לַכְּלָל וְלַפְּרָט, חלק ב, שער י; "בני ישראל"LaKelal VeLaPerat, Volume II, 10 Bene Israel

א׳בעניין "בני ישראל" מהודו

ב׳חליפת אגרות בין הרבנים הראשיים לישראל,
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב יצחק נסים¹מהספר: “בני ישראל" — פסקי הלכה ומקורות, ירושלים תשכ"ב, עמ' מ-מו.

ג׳א.

ד׳ב"ה, כ"ב סיון תשי"ז

ה׳לכבוד ידי"נ רעי היקר הרב הגאון הגדול המפורסם וכו'
כש"ת ר' יצחק נסים שליט"א
הרב הראשי לא"י ראשון לציון
ירושלים

ו׳ממזכירות הרבנות הראשית בקשו חוות דעתי בעניין היהודים ההודים הנקראים "בני ישראל", לעניין חיתון עמהם.

ז׳הנה אני כתבתי פעם תשובה ארוכה לבית הדין בפתח תקוה²תשובות הרב הרצוג בנושא, בספר “בני ישראל", עמ' כז-לט. ודרשתי את התשובה מהם ושלחו, ובזכרוני שהעברתי אותה לכ"ג [לכבוד גאונו], ומאז לא שמעתי דבר. אולם זכורני שתמצית תשובתי הייתה בהסתמכותי על הרב הגה"צ החכם השלם ר' יעקב אבן ספיר זצ"ל, שסייר בהודו.

ח׳באחד מספריו³אבן ספיר, חלק ב, מגנצא תרל"ד, עמ' מב-מח; בני ישראל, עמ' קעד-קעט. כתב שבבני ישראל לא הייתה תערובת כלשהי. במשך שנים רבות נזהרו מנישואים עם גויים, ואם כי במשך תקופה ארוכה לא היו מסדרים גיטין וחליצות מפני חוסר ידיעה, הרי נהג אצלם המנהג של בני הארץ שלא להוציא אישה מבעלה. אישה שהתקוטטה עם בעלה חזרה לבית אביה וישבה אלמנות חיות עד יום מותה. וכן אם מת הבעל והייתה זקוקה לחליצה, לא היו עושים לה לא יבום ולא חליצה, אלא יושבת כל ימיה בבית אביה.

ט׳שוב צירפתי ליסוד את הידיעה שנתן לי פעם הרב הצדיק הרב דוד ששון זצ"ל מהודו, שבני ישראל הם מזרע בית ישראל ממש בלי שום תערובת. כן קבלתי ידיעה, כמדומני, גם מבנו יבלחטו"א הרב ר' שלמה ששון שליט"א.

י׳נוסף על כך צירפתי אני, שאם לא היו בקיאים בהלכות גיטין ואפילו בעניינים פשוטים, כך לא ידעו דבר בהלכות קידושין וספק אם נשותיהם היו אי פעם בחזקת אשת איש, כי שמא קידשו בלי שום נתינה, או להיפך שהיא נתנה לו, ונתן הוא ואמרה היא, שאין זו קידושי תורה בכל פנים, אבל זה רק סניף בעלמא.

י״אהעיקר שאני זוכר שהחלטתי היתה בחיוב גמור שמותרים בקהל ישראל. אין שום ספק שהיום הם נזהרים בכל דיני תוה"ק, ואני דברתי על העבר והחלטתי להיתר גמור, אלא כפי שאני זוכר לא יצאה נ"מ [נפקא מינה] אז להלכה, כי החתן הבן ישראל מת ל"ע.

י״בזהו מה שיכלתי להיזכר, ועל כ"ג לחפש ולמצוא את תשובתי שבוודאי היא בידו.

י״גבברכת התורה ובברכת ציון וירושלים
ידידו בלונ"ח [בלב ונפש חפצה]
יצחק אייזיק הלוי הרצוג

י״דנ"ב כדאי שכ"ג ע"י עושי רצונו יפנה להבד"צ של פתח תקווה להמציא לו העתק של תשובתי, אשר בוודאי צריכה להיות שם. הנ"ל.

ט״וב.

ט״זב"ה, ירושלים כ"ה בסיון התשי"ז

י״זלכבוד הגאון הגדול מופה"ד
כקש"ת ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א
ראש הרבנים לישראל
ירושלים

י״חקבלתי את מכתב כ"ג מיום כ"ב בסיון ש"ז, והריני להודיע כי תשובתו בעניין היתר הנישואין עם "בני ישראל" מהודו, לא הגיעה אלי.

י״טכת זו של "בני ישראל" כידוע הן היתה לבדד שוכנת בהודו ושקועה בבערות מאות בשנים. אע"פ שידוע ומקובל שהם יהודים גמורים מזרע ישראל, לא קרבו אותם בני שאר הגלויות שבאו אח"כ והתיישבו בהודו ולא התחתנו עמהם. וכפי הנראה לאו דוקא מפני שינויי המנהגים ואורח החיים שלהם, אלא גם מחשש איסור מאחר שדורות רבים לא היה להם מי שיודע בתורת קידושין וגירושין, והם עצמם רובם ככולם לא ידעו, חוץ מרשמים שנשארו מקובלים ביניהם בע"פ. חששו בהם חשש ממזרות מפני חוסר ידיעתם, ולכן התרחקו מהם, ולא קרבום שאר היהודים שהתיישבו שם.

כ׳כת"ר כותב במכתבו הנ"ל שבתשובתו הסתמך על דברי "אבן ספיר" באחד מספריו שכתב שאין ביניהם תערובת משאר העמים, וגם נהוג אצלם מנהג בני הארץ שלא מוציא איש את אשתו, ובנפול ריב או קטטה ביניהם היתה האישה חוזרת לבית אביה, ויושבת אלמנות חיות עד יום מותה. וכן הזקוקה לחליצה היתה שבה לבית אביה ולא היתה עוד לאיש עד סוף ימיה.

כ״אלכאורה, אף אם יש לסמוך בזה על דברי "אבן ספיר" ונסיק מדבריו אלה שאין בהם חשש ממזרות מאשת איש, ונניח שגם חשש ממזרות מאיסורי עריות המפורשות בתורה אין ביניהם, שאינם חשודים על כך – אבל חשש ממזרות מאיסורי עריות שלא מפורשות בתורה ולמדום חז"ל מק"ו או מג"ש וכו' כמבואר בסנהדרין (דף ע"ה), קרוב לוודאי שיש לחוש בהם, כאשר חששו הפוסקים בקראים גם מחשש ממזרות מעריות שלא מפורשות בתורה. ושמועה שמענו שרב אחד מרבני בגדאד בדור הקודם אסר להתחתן עמהם, ואולי מחשש זה.

כ״באין כוונתי בדברי אלה לחלוק על היתרו, ומה גם שאין תשובת הדר"ג בידי ובוודאי עמד ע"ז וכיוצא בתשובתו ואחרי בירור מקיף בא למסקנתו, לעשות רצונו אבקש מבית דין דפ"ת לשלוח אלי העתק תשובתו. ורוב ברכות להדר"ג מאת ידידו נאמן אהבתו

כ״גיצחק נסים

כ״דג.

כ״הי' בתמוז תשי"ז

כ״ולכבוד ידי"נ הרב הגאון המפורסם וכו' וכו'
הרב הראשי הראשל"צ
כש"ת ר' יצחק נסים שליט"א

כ״זאחדשה"ט

כ״חעיינתי עכשיו ב"אבן ספיר" ואין עוד ספק אצלי שהפירוש בספרו הוא כמו שכ"ת אומר, היינו "וסדר עריות ושניות כמצוות התורה" מוסב על דלמעלה: "לא היה ולא יש להם גיטין וחליצה וכו' וסדר עריות ושניות כמצוות התורה", היינו שזה אין אצלם ולא היה וכו'.

כ״טוהנה מכל מקום אין אני מבטל את הוראתי אז, שהרי כתבתי בקונטרסי הנימוק של "כל דפריש מרובא פריש", וכמו שהעירותי מהנוב"י ז"ל בעניין הקראים, והוא הדין לבן ישראל או לבת ישראל שבא מהודו לכאן דאין לחוש למיעוטא של ממזרות שהתערבו ביניהם.

ל׳וחס לי על הבחור הבן ישראל טשארלס דניאל ע"ה שנפטר אז פתאום, שבכגון זה דומני שלא היו צריכים מן השמים (אם מותר לומר כך) לאבדו מן העולם ר"ל משום "לא יאונה לצדיק כל און", ואין זה דעתי שמשום כך אירע שהלך לעולמו, ודי בזה.

ל״אועתה הנה הגאון רשכבה"ג ר' יצחק אלחנן זצ"ל, בעין יצחק סי' ה' ס"ק ד', דן עפ"י רש"י בקידושין פ"א ד"ה ודר עם אמו ועם בתו, ומפרש דלא תקיף יצרא עלייהו, דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה בתפילתם דלא מגרי בקרובותייהו, כמבואר בסנהדרין ס"ד ויומא ס"ט וערכין ל"ב, עי"ש. והוא דאפילו לדעת הסוברים שיחוד אסור מן התורה התירו יחוד עם אחותו משום דאין חוששין לזנות של קרובים, ורק יש כאן משום דבר שבמנין, עיי"ש. וע"כ מה שאמרו בקידושין ע"ה-ע"ו שגזרו על הכותים משום ממזר מאחותו וממזר מאשת אח שנתערבו בהם, היינו שהיה ידוע שבוודאי נתערבו בהם. אבל לחוש מן הסתם לעריות אין לחוש מפני שאין היצר מגרה לקרובים.

ל״בומסתבר (אף שאין לי ראיה על זה), שכשהתפללו אנשי כנסת הגדולה לבטל בחלק גדול את היצר של העריות, התפללו גם על שניות, כי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וא"כ אפילו לגבי יהודים שאצלם לא משתמרים מתוך בערותם חוקי העריות והשניות, אין מן הסתם לחוש וזה לא שכיח שיתחתנו עם עריות ואף לא ע"י שניות.

ל״גאלא שיש לומר (אם כי רק מהסברא) שזה רק בקרובים מלידה בקירבה אישית, אבל לעניין אחות אישה או אשת אח שלא במקום מצוה. יש לחוש שמא נשא אדם אחות אשתו או אשת אח שלא במקום מצוה, רק מחמת החיתון וכדומה. (המה מועטים), [אלא על כרחך]⁴תוקן על פי תשובת הרב הרצוג, בני ישראל, עמ' לח. זה מיעוט קטן, ומן הסתם אין לחוש לנישואין כאלה, כל זמן שלא גזרו חכמים על החיתון.

ל״דומזה שלא היו יהודי בבל מתחתנים עם "בני ישראל", עדיין אין ראיה שאסרו חכמי הדור בפירוש, כי בסבת הגלות, הרבה דברים היו יכולים להיות. וזכורני שעד זמן ידוע היו הספרדים בבריטניה נמנעים מהתחתן עם האשכנזים, והיום נהפך הדבר, כי הספרדים שמחים אלי גיל כשהאשכנזים מתחתנים עמהם.

ל״הולראש לכל תמיהני על מה שהרב אבן ספיר מביא בשם רבני צפת ז"ל⁵דבריהם של רבני צפת נדפסו בספר “בני ישראל", עמ' יג-יז, ואינם בספר אבן ספיר.. שפנו אל אחינו אנשי בבל בהודו שחלילה לא ירחקו אלא יקרבו את "בני ישראל" ההודים. והלא אבן ספיר סותר את עצמו, כי "מכיוון שלא היו להם ואין להם גיטין וחליצה ולא סדר עריות ושניות", ודאי שצריך להרחיקם ולא לקרבם. ומוכח שמעצם הדין חשבו שאין לחוש. שאם מפני הגיטין, הוא אבן ספיר בעצמו מודיע שבמקרה של קטטה היה דרכם שהאישה תשוב לבית אביה ותשב שוממה אלמנות חיות עד יום מותה, ומפני יבמה לשוק אין חשש של ממזרות, ומפני העריות החשש [ל]מיעוט כל כך קטן מן הסתם כמו שביארנו. ואולם מכל מקום צריך הדבר עוד חישוב ובדיקה קפדנית.

ל״וועל כ"ת המצווה הזאת, ושלום למר ולתורתו, ה' ישפות שלום לו ולכל אשר לו הי"ו.

ל״זונא להתקשר עם הרב טולידאנו שליט"א, שכפי שאמר לנו יש לו ספרים בעניין "בני ישראל".

ל״חויעויין שם בעין יצחק, שהגאון ז"ל מסיק שבמקום שבטל הטעם, אזי במקום עיגון יש להקל בדבר שבמנין ע"ש, כמו"כ יש לחקור בענין הגיטין שם בהודו כמובן.

ל״טידידו מוקירו כערכו הגדול הכותב בחפזון

מ׳יצחק אייזיק הלוי הרצוג

מ״אד.

מ״בי"ב תמוז תשי"ז

מ״גלכבוד
ידי"נ הרב הגאון הגדול פאה"ד
כש"ת רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א
ראש הרבנים לישראל

מ״דאחדשה"ט

מ״הקבלתי את מכתבו מיום י' תמוז ש"ז.

מ״וכתב הדר"ג דבעניין זנות ונישואין עם קרובים דן הגאון בעל "עין יצחק" עפ"י רש"י בקידושין דף פ"א ד"ה ודר עם אמו ועם בתו, דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנה"ג וכו'. אין הספר עין יצחק מצוי אצלי. ולכאורה היה נראה די"ל כן מדברי "בית שמואל" בסי' ד' גבי פנויה שנתעברה וכו', דאם אין ממזר בעיר הולד כשר. ויש לתמוה דהלא יש לחוש לקרוב שאסור עליה באיסור ערוה דהולד ממנו ממזר, והיה לו להתנות ג"כ אם אין לה נמי קרוב כזה בעיר. משלא התנה כן, נראה דאין חוששין לקרובים, וי"ל דמטעם זה שכתב רש"י וכן כתב הר"ן דאהנו ביה אנשי כנה"ג ולא מתגרי בקרובים. אלא דרש"י והר"ן כתבו טעם זה דווקא לגבי אמו ובתו, ונראה דאנשי כנה"ג לא אהנו כי אם באם ובת, ויש לחוש לשאר קרובים. וכן נראה מרש"י והר"ן בקידושין דף ע"ג שחשבו את הקרובים למיעוט הפסולין אצלה. וכן נראה מתו' ר"י הזקן שם. ומכאן תמה בשו"ת "אחי וראש" (אה"ע סי' ט') על ה"בית שמואל" שנראה שלא חשש לקרובים, הרי דחיישינן לקרובים ומיעוט פסולין אצלה מחמתייהו. וכתב דכן מוכח נמי מתשובת מהרי"ו (סי' ע"ד) שהביא הב"ש שם, דכתב: "וכשבודקין אותה בודקין אותה אם נתעברה מאדם שאינו עליה באיסור ערוה", ונדחק ליישב דמ"ש ב"ש "אם אין ממזר בעיר" הכוונה נמי שאין לה קרובים בעיר שהולד מהם ממזר, וחדא מנייהו נקט. והסכים עמו בזה בעל "נדיב לב" בתשובתו שם וכמו"כ ראיתי כתב "בית מאיר" ע"ש.

מ״זוראיתי להרש"ש שם בקידושין כתב דהטעם שכתב רש"י על אמו ובתו, קאי נמי על אחותו, כי כן פירש רש"י בסנהדרין על בקרובותיה: "באמו ובאחותו". וכתב: "ולפי זה נראה לי דאחותו לאו דוקא, אלא הוא הדין שאר קרובות, ונקט אחותו לרבותא, דאף שהיא עמו ראשון בראשון כאב עם בתו וכבן עם אמו, אפילו הכי יחוד לפרקים הוא דשרי". וצ"ל דסמכינן על תקון אנשי כנה"ג לגבי אמו ובתו יותר מבאחותו משום דבלאו הכי לא תקיף יצריה עלייהו כל כך. אמנם מ"ש דנראה לו דאחותו לאו דווקא אלא הוא הדין שאר קרובות, אין נראה כלל. ונסתר מהאמור דחיישינן בשתוקי מהקרובים, וכ"ש שיש לחוש להו ביחוד דמן התורה. ונראה פשוט דרב אסי דוקא נקט אחותו. וכן משמע בהר"ן, דעל מה דאמרינן לעיל מזה "ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה", כתב שם: "לאו דוקא דהא שרי להתייחד עם בתו ואחותו כדאיתא לקמן", הרי נראה דשאר עריות באיסורן הן עומדין. וכן נראה מכל הפוסקים שפסקו כרב אסי דאחותו דוקא. ועיין חלקת מחוקק ובית שמואל סי' כ"ב סק"א ומשנה למלך פ"א מה' סוטה ה"ג, יוסף אומץ סי' כ"ו ומנחת חינוך מצוה קפ"ח. וכן מפורש יוצא מדברי פני יהושע דכתב נמי דטעמו של רש"י קאי ג"כ על אחותו, "דאל"כ אין טעם כלל להתיר יחוד באחותו טפי מבאחרות" עיי"ש. הרי דפשיטא לו דאחותו דוקא, ואנשי כנה"ג לא אהנו בכל הקרובים כי אם באם בבת ובאחות. ומדברי בעל אבן ספיר נראה דהמציאות היתה כזאת, שבהיותו שם עוד היו נושאין קרובי עריות. ומדכתב בלשון ודאי: "כי לא היה ולא יש להם עד היום גיטין וחליצה וסדר העריות והשניות", נראה שחקר ודרש או ראה וידע בכל זה.

מ״חואולם לא כן הוא, ודבריו אלה אינם מדויקים, ונסתרים ממה שכתב לפני זה בסמוך: "מאז באו הנה איזה יהודים סוחרים מעיר בגדאד ובצרה לסחור את הארץ התוודעו להם והתקרבו אליהם, וכשבאו אח"כ להשתקע הביאו להם ספרי תורה כתובים כדת ועשו להם בית הכנסת ולמדו אותם דת משה וישראל ככל התורה והמצווה. והם קיבלו עליהם לשמור ולעשות ככל אשר יורו להם היהודים האלה... ולא יסורו מכל אשר יורו להם ימין ושמאל". ואיך יתכנו דבריו הנ"ל. א"כ מה התורה והמצווה אשר לימדום ומה קבלו עליהם לשמור ולעשות, ואיך אפשר שיהודים אלה שכל כך התעניינו ללמדם תורה ומצוות, יראו אותם נושאין קרובי עריות איש אחותו ואיש אחות אמו ואחות אביו וכו' ולא יעמידו אותם על טעותם. ועוד סתירות יש בדבריו של בעל אבן ספיר בארבעה פרקיו על "בני ישראל" אלה. ונראה שבהיותו בשליחות בהודו רשם אגב אורחא כל מה ששמע, ולא בירר הדברים שהיו צריכים בירור, כי לא התכוון לעדות ולא העלה על דעתו שיבואו לסמוך על דבריו הלכה למעשה. ולכן לא נראה לי כלל לסמוך על דבריו, לא להקל ולא להחמיר.

מ״טגם בימים אלה הראו לי תשובותיהם של רבני צפת וטבריה על כת זו של "בני ישראל" שנתפרסמו בזמנו בבומבאי בעתון "דורש טוב לעמו" בחודש כסלו שנת תר"ל, ונדפסו בירחון "סיני" בשנת תש"י, ומדבריהם יוצא שבאותם הימים שהיה שם בהודו בעל אבן ספיר, היה שם הרה"ג ר' שמואל עבו ראש רבני צפת, וחקר ודרש על בני כת הנ"ל ולא הזכיר שמצא בהם חשש פיסול. וראה שהיה להם בשכונה אחת שני בתי כנסת וס"ת לרוב וחזן הכנסת מבני בבל, ולקחו אותו להראות לו את המקוה שעשו והיה כשר כדת וכדין. כעשר שנים אח"כ, שם נמצא ושם היה, בנו של הרב הנ"ל, הרב אברהם עבו, ונתבקש לשאול על אשר נתעוררו אז כמה מהקהל להרחיק את בני כת זו שלא לצרפם לעשרה ולא לקרותם לתורה, אע"פ שמקיימים כל מצוותיה, תורה שבכתב ושבע"פ, וכל מעשיהן כהלכת גוברין יאודאין. ועל זה ענו ואמרו רבני צפת אשכנזים וספרדים ורבני טבריה, שקבלו עדות עליהם מכמה רבנים שלוחי אדמת הקודש, שחלילה להרחיקם בזרוע ומצוה רבה לקרבם להראות להם פנים וחיבה יתירה, לקרותם לתורה ולצרפם לעשרה וכו' ואין נגרע דבר מישראל הכשרים. זה תורף דבריהם.

נ׳מכללות דבריהם נראה שלא חששו בהם חשש פיסול, דאם איתא לא היו כותבים לקרבם, דשמא יתערבו בישראל וישאו נשים וירבו ממזרים בישראל, וכמ"ש מרן הב"י בשם רב נטרונאי על כיוצא בהם. ועיין בית שמואל סי' ד' ס"ק ס"ז ועיין בית הילל, דאסור לקבלם, היינו להכניסם עמנו לבית הכנסת, דשמא יחשבו הרואים שכשרים הם ויבואו להתחתן עמהם. אלא דעכ"פ נשארו בני כת זו של "בני ישראל" מובדלים ומרוחקים כל הזמן עד השנים האחרונות, שפה בארץ התחתנו כמה מהם והותרה הרצועה גם שם במקום קביעותם.

נ״אבעניין הגיטין הנכתבים וניתנים בהודו: כפי הנשמע, זה שנים משמש החזן של "בני ישראל" כדיין יחידי לגיטין לכל קהילת בומבאי, ל"בני ישראל" וליהודים אחרים אשר שם, והוא ע"ה גמור וכותב הגיטין ע"פ נוסח גט שבידו. ואשמם בראשי הקהילה דשם, שלא מקבלים רב מוסמך בדיני גיטין וקידושין.

נ״בידידו דורש שלומו וטובתו מוקירו ומכבדו כערכו הרם,
יצחק נסים

נ״גהחלטת מועצת הרבנות הראשית בעניין "בני ישראל"⁶בני ישראל, עמ' ז.

נ״דלא התעורר ספק לגבי יהדותם של "בני ישראל", ומתקופה קדומה מוחזקים הם ומיוחסים לזרע ישראל. אולם בשל הינתקותם במשך תקופה ארוכה ממרכזי התורה, התעוררו חששות הלכתיים לגבי סדרי ודיני הנישואין והגירושין שנהגו בהם.

נ״הבפני המועצה היו תשובות של הרבנים הראשיים הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל⁷שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ט סימן לב. והרב יצחק הרצוג זצ"ל⁸שו"ת היכל יצחק, אה"ע, סימן יג-יד. על מקרים בודדים של חיתון בני עדה זו, והתירו נישואיהם במקרים אלה.

נ״ועל יסוד תשובות אלה והבירורים ההלכתיים היסודיים והמקיפים שנערכו עתה, קובעת המועצה שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של "בני ישראל", ולפיכך מותרים הנישואים עמם. על הרבנים רושמי הנישואים לקיים בירורים מתאימים בכל מקרה לפי הנחיות של הרבנות הראשית, ובעת שיתעוררו אצלם ספקות יביאו את הדבר בפני בית הדין האזורי הקרוב, כפי שנהוג ומקובל בכל מקרה של רישום נישואין.

נ״זהרב הראשי יצחק נסים יעביר החלטת מועצת הרבנות הראשית לרבנים רושמי הנישואין בארץ, בצירוף הסברים והנחיות.

נ״חהחלטת מועצת הרבנות הראשית, אין לה כל קשר עם שאלת חיתון עם קראים. הללו דינם שונה לחלוטין, ומפורש בשולחן ערוך אבן העזר סי' ד'.

נ״טהנחיות הרב נסים לרושמי הנישואין (בנ"י, עמ' ח)

ס׳על פי החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל ביום ח' במרחשון תשכ"ב, ניתנות בזה הנחיות אל הרבנים רושמי הנישואין:

ס״אהוגשה בקשה לרישום נישואין של אחד מעדת "בני ישראל" עם מי שאינו מבני עדה זאת, על הרב רושם הנישואין:

ס״בלחקור ולדרוש האם האם ואם האם של המבקש או המבקשת מעדת "בני ישראל", ולמעלה עד כמה שאפשר, הייתה יהודיה או ממשפחות שנתערבו בהם שאינם בני ברית או גרים.

ס״גלחקור ולדרוש אם הורי המבקש והורי הוריו, ולמעלה עד כמה שאפשר, נישאו לאחר גירושין, או שהיו בתוכם נישואי קרובים האסורים לפי הדין.

ס״דנתברר להרב רושם הנישואין שאין חשש מן החששות האמורים לעיל, ישיא את המבקשים.

ס״הנמצא חשש מן החששות הנ"ל, יפנם הרב רושם הנישואין לבית הדין באזור, בית הדין ידון בדבר ויכריע אם הנישואין מותרים מעיקרם, אם לאו; ואם הם מותרים, אם צריכים גרות או טבילה, אם לאו.

ס״ויצחק נסים

ס״זנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל

ס״חהאם חוששים לקרובים האסורים באיסור ערוה
(תגובה להערה על דברי הרב בס' "בני ישראל")

ס״טתשובה (השאלה חסרה)

ע׳ב"ה, ירושלים,
י"ד בתשרי התשכ"ז

ע״אלכבוד
הרב הנכבד ורב הפעלים
כש"ת ר' דוד הלר יצ"ו
לוגאנו.

ע״באחדשה"ט

ע״גקבלתי את מכתבו במועדו ומחמת טרדותי המרובות לא יכולתי לענות לו עם קבלתו וָאֵחַר עד עָתָּה וגם הנני נאלץ לכתוב בקיצור.

ע״דמה שהעיר על מ"ש במכתב בס' בני ישראל מדברי רבינו ירוחם ז"ל, יפה העיר. אחרי ששלחתי מכתבי הנ"ל להגרי"א הרצוג ז"ל נזדמן לי לראות מ"ש הגאון חקרי לב באה"ע סי' יז ולא הסתייע בידי לשוב לעיין בזה, ולפני זמן מה נדפס אוצר הפוסקים ח"ט ושם בסי' כ"ב האריכו בזה והביאו דברי רבינו ירוחם⁹רבינו ירוחם נתיב כג ח"א בדין יחוד לפרקים עם עריות הקרובות, כנדפס באוצר הפוסקים הנ"ל דף מד ע"ג ס"ק ד אות ה..

ע״הוהנני חותם בהוקרה ובברכת מועדים לשמחה,

ע״ויצחק נסים