כתונת פסים, שמיניKetonet Pasim, Shmini
א׳בפסוק ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל וגו' ויקחו וגו' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ט, א-ו). וי"ל לאיזה תועלת נזכר בתורה לדורות, מה דהוי הוי. ב' כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ויש להבין למה להזכירו. ג' רובי המפרשים יום השמיני, איזה שמיני, ומה שאמרו שמיני למלואים, הקשה בכלי יקר ושאר המפרשים, יעו"ש. ד' דהל"ל ויהי ביום השמיני ויאמר אל אהרן וכו', ול"ל קרא משה וגו'. וכי תימא בשביל זקני ישראל נאמר פסוק זה, להשמיעם שעל פי הדיבור נכנס אהרן וכו'. הקשה בכלי יקר, הלא כבר נאמר בפ' צו, ואת כל העדה הקהילו וגו'.
1
ב׳ה' הקשה בכלי יקר, למה באהרן עגל לחטאת ובישראל עגל לשלמים וכו'. ו' ויאמר משה זה הדבר תעשו וכו', הקשה בכלי יקר גם כן, מה יעשו עוד נוסף על מה שכבר עשו. ז' ויראה לכם הל"ל, מה שאין כן אליכם יותר מורגש במבטא וממעט יותר, כמו שכתב הר"ן קול לו קול אליו (יומא ד:), יעו"ש. הגם דבקושיות אלו אחרונים יבואר חדא באידך.
2
ג׳ונבאר תחילה משנה בפרק א' דאבות (מ"ט) שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. להבין זה, נבאר עוד משנה שם בפרק ב' (מ"א) רבי אומר, איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם*הגה"ה ונ"ל דכתב בזהר פנחס דף רכט ע"ב: ובכל אתר דתמן שם ידו"ד בקלא דאורייתא וצלותא, ואדני בדיבורא, איהו דרך ישרה, ואם לאו אין זה דרך ישרה וכו', יעוין שם. ובזה יובן, איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, כי שם ידו"ד סוד תפארת, ויש בלימוד התורה לשמה דהיינו על מנת לעשות (וז"ש לעושיה) שם ידו"ד בקלא דאורייתא, ותפארת לו מן האדם שהיא אדנ"י, שהשכל בדיבורא, שנקרא האדם בה"א הידיעה, בסוד המוציא שכתב בזוהר פרש' פנחס, והבן, והשם יתברך יכפר..
3
ד׳לבאר זה, נבאר עוד משנה שם אחר זה (פ"ב מ"ב) רבן גמליאל אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם וכו', וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו'. והקשו המפרשים רישא משמע דרך ארץ עיקר, וסיפא משמע תורה עיקר.
4
ה׳ונבאר עוד משנה (פ"ב מ"ד) הוא הי' אומר עשה (רצונך כרצונו) [רצונו כרצונך] כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ובמדרש שמואל כתב גירסת ירושלמית - (כרצונך) [ברצונך], והכונה שיעשה ברצון בשמחה ולא כמתקצף באף וחימה ועצבון, כדי שגם הוא יתברך יעשה כרצונך, שלפעמים יעשה הקדוש ברוך הוא רצונו של אדם באף וחימה בעצבון להענ[י]שו באחרונה, כמ"ש (תהלים צב, ח) להשמדם עדי עד, אבל כשיעשה ברצון אחריתו ישגא מאוד, ועיין בתוספות יום טוב זה.
5
ו׳ולי נראה דקשה עוד, דהוא כפל, בטל וכו'. דאיתא בפלוגתא בפרק (ז') [ו'] דברכות (לה:) ואספת דגנ(י)ך (דברים יא, יד), מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וקוצר וכו', אלא כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכו', ומסיק אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם.
6
ז׳ושמעתי הלצה, לפי שהרבה עשו כרשב"י לכך לא עלתה בידם, אבל מיעוט עלתה בידם, ודפח"ח.
7
ח׳ויש להבין, מאי טעמא הרבה לא עלתה בידם ומיעוט עלתה בידם. ונ"ל דאיתא בספר קדמון, כמדומה שנקרא ספר זוודין לאורחא, בדף כ"ב, ומביא משל למלך העומד במדינה בתוך ארמונו, ויש מעבדיו העומדים חוצה, ויש פנימי, ויש לפני ולפנים עם המלך ולא דברו עמו, ויש וכו'. והנמשל כי באומות וכו', ויש עמי הארץ, ויש תלמידי חכמים וכו', ויש מי שהגיעו ברוב השגחתו ופינות מחשבתו בכל דבר זולתו, עד אשר נאמר עליו (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה', ומרוב תענוגו ושמחתו בזה שהשיג, לחם לא אכל ומים לא שתה (שם) שבטלו כוחות הגוף וכו'. ודע, כי צריך אתה להשים כל מחשבותיך בהשם יתברך לבדו, וזאת היא העבודה ואהבה המיוחדת וכו'. וזה ישלם בבדידות ובהפרדת מבני אדם, ולא יתחבר אליהם רק לצורך והכרח וכו'. ובענין עסקיך ההכרחים תחשוב בעת אכילתך ובהיותך במרחץ ועשיית צרכיך, וזולת זה שמור נפשך שלא יתעסקו מחשבותיך רק בעבודת השם יתברך. אבל מי שמחשבתו דבוק בו יתברך גם בעסקו בצרכי גופו היא מעלת משה רבינו עליו השלום, שנאמר (שם כה, ג) ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, ונאמר (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי וכו'. ומי שימצאהו צרות רבות מן החסידים, היינו בעת השכחה כמ"ש (שם לא, יז) והסתרתי פני מהם והי' לאכול וכו', ה' לי לא אירא (תהלים קיח, ו) וכו', יעו"ש. והארכתי לגודל תועלת, יעו"ש.
8
ט׳וכענין זה שמעתי בשם מורי, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), שיעשה המעשה הגשמי בכח המחשבה, ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ועל פי זה בארתי משנה (קדושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, יעו"ש. וזה הי' מעלות רשב"י בפעם שנית שיצא מן המערה (עי' שבת לג:), שעל ידו נתברך, מה שאין כן בפעם ראשונה, עיין בספר שלי, יעו"ש.
9
י׳ובזה יובן, הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך, בעת שתעשה רצונך בצרכי גופך ועסקך בגשמי תהי' המחשבה הנקרא רצון כנודע, תהיה פנימית לבבך בו יתברך, שהוא עשיית רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו, ר"ל בעת שתעשה רצונו יתברך ממילא נעשה רצונך על ידי אחרים, כסברת רשב"י הנ"ל, שנאמר ועמדו זרים וגו'. ואם אינך בגדר זה שהם מעלת חסידים ונביאים, שבעת עסק הגשמי יוכל לדבק בו יתברך, על כל פנים עצה היעוצה בטל רצונך מפני רצונו, כרשב"י ולא כרבי ישמעאל. ואף על גב דמסיק שם הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, דווקא הרבה, שהם המוני עם, שאינם בגדר הנ"ל, אבל המשנה זו מילי דאבות, הם לבני עלי' שהם מועטים, מעלת החסידים, יבטל חרישה וזריעה ויעסוק בתורה. והתועלת, כדי שיבטל רצון אחרים, הקמים עליך, מפני רצונך, כי בעת דביקותו ומחשבתו בו יתברך ניצל מכל פגע רע כנ"ל, וק"ל.
10
י״אובזה יובן משנה הנ"ל, רבן שמעון בן גמליאל אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. ר"ל גם שתעסוק בגשמי ובדרך ארץ, תהא מחשבתך פנימי בתלמוד תורה שתעסוק בעת עסקיך בדרך ארץ. מה שאין כן כשאין עושה כך, ממה נפשך אינו יוצא ידי שניהם, אם יעשה כרבי ישמעאל אם כן אם חורש וקוצר תורה מה תהא. ואם יעשה כרשב"י בתורה לחוד בלא דרך ארץ אם כן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, דייקא סופה בטילה, ולכך יש יוצא ידי שניהם, וק"ל.
11
י״בובזה יובן רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, אם כתנא קמא או כרשב"י, דבזה יש מעלה וחסרון, וכן בזה, כאמור. ואמר כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, כי ירא שמים יצא ידי שניהם, שיעשה שניהם כאחד תלמוד תורה עם דרך ארץ, שהיא תפארת לעושיה, מאחר שעושה מעשה דרך ארץ אין התורה בטילה ואין גורר עון, ואז יש לו תפארת מן האדם, שהם בני עליה, שנשאר במעלה עליונה, וק"ל.
12
י״גובזה יובן מאמר שמאי אומר עשה תורתך קבע, שלא יהי' בטילה וגוררת עון, רק יהיה נשאר כך קבוע. והיינו אמור מעט ועשה הרבה, שיהי' עשייתך חשוב הרבה על ידי אמירה שהם המחשבה של בני עלי' שהם מעט, ועשייתך בדרך ארץ יהיה מסוג הרבה בני אדם שהם המוני עם. ואז תהי' במעלת רשב"י בצאתו מן המערה בפעם ב', שהי' מקבל כל אדם בסבר פנים יפות גם שהי' בטל מתורה ועוסק בדרך ארץ, שמא מחשבתו דבוקה בו יתברך, וכאשר הארכתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
13
י״דובזה יובן מאמר זה הדבר וגו', דכתיב בספר יד יוסף כי משה נקרא זה, כמ"ש (שמות לב, א) כי זה משה וכו', יעו"ש. ואני אומר בלאו הכי מצאנו מעלת משה יתר על כל הנביאים בזה הדבר, כפירוש רש"י בפרש' מטות (במדבר ל, ב), יעו"ש. וז"ש זה הדבר תעשו גם אתם, שתזכו למעלת משה רבינו עליו השלום בזה הדבר, ואז וירא אליכם כבוד ה' כמו למשה, שנאמר (שמות כה, ג) ונגש משה לבדו אל ה'. מה שאין כן אם תעשו עסקיכם הגשמי ואז תפנו מחשבתיכם לדבק בו יתברך, אז וירא אליכם גם כן כבוד ה' כמו למשה, וק"ל.
14
ט״ואו י"ל, דכתבי' לעיל שהיה משה אמצעי שיזכו לנבואה על ידו בהקיץ. ואם תעשו הכונה גם כן תזכו וירא אליכם דייקא כבוד ה', ולא תצטרכו למשה רבינו עליו השלום שיהי' אמצעי, וק"ל. (ועיין לעיל, שזהו טעות קרח (במדבר טז, ג) כולם קדושים, אינם צריכים לאמצעי, ומדוע תתנשאו וגו', וק"ל).
15
ט״זוכדי לבאר שאר ספקות הנזכרי', נראה, דזכרנו דיש ג' עמודים תורה ועבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), ובימי הגלות שחסרו הדעת והם ימי השכחה, שזכרנו לעיל דסבת השכחה הי' הגורם הצרות וכו', וזה הי' גלות מצרים אצל פרעה העורף סוד השכחה, והגואל נקרא משה סוד הדעת היפך השכחה. והסבה זו היא ממש סבת הגלות האחרון - ורם לבבך ושכחת את ה' אלדיך (דברים ח, יד), וזה סוד (שמות ג, יד) אהי' אשר אהיה, ופקד פקדתי (שם ג, טז), שכתבתי לעיל. וזה שנאמר בחלק (עי' סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שיכלה בגלות האחרון גסי הרוח וכו', מה שהי' הוא שיהי' (קהלת א, ט), כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו), על ידי משה סוד הדעת מסטרא דיובלא, סוד כנור של ח' נימין, כמ"ש בכתבים הלכות פסח חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו וכו' (ישעיה נב, ג), יעו"ש.
16
י״זובזה יובן, כי ג' עמודים תורה ועבודה וגמילות חסדים, שהיו חסרים בגלות, שהם חסר דעה, מה שאין כן בגאולה על ידי משה בחינת דעת, אז קרא לאהרן - שפתי כהן ישמרו דעת [ו]תורה יבקשו מפיהו וגו' (מלאכי ב, ז), הוא עמוד התורה. ולבניו, עמוד העבודה וכו'. ולזקני ישראל, מנהיגי הדור בעלי גמילות חסדים.
17
י״חוז"ש ויהי ביום השמיני, ר"ל אחר שסבלו הגלות והצער הרומז בכל מקום שנאמר ויהי, עד שבא ביום השמיני, בינה, הדעת מסטרא דיובלא, אז קרא משה סוד הדעת, לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, הם ג' סבות וג' עמודי עולם תורה ועבודה וגמילות חסדים, שבימי הגלות הוא בלא דעת, ואחר שקרא משה לאהרן, שפירש רש"י בפרש' אחרי בשם תורת כהנים (עי' ויקרא טז, לד), ויעש כן אהרן כאשר צוה ה' - להגיד שבחו של אהרן שלא הי' לובש בגדי כהונה לגדולתו, אלא לקיים גזרת המלך, היפך הרבנים שלובשים הרבנות לגדולתם, כמו שכתב המהרש"א בפרק קמא דסוטה, יעו"ש שהאריך. וכאשר בארנו משנה (אבות פ"א מ"י) אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, דקשה מה ענין מלאכה לרבנות, ובארנו על פי קושית מוהרש"א במסכת ברכות ד' דברים מקצרין וכו' המנהיג את עצמו ברבנות. והקשה, הא אמר רבי לבנו נהוג נשיאותך ברמה וכו' (כתובות קג:), יעו"ש. וכתבתי, כי בענין הרבנות יש ג' סוגים, א' להתכבד בו, כנהוג. ב' כלום שררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם וכו' (הוריות י:), וז"ש המנהיג את עצמו ברבנות, להתכבד, מקצר ימיו, כי תמיד דואג שלא יעבירוהו ונתמעט רומו ונתקצר ימיו, וכמ"ש במשנה דאבות (פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, יעו"ש. מה שאין כן בסוג ב' שהוא עבדות, בזה נהוג נשיאותך ברמה, ואין חשש ומורא יעלה על ראשו שאז לא יעבירוהו, שאז לשמחה יחשב לו שנפטר מעבדות. וז"ש אהוב את המלאכה ועבדות שהוא מסוג ב', ושנא את הרבנות שהם מסוג א', מחמת חסרון הדעת בימי הגלות. מה שאין כן בימי הגאולה קרא משה לאהרן, שלבשו רק לקיים גזרת מלך, עמוד התורה.
18
י״טולבניו, הם הכהנים, עמוד העבודה, היפך בימי הגלות, שתפלה במקום קרבן, והשליח צבור הוא במקום כהן, ועשה עיקר מן הזמר וכו', וכאשר בארנו רני עקרה לא ילדה וכו' (ישעיה נד, א), יעו"ש, וזה אריכות הגלות.
19
כ׳ולזקני ישראל, מנהיגי הדור עמוד גמילות חסדים, דבארנו ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מח, י), מה שהי' ראוי לראש הדור והעיר שנקרא עיני העדה להשגיח ולפקח בעסקי הצבור לשם שמים, ומחמת זוקן, שנתיישן הדבר אצלם שלא להנהיגם לשם שמים רק לכבוד ולתפארת, גם שירצה אחר כך לראות אינו יכול לראות, כי כבדו מזוקן וכו', יעו"ש, וכד רגיז רעיא וכו'. מה שאין כן שבאה דעת שנקראת משה, קרא לזקני ישראל וכו'.
20
כ״אוז"ש קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. דכתב בעוללות אפרים (מאמר רא) עגל ראשי תיבות עריות גזל לשון הרע, דרובן בגזל ומועטין בעריות וכולן בלשון הרע (ב"ב קסה:), יעו"ש דף נ"ב, וכל המתגאה כאלו בא על עריות (סוטה ה.) נגד הרבנות, וגזל נגד הראשים ומנהיגים, או איפכא, ולשון הרע נגד הש"ץ המתפללין, כי בשפתם כבדוני ולבם רק רחוק מה', כאשר בארנו הפסוק (תהלים סב, ה) ירצו כזב (בפיה') [בפיו] יברכו ובקרבם יקללו סלה, שאמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' (תהלים יט, טו), ומכח זה טורפין ח"ו תפלתו בפניו וגורם רעה, כמ"ש בזהר בעל מום שרצה לתווך השלום בין מלך למטרוניתא וכו', יעו"ש, לכך עגל לחטאת.
21
כ״בואיל לעולה. כי אילי הארץ (יחזקאל יז, יג), שהם (שלימי) [שלומי] אמוני ישראל, לא יכלו לדבק בו יתברך ולטהר מחשבתם, וכמו ששמעתי אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון (תהלים לב, ב), אשרי אדם לא יחשוב [ה'], זה נחשב לו עון. והוא נמשך מאנשי הדור, כאשר מבואר במקום אחר, לכך איל לעולה, ויתוקן הכל, וק"ל.
22
כ״ג•
23
כ״דבפסוק ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך וכו' (ט, ז). בתוספתא, ורש"י מביאו, קרב אל המזבח - שהי' אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה, למה אתה בוש, לכך נבחרת וכו'. והקשה האלשיך, קרב אל המזבח הוא מיותר, כי בכלל אומר עשה את חטאתך וכו' הוא שיקרב אל המזבח. ב' הקשה גם כן, ועשה וכו' נאמר בכלל הקודם. ג' למה הי' בוש וירא באמת.
24
כ״הד' מה זה שהשיב משה למה אתה בוש וכו', דדי בקיצור לכך נבחרת. ובכתבי האר"י מפרש: למה שאתה בוש וירא, לכך נבחרת וכו'. והוא נתינת טעם שפיר, על פי מה שזכרתי במקום אחר, שכתב מהר"ם מקוצי שעיקר יסוד התורה היא הזכירה וההיפוך השכחה וכו'. ולכך פקודה סימן גאולה והשכחה הוא הגורם גלות, וז"ש דוד (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד. ואם כן שפיר נתן טעם לשבח, למה שאתה בוש לקיים וחטאתי נגדי תמיד, לכך נבחרת, שאמר שאינך בגדר השכחה, והבן.
25
כ״ועוד י"ל, דכתב האלשיך בפ' ויקרא (א, ב-ט) לדוד אליך ה' נפשי אשא וגומר (תהלים כה, א), ר"ל למה שאני דוד בשר ודם, והמשאת והמנוחה אליך ה' הוא, כי אין ערוך אליך, על כן ראוי כי נפשי אשא, כי בזה מקדם ה', הירצה באלפי אילים, רק להקריב נפשי אליו וכו', יעו"ש. וז"ש שהיה בוש וירא, ר"ל בוש מצד שהי' בשר ודם, וירא מצד יראת הרוממות של אין סוף כי נורא שמו, ואיך יקרב אל המזבח להקריב קרבן בהמה, הירצה ה' באלפי אילים וגו' (מיכה ו, ז), וז"ש למה שאתה בוש וירא לכך נבחרת, שזה רצון הבורא יתברך שמו שידע אדם חסרונו ופחיתות עצמו, ויראת הרוממות יתברך למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ, כ), ולכך נבחרת, וק"ל.
26
כ״זאמנם לבאר שאר ספקות, נראה לבאר פסוקי יחזקאל סימן (ל"ו) [ל"ז] (א-יב), והוא הפטרת שבת חול המועד פסח: היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני ב[תוך ה]בקעה [והיא] מלאה עצמות, והעבירני עליהם סביב והנה רבות מאוד והנה יבישות מאוד, ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אתה ידעת, ויאמר אלי הנבא על וגו', העצמות היבשות שמעו דבר ה' וגו' ונבאתי [וגו'] ותקרבו העצמות עצם אל עצמו וגו' ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו, לכן הנבא הנה אני פותח את קברותיכם וגו', יעו"ש.
27
כ״חוהספקות, א' לשון יד ה' משמע יסורין או מכה, כמ"ש (שמות ט, ג) הנה יד ה' וכו'. ב' ויניחני בבקעה, מה מודיעני בזה שהי' בבקעה או נהר. ג' לשון והעבירני הוא מיותר ואין לו שחר. ד' רבות מאוד, יבשות מאד, מה ענין זה לזה. ה' לשון שאלה התחינה העצמות האלה, הוא תמיה, וכי יפלא ממנו יתברך דבר, וכמו שהשיב הנביא ה' אתה ידעת. וכקושיא זו שמעתי מהרב המנוח מהרי"ל פיסטניר, ויבואר אחרי זה. ו' איך אפשר בהיותם עצמות יבשות שישמעו דבר ה', כי אם אחר שיחיו ישמעו. ז' ותקרבו עצמות וגו', שהוא מיותר, דהע[י]קר מה שיחיו ויעמדו על רגליהם, ול"ל להודיע מה שהיו קודם שחיו, ותקרבו וכו'. ח' כפל, יבשו עצמותינו, אבדה תקותינו, נגזרנו לנו. ט' הנה אני פותח קברותיכם וגו', שהוא ללא צורך, כי מה תועלת יש בפתיחת['], רק הע[י]קר הכל התחייה. [י'] וידעתם כי אני ה', משמע דתחלה לא ידעו כי אני ה'.
28
כ״טוהסגנון, דב' קושיות ראשונות יבוארו על ידי ב' קושיות שניות, שיבואר קושיא ג' על ידי קושיא ד'. והוא דכתב האלשיך, מובא לעיל, ביאור פסוק (יחזקאל לד, לא) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, כשהיו צדיקים מתאחדים בשורשן וכו', יעו"ש, מה שאין כן ב' כשהם ברשעתן, אז טומאת מעשיהן מפרידות ביניהן וכו', יעו"ש. וז"ש והנה רבות מאד, שאין בהם אחדות, כי הם רבות על ידי פירוד, והטעם כי הם יבשות מאד, שאין בהם לחלוחית מצוה, וטומאת מעשיהם מפרידות ביניהם וכו', וכמ"ש (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, ומבואר בכתבים כי שיבה אותיות יבשה, יעו"ש.
29
ל׳אמנם בבחינת אומה ישראלית יש ב' בחינות, א' נקרא אנשי צורה, ב' אנשי חומר, והם ב' בחינות עצמות וכלים שנזכר בספר עץ חיים, יעו"ש. ובזה יובן היתה עלי יד ה', ר"ל ליסורין, ויד ה' נגעה בו, במה שיוציאני ברוח ה', ר"ל שיהא רוח ממללא לומר תוכחת מוסר לראשי ישראל, כאשר יבואר.
30
ל״אויניחני בבקעה, ר"ל על דרך שנזכר בש"ס בקעה מצאו וגדרו בה גדר, דהכוונה היא שהיו עמי הארץ קלי הדעת בלי יראה, והוצרכו לגדור גדר ולהחמיר להם, והוא ויניחני בבקעה, מקום שאין בו יראת שמים ויראת ה' [במקום ההוא כמו בבקעה הנזכר והעבירני עליהם סביב] קלי הדעת. ושמא תאמר שהוא מחמת שהם עמי הארץ, לכך אמר דזה אינו, כי הי' מלאה עצמות, ר"ל עצמיות ועקרי הקהלה, עיר מלאה חכמים וסופרים, רק שאין בהם יראת ה' במקום ההוא, כמו בקעה הנזכר. וז"ש והעבירני עליהם סביב, כי בהשקפה ראשונה נדמה לו שהם חכמים ויריאים לפי מראית העין שנראה לבריות, כי האדם ירא[ה] וגו' וה' יראה ללבב (שמ"א טז, ז), כאשר העבירני עליהם סביב לדקדק במעשיהם אז נגלה לי לבל תביט אל מראיהן. כי ראיתי והנה רבות מאד ויבשות מאד, ר"ל כי תיבת רבות סובל ב' פירושים, או רבות הכמות או רבות האיכות, וכל אחד נמשך מחבירו, שהם רבתי בדעות לומר מי כמוני חשוב, לכך היו רבות, נפרדים זה מזה בלי אחדות. ושורש כל העבירות היא הגאוה, כמו שכתב החסיד יעבץ במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח וכו', יעו"ש. וז"ש מכח שהם רבות מאד ע"י גסות הרוח, לכך הם יבשות מאוד בלי לחלוח מצוה.
31
ל״בויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה. ושמעתי בשם מהור"ר ליב פיסטניר זכרונו לברכה, שאמר, אם אפשר על פי מוסר להחיות העצמות היבשות, שהם בחינת ישראל ההולכים בשרירות לבם. והשיב ר"ל אתה ידעת, ר"ל אני מסופק בהם ואתה ה' ידעת. ויתר הדברים אם נכלל בדברינו יהיו משמו, ודברי פי חכם חן. ולדברינו, התחיינה העצמות האלה, ר"ל אם תוכל להחיות על פי מוסר את העצמיות ועקרי ישראל, אשר להם שבט מושל להנהיג הצבור לשם שמים, אז כל איש על מקומו יבא בשלום, מה שאין כן אם גם העצמיות ועקרי הקהל ישראל הם יבשים אז סימן רע להמון עם, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ק נב.) כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא. לזה ראוי לסבב תוכחת מוסר לראשי ועקרי הדור או העיר, וז"ש העצמות היבשות שמעו דבר ה', שעל ידי ששמעו מוסר, שהוא דבר ה', כמ"ש (דברים א א, עי' רש"י ז"ל) אלה הדברים, דברי תוכחות, הוא רפואה ורטי' להחיות כל רמ"ח איברין, כמו שאמרו חז"ל (עי' שמ"ר כז, ט) בפסוק (ישעיה נה, ג) שמעו אלי ותחי נפשכם וכו', ועל ידי ששמעו מיד יחיו, ומה שהיו עצמות יבשות יהיו כגן רטוב.
32
ל״גוכך היה, כמ"ש ונבאתי ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, ר"ל על ידי שמיעתו מוסר הוסרו הפרוד לבבות ונעשו אחדות אחת בין עצמיות ועקרי הקהל עצם אל עצמו, כי על ידי הרהור תשובה נקרא צדיק, וכמ"ש בש"ס (קידושין מט:) המקדש אשה על מנת שאני צדיק וכו', והי' כך כי מתאחדין בשרשן כשהם צדיקים וכו'.
33
ל״דויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, ר"ל כי הם שורש ועיקר הכל, וכמו שכתב בעוללות אפרים (מאמר ריב) ביאור פסוק (דברים לג, ה) בהתאסף באחדות ראשי עם, אז הם יחד שבטי ישראל כולם וכו', יעו"ש. הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותינו, ר"ל מאחר שיבשו עצמותינו, השורש ועצמיות עיקרי הקהלה, שלא להנהיג לשם שמים, אז אבדה תקותינו, כד רגיז רעיא וכו'. וגם נגזרנו לנו מעולם הזה ומעולם הבא, שאין מי להעמיד הדת על תלה. לכן הנבא כה אמר ה' הנה אני פותח את קברותיכם וגו', כי קבר אותיות רקב, ר"ל רקב עצמות קנאה (משלי יד, ל) שעל ידי הקנאה והתאוה והכבוד שם בעצמות הנ"ל בא רקב שבקבר, וכאשר אני פותח קברותיכם להסיר קנאת איש מרעהו, על ידי שלוחי המבשר במהרה בימינו אמן נצח סלה, וכשתסור הקנאה הגורם רקב וקבר, אז יהי' שלום בעולם - וידעו כי אני ה', שהוא אחדות שמו יתברך, באחדותו למטה גורם אחדות למעלה, שהוא יחוד שמו יתברך עם י"ה ב' אחרונות, והבן.
34
ל״הובזה יובן, דזכרנו במקום אחר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו' (שמות יג, יט) כי השכחה היא סבת הגלות, והזכירה שהוא על ידי הדעת בבחינת משה הוא הגאולה וכו', יעו"ש. וז"ש ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן, ר"ל, בעולם הזה שהוא ז' ימי הבנין, הוא בחינת משה נעלם, מה שאין כן לעתיד שנקרא יום ח', כמו שזכרנו לעיל, יעו"ש, אז ויאמר משה בחינת הדעת, אל אהרן, קרב אל המזבח, שהיה בוש וירא וכו'. כי כל ימי הגלות והשכחה לא הי' בחינה זו בעולם, שהיו עצמות יבשות, והיו רבתי בדיעות גסי הרוח לומר מי כמוני מושלם בכל המעלות, ולא בוש ולא ירא, מה שאין כן בעת הגאולה הנק' יום שמיני, אז בחינת הדעת הנקרא משה אומר אל אהרן קרב אל המזבח, למה אתה בוש וירא לכך נבחרת, וק"ל.
35
ל״ועוד י"ל, ונבאר משנה (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. והקשה הרב האלשיך בפרש' שמיני (ט, א ד"ה והוא מאמר התנא) דהל"ל בעולם הבא. ב' מה ענין חלק, והל"ל זוכים לעולם הבא. ג' על הפסוק, דהל"ל כשהם צדיקים ירשו ארץ וכו'. ד' הרי יש כמה רשעים ואיך אמר כולם צדיקים. ה' מהו נצר מטעי וכו', מהו התפארת וכו', יעו"ש.
36
ל״זונראה, דזכרתי במקום אחר, שהקשו על ש"ס דשבת (קנו.) האי מאן דאתייליד במאדים יהא אשיד דמא וכו', אם כן בטלה הבחירה וכו'. ובארתי לפי דברי המהרש"א, יעו"ש. אמנם נראה דלא קשה מידי, דכתב הר"י בן שושן בויכוחו עם הרמב"ם, והחסיד מהר"י יעבץ מביאו במשנה הכל צפוי וכו' (אבות פ"ג מי"ט) וזה לשונו: אין ספק שהרכבת האדם ומזגו, והעת אשר נולד, מבוא גדול לפעולותיו, שאמרו חז"ל האי מאן דאתייליד במאדים יהא אשיד דמא וכו', אבל על כל זה מצד נפשו של אדם שהוא למעלה מן הגלגלים יוכל למשול על חומרו ולבחור דרך הישרה, אבל רוב האנשים נשארים על טבעם וכו', וז"ש שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, ר"ל שיפעול היפך הכנתו וכו', יעו"ש.
37
ל״חאם כן אין מקום לקושיא הנ"ל, דגם אם אדם הרכבתו ומזגו ולידתו הי' מצד גרמים שמימים הוא מוכן לפעולות רעות, מכל מקום מצד נפשו, שהוא חלק אלוה ממעל, אשר בו יוכל למשול על חומרו ולבחור בטוב שיזכה בו לעולם הבא, אם כן עדיין הבחירה בידו ואינו מוכרח במעשיו.
38
ל״טואם כן מבואר הקושי' ותירוצו בצדו, ומביא ראיה שנאמר ועמך כולם צדיקים, ור"ל דאמרו חז"ל (ואמרו) [לאמור] לציון עמי אתה (ישעיה נא, טז), אל תקרי עמי אלא עמי במחיצתי וכו'. והוא עמך מצד שהם עמך, שהנשמה של איש ישראל הוא חלק אלוה ממעל, מכסא כבוד שהי' עמו יתברך, לכך ועמך כולם צדיקים, שיכולים להיות כולם צדיקים, גם מי שנולד במאדים וכיוצא יכולים לשנות רוע מזגם, שהם מגלגלים ונפשו למעלה מגלגלים. לעולם ירשו ארץ, ר"ל האדם הנקרא עולם קטן, וכמ"ש בתקונים אי בעית דאחריב עלמא וכו', וכמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ראש השנה (שער השופר פ"ה), יעו"ש, בבא אדם לעולם זה הגשמי והחומר ירשו ארץ, ארצות החומר מצד הגלגלים של עולם הזה, מכל מקום מצד שהם נצר מטעי, דהוא נפש האדם למעלה מגלגלים, יוכל למשול על חומרו, ולכך ראוי לכל אדם לחוס על כבוד קונו, שיהי' מעשי ידי להתפאר, כמו שכתוב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, בסוד תנו עוז לאלדים (תהלים סח, לה), שהפעולה טובה מורה על מעלת הפועל שהוא פועל טוב, היפך פועל ריק, וכמו שכתב הרמב"ם וכו'. וזהו כונת המשנה בפרק ב' דחגיגה (מ"א) וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. דהיינו עובר עבירה, שח"ו צור ילדך תשי (דברים לב, יח), מבקש היוצר מן יציריו שיפעלו הטוב, שיהיה מעשי ידיו להתפאר, וק"ל.
39
מ׳ובזה יובן ויהי ביום השמיני, סוד הבינה, ונשמת שדי תבינם. ויאמר משה, בחינת הדעת, אם אין בינה אין דעת (אבות פ"ג מכ"א), אל אהרן, סוד הנשמה, וכמו שכתוב בסבא (זח"ב צה.:) ובת איש כהן כי תהי' וגומר (ויקרא כב, יב), ור"ל מצד הנשמה והדעת איש החסד יוכל למשול על חומרו, לכך קרב אל המזבח לעבוד עבודת ה'. ועשה את חטאתך, ר"ל עשה לשון תיקון, לתקן חטאתך, שהוא לשון חסרון, כמ"ש (מל"א א כה) אני ובני חטאים. והכונה לתקן חסרונו שמצד החומר, שהוא מצד לידת המזל הגלגלים, כי על ידי הנשמה יוכל לשנות ולתקן החסרון מרעה לטובה, וק"ל.
40
מ״אהגם דיש לומר ביאור משנה (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. על דרך מה שכתבתי במקום אחר מעלת האחדות, דמקי[י]מים זה מצוה אחת וכו', ובזה יובן כל ישראל, כי בזמן שעמך כולם כוללות אחת, דהיינו תאר צדיקים, דהיינו שנתאחזו בשורשן וכו', דעל ידי כללות שיהי' אחדות ב"י, אז יש לזה חלק על ידי מצוה אחד לעולם הבא, וכן לזה, ונחשב הכל לכ"א, וז"ש ועמך כולם צדיקים, שנתאחזו בשרשן וכו', ואז ירשו ארץ, מצד שהם נצר מטעי, ושם בשרשן הכל אחדות, הכל אחד, ואז יקראו מעשי ידי להתפאר, וק"ל.
41
מ״בעוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר בשם מהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ב) התופס מקצת אחדות וחלק ממנו תופס בכולו וכו', יעו"ש. וז"ש (ישעיה ה יד, סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חוק וכו'. ובזה יובן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, חלק אחד מן אחדות, ואז תופס בכולו, וז"ש ועמך כולם צדיקים וירשו ארץ, מצד שהם נצר מטעי - חלק אחד מן האחדות, ותופס בכולו שיהיו מעשי ידי להתפאר, וק"ל.
42
מ״ג•
43
מ״דעי"ל, יש לבאר קרב אל המזבח וגו'. ונבאר מצות ספירת העומר בפרשה אמור (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. והנה תועלת המצוה הזאת הוא כפשוטו, שלא לאבד יום אחת ממספר ימים, בסוד מספר ימיו מה הוא, שממנו נעשה לבוש הנקרא חלוקא דרבנן, בגן עדן התחתון נעשה הלבוש מעשיות המצוה יום ויום, ובגן עדן העליון מכוונת המצוה והתורה, וכמ"ש בזהר פרש' ויחי (רכד.:), ובדרושים להאר"י זלה"ה יעו"ש, וזהו (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, שלא נאבד יום אחד ממספר ימיו וכו'. מה שאין כן בעשותו עבירה ביום אחד, אז אותו יום עומד חוצה ומתאבל עליו עד שישוב בתשובה, ואז נאמר ישלם לו נחומיו ולאבליו, כמו שכתוב בסבא פרש' משפטים, יעו"ש.
44
מ״הובזה יובן וספרתם לכם, ר"ל שיספר וימנה הימים שלא יאבד יום אחד, והוא לתועלתכם. ויתחיל מיד ממחרת השבת, יתחיל לספור משנת ך' עד ע' שנה בסתם שנותיו, אז הוא חמשים יום חמשים שנה, שתהי' כולם שלימות ותמימות שלא יאבד יום אחד, וק"ל.
45
מ״ואמנם נ"ל, דכתב בעקידה דף ל"ב (שער סז, שער פה) לב חכם לימינו וכו' (קהלת י, ב), כי התורה נקראת (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, והחכם כל פנות שהוא פונה, גם בגשמי כמו במשא ומתן וכיוצא, פונה לימין לשם שמים, כמו שספר בנזיר ששאל לאחד שהי' חורש בשדה, כוונת החרישה וכו', עיין זה בדף. מה שאין כן לב כסיל לשמאל, גם כשעוסק בתורה ובעבודת ה' תכלית כוונתו שיהי' לו עושר וכבוד שהי' בשמאל וכו', יעו"ש, עיין במקום אחר מזה.
46
מ״זובזה יובן וספרתם לכם, לשון (איכה ד, ז) ספיר גזרתם, שצריך האדם לזכך ולטהר מעשיו, לכם לטובתכם ולצרכיכם, מיד ממחרת השבת, וכמ"ש פלוגתא דשמאי והלל (ביצה טז.) מחד בשב[י]ך לשבתא, שיתחיל לעשות הכנה מחד בשבת של עולם הזה, לשבת - לצורכי עולם הבא, שיתעורר בבקר ובבחרותו, באופן שיהיו שבע שבתות תמימות תהיינה, שיהיו כל פנות לימין קו של אברהם שנקרא תמים (בראשית יז, א) וכמ"ש בזהר (ח"ב סד:) הצור תמים פעלו (דברים לב, ד), כי הצור שהוא גבורה עושה פעולה של תמים שבימין, יעו"ש. והנה שיהיו שבע שבתות של שבע ימי הבנין, תמימות תהיינה, שיהי' פונה לימין. וזה סוד תספרו, שיהי' מזוכך וספ[י]ר. חמשים יום שהם חמשים שנותיו של אדם מבן ך' עד ע' שנה. וכמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ג ה"ג) בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) וכו', וק"ל.
47
מ״חובזה יובן ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך וגומר, ויאמר משה, בחינת הדעת הנקרא משה, מחשב בלבו שנקרא אמירה, שיהיה בבחינת אהרן קו החסד בכל מעשיו. קרב אל המזבח, שיהיו גם מעשיו הגשמים כמו אכילה, שיהי' שלחן כמו מזבח (ברכות נה.), וכן תורתו ועבודתו כמו כהן משרת ה' על המזבח, וכיוצא בזה, באופן שיהי' לב חכם לימינו וכאמור. ואז ועשה את חטאתך, ר"ל עשה לשון תיקון, את חטאתך - חסרונך, במה שאתה חסר מן התורה ועבודת ה' כשעוסק בעניני גשמיים. אבל כוונת מחשבתו בגשמיים לשם שמים, אז כל מעשיו עולה לרצון על מזבח ה', ועולה כולה כליל, וז"ש ועשה את חטאתך ואת עולתך, והבן.
48
מ״ט•
49
נ׳על דרך הלצה, דכתב בספר אבן בוחן, כי עולם הזה הוא משל לעולם הבא, כמו התינוקות שיוצאין מבית הספר עושין שחוק, אחד רב ואחד ראש הקהל ויחידים, ושופטים זה את זה, כמו שדנו כך נדונים וכו', יעו"ש. וכן אדם בעולם הזה, כי תשלם לאיש בעולם הבא, כמעשהו בעולם הזה (תהלים סב, יג), מי שנהג את עצמו בחסד וכו', ומי שנהג באכזריות וכו'. וז"ש (אבות פ"ג מ"א) עתיד ליתן דין וחשבון, שהקשו המפרשים, אפכא הוי לי' לומר. ולפי הנ"ל לא קשיא מידי, וק"ל.
50
נ״אובזה יובן, כי עולם הזה נקרא שבעת ימי מלואים - אשר ימלא את ידו לכהן לה', כי עולם הזה שבעת ימי הבנין, הוא התקן עצמך בפרוזדור, שתכנס לטרקלין לעולם הבא (אבות פ"ד מכ"א), לכך מפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד ימי מלאת ימי מלאיכם. וכאשר עשה ביום הזה, ר"ל בעולם הזה, כך צוה ה' לעשות, ר"ל בעולם הבא, לכפר עליכם, אם נהג בחסד כך ינהג עמו, ואם הוא מתבודד ולא יצא מפתח אוהל מועד בתורה ובעבודת ה' כל היום, ככה יעשה בעולם הבא, שיקבע מדרש לעצמו ויתענג בתורה ובעבודת ה' כל היום ההוא. לכך עצה היעוצה ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, ר"ל בעולם הזה.
51
נ״בונגד זה אמר ויהי ביום השמיני, שהוא עולם הבא מדת שמיני, ויהי צער לרוב העולם, שכלו ימיהם בעולם הזה בחמדת עולם הזה, שהוא תאוה הנראה לעינים. ואז קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ר"ל כאשר יהיה הקריאה ליתן דין וחשבון על מעשיו, בעולם הבא לפני בית דין של מעלה, שהם הסנהדרין ומשה על גביהם, וז"ש קרא משה לאהרן שהי' סוג א', לכהונת ה' שעשו כך שלא יצאו מפתח אוהל מועד ז' ימים, כמ"ש ויעש כן אהרן וכו'. וסוג ב' ולבניו, שהם פחותין במדרגה כמו מדרגת בן הפחות ממדרגת אביו. סוג ג' ולזקני ישראל, אשר כבדו עיניהם מלהשגיח ולעבוד לשם שמים, וכמ"ש (בראשית מח, י) ועיני ישראל כבדו מזוקן ולא יוכל לראות וכו', עיין בדף הקודם, והיינו (יחזקאל לז, ד) עצמות היבשות וכו', לכך מפני שיבה תקום, קודם יבישת התקוה, לפקח על עצמו ועל אחרים, וק"ל.
52
נ״ג•
53
נ״דעוד יש לומר בביאור פסוקי סוף פרש' צו ותחלת פסוקי פרש' שמיני (ח לג - ט כב) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם. כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צוויתי, ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה, ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו', ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות (את) החטאת והעולה והשלמים. ובתוספתא: שהי' אהרן בוש וירא לגשת, אמר לי' למה אתה בוש לכך נבחרת, משל לאשה וכו', עד אמר לי' הגס דעתך וכו'.
54
נ״הוי"ל, כל ז' ימי המלואים הי' משה מעמיד המשכן ומפרקו, ואיך ישבו פתח אוהל מועד ז' ימים, וכן הקשה ני' על המזרחי, יעו"ש. ב' כאשר עשה ביום [הזה] צוה ה' וגו', מה מלמדינו בזה, ודרשת חז"ל ידועה (עי' יומא ב.), מכל מקום הפשוטי צריך הבנה. ג' הלא כבר נאמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו וגו', ל"ל שוב שנית ופתח אוהל מועד תשבו וגו'. ד' ויעש כן אהרן, ל"ל, דוודאי לא ישנה, ודרשת חז"ל ידוע[ה] וכו'. ה' ועשה את חטאתך גו' וכפר בעדך ובעד העם וגו'. אם קרבן אהרן כפר גם בעד העם, אם כן ל"ל שוב וכפר בעדם. ו' הל"ל הקרב את חטאתך, מאי ועשה את חטאתך וגו'.
55
נ״וז' שדרש בתוספתא, שהי' אהרן בוש וירא וכו', צריך הבנה כפל בוש וירא מהו. ח' בסיפא אמר לי' למה אתה בוש וכו', ולא אמר לי' וירא כמו ברישא. ט' מה שאמר הגס דעתך וכו'. וכי שרי להגיס דעתו נגד המקום. יו"ד וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וגו'. דהל"ל על העם, וגם ידו כתיב ולא ידיו, ומדרש חז"ל ידוע. י"א בתוספתא אמרו מקרא מסורס הוא, דהל"ל תחלה וירד מעשות החטאת וגו' ואחר כך וישא אהרן וגו'. וקשה באמת אם הוא מסורס למה נכתב בתורה כך שלא כסדר. י"ב איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן.
56
נ״זונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ג מי"ב) הוי קל לראש ונוח לתשחורת וכו'. ועל פי זה יבואר משנה (אבות פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו', יעו"ש.
57
נ״חאמנם כל זה הוא אחר שקישט את עצמו תחלה, אזי יקשט אחרים גם כן על ידי התחברות עמהם, שיתלבש ברוע מדתם, שזהו אמרם זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', כמ"ש במקום אחר, מה שאין כן קודם שקישט את עצמו אין להרגיל במדות הרעות, פן יקויים בו (תהלים קו, לה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואין להתחבר עם התועים, וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ב מ"א) איזהו דרך ישרה וכו', לכך צריך בהדרגה, תחלה לקשט את עצמו.
58
נ״טוהוא על ידי ג' כללים, א' דאיתא במשנה פרק ד' אבות (משנה טז) רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ופירשו המפרשים שהוא בית שער הקודם לבית וכו', והרוצה ליכנס למלך מתקן ראשו וזקנו ומלבושיו שלא יכנס מנוול, כך צריך לתקן בעולם הזה וכו'. הרי מבואר כי העולם הזה הוא פתח ושער שיכנס לטרקלין לעולם הבא ויתקן מעשיו וכו'. וכלל ב' שצוה יונדב בן רכב לבניו (ירמיה לה, ו-ז) באהלים תשבו, שלא יבנו בתים רק ישבו באהלים דרך עראי, כדי שידעו שאין עולם הזה עיקר רק עולם הבא וכו'. כלל ג' שידע כל עניני עולם הזה יש מועד לכל חי, והוא כצל עובר, רק לפי שעה, מה שאין כן עולם הבא הוא עולם הנצחי, לכך אין ראוי להחליף עולם עומד בעולם עובר וכו'.
59
ס׳ובזה יובן ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו', כי משה בחינת הדעת, בא להזהיר לכהני ה' העוסקים בתורה ועבודת ה' שיהיו נזהרים בג' כללים הנ"ל, א' כי עולם הזה נקרא פתח השער לעולם הבא, ב' שנקרא אוהל עראי, ג' שנקרא מועד, שיש זמן וקצה לכל עניני עולם הזה. וע"י ג' כללים אלו יתן לב שלא יסיח דעתו לעשות עיקר מעולם הזה. וז"ש ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ר"ל כל ע' שנה, שהם חיי האדם בעולם הזה, הכלולין בז' ימי הבנין כנודע, לא תצאו, כלומר שלא תצא ממחשבתך שלא תסיח דעתך כנודע, כי עולם הזה הוא רק הכנה לעולם הבא, ויקשט עצמו שיכנס מפתח פרוזדור לטרקלין.
60
ס״אעד יום מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם, ר"ל כי ע' שנה הכלולין בז' ימים, לכך נקראים ימי מלואים, כי צריך האדם שיהיו ימיו בלי חסרון יום אחד רק כולן יהיו במלוי, על דרך ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א) ודרשו בזהר (ח"א רכד.) שלא נחסר יום אחד, כי ממדת ימיו נעשה סוד חלוקא דרבנן בעולם העליון, וז"ש מדת ימיו וגו', לכך כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), וז"ש כי שבעת ימים ימלא את ידכם, והבן.
61
ס״בואחר שקישט את עצמו אז ראוי לקשט אחרים גם כן, זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, לעשות מחשך אור, ולהפוך מלילה יום, וז"ש כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם וכו'. ר"ל כאשר עשה ותיקן וקישט עצמו לעשות מלילה יום, צוה ה' לעשות ולתקן ולקשט אחרים גם כן, על דרך שאמרו (ב"ב ט.) גדול המעשה יותר מן העושה, שזהו עליכם לכפר, כי המזכה רבים זכות הרבים תלוי בו ואין חטא בא על ידו (אבות פ"ה מי"ח).
62
ס״גהגם די"ל צוה ה' לעשות, על דרך שכתבתי בפ' ויקהל (שמות לה, א) לעשות אותיות לתשע - ל"ט מלאכות וכו', יעו"ש. והי' י"ל להזהיר כי התכלית שידבק אדם עצמו בו יתברך, כמו שכתוב (דברים יג, ה) ובו תדבקון, ולא מלבד כשהוא מתבודד בתורה ועבודת ה' אלא אפילו בעת עוסקו במלאכה מל"ט מלאכות יהי' דבוק בו יתברך, כמו שכתבתי במקום אחר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו' (אבות פ"ב מ"ב), יעו"ש.
63
ס״דואחר שקישט עצמו ואת אחרים גם כן לא יגיס רוחו, רק יחשוב בדעתו כאלו עתה מתחיל ליכנס בפתח אוהל מועד לקשט עצמו כדי שיכנס לטרקלין, ולא שכבר הוא בפנים עם המלך, וז"ש ופתח אוהל מועד תשבו, ר"ל תתעכבו שם, כל ז' ימים, כאלו עומד על מדרגה אחת כל ז' ימי הבנין, ע' שנותיו, ואז ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, שלא ירד ממדרגתו, הנקרא מיתה כנודע. הא אם לא תעשו כך וכו', וכמ"ש במקום אחר בהג"ה והוא יושב פתח האוהל וכו' (בראשית יח, א). ועיין במקום אחר סולם מוצב ארצה (בראשית כח, יב), בחושבו שהוא מוצב ארצה אז ראשו מגיע השמימה, ובח[ו]שבו כי ראשו מגיע השמימה אז מוצב ארצה וכו'. וז"ש (ויקרא ח, לה) כי כן צויתי, להזהיר באזהרה הזאת כלל הכל.
64
ס״הויעש כן אהרן וגו', ר"ל שכבר עשה ונהג כך מקודם כל הדברים כאשר אחר כך צוה ה' ביד משה. ואחר כך ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל וכו', שכבר ראוי לקשט אחרים גם כן, וז"ש ועשה את חטאתך וכו', ר"ל כאשר תתקן ותתודה על חטאתך לכפר בעדך, תכלול את חטאת העם עם חטאתך גם כן, ואז תכפר בעדם גם כן, וכמ"ש בזהר פרש' צו רעיא מהימנא דף ק"ט עמוד ב': ויתוודה בכמה וידוין ויסלק לו במחשבתו קורבנא קדם ה' וכו', יעו"ש. ואחר שעשה במחשבה ובכל טוב, יעשה בפועל - ועשה את קרבן העם וכפר בעדם.
65
ס״ורק שהי' אהרן בוש וירא וכו', דכתבתי במקום אחר ביאור (מלכים א ד, כג) זאת אומרת בני החי ובנך המת וכו', כי צריך שיעשה עזר מיצר הרע, מן כנגדו, אם היצר הרע משפילו - יגיס דעתו לשם שמים, ואם מגיס דעתו - ישפיל עצמו. וכמו שהקשה בעקידה וכו', וכן במדרש וכו'. ואני כתבתי דלא קשה מידי, דעקביא עצמו ביאר זה, דלפעמים יאחז צדיק דרכו מדת השפלות נגד היצר הרע, ולפעמים יגיס דעתו*הג"ה ונ"ל, שזה שאמר הכתוב בדברי הימים ב סימן י"ז (ו) ויגבה לבו בדרכי ה' וכו', ופיר[ו]ש רש"י יעוין שם. ולדברינו אתי שפיר, שלפעמים צריך להגיס דעתו ולהגבי' לבו בדרכי ה' נגד היצר הרע, והבן., וכמ"ש ביאור ש"ס (חולין פט.) יכול יגיס דעתו וכו', עיין במקום אחר.
66
ס״זוהנה הבושה היא מצד השפלות, מה אני חשוב להיות כהן גדול שכל העולמות תלויין בו לעשות יחוד וזיווג עליון שושבינא דמטרוניתא, וכמו שכתוב בזוהר פרשה צו דף ל"א (ע"א): זה קרבן אהרן (ויקרא ו, יג), ואינון מזווגין למלכא במטרוניתא ומתברכין עילאין ותתאין וכו'. אמנם יראה גבורה, איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ולא אמר הדוחה את יצרו, אלא הכובש את יצרו לעבודת השם יתברך, וכמ"ש באברהם (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ודרשו חז"ל עם היצר הרע הי' עובד להשם יתברך, כמו שעשה אהרן שהתלבש במדות היצר הרע שהי' שקר לעשות שלום, וכן הגאוה לשם שמים, וזהו הגבור שכובש את יצרו לעבודת ה', עיין במקום אחר שכתבתי מה שיסד רבינו אפרים וכו'.
67
ס״חוז"ש שהי' באהרן מדת הבושה נגד היצר הרע, ולפעמים יראה בחינת הגבורה וגאוה נגד היצר הרע. ואמר לו משה למה אתה בוש, אבל יראה וגבורה צ"ל, וז"ש בתוספתא הגס דעתך, כעת צריך מדה זו נגד היצר הרע, והבן.
68
ס״טוישא אהרן את ידו אל העם, והיינו כי ירד לעשות חטאת, שיתן ידו אל העם אנשי החומר להתחבר עמם, על דרך (זח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, והיינו על ידי התחברות, שירד בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, על ידי שהתלבש בחטאתם שקר וגאוה, ובכריעה זו יש עליי' שיצאו מן הקליפה הנקרא ארור אל הקדושה שנקרא ברכה, ואתי שפיר וישא אהרן לשון עליי' את ידו אל העם, וזהו עצמו ויברכם, ומפרש כי ירד מעשות החטאת כדי להעלותן והיא העולה, ועל ידי זה נעשה יחוד וחבור והיינו ושלמים, והבן.
69
ע׳וזה נ"ל פירוש מלאכי סימן א' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, עיין מזה במקום אחר. ולפי הנ"ל אתי כפשוטו, דדרשו בש"ס (מו"ק יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו וכו'.
70
ע״אוהענין, דשפתי כהן ישמרו מלהוציא שפתיו בתורה ומוסר לקשט אחרים, כי אם שכבר שמרו, שהיא אזהרת משה, וזה שנקרא דעת כנודע, והיינו מה שהזהיר לכהנים לאהרן ולבניו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו', שהי' לג' כללים הנ"ל, הגורם לקשט עצמו תחלה, אז תורה יבקשו מפיהו לקשט אחר כך [אחרים]. כי מלאך ה' צבאות הוא, שהרב דומה למלאך וכו', שאינו עוסק בעולם הזה רק בצרכי שליחותיו יתברך כנ"ל, שהוא בלבוש הגוף בזה עולם, כמו שכתוב בעקדה (שער סג) וכו', עיין במקום אחר, כמלאך שנתלבש רק לעשות שליחותו יתברך. וז"ש בש"ס דחולין (פט.) האמנם אלם וכו' (תהלים נח, ב) שיעשה עצמו בעולם הזה כאלם וכו', אותיות מלאך, והבן.
71
ע״בוזה נ"ל בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי שם, ה), ר"ל התורה שנקראת בריתי היתה אתו [קשה, איך אפשר, והא פערה פי' לבל[י] חוק וכו'. ומשני, החיים, קיום התורה שנקראת החיים, הי' על ידי השלום], החיים שניצל מגיהנם ופערה פי' לבלי חוק, והיינו על ידי השלום, וכמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש.
72
ע״ג•
73
ע״דבפסוק שיר השירים (ח, ה-י) מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך וגו', שימני כחותם על לבך וגומר, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא וגו', אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא וגו' אני חומה ושדי כמגדלות. והספקות יבוארו מאליהן.
74
ע״הונבאר מה שסידר בעל הגדה: כמה מעלות טובות למקום עלינו, אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו וכו' עד ובנה לנו בית הבחירה וכו'. ולבאר משך המעלות זה אחר זה. וגם להבין מה שאמר אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה וכו', שהוא תמוה, וגם אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, והקשה האלשיך (שמות יט, א-ב) מה מעלה יש בהר סיני בלא נתינת התורה, והכי נמי מה מעלה בקריעת ים סוף בלא שהעבירנו בתוכו בחרבה. ושאר הספקות.
75
ע״וונ"ל, דכתב הר"ן בדרשותיו ביאור ג' ספיקות בפ' היראה, וביאור משנה קנים (פ"ג מ"ו) אמר רבי (עקיבא) [שמעון] זקני עמי הארץ כ"ז שמזקינין דעתן מטורפת עליהם וכו', יעו"ש, עיין מזה במקום אחר. ובמקום אחר כתבתי, כשהוא חי קולו אחד, יעו"ש. והעולה משם, כי כח השכלי וכח הדמיון המנגדיים זה לזה, והיינו כשהעולם נוהג בטוב אז כח הדמיון מתחזק להלחם עם כח השכלי, מה שאין כן כשהצרות מתחדשות אז כח הדמיון בעל כרחו נכנע להודות כי יש אלדים שופטים בארץ, אז נקל לאדם לכנס ליראת ה', וז"ש (דברים י, יב) מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וכו', יעו"ש.
76
ע״זובזה יובן, אלו הוציאנו ממצרים, ר"ל מן ב' מצרים, א' בגשמי וב' ברוחני. וז"ש פקידה כפולה (בראשית נ כד, שמ"ר ג ח), א' אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט) - גאולת הנשמה מיצר הרע, ב' גאולת הגשמי, וזה נמשך מזה, כמו שנתבאר במקום אחר מזה, יעו"ש. מכל מקום כל זמן שלא עשה בהם שפטים הי' כח הדמיון מתחזק להלחם נגד כח השכלי, והיה דעתן מטורפת לכאן, וכמו שכתב הר"ן הנ"ל, מה שאין כן כשעשה בהם שפטים, אז נכנע כח הדמיון לגמרי והי' גאולה שלימה בגשמי וברוחני.
77
ע״חואחר שאמר דרך כלל, חוזר ומפרש דרך פרט, העיקר מה שעשה שפטים היינו מה שעשה באלהיהם, שצוה ליקח שה לפסח ולשוחטו, שהי' עבודה זרה שלהם, וכתב האלשיך (שמות יב, ג) כי שה גימטריא יצה"ר, שחיטת היצר הרע וכו', יעו"ש, עיין מזה במקום אחר. וזה הכח ששחטו היצר הרע נמשך ממה שהרג בכוריהם, על דרך שמבואר בכתבי האריז"ל כי היה ג' ראשונות ג' מוחין דקליפה וכו', יעו"ש. ואפשר לרמוז מוסר הנ"ל, ע"י שעשה בהם שפטים והרג בכוריהם, מוחין דקליפה של היצר הרע, שכח הדמיון נכנע לכח השכלי והקדושה.
78
ע״טושפיר נמשכו המעלות כסדר זא"ז, שהוציאנו ממצרים, מהגלות לגמרי, והיינו על ידי שעשה שפטים הנ"ל, שעשה שפטים באלהיהם לשחוט היצה"ר גימטריא שה, שהוא אלהים שלהם, על ידי שהרג בכוריהם מוחין דקליפה כח הדמיון, וגבר כח השכלי מוחין דקדושה לברר הניצוצין על ידי התפלה ועבודת ה', וז"ש ונתן לנו את ממונם, לקיים מ"ש (בראשית טו, יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, בגשמי, וגם ברוחני בירור ניצוצין בסוד מיין נוקבין, שהי' על ידי התפלה ומוחין דקדושה, וכמבואר בכתבי האר"י זלה"ה סוד ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, יעו"ש, עיין במקום אחר מזה, ובירור ניצוצין הוא על ידי המוחין בסוד בחכמה אתברירו, ושפיר נמשך זה מזה על ידי שהרג בכוריהם נתן לנו ממונם.
79
פ׳ואחר כך אמר [ו]קרע לנו את הים, וכתב בעוללות אפרים דף ל"ג ענין קריעת ים סוף, כי התורה והחכמה נמשלו לים, כמ"ש (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ולפי שנפתחו מקורות וצנורות החכמה, קרע להם הקדוש ברוך הוא ועשה להם דרך ומסלול בים החכמה ונפתחו להם צינורות החכמה, וז"ש חז"ל שבקריעת ים סוף ניקרעו כל הימים וכו', כי יש ז' חכמות והם ז' ימים וכו', יעו"ש. אמנם מצינו (חגיגה יד:) ד' נכנסו לפרדס, ראשי תיבות פ'שט ר'מז ד'רוש ס'וד, ורבי עקיבא לבד נכנס ויצא בשלום וכו'. וז"ש שקרע לנו את הים, הוא ים החכמה, וטובה כפולה שהעבירנו בתוכו בחרבה, שנכנסו ויצאו בשלום.
80
פ״אמה שאין כן פרעה על ידי גודל חכמתו גרמה לו לכפור בהקדוש ברוך הוא, כמ"ש (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו, כמ"ש בזוהר ויחזק ה' את לב פרעה וכו' (שמות ט, יב), ובכתבים הלכות פסח (פע"ח ש' חג המצות פ"ז) ולפי שכפר בעיקר וכו', יעו"ש, ונטבע בים החכמה, וז"ש ושקע צרינו בתוכו.
81
פ״בואחר כך וסיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה והאכילנו את המן וכו'. ויש להבין, במה שאמר סיפק צרכינו ארבעים שנה די, ול"ל שוב והאכילנו את המן, שהוא בכלל סיפק צרכינו. ונ"ל, כי הצורך לרדת מן לישראל היה צורך מעלת האמנה ובטחון, כמו ששמעתי שכתב הרמב"ם, אלו היו עכשיו בעלי האמנה ובטחון כדור המדבר שנאמר (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וגו', הי' בדורות הללו גם כן יורד מן לישראל וכו', יעו"ש. ונראה דמוכח זה מפסוק גם כן, שצוה (שמות טז, לב) קח מלא העומר מן והנח למשמרת לדורותיכם, וכמו שהוכיח ירמיה לישראל בזה (ירמיה ב, לא), ופירוש רש"י יעו"ש, אם כן שמע מינה דאפשר שירד מן לישראל לדורות גם כן, והוא על ידי האמנה ובטחון בו יתברך. אמנם שזוכה האדם להאמנה ובטחון הוא מהקדוש ברוך הוא גם כן, כמו שכתבתי במקום אחר והאמן בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו) שאברהם חשב להשם יתברך לצדקה שזכה לו במדת האמנה ובטחון וכו', יעו"ש. וספק צרכינו במדבר, דהיינו שנתן לנו האמונה ובטחון שהוא ספוק צורך לירידת המן, כדי שיתן לנו המן גם כן, וודאי כפולה טובתו יתברך מזה שסיפק צרכינו וכו' והאכילנו את המן.
82
פ״גונתן לנו את השבת וכו'. דכתב בסוף תיקונין בשם מהרח"ו: אם תשיב משבת רגלך (ישעיה נח, יג) ראשי תיבות אמת, כי בימי החול רגלי השכינה הנקרא בת, יורדות מות ושקר, מה שאין כן בשבת מתדבקת בירכי קשוט דז"א הנקרא אמת, וכו' וזה סוד קדוש בליל שבת מעומד על תרין קיימן, שני עמודין וכו', יעו"ש. ונודע כי האמנה הם ב' ירכי קשוט, כמו ששמעתי ממורי, עיין בדף, וזה שכתוב שהאכילנו את המן, נודע שהיו בעלי האמנה ובטחון, לכך נתן לנו את השבת, שהוא האמונה והבטחון, ועי"ז מקשר בת לנה"י דז"א ירכי קשוט הנק' ש', ונעשה שבת, ועיין לעיל מה שכתבתי ביאור (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, ויבואר זה גם כן, אחר שהוציאנו ממצרים ומעלות טובות הנ"ל, אז נתן לנו את השבת והמן, ועיין עוד במקום אחר.
83
פ״דואחר כך מעלת וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה, שיש בכ"א מעלה בפנ"ע, דאמרו רז"ל (סנהדרין יד.) הוי קבל וקיים - על ידי שפלות יחיה, וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (תענית ה:) יעקב [אבינו] לא מת, וכן בש"ס דתמיד (לב.) הרוצה שיחיה ימית וכו', והטעם כפירוש רש"י שם.
84
פ״העוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'. כאשר חביבין ישראל זה לזה באהבה ואחוה, אז נקראת התורה נח, כי נוח לקיימה זה מצוה אחד וזה מצוה א', ונחשב כל אחד כאלו קיים כל התורה, מה שאין כן כשיש פירוד אזי חס ושלום הוי מקח רע - ופערה פי' לבלי חוק וכו', יעו"ש. וסבת הפירוד גורם הגאוה, והשפלות גורם שלום, ועל פי זה כתבתי במקום אחר בהג"ה אל תהי רשע בפני עצמך (אבות פ"ב מי"ג), כי גסי הרוח אין לו התחברות עם שום אדם, וכמ"ש (סוטה מז:, ב"ב צח.) המתגאה אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל, שנאמר (חבקוק ב, ה) גבר יהיר [ו]לא ינוה וכו', ועיין מזה במקום אחר. [וז"ש קבל וקיים, על ידי שפלות יוכל לקיים התורה ויחיה, כי עץ חיים היא וגו' (משלי ג, יח), וק"ל].
85
פ״ווז"ש אחר נתינת התורה, שנקרא שבת שלום כנודע, אמר וקרבנו לפני הר סיני, לקנות ממדת הר סיני שפלות, וזה גורם אחדות, לכך (שמות יט, ב) ויחן ישראל נגד ההר, והארכתי בזה במקום אחר, עד אחר כך ונתן לנו בכלל אומה ישראלית, את התורה, שזה יקיים מצוה אחד וזה יקיים מצוה אחד ונחשב לכל אחד כאלו קיים הכל, אחר שיש שלום ביניהם.
86
פ״זועל ידי זה נמשך והכניסנו לארץ ישראל, ר"ל כי מופת מובהק לכל התורה, שיזכה למדרגה ובו תדבק (דברים י, כ), הי' על ידי שפלות, כמו שכתב היעבץ (אבות פ"ד מ"ד) מובא לעיל, יעו"ש. וז"ש שהכניסנו לארץ ישראל, שהכניסנו לדבק בשכינה שהיא ארץ ישראל סבא, על ידי מעלת השפלות שזכינו לפני הר סיני.
87
פ״חועוד מעלה נוספת, שבנה לנו את בית הבחירה, ר"ל שהאדם עצמו נקרא בית הבחירה, שבחר בו השם יתברך להשרות שכינתו, בסוד ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), שהיה היכל ה' תכלית הכל, על ידי שפלות אז אשכון את דכא (ישעיה נז, טו), והבן.
88
פ״טובזה נבא לבאר פסוק שיר השירים הנ"ל, דכתב האלשיך בפסוק שיר השירים (ז, יא-יב) אני לדודי ועלי תשוקתו, לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים וכו', וזה לשונו: כי טענת כ"י לפני השם יתברך - אלקי אל תאשימני על העדר תשוקתי לדבק בך ובתורתך תמיד, כי הלא טרדת עול הגלות (ובקשה) [ובקשת] מזונות מעכבות אותי לידבק וכו', לכך נצא השדה - לצאת מהגליות, נלינה בכפרים - לאכול מן כמו שירד לישראל במדבר, שנאמר (עי' שמות טז, יד) והנה על פני המדבר דק ככפור על הארץ, אז נשכימה לכרמים - הם בתי כנסיות ובתי מדרשות (עירובין כא:), לפקח בעסקי הנשמה, לראות אם פרחה הגפן וכו', יעו"ש. וז"ש (עי' מכילתא בשלח יז) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.
89
צ׳אמנם יש סתירה לטענה זו שאומרים לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ר"ל בעלי הבטחון והאמנה, שלא יהי' רודף אחר פרנסה יומם ולילה, ויהי' פנוי (מ)לעסוק בתורה, והבן.
90
צ״אובזה יובן מי זאת עולה מן המדבר, ר"ל מתנצל לפני השם יתברך על העדר תשוקתם לידבק בו יתברך ובתורתו תמיד, כי מי זה שיוכל לעלות במעלות השלימות - כי אם מן המדבר, שהי' להם מן לאכול, ולא היו טרודים אחר פרנסתם, והיו פונים לדבק בו יתברך ובתורתו, לכך מתרפקת על דודה, להתחבר בו, וכפירוש רש"י שם, תחת התפוח עוררתיך, מה שאין כן עתה הגלות וטרדת הפרנסה מעכבין, והלוואי שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, שאחר הסרת החותם נשאר הרשימו של החותם בפתקא, כך יהי' נשאר עתה בדור הזה רשימו של חותם האהבה הישנה, גם שאיני יכול לדבק באהבתך מחמת עכובים הנ"ל.
91
צ״בוהשיב הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל על טענתם, אלו הי' השכר והעונש הסכמיות אז אתי שפיר להתנצל על העדר דביקות בו יתברך ובתורתו מחמת טרדות והגלות והפרנסה, משא"כ באמת שהשכר ועונש המה עצמיות המצוה והעבירה, כמ"ש היעב"ץ (אבות פ"ד מ"ב) מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת (ע"ז ג.), תדקדק לשון מה, גם שאם רוצין לרחם עליו אי אפשר, והבן, יעו"ש, וזה שסיים כאן גם כן מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, וכאשר יבואר. אפס רישא יפורש שהתשובה הי' נגד שני סוגי ישראל, אחד שכבר דבוק בו יתברך, אז או מים רבים הוא גלות האומות, כפירוש רש"י שם, לא יוכלו לכבות את האהבה וגומר, וגם טרדת פרנסה לא יטריד אותו, כי אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אך סוג שני אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, ר"ל שהם מתנצלין מחמת חסרון פרנסה שדיים אין לה, לכך אינם פונים לעסוק בתורה. ואני אומר שחסרון זה מצדם, שהם קטני אמנה, וז"ש אחות לנו קטנה, ר"ל ביום שידובר בה, בבוא זמן ליתן שכר מצוה, והיא אין לה מה לאכול לעתיד, כי מי שלא טרח בערב שבת וכו', ואין לך שום עצה כי אם שיהיה להם האמנה והבטחון בו יתברך כחומת ברזל, וז"ש אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, היא הפרנסה, מה שאין כן אם היא כדלת, פעמים פתוחה ופעמים נעול[ה], אז נצור עליה לוח ארז, המתדבקת, וכפירוש רש"י.
92
צ״גוהשיבה אני חומה, בעל בטחון וכו', וז"ש בש"ס דמכות (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, והבן.
93
צ״דבש"ס דפסחים פרק ח' (פז.) אני חומה, אמר רבי יוחנן זו תורה, ושדי כמגדלות, אלו תלמידי חכמים. ורבא אמר, אני חומה, זו כנסת ישראל, ושדי כמגדלות, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. לבאר זה, נ"ל לבאר פסוק בפרשה בהר סיני (ויקרא כה, כט) ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה ימים תהיה גאולתו, וגומר.
94
צ״ה•
95
צ״ובפסוק שיר השירים (ו, א-ג) אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך, דודי ירד לגנו לערוג[ו]ת הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים, אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, יפה את רעיתי וגו'. דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דשבת (לא.) העמידני על רגל אחד וכו'. וביאור פסוק (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון וגו', כי שמעתי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), והוא בסוד שבע יפול צדיק וקם וכו' (משלי כד, טז), יעו"ש.
96
צ״זובזה יובן, אנה הלך דודך היפה בנשים, שהוא רמז כי החיות רצוא ושוב, שה' חי החיים שנקרא דודך, שנסתלק והלך ופנה למעלה, ונשארה כנסת ישראל הנק' היפה בנשים בסוד הקטנות, שאין עבודת ה' מאהבה ויראה רק על דרך ההכרח וטורח רב בלי תענוג, שנקרא ימי קטנות כאשר שמעתי זה ממורי וכתבתי במקום אחר, יעו"ש. וז"ש אנה פנה דודך ונבקשנו עמך, לחזור אחר מעלת ומדרגת הגדלות.
97
צ״חוהשיבה כנסת ישראל דודי ירד לגנו וגו', ר"ל כי גם הירידה לצורך עלייה, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, לכך החיות רצוא ושוב, כדי להעלותה מדרגות תחתונות. וז"ש דודי ירד לגנו, שהיא השכינה שנקראת גנו, ובה כלולין כל המדרגות תחתונות בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), והיא נחשבה אצלו ערוגת הבשם, גם שיש שם מדור לבורסקי, וכמ"ש בזהר פרש' בחוקתי דף קט"ו עמוד ב'. לרעות בגנים וללקוט שושנים, ר"ל לברר ולהעלות ניצוצי מדרגות תחתונות.
98
צ״טומעתה בין בירידה בין בעלי' אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, ופעמים דין ופעמים רחמים, כמו שושנים שיש בו סומק וחיור, ואז כאשר ידע האדם בעצמו שהוא בסוד הקטנות אז ממתיק הדינין בשרשן על ידי דעת זה, שהוא סוד מנצפ"ך, ועיין מזה במקום אחר ששמעתי ממורי וכו', יעו"ש.
99
ק׳ואז מקלסה השם יתברך בזה שמקבלת מאהבה בדין וברחמים, בזה יפה את רעייתי כתרצה, ר"ל שתרצה במדתו יתברך ובהנהגתו בין בדין ובין ברחמים. ובאמת שנעשה הכל רחמים, וז"ש נאוה כירושלים איומה כנדגלות וכו', יר"ו גימטריא גבורה, ושלם היא חסד ורחמים, וזה ירושלים הכולל חסד וגבורה, אז היא נאוה ירושלים, איומה כנדגלות וכו', יעו"ש, והבן.
100
ק״אעוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דחולין (צא:) הארץ אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה (בראשית כח, יג) מאי רבותא, אמר רבי יצחק שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו. ושמעתי בשם מורי, כי הנסיעה ממקום למקום לברר הנצוצין, מה שאין כן ליעקב קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, שלא יצטרך לנסוע, ולברר הנצוצין במקומו על ידי לימוד תורה וכו', יעו"ש.
101
ק״בובזה יובן, אנה הלך דודך היפה בנשים, ר"ל שמתמה על התלמיד חכם, שנקרא דודך, כמ"ש (שה"ש א, ב) כי טובים דודיך מיין וכו', אנה הלך דודך לבקש פרנסה לביתו, וכי לא יכול הקדוש ברוך הוא לפרנסן במקומן, וכמ"ש בחובות הלבבות (שער הבטחון - הקדמה) ששאל איש המוני לפרוש וחסיד אחד שאלה זו, וחזר לביתו וכו'.
102
ק״גוהשיב, דודי ירד לגנו, ר"ל מקום שנזרע שם ניצוצות שלי, שפירוש גנו, ששם נפלו נצוצות קדושות הנקרא ערוגות הבושם, לכך צריך לרעות בגנים הרבה, בכל מקום שיש לו שם, וללקוט שושנים הניצוצות שלי. מה שאין כן אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, ר"ל א' מדבק בתורה שנקרא דודי, ואז התורה דודי לי, שאני רועה בשושנים כהלכה במקומו, ואיני צריך לנסוע אנה ואנה.
103
ק״דואז השם יתברך מקלסה בזה, יפה את רעיתי, הרוצה להתחבר בו ית' שנקרא רעיתי לשון חיבור, כשתרצה בזה. וגם נאוה כירושלים, שנקרא מלך שלם, להתחבר בשלימות זה, כמ"ש.
104
ק״ה•
105
ק״ובפ' שמיני ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולת(י)ך וגו' (ט, ז), ועיין ביאור זה במקום אחר, יעו"ש, ונבאר מדרש וכו'.
106
ק״זעוד י"ל, ונבאר משנה דאבות (פ"ד מכ"ד) שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' וגו' (משלי כד, יז). ולבאר זה, נבאר הפסוק פ' בשלח (שמות טו, ו-י) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב וגו', אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל וגו' נשפת ברוחך וגו'. ובכתבים איתא אחלק שלל - אחלק לב של שלל, שהוא ט"ו, ויהי' גימטריא משה וכו', יעו"ש.
107
ק״חלהבין זה נראה לי, דאיתא במדרש, כשישראל עושין רצונו של מקום נעשה מן שמאל ימין, שנאמר בפסוק ימינך ה' וגו'.
108
ק״טלבאר זה, נבאר פסוק (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ודרשו חז"ל זה יצר הרע וכו'.
109
ק״יונראה דאיתא בזוהר בלק (ח"ג קצא.) ביא[ו]ר הינוקא: ד' גבורי כח עושה דברו (תהלים קג, כ), כי השכינה כשהיא בין רשעים והקליפות נעשית קטנה בסוד י' ונסתלקה למעלה, ואחר כך על ידי מעשה הצדיקים גיבורי כח נעשית ה' וכו', יעו"ש. וכן בזוהר שיר השירים שחורה אני ונאוה (שה"ש א, ה) תחלה נעשית שחורה צורת י', כדי שתסתלק למעלה, ואז בטש בה ונעשית ה' וכו', יעו"ש.
110
קי״אבזה יובן, ימינך ה', שהצדיקים שעושין מן שמאל ימין, תרעץ אויב, ר"ל תרעץ מן תיבת אויב, ונעשה מן י' אות ה', שהם גיבורי כח עושה דברו כנ"ל, ואז נתהפך מן תיבת אויב לתיבת אוהב. וגם ובל"ה מוצא ה"ה הם ב' ההין גימטריא יו"ד, וזהו שהצדיקים עושין מן שמאל, שהוא היצר הרע שבשמאל, עושין ממנו יצר טוב שהוא בימין, וכמו שמוצא באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ב' לבבות, שהי' עובד השם יתברך עם היצר הרע, וכמ"ש איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), גם מיצר הרע וכו', יעו"ש. וכן כתבתי במקום אחר איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות שם), ולא אמר ההורג יצרו או הדוחה יצרו וכו', יעו"ש.
111
קי״בובזה יובן, ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך, ר"ל, שעיקר עבודת השם שהוא קרובה אצל המזבח, שיתקן את חטאתך שתהי' עולתך, כולו כליל לעלות לגבוה, כמו לעתיד שיהי' מן נבל לבן, והבן.
112
קי״גובזה תבין מדרש ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אמר להן משה לישראל אותו יצר הרע תעב[י]רו מלבבכם וגו', כשם שהקדוש ברוך הוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם, מפני מה כי ה' אלהיכם הוא [אלהי ה]אלהים וגו', אם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', עכ"ל. והוא תמוה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי עיקר השראת השכינה היא בתוך האדם, כמ"ש (שמות כה ח, עי' באלשיך הק') ושכנתי בתוכם, ולאדם יש ב' לבבות אחד של יצר הרע ואחד של יצר טוב, וכשעושה מן שמאל ימין נעשה אחדות אחת באדם, יש מקום ליחיד להשרות ביחיד. וז"ש אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם, שלא יהיה תואר יצר הרע ואז הם ב' לבבות, רק תעשה מיצר הרע יצר טוב, ואז ומלתם את ערלת לבבכם, אז וירא אליכם דייקא כבוד ה', והבן.
113
קי״דוז"ש בנפול אויבך, הוא היצר הרע. אל תשמח, שאין זה תכלית השלימות, רק אם נפלתי קמתי, סוד דעייל ונפיק, שיעשה מיצר הרע יצר טוב, והבן.
114
קי״הוז"ש אחלק שלל, שיהי' בחינת משה שהזהיר לאהרן לתקן היצר הרע. וז"ש עשה את חטאתך ואת עולתך וכנ"ל, והבן.
115
קי״ווז"ש ברצות ה' דרכי איש, היינו שיהיה בתכלית השלימות, והוא בחינה זו שגם אויביו ישלים אתו - זה יצר הרע שיעשה יצר טוב וישלים שלימות אתו עמו, ואז הוא ברצות ה' דרכי איש. ואם כן הכל בחינה אחת מרישא לסיפא, ולא שזה הסיפא הנ"ל הבטחה לרישא, רק הכל סגנון אחד, וממילא היא כך ששונאיו בגשמי ישלים אתו, והבן.
116
קי״ז•
117
קי״חעוד י"ל ביאור קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך (ט, ז). וביאור מדרש הנ"ל: ויאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וגו', עשיתם כן וירא עליכם כבוד ה', עד כאן. והוא פלאי. ובפסוק (ט, כב) וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וגו'.
118
קי״טונ"ל, דביאור פסוק הנ"ל י"ל על פי מה שכתבתי במקום אחר, אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב) - שהחטא הוא תיקון הגאוה. וכל זה ביודעו שחטא, מה שאין כן בסברו בעצת יצר הרע שעושה [מצוה], נסתר תקנה הנ"ל.
119
ק״כובזה יובן קרב אל המזבח, שהי' אהרן בוש וירא מחטא שחטא, לז"א משה קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, ר"ל שחטאתך היא תיקון על עולתך - הגאוה שנקראת עולתך, כמו שאמרו חז"ל (ויק"ר ז, ד) היא העולה על מוקדה, נמוס קלוסין כל המתגאה ניד[ו]ן באש וכו'. כל זה לבחינת אהרן אשר חטאתו נגדו תמיד, מה שאין כן המוני עם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, שהוא בירידה ואינו יודע שעשה חטאת שהיא תיקון העולה, דסובר שהוא בחינת שלמים בשלימות בלי חטא, והבן.
120
קכ״אוביאור מדרש הנ"ל נ"ל, דכתבתי במקום אחר מביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם, גם מיצר הרע, רק שיהא חכם לידע ליזרוק הקליפה, ותוכו שהי' לשם שמים יאכל, כמו רבי מאיר שלמד מאחר (חגיגה טו:) תוכו אכל וקליפתו זרק. וז"ש מכל מלמדי השכלתי (תהלים קיט, צט), מה ללמוד ממנו ומה שלא ללמוד ממנו וכו', יעו"ש. והנה בזה מקיים מי יתן טהור מטמא (איוב יד, ד), שעושה מטומאת יצר הרע טהרה יצר טוב, ומה שהי' ב' לבבות נגדיות יצר הרע ויצר טוב, עתה נעשה לב אחד כולו יצר טוב, אחדות אחד, כמו שדרשו באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח) וכנ"ל, ואז שורה עליו השכינה אחדות השם יתברך, בתוך לב שיש בו אחדות.
121
קכ״בובזה יובן זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, דשמעתי ממורי זלה"ה כי השכינה נקראת זאת, כי כל דבר שרואה הוא חלק השכינה. והנה זה הדבר שיזדמן לך תדע שהוא אשר צוה ה' תעשו, כי גם היצר הרע מכוין לשם שמים אם הוא איש חכם להבין תוכו, וז"ש אותו היצר הרע תעבירו מלבבכם - שלא תחזיק אותו תואר היצר הרע, שיש לו ב' לבבות נגדיות, רק העבירו מלבבכם שיהי' רק לב אחד, ותהיה כולכם - ר"ל אתה ויצר הרע, ביראה אחד ובעצה אחד, שיצר הרע מכוין גם כן לשם שמים, דהיינו לשרת לפני המקום, ואז כשם שהוא יחיד בעולם כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו בלי נגדיות היצר הרע.
122
קכ״גשנאמר ומלתם את ערלת לבבכם, ר"ל שמילה הנ"ל, היא הערלה והקליפה גורם שהיא לבבכם ב' לבבות, מה שאין כן כשאתה מל וזורק ערלה והקליפה, נשאר תוכו לשם שמים ונעשה עם היצר הרע לב אחת.
123
קכ״דומפני מה נצטוו ומלתם, הלא כשיש נגדיות ומכל מקום בוחר בטוב יש יותר שכר, כמו שכתוב בעקידה (שער ח) לא טוב היות אדם לבדו (בראשית ב, יח), בלי נגדיות, רק אעשה לו עזר כנגדו וכו', יעו"ש, אם כן מוכח דזה למעלה יחשב כשיש נגדיות. ומשני, דכתיב כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים, ר"ל באמת תחלה צריך נגדיות, אבל אחר כך עיקר התכלית שיעשה מיצר הרע יצר טוב, שיכניע בקדושה גם השמאל, אז גורם אחדות בכל העולמות, שהוא אלהי האלהים. ואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', על ידי מעשים שגרמו אחדות זו, והבן.
124