לנבוכי התקופה ג׳:ה׳LeNevukhei HaTekufah 3:5
א׳מידה כנגד מידה
1
ב׳אנו מכתירים את השם בי״ג מדות, ומכל המידות קובעים אנו שתים עיקריות: מידת הדין ומידת הרחמים. אך באמת, היהדות מכירה באחדות, וגם בשתי המידות הללו אנו רואים רק מידה אחת: מידה כנגד מידה. כל ההיסטוריה של האנושות כולה סובבת והולכת על ציר אחד, על הציר של מידה כנגד מידה.
2
ג׳זה כלל גדול גם בנוגע לכל יחיד ויחיד, כי ״במידה שאדם מודד – מודדים לו״ (סוטה ח, ב), ו״בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו״ (מכות י, ב), ו״הבא ליטהר – מסייעים אותו והבא לטמא פותחין לו״ (על פי יומא לח, ב), ״ומעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך״ (משנה עדיות ה, ז), ״ועל דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון״ (אבות ב, ו) וכו׳ וכו׳, אבל בנוגע ליחיד זהו בכלל הלכה, והרבה פעמים רואים אנו ״הלכה ואין מורין כן״ (שבת יב, ב). ועל הסתירה שבין הלכה למעשה כבר עמדו הנביאים בשאלה ותמיהה רבתי: מפני מה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו (ברכות ז, א). ובמשך דברינו נמצא יישוב מספיק גם לשאלה זו.
3
ד׳יפה אמר חכם אחד מחכמי אומות העולם: חיפשתי את א־לוהים בכל ארבע רוחות העולם, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום; חפשתיו בכל העולמות העליונים והתחתונים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, בין דרי מעלה ובין דרי מטה; חפשתי את הא־לוהים בכל חדרי חדרים, בכל חורין וסדקין – ולא מצאתיו, עד שפתחתי את ספר ההיסטוריה מדור־דור ושם מצאתיו. הוא יושב על כסא רם ונישא בתור שופט כל הארץ ובידו מאזני משפט, לשפוט את כל דור־ודור, אם לשבט ואם לחסד. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו והוא מעניש את החיים גם על פי החטאים של המתים ומחשב תמיד במידה כנגד מידה, ושום חטא שבעולם לא נשאר לפניו בלי עונש, אם כי הרבה פעמים דור אחד היה חוטא ודור שני נענש, ומידת דור אחד כנגד מידת דור שקדם לו או שקדמו לפניו.
4
ה׳החכם הזה רק חזר על דברי התורה האומרת לנו: וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים״ (שמות לד, ז). ובאמת, גם על זה התפלאו הנביאים ושאלו: ״אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר – וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה?״ (ירמיהו לא, כח), אבל סוף־סוף רואים אנו בחושינו ממש, כי הכלל של ״מידה כנגד מידה״ הוא כלל טבעי כמו כל חוקי הטבע, שאינם מתחשבים עם שום דבר, ולכשהאבות נגועים במחלות כרוניות סובלים ממילא מזה גם הבנים והנכדים, מתוך ירושה טבעית, אף על פי שאין על כן נימוק מוסרי, ככה גם כן סובלים הבנים והנכדים מן החטאים של אבותיהם וזקניהם – מידה כנגד מידה.
5
ו׳ועל כל פנים, חוקי המוסר המה חוקים טבעיים כמו כל חוקי הטבע.
6
ז׳עלינו להוסיף על דברי החכם הנ״ל רק את זאת – כי כמו שמוצאים אנו בהיסטוריה של כל האומות עונשים על חטאים בנוגע לשבע המצוות שנזהרו בהן בני נח, ככה מוצאים אנו בהיסטוריה הישראלית עונשים על חטאים, אפילו של הדורות הקודמים, בנוגע לכל התורה כולה; ובייחוד על הפרת הברית שכרת ד׳ עם עמו ישראל, ברית עולם שגם היא נעשתה מעין חוק טבעי שאי־אפשר לשנותו אפילו כקוצה של יו״ד. וזוהי הברית שכרת ד׳ עם אברהם אבינו בברית בין הבתרים, ונתחזקה בהר סיני בדברים הקצרים: ״וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים״ (שמות יט, ה).
7
ח׳כל הנביאים, נביאי אמת וצדק, נתנו פירוש לספר ״דברי הימים״, שגם הוא נכנס לתוך כתבי הקודש, והפירוש הוא על יסוד של מידה כנגד מידה, על יסוד של החטא והעונש, אם אפילו נתחלפו בינתיים הדורות, בין החטא והעונש. ואומנם נחתמו כתבי הקודש ו״אין עוד נביא בתוכנו״, אבל ספרי דברי ימינו עדיין נמשכים אצלנו, אף כי אין הדרת קודש חופפת עליהם. וגם בספרי דברי הימים הללו אפשר לראות את ה״מידה כנגד מידה״ בנוגע להפרת הברית, למרות שאין המחברים מדגישים את זה כלל וכלל, ולהיפך: הם עושים את כל המאמצים לחפות על האמת הזאת.
8
ט׳כאמור, רואים אנו את השכר ועונש בהיסטוריה – אבל אין אנו רואים את השכר והעונש בהווה, ולהיפך: רואים אנו, כאמור, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אך זה כבר נכנס בכלל קל וחומר: אם זה למעלה מכל ספק שבמידות ד׳ יש מידה של ״פוקד עוון אבות על בנים״ – והבנים נענשים בעוון אבותיהם – על אחת כמה וכמה שהאבות בעצמם מקבלים את עונשם בעד חטאיהם הם. ואם אין אנו רואים זאת בעינינו אנו, הרי זה מפני שיש עוד מידה במידות ד׳, המידה של ״נושא עוון ופשע״, שמן החטא ועד העונש נמשך זמן רב; או יותר נכון, מפני שמושג הזמן אצל ד׳ הוא לגמרי אחר: ״כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר״ (תהלים צ, ד), ועד שיבוא זמן העונש – אנחנו איננו בחיים ונמצאים בעולם אחר, ב״עולם שכולו ארוך״.
9
י׳ואם בהיסטוריה אנו רואים את השכר והעונש ובעולם המציאות אין אנו רואים אותם, זהו מפני שבהיסטוריה עוברים הדורות כ״בני מרון״. אנו מעלעלים דף אחד בדברי הימים וכבר רואים אנו דורות אחרים ותקופות אחרות. ולפיכך אפשר לראות בפרק אחד את החטא ובפרק שני את העונש. ושם רואים אנו אמיתת מאמרם ז״ל: ״אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה״ (על פי סוטה ט, א). ולא כן בעולם המציאות, שימינו כ״צל עובר״ והם קצרים עד כדי כך, שכש״נושא עוון ופשע״ גוזר על העונש, אין אנחנו בחיים ואנו מקבלים אותו בעולם אחר, ב״עולם שכולו ארוך״.
10
י״אבתורה גופא, בפרשיות של שמע, רואים אנו הבדל בין פרשה ראשונה, המדברת ליחיד: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ד׳ אֱ־לֹהֶיךָ...״ (דברים ו, ה) שאין שם מתן שכר בצדה, ובין פרשה שניה, המדברת לכלל: ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם...״ (שם יא, יג), שם קוראים אנו על שכר ועונש באופן חומרי ממש, השכר הוא: ״וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ... וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ...״ (שם שם יד-טו), והעונש אף הוא פשוט: ״וְחָרָה אַף ד׳ בָּכֶם... וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה...״ (שם שם, יז). וכל זה למה? מפני שליחיד אי־אפשר להבטיח שכר חומרי כפשוטו ממש, כי אי־אפשר להכחיש את המציאות שיש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו; ובכלל ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ (קידושין לט, ב). אבל כל זה, כאמור, רק בנוגע ליחיד, ולא כן בנוגע לכלל כולו, שם רואים אנו את ה״מידה כנגד מידה״ עין בעין ממש, אם כי, כאמור, יש מרחק זמן בין מידת החטא ובין מידת העונש.
11
י״בבקיצור – את ההיסטוריה של כל הגויים אפשר לכלול בפזמון של ״חד גדיא״. כי מה רואים אנו בהיסטוריה שלהם, רק ״ואתא שונרא ואכלא לגדיא; ואתא כלבא ונשך לשונרא; ואתא חוטרא והכה לכלבא...״. ופרקי ההיסטוריה, הנה פרק אחד עוסק בחטא של השונרא שנושך לגדיא, ופרק שני – בעונש שלו, שכלבא נושך אותו בכל שיניו וכו׳. וההיסטוריה של האומה הישראלית סובבת על הפרשה של ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ״ ו״הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם...״ (שם שם, טז).
12
י״גויפה המשיל חכם אחד מחכמי אומות העולם את הנהגת השי״ת עם בני אדם, לתמונה הנפלאה של הצייר ואן די־ליזן הנמצאת בבריסל, תמונה שמכל צד שאתה מביט עליה מרגיש אתה את עיני הצייר הפונות אליך: אם תלך מימין לשמאל הוא מביט עליך מימין לשמאל, ואם תלך משמאל לימין – שוב הוא מביט עליך משמאל לימין; אם אתה מביט על התמונה בעיני זעם גם הוא מביט עליך באופן כזה, ולהיפך, אם אתה מביט עליה בעיני אוהב גם הוא מביט עליך בעיני אוהב.
13
י״דוכדי לסבר את האוזן אפשר לומר שבבחינה זו, כביכול, הוא היחס בין א־לוהים לאדם: אם אתה מביט עליו בעיניים מלאות געגועים כבן המתרפק על אביו, הנה בטוח אתה כי גם הוא מביט עליך בעיני אב – ״כרחם אב על בנים״; ואם אתה מביט עליו בעיני יראה ופחד, גם הוא מתיחס אליך באופן כזה – ״אם כבנים – אם כעבדים״; אם אתה אוהב אותו, גם הוא אוהב אותך; אם אתה מתקרב אליו גם הוא מתקרב אליך וכו׳ וכו׳.
14
ט״ווזוהי מליצת הבעש״ט זצ״ל הידועה: ״דע מה למעלה״ – אם רוצה אתה לדעת מה למעלה בשמים, תוכל לדעת זאת – ״ממך״, ממה שבלבבך.
15
ט״זואם תרצו, אולי זה נכלל גם בשם ״אהיה אשר אהיה״, שזהו כמו ״אהיה אשר תהיה״, וכמו שנאמר (שמות כ, כא): ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי״, ש״אזכיר״ נאמר במקום ״תזכיר״.
16
י״זא־לוהי ישראל הוא ״אהיה אשר אהיה״, וכפי שהשם בעצמו מוסיף על זה: ״זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר״ (שמות ג, טו). כי אומנם אי־אפשר לראות את ה״אהיה אשר אהיה״, המידה כנגד מידה, תיכף לאלתר. אבל אפשר לראות את זאת כשאנו מביטים על זה מ״דור־דור״ ואם א־לוהי ישראל נקרא בשם ״אהיה אשר אהיה״, זהו מפני שנביאי ישראל ראו בא־לוהים ראשית כל את א־לוהי המוסר. ובמקום שהיוונים באו להכרת א־לוהים מתוך חוקי הטבע הקבועים – כך באו נביאי ישראל להכרת הבורא מתוך חוקי המוסר, שגם המה קבועים ועומדים ואינם משתנים אף כקוצה של יו״ד, כמו חוקי הטבע שאינם משתנים.
17
י״חוכל התנ״ך שלנו, המקיף את כל הדורות מאדם הראשון עד בית שני, הוא רק ביאור ופירוש מספיק לכל המאורעות שקרו והתרחשו בכל התקופות האלו. והביאור הוא תמיד על פי הכלל של מידה כנגד מידה, על יסוד של ״אהיה אשר אהיה״.
18