להם שזה גם כן מצוה לגמול חסד עם אכסניא, ושפיר נקרא הלל גומל נפשו איש חסד, והיפך מידת עוכר שארו אכזרי, שהם ב' סוגים ב' הקצוות, כי סוג ג' הנכנע אל היצר הרע לא דברה תורה במתים.
21
כ״בוב' סוגים הנ"ל הם בחי' שמאי והלל, רק עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), כי אין מתקיים במדת הגבורה של שמאי, לכך עצה היעוצה כי תקרב אל עיר להלחם (דברים כ, י), היא עיר קטנה, להלחם עם היצר הרע, וקראת אלי' לשלום - שתכוין שהיצר הרע הוא גם כן לשם שמים, וכשתעשה מעשי גשמיים שמצד היצר הרע, לשם שמים, אז נעשה קטיגור סניגור, ושלום יהי' לך מסביב, וכמ"ש בש"ס דבבא בתרא (טז. ע"ש) כאשר דרש (ר"נ) [רבי לוי] שטן לשם שמים נתכווין, בא אליו והחזיק לו טובה ונכנע לפניו.
22
כ״גובזה יובן הפסוק כי ימוך אחיך עמך, ר"ל כי הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ולמעלה אכלה נהמא דכסופא והיא עני, וז"ש כי ימוך אחיך, שהיא הנשמה מן הקב"ה שנקרא אחיך, ולכך יורדת שתהי' עמך בגוף להשתדל בתורה ובמצות, ונמכר לך, לעשות בה הטוב והישר בעיני, מכל מקום לא תעבוד בו עבודת [עבד], לענות בו בפרך באכזריות וסגופים, רק שכיר ותושב יהיה עמך, כאורח נטה ללון בתוך גופך, ומצוה לגמול חסד עם אכסנאי, כמ"ש גומל נפשו איש חסד, לעשות מעשיו הגשמיים לשם שמים, אכילה ושתיי' שיהי' לו כח לעבודת ה', שהיא צורך אכסניא.
23
כ״דאך כשמאי שמא תאמר דאין לפרש כך, דאם כן למה הכריעה התורה כהלל ולא כשמאי, שהתורה נאמרה קודם בת קול שהלכה כבית הלל (עירובין ו:). למה ביאר המדרש הדא הוא דכתיב גומל נפשו איש חסד זה הלל - שהקדים הפסוק גם כן מדת הלל, ולסוף עוכר שארו וגו' מדת גבורה דשמאי, כי עולם חסד יבנה שהיא מדת הלל, לכך בתורה גם כן מ"ש לפרש לאחוז מדת הלל, וק"ל.
24
כ״האופן ב' נ"ל לבאר משנה פרק ד' דאבות (מ"ב) בן זומא אומר, איזהו חכם הלומד מכל אדם. איזהו גבור הכובש את יצרו. איזהו עשיר השמח בחלקו. איזהו המכובד המכבד הבריות. ויש להבין למה פרט אלו ד'. ועוד חכם לומד לכל אדם הל"ל. ועוד, איזהו עשיר השמח בעושרו הל"ל.
25
כ״ונ"ל, דכתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פנ"ד) שהשלימות הנמצא לאדם ד' מינים הם, א' הדמות, שבהם שלימות הקנין שימצא עושר, ואנשי העולם יבלו ימיהם בזו, ואינו באדם רק דמיון, וכשיעבור הימים ההוא נשאר האיש וכו'. ב' שלימות תבנית הגוף וגבורתו, והוא מחובר הגוף האדם יותר מן הראשון, ואין זה השלימות מצד שהוא אדם רק במה שהוא בעל חי, כמו גבורת ארי ופיל. ג' שלימות מעלת המדות, והיא יותר במעלה מן הב' הנ"ל, אבל זה השלימות אינו רק בין אדם לזולתו, מה שאין כן כשהוא לבדו וכו'. ד' השלימות האמיתי היא שלימות התורה והחכמה. והג' שלימו[יו]ת הם לזולתו, רק שלימות החכמה היא לאדם לבדו וכו', יעו"ש, ואין לאחרים כח להוציאו ממנו.
26
כ״זובזה נ"ל פירוש הזמר לשבת (דרור יקרא) דעה חכמה לנפשך, ר"ל שיבחר בחכמה מכל ד' סוגים הנ"ל, והטעם כי הלא לנפשך, מה שאין כן אינך הם לזולתך וכו'.
27
כ״חוהעולה מזה, כי ד' השלימו[יו]ת יש לאדם, והעיקר הוא סוג הרביעי שלימות החכמה. אם כן החכם אשר עיניו בראשו ראוי שיכלול ד' שלימו[יו]ת בעיקר ולא בטפל, ובן זומא בא לפרש זה איך אפשר שיכלול ד' שלימו[יו]ת בגדר החכמה. ובזה יובן, בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם וכו'. ופתח בחכמה שהיא העיקר מן ד' שלימו[יו]ת הנ"ל, ורצה ליתן מופת מובהק לידע מיהו תואר חכם, הפך מנהג העולם שבא ליקח לעצמו תואר חכם, שילמד לאחרים או לומד פשט, לכך אמר איזהו חכם הלומד מכל אדם, והוא דכת' בספר מבחר הפנינים (שער החכמה) שהי' ויכוח בין חכמים אי מעלת החכמה עדיף או מעלת הע[ו]שר, והוכיח דחכמה עדיף, ושאל אם כן למה חכמים משכימים לפתחי נדיבים למצוא עושר, ואין העושר משכים לפתחי חכמים למצוא חכמה. והטעם, שזה יודע מעלת העושר, וזה אינו יודע מעלת החכמה. וכן כתבתי במקום אחר אל יתהלל חכם בחכמתו (ירמיה ט, כב) שיספיק לו חכמתו, כמו עשיר בעשרו שאינו מסתפק בזה, שיש לו ורוצה עוד וכו', יעו"ש. אם כן, כמו במעלת העושר אין אדם מת וחצי תאותו בידו (עי' קה"ר א לד; ג, יב), כי חשק העושר למצוא עוד עושר, מכל שכן במעלת החכמה דעדיף אם יודע מעלתה חושק תמיד ללמוד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי. ושפיר אמר איזהו חכם הלומד מכל אדם.
28
כ״טומעלת גבור יש למצוא גם כן בחכמה, וז"ש איזהו גבור הכובש את יצרו - על ידי חכמת התורה, שהיא ליצר הרע תבלין לנפשו, כמ"ש (סוכה נב:, קדושין ל.) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.
29
ל׳ומעלת עשיר יש גם כן בחכמה, וז"ש איזהו עשיר השמח בחלקו, וכמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ה מכ"ב) ותן חלקינו בתורתך*הג"ה עוד י"ל, דכתב בספר פרי עץ חיים (ש' העמידה פי"ט) ושים חלקנו עמהם (תפילת עמידה), כי הצדיקים הגדולים גם שניתן להם חלק הרשעים אין וכו'. וז"ש איזהו עשיר השמח בחלקו, וקל להבין., ופירש במדרש שמואל, יעו"ש. וכן כתב בספר יד יוסף (פ' ראה רסג ע"ב) שם, השמח בחלקו היא התורה, שהיא שמחת הנפש, וכמ"ש (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב וכו', יעו"ש.
30
ל״אומעלת המדות, אשר על ידי זה הוא מכובד בין הבריות, מה שאין כן כשהוא לבדו וכו', הוא נכלל גם כן במעלת החכמה, וז"ש איזהו מכובד המכבד את הבריות, הם התלמידי חכמים, ועל כרחך הוא גם כן תלמיד חכם, דכתב התוספות יום טוב במשנה פרק ג' דאבות (מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, שנאמר (יחזקאל לו, כז) ואת רוחי אתן בקרבכם, ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה הימנו, דלא חיישינן למיעוטא, וכמ"ש במרדכי (אסתר י, ג) ורצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו וכו'. וז"ש איזהו מכובד המכבד את הבריות, ולא כל הבריות, כי אם למי שרוח ה' בקרבו, שהם התלמידי חכמים, ולא לרשעים. וכשהוא מכבד הבריות על כרחך הוא מכובד, שהוא עצמו תלמיד חכם, שכבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה), וכמו שכתב מוהרש"א בפרק ב' דשבת (כג:) מאן דרחים רבנן וכו', דאמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ (פסחים מט:), יעו"ש, והבן.
31
ל״בובזה יבואר פסוק גומל נפשו איש חסד, שיגמול חסד לנפשו איש ולא לזולתו, לכך יבחר בסוג הד' שהיא מעלת החכמה, ולא ג' סוגים הנ"ל, וק"ל.
32
ל״גובזה יובן, כי ימוך אחיך הדא הוא דכתיב גומל נפשו איש חסד, ר"ל דמדרש הנ"ל כוונת הפסוק כי ימוך, למה יהי' כך אביון ומך, ומפרש אחיך עמך, ר"ל שמדרגת אחיך עמך, שכוונת בתאוות ושלימות החיות הנקרא אחיך שהוא עמך, ולא בחרת שלימות נפשך, ולכך נעשה מך. ושפיר מביא ראי' הפסוק גומל נפשו איש חסד, והבן, כי בשלימות נפשי לא ימוך לעולם, כי אי אפשר ליקח זה ממנו, וכמו שסיים זה הרמב"ם שם שאין לאחרים כח להוציאו ממנו, וק"ל.
33
ל״דועל פי זה נבאר פסוק (כה, ג) שש שנים תזרע שדך ושש וגומר, ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת לה' וגו'. דאיתא במדרש (שהש"ר ח, ז) מעשה באחד שמכר כל אשר יש לו ולמד תורה, ושאלו אותו למה לא הנחת לזקנתך כלום, והשיב, הלא מכרתי דבר הנעשה בששה ימים וקניתי דבר הנעשה במ' יום וכו'. וכאשר מבואר לעיל, שלימות הקנין הוא הפחות שבכולם, ושלימות החכמה והתורה היא המעולה.
34
ל״הובזה יובן שש שנים תזרע שדך ושש וגו' ואספת את תבואתה, ר"ל לאסוף הכל ולמכור מה שנברא בששה ימים, שהם ו' שנים, כדי ללמוד תורה שהוא עניני שנה השביעית הנקרא שבת לה', שאין בו מלאכה, כי שדך לא תזרע, וק"ל.
35
ל״ו•
36
ל״זעוד י"ל, וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור דבר אל בני ישראל וגו' (כה, א-ו). דבארתי במקום אחר לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא, א), שיזהר על נפשו הוא מחשבתו, שלא לטמא מלחשוב בענינים אחרים עניני טומאה, כי אם שיחשוב ה' לדבק במחשבתו, כמ"ש (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו'. וז"ש בעמיו, ר"ל גם בהיותו בתוך עמיו לא יסיר דבקותו יתברך ממנו. וז"ש להזהיר גדולים על הקטנים וגו'. ועל ידי זה גורם להפריד הקליפות מהשכינה ולייחדה עם דודה. וז"ש לנפש לא יטמא, שהיא נפש דוד, לא יטמא במחשבות זרות וקליפות, רק לייחדה, ואז גורם להיות היכל ה' להשרות השכינה בעמיו. וז"ש להזהיר גדולים על הקטנים וכו', יעו"ש.
37
ל״חאך הדרגה לזה שיזכה לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד, צריך שיהי' שפל רוח, וכמו שכתב היעבץ במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, כי מופת מובהק על האדם אם ה' יתברך לנגד עיניו שהוא פרי כל התורה, הוא על ידי שפלות, ומביא משל ב' סוחרים, אחד יש לו אלף זהובים ודר בכרך וכו', עיין זה לעיל. ועל פי זה שמעתי פירוש המשנה (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני, וי"ל משה שהי' עניו מכל אדם איך קבל תורה, שהוא גאוה שראוי הוא יותר מכולם. ומשני מסיני, ר"ל שלמד מסיני שניתן עליו התורה יותר משאר הרים, לפי שהי' שפל מכולם, וסבר שהי' שפל מכולם. וז"ש משה קבל תורה, וקשה כנ"ל, ומשני מסיני למד, ודברי פי חכם חן.
38
ל״טובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני [לאמר], ר"ל שיאמר להם, מי שרוצה לקיים האמור בפרשה זו, צריך שיהי' בחינת משה ובחינת הר סיני שהוא השפלות כאמור. והיינו דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ, ר"ל לביאה יחשב מי שיזכה לדבק מחשבתו אל השכינה, בסוד ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז.), לעטר השכינה בראשיהם על ידי טהרת המחשבה, והשכינה היא הארץ העליונה, בסוד והארץ הדום רגליו (עי' ישעיה סו, א), ואם כן לביאה יחשב מי שבא לשרשה, שהיא השכינה, שהיא שורש כל הנשמות, וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, שעל ידי זה נקרא אדם מקדש ה' להשרות שכינה בתוכו, בסוד (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וז"ש אשר אני נותן לכם, וכמ"ש בזהר ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב) כל נדיב לבו יביאה וגו' (שם לה, ה), ועיין שם. ועל ידי טהרת מחשבתו גורם לטהר השכינה מהקליפות ולייחדה עם דודה, וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' - לידו"ד, ר"ל לייחד השכינה על ידי שביתת הקליפות ולחברה לשם הגדול שם הוי"ה, ונוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח) - והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, בזה ובבא.
39
מ׳•
40
מ״אועוד יש לומר ביאור פסוק, וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' וגו' (כה, א-ב). וי"ל, אשר אני נותן לכם, הוא מיותר, כי פשיטא שהוא יתברך הנותן. ב' ושבתה הארץ, כי הלא ראוי שיהי' לאנשים שישבתו, ולא על הארץ, וכן הקשה האלשיך (ויקרא כה, א), יעו"ש.
41
מ״בלבאר זה, נבאר פסוק שאחרי זה (כה, לה-מב) [וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כו'] כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו ושב אל אחוזת אבותיו וגו' כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד. וי"ל, א' ומטה ידו, יש להבין, חדא שהוא מיותר, דכי כתיב כי ימוך אחיך ול"ל שוב ומטה ידו. וגם יש להבין משמעות מטה ידו כפשוטו. ב' עמך מיותר. ג' דאחרי זה כתיב וכי ימוך אחיך עמך, ולא כתב ומטה ידו. ד' והחזקת בו יש להבין, ודרשת חז"ל ידוע. ה' ויצא מעמך הוא ובניו וגו', אם הוא נמכר בניו מי מכרם, ודרשת חז"ל ידוע, שדרשו מזה (קדושין כב.) דרבו חייב במזונות בניו. וא"ו, כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ל"ל נתינת טעם זה.
42
מ״גונבאר משנה באבות (פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר. וכעת נראה לי, דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דעות: חולי הגוף טועמים מר למתוק וכו', כך חולי הנפשות, ותקנתם שילכו אל החכמים רופאי הנפשות וכו', וכשאינם הולכים עליהם נאמר (משלי א, ז) חכמה ומוסר אוילים בזו וכו', יעו"ש. אמנם לדעת הזהר משמע גם שאינם הולכים אל החכמים רופאי הנפשות מכל מקום ילכו החכמים אצלם, ולדבר על לבם עד שיקבלו רפואות הנפשות, והוא דכ' בפרש' תרומה דף קכ"ח עמוד ב': מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה, ב), עם הארץ בעי למרדף בתר זכאה ולמיקם ליה, אוף הכי ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא וכו', ורבים השיב מעון (מלאכי ב, ו), ומאן דאחיד בידא דחייבא וכו'.
43
מ״דובזה יובן משנה הנ"ל, אל תהי בז לכל אדם, שלא יהי' מסוג בני אדם אשר חכמה ומוסר, ר"ל הם החכמים רופאי הנפשות שהם כלל כל אדם, שלא יהי' מסוג בני אדם אשר חכמה ומוסר אוילים בזו, ושפיר קאמר אל תהי בז לכל אדם, שהוא אזהרה לאנשי החומר נגד אנשי הצורה. וחזר והזהיר לאנשי הצורה נגד אנשי החומר, שאל תהי מפליג לכל דבר, כמו אין מפליגין בספינה בים, שהוא פורש מיבשה לים, הנה אל תהי מפריש ומפליג לכל דבר, שהם אנשי החומר, וגם שהם אינם הולכים לחכמים רופאי הנפשות, מכל מקום ילכו החכמים אצלם, כמ"ש בזהר זכאה בעי למרדף בתר חייבא וכו'. וכן מצינו שצוה הקב"ה למשה (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וגו', וכתב האלשיך ללמד שלא ימתין שיבא העם אליו לדרוש ממנו בדרך ה', רק הוא ילך עמם ללמדם וכו', עיין שם.
44
מ״הובזה יובן פסוק הנ"ל בין באיש פרטי שיש בו חומר וצורה שנקרא אחים, כי הם בחינת יעקב ועשיו האמורים בפרשה, וראי' שרב יעבוד צעיר (בראשית כה, כג), שיכנע עשיו החומר אל יעקב שהוא הצורה, וכתבתי מזה במקום אחר, ובין בכללות אנשי החומר ואנשי הצורה. וז"ש וכי ימוך אחיך, הוא החומר, או אנשי החומר שהם חולי הנפשות, והי' ראוי שיתן יד לחכמים רופאי הנפשות להקימו מחולי זה, והוא לא כך עשה, רק מטה ידו שלא להקימו, וחכמה בָּזָה שיהי' עמך, וז"ש ומטה ידו שיהי' עמך. מכל מקום והחזקת בו, שלא תניחנו ליפול, רק וחי אחיך עמך, שתהי' מסוג אהרן אשר רבים השיב מעון, ויהי' תואר צדיק הנקרא חי עמך.
45
מ״ווכי ימוך אחיך עמך, ר"ל מצד שרוצה איש צורה להחזיק ביד איש החומר שלא ליפול כמ"ש והחזקת בו וכו', לפעמים גובר הנופל על המחזיק בו להקימו, ומפיל אותו גם כן אתו עמו, וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שהטובע בנהר ואחד בא להצילו מושכו עמו, כי אם שיזהר וכו', יעו"ש. וז"ש וכי ימוך אחיך הצורה, או אנשי הצורה. עמך, אנשי החומר, שאתה מושך אותו להיות עמך במדרגתך וכו'. ונמכר לך, שמשעבד הצורה והנשמה לצורכי החומר והגוף, כמו בגלות מצרים, שכתבתי במקום אחר. לא תעבוד בו עבודת עבד, אשר יומם ולילה לא ישבותו. רק כשכיר יום, שישעבד עם הנשמה בצורכי מזון הגוף דבר יום ביומו ולא לאסוף, וז"ש כשכיר כתושב יהיה עמך. עד שנת היובל, שיהא חירות לגמרי, שכל העוסק בתורה נעשה בן חורין (אבות פ"ו מ"ב), ואז יהי' משועבד הגוף לצרכי הנשמה כמו ביציאת מצרים שנאמר (ישעיה נב, ג) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, ובארתי שם.
46
מ״זואז, ויצא מעמך הוא ובניו, שכתבתי במקום אחר ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו ובנינו וכו' (הגש"פ), יעו"ש. והנה שגם בניו, הם התולדות שהוא מצד היצר הרע והחומר, יצאו עמו גם כן. כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, מגשמי לרוחני, וכמו שביארתי מצוה אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ, ב), והבן.
47
מ״חובזה יובן כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ר"ל כי משמע לשון אשר תבואו אל הארץ, שגם אם עמי הארץ חולי הנפשות אינם הולכים אל החכמים רופאי הנפשות, מכל מקום החכמים ילכו ויבואו אל הארץ, אנשי החומר, אשר אני נותן לכם - למתנה יחשב לכם להוציא יקר מזולל אז כפי תהיה, ושכרו גדול כמבואר שם בזהר תרומה הנ"ל. ושבתה הארץ שבת לה', שהוא נעשה מחומר צורה שהוא שבת לה', והבן.
48
מ״ט•
49
נ׳עוד י"ל, ונבאר פסוקי פ' וירא (בראשית כ, יא-יג) ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא. הספיקות רבו, וביאור זה כתבתי במקום אחר.
50
נ״אונבאר משנה פרק ד' דברכות (מ"ד): רבי אליעזר אומר, העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. רבי יהושע אומר, המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר, הושע [השם] את עמך שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, ברוך אתה ה' שומע תפלה.
51
נ״בונבאר משנה באבות פרק קמא (מ"א): הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. דיש להבין לשון והעמידו תלמידים הרבה. ונ"ל דכתבתי במקום אחר אלופינו מסובלים וגו' (תהלים קמד, יד), כשיודע האדם שאלופו של עולם בכל תנועה שבעולם אז יכול לסבול הכל, ואז אין פרץ וכו', יעו"ש. וכן שמעתי אחר כך ממורי כי בידיעת אדם שה' יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך, אף אם יעלה היפך חכמה הברה משמעות הפירוש של התפלה, מכל מקום בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. הגם ששמעתי גם כן ממנו שצריך הכנעה והבדלה והמתקה וכו' מצד השבירה, שנפלו הניצוצות קדושים בין הקליפות, צריך להפריד מן השכינה מחשבות רעות וזרות וכו', ודברי פי חכם חן.
52
נ״גוהחכם יבין וישכיל דיש בזה ב' סוגים, א' דרך כלל, וא' דרך פרט, כמו ששמעתי ממורי וכתבתי מזה במקום אחר, כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה וכו' (כתובות טז:), דבית שמאי סבירא להו דבזמן הגלות סגי דרך כלל כמות שהיא, ובית הלל אומרים דצריך דרך פרט לקשט הכלה שתהי' נאה וחסודה וכו', ודברי פי חכם חן. והכי נמי אם יכול לטהר מחשבתו אזי מה טוב ומה נעים שיעשה דרך פרט בענין הבדלה והכנעה והמתקה שהוא עמוק מאד, ואם לאו דרך כלל, ידע שהכל ממנו יתברך, ואז יוכל לעמוד על עומדו ולא ידחו הקליפות אותו, בכל המדריגות שיהי' נשאר דבוק בו יתברך. וזה הבטחתו יתברך (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שהם המלאכים, שאין החיצונים והקליפות יכולים להדיחו ממעמדו ומצבו.
53
נ״דובזה יובן והעמידו תלמידים הרבה, שישארו קיימים על עמדם ומצבם, ולא כתלמידים של צדוק ובייתוס ששמעו מרבם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו' (אבות פ"א מ"ג), ועל ידי זה נדחו ממעמדן ומצבן (ונעשה) [ונעשו] אפיקורסין, כמבואר שם. לכך עצה היעוצה עשו סייג לתורה, שגם שיהיו נדחים על ידי קליפות, מכל מקום נשארו על עמדן בעיקר המצוה, וק"ל.
54
נ״הובזה יובן רבי אליעזר אומר אל תעש תפלתך קבע, ר"ל שלא יקבע בדעתו לומר על דבר זה צריך אני להתפלל, דאם כן כשיעלה בדעתו ומחשבתו דבר אחר, אז יתבלבל מחשבתו ואין תפלתו תחנונים, אלא לא יעשה קבע, רק כל מה שיעלה (ומחשבתו) [במחשבתו] יתן דעתו שגם זה ממנו יתברך, ובזה ילך בטח שיהיה תחנונים לפניו יתברך בלי שום בלבול הדעת כלל.
55
נ״ורבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה, ר"ל כי המחשבה נקרא הולך, כמו שכתבתי במקום אחר, והיינו שהמהלך במחשבתו במקום סכנה של הקליפות, שאינו יכול לטהר מחשבתו ממחשבות זרות, שהם קליפות ומקום סכנה. מתפלל תפלה קצרה, במלכות כשאינה ביחוד עם דודה, ואז הקליפות מסבבין אותה, וזה גורם לאדם גם כן מחשבות זרות, כמו שכתבתי במקום אחר ששמעתי ממורי ענין רומ"ח וכו', יעו"ש. לכך אמר הושע ה[שם] את עמך וכו', שישתתף צערו שלא יכול לטהר מחשבתו עם צער השכינה שאינה ביחוד עם בעלה ולכך הקליפות מסבבין אותה, וזה גורם בלבול מחשבתו, ומתפלל הושע ה[שם] את עמך וגו', ר"ל אגב שיושיע לה[שם] שהוא השכינה שנקראת שם, כנודע בכוונת שמע ישראל וכו', ממילא יהי' ישועה גם כן את עמך שארית ישראל, וכמ"ש התוספות בפרק קמא דקדושין (לא: ד"ה אסתייעא) מזמור לאסף שאמרו בני קורח כשטבעו בארץ שערים, מי שיעלה השערים יעלה הם גם כן וכו', יעו"ש. וכן כתב האלשיך (שמות ד, לא) ואלקים פקוד, ואגבה יפקוד אתכם וכו'. גם רמז תיבת הושע, להמשיך ש"ע נהורין לזווג שיתחברו אות ה' עם ו', וזהו הושע ה[שם], ואז יהי' הושיעה גם את עמך את שארית ישראל.
56
נ״זבכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, כי סוד ע[י]בור הוא ע"ב רי"ו, ע"ב חסד מימין, רי"ו גימטריא גבורה משמאל, וכאשר יתחברו שניהם, שנכלל שמאל בימין, נעשה עיבור להוליד שפע וברכה לעולם, וז"ש בכל פרשת העבור, שעל ידי שאין בני אדם עושין רצונו של מקום שיהי' נכלל שמאל בימין רי"ו עם ע"ב, רק שיש פרשת העבור, ר"ל כמו פרשת דרכים, שמופרש ומובדל בחינת העבור, ע"ב מן רי"ו, שזה גורם שיהי' מקום סכנה ח"ו, מכל מקום יהיו צרכיהם לפניך, הוא קודם, על דרך טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה, כד), שיהיו צרכם מוכנים מקודם שיקראו בסכנה, ברוך אתה ה' שומע תפלה.
57
נ״חובזה יובן ויאמר אברהם כי אמרתי, ר"ל כאשר אמרתי בלבי רק אין יראת אלקים במקום הזה, שאין בדבר זה או במקום זה השגחתו יתברך, שנקרא השכינה יראת ה', וכאשר עלתה מחשבה זו בלבי שיש דבר או מקום מובדל ממנו יתברך, אז ידעתי שאני בסכנה, ופן יהרגוני וגו', כי ידע אדם בנפשו כאשר עלה על לבו מחשבה רעה זו, שהיא כפירה, ודאי הוא בסכנת מות, כמו ששמעתי זה ממורי, וכתבתי במקום אחר. וכן כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ג) שמנע מפרעה התשובה ונכנס בכפירה ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב), כדי שיקבל עונשו, וכן הכנעניים וסיחון ועוג וכו', יעו"ש. וז"ש פן יהרגוני על דבר אשתי, שהיא השכינה, שאמרתי אין יראת אלקים במקום הזה, שהוא כמו כפירה בהשגחתו יתברך, כי מלא כל הארץ כבודו.
58
נ״ט(אמנם) [אמנה] אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי וגו', דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס פסחים (קכא:) על פדיון הבן אבי הבן מברך וכו', דכתב מהרח"ו: בחול דרכי הכלה מבינה דדינין מתערין מינה, לכך רגלי' יורדות מות, מה שאין כן בשבת עלתה בקודש שהוא חכמה, אז אין שטן ופגע רע וכו'. וז"ש (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי על עדותיך, על ידי המחשבה מקשר דרכי הכלה אל נה"י דזעיר אנפין שהם עדותיך וכו'. ושפיר אמר אז היא בת אבי מחכמה, ולא בת אמי מצד הבינה, ושם אין שופ"ר, ותהי לי לאשה. אפס כאשר התעו אותי אלקים מבית אבי, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) ואי אפשר שיעמוד אדם על מדריגה אחת עליונה, לכך התעו וגו' וירד ממדריגה זו, שאינו יכול לטהר מחשבתו ולקשר דרכי הכלה במחשבתו אל הכלה החכמה, וז"ש התעו אותי מבית אבי דייקא. ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבא שמה, בכל בחינות מקומות ומדרגות שנבא שם, דרך כלל אמרי לי אחי הוא, וכמ"ש בזהר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), שידע שמדרגה זו הוא גם כן ממנו יתברך, אז יתפרדו כל פועלי און וניצל מכל הסכנות, והבן.
59
ס׳ובזה יובן כי תבואו אל הארץ, במדרגה תחתונה סמוך לארציות החומר, מכל מקום אם תיתן לב לידע כי אני הוא הנותן לכם מדרגה זו, כי הכל ממנו יתברך, אז יתפרדו כל פועלי און, ושבתה הארץ שבת לה', שמקשר מדרגה תחתונה אל העליונה סוד שבת ש"בת, והבן.
60
ס״א•
61
ס״בעוד י"ל ביאור פסוק הנ"ל (כה, לט) כי ימוך אחיך וגו'. ונבאר משנה הנ"ל (ברכות פ"ד מ"ד) גם כן באופן אחר, רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה וכו'.
62
ס״גדכתבתי במקום אחר, בפ' וארא, דיש ג' מיני הגלות, א' גלות השכינה. ב' גלות הנשמה שירדה ממקומה תחת האברים, שהוא סוד אלהים אחרים, ותגל מרגלותיו וגו' (רות ג, ז). ג' גלות הגשמי וכו'. וז"ש אשר אהל. וז"ש (משלי ל, כא) תחת שלש רגזה הארץ, תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה וגו'. וזה סוד דעייל ונפיק וכו', וז"ש (שמ"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וכו', יעו"ש.
63
ס״דוהנה עצה היעוצה להינצל מגימל סוגי הגלות הנ"ל, שיתפלל לה' יתברך מבטן שאול, כמו שאמר הכתוב (יונה ב, ג) מבטן שאול שועתי אליך וגו'. אמנם לא יעשה תפלתו עבור גלות הגשמי, ואפילו הרוחני הנוגע לנשמתו לא יעשה עיקר תפלתו, רק עבור גלות השכינה יעשה עיקר תפלתו.
64
ס״הובזה יובן, רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע ועיקר עבור עצמו, אין תפלתו תחנונים, ר"ל שעשה תפלתו קבע - כמ"ש לקמן, יעו"ש.
65
ס״וומפרש, רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה וכו', ר"ל כי היורד ממדרגתו נקרא הולך, כמ"ש (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות, היפך ביאה העולה למדרגה העליונה, והיינו שירדה נשמתו ממקום מעלתה, תחת רשות הס"א שהיא סכנה כנ"ל, יתפלל תפלה קצרה - שהוא שלא יעשה עיקר תפלה עבור עצמו רק עבור השכינה, שזה נקרא תפלה קצרה, כמבואר בסוף תיקונים (קמה:) במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, שהיא מסיטרא דזעיר אנפין וכו', יעו"ש.
66
ס״זוז"ש הושע השם את שהוא את עמך, ר"ל שהשם יושיע להשכינה שנקראת את כנודע, והיא את עמך - גלות עמך הוא נמשך מגלות השכינה, והוא גם כן את שארית ישראל, כי אנשי הצורה והנשמה שנקראים ישראל, סוד ישראל עלו במחשבה, והנשמה כשירדה מראש אל הרגליים נקראת שארית, לשון שיריים, וז"ש את שארית ישראל, אותיות ראשית הוא שארית, וכל זה כי גלות הנשמה היא גם כן גלות השכינה שהוא חלק אלוה ממעל, באופן שכל גימל גלות הנ"ל העיקר הוא גלות השכינה, לכך יש להתפלל תפלה קצרה.
67
ס״חבכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך וכו'. ומפרש בש"ס (ברכות) דף כ"ט עמוד ב': מאי פרשת העבור, אמר רב חסדא וכו' אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך. איכא דאמרי אמר רב חסדא אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה וכו'. פירש רש"י, פרש(ו)ת העבור - שפורשים לעבירה וכו'.
68
ס״טול"נ דשני לשונות אמת, וזה נמשך מזה, דשמעתי ממורי בשם הרמב"ן דבימי הקטנות החטא מצוי וכו', וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, והקטנות הוא בימי העבור, דנודע שיש עבור ויניקה מוחין, ואתי שפיר כי בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם, שהם בימי הקטנות שהם כאשה עוברה בסוד עבור, אז מצוי שהם עוברים על דברי תורה, מכל מקום יהיו צרכיהם לפניך, ופירש רש"י לרחם עליהם, והוא על דרך מלפניך משפטינו יצא, שהוא ברחמים, והטעם כי נודע כי האדם קרוב לאונס, כי ימי הקטנות גורם זה החטא, וקרוב לפטור מן החוב, כי אתה ה' שומע תפלה, וק"ל.
69
ע׳ובזה יובן כי ימוך אחיך עמך, שהצורה הוא אחיך של החומר, כנזכר מעבר לדף, ונעשה אחיך הצורה מך, שירד למדרגה בחינת החומר, ועתה הוא עמך בסוב אל שנמכר לך שישתעבד הצורה לצרכי החומר והגוף. לא תעבוד בו עבודת עבד, וכמו שכתבתי במקום אחר עבדים היינו לפרעה במצרים (הגש"פ), שכל עבודת ה' הי' עם היצר הרע שנקרא עבד וכו', יעו"ש, וז"ש עבודת עבד. רק כשכיר וכתושב יהיה עמך עד שנת היובל, שיצא מרשות הסיטרא אחרא, בסוד עייל ונפיק הנ"ל, ואז ויצא מעמך הוא ובניו עמו שהם התולדות וכנ"ל. אל אחוזת אבותיו ישוב, בסוד ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, שתזכה הנשמה [לשוב] למקום המוחין שנקרא אחוזת אבותיו, וק"ל.
70
ע״אועל פי זה נבאר פ' במדבר (במדבר א, ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם וגו'. וי"ל, א' לשון שאו ולא פקוד. ב' את ל"ל. ג' ראש בני ישראל, ולא סתם שאו מספר בני ישראל. ד' לבית אבותם ל"ל. ועיין במקום אחר ביאור פרשה זו.
71
ע״בולפי הנ"ל אתי שפיר, שיש ג' גליות הנ"ל, וכאן שיצאו ממצרים, גלות הגשמי שהוא מצר וגבול, וזש"ה (שם א, א) לצאתם מארץ מצרים. ונבאר ב' גליות הנשארים, ונעשה עיקר שאו את - לשאת ולבטל המלכות שנקרא את כנודע, גם שירדה מן א' עד ת' סוף המדרגה, וצריך להקימה מן ת' עד א' לקשר סוף בראש לחבר(ת)ה עם אלופו של עולם. ואגב גם כן שאו את ראש בני ישראל הוא גלות הנשמה שהיא בראש בני ישראל במוח, ובגלות ירדה ותגל מרגלותיו וגו' (רות ג, ז), ונעשה מן ראש ש[י]ריים וכנ"ל, ועכשיו תחזור (ותשים) [ותשוב] למקומה שתהי' ראש בני ישראל. וכאשר יצאו מן גלות הנ"ל אז תהיה למשפחותם לבית אבותם, לקשר מלכות אל חכמה שנקרא אבא, ושם אין שופ"ר, והבן.
72
ע״גועל פי זה נבאר פ' נשא, יעו"ש. ועל פי זה נבאר פ' סוטה (במדבר ה, טו), וכתבתי בקיצור, יעו"ש. וכעת נ"ל על פי מה שאמרנו סוד פדיון הבן שנעשה על ידי האב וכו', יעו"ש. ובזה יובן והביא האיש את אשתו אל הכהן, ר"ל והביא האיש, זעיר אנפין, את אשתו, נוקבא דזעיר אנפין. אל הכהן, חכמה עילאה, והכל על ידי אדם, בסוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), וכאשר נכנסה אל הקודש שוב אין שופ"ר, והבן.
73
ע״דועל פי זה נבאר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן וגו' (במדבר ח, ב-ג). וכתבתי ביאור זה במקום אחר, יעו"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי דרכי הכלה רגלי' יורדות מות, לפי שדרכי' דרכי נועם, ומבינה דינין מתערין, מה שאין כן בהעלותה אל החכמה, שנקרא קודש סוד שבת, אז רגלי הכלה עולין בקודש, ושם אין שופ"ר.
74
ע״הובזה יובן, דבר אל אהרן, שיתער כהנא עילאה חכמה. בהעלותך את הנרות, נרת כתיב, שהיא השכינה שנקראת נר אחד הכולל כל הנרות, שנקרא בת שבע, אש[ר] ג' רגלים שהם נצח הוד יסוד יורדות מות, לפי שדרכיה דרכי נועם מבינה. מה שאין כן בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, כי ראשי תבות נקראים פנים וסופי תבות נקראים מול הפנים, שהוא העורף בסוד אחורים שהוא נגד הפנים, וראשי תבות הפנים וסופי תבות לי"ה, והכוונה להעלות השכינה ראשי התבות שנק' פ"ה, אל מול פני המנורה וסופי תבות שהוא לי"ה, סופי תבות מול פני המנורה, שהיא אבא ואימא שהוא לי"ה, אז יאירו שבעת הנרות, כל ז' מדות שלה גם נצח הוד יסוד שלה, שהם רגלי' שהי' יורדת מות, עתה שעלתה אל הראש שהיא א', נעשה אמת, והבן, והשי"ת יכפר.
75
ע״ועוד י"ל, ונבאר מדרש למה שבעה, כנגד ז' ימי בראשית וכו'. דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דפסחים (ב., ד.) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר, אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם וכו'. דאיתא בפרק י' דמנחות (יד:) נטמאת אחת מן החלות, רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השרפה שאינו קרבן צבור חלוק, וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור נאכל. ונראה, דפליגי עוד רבי יהודה וחכמים (עי' פסחים כא.), רבי יהודה סבירא לי' אין ביעור חמץ אלא שרפה, וחכמים אומרים השבתתו בכל דבר וכו'. ופלוגתא זו נמשך מפלוגתא זו.
76
ע״זדהקשה בעקידה (פ' נשא שער עג) איך אפשר שהנשמה תחטא וכו', וע"כ צריך לומר שמסתלקת הנשמה קודם חטא, וכמו שאמרו חז"ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והיינו סיל[ו]ק הנשמה, אם כן אנוס הוא, ולמה יענש וכו', יעו"ש, כתבתי מזה במקום אחר.
77
ע״חוי"ל דמצינו בפרי עץ חיים הלכות פסח (ש' חג המצות פ"א) גלות מצרים סבר משה רבינו עליו השלום, שחטאו עם הדעת שהוא הנשמה, וז"ש (שמות ג, ד) סר לראות וגו', והודיעו הקב"ה שנסתלק הדעת קודם החטא, ונשאר רק הלבוש יוד אה"י גימטריא רד"ו וכו', יעו"ש.
78
ע״טוב' סברות אלו הוא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן, רבי יהודה סבירא לי' נטמאת אחת מן החלות, שהם החלה האחת הוא חומר, והחלה הב' הוא הצורה והנשמה, על דרך שאמרו חז"ל אדם הראשון הי' חלתו של עולם וכו'. ונטמא אחת מהם, היא טומאת החומר והגוף, שהוא עלול לקבל טומאה מצד עכירת החומר והיצר הרע, ומכל מקום שניהם טמאים, שמסתמא חטא הגוף עם הנשמה מהדעת כסברת משה, לכך שניהם יצאו לבית השרפה - כל דבר הבא מהאש צריך העברה באש שהוא תשובה חמורה, והוא לשיטתו אין ביעור חמץ אלא שרפה. וחכמים סבירא להו כתשובת הקב"ה למשה שנסתלק הדעת וכו', והוא הדין בכל חטא אשר יחטא האדם נסתלק הנשמה והוא קרוב לאונס, לכך הטמא מטומאתו הוא החומר, מה שאין כן הטהור נאכל, הוא הנשמה שלא חטאה ונשארה טהורה, ואכל מלחם אביו, ולכך חכמים סבירא להו לשטתן חמץ השבתתו בכל דבר, כסברתו של הרמב"ם (הל' מקואות פי"א הי"ב) אם נכנס במימי הדעת וכו' הוא טהור מיד וכו'. ובזה יובן אור לי"ד וכו' אמר רב נחמן בר יצחק וכו', יעו"ש, ושם זכרתי שלא כסדר נכון, וכאן מובן יותר.
79
פ׳ובזה יובן דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה (במדבר ח, ב-ד). ר"ל מיד בהעלות על דעתו של אדם לפרוש מן הטומאות והביא נפשו במי הדעת, מיד הוא טהור, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, וז"ש בהעלותך את הנרות, לזכות ולהעלות נפשו שנק' נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), לזכות זוהמת אדם נפשו עד שתהא ראויי' להעלות אחר כך בשובה אל שורשה, בסוד והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), אל מול פני המנורה הטהורה העליונה שממנה חוצבה, כמש"ה (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, וכמ"ש בסבא דמשפטים (זח"ב צז.) לא תצא כצאת עבדים (שמות כא, ז) מלוכלכת בחובין, רק זכיא בסוד ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א) שכתב בזהר (זח"א רכד.:) שלא נאבד יום אחד, בסוד מדת ימי (תהלים לט, ה), שהם חלוקא דרבנן, שכולם עלו והאירו על עבר פניו, ושפיר יאירו שבעת הנרות דקאמר.
80
פ״אויעשה כן אהרן וגו', נוסף על המחשבה טהורה הנ"ל עשה כן במעשה לטהר כל ימיו ולהעלותן אל מול פני המנורה העליונה, העלה נרותיה וגו'. וזהו שבחו שלא שינה במעשה ממה שחושב בדעתו, גם כי כמה אנשים נלכדו בזה, ובפרט כהנים גדולים, כמו שכתב היעבץ ולא אירע קרי לכהן גדול ביום כפור וכו' (אבות פ"ה מ"ה), יעו"ש, מכל מקום אהרן לא שינה, והבן.
81
פ״בוזה מעשה המנורה וגו' כן עשה את המנורה, מה שעשאה ורוצה לטהר עצמו להיות דוגמת מנורה מסייעין אותו, ולכך לא כתיב מי עשאה, כי הרשות לכל אדם לעשותה, והבן.
82