לנבוכי התקופה א׳:א׳LeNevukhei HaTekufah 1:1
א׳א־ל אחד – לא פחות ולא יותר מזה!
1
ב׳תשובה מחוכמת השיב חכם אחד מעמנו, כשנשאל – מדוע הוא נאמן לעיקרי היהדות:
2
ג׳הטעם פשוט, השיב, ״אי־אפשר לי להאמין – לא יותר מבא־ל אחד, ולא פחות מבא־ל אחד״.
3
ד׳כי אם א־לוהי הגויים הוא יותר מא־ל אחד, הנה א־לוהי הפילוסופים הוא פחות מא־ל אחד.
4
ה׳את האלוהים של הפילוסופים השכיל לצייר ר׳ יהודה הלוי בדברים קצרים, בתשובת הפילוסוף למלך הכוזרים (כוזרי, א, א):
5
ו׳אין אצל הבורא – לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות... וכן הוא נעלה אצל הפילוסופים מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים ואין בידיעת הבורא שינוי; והוא אינו יודע אותך, כל שכן שידע כוונתך ומעשיך, וכל שכן שישמע תפילתך ויראה תנועותיך. ואם יאמרו הפילוסופים שהוא בראך – הם אומרים זה על דרך העברה, מפני שהוא עילת העילות בבריאת כל נברא, לא מפני שהוא בכוונה מאתו, ולא ברא מעולם אדם, כי העולם קדמון.
6
ז׳אלוהים שאיננו יכול לברוא אפילו יתוש אחד ואיננו יודע ומכיר כלל את הברואים; אלוהים שאין לו – לא רצון ולא שאיפה, לא אהבה ולא שנאה – אלוהים כזה הוא פחות בהרבה מאחד, הוא איננו אלוהים חיים כלל!
7
ח׳ואם אלילי האלילות: ״עֵינַיִם לָהֶם – וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם – וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם – וְלֹא יְרִיחוּן...״ (תהלים קטו, ה-ו), הנה, אין לאלוהי הפילוסופים לא עיניים ולא אוזניים, לא ידיים ולא רגליים, וגם אף אין לו! ברם, היא הנותנת! כי הוא אינו רואה ואינו שומע, אינו הולך ואינו עושה, ואף אינו מריח... והיהדות רוצה דווקא בא־לוהים חיים, אם כי ״אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל״ (מתוך י״ג עיקרים, הנאמרים בסיום התפילה).
8
ט׳הרמב״ם מאריך להראות, כי את הא־לוהים אפשר לדעת רק מתוך שלילה, היינו (מורה נבוכים א, נט):
9
י׳שהבורא יתעלה לא ישיגוהו הדיעות, ולא ישיג מה הוא – אלא הוּא, ושהשגתו הוא הלאות מתכלית השגתו. וכל הפילוסופים אומרים נצחנו בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העיניים החלושים להשיגו.
10
י״אוכל מי שאומר שיודע את הא־לוהים מתוך חיוב, יש בזה ״חרוף וגדוף בשגגה מן ההמון״ (שם), כי יש בזה ״מן השיתוף והחסרון״ (שם), ובקיצור – ״תכלית הידיעה שלא נדע״.
11
י״באמנם, כל זה נאמר על היסוד של ״דע את א־לוהי אביך״, אבל היהדות – לא על ידיעה לבד היא חיה, אלא, בעיקר, על הכרה. לא נאמר: ״אברהם ידע את בוראו״ – אלא: ״אברהם הכיר את בוראו״ (נדרים לב, א). ואם אי־אפשר לדעת את הבורא אלא מתוך שלילה, ממה שאין בו: ״אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף...״, הנה ההכרה באה דווקא מתוך חיוב, מתוך הרגשה פנימית, בכל רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים. ואם על ידיעת ד׳ אומר החסיד רבנו בחיי הדיין, בספרו ״חובות הלבבות״ (שער הייחוד, ב): ״לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחילת ההתחלות, המצוי הראשון, אלא נביא הדור מטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החוכמה, אבל זולתם – עובדים זולתו״. ברם, כל זה, כאמור, רק בנוגע להידיעה שבדבר, ידיעת ד׳; אבל בנוגע להכרה, הכרת ד׳ – כאן לא נתנו תחומין, והשערים, שערי ההכרה, פתוחים לכל דורש ומבקש, לכל מי שרוצה להכיר, ״מן ראש הנביאים עד השפחה שעל הים, שכולם היו יכולים להראות באצבע ולהכריז בקול שירה: זה א־לי ואנוהו״.
12
י״גמתוך ידיעה אפשר לדעת את ד׳, לכל היותר, בבחינת ״עילת העילות וסיבת הסיבות״. ברם, מתוך הכרה אפשר להכיר בו בבחינת – ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם״ (נחמיה ט, ו). ומה רחוקה היא הכרה זו מהידיעה הראשונה!
13
י״ד״תכלית הידיעה שלא נדע״. וכלום רק על ידיעת ד׳ נאמרו הדברים?! הלוא גם על כל ידיעות האדם אפשר להגיד כך! והפילוסופים האחרונים הירבו להוכיח, כי ״הכל מוטל בספק – פרט לספק גופא״. לא רק את ד׳ אי־אפשר לדעת מתוך חיוב, אך בכלל אי־אפשר לדעת את ״הדבר, וכל דבר בכלל, כשהוא לעצמו״. ולא רק שכל מלכי מזרח ומערב אי־אפשר להם לברוא אפילו יתוש אחד (על פי בראשית רבה לט, יד) – אך גם כל חכמי מזרח ומערב אינם יודעים את סוד החיים של יתוש קטן זה, כמו שאי־אפשר בכלל לדעת את סוד החיים!
14
ט״ובקיצור – לא רק את בורא העולם אי־אפשר לדעת, אך גם את השולחן, העומד על ארבע רגליו בחדרך – אי אתה יכול לדעתו כשהוא לעצמו, אלא תוך ידיעה יחסית בלבד, מתוך יחסו לחדר, תפיסת מקום וכו׳ וכו׳. אבל, אם ידיעה אין כאן – הכרה יש כאן. ומתוך הכרה זו הכיר אברהם את בוראו; ומתוך הכרה זו מכירים בני אברהם, יצחק ויעקב את בוראם.
15
ט״זבאמת, לא פחות ולא יותר מא־ל אחד – זוהי היהדות כולה, שבאה לכך מתוך ידיעה והכרה ביחד; מתוך ידיעה שלא יותר מא־ל אחד בנמצא, ומתוך הכרה – שלא פחות מא־ל אחד בנמצא.
16