קונטרס חובת השמירה, פתח דברKuntres Chovat HaShemirah, Preface
א׳בו יבואר שמן הראוי והמחוייב לאיש נבון לקבל עליו חובת השמירה דהיינו לשמור את עצמו מכל חלקי דיבורים האסורים ובזה יזכה לכל טוב בזה ובבא.
1
ב׳הנה אדוננו דוד המלך ע״ה אמר לנו מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו׳ לכאורה הו״ל לומר לא ידבר בלשונו רע מאי לשון נצור שהוא לשון ציווי לשמירה הורה לנו בזה שנקבל עלינו חובת השמירה וממילא מן הנכון לצמצם בכל יום זמן מועט מעתותיו להתבונן אם שמר כראוי ואז נקוה בעז״ה לראות טוב כי האדם צריך לצייר שיש לו כרם שנטוע בו כמה מיני פירות יפים שראויים לעלות על שלחן מלכים האם יצמצם בהוצאות לשכור עליו שומרים שישמרוהו ביום ובלילה איש כזה שחס על גרגירי כסף חסר לב יקרא כי סופו של כרם כזה שהוא בלי שומר לעלות בו פריץ חיות ושודדי לילה וישברו האילנות ויאכלו הפירות ויהרסו גדריו ויעלו בהכרם רק קמשונים וחרולים תמורת הפירות היפים שהיה מקוה מהן וכמו דכתיב במשלי על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים וחרולים וגדר אבניו נהרסה. וביאור הענין כי כל איש ישראל יכול לנטע בתורתו ובמעשיו כרם בגן עדן וכמו דכתיב ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה דהיינו*וכאשר ביארנו בספרי שם מולם שמר החזקת התורה פ״י על מה שאמרו חז״ל לעבדה ולשמרה לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה דהיינו אלו לא היינו מגורשים מגן עדן היה התורה נתונה שם כמו שנתונה כעת בהר סיני והיו מקיימים שם כל המצות והיינו רואים בעינינו שע״י קיום מ״ע כהוגן נתוסף נטיעה יפה בג״ע [ועכשיו שאנו מגורשים משם ג״כ ע״י עבודתינו נעשים נטיעות יפות מאד וכמו שכתב הרמב״ן בפרשה בראשית על הפסוק אשר ברא אלהים לעשות ששרשים הראשונים ברא הקב״ה בעצמו ונתן לנו כח שאנחנו ג״כ ביכולתנו לעשות כ״ז ע״י קיום התורה והמצות וכמו שכתוב בצלם אלהים עשה את האדם ע״ש שביארנו כ״ז במקור מן הספרי ולדעתי זה שכתבה לנו התורה עשייתו של הקב״ה שהיה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל לרמז לנו שאנחנו במעשינו בקיום המצות שעל ידם יצמחו ג״כ הנטיעות היפות יהיה ג״כ כעין זה וכידוע שאמר הכתוב זה אלי ואנוהו ואחז״ל התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה וכן בכל המצות צריך להיות נאות מבחוץ וגם צריך להיות נאות מבפנים כהוגן דהיינו הכונה לשם פועלם וכמו שאחז״ל עשה דברים לשם פועלם ועי״ז יהיו הנטיעות שלנו כעין של הקב״ה וזהו מה שרמזה התורה כעין זה מה טובו אוהליך יעקב וגו׳ כאהלים נטע ד׳ בג״ע וכפירש״י שם. להוסיף נטיעות בג״ע כמו שכתבו בסה״ק וע״כ צריך לשמרו שמירה מעולה אבל אם הדבור אצלו הפקר אז ימצא בכרמו קמשונים וחרולים וכל הגדרים שיעשה בנפשו לא יתקיים כל זמן שהדבור אצלו הפקר וע״כ כל מי שהוא בר לבב יראה לקבל עליו חובת השמירה לשמור פיו ולשונו שלא יטמא שפתיו בדיבורים האסורים ולהפריש מעט מעתותיו בכל יום להתבונן אם שומר כראוי [ורמוז לזה בחולין (דף ק״ה) אמר שמואל אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא ודחוק מאוד לפרש כפשטיה לחשבו כחומץ בן יין משום שאינו זריז כ״כ בעסקו להתבונן בו אולי יש בו הפסד אלא מרמז על נכסים הקיימים לאדם לנצח דהיינו תורה ומצות שצריך להתבונן בכל יום אודותם אם מתערב היצר בם (עיין בשה״ל שפירשתי שם כל המאמר בזה).
2
ג׳ב) עוד יש לו לאדם להתבונן שע״י דיבורים האסורים שהוא מדבר הוא ממשיך*והא דאיתא בזוה״ק פרשה מצורע ר׳ חייא אמר כל מאן דאפיק לישנא בישא איסתאבן ליה כל שייפוי וכו׳ היינו אחר כן מכיון שהוא המשיך על עצמו טומאה על שפתיו יש בכח הס״א לטמא אותו הרבה כל אברי נפשו וכדלקמיה אדם מטמא עצמו מלמטה מעט מטמאין אותו הרבה. טומאה על השפתיים כמו דכתיב כי איש טמא שפתיים אנכי וטומאה זו גרוע יותר ממי שניטמא בנבלה דשם נטהר ע״י מקוה מים משא״כ בזה שאינו נטהר בכל מימות שבעולם בלא תשובה ולא עוד כיון שהמשיך בעצמו טומאה על נפשו אפילו מעט גרם שהכח הטומאה יטמא אותו מלמעלה [על שורש נשמתו] כמאמרם ביומא (דף כ״ט) אדם מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה מעט מטמאין אותם הרבה.
3
ד׳ג) אנו מבקשים מד׳ בכל יום תיכף אחר התפלה נצור לשוני מרע וכו׳ אבל אימתי שייך בקשה זו כשאנו מתבוננים בנפשנו לשמור מזה אז נוכל לבקש מאת ד׳ שיעזרנו לזה משא״כ כשאדם משליך הענין אחרי גיוו איך יבקש זה מד׳ – ודוגמא לזה מצינו אצל פריקה וטעינה שמחויב האדם לטעון עם בעל החמור המשא על חמורו דכתיב הקם תקים עמו ולאפוקי אם הלך וישב וא״ל לבעל החמור הואיל ועליך מצוה אם רצית לטעון טעון פטור כדאיתא בגמרא והכי נמי בענינינו.
4
ה׳ד) ודע עוד דשמירת הלשון מרע האמור בקרא כולל כל סוגי לשה״ר ורכילות ואונאת דברים והלבנת פנים ושקר וקללת חבירו ודברי גאוה ומחלוקת ודברי חנופה וגם כולל כל סוגי הענינים שבין אדם לחבירו כמו שביארנו בספר חפץ חיים בפרקים ראשונים וא״כ אם לא ישים על לבו לקבל על עצמו חובת השמירה בודאי יכשל בזה כמה מאות פעמים בימי חייו.
5
ו׳ה) יתבונן האדם במה שכתבו בסה״ק על הפסוק (בישעיה נ'\י"א) לכו באור אשכם ובזיקות ביערתם מידי היתה זאת לכם דהיינו בעת שהאדם עובר העברה הוסק האש בגיהנם להענש החוטא שם אלא שהקב״ה מאריך אפו על האדם אולי יעשה תשובה ובאמת אלו היה החוטא רואה זאת בעיניו בודאי היה החוטא נרתע ונפחד והיה חוזר בלב שלם מן העון והיה נשמר מזה כל ימיו (אלא שכמעט היה מתבטל כח הבחירה עי״ז) – והנה אף שאין אנו רואין עונש העתיד בראיה חושיית מ״מ כל איש ישראל מאמין באמונה שלמה שהש״י משגיח על מעשיו כמו שאנו אומרים בכל יום אני מאמין באמונה שלמה שהבורא ית׳ גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו ונאמר זה מפורש בתורה האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים וגו׳ ונאמר בקהלת כי את כל מעשה יביא אלהים במשפט ומפורש עוד בכתובים כמה מקראות ע״ז ואיך יפעל אדם בנפשו לעבור בשאט נפש על לאוין אלו התלויין בכח הדבור שנתהוה רק על ידי הרגלו הרע אחר שיתבונן שכבר הוסק האש ולדעתי זהו שרמז לנו התנא באבות איזהו חכם הרואה את הנולד ולכאורה מאי חכמה שייך בזה אבל באמת הענין הוא כך לידע את הנולד כל איש ישראל יודע ומאמין שאם ילך בדרך השם יקבל את הטוב והמתוק ולהיפך יקבל רע ומר אבל דבר זה אינו פועל בנפשו כל כך והודיע לנו התנא עצה שיצייר בנפשו כאלו היה רואה זה ראיה חושיית וזהו שאמר איזהו חכם הרואה את הנולד והכתוב בירמיה (קאפיטל ב) רמז ג״כ לזה שכתוב שם ודעי נא וראי כי רע ומר עזבך את ד׳ אלהיך ור״ל שידע ע״י ידיעת התורה מה יהיה סוף של העוברי רצונו וגם יצייר בנפשו כמו שרואה ראיה חושיית ואז בודאי ינגף היצר עי״ז.
6
ז׳ו) העיקר שידע האדם שהלאוין וכן העשין התלויין בחלק הדבור שקולין במדרגתן עם הלאוין והעשין התלויין במעשה וגם יותר מהן ולמשל אם יפתנו היצר מחמת כעסו על פלוני שילך ויגנהו בפני אנשים ויוציא עליו שם רע יתבונן בנפשו אלו היה היצר מפתהו לילך לבית הזונות האם היה שומע לו בודאי היה גוער בו לך מעלי לפתני בעון שאהיה עבור זה מתועב בעיני ד׳, ותדע אחי שהעון של מוציא שם רע חמור יותר כדאיתא בערכין במשנה (דף ט״ו) נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה (שאונס ומפתה צריך ליתן חמשים שקלים כסף ומוצא שם רע צריך ליתן מאה שקלים לבד המלקות שמקבל על זה) וכן מצינו שלא נגזר גזר דין על אבותינו במדבר אלא על המרגלים בלבד על שהוציאו דיבה על הארץ.
7
ח׳ז) יהיה לנגד עיניו תמיד מה דאיתא במדרש תנחומא אמר הקב״ה אם רצונכם להמלט מן הגיהנם הרחיקו עצמיכם מלשה״ר ואתם זוכים בעוה״ז ובעוה״ב שנאמר וכו׳.
8
ט׳ח) והנה באמת מונח החיוב לשמור כח הדבור על כל איש ישראל ככתוב בתורה, וזוכה בזה על כל דורותיו הבאים אחריו [וכעין מה שמצינו שאחז״ל ומה אדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצוה אחת אם היה משמרו היה זוכה לו ולדורותיו הבאים אחריו היושב בין הפגולין ובין הנותרות [וכובש עצמו שלא לאכלן] עאכ״ו שזוכה לו ולדורותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות ואף בעניננו כשכובש תמיד את כח דיבורו ומצמצם שלא להוציא שום דבור נגד רצון הש״י בודאי זוכה בזה לכל דורותיו הבאים אחריו – ואפילו בעכו״ם שאין מצווין ע״ז מצינו בגמרא (ב״ק דף לח) שמן השמים משגיחין על כח דיבורם ואין הקב״ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה של בת לוט הבכירה שקראה לבנה מואב בלשון מגונה אמר הקב״ה למשה בכמה מאות שנים אחר זה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא הא אנגריא עביד בהוא והצעירה שקראה בנה בן עמי, בלשון נקי נאמר על בני עמון אל תתגר בם סתם דאפילו אנגריא לא תעביד בהן מזה נוכל ללמוד שכ״ש איש ישראל שדיבורו עומד ברומו של עולם [שאם אימר על איזה דבר שהוא הקדש שוב אסור לנגוע בו ולהנות ממנו אפילו שוה פרוטה ואם נהנה חייב להביא עליה קרבן מעילה ואם נתן לאשה איזה דבר ואמר לה הרי את מקודשת לי באותו רגע נעשית אשת איש ואסור לכל העולם לנגוע בה – וכל דיני נדרים ושבועות תלוי בכח דיבורו ונאמר ע״ז לא יחל דברו – וכן בעניני עכו״ם אפילו לא עשה שום מעשה אלא שאמר לה אלי אתה הוא עבודה גמורה וחייב מיתה ע״ז כדאיתא בסנהדרין [דף נט] על אחת כמה וכמה שמשגיחין מלמעלה על כל הגה שמוציא מפיו: כלל הדברים בדיבוריו של אדם יכול לברוא עולמות ולהחריבן (ונוכל להמליץ ע״ז מאמר הגמרא בברכות (דף ז) מאי דכתיב כרום זולת לבני אדם אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם) וזהו אפילו בסתם איש ישראל וכ״ש, אם הוא תלמיד חכם כמה מוטל החיוב עליו לשמור את דיבורו ואם הוא עובר על לשה״ר ורכילות ואונאת דברים וכדומה ובעיני ההמון נתפרסם הדבר ממילא נתבזה כבוד שמים עי״ז ונעשה כל אלו הלאוין שתלויין בכח הדבור כהפקר בעיניהם ועובר עי״ז על ולא תחללו את שם קדשי שנעשו מצות ד׳ כהפקר בעיניהם עי״ז, וכמה גדול עון זה בעיני הש״י דאיתא בגמרא כ״ד אלף תלמידים היה לו לר׳ עקיבא וכולם מתו מפסח עד עצרת על שלא נהגו כבוד זה לזה, והנה על עון אונאת דברים אין לנו חיוב מיתה וע״כ מטעם שהיה חילול השם עי״ז לפני ההמון שת״ח מריבים זה עם זה וכל מה שהאדם גדול ביותר חילול השם הוא יותר גדול וכמו דכתיב בקורח שהר״ן איש היו נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם ור״ל שהעון היה ממילא יותר גדול עי״ז וע״כ אחי ורעי כל החרידים לדבר ד׳ ולמצותיו נראה*ויש אנשים שמאמין בנפשם לומר אין לי כח לשמור את הדבור בכל הפרטים די לי אם אשמור באיזה דברים אבל זהו טעות מעקרו:
א) שידוע שאין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו ואם אין בכח האדם לשמור כל אלו הדברים לא היה כותבן הקב״ה בתורתו ולהזהיר את בני ישראל על כולן כמה דכתיב בפרשה האזינו בסופו שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת כי היא חייכם וגו׳ אלא באמת אם היה האדם משים לבו לזה ולהתבונן כי בדברי ד׳ תלויים כל חייו לא היה הדבר קשה לו כלל וזהו שכתוב שימו לבבכם וגו׳ וגם לפי הידוע שהבא לטהר מסייעין אותו.
ב) ידע האדם שבמה שמסלק מעל עצמו עול המצות אפילו אינו מסלק לגמרי ח״ו (כי באיש כזה אין אנו מדברים) אלא מיקל מעל עצמו במקצתו נגרע ערכו למעלה מאות וכתוב עליו שאיננו עובד אלקים והוא מה שכתוב במלאכי בסופו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וקפריך בגמרא היינו צדיק היינו עובד אלקים היינו רשע היינו לא עבדו ומשני בין השונה פרקו מאה פעמים להשונה מאה פעמים ואחד [ומסתמא ה״ה בשומרי מצוה] הרי במה שלא השלים לחזור לימודו כחבירו נגרע ערכו ונקרא אינו עובד אלהים היינו שלא עבדו בשלימות כראוי וכ״ש בעניננו אם לא היה זהיר באיזה מהם כגון שקר או ליצנות או מחלוקת או הלבנת פנים וכ״ש לשה״ר ורכילות וכיו״ב בודאי גרוע ערכו מאוד מאוד וינהום באחריתו ככלות בשרו ושארו על נפשו ויאמר איך שנאתי מוסר ולא שמעתי לקול ד׳ שהזהיר בתורתו על כל אלו וע״כ השומר נפשו יראה לשמור את עצמו מכל אלו העשרה דברים שרשמנו בסוף הספר ויהיה טוב לו בזה ובבא. להתחזק ולשמור את דיבורינו כדין בעבור כבוד שמו ית׳ ויתקדש שם שמים אל ידינו.
א) שידוע שאין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו ואם אין בכח האדם לשמור כל אלו הדברים לא היה כותבן הקב״ה בתורתו ולהזהיר את בני ישראל על כולן כמה דכתיב בפרשה האזינו בסופו שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת כי היא חייכם וגו׳ אלא באמת אם היה האדם משים לבו לזה ולהתבונן כי בדברי ד׳ תלויים כל חייו לא היה הדבר קשה לו כלל וזהו שכתוב שימו לבבכם וגו׳ וגם לפי הידוע שהבא לטהר מסייעין אותו.
ב) ידע האדם שבמה שמסלק מעל עצמו עול המצות אפילו אינו מסלק לגמרי ח״ו (כי באיש כזה אין אנו מדברים) אלא מיקל מעל עצמו במקצתו נגרע ערכו למעלה מאות וכתוב עליו שאיננו עובד אלקים והוא מה שכתוב במלאכי בסופו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וקפריך בגמרא היינו צדיק היינו עובד אלקים היינו רשע היינו לא עבדו ומשני בין השונה פרקו מאה פעמים להשונה מאה פעמים ואחד [ומסתמא ה״ה בשומרי מצוה] הרי במה שלא השלים לחזור לימודו כחבירו נגרע ערכו ונקרא אינו עובד אלהים היינו שלא עבדו בשלימות כראוי וכ״ש בעניננו אם לא היה זהיר באיזה מהם כגון שקר או ליצנות או מחלוקת או הלבנת פנים וכ״ש לשה״ר ורכילות וכיו״ב בודאי גרוע ערכו מאוד מאוד וינהום באחריתו ככלות בשרו ושארו על נפשו ויאמר איך שנאתי מוסר ולא שמעתי לקול ד׳ שהזהיר בתורתו על כל אלו וע״כ השומר נפשו יראה לשמור את עצמו מכל אלו העשרה דברים שרשמנו בסוף הספר ויהיה טוב לו בזה ובבא. להתחזק ולשמור את דיבורינו כדין בעבור כבוד שמו ית׳ ויתקדש שם שמים אל ידינו.
9
י׳ט) וראה עוד אחי הלא יש כמה איברים באדם שצריך ליזהר מלקלקלם כגון חוש הראיה שלא לטמא עיניו שהוא צריך להן לע״ל לחזות בנועם ד׳ וכן חוש השמיעה שלא לפגמו כידוע ממדרשי חז״ל שהקב״ה עתיד ללמוד תורה עם ישראל וכדכתיב וכל בניך למודי ד׳ (ועיין ברש״י בחומש על הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל) וצריך לשמוע מה ידבר האל ד׳ וגם אחז״ל [כתובות דף ה]. לעולם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוים תחלה לאיברים מ״מ לא מצינו שהצריך הכתוב לאדם להיות ממש שומר עליהם כמו שמצינו לענין דיבור שאמר נצור לשונך מרע ואמר שומר פיו ולשונו וגו׳ והטעם שבדבור פי האדם תלוי עיקר חייו וכן ח״ו להיפך וכמו דכתב החיים והמות ביד הלשון וע״כ אל יהיה חובת השמירה קל בעיניו ויהיה האדם מאושר בזה ובבא.
10
