כתונת פסים, פנחסKetonet Pasim, Pinchas

א׳בפסוק וירא פנחס ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו וכו' וידקור את שניהם וגו' וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וגו' ושם איש ישראל המוכה וגו' ושם האשה המוכה כזבי בת צור ראש אבות וגו' (כה, ז-טו).

ב׳והספקות רבו, זכרן האלשיך, א' וירא פנחס, מה ראה. ב' רומח חסר ו', דיש [אם] למסורה. ג' למה ו' חסר אחר אהרן, ואי כפירוש חז"ל (סוטה מג., סנהדרין פב:), לפי שהיו שבטים מבזין אותו וכו', מה תיקן בזה. ד' השיב את חמתי מעל בני ישראל מיותר. ה' מה ענין השלום לזה. ו' בפסוק (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום, מה ענין ב' אלה יחד, החיים והשלום. ז' למה פירש שמותן, זמרי וכזבי. ח' איך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן. ואי לפרסמן וכו', הל"ל סתם בן סלוא ובת צור וגו'.

ג׳ונ"ל דאיתא בפרק י"ד דזבחים (קא:) אמר רבי אלעזר, לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי וכו', רב אשי אמר [עד] שעשה שלום בין השבטים. והקשה מהרש"א הא כת' (כה, יג) תחת אשר קנא לאלקיו, משמע בשביל זמרי זכה לכך, וי"ל, עכ"ל. ועיין לקמן ביאור קושית מהרש"א.

ד׳וכעת נראה לי דלא קשיא קושית מהרש"א, דרבי אלעזר ורב אשי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואגב נבאר פסוק מלאכי (ג, כב-כד) זכרו תורת משה עבדי וגו' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכתי את הארץ חרם. והוא פלאי.

ה׳ונ"ל דאיתא בפרק ג' דמכות (כג ע"ב) דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, שס"ה לאווין כמנין ימות החמה, רמ"ח עשין כנגד איבריו של אדם וכו', בא דוד והעמידן על י"א וכו', בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה. והקשה מהרש"א, וכי באו לבטל המצות, והביא דעת הרמב"ם (פיהמ"ש מכות פ"ג מט"ז) שקיום מצוה אחת מתרי"ג כראוי כאילו מקיים כולם, עיין שם.

ו׳אך לבאר זה, נראה לפרש דאיתא בפרק הזרוע (עי' חולין קלד:) דורשי רשומות אמרו, הזרוע כנגד היד, שנאמר (במדבר כה, ז) ויקח רומח בידו. והלחיים כנגד תפילה, שנאמר (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל. קבה, כמשמעה, כמ"ש (במדבר כה, ח) ואת האשה אל קבתה. ופירש רש"י (שם ד"ה היו אומרים) דדורשי חמורות אמר[ו], מנא לן דנותן זרוע ימין, כי הזרוע והיד שנותנין לכהן כנגד ידו של פנחס, והיד ימין עושה מלחמה כו'. וי"ל דמי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא (תענית ט.), והיכן רמיזא כאן בתורה שהתפלל פנחס כלל, דלא כתוב רק ויקח רומח בידו וגו'.

ז׳ונ"ל דמבואר מתוך קושיא שזכרנו, דנודע מ"ש בתי' כי במצות התפלה נכללו כל התרי"ג מצות כו', יעו"ש. ונראה שזה רמז הש"ס (מכות כד.) הנ"ל בצחות לשונם, ואמרו, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, דכתב ביפה מראה, הובא באלגזי ספר אהבת עולם, דף לה ע"ב, וזה לשונו: לפי שסיבת קבלת התפלה היא מפני האמונה בשם יתברך שהוא יכול ומשגיח, עיין שם. וז"ש וצדיק על ידי התפלה באמונתו, יחיה ונענה, וק"ל.

ח׳עוד י"ל, דצדיקים אינון שלוחין דמטרוניתא שנקראת תפלה, שנאמר (תהלים קט, ד) ואני תפילה, ונקרא[ת] אמונה כנודע. והנה אף שיש לה תוארים הרבה, פרט בכאן תואר אמונה יותר מאינך, כי אמונה ודביקות אחת היא, כמ"ש (שמות יד, לא) ויאמינו בד' ובמשה, ששרתה עליהם רוח הקודש על ידי הדביקות בו יתברך, כמו שאמרו חז"ל ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו וכו' (תהלים קו, יב). וכך הוא סדר התפלה, כמו שכתוב בטור אורח חיים סימן ל"ט, שצריך התפשטות הגשמיות והתגברות כח השכלי קרוב למעלות הנבואה וכו'.

ט׳ומלבד זה נראה לפרש מ"ש בתפלה וצדיק באמונתו יחיה, דשמעתי ממורי שהקשה הרמב"ן, והכותב בפ"ה בברכות זכרו בשם ר' חסדאי וכו', בענין תפלה שנשתנה הגזר דין על ידי תפילה מרעה לטובה, וכי יש שינוי רצון לפניו יתברך, בשלמא אם אדם מתפלל עבור עצמו אז י"ל מאחר שהאדם משתנה מרעה לטובה גם גזר דין משתנה מרעה לטובה, מה שאין כן אם אחרים מתפללין עבורו קשה כנ"ל. ותירץ בשם, מאחר שהתפילה היא למתק דין המלכות הנקרא דין, ששורשו בבינה, וכאשר מתפלל עבור חבירו בזה האופן, אז מקשר למעלה בשורש, והוא אדם אחר לא זה הראשון וכו'. וביאר הוא ביותר, דנודע דגזר הדין היא טפה ברחם המלכות, והיא אותיות, כמו שאמרו בש"ס דברכות (נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכו', ובוודאי אין המלך בעצמו עושה דין באחרים, כי אם שמצווה לשליח על ידי תיבת צירוף המשמיע מה גזירה גוזר עליו. ויכול השליח לעשות בראשי תיבות של הגזירות שגזר, דמשמע ענין אחר. והנה הצדיק, שליחא דמטרוניתא, היודע למתק דינין בשורשן, לקשר הטיפה שמלכות אל הבינה, ונשתנה אל ענין אחר, והבן, ודברי פי חכם חן. ושפיר אמר וצדיק באמונתו יחיה, ר"ל כי הצדיק על ידי התפילה באמונה ודביקות מחברו ומקשרו בשורשו ששם החיים, כנודע דבינה נקראת אלקים חיים, ועל ידי זה וצדיק באמונתו יחיה^*הגה"ה ונראה דזש"ה (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. והכוונה, דבא לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל, דמי יוכל ליתן מטמא טהור, וישתנה על ידי התפילה מרעה לטובה שהוא טהור מטמא. ומשני, לא אחד - שעל ידי שמקשרו למעלה יעשה אדם אחר לא הראשון, וז"ש לא אחד, והבן. ועיין פ' שלח ופ' חק..

י׳ונ"ל דזש"ה (בראשית טו, ו) והאמין בד' ויחשבה לו צדקה, גם הנ"ל, הנקרא צדיק שהוא דין, נעשה צדקה, רחמים, שהוא בינה, על ידי האמונה ודביקות שתיקן מלכות בבינה, והבן, ובזה תבין בזוהר שם.

י״אהעולה מזה, שכלל הש"ס כל התרי"ג מצות במצוה אחת, שהיא התפילה, שנעשה חיבור צדיק באמונתו יחי' (חבקוק ב, ד), שהוא סוד ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ו) שכתב הרמב"ן, יעו"ש.

י״בומעתה שפיר רמיזא בתורה מה שאמרו בכתובים ויעמוד פנחס ויפלל וכו', דז"ש ויקח רומח - ר"ל שלקח כל הרמ"ח מצות עשה ביד"ו, דהיינו ביו"ד שהוא המחשבה, שעל ידי התפילה שהיא שקולה כנגד כל המצות באמונה ודביקות בו יתברך, על ידי מחשבה טובה נתדבק בו כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו בקדושתו יתברך, כאשר עשה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה לתכלית שיתקדשו כל איבריו וגידיו בקדושתו יתברך, לקיים ובו תדבק (דברים י, כ) שהיא תכלית הכל, כמו שכתבו המפרשים.

י״גומעתה מבואר, כי פנחס זה אליה, ויכול לשנות הטפה שברחם המלכות, שנגזר להכות הארץ חרם, ולהפכו מדין לרחמים על ידי שלקח רומח בידו, זו תפלה, שעמד ויפלל ותעצר המגפה, ונעשה רחם ארחמנו נאום ד' (ירמיה לא, יט), ואתי שפיר.

י״דעוד י"ל ויקח רומח בידו וגו', דזכרנו לעיל בפ' בהעלותך, במשנה דאבות (פ"א מי"ב), הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו', דהקשה הר"י יעבץ על אהרן שעשה שלום על ידי שקר (אבות דר"נ יב, ג). ותירץ כי השקר והחנופה דבר הממית פלאי הצדיק להשתמש בו להחיות נפשות וכו', יעו"ש. והנה פנחס אחז במדות אהרן לעשות שלום בין השבטים, רק שלא הי' אפשר לעשות שלום כי אם שלקח רמ"ח בידו, שהוא דבר הממית, ועל ידי סמים הממיתים החי' הנפשות לעשות שלום בין השבטים, והם ב' מדות א' זמרי, שהוא חנופה, כמו שתרגם אונקלוס בפרש' מקץ (בראשית מג, יא) קחו מזמרת הארץ וגו', מדמשבח בארעא וכו', הרי זמרי הוא לשון שבח, שמחניף לרשע ואמרו לרע טוב וכו'. וכן כזבי, מדת כזב ושקר, ועל ידי ב' אלו זמרי וכזבי, שאחז ברמ"ח דבר הממית, יכול לעשות שלום.

ט״ווכי תימא, אם כן מאי וידקור את שניהם (במדבר כה, ח) להמית ב' אלו, זמרי וכזבי, הא אדרבה הכניסן בחיות הקודש. זה אינו, דכתב בזוהר בלק דף ר"ה (ע"א) פתח רבי יוסי ד' ממית ומחי' וכו' (שמ"א ב, ו) ד' ממית לסיטרא אחרא, כיון דחמי לזיו יקרא דקודשא בריך הוא מיד מית וכו', יעו"ש. אם כן הקדושה הוא מותא לסיטרא אחרא. ומעתה מבואר דלא קשיא מידי קושית מהרש"א, דשניהם אמת, שעשה שלום, והיינו על ידי שהרג לזמרי וכזבי, וכנ"ל.

ט״זובזה מבואר פסוק הנ"ל, הנני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' (זהו פנחס, שלקח רומח בידו בתפלה כנ"ל) לפני בא יום ה' הגדול והנורא, ר"ל קודם שיצא הגזר דין בפועל להכות את הארץ חרם ח"ו, אלא כשהוא עדיין הגזר דין בכח ולא בפועל, דהיינו כשהוא עדיין טיפה ברחם המלכות, ואז ויקח רומח ביו"ד, שהיא התפלה ששקולה כנגד כל הרמ"ח מצות עשה כשהוא במחשבה טובה לקשר הדין בשורשו, ונהפ(ו)ך מדין וחרם רח"ם ארחמנו. ועל ידו יעלה והשיב לב אבות על בנים, ר"ל כי הצדיק נקרא אבות, כמ"ש (מלכים ב ב, יב), אבי אבי רכב ישראל, והמוני עם נקראים בנים, והשיב לב אבות, שישתמשו במידת הבנים שהם שקר וחנופה, להחיות הנפשות, שישוב לב בנים במדרגות האבות. פן אבוא והכתי את הארץ חרם, לכך צריך להקדים ביאת אליהו להחיות הנפשות ולעשות מן חרם רחם, וק"ל.

י״זובזה יובן וירא פנחס, ר"ל וירא - גבורה עם הכולל, ר"ל שנתלבש בקו שמאל, שהוא מידת שקר וחנופה הנמשך מצד שמאל. ויקח רומח בידו, שהוא דבר הממית. וידקור את שניהם, זמרי וכזבי - שנשתמש בהם לשם שמים להחיות הנפשות, שנקרא אצל קליפה מיתה, ועל ידי זה נעשה שלום, ותעצר המגפה מעל בני ישראל (במדבר כה, ח).

י״חוזה"ש פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שיחסו אחר אהרן, שאחז מדתו לעשות שלום - הגם שהוא בן פוטי, שפיטם עגלים לעבודה זרה וכו', ר"ל שאחז במדת שקר שהוא כמו עבודה זרה שנלמד בש"ס (סנהדרין צב.) שנקרא מתעתע וכו', מכל מקום לשנות מפני השלום שרי (יבמות סה:).

י״טוזה לשון השיב את חמתי מעל בני ישראל, כי בזה השקר שהוא חימה על בני ישראל, בזה שנשתמש בו לשם שמים השיב את חמתי מעל בני ישראל.

כ׳לכן [אמור] הנני נותן לו את בריתי שלום - ליזכה עוד ולעשות שלום בין השבטים אחר כך, כי מצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד מ"ב).

כ״אוז"ש והאיש המוכה זמרי ושם האשה כזבי וגו', להודיעך כי על ידי אלו ג' מידות עשה שלום והשיב חמתו. ובזה תבין איך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, והבן.

כ״בוז"ש (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום. ר"ל גם שנעשה שלום על ידי שקר הגורם מיתה, כדאיתא בחלק (סנהדרין צז.), דאמר ההוא מרבנן דאיקלע לאתרא קושטא שמי' ולא מיית אינש בלא זמני' וכו', מכל מקום לעשות שלום שרי, ואתי [שפיר] החיים והשלום, וק"ל.

כ״גובזה נבאר ש"ס דחולין ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים וגו' וישמע משה ויפול על פניו וגו' (במדבר טז, ב-ד), שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים קו, טז) ויקנאו למשה במחנה - מלמד שכל אחד קינא לאשתו וכו'. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (במדבר שם, כה), מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר (במדבר יז, ה) ולא יהי' כקרח וכעדתו כאשר דיבר ה' ביד משה לו. ובזה תמהו קדמאי ובתראי, איך יעלה על הדעת לחשוד משה רבנו ע"ה באשת איש. ועוד, דפתח במשה שאין מחזיקין במחלוקת, ומסיים בקרח שהוא בעל המחלוקת בעצמו, מה שאין כן אחרים המחזיקין מנלן בלאו. גם הפסוק עצמו אין לו שחר, חדא, כקרח ועדתו וגו'. ועוד, אשר דיבר ביד משה לו, אין לו שחר כלל.

כ״דואגב נבאר ש"ס פרק הספינה (ב"ב עד.), ההוא טייעא דאמר תא ואחוי לך בלועי קרח, ועיין לעיל פרש' קרח, יעו"ש.

כ״הוכעת נ"ל, דקושיא א' לחוד הי' אפשר לתרץ, שהקשו הקדמונים מה שנכתב בתורה (עי' במדבר יב, ג) והאיש משה (הי') עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה, וכי אפשר שיחשוב עצמו גרוע מכל אדם, אחר שראה שהשם יתברך סיפר עמו פנים בפנים, מה שאין כן עם זולתו. ובשם מוהר"ן שמעתי, שהי' כל כך דבק בו יתברך ששכח אם יש בני אדם פחותי ערך זולתו וכו', ודברי פי חכם חן. ובשם מוהר"ם שמעתי, כי חסרון בני אדם תולה בעצמו וכו'.

כ״וול"נ, דהא קשיא, ל"ל על פני האדמה, דהל"ל רק והאיש משה עניו מאוד מכל האדם. אלא שהכתוב בעצמו רומז אל הקושיא הנ"ל ותירוצה, דאיתא פרק קמא דקדושין (עי' מט:) ובסנהדרין פרק י"ב אמר רב[י] אושעיא, מאי דכתיב (זכריה יא, ז) ואקח לי ב' מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, וב' חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל וכו'. וכתוב (זכריה ה, ט-יא) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהן ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאינה האיפה בין השמים ובין הארץ ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחי זו חנופה וגסות הרוח (שירדה) [שירדו] לבבל, איני והא ט' קבין גסות ירדו לעולם וכו', וגסות הרוח לבבל לא נחית והא סימן לגסות עניות וכו', מאי עניות דתורה, שנאמר (שה"ש ח, ח) אחות לי וכו'.

כ״זוכתב מהרש"א (סנהדרין שם) וזה לשונו: ולפי שאלו ב' מדות חנופה וגסות רוח, הם הפכיים למטה בארץ לפי הנראה, כי החונף לחבירו במעלות אינו מתגאה, והוא חביב בעיני הבריות מתוך שחונף להם ומספר במעלתם, אבל המתגאה לא יספר במעלות אחרים לעולם רק בפחיתות, ועל כן הוא שנאוי בעיני הבריות כדאמרינן פרק המוכר פירות (ב"ב צח.) כל המתגאה אפילו על אנשי ביתו אינו מתקבל, שנאמר (חבקוק ב, ה) גבר יהיר לא ינוה וגו'. וההיפוך למעלה בשמים, במדות הגאוה נאמר בו יתברך (תהלים צג, א) ד' מלך גאות לבש, והחנופה שנואה שם, וב"א בד' כתות אינם מקבלים פני השכינה (סנהדרין קג.), שנאמר (איוב יג, טז) כי לא לפני חנף יבוא. ולזה אמר שראה ב' נשים, שהם החנופה והגאוה, בין השמים והארץ, כי מדות החנופה אין לה מקום בשמים, ומדת הגאוה אין לה מקום בארץ. ועל כן אמר אנה המה מוליכות את האיפה, להתחבר במקום אחד, ואמר למצא להם בית ומקום אחד בארץ שנער, שיתחברו אלו ב' מדות בתלמידי חכמים שבבבל, דבהלכה מחבלין זה את זה, ובמילי דעלמא, ובהוכחה להמוני עם היו מחניפין, היפ(ו)ך תלמידי חכמים שבארץ ישראל, דבהלכה מנעימין זה לזה, אבל במילי דעלמא אין מחניפין וכו', עכ"ל.

כ״חוהנה רוח ד' דיבר בו בתוכחות מוסר זה, אשר עינינו רואות המכשילה הזאת בכל דור, ומ"י אענה חלקי לבאר פסוק זה גם כן בדרך אחר, דכתבתי בפרש' צו ביאור משנה דאבות (פ"ה מי"ט) בשם מורי, ומה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם וכו' יעו"ש. והנה התלמידי חכמים והצדיקים לוקחים מדת הגאוה שהוא נפש רחבה, במילי דשמיא, שלא להסתפק במעט טוב שעשה, כי אם אין אני לי מי לי וכו' (אבות פ"א מי"ד). והחנופה גם כן במילי דשמיא, כמו אהרן שנשתמש בזה לשם שמים, כמו ששמעתי הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט, ח) - שתאמר לו שהוא חכם, ושמע מוסר וכו'. והרשעים לוקחים מדת החנופה והגאוה בארץ, בעניני עולם הזה, להתגבר ולהתגאות על זולתו, ובמילי דשמיא הוא עניו מאוד, מה אני ספון לכנס בגדר החסידות, שזה לבני עליה וכו'.

כ״טובזה יובן, והנה שתי נשים יוצאות וגו', חנופה וגסות הרוח וגו', ותשאינה האיפה בין השמים והארץ וכו'. ר"ל כי הבחירה חפשיית, ויש מי שלקח מדות אלו במילי דשמיא, ויש מי שלקח מדות אלו בארץ, לכך היה בין השמים והארץ, עד שמצאו מקום בארץ שנער - תלמידי חכמים שבבבל שלקחו ב' מדות בארץ, וק"ל.

ל׳ובזה יובן והאיש משה עניו מאוד מכל האדם, וקשה, וכי אפשר וכו'. ומשני, על פני האדמה פי' עניו להסתפק במיעוט, אבל במילי דשמיא הוא נפש רחבה וגס רוח, מאחר שהשם יתברך דיבר בעצמו עמו פנים אל פנים אם כן בכל טוב שעשה אינו מספיק, ולכך אמר (שמות טז, ז-ח) ונחנו מה, וק"ל.

ל״אוז"ש ויקנאו למשה במחנה, ר"ל שאחזו קנאה למשה שהיו אתו במחנה, דהיינו למטה בארץ. והם לקחו מדה זו במילי דשמיא, להסתפק במעט טוב שעושין נקראו כל העדה כולם קדושים (במדבר טז, ג), גם כשהולכין לבית הכנסת רק משבת לשבת גם כן נקראו קדושים, וגם במעט צדקה שעושין בפורים וכיוצא בזה. ולאהרן קדוש ד', מה שהי' אהרן משתמש בו לקדושת ד', היא גסות הרוח, לקח[ו]הו הם מדה זו במחנה, להיות גסי הרוח בכבוד ושררה במחנה (וקאי תיבה במחנה על משה ואהרן, שנכתב באמצע)^*הגה"ה או יש לומר, שהי' אהרן חונף לעשות שלום, והם לקחו בגשמיות..

ל״בוכבר אמרו בפרק קמא דסוטה (ד:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד וכו'. ובזה יובן שחשדוהו באשת איש, כי זה שמץ גסות הרוח ששקול כאשת איש, אמרו שזה נמשך להם ממשה, שהי' עניו על פני האדמה, אבל במילי דשמיא הי' גס הרוח, ואם [ה]כהן המשיח יחטא (ויקרא ד, ג) מזה נמשך אשמת העם, וכמו שכתבתי במקום אחר כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב, ב), שהכל אחדות אחת.

ל״גולכך שפיר הזהיר הכתוב ולא יהיה כקרח - שאחז מדות גסות הרוח בארץ להשתרר על זולתו. וכעדתו - שאחזו מדות החנופה בארץ, שחנפו לקרח, כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין נב.) בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שינימו (תהלים לה, טז) שזהו עדת(ו) קרח שחנפו לקרח וכו'. רק כאשר דיבר ד' ביד משה לו, ר"ל השייך לו למשה עצמו, שנכתב על ידו בתורה והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ר"ל למטה באדמה הי' עניו מאד מכל אדם, אבל במילי דשמיא הי' נפש רחבה. וכן ראוי לכל אדם להתנהג בכך, כמו שנכתב על ידו בתורה בכתב ידו השייך למשה עצמו, כך אנחנו תלמידיו ראויין להתנהג במדת רבינו משה, וקל להבין^*הגה"ה עוד י"ל ולא יהיה כקרח וכו', דכתבתי במקום אחר הגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) התלמידי חכמים יאמרו שהם גורמים סרחון העם, כמו שנכתוב ע"י משה עניו מכל, כפירוש מהר"ב לעיל. ולבית יעקב חטאתם, עמי הארץ יתלו החסרון בעצמם, והם גורמין לתלמידי החכמים וכו', יעוין שם. ובזה יובן ולא יהי' כקרח וכעדתו, שתלו החסרון במשה וחשדוהו באשת איש וכו'. רק כאשר דיבר ד' ביד משה לו, השייך לו עצמו - עניו מכל אדם, שהוא תלה בעצמו הסרחון, ואחרים יתלו בעצמם, ואז כל אחד יתנו לב לשוב, וטוב לו סלה..

ל״דובזה יובן הש"ס, וילך משה אל דתן ואבירם, ולמה לא הלך אל קרח, אלא בא ללמד שלא להחזיק במחלוקת, שהם עדתו שהחניפו לו לומר לרע טוב ומחזיקין במחלוקתן. וז"ש ולא יהי' כקרח, היינו לענין גסי הרוח, במילי דשמיא שרי, אבל במילי דגשמיא נשאר בלאו, וק"ל.

ל״הונחזור לענין בלועי קרח, ותרי בזעי - שהם ב' מדות רעות הנקרא חנופה וגסות הרוח, שגרמו להם להיאבד מן העולם, שנשתמשו בהם למטה בארץ, וז"ש (במדבר טז, לא) ותבקע האדמה, אמנם משה ואהרן השתמשו בו למעלה במילי דשמיא. ובזה יובן, תא אחוי לך בלועי דקרח, כמו שכתב מוהרש"א, יעו"ש, וב' עבירות חנופה וגסות הרוח מהן נפיק קוטרא - חרון אף. ושקלו עמרא ומשי במיא, ר"ל הצמר שנקרא עמרא תמיד עולה, אף שכובשין אותו למטה חוזר ועולה למעלה, והחוש מעיד על זה, והוא כנוי לגסות הרוח. ומשי במיא, היא חנופה היורד למטה, כמו מים, להכניע עצמו להאדם שחונף לו שיאהב אותו.

ל״וורצה הטייעא להשתמש בב' מדות של היצר הרע לשם שמים, כמ"ש ויקנאו למשה במחנה ולאהרן קדוש ד', שסברו להשתמש בו גם כן לשם שמים, וז"ש ואנחיה ברישא דרומחא, שהוא רומח כנגד היצר הרע, וכמ"ש במקום אחר וישמע הכנעני כי בא ישראל כו' (במדבר כא, א), יעו"ש. ועיילו להתם, איחרוכי איחרך, ר"ל לפי שעשה זה הטייעא איש המוני להשתמש בחנופה וגסות הרוח לשם שמים, לכך איחרך איחרוכי, מה שאין כן ביד הצדיק היא מחי' על ידי סמים הממיתים, וכמ"ש למעלה. וז"ש (במדבר יז, ה) כאשר דיבר ביד משה לו, ר"ל לו שייך מדה זו ולאחרים חוקה, וכמ"ש זה במקום אחר. וזה ששמעו דהוו אמרו משה ותורתו אמת והם בדאים, ר"ל למשה שהוא אמת, תורתו והנהגתו לעשות שלום על ידי שקר אמת. מה שאין כן להם שהם בדאים, לא ניתן רשות להשתמש במדת היצר הרע כלל אף לשם שמים, וק"ל.

ל״זעוד י"ל, דכתבתי מעבר לדף ויקח רמ"ח בידו (במדבר כה, ז) שהיא תפלה, כמ"ש (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל, כי תפלה כלולה מכל רמ"ח מצות עשה, ויכול לשנות על ידי הדביקות בו יתברך נשתנה הגזר דין מרעה לטובה אפילו בעד חבירו. ובזה מבואר קושית הרמב"ן הנ"ל. אך כל זה כשיש התחברות בין זה המתפלל למי שמתפללין עליו, מה שאין כן כשיש פירוד, וכמ"ש במקום אחר הני בריוני דמצערי לרבי מאיר וכו' (ברכות י.), וכמ"ש לרצונכם תזבחו[הו] וכו' (ויקרא יט, ה), עיין שם.

ל״חונ"ל דזהו כוונת המשנה (אבות פ"א מי"ד) וכשאני לעצמי מה אני, כי אינו מהני תפלות אחרים עלי. ושמא תאמר, עוד חזון למועד עוה"ב יתפייס באחדות וכו', זה אינו, אם לא עכשיו אימתי, ר"ל עד שהטיפה ברחם מלכות יוכל לשנות הגזר דין, כמו שאמר מורי, עיין מעבר לדף, מה שאין כן אחר כך, וז"ש אם לא עכשיו וכו', עיין מזה פ' בלק.

ל״טובזה י"ל פ' נצבים (דברים כט, יח) והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי למען ספות הרוה את הצמאה - דעל ידי תפלות צדיקים המחברין עצמן עם הרשעים ונשתנה גזר דין מרעה לטובה. לא יאבה ד' סלוח לו והבדילו ד' לרעה (שם, יט) - שלא ירצה להתחבר אל הצדיקים, כמו קרח שלקח מקח רע לעצמו (סנהדרין קט:), עיין מזה במקום אחר ביאור פסוק זה.

מ׳ונודע מעלת רבינו משה עליו השלום, שהיה דבוק בו יתברך תמיד גם בעוסקו בארציות עולם הזה, וכמ"ש (בראשית כח, יב) ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כי יש עולים כמשה רבינו עליו השלום, שהי' מוצב ארצה בעסקו בארציות עולם הזה, מכל מקום ראשו ומחשבתו מגיע השמימה לדבק בו יתברך ברוחני ובעניני עולם הבא, הנקרא עלמא דקשוט ואמת. ויש אנשים היורדים בסולם זה, שגם בעוסקו בתורה ותפלה, שאז ראשו ופיו מדבר בעניני השמימה, ומכל מקום אז מוצב ארצה, שחושב עניני עולם הזה, עלמא דשקרא, או שכוונתו לפניות חיצוני[ו]ת בעוסקו בתורה ותפלה, שיהי' לו עושר וכבוד בעולם הזה.

מ״אובזה יובן, תא אחוי לך בלועי דקרח, כי סיבת בליעתן והגזר דין, שאין תפילת הצדיקים מועיל לאנשי דורו, הוא מחמת שם קורח וחקר, כמ"ש זה במקום אחר, ועל ידי זה גורם תרי בזעא, שהוא אינו דבוק בתלמידי חכמים וצדיקים, כמ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק, הדבק בתלמידי חכמים, הרי בזיעה והפסק אחת. בזיעה שניה, שאין התלמיד חכם (יוכל) [יכול] לדבק בו יתברך כדי לשנות הגזר דין ממנו, שהוא אינו רוצה בדביקות זה. ומכח ב' בזעי הנ"ל נפק קוטרא וחרון אף, שלא יוכל הגזר דין להשתנות בעולם.

מ״בולקח גבבא דעמרא, סוד הצמר והשערות שמהם נעשה אור מקיף אור חוזר בחינת נקבה של המוני עם אנשי החומר. ומשיא במיא, בחינת חסד ורחמים בחינת זכר, אנשי הצורה, יחברו יחד.

מ״גואנחי ברישא דרומחא, סוד התפלה שנקרא רומח וכנ"ל, ואז מהני, אך איחרוכי איחרוך על כל פנים. ויש לפרש על דרך הלצה, לפי שעשה זה הטייעא - סוחרים טרודי הפרנסה להתפלל במהירות, לכך איחרוכי איחרוך, מה שאין כן אם לא היו תפלה במהירות לא איחרוך כלל.

מ״דואמרו משה אמת ותורתו אמת, ר"ל כי משה רבינו עליו השלום, תורתו והנהגתו בעניני עולם הזה היא אמת, מעולם הרוחני שנקרא אמת וכנ"ל. מה שאין כן הם בדאים, גם עסק תורתם ותפלתם היו עבור עולם הזה עושר וכבוד עלמא דשקרא, על כן ראוי לדבק במשה ובתורתו, והבן. ועיין פ' נשא מזה, עיין שם.

מ״ה•

מ״ובפסוק וידבר ד' אל משה לאמור צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו [לכם] על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו' (כה, טז-יח). ויש להקשות, א' כפל צרור והכיתם. ב' צרור לשון יחיד, והכיתם לשון רבים. ג' הקשה בעל עקידה (שער פד), כי צוררים היו לכם הל"ל, מאי צוררים הם וכו'. ד' למה נכתב זה בתורה שהוא נצחי, ועל כרחך דשייך פרשה [זו] גם כן בכל אדם ובכל זמן. ושאר הספיקות.

מ״זונ"ל, דאיתא פ"ק דעירובין (סה.) אמר רבי אלעזר בן עזרי' יכולני לפטור את העולם כולו מן הדין, שנאמר (ישעיה נא, כא) ושכורת ולא מיין, אני וכו', ומשני מאי יכולני לפטור, מדין תפלה. וי"ל, דתחלה אמר סתם יכולני לפטור, משמע מכל וכל, ואחר כך אמר רק מדין תפלה יכולני לפטור, ועכ"פ הל"ל אלא וכו'.

מ״חונבאר ש"ס בפרק ב' דעירובין (יח:) אמר רבי ירמי' בן אלעזר, מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה. וכתבו התוספות (ד"ה כל הנשמה) פירש ר"ח קרי בי' כל הנשמה וכו', ופירש מהרש"א, והוא תמוה.

מ״טונראה, דכתב בדרשות הר"ן דף ז' (דרוש ראשון ע"ש) וזה לשונו: הא דכתיב (בראשית ב, יז) ביום אכלך ממנו מות, הרי עונשו אמור, אם כן בעוברו מצוות ד' ראוי שיענש בעונש שנגזר עליו, ומדוע קללו עוד במעשי ידיו וכו'. וכן מה שקלל הנחש (שם ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה, הקשה, כי אין ספק שאנחנו בבחירתנו לא נרד אחרי הנחשים להזיקם, אבל נברח מהם וכו', אם כן האיבה הזאת קללה לאדם ולא לנחש.

נ׳וביאר, מ"ש ביום אכלך ממנו מות תמות, אינו עונש, רק הודיע שעל [ידי] אכילת עץ הדעת יתחזק כח הגוף ותחלש הנפש, ואתה מצד דגופך אינך ראוי לחיים וכו'. והאשה טע[ת]ה וסברה, שטבע העץ להשחית הגוף קאמר, ולכך כשראתה אחר כך שנחמד העץ למראה וטוב למאכל, שפטה בסברתה כי אי אפשר שיהי' זה העץ ממית, וכן האדם טעה ועבר על מצות ד', לכך נענש במה שבחר תאוות ענינים המחזיק הגוף, שיהיה תמיד טרוד בטרדת הגוף, קוץ ודרדר תצמיח לך בזעת אפך תאכל וגו' (שם ג, יח), כדי שיכלה זמנו לריק ולבהלה בדרך אשר בחר בה, שלא יגיע אליו תועלת כי אם התעסקות בלי תכלית, וכמו שאמר קהלת (קהלת ב, כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס, ר"ל שלא תגיע אליו רק טרדא והתעסקות לבד. ולכך גורש מגן עדן, כי שם לקח מזונו בלי יגיע[ה] וכו'. וכן הנחש היא סיבה להפריד מזג מין האנושי וכוחותיו, כן הופסד מיזגו, שנתקלל שיהיה בתכלית הריחוק ממין האדם, וזה גורם איבה היפוך אהבה, כי כל דבר יקרב אל הדומה לו וכו', יעו"ש.

נ״אול"נ לפרש פסוק ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. ותרגום (אונקלוס בראשית ג, טו) פירש, הוא יהי(') דכיר לך מה דעבדית ליה מלקדמין, ואת תהא נטיר לי' לסופא. וי"ל ביאור פסוק זה, שאין לו שחר כלל. וגם על התרגום קשה, שיצא מפשוטו, דרש"י פירש הוא ישופך, ואכות אותו (דברים ט, כא), ותרגומו ושפית יתיה וכו', והי' לו לפרש לתרגום הכא גם כן.

נ״בוי"ל, דאיתא (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם וכו'. והקשו המפרשים דהול"ל לא ינוח הצדיק על שבט הרשע. ותירצו, לענין הזיווג המניעה מן הרשע, שאינו רוצה לזווג עם הצדיק וכו', יעו"ש. אך לפי זה מה נתינת טעם למען לא ישלחו הצדיקים וכו'. ונראה זו, דקאי לענין מה שנאמר במשנה דאבות (פ"א מ"ז) פירוש הרחק משכן רע, ולא אמר כך ברשע, ומשני, אם יתרחק מהרשע יתהפך לך לאויב ויזיקך, אבל תדבר עמו בשפת חלקות, רק אל תתחבר עמו במשא ומתן וכו', יעו"ש. הרי שהי' ראוי לצדיק להתרחק מרשע, רע משום איבה שלא יתהפך לאויב לך אל תתרחק ממנו, מה שאין כן אם הרשע מעצמו שונא להצדיק ומתרחק ממנו מה טוב ומה נעים. וז"ש כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ר"ל כי שבט הרשע אינו רוצה להתחבר עם הצדיקים שיהיו יחד בגורל הצדיקים, הוא טובתו יתברך עם הצדיקים שמתרחקין הרשעים מהן, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם - כי בהתחברך לרשע פרץ מעשיך, והצדיק אינו יכול להתרחק מהרשע משום איבה, לכך מהפך השם יתברך לב הרשעים לשנוא עמו הצדיקים, וממילא יתרחקו מהם בעצמם.

נ״גובזה יובן ואיבה אשית בינך ובין האשה. ר"ל האיבה יתחיל בינך תחלה, ואחר כך בין האשה. ובין זרעך, שהם הרשעים, ובין האשה, שהם הצדיקים - שלא ירצו הרשעים להתחבר עם הצדיקים, וזה ודאי קללה יחשב לנחש וזרעה הרשעים, וכמ"ש (שבת קיט:) כל המבזה לתלמיד חכם אין רפואה למכתו. וברכה יחשב לאדם, כי בהתרחק הרשע מהצדיק ניצול מהרעה וכנ"ל.

נ״דהוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, דכתב בזוהר פ' במדבר דף קיט ע"ב: בכה רבי אלעזר פתח ואמר (ירמיה מו, כב) קולה כנחש ילך, כפ[י]ף רישא לעפרא, סליק זנבא שליט ומחי, אוף הכא השתא ישראל בגלותא רישא כפוף לעפרא, ושאר עמין דמאידין בזנבא סלקין לעילא ושליטין ומחיין וכו', יעויין שם. וז"א הוא ישופך ראש, ר"ל כאשר הראש שליט אז ישופך ראש. ואתה תשופנו עקב, כאשר בזנב הנקרא עקב שליט ומחי', וק"ל.

נ״הובזה יובן ביאור פ' פנחס הנ"ל, ויאמר ד' אל משה, הם אנשי הדעת שלומי ישראל. צרור את המדינים, הם הרשעים, שאין שלום לרשעים, כים נגרש השקט לא יוכל, והם מריבים ומדיינים זה את זה, כי רשע לא יוחן בעיניו רעהו (ע' משלי כא, י), ובאה אזהרה צרור, לאייב אותם, כמ"ש (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ד' אשנא.

נ״ווכתב שהוא נגד הסברא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"א מ"ז) אל תתחבר לרשע, במשא ומתן, אבל אין צריך להתרחק ממנו ולאייב אותו, פן יתהפך לאויב לך ויזיקך. לזה ביאר הפסוק עצמו דז"א, כי כבר הם צוררים לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור וגו', וכבר יש איבה מהם, לכך צרור - לאייב אותם, ובזה והכיתם אותם - כאשר אין להם התחברות עם הצדיקים. וכמו שאמרו חז"ל (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם, שלא להתחבר עמו, אין רפואה למכתו, וכמ"ש, וק"ל.

נ״זאך כדי לבאר ש"ס דעירובין הנ"ל. וגם ביאור מצוה (דברים כה, יז-יט) זכור את אשר עשה לך עמלק [וכו'] ויזנב בך וגו' לא תשכח. וי"ל למה משונה מלחמה זו של עמלק לזוכרה תמיד, יותר משאר מלחמות שנזכר בתורה, מלחמת סיחון ועוג וכיוצא. ועוד י"ל, כפל זכור מצות עשה, לא תשכח מצות לא תעשה. וגם י"ל ויזנב, שחתך הזכרות וזרק כלפי מעלה, שהוא פלאי.

נ״חוגם נבאר פסוק סוף בשלח (שמות יז, טז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ופירשו חז"ל, שאין שמו וכסאו שלם עד שימחה זכר עמלק. והקשו רבים ושלימים וכי חס ושלום יש גרעון כבודו בשום זמן, עיין בתוספות יום טוב מסכת סוכה (פ"ד מ"ה) מזה. ועוד י"ל, מלחמה לד' בעמלק, היפלא ממנו יתברך שימחה שם עמלק מיד. ועוד, וכי יש מלחמות עמלק בכל דור.

נ״טונראה, דבעל עקידה הקשה בשער נ"א, בכל מה שבא בתורה ציווי זכרון ומצות זכירה, שאם נפסד אצלו כח הזכרון ולא יזכור מה פשעו ומה חטאתו, כמו שלא יגונה מי שאין לו כח הראי' והשמיעה וכו' כן ראוי שנשפ[ו]ט על כח הזוכר, כי הוא אנוס ואין שייך בזה ציווי וכו'. ותירץ, כי בכל מקום שבאה מצוות הזכירה ציוה לעשות מעשה אשר בו מקשר הזכירה, כמו ציצית ותפילין שבת ויום טוב וכל מצות מעשיות וכו'.

ס׳ונ"ל, דזהו מה שאמרו בזוהר ותיקונים שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח. כי כל רמ"ח מצות עשה הם מעשיות שבו מקשר הזכירה, לכך רמזו בתיבות זכרי עם ו"ה רמ"ח, לבל יפול בגדר השכחה, שלא יעבור על אחת ממצות לא תעשה הרמוז שמי עם י"ה שס"ה.

ס״אוכ"ז מי שמקבל עליו עול תורה ומצות, מה שאין כן אחר החורבן, שהי' על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב) ונתנו עליהם עול מלכות ועול דרך ארץ, וכמאמר חנינא בן הקנה בפרק ג' דאבות (מ"ה) כל הפורק עול תורה וכו', ונפלו בגדר השכחה על ידי טרדות עול שיעבוד מלכיות ועול דרך ארץ, ונסתלק זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה בימי הגלות, ונשארו רק ב' אותיות ראשונות חפשי, וז"ש כי יד על כס י"ה, שנסתלק ב' אותיות ו"ה עם זכרי, נשאר רק ב' אותיות, והם כס, כי נסתלק א מן כסא, סוד הכתר שבו המוחין כלי הזכירה, כמבואר בכתבים.

ס״בוז"ש מלחמה לד' בעמלק, ר"ל כל השם - שמי עם י"ה, זכרי עם ו"ה, אז יוכל להלחם בעמלק, הוא היצר הרע, אשר כסות ולשון שינה, כמ"ש התוספות בפרק קמא דראש השנה (ג. ד"ה וישמע) ופי' האלשיך בפ"א יעו"ש. מה שאין כן כשנסתלק זכרי עם ו"ה, ואין כל השם ביד אדם להלחם נגד היצר הרע שנקרא עמלק, על ידי השכחה שגורם הגלות, לכך הזהירה תורה זכור את אשר עשה לך עמלק, הוא היצר הרע, ויזנב בך וכו', שחתך הזכרות מהם, שהטרידן בעול מלכות ודרך ארץ, ונפלו בגדר השכחה, וחתך מהם הזכירה. לכך כפל לא תשכח - שלא בגדר השכחה, ונעשה סימני הזכירה זכרי עם ו"ה גימטריא רמ"ח מצות עשה.

ס״גובזה יובן ואיבה אשית בינך ובין האשה, כי על ידי שנכנס הנחש בדברים עם חוה נתפת[ת]ה, לכך צריך סייג לחכמת התורה שתיקה (עי' אבות פי"ג מ"ג). וזהו סיבה ואיבה אשית בינך ובין האשה - שלא נכנס בדברים עמה. הוא ישופך ראש, ר"ל כשיהי' בבחינת החכם אשר עיניו בראשו להשגיח על עצמו במוח הזכרון, וזה שתרגם אונקלוס הוא יהא דכיר לך מה דעבדת לי' מלקדמין, ז"ש הוא ישופך ראש, על ידי הזכירה שבראש היא כח הזכירה. ואתה תשופנו עקב ברמיה ועקב, לשנות כסות ולשון בדמות יצר הטוב. וגם, להמוני עם שהם נקראו עקב, שהם בגדר השכחה על ידי עול מלכות ודרך ארץ, אז תשופנו עקב כפשוטו בלי רמי'.

ס״דובזה יובן אמר רבי אלעזר יכולני לפטור את העולם, ר"ל אנשי העולם סתם, המוני עם שיש עליהם עול שיעבוד מלכות ודרך ארץ, והם בגדר השכחה, ונקרא שכורת ולא מיין, והם אנוסים על ידי השכחה ונק' ב"ע, כעקידה הנ"ל.

ס״הוזהו גם כן כוונת רבי ירמי' מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם לשמש בב' אותיות וכו', ר"ל זכרי עם ו"ה הוא בגלות השכחה, ונשאר לאנשי העולם להשתמש רק בב' אותיות, והבן.

ס״ואך דלפי זה תקשה לרבי אלעזר, אם כן אתגורי איתגר, לפי שפרקו עול תורה ונותן עליהם עול שיעבוד מלכות ועול דרך ארץ, ונקראו שכורת ולא מיין, ופטורין מהדין, מה שאין כן העוסקים בתורה שאין עליהם עול מלכות ועול דרך ארץ כמאמר רבי נחוניא הנ"ל, אין לפוטרם מהדין, אם כן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

ס״זומשני, יכולני לפטור מדין דקאמר, היינו מדין תפלה שעומד ברומו של עולם ובני אדם מבטלין אותה, כדרשת חז"ל (ברכות ו:) כרום זלות לבני אדם (תהלים יב, ט). ועיקר התימא על שלומי אמוני ישראל, שאין מכוונין בתפלתן וכפירוש רש"י (עירובין סה.). ובזה יכולני לפטור את התלמידי חכמים שאינם יכולים לכוון, מאחר שסתם אנשי העולם טרודין בעול מלכות ודרך ארץ ונחשבין לשכורת ולא מיין, ומעתה אינם מניחים גם לתלמידי חכמים לכוון בתפלתן כמו ששמעתי בשם הרב החסיד מורנו הרב ליב פיסטינ(י)ר פירוש הפסוק (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, זו תפלה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו - כי הטובע בנהר מושך אליו גם המצילו, והכא נמי כך וכו', ודברי פי חכם חן. וכן שמעתי ענין רבי עקיבא כשהי' מתפלל בצבור הי' מקצר וכו' (ברכות לא.). וה"נ על ידי טרדת הפרנסה הם שונאים לתלמידי חכמים ביותר, וכשאין התחברות אינם יכולים לכוון וכו', והבן.

ס״חמלבד מ"ש ביאור משנה (מגילה פ"ד מ"ח) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה. וגם ביאור פסוק (תהלים נה, כד) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך, עיין בזה במקום אחר. וא"כ אין אנשי העולם מניחין לשלומי אמוני ישראל להאריך בתפלתן שי[ו]כלו לכוון, כי אם להיות נפרדין מהם במקום בפני עצמם, ובהתרחקות הנפשות יתרחקו הלבבות, ואין תקוה כי אם בביאת המבשר, והשיב לב אבות על בנים במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד.

ס״טובזה יובן ויאמר ד' אל משה לאמר, ר"ל שיאמר לדורות, מי שהוא בבחינת משה שהוא דעת. צרור את המדינים, ב' מיני יצר הרע יש, א' בדמות יצר הרע ממש, לפתות לעשות עבירה, וב' בדמות עמלק אשר כסות ולשון שינה, לומר שהוא יצר טוב לעשות מצוה. ועל שניהם בא הציווי צרור כמו זכור לאייב אותם, וכפירוש רש"י. ור"ל, שלומי אמוני ישראל יחידי סגולה שהם בגדר הזכירה יזהירו לאייב אותם, שלא יבואו אצלם כלל, על ידי איבה שיהא בינו לבינם, דכיר וכו' וכתרגום אונקלוס הנ"ל. ואנשי המוני עם, שאינם בגדר הזכירה לזכור תמיד, על כל פנים כשיבוא היצר הרע אצלם יזהירו והכיתם אותו, ובין כשיבוא לעבירה בין כשיבוא למצוה, כי צוררים הם לכם על דבר פעור - לעשות מצוה, ועל דבר כזבי - לעשות עבירה. על כן זכור מה שעשה לך עמלק, ובזה לא תפול בגדר השכחה ולא תשכח.

ע׳•

ע״אעוד י"ל צרור את המדינים וגו'. ונבאר משנה פרק ב' דאבות (מי"ד) רבי אלעזר אומר, הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס, ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן וכו'. וי"ל מאי ענין ג' דברים אלו זה לזה.

ע״בובמדרש שמואל פירש בשם הרב מ' ישראל, כי הורה לנו דרך הלימוד, שיקדים תחלה לימוד התורה והפוסקים, וז"ש הוי שקוד ללמוד תורה, תחלה, ואחר כך ילמוד חכמות חיצוניות כדי לידע מה שישיב לאפיקורס וינצחם. וז"ש חז"ל (ברכות כח:) מנעו בניכם מן ההגיון, ולא אמר מנעו עצמיכם, לפי שהבנים לא רוו צמאון בתורה וישתבשו ויצאו מן הכלל, וכן אמרו (ב"ק פב:) ארור שילמ(ו)ד בנו חכמת יונית וכו'. ואמר דע מה שתשיב כו' - שלא תלך אתה אצל האפיקורס להקשות לו על אמונתו, רק אם יבוא לך להקשות וכו', ואתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב. ואם למד לשם שמים, שיודע להשיב ולא בא אפיקורס כלל, ויגע לריק, לכך אמר ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן וכו', יעו"ש.

ע״גובזה נראה לבאר ש"ס דחולין (פט.) אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון וגו', מה יעשה האדם בעולם הזה, יעשה עצמו אלם. יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגוס דעתו תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם. והוא תמוה, עיין מה שכתבתי בזה.

ע״דולפי הנ"ל יובן, דצריך שיהי' שקוד ללמוד תורה תחלה, כדי שלא ישתבש אחר כך בלימוד חכמה חיצונית, כדי שידע להשיב לאפיקורס וכו', ומכל מקום מדאמרו דע מה שתשיב, ולא שאתה תתחיל עמו, וכאמור.

ע״הוזה בא רבי יצחק להזהיר בפסוק זה, שיעשה אדם עצמו אלם בעולם הזה, שלא יכנוס בויכוח עם אפיקורסים, פן יתפתה וניסת לדבריהם, כמו הנחש עם האשה, לכך באה הקללה לנחש וברכה לאדם, ואיבה אשית בינך ובין האשה (בראשית ג, טו), שמחמת האיבה לא יתוכח עמו וניצול. ובזה מתורצת קושית הר"ן הנ"ל והבן.

ע״ויכול אף בדברי תורה, ר"ל גם כשבא אפיקורס יעשה עצמו אלם ולא תשיב אותו בדברי תורה לנצחו, תלמוד לומר צדק תדברון, להצדיק אמונת צדיק היא מצוה, כדי לנצחו.

ע״זיכול יגוס דעתו, שיכוון בניצוח זה להתפאר את עצמו, תלמוד לומר [משרים] תשפטו בני אדם, ר"ל שלא תכוון בניצוח זה לכבודך להתפאר, רק לשם שמים, שמחמת ניצוח יודה על אמונת צדק, ובזה תהא זוכה ומזכה אחרים לעשות משרים, וז"ש משרים תשפטו בני אדם, וק"ל.

ע״חעוד י"ל יכול יגיס דעתו, דכתבתי במקום אחר זאת אומרת בני החי ובנך המת (מל"א ג, כג), כי הגאוה שהוא שורש לכל העבירות והיא בנך המת, ואצלו היא בני החי, להשתמש בה לשם שמים כו', יעו"ש. אמנם שאין זה מדת כל אדם שיוכל להשתמש, כי אם מי שהוא בגדר צדיק אז רשאי להשתמש בסמים הממיתים להחיות הנפשות, מה שאין כן סתם אדם וכו' וכמ"ש. וז"ש יכול יגיס דעתו, שכל אדם רשאי להשתמש לשם שמים ויגוס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, ר"ל מי שיכול לדון כל אדם לכף זכות שהיא משרים תשפטו בני אדם, דמסתמא הוא צדיק וזכאי, ולכך הוא יכול לדון אחרים לכף זכות, דאיתא בש"ס (שבת קכז:) כל הדן את חבירו לכף זכות נידון הוא לכף זכות וכו', מה שאין כן אם הוא חייב אז אין מספיקין בידו לדון חבירו לכף זכות, שיהי' הוא נידון גם כן לכף זכות, וכאשר כתבתי מזה גם כן במקום אחר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו (אבות פ"ב מ"ד), עיין שם.

ע״טובזה יובן ביאור הפסוק (בראשית ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, דהיינו שתתחיל האיבה מן הנחש ומן זרעה, הם אפיקורסים, שלא יבואו להתוכח עם האשה וזרעה, ואז יש דין לפעמים אחד מאלף שירצה אפיקורס להתוכח. הוא ישופך ראש, ותרגום אונקלוס הוא יהא דכיר לך מה דעבדית ליה מלקדמין וכו', ור"ל שלא ירצה להתוכח בראש שיתחיל הוא, כי יזכור מה שעשית להאשה שעל ידי הויכוח נתפתתה האשה אל הנחש, לכך גם זרעה ישופך ראש - שכותת ומדחה אותך בראש, שלא ירצה להתוכח בראש, כי אם שכבר שאלת אותו איזה שאלה בענין ויכוח הדת אז מוכרח להשיבך בעקב, כמ"ש דע מה שתשיב לאפיקורס, ואז תוכל תשופנו עקב, וק"ל.

פ׳עוד יש לומר, דכתב האלגזי בספר אהבת עולם ס' מ"ט: ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד' והשטן עומד על ימינו לשטנו וכו' (זכריה ג, א). והקשה, מה איכפת לן אי עמד על ימינו או על שמאלו. וביאר בחלק (סנהדרין צג.) דיהושע הכהן הגדול איחרוכי מאניה, בהפילו נבוכדנאצר לכבשן האש עם ב' נביאי שקר וכו'. ומסיק בש"ס, דנענש עבור שנשאו בניו נשים שאינן הגונות. וזה לשון והשטן עומד על ימינו, כאילו רוצה לעמוד לימין צדקו ולזכותו, ושאל, מאחר שהוא צדיק אם כן מאי טעמא איחרוכי מאניה, וכוונתו היתה בזה לשטנו, שישיבו השם יתברך עבור בניו שחטאו. ואם לא יבוא להשטין מאי טעמא לא נשרף לגמרי. וזה שקילל דוד המלך עליו השלום (תהלים קט, ו) ושטן יעמוד על ימינו. והשם יתברך ידע זה והשיבו (זכריה ג, ב) יגער ד' בך השטן וכו', יעו"ש.

פ״אובזה יובן, כי הנחש הוא השטן, ואמר השם יתברך ואיבה אשית וגו' הוא ישופך ראש, ר"ל שאינו חפץ בראש דברך שאינו אמת - שהשטן עומד על ימינו בראש דבריו, וכוונתו לשטנו בסוף, כמו יהושע כהן גדול הנ"ל, לכך הוא ישופך ראש, וכותת ודוחה מל' יצחק שהוא ראש דברך, כי יודע שכוונתך שתשופנו עקב, להשטינו בסוף, ואינו רוצה מעוקצך ומדובשך, וק"ל.

פ״בובזה יובן צרור את המדינים, ר"ל אלו האפיקורסים המדיינים המתווכחים עמך, תראה לאייב אותם, שלא תכנס בויכוח עמהם, פן תתפתה כמו הנחש עם האשה, לכך לא תתחיל לשסות בך את הכלב. אבל אם כבר בא ונתוכח עמך דע מה שתשיב, וז"ש והכיתם אותם - בשבט פיך, לנצחו ולהכותו, וק"ל.

פ״גוזה נ"ל פירוש הפסוק (קהלת י, ב) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. כי החכם מתחיל בשמאל והולך לימין, כמו כלב שאמר עמכם בעצה אני (במ"ר טז, יט), והי' יכול להשתיק כמ"ש (במדבר יג, ל) ויהס כלב וגו'. מה שאין כן היצר הרע מתחיל בימין כאילו רוצה לעמוד בימינו, ואחר כך הולך לשמאלו להשטינו. ובזה מבואר ספק אחד, דהל"ל לב חכם בימינו, ולפי הנ"ל אתי שפיר.