קונטרס חובת השמירה, הלכות פרטיותKuntres Chovat HaShemirah, Detailed Laws
א׳הנה עד כה דיברנו בענין העשרה דברים שנאמר שם בדרך כלל ועתה נבאר הלכות פרטיות ששייך ג״כ לענינים ההם. וזה החלי בעז״ה.
1
ב׳הנה העתקנו שם עשרה דברים והנחנו בהם סימן – א׳ך ג׳מ׳ר ה׳ח׳ש׳מ׳ל – [א׳ך] אונאת דברים, כעס – [ג׳מ׳ר] גאוה, מספר לשה״ר, רכילות – [ה׳ח׳ש׳מ׳ל] הלבנת פנים, חניפה, שקר, מחלוקת, ליצנות ועתה נבאר אחד לאחר.
2
ג׳אונאת דברים – גרסינן בב״מ דף נ״ח ע״ב במשנה כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח [שמאנהו ומטריחו בדברים חנם] אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו [וה״ה ישראל שיש לו פגם משפחה אסור לבזותו במעשה אבותיו וכ״ז אסור אפילו בינו לבין עצמו דברבים איכא גם אסור דהלבנת פנים וכדלקמן] ואיתא בגמ׳ ת״ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך הרי אונאת ממון אמור הא מה אני מקיים לא תנו איש את עמיתו באונאת דברים – הא כיצר אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים וכו׳ – אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה (ואם גם עתה אוכל נבילות וטריפות או שאר לאוין המפורסם בישראל לאיסור ובודאי גם הוא ידע מזה ועובר במזיד הוא יוצא מכלל עמיתך ואין בו איסור אונאת דברים וכדלקמיה) אם היה יסורים באים עליו אם היה חלאים באים עליו או שהיה מקבר אח בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך – תקותך ותום דרכיך זכור נא מי הוא נקי אבד אם היו חמרים מבקשים תבואה ממנו לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהיא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר מעולם ר״י אומר אף לא יתלה עיניו על המקח*בשעה וכו׳ – בשו״ע חושן משפט סימן רכ״ח לא העתיק דברי ר״י ורק דין המשנה והוא אינו רוצה ליקח ואפשר דס״ל דדין אחד הוא דכיון שאין לו מעות אינו רוצה ליקח, ואפשר דס״ל דדבדי ר״י הוא אף כשרוצה ליקח רק כיון דאין לו דמים עכשיו ולו ידע המוכר מזה לא היה מדבר עמדו ולכן הוא ג״כ בכלל אונאה וחכמים פליגי עליו בזה ולכן לא העתיק זה להלכה וכן משמע קצת מגמרא דפסחים דף קי״כ ג׳ דברים ציוה ר״י לרבי ומשמע שם דאין זה רק מדה בעלמא. אכן בתו״כ ותוספתא משמע דדין המשנה ור׳ יהודה אחד הוא דכיון שאין לו דמים אינו רוצח ליקח וכן מוכח מפרש״י בגמ׳ בסגיא עי״ש ולפ״ז ברוצה לקח את שאין לו דמים י״ל דאין איסור כלל אף לר״י שישתדל להשיג דמים כשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר כו ויראת מאלקיך [האי שהרי קאי] על כל הברייתא שבא ליתן טעם למה נאמר בו יראה וה״ק שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של עושה הוא יודע אם לעקל או לעקלקלות שיכול הוא לומר לא עשיתי כ״א לטובה הייתי סובר שיש לו תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה. רש״י] עוד אמרו שם גדול אונאת דברים מאונאת טמון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך מה לא נאמר בו ויראת – ועוד זה בגופו וזה בממונו וזה ניתן לחשבון וזה לא ניתן לחשבון – עוד אמרו בגמרא לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה עוד אמרו כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה שנאמר הנה ד׳ נצב על חומת אנך ובידו אנך – עוד כתבו הפוסקים דאם נשאל שאלה בדבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב או מה דעתך בדבר הזה וכן כל כיוצא בזה וכללו של דבר שלא אמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ונראה דגם בכתב או ברמז שייך האיסור דאונאה דברים אם כונתו לצערו וכמו לענין איסור לשה״ר ורכילות כמבואר בחפץ חיים – עוד אמרו מאי דכתיב לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו ומוכח דמי שסר מדרך התורה אין עליו איסור אונאת דברים שזה אינו קרוי עמיתך לענין זה ונראה דהיינו דוקא בדבר שמפורסם כישראל לאיסור ואצלו הופקר הדבר אבל סתם אנשים כל שהוא בכלל ישראל יש עליו איסור דאונאת דברים דהוא שייך בכל אדם אפילו אינם שוין במדרגתן כלל וכמאמר התנא באבות אל תהי בז לכל אדם וכללו בזה אפילו אחד חכם אחד עם הארץ כל שלא הופקר אצלו איסורי תורה אמדו עוד דאותן שקורין לעם הארץ חמרי אינו מצוי לצאת מהם בנים ת״ח ואיתא באבות דר״ג אל תאמר ישראל אני אוהב ולזה אני שונא לאהוב את החכמים ולשנוא את עם הארץ אלא אהוב את כולם שנא את המינים וכן דוד הוא אומר הלא משנאיך ד׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט וגו׳ וע״כ יש ליזהר מאוד מי שיש לו משרתים או משרתת שלא לבזותם ח״ו בפרט אם הם אלמנות או יתומים ואם עבר או הקניט איזה אדם צריך לפייסו כדאיתא ביומא פ״ז.
3
ד׳ועתה נדבר אודות מדת הכעס – הכעס היא מדה גרועה ומאד הפליגו הכתובים ומאמרי חז״ל בגודל גנותה ואמרו כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו דבעת התגברות הכעס מסתלק הדעת מן האדם ומצוי שהופקר אז אצל האדם התורה והמצות לגמרי וכל העקשים נעשים אז לפניו למישור וכל עונות חמורות נעשים אז אצלו כהיתר אונאת דברים וקללות ומחלוקת ולה״ר והלבנת פנים ויש שמגודל הכעס מקרע בגדיו ויש שמשבר כליו בחמתו ומפזר מעותיו בחמתו וכה״ג ואחז״ל על כל אלו יהא בעיניך כעובד אלילים שהיום אומר לו היצה״ר עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע״ז והולך ועובד ומאי קרא לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה״ר – ועוד אחז״ל כל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו שנאמר וכו׳ והכונה הוא דלכל עון בפ״ע יש בגיהנם עונש המיוחד לאותו עון וע״י מדת הכעס בא האדם כמעט לכל מיני העונות להמתבונן ברוע המדה ההיא עד שאמרו עליו חז״ל שבידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו לכן אמרו כל מיני גיהינם שולטין בו – ועוד אחז״ל כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו שנאמר וכו׳ ולכן צריך האדם להתרחק ממידה זו מאוד, וע״כ האיש הנלבב שרוצה לקבל עליו לשמור פיו יהיה זהיר מלהכשל בעון הכעס דאל״ה בודאי בהמשך הזמן יכשל בכל הנ״ל – וז״ל הרמב״ם בהלכות דעות פ״ב הלכה ג׳ הכעס מדה רעה היא עד מאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו וב״ב או על הצבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס ואמרו חכמים הראשונים כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא דרך הטובה עכ״ל.
4
ה׳ועתה נדבר אודות הזהירות שלא יצא מפיו דברי גאוה – הגאוה גם היא מדה רעה מאוד ומביאה את האדם לידי ארבע כתות הרעות לשה״ר, שקר, ליצנות וחנופה – יספר בגנות חבירו כדי שיהיה הוא המכובד וחבירו בזוי ויתלוצץ ממנו ויתפאר בשקר במעלות ובמדות שאין בו ועבור גאותו יחניף לרשעים ויסכים לפעולותיהם הרעות והמכינות כרי שינשאוהו ויהיה מכובד בעיניהם – והכתוב הפליג מאוד בגודל גנותה בכמה מקומות – ואפילו – בשביל גאוה בלב בלבד ג״כ הוא מתועב בעיני הש״י כמו שכתוב תועבת ד׳ כל גבה לב [מה שאמר כל פי׳ לא מבעי אם אין בו תורה ומע״ט בודאי הוא מתועב ואפילו אם יש בו מעט תורה ומע״ט ג״כ הוא מתועב עבור גאותו דכשיתבונן עם נפשו חשבון אמיתי ימצא שלא שילם אפילו אחד מאלף לפי הטובות שמטיב הקב״ה עמו כל ימי חייו כמו שאנו אומרים אלו פינו מלא שירה וכו׳ אין אנו מספיקים להודות לך וכו׳ ובפרט כאשר יתבונן בגודל חטאיו שחטא כל ימי חייו והקב״ה מחפה עליו ועושה חסד עמו לא לפי מעשיו וכמו שאחז״ל על הפסוק כל עמל אדם לפיהו כל מצותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק להבל היוצא מפיו בודאי אין לו במה להתגאות] גם יתבונן בחומר העון הזה שהוא ל״ת ממנין תרי״ג כמו שכתוב ורם לבבך ושכחת את ד׳ אלהיך וכתיב השמר פן תשכח את ד׳ אלהיך כמו שכתוב בסמ״ג ובאמת איך יתגאה האדם אשר תחלת הווייתו נוצר מטיפה סרוחה והוא עתיד לילך למקום עפר רימה ותולעה ויאכל קצתו את קצתו – ואיתא באבות מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה [ונ״ל פירושו לפי מה שידוע מחז״ל (שבת דף קנ״ג: ) שנשמתו של אדם אינה נגנזת תחת כסא הכבוד רק לאחר י״ב חודש שהגוף נרקב ונתבטל אז היא עולה למעלה למקום מנוחתה ושם היא צרורה בצרור החיים וזה שאמר איך יתגאה האדם והלא סוף דבר יהיה שנפש האדם יקוה מתי יתבטל גופו ויעשה רימה ויוכל הנפש לעלות למעלה למקום מנוחתה] ואחז״ל בסוטה כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע״ז וכו׳ וכאלו כופר בעיקר וכו׳ ושכינה מייללת עליו – גם יתכונן בגודל עונש בעוה״ז ובעוה״ב כמו שאמרו (סוכה כ״ט) בשביל ד׳ דברים נכסי בעה״ב יורדין לטמיון וכו׳ ועל גסות הרוח וגרסינן כמי שם אר״ח כל ארם שיש בו גסות הרוח אמר הקב״ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר וכו׳ עוד אמרו שם דאין עפרו ננער לתחית המתים שנאמר וכו׳ וע״כ יזהר האדם מזו המדה הגרוע מאוד ומאוד. – וז״ל הרמב״ם בפ״ב מהלכות דעות הלכה ג׳ יש דיעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד קצה האחר והוא גובה הלב שאין דרך הטוב שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ולפיכך נאמר במ״ר עניו מאוד ולא נאמר עניו בלבד ולפיכך ציוו חכמים מאוד מאוד הוי שפל רוח וע״ש עוד מה שכתב כזה.
5
ו׳ואודות מספרי לשה״ר ורכילות אין צורך להאריך עוד פה כי כבר ביארנו אותם ברחבה בעז״ה בספר חפץ חיים ושמירת הלשון הלכותיהן וגם המוסר השייך לזה והלומד ההלכות ומוסר מכל העשרה דברים ילמוד מאלו שני ההלכות בח״ח.
6
ז׳גם צריך לזהר מאד בדיבוריו שלא יבא להלבנת פנים וידוע גודל העון של הלבנת פנים שהוא אפילו בינו לבין עצמו ואף בשעת התוכחה שמחויב להוכיחו הזהירה התורה שלא ידבר אתו קשות עד שיהא פניו משתנין וכמו שאמרו במס׳ ערכין (ט״ו ע״ב) הוכח תוכיח יכול אפילו פניו משתנין ת״ל ולא תשא עליו חטא וכ״ש שלא כמקום תוכחה ובפרט אם הלבין פניו ברבים שעונם גדול מאוד כמו שאמרו במס׳ ב״מ (דף ק״ח) תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים וכו׳ וראה נא גודל עונשו כמו שאמרו שם במערבא במאי זהירי באחוורי אפי דא״ר חנינא כל היורדין לגיהנום עולין חוץ משלושה ואלו הן הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו כרבים והמבנה שם רע לחבירו מכנה היינו מלבין אף דרש ביה בשמיה ואין פניו מכלימות מ״מ זה להכלימו מתכוין [רש״י] ואיתא שם עוד המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה״ב ואמרו שם עוד נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש ואל ילבין פני חבירו כרבים מנ״ל מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה [אע״פ שהי׳ מוציאין אותה לשריפה לא אמרה להם המעשה אלא שלחה למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה [רש״י] ומכ״ז יתבונן איש הנלבב עד כמה צריך לזהר בדיבורו שמדבר אל חבירו שבל יבא להלבנת פנים שהוא ל״ת מה״ת אף בינו לבין עצמו ובפרט אם מדבר עמדו כפני אחרים ומצוי מאד בחבורת אנשים שעוסקים בדברי שיחה, שאומר אחד על חבירו דבר דרך שחוק ופניו מתלבנים ובדיבור קל אפשר שמאבד עולמו והחכם עיניו בראשו לשמור אז מוצא שפתיו וכשיעלה על לבבו להוציא איזה דבר שחוק שאפשר שחבירו יתבייש ישים רסן על שפתיו ובכגון זה נאמר ושמת סכין בלועיך וכו׳ ומה נכון שיתרחק האדם מלשבת בחבורת העוסקים בדברי שיחה שאז יציל נפשו מעונות חמורות לשה״ר רכילות ליצנות הלבנת פנים ועוד רבות כאלה – וכבר מבואר בפתיחה של ״חפץ חיים״ בשם צוואת ר״א הגדול שבחבורה שמדברים לשה״ר וגנאי על חבריהם אף אלה שאין מדברים נכתבים למעלה בשם חבורת רשע ובפרט שהיושב שם לא ימלט שלא יכשל באיזה דיבור אסור ועכ״פ אם מוכרח לשבת שם החכם עיניו בראשו לשמור מוצא שפתיו.
7
ח׳עוד צריך האדם ליזהר מדברי חנופה והוא שאם יראה על חבירו שעושה או מדבר דברים שאינם הגונים נגד רעהו ולא די שאינו מוכיחו אלא מחניפו בדברים שצדק במעשהו או בדיבורו ואפילו אם מוסיף איזה תיבה להסכים למעשהו בכלל חנופה הוא ועון גדול הוא והוא בכלל ד׳ כתות שאין מקבלות פני השכינה כת שקרנים כת ליצנים כת חנפים כת מספרי לשה״ר וכולם למדו מקרא וחנפים מנין שנאמר כי לא לפניו חנף יבוא ולכמה גאונים (גאון ורא״מ בעל התוספות ור״ש גבירול) הוא ל״ת מן התורה והוא לאו דלא תחניפו את הארץ שכן אמרו בספרי דפסוק זה אזהרה לחנפים – [עיין או״ק בספר שערי תשובה לר״י שהאריך הרבה בזה וביאר כי יש כמה חלקים בזה וכולם הם בכלל חנופה והביא ראיות מן כתובים אכן אנכי לקצר באתי.
8
ט׳א) זה שהקדמנו למעלה.
9
י׳ב) אשר יהלל רשע לפני בני אדם אם בפניו או שלא בפניו אע״פ שלא יצדיקנו על חמסו אכל יאמרו עליו כי איש טוב הוא וע״ז נאמר עוזבי תורה יהללו רשע ואפילו יהיה נזהר שלא לשבח את הרשע זולתי במה שנמצא בו מן הטוב ויליץ עליו בפני ב״א נם זו רעה חולה כי בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכיר ועל כל פשעיו יכסה, צדיק יחשב אצל השומעים ויתנו לו יקר וירים ידו ונכר וכבר הקדמנו גודל המכשול הנמצא בכבוד הרשעים ע״כ לא נכון להזכיר צדקתם בלתי אם יזכיר רשעם וכסלם.
10
י״אג) המשכח את הרשע בפניו אף שנזהר שלא לשבחו בפני כ״א פן יהיה להם למוקש גם זה החנף גדול עונו כי החליק אליו בעיניו ולא ישוב מדרכו הרעה ולא ידאג לעונו כי צדיק הוא בעיני.
11
י״בד) המתחבר לרשע ולא די אשר לא יוכיחהו אבל כמו חבר יקרבהו ונאמר בהתחברך לרשע פרץ ד׳ את מעשיך.
12
י״גה) איש כי יאמינו כ״א בדבריו ויתכוין לנשא אחד העם או גואלו הקרוב אליו ויאמר עליו כי הוא איש חכם והוא בן לא חכם והיה לצור מכשיל כי יסמכו על הוראותיו וכן כי יאמר על האיש כי הוא נאמן רוח ולא הכירו אם הוא איש אמונים ואולי ישמע השומע ויפקידהו על ביתו ולבסוף יכחש בו.
13
י״דו) מי שיש בידו למחות ואינו מוחה ועל מעשה החטאים לא ישגיח גם זה נכנס בגדר חנופה שמחניף אותם ואינו מוחה בידם.
14
ט״וז) הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף ואומר בלבו אולי לא יקשיבו את דברי ולא יקבלו תוכחתי וע״כ יחשוך פיו גם זה עונו ישא אכן אם הדבר גלוי לכל כי החוטא שונא מוסר ולא ישמע לקול מוריו ע״ז נאמר אל תוכח לץ פן ישנאיך.
15
ט״זח) אם ישמע בני אדם מדברים לשה״ר או דברי נבלה או יושב בסוד משחקים בוזי תורה ומצוה ושותק אף שידוע ונבחן אצלו שלא ישמעו לו יענש פן יאמרו כי הוא כמותם והודה לדבריהם מאחר ששומע ושותק (ואינו רומה להא דסעיף ז׳ הקודם ששם אינו יושב אצלם) ואף כי יתחייב לענות ולגעור בשביל כבוד התורה והמצות אשר בזו ולעגו או לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו – וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים כי יענש בשמעו דבריהם הרעים וילאה לענותם.
16
י״זט) המכבד את הרשעים מדרך השלום אף שאינו מדבר טוב על הרשע ולא ינהג בו כבוד שיוכלו לטעות שמכבדו באשר יקר בעיניו ומכובד כי לא יחלוק לו כבוד רק כדרך שמכבדין את העשירים מחמת עשרם ומחמת תקות טובה גם זה יש בו חטא שעכ״פ מכבדהו ואם הותר לכבד את העשירים לא הותר לכבד את הרשעים אך אופן זה הותר מדאגה פן יזיק לו הרשע בזמן שידו תקיפה ע״כ הותר לכבדו כשם שמכבדין אנשי זרוע בקימה והידור אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לפני בני אדם ובכגון זה אחז״ל מותר להחניף את הרשעים בעוה״ז ואף לאדם כשר לשבח לו במעלה שיודע שאין בו ורק לשם חנופה בודאי אסור ורק לתועלת שרי כדאיתא בסה״ק בשם חז״ל מותר להחניף לאשתו מפני דרכי שלום לרבו כדי שילמדו הורה לחבירו כדי שילמדו לשמע דבריו וכן לתלמידו]
17
י״חבסוטה [דף מ״א: ] אמר ר׳ אלעזר בל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר וחנפי לב ישימו אף ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת שנאמר וכו׳ ואמר ר״א כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ואין קוב אלא קללה שנאמר לא קבה אל ואין לאום אלא עוברין שנאמר ולאום מלאום יאמץ – וא״ר אלעזר כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהינם וע״ש עוד בגמרא כמה מאמרים מבהילים בענין זה וע״כ השמר נפשו ירחק מזה מאוד.
18
י״טואודות שקר מבואר בשמירת הלשון בקונטרס שפת תמים פרק ששי כל הענינים השייכים לסוג איסור זה. ואודות מחלוקת מבואר שם בשער הזכירה פרק ט״ו ט״ז י״ז כל הענינים השייכים לסוג איסור זה: ואודות מחלוקת מבואר שם בשער הזכירה פרק ט״ו, ט״ז, י״ז כל הענינים השייכים לסוג איסור זה.
19
כ׳ואודות ליצנות עיין בשערי תשובה לר״י מסימן קע״ד עד סוף סימן קע״ז ובשמירת הלשון שער התבונה פרק י״ז וכלל אחז״ל במגילה סוף פ״ג כל ליצנותא אסירה בר מליצנותא דאלילים דשריא – ופשוט דה״ה דמותר להתלוצץ מאנשים המלעיגום על התורה ועל המצות.
20
כ״אודע דכל הארבעה כיתות שהחליט עליהם שאינם מקבלין פני השכינה ה״מ בשלא עשו תשובה אבל אם עשו תשובה לשמים וקיבלו על עצמן על להבא שלא להתנהג כן ובדברים שבין אדם לחבירו פייס לחבירו ובדאי הקב״ה מקבל לחשב ויזכה לקבל פני השכינה.
21
