לקט יושר, חלק ב (יורה דעה)Leket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah)

א׳[כתב מהר' אברהם מענדל יצ"ו], תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר אברהם י"ץ. לקמן¹ צד כ"ו [כ"ד] ועי' פסקים וכתבים סי' ל"ה. בהלכות שבועות אכתוב הכת' כולו בע"ה י"ז. במרדכי פ' אלו טריפות² סי' תרמ"ד. כתב דנהגי' מין במינו לא בטיל כפרש"י³ חולין ק"ט ע"א ד"ה ותו לא מידי. ואנן לא נהגי' הכי אלא כדכתב בסמ"ג⁴ לאוין קמ"ח. דנהגו כר"ת⁵ חולין צ"ז ע"א ד"ה אמר.

ב׳וז"ל תשוב' שאירי מהרי"ל¹ סי' ר"א על שאילת מהר"ר איסרלן. ואשר כתב' אי איכא למיזל בתר רוב דעות, מילת' דא לית ליה פתר, דאי' להודיע כלל על זה. דזימנין אזלינן בתר רוב דעות וזימנין אזלינן בתר סוגיא דעלמא. וזמנין בתר בתרא וזמנין בתר חזקת מריה² וזימנין לחומרא, כ"ה בנדפס. וזימנין דוקא לקולא וזימנין בתר מנהגא. וכל כה"ג צריכ' רבה³ ובנדפס רב, וחדא הוא כמו שפירש"י בב"מ ק"א ע"א ד"ה צריכא. וקבלה, אכן ברוב מקומות נוהגין כשיטת התוס' וראבי"ה ומהר"ם. ושלום הקטן הלוי.

ג׳[כתב מהר"ר בנימין מראגשפורק שאילת ד']¹ פסקים וכתבים סי' ק"ג, ועי' ביש"ש חולין פ' גיד הנשה סי' ל"ז ובדברי חמודות פ' כל הבשר ס"ק קי"ב. מחבת של חלב תחת קדירה של בשר שכת' הרא"ש² בתשובה כלל כ' דין כ"ה. הזיעה עולה ואוסר, כמה שעור הרחקה. וכן מה שכת' המרדכי פ' גיד הנשה שאסור לשפוך שומן כשר לנר הדולק ויש בו שומן טריפה אי איירי דוקא ע"י נצוק ומשום חבור או בכל עניין וכמה שעור הרחקה?

ד׳ההיא דכת' הרא"ש במחבת של חלב נראה השעור שאם אין היד סולדת בקדירה של בשר מחמת חום הזיעה אפי' אם היתה הזיעה עולה שעה אחת או שתים אין איסור בדבר אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה³ עי' כנה"ג סי' צ"ב בהג' ב"י ס"ק ע"ד שפי' דבריו. ותדע שכן מנהג פשוט שתולין בשר ליבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר אע"פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב אל הבשר הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אות' זיעה אינה אוסרת הבשר⁴ עכ"פ יש ליזהר שירחצו הבשר היטב ואם נתבשל בלא הדחה עי' בפמ"ג או"ח בהנהגת הנשאל עם השואל סדר שני אות ל"ו שחוכך לאסור מחמת שא"א לשער בששים. הא ודאי נראה שאם היד סולדת היית' הזיעה אוסרת⁵ הא ודאי נראה שאם היד סולדת היתה הזיעה אוסרת; כ"ז חסר בנדפס. כמו שראיתי בהג' ביש איסור והיתר שהזיעה אוסרת, ומייתי ראייה ממסכת מכשירים⁶ סוף פ"ה. ותשובה זו מהרא"ש איננה באשי' ולא ביו"ד⁷ ולפנינו איתא בטור סוף סי' צ"ב. וההיא דמרדכי דכתבת דאסור לשפוך לנר של חלב, במרדכי שלנו ליתא. ומצאנו בתשובת הגאון מוהרר"י מולין ז"ל⁸ עי' מש"כ בסי' רי"ח ובסי' ע"ב. שהשיב למהרא"י עזר⁹ למה"ר אליעזר. בן מוה"ר ר' נתן ז"ל, שביש מרדכי נמצא פסק זה בפ' כל הבשר¹⁰0 סי' תשט"ו הביאו ביש"ש פ' גיד הנשה סי' ל"ז ובד"מ סי' ק"ה סק"ה. וכת' הגאון הנ"ל באות' תשובה, דנראה לו דאין שייך נצוק בשאר איסורים אלא לגבי יין נסך והאריך בראיות וטעמים. גם נראה לומר דלא שייך ניצוק אלא גבי יין נסך ולענין טומאה וטהרה, משום דהנ"מ תולין בנגיע' ולא בנתינת טעם. יין נסך אסור במגע, טומאה (בטמא) ג"כ [במגע], טהרה אשכחן נמי ע"י מגע כגון בהשקה וע"י ערוב מקואות בקליפת השום אבל שאר איסורים דלא תלו אלא בנתינת טעם אינו נצוק אוסר בהן. וגדולה מזו אמרי' גבי כלי מתכות¹¹1 ר' פרץ בהגה לתשב"ץ סי' שמ"ט סק"י ועי' בטור סי' צ"ד. דחם מקצתו חם כולו, ואעפ"כ פסקו רבוותא¹²2 שערי דורא סי' פ"ה ובהגהת מהרא"י שם סק"א. דלא אמרי' מוליך (בליעותו) בליעתו בכולו. וקבלתי ממורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל דהכי נהג'. והשתא ק"ו אפי' מתכות דחבור גמור הוא יותר מן הקילוח דמשקין אפ"ה אינו מוליך בליעה מצד זה לצד זה וכ"ש הא. ופסק המרדכי דלעיל אינו לפני שהייתי יכול לדקדק בו מה טעמו אבל הטעם אינו משום נצוק כלל. כך כתב הגאון בתשובותיו ג"כ.

ה׳[כתב מה"ר יודא מורקלן זצ"ל], תכתב לשנה טובה אתה וכל דילך שא' עמית' הרב ר' יודא יצ"ו¹ פסקים וכתבים סי' צ"ז ועי' ביש"ש פ' כל הבשר סי' ס"ד ובטו"ז סי' צ"ה סק"ח. תמיהני אשר תטרחני בשאילותי' לעת הטרדות. אמנם בקצרה אשיבך על דבר הירקות מבושלות [המבושלות] בקדירה חולבת בת יומא, והגיסו בה בכף של בשר בת יומא, ושתיהם מקונחות יפה, מספקא לך אי אסירנ' לך כדברי השערים, אי שרינ' כדברי האשי'. דע שאני מורה ובא לאיסור להחמיר כשערים וכן כת' בספ' התרומה² ה' או"ה סי' מ"ט. וכן כתבו התוס' פ' כל הבשר והחמירו אדרבא יותר מבשערי' ואין צורך (לי) [להאריך] בזה.

ו׳[כתב מה"ר אליעזר קלוזנר זצ"ל הי"ד], מה שמצאת בהג' בסי' אשי' דיורה העומדת באויר והיא של בשר אין להעמיד אצל האש קדירה חולבת, בשלי לא כת' הכי, אלא כך אין להעמיד על האש תחת היורה וכה"ג ודאי איכא למיחש לזיעה העולה אבל מן הצד לא. ואפשר אפי' אי מקצת הקדירה תחת היורה לא חיישי' הואיל ואפשר לזיע' להתפשט לצד אחר דלא נוח לעלות ליורה כדאיתא שם בהג'.

ז׳העתקתי ממה"ר יודא אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון ז"ל¹ תה"ד סי' קפ"ג. אם תחבו הכף ב"פ בקדירה בשוגג אין צריך ס' רק פ"א ומעולם לא שאל מהר"א אחר זה [כתב בספרו [איתא] בסמ"ק בהג' דצריך ב"פ ס'].

ח׳[כתב מוה"ר יודא מורקלן ז"ל], עוד הודיעני אדוני האיך נוהגים על כף של בשר בן יומו ותחבו בקדירה של חולבת בת יומא ויש ס' ולא [נודע] בנתיים ותחבו עוד פעם שנית. אי מצריכינן ב' פעמים ס' דכן כת' ביו"ד¹ סי' צ"ד ועי' בפרישה שם סק"ג. וכן נמצא ביש סמ"ק² סי' רי"ג הובא בב"י שם. שכתב בהן הכי בעניין. תו³ בעניותי. לא יכולתי להבין הטעם למה מצריכינן ב"פ ס' אפי' לא נודע בנתיים. דלא דמי לחתיכה של איסור שנפלה לתוך ס' חתיכות של היתר ואח"כ נפלה עוד חתיכה של איסור דכת' אז"ק פ' בתרא דע"ז⁴ סי' רע"ח. ואשי' פ' ג"ה⁵ סי' ל"ז ועי' במרדכי ב"ק פ' הגוזל סי' ק"ך ובשלטי הגבורים ע"ז דף ע"ג ע"א. ואם לא נודע בנתיים הכל אסור. דשאני התם דסוף סוף ליכא השתא ס' נגד השתי חתיכות של איסור וקודם שנפלה השנייה לא נתבטלה הראשונה כיון דלא נודע שנפלה ולא אמרי' דליבטל בלא ידיעת חכם, אבל בכף אותו הכף עצמו נתחב ב' פעמים והרי ס' לפנינו לבטל טעם הבלוע בכף וא"כ אמאי מצריכינן ב"פ ס'. וקצת יש לדקדק מדלא הביאו הא"ז⁶ האז"ק. ואשירי ההיא דכף דהוה חידוש טפי מההיא דב' חתיכות כדפ"ל ש"מ דאסרי דוקא ההיא דב' חתיכות ולא בכף. וכן⁷ מוהרמ"ק. מוה"רקוק ז"ל⁸ אולי צ"ל מהרא"ק מהר' אברהם קלויזנער. ומורי זקני הג' זצק"ל⁹ הוא הקדוש ר' אהרן, דודו ורבו של בעל תה"ד. לא הביאו בהגהות שלהם אלא ההיא דחתיכות וההיא דכף לא הביאו כלל.

ט׳[תשובה] ואשר שאלת על כף של בשר בן יומו שנתחב ב' פעמים בקדירה ולא נודע בנתיים אי צריכינן ב' פעמים ס' או לא ובעיניך בקל להתיר. אל יקל בעיניך להתיר כי כתב' תשובה ארוכה מזה¹ תה"ד סי' קפ"ג. והארכתי בדקדוקים יפה על זה. גם ראיתי תשובת הגאון מהרי"ל ז"ל² תוך סי' קפ"א, ובד"ו סי' ק"ן. שדקדק מן התוס' פרק כל הבשר³ חולין ק"ח ע"ב ד"ה אמאי. דקדוקים (יפיהם) יפים לאסור, מטעם דאיכא למימר בתחיבה ראשונה של הכף בלע הכף מן החלב ונאסר מה שבתוכו בשר בחלב וכשתוחבו פעם שנייה צריך עוד ס' כנגד אותו איסור חדש שנפלט ממנו לקדירה, ומתוך חולשי קצרתי בזה כי היה צריך אריכות לבאר יפה לכן תדקדק בעצמך. אמנם נשארתי במסקנא להתיר מתוך סברות וטעמים נכונים.

י׳הג' באשי' בפ' גיד הנשה¹ סוף סי' כ"ד ועי' במרדכי שם סי' תרע"ד ובהגהת שע"ד סוף סי' ל"ח [דף כ"א ע"ד] ובאגור סי' אלף קע"ו ובשו"ת מהרי"ל סי' פ"ט. וז"ל אבל ראבי"ה פסק אם נמלח חלב ובשר יחד וידוע מקום שנגע בו צריך קליפה כו', וא' הגאון זצ"ל כן נוהגין ברינוס. מיהו רבי' יצחק הלבן וכל רבותיו פסקו דמליחה נמי בסמך כו' כן נוהגין באושטריך ע"ש.

י״אמלקוטי מה"ר יודא אוברניק ז"ל. הגאון זצ"ל משער בשאר ימות השנה במליחה בששים ומצרף יחד כל הנמלח עמו ובפסח אם נמצאת חטה במליחה אוסר ג"כ כל הנמלח עמו.

י״בצנון שנחתך בסכין של גוי בעשב מותר אבל אם נחתך במקום שיש לעשב שרש אחד סמוך לראש אסור ועיין בסי' אשיר' במסכת חולין¹ פ' כל הבשר סי' ל"א ועי' בד"מ סי' צ"ו סק"ד.

י״גבצלים שנחתכ' בסכין של גוי למעלה בעשב מותרין שאין העשב חריף. כמהין שקו' פיפרלינג שנחתך בסכין של גוי אסורים מפני שהוא מר.

י״ד[כתב מוה"ר לייזר¹ ליזר. קלוזנר ז"ל הי"ד] צנון שחתכו בסכין של גוים באשי' פ' אין מעמידין כתב דמהר"ם היה מורה כספר התרומה² לאסור. ואעפ"כ לא הי' מוחה ביד הנוהגים היתר, וכן ראוי לנהוג ואפי' לאסור כלו דאשי' לטעמי' אפשר משום דסבר מליחה נמי כדי קליפה ולא נהגי' הכי. אמנם על דברי השר ז"ל איני חולק [השר פי' מהר' שלום, דרשות, איני חולק].

ט״ועל קלח של צנון שנחתך בסכין של גוים לפי מאי דנהיגי' כספר התרומה מהו, מי אמרי' דמהר"ח לא התיר אלא עליו אבל קלח אינו בכלל עליו¹ עלין. מדאיצטריך למיתני גבי מרור יוצאים בקלח שלהן² פסחים ל"ט ע"א. ש"מ דקלחים אינם בכלל עלין. או דילמא דוק לאידך גיסא מדנקט צנון ש"מ דוקא השורש ולא הקלח ואת"ל הקלח מותר, ראשו של הצנון ששם מתחיל השרש וירק הוא מבחוץ וכן רובו מבפנים ואינו לבן מבפנים כמו גופו של צנון מהו? אי חשוב כמו גופו של צנון או לא?

ט״זהאמת דעתי היה נוטה בפשיטות לאסור זה אלא בהיות בנך פה שא' עמי' מהר"ק יצ"ו רצה להתיר, אף זה אמרתי לשאול לכבוד מורי אלו שאילות נא אדו' השיבני עי"מ עליהם ואל יהא לאדוני למשא ובכ' יגדל נא כח אדנ' כנ' תת"ת עבד מכוד'¹ אולי צ"ל: מדוכא, ועי' בשו"ת מהר"ח או"ז תוך סי' י"ד. שאי' יודא.

י״ז[כתב מהר' יודא מורקלין ז"ל]. ועל קלח של צנון שנחתך בסכין של גוים שכת' הר"ח וז"ל בחתיכת ירק מן הצנון אין הצנון נאסר. לשון ירק כולל עליו וקלחיו כדמוכח במתני' פ' כ"ש אלו ירקות כו' עד יוצאין בעלין ובקלחין¹ אין זה לשון המשנה אלא מדיוקא מוכח הכי שם בגמ' ע"ב והא מדקתני סיפא בקלח שלהן מכלל דרישא עלין, א"כ חזינן דלשון ירק כולל שניהם. ותו למה נחמיר כ"כ אפי' גובהה שעל ראש צנון דמהר"ם חולק על ספר התרומה וכת' דלא אמרי' חורפא משוי לשבח אלא בחילתית שהוא חריף ביותר והוא בלזור ולא שום דבר אחר כדאיתא פ' אין עומדין² צ"ל אין מעמידין. בע"ז באשי'³ סי' ל"ח. ע"ש נאום הקטן והצעיר שבישראל.

י״ח[כתב מה"ר פנחס יצ"ו], עוד ילמדנו מורי איך שייך ג"כ גבי דם ריחא מילתא, ונ"מ אם לצלות לכתחילה כבד גבי תבשיל בתנור אחד, כי ר"ת¹ ע"ז ס"ו ע"ב ד"ה רבא אמר,. כת' היתר על ריח פת של איסור מטעם דכמה ריחו' מצינו אבל ריח פת לא מצינו. א"כ בנדון זה נמי ריח דם לא מצינו, כי ר"ת הביא כמה ריחו' במרדכי² פסחים פ"ב סי' תק"ע וז"ל: וכן השיב ר"ת לבני מינטפש על חמץ ומצה שנאפו יחד בתנור אחד והשיב כמה ריחות מצינו בתלמוד ריח נבילה ריח כמון של תרומה וריח יין בפת אבל ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו. ובהגה' במיימוני³ פט"ו מה' מאכלות אסורות סי' ע' ושם בתשובות דשייכי לה' חמץ סי' ו'. וריח דם לא הביא כלל. וגם כן יש להוכיח קצת דריח דם לאו ריחא הוא מכבדא תותא בישרא⁴ חולין קי"א ע"א. דמותר לכתחילה אע"ג דריח הדם יוצא מן הכבד ועולה למעלה בבשר וההיא דכבדא תותי בשרא איירי בתנור וראייה דבמרדכי ובהגה' במיימוני⁵ פ"ו מה' מאכלות אסורות סי' ד'. פסק דשפודים דידן לעולם אסור. דדוקא לדידהו שהיו צולין בתנור כו' א"כ ש"מ אע"ג שהיו צולין בתנור לא הוו חשו אריח דם ואפי' אי שייך לומר אריחא כבולע כך פולט מ"מ מסתמא לא היו מתירים לכתחלה. ול"ל דדוקא בתנור שלהם לא הוי ריחא דלא נפיש פיטומא אחרי שהיו פתוחים למעלה דהא ר"ת כתב במרדכי ובהג' במיימוני דתנור שלהם נפיש פיטומא טפי מתנורים שלנו אחרי שהיו קטנים ואפ"ה לא הוו חשו מריח דם. א"כ מכ"ש תנורים שלנו לא הוי ריח דם כלו'. מ"ת הא כחל תותי בישרא שרי ג"כ לכתחילה וגבי חלב שייך ודאי ריחא כדא' גבי פלדאן כו'. י"ל דחלב שחוטה דרבנן והוה קיל טפי. וע"כ צ"ל דזהו הוה חילוק דחלב כחל הוא קיל טפי מדם הכבד. וראיי' דבמרדכי⁶ חולין פ' כל הבשר סי' תש"א. פי' הטעם דכחל עלוי בישרא דיעבד מותר מכח דחלב שחוטה דרבנן, וגבי כבד פי' טעם אחר מכח מישרק שריק, לכן הוריני מר דרך ישרה.

י״טואשר שאלת¹ פסקים וכתבים סי' ע"ו, הובא בב"י סוף סי' צ"ז ובד"מ סי' ק"ח סק"ג ועי' בב"ח שם. אי שרי לכתחלה לצלות כבד עם התבשיל² ואפי' כשהוא שמן כמו שכ' בב"י שם ועי' בכנה"ג בהג' ב"י ס"ק ל"א. בתנור למאן דאמר דריחא מילתא היא נר' דאין כאן בית מיחוש דכל דם כחוש הוא כדמוכח בההיא דבי דוגי דאין שמנונית בהם³ צ"ל בדם, ובנדפס: דבי דוגי שמטגנין בדם שצף למעלה ואומר כל דבר וכו'. שצף למעלה, וא"כ כל דבר כחוש [לאו] מילתא בריח' דיליה. כדאיתא בהדיא פ' כיצד צולין⁴ פסחים ע"ו ע"ב. דאפי' לוי⁵ צ"ל רב, דאיהו הוא דסבר ריחא מילתא ובהיתר שמן ואיסור כחוש אפי' בדיעבד אסור. דאוסר בשר כשירה שמינה עם בשר נבילה כחושה היינו משום דאזיל האי ומפטם האי והדר אתי האי ומפטם לאידך. והאי חששא ליתא גבי דם הנבלע בכבד⁶ עי' בשו"ת מהר"י מינץ סי' ט"ו. והוא דבר קלוש לא שייך לומר בו שהתבשיל יפטם אותו. ותו דהצלייה דרכה להוציא הדם ולירד למטה מיד ואיך יתכן דניחוש לריח' בשעה שנוטף על הגחלים והריח העולה [מן הגחלים] עשן מקרי ולא ריח ובעוד שנבלע אינו מוציא ריח, אין להאריך יותר דיפה הבאת ראייה מכבד' תותי בשרא.

כ׳ולא אכל פת שנאפה בתנור עם פשטידא לדגים¹ עי' מש"כ מהרא"י בהגהת שערי דורא סי' ל"ה ובטו"ז סי' קט"ז סק"ב. כגון חלות דקות שעושין לשבת שקו' קוכן ונראה לי שדעתו חמירא סכנתא מאיסורא וד"ל.

כ״א[תשובה] ואמ'¹ עי' תה"ד סי' ע"ט. גוי המסיח לפי תומו נאמן על איסור דרבנן כדאמרי' באשי' בהגוזל בתרא² סי' ט"ז. ובריש מסכת ביצה במרדכי³ סי' תרמ"א ועי' בב"י או"ח סי' תקי"ג. אבל על איסור דאורייתא אינו נאמן אע"ג דאמרי'⁴ חולין צ"ז ע"א. טועם קפילה ארמאי אפי' איסור דאורייתא וסמכינן עליו. וי"ל משום דכת' האשי'⁵ עי' בטיו"ד סי' צ"ח. משום דאינו מרעא אומנתו.

כ״בוכתב באו"ה שלו¹ עי' תה"ד סי' נ"ד. הכי נהגי' כמו שכת' הרא"ש² פ"ק דביצה סי' ב' ועי' בטיו"ד סי' צ"ט. דלא מבטלינן איסור דרבנן לכתחילה אלא היכא דמקלי קלי איסורא כגון עצים שנשרו לתוך התנור.

כ״ג[כתב בספרו]¹ תה"ד סוף סימן ק"ע. ומבטלינן חתיכה הראוייה להתכבד היכא שעיקר איסור אינו בה מדידה כגון דם שנפל על חתיכה אבל טיפת חלב שנפלה על בשר היינו איסורא או נבילה לא מבטלינן אבל חתיכת היתר שקיבל טעמו מן האיסור אף לדברי המפרשים דחתיכה נעשית נבילה א"ה בטלה בס'.

כ״דפ"א היה הריאה ולב וכבד גבי (הדודי) הדדי והיה טריפה ונתערבה בט' ריאות כשירות ואמר להשליך אחד מהם והשאר היו כשר משום דבני מעיים לא חשיבי ראויים להתכבד¹ ודלא כפרמ"ג שכתב בש"ד סי' ק"י ס"ק י"ג וה"ה לריאה אפשר דראויה להתכבד כדאמרי' למה נקראת שמה ריאה וכו' ומיהו הכל לפי הזמן. וזכורני אחד מן התלמידים שאל למה צריך להשליך אחד, ואמר משום שלא תהא תימה בעיני הבעה"ב וכן מצאתי בטור יו"ד בסי' קי הר' יודא הורה על קרקבן וכו'.

כ״ההג' באשירי בפ' גיד הנשה¹ סי' כ"ח. הילכך אפי' חצי זית חלב או נבילה או פחות בעינ' ס' ולא מזלזלינן בשיעורין דרבנן. ודוקא דומיא דחלב ונבילה אבל כל דבר שעיקר איסורא דידיה דרבנן ולית ביה איסורא דאורייתא אפי' כזית וטפי מכזית בטל ברוב בעלמא (דלכתחלה) [ולכתחלה] נמי מבטלינן ליה כדפרי' בפ' בתרא דע"ז. מא"ז. עכ"ל. ולא קי"ל הכי דלכתחלה מבטלינן בס' או בדיעבד ברוב.

כ״ועכבר שנפל לשמן צונן ואין בו ס' אסור¹ עי' בב"י סי' ק"ד בשם שו"ת הרא"ש. משום כבוש וכבוש שלנו מעת לעת. מעשה שנמצא חצי שרץ במאכל ואמר שצריך לחפש אחר אידך חציו ואם אינו נמצא מותר.

כ״ז[כתב הר"ר יהושע דורק זצ"ל]¹ עי' פסקים וכתבים סוף סי' מ"ז. אשר כתב' אי סמכינין אספ"ספ אפי' היכא דאפשר לברר ע"י בדיקה נראה דודאי סמכינן כדמוכח בהא דהתיר ר"ת² תוס' סנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור, זבחים ע' ע', ד"ה אפילו וחולין צ"ה ע"א ד"ה הכא, ועי' שע"ד סי' מ"ה. בזאב שנכנס לעדר מכח ס"ס. ור"י³ ביצה ג' ע"ב תוס' ד"ה ואחרות ובהגהת אשירי פ"ז דחולין סי' ל"ג. נמי היה מתיר מכח ס"ס אלא דסבר כיון דספק הראשון הוא דאורייתא וגם הוא דבר שבמניין לא [בטל] (יהא) הא לאו הכי משום [הא] דאפשר לבדוק לא הוי אוסר. והתוס'⁴ חולין נ"ג ע"ב ד"ה דרוסה. פסקו דאפי' ודאי דרוסה יש לה בדיקה.

כ״חשמעתי משא' האלוף המופלג מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל, ששמע מהרב הגדול רבא דעמא הגאון מוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל, מה שנוהגין לאכול חמאת גוים או ששותים משקה דבש בפסח אע"פ שאין אוכלים ושותים בעירם. משום דמשמע כן בפ' בכל מערבין¹ עירובין כ"ח ע"א. בדיבור: ובבל הוי רובא דעלמ' והתני' כו' אם יש להם בעירם אותו היתר שיש להן היו אוכלים² ועי' בשע"ד סי' ע"ח ובשו"ת מהרי"ל סי' ל"ה ובטיו"ד סי' קט"ו. והזקן ר"ג הגאון מוהר"ר איסרליין זצ"ל אמר, שכת' האשי' ג"כ באלו טריפות³ סי' ס'. על העוף שאינו מכיר.

כ״טפ"א נמצא חתיכת דג בתבשיל של בשר והיה יותר מס' כנגד הדג ולא רצה להתיר¹ עי' נקודות הכסף סי' קט"ז שהשיג על הטו"ז סק"ב וכתב דלא מסתבר כלל לחלק בין איסורא לסכנתא. ואמר חמירא סכנתא מאיסורא. וכבר הורה לי כן לאיסור שאי' האלוף מהר"ר משה מינץ ס"ל יצ"ו, שמצאתי שמן² ש' בחולם חסר ומ' בסגול. במים ששורין בו דגים שקורין הערינג והיו המים יותר מס' [או יותר].

ל׳ואכל פירות מן האגודה שקורין ערפיר, [כגון שלקח מן האגודה³ אחד או שנים בידו ואכל.] אע"פ שאסור לאכול ירק מהאגודה כדא' בפ' כל הבשר⁴ חולין ק"ה ע"ב. (מכישרא) מכישא דאסר גינאה.

ל״אוזכורני כשאכל בצלים מאגודה, ואינו מתיר האגודה חותך אחד אחד מאגודה ואוכל.

ל״בוהיה אוכל [בתבשיל] מן שמן הלב של שור⁵ עי' הוריות י"ג ע"ב דחמשה דברים משכחים את הלמוד, האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול והאוכל לב של בהמה. שקו' בל"א הערץ שמאלץ.

ל״גבשר שאכל ממנו חתול שקו' קץ, לא רצה לאכול מאותו החתיכה, וכן ככר ופשטידא. וחתיכת בשר יבש שאכל ממנו עכבר אינו מאכיל לבניו אפי' היה הככר גדול. אבל דגים הנקרשים שקו' זולץ בי"ש, אם אכל עכבר מחתיכה זו אפ"ה אכל מחתיכה אחרת.

ל״דואכל חצי בצל שעבר עליו הלילה רק שיש קליפה על החציה כדא' בסמ"ק במצוה שלא להניח מכשולות¹ סי' קע"א. ועיין בפ' ב' דנידה² דף י"ז ע"א ומס' דרך ארץ רבה פי"א.

ל״הפ"א כופה תרנגול עליו כלי ונשאל לו אם צריך לשחוט התרנגול¹ בצואת ר"י החסיד סי' מ"ד כ': אווז או תרנגול או כל דבר חי הכופה או כלי אחר יש לשחוט אותה מיד,. ואמר לא לימדתי מזה כמדומה לי מסתמא לא ס"ל.

ל״וופ"א קרא תרנגולת כמו תרנגול בביתו ואמ' שלא רצה לשחוט אותה מטעם זה, אלא משום דרוצה לשחוט בלא"ה תרנגולת² עי' שו"ת מהרי"ל סי' קי"ח. [ושמעתי שנמצא בצוואת ר"י חסיד שחייב לשחוט תרנגולת שקרא כמו תרנגול וכמדומה לי ששמעתי הטעם מאבי הג"ר משה ז"ל, משום דכתיב כי השחית כל בשר דרכו ואינו דרך לקרות תרנגולת] מצאתי מזה בי"ד בסי' קע"ט המתחיל קוסם.

ל״זמה שאמרו רז"ל¹ עירובין ס"ד ע"ב וב"מ כ"ג ע"א. המוציא אוכלין בדרך חייש' משום כישוף היינו דוקא אוכלין שאין רגילין למצוא בדרך אבל פירות לא.

ל״חואינו מקפיד אם אכל קטנית שקו' ערביש עם שמן של אווז ואמר מאי נפקא מינה אבל² אם. אכל דבש עם שמן אווזא³ במרדכי פסחים פ"ב סי' תקס"ב כתב דשמנונית בדבש הוי נותן טעם לפגם. ועי' בד"מ סי' ק"ג סק"א בשם מהרי"ל דשם מיירי במשקה הנעשה מדבש אבל בדבש עצמו יכול להיות דהוי לשבח. וראייה מא"ז⁴ ח"ב סי' רנ"ז,. שכת' בר"ה טובל ראש של איל בדבש.

ל״טפ"א שולח שמן של נרות [שקורין בל"א קוליכט שמלץ] לעיר אחרת ביד גוי ואני רוצה לכתוב עליו כשר ואמר כיון שהוא צרור ומונח בשמלה אינך צריך יותר וכן מצאתי ביו"ד בסי' קי"ח, חמפ"ג, פי' חלב מוריס פת גבינה שרי בחותם אחד ע"ש.

מ׳מעט הלכות איסור והיתר בלא סדר.

מ״א[כתב מהר' משה מהלא יצ"ו], הא דכתב בשערים¹ שערי דורא (ד"ו שכ"ד) דף ל"א ע"א ועי' בהגהת מהרא"י שם סק"ב שכתב כן. אקערות או מחבת שאין מקונחות דהכל אסור. כבר גמגמו בה קמאי ונראה דיש לדחוק ולומר דלצדדין קא' אם אותה שאינה בת יומא אינה מקונחת הכל אסור אבל אם אינה בת יומא מקונחת אין טעם כלל לאסור הבת יומא.

מ״ב[כת' הר"ר בנימין כ"ץ מרעגנשפורק יצ"ו שאילת י']¹ פסקים וכתבים סי' קי"א. אשירי פ' גיד הנשה² סי' י"א. אומצא ביעא ומזרקי פליגי בהו רב אחא ורבינא בכל התורה כולה ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבי' לקולא, בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. ל"ל אמר בקיצור הלכה כדברי המקיל וכן אמר הסמ"ג בהלכות שבת בלאוין בכ"מ שנחלקו ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל³ וכן אמר הסמ"ג בהלכות שבת בלאוין בכ"מ שנחלקו ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל ליתא בדפוס. לא ידענא מאי קשיא לך דאשי' לישנא דתלמודא נקט כדאיתא להדיא התם בגמ'⁴ דף צ"ג ע"ב. ותלמודא גופיה לא קשיא כלל אמאי לא נקט בקיצור [דיש לומר] משום הכי מפרש דכל דוכתא ר"א לחומרא ורבינא לקולא, נ"מ למירמי דידיה אדידיה, כההיא דשילהי מסכת שבת⁵ דף קנ"ז ע"ב. דפליגי במוקצה מחמת מיאוס דר"א אוסר ורבינא שרי אי אשכחן שום דוכתא דסברא לחד מינייהו איפכא כדאשכחן כמה אמורא' דאיירי בעניין דמוקצה הוה קשיא דידיה אדידיה.

מ״ג[כתב מהר' יעקב מיישטרי יצ"ו], ההיא דכלי עצם דכת' א"ז¹ פסקי ע"ז פ"ה סי' רצ"ז ועי' במרדכי פ' כל שעה סי' תקפ"ב. דלא בלעי ולא פלטי, אמת כי כת' כן. אמנם המדקדק באשי' בפ' ג"ה² סי' ל' ועי' בב"ח ריש סי' צ"ט. בההיא דעצמות של איסור אין מעלין את ההיתר משמע טובא דעצם בולע ופולט, מ"מ נר' דבהא ליכא מאן דפליג דעצם הבא מדבר טמא אין בו שום איסור להשתמש בו דאפי' בגידין אין בהן נ"ט כ"ש בעצם, והיתר פשוט להשתמש בסכין דקתייהו מעצמות של חיות טמאות. אין צורך להאריך בזה דלא דמי כלל לההיא דא"ז דכלי אבנים וכלי חרס אע"ג דאין בעצמם שום טעם מ"מ בלעי ופלטי.

מ״דפסק רש"י פ"ק דחולין¹ דף ח' ע"ב ד"ה דוחקא דסכינא. דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר כו' וקשה לעולם והא אינו רק טעם מסכין של גוים ופסק רש"י במקום אחר² חולין צ"ח ע"ב ד"ה לטעם כעיקר. טעם הוי דרבנן ותי' הגאון זצ"ל נעלם ממני.

מ״הסכין חולבת בן יומו שחותך בו בשר מלוח הבשר צריך קליפה והסכין צריך לנעוץ בקרקע.

מ״וסכין חולבת בן יומו שחתך בו בשר שהוא קצת חם צריך לנעוץ הסכין בקרקע קשה י' פעמים בי' מקומות וצריך ליתן במקום גומות הסכין שקו' שלג גחלת לוחשת.

מ״זפ"א נחתם הדגים בסכין של בשר ורוצים הבחורים לטגן הדגים בשמן של חלב ועדיין לא נמלחו הדגים וצוה (לכבסם) לכבס הדגים במעט מים ופעם [אחרת] רוצה הוא עצמו לטגן מדג בשמן של חלב ואמר מקנח הסכין של בשר בבגד.

מ״חוהיה מתיר סכין שנמצא באשפה של יהודי ולא אמרי' משום טרפות השליך לאשפה, משום דאמרי' באלו מציאות¹ ב"מ כ"ה ע"ב. לרב זביד שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים.

מ״טכלים שעושין בהן מים לרחיצת הראש שקו' לאג טריפה הם, משום דאין נזהרין בו אינשי וכל מילתא דלא רמיא [עליה דאינש] לאו אדעתיה¹ שבועות ל"ד ע"ב. ופעם אחת היה מטריף כלי שנתבשל בה לאג, וגם שמעתי בשם מהר"י מולין זצ"ל משום דקיטמא היא טריפה שנשפך בו בשר וגם חלב.

נ׳ואמר להטביל כלים במקוה או בנהר ולא בבאר¹ ובתשב"ץ סי' שס"א איתא בשם הר"ם דמותר להטביל כלים בתוך כלי בתוך הבאר, אמנם מצאתי במהרי"ל ה' טבילה אמר הר"י סג"ל שראה מרבותיו למחות וכן הוא היה אוסר להטביל כלים בבאר דכמה פעמים מטהרין אותו ושואבין מימיו דלא ישארו בהן מ' סאה דהוא שיעור מקוה וחוזרין השאובין ונשפכו לתוכן והוו כולן שאובין. ועיין ביו"ד בסי' ק"כ אם יש ראיה לכאן.

נ״אואמר כשרוצה אחד לטבול סכין וה"ה לשאר כלי מתכות יאמר על טבילת כלי מתכות ולא סכין. וכשרוצה לטבול זכוכית יאמר על כלי זכוכית אבל כשטבל שני כלים אפי' אם האחד של מתכות והשני של זכוכית יאמר על טבילת כלי מתכות לשון רבים כלי בצרי. וכן נמצא בא"ז בסוף מסכת ע"ז¹ סי' ר"צ. וז"ל: וקודם הטבילה (מפרש) [מברך] על טבילת כלי מתכות ולא יאמר כלים סתם.

נ״במאני דקוניא נוהג להטביל עם שאר כלים² עי' במרדכי סוף מס' ע"ז סי' תתנ"ט מש"כ בשם תשובת רש"י לגבי משכנתא. אבל אם אין לו שאר כלים היה טובל בלא ברכה.

נ״ג[כתב] שלומך יסגא אהו' עמי' הר"ר אברהם מענדל י"ץ, אשר שאלתני על מה שטובלים מאני דקוניא המחופים מבפנים בלא ברכה מאין הרגלם? וכתבת דמה שכת' בהג' בסמ"ק¹ סי' קצ"ט וז"ל: מ"מ אותם כלים המחושקים בברזל מבחוץ אע"ג דמעמידין א"צ טבילה לפי שאין משתמשים בהם דרך הברזל וכן מהאי טעמא אותן קדירות של חרס שהן מחופין באבר פלומ' בלעז מבחוץ אין צרי' טבילה אבל אותן שהן פלומי"ץ מבפנים צריכין טבילה אך בלא ברכה לפי שאינם עשוי' כ"א לנוי. שטובלים אותו בלא ברכה, יש ליישב דאדלעיל קאי אמחופים מבחוץ. הרבה יש לתמוה עליך! אמאי תיזיל בתר איפכא ואי' תוכל לפרשו דאדלעיל קאי? דהא כת' לעיל על הדליי' שאין צריכי' טבילה, לפי שאין משתמשין בהן דרך הברזל כו', ומהאי טעמא אותן קדירות של חרס שקור' פלומי"ר בלע"ז מבחוץ אין צריכין טבילה כו', עד אך בלא ברכה לפי שאין עשויין אלא לנוי וא"כ איך תיסוק אדעתין דאדלעיל קאי? מה היה צריך לתת טעם לפי שעשויין לנוי הא פי' כבר טעם יפה, לפי שאין משתמשין בהן דרך הברזל או הזכוכית? ותו דמאי אך בלא ברכה דקא'? לדידך הו' צריכינ' למימר דבא לרבות ועד כאן לא שנית אכין ורקין מיעוטין הן. ותו איך יכתוב כ"כ לשון מגומגם שבא לומר דצריכי' טבילה וזהו עקר חידושו ומניחו וכות' לא בעי ברכה דפשיטא הוא לפי מה שכת' לעיל. וא"ת אי קאי אדלמטה א"כ הוי נגד פיסקא דתלמודא?² עי' ע"ז דף ע"ה ע"ב קוניא פליגי בה ר"א ורבינא ח"א כתחלתו וח"א כסופו והילכתא כסופו. ופירש"י בתר סופו אזלינן שחיפהו מתכות, וכלי מתכות הוא ובעי טבילה. לא קשה כלל דאיהו סבר דמאני דקוני' דהוו בימי התלמוד היו עשויין בסופן לחזק ולא לנוי. ותו נר' דנהגו עלמא וסמכו ארש"י³ שם בע"ז ובפסחים ל' ע"ב ד"ה קוניא. דפי' דקוניא היינו היתוך עופרת ולא זכוכית ולא כר"ת⁴ ע"ז ל"ג ע"ב ד"ה קוניא וכתובות ק"ז ע"ב ד"ה הני. ונוכל לומר דדוקא היתוך עופרת מסקינא דהילכתא כסופן⁵ כ"ה לשון הרא"ש שם בע"ז פ"ה סי' ל"ה. וצריך טבילה, אבל זכוכית דאיהו גופייהו אין צריך טבילה אלא משום הואיל, כדאיתא בתלמודא⁶ שם ד' ע"ה ע"ב הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמי. לא מצריכי' טבילה משום סופן, דתרי חומרא לא עבדינן בהן. וכל מאני דקוניא שלנו עיקר הן מזכוכית אלא שמתיכין לתוכן מעט אבר כדאיתא במרדכי פ' אין מעמידין⁷ סוף סי' תתכ"ב. ולכך איכא למימר דכ"ע מודו דלא בעי טבילה, ומ"מ טובלים בלא ברכה. וקצת משמע בא"ז כדברי דכת' וז"ל: כלי זכוכית ודקוניא פי' כלי חרס, תחילתן של חרס וחופין אותן בחופי' שלאבר צריכ' טבילה עכ"ל. ונראה מדשביק לזכוכית דאתחיל ביה ולא הזכיר אח"כ מידי דחופי' דזכוכית ר"ל דוקא חופי' דאבר צריך טבילה כמו שחלקתי. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

נ״דסכין של שחיטה אין צריך טבילה כן כת' המרדכי פ"ק דע"ז¹ במרדכי שלפנינו ליתא שם ואולי צ"ל דחולין ועיי"ש בסי' תקע"ז והביאו בב"י סי' ק"ך, ובד"מ סק"ד הביא דמהר"ש נהג לטבול וכ"ה בתשב"ץ וטוב לאכול בו מתחילה.

נ״הוישראל שעשה כלי חדש לעצמו או לישראל אחר אין צריך טבילה.

נ״ומעט דין הגעלה בהלכות פסח כתבתי.

נ״זפ"א לקחתי קנקן ישן של בדיל מן הגוי, וצוה לי למלאות מים בקנקן ג' ימים רצופים מעת לעת. וכל מע"ל מכוון¹ כמו שכתב הב"י בסי' קל"ה בשם תשובת הרא"ש. שפך המים הראשונים ואח"כ טבל אותו, וכן מצאתי סמך בא"ח בסי' תנ"א וז"ל: ועירוי ג' ימים הוי כמו הגעלה. מצאתי במסכת תענית בפ"ק² דף י"א ע"ב. בפרש"י וז"ל קנקנים של חרס אסורין כו' לאחר י"ב חדש הלך טעם הנסך ומותרין בלא עירוי מים אבל תוך י"ב חדש צריך [עירוי] ג' ימים מע"ל, וכן מצאתי ביו"ד בסי' קל"ז.

נ״חואין להכשיר לכתחילה כלים של חלב ושל בשר ביחד בכלי אחד אע"פ שהאחד אינו בני יומו וכן מצאתי בסמ"ק בלהגעיל כלים¹ סי' קצ"ח בהגה סק"ג ועי' בב"ח סי' קכ"א. וז"ל: אך לכתחילה אסור להגעיל שום כלי בן יומו אפי' מבשר לחלב וכו'.

נ״ט[כת' מוהר"ר יצחק ביהם זצ"ל], שלומך יגדל ויפשה, תגדל ותקדש בדת משה, אהו' היקר הר"ר יצחק. אשר שאלתני על הכשר סכינ' הנקחים מן הגוים, מדבריך מוכח דבסכינים קטנים שאלת', ובהא פליגא ריב"ם ור"ת אחיו בתוס' פ"ק דחולין¹ דף ח' ע"א ד"ה שלבנה. דריב"ם מצריך להו ליבון, ור"ת סבר דסגי להו בהגעלה. ולא חייש' דילמא נשתמש בו בפי הנר של חלב, כיון דאין דרכו בכך, וכת' שם בהג' באשי'² סי' ט' ועי' ברא"ש סוף ע"ז סי' ל"ך. דאין נראה לר"י דברי ר"ת הללו. וכן היא לפי מסקנת הי"ד³ בטור סוף סי' קכ"א ועי' בב"י שם. בשם הרא"ש, דבסכי' קטנים יש לחוש להא ואינו ר"ל לאפוקי [סכינים גדולים מאד שצולין בהן בשר, דהנהו כ"ש אסירי דהוו כמו שפודין, אלא ר"ל לאפוקי] סכינים בינונים שחותכים בהם לחם ובשר לבני הסעודה, ואין רגילין להשתמש בהן על השולחן לתקן בהן הנר. ובמרד' פ"ק⁴ פ' בתרא, עיי"ש סי' תת"ס. דע"ז⁵ גם זה ליתא במרדכי שלפנינו. ובפ"ק דחולין סי' תקפ"ג איתא כתב המיימ' בפ"ב [וצ"ל: בפי"ז, ה"ה] בה' מאכלות אסורות: הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם מלבנה באש או משחיזה בריחים שלה. וכן בהג' במיימ'⁶ שם בפי"ז מהמ"א ס"ט בשם הריצב"א ולא הזכיר כלום שצריך עוד הגעלה אח"כ, אמנם בשלטי הגבורים הנדפס בשולי היריעה למרדכי סוף מס' ע"ז ס"ק צ' כ': ומ"מ הסכינים דבעו ליבון סגי להו בהשחזת הריחים אם אין בו גומות דליבון משיר קליפתו כדאמרי' במס' ע"ז והשחזת הריחים משיר ג"כ קליפתו, ומ"מ בעי הגעלה דהליבון משיר הקליפה ומה שנבלע בפנים, והשחזה אינה מסירה אלא הקליפה ולהכי בעי הגעלה. כתבו בשם ריב"א דהשחזת הרחים והגעלה אח"כ הוי כמו לבון, וכן כת' בסמ"ג, ואין להסתפק אלא מחמת הרושם דשמא חשיב כמו גומא, אין לבי נוטה דלעניין זה חשיב כמו גומא דאי אפשר לנקות, דעינינו רואות דמתנקה יפה. אלא דבנידון דידן יש להסתפק לפי שאבן הרחים אינו נוגע בתוך הרושם להעביר שם הקליפה, אנן העברת הקליפה בעינן, כדאי' בדברי הגאונים דלעיל בשם ריב"א מ"מ נוכל לומר דרוב כח בדחיפת גלגול האבן שולט אפי' בתוך הרושם אם אינו עמוק כ"כ.

ס׳וכת' אז"ג יין כשהתחיל להרתיח נקרא¹ נראה שצ"ל אינו נקרא יין מבושל ועי' באו"ז ע"ז סי' קנ"ה. יין מבושל, וכן מצאתי ביו"ד בהלכות יין נסך בסי' קכ"ג וז"ל: על גבי האש אבל לא כת' כשהתחיל.

ס״אוא' שאין לשתות יין עם הקראים כי כן מצא בתשובה, וז"ל: התשובה ויין של מינים וקראים שאינן מאמינים בדברי חכמים, אע"פ שאינם משומדים לע"ז יינם יין נסך, לפי שאינן מקפיד' על מגע גוי, כדאשכחן פ' בתרא דע"ז¹ דף ס"ט ע"א. דאפי' המטהר חמריו ופועליו, ואם אמר להם כו'. מצאתי בא"ח בסי' קצ"ט וז"ל וכת' רב אלפס ז"ל והאידנא הם גוים גמורין ואין מזמנין עליהן. מצאתי בפרש"י בסוף דם הנדה² נדה נ"ז ע"א, ועי' בנקודות הכסף סי' קכ"ד ס"ק כ"א, ובשיורי ברכה שם דין ב', ובכנה"ג הגהת ב"י אות כ"א, ובשו"ת בנין ציון החדשות סוף סי' כ"ג. וז"ל: ויין נסך דאין כותי מקפיד על מגע גוי [ושמעתי שיש חילוק בין הקראים לכותים].

ס״ב[כתב] למי כל חמדת ישראל ה"ה לאדוני' ר"ג ה"ה מוהר"ר ישראל יצ"ו, נא מ' באיריני ההיא תשובת ראבי"ה בסוף תשוב' מיימוני' הם השייכות לספר קדושה¹ סוף המ"א סי' כ', ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' קנ"ג וסי' קצ"ו. על חביות דאשתקל ברזה, ביען כי הלשון מגומגם, גם כי ראיתי בס' אבי"ה כי כמדומני שמתיר לשתות במסקנא גם למעלה מן הברזה, גם איני מחלק בין ידו לשל גוי לברזא ובכן יגדל שלומ' מר וכס ישי' יפש' למעלה למעלה ויאריך ימי' כח' ונ' אהו' ת'ת' ת'ת' יצחק לגי'.

ס״ג[כתב שאירי זצ"ל] שלומך יסגא לחד' אהו' עמ' מהר' אייזיק ס"ל יצ"ו, מאי דק"ל אדרבי ראבי"ה כפי מה שמצאת דבריו בתשובה המיימ' וכן בספרו שמתי' בשתי' אפי' מה שלמע' מן הברזא כן הוא, וכן איתא בהג' באשי'¹ במס' ע"ז פ"ד סי' י"ב. מא"ז שכת' בשם ראבי"ה שאם הברזא קצרה ואינה נכנסת בחלל החביות שיוכל כלום לשכשך בין הוציא בין החזיר מותר היין שבחביות וכת' שם שכך מצא בתשובות ורשב"ט נחלק. וכת' דאין לסמוך על הוראה זו והן הן הדברים שנמצאו בת' המיימו' כדמ' התם, ודק' לך פסק בלישנא דעד ברזא אסור והיינו מטעמא דההוא חמרא בתר ברזא גרירא. י"ל דלעניין זה יש לחלק בין אנח ידיה על הנקב ובין החזיר ברזא או הוציא, משום דע"י דבר אחר ואינו יכול כלל לשכשך כמו באנח ידיה עלויה פשיטא דע"י ד"א שרינן טפי, דהא דכת' אשי'² בשם הרשב"ם שכתב. בש' רש"י שאם נטלה הברזא גרע מאנח ידיה עלויה היינו בברזא ארוכה ומטעם שכשוך כמפורש הת' ולא הוצרך ראבי"ה לפרש כל הני חלוקים. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

ס״דוזכורני שהגאון מוהר"ר יעקב וויילא זצ"ל התיר באוגשפורק יין [שקורין טראמינער]¹ יין משובח ונקרא ע"ש מקומו טירול. להביא ביד גוי בחותם אחד כגון ששופך זפת ע"פ חביות שלנו שקו' שפונט וכת' עליו כשר. וגם זפת על החשקים שקו' רייפא, וכתב עליהם כשר, כדי שלא ינתק הגוי החשקים ויעשה נקב בחבית ויחזיר החשקים על הנקב שלא יראה הישראל, ובתחלה צריך לתן החביות בשק וקושר השק בחבל ונתן שעוה על הקשר וכתב עליו כשר. ובקשו בני אוגשפורק מהגאון מהר"י וויילא זצ"ל להתיר להם חמא' גוים שקורין פוטר ואמר מסתפינא מחברי דקרו ליה יעקב שרי איסור, וכן אמר ר"ת על חמץ בפסח בפ' בתרא דע"ז² דף ס"ו ע"א ד"ה מכלל ופסחים דף ל' ע"א ד"ה אמר רבא, ועי' בספר הישר לר"ת סי' מ"ז סוף סק"ז וסי' מ"ח סק"ט, ובאו"ז ע"ז סי' קנ"ג. בדבור חמרא חדתא בעינבי אביי אמ' במשהו כו'.

ס״הכשקנה לביתו כלי חרס חדשים שרוצים לשתות בו יין, צוה לשפשף ג' פעמים קודם שיתנו בו יין, משום דאם נגע אח"כ בו גוי שלא הוה אסורים לעולם. מצאתי מזה בפ' אין מעמידין¹ ע"ז ל"ג ע"ב ועי' בתוס' שם ד"ה כסי. רב אמי אסר ורב אסי שרי.

ס״ופ"א הביא גוי כלי חרס שקורין טיגל עם יין נסך לבית היהודי, והגוי היה שיכור והניח שם הכלי, ואמר שמותר לשתות ממנו כל המשקים חוץ מיין, וכן מצאתי ביו"ד בסי' קל"ז וז"ל: אע"פ שאסור לתן יין בכלי שנשתמש בהו הגוי וכו'.

ס״זוזכורני כשהיה הולך מביתו לעיר אחרת לקח עמו כלי זכוכית וב' או ג' כלי חרס, וכמדומה לי שלא רצה לשתות מכלי גוים.

ס״חמותר לכתוב ביין כשר שהוא נסך, וראייה ממסכת יבמות מפ' האשה שהלך¹ יבמות קט"ו ע"ב כדמסיק שם א"נ לפנחיא שבקיה, וכאן נמי מיירי כשמתכוין שיבדלו ממנו ישראל, עי' תה"ד סי' קצ"ז. אם כתב תי"ו תרומה אם כת' מ"ם מעשר כדי להציל הפירות, ועיין בדבור בפ' ב' דכתובות² דף כ"ב ע"ב. וא"ה לא עבד שמואל עובדא הכי. מי ששתה יין נסך מותר לאכול ולשתות עמו, אבל אינו נאמן על יין נסך אבל על שאר איסורין לא שמעתי אם נאמן אם לאו³ עי' סי' קכ"ד ובשיורי ברכה סי' קי"ט.

ס״טתמד [כגון ששופכין מים על חרצנים וזגין] שקו' בל"א לוייער¹ עי' גידעמאנן צד קל שצ"ל לוייטער. נוהגים לכתחלה איסור משום יין נסך ועיין באשי' בהמוכר פירות² ב"ב פ"ו סי' ט' ועי' בטיו"ד סי' קכ"ג.

ע׳ואמ' קטן שיש לו דעת כגון בן י' או בן י"א שנים, יכול לשמור בדבר שהוא מדרבנן כגון יין נסך¹ ועי' בב"י סוף סי' קכ"ז ובסי' ק"ל בשם תשובות הרשב"א. והביא ראיה מריש מסכת תמיד² פ"א מ"א ודלא כפי' הרמב"ם, ועי' בשושנים לדוד לר' דוד פארדו. והרובין שומרין שם (בית המוקד).

ע״אמה שכתב המרדכי בסוף פ"ק דחולין¹ סי' תקצ"ח. וז"ל: יין במים לא בעי ס' אלא אפי' חדא בשיתא בטיל, דלא [הוי] אלא קיוהא בעלמא. פר"י ותימא והא אמר בע"ז בהשוכר את הפועל² דף ע"ג ע"א. יין במים ומים ביין בנ"ט דהיינו ס'. וי"ל מה שכתב המרדכי חד בשיתא בטיל היינו יין הבא מן התמד³ וזהו נגד משמעות כל הפוסקים דסברי הכי, עי' סי' קל"ד. דבלאה"כ לא הוי יין גמור.

ע״במלקוטי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל. אמר אם נגע גוי¹ במים הנשפכין ליין שאין לו דין ניצוק, ואפי' נגע גוי. בקנקן שלח סביביו טופח ע"מ להטפיח, אפ"ה מותר משום דגרע זה מקטפרס שאינו חיבור² ועי' סי' קכ"ו ובשו"ת מהרי"ו סי' י"ח. גבי ניצוק אמרי' הפסד מרובה מותר³ הרא"ש בפ"ה דע"ז סוף סי' כ"ו ובטור סי' קכ"ו. אמר מ"ו כתב מהרי"ל בשם השר [השר פי' ר' שלום, מ"ו הוא ר' איסרלן זצ"ל] דכל שבחביות קרי הפסד מרובה⁴ לאפוקי מה שהוא בכד או בקנקן. ומ"ו יצ"ו הוכיח⁵ עי' תה"ד סי' ר"ד. מפ"ק דנדה⁶ דף ט' ע"ב. דשני בצורת חשיב ג"כ הפסד מרובה, מדפירש"י שעת הדחק היינו אפושי טומאה בטהרות⁷ המעתיק שגה ברואה וטעות דמוכח הוא, וז"ל התה"ד שם: וא"ת בנד"ד הואיל ואיכא דוחקא דצבור לשתות יש להתיר כמו בהפסד מרובה. נראה להביא ראיה דלא אמרי' הכי, דבפ"ק דנדה איתא דר' אליעזר השיב לחכמים מריבה אחת בהיתלו שעברו עליה ג' עונות, ואמרו דיה שעתה, ואמרו לו חכמים אין שעת הדחק ראיה, מאי שעת הדחק, א"ד שני בצורות הוו, א"ד אפיש טהרות הוו, ופרש"י שני בצורת והוה הפסד מרובה, כלומר ולכך אפי' מעט טהורות הוה הפסד מרובה, אבל לא רצה רש"י לפרש שני בצורת הוו והוי דוחקא לאוכלי טהורות, אע"כ לא שרינן משו"ה אלא משום הפסד הקילו, דהתורה חסה על ממונם של ישראל. וז"ל תשוב' מהרי"ל ז"ל, הא קי"ל בה"מ כר"ת, וחביות הוי הפ"מ, ל"ש הוי חבית קטן או גדול, כך קבלנו בשם מ"ו השר ז"ל מצאתי.

ע״גפ' מקום שנהגו¹ פסחים נ"ה ע"ב. להפסד מרובה חששו כמו אחר ג' ימים דפסדי ביעי לגמרי אבל תוך ג' שראויים לנפש יפה חשיב הפסד מועט, זה דלעיל [פ' מקום שנהגו וכו'] כת' מוה"ר יודא אוברניק זצ"ל מעצמו.

ע״דוזכורני שהיו ענבים שלמים על הגת והגת אינו כשר, ואמר היה שופך מים תחת [כל] הענבים [ועל כל הגת] בעניין שהמים יורדים לארץ. והיין הדורך יהודי [אח"כ] מן הענבים הוא כשר. וכתבתי זה הדין בשנת כ"ד לאחר שהלכתי מן הגאון זצ"ל, כי ראיתי מעשה וזכורני הדין דלעיל ולכן לא ידעתי אם יש לסמוך עלי¹ ועי' ביו"ד סי' קל"ח.

ע״הוהורה דאסור להדליק בב"ה השעוה של ע"ז¹ עי' במרדכי פ"ד דע"ז סי' תתמ"ג הביאו בב"י סוף סי' קל"ט. אך מ"מ אינו אסור בהנאה.

ע״ווזכורני שהיה חותמו של הגאון זצ"ל חקוק בו ראש של אריה שוקע בחותם, ועל השעוה היה בליט'¹ עי' בטור סוף סי' קמ"א. ואין נראה כ"כ, שפיחת צורתו בענין² בעין. כזה³ והמעתיק דלג הצורה ולא תקן צלם דמות תבניתה..

ע״זפ"א היה בחור אחד מחתך צורת צבי בנייר ודבק אותה בחלון של זכוכית בבית החרף וצוה להסיר הצורה מן החלון. מצאתי במסכת שבת פ' השואל¹ דף קמ"ט ע"א ע"א ותוס' ד"ה ודיוקני. שהצורה עצמה אסור להסתכל בה כו', אבל התו' שם וסמ"ג פי' בצורת ע"ז אסור להסתכל.

ע״חמלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. אשר דרשתני על דבר בית הכנסת שבאולם¹ שבאולסן. שלקחו המושל שם בשכבר בזרוע ועשאו לבית תרפות ע"ז, ועכשיו בנו המושל תחתיו הוערה רוחו להחזיר הבית ליהודים ולעשותו ב"ה. הואיל וכבר היה ע"ז, נר' לכאור' דשרי. וראייה גדולה יש לי להביא מן המקראות מפורשת דמנשה מלך יהודה שם פסל בבית הי"ז² מלכים ב', כ"א, ז' ובילקוט שם איתא מנשה הכניסו בהיכל וכו' אמון הכניסו לבית קדש הקדשים. והעמיד שם אשירות ובודאי עבדו שם ע"ז לרוב, וכשבא יאשיהו בן בנו³ שם כ"ג. ובערום ושרף האשירות וכל הכלים שעבדו בהם לע"ז, וטהר את הבית והחזירו לקדושתו ועבדו בו עבודת הי"ז כבתחלה. אלמא דהבית שמכניסין לתוכו ע"ז ועובדים שם לע"ז לא יתחלל בזה חלול עולם שלא יוכל להתקדש עוד לעבוד הי"ז אפי' כשמוציאים ע"ז וכליה מתוכה. ובתלמודא נמי אשכחן בפ' כל הצלמים⁴ ע"ז מ"ג ע"ב. בבי כנשתא דשף (ויתשיב) ויתיב בנהרדעא דאותיבו ביה אנדריטא פי' רש"י צלם והוו אבוה דשמואל ולוי מצלי ביה, הא קמן דהבית עצמו לא נתחלל. ואע"ג דכת' בהג' במיימ' בהלכות ע"ז⁵ פ"ז סי' ב' הביאו בב"י סוף סי' קל"ט. דמהר"ם אסר לתקן אפי' טליתות מן המעילים של ע"ז משום דמאיס לדבר מצוה, שאני התם דנאסרו כבר אלא שנתבטלו עתה. אבל קרקע ובית זה לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקרקע אינה נגזלת ואפי' יאוש אין כאן, הואיל וביהכ"נ של גבוה הוא ורחמנא לא הוה מייאש מיניה. אך לבי נוקפי מהא דמייתי פ' ר' ישמעאל במסכת' ע"ז⁶ דף נ"ב ע"ב, ועי' בתפארת ישראל למס' מדות פ"א ס"ק מ"ט. דבית חשמונאים גנזו אבני המזבח (ושקצום) [ששקצום] מלכי יון לע"ז ולא רצו לבנות מהם המזבח להי"ז, ופרש"י שם אע"ג דלא נאסרו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ מדרבנן פסלו אותם לגבוה לעבודת הי"ז. וכ"ת עבודת המזבח חמיר טפי מתפלת בית [הכנסת] וגזרו בו טפי? הא בעי תלמודא, פ' כל הצלמים⁷ דף מ"ז ע"א. המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה, ופרש"י שם אע"ג דהדקל אינו נאסר דמחובר הוא, מ"מ בעי תלמודא את"ל דכה"ג פסיל למכשירי קרבן למצוה נמי יהא פסול. אלמא רוצה הספר לדמות מצוה למכשירי קרבן. וכ"ש ב"ה לתפלה דהכתוב קראו מקדש מעט⁸ יחזקאל י"א, ט"ז. ויש לנהוג בו מעין קדושת היכל ועזרה. ותו כיון⁹ כמו. שכתב הרי"ח בהג' דלעיל¹⁰0 שם בהגהמיי"מ. אין קטיגור עושה¹¹1 נעשה. סניגור. ואע"פ שיש לי לדחות כל אלו הראיות, ונימא דשאני התם גבי אבני מזבח ומעילים וספרים פסולים דשלטו וחלו בהם ידים של עובדי ע"ז בגופן, מה שאין כן בבית דלא שלחו ידים בגוף הבית אלא שהכניסו ע"ז בחללו. לא מלאני לבי לחלק בהוראה גדולה כזאת מדעתי. ואומר אני אליך אם כבר שאלת הדבר מהרי"ו בארפורט יצ"ו והשיב לך את אשר הורה לך תעשה, כי עמו עצה ותושיה. ואם לא דרשתו עדיין, דרוש נא עוד את פיהו. ואם תרצה להעתיק לו את דברי אלו, טוב הדבר. ואשר יורה אתכם תעשו, כי גמר' וסברא בידו הן. נאם הקטן והצעיר שבישראל.

ע״ט[כת' הרב ר' יודא מורקלן זצ"ל], ועל דבר השמן למכור לגלח כשהגלח מפר' שהוא קונהו להדליק בבית תרפותם, דבר פשוט הוא לאיסור. כדאיתא במרדכי¹ פ"א דע"ז סי' תת"א. בשם ספ' התם² התר', ונראה שכוונתו על ספר התרומה שהביא דין זה בה' ע"ז סי' קל"ח. שאסור למכור לגוי שעוה ביום קלנדא משום דהוה כמפרש ותנן³ ע"ז י"ג ע"ב. פירשו אסור אלמא דפירשו אסור, ואין להאריך, נאום הקטן והצעיר שבישראל. וכן מצאתי ביו"ד בסי' קנ"א וז"ל: ודברים שאינן מיוחדין לה מוכרין אות' סתם ואם פירש הגוי שהן לע"ז אסור למוכרן לו וכו'.

פ׳עוד תמהתי על מה סמכו למכור הספרי פסולים לגלחים? כל הדעות אוסרים, לא יכלתי להאריך יותר רק בדבר הצריך ושכיח וכ"כ שלו' רב למו' ולתו' כת'¹ כנ'. עבד' זעי' ב'ת'ח'ת שאי' יודא.

פ״א[כתב מהר' יודא מורקלן]¹ פסקים וכתבים סי' כ"ז. ועל מכירת ספרי פסולים לגלחים איני יודע היתר אם ידוע הוא שאותן ספרים ספרי יראתם שמהן מזמרים לעובדי' לע"ז כדאיתא להדיא במרדכי פ"ק דע"ז. אמנם אם אין ידוע מהו הספר פסול יש להתיר דתלינן ברוב דרוב ספריהם מספרי משפטים וספרי רפואות וספרי חכמות תכונות ותשבורת ומוזיקא. ואפי' אם ידוע שהוא ספר יראתם אם אינו מוכרו לגלח אלא לגוי אחר אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא קפדי' גבי גוי כדאיתא בע"ז בפ"ק² דף י"ד ע"א. וכמדומה לי שכך השבתי דבר על שאלה זו להר"ר פנחס לפוזנא, נאם הקטן והצעיר שבישראל.

פ״במליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, אמר מ"ו בא"ז¹ עי' באו"ז ע"ז סי' קמ"ו וברא"ש פ"ב דע"ז סי' ו' בהגה. כת' שצריך למחות ביד המניק' גויי' שלא להאכיל הקטן איסורים. ובא"ז גדול מפרש הטעם כי בעת זקנתו מפעפע ממנו האיסור ומוציאו לתרבות רעה. כי ההיא דירושלמי דחגיגה² פ"ב ה"א. דמסיק גבי אחר כל הדא ממאן³ מן הן אתת ליה. ליה, פי' מה גורם לו, י"א אמו כשהיתה מעוברת היית עוברת לפני ע"ז והריחה בו מאותו המין ונתנו לה ואכלה⁴ בירושלמי שלפנינו ליתא הכי אלא שהריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה. אמנם במ"ר לרות פ"ו, י"ג ולקהלת פ"ז, ח' איתא בפירוש והריחה ונתנו לה מאותו המין ואכלה והיה מפעפע בכריסה וכו'. וההוא הוה מפעפע ביה הלכך צריכים להזהיר המניקו' כו'.

פ״גבס' א"ז פ' אין מעמידין אין איסור לברוח לינצל בבית ע"ז לפי שמוקפת חומה. דאם נוהגין קלון בבית תרפותם לינצל הבורח לתוכו בזה לא אתי למימשך¹ עי' ע"ז כ"ז ע"ב שאני מינות דמשכא ובב"י סוף סי' קנ"ה. ולא דמי (למתרפה) [למתרפא] בעצי אשירה² פסחים כ"ה ע"א בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה,. הרא"ש. הג'. עיין ביו"ד בסי' קנ"ט³ לפנינו סי' קנ"ז ועי' בפרישה סק"ו ובב"ח שם.

פ״דומותר לנהוג כבוד (בצלמים) [בגלחים], אע"פ שנושאים צלמים בבגדיהם, במקום שיש קצת סכנה משום דלסימן עבידי, כן דרש מהר"י וויילא זצ"ל.¹ בדינין והלכות שלאחר ה' בדיקות כתב בסי' כ"ח וז"ל: נראה דמותר להסיר המטרון מעל ראשו נגד הגלחים שקו' בל"א טוייטש הארין אע"פ שיש להם שתי וערב בסרבליהן, כיון שהגוים עצמן אין נוהגין להסיר המטרון נגד השתי וערב א"כ כשהיודי מסיר המטרון גם [כן] אין נראה כאלו הסיר נגד השתי וערב. וכן שמעתי שהורה מהר"י ז"ל מאופנהיים. וכן אמר מהר"י איסרלן זצ"ל. [כתב בספרו]² תה"ד סי' קצ"ו. דבור תו' בע"ז³ דף י"ח ע"א. ואל יחבל בעצמו ולא דמי לילדים שנשבו לקלון דגיטין⁴ דף נ"ז ע"ב ועי' בתוס' שם ד"ה קפצו. כי היו יראים שלא יעשו להם יסורים שלא יוכלו לעמוד בהן ולכך מצוה להמית את עצמו במקום שיש לירא פן ייסרוהו בייסורים שלא יכול לעמוד בהן, [לא ידעתי אם כתבתי זה לפסק הלכה]. ואמר שכתב הג' במיימוני⁵ ה' עכו"ם פ"ז סוף סי' ב' ועי' ב"י סוף סי' קל"ט. ספרי פסולים הקדשים שנמחקו אסור לכתוב עליהם דברים של קדושה. אבל ספרים של רפואות של גוים שנמחקו מותר לכתוב עליו דבר של קדושה. מותר ליתן דיו לסופרי או"ה שכותבים כתבים של חובות לשלוחים.

פ״ה[שאילת י"ג]¹ פסקים וכתבים סי' קי"ב. מה שכת' הא"ז² מס' ע"ז סי' ק"ל. שר' אליעזר מפיהם אסר למכור לגלחים קלפים ודיו³ עי' הגהת אשירי פ"ק דע"ז סי' ט"ו. מהו לתן היעים הנקרא וולעדיר וויש לשקצי' הנקראי' שולער הלומדים כתי' שלהם? שמא עדיף הנוצה מקלף ודיו דלא (נשתיים) [נשתייר] שום דבר מהקולמוס על הקלף כמו שכת' האלפס וגם המרדכי פ' גט פשוט⁴ סי' תרמ"ה. גבי גט שמכח זה כשר הקולמוס משל אחרים או מ"מ הוי מסייע?

פ״ולא יכול [יכולני] לבאר לך שאלה זו יפה כי אין א"ז גדול לפני פה בניאושטט ע"ז. אמנם מקרוב בהיותי במרפורק שם יש א"ז גדול מכל סדר נזיקים ויתר מסכתות, וראיתי בו אותו פסק להר' אליעזר מפיהם בפ"ק דע"ז. וכמדומה לי שיש לדקדק משם שריות' לשאילתך, דא"ז עצמו רצה לחלוק על פסק ר"א¹ בפ"ק דע"ז וכמדומה לי שיש לדקדק משם שריותא לשאילתך דא"ז עצמו רצה לחלוק על פסק ר"א כ"ז חסר בנדפס. אלא שלבסוף הסכים לו משום חומרא בעלמא, כך נראה למדקדק שם, והנה ידעתי שיש בעירך א"ז גדול מן החבור כולו ע"ש [כת' הרר' בנימין כץ מרעגנשפורק].

פ״זוזכורני כשאכל סעודה גדולה ושותה יין הרבה, אמר לי הבא מים לשתות משום דאמ' בג'¹ ברכות מ ע"א ועי' או"ח סי' ק"ע. אחר כל שתיה שתה מים! ועוד שהוא רפואה לחולי שלו ואמ' שהוא מרגיש מיד בחולי שלו הנקרא פודיגרא או גייכט ל"ע, כששתה יין חזק בלא מים. ואמר שהיה אחד ששתה לעולם מים מחמת חולי זה ל"ע, ואמ' עליו אשתו שהוא מת בלא עתו כי אינו מחזיק גופו. ולעולם שופך מעט מים מן הכלי קודם ששתה.

פ״ח[וזכורני שלא עשה שום רפואה לחולי שלו שקורי' פודיגרא ל"ע, רק לפעמים כשהיה משתין לקח אותו השתנה כשהיו עדיין חם ושפשף אותם במקום הכאב. ואמרתי הרפואה דלעיל לאנשים ושאלו לי איך עשה עם ק"ש ותפלה והשבתי לא ידעתי טעמו, אך מצאתי טעם בא"ח בסי' ע"ח וז"ל: מי רגלים שותתין על ברכיו וכו' וכן מצאתי בסי' פ"ב ע"ש, וגם לפי דעתי שהספרים כתבו מי רגלים שאין רשומן ניכר מותר להתפלל שם. הרפואה דלעיל נכת' שנת רחם לפרט]. ואמר שאין המרחץ יפה לכאב שניים אבל לרחוץ ראשו אין קפידא.

פ״טוזכורני שא' שאין לשתות מן הכלים שפיהם קצרים [בל"א גוטרולף]¹ ע' גידמאנן צד קכב הערה ז. כי קשה לראייה ולשמיעה.

צ׳וזכורני שפ"א שאמר לגוי ליטול אחד משיניו מתוך פיו, ואמרתי לו הא אמרי' שאין לעשות רפואה לשניים, והשיב לי שבלאה"כ היה נופל בתוך יום או ימים. וז"ל: ערבי פסחים¹ דף קי"ג ע"א. ולא תעקר ככא ופרשב"ם שן ומשום חולי שסופו להתרפאות. ואמר כשאחד יושב במים סכנה לו להטיל מים במים, אבל לגדולים לא.

צ״א[כתב הח"ר מושמן מיודנבורק י"צ] ואשר שאלת מושמן על הרבית שלקחת מן המשומד. דע אם המשומד יצא מן הכלל וכפר בכל התורה ואין נראה בו שדעתו לחזור אין חשש כ"כ להלוותו ברבית קצוצה, כי רוב הדעות מתירים להדיא¹ עי' בב"י סי' קנ"ט ובש"ך שם סק"ד בשם תשובת הגאונים. וכ"ש אחרי שקבלת כבר הריבית² וכן העלה בשו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' ס"ג אות ה' דאף להפוסקים המחמירים במומר דאסור להלוות לו בריבית דהוי אחיך מ"מ אם לקח ממנו רבית לא יחזיר, ועי' בפתחי תשובה שם בסי' קנ"ט סק"ג ובפסקי הלכות ריקאנטי סי' שמ"א. מקצת הדעות אוסרים להלוות ולכך המדקדקים נזהרים לכתחלה. ולרעהו כנ' וכנ' אהו' הקטן והצעיר שבישראל.

צ״בהעתקתי מלקוטי מורי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל. אמר מו' מה"ר איסרלן יצ"ו שהמשומדים בזמן הזה שבקו התיר' ואכלו איסורא¹ עי' תוס' ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני. מותר להלוותן בריבית ואסור להשיב אבידתם.

צ״גולא רצה להתיר להלוותן מעות של צדקה ברבית כגון צדקות הצריכים ליתנם לעניים מהם בכל שעה. אבל אינו מוחה לקהל להלוות צדקות ברבית כגון צדקה שנותנין להם בע"מ שיהא הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים. עיין במרדכי בפ' המפקיד¹ סי' רפ"ז, ועי' ביו"ד סוף סי' ק"ס.

צ״דיודי אחד היה חייב לצדקה של בחורים ג' ליטרא [בשביל שקנה מצות בב"ה של בחורים], ואמר שאין לו מעות לפרוע ונתן לי ספר למשכן ליודי אחר ברבית. והלכתי עם הספר לבית יודי ודברתי עמו להלוות לו ליטרא בעד ג' מחציות לשבוע, והיה שם גוי בביתו ונתתי הספר אל הגוי. ואמרתי אל הגוי קח זה הספר ותאמר ליודי זה שילוה לך ג' ליטרים על הספר וכן עשה הגוי. והגוי נתן לי המעות בצרור חתום, ואח"כ נמצא המעות חסרים י' פשיטים ונתן לי היודי י' פשיטים מידו לידי. ולאחר זמן נתן לי הלוה הקרן והרבית ואתניהם למלוה מידי לידו והוא נתן לי הספר. וכל זה עשיתי על פי מוהר"ר איסרלן זצ"ל בק"ק דניאושטט.

צ״ה[כתב מה"ר משה מהל יצ"ו]¹ פסקים וכתבים סי' נ"ד הובא בב"י סי' קס"ב ובד"מ שם סק"ג. ואשר שאלת על מה שרגילים העולם ללות זהב בזהב אע"ג דהגאונים פסקו דפירי הוא הזהב וא"כ הוי כמו סאה בסאה. כבר לפני זמן רב נדרשתי ג"כ על ככה והשבתי דחדא דהתוס'² ב"מ דף מ"ה ע"א ד"ה ושאני. לא סברי הכי. עוד יש לחלק כיון דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלים ברשותם שוים זהו' אם היו רוצים למוכרם בזלזול אי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתי. וא"כ הוי כמו מי שלוה סאה בסאה ויש לו מעות מזומנים דשרי משום דמה לי הן מה לי דמיהן כדאיתא בתוס'³ דף ע"ב ע"ב ד"ה אין. והג' באשי' פ' איזהו נשך⁴ סי' ז'. משום דיוכל ליקח מיד חטין עבור הדמים, ה"נ יוכל למכור מיד המטלטלים עבור הזהו', ואם יש לו רק זהו' אחד יכול ללות עליו כמה זהובים, כמו סאה בסאה כדאיתא נמי התם ע"ש. אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלים רק מזומנים, דאין דרך ליקח פירות רק עבור מזומני', אבל דרך הוא למכור מטלטלים עבור זהו'. עוד טעם אחר יפה לחלק דאשי' פרק הזהב⁵ סי' א'. כתב דהא דכספא טיבעא הוי לגבי דהבא משום דאיהו חריף וגם חשוב, אבל נחושת אע"ג דחריף הוא מ"מ הואיל ולא חשיב דהבא הוי טבעא לגביה. וא"כ עכשיו בזמנינו שכל מטבעות כסף שהמה ברוב ארץ אשכנז פיהם ופולן רובה דרובה נחושת הן ומעט כסף בהן ולא חשיבי כלל לגבי דהבא דליהוו אינון טיבעא ודהבא פירי. אבל בימי הגאונים ואפי' בימי התוס' ואפי' רק קודם מאה שנים, הוי המטבעות כסף טובות מאד ורובן מכסף ומעט תערובות נחשת ואפשר בזמנים ההם נהגו איסור בדבר.

צ״ו[בכאן שייך תשוב' מהרי"ל¹ שאי' מהרי"ל. ז"ל הכתוב' בסוף הספר בטור חושן שלי בדף ס"ט המתחיל המטבע]² כוונתו על שו"ת מהרי"ל סי' קי"ב ועי' בטיו"ד סי' קס"ה. מעשה שהזהב בניאושטט היה שוה ז' דינרים וחצי או ליטרא שהיא ח' דינרים ואח"כ נפסל המטבע והזהב היה שוה ג' ליטר' או ג' ליטרא וחצי. מי שחייב לחברו ליטרא מעות טובים משלם לו ליטרא מעות רעים, כן פסק הגאון זצ"ל כי דינא דמלכותא דינא כי אפי' יודי שחייב לגוי ליטרא מעות טובים משלם לו מן המעות הרעים ליטרא.

צ״זכתב מוה"ר יודא אוברניק זצ"ל, ועל דבר המשכון שפדה ישראל מחבירו והמלוה הראשון רוצה במשכון כדי להחזירו לגוי. מן הדין נראה דאין לו לראשון על השני כלום שהרי נסתלק ממנו כדמוכח בפסק ר"ת ור"י, כשפדה ר"י מר"ת המשכון¹ עי' במרדכי ב"מ פ"ה סי' של"ח. כדאי' ברוב החבורים, ע"ש דמוכח דלא שרי אלא בעניין זה שיסתלק הראשון מן המשכון לגמרי. מ"מ נראה דיכול הראשון לומר לגוי בכאן תמצא חשבונך² משכונך. כי הוא פדאו ממני, ואם יחזור הגוי על השני בשביל זה אין הראשון חייב לו כלום. ואם ירצה הראשון מתרצה לתת ריבית משלם לשני כדי שלא יבא לידי היזק צריך השני לקבל, ולא מצי למימר לא אתן לך המשכון אלא בשויו, דלא גרע הראשון מן הגוי עצמו, שהיה צריך להחזיר לו עבור קרן ורבית. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

צ״חוהיה מתיר לכלתו להלות הזונות ברבית, וראיה מחסידי ירושלים שעושים מנעלים לזונות¹ עי' פסחים קי"ג ע"ב. מי שיש לו חוב בעד י' זהובים ואמר לחבירו תן לי ה' זהובים והחוב יהא חצי שלך ואני ערב לך בעד הקרן ולא ברבית. וחצי הרבית טול מן הגוי! אסור משום רבית דקרוב לשכר ורחוק להפסד ואין יד גוי באמצע [תשובה]² עי' תה"ד סי' ש"א.

צ״ט[שאילת הר"ר בנימן כ"ץ¹ זצ"ל. מרעגענשפורג]² פסקים וכתבים סי' ק"ד. ראובן נעשה ערב לשמעון מחמת גוי בקרן ורבית שבכל עת שיתבע אותו שמעון, יאכל עם סוס שקורין ליישטין³ ליישטונג. ועתה או' ראובן הקרן אפרעך והרבית לא אתן לך, ושמעון משיב איני תובע ממך שום דבר רק אכילת הסוס כמו שנתקשרת נגדי תחת חותם גוי, אי הוי נקטין בכובסי' כו'⁴ עי' ב"מ דף ק"א ע"ב ושבועות מ"א ע"א. אין מעשה לפנינו רק הדין חפץ אני לדעת. לא ידענא מאי קמבעי לך בהא, דכיון דאסור ליקח ממנו רבית גם הליישטונג אסור לו לקבל ממנו, ממה נפשך⁵ ובנדפס הלשון מגומגם ויש לתקן ע"פ הנוסח שלפנינו. אם ההטלה מאכילת הסוס והריוח לעצמו היינו נשך ותרבית ואפי' אם ההנאה והריוח לגוי אחר, מ"מ אסור. כההיא שפסקו התו'⁶ ב"מ נ"ז ע"ב ד"ה לספק ועי' ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ד. ויתר חבורים, דאסור לומר לחברו אלוה לך מנה כדי שתתן ד' דנרים לצדקה.

ק׳וזכורני שיש לו זקן מרובע באמצע סנטר כנגד מ' שערות ואינם ארוכים, וגם למעלה מפיו יש לו זקן קצר. וא"ל משום לא תשחית פאת זקניך, וגם למ"ד שיש פאת למעלה מפיו¹ עי' סי' קפ"א. אבל אינו אמר לי שהוא אסור לגלח. ובע"ש נחמו קודם פטירתו הוי מגלח כל הזקן ולא ידוע לי כ"כ טעמו, ואמר משום דהוה רפואה לעיניו.

100

ק״אוזכורני שאמר לבני מוה"ר מיישטרלן ז"ל למה אתם מגדלים שער ארוך כ"כ? מצאתי בי"ד בסי' קע"ח אסור ללכת בחוקות הגוים עד ולא בשער וכו'.

101

ק״ב[כתב מה"ר יעקב בן מה"ר שמואל מיישטרלן¹ מה"ר מיישטרלן. זצ"ל]² פסקים וכתבים סי' צ"ו. ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקוסמים. דע כי לא (מוציא) [מצינו] איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי ואין שאר מכשפין בכלל' לחומרא. והכי מוכח משמעתא קמייתא דיבמות³ דף ד' ע"א וסנהדרין ס"ז ע"ב. דבעינן ילפות לחייבי מכשף סקילה ולא ילפינן לה מכלל דאוב וידעוני. ולא אשכחת' דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם באוב וידעוני. וא"ת הרי עובר בלפני עור אפי' השואל עליו לגוי לדברי ר' ישמעאל⁴ וכ"ה בנדפס ולפנינו הגירסא רבי שמעון, ועי' ג"כ בתוספתא ע"ז פ"ט ה"ד, ובב"ר פל"ד ס"ח איתא רבי שמעון בן יוחאי. פ' ד' מיתות⁵ סנהדרין נ"ו ע"ב. דבני נח מוזהרים על הכישוף נראה דלא קי"ל כר' ישמעאל דבכוליה תלמודא אמרינן דז' מצות נצטוו בני נח וטפי לא. עיין בפ' ד' מיתות, וריצב"א ואשי'⁶ פ"ז דב"מ סוף סי' ו'. נמי פסקו דלא כר' חידקא דסבר דבני נח מצווין על הסירוס. וא"כ אין כאן רק איסור [עשה] דתמים תהיה עם וגו' כדכ' רמב"ם⁷ פי"א מה' ע"ז הט"ז. ע"ש נראה מדבריו דלא איסור ממש קא (סליק) [אמר].

102

ק״גוזכורני¹ עי' גידעמאנן צד קכח. שפ"א עמד כוכב בקיץ בתחלת הלילה ויש לו זנב כמראה אש ונמשך זנבו כנגד ב' אמות, ועמד כמה ימים שלא רוצה [הגאון ז"ל] לראות אותו. לסוף הולך הגאון ז"ל על המגדל העומד ברחוב יהודים בניאושטט לראות הככב, כי הככב עמד בצד צפון בשפולי רקיע. אע"ג דכת' סמ"ק² סי' י'. במצוה להיות תמים שלא ישאל בכלדיים וכו' ואמר הגאון הזנב פנה לוינא ובאותו שנה ניתן סם המות למלך מוינא³ ביום עשרים ושלש נובמבר אלף ארבע מאות חמישים ושבע למספרם מת בפראג המלך פתע פתאום בשנת השמנה עשרה לימי חייו, בשנת רל"ד [רי"ד] נתן למשיסה יעקב והיהודים אשר בברונא, אלמיץ, צניים ונייאשטאדט אשר במעהרין נתגרשו ממקומות מושבותיהן. בק"ק [דפראג], והוא בן הצורר אלברכט השני.⁴ בימיו היתה גזירת אושטריך ביום י' סיון ק"פ שתים עשרה מרס אלף ארבע מאות ועשרים ואחד. שעשה גזירה מוינא וגם המלך מהגרי היה נהרג בעירו⁵ לאדיסלויס בנו של השר צבא הנודע יוהאן הוניאד ומטעם המלך הנ"ל (בהערה קצ"ח) נהרג באובן בשנת רל"ז [רי"ז]. ואח"כ ט"ז שנים עמד ג"כ ככב עם זנב שנת רל"ב, והחבר נחמיה סופר י"צ רוצה לברך על אותו ככב ברוך שכחו וגבורתו כמו שכתב הערוך בסי' ז"ק⁶ עי' בהפלאה שבעירכין אות זק א' ובברכי יוסף או"ח סי' רכ"ז סק"ב. ואני לא רוצה לברך כי כן משמע רש"י פרק הרואה⁷ ברכות נ"ח ע"ב. והר"ר נחמיה שאל פי מה"ר יודא מינץ יצ"ו, וא"ל הר"ר נחמיה שהשיב שהערוך משמע כמו שהוא אמר, אבל רש"י משמע כמו שאני אמר. ועוד כמדומה לי שהגאון זצ"ל אינו מברך על אותו ככב העומד כמעט כמו זה.

103

ק״דמלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, הא"ז כתב¹ ח"א סוף סי' שנ"ח. דמצוה לפרוש מאשתו סמוך לווסתה כ"ד שעות. ודרש מורי שיחי' (הוא מו' הגאון מהר"ר איסרלן זצ"ל) כדי הא"ז לסמוך עליו להחמיר אע"פ שבג'² נדה ס"ג ע"ב, ועי' ריש סי' קפ"ד. איתא רק עונה אחת.

104

ק״המלקוטי' דלעיל: כת' בתשובה בשם מה"ר שמשון ז"ל, דאשה שיש לה וסת לל' יום ולפעמים משנה וסתה ליום ל"א או ל"ב או ל"ג אבל קודם ל' אינה משנה כלל, מצוה לפרוש הימנה כל אותן ימים מיום ל' ואילך¹ דחוששת משום וסת הפלגות ומשום וסת הדילוג, ועי' ש"ך סי' קפ"ט ס"ק י"ט. וכן דרש מורי שראוי לנהוג כן, אמנם אם מורגלת לפעמים בח' ימים או יותר, אז אמר שאין להחמיר כ"כ ויש לדמות לאשה שאין לה וסת.

105

ק״וואשה¹ עי' שו"ת מהרי"ו סי' קפ"ד. שרגילה לראות למחרת טבילתה. אם ברור לה שאינה רואה עד למחר² אחר זמן. אז היא מונה ז' נקיים כשאר נשים ומותרת לבעלה אפי' ראתה בכך כמה פעמים. וכן כת' המרדכי, אבל אם יש³ יש כאן. נדנוד ספיקא אז יש לה לבדוק מיד אחר תשמיש תוך אחר זמן⁴ עי' נדה י"ד ע"ב איזהו אחר זמן ובב"ח ריש סי' קפ"ז. ולא יכניסו עצמם היא והוא בספק איסור כרת, מלקוטים דלעיל.

106

ק״ז[כתב הר"ר יהושע טורק זצ"ל]¹ פסקים וכתבים סי' מ"ז הביאו בב"י סוס"י קפ"ז. תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר יהושע י"ץ, דע לך על דבר טהרת אשתך (ונתתי) נתתי לבי וקראתי אלי עמיתי ר' יוזמן כהן, ור' אייזיק לוי י"ץ, ושקלנו וטרינו בדבר ומה שעלתה בידינו אכתוב לך. אשר כתבת שיש הוכחה שיש לה מכה² ובנדפס איתא טהרה וט"ס הוא. אך שאין ידוע אם מוציאה דם ודאי [חד] צד לחוד לא מהניא. דבהדיא כת' במרדכי³ ריש מס' שבועות בה' נדה סי' תשל"ה, ועי' בהגמיי"מ פי"א מהא"ב סי' ח' בשם ס' התרומה. דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם אז תולה במכה. אבל אי לא יודעת לא אע"פ שהיא אומרת שבודאי יש לה מכה. אמנם בעובדא דידך מצאנו שני צדדים לטהר ולהתיר, חדא כמו שכתבת שבכל זמן שהיא בודקת בכל החורים וסדקים אינה מוציאה אותן כתמים ושערות רק בזה המקום, נראה דר"ל במקום אחד [מצאה] לעולם. א"כ אם אותו מקום בצדדים קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדים מן המכה בא, דלכאורה פתח החדר לפרוזדור באמצע פרוזדור הוא, ובבדיקת שפופרת קאמר תנא דברייתא⁴ נדה ס"ו ע"א. אם נמצא דם בראשו של מכחול בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא בא מן הצדדין, משמע אם לאו כלומר שנמצא בצדדים טהורה. וא"כ בנדון דידך שבשום פעם אינה מוצאה רק במקום אחד מן הצד, דיש הוכחה דלאו מן החדר בא אלא ממכה שבצדדים. וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיא נוגעת בעד במקום ההוא שהוא כואב לה קצת, ובשאר חורים וסדקים אינה מרגשת כאב כלל, שיש הוכחה שמן המכה בא. עוד כתב במרדכי⁵ שם סי' תשל"ה. אההיא ברייתא דהרואה דם מחמת תשמיש דתנא בה אם יש לה ווסת תולה בווסת, פי' ואם יש לה ווסת זמן קבוע שהיא רואה [דם] תולה בווסתה, שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור הוא, דעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה כו'. אלמא דסברא דאין אורח בא אלא בזמנו מהני' דתולי' במכה מה שאין תולין בלא זה. והנה אתה כתבת שלאשתך יש לה ווסת כהוגן וכדרך הנשים, א"כ מועיל ג"כ להתיר ולטהר, אע"ג דרש"י פי'⁶ שם בנדה ס"ו ע"א פירש"י ואם יש לה וסת לקלקול הזה וכו'. הברייתא בע"א. מ"מ נוכל לצרף דעת המרדכי לשאר צדדים, לכן נראה אי איתניהו לכל הצדדים אשר הזכרתי לעיל תוכל לסמוך עלייהו להחזיק' לך טהורה. ועל המיעוך קשה לסמוך, חדא כי מה תעשה במה שבא שלא כדרך שערות, ועוד לא נהירא כלל תועיל [דתועיל] אם לא נמוח כולו⁷ עי' סי' קפ"ח. גם אשר כתבת דנראה לך ספיקא [דספיקא] דרבנן היא, הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה, אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא, אין נראה, דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת, דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה. אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה וחשיב לה התם ספיקא דאורייתא.

107

ק״חשלום רב לאהו' הר"ר יהושע יצ"ו אשר כתבת לי עתה וקאתית לסתור ראייתי מפ' הרואה כת'¹ נדה נ"ז ע"ב. לא העלית בידך כלום, דלא הבאת ראייה אלא משום דחזינא התם דספיקא דהרגש' עד מפיק מדאורייתא ודאי לספק דאורייתא, דקא' לעולם דארגשה. ואפ"ה לאחר זמן ספק דתלינן בהרגש' שמש וכן בעגול טהור לגמרי דתלינן בהרגשת עד. א"כ אפי' לא ארגש' מספקינא לחומרא ותלינן דלמא ארגשה מן המקור והרגשת העד בטיל לה הרגשת המקור. וכן כתב רמב"ם פ"ט² מהא"ב ה"א. בתחילתו דאם בדקה ולא הרגישה אמרי' דבחזקת הרגשה היא. ואתה שגגת מאד וערבבת הבבות במיימוני שם וקרית מד"ס מדלעינ'³ הלשון מגומגם וכצ"ל וקרית ומד"ס אדלעיל וטעות הוא דבבא אחרת היא ורוצה לפרש וכו'. וטעות הוא, דבבא אחרת ורוצים לפרש דין כתמים. ואי סמוכים קדרשת אין דורשין סמוכין בפסקי הגאונים. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

108

ק״ט[כתב הנעלם כי הגוי אין רוצה להגיד לנו מאיזו מקום הוא] גר וויל גוטר יור, די מושן דיר ווערדן וואר, ווי דו גנט בישט, אז דו מיר האשט לאשן שרייבן, איך זול מיין מן ר' איסרלן שיח' [ברוגן] בון איינש ברוך וויעגן, דען דו' אן דיר האשט. [דאש האן איך גיטון אונד האון אים גזייט, אלש דש דו מיר גשריבין האשט]. אונד מיין מן שיח' שפריכט, וואז דו בור וליקן גבונדן האשט אוף דעם ליילך, דש הט דיר ניכציט גשט. אונד אז דו מיר גישריבן האשט וויא דו דיך בורבש האלטן זולט, וויש, מיין מן שפריכט, דו זולט דען ברוך קריפטליכן רייבן צו גוייטר מוש אונד אוך ניט צו בשט. גיט דען בלוט אוש דעם ברוך, זושט¹ זו שט. דיר ניכשיט אונד גפינשט² אנפינשט. דו האלט אן דיר זעלבר בלוט אודר דיין מן וינדט אן אים בלוט וויען ער בייא דיר לייט, דש שט דיר אלש ניט וויען דש איינר איקליכרן ברוויאן שט אל חדש וויען איר צייט אישט. גיט אבער קיין בלוט אוש דעם ברוך וויען דו אין רייבישט אז איך גשריבן האן, אונד וויען דיין מן דער נוך בייא דיר לייט אונד דו אנפינדשט דש בלוט אן דיר זעלבער אז בלד אז דער מאן בייא דיר גלעגן אישט אודר וויען ער נוך בייא דיר לייט, דש שט. אבער דו בדרפשט דיך גיט בזוכן אז זיך דיא ברוויאן בזוכן וויען איך צייט איזט וויען דוא ניכשיט אנפינדשט וויען דיין מן בייא דיר ליגט. אנדרש וויען אנדרן ברוויאן טונד די קיין ברוך האבן. אונד בינט דיין מן אן אים זעלבר בלוט וויען [ער] בייא דיר לייט דש שט אויך. אבער וואז דו וינדשט וליקן אן דעם ליילך דש שט דיר ניט, ווייא³ וויא. וואל דש קיין בלוט אוש דעם ברוך גיט. וויען דו אין רייבשט אז איך גשריבן האן אונד דו בדרפשט דעם ברוך ניט מיא וויען איין מול רייבן. אונד וואס דו מי בדרפשט צו ליב, דש שרייב מיר איך ווייש ניט מיא צו שרייבן. גוט לוש דיך גזונד בלייבן, דש ביט איך שונדליין אשת מהר"י יצ"ו.

109

ק״י[כתב מה"ר משה מענדלן יצ"ו], יחי אדנ' המלך לעולם אדון גאון רבינו אשר בצלו נחיה בגוים, ה"ה מופת דורנו מה"ר ישראל יצ"ו אמ"ץ, תאיר עינינו, אודות אשה אחת שאינה יכולה לטהר את עצמה זה זמן ארוך. אמנם היא רואה ראייה דקה וקלושה טיפה קטנה ואינה גדולה כחודה של מחט עד שאין הרואה יכול לראות בטוב. ומי שאין לו ראייה זכה וצלולה ביותר אינו יכול לראות, וגם אני כשאין לי פריל [משקפיים] צלולה ביותר איני יכול לראות, לא דקדקתי אחר ספיקא זו לכל הצורך. כי נשאלתי בעד זו ביום ב' אחר החג, וביום ג' נסעתי למרפורק וחזרתי ביום ה' לביתי, ולא היה לי פנאי לדקדק אחר זאת. לע"ד רק לפום ריהטא ראיתי בסמני אשירי¹ נדה פ"ח סוף סי' ח'. משוך כל דהוא טמא אפי' בבדיקת עד, ובנדון זה לא שייך כלל משוך כי הוא דקדק² דק. ביותר. וכאשר כתבתי למו' כתב מחמת האשה דע אמ"ץ כאשר חזרתי לביתי בא אלי בעלה, והגיד לי שכל הטיפים הללו באים מנקב של מי רגלים, ולא ממקום תשמיש. ואמ' שהיא חולה במקצת בחולי החול, ואמר שהיא בדקה במי רגלים ומצאה כמה וכמה טיפות בהשתן, וגם נתן טעם ואמתלא לדבריה. ואמר שכמה וכמה היא בדקה את עצמה קודם הטלת מים מי רגלים ולא מצאה מאומה, ולאחר הטלת מי רגלים היא מצאה הטיפים הדקים שכתבתי כמה וכמה פעמים. גם היא הראה בדיקתה לנשים זקינות וחכמות והסכימו כלם שהוא חול. ובימי מניקתה נמי מצאת' הגרעינים הללו בשעת הבדיקה ואין דרכה כלל ועיקר לראות בימי מניקת'. כל הדברים הללו הציע בעלה לפני וצויתי לו שיניחנה להטיל מים³ מיושב. בכלי זכוכית, ושיביא לי השתן וכן עשה. וראיתי למטה בכלי יותר מאלף גרעינים, והראיתי אותן להח"ר דוד שיח', וגם [הוא] הסכים בפשיטות שהוא חול. אפס לא רציתי לומר לא טמא ולא טהור משום דכת' הר"ח⁴ בשו"ת מהר"ח או"ז סוף סי' ח'. מן הנקבים שכת' לא שמעתי כו', ודחיתי בעלה כי זה זמן ארוך שבטל פריה ורביה. וכ' תשכו' בנו' השלום כנ' משרת' עבד' תתת משה.

110

קי״א[תשובה] בקצרה אשיבך, ע"ד האשה שיוצאים ממנה טפות דקות כמין חול. ומה שכת' בכת' הראשון מההיא דמשוך כ"ש טמא אין עניינו לכאן, דהתם מיירי כשנמצא על העד ואין ידוע אם בא מן האשה אם לא¹ עי' בדברי חמודות שם ס"ק ל"ט ובהגהות הב"ח על הרא"ש פ"ב סק"א. אבל כשידוע שבא מן האשה אין חילוק כלל בין עגול למשוך אפי' כעין חרדל או אפי' פחות מכעין חרדל כתבו התוס' דטמא. וזאת האשה אם דרכה שאין יוצא ממנה אותו חול קודם הטלת מים כמו שכת' וגם כשתבדוק את עצמה כמו רביעית שעה או פחות אחר הטלת המים ולא יצא ממנה אותו חול אלא רק סמוך אחר הטלת המים כמו שמינית השעה או כה"ג, מוכחה מילתא היא דאינה אלא חול אחרי שיש לאשה הזאת חולי החול. אם תתירנה כה"ג לפי ראות עיניך שפיר דמי. דכל מה שהחמיר מהר"ם² עי' הגמיי"מ פ"ה מהא"ב סי' ב' ובשע"ד ה' נדה (דף נ"ג ע"ב). בריש פ' האשה אינו אלא משום הדם שמצאת' האשה לאחר הטלת מי רגלים, ולא משום הקרטין והחול שמצאת' על מי רגלים ע"ש. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

111

קי״במליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. אמר מו' כל דם הנוטה לצד אדמומית יש לטמא האידנא. אודם הירוק טהור וכמראה הזהב כת' האשי'¹ פ"ב דנדה סי' ד'. דיש לטהר אע"ג דנוטה לצד אדמומית, וכן מצאתי בי"ד ואין טהור אלא שני מראות² שהן:. הלבן והירוק וכו' בסי' קפ"ח. [תשובה]³ תה"ד סי' רמ"ו. ואשה שהרגישה שנפתח מקור שלה ומצאה על העד ליחלוחית דק כמעט לבן טהורה ואע"ג שכת' בסמ"ק כל המראה טמא. כתב בספרו⁴ שם. כך נראה לפרש אמנם ירא אנכי להקל ע"ש [בספרו] המסקנא איך יכול לטהר.

112

קי״גהעתקתי ממה"ר יודא אוברניק ז"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו, ששמע מן הגאון מוהר"ר איסרליין זצ"ל. בספר התרומה [כתב] דאין תולין הכתם בג' ימים הראשונים ואמר מורי¹ תה"ד סי' רמ"ט. דוקא כגריס אבל פחות תולין. דאמר בגמ'² נדה נ"ח ע"ב. דא"כ לא טהרתם בנות ישראל שאין לך סדין שאין עליו כמה טפים דמים [כתב בספרו]. מלקוטי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל, כת' במרדכי³ ה' נדה סי' תשל"ו ועי' בהגה שם והיינו הך דסליק מיניה וכ' לעיל בשם ס' התרומה. כשתספור ז' נקיים בג' ימים הראשונים צריכים להיות נקיים אפי' מכתמים, ואמר מו' יצ"ו היינו דוקא כתמים כגריס שאינה תולה באילו ג' ימים אבל פחות מכגריס ודאי אין קפידא דאל"כ לא תמצא סדין טהור כו'. ושעור גריס בסמ"ג⁴ ט'. עדשי' ג' על ג' ובמרדכי⁵ שם ועי' בחידושי אנשי שם סק"ג ובשו"ת מהרי"ו סי' ס"ב. ג' שערות לעדשים, ואמר יצ"ו דכך הוא קבלה כמו הילבליק וינער. וכן מצאתי בי"ד בסי' ק"צ וז"ל: וגריס הוא ט' עדשות וכו'. וכל אשה צריכה ז' נקיים סמוך לחופה או בודקת בכל יום פעמים⁶ עי' בהגמיי"מ פי"א מהא"ב סי' ה'. היכא שטבלה קודם לחופה. אבל לאחר החופה אינה צריכה בדיקה אע"פ שלא בעל. כתב הג' בהלכות נדה⁷ בסוף ס' שערי דורא מדף נ"ב ולהלן. [שהיה לרבו מהר"א זקצ"ל וז"ל], פרשב"ם⁸ וכ"ה בכל הפוסקים שהביאו דין זה בשם הרשב"ם אמנם בהגהות שע"ד הביאו בשם הרשב"א. דבעינן ז' נקיים סמוך לבעילת מצוה וכו'. כשלמדו לפניו תלמידים חשובים הלכות נדה⁹ בשערי דורא שם, וכל האמור מכאן ולהלן הוא מדבריו. ואני חברתי עמהם ואמר לנו הרבה קבלות ואמ' סמוך לבעילת מצוה פי' סמוך לחופה. בהלכות נדה אלא א"כ יש בחור אחד עמהם כו' כן נוהגינ'. בהלכות נדה החתן צריך לשאל לכלה אם [שמרה] ז' נקיים וכו' וכן המנהג. ואלמנה שרוצה להינשא אין להקפיד אם היא טהורה. ושמעתי ממהר"י אוברניק זצ"ל ששמע מן הגאון זצ"ל דאין נוהגין כמיימוני וסמ"ק שאין מקדשים נדות¹⁰0 עי' אהע"ז סי' ס"א. ושמעתי שהאלמנות אינם הולכין לחופה כשהם טהורות משום שאם תתעבר מיד ויולדת למקוטעים שמא העולם מוציא לעז על הולד. מה שכת' בהלכות נדה דרך בנות ישראל להמתין ג' ימים לבד יום שרואה בו ויום שפוסקת בו להלביש חלוק לבן וזהו ה' ימים¹¹1 שם בשע"ד הגה על הגליון. ואמר הגאון זצ"ל לאו דוקא ה' ימים כי אינה צריכה רק ד' יום. ומותר לשתות ממשקה ששתה ממנו אשתו נדה כגון אם הורק המשקה מכלי זה אל כלי אחר, או שאינו יודע הבעל ששתה ממנו אשתו מן המשקין¹²2 עי' הגמיי"מ פי"א מהא"ב סי' ל'. [כת' בספרו]¹³3 תה"ד רנ"ב. בחדושי מהר"ם קלוזנר כתב, ואם אשתו נדה חולה אין להתיר בדבר קל לבעלה ליגע בה. וכן אירע מעשה דבעלה היה רופא ונשאל לחכם אם מותר לאחוז לה הדפק ואוסר החכם, וכן דרש מורי יצ"ו. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל [כתב בספרו] וזכורני שפ"א היתה אשתו כמו אנושה שקורין בל"א אונמעכטיג, ואמר לי אין לי רשות ליגע בה מחמת שאינה טהורה, שים ידך על פדחתה ותנסה אם יש לה חמימות או קרירות ועשיתי כן. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, אמר מורי ואסור לשכב על המטה שאשתו נדה שוכבת עליו אפי' שלא בפניה, אבל מה שנהגו דלא ליגע במיטתה לא מצא סמך לזה¹⁴4 עי' בדרישה סוף סי' קצ"ג ובטו"ז סי' קצ"ה סק"ו. מי שאשתו ילדה נקבה אינו מפסיד אם הוא פורש מאשתו ליל יום שמונים ואחד¹⁵5 וכ"ה במהרי"ל ה' טבילה, ועי' ב"י ריש סי' קצ"ד.

113

קי״ד[כתב הר"ר פנחס יצ"ו], עוד ילמדני מורי בנדה¹ דף מ"א ע"ב ועי' שם ברא"ש פ"י סוף סי' ה'. איתא דאשה צריכה לבדוק את עצמה בז' נקיים שלה עד מקום שהשמש דש דהיינו עד בין השינים, וזהו סמוך לחדר שהולד נוצר בו כדאיתא במיימוני פ"ה דאיסורי ביאה² ועי' שם בהגמיי"מ פ"ו סי' ד'. ועתה חקרתי ודרשתי שאין שום אשה בודקת כ"כ בעומק, ואמ' שקרוב הדבר לאי אפשר לבדוק כ"כ בעומק כי אין שום אצבעות היד מגיע עד מקום זה. לכן יורני נא מו' מאין לנו ההיתר לדבריהן.³ פסקים וכתבים סי' ע"ח. ההיא דבדיקת האשה בז' נקיים עד שהשמש דש, כבר שמעתי ג"כ מדקדקים בזה. [אך] בשאר חיבורים לא כתבו רק בדיקה יפה לחורין ולסדקין, וכיון דא"א [לנשים] כולי האי אין להחמיר עליהן (בישראל) [ביותר] והנח להן לישראל כו'⁴ עי' בב"י סי' קצ"ו שפי' דבריו ובמעדני יו"ט פ"י דנדה סק"ח השיג על הב"י. המנהג באושטריך להלביש לבנים ביום ז' אבל הוא לא אוסר והתיר אם הלביש ביום ו'. רק בשעת הדחק התיר ביום ו' כגון שבעלה רוצה לילך לדרך, אבל ביום ה' הדין אינו כן. [כתב בספרו]⁵ עי' תה"ד סי' רמ"ה. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל כתוב ר' חיי' א"ז דמנהג נשי אושטרייך להמתין ז' ימים קודם שמתחילי' לספור נקיים. ודרש מורי דאין למחות בידם מאחר שיצא הדבר מפי הגאונים, אע"פ שכתב במיימוני⁶ פי"א מהא"ב הי"ד, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קנ"א ובחדושי אנשי שם על המרדכי ה' נדה סק"ה. דדרך מינות הוא. אבל אותם דממתינים לטבול פ' ימים אחר נקיבה יש למחות בידם, כי המיימוני כתב⁷ שם הלכה ט"ו. גם על הא דדרך מינות הוא, והחמיר המיימוני יותר על זה מהא דלעיל. וכן שמע דחכם אחד עבד עובדא בנפשיה באיגר כדי לפרסם הדבר. ואין להקל ולספור ז' נקיים קודם ו' ימים כלל, וכן הלכה רווחת בישראל. [כתב בספרו שני פעמים תשובה זו⁸ תה"ד סי' רנ"ה ורנ"ו, ובסוף הסי' כתוב לאמר: תשובה זו נ"ל כפולה. וידוע לו ולא מחק האחת]. טבילה שלא בזמנה אסור לטבול בשבת כגון יולדת או שאין בעלה בעיר, אבל על דם בתולים מותר משום פרצה דחוקה מותר ליכנס בשבת. וכן מותר לכלה בתולה לטבול בליל שבת ואע"פ שאסור לטבול בשבת מ"מ קירוב בשר מותר⁹ עי' ש"ך סי' קצ"ז סק"ג בשם שו"ת מהר"ם מלובלין סי' נ"ג. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, דרש מו' אשה שטבלה בזמנה דהיינו ביום ז' צריכה לטבול בלילה. ואם טבלה ביום צריכה לחזור ולטבול, ואם משכה טבילתה עד יום ח' אפ"ה טוב לטבול בלילה. אבל במקום סכנה תטבול ביום ח' מצאתי בי"ד בסי' קצ"ז ע"ש. וכל אשה צריכה להסיר כל השחץ שאין לה צער קודם שטבלה. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש מורי ריבדא דכוסילתא¹⁰0 נדה ס"ז ע"א. עד ג' ימים אינו חוצץ אבל ליפלוף וגלד לעולם צריכה להסיר ואפי' אם הוא מצער לה בהסירתו, וכן המנהג. וכן שמע בשם ר' חיים א"ז דבעצמו בדק אשתו שלא רצה להאמין לה על ככה.¹¹1 עי' בב"ח סי' קצ"ח שהביא הג"ה וז"ל: וגרב לגבי טבילה צריך להסיר אע"פ שכואב לה הרבה ואשתו של מהר"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא היה מאמין לה שהיתה מסירה שהיתה נערה והיה כואב לה דהר"ח וכן עשה השר מקוצי לפי שאשתו היתה ילדה והיה חושש שלא תסיר גלדי השחין עכ"ה. וכן המנהג, ואמר לי מהר"י דלעיל שיש חילוק בין שחין לליפלוף. מלקוטי מהר"י דלעיל, הר"ר אברהם מענדל, ובהלכות נדה כתב ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי חייץ ולבתר תלתא יומי לא חייץ. ובגמ' איתא ממש איפכא, נאום הקטן והצעיר שבישראל. השיב דלעיל בכתב. פ"א אשה הית' מתקנת נרות של שעוה והיתה עסוקה בבצק. ולא זכרה שהיה ערב טבילתה והתיר לה לטבול, כיון שעשתה לה בדיעבד אבל לכתחילה לא תעסוק באחד מהם. צפין שקו' בל"א זייפא אינם חופין את ראשם בצפין בשעת טבילתן. ואם י"ט אחר שבת וחל ליל טבילתה במוצאי שבת או ליל יו"ט שני רוחצת וחופפת ותטול צפרניה בע"ש. ולמ"ש מחממת קיתון של מים להדיח בית הסתרים ובית הקמטים, מצאתי בליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, בידו ולא בבגד משום סחיטה. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש מו' כשסופרים ז' נקיים צריכים לבדוק שחרית וערבית, גם הסדינים צריכה לבדוק. והכי מצוה מן המובחר שתרחוץ ותחוף ביום ותטבול בלילה ותהא עסוקה בסריק' עד שעת טבילה, אבל במ"ש תרחוץ בלילה. ובחש"מ תטול צפרניה ע"י גוים או בעצמה ע"י שנוי, בבערטל בל"א [או האק מעשר] אם אפשר לה, ואם לאו תנקר הטיט שתחת הציפורן היטיב ודיו. והוא מצוה לנשים לברך אחר הטבילה כשתלביש החלוק בעוד שרגליה במים וכן מצאתי בי"ד בסי' ר'.

114

קי״ה[מעט הלכות נדה בלא סדר] והיה מתיר לנדה לילך לביהכ"נ בשעת התפלה בר"ה ויה"כ כדי ליישב דעתן, והביא ראייה מנשים סומכות על הקרבן¹ עי' פסקים וכתבים סי' קל"ב ובאו"ח סי' פ"ח. ואמר שמותר לישב על העגלה עם אשתו נדה, וכן אמר לי תלמיד אחד משמיה שאמר הגאון מהרר"י מולין זצ"ל, וכ"ש עמה בספינה רק שלא יגעו זה בזה. ומותר לישב זה עם זה על ספסל ארוך המחובר לקרקע או לבית אבל אם אינו מחובר לא. כתב בספרו² תה"ד סי' רנ"א. [ודוקא בעגלה ההולכת מעיר לעיר אבל על העגלה דרך חיבה כגון להוליך אותם אל הגן לטייל לא הג']. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. מה"ר אהרן ז"ל התיר לישב האיש עם אשתו בעגלה אע"פ שא"ר שאסור לישב ע"ג ספסל שאשתו [נדה] יושב עליו. מ"מ הביא מורי ראייה מהא דאמרי' בעיברתא³ צ"ל בעבידתיה ועי' ב"מ צ"א ע"א. טרידי גבי כלאים ה"נ ל"ש. ואם רוצה להלביש לבנים בי"ט מדיח ביד במקום הסתרים או בגופה במקום שיש שם דם ולא בבגד. ולובשת חלוק נקי ואינה צריכה מרחץ אפי' ביומי דחול, מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש דלפעמים הנשים מתביישות לחזור מבית הטבילה כשהבחורים הולכים ברחוב לפני בית הטבילה ושבוש הוא בידם. דאדרבה טוב כדי דלא ליפגע בהו גוי או דבר אחר דאז צריכין לחזור ולטבול וראייה מר' יוחנן וכו'⁴ ברכות כ' ע"א. ומה שחברתה פוגעת בה אין נראה לו פגיעה חשובה דאל"כ מאי מהני פגיעותא דר' יוחנן וטעמא הוא לפי שהיא הולכת עמה לכך אינו חשוב כ"כ פגיע'. וזכורני שישנתי כמה לילות בחדר שהגאון ז"ל ואשתו ישנים שם כשהוא חלש ל"ע ואין סכנה בו. א"ל שאי' מהר"א ס"ל זצ"ל מי התיר לך לישן בחדר (אם) [עם] איש ואשתו אפי' בעת נדתה? כדאמרי' בגמ' [בפ' הדר]⁵ עירובין ס"ג ע"ב כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. מבית תענוגיה ואמרתי כדלעיל להגאון זצ"ל. א"ה לא מנע אותי מלישן בחדרו. [כתב הה"ר ויפש פרטנא ז"ל], שלומך יסגא אהובי מחותני הח"ר ויפש יצ"ו, אשר דרשתני על הנשים הטובלות לבעליהן בוניזיא, דרגילות היא שם שהמים לא יחזרו לעומקו כדי סיפק לטבול בהו כמו עד חצות לילה. אם מותרות בשביל כך לחוף בלילה סמוך לטבילתה ג' או ד' שעות בלילה וכה"ג? נראה אם זה העניין כך הוא שפיר דמי שתתחיל לחוף כשיעור זמן חפיפה בנחת ולא בחפזון קודם זמן שרגילים המים לבא. דכהא"ג ליכא למיחש שתהא מהומה ולא חייפא שפיר, שלמה תמהר אחרי שאינה יכולה לטבולי שהרי כשהיא חופפת ביום אינה מהומה הואיל ואסורה לטבול ביום אע"פ שיכולה, כ"ש היכא דאינה יכולה כלל לטבול דאינה מהומה. וא"ת דנאסרה משום דלא מחלקינן בין אתו מיא ללא אתו מיא חומרא דאית בה קולא הוא דא"כ מרחיקינן חפיפה מטבילה! נאום הקטן והצעיר שבישראל.

115

קי״וושמעתי שעשה מעשה לפנות המקוה בכלים מנוקבים מחמת שהיה בו טיט הרבה והוי חששא שמא יהיה חסר, ולא בכלים שאינם מנוקבים. וכן מצאתי בי"ד בסי' ר"א הלכך הרוצה להוציא מים מהמקוה לנקותו וכו' [כתב בספרו]¹ תה"ד סי' רנ"ח. ופעם אחת היה המקור מן המקוה חזק ולא יוכלו לנגב בסדינים, וצוה לטול קרקע ולזרוק הקרקע לתוך המקור וכן עשו, והיה עומד המקור כנגד רגע אחד וסגר הדלת מן המקוה. ולאחר יום או יומים היה המקוה מלא מים והיה כשר [כתב בספרו]² שם.

116

קי״זהתחלתי הלכות נדרים בטוב גדא. ח' תמוז רל"ב ל'.. שאילת שאירי מה"ר אייזיק לוי ס"ל זצ"ל, עוד יבאר לי מר מי שנדר בעת צרה לעשות מצוה כגון ללמוד ועתה הדבר קשה עליו אם יש להתיר לו עכ"ל. ואשר שאלת על אחד שנדר בעת צרה כו' נראה שהדבר הזה צריך חקירה. אם אינו קשה עליו מאד אין לו לשאל עליו, דהכי כתב סמ"ג¹ עשין רמ"ב. בסוף מצות נדרים שאם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליו אלא מדוחק שנא' [נדרי] לה' אשלם, וסתמא כתיב אפי' שלא בעת צרה כ"ש בעת צרה² עי' תוס' חולין ב' ע"ב סוף ד"ה אבל. אבל אם קשה עליו מאד בענין זה דמקרי דוחק וצער נראה דשרי אפי' נדר בעת צרה. דה"נ כתיב קרא³ תהלים ס"ו, י"ג וי"ד, ועי' ב"ר פרשה ע'. אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי. וכיון דדעת סמ"ג דההוא קרא ר"ל אשלם אם לא מדוחק, ה"נ מסתמא מפרשינא להך קרא, אע"ג דאית ביה תרתי מצוה ובעת צרה. ועובדא ידענא דהוה בדידי שנדרתי בימי חליי ליסע לריגנשפורק על קברי אבות. וכשחזרתי לבריאותי כמו אחר ג' תקופות חליתי שנית וצוה דודי מו' הקדוש ז"ל להתיר לי הנדר, כדי שלא אעמוד בנדר בימי סכנה. וכן התירו לי מוה"ר יעקל, ועמו הקדוש מה"ר משה חנוכה ז"ל, למדנו מדבריהם שמתירים נדר שבעת צרה מדוחק. אבל היכא דאיכא תרתי מצוה ובעת צרה איפשר אין ללמוד מהאי עובדא. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

117

קי״חואמר הגאון בדידי הוה עובדא דלעיל שנדרתי ליסע על קברי אבות לריגנשפורק מעיר ווינא או מעיר קרעמז, ואח"כ היה חולה. והתירו לו גדולי עולם, בע"מ שיתן כ"ף ליטרא ווינר [וליטרא [שוה] יותר מדוק'] ליד נאמן שיתן לעניים אם לא מקיים הנדר. [מי שנדר לעלות לא"י מתירין לו את נדרו], עיין בהג' מיימוני בהלכות שבועות בפ' ו'¹ סי' ז' ועי' פסקים וכתבים סי' פ"ח. ותמצא מאחד שנודר לילך לא"י וסימני אשירי כותב אותו הג' בריש נדרים.

118

קי״טשלמ' רבא לגברא רבה אהו' עמיתי האלוף מה"ר יודא יצ"ו. הנ' אהובי הח"ר אהרן כ"ץ בקשני לשאול פי מורנו הגאון יצ"ו, על דבר ההיא איתתא אשר נדרה לילך לעיר הקודש שב"ב, ועתה היא נגזלת ונאנסה ואין ידה משגת עוד לילך שם, ובאת לשאול על נדרה. וכן עשיתי שאלתי את מורי יצ"ו והשיבני דדבר פשוט הוא שיש לה להתיר, ואין הפרש בין נדר זה לשאר נדרים ואפי' נדר שהודר בעת צרה הוא נוהג להתיר. וכן ראיתי הלכה למעשה פעמים ושלש ובפרט באופן זה שאירע אונס לההיא אתתא שיש להתיר. ושאלתיו אם אכתוב לכבודך כן ואמר הן ומה ששמעתי כתבתי, נאם יוזמן כהן [מוהר"ר יוזמן מניאושטט]. [כתב לי שאי' מוה"ר אברהם כ"ץ¹ ק"ץ. יצ"ו] שלום לך אהו' שארי ידידי הח"ר יוזלן יצ"ו, דע בודאי אי לאו כבוד אדו' מו' הגאון יצ"ו נאמנ' לא השבתיך כלום על דבר האשה שנדרה לילך לעיר הקדש שב"ב. ראה אהו' העתק' מכתבו של מהר"י כ"ץ יצ"ו דלעיל, וקצת לא מתישבים לי רישיה וסיפיה אהדדי, מ"מ מבואר היטיב בו שבלא אונס אין להתיר לה. והנה קרוב הוא לשנתים שלא חזרה עלי אשה זו להתיר לה נדרה, וקודם לזמן הזה צותה לי ע"י חותני² חתני. ר' שלמה יצ"ו שרצונה לתת להבחורים ג' זהובים שאתיר לה נדרה. וסח לי חתני שבשעת הזעם כשנפטרה בתה נדרה נדר זה, ונדר זה היה קרוב בעיני מכל צד להיות נדור בעת צרה. וגם כי ראיתי רבנן מתירין לנודר בעת צרה ולומר לו הוי יודע שהנודר בעת צרה, ונשאל צריך לדאג שתבא עליו צרה אחרת כזו. וכן קבלתי ממורי מהר"ר יונה יצ"ו בשם מהר"ן זלה"ה מאיגר. מ"מ יש בידי ספר ישן וכתוב בו הורה ר' שמואל חסיד הנודר בשעת צרה אין לו הפרה עולמית³ עי' שו"ת מהרי"ל סי' רי"ג ושו"ת מהר"ם מינץ סי' ע"ט וביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ה בהגה. ואשה זו לא נשתנה עניינה במידי לגריעותא לא בגופה ולא בממונה ולא בשבוש או בסכנת הדרכים ולא בשום דבר שבעולם בעת ששלחה אלי להתיר לה נדרה ממה שהיה בשעה שנדרה. אדרבה היתה עשירה יותר ממה שהיתה בשעת הנדר, וסך יפה הוסיף הנ"ר קלמן כ"ץ לתת לה יותר ממה שהיה מחויב לה בשביל שנדרה לילך לא"י. וטרם ששלחה לי להתיר לה נדרה עמדה כנגד ב' שנים בבל תאחר ולא נדמת כאלו מבקשת לילך לא"י. רק [תמיד] כשצערה גובה המס צעקה לילך ודיה לצרה בשעתה, כי מאז לא נשמע על פיה יותר זכרון עלייתה עד כי חזר עליה גובה המס. וכן נהגה תמיד עד שהיו הכל מרננים עליה. ואמרתי להמרננים במעמדי אמת הוא שכתב הרא"ש בתשובה⁴ כלל י"ב, ועי' בד"מ סי' רכ"ח סק"י. מי שנדר ללכת לא"י דע שיש לאותו נדר התרה כמו לשאר נדרים וכו' אבל נאמנ' אינו יודע שום פתח לחרטה לה כי עניינה לא נשתנה לגריעותא כלל מאז אשר נדרה כ"א לעילוייא. אמנם מאחר שעומדת בבל תאחר ואינה מגלה דעתה בשום הוכחה לקיים נדרה טוב יותר להתיר לה נדרה ממה שתחל דבריה, כי הרא"ש והמרדכי כתבו דכה"ג טוב יותר להתיר משיבואו לידי איסור דאורייתא. ומסתמא הגיעו הדברים לאזניה, ותיכף צותה לי ע"י חתני כמבואר לעיל. וזכורני שפרנס אחד באוגשפורק נדר לילך על נוחי נפש שבקהלות שו"ם⁵ שפיירא, ווירמייזא מגנצא. ושמו ר' לעמלינן⁶ לעמליין. ז"ל, ומרוב חולי עין שלו נתחרט ודאג שגם ע"י⁷ תיור, ועי' שו"ת מהרי"ו סי' ק"ו. תייר⁸ מנהיג שמורה לו הדרך, עי' ב"ק קט"ז ע"ב. לא יוכל לילך שמה. ובקש מאדו' מו' ורבי הגאון מוההר"י וויילא ז"ל להתיר לו נדרו. והזקיקו לשער טורח טלטולו על הדרך וכל פזורין ושיערהו כנגד חמשים זהובים, ולא התיר לו נדרו עד שישיא באותן נ' זהובים בתולה ענייה, והיה שמה יוטלן והשיאה לר' שמואל שוחט ז"ל. ומסופקני אם השיאה בכלם או במקצתם והמותר נתן לעניים אחרים. ומהגאון ז"ל לא שמעתי טעמו, אמנם דברים של טעם הם, כי די לו שיועיל לו אונסו שלא יכנס לסכנה אבל למה יחזיק במה שנדר להוציא לכבוד מצות הי"ש, או למה לא ישלם טרחו?⁹ עי' שו"ת מהרי"ל סי' קכ"ו ובשו"ת מהר"ם מינץ שם. ודי לו שישתכר בהתרתו לסכן סכנתו. ויצאתי בעקבי דמורי הגאון ז"ל ואמרתי ללבי דאתתא דידן מחוייבת אשם על איחור נדרה יותר על פזורה ושכר טרחה על הדרך. ומ"מ הקלתי עליה למאד שתתן רק זקוק כסף במזומן לבחורים מידה לידם. והמותר תפרע תוך ד' שנים או ה', ותתן אותה בפרוטרוט לאיזה עניים שתרצה, ועל זה תהא היא נאמנת ובפרט אחרי שר' קלמן כ"ץ י"צ נתן לה רוב המעות ע"מ שתלך לא"י. ומאז עד היום הזה לא דברה בי ולא שלחה לי יותר בעניין התרתה. ורגילים הם פה בנדרים ושבועות ורובם אינם באים לשאל טרם שיעברו ויתגלה בהתייהו¹⁰0 בושתן עי' תהלים ע' ד' על עקב בשתם ותרגומו יתפרעון היך בהיתהון. ומטעמא דלעיל אני מזקיקם לתת דבר מועט לפחו'¹¹1 ל' פ' או. ס' פשיטים מידם ליד העניים, וחלילה לי ליגע במתנתם אפי' באצבע קטנה. לדעתי בזמן היותי פה התרתי יותר נדרים ממה שהתיר אדוני מו' הגאון יצ"ו כל ימיו. ובודאי היה אדונ' מורי הגאון י"צ מומחה ומוחזק לרבים בטרם התחלתי ללמוד תלמוד. ירא שמים שהוא אצלי ורואה ושומע כל דבר כמוני בלי ספק אינו מפקפק במעשי כלל כי כלם מוכרחים וצורך גדול, רק המקנאים בי והמתכבד בקלון אחרים חורשים עלי כאלה ונאמנ'. אם היה לי לכתוב משפטם על פנקסי, והיה היכולת בידי לעשות בהם משפט כתוב, לא בקשתי כ"א שיהיה נפשם פה תחת נפשי, ואני במקום וארץ מולדתי באחת הקהילות. והריני מתיר לאדו' מורי הגאון י"צ לכתוב תוך המדינה ולגזור חרם להגיד עלי את מי עשקתי ואת מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו ואשיב. ש"ל יש בידי לשלם כל מה דמתעני עלי מדינא הי"ש, וית' זכרו ברכני ברחמיו אשר איני צריך ועוסק בכל אלה ולא זו אלא אברר אשר הוצאתי לבחורים בעז"ה י"ש כפלים מאשר נפל לי מהרבנות מכל צד. ואיזה בחור אשר לא שלמתי לו מה שנדרתי לתת לו להספקה יתבענו לפני כבוד אדוני מורי הגאון יצ"ו וכל אשר יחייבנו הגאון יצ"ו אפרע תחת פרוטה זהב. כבר בקשתי לכבוד מורי אדו' הגאון יצ"ו לשלוח לי בחורים ותיקין ועלי לתת להם כל מה שיפסוק ויקצוב עלי וכן אעשה עוד היום. עתה מקרוב כתב לי אהובי הח"ר יעקב ריינר יצ"ו המשודך לבת ר' הושמן פה האם רצוני לתן ח' זהובים להר"ר תעביל¹²2 חעביל. יצ"ו וגם לבחור חשוב עוד ד' זהובים ונעתרתי לו. הש"י יודע אם יבואו החורף אם לא גרוע אחד היה בביתי אינו ראוי לו ב' פשיטים להספקה, נתתי לו בערך ב' זהובים. וחצי זמן שתה בגניבה תמיד מאחד מחביותי של יין ובכן נתקלקל. באישון לילה לאחר חצות פתח כיפה שלי וגנב ממנ' לחם ובשר ויתר עניינים שאבדתי. מבעין¹³3 וביען. כי הרגשתי בדבר מוציא לעז על ישיבתי מה אעשה שימצא שומעין לו? כבר גליתי לך שמו וזולתו ורכיל הראשון ואיש בריתו המצורף לו שלום ברונער איני סבור, ואיני מאמין שיהיה שום אדם שידבר בי שלא יספיק לו נהוגי עמו בתכלית הסיפוק. עוד יש לי מקנא אחד אם היית חכם היית מבין בכמה ענינים ודברים [ומה אעשה שאין לבך עלך] בבלום שפתי אנצח כולם אי"ה! ולא לחנם כתבתי לך עתה מעסק ההספק כי גם נגלה לאזני שנדבר בפני כבוד אדו' מו' הגאון יצ"ו בכהא"ג, והי"ש יודע שאיני מתנגד לכל הבחורים הלומדים אצלי בכלום אלא שלפעמים קשה עלי הרבות עסקיהם במשתאות ובהתערבותם בדברים שהם להמראת הבעלי בתים וכה"ג. וד"ל כי באלה ימעט כבוד הי"ש והישיבה בכל צד ומה אעשה שאיני נוחי מדעתי זאת? תוך זמן קצר הכו כנגד י' זוגים זה את זה, ושלום ברונער גס אחד מהם הכה גיסו זוסמן, כך קבל וצעק זוסמן עליו בפני ובפני רבים וכל המוכים צועקים ואין נענין לית דין ולית דיין! נאמנ' בשביל המלשינים אמשוך ידי מלדונם ולית דין ולית דיין כי מרוב רגילותם באלה לדעתי היה לי לפי המעשה והעניין כאשר אראנו ואשמענו לדונם מבטלים התמיד עד אשר לסוף ילאו מעצמם. וכן ביתר עניינים לא לחנם אמרו חכמים¹⁴4 יבמות צ' ע"ב, סנהדרין מ"ו ע"א. מכין ועונשין שלא מן הדין (אדע) [אקרע] סגור לבם ובמה יוסרו? ולא אוכל לתת יד לפושעים טרם שאעסוק בם לרצונם אמשוך ידי מהם לגמרי. ועוד אעתיק לך מתשו' א"מ הגאון מוהרי"ן¹⁵5 מוהרי"ו. ז"ל אשר השיב למהר"ש שפירא ז"ל. וז"ל: וזה האיש חייב מכת מרדות אכן אי בעי לתת כופר נפשו ממון במקום המלקות יתן. ולפום גמלא שיחנא לפי עושרו יתן על פיך לגבאי הצדקה והם יתנו לעניים ולת"ת עכ"ל. ומה להקל עליו פטרו בממון מכ"ש במקום שממון חמור עליהם יותר ולא יוסרו כלל כ"א בממון שיש לקחנו מהם ולחלקם לעניים ולת"ת. יודיל מוויינשבורק¹⁶6 מוויישנבורג. נשבע בפני שנגזל ונלקחו כל כתבים ממנו, עם מי שתוכל לעשות חלוף בעד זהב זה תעשה ואפרענו לו. כבר כתבתי לך כתב אות באות כזה, איני יודע אם הגיע לידך אם לא. דע ששאירי מו' מוהר"ט מנורבערק כתב לי¹⁷7 עיין פסקים וכתבים סי' קפ"ד. וז"ל: ועתה אודיעך על הודאי ששם אבי אותו עיליש היה שמו נתנאל וכנויו היה דעלין לכן תסמוך על כתב הלז ולא היה שמו לא דן ולא נתן רק ששם אביו היה נתנאל וכנויו דעלין, עכ"ל. וכל המחודש אתך הודיע', ואדו' מורינו הגאון יצ"ו פקו' א"א פעמים לשלום בשמי, וכתבי זה קרא באזניו ואשר יורני תמיד אשמור לעשות. ובשבחו כנ' וכנ' אהוב' בכל לב שארך ומשרתך אברהם מקצנאילנבוגן.

119

ק״כ[פ"א נודר אחד נדר בעת צרה לעשות פעם אחת ב' ימים יוה"כ¹ עי' שו"ת מהרי"ל סי' רי"ג. ולאחר כן עשה ג"כ ב' שנים או ג' מחמת שהורה לו למדן אחד, כיון שעשה פ"א צריך לעשות כל ימיו. והוא [הגאון זצ"ל] מתיר לו שאינו צריך לעשות עוד ב' ימים יוה"כ]² ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' כ"ג. מעשה שאמרתי להתענות למחר ונודע לי שטעיתי, וא"ל כיון שקבלת עליך בטעות אינך צריך להתענות כי הקדש טעות אינו הקדש. וכן מצאתי בי"ד בסי' רי"ד אבל דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות, שסבורין שהן אסורין לא הוי כאלו קבלום בנדר. ומצאתי אח"כ בסוף הלכות צדקה³ סי' רנ"ח. דהוי כמו הקדש טעות דקי"ל שאינו הקדש. [כתב שאירי מה"ר אברהם כ"ץ⁴ ק"ץ. יצ"ו]⁵ פסקים וכתבים סי' קצ"ב. ועל דבר אותו שאמר זו זול איך זיך טוייפען אוב זיין שביגר אין זיין העוס זול גין. דע לך דפסק זה שכתב דמי שאמר אם ישאל על נדרו אינו יהודי אין מתירין לו אינו במרדכי שלנו כל עיקר.⁶ ולפנינו איתא במס' ב"מ פ"ו סי' שנ"ד וז"ל ואותו שקבל נדר ואמר אם ישאל על נדר זה אינו יהודי אסור לשאול פן יכפור ואם נשאל בדיעבד טעון כפרה וסליחה ולקבל דברי חברות. ומרדכי דבני רינוס אין לנו פה אך מרדכי קצר, ושם מצאתי פסק זה⁷ ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' כ"ד. ולא כתב כלום מדברי חבירות. והנ' נראה דבטוי כה"ג שאמר אפי' בפירוש אם יעשה דבר פלוני יכפור בהי"ז אין זו לא שבועה ולא בטוי⁸ ובנדפס כנוי. ולא יד, הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר או איסור מפיו. ולא דמי אפי' למי שאמר אם יעשה דבר פלוני תבוא עליו קללה זו. דהתם נמי אשכחן בתלמודא⁹ שבועות ל"ו ע"א. דארור בו נדוי בו קללה בו שבועה, אבל שבוע' [כזו] לא מצינו, והרי הוא כמי שאמר אם יעשה דבר פלוני ירצח הנפש או יבא על א"א דאינו כלום.¹⁰0 והרי הוא כמי שאמר אם יעשה דבר פלוני ירצח הנפש או יבא על א"א דאינו כלום, כ"ז חסר בנדפס. וא"כ נוכל לומר דלא צריך התרה לגמרי. וא"ת מ"מ יאסור לעשות המעשה שקבל עליו משום טעמא דלעיל פן יכפור?¹¹1 כמו שכתב במרדכי שהביא לעיל. י"ל דלא חיישי' להכי אלא דוקא היכא דקא' הכי שלא ישאל על נדרו, דחכמים גזרו שלא להתיר שום נדר שיוכל לבא שום מכשול ותקלה מן ההתרה. ודמי להא דכתבו החבורים¹²2 עי' בד"מ סי' רכ"ח סק"י. מן הירושלמי¹³3 נדרים פ"ה ה"ד ועי' בתשב"ץ סי' ת"ד ובשו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"ב. דאין מתירין נדר של שחוק. אע"פ שאין ב"ד מוחין ומזהירין כלום על השחוק, וכמה אנשים ותיקין רגילין בשחוק, אלא ע"כ אין מתירין הנדר שיוכל לבא שום נדנוד תקלה. ומן הדברים שבלב שכתב פשיטא דאינם דברים אלא גבי אונס, כדאיתא בהדיא באשירי¹⁴4 פ"ג דנדרים סי' י"א. בההיא דנודרים להרגים ולחרמים ולאנסים כו'. איפשר הטוב [היתה] שהייתה חמותו נכנסת לבית בלי רשותו ואפי' ימחה בה בדברים¹⁵5 דלגבי דידה ליכא איסורא כ"ה בנדפס, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' ק"ו. נאום הקטן והצעיר שבישראל. והווינן מתיר לשנים נדר אחד בפעם אחד¹⁶6 עי' בדרישה סי' רכ"ח סק"ג. ואמרנו מותר לכם ג' פעמים (ולא שיאמר)¹⁷7 ולאשה אמר. מותר ליך. פ"א היינו מתירים לו שלא להתענות בה"ב, והשניים אמרו ג"פ מותר לך והשלישי אמר ב' פעמים מותר לך. ולפעם שלישי אמר שרוי לך, ואמר אין נפקותא אם אמר שרוי כיון שאינו אמר בלשון הפרה¹⁸8 ועי' בב"ח שם ריש סי' רכ"ח. מתירין הנדר בשבת לצורך השבת¹⁹9 שבת קנ"ז ע"א. וקי"ל כמ"ד פותחין בחרטה²⁰0 נדרים דף ע"ז ע"ב. וצריך לישב²¹1 עי' ברא"ש שם סי' ח' ודלא כרשב"א. הג' הדיוטות במקצת נדרים. ועיין ביו"ד בסי' רכ"ח המתחיל מי שנדר, ואע"ג דכתב המיימוני בפ' ב' בנדרים בהג' בנדרים צריך לעמוד²²2 ועי' הגמיי"מ פ"ו מה' שבועות סי' ד'. וכן ראיתי מעשה שמתירין בשבת לאשה ת"ח וכן מצאתי בא"ח בסי' שמ"א ע"ש.

120

קכ״א[כתב מהור"ר דוד איינשטיט יצ"ו], ההיא שאלה דמי שקבל עליו¹ חרם. שלא לגלות ושמע קול אלה. לפום ריהטא נראה דאין צריך להגיד דאין דעת המקום ב"ה שיעבור זה על שבועתו, וכה"ג קצת כתב בא"ז בריש שבועות דדיינינן לפי דעת המקום ב"ה נאום הקטן והצעיר שבישראל. ואחד שנדר צדקה לעני זה והלך העני לדרכו יתן לעני אחר. ואשה שנדרה נדרי ענוי נפש או דברים שבינו לבינה ובעלה מקיים לה ואח"כ מתחרטת על הנדר מעיקרא. אם ביום השמועה אומרה כן: החכם מתיר לבעל והבעל מפר לאשתו. ואם לאחר יום השמועה אמרה כן: א"ה מתיר החכם כמו שכ' המרדכי בכתובות בפ' המדיר,² סי' קצ"ז ועי' בהג"ה שם בשם תשובת מהרי"ו סי' ט"ו. ועיין בתו' מכתובות³ דף ע"א ע"ב ד"ה אבל שכתבו ואפי' את"ל שיכול לשאול וכו'. ואע"ג דכתב המרדכי בגיטין בפ' השולח⁴ גיטין סי' שע"ו. להיפך, מ"מ נוהגין כמו שכ' בכתובות ועיין ביו"ד⁵ עי' סי' רל"ד סעיף כ"ג ומ"ט. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל.⁶ עי' תה"ד סי' רע"ט הובא בב"י סי' רל"ד ובד"מ שם סק"ה, ועי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ח וקי"א ובשו"ת מהרי"ק שרש נ'. אשה שנדרה נדרי ענוי נפש וקיים לה בעלה אי מצי החכם להתיר פלוגתא מפורש: במרדכי פ' השולח [כתב] דלא מצי החכם להתיר, פ' המדיר כתב איפכא דמצי מפיר, מ"מ מפרש"י⁷ כתובות דף ע"א ע"א ד"ה שנדרה היא. ותו' פרק המדיר וכן בפ"ב דיבמות⁸ דף כ"ה ע"ב. תנן חכם שאסר האשה בנדר ופרש"י שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה והלכה אצל חכם להתיר, סמי חדא דפ' השולח מהנך כולהו. ודכתב ר"י⁹ בתוס' כתובות ד' ע"א ע"ב ד"ה אבל. דאין נשאלים על ההיקם אלא ביום שמעו. הכי קי"ל דסברא אמיתי היא¹⁰0 ועי' בטו"ז סי' רל"ד ס"ק מ"ב ובש"ך שם ס"ק ס"ג ובשו"ת מהר"י מברונא סי' ר"ז, רמ"ג ורמ"ד ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' ק"ב. דהשאילה אינה אלא עוקרת הקיום והרי הוא כאלו שתק והחריש. דאין נשאלין על השתיקה וכיון דעבר יום שומעו הרי החריש לה. ע"כ קצרתי קצת ראיותיו ודבריו, מהקטן והצעיר שבישראל. בכאן שייך תשוב' שאי' מהרי"ל ז"ל הכתוב בסוף הספר [בטור חשן שלי] בדף ס"ט המתחיל נדרי ענוי. והנודר שלא להלביש בגדים צבועים מותר בצבע שקו' גמענקט גר"א בל"א. ושמעתי מהגאון מהר"ר יעקב וויילא זצ"ל שהיה מתיר לאחד שעשה נדר שלא לגלח זקנו עד שפרע הצדקה, והיה מתיר לקצר זקנו במספרים והביא ראייה מנזירים [שמותרים לקצר זקנם מסתמא וה"ה לנודר]. ול"נ שמצאתי כן בתו' בריש שבועות¹¹1 דף ב' ע"ב תוס' ד"ה חייב. כדאשכחן בפ"ב דנזיר¹²2 דף נ"ח ע"ב. דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומפרש התם כעין תער.

121

קכ״ב[כתב מהר"י אוברניק זצ"ל], על דבר נדר מהר"ם לצדקה בחתונת בנו. דע שנראה לי שכך המנהג שכל אב המשיא את בנו ואע"פ שאינו נותן לו שום נדן רק שנותן לו הוצאות עבור מלבושים ושאר צרכי החתונה. הוא פורע ג"כ מה שצריך ליתן בשבילו לצדקה או לחזנים ושמשים. אבל אם יש קצבה לחתן מה שיתן עבור המצות של קריאות ס"ת בשחרית בשבת, אפשר זה מוטל על החתן עצמו. וכן עשיתי כשהשאני את בני קעחל שי' במרפורק, לא נתתי לו אפי' פרוטה לנדן רק מלבושים ושאר הוצאות, גם פרעתי לחזנים ושמשים. והמצות קצובים שם עבור זהו' פרע הוא וכן שלום, נאום הקטן והצעיר שבישראל.

122

קכ״גחיים ושלום לידי' המשכיל הח"ר עקיבא יצ"ו [הוא עקיבא חתנו של מה"ר אברהם ק"ץ יצ"ו], דע לך כי רובא דהני בריוני ידעי דאיסור¹ דאסור. להזכיר ש"ש לבטלה ק"ו לשוא ושקר. והני ודאי דידעי' בהו דלא ידעי כגון ע"ה גמורים דלא ידעי שיש איסור בדבר אין לנדותם כמו שכתב במיימוני ובסמ"ג. אבל רובא דידעי יש לנדותם בצנעא ולהתיר להם מיד. ולדעתי רובם ידעי, ואי מספקא לך במקצתם מספיקא אין לנדותם. והא פשיטא דהנהו דשנו ופירשו וכ"ש בחורים קלים ידעי ועברי, ובפרט כשהם שוחקים בקוביא מזכירים אלף פעמים ש"ש לבטלה וחייבים נידוי. ומה שכתב שאין זה קרוי בהדיא מדאורייתא אין לך בהדיא יותר מלא תשא לשוא, ותרגומו למגנא דהיינו לבטלה. ושלום לך ולכ' א"ל² ולכל אשר לך. נאום אוה' ליווא לנדוא הוא מהר' ליווא טרויזי, כך כותבין בגט טרויזי.

123

קכ״דתכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר אברהם מענדל י"ץ¹ פסקים וכתבים סי' ל"ו. בשבוע' דאורייתא אנו נוהגין בגבולנו לישבע על ההודאות למסים שהיא כעין דאורייתא שבועת השותפים הנשבע משים ידו על הס"ת כשהיא מונחת לפניו אבל אינו נוטלה בזרועו. כמו שכתב ופסק מהרי"ו ז"ל פעם אח' לאתרין בשבוע' כנגד העד שיטול הנשבע ס"ת בזרועו אין אנו נוהגין אלא כדלעיל אפי' בשבועה דאורייתא. ובשאר שבועות כגון אשה שנשבעה אינה משימה ידה על הס"ת רק על ספר אחר, נאום הקטן והצעיר שבישראל. [כתב שלי] שלום רב אליך יקרב אהו' עמי' הח"ר יוזיל יצ"ו, אשר דרשתני אודות אשה אחת שנשבעת על כתובתה בהנחת ידיה על ס"ת ולא נטלה הס"ת בידה, ויש מי שרוצה להצריכה שבועה שנית בנטילת חפץ בידה, וחלקת על זה שאינה צרי' כי די בכך ויש בידך תשובה מאדו' אבי הגאון זצ"ל שהשיב כך להר"ר אברהם מענדל. אהו' יפה דנת ויפה כונת, כך מקובלני מאדו' אבי הגאון זצ"ל שהמנהג בכל מדינת אשכנז שנשבעת אשה על כתובתה פותחים לה הס"ת ומנח' ידה עליה ודי בכך. והנני מודיעך הטעם, כי יסוד החולק עליך בנוי אהא דכתב הרמב"ם פ' י"א² מה' שבועות הלכה ח'. ושבועות הדיינים כו' עד ואוחז ס"ת בזרועו כו', וכן כתב אשירי רי' פרק שבועות הדיינים לכן נותנין לו ס"ת או חפץ של מצוה בזרועו. מכאן משמע דאינקוטא חפצא משמע נטילת החפץ בידו. אהו' כשתדקדק באשי' פ' שבועות הדיינים בתחלתו תמצא דזהו דוקא לחד שינויי דמשני אהא דמק' אמאי לא צריכא גב' שבועות העדות והפקדון נמי אנקוטי' חפצא, משום דקרא דאליעזר עבד אברהם אסמכתא ואינקוטי' חפצא הוא תקנת חכמים להטיל אימה, מש"ה בעי ליטול החפץ בידו כדי להרבות אימה על הנשבע. אבל לשנויי' דסבר דהא דבעינ' אנקוטי חפצא היינו מטעם דכתיב וישם העבד את ידו וגו', אינו צריך ליטול החפץ בידו רק להשים ידו על החפץ כמו נדון דידן. דהא שבועת העבד היה ממש בסגנון זה ששם ידו על המילה דכתיב וישם. וראיה לדברי דכן הוא דאשי' בשנוייא קמא דסבר דלאו אסמכתא לא מפרש ה"ד אנקוטי חפצא, ובשנויי בתראי דסבר דאסמכתא כתב ומפרש לכן נותנין לו ס"ת בזרועו, ומשמעות דלכן הוא משמע לפי האי שנוי' יצטרך להיות החפץ בזרועו ולא לפי שנוייא קמא. וכשנוייא קמא קיי"ל דהתוס' פ' שבועות הדיינין³ דף ל"ח ע"ב ד"ה לאתפושי. מוכחים דס"ל שנוייא קמא, דהם הקשו ג"כ אותו קושיא, מ"מ שבועת העדות והפקדון דלא בעי אנקוטי חפצא ועומדים בקשיא. ואלו ס"ל שנוייא בתרא דאנקוטי חפצא הוא כדי להטיל אימה לא היה ק' מידי כדאיתא באשירי פ' שבועות הדיינים. והרמב"ם דכתב ג"כ דאוחז ס"ת בזרועו יכול להיות דסבר כשנוי' בתרא דסבר דאסמכתא היא. ועוד טעם אחר שדי בכך בהנחת ידה על ס"ת, דתני פ"ב דנדרים⁴ דף י"ד ע"ב, ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ו ומ"ז. הנודר בס"ת לא אמר כלום במה שכתו' בה דבריו קיימין. ומפרש בגמ' לשנוייא קמא הא דאמרי' במה שכתוב בה דבריו קיימין אפי' בדמחתא אורייתא על ארעא, וכשנוייא (דלא) [לא] קי"ל דאשי' מייתי אותו ואידך שנוייא אינו מזכיר⁵ ועי' ברא"ש פ"ג דנדרים סוף סי' ב' וביו"ד סי' רי"ב. אלמא כי מחתא אארעא ואמר' במה שכתוב בה יש בה לשון שבועה ונדון דידן נמי הכי הוא דמזכירין לאשה בהדיא את הכתוב בס"ת וק"ל. גם אהובי עוד טעם אחר דדי בשבוע' זאת בנדון דידן והותר, דתנן פ' השולח⁶ גיטין ל"ד ע"ב. נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת כו'. ואמרי' עלה בגמ'⁷ שם ד' ל"ה ע"א. משום דמורי' היתרא נמנעו מלהשביע' ועונש השבוע' גדול. וכתבו שם התוס'⁸ שם ד"ה דמוריא. והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כ"כ, אלמא דס"ל לתוס' דאפי' בנדון דידן לא משבעינן לה. ובאשי' כתב ג"כ בשם ר"י פ' השולח אהא דקא' אמר שמואל לא שנו שמדירים אלא אלמנה כו', וז"ל ור"י כתב והאידנא נהגו להשביע את האלמנות אפי' ב"ד [בב"ד] באותו עניין שאנו רגילים להשביע' שגוזרים עליה בחרם ובשבועה שתודה מה שקבלה בכתובתה. הא קמן דר"י סבר נמי דלא משבעינן במנקוט חפצא⁹ וכ"ה דעת הטו"ז והב"ש באהע"ז סוף סי' צ"ז שא"צ נק"ח בשבועה זו, אמנם בתפארת שמואל ובקרבן נתנאל שם בהגהות על הרא"ש כתבו שצריכה נק"ח והזכרת השם. ועוד טעם אחר דדי בשבועה דידן דמשבעינן לה דרש"י פי' פרק הכותב¹⁰0 כתובות פ"ח ע"א. אהא דקאמר אי פיקח בעל מייתי לה לידי שבועה דאורייתא, ונ"מ דבעי אנקוטא חפצא. אלמא לדידיה שבועת אשה לא בעי אנקוטת חפצא, ושבועת אשה על כתובה, דרבנן היא. אע"ג דהתוס' פ' הכותב¹¹1 שם ד"ה מייתי. ופרק השולח¹²2 גיטין ל"ה ע"א ד"ה לא שנו. סתרו אותו מיניה וביה, דפי' הוא בעצמו אהא (דאדרבה) דאדרה בב"ד ומשבע' חוץ לב"ד דשבועת אשה בעי אנקוטא חפצא, הא איתא בהג' מיימון פ' י"א דשבועות¹³3 סי' ה'. בשם מהר"ם דהוא בתראה שכתב דרש"י יפה פי' פ' הכותב ודבריו הוציא במשקל מאזני צדק דגבי עד אחד מעיד שהוא פרוע (שאינו) אינו אלא להפיס דעתו של בעל (הבית), משא"כ בפוגמת כתובתה ובשאר שבועות דרבנן. ובכולהו מפרש טעמא, מאי טעמא תקינו לה רבנן חוץ מזו דעד אחד מעיד שהוא פרוע, כיון דשטר כתובתה יוצא מת"י¹⁴4 [נ"ב נ"ל אממנו], ומלשון הגמיי"מ שם מוכח שצ"ל או מטעם. עם תנאי ב"ד דכל מעשה¹⁵5 צ"ל תנאי. ב"ד כמאן דנקט שטר בידיה דמי. והוה לן למימר שתיטול בלא שבועה אע"ג דעד אחד מעיד שהוא פרוע לאו כלום הוא. וכיון דאין (נשבעין) [נשבעות] אלא להפיס דעתו של בעל לא בעי אשתבועי במנקוטי חפצא וכו' עד וא"ל מניין לרש"י זאת כי נמצא בתשובת הגאונים כן כו' ע"ש. הא קמן דמסיק מהר"ם דשבועה כדי להפיס לא בעי אנקוטי חפצא. א"כ בשבועת גרושה על כתובתה לא בעינן נקיטת חפץ דהא אפי' בעד אחד מעיד כנגדה שהוא פרוע חשבינ' להפיס, כ"ש כשאין שום אדם לכנגדה. והא דפרש"י בהשולח גבי שבועת אשה דבעי אנקוטת חפצא זהו באלמנה ששבועתה אינה להפיס דעתו כי היא צריכה לישבע ליתומים כדין כל הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואותו שבועה אינו להפיס ככל בע"ח שיש לו שטר ובא ליפרע מנכסי יתומים. א"כ הוכחתי דבגרושה לא בעינן נקיטת חפץ ובאלמנה לא רצו להחמיר מבגרושה מתקנת ר"ג שהתקין שתהא נודרת כו'. וע"כ נוהגים שלא להשביע שום אשה באנקוטי חפצא ותו לא מידי. אהו' ראה אשר כת' לך ודע כל מה שראית ושמעת מאדו' אבי הגאון יצ"ו והוא כתוב בחדושיך אל תנח מזה כי לא רחוק אנכי ממך הודיעני תמיד זאת יש בידי שב' להצי' להחזיקך ושלום מאת אהו' בכל לב פתחי' בן הגדול שבישראל מ"ו זצ"ל.

124

קכ״ה[כתב בספרו]¹ פסקים וכתבים סי' ל"א ול"ה. בדאורייתא לא מהפכין שבוע' אבל בשבועה דרבנן מהפכינן. ויש לו קבלה מרבו מהר"ר אהרן זצק"ל מי שהוא בשב ולא תעשה יכול להפך שבועה. כגון ראובן חייב לשמעון ושמעון תפס משכון בעדים מראובן יכול שמעון להפך שבועה.

125

קכ״והמלך בהוד ובהדורים ימליך כס תורת' לדור דורים בוצינא דנהורא שר התורה אב הרועים וכל מעשיו נעים ר"ג אשר עיני כל ישראל עליו הלא הוא אדוננו התייר הגדול הגאון מוהר"ר ישראל יצ"ו. נא א"מ אל יחשבני מכ"ת כיהיר באריכת לשוני כי כל כוונתי רק ללמדני, ועל כל דבר ישיב לי כ"ת כפלים כי צמא אני למים, ונסתמו מי בארות אשר חפרו הראשונים, לכן יורני נא מכ"ת חדשים עם ישנים. הורני מורי איך המנהג אי מהפכינא שבועה דאורייתא או לא? אחרי שרוב הגאונים¹ עי' טחו"מ סי' פ"ז סעיף י"ז. פסקו דלא מהפכינן. רק ר"ג מאור הגולה כתב בתשובת' דמהפכינן, וגם רב האיי גאון כתב כן,² עי' תוס' שבועות מ"א ע"א ד"ה ולמר. וכן הוכיח ר' אליעזר בר' שמעון [במרדכי] פ' שבועות הדיינים דמהפכי' מדפריך בגמ' לר' יוסי דאמר (כרבנן) [בדרבנן] [נמי] נחתינין לנכסי מאי איכא בין דאורייתא לרבנן, ומאי דוחקיה לשנוייה ליה שכנגדו חשוד על השבועה לסמוך על שנויא דמעיקרא דמדאוריית' כו' עכ"ל³ וכן כתב בספר החכמה דעמא דבר כרגמ"ה (וכן ר"ב דעמא דבר כרגמ"ה). וכן כתב בא"ז⁴ הביאו בהגהת אשרי שם סי' ט'. והאידנא סמכינן עלייהו ומהפכינן אפי' במדאורייתא. ואם ישיב לי מר דהמנהג דמהפכינן אפי' במדאורייתא, עדיין מיבעי לי אם התובע יכול לומר לנתבע אי אפשי בשבועה דאורייתא אלא רק שבועת היסת דרבנן כדי להקל עליו השבועה. אם הנתבע רוצה להפך עליו השבועה דשבועה דאורייתא בעי נקיטת חפץ ולא שבועת היסת, דבזה כל אפין שוין בשבועת היסת דלא בעי נקיטת חפץ. כמו שכ' המרדכי פ' שבועות הדיינים בשם האלפס והמיי', וגם כתב רב סעדיה גאון כן בהג' במיימוני פי"א דהלכות שבועה, וגם כתב האשירי כן בג' מקומות פ' שבועות הדיינין. ואע"ג דמהר"ם סבר דהגמ' פריך פ' שבועות הדיינים מאי איכא בינייהו ג"כ אשבועת היסת⁵ וכ"כ שם הר"ן ועי' בחו"מ סי' פ"ז בב"י ס"ק ט"ז. דכת' במרדכי ריש ב"מ⁶ סי' רכ"ט. אהא דהאומר לחבירו גנבת לי דמשבעינין ליה שבועת היסת. וז"ל: ועוד כי קאמר פרק שבועות הדיינים מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן [לימא] איכא בינייהו לאשבועי אגניבה ואגזילה, דבדאורייתא היכא דאיכא עד אחד או הודאה במקצת משביעי' ואם כופר הכל אין משביעין עכ"ל. מ"מ איכא למימר דמהר"ם מודה דגבי שבועת היסת לא בעי נקיטת חפץ. ולא ק' לימא איכא בינייהו נקיטת חפץ⁷ כמו שהקשו התוס' והרא"ש שם. אשבועת היסת אע"ג דלדידיה פריך ג"כ אשבועת היסת כדפר', אחרי שבזה החילוק הו' ג"כ חילוק משאר שבועות דרבנן בעי ג"כ נקיטת חפץ, לכן לא שייך למימר בזה החילוק א"ב. אבל אי לא הוה משביע' אגני' שבועת היסת אז שייך שפיר לומר זה החילוק א"ב אחרי שבשאר שבועות דרבנן לא שייך אות' חילוק. וכעין זה חילוק רב סעדיה בהג' במיימוני פי"א דהלכות שבועות, ואפי' לרש"י שפירש⁸ שבועות ל"ח ע"ב ד"ה בספר תורה. ובדורות אחרונים בטלו שבועה דאורייתא לפי שעונש' גדול ותקנו לגזור עליו בארור כו', מ"מ הוי היסת קיל טפי דלא מצינו ארור בי' גבי שבועת היסת. וג"כ יש נפקותא בזה לעניין שבועה דרבנן כגון פוגמת כתובתה או כה"ג דרוב שבועות דרבנן צריכ' נקיטת חפץ, ולרש"י ארור בי' לכך משביע היסת כדפי'. וקצת יש להביא ראייה דשפיר מצי למימר אי אפשי בשבועה חמורה אלא רק בקלה. וראייה מהא דכתיב במרדכי פ' כל הנשבעין⁹ סי' תשע"ח ע"פ נוסחא אחרת של אותו הפרק שם. וז"ל: הורו רב יוסף אבן מגש ורבותיו אם אומר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו שתיקנו חכמים לישבע וליטול כו' ה"ד ישבע ויטול או ילך לו עכ"ל. א"כ משמע דיכול התובע לומר אי אפשי בשבועה חמורה כדי להקל עליו שבועה קלה ה"נ ל"ש בנדון דידן. ואין לחלק בין שבועה דאורייתא לדרבנן, דדוקא בדרבנן אמ' אי אפשי ולא בדאורייתא כמו שמחלקי' פ' חזקת הבתים¹⁰0 ב"ב מ"ט ע"ב. ופ' אלמנה נזונות¹¹1 צ"ל פ' הכותב, בכתובות פ"ג ע"א. גבי מזון האשה וירושת הבעל דא' דיכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים כו'. ופרש"י ורשב"ם דדוקא ירושה דרבנן ולא ירושה דאורייתא, דשאני התם דהסילוק לא מהני בהאי לישנא גבי ירושה דאורייתא¹²2 אבל אם היה מסלק לגמרי כגון שנותן במתנה מהני ג"כ גבי ירושה דאורייתא. כמו שפי' רשב"ם, ה"נ גבי שבועה דאורייתא היכא שמסלק לגמרי להני. וקצת יש לדחות ראייה זו דשאני הכא כיון דשבוע' זו ניתקנה לטובת התובע, כמו שכת' איהו עצמו לעיל אהיפוך שבוע', לכך יכול לומר אי אפשי בשבוע' חמורה כדי להקל עליו שבוע' קלה. אבל נדון דידן כשהנת' מהפך שבוע' על התובע זה לא היה לטובת התובע, איכא למימר דאין יכול לומר אי אפשי כו'. אבל הדעת נוטה גבי מודה מקצת היכא שהנתבע מהפך שבוע' אתובע דיכול לומר אי אפשי כו', דאל"כ לא שבקת חיי, דכל אדם החייב לחבירו דבר מועט ויודע בו שלא ישבע לו שבוע' [דאורייתא] דרוב העולם לא ישבעו שבוע' דאורייתא על דבר מועט ואפי' בקושטא. א"כ אז הנתבע יודה לו שוה פרוטה ויהפך על התובע שבוע' דאורייתא, והוא יודע שלא ישבע לו שבוע' דאורייתא. אע"ג דהרמב"ם¹³3 ועי' בטחו"מ סי' פ"ז סעיף ל"ו. כת' גבי שבוע' היסת היכא שהנתבע מהפך על התובע והתובע ג"כ לא רצה לישבע דמחרמי' ביניהם, מ"מ לא חש העולם כ"כ החרם סתם. אבל כשהתובע יכול לומר אי אפשי כדי להקל עליו השבוע' אז מצי לדחות מעליו שבוע' חמורה כדפיר'.

126

קכ״ז[כתב]¹ פסקים וכתבים סי' ל"א ול"ב. ירחיב הי"ז לך מכל דוחקך ויטריפך לחם חוקיך אהו' עמי' הר"ר פנחס יצ"ו, אשר דרשתני אי נהגי' להפך שבוע' דאורייתא. דע לך כי שמעתי מפי מה"ר אנשיל מרפוריק ז"ל שקבל ממוה"ר שלום² ובנדפס שלומה וט"ס הוא כדמוכח מריש סי' ל"ה שם. ז"ל, דלא נהגי' להפך שבועה דאורייתא. ונראה דקבלה זו ישרה ודסמכא היא, שהרי התוס' פרק שבועת הדיינים³ שבועות מ"א ע"א ד"ה ולמר. ופ' זה בורר⁴ סנהדרין כ"ט ע"ב ד"ה מר. משמע מדבריהם דס"ל דלית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, ומייתו נמי דה"ג ס"ל הכי וכל דבריהם דברי קבלה הן. וכן ר"ח פסק דלא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, וחיוורי⁵ ובנדפס יש כאן טעות דמוכח ויש לתקן כפי סגנון לשונו הכתוב פה. ומתנח ביה סימנא כולו הפך לבן, אלמא דווקנא הוא בהא. וכן בהג' במיימוני פ"א דטוען ונטען⁶ סי' ט'. מייתי כמה גאונים דפסקו דלא כמר בר"א במיפך שבועה, ומסיק דכן נהג מהר"ם דלא מהפכינן בדאורייתא. ואכתי [יש] לך להסתפק בשבועה דרבנן חוץ משבועת היסת דבעי אנקוטי חפצא ומהפכינן לה לכ"ע, אי מצי התובע לומר לא בעינא מינך שבועה באנקוטי חפצא כדי שלא יהפכו עליו שבועה חמורה. אמנם [נראה] דודאי מצי למימר הכי ומ"ט לא יהא רשאי למחול על דינו? הא איתא בפרק זה בורר⁷ סנהדרין כ"ד ע"א ועי' במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ב. היה חייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך ר"מ או' יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו, אלמא רשאי להקל משבועתו. ונ"ל דאפילו לאחר שהפכו עליו מצי למימר השבע את שבועה קלה או אני אשבע אותה שבועה קלה, דמ"ט לא הא אכתי הברירה ביד הנתבע ולא יפסיד כלום מבראשונה. ולא דמי להא דמייתי אשי' בסוף שבועות⁸ פ"ז סי' י"ט. דאם נתחייב שבועה ראה שמגלגלים עליו וחזר ואמר הריני משלם דחייב לשלם כל מה שרוצה לגלגל עליו או ישבע ויגלגלו עליו. דהתם [היה] התובע נפסד בשאר התביעות אם ישלם תביעה ראשונה ולא ישבע, ונראים הדברים שבשביל כך רוצה לשלם כדי שלא יהא צריך לישבע על שאר התביעות. אבל בנדון דידן דהנתבע לא מפסיד וגרע במידי דעדיין הברירה בידו דודאי מצי לחזור בהפוכו לכ"ע, דאדעתא דשבועה חמורה אפיך ולא אדעתא דשבועה קלה, א"כ מה טעם היה שלא יהא רשאי? ואשר כת' מרבותיו של רמב"ם דסברי דנשבע ונוטל מצי למימר השבע את' ותפטר, אשי' פרק הכותב⁹ כתובות פ"ט סי' כ"ה. גבי הא דקאמר אי פיקח הוא מייתי [לה] לידי שבועה דאורייתא לא כת' וסבר הכי. ומוכח התם דאפי' אי טעון הריני כשאר תובע שמשביע היסת אפ"ה אינו יכול להפוך על חבירו. דאל"כ אכתי הוא נפקותא לעיניין זה בין שבועה דאורייתא, דהתם דלא מצי לאפוקי דמידי שכל¹⁰0 וצ"ל לאפוכי שבועה במידי אבל דרבנן וכו'. דרבנן מהפכינן בכהא"ג. והתוס' פ' שבועות הדיינין נמי נחלקו בשו' הגאונים בכהא"ג ע"ש. ולאו [ובלאו] הכי אין הנדון דומה לראיה למדקדק, דהכא איכא למימר דלא מצי משום דמיסתפי משבועה חמורה שנתהפך עליו ולכך חוזר ורוצה בשבועה קלה. אבל התם למה לא יהא רשאי להאמין לחבירו יותר ממנו. לא הבנתי אריכותך בפסק מהר"ם על שבועת היסת בטענת גנוב, דמהר"ם ודאי מצי סבר דלא בעינן נקיטת חפץ בשבועת היסת. והא דלא קאמר א"ב הא י"ל כדכת' אשי' פ' שבועת הדיינין דלא ר"ל א"ב בגוף השבועה אלא בדינין היוצאים ממנה ע"ש. עוד הארכת דאינקוטי חפץ שייך ג"כ בשאר שבועות דרבנן, אבל טענת גניבה לא שייכה בשאר שבוע' דרבנן לא ידענא מאי קאמר', דאשכחן נמי שבועות דרבנן כגון פוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע ע"י גניבה וגזילה.

127

קכ״חתכתב¹ פסקים וכתבים סי' ל"ה. ותחתם לשנה טובה אהו' הנ"ר אברהם מענדל י"ץ. אשר דקדקת לסתור קבלת השר ז"ל במיפך שבועה דאורייתא (כר"ג) לפי שכתב במר'² במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ט בשם ס' החכמה. דעמא דבר [כרבנו גרשם] אל תתמה על זה. כמה פעמים אשכחן דכתבו החבורים דנהגי' הכי והכי ואנן לא נהגינן כן. במרדכי פ' אלו טריפות כת' דנהגינן מין במינו לא בטיל כפרש"י ואנן לא נהגי' הכי אלא כדכת' בסמ"ג דנהגו כר"ת. ובא"ח³ סי' תקפ"א ובנדפס בא"ז ושם ליתא. כתב דנהגו באשכנז יום הראשון של סליחות להתפלל תפלת תענית ורוב הצבור מתענין, ואין נוהגין הכי. ואני הבאתי ממנהג מהר"ם וחלקת בקש דהוא עצמו נהג כן אבל לא כתב המנהג [דהמנהג] כן, (וגם) [גם] אנכי לא קבלתי שא' השר דהמנהג בכ"מ כן, אלא שהוא נוהג כן מפי רבותיו. ועל דא יש לסמוך דכל דבריו היו מדוקדקים בקבלה מרובתיו, ואתה תביא לי ראייה מסוגי' הנהו דהוו תלמידי' אצלו. אין להאריך יותר מזה, נאום הקטן והצעיר שבישראל.

128

קכ״טשלומך יסגא לחד', ה"ה תנין הגדול מוהר"ר יודא שי' [הוא מהר"ר יודא מינץ יצ"ו], ע"ש כל אשר למר בכלל ובפרט. הנ' אבא מורי צוה לי לכתוב למר על שאילתי', על אחד שנשבע שבועה חמורה שלא לשחק בקוביא ועבר על נדרו כמה שנים, אם נזקקין לו להתיר הואיל ואין מעצור ברוחו לקיים שבועתו. או' א"מ הגאון יצ"ו שראה בתשובה נוכרית דמתירים כה"ג בשאינו יכול לעמוד בשבועתו, אע"ג שאין מתירין נדר של שחוק¹ עי' בד"מ סי' רכ"ח סק"י ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ה ומ"ו. אמנם קשה בנדון דידן דאיכא תרתי, חדא הא, ואידך שאין מתירין שום נדר למי שעבר על נדרו אלא א"כ ינהוג איסור כימים שנהג היתר² נדרים כ' ע"א וביו"ד סי' ר"ח ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' ע"ג. כדאי' להדיא במרדכי בשם ר"ת גבי הא דלעיל דאין מתירין נדר של שחוק. אמנם כתב התם אם אינו יכול לעמוד בדבר מוטב שיתירו לו. והכא דאיכא תרתי או³ או'. א"א דאם האיש הזה הגון בשאר מילי אלא דבהא יצריה מאנס ליה, מה לי חדא מה לי תרתי דזיל בתר טעמא דכת' התם. והתשו' היא לפי ראות עיניך, נאום הקטן והצעיר שבישראל. גם אמ"ץ תכתוב לי מה משפט ראובן שלוה לשמעון ממעות צדקה שבידו, ושמעון כופר לו. וראובן טוען שהקדיש המעות ע"מ שאם יצטרך הוא בעצמו שיוכל לחזור וליקח לצורך עצמו. אם חייב שמעון שבועת היסת או לאו? כי לפי מה שפסק מהר"ם⁴ במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ז. דטובת הנאה אינו ממון ואינו חייב שבועת היסת דלא נתקנה על כך, אבל הכא הוי חייב לפי שיוכל ליקח לצורכו אח"ו שהעני או שמא השתא מיהא לא עני הוא ופטור הוי דלית ליה ביה רק טובת הנאה. [כת' מה"ר משה מענדל יצ"ו], אשר שאלת אם נשבעים לצדקה של יחיד שהקצ' בענין זה שאם יעני יוכל לחזור וליקח לצורכו, ונסתפקת שבשביל כך יחשבו אלו המעות כממון הדיוט. נראה להביא ראיה קצת דלא דיינינ' משום כך שיהא כממונו. דכה"ג איתא פ' חזקת הבתים בתו'⁵ ב"ב מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מינה. ובהג' באשי' בשם א"ז⁶ סי' מ"ב. דלא פסלינא לעדים להעיד ולומר דנוגעים בעדות הן בשביל שאם יתעשרו היה להם הנאה וטובה בעדותן שהן מעידין עכשיו, כיון שעתה אין להם שום הנאה וטובה בעדות. אלמא דלא חשבינן אפי' להנאה וטובה על העתיד בספיקא אם יתעשר. כ"ש דלא חשבינן לממון בשביל לעתיד לבא בספיקא, דמה לי אם יעני מה לי אם יעשיר. אמנם נראה דאיפשר שבועת היסת אעפ"כ משבעינן אצדקה, אע"ג דלא קיץ. דהא דפסק מהר"ם במרדכי ס"פ הזהב⁷ סי' ש"ט. דאין נשבעין על הצדקה דלא קיץ, היינו שבועה שהיא תקנת חכמים מקדם בימי התנאים כההיא דפ' הזהב⁸ ב"מ נ"ח ע"א. שלא יזלזלו בהקדשות, דתנן במתני' דשקלים⁹ פ"ב מ"א. דנשבעים להקדש. אבל שבועת היסת דפסק מהר"ם במרדכי פ"ק דב"מ¹⁰0 סי' רכ"ט. דניתקנה אפי' אמילת' דאיסורא, איכא למימר דגם ניתקנה על הצדקות אע"ג דלא קיץ.

129

ק״לשלומך יסג' לחד' אהו' האלוף מהר"ר ארון לוריא י"ץ, אשר דרשתני על דבר היתומים שהסכימו אחיהם הגדול ואם היתומים ע"פ עד אחד¹ ע"פ אחד. מן החברים ועשו סדר לנכסי היתומים. והיתומים המה זכר ושתי נקבות, והזכר ישתדך לבת אחיו הגדול הנ"ל. וכתבת שבדקת אחר הסדר שסדרו האח והאם הנ' ולא מצאת אותו על נכון, ודאית בי' תיוה' ליתמי. והקרובים מרננים על הדבר הזה וצועקים אליך לפקח בסדר יפה לטובת היתומים, ונסתפקת אם יש לך להרוס בניין האח והאם אם לאו. בקצרה אשיבך, ונראה שאם אין החובה והקלקול לנכסי היתומים מבורר וידוע יפה לרוב אנשי הגבול בסדר הזה אז אין להרוס² בניינם. שהרי אם היו בידך בתורת ב"ד כל נכסי היתומים היית מחוייב לעמוד להם אפוטרופא אחיהם הגדול הזה, וכאשר הוא אינש דשפיה נכסיה וכ"ש שהוא בהסכמת האם, כדכת' המרדכי פ' המפקיד³ בהגהות מרדכי סי' תל"א. אמטלטלי דיתמי עדיף טפי [לאוקומי] קרוב הראוי לירש אפטרופא אי שפי נכסיה, וכן כת' רב צמח גאון⁴ במרדכי שם סי' רפ"ט. ור"י הזקן, וא"כ מי מחייבך להרוס בניינם שנבנה ע"פ חבר? דחזקת גדול הוא שהאח והאם לא ישגיחו שירדו נכסי אחיהם וילדיהם לטמיון. אמנם מ"מ אם נראה לעינים לאנשי הגבול שמסדרם יצא הפסד וקלקול לנכסי היתומים ודאי מחייבים ב"ד להרוס בניינם ולעשות גדר ותקון לנכסי היתומים. דהא קי"ל בפ' הניזקין⁵ גיטין נ"ב ע"ב ועי' חו"מ סי' ר"ץ. ומסקינא הילכתא דאפי' אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, אי חזינן דמפסיד מסלקי' ליה כדמוכח התם באשי'⁶ סי' ז'. ע"ש. אמנם אין עצתי עליך כלל שעל פיך יתברר זה הדבר אם ההפסד נראה לעינים, אך על פי אנשי הגבול נבונים וחכמים מפני החשד דאשר כת' בעצמך. (הא דלעיל אין כאן מקומו). כת' מהר"ר ארון לוריא ז"ל. על שאילתך מהשני שותפים והשלישי שאין משותף להם. ונשבע השותף שנשאר בישוב לשותפו שעקר משם, שבכל פעם שיקבל מאה זהו' מן השותפות ימסרם ליד השלישי, והשלישי נשבע ג"כ להשותף שעקר לכשיגיעו לידו מאה זהובים ישלחם לו תיכף אבל לא נשבע לקבלם. ופ"א הביא לו השותף המיושב מאה זהובים ולא רצה לקבל רק תשעים, בשביל שלא יתחייב לשלוח להשותף שעקר, כי לא נשבע רק על מאה, ואומר שלטובתו נתכוין בזה. ונסתפקת אם שמא⁷ צ"ל יצא. בזה השלישי י"ח שבועתו ע"כ דבריך. דע כי שבועת השלישי תמוה בעיני מי ועל מה הוזקק לכך? והנני מבאר ג"כ על שני דרכים: אם הייתה טיב השבועה בתחילה שהיה השותף שעקר השביעו לשלוח לו תיכף הק' זהובים, לפי שהיה דואג על השלישי שאם ישהם בידו ישתמש בהן ויאחר משלחתם לידו, א"כ ודאי אם היה השלישי רוצה שלא לקבל אפי' זהו' אחד באיזה זמן שהוא היה רשאי, כי לא נשבע לקבלם רק שלא ישהם בידו. אבל אם הייתה טיב השבועה בתחלה לשלישי שהשביעו השותף שעקר שישלחם תיכף כדי שלא יחזור השותף המיושב ויבקש איזה תחבולות להוציאם מידו וכה"ג. א"כ השבועה לא הייתה רק להוציא מיד השותף המיושב, ועל דעת זה נשבע השלישי להשלים חפץ זה. וא"כ אם היה השלישי ממאן לקבל המאה זהו' כולם או מקצתם ואפי' מיעוט מינהו עבר על שבועתו, אע"פ שלא פירש בשבועתו לקבלם. דבכהא"ג אזלינן בתר כוונת העניין בנדרים ובשבועות, אע"פ ששפתיו והלשון אינם תופשים כך. כדאיתא פ' קונם יין במסכת נדרים⁸ דף ס"ג ע"ב. היו מסרבין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, הרי זה מותר ליהנות לה, שלא נתכוין אלא לישאנה. ואע"פ שאומר השלישי שכוונתו לטובת השותף שעקר אין נראה שבשביל כך יצא י"ח, כי מי יתיר לו להקפיד בדבר שלא היה מקפיד המשביעו שהשביעו? והקפיד למהר להוציא הזהו' מיד חבירו השותף והמיושב, ולא הקפיד להשהות ביד השלישי עד כי יתרבו עליה ולא יצטרך להוסיף שכר שליחות ותו לא מידי. [כתב] ועל דבר השבועה שמחתי בו כוונתי דעת הגדולים. וכן פסקתי כי ידוע לכל ומפורסם כי (השבוע') שבוע' השלישי לא הייתה רק שלא ישלח בהם ידו לעכבם שנה או יותר. ואשר הוקשה למר למה נכנס השלישי בזה כו', יודע למר כי הוא קרוב לאחד מהם ומפני השלום עשה, דאל"כ היה האחד נמנע מלפשר בזה הדרך. נאום הצעיר שבתלמידך אהרן לוריא.

130

קל״א[כת' הר"ר מנליפא יצ"ו], ועל קושייתך במרדכי פרק שבועות הדיינים¹ סי' תשע"ה. אין לי פנאי כ"כ להשיב ולתרץ קושיות במרדכי, כי כמה גמגומים כאלו נמצאים בו. מ"מ אשיבך בקצר וברמז, דדקדוק המרדכי בהא דתנא התנא² שבועות מ"ג ע"ב. מי נשבע תחלה, לפי תירוץ דרב אשי ומאי קאמר פשיטא דהמלוה ישבע תחלה, בלא טעם דשמא יוציא הלה את הפקדון, שהרי הוא הבא להוציא. והואיל ונתחייב שבועה פשיטא שצריך לישבע תחלה, והמוחזק ישבע אח"כ לאחר שעשה זה המוטל עליו. אלא ודאי סבר התנא דשבועה כמה הוא שוה אינה ראוייה למלוה אפי' בלא טעם דילמא יוציא, משום דלא קים ליה בגווה, ולכך היה מן הסברא שישבע הלוה תחילה שאותה שבועה היא עיקר והיא מן התורה ואינה ראוייה רק ללוה, אלא מטעם שמא יוציא נשבע המלוה תחילה, ודוחק. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

131

קל״בוזכורני כשצריך אחד באושטריך לישבע הולך אל החזן ואל השמש ונתן להם השכר כמו שקצוב שם בשביל איש שישמעו ממנו השבועה. אבל הגאון זצ"ל אינו רוצה לשמוע שום שבועה משום דאמרי' במסכת שבועות¹ ד' ל"ט ע"א. השבועות מכלה אפי' העצים והאבנים. אני יעקב ב"ר שמשון ז"ל עם התשעה העומדים פה הנקראים קהל ועדה המשביעין אותך פלוני הבא למעט ערכו אשר הסכימו עליך המעריכים שמקרוב וזה אתה רוצה לקבל עליך בשבועתך העונש מוטל עליך ולא עלינו. ועתה אנחנו עומדים לפני המקום ב"ה ואתה תקבל עליך באלה ובשבועות התורה שבועה חמורה שבועה דאורייתא אשר נזדעזע בה כל העולם כלו² שם. בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. וכן אנחנו העשרה משביעין אותך בשבועה ובאלה בנקיטת חפץ בעשרת הדברות והחומש אשר בידך אדעתא דכת' ולא אדעתא דגויל³ עי' נדרים י"ד ע"ב. שתגיד לי ולפלוני כל מה שיש לך בידך או ביד אחרים מתהום ארעא עד רום רקיע, הן מעות מזומנים העומדים להרויח הן משכונות הן תגרות או שיעבודים הן בתוך חנויות יהודים הן ביד גוים כל דבר הן כסף הן שוה כסף מלבד הריוח העומד ומלבד מה שיש לך חוץ למדינה בדרך שותפות, ומלבד מעות מעשר או צדקה ומלבד מטלטלין וכלי בית ותכשיטין וספרי הקדש שאינם עומדים למכור. אבל כל שאר דברים כסף או שוה כסף כל דבר שבעולם העומד למכור יש לך לצרף הכל סכום אחד, ולגלות לי ולפלוני מה שעולה ס"ה. וכן אתה מקבל עליך בשבועה חמורה הנ"ל שלא עשית שום הברחה ולא נתת שום מתנה לשום אדם על מנת להבריח משבועה זו. אך תגלה לנו כל מה שיש לך ולא תעלים מאתנו דבר משוה זוז ולמעלה. וכן אתה פלוני מקבל עליך בשבועה חמורה הנ"ל על דעת המקום ב"ה ועל דעתינו העשרה על דעת רבים בכל אופן שאין לך היתר על שבועה חמורה הנ"ל מבלתי נכל ומרמה ובכל אופן שלא תוכל לפטור עצמך משבועה חמורה הנ"ל, ואם תאמר לנו האמת תהיה מבורך מאת השם ית' ויתע'. ואם ח"ו לא תאמר לנו האמת אשמך בראשך ואנחנו וכל ישראל נקיים ואמר האיש אמן, זה השבועה נוהג במדינת בניזיא. ר' יעקב דלעיל הוא מוהר"ר יעקב ממיישטרי יצ"ו. וכמדומה לי לסוף גם אינו רוצה לשמוע השבועה. והוא נקבר בא"י זצ"ל.

132

קל״גואמר שאין לעבור אפי' על איסור קל שהוא מדרבנן משום כיבוד אב או מוראו. כגון הבן רוצה לילך אל הרב ללמוד שלבו חפץ בו ואביו צוה בתוקף שילך אל רב אחר, הבן אין צריך לשמוע לו¹ עי' תה"ד סי' מ'. וכן מצאתי בי"ד בסי' ר"מ וז"ל: אפי' מצוה של דבריהם לא ישמע לו ע"ש. וצריך איש לנהוג כבוד בחמיו ובחמותו² עי' בטו"ז שם ס"ק י"ט. וה"ה אשה³ עיי"ש סעיף י"ז. אבל באשת חמיו שאינה אמה של אשתו אינו צריך לנהוג בה כבוד.

133

קל״דואמר שאין בני רשאי לגלח זקני אע"פ שאני מוחל על כבודי משום שמא יעשה בי חבורה¹ עי' סנהדרין פ"ד ע"א ובטיו"ד סי' רמ"א. ואמר שכת' בס' חסידים² סי' רל"ד. אם אמר לבנו תן לי דבר זה לאכול או כה"ג, ובנו יודע שהוא רע לו אינו צריך ליתן לו. וזכורני שאמר זה דלעיל כשאמר בגזירה מווינא הי"ד היו מענים את רבו בע"ה מוהר"ר אהרן זקצ"ל, וכשבא מהענוי שואל כמה פעמים לשתות מים לסוף נתנו לו ומיד אחר השתיה נתבקש בישיבה של מעלה הי"ד. ואמר להח"ר טרשטיל שיושב עם בנו הגדול באמבטי שקו' וואשר באד בערב ר"ה. ואמר זה הרבה לך שעשית כן בער"ה, כמדומה לי שהיה טעמו משום הרהור³ ועי' אהע"ז סי' כ"ג סעיף ו' בהגה. מצאתי מזה בפ' מקום שנהגו⁴ פסחים נ"א ע"א. גבי כדתניא עם הכל אדם רוחץ וכו' ע"ש. מותר לפרנס אביו מן מעשר שלו, כן כתב בסי' אשי' במסכת קדושין⁵ עי' בהגהת הרא"ש פ"ק סי' נ' ובשו"ת מהרי"ל סוף סי' נ"ד. בשם ר' יצחק מאופנהיים. וז"ל תשוב' מהרי"ל זצ"ל⁶ תוך סי' נ"ו. מתנות לאביונים עניות דעתי נוטה דלא נפיק במעות מעשר, דכיון דתקנה דרבנן הוא הוי דבר שבחובה ונמצא פורע חובו ממעשרו, ואין לו בו אלא טובת הנאה. ויש מרבו'⁷ עי' במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ז ובשל"ה דף רס"ב. דפסקו דאינו ממון. ואפי' למ"ד ממון, מ"מ הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ואע"ג דרבנן בתראי שרו להאכילו לאביו בזמן הזה, הר"י אופנהיים כמו שכתבתי לך כבר, התם ה"ט דלא קפדינן אלטותא דתבא מאירה למי שמאכיל את אביו כו', וטעמא משום דגנאי הוא לאב, וכה"ג דהוי דרבנן ליכא גנאי ואין כאן חובה אלא שיהא לאביו מזונו והרי יהיה ליה. אבל הכא דעיקר תקנה וחיובא עליה רמיא לא נפיק אלא מדידיה. והמדקדק וחס על שלו יכול ליתן משלו שני פרוטות או לסמוך על מעות פורים ולאפושי [להו] מן המעשר, מצאתי. ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו, משום דבזמן הזה אין אנו מוזהרין כ"כ מלילך אחרי אשה⁸ עי' אהע"ז סי' כ"א. וזכורני שכלתו רעדיל ז"ל, לומדה לפני זקן אחד ששמו ר' יודיל סופר ז"ל בבית הגאון זצ"ל, במקום שרוב בני הבית הולכים שם⁹ ועי' שו"ת מהרי"ל סי' רכ"ו. ואותו זקן הוה נשוי.

134

קל״השלומך יגדל ויפשה, תגדל ותקדש בדת משה, אהו' בן דודתי מה"ר משה ס"ל יצ"ו, אודיעך שבקשתי מן הגאון ר"ג מוהר"ר איסרליין יצ"ו הרבה מאד עד גמירא שיכתוב לך שיהא לך כל תורת מנהיג ודיין ומורה הוראה בישראל. והשיב לי מה צריך כי יש לו בלא"ה חזקת דיין ומורה הוראה בישראל. וגם איני רגיל ליתן סמיכות, וכ"ש במקום שאינו צריך ואין להאריך, רש"י לך נאום שאי' משרתך תלמידך יוזלן. [כתב מהר"ר משה מינץ יצ"ו], שלמה רבה לגבר' אהו' מהר"ר משה ס"ל י"ץ, כאשר כות' לך הח"ר יוזל מאשר דבר לי והשבתיהו על דברך כן הוא, ואהו' צלח ורכב בהודך והדר' כנ' וכנ' נאום אהו' הקטן והצעיר שבישראל. [כת' שאירי ר' אייזק זצ"ל], מודעת זאת לכל שזה עמיתי ר' יצחק בר' יואל הלוי, שמש אצלי הרבה ימים ושנים עסק בתורה בכוונה ודקדק בגמ' וסברא עד שנתגדל להיותו ראוי וכדאי לישב בראש ולדון ולהורות. והנה בשכבר לפני כמה שנים נסמך ברצוני לקרותו בשם החבר, ועתה הנני מוסיף לו אומץ ויקר ויהיה לו כח ורשות להיות יושב ראש ישיבה בכ"מ אשר ימצא לו נכון, ויקראוהו לעלות לקרות בתורה בשם מורנו הרב, וכן בכ"מ ששייך להזכירו ולקרותו בשם הזה ויורה וידין ויתעסק בטיב גיטין וקדושין וחליצות והתיר נשים משום עיגונא, כלל מוסיף על הפרט שיהא לו כל תורת מנהיג ודיין ומורה הוראה בישראל, וחפץ הי"ז בידו יצליח. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

135

קל״ו[כת'] שלומך יסג' לחד' אהו' עמי' הר"ר אברהם מענדל י"ץ, הנה אנחנו עתה פחודים ומבוהלים מגור מסביב כאשר יגיד לכם צירכם. לכן אקצר לכם בפרט על דברי הפרשות שביניכם ובין מהר"ם, הלא לא בדיח דעתאי עתה כלל לכתוב עליהם. וכ"ש כאשר כתב שהסכימו על ידיכם עמי' מוהר"ר ישראל ומהר"ר אלי' יצ"ו, כדי הם לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק ויש ארבע נמצאים שאינם שקולים נגד אלו השנים. מרן דבשמיא יהא בסעדכון ויהב ארכא ליומיכון [ולשניכון] אהו' עמי' הר"ר אברהם מענדל והר"ר יהושע יצ"ו. כתביכ' קבלתי וראיתי המבוקש מכם על דבר ב"ד שלכם. והנה אינני נמצא לגמרי לכם כאשר חפצתם כי גם לשכשנגדכם לא נמצאתי כאשר היה המבוקש מאתו כאשר תראו בהעתק' בשולי האגרת את אשר השבתי על העניין הזה. ובהא עדיין אנא סליקנא ונחיתנא שאע"פ שנסתלקו מכם הנהו תרי גברי דסמיכי, האחד לחיים בי"ל ושני לחלוף ב"מ, ומבעי מ"מ ממני ומידי לא תתרע חזקתכם כב"ד שלם כלל. גם לא אוסיף אומץ אם בידכם להתחזק בכח אחרים אין לי קפידא במידי כל עיקר, אינני בא לא להחליש ולא להחזיק כלל. אדון השלום ישכין בפורכם שלום הלא תראו שאף לשב ואל תעשה לא נתרצתי למה' משה שי'. אלא בדרך שלא יושיט שבטו עליכם ועל כל קהלכם ועל שאר אנשי הגבול, נתן טעמים רבים לבקשתו בעבור כי מטה ידו מהספיק בחורים כאשר הורגל כמה ימים ושנים¹ ועי' פסקים וכתבים סי' ע"ג ושו"ת מהר"י מברונא סי' רנ"ג ורס"ח. לבזבז ממון בהחזקת ישיבתו. ואעפ"כ לא נתרציתי לו זולתי להסתלק מהפרט וחלוק זה שביניכם. פ"א בשבועות קרא לתלתא גברי בלשון מה"ר לס"ת שהיו קודם רק החבר, וגם לבנו קרא בלשון הרב לרביעי ולא מה"ר, אע"ג שלא היה בתחלה הח"ר והוא לא רצה לעלות לחמישי אחר בנו משום עינא בישא. וקרא לג' זקנים מזקני הקהל לב"ה שלו, ולאחר התפלה אמר לג' הזקנים לכן קראתי רק לכם משום שגם אתם ראוי לעמוד בפניכם וכל זה עשה בב"ה שלו משום עינא בישא² אבל למפטיר עלה וגם אם אחד עלה לס"ת בין שני אחים לא חיישינן משום עינא בישא. עי' ארחות חיים ה' שני וחמישי ס"ק כ"ו הובא בב"י או"ח סוף סי' קמ"א. וזכורני שלא נעלתי לו מנעליו ולא חלצתי כשיש שם בניו או אשתו שיכול לחלוץ בעצמו, אע"פ שכת' הי"ד בסי' רמ"ב כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו. בריש פ' אלמנה נזונית³ כתובות צ"ו ע"א. מצאתי מדלעיל. ת"ח חייבים במסים במדינת רינוס ובאושטריך וסביבותיה. ראש הישיבה פטור ממסים, כי מסתמא כל שהוא פנוי מעסקיו חוזר ולומד. אבל שאר ת"ח אינו מצוי בזמנינו שתורתן אומנתן. מצאתי מזה בי"ד בסי' רמ"ג וז"ל: ומיהו אם יש לו אומנות.⁴ ועי' תרומת הדשן סי' שמ"ב.

136

קל״זבשנת ריזל"פ בא ר' עזריאל מצוויקא לביתו, ואמר שלום עליך ר' עזריאל ועמד מפניו, ואמר לכן עמדתי מפני שהוא זקן ואיני רוצה לכתוב כל הטעם. בפ"ב דכתובות¹ דף י"ז ע"א. אגריפס המלך שעבר לפני הכלה וכו', ואמר מכאן משמע אם הלך תלמיד לפני רבו או בן לפני אביו ויכול ליישב נגד העולם שעשה לפי תומו אע"פ שהוא מזיד, וה"ה דבר אחר שהיא נגד הכבוד מ"מ אינו נקרא עבריינא. אם עוסק בתורה צריך לעמוד לפני ת"ח משום שהוא מצות עשה, וצריך להפסיק בתורתו וכן מצאתי בי"ד בסי' רמ"ד ואפי' אם הוא עוסק בתורה צריך לעמוד. וזכורני כשרוצה לקבוע השיטה על התוס' זמן, זה אמר בזה השיטה אני חפץ וזה אמר בזה השיטה אני חפץ! אמר לבניו איני רוצה שאתם מקפידים על השיטות.

137

קל״חוזכורני שאמר בחורים זקנים שלומדים כל ימיהם צריך לנהוג כבוד בהם והיה משמע אפי' לקרות להם לס"ת בלשון החבר. וכן כבר שמעתי מהזקן מהר"ר שלמה שפירא זצ"ל. ולאחר פטירת הגאון זצ"ל אמר לי אדם נאמן משמיה דהגאון זצ"ל, כשיש בחור שהוא נאה במעשיו וחסיד ואין לו מעלה בלימודו, לפי דעתו ראוי ליתן לו החבר יותר מאחר שאין הגון במעשיו ואע"פ שיש לו מעלה גדולה בלימודו, מצאתי מזה דלעיל בי"ד בסי' רמ"ד, ומי' כיון שהוא חכם קצת ע"ש. וזכורני שבקשתי ממנו ללמוד את בנו שעות בשכר מחמת טעמים שהיו לי. והשיב לי ע"י שליח אין חכמה ותבונה נגד השם, פי' לעולם ישכור אדם הטוב שבמלמדים לבנו ואל ילך אחר קורבה או אחר מיעוט שכר. וכן מצאתי בי"ד בסי' רמ"ה, ואם יש כאן מלמד שלומד לתינוקת ובא אחר טוב ממנו וכו'. ושאלתי לו קטן שהולך בדרך לא טובה כגון משכב זכר ועובר על לאו לא תגנוב אם מותר ללמדו תורה ואמר הן.¹ ועי' חולין קל"ג ע"א כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם וכו', כזורק אבן למרקוליס וכו', וביומא דף ע"ב ע"ב למה זה מחיר ביד כסיל וכו'. ואפשר דקטן שאני א"נ אליבא דב"ה במס' אדר"נ פ"ב ה"ט דסברי לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת"ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים. וזכורני שא' אותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שולחנות כשיושבין במקומן הופכין השולחן לאי זה צד שירצו ועליו הרבה ספרים לא טוב הם עושים. אדרבה כשמבקש אחר הספר ובא לו בטורח גדול זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד. כמדומה לי שמצאתי לו סמך בי"ד בסי' רמ"ו ולא כאלו שלומדין מתוך עידון וכו'. כשמגיד לבחורים ההלכות לא היה מסיים בסוף הפרק, אלא הניח קודם הפרק מעט או אמר בפרק שני המשנה ומעט גמרא וגם אינו מניח בתיקו.

138

קל״טר' אליעזר מטוך הוא בן אחותו של מהרי"ח, רמ"ם הוא ר' מנחם ממירשפורק באושטריך,¹ עי' שו"ת מהרי"ו סי' קל"ג ומהר"י מינץ סי' י"ג. וראה מש"כ בשה"ג הנדפס בקונטרס דברים עתיקים, לייפציג תר"ו. והוא תלמידו של ר' יצחק אופנהיים זצ"ל. לפי דעתי מקצת שמות שמעתי משאירי מהר"ר אייזיק הלוי זצ"ל, [רא"ם הוא ר"א ממעץ כן אמר לי מהר"י ס"ל מינץ יצ"ו וכן אמר לי מהרי"ח הוא ר' יחזקי'], כל היכא דכתב הכי נהיגי במתיבתא פי' הקדמונים הגאונים. יונה א"ר זירא בפ' אלו טריפות² חולין מ"ג ע"ב. יונה פי' שם חכם.³ לפי פירש"י ודלא כב"י ביו"ד סי' כ'. וזכורני שאמר הגאון זצ"ל שלומד בחד מקום השם מיונה, וכן מצאתי במסכת נדרים בפ"ק⁴ דף ט' ע"ב. א"ל רב יונה ה"ט. וכן מצאתי בפ' הזהב⁵ ב"מ נ"ז ע"א. גבי אונאה ר' יונה אמר אין להן, וכן בפרק נערה שנתפ'⁶ כתובות מ"ו ע"א. דתני יונה את בתי נתתי. בפ"ק דכתובות⁷ דף י' ע"א. אסבוה כופריה אסבוה בבי"ת גריס, כן שמע משמיה דמוהרר"י מולן. טווסא פאון בלע"ז, כן פרש"י בפ' כל הבשר.⁸ חולין קט"ז ע"א. נמר ליוופרט [ראב"ן ר' אליעזר בר' נתן]. כל היכא דכתי' בתלמוד⁹ ברכות מ"ה ע"א, עירובין י"ד ע"ב, פסחים נ"ד ע"א. מאי עמא דבר הוי דן לקולא כמו שמוכח בתו' בהקומץ¹⁰0 מנחות ל"ה ע"ב ד"ה פוק. ואמר לי מהר"י אוברניק זצ"ל רמ"ה הוא ר"מ הלוי והוא היה בזמן האשי'. הר"מ מור"ם מהר"ם ג' שמות הכל חדא. בסוף פ' יש נוחלין¹¹1 ב"ב קל"ח ע"א ד"ה יורשין ועי' במרדכי פ"ק דר"ה סי' תש"ד. (פירש [רשב"ם]) פי' ר' שמואל בר מאיר דהא דק"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו היינו משנה אבל ברייתא לא [וכו']. אבל היכא דאמרי' משנה היינו נמי ברייתא כדאמרי' בעלמא¹²2 גיטין ס"ז ע"א. משנת ראב"י קב ונקי, ומשום הכי קי"ל כותיה בין במשנה בין בברייתא. זה חפצתי לכתוב אע"פ שכת' אות באות בב"ב ולא שמעתי מן הגאון זצ"ל שיש בו חדוש יותר משאר גמ'.

139

ק״מפ"ג דסנהדרין¹ דף כ"ו ע"ב. [או' אני אבי העזרי שהוא בפרק זה בורר שהוא פ' שלישי לפי גרסת רש"י, אכן בספרים שלנו פרק זה בורר כתו' לפרק שני² עיי"ש בתוס' דף י"ח ע"א ד"ה והא דתנן. במסכת].³ כל המוסגר הוא מגליון מו"ה אביעזרי שטיין הנ"ל. אמר עולא מחשבה מועלת אפי' לד"ת שנא' מיפר מחשבות ערו' וגו', ופרש"י שם דאגת הלב על מזונותיו של אדם מועלת מהניא לשכח ממנו תלמודו וכו'. ל"א מחשבה שאדם מחשב כך וכך תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת, ואפי' לד"ת כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא וכו' וזה עיקר, וגם זה חפצתי לכתוב כמו שפי' לעיל. ביום שסיים הגאון זצ"ל ספרו עשה סיום.⁴ עי' בש"ך יו"ד סי' רמ"ו ס"ק כ"ז. וזימן אליו ב' זקנים כדי לפטרו גם מסעודת ששים.⁵ ועי' מו"ק כ"ח ע"א רב יוסף כי הוה בר שתין עבד להו יומא טבא לרבנן אמר נפקי לי מכרת, ועי' ירושלמי בכורים פ"ב ה"א. וזכורני ששאלתי לו באגדות [התלמוד] מזה לזה, ואמר אל תשאלוני ממדרש על מדרש. וזכורני שהוא מאריך ביום ה' על הישיבה יותר משאר ימים וא' לי מהר"א ס"ל זצ"ל כן המנהג בניאושטט. וזכורני נר של שמן דולק תדיר בבית החורף עד שהלכו הבחורים לישן, אע"ג שהוא לומד בבית החורף עם נר של שומן, ומסתמא אינו רוצה שיעשו תשמישי של חול אצל נר שלו. וא"ל אינך צריך לדבר חי"ת אע"פ שיש מנהג במקומנו.⁶ עי' גידעמאנן צד עו ועי' ח"א צד קנט. השותה יין בסעודתו אל יורה כן משמע באחד מן התשובה, אבל מ"מ ראיתי שהורה לאחר הסעודה. דבר פשוט כשלא שותה הרבה ומסתמא סבר שיש חילוק בין יינות שלנו ליינות שלהם⁷ עי' תה"ד סי' מ"ב ובד"מ סי' רמ"ב סק"ו. ואמר בתוס' שנץ בפרק בודקין⁸ סנהדרין מ"ב ע"א ד"ה העוסקים, ועי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"מ בשם בעל העיטור. שתוי מותר לדון דיני ממונות. וזכורני שא' הגאון ז"ל דרך שמועה אחר המעשה שהיה פרנס אחד בניאושטט ושמו יוסף קנובלוך ז"ל, שעשה כמה טובות עם הקהילה והיה בצער גדול כגון שמתו בניו ב"מ, ואמר הפרנס אל הגאון ז"ל תן לי עצה מה לי לעשות עוד יותר? ואמר הגאון ז"ל איננו אוכל ליתן עצה לזה, מ"מ אם אתה מלביש עניים זהו טוב, וכן עשה. ולי נתן בגד לסרבל שראוי לעני, [וגם לשאר עניים נתן] ולא היה עוד בצער. ואמר הגאון ז"ל בסוף השמועה, אין ידוע לי מאיזה עניין היה, שלא היה הפרנס עוד בצער. וזכורני שלא אכל בחול בשחרית [אחר יו"ט], עד ששלח הזכרות נשמות⁹ עי' סוף סי' רמ"ט בהגה. לגבאים,. אבל מה שקנה שאר מצות בביה"כ אינו פרע עד אחר זמן רב. ואמר שכתב בא"ז¹⁰0 ח"א ה' צדקה סי' ג' וראייה מירושלמי דפאה פ"ח ה"ו ועי' בד"מ סי' רנ"ו סק"ב. שטוב לגבאי של צדקה מה שמקללין העניים הגבאים. מצאתי בליקוטי הח"ר ר' משה ס"ל מינץ זצ"ל:¹¹1 עי' מ"ר ויקרא פרשה ל"ד וילקוט בהר רמז תרס"ה ומ"ר רות פ"ה ובילקוט שם. גדולה טובת העני המקבל צדקה מטובת הנותן. דאלו ברות כתיב ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, וכי מה עשתה לו והלא הוא נותן לה? אלא עשייתה הייתה גדולה מעשייתו, דהוא נתן לה דבר מועט ומתברך בגללה הרבה דכתי'¹²2 עיי"ש במ"ר רות ותבין שכוונתו על הכתוב כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, דברים ט"ו, י'. וברכך ה' אלהיך בכל משלח וגו'. במסכת ב"ב בפ"ק¹³3 דף ט' ע"ב. וריב"ל אמר כל הרגיל בצדקה הויין לו בנים בעלי תורה¹⁴4 עי' בדקדוקי סופרים שם ובדפוסים שלפנינו איתא בעלי חכמה. בעלי עושר בעלי אגדה, [חפצתי לכתוב¹⁵5 זה מעצמי. ואע"פ שאין בו חדוש יותר מבגמ'].

140

קמ״א[מהר"ר משה מה"ל זצ"ל (האריך בספרו)]¹ פסקים וכתבים סי' נ"ג ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' רי"א. שלומך יסג' לחד' אהו' מהר' משה יצ"ו. אשר שאלתני על מי שנודר לצדקה באסמכת', כגון שאו' אם לא אעשה או אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה. ושאלת' אם אזלינן בתר דעת מהר"ם שפסק בתשובותיו² עי' שו"ת מהר"ם ב"ב סי' תצ"ג. פ' שור שנגח ד' וה'³ ב"ק פ"ד סי' מ"ד. ופ' בני העיר⁴ סי' תתכ"ה. במרדכי, דמהני אסמכת' לצדקה, או אי אזלינן בתר דעת מהרי"ח דפסק בהג' באשי' בפ' זה בורר⁵ פ"ג דסנהדרין סי' ז'. דלא מהני אסמכת' לצדקה. דע לך כי גם התו' פ' זה בורר⁶ שם ד' כ"ד ע"ב. פסקו דלא מהני⁷ דלא מהני אסמכתא לצדקה דע לך כי גם התוס' פ' זה בורר כ"ז חסר בנדפס. והן הן דברי התוס' הן הן דברי מהרי"ח. מ"מ נראה דסוגיא דעלמא בתר מהר"ם אזלא בהאי מילתא ובפשיטות, דרך המנהג הוא שהגבאים תובעים על מי שמעמיד על עצמו בכה"ג קנסות לצדקה. וכן יש בידי תשו' ה"ר יעקב כ"ץ מנורטהויזען על אחד שהוא ואשתו העמידו על עצמן קנסות לצדקה אם לא יעשו גירושים. ונתחרטו ונתפייסו וכתב עלה ופטר אותו מתביעות הגבאים מטעם אחר. משמע בפשיטות דאי לא הוי ההוא טעמ' היה מחייב' ואף כי הרמב"ם וכן תשוב' גאון⁸ רב נטרונאי ב"ר מר הילאי. סברו כמהר"ם כדאי' במרדכי פדו"ה דלעיל. אבל מטעם זה אין לחייב משום דניזיל לחומרא בפלוגתא דרבוותא במידי דצדקה, דבפרק מי שמת⁹ ב"ב קמ"ח ע"ב. בעי תלמודא הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו תיקו, ופסק א"ז¹⁰0 סי' קפ"ד דמספיקא לא מפקינן מיניה. התם דאוקי ממונא בחזקת מאריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלק' בתיקו. וכ"ש בפלוגתא דרבוותא ואשי' דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר כדמבואר התם.¹¹1 ועי' בד"מ חו"מ סי' ר"נ סק"ה. [כת' מה"ר משה מה"ל יצ"ו] אשר בקשתני לכתוב לאשכרסליב מחמת הצדקה, לא ידעתי באיזה פניה אכתוב. דמסתמא אית להו דברים ותשובה ולאיזה ב"ד אראה לכם שיקבלו דבריכם, כי אינני יודע יפה ישוב אותו הגבול. לכן כתוב לי סדר הראוי לכתוב אכתוב לך לפי שורת הדין כאשר יתראה לי.

141

קמ״בשלומך יסגא לחדא אהו' היקר מהר' יודא מינץ יצ"ו, השאלה והנדון מכלוני' וכל אשר כתבו והשיבו עלה האלוף המופלג מה"ר יוסף קולון¹ עי' שו"ת מהרי"ק שרש ז' ותבין את כל אשר לפניך. והיקר הה"ר שמואל מודון יצ"ו. גם את אשר הוספת על דבריהם הכל מחובר בקונטרס בא לידי. קריתי ושניתי ושלשתי בהם בדקדוק יפה וכאשר הפצרתני להאריך בראיות והוכחות על כל דברי', אע"פ שאינני רגיל בכך, ונתת טעם לדבריך הנני מתרצה לך. אכן לא מטעמך אלא משום דפטיטי' דאורייתא טביין² ירושלמי ברכות פ"ט סוף ה"ה. והנה לפי הדקדוק מקצת דבריכם נכוחים, אמנם ברוב הדברים חזינן בהן פירכות ופגימות קצתן אוגרות קצתן מסוכסכות. ואחר ראשון ראשון אני בא כאשר הן מסודרות לפני בקונטרוס. ראשית דברי הר"ר שמואל אשר כת' וז"ל: דניזל בהאי נדון אחר לשון בני אדם משום דצדקה תורת נדר יש בה³ ערכין ו' ע"א. נראה דשגגה היא זאת. דנדון דהאי מילתא⁴ דצדקה לית ביה תורת נדר כלל דאין אנן דנין בהאי מילתא. אלא בין הדיוט להדיוט דהצדקה ודאי תינתן ותעשה מידי כולם ומביניהם גם אינ' חלוקים בזה. ומה שיחסר באחד מן הדין חבירו חייב למלאות. אלא שההדיוטים חלוקים זה עם זה מי ירבה או מי ימעיט, כה"ג ודאי אין כאן תורת נדר ולא תורת איסור לשמים כלל. וכה"ג אמרינן פ' מרובה⁵ ב"ק ע"ו ע"א. ר"ש אמילתא אחריתי קאי הגונב מבית ההקדש אינו משלם כפל ר"ש אמר קדשים שחייב באחריותן משלם כו'. אלמא אע"ג דהגניבה הקדש היא הואיל וההדיוט חייב לשלם תורת הדיוט (אין) [אית] בה. וה"נ א"ר יוחנן פרק הזהב⁶ ב"מ נ"ח ע"א. הא מני ר"ש היא לעניין שבועה בבני העיר ששלחו שיקליהם. ואפי' לרבנן דפליגי עליה היינו משום דע"כ הקדיש גנב ועל הקדיש נשבע, ולא ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי,⁷ ב"ק דף ע"א ע"ב. וה"ט ליתא בנדון דידן. והא דכת' ומייתי ראייה מפ' גט פשוט⁸ ב"ב קס"ו ע"א וקס"ז ע"א דאמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. דהולכים בשטרות אחר לשון הנהוג, טפי ה"ל לאתויי ראייה בשטרות הולכים אחר לשון בני אדם כמו בנדרים. כדמוכח פ' קונם⁹ נדרים ס"ג ע"א. בעניין אדר הראשון דמייתי בשטרות אנדרי', לא ידענא מאי מייתי ראייה מרב יוסף¹⁰0 ב"ב ח' ע"א יתיב רב יוסף וקא מעיין בה. דלא חלקינהו (לעניינן) לעניין. א"ה כדפרש"י¹¹1 שם י"א ע"א ד"ה דלא סיימוה קמיה,. משום דאסור לגנוב דעת הגוי, ודקדק משם דמעות פדיון שבוים אין לחלקם לעניים לא ידענא כלל מהיכא משמע ליה? הא פרש"י להדיא דמשום גניבת דעת [לא] בעי למיעבד! ואין ר"ל דאי שרי לן לשנות מפדיון שבוים לצדקה, א"כ לא הוי גניבת דעת, האי בדותא היא, דהא ע"כ לדידן מטעם דרשאי לשנות' שרי, וא"כ פשיטא דחשיב גניבת דעת לגוי וק"ל. ותו פשיטא דאין צדקה בכלל פ"ש אבל פ"ש בכלל צדקה, מכ"ש שהפרט נתפרט בלשון הכלל, אבל אין הכלל נתפשט בלשון הפרט. מאי דמייתי ראייה מההוא ארנקי דפדיון שבוים דפ' הגוזל בתרא¹²2 ב"ק קי"ז ע"ב. וההיא ארנקי דצדקה פ' החובל,¹³3 שם צ"ג ע"א. יפה השבת לו. דההיא דפ' החובל ע"י פשיעת הנפקד אתי גנובי וגנבוה. והכי איתא התם להדיא פשע (בהם) [בה] ואת' גנובי גנבוה ולא הציל את עצמו בה במידי, דאפשר לא הוי התם כלל בההיא שעתא ולכך חייב לשלם. אבל ההיא דפרק הגוזל בתרא ע"י אונס ומפחד מיתה הוצרך לתת להם, דהא אמרה תורה דכל בא במחתרת רודף הוא. והכי מוכח לישנא דתלמודא התם סלקו גנבי עלויה משמע שחתרו לתוך ביתו. וכל בא במחתרת מתחייב בנפשו כדמוכח פ' אלו נערות¹⁴4 כתובות ל"ד ע"ב. מהא דהיה גדי גנוב וטבחו במחתרת, ולכך פטרו משום דאין לך פדיון שבוים כו' ואי הוה מעות צדקה כ"ש דהוה פטור. הא דמייתי ראייה מהא דכת' ש"מ אזלינן לעניין אסורו ה"ה לענין ממונא. אלא ע"כ אית לן למימר דהכי הוה דעת ר' ינאי¹⁵5 ערכין ו' ע"ב. דאי הוה חזי ר' ינאי דאיכא תקלה בהתמהמ' הוה פרע את נשיו מיד.

142

קמ״גמה שכתב ורוצה להוכיח דאמרי' יד ב"ה ע"ה, אפי' היכא דמשמעות השטר נוטה לבעל השטר. והביא ראייה מפ' גט פשוט¹ ב"ב קס"ו ע"א. דפריך התם ואימא דהכי פרי' בתרי דנרי זהב אמר אביי יד ב"ה ע"ה. וקשה ליה על המקשן דלא ידע דיד ב"ה ע"ה, אמאי לא פריך אמתני'² שם קס"ה ע"ב. מנה (דהימן) [דאינון] עשרים סלעים אמאי אמרי' התם יד ב"ה ע"ה? אלא ע"כ התם פשיטא ליה דיד ב"ה ע"ה משום דלית ביה משמעות לבעל השטר. אבל הכא איכא משמעות דדינרי זהב קא', הואיל דכתב זהב בדינרי מסתמא תרוויהו דזהב קאמר, ודקדק מפרשב"ם דהכי ס"ד דמק' מדפר' ותרווייהו של זהב, אלא שזה מטבע משמע לי דדעת רשב"ם דניחא טפי לומר דתרוייהו של זהב קאמר ממה שנא' דזהב שוה שני דנרים דכסף, ואפ"ה מסיק אביי דיד ב"ה ע"ה ע"כ דבריו. וקשה לו עלה אמאי ק' ליה דליפרוך אמתני' דאיכא לשנויי כדשני'. תק' ליה אמאי לא פריך ארישא דכסף (בתרי) [בדנרי] דאמרי' שתי דינרי זהב קא', ואמאי הא איכא משמעות דתרווייהו כסף קאמר כמו בההיא דזהב, א"ה ידו ע"ה. ואע"ג דבת' הכי פריך ליה מ"מ הא קאמר אי הכי ומאי אי הכי, אפי' לא תירץ אביי יד ב"ה על העליונה! הא ידענא ליה ממתני' לכל הפחות היכא דליכא משמעות לא להכא ולא להכא, כ"ש היכא דאיכא משמעות נגד ב"ה. אלא ע"כ צריכא למימר דהאי לאו משמעות הוא משום דתרווייהו של זהב. ולשון א"ה מתישב כמו שמצאתי בתו' שם³ דף קס"ו ע"א ד"ה אי הכי. דמשום דסתמא דינרים של זהב הן, ולהכי פריך הכא ואי' דהבא פריכא בתרי דינרים של זהב דהא סתם דינרים דזהב הן. ומשני דא"ה יד ב"ה ע"ה, ומעתה פריך א"ה ברישא נמי דיד ב"ה ע"ה נגד הסתם. והא דפרב"ם [דפרשב"ם] דתרווייהו של זהב הן אלא שזה מטבע ע"כ הכי ר"ל. וק"ל האיך נוכל לומר דבשני דנרים זהב קאמר וכי אורחא דמילתא הוא ליתלות מין במינו? ולכך פי' דתרווייהו של זהב כלומר אע"פ ששניהם מין אחד שייך לתלות זה בזה משום דזה מטבע וזה אינו מטבע. ולשון הגמ' משמע נמי הכי מדפריך ואימא דהבי פריכ' בתרי דינרים דזהב, מה לו להזכיר דהבא פריכא? אנן נמי ידעינן דזהב סתם לאו מטביע הוא כדמוכח מדלעיל מיניה התם. אלא ע"כ גם הגמ' רוצה ליישב האיך שייך לתלות מין במינו. וקאמר דשייך שפיר לתלות דהבא פריכא בדהבא מטבע. וא"ת אכתי אית ליה ראייה דאמרי' יד ב"ה ע"ה אע"ג דמסייע ליה סתמא דמילתא כי הכא, דסתם דינרים של זהב הן. להאי מילתא אין לו ראייה אחריתי מפורשת להדיא, דנראין הדברים דהאי סתמא דינרים של זהב לא עדיף ממה שאם היו רובא דעלמא קורין לדינרים של זהב דינרים סתם, דאין נראה לחלק בין כתיבה לאמירה. ובריש המניח⁴ ב"ק כ"ז ע"א. איתא להדיא דהיכא דרוב קרו לחביתא חביתא ולכדא כדא ולא חביתא ומיעוט קרו לכדא נמי חביתא, יכול המוחזק נמי לומר מן המעוט אני. ואפי' לרב דסבר הולכין בממון אחר הרוב מודה הכא כדאיתא התם בתוס'⁵ שם ד"ה המניח. אבל לעולם אימא לך דהיכא דאיכא משמעות בלשון השטר דמסייע לב"ה בנדון דידן מדכ' במצות הצדקה ולא כתב בסתם הצדקה כדפרי' לעיל, לא אמרי' יד ב"ה ע"ה כה"ג.

143

קמ״דאמנם מה שכת' הרי"ק דהך צדקה דפ"ש מילתא דלא שכיחי היא ולא אסיק אדעתיה לקבול עילוי. והביא ראייה מפ' מי שאחזו¹ גיטין ע"ג ע"א. דההוא גברא דקביל עליה כל אונס דמתיליד וכו', חסתין מילין ופתגמין תרצין אינון, אלא דצריך למיחת בהן טפי פורתא. כי אמרו לי מקצת חבירי דפ"ש מילתא דשכיחי באותן ארצות² הסמוכין אל הים. והשבתי להם אה"נ, מ"מ פדיון כה"ג שנתחייב הריגה למלכות ונדון לשריפה ודאי לא שכיח בכל הארצות שיתנוהו לפדיון. וא"ת אכתי נימא דהואיל דפדיון שבוים סתם שכיחי לא מחלקין פדיון זה מינייהו אע"ג דאיהו לא שכיח. האי ליתא כדמוכח שפיר בתו' בשמעתתא קמייתא דכתובות³ דף ב' ע"ב ד"ה דלמא. דמחלקי' בין מיתה למיתה דאכלו ארי או נשכו נחש, אע"ג דתרווייהו מיתה אינון. והנני משיב על דבר' ג"כ בקצרה ולא בארוכה. אשר כתבת בראשית שנתת טעם לדברי היחיד, משום דקא' להו כיון דחזינ' שהיו מתרצין לותר על הדין משום חבוב מצות צדקה, כ"ש למצות פ"ש דמצוה (הרבה) רבה היא⁴ ב"ב ח' ע"ב. וסתרת טעם זה משום דאדרבה נימא איפכא, דאינהו לימרו ליה לא קבלת הרצוי אלא למצוה זוטא אבל למצוה רבה רצונך לפרוע כדינך. נר' דבהאי אדרבה לא ציהרת' יפה דודאי בדידהו נוכל לומר מדבעו למיעבד חסידות במצוה זוטא כ"ש למצוה רבה. דהא חזינן מינייהו דמידת חסידות עשו כאן, אבל בדידי' לא חזינן במידי דמדת חסידות עשה אמאי נידייני' לטיבותא כולי האי, ונימא לא רצה לקבל ויתור למצוה? דילמא אחיסרון כיס קפיד טפי ממאי דניחא ליה חיבוב מצוה אף כי רבה היא? והא דכת' והבאת ראייה מפ"ק דר"ה⁵ דף ד' ע"א. דע"כ פ"ש בכלל צדקה מדשיירה בברייתא, דמפרש התם כל מילי דעובר עלייהו בבל תאחר ופ"ש לא חשיב, אין נראה ראייה כלל. משום דאיכא למימר דלא חשיב אלא הנהו דאין באיחורן ועיכובן אלא לאו דבל תאחר. אבל פ"ש דבלא בל תאחר יש לאוין באיחורן ועיכובן כדכתבו רמב"ם⁶ פ"ח מה' מתנות עניים ה"י. וסמ"ג, לא תעמוד על דם רעיך ולא ירדנו בפרך לעיניך. מה שכ' בצדקה דאינו עובר על לא תקפוץ ולא תאמץ אא"כ אינו רוצה לתת, אבל אם הוא רוצה לתת בודאי רק שהוא מאחר ומתרשל לא קעבר בהו כלל. ואשר כתבת' מבנדרים⁷ דף ז' ע"א. מהא דבעי יש יד לצדקה ואי יש יד להפקר ונשאר בתיקו⁸ כמו שפירשו בתוס' שם ד"ה תיבעי ועי' בר"ן שם. ותיקו דאורייתא לחומרא, מאוד סתמת' הדברים וק' ליישבן. איבעי' למימר דכיון דבעי באת"ל דיש יד לצדקה אי יש יד להפקר, ומפרש דמשו"ה מספקא ליה דלא ליהוי יד להפקר משום דלעשירים נמי הוא, הא לאו הכי פשיטא בכללן דצדקה. א"כ פ"ש דודאי דוקא לעניים הוא דאין לך עני גדול מן השבוי כדכת' המיימוני⁹ שם בפ"ח מהמ"ע ה"י. שהרי הוא עומד בחוסר כל, מעתה פשיטא דבכלל צדקה הוא. וא"כ ק' לן עליה מאי האי דתיקו דאורייתא לחומרא, בלאו הכי אית לן הוכחה מתלמודא כדפרישנא? ותו תוכל לומר דלעולם לא מקרי צדקה אלא מה שנתן לפרנסת עניים ולא מה שנתן לפדיום נפשם. והפקר ה"ט דסתם הפקר לפרנסת עניים הוא. ואפי' לב"ה דסברי¹⁰0 פאה פ"ו מ"א. דאין הפקר אלא מה שמפקיר לעניים ולעשירים כשביעית, נראה בשביעית גופיה גלי לן קרא דעיקר לעניים, דכתיב תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך. אלא דמ"מ גם לעשירים מופקר, ולכך בעי אי הפקר בכלל צדקה לידות או לאו. ואשר כתב' אחרי שהם עומדים בפנינו ואומרי' שאין בלשונ' משמעות פ"ש, ולא אדעתא דהכי נדרו מי הוא אשר יבא כו', והבא' ראייה¹¹1 שבועות כ"ו ע"ב. מגמ' בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתמא כו', ואפי' אם הוו הנודרים מסופקים והיו טוענים שמ' בלשון¹²2 צדקה פדיון שבוים. והתובע טוען ברי כו' דברים תמוהים חזינן הכא, לא ידענא מאי סלקא אדעתי' בהא. אטו בדידהו תליא מילתא להוכיח ולברר, אי פ"ש בכלל צדקה אפי' בלשון בני אדם, וכי אינהו מהימנו לומר כך הוא לשון [בנ"א]? קשה לי עליו לפי דבריו דשני שמות הן ופשיטא ליה דאין פדיון שבוים בכלל צדקה. א"כ מה צריך ראייה דאביי נמי דלא אזיל בתר שמא¹³3 ע"ז ס"ו ע"א. מודי דאי מכר לך חמרא חדתא אינו יכול לומר לך הא לך ענבים. וראיה מריש המניח¹⁴4 ב"ק כ"ז ע"א. גבי כד וחבית תרווייהו נמי עניין אחד הם, דשניהם של חרס ועשויין למלאות בהן יין ומים ושאר משקים, אלא שהן משונין מעט בצורתן. ואפ"ה כ"ע קרו לחביתא חביתא ולכד כדא, מכר לו חבית אין יכול לתת לו כד, ובפ' המוכר את הספינה¹⁵5 ב"ב פ"ד ע"ב. מסיק דה"מ לעניין תרומה מין אחד הוא אבל לענין מקח וממכר איכא דניחא ליה (בחלה) [בחלא].

144

קמ״הוצ"ע בפרשב"ם לשם מה שכת' דאפי' אם יהא משמעות השטר דפדיון שבוים נמי בכלל צדקה, אפ"ה אמרי' דיד ב"ה ע"ה? אמת כדבריו דבכמה וכמה דוכת'¹ כתובות פ"ג ע"ב, שבועות מ"ז ע"ב, ב"ב קס"ו וקס"ז ע"א, מנחות ק"ט ע"א. מצינו דיד בע"ה ע"ה. אמנם בנדון דידן אי הוה אמרי' דפ"ש בכלל, א"כ אין לומר כאן דיד ב"ה על (העליונה) [התחתונה], הואיל וקבלו עלייהו לפרוע בשוה צדקה. א"כ כל מילי דמיקרי צדקה מחייבו בהו, ולא מצו לברור ולומר דוקא הך צדקה קבלנו עלן ולא אידך. וראיי' מפ' מי שמת² ב"ב ק"ג ע"ב. אמרי' התם אמר נכסי לפלוני קנה כל מאי דמקרי נכסי. ולא אמרי' דילמא דוקא הני נכסי הוה בדעת' ולא אחרי', דהא מצינא שפיר לפלוגי נמי דדוקא מטלטלי נתן ולא מקרקעי, דאין דרך למכור קרקעות או ליתנם במתנת ש"מ. אלא ש"מ ע"כ ה"ט דכיון דלא פירש אמרי' אכלהו מילי דהלשון כולל הוה בדעתיה. וכ"ש בנדון דידן דאיכא קצת הוכחה מלשון השטר דכל מידי דאיתא בכלל עשה דצדקה קבלו עלייהו. מדכתבו [מלבד] מה שנצטרך לפרוע בעד מצות צדקה ולא כתבו שהוא לצדקה, מוכח דכל מה שהוא במצות עשה דצדקה קאמר. ופ"ש כתבו רמב"ם סמ"ג וסמ"ק שכל הלאוין ועשה דצדקה אי' בה, ועוד לאוין יתירה, ולהכי אין לומר הכא יד ב"ה ע"ה. ואפי' בלא דיוק זה לא דמי לכל הנהו דיד ב"ה על (העליונה) [התחתונה], דהתם [אין] הלשון תופס שניהם אלא או זה או זה. כה"ג אמרי' יד בע"ה ע"ה³ ועי' פסקים וכתבים סי' ר"ו ובחו"מ סי' מ"ב ובשו"ת הרא"ש כלל ס"ח סי' א' וט' ובשו"ת מהרשד"ם סי' נ"ו. וההוא דפ' הכותב⁴ כתובות פ"ג ע"ב. דין ודברים אין לי בנכס' התם נמי אין הלשון כולל סילוק כל הדברים. דנכסי' ודאי כולל כל נכסיה האיך שהן, אבל לשון דין ודברים אינו כולל דאינו שם הכלל כמו צדקה ונכסים שהם כוללים כמה גוונים. אלא דאיכא למימר משום דלא פירש איזה דין ודברים י"ל דמכולי מילי סליק נפשיה, ואהא תירץ דיד ב"ה על התחתונה הואיל ואין בלשון כולל. וק"ל מאי דכתב מההיא דתוספתא⁵ פ"ד דפאה הט"ז ושם הגירסא מעשר עני ועי' ברמב"ם פ"ו מה' מתנות עניים הי"ז ובכ"מ שם. דמ"ש אין פודין ממנו את השבוים, ור"ל משום הכי אין פודין נמי בצדקה כמו שאין פודין במע"ע⁶ בתוספתא פ"ז דשביעית ה"ו איתא: אחד שביעית ואחד מעשר שני וכו' ואין פודין בהם שבוין. וכמו שדקדק מהתם דדין צדקה ומעשר עני חדא, הא ליתא דבסמ"ג איתא נמי להאי תוספתא, וכן הרמב"ם כתב על דבריהם ומסיים בה דאין נותנין הימנו דבר לצדקה. הא קמן דין צדקה ומעשר עני תרי מילי נינהו, והטעם משום דבמעשר עני כתיב⁷ דברים כ"ו, י"ב. ואכלו בשעריך ושבעו לא ניתן אלא לשביעה, הכי מפורש בא"ז הגדול בהלכות צדקה⁸ סי' י"א. ומה שכת' הוא מן המרדכי בשם ר"י א"ז אינו שם דמדמה צדקה למעשר עני ולקט ושכחה ופאה, ואדרבה התם משמע איפכא. ובמרדכי שלנו ליתא כלל האי פיסקא בפ"ק דב"ב⁹ עיי"ש בסי' תצ"ז. אמנם מה שכתב דיש בהא פדיון תועלת וכבוד, הדין עמו ויפה דקדק בהאי מילתא לזכות הרבים. וכן הוא בודאי במדינתינו ג"כ, וליכא למימר דראובן יטעון לא קבלתי עלי אלא על דבר שכולו תועלת או כבוד, ולא שיש בו ג"כ מקצת צדקה. דאדרבה הם יטענו אנחנו לא קבלנו עלינו רק דבר שכולו מצוה ולא שיש בה ג"כ תועלת וכבוד, וכיון דאיכא למידק הכי והכי פשיטא דיד ב"ה על (העליונה) [התחתונה]. מאי דכת' דאיכא אומדנא דלא כיונו לפ"ש, דבר זה תלוי בשקול הדעת, ובמי שמכיר אות' ואת ערך ממונם ותרבותם וקמצנותם למאן דלא ידע כל הא אי' לו אומדנא דמוכח כלל.

145

קמ״ואשר כת' הרב המופלג מהרר"י קלון¹ שם בשו"ת מהרי"ק שרש ז'. דרוצה להוכיח מפ"ק דב"ב² דף ח' ע"א. דצדקה ופדיון שבוים חדא הוא, מדתני אין פוסקין צדקה על (העניים) [היתומים] אפי' לפדיון שבויים ולא קתני אין פוסקין לפ"ש ואצ"ל צדקה. לא מחוור לי האי ריוח כלל, דפשיטא דניחא ליה לתנא למיתנ' בלשון זו ואף זו מלמיתני בלשון ואצ"ל זו. ותו אשכחן בלשון פוסקים גבי צדקה בכמה דוכתא בפ' בני העיר³ מגילה כ"ז ע"א. (ת"ר) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה. ופ"ק דכתובות⁴ דף ה' ע"א, ועי' ג"כ יבמות ע"ח ע"ב שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם, וסוכה כ"ט ע"ב ע"ש שפוסקים צדקה וכו'. פוסקים צדקה לעניים בשבת, ותו דניח ליה לאשמועינין ברישא דמילתא מידי דשכיח. ולא ידענא נמי מאי הוא מרווח במידי אי תני איפכא. וכיון דליכא כלל רווחא בטעם מועט דחינא לה. ואי איכא למידק מהאי מילתא דפ"ש בכלל צדקה, הכי אית לן למידק מדתניא אפי' לפ"ש ולא תני ואפי' לפדיון שבוים, ש"מ דחדא מילתא אינון. והכי דקדק ר"ת פ' התכלת⁵ מנחות מ' ע"ב ד"ה תכלת. אהא דקא' תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה בו', ולא קאמר בלא ו' ש"מ דתרי מילי אתא לאשמועינן. כההיא דפ' טרף בקלפי⁶ יומא מ"ו ע"א. כו' כדאיתא בתו' ואשי' פ' התכלת, ובדקתי ברוב ספרים שלנו וכן באשי' שלי פ"ק דב"ב ולא כת' אלא אפי' לפרש בלא ו'. אמנם גם על זו יש לי הרהור דלא דמי האי ואפי' הנהו [להנהו] ואפי' דאתי לאשמועי' מילתא אחריתא ממאי דאשמועי' ברישא. אבל כאן אפי' אי לא הוה פדיון שבויים בכלל צדקה, מ"מ תרווייהו אין פוסקין על היתומים אתא לאשמועי' וק"ל. אמנם אין נראה לי כלל לפשפש ולדקדק אי פדיון שבוים נתפש בלשון צדקה, נראים הדברים דכל מי שהוא עושה חפצי שמים קריא צדקה כדכתיב והאמין בה' ויחשביה לו צדקה. גם השבת העבוט כדי שישכב בשמלתו קרי ליה קרא צדקה, ולך תהיה צדקה. ק"ו למוציאין מבית האסורים שהוא שוכב ועומד ויושב שם במצור ובמצוק צדקה תחשב לו, אין להאריך מזה יותר. מה שכת' עוד הרב מפ"ק דערכין⁷ דף ו' ע"א. ור"ל דהאומר סלע זו לצדקה ומשבאת' ליד גבאי אין הגבאי רשאי לשנותה לפ"ש וכ"ש מצוה אחרת. והביא ראייה מההיא דר' ינאי דהוה יזיף ופרע ומשום דאיכא רווחא לעניים דבר עשויי הוא. ומהתם איתא להוכיח להכא דאינו רשאי. דאי רשאי להוציא לפ"ש אמאי לא הוה חייש ר' ינאי דילמא אתרמי פ"ש, ולדידהו ליכא רווחא וגם לא ניחא להו משום דילמא יתמהמהו העשוי ויסתכנו. עכ"ד הוכח'⁸ וראיה זו היא נגד רוב הפוסקים דבאשירי פרק קמא דב"ב [סי' כ"ט] כתב להדיא דרשאים הגבאים לשנות' לדבר מצוה. וכן מוכח מן התוס' בההוא פירקא [דף ח' ע"ב ד"ה ולשנותה] דכתבו. אהא דהנותן סלע לצדקה דאין רשאי לשנותו לדבר הרשות משבא ליד גבאי, משמע להדיא דלדבר מצוה מותר. וה"נ איתא בתוס' פ' האומנים⁹ ב"מ ע"ח ע"ב. דדוקא מגבת פורים אין רשאי לשנות למצוה אחרת, אבל הנותן סלע לצדקה רשאי. ואגבאי קאי כדאיתא התם להדיא, וכן מצאתי כתוב פ"ק דעירובין להדיא כמו באשי'. אכן בא"ז גדול¹⁰0 ח"א ה' צדקה סי' ו'. מצאתי דכת' בש' ר"י דאין הגבאי רשאי לשנות' לדבר מצוה, ותמהתי מאד דכת' בשם ר"י ודלא כת' כתלת דוכתי'. ומה שהוכיח מדלא הוה חייש ר' ינאי דילמא אתי פ"ש נראה דלאו הוכחה. דא"ל משום רווחא דעניים דשכיחא שבקינן חששא דלא שכיח? ולא דמי לסתירת ביהכנ"ס דחיישי' דילמא אתי פ"ש¹¹1 ב"ב ג' ע"ב. דהתם ליכא רווחא במהירות הסתירות. ותו דהכא דכיון דר' ינאי בר עשוי' הוה ליכא למיחש למידי דאי אתי פ"ש הוה מעשינהו, וע"כ ליכא למיחש להתמהמ'. דא"כ בלא פדיון שבוים נמי ניחוש דילמא יצטרכו עניים מזונות הרבה וע"י עשוי יתמהמה ויערכו ויצטערו. ומה"ט נמי אמרי' פ"ק דב"ב¹²2 דף ט' ע"א. דרב יהודה אמר בודקים לכסות ואין בודקין למזונות, ותניא כוותיה. וליכא למימר דבדיקה דהתם מילתא יתירה הוא, ולכך בכל דהוא דחינא לה דהא רמאי שכיחי כדאיתא פ' מציאת האשה¹³3 כתובות ס"ח ע"א. בואו ונחזיק טובה לרמאים ואי לא שכיחי לא הוינא מפטרי' מחטא.

146

קמ״זבני אדם במדינתינו הא אית להו מורים ודיינים על פיהם יתברר ויוכיח הדבר. הא אשכחן כמה פלוגתא דתנאי במס' נדרים¹ דף ל' ע"ב, מ"ט ע"א, נ"א ע"ב. דפליגי מאי נקרא לשון בני אדם וכה"ג ולא אזלינן בתר דברי שאר אינשי דעלמא. וכ"ש בנדון זה דאיכא לשון השטר לקמן דצריך להתברר ע"פ חכמים. ולא אשגחי' במאי דקאמרו בעלי הדין לפרשו, דאי משמע לך לשון השטר דפ"ש בכלל צדקה, אע"ג דאינהו קאמרו לאו אדעתא דהכי נתרצי' הוה דברים שבלב אינן דברים. ולא דמי לההיא דפת חיטין² שבועות כ"ו ע"ב. דהא לעניין איסור הוא נאמן על עצמו למ"ד פ' אמרו³ כריתות י"ב ע"א. יותר ממאה איש. אבל לגבי ממון דחבריה בנדון דידן שהתובע בא לזכות מכח השטר שיתחייבו לתת עמו שוה בשוה, פשיטא דלא מהימנא ואף כי ברירנא לע"ש דהאי נדון דידן לאו נדר וצדקה הוא, אלא דין ודברים שבין איש לחברו. וא"כ הא דאמרי' פ' גט פשוט⁴ ב"ב קס"ה ע"ב. כסף בדינרי' אין פחות משני דינרים זהב, אי אמר הלוה אני קורא לדינרים דווקא של כסף וכן לא היה בדעתי רק של כסף וכי ס"ד דמשגחי' ביה? עוד הארכת ופגעת' ונגעת' בכמה חילוקים ובכמה מקומות, ויען כי סתמ' דברים מאד גם לא סדרת' אות' דבר דבור על אופניו כמו שהם כתבו וסדרו דבריהם, היה עלי לטורח להאריך ולדקדק בהן אי איתא בהו פירכא. מסקנת דסלקא מינאי לא לפסוק הלכה כ"א בדרך שקלא וטרי' לזכות הרבים. חדא מטעם דכת' הרב המופלג משום דמילתא דלא שכיח לא אסיק אדעתייהו כדפרישית לעיל. וחדא מטעם דכת' הר"ר שמואל י"ץ משום דבהאי פ"ש הוי נמי לכבו' ולתועלת וכמו שבארתי למעלה. תו דבעינן נמי לחדש זכות מועט לרבים מסמים דקה וקלושה כי דקדקתי במה שכתב בשטר שתקנו ביניהם. וז"ל שאני ראובן אתחייב לפרוע מכל כ' גסים על הוצאת ו' גסים⁵ ובשו"ת מהרי"ק נדפס בטעות ב' גסין. ואנחנו שמעון לוי ויהודה ישכר נתחייב לפרוע מכל כ' גסים [ג' גסין] וחצי ובהוצאה בעד מצות הצדקה נתחייב לפרוע כל אחד בשוה עכ"ל. והשתא יש לתמוה אמאי נחיתו לפלוגי בחצאים ה"ל למכתב מכל מ' גסים ראובן י"ב וד' האחרים ז' לכל מ' גסים. והכי מוכח פ' שור שנגח ד' וה'⁶ ב"ק ל"ו ע"ב. דלאו אורח ארעא דתנא לפלוגי בחצאים דפריך התם אי ס"ד סלע (מריש) [מדינה] תנן ליפלוג וליתני שנים (האחרונים) [הראשונים] י"ב וסלע. ופרש"י התם אבל אי לא תני תנא סלע מדינה לא ק' דליתני י"ב וחצי דבחצאים לא מיירי. א"כ אמאי קא מיירי אינהו בחצאים? ולשון שטרות בתך לשון תנאים דיינינין ליה כדמוכח פ' גט פשוט⁷ ב"ב קס"ו ע"א. דרב אשי דייק מלישנא דמתני' דהאשה שיש עליה ה' זיבות דשני לו בשטר בין (דינרים) דינרי לדינרים אלא ע"כ משום הכי נקטו סך הפחות שהוא מניין הכלל חוץ מעשרה. דבדידיה ליכא לפלוגי אלא בפחות רביעיות והא לגמרי לאו אורחיה. וגלו אדעתייהו משום סיפא דמילתייהו שלא נתרצו לתת בשוה במצות הצדקה רק סכום מועט כפי מה שרגילים לתת לפרנסת עניים. כגון פעמים או שלש כ' גסים אבל פדיון שבוים סתמא דמילתא לא יתפייס אלא במניין זהו' לזה לא נתרצה. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

147

קמ״חוזכורני שהיה דורש דוקא אדם גדול נאה לו לכוף אחרים לעשות צדקה ולא כל אדם. וזכורני שאמר דרך שמועה בשעת הגדה או על הישיבה, מה שנותנין כאן מן הצדקה כמה צרכי ציבור וראיה מעגל דשמעון התימני בפ' ב' דביצה¹ דף כ"א ע"א. אמר רב יוסף עגל של צדקה² וכ"ה בכת"י מינכען, עי' בדקדוקי סופרים שם, ולפנינו ליתא. היה. מצאתי מזה בי"ד בסי' רנ"ו ור"ת פי' וכו'. מאתים זוז [שיעורם] כמעט כף זהובים רינוס. וזכורני שאמר שטוב יותר כשרוצה ליתן צדקה זהוב שיתן בכמה פעמים משיתן בפ"א זהב. וזהו ש"ח ז"ל לקנות דבר ממה שהביא אשתו וכן ראיתי במיישטרי החתן שהוא עשיר קנה מפה לס"ת או כה"ג. [כתב שלי] אתה שלום וכל אשר לך שלום אהו' ועמי' הח"ר יוזלן יצ"ו, אשר שאלת אם עניי העיר קודמים לקרובך שבא"י, הנה אכתוב דעתי כפי מיעוט שכלי אגב ריהטא ולא לפסק הלכה כי ת"ל ישנם בעירך לומדי תורה יודעי דת ודין. והנני מעתי' לך תשובת ריב"א אשר ממנה יש להשיב תשו' לדבריך. וז"ל: השיב ריצב"א נרא' בעיני המפריש ממונו לצדקה ויש לו קרוב בעיר אינו רשאי ליתנו לקרובו לבדו, אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה כראוי לכל אחד ואחד. דאפי' בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה אין מביאים אותו עמהם אם יש שם חבר עיר, אלא תנתן לחבר עיר כדא' פ' בני העיר³ מגילה כ"ז ע"א. וכ"ש זה שאינו רשאי לפרד מעיקר העיר ופרנסיה. ואמ' נמי בתוס' דמגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים אין רשאי לשנותו לד"א אלא מדעתן. משמע דלדעת פרנסים צריך לחלק, וכ"ש אם קרובו חוץ לעיר שאין רשאי ליתנה לו כדא' התם, יחיד שפסק צדקה לעיר אחרת נותנה לעניי עירו, והיינו שפסק עם בני העיר שאין יכול לשנות' מדעת בני העיר, אבל יחיד שהתנדב צדקה לעצמו יש בידו ליתנה לכל מי שיחפוץ ריב"א. מדקאמר לכל מי שיחפוץ ולא קאמר למי שיחפוץ, משמע אפי' חוץ לעירו ולא אמרי' עניי עירך קודמין כיון שהתנדב צדקה לעצמו. ועוד מדקא' בסיפא דרישא וכ"ש אם קרובו חוץ לעיר כו', ומה צריך לזה פשיטא כיון דא' ברישא ויש לו קרוב בעיר כו' מה חשש יותר כיון דפשט דאינו רשאי ליתן לו ממילא חוץ לעיר. אלא ודאי דנקט הכא הכ"ש משום סיפא, דסיפא דאם התנדב צדקה לעצמו דיכול לתנ' אפי' חוץ לעיר. וכן סברא לומר דסומך הכ"ש לסיפא כדי לאשמועינן דאם התנדב אפי' חוץ לעיר מותר, דאל"כ ה"ל למימר הכ"ש ברישא דמילתא, והכי ה"ל למימר ברישא: ויש לו קרוב בעיר אינו רשאי לתנו לקרובו לבדו וכ"ש אם קרובו חוץ לעיר, והיה מקצר. אלא ודאי נקיט ליה בסיפא ולא ברישא לאשמועי' דיחיד שהתנדב צדקה לעצמו יש בידו לתנו אפי' חוץ לעיר, וכ"ש מעניי ח"ל לקרובים שבא"י. דתניא בספרי⁴ דברים ט"ו, ז'. אחיך זה אחיך מאביך כו' עד בארצך יושבי א"י קודמין ליושבי ח"ל, יושבי ח"ל מניין דכתיב אשר ד' אלהיך נותן לך לרבות כל מקום. אלמא אי לאו הרבוי ה"א דאין ליתן לגמרי לעניי ח"ל. וא"כ כשריבתה התורה די לנו לרבות עניי ח"ל, אבל לעולם עניי א"י קודמים, וכה"ג מדקדק ר"ת ברישא אילו עוברים⁵ פסחים מ"ב ע"א ד"ה ואלו. דומה לדבר אמר בריש כל שעה⁶ שם כ"א ע"ב ד"ה בשלמא. סבר' הוא להקדים נתינה להגר למכירה דגוי והדר בא"י כאלו יש לו אלוה⁷ כתובות ק"י ע"ב. ואין לומר דברייתא דספרי מדברת בנותני הצדקה דה"א יושבי א"י חייבים ליתן ולא יושבי ח"ל. חדא דכשתעיין באותה ברייתא כמו שהיא שנוייה אינה משמעות כן כלל. ועוד וכי חובת קרקע היא שיתחייב בה הדר בא"י ולא הדר בח"ל? אבל כשמדברת ומשמעי' דין שאלו המקבלים קודמים לאלו ה"א לעניי ח"ל אין נותנין וק"ל. וכ"ת הא דאמ' בספרי דעניי א"י קודמין לעניי ח"ל, היינו כשהנותן דר בא"י, זה אי' ס"ל דכה"ג שמעי' מעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. ועוד דה"ל לאשמועי' דהדר בח"ל עניי ח"ל קודמין לעניי א"י, וכ"ש דהדר בא"י עניי א"י קודמין לעניי ח"ל. אלא מיירי דאפי' כשהנותן דר בח"ל עניי א"י קודמין, ולית דין צריך בשש, וזה הנ"ל בדבר הזה. ומ"מ אתה אהובי ת"ח שבעירך קודמין במעלה לפשוט השאלה ודרוש מהם וקבל שכר, ושא ברכה ושלום כח' וכת' אוה' ועמית' יודא מינץ.

148

קמ״טפ"א שכחה אשה בינונית כיס שלה בחגורה בערב ר"ה והיה בו ס' פשיטים, ונתן לה תשובה שתתנה י' פשיטים לנרות וי' פשיטים לצדקה. פ"א שכח בנו כיס שלו בחגורו עד שיצא מב"ה בליל שבת, ואמר תן השליש לצדקה ממה שיש בכיס. מי ששתה יין נסך בשוגג נתן לו תשובה להתענות ה' ימים, משום דכתיב¹ אולי כוונתו שה' פעמים בתורה נאמר יין סמוך למלת נסך לגבי מזבח ואלו הן: שמות כ"ט, מ'; ויקרא כ"ג, י"ג; במדבר ט"ו, ה', ז', י', [ועתה נ"ל שצ"ל ה' פעמים גפן בתורה, חוץ מספר דברים. ועי' בי"ד סוף סי' קכ"ג בהגה בשם שו"ת הרא"ש]. ה' פעמים יין בתורה. משומד כשטבל לשם תשובה מותר לאכול ולשתות עמו מיד. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. אמר מו' היה משמש עם הטהורה שלא בשעת ווסתה ואמרה טמאה אני, או אשה שאין לה ווסת לגמרי אפי' אם היה מבקש תשובה אסור ליתן לו. תשב"ץ בשם מהר"ם ז"ל.² סי' תע"ה. וזכורני מעשה באחד שעשה הערה באחותו בנשיקת עטרה ולא הכניס העטרה והיה ממרק הגיד. ונתן מה"ר יעקב ווילא זצ"ל תשובה להתענות מ' יום רצופים ולא יאכל בשר ולא ישתה יין לבד שבתות ויו"ט יאכל וישתה מה שירצה. או אם ירצה להתענות ג' ימים רצופים יום ולילה אז אינו צריך להתענות מ' יום כמו שפי' לעיל. וזכורני שהיה מתענה בכל שנה קודם חנוכה ב' ימים אבל לא רצופים. מסתמא בשביל תשובה.

149

ק״נהעתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה"ר יוזמן כ"ץ שכתב בגליון ספרו בשם הגאון זצ"ל¹ עי' רוקח ה' תשובה סי' כ"ד ובארחות חיים ה' ר"ה דף ק"א ע"ג ובתה"ד סי' קצ"ח. הכופר בעיקר יגלח שערו ויטבול במעמד ב' או ג' אנשים, וצריך להתוודות ג"פ אשמנו וכו' בעוד שהוא עומד במים עד לבו. וצריך להתענות ג' ימים רצופים יום ולילה ועוד מ' יום יתענה רצופים קודם כלות שנה. וזולתי אלו תעניות יתענה ב' וה' כל השנה ואל יאכל בשר ולא ישתה יין שנה ראשונה לבד שבתות ויו"ט ור"ח וחנוכה ופורים. ואל יעשה לו תוך שנה בגדים חדשים אם לא לצורך גדול. ולא ילך לדבר שמחה לבד לברכת נישואים יעמוד מרחוק. ואל ישכב על נוצה לבד כר יכול לעשות תחת ראשו. ואל ישחוק שום שחוק. וכ"ז יעשה עד כלות לו שנה ראשונה. בשנה שנייה יתענה כל השנה בה"ב, ויכול לאכול בשר ולשתות יין, ובשנה שלישית יום אחד בשבוע. ואחר [שנה] שלישי' [יתענה] כל ימיו יום אחד בחדש, וירחיק עצמו מכומרים ואל ישמע שום דבר תפלות מהם, ואל יתווכח בשום גוי ויתחרט בלבו בכל עת ובכל רגע על שכפר וחילל שבת, ואכל כל דבר איסור ובעל נוכרית. ואם ישמע שמחרפין אותו לקרא כופר אל ישיב.

150

קנ״אזה העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. גילוח, ט' טבילות, ודוי בכל פעם יתענה ג' ימים ולילות ב"פ או מ' יום רצופים, חצי שנה בה"ב, יום אחד בחדש כל ימיו, יום המעשה כל ימיו.

151

קנ״בוזכורני מעשה בתפיסה בבייארן שאמר דרך פסק דין מיד כשהצבור מקבלים עליהם תשובה מיד היא מקובלת לפני הקב"ה רק שיעשו אח"כ תשובה. וכן מצאתי במסכת תענית בפ"ק¹ דף ח' ע"ב. אפילו יחיד שמקבל עליו תענית מהני וז"ל: בימי רבי זירא הוה שמדא² עי' בדקדוקי סופרים, ולפנינו הגירסא גזור גזרה. וכו' עד דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום וגו'.

152

קנ״גוזכורני שפ"א אכלו הבחורים מן הכשב ואח"כ נמצא בראש של כשב תולע, ואמר הגאון זצ"ל טרפה הוא. ולאחר פטירת הגאון זצ"ל הרהרתי בלבי למה לא נתן הגאון זצ"ל תשובה לבחורים על מה שאכלו טריפה? ושאלתי למה"ר יוסף דקלון ולמהר"י אוברניק זצ"ל מה הטעם, ואמרו לי שהבחורים היו אנוסים, ומהר' יוסף דלעיל אמר שהי' חומרא יתירא שיהא טריפה בשביל התולע.¹ עי' תה"ד סי' קס"ו וביו"ד סי' ל"א. בפ"ג דסנהדרין,² דף כ"ה ע"ב. [טעה זה החסיד ז"ל כי הוא בפ' שני של סנהדרין בפ' זה בורר, ועל זה הסדר נכתב בספרים, אכן לפי גרסת רש"י פ' זה בורר הוא פ' השלישי, אבל לא נמצא כן כתוב אצלנו בספרים שלנו].³ כל המוסגר הוא ג"כ מגליון מו"ה אביעזרי שטיין הנ"ל. המשחק בקובי' אימתי חזרתן בתשובה משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם נמי לא עבדי, זה הדין כתבתי כמו שכת' בג' בשביל שחדוש בעיני.

153

קנ״דוזכורני שאינו מקצר שער ראשו והפיאות, אבל היה מגלח העורף בתער עד למעלה מן האזנים, וכן היה מגלח הגאון מהר"י וויילא זצ"ל העורף שלו.

154

קנ״הוזכורני כשהיה תלוש ל"ע, כשהיה מיטתו בזה המקום נתן אמתלא וא"ל עשה מיטתי במקום אחר. וכן לפעמים נסע מניאושטט למרפורק שאינו ידוע לעולם למה. וכן לפעמים היה קובע דירתו לבית אחר שנה אחת או יותר, ואח"כ היה קובע דירתו לבית ראשון ועדיין אינו ידוע לי טעמו. רק מה"ר קלמן יצ"ו א"ל פ"א כמדומה לי שכל כוונותיו לצער את עצמו בשביל תשובה.

155

קנ״ווזכורני שפ"א בא כומר אחד לעירו והיה דורש לגוים, ואמר בדרשה שלו שרוצה לעשות דברים תמוהים. והגיעו הדברים אל הגאון מהר"י זצ"ל, ואמר הגאון זצ"ל אם הולך הכומר בתוך האש בלא ערמה ומרמה וניצל הוא רוצה לילך אחריו, בע"מ שיבטיחו הקיסר יר"ה שלא יעשו הגוים שום כח ושקר, אבל היה בטל הדבר ש"ל והכומר הלך לדרכו.

156

קנ״זועשה מעשה כמו שכת' הסמ"ק¹ סי' קנ"ז. נהגו העולם הקומפירא מברך להכניסו כשאין האב בעירו. וכן מצאתי בי"ד בסי' רס"ה וז"ל: ונוהגין בכל המקומות שיברך אותה מי שתופש הנער וכו'. מעשה באשה שילדה זכר אחר שהלכו העם מבהכ"נ בע"ש ועדיין זרחה השמש, וצוה לימול ביום ו' אח"כ, ואין חילוק אם האשה קבלה עליה שבת אם לא. ואמר מה"ר אהרן זצק"ל [נתן] טעם לדבר זה, הספק בא מן השמים ואינו תולה בבני אדם.² עי' הגמיי"מ פ"א מה' מילה סי' ח' וביו"ד סי' רס"ב. [כאן התחלתי באדר השני י"ח בו רל"ג]. שלומך יסג' לחד' אהו' שא' החבר כ' יעקב יצ"ו, [ר' יעקב בן מה"ר מיישטרלן זצ"ל]. אשר שאלתני על שני מוהלים בתינוק, אחד מל ואחד עושה פריעה, מי יברך [ברכת] אשר קדש ידיד כו'. נראה דאין קפידא ושפיר דמי שהמוהל יברך על המילה והעושה פריעה יברך אשר קדש ידיד כו', ברוב עם הדרת מלך³ עי' טו"ז סי' רס"ה סק"ו ובשו"ת בשמים ראש סי' ל"ח. כדאיתא במרדכי,⁴ סוף מגילה סי' תתל"ג. לעניין מצות הוצאה והכנסה והושט' המעילים לס"ת. גדול מזו כת' א"ז פ"ב⁵ ה' מגילה סי' שע"ט. דראובן יברך לפני ולאחרי המגילה ושמעון יקרא אותה. וא"כ כ"ש העושה פריעה דקעביד פלגיה דמצוה דראוי לברך. וקצת משמע מלשון התלמוד דאין קפידא מאן דהוא יברך אשר קדש, דקאמר⁶ שבת קל"ז ע"ב. המברך אומר אשר קדש ידיד כו' ולא פי' מי הוא המברך, אלא רוצה לאמר מאן דהוא המברך אומר זה הנוסח, לא ידענא אי דעת' נמי לדקדק הכי כי לא פרשת' דבריך. ואשר חלקת לאיסור ולהת' בשני מוהלים בשבת הצד להתיר משום דהוי כשני' שעשאוה⁷ וכ"כ בשו"ת רמ"א סי' ע"ו. טעות הוא זה. וכי בשביל שעשה חבורה גם לצורך חבירו לא ליהוי כיחיד העושה, דא"כ המוציא או המכניס אוכלים לו ולחבירו לאכול הוי נמי כשנים שעשאוה. והצד לאיסור משום דהעושה החבורה אינו מקיים המצוה דמל ולא פרע כאלו לא מל, והבאת' ראיה מההיא⁸ שבת קל"ג ע"ב. דמהלקטים את המילה כו' דשרי. נרא' דאין להביא ראייה מהתם אלא דאינו חייב כרת אומן דעבד פלגא כדפרש"י התם משום דהתחיל ברשות, אבל מ"מ איכא למימר איסור' מיהא איכא,⁹ וכן העלה בב"י סוף סי' רס"ו. אמנם נראה דלא דמי נידון דידן לההיא דמהלקטים, דרש"י [פירש] דהיינו ציצין המעכבים את המילה וא"כ אפילו מילה גופה לא עביד כהלכתה, אבל המל כהלכתה אע"ג דלא פרע מ"מ מצוה אחת שלימה קא עביד כדאמרי' בפ' הערל¹⁰0 יבמות ע"א ע"ב. דא"ר לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ש"מ דמצוה שלימה מקרי. ונהי דאחר דנתנה תורה בעינ' נמי פריעה מ"מ דמיא ממש לעושה קרבן פסח בי"ד שחל להיות בשבת דילפינ' מבמועדו דעשייתו דוחה שבת כמו מצות מילה. והפסח נשחט ע"י הבעלים ישראל אפי' בשבת כדמוכח בפ' אלו דברים¹¹1 פסחים ס"ו ע"א. ואע"ג דכל זמן שלא קבלו הכהנים את דמו וזרקו לא נעשה ולא כלום, אלא משום דהשוחט קעביד מצוה שלימה בפני עצמו שפיר דמי.¹²2 ועי' בפתחי תשובה שם סי' רס"ו ס"ק י"ג ובשו"ת ח"ס ח"ו סי' צ"ט ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' ז' ובשו"ת מחנה חיים ח"ג סי' כ"ז.

157

קנ״ח[כתב] ולאהו' עמי' מהר"י אוברניק שי', תאמ' מצדי שז"ל האגודה בפ' ר"א דמילה:¹ סי' קס"ח. מל ולא פרע כאלו לא מל כל [וכל] כה"ג או האיך שהוא שצריך למול פעם אחרת צריך לברך פעם אחרת לפניה ולאחריה אשר קדש ידיד² ושם הגירסא אשר קדשנו ולא יאמר וכו'. ולא יאמר קיים את הילד עכ"ל. וידקדק על לשון כל כה"ג וג"כ יעיין שמתחיל הגמ' מל ולא פרע כאלו לא מל, ותו אין להאריך רק ש"י כח' וכח' אוה' ועמי' יודא מינץ.

158

קנ״טואודיעך מר שאשה אחת בכאן הניחה סם לילד על העטרה ואכל עור הפריעה ואי' צריך הילד שום תיקון עוד. אבל מה שכת' מר מהאגודה פ' ר"א דמילה אינו מספיק כ"כ למהר"ר יודא אוברניק יצ"ו, כי אומר שמשמע דוקא היכא שצריך למול פעם אחרת פי' לחתוך בשר כגון קטן המסורבל ואינו נראה מהול כשהוא מתקשה. ולכך אמ' האגודה כל כה"ג שצריך לימול פעם שנית ואמר שמשמע הלשון כאלו לא מל אבל פרע, נאום תלמידך יוזלן.

159

ק״סאשאל בקצרה ממו' אדנ' כמדומה שמקובלני מכ"ת שהמל בנו הראשון אע"פ שאינו בכור מברך שהחיינו כר' אבי"ה¹ בהגמיי"מ ה' מילה פ"ג סי' ד'. כי יש שאמרו פה שאין המנהג כך, וגם אמר מה"ר אהרן שי' [הוא מה"ר אהרן פפנהיים יצ"ו], שלא נהגו כך בריגנשפורק. ותמיהני כי ראבי"ה דן לפני אביו ולפני כל הישיבה והודו לו ועשו כך ומעשה רב. והדעת נוטה שמברך אותה אחר להכניסו, אך בפני' במיימוני משמע קצת שמברך אות' אחר אשר קדש ידיד מבטן כו'.

160

קס״א[כת' מה"ר יודא מורקיל זצ"ל] שלומך יסג' לחד' אהו' שא' עמי' מה"ר יודא ע"ש אחיך שאי' יצ"ו. אשר שאלתני אם יש לברך שהחיינו על מילת בנו הראשון, לא ביארת דבריך יפה על מה שאלת, אם כשאב מל בעצמו או כשאחרים מלים לו, דבזה תולה החילוק. דכן כת' בא"ז בהלכות מילה¹ סי' ק"ז סק"י. כשאחר (מברך) [מל] שאין האב מברך שהחיינו אפי' על בנו בכור. ונראה טעמו משום דעל המצות מברך שהחיינו כמו על נר חנוכה ומגילה ופדיון הבן תדיר' ומצוי' ומילה על בנו הראשון חשיב לה נמי כמו מצוה הבאה מזמן לזמן דאינה כמו פדיון הבן שאינה תדי' ומצוייה, דבהא תליא מילתא כדאיתא בסמ"ג בהלכות ברכו'² עשין סוף סי' כ"ז. ומ"מ נרא' לא"ז דאין ראוי לברך שהחיינו אלא מי שעושה המצוה בעצמו ולא ע"י שלוחו. וכן משמע לשון ראבי"ה דכת' כשהאב מל בעצמו מברך שהחיינו משמע אבל כשאחר מל לא, ונראה דכן ראוי לנהוג. אבל כשהאב בעצמו מל בנו ראשון נראה דיש לנהוג לברך שהחיינו כדברי ראבי"ה ועשה מעשה כך, וכן משמע מלשון א"ז. וטעמי' דרבי' שמחה והרוקח שכת' בהג' במיימוני שאין לברך שהחיינו כלל על המילה קצת רחוקים לסתור דברי ומעשה דר' אבי"ה בשבילם, דכיון דמברך על קיום המצוה כדבארתי לעיל אזלו להו הנך טעמי' ודוק ותשכח. אמנם על בנו שני וכ"ש ג' וד' וה' אין נראה לנהוג ולברך, אבל כשהאב מל בעצמו דבכה"ג לא חשיב אינה תדי' ואינה מצוייה, וכמצוה הבאה מזמן לזמן כדאיתא בסמ"ג. והא דכת' דהמיימוני משמע דיש לברך [שהחיינו] אחר אשר קדש ידיד ר"ל משום דכת' כסדר הזה, נראה די"ל משום דלא פסיק' כתבה לבסוף, והכי תירץ בהג' שם³ בהגמיי"מ שם סי' ג'. תנא דברייתא ע"ש. ואע"ג דכת' המיימוני ברכ' להכניסו קודם אע"ג דלפי מסקנתו נמי לא פסיק', מ"מ יש דיעות דלדידהו פסיק' כדאיתא התם, ובשביל אות' דיעות הקדימה לאותה ברכה. ונראה לברך שהחיינו מיד לאחר שברך אשר קדש ידיד כו', שכבר נגמרה המצוה מכל וכל אין נראה כלל, דלא אשכחן ברכת זמן כה"ג כלל נאום הקטן והצעיר שבישראל.

161

קס״בוכשהיה מילה בסליחות לא נוהג לומר בב"ה שלו זכור ברית השייך למילה, אע"פ שהולך לברוך שאמר לב"ה של קהל למילה. פ"א לא רצה לילך לב"ה של קהל למילה מאיזו טעם שהוא, וא"ל תאמר בב"ה שלי תחנון כי עבר זמן המילה, אבל יחיד שמתפלל באותו ב"ה שהיה המילה אחר המילה אינו אומר תחנון¹ עי' פסקים וכתבים סי' פ"א ובס' בית לחם יהודא ושער אפרים יו"ד סי' רס"ה ס"ק י"ב.

162

קס״גוהיה מתיר לאבי הבן לימול את בנו בשבת, אע"פ שיו"ד כת' איסור בסי' רס"ו המתחיל מילה בין בזמנה [עיין בספרו]¹ תה"ד סי' רס"ה, ויעב"ץ בספרו מגדל עוז ה' מילה נ"ז סק"ס התיר אף בשלא מל מעולם ואיכא אחר ועי' בשו"ת גדולת מרדכי סי' כ"ד. זימנא חדא היה מילה והנשים היו מתעכבות לבא לב"ה, ועשיר שבעיר היה בעל ברית שקו' קומפראי ובארצי קבאטר, ואמר לעשיר שב אצלי. וכשבאו הנשים עם הילד לב"ה שלח השמש לנשים עמדו שם וממתינין לנו כזמן שאני ממתין לכם, ועמדו שם הנשים בנזיפה עד שידעו כל העם סרחונם, והודו לו כל העם, לבד תלמיד אחד אמר שהוא גנאי לילד וראוי לעשות להם קנס אחרת.

163

קס״דוזכורני שבקשו ממנו להיות בעל ברית, ויגד לו המגיד שאב הילד היה שתוקי, ולא רצה להיות בעל ברית.

164

קס״המי שיש לו בן למול ואינו רוצה להיות בעל ברית, ורוצה לכבד אחרים משום הבאת שלום ומשום דיש בו כבוד הבריות, חייב ליתן לאביו¹ עי' ב"ר פרשה צ"ד סי' ה' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק וכו' רבי יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, ועי' ביו"ד סי' ר"מ סעיף כ"ד בהגה, ומהרי"ק שרש מ"ד. קודם אביו זקנו להיות בעל ברית. אבל אם הוא ברצון אביו יוכל לתן לזקנו, והמנהג ליתן לזקנו משום שהעולם אומרים מי שהוא בעל ברית לבן נינו אינו רואה פני גהינם. ואמר המנהג כשתלד אשתו בן הראשון הרשות בידו לקרות לו שם² עי' רמב"ן בראשית ל"ח ה'. ולאשתו הרשות בידה ליתן הקבעטריט למי שהיא רוצה. אבל אם אביו הוא עצמו רוצה להיות קבאטר פי' שתופש הנער בשעת המילה מי יוכל למחות. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. שלו' בן מה"ר מורקל זצ"ל היה לו מילה בראש השנה, ושאל אם לקרא הבן אחר אביו או אחר יצחק אבי', השיב מו' שהוא ואביו חייבי' בכבוד יצחק אבינו. ואמר שיש לדקדק שאסור לטלטל סכין בשבת אחר שמל בו, וכן סכין ששחט בו ביו"ט משום מוקצה מחמת חיסרון כיס³ עי' טו"ז סי' רס"ו סק"א ובמג"א סי' של"א סק"ה ובשו"ת רע"א סי' כ"ב. וטוב להניח הסכין אחר שמל בו בשמן ומטלטלו אגב שמן. ועיין במסכת' ביצה בפ' אין צדין⁴ דף כ"ו ע"ב. גבי בעי מיניה הלל יש מוקצה לחצי שבת כו', ואח"כ⁵ שם דף כ"ח ע"ב. גבי שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט. מ"מ מזה אין ראיה אבל מ"מ הוא לא סבר איסור, אבל לא רצה להורות להיתר.

165

קס״וושמעתי מהח"ר שמעון פולר יצ"ו כשהיה הגאון בעל ברית אינו שותה מכוס של ברכה אע"ג שהיא רפואה לתינוק, משום שהוא מסופק אם חצי שעור צריכ' ברכה מעין ג'¹ ועי' בטו"ז סי' רס"ה סק"י וברא"ש ברכות פ"ז סי' כ"ד ובאו"ח סי' ר"י. ושיעור שלם אינו יכול לשתות בשחר. וכן אני ראיתי שלא שותה.

166

קס״זלעיל בהלכות תפילין כתבתי שצריך לומר לקדושת ס"ת וכן מצאתי בי"ד בסי' רע"א, וכת' א"א הרא"ש הלכך טוב שיוציא בשפתיו ויאמר וכו'. ולא רצה להתיר לכתוב לכתחלה מזוזה על קלף שאינו כשר, אע"פ שכת' המיימוני¹ פ"א מה' תפילין הי"א ובשו"ת הרמב"ם סי' כ"ה. היתר, כי הסמ"ג² עשין כ"ה. והאש'³ ה' מזוזה סי' ו'. כתבו איסור. ואמר שהוא התיר דוקא עד שיוכל למצוא קלף כשר.⁴ ועי' בב"ח סי' רפ"ח ובש"ך שם סק"ד. [כתב שאי' מה"ר אייזק לוי זצ"ל], ועל דיו של ס"ת אם יש ביד מר שום היתר לתת בתוכה אותה אדמה שלועזין ויטריאו"ל, וכמדומני בלשון אשכנז קופ"ר ווש"ר דהיינו קנקנתום לפי' התוס'⁵ עירובין י"ג ע"א, מגילה י"ח ע"ב. גם הא"ז פוסל אותה במרדכי בגיטין⁶ פ"ב סי' של"ט, ועי' באו"ז ה' תפילין סי' תקמ"ב וה' גיטין סי' תשי"ד. משום דאינה אלא צבע והסופרים אומרים, טעמא מאי דפסול הוא משום דאינו נמחק כפי' התו', יודעים אנו לצמצם במידתו אשר יפה הוא נמחק, ותולים עצמם בהתרת הרבנים ז"ל. ועדיין יש מי שאומר שהמנהג הוא כן. גם אומרים שאי אפשר בע"א ביען כי הוא נמחה ואינו נדבק. וזכורני כשהיה מר מתעסק בס"ת שלו היו מביאים לו מיני קוצים, גם ראיתי שמאד קשה היה ביד הסופר לגרר. לכן יבאר לי מר דעתו ומנהגו ואם יש למחות ביד הסופרים כל דבר בביאור. ואשר שאלתני על הקרקע ירוקה שקו' ויטריאל בלע"ז ובלשון מדינתינו קורין גליצנשטיין, והיא קנקנתום לפי' התו' אם מותר לתת לתוך הדיו שכות' בו ס"ת תפילין ומזוזות. וכת' דיש מן הסופרים אומרים שהוא מנהג להתיר. מנהג זה לא שמיע לי ולא ס"ל. אדרבה ידענא בודאי שהיו סופרים באושטריך נזהרים אפילו באדרמינטא. אע"פ שהוכיח ר"ת שאינו קנקנתום ותו' והחבורים הביאו דבריו, משמע לכאורה לפסק הלכה אפ"ה חשו לפרש"י דסבר קנקנתום הוא אדרמינטא.⁷ ועי' רש"י סוטה י"ז ע"ב קנקנתום. וויטריאול"ו או אורדימנ"ט קורין אותו. ועל אשר אומרים שיודעים לצמצם במדידה שיהא נמחק לא משגיחינן בהו. דמלשון התלמוד דקא'⁸ עירובין י"ג ע"א. דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו משמע אפי' דבר מועט גורם שאינו נמחק. מן הא"ז אין ראייה כ"כ, דלפי הנראה איירי בדיו שעושין מן ויטריאול לחוד, דכה"ג אינו אלא צבע, אבל בתערובת עפצים שפיר דמי, ותדע דאינו פוסלו אלא משום שהוא כמו צבע. וכן הוא האמת שבלא עפצים אינו משחיר אלא כהה כמו צבע הוא אבל מטעם שאינו נמחק לא כת', לפי שלא היה פסול בדיעבד כדכת' הרמב"ם⁹ פ"א מה' תפילין ה"ד. להדיא. ולרעה' כנ' וכנ' עמי' הקטן והצעיר שבישראל. וז"ל שאי' הגאון מהרי"ל זצ"ל¹⁰0 סי' קכ"ז עיי"ש. וכן דיו דידן פלוגתא דרבוותא שפוסלין עפצים ויש אדרמינט ויש גליצשטיין דהיינו וידריאולום. ע"כ ירא שמים יצא את כולם לעשות דיו כשר או דר"ת או דמיימו', ושלו' מאת הק' יעקב הלוי, מצאתי.

167

קס״ח[כתב] וכן הורני מ"ץ¹ ככתבו וכלשונו בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ב סק"ה. על מגילה שמקצת פרשיותיה פתוחות, ואיתא במיימוני בהלכות מגילה בתשו' מהר"ם² סי' שנ"א והובאה בהגמיי"מ פ"ב סי' נ'. דכל פרשיותיה סתומות [עכ"ל], אם יש לפוסלה בשביל כך? והדין נותן דפסול, כי דבר זה פסול בס"ת אם יעשה סתומה פתוחה או איפכא, ומגילה אית לה כל דין ס"ת רק בדבר אחד דנקראת איגרת שלא צריך לתפור הכל בגידים, אכן שמא מה שכתב שפרשיותיה סתומות שמא דעת מהר"ם דלכתחילה טוב לעשות סתומות אבל אין פסול בשביל זה. כי הטעם נ"ל דצריך לעשות סתומות משום דדמי' לאגרת, וא"כ אפשר דפירושו לכתחילה כי גם בהרבה איגרות איכא הפסק גדול דדמיא לפתוחה, לכך סבר' דפי' לכתחילה. וגם הורני מר אשר בא לפני ס"ת שהיו [בה] הרבה יריעות שאין בה כ"א עמוד אחד ביריעה אחת, אבל העמודים היו רחבים כתקונם כשאר העמודים. ודקדקתי בכמה פסקים וכלם כתבו לשון הברייתא³ מנחות ל' ע"א. שלא יעשה יריעה פחות משלש דפין ולא יותר על שמונה, ולא מבואר בשום מקום אם כשר בדיעבד אם לאו. והנה נ"ל דכשר בדיעבד כי המיימוני פ"י⁴ מה' ס"ת. מונה עשרים דברים שאחד מהן פוסל וזה אינו מן המניין, וכת' אח"כ ושאר כל הדברים למצוה ולא לעכב. ועוד יש להוכיח מן ההוא ברייתא דקתני בד"א בתחלת הספר אבל בסוף הספר אפי' פסוק אחד בדף אחד, ומסתמא האי בד"א קאי אסיפא דעלה קאי נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין כו', לא יחלק ג' לכאן כו' ועל זה קאי בד"א כו'. לאורויי לן דבסוף הספר יכול לעשות יריעה אחת מדף אחד והאי פי' לכתחלה, ומעתה אין סברא דבסוף הספר כשר לכתחלה ובתחילת או באמצעית הספר פסול גם בדיעבד. וליכא למימר דהאי בד"א וכו' קאי אמיצעתא דקתני לא ירבה בדפין מפני שנראה כאגרת כו', ועל זה קאי בד"א כו' לאורויי לן דיכול לקצר השיטין לעשות פסוק אחד בדף אחד. ולשון דף דקתני בברייתא פי' עמוד ללמדך דיכול לעשות העמוד קצר כאיגרת. ומ"מ צריך להיות בכל יריעה ג' עמודים אפי' בסוף הספר, הא ליתא דמוכח מן המיימוני דקאי על הסיפא דקתני נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין כו'. דבפ"ט דהלכות ס"ת⁵ הלכה י"ב. הביא וסידר הדין של הברייתא הרישא והסיפא ועלה סידר האי בד"א כו'. ודילג שם הדין ולא ירבה בדפין כו' דהוא אמיצעת' של ברייתא, ואותו דין סידר בפ"ז⁶ ה"ד. דלא ירבה בדפין כו' אלא ג' למשפחותיכם. ש"מ דסבר המיימוני דהאי בד"א כו' לא קאי אמיצעתא. וגם לשון המיימוני משמע מיניה וביה דדף פי' יריעה ומותר בסוף הספר בדף אחד ביריעה אחת. דקא' וז"ל: ועושין אותו דף לבדו ותופרים אותו עם שאר יריעות עכ"ל. ומדקאמר ותופרים כו' ש"מ דפי' הכי. ועוד קצת מוכח מן הברייתא דהאי בד"א כו' קאי על הסיפא נזדמנה לו כו' דעלה קאי בלי הפסק. דאי קאי דוקא על האמצעיתא לא ירבה בדפי' כו' אז הוי קשה למה הפסיק בברייתא, כי בהפסק זה איכא תרתי לריעותא, חדא דהוה ליה למיתני לא ירבה בדפי' כו' בסוף גבי בד"א כיון דעלה קאי. ועוד איכא עתה ריעותא דהרי [דהרישא] (וכו') והסיפא הוא חד דין, זה הופסק עתה במיצעת'. אלא ע"כ צ"ל דאי [דהאי] בד"א קאי על הסיפא נזדמנה לו כו' ועתה מתורץ הכל. דלא קשה תוקי המיצעת' בסוף אחר בד"א, די"ל דהאי בד"א כו' הוי כמו פי' דמחלק בין תחלת הספר לסופה [לכך] סברא הוא לעמוד בסוף הברייתא. וגם לא קשי' תתחיל הברייתא במיצעתא ולא ירבה בדפי' כו', דזה לא שייך כלל להתחיל כיון דעדיין לא קתני כמה דפין יהיה ליריעה. ולכך צריך להתחיל הברייתא בהא עשה היריעה בת ג' דפין כו', וכן צריך להפסיק במיצעתא ולא ירבה בדפין כו'. ולמתני בסוף נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין משום דבד"א קאי עלה⁷ ובשו"ת מהר"ם מינץ שם הוסיף: או י"ל דהבד"א כו' קאי נמי אמיצעתא כאשר אבאר לקמן מרש"י, לכך לא מוקי המיצעתא אחר בד"א כו'. מ"מ מסתמא דסבר נמי האי ברייתא דצריך לקצר השיטין בסוף הספר אם נזדמנה לו פסוק אחד, דהאי ברייתא מסתמא לא פליג אאידך ברייתא. דקתני⁸ מנחות ל' ע"א. דלא יגמור הס"ת באמצע הדף, א"כ אם נזדמנה לו פסוק אחד בסוף צריך לקצר. וכן פרש"י בהדיא בפ' הקומץ וז"ל: מקצר השיטין והולך עד שיגמור לעיני כל ישראל בסוף הדף. ואע"ג דלשון רש"י משמע בהדיא דהאי בד"א קאי על המיצעתא וז"ל: בד"א דלא ירבה בדפין ולא ימעט בדפין בתחילת הספר. אבל בסופו [אפילו] אין לו לכתוב אלא פסוק אחד יכתבנו בכל היריעה ואפי' דף אחד יעשה מכל היריעה כו' עכ"ל. מ"מ צ"ל דסבר רש"י דקאי נמי על הסיפא. דהא פי' וז"ל: אלא פסוק אחד יכתוב בכל היריעה אפי' דף אחד יעשה מכל היריעה [עכ"ל]. מנליה לרש"י הא דיכול לעשות דף אחד מכל היריעה, תאמר לעולם צריך להיות ג' עמודים ביריעה, ולא אתי הבד"א כו' אלא ללמדך דיכול לקצר השיטין. אלא ע"כ צ"ל דסבר רש"י דקאי נמי על הסיפא דעלה קאי נזדמנה לו כו' דאל"כ למה הפסיק? ומ"מ פרש"י דקאי נמי אמיצעת' דאל"כ ה"ל לאוקמי האמציעתא אחר בד"א כו', ואפשר המיימ' מחולק בסברא זו עם רש"י וסבר דקאי הבד"א כו' דוקא אסיפא. ולכך חילק הדינים של ההוא ברייתא בתרי פרקי כדפרישית לעיל. הנה אמ"ץ הדריכני נתיב יושר והאר עיני מתורתך כי ללמוד אני צריך ואל תשיב פני ריקם כי לא באתי רק ללמוד ולא בעניין אחר כלל וכן יגדל כס ישיבת' לעד כנ' וכנ' ת'ת'ת' השפל משה לוי מינץ.

168

קס״ט¹ עי' פסקים וכתבים סי' כ"ג. ואשר כתבת ממגילה שיש בה פרשיות פתוחות אם כשירה היא לדעת מהר"ם בשם ר"ת דכת' דיש למגילה כל דין ס"ת ובס"ת פסול אם עשה הסתומות פתוחות. ורצית לחלק דשמא מהר"ם ור"ת לא רצו לומר רק דלכתחילה יעשה כל פרשיות סתומות משום דנקראת אגרת. תמיהני עליך מניין לך לבדות טעמי הלכות מלבך? ולפרש דברי הגאונים [חוץ] ממשמעות דאינהו כיילי שיש לה כל דין ס"ת חוץ מדבר אחד וכיילי נמי הך דפרשיותיה סתומות בהדייהו? משמע בפשיטות דבהך מילתא נמי אית לה דין ס"ת [אפילו בדיעבד]. ואתה תפרש דלאו דוקא הוא ולא קאמר אלא לכתחילה משום דנקראת אגרת. והך סברא לא מתרצתא היא כלל, דסתומה נמי פרש' נקראת בכולי תלמודא ולטעמיך היה לעשות המגילה לכתחילה בלי שום פרשה והפסק כדי שתהא כמו אגרת, והכי איתא בהג' במיימו'² פ"ב מה' מגילה סי' א'. דיש נוהגי' שלא להפסיק בקריאתה בין פסוק לפסוק משום דנקראת איגרת. ותו דאיך תיסוק אדעתין שאם יש קבלה שפרשיותיה מקצת פתוחות הם שהיה ר"ת ומהר"ם עושים מסבר' לבם לשנות הפרשיות לכתחילה? אמנם אם ראית דלא זהירי עלמא בכך³ ותו דאיך תיסוק אדעתין שאם יש קבלה שפרשיותיה מקצת פתוחות הם שהיה ר"ת ומהר"ם עושים מסברת לבם לשנות הפרשיות לכתחילה ואמנם אם ראית דלא זהירי עלמא בכך י"ל כ"ז ליתא בנדפס. י"ל דסמכי אמאי דכת' במיימו' בהג'⁴ שם סי' ט'. שהוכיח מההיא דאותיות מטושטשות ומקורעות דאין כל דין ס"ת למגילה ע"ש. אכן נראה הנזהרים והמדקדקים במצות צריכים לקיים דברי ר"ת ומהר"ם. ואשר שאלת⁵ מכאן עד סוף התשובה ליתא בנדפס. על ס"ת שיש בה יריעות שאין בהן רק דף אחד אם יש לפוסלה בדיעבד. יפה הבאת ראייה מן המיימוני שכת' דדוקא כ' דברים פוסלים בדיעבד והך מילתא לאו מכ' דברים היא. אמנם מה שפלפלת מתוך הברייתא נלאיתי להשיב דאין צורך. דודאי כך הוא פי' הברייתא, דדף ודפין דנקט ר"ל עמוד ולא יריעה ובזה אין ספק, ובד"א דברייתא ודאי קאי אמיצעתא כדפרש"י להדיא בד"א דלא ירבה ולא ימעט בדפין. וכן מוכח מדקאמר אפי' פסוק אחד בדף אחד ולא קא' נמי אפי' דף אחד ביריעה אחת. ותלמודא נמי דפריך פסוק אחד ס"ד, ופרש"י⁶ בדפוסים שלפנינו ליתא ובשיטה מקובצת השלים החסר. דאיך יוכל למלאות פסוק אחד כל היריעה שהרי צריך לגמור בסוף הדף? ומשני פסוק אחד [בדף אחד], פי' שיש ביריעה שאר דפין אבל בדף האחרון יכול לכתוב אפי' פסוק אחד והכי פרש"י. הא קמן דלאו איריעה קאי רק אדף, ואפי' אי הוה קאי איריעה ושרי בסוף הספר לכתחילה דף אחד ביריעה אחת כדמשמע לשון הרמב"ם, מ"מ שגגה היא לך לעשות שקול מזה מדשרי בסוף הספר לכתחילה מסתמא באמצע הספר כשר בדיעבד. בכמה וכמה דוכתי אשכחן בתלמודא דבמצוה אחת במקום אחד כשר לכתחילה ובמקום שני פסול אפי' בדיעבד, אין צורך להאריך בזה, נאום הקטן והצעיר שבישראל.

169

ק״ע[כת' שאי' מה"ר שמעון כ"ץ יצ"ו מק"ק דמעגנץ]¹ פסקים וכתבים סי' צ"ג, ועי' מהרי"ק שרש ק"ל. ואשר שאלת על הס"ת שנמצא בה בכמה מקומות שכתובין חוץ לדף שלש אותיות מתיבה גדולה בת שבעה או בת שמונה, וגם לפעמים מתיבה בת חמשה. אי שרי לקרות בה בציבור אפי' במקום שיש ס"ת אחר' כשירה לגמרי² בציבור אפי' במקום שיש ס"ת אחרת כשירה לגמרי כל זה חסר בנדפס. ונראה דאין להקפיד בדיעבד שכבר נכתב' הס"ת ואפי' בתיבה בת חמש' דלכ"ע לא יכתוב, דהגמ'³ מנחות ל' ע"א. וכן כל החבורים⁴ הרמב"ם פ"ז מה' ס"ת ה"ה ובטור יו"ד סי' רע"ג. כתבו בלשון זה: לא יכתוב ולא קאמר לא יהו כתובים. משמע דדוקא אסופר קאי שלכתחילה לא יכתוב כך. וכן כת' באשי'⁵ בה' ס"ת סי' ט'. להדיא לא יכתוב לכתחילה. ואם היינו נמנעים לקרות בה אפי' כשיש אחרת כשירה היינו פוגמים את זאת והוי כמו דיעבד, כדאיתא ביומא בפ' בא לו⁶ דף ע' ע"א. דפריך ונייתי ס"ת אחריני א"ר הונא משום פגמו של ראשון. וה"נ אם לא יקראו בה כלל הוי פגם. ואע"ג דכת' אשי'⁷ שם סוף סי' ט'. בשם ר"ת דאותיות הש"ם צריכין שיהיו כלם בתוך השיטין, מדנקט צריכין משמע אפי' בדיעבד, לא קמירי⁸ צ"ל לא קשה מידי, ומכאן ועד סוף התשובה חסר בנדפס. דבאותיות הש"ם מחמרינין טפי. והכי אפי' גבי גט נהגו להקפיד אפי' באות אחת חוץ לשיטה כדאיתא בסמ"ק⁹ סי' קפ"ד. ותו דנוכל לומר דצריכין נמי דוקא לכתחילה קא'. כדאשכחן נמי כה"ג בתו' פ"ק דגיטין¹⁰0 דף ד' ע"ב ד"ה אי מההיא. ופ"ק דחולין¹¹1 דף ג' ע"א ד"ה אין השומר. דצריך לומר בפני נכתב י"ל דר"ל צריך לכתחילה לראות כתיבת הגט וחתימתו, ואי לא ראה יכול לתנו לכתחילה ע"ש. ואל תשיבני מהא דכת' א"ז פ' לולב הגזול¹²2 ה' סוכה סי' ש"ט. באתרוג שניקב נקב מפולש ואינו חסר אלא כ"ש דכשר, דוקא אם לא מצא אחר אבל אם מצא אחר וסמך על זה אסור לכתחילה. הא קמן דצריך לחזור אחר הטוב והיפה יותר אע"ג דאינך נמי כשר, לא דמי כלל, דהתם לא שייך פגם דאין שום קדושה באתרוג, ותו דמשמע התם דאינו כשר אלא משום דבשעת הדחק שרינ'.

170

קע״א[כת' הר"ר יושע דורק ז"ל]¹ פסקים וכתבים סי' ע"א וע"ב, ועי' בב"י סי' רע"ו ובשו"ת מהרי"ק סי' ע"א וצ"ח ושו"ת מהר"ם מפדוואה סי' פ' ורמ"ע מפאנו סי' ל"ו. ועל ס"ת דכרעי' דה"א וקו"ף נוגעים, פסולה היא אפי' בדיעבד עד שיתקן. כי כן כת' אשי' בהדיא בהלכות ס"ת² סי' י"ב. על כרעיה דה"א וכת' עלה ג"כ דין כרעיה דקו"ף ע"ש. והמתקן צריך למחוק כל הרגל ולכתוב אחר במקומו דבגריר' הדביקים לחוד הוי חק תוכות³ והמתקן צריך למחוק כל הרגל ולכתוב אחר במקומו דבגרירת הדביקים לחוד הוי חק תוכות כ"ז חסר בנדפס, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קפ"ט. ואם מותר לתקן הההי"ן שבשמות הקדש, כבר נדרשתי ג"כ על ככה מאחרים. אמנם השבתי בספיקא דנ' דשרי מההיא דכת' בהג' קטנה במיימוני בספ' המדע פ' ששי⁴ הגמי"מ פ"ו מה' יסודי התורה סי' ב' ע"פ מס' סופרים ה"ז. דאם נפל דיו על השם מותר למוחקו דאינו מתכוין רק לתקן, ורציתי לדמות לזה ג"כ נדון דידן. אך לא ברירא לי לגמרי דאפשר דהתם איירי שנתטשטש האות לגמרי אבל כאן אינו מחוסר רק דיקדוק אחד, או נימא איפכא דהכא אין צריך למחוק רק הרגל שהוא נכתב בטעות ובגוף האות שנכתב כדין אין צריך ליגע. ואם בהרבה הההי"ן בשמו' הן נדבקין אי' נר' טוב לתקו. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

171

קע״במצאתי ממה שכת' לעיל, אי' נר' טוב לתקן במסכת גיטין בפ' הניזקין¹ דף נ"ד ע"ב. ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' ס"ת שכת' לפלוני אזכרות כו' ע"ש. ומצאתי תשו' שאי' מהרי"ל זצ"ל.² סי' ר"ך. נקודות השם י"ז שאלת על הטעיות וכן נגינותיו בטעות ובעניותי אפי' ניקוד וטעמין כהוגן מותר למחוק, דהוי כמו פי' וניתן למרע"ה בע"פ, אע"ג דילפינן מינייהו טובא הוי כמו פי' בעלמא, ולשון חכמים³ ספרי דברים י"ב, ד'. מניין למוחק אות מן ה' כו'. ומה שכת' שהם כמו נשמה לאותיות אי בתר קבלה אזלינן א"כ כל התורה כלה אסורה למחוק, דכל תיבה ואות ותג ונקוד ונגינה [רומז למה] ששמות קדש רומזין. וכל התורה יוצא משם המיוחד י"ז ל"ו והוא כמקור לכלן. וכן י"ב הויות היה הוה יהיה הויו והיה הויה אסור למוחקן, כ"ש הכנויין שהתיר' [רבותינו ז"ל] אלא שאין להוסיף על מה שאמרו חכמים אותיות השם. וטעמא דהוי דבר נגלה ומפורסם וקרינ' ביה לא תעשון וגו' ותניא במסכת סופרים⁴ פ"ד ה"ב. ש"ד צ"ב [א"ה] נמחקין, הרי א"ה ידעת פנימיותו ולא חייש עליה. ועיקר שאלתך כשננקד בטעות נראה דכל כה"ג אפי' אות דאחריו בטעות נמחק. דהכי תניא במס' סופרים⁵ פ"ה ה"ב, הכותב את השם כו' עושה מדלת הי. בהכותב את השם וכת' יהודה עושה ד"ה ומוחק ה' האחרון. משמע לכאורה כסדר קתני [דאחר התיקון מוחק הה'], ותו תניא התם⁶ שם ה"ג. היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה⁷ ולא כתב בו ד' מוחקו וכותב את השם כו' עכ"ל, הרי שהתיר בו למחוק כל השם כשנכתב בכוונת יהודה, כ"ז חסר פה ויש להשלים ע"פ הנדפס. ומי' שמא יש לחלק דבמילתא דידך נכתב השם בקדושה אלא שהנקוד והנגינה בטעות. מ"מ נראה דאפילו באות אינו מקדש אלא שלא בטעות כדמשמע רישא דעושה ד"ה ומוחק הה', זכר לדבר⁸ זבחים פ"ו ע"א. אין המזבח וכלי שרת מקדשים אלא הראוי להו, וכל כה"ג נימא דמודו אחרים לת"ק⁹ דהקדש טעות אינו הקדש. ושלום מאת הקטן הלוי.

172

קע״גוהוי"ו¹ והוא חד מאלפ"א בית"א דאותיות קטנות ועיי"ש במנחת שי. מאת בריתי שלום אינה כתו' גדולה בס"ת יותר משאר ווין ולא רצה לתקנו כיון שהוא בדיעבד כשר. גם הורני מר² עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ד סק"ג. אם מותר למחוק אות' שמות הנכתבים בסידורים ובתפלות והם נרשמין כעין שני יודי"ן ווי"ו על גביהן, כי הטעם דכותבים הכי משום דעלה מניינו כ"ו כמו שם של ד' אותיות וגם ב' יודי"ן ווי"ו הוא שם. לכך י"ל אמרי' דיש בו קדושה ואסור למחוק, או דילמא י"ל דמש"ה כתבי' הוי"ו עקומה ושבורה [והפוכה] וגם למעלה מן היודין כדי דלא ליהוי כתי' גמורה, לכן י"ל מותר למחוק. וכן יש כותבים ב' ווי"ן כזה אחד למעלה ואחד למטה ואז הוא עולה ל"ב כנגד ל"ב נתיבות [החכמה] אז נר' דאין בו כ"כ קדושה. שאילה ממהר"ר משה מינץ ס"ל יצ"ו.

173

קע״דתשובת הגאון מוהר"ר איסרלן זצ"ל.¹ פסקים וכתבים סי' קע"א ועי' בד"מ סי' רע"ו סק"ה. ואשר שאלת אם השם שנכת' בתפלות ובמחזורים אם נמחק הוא? נר' דמטעם הגימטרי' אין לאסור, דא"כ הודא"י נמי לא יהא נמחק שהוא בגי' שם המיוחד. ומטעם שהוא רומז לשם ונכתב כדי להורות על השם אין נראה לאסור ג"כ. שהרי אמרי' בפ' שבועות העדות² דף ל"ה ע"ב. דכל שלמה דשיר השירים קדש, ונכת' ג"כ להורות על השם, וא"ה כתבו התו' שם דנמחק הוא. אך בהא מסתפינא דכיון דזה השם כת' יו"ד בתחילה דהיינו התחלת שם המיוחד ככתיבתו והוי כמו ראש התיבה, ובתו' פ' שבועות העדות כתבו בשם פר"ח³ שם ע"א. דא"ד מן השם כקריאתו אינו נמחק. ואע"ג דש"ד משד"י וצ"ב מצבאות נמחק הכא בא"ד משום דמשם המיוחד הוא יש להחמיר יותר, כל זה איתא בתו'. ואע"ג דא"ד הם שתי אותיות מהשם וגם דלא כת' אחריהם מידי, משא"כ בנדון דידן דאין כאן אלא התחלת אות אחת, ותו דכת' אחריו אותיות וסימנים שאינ' מן השם. מ"מ אולי י"ל דהואיל והוא מן השם המיוחד ככתיבתו יש להחמיר יותר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו. היה כתוב בס"ת חרבה⁴ ויקרא כ"ו, ל"א ול"ג. בה' וא' לסופר אינך צריך למוחקו כל הה"א רק הנקודה מן ההא ועשה חית.⁵ ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' פ"ב כתב סופר שטעה וכתב ה' במקום ח' בדיעבד אם גירר רגל שמאלי וגגה של ה' עד שנשאר ממנה כמו ז' אחרת כנגדה ודבקם מלמעלה בחטוטרות הנהוגה כשר ולכתחילה היה צריך לגרור כל הה"א כי זה כלל גדול דכל מה שנכתב בפסול צריך המתקן לגרור. אבל לעשות חית בלא מחק אינו רוצה להתיר.

174

קע״הואמר שצריך לנגוע תוכו הקוף מן לשמצה בקמיהם בגוף האות¹ ועי' בביאורי מהר"א שטיין על מצות עשה מהסמ"ג בה' ס"ת שכתב: לשמצה בקמיהם, העמדים על הפקדים פ' נשא הסופרים מגיעים הרגל בב' הקופי"ן הללו קבלה איש מפי איש, ועי' במנחת שי שמות ל"ב, כ"ה. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק ז"ל שכת' מדרשות מהרי"ל, גידין לס"ת אין לקנות מגוי דשמא של סוסין וחמורין הן והוי ספיקא דאורייתא וכן מצאתי בתשו' שאי' מהרי"ל ס"ל זצ"ל. וזכורני שנקרע ס"ת בשיפוע מראש התפירה עד ראש העמוד עד ג' שיטין ובתוך הכת'. ואמר הגאון זצ"ל לסופר לגרור התיבות הנקרעים ולתפור ולכתוב התיבות קטנות לפני הקריעה או לאחר הקריעה.² בס' בית לחם יהודה ושער אפרים סי' ר"פ הביא ס"ת שנקרעה עד תוך שיטה שלישית ונחלק אות א' לשנים. אם יכולים לתקן האות הנחלק עם עוד איזה אותיות מלפניו ומלאחריו ויחזור ויכתבם בכתב ישר על האופן שהאות הנחלק יהיה כולה נכתב על הקלף שלם בחלק א' משני חלקי הקריעה והקרע יעבור בין האותיות וודאי דכשר הוא, ועי' בעקרי הד"ט ה' ס"ת סק"ג ובשו"ת ח"ס ח"ו סי' ס' וס"ח. ואם אינו יכול יגרור גם שאר תיבות שאינם נקרעים ובכ"ז התיבות אינם מן השם. וזכורני שאינו רוצה שיניחו הבחורים הספרים על הספסלים בבית החורף שישבו שם בני אדם.³ ועי' בס' באר שבע דף ק"ג סי' ל"ח שכ' טוב להזהר בכל הספרים כמו בחומשים שלא לישב עמהם בשוה וכל המחמיר עד טפח ה"ז מכבד את התורה. ועשיתי לו ספסל שגובה טפח או מעט יותר ועמד על אחד מן הספסלים ושם מניחים הספרים. וזכורני כשהבחורים על הישיבה זורקים התוס' איש לחבירו לפעמים היה מקפיד ואמר אין זורקין כתבי קדש!⁴ עי' סי' רפ"ב סעיף ה'. וכן מצאתי במס' סופרים בפ"ג⁵ הי"ב. אין זורקין ספרים ממקום למקום ואין נוהגין בהן דרך בזיון, וכן מצאתי במסכ' עירובין בפ' המוצא תפילין⁶ דף צ"ח ע"א.

175

קע״והעתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, בפ' מי שמת¹ צ"ל מי שמתו, ברכות כ"ג ע"א כל נטורינהו טפי עדיף. כל כמה דמינטר עדיף טפי. מכאן אמר מה שנהגו כשיושבים בעגלה שאין מקפידים אם יושבין על שק של ספרים מהאי טעמא דנטירותא עדיף מבזיון. כן הוא גבי תפילין ע"ש, וכן מצאתי בי"ד בסי' רפ"ב. ואם היה מפחד מפני הגנבים מותר אפי' לרכוב עליו. וזכורני שהיה מניח הג' לבד, והפי' לבד, והתו' לבד, והפוסקים לבד וכן מצאתי בי"ד בסי' רפ"ב. אבל אין מניחין נביאים וכתובים על גבי חומשים. וזכורני שהיה אחד שלא היה רוצה להלות לבחורים גמ' ופרושי', וא' אם ירצה להלות טוב ואם לאו אל ילך אל הישיבה. וזכורני בשעת הישיבה הבחורים מניחים הפירושים והתו' על הג' בשביל לימודם² עי' טו"ז סי' רפ"ב ס"ק י"ג ובמג"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד. ומתוך כך היו מקלקלים הג' או הפוסקים. והיה נדבר איך שייך לקלקל הספרים והשיב הגאון זצ"ל לכך נכתבו בתחלה. וזכורני (כשמגיע) [כשמגיה] בספר ורוצה לעשות סימן להיכן שייך האות או תיבה, עשה סגול על התיבה ועל המקום ששייך שם. וגם זכורני ששמעתי ממנו או משאי' מהרר"א ס"ל זצ"ל שהיה מדקדק ממנו, כשיש שני תיבות והאחד מיותר יש למחוק השני, כי הראשון נכתב כדין. וכן מצאתי במס' סופרים פ"ה³ ה"א. וז"ל הכות' שם של שני שמות קודש מקיים הראשון (ומעקב) [ומעכב] את האחרון. ר' יודא אומר אם היה האחרון⁴ וכ"ה נוסחת כ"י שם בדפוס ווילנא, ולפנינו הגירסא אם הראשון בסוף הדף וכו'. בסוף הדף מעכב את הראשון ומקיים את האחרון וכן פליגי בשמות של חול. וזכורני שא' שטוב לקנות סיום הספר דמדבר משאר סיום הספר משום דמ"ד סבר שיש כאן סיום התורה. ולפי דעתי זכורני שא' פ"א הייתי דורש דשביעי חביב מגלילה⁵ עי' ב"י או"ח סי' קל"ו דגדול שבצבור עולה בסוף. והיו קוני' כולם שביעי. וכשראיתי זה הייתי דורש דגלילה חביב'⁶ כדריב"ל במגילה ל"ב ע"א הגולל ס"ת קיבל שכר כולן ועי' או"ח סי' קמ"ז.

176

קע״זוזכורני הס"ת שלו שהוא מסדר אותו לכתוב לא הוי כתוב בראשי העמודים ו"ו¹ עי' הגמיי"מ פ"ז מה' ס"ת סי' ז' ובב"י יו"ד סוף סי' רע"ג. וכשהתחיל לכתוב היה שם מניין. וזכורני כשכותבין ס"ת חדשה בניאושטט כשנושא אותה בתחלה לב"ה באו כל הקהל אנשים ונשים והלכו עמה מבית הסופר שכות' בו עד ב"ה. ולפעמים אומר שירות ובאותו ס"ת קורין בו בכל שבת שנה תמימה. ואח"כ קורין בו כסדר שאר ס"ת, וכל ס"ת שבא לארון הגדול אין רשות לבעל ליקח משם. לפעמים הם מלוים ס"ת אחד או ב' בשאר ב"ה.

177

קע״חוגם מנהגם בניאושטט כשרוצים לקרות בשבת בס"ת, היה אחד קורא באותו ס"ת ואחד שמע לו בתיקון ס"ת בשעת המזמורים. ולא רצה לדבק בחלון אפי' אגרת של שלומים רק נייר חדש¹ עי' בס' יוסף אומץ דף קנ"ה ע"ב. ואמר אם מתנ' בתחלה בשמוכר ספרים או תפילין מתי שירצה למכור מותר למוכרם אפי' לדבר חול. ותלמיד אחד שמע ולא הודה לו, ונ"ל טעם הגאון זצ"ל משום דכת' יו"ד בסי' רפ"ה² לפנינו רפ"ב ועי' או"ח סי' קנ"ג. בהלכות ס"ת: וכת' א"א ז"ל, הילכך יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי למכרוהו ז' טובי העיר. מה שאנו כותבין יותר מג' תיבות בלא שירטוט, משום דא' בתו'³ גיטין ו' ע"ב ד"ה א"ר יצחק, סוטה י"ז ע"ב ד"ה כתבה, מנחות ל"ב ע"ב ד"ה הא, ועי' הגמיי"מ פ"ז מה' ס"ת סי' מ' ונ' ובאו"ז ח"א ה' גיטין סי' תשט"ו בשם רבינו שמחה ובתשב"ץ ח"א סי' ח' ובעקרי הד"ט ה' ס"ת סק"ו. דזה הכתיבה של מעשיט שכותבים לכתבים אינו כתיבה. א"נ השיטה העליונה היא כמו שרטוט. א"נ כיון דמהפכין הפסוק שרי ועיין ביו"ד בסי' רפ"ד. ע"כ כתבתי שנת רל"ד ג' אייר כי הלכתי חצי שנה נע ונד וגם כבר הייתי חלש בקדחת ל"ע, ועתה התחלתי לכתוב בבית ה"ה האלוף מהר"ר יעקב ממישטרי יצ"ו הדר בקרימונא במז"ט.

178

קע״טבטוב גדא אתחיל הלכות מזוזה הי"ז יביאנו אל [נחלת] הבית אחוזה: ולא היה מזוזה בשער הפתוח למבוי של יודים.¹ בס' אגודה פ"ק דיומא כתב: והנה בעת שנעשו השערים לרחוב קלוני"א שאלתי את רבותי בגליל העליון אם יש לעשות מזוזה ולא השיבוני. והיה בדעתי להוציא על זה כי בסיעתא דשמיא נבנו על פי ובינותי כי שערי קהלת וורמש"א לא היה בהן מזוזה, ונתתי אל לבי דגם תלמיד אחד הזכיר לי מהני אבולי דמחוזא דפטירי משום סכנה ה"נ אחרי שהגוים דרים בתוכה ובית העצה תוך הרחוב פטור. [כת' מהר"ר דוד איישטט יצ"ו] וההיא דפר' והיה אם שמוע בראש העמוד בס"ת וכות' פרשת שמע בגליו' שלמעלה למזוזה, כדכתבו התו' במסכת' שבת² דף ע"ט ע"ב ד"ה הא מורידין. וכן במס' מנחות³ דף ל"ב ע"א ד"ה דילמא להשלים. וק' אמאי לא פסול מפני שהוא שלא כסדרן? ודאי קושיא היא⁴ עי' בפרישה סי' ר"ץ ובטו"ז שם. וקרוב לדעתי דאף לדידן הו' ק' כבר כשלמדנו שבת או במנחות. ויש ליישב דסברו התו' דהא דשלא כסידרן פסול, היינו משום דלעולם המוקדם בתורה חשוב טפי מן המאוחר. ולכך אין להקדים את שאינו חשוב לחשוב ממנו. ולכך בנדון דידן שכבר נכת' פר' והיה לקדוש' ס"ת, שהיא חמורה וחשובה ממזוזה ותפילין אין קפידא אם תקדום לפ' שמע שהיא נכת' לשם מזוזה, דהמאוחר בקדושת ס"ת עדיף כמוקדם בקדו' מזוזה. וצוה לבעה"ב אחד כשקובע מזוזה בביתו שיברך בא"י אמ"ה אקו"צ לקבוע מזוזה. והיה מניח ראש האלכסון מן המזוזה שהיא השיטה שבה שמע כנגד הבית, מטעם כשילך לביתו אם פותח המזוזה אז יכול לקרות בה כמו שהיא מונחת, ואז הוי מקויים ביתך ביאתך⁵ מנחות ל"ד ע"א. וכהאי גוונא אמ' במנחות בתו'⁶ שם דף ל"ג ע"א ד"ה הא דעבידא. [כתב בספרו].⁷ תה"ד סי' נ"ב ועי' בב"י סי' רפ"ט ובפרישה שם ס"ק י"ב. וז"ל תשו' שא' מהרי"ל זצ"ל⁸ סי' צ"ט. (וכאשר) ואשר כתבת להניח האלכסון כלפי פנים האמת אתך, שורה העליונה לצד הבית ותחתונה [והתחתונה] לצד ר"ה. ולאו מטעמך שיקרא הקורא והאותיות כלפי גברא, דמאן לימא לן שהקורא והגברא קאי בר"ה, דילמא עומד בתוך הבית? אלא היינו טעמא משום דאיתא בירושלמי⁹ פ"ד דמגילה הי"ב. צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח. וכת' הרא"ש¹⁰0 ה' מזוזה סי' ט'. וז"ל: ולפר"ת הופך שיטה אחרונה לצידי ר"ה וראשונה לצד פנים כדי שיהא שיטת שמע לצד הפתח או לפנים¹¹1 צ"ל לצד אויר הפתח לפנים. עכ"ל, וכיון דאוקמינן לה באלכסון לקיים גם דברי ר"ת צריך לנטות האלכסון כדעבד ר"ת בשכיבה. וכל זה אמרתי והראיתי לשאי' ז"ל ביו"ט אחרון של פסח בהיותו עמי ומסתמא לאו אדעתי'. מצאתי¹²2 עי' בד"מ סי' רפ"ט. וזכורני כשהלך מביתו לא נגע למזוזה¹³3 עי' בד"מ סי' רפ"ה ובשו"ת רע"א סי' נ"ח. אך מסתכל בה אבל כשהלך מביתו לדרך נגע למזוזה.

179

ק״פאין לי חידושים ממצות שילוח הקן. אבל זכורני שא' פ"א א"ל בעה"ב אחד במרפורק שיש לו קן בכרם שלו, ושאל לבעה"ב כל הדינים משילוח הקן ואמר כן הוא. והולך הגאון זצ"ל אל הכרם ולא מצא כמו שאמר הבעה"ב. כמדומה לי שאמר שלא בא לידו זה המצוה. לעיל בהלכות ספירת העומר כתבתי דין חדש.

180

קפ״א[תשובה]¹ תה"ד סי' קצ"ב ועי' בד"מ סי' רצ"ד סק"ב. נטע רבעי וכרם רבעי פודה כשהוא תלוש שהוא שוה מנה על מחצה ווינר שקו' העלר שהוא יותר מפרוטה, כשהזהב [הגרי] שוה ז' דינרים וחצי שקורין דינר שילינג [ודינר שוה ס' מחצות ווינער], ואמר הברכה בא"י אמ"ה אקבו"צ על פדיון רבעי, ואח"כ אמר הקדושה שעל זה הרבעי יהא על זה המחצה ושחק המחצה וזרקו בנהר. העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל תשובת מוהר"ר שלום זצ"ל, ועל אודות נטע רבעי דע שכת' האשי' שיש לפדותו אחר הלקיטה, ומ"ש על התערובת יש לו לעשות כמו עם מעשר שני המעורב. והיה משיב לגוי הנוהג בכלאים משום דסבר כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר,² ועי' בתוס' שבת ק"י ע"ב ד"ה ת"ל. אבל אסור לילך עמהם משום דהוה כפסיק רישא, משום שא"א שלא מסייע להם או שלא יתן להם עצה כך וכך תעשה. ואע"ג דכת' הסמ"ק במצוה שלא לעשות מלאכה בשני מינין בהג'³ סי' ק"ע. מכאן [נכון ליזהר] שלא לפרוס שלום לגוי המנהיג כלאים, שפעמים שהבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול עכ"ג. אותו הג' סברא (כשלתות) [כשאלתות]⁴ פ' אמור סי' ק"ה. דהלכה כר"ש רק בשבת. וגם באותו הג' כת' שפעמים כו' משמע שלא הלכה בכל פעם מחמת הקול⁵ ולא הוי פסיק רישיה, ועי' בתד"ה סי' רצ"ח. העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל, אמ' שאיתא בבכורות⁶ דף י"ז ע"א. עז שילדה שה צמרו אסור משום כלאים⁷ ואין לוקין עליו. אפי' אותו שה ילדה שה אחר עד סוף העולם כלם אסורים. והיה זהיר לתן חוטין של קנבוס לתפור המנעלין של לבד שקו' ויל"ץ שו"ך. ועל בגדי קנבוס שקונין בחזקת קנבוס כבר הגידו לו שמהר"ף ז"ל התיר, וכשנא' (ליה) לי הדברים הייתי חושש להחמיר. אעפ"כ משום דראיתי שאלת מו' דו' הקדוש ז"ל מרבו הש"ר ז"ל בכה"ג אם להתיר משום רובא, ותשובתו לא מצאתי. אמנם י"ל דשרי כה"ג, אע"פ שמביאים ג"כ לשוק מגבולים אחרים פשתן שהוא בשוק מחצה על מחצה, מ"מ מה שאורגים הכפריים הוי הרוב ממה שגדל בגבולם, וכה"ג אפשר לסמוך אדברי הגוי. מתשו' הגאון זצ"ל שהשיב למהר"י אוברניק זצ"ל העתקתי. וזכורני שפ"א עשה לו בנו בגד של משי ולא מיחה בו. ואותן סדינין של פשתן שקו' בל"א גולט"ר שיש בתוכו גיזי צמר מותרים לקנות מן הגוים⁸ עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' נ"ד ובעקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ב ס"ק י"א. רק שאין בו כלאי בגדים של [צמר] עיין בסמ"ק במצוה שלא ללבוש כלאים⁹ סי' ל"ב. וכן מצאתי ביו"ד בסי' ש' מכסה של פשתן ובו צמר וכו'.

181

קפ״באינו מוחה לאותן שאינם מדקדקים במעשיהם מלעשות בגדים של צמר בצד אחד ובצד השני פשתן, כשמפסיק ביניהם עור כאצבע רוחב והבגד של צמר תפור בצד אחד מן העור, והבגד של פשתן תפור בצד שני מן העור. אבל לבני ביתו וכל השייכים לו מוחה לעשות הכי, וכן מצאתי בי"ד בסי' ש', והיה חוכך להחמיר בדבר. והיה מחמיר על עצמו שלא להלביש בגד של צמר שהיה תחתיו בגד של עור שקו' רוא"ך בוט"ר¹ עי' בראב"ן סי' קט"ז תשב"ץ סי' שע"ב ותה"ד סי' רצ"ז ושו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ח. משום שהבגד של עור היה תפור בחוטין של פשתן, אבל בניו אינם חשו על זה. מצאתי דין זה בסמ"ק במצוה שלא ללבוש כלאים וכן מצאתי בי"ד בסי' ש'. במסכת' תמיד בפ"ק² דף כ"ז ע"ב ד"ה שמא תיכרך. גבי אבנט של כהן, פי' רשב"ם בגד שארוג בו כלאים מצד שני אפי' מצד האחר אסור ליהנות ממנו, וכן כת' באיסור והיתר שלו וכן מצאתי בי"ד בסי' ש"א וז"ל: בגד גדול ובו כלאים וכו'. פ"א מצאתי בבית יודי קיבורא דחוטין שקו' בל"א קנול"ן באד"ן שצבוע תכלת, ולא ידעתי אם הוא של פשתן או של קנבוס שקו' הנפי"ן, והתיר לי לתפור בו בגד של צמר. וזכורני כשעשה לג' בניו בגדים שהלכו בהם לחופה עשו בביתו, ולא רצה ליתן לגוי לתפור בביתו, אבל שאר בגדים נתן לבית הגוי לעשות. בתחלה היה קבלה באושטריך בגד שקו' בל"א בורשט היה נוצה של עזים, ואח"כ שמע מאנשים הבאים מגליל העליון שהיה מעורב בצמר אבל פשתן לית בו. וזכורני כמדומה לי שא' הגאון זצ"ל בימי הקדמונים היה שיעור פדיון הבן ה' מנקו' וי' פשיטים, משום שהיו המטבעות כסף טובו' ורובן מכסף ומעט תערובות נחוש'. אבל עתה המטביעות רובה דרובה נחושת הן ומעט כסף בהן, ולכן כת' בכתבו דלעיל³ עי' לקמן מש"כ לאודנפורק. ויתנם עם הכלי אל הכהן משום אם אין שיעור במעות שיהא עם הכלי שיעור. אבל לא שמעתי שלקח הכהן הכלי כי אם המעות. [כת' הר"ר יהושע י"ץ]⁴ פסקים וכתבים סי' מ"ח. ושיעור פדיון הבן שמעתי שמהר"י מולין ז"ל שיער בערך ב' זהובי' ריינש, נאום הקטן והצעיר שבישראל. ה' סלעים [בניאושטט] שהם⁵ עי' מהרי"ל ה' פדיון הבן שכ' דסלע הוא ארבע גדולים ממטבע ורנקבורט וכו' ועולין עשרין מהן לב' זהובים רינוס, ובשו"ת מהרי"ו סי' קפ"ט כתב, ה' סלעים הוא ה' ליטרות והוא נגד ב' אונקיא וחצי כסף צרוף מעט פחות, ובשו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"א הביא בשם הר"ר חיים מרזבורק דה' סלעים הוא חמש לו"ט כסף ולו"ט כסף ז' גדולים נמצא ה' לו"ט ל"ה גדולים עיי"ש. מ' גדולים שהם כמעט ב' זהובים ריינש, כן שמע משמי' שא' מהר"י מולין זצ"ל וזהו שיעור פדיון הבן.

182

קפ״גמלקוטי מהר"י אוברניק ז"ל. נסתפק מהר"י ווייל ז"ל הא דכת' מהר"ם שפרוטה היא משקל חצי שעורה כסף נקי¹ עי' ברע"ב פ"א דקידושין מ"א ובתיו"ט פ"ו דפאה מ"ו ובאהע"ז סוף סי' כ"ז, ובש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ט"ו וט"ז וריש סי' ש"ה. אם פי' בקליפתה או בלא קליפה? וכעין זה בעי הספר בג' דיומא² דף ע"ט ע"א. ואמר מורי יצ"ו [הוא הגאון זצ"ל] דיש לעמוד על הבירור מהא דאמר רבא בהשוכר האומנים³ ב"מ פ' ע"א. תקלא כתקלא כו', ומפרש בגמ' דמשקל לתך חיטין עולה לשש עשרה שעורים. נמצא דמשקל י"ו גרעיני שעורים עולה לט"ו גרעיני חטין. ומעתה יש לברר אם הקליפה בכלל או לאו. כך הוא הסדר מפדיון הבן. ביום ל"א מיום שנולד הילד ומיד שישבו לאכול ויברכו ברכת המוציא, יביא אבי הבן את הילד לכהן על השלחן ויאמר לו זה בני בכור פטר רחם ויתן הילד אל ידי הכהן. ואז יאמר הכהן לאבי הבן מה אתה חפץ יותר בנך בכורך או חמש סלעים שאתה חייב בפדיונו. ויאמר אב בבני בכורי אני חפץ והילך חמש סלעים לפדיונו, ויתן לו המעות עם הכלי, ובשעה שהוא נותן לו המעות יברך אבי הבן בא"י אמ"ה אקבו"צ על פדיון בן בכור⁴ עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"א. ואח"כ יברך שהחיינו, וימזגו כוס ויברך הכהן בורא פ"ה, המעות יהיו ה' מנקו' וי' פשיטים, ויניחם בכלי כסף ויתנם עם הכלי אל הכהן. ע"כ כת' הגאון ז"ל לאודנפורק [הקרובה לניאושטט], ואמר שראה פדיון הבן אצל שתייה לבד בלא אכילה. וגם ראה שאבי הבן פדה את בנו ואע"פ שאין הילד בעיר⁵ ובמהרי"ל ה' פדיון הבן הביא מעשה במגנצ"א בבית מהרי"ל שהיה שם בחור מעיר ארפור"ט שהמליטה לו אשתו בכור במדינתו והיה פודה את בנו שם במגנצ"א בפני הרב כו'. מנהג ברינוס לברך שהשמחה במעונו על סעודת פדיון הבן, אבל באושטריך אין המנהג כן⁶ עי' תה"ד סי' רס"ח. מעשה בבכור שהיה נינו של מה"ר טעביל ז"ל, וחל ל"א ביום ראשון של פסח⁷ עי' בס' פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"א ודלא כשו"ת הב"ח סי' קכ"ב. ואמר שאין לפדותו עד חוה"מ⁸ ודלא כשיטת הסמ"ק מצור"ך הביאו בשו"ת מהרי"ו סי' קפ"ט ועי' בד"מ סי' ש"ה סק"י. אפי' ליתן משכון לכהן אינו מועיל. וכן נמצא בתשו' המרדכי הארוך בסי' תקמ"ז⁹ הובא ג"כ בשו"ת מהר"י מברונא שם סי' קכ"א. שאין לפדותו בשבת, וכת' בספרו¹⁰0 תה"ד סי' רס"ח ורס"ט. מספר פרנס שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצוה, וכן מוכח מן התלמוד לעשות סעודה לפדיון הבן בפ' מרובה¹¹1 ב"ק פ' ע"א. גבי שבוע הבן ע"ש בפרש"י ובתו'.

183

קפ״ד[כתב מה"ר דוד וראנק ז"ל], ואשר שאלת עליו¹ צ"ל על יום. ל"א של פ"ה שחל להיות בשבת או ביו"ט אם פודין אותו בו ביום, ודעתך להתיר אפי' בדרך שהוא שבות גמור, מטעם דאין מחמיצים המצוה כדילפינ' מושמרתם את המצות² מכילתא שמות י"ב, י"ז, ועי' רש"י יומא ל"ג ע"א ומגילה ו' ע"ב ד"ה אין מעבירין. ור"ל שלא העמידו דבריהם במקום מצוה, והבאת ראייה מפ' שואל³ שבת קמ"ח ע"ב. דקא' ר' יוחנן דבחובות הקבוע לה' זמן שרי להקדישן בשבת ויו"ט. וגם בפ' אלו דברים⁴ פסחים ס"ו ע"ב. אית' דשרינ' שבות דמחמר לצורך שחיטת הפסח. תמיהני טובא שלמדת הג' ולא ראית בפרש"י, דרש"י פי' להדיא פ' שואל וכן משמע טובא בפ' ואלו דברים, דה"ט דשרי דמשום דהקרבתן דוחה קדושתן נמי דוחה. והיינו נמי טעמא דשבות דמחמר דהואיל ושחיטתן דוחה ה"נ סכין דוחה, אבל לא בשביל שקבוע לו זמן שרינן כולהו שבות דרבנן אפי' למכשירין כההיא דמחמר. דא"כ תקשה לך⁵ שם ס"ה ע"ב. הזאה דאינה דוחה שבת ונדח' מפסח על ידה, וכן מילה בשמיני שאין לך מצוה קבוע יותר ממנה העמידו חכמים דבריהם ואסרו להביא איזמל אפי' דרך חצירות וקרפיפות⁶ שם צ"ב ע"א ושבת ק"ל ע"ב. ותבטל המילה בשמיני. ואפי' שבות דלית ביה מעשה כמו אמירה לגוי באיסור דאורייתא, כתבו מקצת הגאונים דלא שרו למצות מילה כדאיתא פ' הדר⁷ עירובין ס"ח ע"א. וכ"ש שבות דאית ביה מעשה דלא שרו לכ"ע כדמוכח התם, וכ"ש למצוה אחריתי דלא דחי שבת לגמרי כגון פדיון הבן או ס"ת לקרות בה חובת היום לא שרינ' אפי' ע"י גוי' אפי' באיסור דרבנן כמו שכת' התוס'⁸ גיטין ח' ע"ב ד"ה אע"ג. ורוב הגאונים. ותו נרא' דמן ושמרתם את המצות לא ילפי' אלא דלא משהינ' המצות לזמן מרובה, ועל הספק כההיא דפ' החולץ⁹ יבמות ל"ט ע"א. בתולה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים, וכן בגר¹⁰0 שם מ"ז ע"ב. דמלין אותו מיד שמא יחזור בו. אבל כל היכא דמשהה המצוה כדי לעשות כתקנה ובהכשרה ובלי שום נדנוד איסור אהא לא קאי ושמרתם את המצות. בשלהי פ"ק דבכורות¹¹1 י"ב ע"ב. משמע דאין להשהות מצות פדיון הבן לאחר ל', אמנם מה שכת' לצד איסור משום דלגבי כהן ליכא מצו', שגגת טובא, דאין קפידא בהכי כלל, הואיל ואי אפשר לקיום המצוה אלא בו, ומצות פדיון כך היא, דמיא ממש לעשה דיבום דליתא לגבי היבמה. ואפ"ה בעי למימר בשמעת' קמייתא דיבמות¹²2 דף ג' ע"ב. דלידחי ל"ת שיש בו כרת, ואע"ג דאיהי נמי באיסור כרת כדילפי' מונכרתו הנפשות העושות¹³3 עי' ב"ק ל"ב ע"א וברש"י ויקרא י"ח, ו'. וכן לאו דולו תהיה לאשה דליתא אלא במאנס ולא בנאנסת, ואפ"ה אי לאו האי טעמא¹⁴4 כתובות מ' ע"א. דכי אמרה לא בעינ' דליתא לעשה כלל הו' דוחה לאו דממזרת, ואע"ג דאיהי נמי באיסור לאו קאי, וה"ט דכולהו משו' דא"א בקיום העשה אלא בעניין זה. ותו דבפ"ק דשבת¹⁵5 דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים. בשמעת' דרדיית הפת איתא בתו' דכל היכא דלא פשע אמרי' לחבירו חטא כדי שיזכה הוא¹⁶6 אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו. ומייתי ראי' מפ' תמיד נשחט¹⁷7 פסחים כ"ט ע"א. דקעביד' כהנים בעשה דאורייתא השלמה¹⁸8 דקא עברי כהני בעשה דהשלמה. כדי שיוכל מחוסר כפורים לעשות הפסח. וכן בפ' בתרא דעירובין¹⁹9 דף ק"ג ע"ב. כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה בשיניו וקעביד שבות דרבנן כדי שיעבוד חבירו עבודה. לא ירדת למצוא תקנה לפדיון הבן בשבת או ביו"ט, כגון שיתן המעות לכהן מבערב בחול, כדי שיהא פדוי למחר דבכה"ג פדוי לכ"ע אם לא נתאכלו המעות, כדאיתא פ' יש בכור²⁰0 בכורות מ"ט ע"א. אמנם גם בדרך זה יש גמגום האיך יעשה עם הברכות והסעודה שעושים לפ"ה, והארכתי בזה באחת מתשוב' שלי²¹1 תה"ד סי' רס"ט ופסקים וכתבים סי' רל"ג. ומסקנתי שיש להמתין עד לאחר שבת או יו"ט. וכן הורתי דבר הלכה למעשה וכן הגיד לי מה"ר שמשון מפראג ז"ל בעוד היותו אצלינו במרפורק שמצא בספר אחד שיש להמתין עד למחר, נאום הקטן והצעיר שבישראל.

184

קפ״הבהמפלת¹ נדה כ"ו ע"א בתוס'. בדבור סנדל דלית ליה חיותא דמשמע² בירושלמי. דוולד שעם הסנדל אינו מתקיים כו'. תימא לעולם איך אמרי' בבכורות³ דף מ"ו ע"א. הבא אחריו בכור לנחלה והא אינו מתקיים? פ' יש נוחלין כת' האשי'⁴ סי' י"א ועי' בפלפולא חריפתא סק"מ. רבא אמר אפי' בין ייבום לחלוק' לא שקיל מ"ט כבכור, מה בכור אין לו קודם לחלוקה אף ליבם אין לו קודם לחלוקה, וליתא לדרבא דהא איפסיק הלכתא בהדיא דיש לבכור קודם חלוקה? ותימ' למה"ר זלמן כ"ץ מנורבערק זצ"ל, האשי' כתב בבכורות⁵ פ"ח סי' י"א וכ"כ בד"ח שם סק"מ. כמו רבא, ואמר הגאון יצ"ו שהשיב לו באריכות וסוף דבריו, אולי האשי' כת' ביש נוחלין כמו האלפסי אבל בבכורות ליכ' אלפס כת' לפי דעתו, וכן מצאתי בהקדמה⁶ לטור. דחושן המשפט וז"ל: לחבר ספר במשפטי הדינין על דרך ספקי א"א הרא"ש ז"ל, אשר הם בנויים על יסוד הרב הגדול ר"י אלפסי ז"ל וכו'⁷ ועי' בכנה"ג חו"מ סי' ק"ה בהגה לטור ס"ק י"ט אודות דברי הרא"ש דסתרי אהדדי והעלה דראה רבינו בעל הטורים ז"ל לעשות עיקר מדבריו שבפ"ק דגיטין מפני שכיון שאין הוכחה בדבריו בבירור להיכן דעתו נוטה ואיזו היה באחרונה ראוי לנו לתפוס כסברא שמסכמת עם הרי"ף ז"ל, ועי' בס' יד מלאכי כללי הרא"ש סי' כ"ח עד ל"א.

185

קפ״ולעד יכון שלום אהו' הרב רבי יהוד' יצ"ו. אשר שאלתני על מי שמסר פרה שהיא מבכרת גמורה לגוי לזונה ולפרנסה כל ימי החורף וע"מ שיהא העגל לגוי, אי חשיב כה"ג כמו פרה לעובר. נראה דודאי חשיב הכי¹ עי' נו"ב מה"ת סי' קצ"א. כיון שהתנה הגוי הכי בפירוש שהוא לוקח לרשותו על תנאי זה, דהא אפי' היכא דלא פירש בהדיא אלא דאיכא אומדנא דדעתא כההיא דריש פ' המפקיד² ב"מ ל"ד ע"ב. נעשה כאומר לו לכשתגנב ותשלמיני כו' הרי היא קנוייה לך מעכשיו, ולא חשיב משו"ה דבר שלא בא לעולם. ואיתא התם בתו' בהדיא דסבר תלמודא דהוי כמו דקל לפירותיו ובהמ' לעוברה, ותלמודא פריך התם א"ה גיזותיה וולדותיה נמי? ע"ש ויתבאר לך, והרמב"ם כתב נמי בהלכות בכורות³ פ"ד ה"ג. דגוי המקבל בהמה מישראל כדי לטפל בה ויחלוק עמו בוולדות פטור מן הבכורה, כ"ש כל הולד. ובלא קבלת צאן ברזל איירי כדמוכח התם, דבתר הכי⁴ ה"ד. מפרש דין קבלת צאן ברזל ע"ש, ביו"ד⁵ סי' ש"ך. תמצא ג"כ מזה. מה שחלקת בין מעוברת לשאינו מעוברת עיין בהג' באשי' פ' הזהב⁶ סי' ח'. דמשמע התם דמעוברת לא מקרי דבר שב"ל ויכול להקנות לגוי. ובהג' באשי' פ' מי שמת⁷ סי' ה'. כת' איפכא בשם ר"י ורשב"ם נמי לא כת' דמהני א"ל כשאומר לכשתלד ע"ש. ופשיטא דאזלינא בתר רוב בהמות דאינן יולדות רק לתשעה⁸ בכורות ח' ע"א. כמו הנשים דעיבור אחד לבהמה גסה כגון פרה ולאשה⁹ נדה כ"ד ע"ב. מה ששמעת' שהייתי מחלק בין פרה לשאר בהמות כשהן חולבות, אמת שמעת שאני מחלק בין פרה לעז¹⁰0 עי' תה"ד סי' רע"א ופסקים וכתבים סי' קכ"ט, ק"ל וקס"ז. אם שתיהן חולבות. אע"ג דאנו נוהגין כאותן גאונים דסברו חלב אינו פוטר¹¹1 ר"ת ומהר"ם, עי' סי' שט"ז. שאלתי ודרשתי בכל היודעים מנהג הפרות, יהודי' וגוים שנתעסקו כל ימיהם בהם, וענו אותן שמעולם לא ראו פרות חולבות קודם לידתן, אך בעזים מצוי כך לפעמים מועטים. ולכך אמרתי דמה שכת' התלמוד¹²2 בכורות כ' ע"ב. אפי' לגבי פרה דמיעוט חולבות קודם לידה, ואמרי' סמוך מיעוט' לחזקה אפשר בהמות שלהן היו משונות משלנו¹³3 וכ"כ בתה"ד סי' רע"א. והכי קאמרי התו' בפ' א"ט¹⁴4 חולין מ"ז ע"א ד"ה כל הני. דבהמות שלנו משונות משלהם, והביאו ראייה מבכורות¹⁵5 דף י"ט ע"ב. על תרי (אינוניתא) [עינוניתא] דוורדא ע"ש. וכיון דליכא אפי' מיעוט א"כ ליכא למימר סמוך ושרי, ומ"מ לא רציתי לסמוך על זה כלל אלא שהייתי עושה סעד וסמך לשריות' אחרת¹⁶6 עי' תה"ד סי' ר"ע. נאום הקטן והצעיר שבישראל [מלקוטי מהר"י אוברניק].

186

קפ״ז[שאילת שא' מהר"ר משה מינץ ס"ל יצ"ו]¹ בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ד. שלומי' רבי כטל ורביבים לר"ג נשיא ישראל הגאון מ"ה מה"ר ישראל וכל שואבי מים חיים מבי' מור', הנה אמ"ץ האי מעשה דבכור דלמטה בא לידינו לכן הדריכנו נתיב אמת ומעגל צדק. הנה אמ"ץ הורני על עובד' דאיתרמי באתרא דידן בעניין בכור בהמה טהורה, באחד שהיה לו פרה והיתה חולבת קודם עיבור, ואח"כ נתעברה אצלו ואזל ומכר הולד לגוי במעות בלא משיכה וילדה הפרה זכר. ונודע לנו הדבר ונתננו ונשאנו בדבר, מקצת בני הישיבה דעת' נוטה להתיר, וחשבי' כמו דיעבד דמיימוני² פ"ד מה' בכורות ה"ח. פסק דחלב פוטר, ואת"ל אינו פוטר מ"מ מעות קונות בגוי לר"ל³ בכורות י"ג ע"א. ויש פוסקים כמותו⁴ רש"י, ועי' בתוס' ב"מ מ"ח ע"א ד"ה נתנה. ועוד אפי' לר"י מועיל מעות לא"ז⁵ עיי"ש בח"א סי' ת"פ ובשו"ת סי' תשנ"ב סק"ו ובפסקיו לב"מ פ"ד סי' קמ"ז. בולד דאין בו מה למשור, כדאיתא במרדכי בפ' הזהב⁶ סי' ש"ב. ויתר צדדים דלא צריכנא לבאר. ואין דעתי נוטה להתיר כלל, דמהר"ם⁷ עי' תשב"ץ סי' שפ"ו. פסק כר"ת דחלב אינו פוטר, וכן איתא בתו'⁸ יבמות קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא. ובמרדכי פ' בת' דיבמות⁹ סי' קכ"ו. וכן במרדכי פ' השוכר¹⁰0 ע"ז פ"ה סי' תת"נ. ובפ"ק דחולין¹¹1 סי' תקצ"ב. ובהזהב¹²2 סי' ש"ב. ואיתא במרדכי קטן בפ"ק דחולין בכל אשכנז נוהגים כמהר"ם דחלב אינו פוטר. ומה שמכרו במעות נמי נראה דאינו מועיל, דהא מהר"ם¹³3 עיי"ש במרדכי. מצריך משיכה ומעות וכן הסמ"ק¹⁴4 סי' רמ"א. אבל בסמ"ג¹⁵5 עשין רי"א. ויתר פוסקים פסקו משיכה לחודיה, ש"מ דא"ז יחיד הוא לגבי הני. אע"ג דר' חיים כת' בהתו' דהזהב¹⁶6 ב"מ מ"ח ע"א ד"ה נתנה ושם בע"ב. דאפשר דלר"י מהני נמי מעות בגוי ומוקי עמיתך ומהר"ם גופיה דמחמיר ומצריך משיכה וכסף, אפשר דס"ל כר"י דגוי במשיכה רק שמחמיר כרש"י לכתחילה. וכן משמע הלשון במרדכי בהזהב דקא' ומהר"ם מחמיר ומצריך מעות כו', כי רש"י פסק כו', משמע דמחמיר כרש"י אבל משיכה עיקר, וגם נ"ל דזה לא מקרי דיעבד לעשות מעשה להכניס בספק איסור כרת לשחוט קדשים בחוץ, וגם הגאון מהר"י מולין ס"ל ז"ל כת' בתשובה אשר אעתיק בשולי איגרת הזה דחלב אינו פוטר. וגם הורני מר אם צריך הכהן לקבלו מן הישראל, כיון דלאו ודאי בכור הוא, וכעין זה מבואר בתשובה מהר"י מולין ס"ל ז"ל, וכן אם יכול להשכיר בכור לגוי אם לאו, הנה אמ"ץ האיר עינינו בכל הא דלעיל כדת מה לעשות.

187

קפ״חאלף¹ שו"ת מהרי"ל סי' ר"ד והובא בפסקים וכתבים סי' קס"ו. שלומ' לאהו' הנעי' גברא רבה הר"ר חיים שי', איני כדי ששלחת לי וגם קשה עלי להשיב על ענין זה, כי כבר כתבו רבותי' חיים ומתי' ז"ל דעת' על נדון (זה) כזה באודות מחלוקת הבכור אשר דנו עליו, וכמה דיואות משתפכות וקולמוסים משתברים והקיפוה הלכות כתנור של עכנאי. גם אני זנב שועלים כתב' אז ענייותי על אותו בכור. ועוד חששני שלא יתקיימו דברי כי כן נעשה לי בשכבר ג"כ בעניין בכור אחד במדינה ההיא שכתבתי לאחד מן המורים מה יעשו וא"ה לא נעשו דאתרוות' דע"ה וקלי הדעת נינהו כמו שכתבת בעצמך ולאהבתך לא אשיב צירך ריקם אך בקוצר. עגל הראשון אינו פוטר אף כי כרוך אחריה, דכל הני כרוך דפ"ג דבכורות פרש"י מניקתו² דף כ"ד ע"א ד"ה שכרוך אחריה. וקי"ל דחלב אינו פוטר כר"ת לחומרא אף כי יש חולקים עליו וע"כ עגל השני [הוי] ספק בכור הואיל ומניקתו והא ודאי ישראל [שישראל] יכול לקיים ספק בכור לעצמו דקי"ל תקפו כהן מוציאים מידו כדמסקינא בריש ב"מ³ דף ו' ע"ב. גבי מסותא. אכן הכהן כששולחים לו הבכור אינו רשאי להחזירו. דנראה כמבזה מתנות כהונה, כן כת' הרא"ש⁴ סוף בכורות ה' פדיון בכור סי' ב' ועי' בטור סי' ש"ו. ואפי' בספק בכור החמיר מהר"ם על הכהן בזה שרוצה לזלזל, וא"ז כת' [דכת']⁵ ח"א סי' תצ"ז. דלא כפינ' ליה אפשר דלא פליג עלייהו [אלא] סבר דלא כפינ' לקבלו מיהו איסורא עביד, ואת"ל פליג, הני בתראי נינהו. ומה שכת' א"ז במסכת י"ט⁶ סוף סי' שנ"ה ובהגהת אשירי פ"ג דביצה סי' ו', ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' קס"ב. דשמעי' מפרש"י דכפי', ישבתי' כבר דלא קשיא דידיה אדידיה דההיא דביצה איירי כשרוצה לקבלו לאחר זמן כדמוכח לשונו, וכי היכי דהקפיד מהר"ם על כהן שאינו מקבלו ה"נ הקפיד טוב' על המכוין להקניט ולקנאות הכהן ושולחו לו כדי לנקום ממנו וכת' דכמה עבירות עושה כמבואר בתשובתו להר' מאיר כהן⁷ סי' ע"ח. ונדון דידן בספק בכור הוי כדלעיל, והגוי אינו נאמן במסיח לפי תומו שכבר ילדה, ואסימנא דקרנים לא סמכינ'. אע"ג דמהר"ם החמיר שלא לזלזל בו הכהן מ"מ הואיל [וכתבת וז"ל] וגם הבעל הבית אלו ידע שיכול לעכבו לעצמו לא שלחו לשום כהן [עכ"ל] א"כ בטעות שלחו, כיון דלא ידע דמדינא לא ישלח, דקי"ל תקפו כהן מוציאים מידו כדלעיל, וכה"ג בנדרים⁸ כתובות ע"ט ע"א, נדרים פ"ז ע"א, ועי' בטור סי' רל"ד. לא חשיב קיום ביום שומעו, כי לא ידע הבעל שיכול להפר, וגם הכהן לא קבלו עד יחקור כמו שכת'. נראה לע"ד כל היכא דאיתא בי גזא דישראל בעל הפרה קאי, וכן פסק מהר"ם⁹ סי' שכ"ו. על השולח מעות לחבירו ליתנם לגוי ושכח' הגוי דהדרי זוזי למרייהו דאדעתא דהכי לא שלח. וראייתו מרב ספרא אדעתא דארי' אפקריה פ' הגוזל בתרא¹⁰0 ב"ק קט"ז ע"א, ובשו"ת מהרי"ל וכן בפסקים וכתבים נדפס בטעות אדעתא דמרא. ומייתי לה במרדכי פ' אלמנה נזונית¹¹1 סי' רנ"ח. וכן כל קניין בטעות ומחילה בטעות חוזר ה"נ ל"ש. כ"ש להני רבוותא דפסקי' דחלב פוטר קמאי ובתראי, אע"ג דלענין איסור מחמירי' כר"ת אבל כה"ג כדאי הם לסמוך עלייהו וישאר בחזק' בעלים הראשונים.¹²2 מכאן ועד סוף התשובה חסר בפסקים וכתבים סי' קס"ו. ומה שתמהת'¹³3 בספק בכור. מ"ט לא יחזור הכהן וימכרנו לישראל בדבר מועט א"נ יחזור ויתננו לישראל [במתנה מידי דהוי אפדיון הבן]? לא כי בפדיון הבן נמי אסור. אע"ג דקי"ל¹⁴4 עי' יו"ד סי' ש"ה סעיף ח'. מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ובנו פדוי מ"מ אסור לכהן לקבלו ע"מ להחזיר דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות כדאיתא בפ' עד כמה¹⁵5 בכורות כ"ו ע"ב. וכדפי' שם ר"י ובפ"ק דתמורה¹⁶6 דף ח' ע"ב. אסור לכהן להחזיר הבכור ואסור לישראל לקבלו ע"ש באגודה¹⁷7 פ"ג דבכורות סי' י"ב. ולא מטעם אשר כתבת' דאין רואים כו'¹⁸8 בכורות ל"ו ע"ב. דהא כהן עמו. וצ"י יפרוס שלום עליכם כנ' משר' הקטן הלוי.

188

קפ״טוגם אשתקד בא לידי מעשה מעניין בכור בגוי שנתן כבשים ליודי אחד בחובו ולא נעשה לא משיכה ולא הגבהה, ושאלתי הדבר ה"ה מהר"י ברונא שי'¹ עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' ה' ובשו"ת מהר"י מברונא סי' רמ"ד (ד' ק' ע"ב) ובסי' רע"ז. והארכתי לו קצת לפי מיעוט שכלי. והוא² שאל. הדבר מכ"ת מר ותשו' דמר שלח לי מהר"י הועתק אות באות והיא קצרה מאד, מ"מ למדתי ממנו הרבה דברים. ותשו' מתחלת וז"ל: ואשר נשאלתם מרינוס על ספק בכור, שלא קנה הישראל הכבשים לא במשיכה ולא בהגבהה כו' עכ"ל ואח"כ כתבת' וז"ל: אמנם כאשר כתבת' שהגוי השני גמר קניינו בסודר אם היה הענין כן שתפס בסודרו של ישראל המקנ' נר' דמהני דקניין חליפים מהני בגוי. כמו שפסק ר"ת כדאיתא במרדכי בסוף פ' מרובה³ סי' ע"א. ובתו' בריש קידושין⁴ דף ג' ע"א ד"ה ואשה. ולא אשכחן דרש"י פליג על זה, והארכתי בזה באחת מתשובותי⁵ עי' תה"ד סי' ר"ע. כו' עכ"ל. והנה מר נכספה וגם כלתה נפשי לראות אותה תשובה, לכן אם לא היה נגד מר תן אותו תשובה לשאי' הר"ר יוזל הושטי"ט להעתיק לי. והנה תשובת מהר"י מולין ז"ל בשולי האגרת הזאת לא שלחתי למר ללמוד ממנו, כי כל רז לא אניס לך, רק לבי אומר דחביב למר דברי ההוא גברא רבה. ומאחר דהוא מעין המאורע שלחתי אות' למר, ונאמנ' הדבר נחוץ ולא היה לי פנאי כ"כ לדקדק במילתא, כי לא היה לי פנאי אפי' לסדר כראוי וכדחזי, לכן אם שגיתי וטעיתי נחיני במעגל צדק ובפרט בענין הבכור. ובכן יגד' ויפש כס' מלכו' לעד כנ' ת'ת'ת' משה לוי מינץ.

189

ק״צשואל¹ פסקים וכתבים סי' קס"ז, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' רנ"ז. ומשיב כענין, כמשפט עושה סתירה ובניין, אהו' מהר"ם ס"ל מינץ שיחי', ל"ע חולה אני עתה את ידי בפודיגרא אשר לא אוכל לכתוב בעצמי ואצטרך לכתוב ע"י אחרים מפי ע"כ אבא בקצרה. אשר דרשתני על אחד שנולד לו ולד זכר מפרה שהיתה חולבת כבר, אבל אין ידוע אם בכרה אם לאו. ומכר הולד לגוי בעודו במעי אמו בכסף ולא במשיכה, אם יש לחשבו ספק בכור אם לאו. דע לך כי לא ימלאני לבי להתיר מטעם חולבת. אע"ג דרמב"ם² פ"ד מה' בכורות ה"ח. ואשי' פ' בתרא דיבמות³ סי' א'. פסקו דקי"ל חלב פוטר, מ"מ הואיל ומהר"ם פסק וכת' דנהגו כר"ת דחלב אינו פוטר, וכן פסק בא"ז⁴ עי' לעיל עמודה ס"ה שורה תשע שתים. אין לנו להקל. ואע"ג שכתבתי כבר באחת מתשובותי⁵ תה"ד סי' רע"א. צדדים להקל עתה בזמנינו ובארצותינו, לפי שדרשתי וחקרתי מיהודאים וארמאים נשים ואנשים רבים אם ראו מימיהם פרה חולבת שלא ילדה כבר, ולא שמעתי אחד מהם שראה דבר זה מעולם. אך בעזים שמעתי ממקצתן שלפעמים הן חולבות ה' או ד' שבועות לפני הלידה, וא"כ אפי' אי אשכחן פרה אחת מני אלף הוה מיעוטא דלא שכיח ומיעוט כה"ג לא אמרי' ביה סמוך לחזקה אפי' לפר"ת כדאיתא בתו' ואשירי ומרדכי פ' בתרא דיבמות⁶ סי' קכ"ו ועיין תוס' יבמות קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא. ואע"ג דתלמודא פ"ג דבכורות⁷ דף י"ט ע"ב ועי' שם בתוס' דף כ' ע"א ד"ה מחוורתא. לא חשיב הך מיעוט דחולבות אלא לחד מיעוטא ולא למיעוט דמיעוטא, וי"ל דבהמות שלנו משונות הן משהיו בהמות שלהם. וכה"ג איתא בהדיא בתו' ואשי' פ' א"ט⁸ חולין מ"ז ע"א ד"ה כל הני וברא"ש שם סי' ט"ז. לענין פרה בת שלש ודאי לכהן ולענין עינוני' דורדא, דאמרי' דעינינו רואות דבהמות שלנו הוו משונות מבהמות שלהן. כל זה צידדתי להקל, אך מ"מ לא מלאני לבי לסמוך על חקירתי ודרישתי נגד מה שפסק מהר"ם מסתמא לארצותיו ולדורותיו, אא"כ היו לי אומדנות והוכחות אחרות מלבד החליבה שביכרה כבר הייתי מצרפם לטעמי דלעיל להתיר.

190

קצ״אאבל בנדון דידך אין נ"ל לצרף קניין הכסף לטעם דחולבת ולהתיר מביניהו דשניהם דלא שייכי אהדדי כלל. דטעם דחולבת מתיר דמוכח מילתא דכבר ביכרה, וקניין הכסף אדרבה הוא מתיר מטעם שלא ביכרה אלא משום שותף הגוי.¹ ועי' בשו"ת צמח צדק סי' ס"ד ורע"א סי' ל"ז ובמשנה למלך פ"ד דבכורות ה"א ובמהרי"ט חיו"ד סי' ט' ובהגהות יד שאול ליו"ד סי' שט"ז. ותו נרא' דכמה [נרגא] איכא למשדי בקניין כסף דנדון דידן: חדא מה דרוב הגאונים פסקו דקניין כסף לא מהני אלא דוקא במשיכה כדמסיק באשי' פ"ג דבכורות² צ"ל פ"א ועיי"ש סי' ב'. ומה שכתבת לפי דברי א"ז מהני קניין כסף כשמקנה העובר אפי' לפיר"ת, כבר כתבתי בתשובתי³ תה"ד סי' ר"ע. דהא דלא חש מהר"ם לדברי א"ז ומצריך משיכה וכסף, נ"ל טעמו משום דכל עצמו של א"ז אינו מתיר אלא משום דא"א למשוך הולד. ומשיכ' האם לא מהני לולד, משום דר"ת פסק דעובר לאו ירך אמו הוא כדאיתא במרדכי פ' הזהב⁴ סי' ש"ב. והנה התו' פ' שור שנגח את הפרה⁵ ב"ק מ"ז ע"א ד"ה מ"ט. מסקי דקי"ל בכל דוכתי עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה, וכיון דעובר ירך אמו הוא יש כאן מה למשוך. ותו אין כסף קונה לר' יוחנן. ועוד נראה דבנדון דיד' לפי דעתי כמה שכתבת שהקנה הולד משמע דלא הקנה הבהמה לעוברה, וא"כ אין הקניין כלום ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כה"ג לפר"י כדאיתא בהג' באשי' פ' מי שמת⁶ ב"ב פ"ט סי' ה'. אע"ג דלפרשב"ם מהני מ"מ מי יכניס ראשו בפלוגתא דרבוואתא כ"ש דרבו האוסרים. ומה שכתבת⁷ פסקים וכתבים סי' קס"ח, ועי' בשו"ת מהרי"ו סי' קכ"ז ומהר"י מברונא סי' קס"א. אי כייפינן לכהן כה"ג לקבלו הואיל ואית ביה כמה ספיקות. דע לך כי כבר נדרשתי על כה"ג ולא ידעתי בפעם ההיא מתשוב' אשי' שכת' שמהר"ם⁸ בשו"ת סי' ע"ח. הקפיד על הכהן שלא רצה לקבל אפי' ספק בכור וחשיב ליה מזלזל במתנות כהונה. והייתי אומ' דנרא' דלא חשיב כלל מזלזל במתנות כהונה⁹ והייתי אומר דנראה דלא חשיב כלל מזלזל במתנות כהונה כ"ז חסר בנדפס. לפי שאם היה הישראל רוצה שלא לתתו (הכהן) [לכהן] הרשות בידו, הואיל וספק בכור הוא כדקי"ל דאפי' תקפו כהן מוציאין אותו מידו. ואיך יתכן שיהא כח ביד הישראל לכוף הכהן ליקח מתנתו מתי שהוא אינו רוצה בה?¹⁰0 ובנדפס איתא בזה"ל: מתי שירצה אם רוצה לקיימו מקיימו אם רוצה שיקבלו יכוף אותו לקבלו אדרבה וכו'. אדרבה כה"ג איכא זלזול כהונה! אלא שלא באתי לחלוק על דברי מהר"ם מ"מ הבו דלא לוסיף עלה, ונימא דמהר"ם לא מיירי (אלא) בספק דלא תליא בפלוגתא דרבוותא, אלא בספק שנולד מעצמו כדאשכחן כמה ספיקות במסכת בכורות, אבל כה"ג דאיכא כמה ספיקות בפלוגתא דרבוותא אם אנו הולכים להחמיר משום איסור כרת כדי לצאת ידי כלן לא ניזל כו' האי להחמיר בשביל זלזול מתנות כהונה וק"ל. ואשר דרשתני אי שרי להשכיר בכור לגוי כדי לגדלו, נראה דמשמע בפשיטות בא"ז בתשובות¹¹1 ח"א סי' תשנ"ב סק"ה. דשרי שכת' וז"ל: בכור שמסרו ישראל לשומר גוי כו' וכתב עלה פסק שאם הטיל בו השומר מום דשרי כדמבואר התם ע"ש. משמע בפשיטות דשרי למוסרו לשומר גוי, דמסתמא לאו בעבריינא כת' דבריו. ותו דאי הוה אסור למוסרו לשומר גוי וזה הישראל עובר ומסרו לו לא הוה שרינ' ליה במומו שהטיל בו הגוי, כמו שיש לדקדק קצת מדברי הא"ז גדול בההוא עובדא. וגם נר' כן קצת לדקדק מדברי א"ז קטן ע"ש. בתשו' הגאון מהר"י ס"ל ז"ל דקדקתי וצ"ע היטב בהא דכת' בסתימו' דגוי מסיח לפי תומו אינו כשר לעדות בכור. משמע קצת מדבריו דאפי' אי לא מצינו למימר דלהשביח מקחו קאתי לא מהימן, וצ"ע על זה באשי' פ"ג דבכורות¹²2 סי' ג'. גם מה שכת' דעגל הראשון אינו פוטר משום דכרוך היינו מניקתו וקי"ל דחלב אינו פוטר. לפי קוצר לשונו משמע דכרוך ומניקתו היינו מטעם דחלב פוטר, והא ליתא כדאיתא בהדיא בפרש"י בגמ' פ"ג דבכורות¹³3 דף כ"ד ע"א. דטעמא הוא משום דאין מרחמה אא"כ ילדה, וצריך לומר דתרי מילי קאמר וקיצר מאד בלשונו. במטותא מינך תדרוש ותבקש לדרוש בכל גבולך מיהודאים וארמאים אם ימצא שום איש או אשה שראו מימיהם שום פרה שהיתה חולבת קודם שילדה מעולם ומה שתעלה בידך הודיעני עי"מ.

191

קצ״ב[מה"ר קלמן קיצינגן יצ"ו] שלום רב לאהו' עמי' הרב ר' קלמן יצ"ו, על דבר ספק בכור אשר דרשתני אמת כי כבר התרתי בכה"ג מטעם דתלינן שמא הגוי החליף הולד נקיבה בזכר. ואע"ג דאין ראוי להסתפק הכי כולי האי, מ"מ סמכתי על דברי הגאונים דסברי חלב פוטר, וכ"ש בזמנינו ובארצותינו דאפי' מיעוטא דמיעוטא ליכא כמו ששמעת ממני כבר. אמנם דרשתי ג"כ נראית הפרה כזקינה קצת וכמי שילדה כמה ולדות, כי הנשים יש להן סימנים בקרניה בפגימה, ואע"ג דליכא למיסמך עלה מ"מ סעד לדבר יש. ואם בעובדא דידך איכא בכה"ג אין נראה לחלק משום דאין לגוי פרה ראוייה לילד, דאכתי איכא למימר שמא החליף עם גוי חבירו ושקיל מיניה העדפה, אך צריך לדקדק אם עדיין הולך יונק מן הפרה וא"כ איכא הוכחה דדידיה הוא כרשב"ג¹ שם ע"א. דקא' לא מרחמה אא"כ ילדה, ומסתפק תלמודא אם רוצה לומר רשב"ג דלא מרחמה אא"כ ולד דידה הוא, ומ"מ אם נראה לך לפי אומד הדעת שהפרה זקינה קצת ומסתמא ילדה כבר אין להחמיר כ"כ. בא"ז בתשובתו תמצא מוכח יפה דשרי למסור הבכור לגוי שירעה אותו ויהי' אצלו תמיד.

192

קצ״גבכל עת בגדיך לבינים, שלחייך פרדס רמונים, מה"ר שמעון כ"ץ הכהנים, ואת חבירך היושבים בגנים, מסיבת' יקרה מפז ומפנינים, אחר השלום באשר דשאיל' קדמנא! מחמת הפרה שהיתה חולבת ומכרה שמעון לגוי' והקנה לה בכסף ולא משכה לה את הפרה. וכת' אלי שדעת' נוטה הואיל ושבדיעבד הוא שאין בו דין בכורה, הנה יפה כוונת ואנהיר לעיניך ודאי במחלוקת שנינו. ואי ניזל הכא לחומרא בדיעבד מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים ואין לדבר סוף, ולמה זה לנו הבכורה הואיל ודשו ביה ונהגו רבים? ופוק חזי מאי עמא דבר שמקנים לגוי את העובר בכסף בלא משיכה! דסוגיא דעלמא נהגו כרש"י וכרשב"ם דפסקו הילכתא כר"ל בזה שא' משמיה דר' אושעיא,¹ בכורות י"ג ע"א. ועוד דמשמע קרא ומתני' מסייע ליה לר"ל דגוי קונה בכסף כדאיתא בפ' הזהב,² ב"מ מ"ח ע"א. וכן פי' רבינו חיי' בתו'³ שם ד"ה נתנה. דאפי' ר"י מודה דכסף קונה בגוי. וכן פרשב"ם בפ' ח"ה⁴ ב"ב נ"ד ע"ב. אהא דאמר רב יהודה נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל הקודם בהן זוכה כו', ופרשב"ם דגוי כל קנייתו בכסף. וכן בהמוכר את הבית⁵ שם ס"ט ע"ב. גבי מנהם דחרוב ושקמה אינם בכלל שדה שנא' ויקם השדה וכל העץ וגו', וכן פירש"י. וראיי' מפ"ק דקידושין⁶ דף י"ד ע"ב. וכן פ"ק דבכורות⁷ דף ג' ע"ב. אההיא עובדא דרב מרי בר רחל דהוי' [ליה] חיותא ומקני ליה לאודנייהו לגוים, כי היכא דלא יבא לידי תקלה. ויהיב הבכור לכהן ואסור בגיזה ועבודה. וכלן⁸ צ"ל וכלאי. חיוותייהו דרב מרי בר רחל כו' עד ואי [בעית] אי' דרב מרי הוה ידע לאקנויי לגוי קניין גמור, ופרש"י ליטול מעות מן הגוי דסברי' גוי קונה נמי במשיכה. והא ליתא דמאחר דלא הקנה הגוי בדמים לא יצא מקדושתו! וראייתו מפ"ק דקידושין⁹ דף י"ד ע"ב. גבי עבד נמכר לגוי הואיל וכל קנייתו בכסף. ומאחר דאחזיקו ביה רבים למיעבד כרש"י וכרשב"ם אין מוחין בידם. ואע"ג דר"ת פי' פירש אחר על הא משום דרב מרי ידע להקנות אוזן הפרה דאיתא בעולם ומקנה ליה העובר ע"ג אמו, כמו המקנה דקל לפירות' דמהני, הואיל והדקל איתא בעולם. וטעו ביה אינשי וסברו דאזן העור¹⁰0 צ"ל העובר. מקני לגוי, וזה לא הוי (הקניין) קניין דדמי לפירות דקל דאין אדם יכול להקנות דשב"ל ואתי לידי תקלה וכו'. ור"ת הולך לפי שיטתו דמפ' בפרק הזהב¹¹1 ב"מ מ"ח ע"א תוס' ד"ה נתנה. דהלכתא כר"י לגבי ר"ל, וקאי ר"נ כוותיה בפ' הזהב דא' ד"ת מעות קונות, והביא ראייתו מדכתיב או קנה מיד עמיתיך בכסף מיד עמיתיך מכלל דגוי במשיכה כו', וכן כתב הרמב"ם בהלכות זכייה¹²2 פ"א הי"ד ועי' במגיד משנה שם.

193

קצ״דאמנם ר"י אור זרוע¹ פסקי ב"מ פ"ד סי' קמ"ו וקמ"ז. כת' כל היכא דלית ליה למשוך מודה ר"י דמעות קונות. והילכך ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל (לקנות) [לקבל] המעות מן הגוי ולמכור לו העובר וכו', וחוזר וקונה מן הגוי לאחר שיולד. ואפי' לר"ת דפסק דמשיכה בגוי קונה ולא מעות, דאין כאן מה למשוך דמשיכת האם אינו מועלת לעובר, דהא ר"ת גופיה פסק דעובר לאו ירך אמו הוא, וכמו דפסיק ומונח בדיקולא דמיא. וכן אית' בתשובה במיימוני בסימן ה' מהלכות זכייה, וזה נמי ראייה למנהג' שמקנה לגוי בכסף בלא משיכה. ואם ספק אם בא לכתחילה לשאול בפנינו האיך יקנה לגוי היינו מורים כמהר"ם² במרדכי ב"מ פ"ד סי' ש"ב. שהיה מחמיר ומצריך מעות ומשיכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא. אבל היכא דאי עבד כרש"י וכרשב"ם לא מחמירים עלי' הואיל וסוגייא דעלמא כוותייהו. וכן משמע מלשון מהר"ם היה מחמיר ומצריך מעות ומשיכה כו', דמשמע חומרא בעלמא הוא והיינו לכתחילה, ודכוות' איתא ביו"ד³ סי' ש"כ. והמחוור שבכולן שיקבל מן הגוי פרוטה כו' ויקנה לו אוזן האם דאז נקנה אוזן האם עם המקום. דנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף וכו'. וכל זה אין אנו רגילים, אע"ג דר"ת גופיה פירש שצריך להקנות אזן האם שהיא בעולם כדפי' לעיל מהא דרב מרי בר רחל שנענש ע"ז. ועוד יש ליתן טעם לזה למנהג שמקנה לגוי בכסף בלא משיכה, משום דמשיכה אינו קונה אלא עד שימשך הגוי לרשותו או לסימטא, ועוד⁴ קידושין כ"ה ע"ב ועיי"ש בתוס' ד"ה בהמה גסה. דבהמה גסה נקנית במסירה ובהמה דקה במשיכה, ואיכא פלוגתא דרשב"ם ור"ת. דלרשב"ם⁵ ב"ב ע"ו ע"ב. משיכה עדיף (ממכירה) [ממסירה], והא דבהמה גסה נקני' במסירה אף במסירה קאמר וכ"ש במשיכה. אבל ר"ת פי' (דמכירה) [דמסירה] חשובה ממשיכה ובהמה דווק' במסירה קאמר. ואפי' משיכה נמי איכא פלוגתא⁶ שם דף ע"ה ע"ב וקידושין כ"ב ע"ב. אם צריך לעקור יד ורגל או סגי בעקירת יד לחודיה. ופעמים שבהמה עומדת ביד גוי ולא עקר יד ורגל למשוך, וגם באותו קניינים צריך למימר⁷ ב"ב ע"ו ע"ב. לך וחזק וקני! וכ"ע אין בקיאין בדבר זה ויוכל לבא לידי תקלה. והיינו טעמא דרב מרי בר רחל שהיה נותנה לכהן והיה אסור בגיזה ועבודה, משום דכ"ע לא ידעו לאקנויי כמו רב מרי. וכן תצטרך לומר לחד תי' מן הגמ' דנענש משום שהוא מפקיע מקדושתו לגמרי, אפי' מקדושת כהן שהיה מוכר האוזן לגוי כדמפרש בג' בפ"ק דבכורות⁸ דף ג' ע"ב. וא"כ אמאי אנו מפקיעין מקדושת כהן ולמכור לגוי, ולא עוד אלא בזמן הזה מצוה להפקיע הבכור מקדושתו לגמרי אפי' מקדושת כהן ולמכור לגוי במעי אמו, לפי שאין אנו בקיאין באיסור גיזה ועבודה ויכול לבא לידי תקלה כמו שכת' ביו"ד⁹ סי' ש"כ.

194

קצ״הוא"ת עדיין היה לנו לעשות שני קניינים משיכה וכסף ואי לא משך כראוי עדיין הא איכא שם קניין וכסף ולא גרע מכסף לחודיה? י"ל דגרע טפי דדילמא דדעת הגוי לקנות במשיכה ולא בכסף, וכי לא קני במשיכה או (במכירה) [במסירה] אף בכסף לא קנה. ודמי להו¹ ב"ב קנ"ב ע"א, כתובות נ"ה ע"ב. מתנות ש"מ שכתובים קניין מרכב אתרי רכשי, ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון ביה דשמא לא גמר אלא להקנות בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואיתא נמי בקדושין² דף מ"ו ע"א ומ"ח ע"ב. ומייתי במסכת סנהדרין פ' כ"ג³ דף י"ט ע"ב. המקדש במלוה ובפרוטה דעת' אמלוה ואינו מקודשת, ואע"ג דהמקדש בפרוטה לחודיה מקודשת. וכן בפ"ק דקדושין⁴ דף כ"ז ע"ב, ועי' ב"ב נ"ג ע"ב ברשב"ם ד"ה אותה קנה ובתוס' שם. ומייתי לה בג' פ' ח"ה ובהמוכר את הספינה⁵ צ"ל המוכר את הבית, ועיי"ש דף ס"ז ע"א. אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מקומות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם, וכדמפרש בפ"ק דקדושין שנותן לו דמי כלן. ואע"ג דקרקע נקנית בכסף הואיל ובמקום שכותבים שטר לא קנה, אא"כ מסר לו השטר וכן א"ר בפ"ק דקדושין⁶ דף כ"ו ע"א. וה"ט נמי דלא סמך דעתיה למקנוייה בכסף לחודיה ואין אדם קונה שלא מדעתו ושלא מרצונו. וכ"ש הכא שהפרה היתה חולבת ורוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות, ואזלינן בתר רובא בכל התורה וכן ס"ל ר' יושוע במסכת בכורות⁷ דף כ' ע"ב ובתוס' ד"ה חלב. ור"ע פליג עליה. ואע"ג דפסק ר"ת כר"ע דאין חולבות פוטרות בבכורה, וכן משמע הת' סתמא דתלמודא⁸ שם כ"ד ע"א. דפסק הילכתא כרשב"ג דאין חולבות פוטרת מן הבכורה אא"כ מניקה, דלא מרחמה עליה אא"כ ילדה, אבל משום חולבות לחודיה לא מפטרי דחיישי למיעוטא, או מטעם דאין זה רוב גמור כדפי' ר"ת. מיהו הרמב"ם⁹ פ"ד מה' בכורות ה"ח וכר' יהושע. כת' בהדיא הלוקח בהמה חולבת מן הגוי פטורה מן הבכורה, כן פסק ר"י והא דמשמע הת' ר' יוחנן סבירא ליה כרשב"ג דאינה פטורה מן הבכורה אא"כ מניקה, אבל חולבת אינה פטור' מן הבכורה. איירי שראינו כבר שהיית' חולבת ולא ילדה א"כ בודאי היא מן המיעוט דחולבי' אע"פ שאין יולדת. ותדע דהא דרשב"ג לא חייש למיעוט' כדא' בריש כל הצלמים¹⁰0 ע"ז מ' ע"ב. ואין צריך להאריך, ואינו פליג בזה דודאי אנן נוהגין הכי בבהמה חולבת לחודיה שאינ' פטורה מן הבכורה. מ"מ עושין סעד לזה¹¹1 עי' יש"ש פ' בתרא דיבמות סוף סי' ג'. בנדון דידן דאיכא פסידא ואיכא דיעבד, וסוגיא דעלמא מקני לגוי בכסף לחודיה כרש"י והרשב"ם כו'. ומכל הני טעמי לעיל מסכים אני עמך בזה שאין כאן דמ' דאיסורא ובי' מיחוש ושלא להוציא לעז על ותיקים הראשונים שהנהיגו להקנות בכסף לחודיה, ול"א משפט הבכורה המבעיר"ה את הבער"ה, ובעל כן השור נקי ככסף מקנתו הפקיעו וחיללו בכור שורו הדור לו, וליכול האי תורא לישלמי חיה בכלל בהמה הבכור כבכירתו והצעיר כצעירתו ולא יוכל לבכר אותו, ושלום מא' הט' הקטן הלוי ציון. הועתק אות באות כן כתוב לפני ואת' אהו' מהר"ר יוזמן יצ"ו, ראה אשר הארי' שלא צריך והביא כל מקומות פלוגתא דרש"י ודר"ת, וכן הפלוגתא דחלב פוטרה פלוגתא דר"ע ור' יושוע ורשב"ג, אך דבר זה מחודש שרוצה להוכיח דכסף לחודיה עדיף מליעשות כסף ומשיכה, וזה נגד מהר"ם דמחמיר לעשות שניהם ועיין בו, משה לוי מינצא.

195

קצ״ושלומך¹ פסקים וכתבים סי' קס"ט. יסג' לחדא אהו' מהר"ר משה ס"ל יצ"ו, אשר דרשתני ע"ד הבכור שכתבתי לך עלה כבר דעתי כאשר הוא מבואר בידך. והנה עתה נתחדש שנצרם אזנו דההוא בכור כדבעי' לפרושי ההיא מילתא לקמן, אמנם שלחת' עתה הנה העתקת' מפסק מהרר"ז ס"ל בינג יצ"ו. קא חזינא ביה דברים תמוהים, חדא מה שכתוב דמנהג' וסוגיא דעלמא הוא להקנות העובר רק בכסף כדברי רש"י ורשב"ם דלא מצריכים רק קניין כסף משום דגוי כל קניינו בכסף. מנהג ודרך כבושה לא שמיע לי כלומר לא ס"ל, אדרבה ראיתי כל רבותי הגדולים שהיו מורי הלכה למעשים להצריך קניין כסף ומשיכה לרשות הגוי או בסימטא. וכה"ג מהני משיכה אפי' בבהמה גסה לכ"ע, או ע"י שכירת המקום כדכת' האשי'² פ"ק דבכורות סוף סי' ב'. שזהו המחוור שבכלן. וכן כתב היו"ד³ סי' ש"ך. משום דלית ביה חלוקים כמו בקניין כסף ומשיכה. ופליאה גדולה לעשות מנהג מסוגיא דעלמא נגד דעת רבוותא קשישי ורבוותא בתראי. בעל הלכות ורב האי גאון מסקי דמשיכה בגוי קונה ולא מעות כדאי' באשי' פ"ג דבכורות⁴ צ"ל פ"ב ועיי"ש סי' א' ובתוס' דף י"ג ע"ב ד"ה רב אשי. וכן היא מסקנ' דתו' שם פ' ג' דבכורות. וכן מהר"ם דבתראה הוה כת' במרדכי שהיה מחמיר ומצריך משיכה וכסף כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ולא ידענא מה דקדוק מדברי מהר"ם דלא רצה לומר כי אם חומרא בעלמא לכתחילה, דבכמה וכמה דוכתי בתלמוד אשכחן דכתבו רבוותא לשון להחמיר ולשון לחומרא, ור"ל אפי' בדיעבד כדמוכח התם, וכן אשי' דבתראה הוה מסיק בבכו'⁵ שם. ובב"מ⁶ פ"ד סי' ח'. ובע"ז⁷ פ"ה סי' א', ועי' בפלפולא חריפתא שם סק"ד. דהלכה כר"י דמעות בגוי אינם קונים, ואיך יתכן לעשות מנהג להקל נגד כל הגאונים הללו באיסור דאורייתא שיש בו כרת? ומה שכת' בצדי צדדים נגד דעת מהר"ם דעדיף טפי קניין כסף לבד מקניין כסף ומשיכה, משום דאיכא למיחש שמא דעת הגוי אמשיכה ולא אקנויי כסף, ובנה לו בניין זה וגזירה זו מדעתו והביא כמה ראיות לדבריו ולגזירתו, דברים תמוהים הן דכמה וכמה פירכי איתנהו על ראיותיו ועל דבריו. קצת פרכי לא ראי זה כראי זה וחד פירכא בצד השוה אכולהו, אין לי פנאי לבארם אפשר מובנים הם למדקדק בראיותיו ובדבריו. והיא [וההיא] דא"ז דכת' להתיר בקניין כסף לחוד אפי' לר"ת ולחביריו דפסקו כר"י משום דאין כאן מה למשוך. וסברת עובר לאו ירך אמו הוא, כבר כתבתי לך נרגא רבה אההוא שריותא מן התו' פ' הפרה⁸ ב"ק מ"ז ע"א ד"ה מ"ט. דפסקו להדיא דקי"ל בכל התלמוד עובר ירך אמו הוא לבד מטריפה, מזה אין להאריך יותר. ומעתה נעשה מזה פרישה ונחזור על הדרישה עתה על צירום אוזן הבכור הלזה. שכת' שהגויה הייתה מסיח' לפי תומה, שיהודי אחד ציוה לאמה שתעשה צרימ' באזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט. ובכן אותה גויה ציותה לבתה לעשות צרימ' וכן עשתה בתה, א"כ⁹ הוא לית דין ולית דיין להתיר אפילו בבכור שיש בו ספיקות דבעשיית מום כה"ג כ"ז חסר פה ויש להשלים ע"פ הנדפס. אין שום צד וספ' להתיר לשחוט עליו דהוי כלדעתו ממש, דמשנה שלימה היא בפ' כל הפסולים:¹⁰0 צ"ל כל פסולי המוקדשין בבכורות ל"ה ע"א. זה הכלל כל שדעתו [שלדעתו] אסור שלא לדעתו מותר. ופרש"י שלדעתו (לדעת) המטיל [שהמטיל] בו מום מתכוין להתירו אסור. ובג' מפרש דזה הכלל שלא לדעתו מותר מרבה מסיח לפי תומו להגוי משמע להדיא מפרש"י שם שאם מצווין לגוי להדיא דאסור. וכן מוכח שם בגמ' להדיא ואין חילוק אם הבעלים מצווים או ישראלים אחרים ואין זו צריך לפנים. ודאי אם היה נראה לך ספק בדבר הואיל ואין איסור זה אלא קנס דרבנן, אפשר בבכור בנדון דידן דאית ביה בלא"ה ספיקות אם הוא קדוש בבכורה כל עיקר, (אין) [אם] מחמרי' באיסור דאורייתא שיש בו כרת מכח כמה ספיקות לא נחמיר באיסור קנס דרבנן כולי האי. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

196

קצ״ז[כתב מהר"ר יודא אוברניק ז"ל שהעתקתי מליקוטיו], שלום רב לאהו' עמי' מה"ר יודא י"ץ. על שאלתך אשר שאלתני בישראל אחד שקנה פרה ועז מן הגוי ולא משך רק שנתן פשוט אחד במקח ולמחר ילדה העז זכר, אם יש בולד קדושת בכורה? דע דלא ידענא שריותא בפשיטות כל העיקר, דהיינו ממש פלוגתא דרש"י ור"ת כדאיתא פ"ב דבכורות¹ דף י"ג ע"א. בהדיא, אמר ר"ל אמר ר' אושעיא: ישראל שלקח בהמה מן הגוי אע"פ שלא משך כיון שנתן מעות קנה וחייבת בבכורה. ומי' נראה לחלק לגבי גוי דבעינן שיתן מעות כנגד כל המקח, דהא קי"ל כר"י² ב"מ מ"ח ע"ב. דעירבון כנגד כולו הוא קונה בקרקע קניין גמור, ובמטלטלי לעניין מי שפרע, ולגבי גוי³ עי' קידושין י"ד ע"ב. דכל (עניינו) [קניינו] בכסף הוי מטלטלי לגבי דידיה כקרקע לגבי ישראל. וכן המנהג פשוט להקנות לגוי עבור פשוט כדי לקיים גם דברי רש"י דסבר דקניינו של גוי אינו אלא בכסף. ומעתה ק"ו ומה אפי' להקל ושיקנה הגוי מישראל סגי בפשוט, להחמיר ושיקנה הישראל מן הגוי לא כ"ש? ומהא מוכח נמי דלא מהני טעמך דכת' דלא חשיב קניין משום דביד הלוקח לחזור אם ירצה להפסיד הפשוט שנתן, דא"כ גוי שנתן פשוט לישראל ג"כ לא יקנה מה"ט. וא"ת דהתם פשיטא דאין הגוי חוזר משא"כ הכא דצריך לשלם כל דמי המקח, אין חלוק בזה אם קנה מקח רב בפשוט או אם קונה בדמים מרובים ונתן מקצת דמים, כגון פשוט בתורת קיום המקח והמותר ישלם אח"כ. דבתר דין תורה אזלי' בהא מילתא ולא בתר דין ערכאות שלהם, כדקא' תלמודא בפ"ב דבכורות⁴ שם י"ג ע"א. מאי בדיניהם כדין שפסק' להם תורה דקניינ' בכסף. ואע"ג דרוב הגאונים פסקו דלא כר"ל אלא כר"י דסבר איפכא, דדוקא משיכה בגוי קני, מ"מ הואיל ומהר"ם היה מחמיר להצריך כסף ומשיכה כדי לאפוקיה נפשיה מפלוג' דרש"י, מי יבא אחריו להקל נגד חומרתו? אין פנאי להאריך יותר. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

197

קצ״חמרן דבשמיא יפיש לך חייא בחגא דפטיריא אהו' עמי' מהר"ר יודא יצ"ו. על דבר ספק בכור כמו שכת' שיש להסתפק שמא קודם שנתנה הפשוט ילדה העז. איכא למישדי ביה נרגא דנימא אוקי העז בחזקת שלא ילדה אמש. איכא למימר אדרבה אוקי הולד בחזקת חולין כמו שהיה במעי אמו. ומ"מ הואיל ואיכא כל הני ספיקות ותו דאין החומרא אלא אליבא דרש"י דסבר דמעות קונות ודברי התו' דפליגי עליה ראיותיהם נכוחות קצת, אם תתיר בצרוף כל הני ספיקות לא תפסיד כלל. [מה"ר משה מענדל מרעגענשפורק יצ"ו] שלומך יגדל ויפש אהו' עמי' הר"ר משה י"ץ. על דבר הבכור שנצרם אזנו פגימה שיש בו חסרון כמעט ברוחב איסר. לא פירשת דבריך אם החסרון מן הסחוס שהוא הקשה שבאזן¹ עי' שו"ת מהרי"ל סי' מ"ב וק"ח ופסקים וכתבים סי' רמ"ד. ורש"י פירש שקורין אותו טנרוס. דהכי תנן בפ' על אלו מומין² בכורות ל"ז ע"א. נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור, ופרש"י דהעור היינו אליה רכה שבאוזן והפגימה שם לא הוי מום דהדר' ברי. ונראה דהסחוס קרוי כל מה שהוא חרוץ ופגום ולא אותו מקום שהוא פשוט ושוה, כי כל אותו מקום רך הוא ואם נפגמה אזנו מן הסחוס אפילו כחצי איסר נראה דשוחטין עליו במדינה. ואפי' בחגירת צפורן, כדאמ' פ"ק דחולין³ דף י"ז ע"ב. שלש פגימות הן: מום בקדשים ועצם בפסח ואזן בבכור וכלן בחגירת צפורן, ופרש"י דלהכי נקט אוזן בבכור אע"ג דבכלל קדשים הוא לאשמועינן דנשחט עליו במדינה. וכן כת' ר"י בתשובה⁴ עי' או"ז ח"א ה' בכורות סי' תק"ו ובשו"ת מהר"ם ב"ב סי' ט"ו. להדיא במר' סוף פ' מקום שנהגו דנשחט במדינה על פגי' אזן בבכור שהוא כחגירת ציפורן ע"ש. ואפשר דא"ז נמי ר"ל שנראה יפה כחגירת ציפורן. ועל אשר כתבת שדעתך להשהותו עד ביאתי נראה דלאו שפיר דמי. דכמדומה לי דמה שהצריכו חכמים⁵ עי' טו"ז סי' ש"ו סק"ו ובט"א לר"ה דף ז' ע"א. לשחוט בכור בעל מום בלי שהייה, מטעם דחששו דלא ליתו ביה לידי תקלה בגיזה ועבודה. וא"כ אין להשהותו⁶ עי' ברא"ש פ"ה דבכורות סי' י"א ובטיו"ד סי' ש"ט. דהאידנא ליכא מומחה להתיר בכורות ובני הכנס' כלהו מקרי. ונראה דאדם יכול לראות מום הבכור של בנו ואפי' אם הוא אחד מבני הכנס', דדוקא נדרים ונגעים של עצמו ושל אשתו אינו מתיר ורואה⁷ נגעים פ"ב מ"ה ועי' בטור סי' שי"ב. אבל איסור אחרינא לא, הכי דייק בתו' סוף פ' כל היד.⁸ נדה כ' ע"ב ד"ה כל יומא, ועי' שו"ת חות יאיר סי' קכ"א לגבי בכור של אחיו. אם נמצא הבכור כשר הבשר מותר אפי' לישראל ואפי' לגוי ובלבד שלא ימכרנו באטליז ובליטרא⁹ עי' סי' ש"ו. אבל חלב גידים ועצמות נמכרים באיטליז ובליטרא ואם נמצא טריפה טעון קבורה בשרו ועורו ודמו¹⁰0 עי' סי' ש"ז ובשו"ת מהר"ם ב"ב סי' י"ח. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

198

קצ״טואע"ג שכתבתי כבר דיני בכור בהמה מתשובת הגאון זצ"ל, מ"מ אכתוב בע"ה מה ששמעתי ממנו פה אל פה. כי אמר לי מה ששמעת ממני כתוב הכל, אפי' אם אני אומר היום כזה המ"ד ולמחר כאידך מ"ד. ונ"ל מסתמא סבר בדעתו המשכיל יבין למה עשה כן. נאום יוזלן. שלום רב לאהו' עמי' ר' יוסמן כ"ץ, אשר דרשתני על פרה חולבת שילדה ברשותו של ישראל ואין ידוע לו אם כבר בכרה. הגידו לך משמי שהתרתי (הדבר) [העובר] ההוא שילדה לשוחטו בתורת חולין. דע כי לא סיימוהו קמך התרתי. והנה אבאר לך דעתי: אמת כי ר"ת וא"ז פסקו דחלב אינו פוטר, אפס סת' תו' פרק בתרא דיבמות מסקי דאזלי' בתר רובא דאין חולבות אא"כ ילדה והולד אינו קדוש. וכן אשי' במסכת בכורות ובפ' בתרא דיבמות, וכן הרמב"ם וסמ"ג משמו, כלהו ס"ל דאזלי' בתר רובא בהך מילתא ע"ש. אמנם לא מלאני לבי לסמוך על דברי המתירים במילתא דאורייתא וגם כי נראה שהמנהג הוא לאסור. אמנם היכא דהוי הוכחה שילדה כבר כגון ע"פ הגוי וניכר מדבריו שהאמת אתו דלא כיון להשביח מקחו וכה"ג, דהא דכת' אשירי פ"ג דבכורות דגוי מסיח לפי תומו אינו נאמן שביכרה, היינו משום דתלינן דלהשביח מקחו מכוין אבל אי הוה לן הוכחה אע"פ שאינו ברורה, דדברי הגוי כנים, כה"ג התרתי וסמכתי על דברי המתירים. ותו העיקר משום דדרשתי ושאלתי בכמה וכמה אנשים ונשים הבקיאים בדבר וגם הנחתי לשאול לכמה ארמאיות ואמרו כלם, שמעולם לא ראו או שמעו שום פרה שחלבה חלב הרבה כמו בעד ב' או ג' פשיטים בפעם אחת אא"כ ילדה. רק סמוך ללידתה רגילות לחלוב מעט או לפעמים הרבה אבל זמן ארוך קודם כלל וכלל לא. אמרתי דהא דא' תלמודא בבכורות דמיעוט חולבות קודם שיולדות, היינו הבהמות שהיו בימיהם דבהמות שלנו חלוקות משלהם. וכה"ג איתא בתו' ובאשי' פ' אלו טריפות דבהמות שלנו חלוקות משלהם, דבהמות שלהם פרה בת שלש ודאי לכהן והני דידן יולדת בשנה שנייה ע"ש. ואפי' אם תמצא אחד מאלף בדידן הוי מיעוטא דמיעוטא, ואפי' לר"מ לא חיישי' לזה כדאי' באשיר' פ"ב דיבמות אהא סמכתי כדהוה לי צד הוכחה שביכרה כבר אע"ג דההיא צד לחוד לא היה מספיק לגמרי. נאום הקטן והצעיר שבישראל. [מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל]. וצריך להקנות לגוי¹ עי' סי' ש"ך. הדיר והבהמה והולד היכא דחיישי' אפי' לספק בכור. כי משיכה אינו מועיל ברשות מוכר ופלוגתא דרש"י ור"ת אם צריך משיכה או קניין בכסף. ובכור שנשחט על מומו אם הוה הבכור טריפה צריך לקבור אותו ואת דמו² עי' שו"ת מהרי"ל סי' מ"ב וק"ח. ואם הוא כשר אינו צריך לקבור דמו. וצריך הכהן לאכול כל הבשר שיכול לאכול, וגם הישראל מותר לאכול ממנו, ואמר הגידין ושמנו של גידין³ עי' שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שכ"ג. ממ"נ אם קובר אותם וחלבו מותר למכור.

199

ר׳[כתב בספרו הרבה תקנות] אם לקח שאור מן הגוי אחר פסח צריך ליקח חלה גדולה מאותה עיסה שהיא גדולה מן השאור שלקח מן הגוי¹ עי' תה"ד סי' ק"צ ובתשב"ץ סי' שצ"א ובשו"ת מהר"ם ב"ב סי' תכ"ג. וכן מצאתי ביו"ד בסי' שכ"ד וכת' ה"ר פרץ דהה"נ וכו'. הוי עובדא ושכחה אשה ליקח חלה עד שאפה הלחם, וצוה לצרף הלחם בסל והלחם לא יהא גבוה מדפנות הסל² ובשיטת הב"ח בסי' שכ"ה. ואח"כ לקחה חלה מאחד הככרות על כלן. אשה ובתה וכן שתי נשים שאינם מקפידות זו על זו אם אוכלים יחד, ולכל אחת יש לה עיסה שאין בה שעור חלה יכולים לצרף יחד כדי לחייבם בחלה. וכן מצאתי ביו"ד בסי' שכ"ו וז"ל: וסתם שנים מקפידין זע"ז ואינו מצטרף עד שיודע שאינן מקפידי'. ואינו רוצה לצרף שתי עיסות לחלה אחת ואע"פ ששניהם שיעור חלה אם האחד לבן בלא סמנים ושני יש בו סמנים וכרכום³ עי' תה"ד סי' קפ"ט ובנקה"כ לסי' שכ"ו סק"א. וכן מצאתי ביו"ד בסי' של"ג⁴ ועי' בד"מ סי' שכ"ו סק"ב. וז"ל: ואם אחת פת קיבר ואחת פת נאה אפי' של אדם אחד מסתמא מקפיד ע"ש. וכן שני עיסות שהאחד רך והשני עב לא ברירה לו לצרף, אבל בתשו' ר' חיים⁵ עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' קצ"ג ורי"ח. או בחידושי דר' מענדל כת' אין לצרף. ובשעה שיפריש החלה יברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש חלה. ובא"ז⁶ ח"א סי' רכ"ה (ב). כת' [להפריש חלה] מעיסה. וזכורני כמדומה לי שנוהג כמו הא"ז. פ"א היתה עיסה לאשה והלכה לשוק והשמשת [ובאושטריך קורין אותה יודין השמשת] שאלה אם יכולה ליקח חלה כי העיסה הולך לאבוד, ואמר הן⁷ עי' תה"ד סי' קפ"ח, ועי' בטו"ז סי' שכ"ח שהאריך בזה ומסיק דידוע הוא שבעל תה"ד הוא עצמו סידר השאלות, ומכאן מוכח דליתא, ועי' מ"ש במבוא. וכן מצאתי ביו"ד בסי' שכ"ח⁸ ועי' בד"מ סק"ג ובב"ח שם ובטו"ז סק"ב. וז"ל: וכתב בס' המצות שאם הגבל הפריש בלא רשות דהוי חלה, [כתב בספרו⁹ שם סי' קפ"ח. בזמן הזה דהכל שוין בו ליטול בכזית]. ומותר לכתחילה לעשות סופגנין שקו' כרומזי"ל מן הבצק שבלילתו עבה שהוא רק שעור חלה. וצריך לעשות ברכה בע"מ שיעשה גם לחם מן העיסה, כן כת' במרדכי¹⁰0 פסחים פ"ב סי' תקצ"ב. או באשי'¹¹1 שם סוף סי' ט"ז. בפ' כל שעה מהר"ם לימד לבני ביתו לעשות לעולם לחם קטן מן הבצק שמא נמלכה אח"כ ועשה חררה קטנה לבנה. וכן מצאתי ביו"ד בסי' של"ט וז"ל: וכן היה מנהג הר"ר מאיר מרוטנבורק בביתו וכ'. וצריך ליקח השאור מן הבצק קודם שלקח החלה,¹²2 עי' מהרי"ל דיני חלה שכ' וכשנוטלין לעולם מן העיסה שאור להחמיץ עיסה אחרת אז יהו נוטלין קודם שיפרישו החלה כדי שלא יהא נפטר במה שהפרישו ונמצא בתר הכי כשפורשים חלב בעיסה האחרת זה היה מן הפטור על החיוב. ואותו שאור אסור לתן אל עשב או אל לפת כדי להחמיץ התבשיל, משום דאינו בכלל חלה אבל לבצק אחרת מותר. ואשה יש לה כח לעשות שליח ליקח חלה במקומה יותר מהאיש, וכן כתוב בג' ביבמות¹³3 דף פ"ו ע"א. אפי' תרומה משום דכתיב אתם וביתכם. וכן מצאתי בא"ז¹⁴4 ח"א ה' חלה סוף סי' רכ"ה, ועי' בתה"ד סי' קפ"ח. וז"ל: והאשה משוי שליח להפריש חלה ולכתחילה לא משוי הבעל שליח.

200

ר״אמי שמקבץ אינו צריך לפרוע חובו מן הקיבוץ וכן כת' אז"ג¹ שם ה' צדקה סי' י"א, בהגמיי"מ פ"ב מה' מלוה ולוה אות א', ועי' במרדכי בהגהות לפ"ק דב"ב סי' תרנ"ט. אבל מי שלוה על הקיבוץ או בשעת הקיבוץ צריך לפרוע חובו. מצאתי בטור (חושן) בהלכות תרומות ומעשרות² סי' של"א ועי' סי' רנ"ג סעיף י"ב ובהגהות יד שאול שם. וז"ל: מעשר [עני] אין פורעין בו מלוה ולא משלמין בו את התגמולין ע"ש אם יש ראייה לכאן. לעיל בהלכות כבוד אב דף ס"ט³ עמודה שלושים ושבע שאלה שתים. כתבתי אם יכול לפרנס אביו ממעשרו. מותר ללמוד בנו ממעשרו תלמוד, כי אדם חייב ללמוד מקרא ולא תלמוד⁴ עי' סי' רמ"ה סעיף ו'. כן כת' בגמ' בקידושין.⁵ דף כ"ט ע"ב. ואמר שאין מנהג באושטריך ליתן מעשר מן הרבית או מן שאר דברים רק אנשים מיוחדים שהם חסידים יתנו מעשר מיד כשקבלו ריוח מכל דבר.⁶ עי' שו"ת מהרי"ל סי' נ"ד ובפתחי תשובה סי' של"א ס"ק י"א. מצאתי בתו' במסכת תענית בפ"ק⁷ דף ט' ע"א. בדבור עשר תעשר, הכי איתא בספרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא מניין ת"ל את כל דהוי מצי למימר את תבואת⁸ כצ"ל ולא כמו שכ' בתוס' שלפנינו תבואתך, ועי' בהגהות רש"ש בש"ס דפוס ווילנא דזרעך איצטריך למעוטי לוקח. מאי כל? לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. וכן מצאתי בחיי עולם⁹ הובא בס' יוסף אומץ דף קע"ו. ובתשב"ץ בסי' רנ"ט¹⁰0 ובנדפס סי' תצ"ז. וז"ל: במדרש יש עשר תעשר לרבות מעשר כספים. ואין צריך ליתן מעשר מכל מין ומין, כגון אם קנה נרד וכרכום או זהובים ופשי' ובחד יש לו ריוח ובחד יש¹¹1 אולי צ"ל אין לו, ועי' בפ"ת סי' רמ"ט סק"א. לו ריוח יתן מעשר מן הריוח בין הכל. ובתחילה כשהתחיל ליתן מעשר צריך להתנות שיתן המעשר לכל דבר מצוה¹²2 עי' שו"ת מהרי"ל סי' נ"ו וחות יאיר סי' רכ"ד ושער אפרים סי' פ"ד ופנ"י סי' ב'. אבל מ"מ אינו רשאי לקנות ממנו לא טלית ולא תפילין ולא אתרוג, אע"פ דאם ירצה הוא יוצא באתרוג של קהל. משום שהם דברים של ירושה, אבל יכול לקנות ממנו הידור אתרוג ונרות לביהכ"נ אפי' נר של יוה"כ¹³3 ובמהרי"ל ה' ר"ה כ' והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפלה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים. ועי' שו"ת מהר"ם ב"ב סי' תרצ"ב.

201

ר״באחי ורבותי יושבי על מדין בעלי קרנים אשר מקל ורצועה בידם. בשלומכם אנכי שואל באשר יבא אליכם דבר המשפט ועניין הריב אשר בין הח"ר אשר מטערויז ובין הח"ר ברוך פייש"ל דור"ף. נזקקתי ליכנס בעובי הקורה באותו עניין למען הצדק והמשפט כאשר תראו באשר יושם לפניכם, והגיעו הדברי' עד שפסקתי ביניהם פסק מבואר כאשר תראו. והנה ר' ברוך הנ"ל נותן כתף סוררת לבלתי קיים דברי הפסק ונתן טעם לפגם לדבריו. מי יתן והיה לבבכם לשלוח בו יד לכל תוקף להכריחו לקיים כל דברי הפסק עד גמירא, לא משום ליקרא דידי אך בשביל כבוד שמים. וכדי שידעו הכל שיש שופטים בישראל ולא ימלט רשע את בעליו. ואני לא יתכן לי כלל לשלוח ידי בו לקיים את דברי, כאשר קבלתי משם הגדולים הראשונים, שלא אבו כלל לגזור ולהכריח לקיים דבריהם והפסקים שיצאו מת"י¹ עי' פסקים וכתבים סוף סי' ס"ד. נאום הקטן והצעיר שבישראל. כשכתב סרבנות על אחד אינו כת' עליו חרם² עי' שו"ת מהרי"ו סי' קכ"ט. כי כן מקובל.

202

ר״גמאלה¹ פסקים וכתבים סי' רנ"ג. רבא שלמא רבא לאמרכלא רבא דליואי שר התורה מה"ר זעליקמן ס"ל יצ"ו, מהודענ' לך אשר האלוף מה"ר נתן ומה"ר משה מינץ סגני לוי' יצ"ו שלחו אלינו, וכתבו על אודות התקנות גדולות וקבועות אשר נקבעו נסדרו עתה מקרוב אפומי' דמר ואפומיה דהאלוף מהר"ר מאן ויתר לומדים יצ"ו. גזרתם גזירות ועונשים לקבלן ולקיימן, וכתבו שכל אותן תקנות גזירות ועונשים נעשו ונסדרו שלא מדעת' ובלתי רצונם וגם רוב אנשי גבולכם אצילי ותקיפי הארץ בוורמ"ש אופנהיי"ם מגענ"ץ וראנקנור"ט לא רצו ליכנס בהן כל עיקר. דלא ניח להו בהון, וכן ראיתי בכת' מה"ר ארון לוריא שכת' תרי זמנין דרובא אצילי הארץ לא ניחא להו כלל ליכנס בתקנותיכם. גם מה"ר ויפש יצ"ו כתב שכל אנשי גבול ג' ארצות מאנו מלקבלם. וא"כ פליאה נשגבה איך יעלה על דעת להתנות ולתקן עליהם בע"כ ושלא מדעת', הלא ידעת אשר כת' במרדכי פ"ק דב"ב² סי' ת"פ. בשם ר"ת להסיע על קיצתן אכבר התנו מדע' כולן קאי. ואף אם נפשך לומר דגדול את' מהן ומשום הכי יתחייבו למיצת לך, מ"מ הא מסיק הת' במרדכי דדוקא בגדול שאין בדורו כמותו אלים כוחו, ולא קאמר גדול שאין בעירו או בגבולו כמותו אלא בעינן שאין בכל הדור כמותו. ונהי דראבי"ה פליג התם³ סי' תפ"ב. בההוא עניינא במר' אר"ת ומסיק דהרוב יכולים לכוף המיעוט לקבל גזירות בע"כ, י"ל דוקא רוב לגבי מיעוט משום דקי"ל בכל התורה מיעוט לגבי רוב כמאן דליתא כדיליף בפ"ק דהוריות⁴ דף ב' ע"ב מעם הארץ אפי' רובו. מקרא דרובו ככולו, או כגון בי נשיאה דהוה ממונה לראשי הדור אבל בגדול בעירו או בגבולו לא אשכחן מאן דפליג וסבר דאלים כחו להתנות ולתקן שלא מדעת. וכ"ש דהני שכנגדכם נמי לאו קטלי קני באגמא אינון ויצא להם שם בגדולת'. לכן אמר לי לבי להשיאכם עצה ותושיה לבלתי תתנו דעתכם לגזור ולענוש בנדוי וחרמות על כל אותן שכנגדכם הן גדול הן קטן רבים או יחידים. פן יקומו כלם או מקצתם או אפי' יחיד מהן ויכריז אדרבה מההיא דר"ל⁵ מ"ק י"ז ע"א. ונמצאו דברי האוסרין מותרין ודברי המותרין אסורין ויתחלל ש"ש. ויאמרו ההמון ראו⁶ שבת ל"ד ע"א. זונות (מפרקסות) [מפרכסות] כו', ועל כל הנעשה עד היום לא חלו גזירות ועונשין בכלום כדמבואר לעיל! ומה טוב ומה נעים היה שמן הסמוכים אליכם אנשי' חכמים יודעים פשר דבר לעשות הרכסים לבקעה ימציאו את עצמם ליכנס בדברים הללו לעשות שלום ביניכם. ולמה תריבו הלא נכתב לי מקרוב ממעגנצא שהאבן פינה מן החומה המקפת את כל בני ברית אשר בגבולכם משלטוני האומות הגמון מעגנצא, פרץ פרץ בד' מקומות ונזדעז' כל החומה וחלילה לעמוד בלב חלוק! נאום הקטן והצעיר שבישראל.

203

ר״דשלומכם יסג' לחד' מורים ולובשי מדא סגנים לוים אהו' עמי' המסולאי' מהר"ר נתן ומהר"ר משה מינץ יצ"ו, בשלומכם ובשלום תו' אנכי דורש. ראו הנכתב למעלה, מלאתי בקשתכם כי ראיתי שורת הדין עמכם, בפרט בעבור אשר כת' כי רב את אשר עמכם מאשר עמם, ומ"מ כתבתי בדרך הטעם ובנחת למען שסע את לבב שכנגדכם. גם אתם אם יפגעו בכם אנשי אמצעי לפשר, אל נא תעמדו על מדותיכם והיה זה שלום כנ' וכנ' אהו' שבישראל.

204

ר״המרן¹ פסקים וכתבים סי' רנ"ב, עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ס"ג. ובין תבין מש"כ בפסקים וכתבים סי' ס"ג. דבשמיא יפיש חייכון ויסגא יומיכון ויאריך שלותכם אהו' היקרים קהילות הקדש וחבורות הקדושי' שבמדינות קלוני' געלרן וגייולך ובראשיכם האלוף מהר"ר ויפש והחונים עליו הגביר הר"ר ליפמאן והיקר הר"ר קושמן יצ"ו. צירכם הגיע הנה ניאושטט ביום ראשון דר"ה כי נתאחר יומין סגיאין בריגנשפורק כאשר יגיד לכם. והנה קבלתי מכתב' וראיתים בדקדוק לפי הצורך ואם באתי לכתוב על פרטי הדברים אפי' בדרך קצרה, תרבה עלי המלאכה ותעלה ליגיעה גדולה וטורח זה למה כי אין צריך. אמנם את אשר נר' הדברים² מן צירכם וכו' עד כאן חסר בנדפס. אבאר. תורף ועיקר דבריכם הלא הוא אשר לא תתרצו כל עיקר לקבל עליכם התקנות והגזירות שתקנו וגזרו עתה מקרוב מהר"ר זעליקמן ומהר"ר מן ומסכימיהם שנאספו אליהם בבינגא. ותתנו טעמים ונמוקים לדבריכם בעבור כי שלא מדעתכם נתקן ונעשה, וגם כי מקצת דברים אשר בתקנות אין רוב צבוריכם יכולים לעמוד בהם. ופרטתם אחת מהן אשר נתקן ונגזר שאם תוולד ספיקא בלשון כת' התקנות בשאר מדינות דהיינו בכלל זה געלרן וגייולך יפרש להם מהר"ז בינגא. ותקנה זו היא לשיכים ולצנינים לבני שתי המדינות האלו מתרי טעמי, חדא מפני ריחוק וסכנות הדרכים, ואידך שיסתלקו מבית דינם מהר"ו אשר להם למנהיג ודבר בכל צרכיהם. גם מהר"ו הנ' כתב איך הודיע כבר למהר"ז ומהר"ם שרצונו וחפצו לידע בתחילה בביאור ולא ברמיזה בפרטות ולא בכללות: מה ירצו לתקן ועל איזה עניין ובדק המה יוצאים ובאים ובעניין אחר לא יתרצה. עוד הודיע להם דחיות ותנאים אשר מובן מלשונו שאין בדעתו ליכנס אא"כ יראה תחלה מהות ואיכות התקנות. ומהר"ז לא רצה להודיע בבאור ובבארכת'³ וצ"ל ובבירור וכתב. לו כי עוד לעצמו לא נודע מה יהיה ומה יעשה. ומהר"ם השיב לו בלשון המספיק ודי למבין שגם לבו אין שיהא ממש ביום הועד ההוא לגמור התקנות. וגם שאין בדעתו למהר לחתום אף אם יוסכם על איזה דבר אלא לאחר התמהמהות המלכה. ואשר שלח מהר"ו את בנו שמה ליום הועד ע"ז כתב שלא עשה רק לכבודו של מהר"ז למלאות בקשתו. גם צוה לו בביאור לבלתי יחתום ומה שחתם בכח אביו כותב שמחמת יראתו ואיום וגזום דמהר"ז נזקק לכך. והר"ר ליפמן הנ"ל כותב איך הודיע כבר למהר"ם⁴ ובנדפס למהר"ם רבו. גם להר"ר (זונוויל) [זעליקמן] שאין רצונו כלל ועיקר לקבל עליו שום תקנות בגזירת עונשים וחרמות זולתי בקנסות. ונתן טעמים נכונים לדבריו מיראתו סכנה לו בדבר, וגם הסביר להם דלא בדיח דעתיה כלל בתקנות הללו. גם מקצתם אשר הם מתלמידי מהר"ז יראים פן יאמר להכריחם בגזירתו לקבל עליהם בעל כורחם. ומכל הני טעמא הסכמתם כלכם לעמוד על משמר' הזאת בכל כחכם לבלתי ליכנס בתקנות וגזירות הללו כהוויית' לקבלם עליכם כלל ועיקר. ובקשתם מאתי ומחבריי שא' מהרר"ם ועמי' מהרר"י ברונא יצ"ו להסכים עמכם ולהורות לכם את אשר תצאו בו ידי חובתכם. והנני משיב על ראשון [ראשון] כאשר הורוני מן השמים. ונראה דכלכם ג' המדינות הנ' אשר על החתום והנלוים אליכם אין עליכם חיוב והכרח כלום ליכנס בתקנות וגזירות הללו ולקבלם עליכם. ואין זה צריך ראיה כ"כ כי איך יתכן להסיע על קיצת' שלא מדעתכם, וכ"ש כאשר כת' שאין רובי ציבוריכם יכולים לעמוד בים התקנות. וכן כתבתי כבר למהר"ר זעליקמן י"ץ הנז' שאין נר' כלל שיש לו יד וכח להכריח אפי' הסמוכים אליו בגליל דברינוס, הואיל ומה"ר נתן ומה"ר משה מינץ וית' לומדים ובעלי בתים ממאנים לקבל עליהם התקנות ואשר נעשו שלא מדעת'. כתב' לו ראיות מספיקות לדעתי סבור הייתי שהיית' ידו סולדת בפושרין, כי כת' לו בדרך נועם ומכוסה קצת וגליתי לו ברמיזה מוכח' ודיוקים גמורים, שאם יעמדו כנגדו לומר אדרבה על גזירותיו ועונשיו, שלהם יועיל ויאסור ושלו יותר ויבטל. ועתה על דילכון הנני מבאר דעתי ואומר אני, שאם כדבריכם אשר כתבת' אלי כן הוא, לא חלו מעולם התקנות והגזירות עליכם בכלום. ואם ח"ו יבא מהרר"ז ומהרר"ם ומסכימיהם כלם או מקצתם להחזיקם עוד עליכם ולהטיל עליכם עונשים וחרמות בשביל ככה על כלכם או על מקצתכם גם על אחד מכם, יש כח ואומץ בידכם לעמוד כנגדם ולומר אדרבה בפה מלא. ויחול ויתקיים את שלכם ואת שלהם הרוס ובטל גם כח זה יהיה גם ליחיד מכם. ועל חתימת בנו של מהר"ו הנני דן, שאם יתבררו הדברים כאשר הזכרתי לעיל, שמהרר"ז היה מאיים ומגזם על בנו דמהר"ו הנ"ל עד שחתם, או' אני דבכה"ג לא חיילא קבלתו דחשיבא קבלה באונס. ואע"ג דאין האונס מזומן לפניו אלא יראת דבר ודאגתו חשוב אונס. וכה"ג איתא במרדכי פ"ג דשבועות⁵ סי' תשנ"ז. בשם ר"י דהשבועות והברית שקבלו אבותינו בערבות מואב היה להן מודעא רבה עלה כעל ההיא דהר סיני שכפה עליהם ההר כגיגית. משום דבערבות מואב נמי היו יראים פן יניעם במדבר עוד ולא יכניסם לארץ, ויליף מינה התם מהר"ם דכ"ש יראת ואיום בשר ודם. ואפי' אם ברצון גמור חתם בנו דמהר"ו, מ"מ הואיל ומהר"ו כותב שמיחה בו וציוהו שלא לחתום כלום במקומו, אא"כ ידוע לו כבר מה טיבו של התקנות⁶ מן ומהר"ו ע"כ חסר בנדפס. וכדמוכח הכי בקצת מתוך הכתבי' ששלח מהר"ו כבר למהר"ז ולמהר"ם, ובכת' שהשיב לו מהר"ם דלא אסיק מהר"ו אדעתיה שיחתום כ"כ מהר. לפי זה נר' דלא מהימן בנו כנגדו לומר מדעתו וברצונו ובשליחותו חתמתי⁷ אפילו אם יאמר בנו שאביו צוהו לחתום, כ"ה בנדפס. אא"כ היה בידו כת' ממנו שיהא פיהו כפיו וידו כידו בעניין אלו התקנות. ולא אמרי' מסתמא לא חציף אינש למיחתם מכח אבוה אא"כ צוהו, כדא' פרק המגרש⁸ גיטין פ"ז ע"ב. ופ' גט פשוט⁹ ב"ב קס"א ע"ב. דלא חציף אינש לשוייה שמא דאבוה סימנא בחתימתו, דאדרבה יש לחלק דודאי מצוי שאדם עובר [על] מצות אביו אבל אינו רגיל שהוא מקיל ומזלזל באביו. דוגמא לדבר רוב העולם עוברים על מצות המקום ב"ה אבינו שבשמים בכל יום, אבל אין הווה ורגיל שמקילים ומזלזלים כלפי מעלה. וכיון דאיהו לא חתם אלא מכח אביו ולא מכח עצמו, ולגבי דאביו בטיל חתימתו בטלה נמי אפי' לגביה דידיה וק"ל. ועל התלמידים אני דן דכיון דכתבו דהני תקנות וגזירות אינם יכולים לעמוד בהו, בכה"ג אין מחוייב' לקבל גזירות הרב. והכי מוכח מההיא דכת' הר"ר ליפמן דגזרו הראשונים ולא קבלו מינייהו וכו' אלא שלא ביאר כל הצורך ואני אבאר. בפ"ק דשבת¹⁰0 דף י"ד ע"ב. אמרי' שמאי והלל גזרו ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזרו וקבלו מינייהו. ואין ר"ל דהא דלא קבלו מינייהו דשמאי והלל, דשלא כדין עשו שלא קבלו, דהא כה"ג אמרי' בפ"ק דחולין¹¹1 דף ו' ע"א. דר"מ ור"ג וב"ד גזרו על הכותים ולא קבלו מינייהו, ור' אמי ור' אסי גזרו וקבלו מינייהו. ופרש"י התם דלא מפני שהיו ר' אמי ור' אסי גדולים מר"מ ור"ג וב"ד, אלא שבימי הראשונים לא היו יכולים לפרוש מן הכותים, לכך לא קבלו מפני שלא היו יכולים לעמוד בה, ובימי האחרונים היו יכולים לעמוד בה. ובכה"ג איירי ההיא דשמאי והלל ותלמידיהם. והשתא הלל הוה נשיא ושמאי אב"ד כדאיתא בחגיגה¹²2 דף ט"ז ע"ב. ואפ"ה לא קבלו מינייהו משום דלא הוו יכולים לעמוד בה בימיהם. כ"ש גזירת הרב לתלמיד בכה"ג דאין צריך לקבל, דעדיף ואלים כח הנשיא על כל ישראל ליזהר בכבודו ומוראו מכח הרב על התלמיד. כדמוכח בחלוקי מצות דקימה והדור¹³3 עי' קידושין ל"ג ע"ב ובטיו"ד סי' רמ"ד. מכל הני נראה כמו שבארתי למעלה ותו לא מידי. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

205

ר״ושלום לכם ר' מאיר מיישטרס ור' לאזרוש, קול ענות אנכי שומע, ראיתי דמעת העשוק ר' יוסף וויילא זועק מר עליכם. וביותר הרבה על האיש סרנזין בעבור אשר מידו בראש גם מידכם נמסר ביד השלטון למסגר כלוא ולא יצא, יושב חושך חדש ושבת ומועדים וימי הנוראים לכל ישראל. וכל זה אינו רק עבור תביעות שטרי חובותיכם עליו. ואף כי הוא ויתר לכם לשנות ההלכה, עמד הוא בחוץ ואתם באתם לביתו ולחנותו לעבוט עבוטו כל אשר לו. ונתרצה לכם בפני רבים אנשי השם שאם לא יספיק לכם את אשר תמצאו בביתו ותאמרו שהבריח הרבה מפניכם, שיעשה לכם דין ישראל באיזה ב"ד שתבחרו בלי דחי. ואתם חלקתם לו מחמאות פיכם¹ תהילים נ"ה, כ"ב. ויעקבתם אותו בהזמנתכם לד"י לטערוייז להביאו למצודתכם, למען פרוש רשת לרגליו לשומו במאסר לייסרו ולענותו חוץ מן התורה ודת אלהינו ב"ה. שהרי הקפידה תורה שלא יבא המלוה על ממון הלוה בשוטר ונוגש אך בחוץ יעמוד² דברים כ"ד, י"א. כ"ש וק"ו על גופו ונפשו אפי' אם היה ידוע שיש לו ממון, ואצ"ל אם אין ידוע לו ממון. ואף להשביעו בכה"ג כת' הרמב"ם³ פ"ב מה' מלוה ולוה ה"ב וג'. דתקנו' חכמים קלה ולא הלכו בה להחמיר כלל, אף בדייני ישראל, כ"ש ע"י גוים לעשות אויבינו פלילים מוסף על זה עשיתם אויבינו פלילים. לכן תדעו א"כ הוא ככתוב למעלה מה מאוד הרעותם וקלקלתם השורה לגמרי. גם כי צועק עוד על אשר שמתם לבבכם להחמיר תפישתו, ואתם ידעתם אותו רך ומעונג וקצת זקן היה לו סכנת נפש ותמהון רב, א"כ הוא ומעשי' ומחשבות הללו לא יהיו נשמעים מצדיקי ישראל זולתי מרשעיה'! ודעו שא' ח"ו לא תוציאו אותו מן המאסר מיד תוך ג' ימים אחרי ראותכם כתב זה, ותפטרהו מידי השלטון מכל וכל ותקבלו ממנו ד"י כדמבואר למעלה, בודאי תביאו עליכם אשם וחטאה גדולה ומי מרה תשתו מרבו' מנהיגי הדור יושבי על מדין ואנכי בכללם וידי תהא בראשונה. ואותו האיש סרגזין אשר נכתב לי עליו שהוא הנפש אשר תעשה ביד רמה לגדף את תורת הי"ז ודתותיה פורק עול בפרהסיא לאמור מי אדון לו, יראה וידע אם יתבררו לי הדברים יפה אודיעו את ידי ואת גבורתי מחסד המקום ב"ה, ואשבור את שיניו ואתן בפיהו רסן וחכה לבלתי יפער פיהו! ואף כי אמרי' עליו שאיננו שומע לגערת חכמים ולגזירתם, מ"מ אחרים ישמעו ויראו והוא בדד ישב מחוץ למחנה. לכן בין תבינו את אשר לפניכם. גם חתני ר' יוסף הנ' ר' אייזק ור' דוד צועקים במר נפש על אשר גם המה נרדפים מפניכם: האחד תפשתם ג"כ והוצרך להעמיד ערבות, והשני חזרתם אחריו לתופשו והוצרך לברוח. א"כ הוא איזה פתחון פה יש לכם ע"ז אם נתפתתם ליצרכם לשלוח יד בר' יוסף הנ', בעבור שהוא לכם עבד לוה⁴ משלי כ"ב, ז', ועי' ב"ב נ"א ע"א וסנהדרין ל"א ע"ב. ויש לכם שטרי חובות עליו מה לכם על אלו? וכי תאמרו שהאכילם את כספכם והמה נטלו והבריחו את שלכם, כל הנ"מ על פה נינהו ולא דמו לשטרא! לכן אזהירכם מעתה בכל תוקף גזירה לבלתי תרדפום בכלום בעש"ג ובשלטוני האומות, הלא הם כתבו לי שברצונכם בלי דחי יהיו מזומנים לכם לד"י ולדון עמכם בטערויז ולשלוח הדברים לב"ד הממוצע לשניכם רק שיהיו בטוחים שלא יעשה כח ותוקף חוץ מן הדין.

206

ר״זשלומכם יסג' לחד' אהו' הרב רי"ף יצ"ו ומחו' הר' ויפש והח"ר משלם יצ"ו, ראו אשר כת' לתועלת המוסגר ר' יוסף וחתניו לא השבתי ימיני אחור ונאמנ'. לולי דחשבתי טורחי זה כמתעסק לפדיון שבוים מצוה רבה, לא הגדשתי סאה כ"כ. ואתם אנשי אמת רודפי צדק דת ודין עשיתי את שלי, עשו גם אתם מה שראוי לכם לעשות, להקים את דברי תורתינו הקדושה משפטי אמת וחוקי צדק! נאום הקטן והצעיר שבישראל.

207

ר״חפ"א בא לו חלום על אחד ונידוהו בחלומו והיה מתיר בעשרה בסוד. וכן מצאתי בפ"ק דנדרים ע"ש.¹ דף ח' ע"א ועי' בשו"ת רדב"ז ח"א סי' ק' ובתשב"ץ סי' קכ"ט דה"ה אם חלמו לו אחרים, ובכת"י היה כתוב: ואני אחד מהם, ואח"כ העביר עליהם קולמוס ומחקם.

208

ר״טמצאתי בי"ד כתוב על הגליון¹ ועי' בב"י של"ד ובטו"ז ס"ק י"ג ובשיורי ברכה אות ו'. וז"ל מי שנדוהו בחלום ובאין להתיר לו יאמרו מחמת דאשתמיד² צ"ל דאישתמית. פלוני בחלמיה מותר יהא לו. לא יסורין ולא קללה יבואו עליו יחי פלוני³ ע"פ גמ' דסוטה ז' ע"ב, ב"ק צ"ב ע"א ומכות י"א ע"ב. ואל ימות ויהי מתיו מספר. ד' שמעתי שמעך יראתי ד' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור. ויעבור ד' וכו' ויאמרו כן ג' פעמים עכ"ל. כמדומה לי ששמעתי מן הגאון זצ"ל מקצת הלשונות דלעיל.

209

ר״יהשומע הזכרת השם מחבירו, לעיל בהלכות שבועות כתבתי מזה בדף נ"ו.¹ עמודה עשרים ותשע שאלה שתים. עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל ונ"ו ומהרי"ק שרש קכ"ח. שלומך יסג' לחדא אהו' עמי' מה"ר ישראל יצ"ו. קבלתי מן הציר כל כתביכם מדברי ריבות דמהר"י איילבורג ראיתי אותם ודקדקתי בהם ללא צורך, כי לא היה בדעתי כל עיקר ליכנס בעסק הזה כמו שאינני מכניס בשאר עסקי ריבות דאית בהו צורך טפי וטפי. אמנם דע כי מקרוב היה למהר"י² נ"ב נ"ל למה"ר משה. מהל"א ציר אצלי מחמת דברים אחרים וכת' לי ג"כ מעסק זה. ואנשי מצות דמהר"י איילבורג צעקו אלי עד למרום לא השבתים דבר, אך למהר"ם השבתי על אודות' כאשר תראה הועתק אות באות בשולי האגרת הזאת. וכתבתי לפי מה שהעתיק לי מהר"ם הנ"ל מקויים בחתימתו כתבתי דמהר"ר מרדכי ודמהר"ר אלי'. אמנם עתה ראיתי דמה"ר אלי' החליף שיטתו. אינני בא לישאל מאי טעמי', משום דידי מסולקות מעסק זה ואף בתחילה לא נחיתנ' כל עיקר למידן ביה. ואף כי ראיתי עתה בכתבכם מאי דלא אתא לקדמנא מקמי הכי מזה אין להאריך יותר. אמנם כתבך האחרון לקחתי לי להחזיקו ודקדקתי בו קצת בעניני' של תורת נידוי. ההיא עובדא דר"ל³ מו"ק י"ז ע"א. כתבת מחדושי של הרשב"א והראב"ד פ"ק דמ"ק⁴ הביאו בר"ן בסוגיין. ומתשובת ה"ר אליעזר חיי'⁵ הביאו בדרישה סי' של"ד ס"ק ט"ו וז"ל בהגמיי"מ דוקא שידע שאינו חייב נידוי כי האי דר"ל דמו"ק אבל מורה שנידה משום שהוא סבר שהוא ראוי לנדותו אע"פ שטעה אין לנדות המורה וכן השבתי לגדולי אושטרייך ושלום אליעזר חיים העלוב ב"ר אליעזר. דסברי דאין נדוי חל אלא מת"ח או צורבא מדרבנן. דברי הגדולים הללו אין בידי ולא שמיען לי ולא ידענא אתריהון היכן משתכחין כתיבתן. וקש' עלי מאד לכסות פני סוגיית התלמוד ערוך שלפנינו וספרי הגאונים הידועים ופשוטים לנו מדברי' ותשובות נוכריות. דהרמב"ם⁶ פ"ו מה' ת"ת סוף הי"ד. כתב בדבר כ"ד שמנדין בשבילו דהיינו מי שמנדה את שאינו צריך נידוי, קפסיק וכת' סתמא מי שהוא מנדה ל"ש צורבא מדרבנן ל"ש שאר כל אדם. וכן כת' בא"ז סתמא המנדה את מי שאינו צריך נדוי. וכן בסי' אשי' וביו"ד לא חילקו במידי. וכן נראה להוכיח קצת מסוגיית התלמוד בעובד' דר"ל, דאמרו ליה זיל לגבי' דשרי לך אמר לא ידענא ליה, א"ל זיל לגבי נשיאה כו', והשתא אי לא חל אדרבה אלא מצורבא מדרבנן כיון דלא הוה ידע ליה אמאי ליזל לגבי נשיאה? נימא דילמא לאו צורבא מדרבנן הוא⁷ עי' בר"ן שם ובט"ז סי' של"ד ס"ק כ"א. וניזול בתר רובא דעלמא דלאו ת"ח אינון. ואין נראה כלל למחשבי' לת"ח בשביל שאמר אם ממון נתחייבתי לך כו' דאטו אם אחד יודע סברא אחת בתלמוד מדעתו דבשביל כך יש לחושבו לת"ח? א"כ נתמלאו כל עד' שבישראל ת"ח! ול"ד לההיא דפ"ב דקידושין⁸ דף מ"ט ע"ב. ע"מ שאני תלמיד אינו או' כבן עזאי כו', אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו והוא יודע ואפי' במסכת כלה, דהתם איירי דלפי האמת תלמיד הוא ולמד ד"ת אלא דלא מיקרי תלמיד אם אינו יודע מה שלמד. ולכך כשיודע רק דבר אחד חשוב תלמיד. אבל ע"ה דמסבר אדעת' סברא אחת בדברי' ודינין שבין אדם לחבירו פשיטא דליכא למיחשב' בשביל [זה] צורבא מדרבנן. ועוד נר' להביא ראייה קצת מא"ז⁹ בהגהת אשירי פ"ג דמו"ק סי' י'. ועי' סי' של"ד סעי' מ"ו. דלא בעינ' צורבא מדרבנן לאדרבה, דכת' אם ראובן חייב לשמעון ומסרב לפרוע לו ונידהו שמעון נדוייו נדוי, אפי' אם שמעון אינו ת"ח אלא כשאר כל אדם. ונראה דכ"ש בנדון דידן דהא קמן אפי' בהוציא ממון לצורכו יש לו כח לנדות, הואיל וחבירו עושה כנגדו שלא כדין שמסרב לפרוע לו. כ"ש אם עשה כנגדו בגופו שביישו וניד' אותו שלא כדת וכדין. וא"ז גדול אין בידי לדקדק בו מאין לו פסק זה, דדבר תימא הוא קצת שינדה אדם דלאו צורבא מדרבנן לצורך עצמו אע"פ שהדין עמו. ואי הוה אמרי' דדייק מהא דר"ל דנתנו חכמים כח לנידוי של אדרבה, אפי' לשאר כל אדם הואיל וחבירו פגע בו שלא כדין סבר א"ז דה"ה לכל דבר ואפי' לעניין ממון אם פוגע בו שלא כדין, הלא הוא בידך ראה מהיכא דדייק. והירושלמי¹⁰0 שם פ"ג ה"א. (שהוכיח) [שהביא] א"ז גדול כאשר כת' והארכת' הרבה ליישבו נגד גמ' דידן, נראה דאי אמרי' תרתי עובדי הוה כדמשמע מלשונם בפשיטות לא סתרי מידי אהדדי. דעובדא דגמ' דידן קמן וידע וגמיר י"ל¹¹1 אולי צ"ל ר"ל. דאם היה מנדה מי שאינו חייב נידוי יכול לומר אדרבה, ואי הוה ידע ליה הוה צריך למיזל לגבי' להתיר לו. ולכך בעובדא בתרא דהירושלמי בתחילה נידה אותם לפי שבאו דרך לסטים ובלילה כדרך גנבים סבר שבודאי אין בדעת' לפרוע כלל ולכך נידה אותם. לבסוף חש לנפשיה אולי בדעתם לפרוע ואזל לגבייהו דהא ידע להו ושרו ליה. ותו לא הוה צריך למיזל לגבי נשיאה כדאי' בג' דידן. ולא ק' מידי אפי' תרתי עובדי איירי דלא הוה ת"ח, ובעובדנא דג' דידן עשה בפשיטות שלא כדין¹²2 עי' בס' משפטי החרם להרמב"ן (קראקא תרנ"ד) דף כ"א ע"ב וכו'. ולכך אידך לא הוה צריך התרה. אבל בעובדא דהירושלמי עשה, ר"ל בתחלה כדין לפי סתמא דמילתא ולכך היו צריכין התרה. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

210

רי״אוזכורני שאמר הבע"ב סבורים כשכותב רב סרבנות על אחד הוי יותר כח בו ממה שא' הרב לאחד בפה שאתה סרבן אבל אינו כן. וכן מצאתי במסכת' סנהדרין¹ דף מ"ט ע"א. בסוף נגמר הדין וז"ל: צדיקים שהן בפה ולא עשו והוא באיגרת ועשו. ואמר² עי' פסקים וכתבים סי' קל"ח ועי' ח"ס חיו"ד סי' שכ"ב. שראה בקובץ אחד שמותר להחרים אחד אע"פ שיש לדאוג שהוא פורק עול. וראייה מקידושין³ דף ע"ב ע"א. ומכתובות⁴ עי' ט"ז סי' של"ד סק"א. שמחרים אחד ומשתמד, ומה צריך הגמ' לאמר שמשתמד? אע"כ כמו שכתבתי לעיל. תו' פ"ק דסנהדרין⁵ דף ח' ע"א. מפיקנא רב מאוניך דמשמתינא לך, והא דא' במ"ק⁶ דף ט"ז ע"א. מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ה"מ כשמנדה אותו לכבוד עצמו אבל לש"ש לא.

211

רי״בואין מכריז חרם בשבת¹ ס' חסידים סי' ת"ח ואו"ח סי' של"ט סעי' ד'. אבל אם היה כבר בחרם מכריז אפי' בשבת כדי להפריש העם מן האיסור.² עי' שו"ת מהרשד"ם או"ח סי' ח' וטו"ז יו"ד סי' רכ"ח סק"ו. אבל אין המוחרם בעיר אין סברה להכריז בשבת.

212

רי״גואין לקראות חרם מחמת הגניבה בר"ח או בחוה"מ. פ"א מקלל המסורים בר"ה, ובין ר"ה ליוה"כ בא נחש לביתו ואמר ש"מ אין לאדכורי ריתחא בר"ה כדא' במסכת ר"ה פרק יו"ט¹ דף ל"ב ע"א. מצאתי בסידור [ובארצי קורין תפלה לסידור] זקן מאד, מי שיש לו חולה ורוצה לבקש רחמים בקוצר לשון יאמר בשהייה שעושה אחר ג' פסיעות ויכוון לבו בכוונה שלימה ולא במרוצה. ויאמר ג"פ אל נא רפא נא לו! ואם החולה אשה יאמר לה כמו שהוא בפסוק, כך קבל הר"ר נתן מגדול אחד מספרד. ושמעתי ממהר"ר עזכין יצ"ו פ"א כשבירך חולה בביהכ"נ בס"ת או ליולדות (אמר) לאחר שעונה הקהל אמן בסוף מי שברך אמר פ"א אל נא וגו' ותו לא ועשה הס"ת למקומה ויצא. מי שבירך אמותינו שרה רבקה, ולאה, וחנה, הוא יברך פלוניתא בת פלוני בעבור שפלוני בר' פלוני יתן צדקה בעדה וכמו שריפא חזקיהו מלך יהודה² שחלה למות וד' שמע תפלתו והוסיף על ימיו חמש עשרה שנה כדמפורש במלכים ב', כ', ה' ו' וישעיה ל"ח, ה'. (ומנימין) [ובנימין] הצדיק³ ב"ב י"א ע"א שנגזר עליו שימות קודם זמנו והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו. ומרים הנביאה⁴ שנתרפאה מחליה וחזרה בתואר פנים כנערה כדאמרי' בסוטה י"ב ע"א, ובזה יבא על נכון מדוע הקדים המאוחר ומנאן שלא כסדרן. כן ישלח לה רפואה שלימה מהרה. [ולפעמים אמר ויתיר לה חבליה מציריה לטב] בתוך כל חולי עמו ישראל ונאמר אמן. כזה דלעיל אמר ליולדת המקשה⁵ ולכן לא הזכיר רחל שמתה בהקשותה בלדתה, בראשית ל"ה, י"ז. והיה מפסיק בין לאה לחנה אבל לחולה הוה מפיק חנה ומעייל רחל ואומר רחל ולאה, כן שמע ממוהר"ר אהרן זקצ"ל. אבל לאיש חולי ל"ע אמר מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב וכו'. וזכורני שפ"א מברך ליולדות כמנהג באושטריך לברך ג"פ בשביל בעלה או אביה הנודר. ואח"כ מי שנותן פשוט היה מברך בשבילו פ"א. ואח"כ מתגבר חוליה ל"ע ובא בעלה וחמיה לברך אותה שנית, ולא רצה הגאון זצ"ל כי אמר כל ימיו לא בירך אשה שתי פעמים והיולדות הניחה חיים לכל ישראל. וזכורני המעות שנודרים בשביל החולה כשברך אותם נתן מיד לחולי אחר באותו מקום או לזקנים החולים כדרכם, דסתם זקינים חולים הם.⁶ עי' שבת קנ"א ע"ב.

213

רי״דוזכורני שלא רצה לבקר החולי כשהחולי אינו מיושב בדעתו. וכן מצאתי בי"ד בסי' של"ה וז"ל: הילכך כל חולי דתקיף ליה עלמא וק' ליה דיבורא אין מבקרין אותו בפניו ע"ש. פ"א רוצים לקרא לאשה שם אחר מחמת שהיא חולה, ואמר שיביאו ס"ת לחדרה. ואמר לא תקרא שמה הדסה כי אם רחל! ואמר שטוב שיקרא לה שם שיש לו אותיות שאינם מאותיות שם הראשון וגם שם האחרון יהיה הרבה במניין משם הראשון. ואח"כ מברך אותה בשם האחרון ג' פעמים בעשרה כמו שמתברך בב"ה. אבל זכורני שקרא לבנו שלו' בחוליו שמת בו בע"ה מנחם, אע"פ שאינו הרבה במספר ולא ידוע לי טעמו. למי שיתן שם אחר ומת אינו נקרא באותו שם, כיון שאינו מתקיים בו אלא בשם הראשון.

214

רי״הוזכורני שבנו מחתך צפורניו של אביו מן הרגלים ובשביל זה עשה לו חבורה. וכן מצאתי ביו"ד בסי' של"ו וז"ל: ודעת הרמב"ן להתיר ע"ש, ועיין מה שכתבתי לעיל בדף ס"ט¹ עמודה שלושים ושבע שאלה שתים. בהלכות כבוד אב שאין בני רשאי לגלח זקני. וזכורני כשלמדנו סנהדרין וכת' בה² דף מ"ח ע"ב. החולי בודיגרא קשה לחי כמחט לבשר (המת) [החי] וכו', ואותו החולי קורין בל"א גייכט ל"ע, ואמר הגאון ז"ל כמדומה לי שאין כ"כ קשה. וקודם שגמרנו אותו מסכת' היה צועק בכל כחו מחמת צער אותו חולי ממה שצעק בו כל ימיו מקדם. וגם לאחריו לא שמעתי ולא ראיתי ממנו שהיה בצער באותו חולי כמו באותו פעם. וא' הגאון זצ"ל לפעם אחרת אשמרה לפי מחסום. וזכורני שבני זעלקמן ז"ל היה חולי ל"ע שמת בו, ובסוף אמרתי להגאון זצ"ל שאיני אוכל עוד לשמש אותו. והשיב הגאון זצ"ל כתיב³ שמות כ"ג ה'. עזוב תעזוב עמו ואם אינך רוצה לשמש אותו ומעתה אנו פטורים⁴ עי' ב"מ ל"ב ע"א. לסוף שכר אחד ממעות הצדקה לשמש אותו.

215

רי״וכן כת' האשי' במ"ק¹ סי' ע"ו. כמעט בסוף אלו מגלחין וז"ל: תניא נטה למות א"ל התודה הרבה שהתודו ולא מתו והרבה שלא נתודו ומתו, והרבה שמהלכין בשוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה ואם לאו יתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ובלבו רק שתהא דעתו מיושבת עליו. כל הדברים האלו אין אומרין לו בפני ע"ה ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו. וכן בספרי² במדבר ה', ו'. ר"נ אומר ואשמה (את) הנפש ההיא והתודה.³ וכ"ה ברא"ש שם אמנם צ"ל והתודו. זה בניין אב על כל המתים שיטענו וידוי. ואמרו גבי עכן בפ' נגמר הדין⁴ סנהדרין מ"ג ע"ב. מניין שכפר לו וידויו? שנא'⁵ יהושע ז', כ"ה. יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. ואם אינו יודע להתוודות אומרי' לו אמור תהא מיתתי כפרה לכל עונותי. כתב הרמב"ן ז"ל⁶ בס' תורת האדם שער הסוף. סדר וידוי של ש"מ כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יר"מ שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה לכל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך. ותן חלקי בג"ע וזכינו לעוה"ב צפון לצדיקים⁷ עכ"ל הרא"ש שם. וזכורני שאחר שקרא ק"ש שלפני מטתו בכל לילה, עמד אם אפשר לעמוד בשום צד, ואמר תפלה קצרה בלחש שאין שום אדם יכול לשמוע. ופ"א היה חלש מאד ל"ע שאינו יכול לעמוד וא"ל להגביה אותו לעמוד מעט. ושמעתי כמדומה לי מרוב חלשותיו שא' חלקי בג"ע, ומעתה מסתמא זה הוידוי דלעיל אמר. ואמר לי מהר"י עזכין יצ"ו סתם בני אדם חולים בלילה מחמת השינה⁸ עי' ברכות נ"ז ע"ב שינה א' מששים למיתה ובב"ר פי"ז סי' ה' נובלות מיתה שינה. וראיה למחר מברך לפגרים מתים.⁹ וכ"ה באבודרהם. ונוהגין באשכנז לקרוע על אביו בחוה"מ כרש"י, אבל על שאר מתים קורע אחר חה"מ בשעה שהתחיל האבילות כשאר הגאונים¹⁰0 עי' תה"ד סי' רפ"ח ושו"ת מהר"י מברונא סי' קי"ז וקפ"א.

216

רי״זואמר העומד על כל אדם בשעת יציאת נשמה לאחר שנותנין נוצה על פיו ולפני חוטם קורע למטה כן כתוב בהג' במיימוני¹ פ"ח מה' אבל אות ב'. אע"ג דבסמ"ק² סי' צ"ז, ועי' בדינים והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' ז'. לא כת' הכי. ותופר הקריעה מיד לאחר הקבורה³ עי' כסף משנה פ"ט מה' אבל הי"ב. אפי' בר"ח. מצאתי בי"ד בסי' ש"מ וז"ל: כיצד כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם חייב לקרוע ע"ש. וקורע על אביו ועל אמו באיזה צד שירצה הסרבל שקו' בל"א מנטיל והקוט שהוא בגד של צמר שקו' רוק או בגד של עור שקו' פליצא. רק לעניין נשיא או אב ב"ד יש חילוק לקרוע באיזה צד.⁴ עי' מו"ק כ"ב ע"ב. מעשה באשה אחת [וזה האשה הוה אשת איש ולא אלמנה] שהיא קורעת על בנה בסרבל בניאושטט, ואח"כ באו אחרים ואמרו שהמנהג שהנשים קורעות בקוט [שקו' רוק] שלהם וקורע' האשה גם בקוט שלה. ואמר הגאון זצ"ל שהמנהג [כן] בניאושטט שהנשים קורעין בגד התחתון אבל הוא אינו מורה כן. וצוה הגאון זצ"ל לחבר הקריעה העליונה בראשה וזה עשה איש כי היה בר"ח. ואח"כ היה מתחרט שלא אמר לחבר התחתונה. ואמר ששמע מרבו מוהר"ר אהרן זצק"ל שאין לנוול אשה באבילות שלה.⁵ עי' סוף סי' שפ"א. ואם אין לו סרבל של חול בשעה שחייב לקרוע על אביו וקורע בסרבל שלבש על הדרך ובתוך ל' בא לו סרבל של חול קורע שנית, א"ז בהלכות שמחות ע"ש⁶ ח"ב סי' תי"ח.

217

רי״ח[מהר"י אוברניק זצ"ל] בעל הנחמות הוא ינחמך בתוך אבילי עמו ישראל אהו' עמי' מה"ר יודא י"צ, אשר שאלתני על שלילת הקריע' שעל אביו ואמו אי שרי תוך ל', כי כן מצאת ביו"ד וכן הגידו לך שכך הוא המנהג. דע לך דבגמ'¹ מו"ק כ"ב ע"ב. בהדיא איתא דעל אביו ואמו שולל לאחר ל'. וכן הוא באשי'² שם סי' מ"ג. ובא"ז³ סי' תי"ח. וכפי דעתי בכל הפוסקים. וכן ראיתי מורים הלכה למעשה שלא לחבר הקריעה כלל עד לאחר ל' על אביו ואמו. אמנם נראה דשולל דקא' תלמודא אינו ר"ל חיבור הקריעה בראשה בתכיפה אחת או בשתים, אלא ר"ל כל הקריעה כולו בתפירות רחבות ואלוקטות כדמוכח בההיא⁴ מו"ק כ"ו ע"ב. דקורע מתוך השלל ומתוך הלקיטה. אלמ' דשלילה תפירה היא בכל הקריעה, דאל"כ איך יקרע מתוכ'. לכן נראה דהמנהג הוא לחבר ראשי הקריע' אפי' תוך ל' בקרסים של ברזל קטנים, ולהרחיקן קצת כדי שתהא הקריעה נר' עדיין פתוח קצת למעלה. ובדרך זה לא מקרי שלילה כל עיקר. ואם ירצה לחבר בדרך זה בחוט או משיח' קטנה שפיר דמי נמי, או אפי' לתפור הראשים למעלה בתכיפה אחת או שתים אין נראה קפידא כדפי', אך ע"י קרסים שפיר טפי.⁵ ועי' שו"ת מהרי"ו סי' ו'. [וזה אמר לי, ומה שאין שוללים אפי' אחר ל' חומרא הוא].

218

רי״טמצאתי בשני יו"ד¹ סי' ש"מ. ועל אביו ועל אמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם. כשנפטר מה"ר פרץ זצ"ל הלך אל בית הישיבה שהוא ב"ה או אל ב"ה שקו' בל"א בו"ר שו"ל, וכל הבחורים עמו ורוב הב"ב. וחלץ מנעליו וכל העם וישב מעט ועמד וקרע למטה הסרבל וישב מעט, ואמר ת"ח הוא וראוי להספיד וזקן ועשה הרבה טובות! וכשבאו לביתם אז תפרו הקריעה וזה היה שמועה רחוקה כך אמרו לי הבחורים. וכשבאתי שאלתי לו אם אני צריך לעשות הספד, כיון שאני תלמידו, וא"ל לא רק ביום הקבורה צריך התלמיד להתענות או שלא לאכול בשר. כששמעתי שהניח אבי ז"ל חיים לכל ישראל בדרך שהלך לא"י, ולא ידוע לי אם הוא לאחר י"ב חדש או לא. ואמר לי אמור קדיש חדש אחד עד שיוודע לך יום מיתתו, ואעפ"י שהיו אבלים בב"ה. ואיני צריך לעשות קריעה, והיה מתיר לחוף את ראשי אפי' באותו שבת² עי' שו"ת מהרי"ל סי' כ"ב ושו"ת מהר"ם מינץ סי' צ"ה ועקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ו אות ב'. וגם בני אינו צריך לשנות מקומו. וזכורני כשקראתי זה הדין לפני הגאון זצ"ל, א"ל כתוב בדרך שהלך לא"י ולא ידעתי טעמו. ואח"כ כשלמדתי מסכת שבת פ' כל כתבי³ דף קי"ח ע"ב. ואמר ר' יוסי יהא חלקי עם מיתי בדרך מצוה, ואמרתי בלבי מסתמא זה טעמו של הגאון זצ"ל שהוא כבוד אבי ז"ל להודיע לעולם שמת בדרך מצוה. [כת' מוה"ר יודא מורכי"ל זצ"ל] על קרע שנקרע על אביו ואמו ורוצה להפוך מלבושיו לאחר י"ב חדש. ביו"ד⁴ סי' ש"מ. משמע בהדיא דאסור להפוך ולאחות הקריעה לעולם, ובסמ"ק⁵ סי' צ"ז. מתיר להפוך ולאחות אפי' תוך י"ב חדש. הודיעני אדוני האיך יש לנהוג. תמהתי על הסמ"ק דמתיר אפי' תוך י"ב חדש, דהאלפס והאשי' פסקו כרשב"א⁶ במו"ק כ"ו ע"ב. דפליג את"ק ואסור לאחות אף בהפיכה, ולכל הפחות איירי פלוגתייהו בתוך י"ב חדש. ופסקו האלפס והאשי' כרשב"א שאסר. וא"כ ע"כ פליג הסמ"ק אאלפס ודרך הסמ"ק בכ"מ שחולק על האלפס הוא כות' וצ"ע באלפס, וכאן לא רמז כלום⁷ ועי' בסמ"ק בהגה בסוף הספר. ועל דבר הקריעה כשרוצה להפוך הבגד כבר נדרשתי על ככה כמה פעמים. והשבתי בכל פעם פלוגתא דרבוותא היא יש נמנעו ויש הקילו. אין להזכיר כאן הלכה כדברי המיקל באבל⁸ שם י"ח ע"ב. אפי' אי הוה פלוגתא דתנאי, דאבילות לחוד וקריעה לחוד כדאיתא פ' אלו מגלחין⁹ שם כ"ו ע"ב. ואונן אינו אוכל אפי' רוטב מן הבשר¹⁰0 עי' בברכי יוסף סי' שמ"א אות ב' ובנו"ב מה"ת חיו"ד סי' רי"ב ובתשובה מאהבה חיו"ד בהגהותיו לסי' שמ"א. או עשב שנתבשל עם הבשר.

219

ר״כוזכורני שאמר לי אונן פטור מכל מצות. וכן מצאתי בי"ד בסי' שמ"א. ואונן צריך להבדיל ביום א' אחר קבורת המת כמהר"ם ולא כאשי'¹ פ"ג דברכות סי' ב'. כן ראה בתשו' דמהר"י מולן זצ"ל. וזכורני שאחד היה נסמך ונהרג בע"ה הי"ד ב' פרסאות או ג' לעיר ניאושטט והיו מתאוננים עליו עד שבא לקבורה. וכן מצאתי בי"ד בסי' שמ"ח² ג"ז שם בסי' שמ"א. וז"ל: אלא ודאי לא פלוג רבנן אלא כל המתאבלים מתאוננים וכל הקרובים מוטלין עליו לקוברו, ואפי' בעיר אחרת דלא בעי' מוטל לפניו ע"ש. והא דלעיל כן הורה הגאון זצ"ל כמדומה לי. ואח"כ כשבאתי לעיר מיישטרי והיה אחד ששטפו נהר ולא נתיאשו מלקוברו. והורה מה"ר יעקב יצ"ו שאין על הקרובים דין אנינות, וכן מצאתי בי"ד בסי' דלעיל. [כתב מהר"ר אהרן פפנהיים יצ"ו]³ פסקים וכתבים סי' כ"ה ועי' בב"י סוף סי' שמ"ג ובדרישה שם. אשר כתב' משאילת שלום בביה"ק, בספר חסידים⁴ סי' תשמ"א. נמצא דאין שואלים בשלום כשיש מת בעיר עד לאחר קבורה. ובתו' דאלפס פ' אלו מגלחין קרוב לסופו כת' דאין שואלין בשלום בביה"ק כשיש מת, וכשאין מת שואלין ברחוק ד"א מן הקברות. ולא ידעתי מה רצונך לומר בהא דנדון זה בכפר קטן מה עניין כפר קטן לכאן. מצאתי בי"ד בסי' שמ"א [ובסי' שמ"ג] וז"ל: ובשאלת שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, מצאתי בתשב"ץ⁵ סי' תל"ט. משום לועג לרש. ואונן אפי' אם יש לו אחר שמוכר יינו במידות קודם אנינותו אין האחר רשאי למכור יינו של אונן בשעת אנינותו או בשעת אבילתו. אבל אם אשתו אבילה הוא מוכר יין שלו, וכן מצאתי בי"ד בסי' שמ"א וז"ל: במלאכת עצמן אף אחרים אסורים. ואבלים כשהם עדיין אוננים על מתם ורוצים לבכות עליו מנהג לישב על הארץ לגבי המת אפי' בביתם כשהם אצל המת בחדר. אבל אינם חולצים מנעליהם עד שיסתם הגולל. והוא אינו הולך מן הקבר עד שיסתם הגולל, ויושב חוץ לקברים על הקרקע עד שיקבור מתו. ואין הולכים מן הקברות בלא מנעליהם רק על אביו ואמו⁶ עי' מהרי"ל ה' שמחות כשנפטרה אשת מהר"י סג"ל. אבל במקצת ארצות הולכים במנעליהם מן הקברות אפי' על אביו ואמו.

220

רכ״אכת' בסימני א"ז¹ ח"ב סי' תכ"ח, ועי' בשו"ת מהר"ח או"ז סי' י"ד ובד"מ סי' ש"מ סק"ב. ישראל שמימיר ונהרג מתוך רשעו בדיני גוים יש לו כפרה. וכן מצאתי במסכת סנהדרין בסוף נגמר הדין² דף מ"ז ע"א. וז"ל: א"ל אביי מי קמדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד, הרוגי מלכות כיון דשלא כדין מיקטלי הויא להו כפרה. [כת' הר"ר בנימין יצ"ו מרגנשפורק]³ פסקים וכתבים סי' קכ"ב, ועי' בטור סי' שע"ה ובשו"ת מהרי"ו סי' קי"ד [שנדפסה ככתבה וכלשונה בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ו] ובד"מ סי' שמ"ה סק"ג ובב"ח שם. באלפס סוף הלכות שמחות⁴ סוף מס' מועד קטן. הרוגי מלכות אין מונעים מהם כל דבר. מאימתי מתחיל להן למנות משנתייאשו לשאול, אבל לא מגנב שכל הגונב כאלו שופך [דמים] ועובד ע"ז ומגלה עריות, וכן הוא במרדכי⁵ שם סי' תתק"י. איך הפשט? נראה לפרש מלבי דהכי פירושו, מאימתי מונין להם שבע ושלשים? משנתייאשו מלשאול כלומר לאחר שנתייאשו מלבקש (למנות) [למלכות] שיתנוהו לקבורה מונין. אבל לא מלגנוב, כך כת' הלשון באשי' גדול ובאשי' קטן מלגנוב⁶ וכ"ה ברי"ף שלפנינו ע"פ הלשון שבמס' שמחות פ"ב הי"א. ולא כת' מגנב. ור"ל שאם נתייאשו מלשאול אבל רצונם עדיין לחזר ולצדד אם יוכלו לגנוב אותו ולקוברו אין ממתינין למנות ע"ז⁷ וכן פירש הנמ"י שם. כדמסיים באלפס⁸ כ"ה במרדכי שם שהביא אף סוף הברייתא, אמנם ברי"ף שלפנינו ליתא. כל הגונב כאלו שופך דמים ר"ל שהרי גנב הבא במחתרת חשבה ליה תורה כאלו שופך דמים⁹ סנהדרין דף ע"ב ע"א. ובע"ז כתיב¹⁰0 דברים כ"ז, ט"ו. ארור האיש אשר יעשה פסל כו' ושם בסתר שגונב ומחביא פעלו. וג"ע הכל דרך גניבה הוא ובמסתרים וכדכתיב¹¹1 משלי ט', י"ז. מים גנובים ימתקו ודרשי' ליה אא"כ¹²2 צ"ל אאשת איש, עי' סוף נדרים. פירוש' דאין מונעין מהן ומאימתי מונין להן תמצא בפי' באלפסי, קצת סותרים שם הדברים זה את זה. מנהג בניאושטט כשלוקחים בגד לתכריכין למת ומה שמשייר מאותו בגד נותנים בתיבה שבבית הכנסת,¹³3 עי' מהרי"ל סי' נ"ה. וזכורני שלא היה באושטריך תכריכין מזומנים למת.¹⁴4 ועי' של"ה דף קמ"ה ע"א בהגה. פ"א מת' אשה חשובה ואח"כ אמרי' מקצת בני ביתה ששומעים קולה בחדר שלה. ואמרי' שמא מחמת זה שצותה לקבור עמה שער שלה שגנזה כל ימיה מה שבאה מגופה. וא' הגאון ז"ל קברו שער שלה שגנזה בתוך קבר שלה למטה מן הקרקע טפח¹⁵5 עי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ה סק"ה. וזה המעשה היה לאחר ל' יום לקבורתה.

221

רכ״בכשנפטר תינוקת של שחטן שהיא בת י"א שנים, והיה כלי חרס בבית החורף שמתה בה שקו' בל"א היבן, והיה מתיר הכלי חרס. ואע"פ שכת' בפ' המוכר את הספינה¹ ב"ב דף ע"ד ע"א. בדבור פסקי חדא קרנא דתכלתא כו', וכן נוהגין בארץ אשכנז להשים ציצית בטלית של מת שיהא ניכר שקיים מצות ציצית ומיד מסירין. וא' הגאון זצ"ל שכת' באז"ג² סי' תכ"א. שאבי העזרי עשה מעשה לאדם גדול שמת והניח ציצית בטליתו³ עי' בתשב"ץ סי' תמ"א. וכן עשה מהרר"א זקצ"ל להגאון מוהר"ר שלום זצ"ל וכמדומה לי שעשו ג"כ להגאון מוהר"ר איסרלן זצ"ל. מצאתי ביו"ד בסי' שנ"א והרמב"ן כת' אין בזה שום ספק וכו' ע"ש.

222

רכ״גמעשה בזקן אחד שנקבר בלא טלית וצוה לפתוח הקבר ולהלביש לו טלית, והביא ראי' מאשי' מהלכות טומאת כהנים¹ בה' קטנות סוף מס' מנחות סי' ז'. ממעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד² עי' פ"ד מה' שמחות הי"א. ובא יוחנן אחיו כו' ועוד אמר שלא יהא כאבל בין החתני'³ שבת קי"ד ע"א, נדה כ' ע"א. ואמר כת' בא"ז⁴ עי' בהג"א פ"ג דמ"ק סי' ל"ט ובנו"ב מה"ת חיו"ד סוף סוף סי' קס"ד. שטוב לפתוח בתוך ג' ימים ראשונים לקבורתו. ואמר כשפתחו הקבר אל תניחו היום לראות המת אלא הניחו סרבל או סדין על הקבר והלבישו לו טלית מתחת הסדין. ולא הלבישו לו טלית כמו שצוה מאיזה טעם שהוא. תינוק שמת אין צריך להמתין כ"כ אחר מניין⁵ עי' סי' שמ"ד סעיף ד' וסי' שנ"ג סעיף ה' וסוף סי' שע"ד. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, פ"א אירע ט"ב בשבת ונדחה, ובאותו שבת נפטרה בת מה"ר אהרן זקצ"ל, וצוה מו' שי' לבניה לקרוע מיד במ"ש. וכן מנהג באושטריך, ולא כמו שעושין בגליל העליון שממתינין עד הקבורה. ולמחרת אחר התפלה צוה להוציא המת וכל הקהל עשו לוייה, ואח"כ חזרו לב"ה לומר קינות עד שהזמינו הקבר. ואז הלכו לקבור המת רק כנגד ד' או ה' כהנים נשארו בב"ה לומר קינות. וכן צוה מו' שיח' וצוה לומר צידוק הדין⁶ עי' טו"ז או"ח סי' תקנ"ט סק"ו. בהליכה⁷ עי' הג"א פ"ג דמ"ק סי' פ"ז ובדרישה סי' ת"א סק"ב. ולומר קדיש.

223

רכ״דפ"א מת' אשה בחורף והיה עליו לטורח ללוותה. ואמרתי לו מנ"מ באשה והא לא קרא ושנה¹ כתובות י"ז ע"א, ועי' סי' שס"א. וא"ל אין הכי נמי מ"מ היה לה בחור לאיש והם נמנים בכלל קרא ושנה משום דמשמשת אותו. וכן מצאתי באשי' בפ"ב דכתובות² סי' ו', וכ"ה במהרי"ל ה' שמחות. וז"ל: ואשה שנזהרת במה שנצטוות ומשגחת על לימוד בעלה דינה כמאן דקרי.

224

רכ״הפ"א לקחו הגוים המצבות שרגילין להעמיד על קברו של מת לסימן, והורה כשבא האבן מן הקבר מותר לכהן ליגע בו¹ עי' סי' שס"ט ובשו"ת הרשב"א סי' תע"ו ובקונטרס מצבת משה שבסוף ס' חכ"א ס"ק י"א. אפי' לר"ת² כתובות דף ד' ע"ב ד"ה עד שיסתם. שפי' אותו אבן נקרא דופק ועיין בסמ"ג³ עשין רל"א. במצוה שיהא המת מטמא בכל האמור בפרשת חוקת כו'. וכת' באותו מצוה הנוגע בה טמא טומאת שבעה בעודה שם. משמע דוקא בעודה שם מטמא, ואותו אבן מותר בהנאה⁴ כשיטת הרשב"א בתשובה סי' רצ"ו, ועי' בד"מ סי' שס"ד סק"ב ובפרישה שם סק"ו ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' מ"ד ונ"ו. ועיין במסכת אהילות בפ"ב⁵ מ"ד. ונוהגין לעשות ארון שלם בניאושטט לכהן וליולדות⁶ עי' בש"ך סי' שס"ב סק"א. אבל לשאר מתים אין לארון דף התחתון, [ועושים הארון בקרקע ואח"כ נותנים בו המת ואח"כ דף העליון]. וגולגולת שלימה שאמרי' שמטמא באהל פ' ששלימה כל הראש עם עצמותיו ולא עצם המוח לחוד.⁷ עי' בר"ש פ"ב דאהלות ובתוס' בכורות ל"ז ע"ב ד"ה כדי ובדרישה סי' שס"ד סק"ה. מה שכתוב בא"ז⁸ סוף סי' תכ"ג. שאסור לילך על קברו של מת פי' לעשות לו דרך שהוא הולך תדיר בו. אבל אם הולך על הקברים לפרקים מותר, או שעשהו הדרך גוים בבית החיים מותר לילך בו תדיר. בהלכות ציצית כתבתי שלא ילך בביה"ק בטלית קטן ע"ש. וכן כתבתי שם שאין צריך להסיר טלית קטן כשהולך עם מטה של אשה. ופ"א אין לו פנאי להסיר ארבע כנפות שלו וא"ה נשא במטה של איש זקן. וזכורני כשהלך לבית החיים [כגון בערב ר"ה או כה"ג] חולץ הארבע כנפות שלו בפתח, וכשחוזר לפתח מבית החיים לובש ומברך עליו.

225

רכ״ווזכורני כשעשה לויה למת עמד עד שאינו יכול לראות המטה של מת. [תשובה]¹ עי' תה"ד סי' רפ"ה וד"מ סי' שע"א סק"ב ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' נ"ז ובשו"ת הר המור סי' כ"ז וכ"ח. כשיש מת בבית צריך הישראל לומר לכהן בלשון שהכהן סבר שעדיין הוא קיים. כגון יאמר לו שהוא גוסס כדי שילביש כהן מלבושיו וילך בנחת חוץ לבית כי גדול כבוד הבריות. אבל אם אמר הישראל בפירוש שהוא מת צריך הכהן לילך מיד חוץ לבית כשילביש רק כתנת. וזכורני שאמרתי לו שהנער גוסס ל"ע וצוה לכהנים שילכו חוץ לביתו.² ודלא כשיטת הרי"ף ובה"ג, עי' ב"י סי' ש"ע ובדרישה שם, ובש"ך סק"ד כתב שקרוב הדבר לומר שא"צ לצאת כלל מן הבית וכו' אלא שנכון להחמיר, השוה לזה ירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה. [כת' הר"ר העבל י"צ] ואשר שאלת אם המת מונח בחדר בתוך הבית ופתח החדר סגור יפה ואין שום חלון או חור יוצאים מן החדר לתוך הבית, אי שרי לכהן ליכנס בתוך הבית. דע שלפי משמעות התלמוד מתוך ההלכה אין לאסור, אך שלא ראיתי נוהגים כך כלל. ואין נ"ל טעם המנהג לאסור משום דחיישי' שמא יש איזה חור בכותל שאין אנו יודעים. הא ודאי לא חיישי' משום דהתנא³ צ"ל דהתוס'. פ' לא יחפור⁴ ב"ב י"ט ע"ב ד"ה רקיק. וכן במרדכי⁵ סי' תקי"ב. ובהג' באשי' שם⁶ סי' י"ד. כתבו דחור שאינו עשוי בידי אדם אלא ע"י שרצים או מים שיעורו לר' יוסי כמלא ראשו של אדם ולרבא⁷ אולי צ"ל ולת"ק. כמלא אגרוף גדול אא"כ חישב עליו לתשמיש או למאור. וכה"ג פשיטא דהוה ידעי' אם יש שם חור כזה. אלא נר' טעם להמנהג משום דמסתמא לא יניחו המת בחדר אלא יוציאוהו לקבורה דרך פתח החדר לבית ומן הבית לקבר. וכה"ג הפתח טמא כדתנן בפ"ז דאהלות⁸ מ"ג. המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים משום דסוף טומאה לצאת. ובמסכת עירובין פ' הדר⁹ דף ס"ח ע"א. ובפ"ק דביצה¹⁰0 דף י' ע"א. מייתי לה להא מתניתי'. וראיתי בפי' משניות בסדר טהרות שבידי על סיפא דהא מתניתי' דמשמ' להדיא כיון שהפתח טמא אע"פ דהוא סתום, מכח דסוף טומאה לצאת כל הבית שהוא תחת האוהל עם הפתח הכל טמא¹¹1 כי"מ שהביא הר"ש בפ"ז דאהלות מ"ג. ואפשר משום הכי נוהגי' לאסור.

226

רכ״ז[כת' מהר"ר אהרן פפנהיים י"ץ]¹ פסקים וכתבים סי' כ"ד ועי' בב"י ריש סי' שע"א, וברדב"ז ח"א סי' תע"ו (ד"ו) וח"צ סי' ק"ג ובדג"מ לש"ך סי' שס"ג סק"ט. שלומך יסג' לחד' אהו' מהר"ר אהרן י"ץ. אשר דרשתני על אשר מחמירים הכהנים שלא לצאת בשערי החצירות והעיר ושע' בית הקברות עד לאחר שעבר המת חוצה לאותן שערים ופתחים, משום שסוף טומאה לצאת כדתנן בפ"ז² מ"ג ובנדפס וכן בב"י איתא בפ"ק וט"ס הוא. דמסכת אהלות המת בבית כו', ובפ"ק ובפ' בת' דביצה³ דף י' ע"א ודף ל"ז ע"ב. ובפ' הדר⁴ עירובין ס"ח ע"א. מייתי לה, אהא דיש ברירה לב"ה ולב"ש אין ברירה. וכתבת דמקרוב בא המנהג הזה. דע כי לא מקרוב בא כי זה הוא קרוב למ' שנה שהיה יום הנועד בארפור"ט, והיו שם חמשה זקנים מוהר"ר מיכל⁵ מוהר"ר מיכל חסר בנדפס. בדפוס פיורד"א ובד"ו ש"ו איתא מוה"ר איכל. מהר"ר ליפמן מהר"ר נתן מהר"ר יחזקי' מהר"ר אברהם כ"ץ ז"ל, ושם נתחדשו אלו הדברים כך הוגד [לי] באיגרא. וגם נמצא פה אצלינו בנימוקי' שנתחדשו לפני שאירי מהר"ר שלום ז"ל, שכת' שמהר"ר מאיר ס"ל ז"ל אסר לכהנים בוינ"א שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה, אבל כת' ג"כ שמהר"ר שלום ז"ל לא חשש לאיסור זה. וכן נראה נמי דלא נהגו ליזהר בגבולינו בזה. ונר' הטעם דכיון דרש"י פי' פ' הדר דמה שטמא הפתח שסוף טומאה לצאת שם, אע"פ שאינו תחת האוהל של מת הלכה למשה מסיני הוא ואין טעם בדבר, נוכל לומר דכיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה. ונימא דכך היא הלכה דווקא באותו פתח שמוציאין אותו תחלה מן האוהל אל תוך האויר, הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל יאמרו הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך. ואין לתמוה על חילוק זה דכעין זה תנא בתוספת'⁶ פ"ח ה"ד. על אותו משנה פתח גדול ופתח קטן, חשב להוציאו בפתח קטן טהר את הגדול. ויש לי פירוש על המשניות דסדר טהרות ופי' (בכאן) [בבא] זו כגון שיש שער גדול ובו פתח קטן⁷ כפי' הר"ש שם ודלא בהראב"ד בהשגותיו בפ"ז מה' טומאת מת ה"ב, ועי' בכ"מ שם. והשער אין פותחין רק לסוסים וגמלים, אבל בני אדם הנכנסים ויוצאין אין פותחין להן אלא פתח קטן. ואם חשב להוציא באותו פתח קטן טהר השער, הא קמן⁸ נ"ב פי' ראינו עתה. דאע"ג דע"כ המת עובר דרך תקרת השער הגדול אעפ"כ טהור והיינו כעין שחילקתי. מוהר"ר שלום (י"צ) [ז"ל] חלק בעניין אחר אין פנאי להאריך. ותו דמאן לימא לן דהך טומאה דסופה לצאת [הוי טומאה] שהנזיר מגלח עליה? ובסמ"ק⁹ סי' צ'. מסיק דההיא תוספתא¹⁰0 פ"ד מה' שמחות הלכה כ"א. מתרצתא היא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. ולא כמו שכתבו התוס' פ"ק דכתובות¹¹1 דף ד' ע"ב ד"ה עד שיסתם, ועי' שו"ת מהרי"ל תוך סי' ק"ס ד"ה קברי צדיקים. בשם ר"ת דמשבשתא היא. אמנם עיין באשי' בהלכות טומאה¹²2 סי' ט'. משמע דכהן מוזהר על כה"ג [ע"ש] דאפשר יש לחלק. מ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה חלילה להפליג דבריהם. והמחמירים כמותם אך לשנות מנהג, המיקל [נמי] לאו שפיר דמי. אמנם להחמיר בבי' של צידוק הדין נר' שיפה כתבת, דאינו בכלל הלכה¹³3 ובנדפס דאין להחמיר בו כלל. דאדרבה אותו פתח בא לטמאות את האוהל, ואמרי'¹⁴4 שבת קל"ב ע"א, פסחים פ"א ע"ב נזיר נ"ז ע"א. דאין דנין ק"ו מהלכה. ואע"ג דרש"י פ"ק דביצה¹⁵5 דף י' ע"א ד"ה כולם טמאים. פי' דגזירה דרבנן היא על הפתחי', פ' בתרא¹⁶6 דף ל"ח ע"א ד"ה בדאורייתא. פי' להדיא דהלכה מסיני היא, וכן מוכח שב בג' להדיא, וההיא דפ"ק צריך לישב¹⁷7 עי' בש"מ ובפנ"י שם. ובפי' משניות פ"ג דאוהלות כת' נמי דגזירה דרבנן היא¹⁸8 עי' בר"ש שם מ"ו ובתיו"ט פ"ז מ"ג. ומ"מ נראה דמכ"ש יש לחלק דלא גזרו חכמים אלא בפתח הראשון שבו מוציאין המת לאויר העולם, ועיין במיימוני¹⁹9 פ"ז ה"ב, ובנדפס איתא באשירי. בהלכות טומאה תמצא קצת מפורש מדין זה ע"ש.

227

רכ״חהעתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממהר"ר פנחס י"ץ ששמע מן הגאון זצ"ל. כהן יכול לטמאות לבתו או לאמו אפי' נשוא'¹ עי' בש"ך סי' שע"ג סק"ו. אע"ג דלא כתיב בהדיא מ"מ מילתא דפשיטא היא. מת שיש על עגלה אסור לכהן להוליך העגלה ע"י סוס, משום דצריך לילך בד' אמות של מת. וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"א וז"ל: אסור לכהן לקרב תוך ד' אמות של מת. בריש חזקת הבתים כת' האשי' שמתאבלים על הקרובים הרחוקים² עי' תה"ד סי' רצ"א ובמרדכי פ"ג דמ"ק סי' תתפ"ז. וכת' תשוב' מהר"ם זצ"ל³ סי' שמ"ה. במקצת מרדכי במגילה פר"י ב"ר יהודא מה שנהגו כהנים כשיארע דבר בקרובים ושינו מקומ' שלא לשאת כפיהם כל זמן שאין יושבין במקומן כו'⁴ פר"י ב"ר יודא שלא מצא סמך בזה אלא נהוג שכל העומד לברך ראוי שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב וכו' והטעם הזה י"ל גם על פנוי שאין עולה לדוכן שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, ומצוה להנהיג מידת הראשונים שכן מצינו בתלמוד ירושלמי מנהג עוקר הלכה, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קל"ו. ולדודו של מת היה ברית מילה והיה מלביש בגדיו של שבת, ואח"כ יושב למקום אחר בבית הכנסת. ונוהגים באושטריך מי שמת לו דודו וה"ה שאר קרובים המרוחקים, ושמע לאחר ל' אין צריך לשנות מקומו ולובש בגדי שבת. ואמר כהן אין מטמא לנפלים אפי' לבנו נפל, כן כתוב בתו' בנידה בפ"ב⁵ דף ט"ו ע"ב ד"ה ובא כהן, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' צ"ט. ובתו' בפסחים בפ"ק⁶ דף ט' ע"א ד"ה בשפחתו. אע"פ שכת' המיימוני⁷ לא מצאתי שום הוכחה לזה מדברי הרמב"ם, ועי' במנחת חינוך מצוה רס"ד. להיפך, וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"ג וז"ל: ודוקא שהם מל' יום וכו' ע"ש. [כתב, מהר"ר ר' כעחיל בן הגאון זצ"ל כתב לי] תכתב לשנה טובה עמי' הח"ר יוזל. כאשר דרשתני אודות כהן שמת בנו בשבת אם יכול לטמא לו. אהו' מאד טרו' אנכי ולבי חלל בקרבי מרוב צרות שעברו עלי, כי נפלה עטרת ראשי בגויע' א"א הגאון הכ"מ. ואף כי אחי זעלדמן יצ"ו נפל למשכב בחולי כבד על ערס דוי אשר אין יכול לשלוט בשתי ידיו וזרועיו כמו תינוק בן יומו, וביד הי"ז הוא שוכב לרפאותו. מ"מ לאהבתך אשיבך ובקצרה, אדו' אבי הגאון הכ"מ כת' בספרו⁸ תה"ד סי' רפ"ג הובא ביתה יוסף בסי' שע"ג. וז"ל: ונכון להחמיר שלא יטמא כהן לבנו שמת בשבת כלל. וראייתו מתו' טו"ך בפ"ק דפסחים⁹ דף ט' ע"א ד"ה בשפחתו. דכתבו דשלא לצורך המת אסור לכהן לטמא. והתוס' שאנ"ץ פ"ק דפסחים בארו [התוספות] יותר, דדווקא לצורך קבור' או להביא לו ארון ותכריכין זהו מקרי צורך המת. ומה שהיה דעת מה"ר יודא דמתו' טו"ך אין ראייה [דהטילוהו] לשם כדי שתהא שם קבורתו. אבל בשבת שהוא צורך לשומרו מן העכברים מותר לטמאות, התו' שנ"ץ יוכיח כי אין כוונתם כך דהא לדידהו לא מקרי צורך המת רק לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין ולא שום דבר אחר. ועוד אפי' התם גבי הטילה נפל לבור מוכח בהדיא דלא הטילוהו להיות שם קבורתו¹⁰0 ועי' הגמיי"מ פ"א מה' מילה אות י' ובמג"א סי' תקכ"ו סק"כ ובשו"ת בנין ציון סי' קי"ג. דא"כ נחשב לההוא כמו קבר, וקבר ריקם אפי' אין בו מת מטמא את המאהיל עליו. כדאיתא פ' נגמר הדין¹¹1 סנהדרין מ"ז ע"ב. קבר הידוע [אסור לפנותו] פינהו מקומו טמא. אע"ג דפרש"י שם דהוא מדרבנן, מ"מ טמא הוא דרבנן לכל הפחות. א"כ אמאי קאמרי' התו' פ"ק דפסחים¹²2 שם בע"ב ד"ה ספק. דאי איכא פותח טפח מאי מועלת גרירא, והא כי איכא פותח טפח מביא טומאה לחוץ, והא בלא פותח טפח יהא טמא מטעם דהאהיל על הבור שהוא קבר אפי' אין שם מת מטמא את המאהיל על הקבר כמו שהוכחתי לעיל. ומה שהביא מהר"י אוברניק מן היו"ד¹³3 בסי' שע"ג. דכת' הכהן מטמא למתו בין לצורך בין שלא לצורך, תמיהני דאשתמיטתיה דהא דכת' היו"ד הוא האשי' גופיה שכתבו בהלכות טומאות כהנים¹⁴4 סוף סי' ז'. בשם הרמב"ן. ופשיטא דאנן בת' התו' גרירינא דמימיהם אנו שותין כדכת' מהר"ם בהג' מיימון, על כן תוכל לסמוך על זה ולהורות בשם א"א הגאון הכ"מ דכהן אסור לטמאות לבנו בשבת כי כן כת' בספרו. ולרעהו כנ' וכנ' אהו' פתחי' בן הגדול בישראל מ"ו הכ"מ.

228

רכ״טשני אחים¹ עי' בדרישה סי' שע"ד סק"ד ובש"ך סק"ו ובאר הגולה אות י"ד ובס' לחם הפנים סי' שע"ד. נקראו ראשונים ושני בני אחים נקראים שניים, ראשון ושלישי מתאבלים זה על זה אבל נשותיהם מפני כבוד בעליהם אינם מתאבלין וכן להיפך. אבל שני עם שלישי אין מתאבלין זה על זה כן נוהגין בניאושטט. ואחד מתאבל על כלתו² עי' כרם שלמה חיו"ד סי' שע"ד שהביא בשם באה"ט ד"א דכשמת בעל בתו א"צ להראות אבלות. או על אשת אחיו ולא נשותיהם או להיפך. זה הכלל שני אנשים הפסולים לעדות מתאבלין זה על זה ואשתו עמו. וה"ה אם שתי נשים קרובות זו לזו כמו שני אנשים הפסולים לעדות האיש מתאבל עם אשתו. מעשה באחד שהיה נסמך ונהרג בע"ה [הי"ד] סמוך לגבול ניאושטט וכשהביאו לשם מניחו בקבר כמו שמצאו עם בגדיו, ולא היו מטהרין אותו³ עי' שו"ת מהרי"ל סוף סי' ס"ט. ובנו הקטן אמר עליו צידוק הדין. ואח"כ עשה קריעה בסרבל לחוד, וכשעמד ההרוג על הקבר לקח אחד סכין וחתך מנעליו מרגליו ומניח על הארון ולא הלבישו לו שום תכריכין כי אם סדין אחד שקו' בל"א סוב"ן או בולד"ר⁴ עי' אלי"ם צד קל"ב. וטליתו. והגאון אינו אומר זמירות באותו שבת, והיה מזכיר בעצמו נשמתו כל ל' יום בשבת⁵ עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' י"ד ושו"ת מהרי"ל סי' ק"ד.. מעשה שבא' אבילה מפרעספורק לניאושטט שהוא רחוק י' פרסאות בתוך ז', ואמר אפי' אם באה ביום ז' מונה עמהם ודוקא כשמצאם אבלים. וכן מצאתי ביו"ד בסי' שע"ה [מהרר"י מינץ יצ"ו אמר אבל שבא צ' מיל בתוך ג' לגדולים שבבית ימנה לעצמו]. האבל צריך להתחיל לדבר עם המנחמים ואח"כ אינו מדבר עד שיתן רשות למנחמים, וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"ו. והיה מדקדק מתוך הספר אם המנחמים רוצים לישב ישבו על הקרקע⁶ שם פ"ב אות ב' ובמרדכי פ"ג דמ"ק סי' תתפ"ז. עם האבל. אבל אם רוצים לעמוד יעמדו אע"פ שהאבל יושב. וכן הוא עמד לעולם גבי האבל כשהיה בא לנחם. ובכל פעם היה עומד כשבאו מנחמים אצלו, אע"פ שישב כבר עד שאמר לכו לשלום, אע"פ שכת' מהר"ם שאבל שמחל על כבודו כבודו מחול. וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"ד וכת' א"א הרא"ש ז"ל והאידנא נהגו להקל באבילות וכו', מעתה היה מותר למנחמים לישב על גבי ספסלים, מ"מ היה עומד עם המנחמים כי כן ראה מרבו זקצ"ל, וכן עשה מהר"ש זצ"ל. לסוף הוי חוזר והוי יושב כשבאו מנחמים אצלו כמו שהיה מדקדק מתוך הספר והמנחמים עמדו אצלו. פ"א מת' אשה זקנה בל"ג בעומר, ושאלו העם אם צריך לאמר צידוק הדין. ואמר הן ולאו ורפיא בידיה, ואמר כיון שאשה חשובה היא ל"ל אמ' [בהילוך] צידוק הדין ואמר העם יודעים מה לעשות. והעם לא רצו לאמר צידוק הדין כיון שאין אומרים בניאושטט תחינה אפי' בלילה⁷ עי' בסוף ס' מנהגי מהר"א טירנא ודלא כמהרי"ל. וכן באסרו חג אין אומרים צידוק הדין בניאושטט. פ"א הוי אשה חשובה שהניחה חיים לכל ישראל בט"ו באדר הראשון ולא אמר לה צידוק הדין. מ"מ העם יושבים ג' ישיבות אצל בית החיים וג' ישיבות בחצר ביהכנ"ס ואחת בביהכנ"ס החיצונה. וזכורני שאמר אחד מן הגדולים הוי מסופק אם צריך לישב בחוה"מ. ואמר אותו גדול נחזי האיך נהוג הנשים והנשים ישבו ואח"כ ישבו אנשים. ואמר סמך מן הגמ' שיש לסמוך על הנשים בכה"ג. כמדומה לי אם אינן נביאים מ"מ בני נביאים⁸ פסחים ס"ו ע"א. מצאתי בסמ"ק⁹ סי' צ"ז ריש דין שלשים. במצוה להתאבל על הקרובים אם ההלכה רופפת בידך הלוך אחר המנהג.¹⁰0 עי' שו"ת הרא"ש כלל נ"ה סי' י' ובשל"ה דף תט"ו ע"א. בלע המות לנצח ומחה אדני י"י דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר, זה הפסוק דלעיל כתוב בישעיה¹¹1 כ"ה, ח', ועי' תשב"ץ סי' תמ"ז. ואמר אותו כשעוקרים עשב אחר שנקבר המת.

229

ר״לכשישב בחצר ב"ה כשבא מן הלויית המת אמר המזמור יושב בסתר עליון עד לא יגש¹ תהלים צ"א, א' ז'. ואמר רבון העולמים הכתוב בכתובות² דף ח' ע"ב. וז"ל: רבון העולמים פדה והצל [מלט] והושע את שארית עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן השבי ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם טרם נקרא ואתה תענה ברוך העוצר המגפה. ואם יש לאבל תענית ביום ראשון הורה בלילה סועד משלו³ כרי"ט מיוני בשם ר"ת. לפעם אחרת יושב האבל בתענית מחמת שנדר להתענות ב' וה'⁴ עי' או"ז ח"ב סי' ת"ל שאין מניחין האבל להתענות ביום קבורה בתעניות שלפני ר"ה דכיון שאינם חובה תעניות הללו מוכלינן ומשקינן ליה לפכוחי צערא, והובא בהג"א פ"ג דמ"ק סי' פ"ט. וצוה לו לסעוד בלילה סעודה ראשונה משל אחרים⁵ כשיטת הנמ"י סוף פ' המוכר פירות בשם הריטב"א. ומברך בהמ"ז, ואח"כ מיד אכל משלו כל צרכו כי יש דיעות.⁶ עי' ד"מ סי' שע"ח סק"ג ושו"ת הרדב"ז ח"ב סי' ע"ה ורמ"ע מפאנו סי' מ' ונו"ב מה"ק חיו"ד סי' צ"ח. אבלים מן המניין אפי' ביום ראשון⁷ ודלא כשיטת הר"ר יקותיאל באו"ז ח"ב סי' תכ"ט ובמהרי"ל ה' ט"ב שאין מונין את האבל למנין עשרה ביום ראשון. אבל לברכת אבלים אינם מן המניין.⁸ עי' סי' שע"ט. העתקתי מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, שאילת הר"ר אנשיל מרפורק ז"ל למה"ר שלום זצ"ל, מה שכת' תוך ג' ימים הראשונים של אבל אם אין לו אחרים שיעשו מלאכתו. דע שראיתי מרבותי ע"ה שהתירו לעשות מלאכה בג' ימים הראשונים, מתי שאין יכול למצוא אחרים שיעשו מלאכתו בדבר האבוד⁹ עי' סי' ש"פ. ונא אל תצטער על שנגע בך יד הי"ש וית', כי יסורים של אהבה הם כמו ר' יוחנן ור"ל,¹⁰0 ברכות ה' ע"א. ועליך ועל כל דילך הח"ו¹¹1 החיים והשלום. ושלום לתור' ולישיב' מעתה ועד עולם ולרעהו שלום אהובך. והורה לשחטן ואשתו שהם אבלים לעשות כל מלאכה לצורך האכילה, כגון לחלוב ולעשות גבינות לאכול באבלו, אבל לעשות גבינות למכור אינו מתיר. ואמר¹²2 עי' תה"ד סי' רפ"ט. שמותר לאבלה לאפות ולכבד הבית לאותו שהיא עמדה עמו בבית בחינם וכ"ש בשכר. והביא ראיי' מהג' מיימוני¹³3 פ"ה מה' אבל אות ה' ועי' מהרי"ק סי' ל"ה. שמותר לאבל לאפות פת מק"ו מיו"ט ש"מ ליו"ט מדמינן. והיה מתיר לחוף ראשו בתוך ל' אם מקפיד עליו אבל לא לסרוק. כן כת' האשי' בברכות¹⁴4 פ"ב סוף סי' ט"ו, ועי' בתוס' שם דף ט"ז ע"ב ד"ה אסטניס. בסוף היה קורא וז"ל: מותר לחוף ראשו אי קשי' לי' עירבוביתא דרישא. מצאתי בי"ד בסי' שפ"א וז"ל: מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף וכו'. ויכולה אשה אבילה להלביש טבעת של חול, מצאתי בי"ד שפ"א וז"ל: וכל זה כדי שלא תתגנה על בעלה. כשיושב על הארץ היה יושב על מצע שקו' בל"א פי"ט, ותחת לרגליו כר שקו' בל"א קו"ש, וכשהולך היה נוהג בנעילת אנפילאות שקו' בילץ מחמת שהיה חלש ברגליו ל"ע. וכן מצאתי בי"ד בסי' שפ"ב וז"ל: ואבל אסור בנעילת הסנדל ודוקא בשל עור ע"ש. ואמר חוקו תהלים אפי' בימי אבלו, והיה לומד איוב והלכות שמחות. והיה מעביר הסדרא בשבת בתרגום ולא בפרש"י¹⁵5 ודלא כמו שכתב בלחם הפנים סי' ת', ועי' בברכי יוסף שם אות ד' ובשיורי ברכה אות ב'. ואבל בתוך ז' מעביר הסדרא בשבת משום חובת היום כן כת' האשי'¹⁶6 פ"ג דמ"ק סי' כ"ח, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' צ"ז ושו"ת חכם צבי סי' ק'. וכן מצאתי בי"ד בסי' ת' וז"ל: אבל לחזור הפרשה כיון שחייב כו'. ואבל בתוך ז' אינו אומר פרקי אבות בשבת.¹⁷7 ודלא כלהפ"נ סי' ת', ובשו"ת ארבעה ט"א סי' י"א העלה דאסור ללמוד משניות מס' שבת כמנהגו בכל שבת. ואבל מותר להרהר בד"ת רק שלא יוציא בשפתיו! מצאתי בי"ד בסי' שפ"ד וז"ל: י"ל דבינו לבין [עצמו מותר לשנות].

230

רל״א[מה"ר משה מהאל ז"ל]¹ פסקים וכתבים סי' א'. שלומך יסג' לחד' אהו' האלוף מה"ר משה יצ"ו. אשר דרשתני איך יש לנהוג במי שמת' אשתו, אי שרי לישא אחרת לאחר ב' רגלים כר"י או כרבנן לאחר ג'² מ"ק כ"ג ע"א. כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא כמאן קי"ל?³ עי' סי' שצ"ב. דע לך [שנרא' דקי"ל] כרבנן. כדפסק הרמב"ם⁴ פ"ו מה' אבל ה"ה. וסמ"ק⁵ סי' צ"ז, ובנדפס איתא וסמ"ג. וכן בתשובת ריצב"א ממש בסוף תשוב' המיימוני⁶ השייכות לספר שופטים סי' כ'. שהשיב לרבינו שמשון אחיו באריכו' מאד בדבר זה. ומתשו' שניהם מוכח להדיא דאי ס"ל דטעמא הוה כדי שישכח האהבה הראשונה כדכת' האשי',⁷ פ"ג דמ"ק סי' מ"ח. א"כ אינו מטעם אבילות וליכא למימר הכא⁸ עירובין מ"ו ע"א, מ"ק י"ח ע"א וכו'. הלכה כדברי המיקל באבל. ולפי זה ודאי הלכה כרבי', וכתב שם הריצב"א דטעם זה פר"ת ועיקר הוא. וכת' נמי דכן פסק ר"ח ורב אלפס דהלכה כרבנן, ורב אלפס⁹ כאן בסוגיין. מייתי הירושלמי דפ' החולץ¹⁰0 סוף הלכה י"א. דקא' כרבנן. וא"כ לא שבקינ' כל הני ואזלי' בתר סת' תו' ואשי'. ותו דאיכא למימר דהנהו סת' תו' לאו תו' דר"י אינון דנהיגינ' בתרייהו. ודברי אשי' סתורים מיניה וביה דאיהו סבר הטעם כפר"ת דלעיל, ואפ"ה פסק כר' יודא. וסברא רחב' היא כדמוכח בתשו' דלעיל, דכיון דאין הטעם משום אבילות ליכא למימר סתם הלכה כדברי המיקל¹¹1 פסקים וכתבים סי' ב'. ולפי זה נראה נמי דלא אמרי' דר"ה ויוה"כ כרגלים¹²2 מ"ק י"ט ע"א. הואיל ואין הטעם משום אבילות אלא משום שכחה, אין סברא כלל לאחשובי ר"ה ויהכ"פ כרגלים דזמנן קרוב¹³3 ודלא כפסקי תוס' מ"ק אות קכ"ד. ותו דימים הנוראים הן ולא נתנו לשמחה כמו רגלים¹⁴4 כמו שכתב הרא"ש שם סי' מ"ח, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' רכ"ט. ואיכא למימר דהא דפסקו התו' שבידך שעולים ברגלים היינו משום דע"כ ס"ל דהטעם משום אבילות מדפסקו כר"י, וכבר כתיבנא דאין נראה דקי"ל הכי. וסמ"ק¹⁵5 שם סי' צ"ז. דמספקא אם עולים או לאו נראה דמספקא ליה טעמא מאי היא.¹⁶6 פסקים וכתבים סי' ג', ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' צ"ה ורכ"ח ובדרישה סי' שצ"ב סוף סק"ג. ובהאי דאין לו מי שישמשנו כתבו תשובות דלעיל להדיא דאפי' אם הוא עשיר ויש לו משרתים די, מ"מ אם אין בתו או כלתו בבית שישמשנו בחפיפ' הראש ובכבוס בגדיו, שאין ראוי לו להשתמש באחרת כה"ג אז שרי. והרבה חילוקים כתבו באותה תשובה ע"ש, אם בידך מיימון עם כל התשובות. [כת' מהר"ר דוד ורנק יצ"ו]¹⁷7 פסקים וכתבים סי' נ"א בכמה שינויים, ועי' ח"ס חיו"ד סי' שמ"ט וש"נ. וההיא דנהגו העולם היתר לישא אשה תוך ג' רגלים אחר שמת' אשתו, כבר דרשני מהר"ר משה מהאל שיחי' בההיא עניינא. והשבתי לו שיש בתשוב' המיימון ממש תשוב' אחרונה תשוב' ריצב"א לרשב"א אחיו תשובה ארוכה מהני מילי. וכתוב שם דהא דקא' תלמודא אם אין לו מי שישמשנו מותר ר"ל אפי' עשיר גדול ויש לו משרתים הרבה גם בנים ובנות. אך שאינן עמו בבית אפ"ה קרי אין לו שישמשנו בחפיפת הראש ובכבוס בגדיו חלוק ומכנסים, שהוא בוש למסור ביד נשים אחרות רק לאשתו או לבתו או לכלתו. וכה"ג מצדד שם טובא להתיר, ונרא' דאהא סמכו עלמא. ומה שכתבת בפשיטות הלכה כר"י דסגי בב' רגלים והאי לא סבירא לן, דרמב"ם וסמ"ק וכן בתשוב' ריצב"א דלעיל [מייתי] דר"ח ורב אלפס פסקו כרבנן. נאום הקטן והצעיר שבישראל. מצאתי מזה ביו"ד בסי' שצ"ב.

231

רל״בוהיה מתיר לאבל לקצר זקנו בשנה מחמת שצריך לילך לקיסר מחמת צרכי רבים¹ עי' או"ז ח"ב סי' תמ"ו. והיה בערב שבועות.

232

רל״גמנהג באושטריך שכל השנה¹ עי' שו"ת מהרי"ל סי' כ"ב וד"מ סי' ש"צ סק"ג. מאבלו לא היה מגלח זקנו וראשו. אבל אם כלה השנה בתוך המועד או בחולו של מועד היה מספר בערב המועד, משום דאין לספר בתוך המועד. אבל מ"מ אינו יושב במקומו או מחליף כסותו עד סוף השנה. כשחל י"ד בניסן בשבת ואבל בתוך ל' מספר ומרחץ בע"ש אחר חצות² עי' שו"ת מהר"י מינץ סי' ד'. ואינו מלביש בגדים של שבת ואינו יושב במקומו עד סמוך לרגל. [מהר"י אוברניק זצ"ל] הנני מקצר ועולה, לאיש אשר מבארות עמוקים דולה, אהו' עמי' מהר"י יצ"ו. אשר דרשתני אי שרי לאשה לעשות נישואים תוך ל' לאבלה בזמן שהיא נישאת למי שיש לו בנים קטנים. בתו' פ"ק דכתובות³ דף ד' ע"א ד"ה אבל איפכא. וכן אשי' פ' ואלו מגלחין⁴ פ"ג דמ"ק סי' מ"ח. בשם ר"ת כתבו להדיא להתיר. והביאו ראייה מעובדא דיוסף הכהן⁵ שם דף כ"ג ע"א. ואע"פ דדחו הראיי' מ"מ משמע התם דמסקנתם להתיר ע"ש בתו'. כ"ש בנדון דידך שהיתה משודכת כבר ובודאי לא ישא אחרת. ואף כי כתב' שיש צורך ושעת הדחק בדבר לכך אם תתיר לא תפסיד. אך צריכים לפרוש שלא יבעלו עד כלות ל', וגם טוב שלא תטבול קודם. אך יש לחוש מהני המתמיהים שיעשו שמחה בזמן שמדת הדין מתוחה בעיר והטוב בעיניכם תעשו. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

233

רל״דואשר שאלת אי שרי לך בתוך י"ב חדש לברך בחופה ברכת אירוסין? נרא' לדמות להא דכת' האשי'¹ שם סי' מ"ב, ועי' תשב"ץ סי' תכ"ג. בשם הראב"ד דמי שמשיא יתומה או יתום ואי אפשר לסעודת הנישואין בלעדו שרי ליכנס לסעודת הנישואין. ונדון דידך נמי אם אין גדול כמותך היודע בטיב קידושין הרי אי אפשר זולתך ושרי לך. ושלום בשו"ב² בשמחה ובששון. אהו' הקטן והצעיר שבישראל³ עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' פ"ו. [כת' מהר"י אוברניק]. ולא רצה הגאון לברך לתלמידו מהר"ק יצ"ו בחופת בנו כיון שהוא בתוך ל' שלו, ולא הלך לב"ה של קהל בשבת. ומותר לאחד לאכול לסעודה בלילה אע"פ שלמחר הוא יום שמת בו אביו. ובהלכות ל"ג בעומר כתבתי תשובה המתחיל על מאן ע"ש. והעתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, אמר⁴ עי' מטה משה סי' תשס"ח שהביא דין זה ככתבו וכלשונו בשם קובץ ישן. שדעתו מסכמת עם מהרי"ו שאמר בשם מהרי"ל היכא שחל יום שמת בו אביו ואמו בשבת או בר"ח שאסור לאכול על סעוד' של שמחה כגון על החתונה או כה"ג.⁵ עי' ש"ך סי' שצ"ה סק"ג. ומותר לאבל לעמוד אצל החופה מרחוק לשמוע הברכות.⁶ עי' ד"מ סי' שצ"א סק"ב. אבל מותר להתפלל ר"ה ויהכ"פ הואיל וימים נוראים ולא של שמחה⁷ עי' שו"ת מהרי"ל סי' קל"ו ודינים והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' מ"ז ובשו"ת נו"ב מה"ק חאו"ח סי' ל"ב. כן ראיתי כתוב שהתיר מוהר"ר שלום זצ"ל למוהר"ר געדל מווינא ז"ל, להתפלל הגשם אין להתיר. והעתקתי מדלעיל, אמ' שאין לאבל להתפלל ימים נוראים בתוך ל' שלו, אבל בתוך שנתו יכול, וכמדומה לי שמה"ר אנשיל היה מתפלל ימים נוראים אפילו תוך ל'.⁸ עי' בדרישה סוף סי' שפ"ד.

234

רל״ההמתפלל בבית האבל אינו מגביה קולו, כן כת' סימני א"ז.¹ ח"ב ס' תכ"ט. והיה בחור אחד שקולו נעים וחל יום שמת בו אביו בשבת והיה מפציר בו קצת שיורד לפני התיבה להתפלל בשבת. אבל אחד שצריך לשנות את מקומו מחמת קרובים אין מתפלל בשבת. מותר לאבל להתפלל ערבית בר"ח משום שאין בו ניגון ולא מנחה, וגם אין להתפלל ערבית בחוה"מ משום שהוא יום שמחה.² עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ג. וזכורני שאינו רוצה שמתפלל אבל ערבית אפי' בר"ח משום דאין רוצה לשמוע אבל, כי רוצה לשמוע חזן שמנגן בשמחה או חזן שמדקדק בלשונו. וחתן אינו צריך לנהוג אבילות מליל שאחר יום ה' עד יום ב' שחרית. ומותר לחתן לספר אם יהיה החתונה אחר ל' שלו כיון שהוא רגל שלו. ובנו היה אבל, ובתוך ז' הולך לב"ה שהיה בביתו ועמד בביהכנ"ס. וכן הגאון בעצמו כשהיה אבל הולך לב"ה שלו בביתו וישב בב"ה על הארץ על הכר. ואבל שמגיע ז' שלו בשבת אינו צריך לישב בשבת לפני ב"ה כמנהג האבלים בתוך ז'. ביום ז' כשעלה החמה יושב על הקרקע כנגד רביעית שעה ושלח אחר שני בחורים לנחמו. ותופר הקריעה השני ראשין והולך לב"ה של קהל ואינו מועיל מה שישן במטה ביום ז'. פ"א נודע לאחד שמועה רחוקה בלילה והיה יושב בלילה כנגד שעה ודי לו בזה ואינו קורע. וכן מצאתי בי"ד בסי' שצ"ה וז"ל: אם שמע בלילה חשוב ככל היום. מי שחל יום ל' מאבלו בשבת מותר לרחוץ בע"ש, כן כתוב המיימוני³ פ"י מה' אבל אות ו'. [אבל בליל ו' אחר יום ה'] אסור. בתוך ל' שלו לא רצה לומר בקול רם שבע ברכות בניגונם בשבת וגם לא רצה להתחיל המזמור אלהים יחננו. וזכורני שהיו שני קרובים שהיו שונאים זה עם זה והאחד מת והשני אינו רוצה להתאבל עליו. וצוה מוהר"ר יעקב וויילא זצ"ל להתאבל עליו בעל כרחו.⁴ עי' זבחים ק' ע"א וברמב"ם פ"ב מה' אבל ה"ו, ובס' המצות להרמב"ם עשין ל"ז. מנהג לקרוע מיד אחר מיתתו כי כן דרך כבוד שנשאו אותו בבגדים קרועים, אבל ראיתי בפאדא שהיו עושים קריעה על בית החיים. מעשה בנער שמת' אחותו מאמו והגדיל קודם שיעברו עליו ל' יום. ואינו צריך לנהוג אבילות אפי' עם שאר קרובים אפי' בגדים של שבת לובש, וכן מצאתי בי"ד בסי' שצ"ו וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל [כתב] כיון שהיה קטן וכו' ע"ש. ואע"פ שיש קרוב לודאי שצריך לנהוג אבילות, מ"מ אין צריך להדר ולשאול אחריו אם הוא אמת אם לאו, כי יש סכנה לאבל. וכמה דברים מיקילין באבל מחמת הסכנה, כגון לנעול הסנדל מחמת הגוים ואין בו משום לא תוכל להתעלם.⁵ עי' ב"מ כ"ו ע"ב.

235

רל״והעתקתי מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, שאילת מהרי"ל למהר"ש, וגם כן מנהגינו מי שמת לו מת ביו"ט שני של גליות ונקבר באותו יום אע"פ שאינו נוהג אבילות באותו יום אפ"ה עולה למניין ז'. כדאי' בהג' במיימוני בהלכות אבילות¹ פ"י אות ט' ועי' בדרישה סי' שצ"ט סק"ז. מכמה גדולים שנהגו כן. וכ"ש בנדון זה מי ששמע שמוע' קרובה שעולה למניין ז'. וכבר ידעת כולה ועליך ועל תור' וישיבתך ועל דילך הח"ו² החיים והשלום. מעתה ועד עולם ולרעהו שלום אהובך. ואבילות בפורים המנהג הוא שאבילות נוהג בפורים³ עי' סי' ת"א ובאו"ח סי' תרצ"ו ובברכי יוסף שם אות י' ובקונטרס מצבת משה שבסוף ס' חכ"א סק"ב ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' מ"ח. ובתו' דאלפס פ' אלו מגלחין נמצא כל הדברים. וכן במנהגים דמוהר"ר אברהם קלוזנער ז"ל⁴ דף כ"ז ע"א בהג"ה. תמצא מבואר יפה ע"כ כתב [כתב הר"ר נתן מאובן זצ"ל], [מה שאנו מתאבלים על שאר קרובים אם בא פורים בטל אבילתו].

236

רל״זהעתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. לפי הא"ז¹ ח"ב סי' תי"ח אות י"ב. דאמר שצריך לקרוע על אביו ואמו בשמוע' רחוקה היינו משום כבוד אביו, א"כ לפ"ז א"צ לקרוע אלא בגד עליון. אבל לפי האשי'² פ"ג דמ"ק סי' נ"ו. דכת' חובה צריך לקרוע כל הבגדים, ופוק חזי מע"ד. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל אמר מו' הוא הגאון זצ"ל על אביו ואמו הורה לעשות קריעה אפי' אחר ל'. אם יש ערב יוהכ"פ יום ראשון לאבילות נוהג מקצת היום, ואח"כ הולך לבית המרחץ כן מקובל ממה"ר שלום זצ"ל.

237

רל״חואמר שאין לטלטל המת ולא עצם מן המת בשבת לא מפני כבוד החיים ולא מפני טומאת כהנים.¹ וכ"כ בהגמיי"מ פרק כ"ו מה' שבת אות כ' בשם מהר"ם, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' ס"ט ובאו"ח סי' שי"א וביו"ד סי' שע"א סעיף ד' בהגה. [מעט בלא סדר] וזכורני שאמר להם כשתראו שאחד גוסס בשבת תניחו אצלו ככר לחם קודם שמת כדי להתפשט בו אבריו. מי שמת לו מת בשבת או קודם שבת ואין נקבר קודם שבת מלביש בגדיו של שבת ויושב בב"ה במקומו. וזכורני כשמת אחד מבניו היה מכה כף אל כף קודם סתי' הגולל וגם מכה הכף אל הירך.² עי' מ"ק כ"ז ע"ב וביצה ל"ו ע"ב. מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, אמר מורי יצ"ו דנפל היינו שמת תוך ל' יום אין מחללים עליו יו"ט, אפי' אשתהי, ואפי' יו"ט שני, ואפי' ע"י עממים, דלא אמרי' כחול שויוה (רחמנא) [רבנן] אלא בבן קיימא, וכן אית' בהג' במיימוני בשם מהר"ם בהלכות מילה³ פ"א אות י', ועי' או"ח סוף סי' תקכ"ו. בעה"ב אחד שהיה קצת עשיר ושאל להגאון ז"ל אם יכול למכור טליתו למת, ואמר למה לא. כשיש מת סמוך לבית אין צריך לשפוך המים שרוצים לכבס בהם בגדים.⁴ ודלא כשו"ת אדני פז סי' כ"ו ועי' בפתחי תשובה סי' של"ט סק"ג. פ"א היה מת בשבת ואמר שאין לשפוך המים כדרך שעושין בחול⁵ עי' בספר תוס' שבת סי' רצ"א סק"ח בשם שו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ל"ו ובברכי יוסף סי' של"ט אות ט'. אלא יאמר הביאו לי מים אחרים שהם קרים או חמים מאלו. פ"א בהילוך⁶ בשעת הדבר עי' מהרי"ו סי' קפ"ג. ב"מ עשה לויה לאיש שמת, ואחר לויה הלך מיד לב"ה להתפלל מנחה וערבית. ואח"כ לובש טלית קטן שלו בברכה כי עדיין יום. והתחילו לתפור התכריכים ולקבור הקבר ואמרי' לו שאינם יכולים לגמור ביום. ואמר קוברים אותו בלילה בנרות, כי כן ראה מעשה לקבור המת בשעת ההילוך בנרות.⁷ עי' שבות יעקב ח"ב סי' כ"ו דבמקום צורך מותר לקבור בלילה וראיה מרבקה שהוציאו מטתה בלילה כדאיתא במדרש. מעשה באחד שנקבר מתו לאחר שמתפללים הקהל ערבית ועדיין היום גדול. א"ה אינו עולה לו אותו היום, כיון שהקהל מתפללים כבר ערבית ועיין בשמחות מהר"ם.⁸ הביאו בתה"ד סי' רמ"ח ויליף מינה לענין נדה, ועי' במרדכי סוף מ"ק סי' תתקכ"ג ובסי' ת"ב סעיף י"א ובדג"מ סוף סי' שע"ה. פ"ב דסנהדרין⁹ דף י"ט ע"א. אבל משיח שעבר לא קאתי¹⁰0 עי' בדקדוקי סופרים שכ"ה בכת"י קארלסרוהע. ופרש"י חלשא דעתיה דכ"ג חדי לי¹¹1 עי' בדקדוקי סופרים שכ"ה בכת"י קאלסרוהע. שמח באבלי ע"כ. ואמר הגאון משמע קצת מכאן מה שנוהגי'¹²2 אולי צ"ל שנזהרים. הבע"ב מלילך לקבורת המת שהוא אינו אוהב לו.¹³3 עי' ס' חסידים סי' תקל"ז ובב"ח סוף סי' שע"ה, ובדבר בק"ח דשונא עי' שו"ת מהרי"ל סי' רכ"ד. ואמר המנהג לעמוד כל שבעה לילות לאחר שהלכו בני הבית לישון נר קוצר של שעוה ומים ומלח [בכלי קטן] במקום שהניח ראשו של מת בשעת יציאת נפשו, ובליל שבת עושין כן קודם שהולך לב"ה. וזכורני כשקראתי זה המנהג לפניו היה מנענע הכתף¹⁴4 ועי' בלהפ"נ סי' שע"ו בשם בעל מענה לשון שקורא תגר על זה. אבל מ"מ לא אמר לי למחוק אותו. והיה יושב בסרבל שקו' בל"א מנטי"ל ובמתרון שקו' בל"א קפ"א כל שבע' ימי אבלו, ובשבת חולץ הסרבל וישב במתרון. ובשאר ימות השנה יושב תמיד בבית במצנפת, רק כשהלך חוץ לבית או לישיבה אפי' בבית החורף שלו לובש הסרבל והמתרון. וזכורני ששכיבא ליה ברתא קטנה שמה מושקט ז"ל לעת זקנתו ואין לו עוד בת, ואין אנו יכולים לאמר לו דברי תנחומים. והיה מנחם את עצמו, כמו שארז"ל בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה¹⁵5 ב"ק ל"ח ע"ב. בתו של ר' אם כשירה היא ופרש"י שם בתו של ר' אם ראויה לזרע כשר, על אחת כמה וכמה שתחי' ע"ש. וזכורני כשמתפללים באושטריך אצל האבלים מתפללים שלם בלא דילוג, והאבל המתין עם תפלתו עד שיצא העם מביהכ"נ. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, ואשר כתבת האיך המנהג שמי שיש לו יום שמת בו הוריו כמה קדיש יטול מיד היתום תוך שנתו. דע כי המקומות מאד חלוקות במנהג זה. אמנם ברוב מדינות אושטריך היו נוהגין שבתוך ז' של היתום לא יטול כלום מידו, ותוך ל' היה מטיל גורלות עם היתום עבור קדיש אחד כמדומה לי ולא עבור שנים. ותוך השנה היה נוטל ב' קדיש ערבית ושחרית בלתי גורל, וכפי דעתי מנהג יפה הוא כך.¹⁶6 עי' מהרי"ל סוף ה' תפלה ושו"ת מהר"ם מינץ סי' פ' [ואותה תשובה נדפסה ג"כ בקיצור בסוף ס' מנהגי ר"א טירנא] ובס' בל"י ושער אפרים סי' שע"ו ובס' להפ"נ שם. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

238

רל״טואבל יכול לומר קדיש החדש שנים עשר משנתו אם אין אחר בב"ה שיאמר קדיש יתום.¹ עי' שבות יעקב ח"ב סי' צ"ה ושו"ת בנימין זאב סי' רצ"ו ומטה משה סי' רי"ג. פ"א ביום שמת בו אמו זצק"ל של הגאון זצ"ל, והיו כמה שרוצים לומר קדיש והטילו גורלות ונפל הגורל על הגאון ז"ל לאמר קדיש בשחרית, וכשרצה לומר קדיש בא נכרי מעיר אחרת שיש לו מן הדין לומר קדיש כגון אבל בתוך ז'. ולא רצה הגאון ז"ל לעכב אותו מלאמר קדיש, ואע"פ שאם היה יודע הגאון היה שולח אחר מניין לב"ה שלו. לאחד יש לו ל' ואחד יש לו יום שמת בו אביו יטילו גורל בעד הקדיש, כן המנהג בוינא, בקרימז, במרפורק. וזכורני כשהניחה אמי מ' ויגא ז"ל חיים לכל ישראל, ועדיין לא הייתי בר מצוה ונקברת בבית החיים התחתון בעיר אוגשפורק. כי אבי ז"ל ישב בישוב אחד כנגד כ"ח שנים ושמו הושטיט בנהר דונאי [ופתחו פתוח להכנסת אורחים והיה לו אחד בביתו ממלמדי תינוקת, גם היה שחטן שלו כי אינו שוחט ברצון] ושם נולדתי. והוא נתן מס לדוכס מפייארן ונוהג לשם כל מנהגי אוגשפורק כגון שלא לאכול פוטר חמאה של גוים² שו"ת מהרי"ל סי' ל"ה. אפי' בלוגינגו אסור לאכול, ול' יום לאחר פטירת אמי ז"ל שלח אבי ז"ל אותי לק"ק דאוגשפורק ללמוד תורה ולומר קדיש. והיה שם אבל אחד שהוא בר מצוה והיה בחור והיה משודך לבת של בעה"ב היושב לשם, ולא רצה אותו אבל שא' אני קדיש משום שאני נוכרי וגם איני בר מצוה. ופסק ה"ה מוהרר"י וויילא זצ"ל שיתן לי רשות לומר קדיש ב"פ בשבוע. מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, אמר מורי ששאל את פי מהר"י מולין על שנהגו ברוב הקהלות שאבל נוכרי אומר קדיש יתום כמו אבל תושב הנותן מסים ועולי'³ עי' שו"ת מהרי"ל סי' ל"ו ועבודת הגרשוני סי' ס"ג. והשיב דאבלים גופייהו ניחא להו כי היכא דכי באין הם ג"כ למקום אחר שאין מוחין להם לומר קדיש, והביא ראיי' מפ"ב דב"מ⁴ דף י"ב ע"ב. עניים גופייהו כו'. וזכורני שאמר לעניין קדיש בתוך ל' דיניהם מעל"ע⁵ דלא אמרינן בזה מקצת היום ככולו, ועי' מג"א סי' קל"ב סק"ב ובקרבן העדה פ"ג דנזיר ה"א. אע"ג דהוי רגל בתוך ל', משום דאם הל' של חי בטלים מ"מ הל' של מת קיימים.⁶ עי' ש"ך סי' שע"ו סק"ח. כ"ע ל"פ לעניין אבילות [חדש] העיבור הוי בכלל מניין י"ב חדשים⁷ מהרי"ל ריש ה' שמחות. ואין צריך לאבל י"ג חדשים, אבל מ"מ צוה לעשות שינוי כגון שלא לישב במקומו עד יום שמת בו אביו⁸ עי' להפ"נ סי' ת' סעיף ב'. כן שמע מפי אחרים. לפעם אחרת אמר כשמסיים י"ב חדשים אין צריך לאבל עוד כלל לא⁹ ועי' בב"ח סי' שצ"ה ובט"ז שם סק"ג. ואין צריך להתענות באותו יום רק ביום שמת בו הוריו בסוף י"ג חדש¹⁰0 עי' שו"ת מהרי"ו סי' ס"ח. וזה אמר על הישיבה ששמעו מקצת התלמידים.

239

ר״מואמר שהמנהג במקומו להזכיר נשמות אפי' בשבת חתונה. ואבל בתוך י"ב חדשים כותב בכתבו האבל על אביו או על אמו הריני כפרת משכבו. הכ"מ כזה.¹ עי' ט"ז סי' ר"מ ס"ק י"ב. וכשאבל פורס על שמע אז יכול לומר פסוקי דזמרה ויוצר אח"כ, משום מה שאמר כבר אינו אמר אלא בשביל רבים. מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, מורי התיר לאבל לרחוץ ביום ו' כשחל ל' שלו בשבת, אבל לא להסתפר. כי רחיצה אינו מגזירת ל' רק חומרא בעלמא, לכן יש להקל² עי' בד"מ סי' ת' סק"ה ובדרישה סוף סי' שפ"א. וכן אית' בהג' במיימוני,³ פ"ז מה' יו"ט אות ג' ופ"י מה' אבל אות ו'. ואם היה רגל אחר השבת מותר אפי' להסתפר בע"ש, וראייתו מהא דאמרי'⁴ מ"ק י"ט ע"ב, ועי' בירושלמי שם פ"ג ה"ה ובירושלמי נזיר פ"ג ה"א. חל שמיני שלו בשבת דהוא ערב הרגל אז מותר לספר ע"ש. וזכורני שהיה אבל שאי' מוהר"ר אייזיק לוי זצ"ל והולך מביתו לבית הגאון זצ"ל, ואינו צריך לילך למבוי ואכל לסעודת סיום המסכת⁵ עי' שו"ת מהרי"ל סי' קע"ב [ד' נ"ג ע"א וד' נ"ד ע"ד] ושו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ט ובש"ך סי' רמ"ו ס"ק כ"ז. בבית הגאון ז"ל ושאי' דלעיל יושב בשלחן, ואכל מעט לחם קודם שבאו בני הסעודה לשלחן. זכורני שאמר דרך שמועה לכך מתענין ביום שמת בו אביו משום דאיתרע לו מזלו. וגם אמר שדנין המת בכל שנה דבר מועט.⁶ עי' ס' חסידים סי' רל"א וסוף סי' מ"ו ושיורי ברכה סי' שע"ו אות ו' ובס' לשון חכמים ח"א סי' ט"ז.

240

רמ״א[כת' החבר ר' חעבל י"ץ], ואשר דרשתני בההיא די"ב חדש על אביו ועל אמו. דע כי העולם נוהגים שביום התענית והקדיש אין מחליפין בגדיהם ונוהגים עדיין תורת י"ב חדש¹ עי' תה"ד סי' רצ"ב ובט"ז סי' ת"ב סק"ט ובש"ך שם סק"י ובהגהות יד אפרים לט"ז או"ח סי' תקס"ח סק"ד. אע"פ שכלו אתמול כדי להצטער ביום שמת בו אביו כמו שהוא מתענה באותו יום. אמנם אם חל בשבת או במועד מחליפים בגדיהם לפי שאין מתענין ג"כ. וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל ז"ל² סי' ל"א.: ויום שמת בו אב או אם יש להתענות באדר הראשון או השני? על דבר זה שאלו את רבותי באושטריך ולא הושוה דעתם. יש שהורה בראשון ויש בשני ואני איני כדאי להכריע. אלא דיש קצת להביא ראייה מפטירת משה רבינו דמתענין בראשון, כי אותן הימים כתובים בה"ג. ושמא תאמר הכי הוי עובדא דשנה מעוברת היית' ונפטר בראשון, איברא לאו הכי הוה דבאדר הסמוך לניסן נפטר, דילפי' פטירתו ז' אדר מן³ יהושע ד', י"ט. והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש פ"ק דקדושין⁴ דף ל"ח ע"א. וכן לידתו בז' באדר הסמוך לניסן פ"ק דסוטה⁵ דף י"ב ע"ב. דמנה ג' חדשים מיום לידתו עד ו' בסיון יום מתן תורה אליבא דר' אחא בר חנינא. ולר' חנינא⁶ ובנדפס איתא ר' יוחנן. בר פפי היה באדר הראשון יום לידתו. מ"מ פטירתו באדר הסמוך לניסן כדלעיל. ועוד דאמרי'⁷ נדרים ל' ע"ב. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם והא כנדר דמיא דסתמא אדר הראשון אליבא דר"י סוף פרק קונם יין⁸ שם דף ס"ג ע"א. דבשטרות כותב אדר סתם וק"ל כותיה לגבי ר"מ. וכן לר"מ משמע הכי אלא דמחלק בין ידע שתתעבר ללא ידע, להכי אין ראיה לר"מ ואנן ידעינן בקביעות עיבור גו"ח.⁹ גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט בשנות המחזור המה מעוברות, ועי' בטוא"ח סי' תכ"ח. ובפ"ק דמגילה¹⁰0 דף ו' ע"ב. אי לאו משום מסמך גאולה לגאולה ושאר דרשות אשר שם היו מקדימין לעשות פורים בראשון, מיהו התם איכא טעמא אין מעבירין על המצות כדאיתא התם. ועוד כי היכי דבשבט לא מספקינ' כלל¹¹1 ובנדפס איתא דבשש לא מספדינא וט"ס הוא. אע"ג דשנה מעוברת ה"נ נימא באדר הראשון כיון דאדר סתמא אקרי אליבא דר"י כדלעיל. ועם כל זה ראיתי בשכבר בספר חסידים¹²2 סי' תשי"ב, ועי' מג"א סי' תקס"ח סוף סק"כ. שאחד מת אביו באדר ראשון בשנה מעוברת והיה מחמיר בשנה פשוטה לומר קדיש גם בשבט או להיפך שכחתי, נאום הקטן הלוי.

241

רמ״ב¹ שו"ת מהרי"ל סי' קי"ב. ויום שמת בו אביו² בנדפס ובמהרי"ל ריש ה' שמחות איתא אבא. מנהג דילי להתענות באדר הראשון. וראיי' מפטירת משה רבינו דאותו יום נהוג עלמא באדר הראשון ופטירתו סמוך לניסן הוה כדמוכח מל' ימי אבל משה סוף פ"ק דקדושין³ דף ל"ח ע"א. וכן לעניין שטרות⁴ נדרים ס"ג ע"א. וקריאת מגילה היית' [בראשונה] אי לאו משום מסמך גאולה עדיף פ"ק דמגילה⁵ דף ו' ע"ב. ולא דמי לשאר שני דאורייתא דכולהו הוו שני המחזור כמו שקבעו חכמים, וכן שנת [הבכור] כדאיתא בערכין,⁶ דף ל"א ע"ב. וכ"כ הרמב"ם⁷ פ"א מה' בכורות הי"ב. (דהיינו) [דהני] כולהו תליא בשני', אבל הך מילתא זכרון צערא בעלמא ולהכי לא שייך אקדומי פורענותא⁸ מגילה ה' ע"א. מידי דהוה אתענית אסתר ותענית בכורות ערב פסח. ושלום מאת הקטן הלוי. מצאתי.⁹ ועי' בדינים והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' ה' ובשו"ת מהר"י מינץ סי' ט' ובד"מ סי' ת"ב סק"ה ובב"ח שם ובמטה משה סי' תשס"ו. מי שמת אביו בשנה פשוטה [באדר] לשנה מעוברת מתענה גם באדר הראשון. וראייה מפטירת משה רבינו ע"ה שמתענה לעולם באדר הראשון, אבל אם מת באדר השני מתענה לעולם באדר השני.¹⁰0 עי' ח"ס חאו"ח סי' קס"ג. אני רגיל להורות¹¹1 עי' תה"ד סי' רצ"ד. למי שנפטרו הוריו באדר של שנה פשוטה שיאמרו קדיש באדר הראשון. ונקיטינן סברא דא משום דבלשון בני אדם נקרא אדר הראשון אדר סתם, ואדר שני לא נקרא סתם. ופלוגתא דר"מ ור"י היא בנדרים¹²2 דף ס"ג ע"א. בפ' קונם יין דר"מ אית ליה דכותבים בשטרות אדר הראשון והשני כותבים אדר סתם, ור"י סבר איפכא דראשון כותבין סתם והשני אדר שני, ופסק הרא"ש כר"י. ועוד ראייה מפ"ק דמגילה¹³3 דף ו' ע"ב. בההיא שמעת' דאין בין דפליג רשב"ג ור' אליעזר. מה"ר יעקיל מווינא זצ"ל היה מורה להתענות מיום הקבורה, מה"ר שלום זצ"ל ותלמידיו מורין להתענות מיום המיתה, אפי' אם היה עם הקבורה ולא במיתתו. והוא עצמו מורה מיום המיתה.¹⁴4 עי' תה"ד סי' רצ"ג.

242

רמ״גוזכורני שאמר שטוב לקנות ביום שמת בו אביו שביעי או שלישי משום דא' גם ברכו על הס"ת. ואמר אין צריך להתענות על אביו ועל אמו בין יהכ"פ לסוכות כי כן המנהג¹ עי' באה"ט או"ח סי' תרכ"ד סק"ו. אבל אם רצה מתענה. גם אין מתענין כל ימי ניסן על אביו ואמו כמו שכת' א"ח² סי' תכ"ט. אין מתענין רק הבכורות. וא' שמנהג באושטריך אם חל יום שמת בו הוריו בין ר"ח סיון לשבועות שאין מתענין. והלכתי על הקברות לאחר שנקבר המת בו באותו יום. מי שהלך בעיר זה על בית החיים ואמר ברכה מאשר יצר אתכם בדין ובתוך ל' בא לעיר אחרת צריך לברך פעם שנייה³ עי' ברכי יוסף או"ח סי' רכ"ד שנסתפק בזה השוה לכל זה מש"כ ברוקח ה' אבילות סי' שי"ג עד שט"ז. וזכורני שאמרתי להגאון ר"ג מוהר"ר איסרלן [הנקרא לס"ת] ישראל ב"ר פתחי' זצ"ל, וכל היכא שכתבתי סתם הגאון הוא הגאון דלעיל, זקן כמותך מה הנאה יש לך במשיח? והשיב לי מי יתן שאראה משיח רק חצי שעה ואח"כ אמות ברצון!⁴ עי' סנהדרין צ"ח ע"ב. ולא היה בי זריזות לשאול לו הטעם. הג' בסימני אשי' במ"ק וז"ל: כשיש אבל וחתן בביהכ"נ החתן עם שושבינין ילך קודם ואח"כ האבל עם המנחמים. וכן כשמוליכין הכלה לבית החתן תקדום הכלה או יקברו המת קודם הכנסת כלה הג' במיימוני ע"כ⁵ פי"ד מה' אבל אות ב' בשם אביאסף, ועי' במהרי"ל ה' שמחות. ואמר השושבינין ישבו עם האבל דרך ההליכה. לפעם אחרת הולך מיד כשמסיים החזן קדיש והוי יושב עם האבל והאבל הולך עם המנחמין לדרכו. והוא הולך לביהכ"נ מיד אחר קדיש יתום והולך עם החתן לביתו, אע"פ שמיימוני לא כת' הכי אולי יש מנהג כן בניאושטט.⁶ עי' בדרישה סי' ש"ס סק"א. כשיש חתונה בשבת נחמו לא רצה להתיר להלביש לכלה בגדי שבת בשבת חזון ישעי' וכ"ש שלא לעשות בו"ר שפי"ל ובארצי קורין שפינהול"ץ. וכלה שמת אביה באותו שנה מותר להלביש לה כל תכשיטיה⁷ עי' סוף סי' שפ"א. ז' ימים קודם החופה ול' יום אחר החופה. וכן שמע שעושים שפינולש ברינס בשבת שלפני ט"ב.⁸ עי' במהרי"ל ה' ט"ב שמהר"י סג"ל עשה שפינהול"ץ לבנו הר"ר שמעון בעודנו נער בשבת ו' אב והיה האב לבש קטא של שבת לבד לכבוד בנו והחתן היה לבוש כל בגדי שבת וכל הקהל הלכו אצלו ושמחו עמו אחר הסעודה ביין ובפירות כמנהג בכל ליל שבת דקודם הנישואין. אחד בתמוז רל"ה סיימתי הלכות שמחות, וקראתי רובם לפני הגאון ז"ל פתוחות, (והגיע) [והגיה] מקצת לשון בדרך ישר אורחות, ולא אמר לי אחד מהם למחות, ובריך רחמנא שהיו בעיניו נכחות, ולכך יש לסמוך עליהם בבטוחות, הי"ו יזכה כל ישראל ללמוד בלי תוכחות.

243

Today's Learning

לקט יושר, חלק ב (יורה דעה)Leket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah)