לקט יושר, חלק א (אורח חיים)Leket Yosher, Volume I (Orach Chayim)

א׳ידיך עשוני ויכוננוני, הבינני ואלמדה מצותיך. ויבואני חסדך יי תשועתך כאמרתיך, סתרי ומגיני אתה, לדבריך יחלתי, פי פערתי ואשאפה, כי למצותיך יאבתי. בטוב גד"א אתחיל לכתוב הלכות, רחמיך יזכני שלא ימצא בהם שגגות וחטאות, מלא שאלתי ותברכני ברוב ברכות, שרש ההלכות שמעתי אות באות, הבינני הגאון ר"ג הזקן מוהר"ר איסרלן בסמיכות, זכותו יזל לעומדים בנסים ונפלאות [נוראות].

ב׳וקראתי לזה הספר לקט יושר, כי לקטתי ביושר ולא במעל, כי כוונתי לשם שמים. וכן מוכח קצת מתוך הספר מכמה ענינים שכתבתי, וגם לא כתבתי בזה הספר לא איסור והיתר מדעתי. והכל בא אלי בטורח גדול בכמה ענינים בראשונה, עד ששאלתי כמה ענינים ג' פעמים מן הגאון ז"ל ומן התלמידים עד שהבנתי. [וגם לחתוך נוצה לכתוב בה לא יכולתי], גם איני אוכל לכתוב במהירות. וגם אני צריך לבקש מן מקצת הבחורים להעתיק לי הפסקים שכתב הגאון ז"ל לחכמי ישראל ולהגיה אח"כ. פעמים בחנם ופעמים בשכר, פעמים כתבתי בעצמי והגיהתי, ולכן יש לסמוך על אותן פסקים. והגאון ז"ל כתב התיבות בדקדוק, ואם נמצא בהם חסר או יתיר זה בא מצדי או מצד הסופר [אשר העתיק כתיבת ידו]. ואם נמצא באחד מהם שדילג תיבה קטנה זה בא [מצדו] מתוך שכתב במהירות. ופעם אחת אמר לנו על ההלכה במנחות¹ שם ל"ב ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה אגרת פסולה פירש"י בלא שרטוט ולא דקדק בחסרות ויתרות כאיגרת בעלמא. גבי תפילין אמרי' כאגרת בעלמא, ופרש"י שם לא (דקדקה) דקדק בחסרות ויתרות. ואמר הגאון ז"ל [ש"מ] שאין צריך לדקדק באגרת שלומים. וגם אין עילוי לא בכתבי ולא בלשוני אפילו בדורי, וגם היה עלי למשא לפעמים לקנות נייר ודיו לספר הזה. מ"מ לא מנעתי כי השם [ית'] יסמכני סלה ויענני מהר קדשו. מה"ר קדש"ו בגימטריא לק"ט יוש"ר, [ולכן לבי חפץ לקרוא לספר הזה לקט יושר כי לקטתי ביושר ולא במעל. וגם] הוא בגימט' שם הגאון הנקרא לס"ת ישראל בר' פתחי' זצ"ל, אבל העולם קורין אותו רבי איסרלן כמו שכתבתי בחרוזה. ואני שמי יוזלן, ואני נקרא לס"ת יוסף בר' משה ז"ל, כמו (שציירתי) [שציינתי] בראשי החרוזות, ומה שחסר אחת במניין ישראל יוזלין (ז"ל)² וצ"ל יוזלין ביו"ד אזי הוא בגימט' תרנ"ד ולקט יושר בגימט' תרנ"ה. מלקט יושר, ע"ז אין להקפיד. כי זכורני שאמר [הגאון] מה שאומר העולם שאין להקפיד אם חסר אחד במניין בגמט', ראייתם [הוא] ממה שפירש"י בפ' ואתחנן³ דברים ד', כ"ה, גיטין פ"ח ע"א, סנהדרין ל"ח ע"א עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם. על ונושנתם, והקדים ב' שנים כו'. מדצריך להקדים ב' שנים, ש"מ שאינו די בשנה אחת. ולמה? אע"כ ש"מ שאין להקפיד אם חסר אחת בגימט', [והנה לא ידעתי אם אמר כזאת משמיה דנפשיה אם לא].

ג׳וכיון שאני מחשיב ספר הזה שקראתי לו שם, אני צריך לכתוב איך שעלה על דעתי לכתוב, אפילו דף אחד לעולם. ואני לא הגעתי עדיין לקראות אותי לא רב ולא חבר¹ ע"ד התואר רב בימים ההם ראה גידעמאנן געשיכטע דעס ערציעהונגסוועזענס חלק ג' צ' ל"ד הערה א, וע"ד התואר הגאון הטיב מלים הרב ר"מ שטראשון בהמגיד שנה ב' צד קע"ט הערה ד'. וכבר הגעתי למ' שנה ויותר ש"ל, אלא כך היה המעשה. בתחלה הייתי באושטריך אצל הגאון ז"ל כנגד ה' שנים, שלא כתבתי מספר הזה שום דבר. ואח"כ נתגלגל הדבר שהלכתי לארץ רינוס, ושאלו לי רבני הדור ידעת איך שנוהג הגאון ז"ל בזה הענין? ולא ידעתי להשיב להם דבר ודאי, ומקצתם לא היו ידוע [ידועים] לי לגמרי. וכשחזרתי אצל הגאון ז"ל שאלתי אותו אותן הדברים, והיה הדבר פשוט בעיניו. ואמר זה כתוב בתוס' זה כתוב בפוסקים. ואמרתי בלבי ש"מ שרבני הדור הם מסופקים בדברים שהם כ"כ פשוטים, מכ"ש שאר העם. [ואמרתי בלבי] אכתוב לעצמי מה שאשמע ומה שאראה מן הגאון ז"ל, כדי שאדע להשיב דבר ודאי בשם הגאון ז"ל. כי הוא היה בסוף ימיו שאין בדורו במותו, כידוע לי. וגם חברי הפצירוני לכתוב בספר מה שאשמע מן הגאון ז"ל. והשבתי להם שאיני אוכל לכתוב בלשון צח, והם אמרו לי אם אינך תוכל לכתוב בלשה"ק כתוב בל"א, אי אפשר שלא נראה בו דבר אחד או שנים. [והיה אחד לפני שכתב מה שראה מה"ה מהר"ר שלום זצ"ל, והיה הגאון זצ"ל משבח אותו במקצת עניינים כגון בהלכות שמחות ובמנהגים]. וזכרתי מה שאמר ר' יוסי במס' שבת בפ' כל כתבי² דף קי"ח ע"ב. מימי לא עברתי על דברי חבירי כו', וכתבתי לפעמים בצנע [בצנעה] כמה ימים ואח"כ נודע הדבר. וכשנודע הדבר אמרתי [זה הדבר] שמעתי מן הגאון ז"ל, וזה הדבר ראיתי. וכששמעו אלו הדברים בקשו ממני אנשים חשובים, שאתן להם להעתיק מה שיש בידי מן הגאון ז"ל. ולאחר פטירתו אמרו לי שיש עבירה בידי אם לא אניחם להעתיקו, וכשראיתי שהדבר חשוב עליהם חיברתי ספר הזה. וסדרתי אותו על סדר הארבע טורים, או"ח, יו"ד, ח"מ, א"ה. וכל היכא שכתבתי בסתם, דרש או מעשה, או פ"א, או הורה, [או תשובה], כתבתי בחייו כמו שאמר או כמו שראיתי. [וכתבתי בסתם, ולא כתבתי שמו בכל המקומות, משום דאמרי' בסוף האשה רבה אלא יהושע יושב ודורש סתם וכל העם³ יבמות דף צ"ו ע"ב ובש"ס שלנו הגירסא והכל יודעים. יודעים שתורתו של משה וכו']. אבל היכא שכתבתי, וזכורני, או מצאתי, או העתקתי, כתבתי לאחר מותו. וכל היכא שכתבתי תשובה, היא התשובה שכתוב בספר שעשה הגאון ז"ל [שקרא תרומת הדשן משום שיש בו שנ"ד תשובות כמו הילוך לבנה שהוא שנ"ד ימים]. וכל היכא שכתבתי כתב בספרו ולא כתבתי בלשון תשובה, הוא משום שלא ידעתי באותו זמן שכתבתי אותו דין שהיה [אותו דין] כבר כתוב בספרו, עד לאח"כ שנגלה הספר שלו, אז כתבתי כתב [כתוב] בספרו. וכל היכא שכתבתי כתב, פי' שהשיב הגאון ז"ל בכתב לחכמי ישראל, והיכא דאפשר אכתוב שמותם אי"ה. ובשאלה ראשונה אכתוב ההתחלה מן הכתב, ובשאלה אחרונה אכתוב סיום הכתב בלשון נאום ישראל. ואם יהיה לי יותר [מסיום הכתב] אזי אכתוב יותר. וזכורני שאמר לי שארי האלוף מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל, שהגאון ז"ל עשה מעשה לפעמים שהעולם סבורים שעשהו בלא כוונה [ועל צד פרישות], ואינו כן. כי כל מעשיו בכוונה ובידיעה גמורה [היה (לא) על צד החסידות והפרישות]. ולכן כתבתי מעשיו הידועים לי כדי שילמדו אחרים ממנו, כמו שאמרו רז"ל [שבת ק"ד ע"א] הבא לטהר מסייעין לו.⁴עי' בדקדוקי סופרים שכ"ה בכת"י אקספרד ובש"ס שלנו בא ליטהר מסייעים אותו. ולפעמים כתבתי [איזה דבר] אע"פ שידעתי שאין חידוש בדבר, [ועשיתי גלל] כי שמעתי שמקצתם מתמיהים או מפקפקים, או נכשלים באותו דבר. [ועוד מנ"מ אם כתבתי דברים שהן פשוטין, כי כמה פוסקים כתבו הרבה דברים שהם פשוטים לת"ח]. ומ"מ אין לסמוך עלי כ"כ, כי [אף שלפעמים] ראיתי דבר מה ממנו ואולי יש לו טעם אחר, [ממה שדמיתי אני בלבי], שאיני אוכל להשיג דעתו. ואמרו ז"ל כל שאינו יודע הלכות שחיטה כו'⁵ חולין ג' ע"ב. (ועיין סיום ספר שלי). והי"ב יאיר עינינו בתורתו בעריכות, ויזכנו לביאת המשיח לגאלנו מאריכות הגלות, ולסמוך סוכת דוד הנופלת בסמיכות.

ד׳פעם אחת בבקר לבש חלוקו שלא כדרכו והפך הפנימי לחוץ ועמד, מתוך שהגיד ההלכה לבחורים ולובשו שפיר¹ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח סי' ב' וז"ל וידקדק בחלוקו [כו']. לאחר ג' שנים או ד' היה חלש קצת ל"ע והלביש חלוקו שלא כדרכו ולא רצה להפכו, ואמר דוקא בימיהם הוו מדקדקים בחלוקותיהם משום שלובשים מבחוץ ז"ך³ נ"ב: וזכורני שנעל מנעליו כמו שכתוב באו"ח סי' ב'.² ונראה שמטעם זה השמיטו גם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לדין זה ולא הזכירוהו בין לענין החזרת אבידה בטביעת עין בין לענין זהירות בחלוקו להפכו. ז"ך: המעתיק שגה ברואה וצ"ל ד"ך ר"ת דוכתיה כאן, ובזה נתן המחבר סימן לדבר שכתב בגליון הספר שהשלים שם את החסר בפנים, אם שנשמט בשגגה בכתבו בחפזון. וכאשר שב לתקן לא מצא ריוח בין הדברים, או שלא ידע בעת שכתב על פנקסו מוצא דבר התשובה וכאשר מצאה אחר זמן מה וישם לה מקום בשולי היריעה. וזה לך האות גם בגליון לדעת אל איזה מקום ירמזון מליו. פקח עיניך וראה מה שכתב בס' דקדוקי סופרים בהקדמתו למס' סנהדרין שמצא ציון כזה בכ"י קארלסרוהע ובכת"י פלארענץ.

ה׳אין עושין שום מצוה קודם התפלה, וראיה ממילה שהיא נדחת עד אחר התפלה כי התפלה היא במקום התמיד¹ ועיין בתוי"ט פ"א בברכות מ"ד ובתפארת ישראל שם. והתמיד היה לעולם בתחלה לאפוקי מה"ה זעליקמן מבינג יצ"ו, ששמע שעשה כפרות בזמן שא' הקהל מזמורים בביהכ"נ. והוא עומד רוב פעמים כשיאר היום בטוב והולך מיד לבית הכסא, וכשיושב היה מכוין שהיה פניו לדרום ואחוריו לצפון, או איפכא אפילו במקום שיש מחיצות² גם הרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה ה"ט לא חילק בין מקום שיש שם כותל למקום שאין שם כותל ועיין בב"י סי' ג' סוף ד"ה ומיהו דוקא, שנתן טעם לדבריו. ולא רוצה לישב אפי' בחורף על בית הכסא, כשהדף היה חם מחמת ישיבת אחר עד שנתקרר. וכשהלך מביהכ"נ לבית הכסא חולץ טליתו ולא הארבע כנפות, [וזכורני כשרוצה לחלוץ הארבע כנפות שלו, כגון כשהלך לישן בצהרים³ וכ"כ בכלבו הביאו הב"י סוף סי' כ"א שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית. היה חולץ קודם והולך אח"כ לביהכ"ס]. וכשחוזר לבית הכנסת היה מברך על טליתו משום דהפסיק⁴ נ"ב: וז"ל תשובת שארי הארי הגדול הגאון מו"ה יעקב מולין זצ"ל, אדם המסלק טליתו ויצא וחזר, כתב הרמב"ם שצריך לחזור ולברך דחשיב היסח הדעת. ומהר"ח חילק היכא שנשאר עליו טלית קטן כשיוצא כשיחזור וילבש טלית גדול אין צריך לחזור ולברך. ושלום מאת הק' הלוי..⁵ באופן זה תמצא נוסחת חתימתו מבלי הזכיר שמו כמה פעמים בתשובותיו אך על פי הרוב שמו בקרבו וחותם הק' יעקב הלוי, ותשובה זו הביאה האגור בשינוי לשון קצת ומשם העתיקה הב"י בסי' ח' ובס' מהרי"ל בה' ציצית ותפילין כתוב בפירוש: אמר מהריסג"ל ברך אטלית קטן או גדול ובא עסק לצורך והסירו ובא להתעטף שנית צריך לברך שנית גם כמה פעמים. וכן אמהר"ש לנהוג הן בציצית הן בתפילין ואמר שכן כתב המיימוני ודלא כמו שאמר מהר"ג שאין צריך לברך בשניה עכ"ל. אבל לעניין ברכת התורה לא מקרי הפסק, כיון שעוסק במצות כגון מקנח בשמאל⁶ כ"כ ג"כ בב"י סוף סי' מ"ז בשם האגור. וכן אמר לי בחור אחד משמ' הרב הגדול רב' דעמי' הגאון מוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל, דלא הוי הפסק לעניין ברכת התורה.

ו׳כשרוצה לאכול ובא מבית הכבוד, כמדומה לי היה שופך פעם אחת על ידיו והיה מברך אשר יצר, ואח"כ בשעת ניגוב יברך ענ"י¹ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח (סי' קס"ה) וז"ל יראה להכריע דלאחר ששפך פ"א על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ואח"כ בשעת ניגוב ענ"י. ולעולם לא עשה שום ברכה על הקטנים² כשיטת רבינו מאיר בתוס' ישנים יומא ד' ל' ע"א ד"ה מצוה לשפשף והביאה הסמ"ג מ"ע סי' כ"ז ה' נט"י ועיין בב"י סי' ז'. (מצאתי מזה בסמ"ק במצוה ציונו, [וכן מצאתי באו"ח בסי' רל"ט ע"ש])³ סמ"ק סי' קפ"א דף ס"ד ע"א. ואמר שאין לישב על בית הכסא שאשתו נדה יושבת עליו, כן שמע מרבו מוהר"ר אהרן זצוק"ל (הי"ו) ושאלתי לו למה? ואמר לי מסתמא משום הרגל העבירה.

ז׳וזכורני כשהיה רוחץ בנהר טרא, לא רצה להשתין מים בנהר והולך חוץ לנהר. וזכורני שאמר טעם למה מכה השמש¹ נ"ב: טעם למה מכה השמש לבית הכנסת בפטיש בראשון פעם א', ואח"כ שתים ועוד אחת, ואיך שינהג עם הנטילה (אחר) [אחרי] עזבו מטתו וסדר התפלה עד ברוך שאמר, ע"כ. כשקורא לבית הכנסת מכה אחת ואח"כ ב' הכאות ואח"כ מכה אחת, אלא כך הטעם דומי' דאב"א, אי לך² דאב"א אליך וגו' (הנאמר בשמות כ, כ"ד). אות ראשונה דאבא אחד במנין, ושניה ב' במנין, ושלישית אחת במנין, אבל ברינוס מכה השמש א"ב.³ עי' מש"כ גידעמאנן שם צד צ"ה.

ח׳בשחרית מיד כשיצא מבית הכסא רחץ ידיו ושפך על יד ימינו ג' פעמים¹ וכן מצאתי באו"ח [סי' ד'] וז"ל לערות עליהן ג' פעמים וכו'. ונתן בגד על יד ימינו, ונוטל הכלי בימינו ושפך על שמאלו ג' פעמים, ואחר כך נטל מעט מים על שתי ידיו, ומשן יחד, ואח"כ לקח מים מן הכלי בלא בגד (ע"כ זכורני) ושפך מעט מים על ידיו, ומעביר ידיו על עיניו ושפך מעט מים על ידיו ומוציא הליחה מן החוטם, ונוטל מעט מים בידו ונתן בפיו. ולפעמים נתן מתוך הכלי לפיו ומשים קמיצה הימין בפיו בצד שמאלו ורוחץ השניים, ואחר כך (עשה) [נתן] הקמיצה השמאלית בפיו בצד ימינו ורוחץ השניים בימינו. [ולכן רוחץ השניים הכי, משום ששמע מהזקן מאור הגולה גאונינו מוהר"ר שלום זצ"ל שכתב כן בספר סוד ארחי, עיי"ש ותמצא טעם יפה לדבר]. ואח"כ שפך מעט מים על ידיו ונתן אצבעותיו לאזניו, ואינו מדקדק אם נתן קמיצה או זרת באזניו, [אבל אני שמעתי מבת רופא דוקא קמיצה], וכי עשה כל זאת היה מברך ענט"י ואינו מקפיד על ההפסק. ואח"כ מיד אמר הנוסח מסדורי אושטריך אשר יצר וברכת התורה וברכת כהנים ואלו דברים וכו', ואלהי נשמה שנתת בי. וזה הנוסח אמר בכל יום אע"פ שהוא הלך לביהכנ"ס קודם שהתחיל הכהן הברכות, כגון בסליחות, והמתין עד שבא הקהל לברכה אשר נתן לשכוי בינה, מ"מ צוה לפעמים לבנו שמתחיל בקול רם הברכה על נט"י בבית הכנסת שלו כשאין שם כהן. ולפעמים לא רצה הכהן להתחיל לפניו ברכת על נט"י² נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' ה' [בטואו"ח שלפנינו הוא סי' ו', וידוע שאין מספר סימני הטור הנדפסים שוה למספרם בכ"י הישנים, עיין באור החיים לר"ח מיכל צד תפ"ט] וז"ל: ואם הולך מיד לביהכנ"ס ורוצה להמתין ולברך ענט"י כו'. ולא ענה אמן רק ברכת נט"י מהכהן משום³ דאמר. דלא שמע רק אותה ברכה בפירוש. ואמר זה הסדר עם הקהל, לשכוי בינה, גוי, עבד, אשה. ואמר אשה אומרת במקום שלא עשאני אשה שלא עשאני בהמה, אבל שמעתי מאשה שאומרת במקום שלא עשאני אשה שעשאני כרצונו, [וכמדומה לי שלא הודה לה הגאון זצ"ל כי אמו של הגאון זצ"ל הקדושה בגזרת אושטריך הי"ד, היתה אומרת שלא עשאני בהמה, ודכירנא שמצאתי בספר אחד, וז"ל: ושמא כי בזה נחלקו רז"ל במנחות אם יש לברך שלא עשאני בהמה ודו"ק⁵ איתא במנחות ד' מ"ג ע"ב תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום אלו הן שעשני ישראל שלא עשאני אשה שלא עשאני בור רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור א"ל כולי האי נמי א"ל ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד היינו אשה עבד זיל טפי עכ"ל הגמ' שם. ומדברי המחבר נראה שבש"ס שלפניו היה תמורת בור מלת בהמה, אך לא מצאתי שום מקור לגרסא זו, לא בדפוסים הראשונים ולא בספר דקדוקי סופרים, והדבר צריך בדיקה, ועיין פסחים ד' מ"ט ע"ב ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וכו' ולא ישא בת ע"ה מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה.⁴ בס' תהלה לדוד לזכרון נשמת הח' ר"ד קויפמאנן צד נ"ג הביא הח' שאכטער במאמרו נוסחא בקדיש שמצא שני עלים בכת"י מהגניזה במצרים פליטת סדר תפלה אחד ישן נושן ובין ברכות השחר הביא שם ג"כ ברכת שלא שמתני עם הארץ!. וכן מצאתי באו"ח בסי' מ"ו וז"ל ונהוג הנשים לברך שעשאני כרצונו]. ואח"כ אמר מגביה שפלים⁶ וכ"ה בבה"ג ברכות פ"ט בתניא רבתי ובלבוש ועיין מג"א סי' מ"ו ס"ק י"ג. פוקח עורים, מלביש ערומים, זוקף כפופים, מתיר אסורים⁷ ודלא כסדר ר"ע שאם בירך תחלה זוקף כפופים שוב לא יברך אח"כ מתיר אסורים ועיין בב"י סי' מ"ו. רוקע הארץ על המים, אשר הכין מצעדי גבר, שעשית לי כל צרכי⁸ כפי גירסא שלנו בגמ' וכ' הב"ח שכן היה כתוב בכל סידורים שלנו ועכשיו שינו המדפיסים בסדורים וכתבו כמ"ש בש"ע ע"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש (ברכת כל צרכי קודם אשר הכין) ועתידים הן ליתן את הדין עכ"ל ועי' במג"א שם סק"ב. אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, הנותן ליעף כח, המעביר שינה, יהי רצון, ואמר כל הסדר כמו בסדורי אושטריך עד ברוך שאמר. ואח"כ הוה מתעטף בציצית ומניח תפילין, כן עשה בסליחות, אבל בשאר ימות השנה עשה כסדר דלעיל עד דהוי מברך אוזר ישראל בגבורה⁹ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ה, והיה מסדרם זה אחר זה עד עוטר ישראל בתפארה וכו' ע"ש. ואח"כ הלך לביהכנ"ס. וזכורני בבית הכנסת שלו עמד לפני הארון ומשתחוה ואמר מה שאמר, והוה מתעטף בציצית ומניח תפילין ומברך עוטר ישראל וכל הסדר כדלעיל, וכל הבחורים עומדים על רגליהם בבית הכנסת שלו משרואים שיבא כל זמן שמשתחוה ומניח טלית ותפילין עד שיושב במקומו (מצאתי מזה ביו"ד בסי' רמ"ד המתחיל מפני שיבה תקום ע"ש).

ט׳וזכורני כשמתעטף בציצית נטל (רחבה) רחב הטלית ביד ימינו ומסייע בשמאלו, והפנימ' מן הטלית היה כנגדו וזורקו ביד ימינו לצד ימינו על ראשו, והיה מכסה פניו ועמד מעט והיה מחזיר שני ציציות לפניו ביד ימינו, ואח"כ נתן ציצית אחת על כתף שמאלו¹ נ"ב: מצאתי בפ' ואלו מגלחין [דף כ"ד] כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי ר"נ עד גובי דדיקנא, ופרש"י שם גובי דדיקנא גומות שבלחי למטה מפיו וכו', ואפשר זה הוא טעמו שמכסה פניו כשמתעטף בציצית, ביו"ד (סי' שפ"ו) מצאתי לא כפירש"י ע"ש. ותחב הכנף בבגדו למעלה מעל צוארו וציצית אחת בצד שמאלו לפניו, ושתי ציציות שהיו לפניו בצד ימינו היה מחזיר לאחוריו לצד שמאלו, ואח"כ מגלה פניו ונתן הטלית על ראשו, וציצית שמניח על כתף שמאלו מניח למעלה על הטלית הכורכה בצוארו בין שתי הרצועות של תפילין.

י׳כשבירך על טו"ת אמר הברכות בלחש, ושאלתי לו למה אמרת הברכות בלחש, ואין שום אדם יכול לענות אמן, ואמן שייך לברכה דהוי כמו עדות, והשיב שאינו רוצה לשנות המנהג.

י״א[כתב הר' יצחק יצ"ו, הוא ר' מורי מוהר' יצחק ביהם] ועל טלית קטן לא בארת יפה איזה טלית אתם קורים שלנו, לפי דעתך שאותן טליתות שאין להן בית הצואר ותלויות ברצוע' נפשלים בגבו לאחוריו, ועל אותן קורין תגר משום דלא חשיבי לא דרך לבישה ולא דרך עטיפה, ורבותי היו נוהגים בטלית שיש לה בית הצואר וחציה תלויה לפניו וחציה לאחוריו, ובשעת ברכה אני מתעטפה על ראשי וארכה תלויה לאחורי כדי הלוך ד' אמות, כדי שאוכל לברך כהלכה להתעטף, ואח"כ אני לובש' בצוארי, והארכתי גם בזה באחת מתשובותי¹ תה"ד סי' מ"ה. אין להאריך עתה כי ההולך נחוץ לדרכו, נאום הקט' והצעיר שבישראל.

י״בוארבע כנפות שלו הוי' הולכ' לפניו על טבורו ולאחוריו כמו כן, ורוחבה הוי כמו¹ רוחב. בגד שקו' ארוז שלוקחין לטלית של צמר. ובשעה שמשימ' על ראשו הפך פניו למזרח והוי מברך באהאמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. והוי משים הב' כנפות על פניו כנף אחד לדרום וכנף אחד לצפון, זה כנגד זה, והב' כנפות הוו תלויים לאחוריו ועמד הכי כמו הלוך ד' אמות, ואח"כ משים ראשו לתוך החור, אבל הארבע כנפות הקטנות מברך עליהן על מצות ציצית. [וזכורני שיש לו ארבע כנפות ביו"ט שהיה של משי שקורין דאמאשקא² דמסט דמשק גידעמאן שם קל"ז הערה י'. והיה תחתון בגד של צמר וכשרוצה לאכול היה מהפך הפנימי לחוץ כדי שלא יעשה כתמים במשי, ולא היה מברך עליו באותו פעם]. ואדם שלובש ארבע כנפות בשחר, ממשמש בו בשעת שבירך על טלית גדול ויכוין לפטור גם את זאת, ואז הוי פוטר גם הארבע כנפות שלו³ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' ז' וז"ל ויכוין לפטור גם את זאת [בטור שלפנינו הוא סי' ח' ועי' עוד בשו"ת מהרי"ל סי' יו"ד ובמהרי"ל הלכות ציצית] כו'.

י״גוזכורני כשהלך לבית המרחץ פשט הארבע כנפות שלו מעליו בביתו, ואמר שכתוב באו"ז שטוב שיהא כל הלילה ציצית בצוארו, אע"פ שיש לאחד טלק"ט שהוא שלו צריך לברך על טלית גדול' בביהכ"נ, אפילו על שאולה שהיא גדולה.

י״דשלומך יסגא לחדא אהובי הר"ר נתן י"ץ¹ נ"ב: הוא נתן מאובין זצ"ל ששימש ה"ה מוהר"ר נתן מאיגר זצ"ל הנקבר בא"י..² עי' מש"כ בזה ברי"א קל"ד הערה ד'. אשר שאלתני אי שרי לעשות ציצית של צמר לטלית של משי? דע לך כי קבלתי דנהגו לפטור כל המינין בצמר או פשתים, ואף כי כתב הג"ה במיימוני בשם מהר"ם, והאידנא דאין לנו תכלת אין לפטור טלית של משי אלא בציצית של משי, משום דבעינן הכנף מין כנף, וכן נמצא במקומות אחרים בשמו. [וגם כתב בספרו³ תה"ד סי' מ"ד. חד מרבוותא דהוי ליה טלית של משי בג' ציציות של משי ואחד של צמר, וצ"ע אי שפיר דמי כה"ג דלא הכנף מין כנף, וגם לא גדילים תעשה לך]. אמנם הרמב"ם בספרו לא כתב כן, וכן ראיתי תשובה שהשיב קרובי מוהר"ר שלום זצ"ל, [בסוף הספר כתבתי לפי דעתי התשובה], למוהר"ר יעקב מולין זצ"ל, דלא נהגו כמהר"ם בהא. וכן ראיתי באושטריך בווינא ובקרימז, שהיו בביהכ"נ טליתות של שער שהיו מיוחדים לאורחים מקופת הקהל והיו מצוייצים בציציות של צמר, וזזו⁴ ובתשובה שם: וקעיילי ונפק' כמה גדולים. כמה גדולים ולא אמרו להו ולא מידי. וזכורני כשילדה גרושתי בכור שלי תינוק של בית רבו זעליקמן ז"ל, ומצוה הייתי אותה לעשות לי כתנת של פשתן שקו' בלשון אשכנז נאטהעמד⁵ עי' מש"כ אודותיו הח' בערלינער בספרו אלי"ם צ"ב. שהעולם אומר' שהיא טוב כשהולכים על הדרך שאינו יכול לתפוס אותו כשיש לו בצוארו, אבל אני היה תפוס עם הכתנת דלעיל בע"ה האמת לא ידעתי בודאי שלא החליפו הכתנת, ואותה כתנת היתה מרבעת ובאמצע הוי חור, ועשה בו מוהר"ר שלמה שפיירא ציצית של פשתן, אבל כשראה הגאון זצ"ל הציצית של פשתן הוה מנענע הכתף. וכשבא אחי מעיר הקדש דירושלם תוב"ב, הביא עמו טלית דהוה סדין של פשתן והוו בה ציצית של פשתן⁶ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' ט' חד דיעה וז"ל רש"י ורב אלפס התירו. ואין בה לא עטרה ולא משי בכנפותא.

ט״ו[כתב בספרו] כל בגד שיש לו ד' כנפות למטה שקורין שליץ ומחובר למעלה בגוף אינו חייב בציצית, ואין עושין ציצית אלא מן צמר שגוזז מן הצאן משום דכתיב במיימוני בהלכות ציצית בפ"א¹ הלכה י"א. ולא מן הנימין הנתלשין וצריך טוויה לשם ציצית ע"ש. וקשר העליון מן הציצית קושר בחוזק אל החור עד שיכפל רחב הבגד לגמרי. ועשה חוליות בציצית כיצד, כורך ג' פעמים סביב החוטין² ע"פ הגמ' דמנחות דף ל"ט ע"א וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש. ותוחב באמצע בין ד' חוטין לד' החוטין, וכן עשה ג"פ בין כל קשר וקשר עד דהוה בין קשר לקשר כמלא גודל, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל מנהגינו לכרוך בה חוליות וכו'].

ט״זלעולם יעשה לכתחלה הציצית שליש גדיל ושני שליש פתיל¹ היינו ענף שבגמ' שם. ועי' לקמן צד י"ב בתשובה לר' טעבל. אפי' אם הוה הציצית ארוך מאד משום נוי ציצית. ולא יהא ארכו מן הגדיל יותר משליש מן הציצית אבל בדיעבד כשר, אבל אם הוה ארכו מהפתיל יותר משני שליש בזה אין נפקותא. ואורך הציצית י"ב אצבעות לכל הפחות, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל: ויהיו ארכן ג' טפחים וכו'], וזכורני דהוה ציצית שלו ארכו כנגד י"ח או י"ט אצבעות, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל: ואם ירצה להוסיף בארכן].

י״זפעם אחת הוה בציצית ו' קשרים, וצוה לעשות בציצית ה' קשרים חדשים, ולא די במה שמתיר הקשר האחד, משום דלא הוה הציצית תעשה ולא מן העשוי, כיון שנתכוין לעשות ו' קשרים והוה הציצית בטעות; ואינו מקפיד אם חותך החוטין למטה כדי שהן שוין אפי' לאחר שנעשו הציצית לגמרי. ואינו מוחה לנשים לעשות ציצית, [וכן מצאתי באו"ח בס' י"ד וז"ל: ואשה כשרה כו'], אבל אמר שמצוה לכל אדם לעשות ציצית לעצמו¹ ובמהרי"ל ה' ציצית אמהריסג"ל, במקום שיש איש יודע לתקן ציציות אל תתקנם האשה. אבל זכורני שמוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל הוה אומר² אוסר. לנשים לעשות ציצית באושפורק. וזכורני כשכפלתי טליתו היה מקפיד אם לא הוו מונחים הארבע ציציות גבי הדדי בתוך הטלית.

י״חתכתב לשנה טובה, אהובי עמיתי הרב ר' מנשה יצ"ו, [כתב, הוא ר' מנשה¹ עי' שו"ת מהרי"ק סי' ק"ע. בן מוה"ר ישראל ברונאי] על הטלית שנקרע' בתוך שלש ותפרה, כתבת בפשיטות להכשיר, וכתבת שכן הוא בדרשות מהר"א ומוהרי"ל משמי' או² משאי' מו'. מהר"ש ז"ל³ נ"ב: וז"ל תשובה [התשובה] שאמר מהרי"ל ס"ל ז"ל, שלומך יסגא אהובי החר' יעקב שיחי', הני נשי דנהיגי לעשות תפירה פחות משליש סמוך לכנף לאו שפיר עבדי, דאסור לעשות תפירה בתוך שלש כדאיתא בתכלת [מנחות מ"א ע"א אמר רחבה אמר ר' יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור, תוך שלש לא יתפור] ומהאי טעמא אסר מהר"ם לתפור סביב הנקב, אבל מטעם שכתבת דלא חשיב כנף אין נראה לפוסל' כיון שתפריהן שפיר חשיב חד דמה לי תפירה מה לי אריגה, והאי מאן דכפליה לגלימיה כו', ואי חייטי' שפיר דמי [עיין מנחות ד' ל"ז ע"ב ותראה שגירסא אחרת היתה לו בסוגיין ובש"ס שלפנינו הוא להיפוך, האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד ולא כלום אם איתא דלא מיבעיא ליה ליפסוק ולישדייה, ונ"ל שכוונתו למאי דאתמר להלן ד' מ"א ע"א ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת, ועי' ברש"י שם ד' ל"ח ע"א בסוף הפרק ובתוס' ד' ל"ח ע"ב ד"ה האי מאן, שהקשו דללשנא קמא הנך סוגיות סתרן אהדדי ועיין בפרמ"ג או"ח סי' יו"ד באשל אברהם סק"ד, ונראה שכיון למה שהביא בשיטה מקובצת בשם תוס' אחרות דיש לחלק בין האי דחייטיה לגלימיה לההיא דלקמן, דשם מיירי כגון טלית כפולה לשנים ואין עתיד להתירה כלל אבל הכא לא כפל כ"א הקרנות ועתיד להתירן דאם איתא דלא מיבעיא ליה לשדיין]. אלמא דתפירה הוי חבור לעניין ציצית כו' מצאתי. לא ידענא. אמנם בברור דכירנא דאישתעי לנא מוהר"ר זעליקמן מאולם ז"ל בהיותו עמנו באגרא, דמוהר"ל ז"ל כעס על המתירין אפי' תפירה, במשי אדום או ירוק סביב הנקב שבו הציצית לחזקו⁴ וכ"כ במהרי"ל ה' ציצית: נקב שהציצית תלוי בו היה נקרע סביב לאימרא, והורה מהר"ש שכשר לברך עליו כל זמן שלא נקרע לגמרי, דמה שנתנו חכמים שיעור לכנף בפני הציצית היינו לכתחילה וכן בסמ"ג, ואמר אם רוצה לתקן ולתפור יתפור בחוט צבוע, דילמא ישאר חוט תלוי ואם הוא לבן נראה כמוסיף על החוטין, ושכחו ותפרו בחוט לבן וחזרו ושאלו ואמר כמה שיעור שמרוחק הקרע מן השפה והיה כרוחב אצבע והכשירו בדיעבד. ובהא אנא מכשירנא משום דאין כאן בית מיחוש בין לפי' רב עמרם בין לפי' רש"י דאיתניהו באשירי, לפי' רש"י כדכתב אשירי דבטלית של צמר שרי משום דאין דרך לתפור בחוטי צמר. משמע דכל היכא דאין חוט התפירה ממין הטלית לא חיישי', וכ"ש כיון שצבועי' הן לא נהגי' עכשיו בשום מקום לעשות ציצית רק מלבן. וההיא דהגה' במיימוני בשם מהר"ם בתפירת פסקי המעיל דאסור לתפור תוך שלש, צ"ל דאיירי בטלית של משי ותופרה בחוטי משי לבנים; ולפי' רב עמרם נראה דליכא למיחש אע"ג דלאותו פי' אין חילוק כלום מאיזה מין הוא חוט התפירה כמבואר למבין, א"ה היכא דהתפירה אינה אלא לחזק ולא בשביל שנקרע, אהא לא קאי טעמא דר"ע. אבל היכא שנקרע ותפרה בתוך שלש, מניין לנו להקל נגד פי' דר"ע? ואין לומר דר"ע ז"ל מיירי שנקרע' החתיכה לגמרי מן הטלית וחוזר ותופרה בה, והכי משמע במיימוני. אמנם באשירי לא משמע הכי כלל, וכן הלשון טלית שנקרע' לא משמע דנחתך לגמרי, נאם הקטן והצעיר שבישראל⁵ והאריך בזה בתה"ד סי' מ"ו, ועיין מש"כ בשו"ת מהר"י ברונא סי' ק"ע, ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ג.

י״טטלית שנקרע' תוך ג' אצבעות¹ נ"ב: טלית שנקרע' בתוך שלש היה מתיר מהר"י מיישטריי יצ"ו לחתוך באלכסון. לכנף אינו רשאי לתופרה. אלא כיצד יעשה? יקח בגד שהוא טפח על טפח ותופר בכנף ועושה בו ציצית חדשים, [וכן מצאתי באו"ח בסי' ט"ו וז"ל אם נקרע הטלית תוך ג' וכו']; על כנפי בגדיהם מתרגמי' כסותהון² במדבר ט"ו, ל"ח. וקרעו בגדיהם מתרגמי' לבושיהון³ שם י"ד, ו'. משמע מדמשני התרגום כל כסות חייב בציצית, כגון סדין המיוחד ליום.

כ׳והורה שאינו צריך לעשות לכנף לא בגד כפול ולא אמרא, אך אם ירצה מושך חוט לסימן כשיעור רוחב ואורך הכנף לציצית.

כ״אוהורה שאין לילך לבית הקברות בטלית קטן אפי' תחת בגדו, [וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ג וז"ל: אבל אנו שאין אנו מכוונים בהם למלבוש אלא למצוה כו']. ואמר שאין צריך להסיר ט"ק כשהולך עם המטה של אשה¹ וכן העלה הפרמ"ג או"ח סי' כ"ג א"א סק"ב דמשו"ה אף בקבר אשה ליכא משום לועג לרש, ועיין בצל"ח ברכות ד' ג' ע"ב ודף י"ח ובישועות יעקב או"ח סי' ע"א סק"ו, ועיין במהרי"ל ה' ציצית דלא נהירא בעיניו מה שיש נשים מכניסות עצמן לחיוב ציצית, ושאלו לו מפני מה אינו מוחה ביד הרבנית ברונא בעירו שהניחה בכל עת טלית קטן, והשיב שמא אינה מקשבת לו ועל כה"ג אמר מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידין. משום דאינה חייבת בציצית, אבל במטה של איש צריך להסיר, [וכן מצאתי ביו"ד בסי' שע"ה ע"ש]² לפנינו שס"ז.

כ״ב[כתב מוה"ר משה מענדל מרגנשפורק יצ"ו] גם תודיעני אמ"ץ על ציצית שנחלק חוט אחד לשנים מחמת שהיה השזור למטה רפוי, ונחלק השדרה¹ השזורה. למטה ולמעלה נשאר שזור כשיעור, ולמטה נחלק ונראה כמו ט' חוטין, והדבר היה בשבת, דאין לשוזרו, מה דינו? ושלום לאד' ולכל שואבי מי בארך נאם עבדך משה תתת.

כ״ג[תשובה]² תיבת: תשובה, ליתא בכת"י באוצר הספרים אשר במינכען הבירה. הציצית שנחלק חוט השזירה, נראה כיון דעדיין נשאר מן השזור כשיעור, אין לחוש דשמא יהא נראה כתשעה חוטין. וראיה מהא דתוך שלש לא יתפור³ מנחות ד' מ"א ע"א וז"ל רש"י שם: חוץ לשלש, למעלה משלש אצבעות משפת הכנף: יתפור, ולא חיישינן דילמא פייש מידי מן חוט התפירה ושיניחם ויוסיף עליו עד ד' חוטים לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לג' לא חזי לתלות ציצית כדאמרינן לקמן: בתוך שלש הראוי להניח שם ציצית: לא יתפור דהכא חיישינן להכי כדפרישנא. פירש"י⁴ דילמא. פריש חוט אחד מן התפירה ויוסיף עליו עוד ז' חוטין, ויהא תעשה ולא מן העשוי, אבל לא פירש דחיישינן שמא יראה כתשעה חוטין, אפי' אם יעשה ח' חוטין כהלכתן, נאם הקטן והצעיר שבישראל.

כ״דכל הקשרים שעשו הנשים בשעת הטוויה אינה קשר לעניין חוטי ציצית, אבל זכורני שחלק עליו תלמיד אחד בזה. [כתב מוהר"ר שמעון כ"ץ יצ"ו ממענץ], ואשר דרשתני על הטלית שתפר על גבה כלפי ראש המתעטף בה בגד קאמכט, שמצויירים בו מרוקם במשי צורת מלאכים הפרצופים בני אדם עד החזה ולא יותר, ויש להם כנפים מרוקמים בחוטי זהב, אי שרי להתעטף בה. בהך מלתא איתניהו כמה חלוקים בפ' כל הצלמים¹ ע"ז ד' מ"ג ע"ב והרא"ש שם סי' ה' ובמרדכי סוף סי' תתל"ט בשם ה"ר פרץ. אשיר"י ומרדכי מסקי דכשאין הגוף שלם שרי להשהות רק שלא יעשנה. עוד כתב במרדכי דבצבעים ורקמה אין הפרצוף שלם, נראה דר"ל דכיון דאינו חקוק באבן או בעץ עבות אי אפשר להיות הפרצוף שלם. [ב'], פליטת הסנטר ושקועו למטה נגד הצואר, וכן החוטם ומושב העינים אי אפשר לעשות בשלמות כברייתו ברקמה אם לא בחקיקה, מ"מ נראה דראוי ונכון שיפחות צורתם באחד מן האברים, דאף זה דמחמיר טובא מתיר ע"י פחיתת צורה, ואין לחוש כאן מפני שנראה כמשתחוה לו שהרי על גבו ועל ראשו הוא, ואינן² ואינך. טעמי נמי דכתב רבינו אליקים³ במרדכי שם סי' תת"ם ובהגהת אשרי. לענין תפלה לא שייכי הכי ע"ש.

כ״ה[כתב הר"ר בנימין כ"ץ מרעגנשפורג] מי שמתפלל מנחה יכול להניח טלית ותפילין אם עדיין הוא יום, כיון שלא התפלל ערבית. [בשאלת' כ"ב] מי שהזיד או שגג ולא בירך טו"ת ביום עד אחר תפלת ערבית, אם יניחם בלא ברכה, או בברכה, או לגמרי לא, היכא דעדיין הוא יום? נראה דאינו מברך כלל לא אציצית ולא אתפילין אע"פ שעדיין הוא יום, וציצית אין קפיד' אם מתעטף בלא ברכה אפי' אם הוא לילה גמור, אבל תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה אסור להניחם ג"כ אחר תפלת ערבית, הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפלתו תרי קולי לא עבדינן. והכי פסק מהר"ם לענין אבלות ב"מ שאין מונים לאחר תפלת ערבית למקצת היום וכבר התפלל תפלה של לילה ע"ש¹ ככתבו וכלשונו בפסקים וכתבים סי' קכ"א, ושם בסוף סימן צ"ט כתוב לאמר: אתחיל לכתוב כ"ד תשובות שהשיב מורי להר"ר בנימין כ"ץ, ובסי' קכ"ד ננעלו שערי התשובות להנ"ל ואין בו לא דין ולא הלכה כ"א אגרת ערוכה אל השואל כהלכה, ולהלן

כ״ו[כתב] שלום רב לאהוב' הח"ר (תעבל) [טעבל]¹ חעבל. י"ץ, אשר שאלתני לפרש לך הפשט בסמ"ג דכתב² וז"ל הסמ"ג עשין כ"ו אע"פ שיש במצוה זו שני ציוויין שיעשה על הכנף ענף שיוצא ממנה ושיכרוך על הענף פתיל תכלת, שנאמ' ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, מ"מ מצות עשה אחת היא שנאמר והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת היא. ותנן [מנחות כ"ח ע"א במתני'] ארבע ציציות מעכבות זו את זו מלמד שארבעתן מצוה אחת. אע"פ שצריך לעשות ענף יוצא כו' לא ידענא מאי קשה לך, דפירושו דענף היינו ציצית חוטין נפרדין שאינו גדיל, והכי כתב לעיל צריך שיעשה שליש גדיל ושני שלישי ענף. וכן הוא לשון הגמרא³ מנחות ל"ט ע"א. ולהכי קרי לציצית ענף לפי שהוא כמו ענף שיש לו בדין נפרדין יוצאין מן האילן, גם זה יוצא מן הבגד. ואי קשי' לך אמאי נקט סמ"ג הכא ענף טפי מגדיל? ל"ק דמשום דבעי למימר דלא תימא דעשו להם ציצית ונתנו פתיל תכלת תרי מצוה נינהו, לפיכך נקט ענף דכתיב גבי תכלת, אבל גדיל לא כתיב תכלת גבי', אין להאריך מזה יותר.

כ״זוזכורני דהוה מהדר לעטרה בטליתו אחר משי שהיא צבוע תכלת שקו' הימיל בלויא, או שאר בלאו, אבל אשתו נתנה לו טלית שהמשי שלה הוי אדום, ומ"מ היה מברך עליו כמה ימים.

כ״חבשבת היה מברך מיד על טלית קטנ' כשעמד ממטתו בשחר לאחר שבירך אוזר ישראל בגבורה, [ודכירנא שעשה ג"כ ביו"ט]. ואח"כ היה מעביר הסדרה בפי' רש"י מקצתה או כלה, ואח"כ הלך לביהכנ"ס ומברך על טלית גדול'. אבל בחול אינו מברך על טלית קטנ' עד שבא מבית הכנסת לביתו, משום דבחול הלך מיד לבית הכסא¹ הכנסת., ולא רצה לעשות ב' ברכות מחד ענין בלי הפסק. וז"ל² שו"ת מהרי"ל סי' יו"ד ועי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' א' ובאגור סי' ל'. תשובת שארי הגאון מהרי"ל זצ"ל, וטלית קטנ' וט"ג כתב, בתחלה היה מהר"ם נוהג שלא להתעטף בה עד אחר יציאתו מבית הכנסת שהפסיק במילי דעלמא, ואז היה מברך על הקטנ'. אבל הר' משה פרנס כתב למהר"ח, שחזר בו ולא היה מברך עד בואו לבית הכנסת, ונתעטף בט"ג והיה מברך על הגדול' להתעטף, וכן נוהג מהר"ח, וכן כתב א"ח ושלום מאת הק' הלוי.

כ״טמצאתי [וזכורני] שאמר הגאון ז"ל בסוף ימיו אלו ראיתי תשוב' מהרי"ל דלעיל מקדם הייתי חוזר, אבל עתה לעת זקנתי איני אוכל לחזור מלברך על ט"ק. וזכורני כשחלץ טליתו בשבת אוחז בידו באמצע', וכורך על ידו הטלית כלה, ושומט ידו מן הטלית ותחב הד' ציציות באותו חור במקום ידו והיה הטלית עגול' כמו קשר אחד.

ל׳מי שאין לו טו"ת מוטב שימתין עד שישאל לו תפילין מלהתפלל בלא תפילין עם הצבור. כשמניח תפילין נוטל התפילין של יד ומתיר הרצועה וישים התפילין של יד [על] ידו השמאלית. ונותן הרצועה על יד ימינית ולא מברך על של יד עד שמתיר גם הרצועה משל ראש, ולפעמים הוה מתיר הרצועות המשרת שלו. וזכורני דהוה נתן הבית של תפילין של יד באמצע ידו השמאלית על כפו, והיה מושך הרצועה של יד¹ בחוזק. עד שהקשר של יד עומד למטה בידו כנגד הזרת. ואח"כ היה מתיר הרצועה של ראש, והיה מניח התפילין של ראש לפניו על העמוד או על התיבה עד שבירך עליו, אבל כששאר² ואפשר שצ"ל כשאחר ר"ל כשהמשרת שלו מתיר הרצועות. מניח לו תפילין היה מניח מתחלה על זרועו ולא בתוך ידו כמו שפי'. וכשמברך על תפילין של יד היה כורך הרצועה על זרועו עד שמגיע' הרצועה לאמה, וכורך פ"א על האמה. וממהר לברך על של ראש ואח"כ כורך הרצועה של יד באמה עד דהוה ג' פעמים³ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ה וז"ל, מניח של ראש קודם שהיה כורך הרצועה. ונתן סוף הרצועה בתוך ידו למטה מן הרצועה שכורך לפעם שלישית, והיה מושך סוף הרצועה לחוץ כמו שיכול להמשיך⁴ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ז, עד שיגיע לאצבע האמצעי וכו'. וזכורני שהיה נוטל תפילין של ראש מן התיבה. [והיה מניח] קשר תפילין של ראש קודם שעשה ברכה על תפילין של ראש על הבית באותו צד המניח על הראש. והרצועות שסובבות סביב ראשו יוצאות למעלה מן הבית מכאן ומכאן כמו כנפים, והבית והקשר היה באמצע, והרצועות למטה מן הקשר היה האחד תלוי בתוך ידו השמאלית והאחד חוץ לידו השמאלית. ואח"כ נטל הקשר ביד ימינו והבית ביד שמאלו ומברך, ועשה על ראשו.

ל״א[ודכירנא שהרצועות מתפילין¹ של ראש שלו. אינן רחבות עד שהיו בדוחק [על ראשו] (בראשו). והיה מושך הרצועות למטה כנגד הפאות, והקשר של תפילין מניח למעלה בעורף. וכן מצאתי בסמ"ג במצוה לקשור תפילין² עשין כ"ב. וז"ל, והקשר של תפילין מהדק בראש למעלה בעורף ולא במפרקת כדי שיהיו ישראל למעלה כדא' התם]⁴ במנחות ד' ל"ה ע"ב.³ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ז וז"ל, וצריך שיהא הקשר מאחורי הראש למעלה כו'.

ל״בוכשברך על תפילין של ראש היה מסלק המטרון שקורין בלשון אש' קאפא מעל ראשו, ומניח על כתפיו אפי' בעת החורף. ומניח הטלית על ראשו כ"ז שהתפילין בראשו, וכן עשו רוב בני אושטרי'.

ל״גמי שיש לו חבורה, או פצע בראשו במקום הנחת תפילין דראש, והיה בגד על החבורה. הורה שיניח תפילין של יד לחוד¹ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח. סי' כ"ו ובד"מ שם הביא מאו"ז בשם ס' חסידים מי שיש לו נתק או מכה בראשו במקום תפילין יניחם בזרועו ומי שיש לו כויה בזרועו יניח של ראש ולא בזרועו² וז"ל להניח אחת מהן כו' ע"ש. והיה מכסה זרועו כשמניח תפילין של יד משום דכתיב בספר תרומה³ סי' רי"א ע"פ הגמ' דמנחות ד' ל"ז ע"ב, וכן העלה בלבוש והב"ח פסק כוותיה ועיין במג"א סי' נ"ז ס"ק כ"א. והיו לך לאות, וגם יש טעם בקבלה. וזכורני כשמניח תפילין של ראש היה מניח שמגיע תחלת הבית מהתפילין כשהתחיל שער ראשו והבית מניח על שערותיו, ותמיד היו שערותיו פשוטים, ואמר לי מהר"י אברניק יצ"ו שכתב כן באו"ח בסי' כ"ז וז"ל ומקום תפילין של ראש מהתחלת עיקרי השער וכו'.

ל״ד[שאילת ח', כתב מוהר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק],¹ התשובה הזאת תמצא בפסקים וכתבים סי' ק"ז. תפילין בחוה"מ לסמ"ק שכתב וטוב להניחן בלא ברכה אותם הנוהגים כן. (אין) [אם] מדברין בין תפלה לתפלה, נראה דאפילו אותם שאין מברכים אסור להם לדבר ולהסיח בין תפלה לתפלה. דאמרינן במס' סוטה² ד' מ"ד ע"ב ומנחות ד' ל"ו ע"א. סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ואין הטעם משום דהביא את עצמו לידי ברכה שאינה צריכה, אלא בלא זה יש עבירה להסיח ביניהם. כדמוכח באשירי פרק בתרא דר"ה³ סי' י"ב. בתשובה (רב) המתחלת שאילו מקמי רי' מתיבת' וכן באשי' בהלכות תפילין⁴ סי' ט"ו ועיין בדברי חמודות שם ס"ק ס'. בהא דמייתי ירושלמי דמפרש טעם אמאי חוזר מעורכי המלחמה אהאי עבירה טפי מאחריני ע"ש. ואני הכותב שמעתי ממוהר"ר יוזמ"ן כ"ץ יצ"ו, שהביא ראיה מתוס' ואשירי מפ' כיסוי הדם⁵ תוס' דף פ"ז ע"א ד"ה ומכסי והרא"ש שם סי' ו', ובפסקים וכתבים שם סי' ק"ז הביא ג"כ ראיה זו אבל לא משמיה דר' יוזמן כ"ץ. גבי סח בין שחיטה לשחיטה. אבל מהר"א ס"ל ז"ל הוי פליג על זה, וכן אמרתי להגאון זצ"ל, ואמר הגאון הדין עם מהר"י כ"ץ יצ"ו.

ל״ה[שאילת ט', כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורג]¹ בפסקים וכתבים סי' ק"ח. לפי טעם סמ"ג מכח ב' עדי'² ר"ל שצריך כ"א מישראל שני עדים, דהיינו מילה ותפילין, משו"ה יצאו שבתות וי"ט שהן גופן אות (מנחות ד' ל"ו ע"ב). מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת! נראה לי [דאין] לחלק כלל בשביל טעם זה כדמפרש סמ"ג בדרך אגדה בעלמא, דכמה טעמים אשכחן בדברי אגדה כה"ג אפי' בגמ'³ דכמה טעמים אשכחן בדברי אגדה כה"ג אפילו בגמ', המלות הללו חסרים בדפוס. ולא מחלקינן משום אותו הטעמ'. כי הא דאמרינן בפ' המפלת⁴ נדה ל"א ע"ב, ובעיקר הענין עיין בפרמ"ג או"ח סי' כ"ט במשבצות זהב סק"ב. מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? פי' רש"י ולא לשבעה ומפ' הטעם שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים פי' שהן אסורין בתשמיש המטה. ולפי טעם זה אם ילדה בזוב שצריכה ז' נקיים, לאחר ז' ימי לידה. וכי סלקא דעתך שיהא הבן נימול (לשבעה) [לי"ד]? וכאלה רבות בתלמוד'.

ל״וולא בירך על התפילין בחוה"מ¹ נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' ל"א וז"ל, ומניחין ואין מברכין כו'. זכורני שהלכתי עם יוסף חזן מניאושטט אל בית הגוי (שמעבד) [המעבד] עורות. והיו סימנים בעורות, והעורות היו בגיגית ועליהם מים ושאר דברים. ולקח יוסף עץ ארוך והפך בעורות ושהיה למטה הפך למעלה, ואמר לשם קדושת ס"ת, לא ידעתי בודאי אם אמר גם לתפילין. וזה עפ"י הגאון זצ"ל עשה² נ"ב: וכן מצאתי ביו"ד בסי' רע"ד. ובספרי הטור שלפנינו הוא בסי' רע"א³ וז"ל, וכתב א"א הרא"ש הילכך טוב שיוציא בשפתיו ויאמר כו'.

ל״ז[תשובה, וכמדומה לי שנמצא כן בתשובת שארי מהרי"ל זצ"ל]. תפילין שנמחקו קצת ועדיין רישומן ניכר, מותר (להעבירם) [להעביר] עליהם בקולמס. [כתב בספרו אם ניכר כ"כ שיוכל תינוק דלא חכים ולא טיפש וכו']¹ ראה בתה"ד סי' מ"ח.

ל״חמלקוטי מוהר"ר יהודה אוברניק יצ"ו, שאין להקפיד בתפילין של יד לתקן אותן כמנהג אושטריך, שיהא הבית לפני' מן הרצועות אע"פ שכבר נתקנו התפילין בגליל העליון, שמנהגם לתת הבית מחוץ לרצועות, אע"פ שהפרשיות לא יהיו פתוחות כנגד הלב. הואיל ולאו בקריא' תליא מילתא, דדוקא בשל ראש או במזוזה בעינן שיהיו הפרשיות פתוחות כנגד הקורא אבל בשל יד תולה בשימה. ומ"מ נקרא שימה נגד הלב, ומיהו אמר ששמע בשם מוהר"י מולין ס"ל ז"ל שנהג לאסור, אך אמר דלא שמע מבר סמכא, וכתב בספרו אם יצא הדבר מפי אחד הגדולים אינני מפליג על דבריו כלל¹ והאריך בזה בתה"ד סי' מ"ט ועי' בשו"ת מהרי"ל סי' ל'.

ל״טלפעמים בחורף כשהיה הקור גדול וחזק שצריך להלביש הרבה בגדים, והיה מניח תפילין בבית החורף ואח"כ הלביש בגד של עור שקורי' קורזין¹ עי' מ"ש בזה החכם בערלינער בספרו אלי"ם ס"ה, ועי' מש"כ גידעמאנן בספרו ח"א צד רס"א וח"ג צד קכ"ב וצד ר"ע. ואח"כ הסרבל ואח"כ טלית² בזהר ח"ג ד' ק"ך ע"ב וד' קע"ה ע"ב מקדים התפילין לציצית, והעיר ע"ז בס' אספקלריא מאירה שהוא נגד שיטת הפוסקים, ובאמת כ' מהרח"ו בספרו שמונה שערים דלאו דוקא כי הציצית קודם, והרמ"ז פי' דבריו דהזהר איירי במעלה שלהם ומקדים המעולה אבל לדין סדר הנחתם הוא להיפוך ואין לשנות גם לפי הסוד והסכים עמו הגאון חיד"א בהגהותיו נצוצי אורות. כשבא לביהכנ"ס, אבל בשאר ימות השנה לעולם הטלית קודם. [זכורני שבכל יום מניח טו"ת, ולא ידעתי היום³ יום. כי' שנים או יותר שהייתי אצלו שלא הניח תפילין לבר שבת ויו"ט, אע"ג דיש לו כמה מיני חלאים והרבה צער. ואני ידעתי בודאי שידע מה שכתב א"ח בסי' ל"ח וז"ל, כתב הר"ם ז"ל מצטער שאין דעתו נכונה פטור ע"ש. וזכורני שתלאן תפילין שלו בכיס שלהן, וכן כתב א"ח בסי' מ' וז"ל, אבל מותר לתלותן בכיסן וכו'].

מ׳פ"א נפל כסוי של תפילין בלא תפילין על הארץ¹ עיין בשו"ת מהר"י מברונא סוף סי' קכ"ז. וכשמגביה אותו היה מנשק בכיס. כשאחד הולך בדרך ורוצה לעשות צרכיו, גדולים או קטנים, אינו צריך להניח תפילין תיק בתוך תיק² עי' במחצית השקל סי' מ"ג סוף סקי"ד. כ"א בחד תיק, וכ"ש שאר ספרים. והיה מתיר לשנות רצועה של יד לעשות קשר בצד השני שהיה כבר על האצבעות³ וכן הביא בא"ח סי' מ"ב סק"א בשם זקנו להתיר, ועי' במג"א שם סק"ג שאוסר מטעם דמורידו מקדושתו.

מ״א[שאילת כ"א], כתב מוהר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק מי שפושט תפילין ע"מ להחזירם מיד אם צריך לברך שני בהחזרתם¹ בהניחתם. דלא גרע ממישמוש אי לא, כיון דליכא היסח הדעת, דבמשמוש עצמו איכא מצוה כמו גבי ציץ. נראה דאין צריך לברך, הואיל ורוצה לחזור ולהניחם מיד בלי שום היסח הדעת. וראיה מהא דכתב אשי' בהלכות ציצית, דמי שפושט טלית זו וחוזר ומתעטף טלית אחר' צריך לברך. וכתב הטעם משום דחייב לעשות ציצית בכל בגדיו. משמע הא אם חוזר ומתעטף באותה טלית עצמה אינו חוזר ומברך, ודין טלית כדין תפילין, דמייתי התם ראיה מברכת תפילין אברכת ציצית. וההיא דכל אימת דמשמשי בהו מברכי, י"ל דאיירי בהיסח הדעת. תדע מההיא פ' אשיר' בהלכות תפילין דאיירי שנשמטו ממקומן ורוצה להחזירן למקומן, וע"כ הסיח דעתו שהרי צריך למשמש בהן תמיד שלא יזוזו ממקומן² פסקים וכתבים סי' ק"ך ועי' בטור או"ח סוף סי' ח'.

מ״בוהוי חולץ תפיליו מיד לאחר קדושה. וכן עשה מוהר"ר שלום זצ"ל ומוהר"ר אהרן זקצ"ל. ואפשר משום דצריכי' גוף נקי למדי אין להשהותם יותר מן החיוב¹ וכן הביא במטה משה בדיני ציצית ותפילין סי' כ"ג בשם מהר"י מרפורק ועיין במג"א סי' כ"ה ס"ק כ"ז. [וזכורני בר"ח ובח"מ חולץ תפיליו אחר קדושה של מוסף].

מ״ג[ברך עוטר ישראל והנותן ליעף כח ומעביר שינה] ואמר יהי רצון של תפלה בלשון יחיד כיון שכל אחד ואחד אמרו. [וכן מצאתי בפ' במה מדליקין¹ דף ל' ע"ב אמנם בברכות ט"ז ע"ב איתא שתצילנו בלשון רבים וליה"ר קמא ילה"ר מברכות ס' ע"ב. שרבי מצלי בלשון יחיד ע"ש]. אבל יהי רצון של תפלת הדרך אמר בלשון רבים. וכן מצאתי בסמ"ק במצות תפלה² סי' י"א. וז"ל ואמ' בלשון רבים כדאיתא בברכות³ דף כ"ט ע"ב ואליבא דאביי שם. וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"י וצריך לאמרו בלשון רבים ומעומד וכו'. וזכורני כשמתפלל על הדרך אמר תפלת הדרך אחר הב' יהי רצון של תפלה⁴ נ"ב: ועיין באו"ח בס' ק"י וז"ל והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך וכו'. וזה הנוסח מתפלת הדרך הראיתיו לו והגיה בו לפי דעתו ירמי"א ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעדינו לשלום, ותסמכנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותנינו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני רואי בא"י שומע תפלה. [אכן א"א הרא"ש ז"ל הנקבר בריגנשפורק⁵ הרא"ש הוא ר"ת ר' אייזיק שטיין, מחבר הביאורים לסמ"ג שהרביץ תורה בנורנבערק ובגוצענהויזען ואחרי שנתגרשו היהודים ממדינת ורנקן בא לריגנשבורג ושם נתבקש לישיבה של מעלה ביום א' דר"ה רנ"ו. ובנו הרב מו"ה אבי עזרי העתיק ביאורי אביו על הסמ"ג בשנת רס"ו באריכות גדול ואפס קצת מהם נדפסו לחלק העשין ע"י הר"ר מתתי' ב"ר שלמה ד"ו ש"ז. כמש"כ בשה"ג ח"א אות א' ס' קמ"ז ובאור החיים לרח"ם סי' של"ג וברשימת נייבויער סי' תתע"ב ובשער ספר לקט יושר חלק א (אורח חיים)

מ״דמצאתי בתשב"ץ בסי' שפ"ט¹ לפנינו סי' רמ"ג. וז"ל ושאלתי למה תפלת הדרך חותמין בברוך הואיל שאין פותחין בברוך? ואמר לי שהוא נסמך לברכה אחרת כו'² עיין בדברי חמודות ברכות פ"ד ס"ק נ"ה. ואמר קודם ברוך שאמר שמע ישראל ואח"כ בשכמל"ו כמו שכתב או"ח בשם ר' יהודה חסיד בסי' מ"ו. וזכורני פעם אחת בסליחות אמר לבחורים למה אתם הולכים מב"ה קודם שמע ישראל? אע"פ שמקצתם הולכים ללמוד. כי הגאון ז"ל הוי מנגן מר"ח אלול בחול עד אחר יוהכ"פ בברוך שאמר כמעט שעה אחת; ואמר אלי מעשה שהיה באושטריך בדייקן אחד ששמו רעביל³ כינוי למרדכי. והוי מגיה בתפלה של קהל גבי ברכת התורה במקום המלמד תורה לעמו ישראל, ברוך אתה ה' למדני חוקיך, כמו שכתוב ברוקח. וגער בו למדן אחד ששמו ר' קיים, ואמר ר' קיים ז"ל התוס' כתבו שאין לומר למדני חוקיך, ואמר הגאון ז"ל כמדומה לי שכתוב כן בתוס' במס' ברכות⁴ ד' י"א ע"ב ד"ה ה"ג ברוך אתה. [וכן מצאתי בא"ח בסי' מ"ז וז"ל ואין לחתום בא"י למדני חוקיך שאינה לשון ברכה וכו'].

מ״ה[שאילת כ"ד], כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק, המשכים ללמוד אם נוהג כמו הא"ח משם הרא"ש שמברך, או כמו שכתב הרב¹ הר"ם. ספ"ק דברכות במרדכי² ועיי"ש במרדכי סי' כ"ט. דשל אתמול פוטר עד שחרית אחרת³ עי' בב"י סוף סי' מ"ז ד"ה המשכים בבקר. והאיך מר נוהג? מורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל הגיד לנו בישיבה שהוא היה נוהג לברך כי היה משכים קודם אור היום וכן אני נוהג אחריו. נאום הקטן והצעיר שבישראל⁴ פסקים וכתבים סי' קכ"ג.

מ״ולפעמים כשהשכים קודם אור היום ללמוד תורה היה מברך ענ"י ואשר יצר וברכת התורה ואלהי נשמה, כמו שכתוב בסדור אושטריך. וכשהאיר היום התחיל ברכת הנותן לשכוי בינה, ואמר הברכות בסדר שכתבתי לעיל עד עוטר ישראל. וכן כשהשכים אחד מבני רינוס ללמוד [היה] מברך ענ"י ואשר יצר ואלהי נשמה וברכת התורה, דהיינו לעסוק בדברי תורה, והערב נא ואשר בחר בנו. וכשהאיר היום מתחיל ברכת הנותן לשכוי בינה ומדלג ברכת התורה במקומו. [וכן מצאתי בא"ח בסי' מ"ז וז"ל המשכים ללמוד בבוקר קודם שילך לביהכ"נ וכו'].

מ״זלהשתדל בעד איש שיאמר הברכות ואף אם אין איש כ"א קצת ע"ה אפ"ה טוב לו לומר ברכות במקום שאין איש¹ להשתדל וכו'. כנ' וכנ' אביך הקטן והצעיר שבישראל].

מ״חפ"א בשבת נתאחר לבוא לביהכ"נ שלו והיה מפסיק בק"ש בין הפרקים עד שקורא החזן כל הסדרא. [ומצאתי סעד לזה בא"ח בסי' ס"ה¹ בטור שלפנינו סי' ס"ו. וז"ל כתב בעל [ד"ק]² תיבת: ד"ק יש למחוק. המנהיג הקורא את שמע וקראו החזן לעמוד וכו' ע"ש].

מ״ט[וזכורני פעם אחת היה לן בבית גוי ובנים קטנים היו לגוי והולכים בלא בגדים. ואני מסופק אם רוצה להתפלל או ללמוד ואמר לי השמר שלא ילכו בני הגוי אצלי. וכן מצאתי בא"ח בסי' ע"ד¹ לפנינו סי' ע"ה וכ"פ הרמב"ם דה"ה כנגד ערות קטן אסור. אסור לקרות ק"ש כנגד ערות גוי]. ופי של חזיר שמתה² עי' בטור סי' ע"ו ובב"י שם. אינה כצואה אלא כשאר נבלות³ שם בסי' ע"ט. לענין ק"ש. וברביעית מים סגי על מי רגלים הרבה של פעם אחת בין בכלי בין בקרקע כמו שכתב הרמב"ם. וכן מצאתי בא"ח בס' ע"ו [וז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל [רביעית] למי רגלים של פעם אחת ואם הם יותר יוסיף מים כפי השיעור וכו'].

נ׳וזכורני שאמר אם היתה צואה במקום גבוה עשרה טפחים או עמוקים עשרה ורואה אותה מותר להתפלל כיון שהצואה ברשות אחרת. וכן מצאתי בא"ח בס' ע"ח¹ נ"ב: וז"ל הית' במקום גבוה עשרה טפחים או (עמוקים) עמוק י' או שהיתה בבית אחר וכו'.

נ״אמצאתי בסמ"ק אחד במיישטרי והוא של ר' גומפלין שנון¹ שטן. י"ץ במצוה להיות צנוע, אבל בדקתי בארבעה סמ"ק אחרים ולא מצאתי. וז"ל וצואת קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס אין צריך להרחיק מצואתו וממימי רגליו. וכמדומה ששמעתי מפי מורי הר"ר יצחק שא' לי גם במאכל שעושים לתינוק שקו' פאפא בל"ע² בלע"ז. מ"ר עכ"ל. [וכמדומה לי ששמעתי מן הגאון ז"ל כמו הר"ר יצחק דלעיל].

נ״במותר לשתות מים בשבת בשחרית בזמן שא' מזמורים בבית הכנסת. [וכן מצאתי בא"ח בס' פ"ח וז"ל וא"א היה שותה מים בשבת קודם תפלה וכו'. וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ו¹ לפנינו סי' רפ"ט. וז"ל שלא חל עליו עדיין חובת קידוש עד לאחר התפלה וכו']. כשהיה חתונה או מילה בביהכנ"ס שלקהל בשבת אינו אומר בביהכנ"ס שלו לא יוצר ולא זולת ולא הפטרה מן החתונה. [ועיין בזה הספר בהלכות קדושין]² חבל על דאבדין ליקוטיו על אהע"ז וחו"מ.

נ״ג[כתב מהר"ר פנחס יצ"ו], עוד יורני מורי בענין זה כי ראיתי הלכה למעשה ממהרי"ו, שיש נפילת אפים ביום המילה בביהכנ"ס שאין¹ מלין. שם התינוק, היכא דאיכא ב' בתי כנסיות בעיר כמו גבי חתן. א"כ מבעי לי לפי זה אם חל יום המילה בשבת ואין מלין בה בביהכנ"ס, מחמת שאין עירוב שם וגם אין מתפללין אצל התינוק, אי אומרים יוצר ואופן וזולת השייכים למילה בביהכנ"ס או לא? אי דמיא לנפילת אפים או שמא אחר שייסד הפייט בשביל המילה לאומרו לא שבקינן כלל לאומרו, אחרי שאין מתפללין אצל התינוק כלל, א"כ הוא כמו שמלין אותו בביהכנ"ס. לכן יורני מורי על כל דבר באר היטב² ואל יהא לכבוד תו' למשא. כי ללמוד תורה אני צריך והיא עלומה ממני.

נ״ד¹ פסקים וכתבים סי' פ"א. על המילה שאינה בביהכנ"ס אלא בבית אחר אי אמרי' פיוטים בביהכנ"ס. דע כי ידעתי שהזקן מוהר"ר מאיר בולדא ס"ל ז"ל כשישב בווינא אמר תחינה בב"ה שלו ביום המילה, אבל לא הלך לבית הכנסת של הקהל אל המילה. דודי מו' הקדוש ז"ל היה רגיל לילך מבית הכנסת שלו לבית הכנסת של הקהל אל המילה, ולא אמר תחינה בב"ה. מדברי שניהם נראה ללמוד דכל היכא דאין התינוק נימול באותו ביהכנס"ת לא עבדי' ולא שבקי' מידי בשביל המילה. ואין סברא לומר דתפלת הצבור תהא נגררת אחרי המילה שבבית אחר, וכ"ש פיוטים שבברכות דק"ש, שבטורח התירו הגאונים לומר בהם פיוטים להפסיק בברכות ובטעם מועט דחינא לה. [וקי"ל כירושלמי² פ"ג דברכות סוף ה"ה. גבי רקיקה, הרוקק אל יתפלל עד שישהה ד' אמות. וה"ה נמי המתפלל אל ירוק עד שישהה כדי הילוך ד' אמות, משום דאמרינן בשבועות (דף ט"ו ע"ב) אין מזכירין (השם) [שם שמים] על הרקיקה, ועיין בא"ח בס' צ"א כתב בספרו]. ואינו מקפיד בביהכנ"ס שלו אם לא הוה חלונות למזרח. ומניח ידיו על לבו בשעה שמתפלל י"ח כמו שפי' בפ' אחרי בפשטי'³ ד"ו חש"ד ועי' רמש"ש קטלוג בודלייאנא שנדפס בשנת עט"ר ומן ונרמז עד מריה חסר בדפוס. שלו. וז"ל: וסמך אהרן את שתי ידיו ידו כתיב מכאן סמך למה שכתב הרמב"ם בהלכות תפלה⁴ פ"ה ה"ד. שיהא ידיו כפופות בשעת תפלה כפו הימנית על ידו השמאלית כעבדא קמיה מאריה. ונרמז כאן בוידוי שצריך ג"כ לעמוד כעבדא קמיה מאריה דכתיב ידו בלשון יחיד כלומר שתי ידיו יהיו כיד אחת. [ואי פירוש ידיו דבוקות זו בזו כמקצת בני אדם אתי נמי שפיר כדדריש מרגליהם רגל ישרה] עכ"ל. וכן כתב א"ח בסי' צ"ד בשם הרמב"ם, וכשמתפלל מניח ידיו כמדומה כנגד טיבורו או על ברכיו כמו שכתיב לעיל. וזכורני דהוה כפוף אצבעותיו השמאלית על כפו השמאלית כמו שעושין אגרוף. ועשה ראש אצבעותיו הימנית על סוף אצבעותיו השמאלית, וכפו הימנית כנגד כפו השמאלית דבוקות זו בזו. [וכן מצאתי בפ"ק דשבת (דף י' ע"א) ופכר ידיה ופירש"י חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער]. וזכורני כשנשמט טליתו מעל כתף שלו על ידו בשעה שמתפלל י"ח בינו לבין עצמו, או כשמתפלל לפני התיבה, הגביה על כתיפו ואינו חש על ההפסיק. [וכן מצאתי בא"ח בס' צ"ו וז"ל: ואם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בידו ולהחזירו וכו']. וזכורני כשבנו שלום ז"ל יורד לפני התיבה להתפלל כשנופל טליתו מעל ראשו לאחוריו על עורפו, ואמר לי להגביה הטלית על ראשו אע"פ דהוה מטרון⁵ עי' מש"כ באלי"ם ס"ו. על ראשו שקו' קפא.

נ״הוזכורני שהיה מקומו בביהכנ"ס בניאושטט בצד צפון¹ כנגד הארון. על ספסל קטן שקו' בל"א זירעל² זידעל., ופניו כנגד הארון העומד בצד הארון האמצעי ואחוריו כנגד העם. וכן מצאתי בא"ח בס' צ"ז שצריך קביעות מקום כמו הקרבנות וכו', ואע"פ שכתב א"ח בס' קנ"ג³ לפנינו ק"ן. הזקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי היכל וכו'. וזכורני שא' לא מסתייע מעולם כשאני מתפלל י"ח ששמעתי יהא שמיה רבא או קדושה מאחד מן הקהל שיודע לכוין ודו"ק. [מצאתי מזה בא"ח בסי' ק"ה⁴ לפנינו ק"ו וכפי הנראה גריס כהנהו נוסחאות שהעיר עליהם הב"י כאן ובסוף סי' ק"ד. המתחיל כל הפטורים מק"ש וכו', ומסתמא אמ' דלעיל אם צריך לשתוק ולשמוע].

נ״ו[שאלת י"א, כתב¹ פסקים וכתבים סי' ק"י ועי' ב"י סי' קי"א. הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורג], החזן כשמחזיר י"ח בקול רם קודם שהתחיל אם אומר בנחת שומע תפלה² שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו כי שם ד' אקרא וכו' עיין בטור סי' קי"א. כו'. נראה דהש' שפתי תפתח יש לו לש"ץ לחזור ולומר, משום דאמרינן פ"ק דברכות³ ד' ט' ע"ב. כיון דתקינו רבנן בתפלה כתפלה (דאריכתא) אריכתא דמיא, אבל שומע תפלה הואיל וכבר אמר קודם תפלתו אין צריך לחזור ולומר אפילו במנחה ובמוסף, מסתמא ה"ה שחרית וערבית שלא אמרו בתחלה קודם תפלת עצמו⁴ שצריך לסמוך גאולה לתפלה. דלא מפלגינן.

נ״זוזכורני ששוחה כשאמר זכרינו כשחזר בתפלה, וכן למי כמוך, ואפילו מקצת מן הקהל שוחין עמו. מצאתי מזה בא"ח בסי' קי"ד וז"ל: אבל באמצע יכול לשחות, [הלכך אותן ששוחין בר"ה וביוה"כ כשאומרים זכרינו ומי כמוך כו'].

נ״חהעתקתי ממהר"ר יודא יצ"ו אוברניק שהעתיק מליווא חרש. אמר הגאון זצ"ל ש"ץ שהיה בדעתו שלא להוציא אחד מן הקהל בתפלתו אז כל הקהל אינו יוצא.¹ וכ"ה בהגהות מנהגים ישנים לר' יצחק אייזיק טירנא מנהג של ר"ה הגה ק"ג וז"ל: ש"ץ שאינו מוציא אחד מן הקהל אפילו האחרים לא יצאו (מהרי"ש), הביאו בד"מ סי' תקפ"א סק"ב. הואיל ובטל שליחותו במקצת בטלה כולה. זכורני שאמר שביקש מוהר"ר מיישטרלין יצ"ו לאמר בג' ברכות ראשונות² בימים נוראים. כמו שכתוב בקבלה בימים נוראים, ולא רצה הגאון ז"ל. ואמר אם תרצה לאומרו אמור כשאתה מתפלל בלחש, ואל תאמר ברבים בקול רם! ולפי השמועה משמע שאין טוב לאומרו אפי' בלחש, [מצאתי מזה בא"ח בסי' קי"ד וז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע שאסור בכל ענין וכו'].

נ״טושאלתי לו למה אנו אומרים בברכה ראשונה וזוכר חסדי אבות ולא אבותינו? ואמר שאבות קאי נמי אשאר אומות משום דזה הברכה שבח היא. פעם אחת בפ' פרה סיים החזן ברכה הראשונה מגן אברהם ולא אמר קרובץ. ואמר לש"ץ [הוי] מתחיל אתה גבור ואמור שאר קרובץ במקום השייך. וכן שמעתי ממנו שפ"א בר"ה שהחזיר מוה"ר מיישטרלין¹ מיישטרלן. יצ"ו התפלה של י"ח ואמר האל הקדוש. ואמר הוי חוזר לתחלת ברכת מגן, ואמור זכרנו ומי כמוך ואל תאמר קרובץ בג' ברכות הראשונות אלא הקרובץ השייכים אחר הג' ברכות. וזכורני פעם אחת ראיתי בתפלה של קהל בניאושטט, שכתוב בה אתה גבור לעולם, והשם שכותב בכאן כתוב בא"ד² עי' עטרת זקנים או"ח סי' קי"ד. ואמרתי זה להגאון זצ"ל ולא אמר לי דבר, וכן מצאתי בתפלה אחרת.

ס׳האשירי כתב בריש מס' תענית¹ סי' א'. כתב אבי העזרי שאם סיים ברכת מחיה המתים ולא הזכיר משיב הרוח ועדיין לא התחיל אתה קדוש, אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קדוש, וכן בשאלה ע"כ. וכן מצאתי בא"ח בס' קי"ד, וז"ל כתב אבי העזרי אם שכח מלהזכיר עד שסיים מחיה המתים, והזכיר קודם שהתחיל אתה קדוש אין צריך לחזור וכו' (וכן מצאתי בס' אשירי בריש מסכת תענית) וזכורני שאמר ובדברי קדשך ולא קדשך.

ס״אוזכורני שאמרתי גואל וחזק אתה. וא' לי למה אמרת וחזק? אמור חזק אתה בלא וא"ו. [העתקתי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממוהר"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון ז"ל, שפעם אחת שכח ותן טל ומטר קודם שהיה יום ס' מע"ל מן התקופה. ואמר¹ ולא חזר כי אמר. כדי הירושלמי² שהביא אבי העזרי והעתיקו הרא"ש במס' תענית פ"א סי' ד' ועי' בטור סי' קי"ז, ובפר"ח שם כ' וז"ל: פסק אבי העזרי וכו' ואעפ"י שלא נהגו כן יש מי שלמד מדבריו שאם לא שאל ביום ס' ואם נמנה מעל"ע אין הס' נשלמים בעת שמתפלל אין מחזירין אותו וכו' ועי' בפרמ"ג שם. לסמוך עליו בשעת השכחה]. הצבור היה מתחיל שאלה להזכיר בערבית, והוא שכח להזכיר שאלה בערבית³ וכן העלה בשו"ת ר' חיים כהן סי' ב' דאם שכח בתפלת ערבית ותן טל ומטר א"צ לחזור ולהתפלל. ואינו חוזר ומתפלל. ונוהג השמש באושטריך לקרות שאלה קודם י"ח ברכות בערבית, וכשהשמש היה ש"ץ קרא לפני ברכו. ואמר בברכה י"ד מהרה לתוכה תכין ולא יכון כי כן כתוב בתשובת אשירי.

ס״ב[כתב הח"ר יעקב בן מוהר"ר מיישטרלן יצ"ו], אשר כתב דכל הדעות כתבו בברכות האמצעות אם טעה בהן חוזר ואומר במקום שנזכר אפילו שלא על הסדר. וק' לך על זה ממסכת מגילה¹ ד' י"ז ע"א הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותנא עלה (שם) וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה. ולא דקדקת יפה בחבורים, דאדרבה רוב הדעות לא ס"ל הכי רק באו"ז במסכת מגילה² סי' שע"ד. כתב, דר"ת סבר הכי וכתב דרש"י לא סבר הכי. ובאשירי בפ' אין עומדין³ סי' ך. כתב דאדרבה דרש"י סבר הכי, ותוס'⁴ ברכות ד' ל"ד ע"א ד"ה אמצעיות. מק' עלה ממסכת מגילה כמו שהקשה, ומפרשי' בשם רשב"ם דאין לה [סדר], פי' שיצטרך להתחיל באתה חוננתנו כמו בג' ראשונות, וכן איתא בגמ' ריש פ"ב דמגילה⁵ ד' י"ז ע"א ושם ע"ב בתוס' ד"ה הסדיר.

ס״גואחר שסיים תפלתו בין ביחיד בין בצבור, היה כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת, ולא אמר שום דבר. ועקר רגל של שמאל תחלה פסיעה אחת ואח"כ עקר של ימין עד כנגד שמאל. וכן עשה עוד ב' פסיעות, ואח"כ הופך פניו לצד שמאלו¹ עי' תה"ד סי' י"ג. ואמר עושה שלום במרומיו. וכשיאמר יעשה שלום הופך פניו לצד ימינו. כשהוא ש"ץ אמר ואמרו אמן והיה כורע לפניו, אבל כשמתפלל ביחידי אמר ועל כל ישראל אמן, ולא אמר ואמרו. וכורע וזוקף ועמד שם עד דמטי ש"ץ לקדושה וחוזר למקומו שמתפלל שם. וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ג וז"ל וכורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת, ובעודנו כורע קודם שיזקוף יטה בראשו לצד שמאל וכו', וכתב עוד וי"א עד דמטי ש"ץ לקדושה וכו'.

ס״ד[וזכורני שאמר כשחזן מנגן ביו"ט והיחידים מנגנים עמו אינם עושים כדין בל"א עז אישט דענוך ניכט רעכט. וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ד, וז"ל והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש ע"ש]. ויחיד שמתפלל י"ח ברכות וסבר לסיים תפלתו קודם שיתחיל ש"ץ, וכשבא היחיד למחיה המתים התחיל ש"ץ י"ח היחיד אינו רשאי להמתין לש"ץ עד שיגיע למחיה המתים, כדי שיאמר קדושה עם הצבור. אלא היחיד מתפלל תפלתו בלא הפסק כמו שהתחיל. [וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ד, וז"ל והמתפלל אינו פוסק לא ליהא שמיה רבה ולא לקדושה ולא לברכו וכו']. וזכורני דהוה מאריך בכוונה באמן דהאל הקדוש ושל שומע תפלה יותר משאר אמן.¹ עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה באיזה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה. וכ"ה בפ"ד ה"ו ועי' בתוס' ברכות ד' כ"א ע"א ד"ה עד שכ' ולכך יש ליזהר לענות אמן בהאל הקדוש וגם לענות אמן בשומע תפלה ובפירוש לבעל ס' חרדים בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה הוסיף ע"ז כלומר זהירות גדולה מאד יותר מבשאר אמן. ועי' בב"י סי' ס"ו ובד"מ שם סק"ג.

ס״ה[כתב נ"ל אברהם מנדיל], לדזיו ליה כבר בתי' שלם. מן יומא דין ולעלם, אהובי הגביר הרב ר' אברהם יצ"ו. ואשר שאלתני מי שעומד בסוף ברכת השלום בשחרית ומסתפק אם אמר שלום רב או במנחה איפכא. דע כי בימי חורפי דנתי לפני מ"ו הקדוש דודי מוהר"ר אהרן ז"ל. דכיון דכתב במרדכי בשם מהר"ם בסוף מסכת מגילה וז"ל, ואגב אורחיה אבאר מה שנהגו לומר לפעמים אלהי' ברכנו ולפעמים שים שלום, ולפעמים שלום רב כו' משמע דאינו מטבע' חכמים לומר כך וכך אלא מנהג האחרונים. ואנשי כה"ג לא תקנו רק לומר ברכת שלום באיזה פנים שהוא, ולכך אינו חוזר בהן אם משנה. ואם בספיקא נמי למה יחזיר? אפילו קודם החתימה ושלום רב, כנ' וכנ' אהוב' הקט' והצע' שבישראל.

ס״ו[שאילת י'¹ פסקים וכתבים סי' ק"ט. כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]. מי שמתפלל בלחש בעת שש"ץ חוזר התפלה, ובעת שסיים ש"ץ ברכה שיש לענות אחריה אמן, באותו פעם לא סיים היחיד תפלתו שהיה יכול לענות אמן. אך טרם שסיים הקהל לומר אמן סיים תפלתו, אם יכול ג"כ לענות אמן, נראה, דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור יכול לענות אמן עמהם. דעניית אמן נמי מן הברכה היא, כדאיתא פ' ג' שאכלו² ד' מ"ז ע"א מ"ש רובא דאכתי לא כליא ברכה. דקא' תלמודא מ"ש מפי רוב העונים, משום דאכתי לא כלתה הברכה, ופרש"י הת' דעניית אמן נמי מן הברכה היא. וכן שמעתי מפי מורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל, שהקפיד על הכהנים שהיו עוקרין רגליהן לחזור למקומן קודם שסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת ש"ש. משום דאי' פ' ואלו נאמרין (דף ל"ט ע"ב) שאין הכהנים רשא' לעקור רגליהם עד שיסיים ש"ץ ברכת ש"ש, והיה סבור דקודם עניית אמן לא נסתיים הברכה כדלעיל.

ס״זויכוין רגליו זו אצל זו כמלאכי השרת, בשעה שאומר ש"ץ קדושה, ואין זה מגסי הרוח¹ תה"ד סי' כ"ח. ונושא את גופו כלפי מעלה ג' פעמים כשא' קק"ק, וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ה, וז"ל ובני אשכנז וצרפת נותנין עיניהן למעלה ונושאין גופן כלפי מעלה וכו'. [וזכורני כשא' קד' שותק מעט, ואח"כ אמר ק' שנית ושותק מעט, ואח"כ אומר ק' ד' צבאות בלי הפסק]. וכשאומר ברוך כבוד שחה ראשו מעט בין שהיה ש"ץ בין שעונה עם הצבור וכן כשעונה ימלוך ד'. אבל כשאמר לעומתם או ובדברי אינו שחה ואמר עם ש"ץ לדור ודור עד תחלת הברכה מהאל הקדוש.

ס״ח[כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]¹ פסקים וכתבים סי' קכ"ד. שלומך ישגא לחד' אהו' מבחר פניני' הרב ר' בנימן כ"ץ יצ"ו. שאילותיך הגיעוני אשתקד אחר הפסח ובפעם ההיא ל"ע וע"כ נחלתי בידי שלא היה לי כח אפילו לקראתן ובעראות בעלמא, ובכן נדחת השעה וע"י כמה עסקים וטרדות וטלטולים לא הבנתי לדקדק בדברי' ולהשיב עליהן עד עתה. מקרוב טורחני עמי' מוהר"ר יוזמן כ"ץ יצ"ו להשיב לך עליהן, ונעתרתי לכך, ואף היה מאד עלי לטורח כי זה יותר מירח ימים שחשתי בעיני ל"ע. וקשה לי לראות, ולדקדק בגמ' פי' ותוס' ובחבורים כי אם מעט. ורוב אשר השבתי לך מבחוץ הייתי קורא אל הסופר אשר לפני, והוא כתב מפי. לכן תדקדק בעצמך וגם תדרש מפי אחרים בכל דברי אלה, אם נמצאו נכונים ישרים [וישרים]. וסדרתי אותם פרשיות פרשיות ונתתי ריוח בין פרשה לפרשה, ועל כל לשון שאילת' על כל אחת תשובתה תחתיה כאשר תראה כתוב למטה. [ואני הכותב אכתוב כל אחד במקומו עם הסימנים בע"ה]² עי' מ"ש לעיל בהערה מ"ב.

ס״טבמודים דרבנן¹ פסקים וכתבים סי' ק' הביאו בד"מ סי' קכ"ז סק"א. אם יש בו הזכרת השם משום ה' זוקף כפופים. נראה דיש בו הזכרה כמו שהוא כתוב בגמ' ובחבורים ובתפלות, ואין להקפיד על זוקף כפופים, דנראה דלא הקפידו חכמים על זה אלא בסוף ברכה. ותדע דכתיב בהג"ה במיימוני וביתר חבורים, דנוהגים בר"ה וביוה"כ לומר בכריעה זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן, והמדקדקים זוקפים בסוף ברכה. אלמא דלא קפדינן אלא אסוף ברכה דהרי כמה שמות יש בבכן, ובכן ובתמלוך ואמרי' נמי בתלמ'² ברכות ד' ל"ד ע"ב המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף, דהיינו כדאיתא בירושלמי פ"א ה"ה ר' סימון בשם ריב"ל המלך כשהוא כורע אינו נזקף עד שהוא משלים כל תפילתו. דהמלך כשהוא כורע ומתחיל ש"ע שוב אינו זוקף עד גמר י"ח.

ע׳[בענין כריעה של מודים תמצא הירושלמי בספ"ק דברכות ולפי דעתי ההג"ה במיימוני¹ פ"ה מה' תפלה סי' פ'. מבואר יותר]. [מאל רבא שלמה רבא. להאלוף הגדול מוהר"ר יודא ס"ל מינץ יצ"ו. כבר ידעתי שהתוס' מביאים הירושלמי בספ"ק דברכות² ד' י"ב ע"ב ד"ה כרע. ולא ישחה יותר מדאי, וכן כתוב בסמ"ק, אבל עדיין לא ידעתי השעור מלא ישחה, ע"כ. אבל מוהר"ר יודא אוברניק יצ"ו הראה לי בספר שלו, שא"ז כתב³ באו"ז ה' תפלה סוף סי' צ"ב וז"ל וקבלה בידי דהיינו אין לשוח כל כך עד שיהא פניו כנגד חגור של מכנסים שאינו דרך כבוד. עד שיהא פיו כנגד חגורו של מכנסיים. וא"ח בסי' קכ"ז המתחיל וכשיגיע ש"ץ למודים כתב חלוק [שליח] צבור ליחיד, וכמדומה לי ששמעתי זה השעור מן הגאון זצ"ל כמו שכתב א"ז].

ע״אוהברכה מברכת כהנים אומר בנגון בקול רם עד ובניו כהנים. ובאותו תיבה דכהנים קורא להם כהנים בנגון בקול רם ואז מתחילים הכהנים לברך. וכן מצאתי מזה בא"ח בסי' קכ"ח, וז"ל: אבל עכשיו שש"ץ רגיל לאומרה בכל פעם, גם כשהכהנים נושאים כפיהם נכון לאומרו, וכן היה ר' מאיר מרוטנפורק ז"ל וכו'.

ע״ב[כתב הר"ר אליעזר קלוזנר]¹ כ"כ הרמב"ם בה' נשיאת כפים פי"ד הי"ב וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך בא"י וכו', אמנם סיים שם ואח"כ מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם. ושכנה"ג האריך בזה ועי' בפר"ח. לכהנים טוב לנהוג שיתחילו בברכה קודם שהן מחזרין פניהם ובתוך הברכה יחזרו פניהם, נאום הקטן והצעיר שבישראל. ואין רשאי לומר יברכך בב' או בג' נגונים² עי' תה"ד סי' כ"ו. משום טרוף הדעת, כגון יברכך בניגון אחד ויאר בנגון שני וישא בנגון שלישי. וזכורני שאמ' מה שאומ' יברכך בנגונים חדשים אי איישר חילא אבטלינא. ואמר אם ש"ץ כהן, אם יש כהן אחר לא יעלה לדוכן אע"פ שמובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טרוף דעת, אלא יעמוד שם ויקרא אחר לכהן. ואמר רבון העולמים בכל פעם כמו שכתב המיימוני³ פי"ד מה' תפלה סי' ה' הביאו בתה"ד סי' כ"ז. בשם מהר"ם בהג' כשמנגנים הכהנים סוף התיבה מוישמרך וכן אמר לויחונך וכן לשלום.⁴ נ"ב: וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ל ויכוין דלסיים בהדי כהנא דעני צבורא אמן כו'. [ואם בא לו חלום ביום שעולים הכהנים לדוכן אפ"ה היה מטיב], אבל שאר פסוקים לא אמר. וכן דרש מוהרר"י ווילא זצ"ל שלא לאמרו הפסוקים, וכן מצאתי בא"ח בס' ק"ל⁵ לפנינו קכ"ח. והמנהג באושטריך שהכהן שרוצה לילך לדוכן למחר, אינו צריך לפרוש מאשתו בלילה.

ע״ג[כתב מוהר"ר זלמן קיצינגן זצ"ל]. ואשר דרשתני על הכהן גברא רב' מיושב בעיר, וכהן אחר שאינו מיושבי' שם בא לעיר לפעמים, והוא שונא בתכלית עם הכהן גברא רבא. ולכך אי' רצונו לעלות לדוכן עם אותו הכהן שבא לעיר, אם יוכל לדחותו. מן הדין נראה דאין בידו לדחותו, אע"פ שהוא שונאו בתכלית. אם הוא שונאו בחנם איסורא קאעביד גברא רבה, ואף אם יודע בו דבר עברה שמצוה לשנאותו על ככה, מ"מ הא מה בכך? הא מייתי ראבי"ה מן הירושלמי דפרק הניזקין¹ ה"ט הביאו בטור סי' קכ"ח ועי' באו"ז ח"א סי' קי"ב בשעשה תשובה. ובמרדכי שלהי מגילה² ובב"י סי' קכ"ח העתיק דברי המרדכי בשם הראבי"ה. כתבו שלא יאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא יברכני? משום דכתיב ואני אברכם, וא"כ מדינא מצטרף עמו לדוכן. וא"ת דמשום דאינו מיושב בעיר אין לו דין ומשפט בכל מילי דצבורא בבהכנ"ס, א"כ תגרום מחלוקת ואנצויי טובא. דלפעמים אחר' ימחו בני הקהל שלא לקרות לתורה מי שאינו מיושב בעיר הן כהן הן לוי הן ישראל, כדי שיהיו המה נקראים תדיר ויאמרו בכל כה"ג שלי שלי, ולי"א (אבות פ"ה מ"י) היא מדת סדום, ואין ראוי להרגיל מדות כאלו בישראל. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

ע״דוכן הורני מ"ץ¹ עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ב ס"ק ד'. כשיש ב' כהנים בעיר אחת ושונאים זא"ז, ואחד מהם אינו רוצה לעלות לדוכן עם חברו. ונותן טעם לדבריו ואומר דאינו מחוייב (להעלות) לעלות דכיון דהם אינם באהבה כ"א בשנאה, אין סברא ונכון שישתתפו יחד לברכת הכהנים, שהוא הבאת שלום והם אינם בשלום זה עם זה. ונ"ל דאין זה דברים של טעם דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דכל אחד עושה מצותו המוטל [המוטלת] עליו. כי כל אחד יכול לעשות מצותו בלא חברו, ואינה תלויה זה בזה. ואפילו אם אין שם כהנים אלא אותן שנים (אך) [אז] הם אגודים יחד קצת, דאלו לאחד אינו קורא כהנים ולשנים קורא כהנים, מ"מ משום הא אינ' תלויי' זה בזה, רק הש"ץ קורא להם (אותם) אתם כהנים כל אחד יעשה כאשר מוטל עליו. ואפילו את"ל דמשו"ה נקראו אגודים יחד, מ"מ אין בכך כלום. דאפילו מודרים הנאה זה מזה, מותרים לעשות מצוה יחד, דמצות לא ליהנות נתנו. ולא דמי לג' שנדרו הנאה זה מזה דאין מצטרפין לזמון² תוס' ברכות ד' מ"ה ע"א ד"ה אכל טבל, מכאן היה אומר רבינו יהודה דשלשה שאכלו והאחד מודר הנאה מן השנים וכו' יכול להצטרף עמהן לזימון וכו', אבל אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין, ועי' בטור סי' קצ"ו. וק"ל. ואת"ל דאין חייב לעלות עם שונאו, או אינו רוצה לעלות לדוכן עם שונאו, הורני מ"ץ אותו שלא רוצה לעלות עם שונאו, אם יכול לכוף חבירו שיחלק עמו הנשיאות כפים, לומר לו לך עלה אתה ליוצר ואנכי למוסף. כי האידך אמר איני רוצה לבטל מצותי ואעלה בכל פעם כאשר מוטל עלי, ולא אכפת לי אם אתה עולה עמדי, ואם ממאן אתה לעלות עמדי מאי איכפת לי, ולאו כל כמינך לבטל מצותי בשביל שטותך. ולפי הסברא נ"ל דלא יכול לכופו לבטל מצותו, דכי אמרי' לאדם (חוטא) חטא או לא תקיים מצותך בשביל שיזכה חברך? אע"ג דכי עולה פ"א ביום שוב אינו עובר³⁴ תוס' ר"ה ד' כ"ח ע"ב ד"ה הבא ועי' בב"י ריש סי' קכ"ח. נהי דלא עובר מ"מ מצוה⁵ מ"מ. עביד בכל פעם. וראיה כדפרישית לעיל דבכל פעם מברך אקב"ו וכו'.

ע״ה[כתב שאי' מהר"ר משה מינץ יצ"ו ממעגנץ], ואשר שאלת על שני כהנים שבעיר ושונאים זא"ז, והאחד אינו רוצה לעלות עם השני לדוכן ונותן טעם לדבריו. וכיון שאינם באהבה ובשלום ביחד, אין סברא שיתחברו ביחד בברכת שלום ואהבה ורצון. נראה דטעם זה לפגם הוא, ממ"נ אם הוא שונאו לחנם קא עבר על לאו דלא תשנא אחיך, ועתה בא להוסיף חטאיו לבטל בשביל כך ג"כ מצות ברכת כהנים. ואם יודע בו דבר עברה שמותר לשנאותו, מ"מ ראוי הוא שיתחבר עמו לדוכן שאין הברכה תלויה בכהנים אלא בהקב"ה. שאפילו כהן רשע שהוא שונאו של הקב"ה ראוי לעלות ולברך, כדאיתא במרדכי שלהי מגילה בשם ראבי"ה, דמייתי מן הירושלמי דכהן מגלה עריות ראוי לברך, משום דהברכה תלויה בהקב"ה כדכתיב ושמו את שמי ואני אברכם. וא"כ מאי איכפת ליה למקום ב"ה בשנאתם? הוא שומע הברכה מפיהם ואפילו שהוא שונא אותם אעפ"כ מברך ברחמיו הוא ישראל. וכבר השבתי כך למהר"ז קיצינגן יצ"ו על נדון זה.

ע״ויחי אדני לעד, וקרסול לא ימעד, לריש גלותא נר ישראל נשיא הנשיא' מ"ו מהר"ר ישראל יצ"ו, ע"ש כל חונה דגל דמ"ץ, דשותי' מני' דמר מי מקור מים חיים,¹ מיהא. הנה אמ"ץ באתי למתבע אולפנא מפומי' הלכה למשה מסיני, והוריני, כל ימי היה לי תמהון על אותן כהנים שלא רוצים לעלות לדוכן ויוצאים מביהכנ"ס למה עומדים בחוץ עד שיסיימו ברכת כהנים? כי לפי דעתי היו יכולים לחזור לביהכנ"ס מיד כשהש"ץ מתחיל מודים. כי הטעם שיוצאים לחוץ זהו משום שלא יאמרו להם (להעלות) לעלות ואז היו צריכים לעלות מן אמור להם, ולכך יוצאים לחוץ כדא"ר שמעון בן פזי קאי בין עמוד' ר' אלעזר נפק לבראי² ג"ז שם בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ב, ומלות לריש גלותא היו כתובות בר"ת והמעתיק טעה וע"פ נדפס שם לרבן גמליאל. ומעתה כשהש"ץ התחיל מודים יכולים לכנס לביהכנ"ס! כי אמרי' כל כהן שאינו עוקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה³ ירושלמי ברכות פ"ה ה"ד ר' יודא בן פזי בשם ר' אלעזר כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה, ר' יודא בן פזי כד הוה תשיש הוה חזיק רישיה וקאי ליה אחורי עמודא. ר' אלעזר נפיק ליה לברא. ועי' ברא"ש פ"ג סי' כ"ב ובב"י ריש סי' קכ"ח. ודוחק לפרש הפשט דשוב אינו עולה מעצמו, אבל אם אומרים לו [צריך] לעלות, ודוחק הוא זה. דהא ילפינ' מן וירד מעשות החטאת והעולה וגו', ומסתמא אהרן מעצמו עלה. או שמא י"ל דגם לאהרן אמרו לו (להעלות) לעלות, כדי שיהא מצווה ועושה טפי משלא אומרים, דגדול מצווה ועושה כו', דעתה כיון דאמרינן לו לעלות מוכרח לעלות בע"כ, דאל"כ היה עובר כדילפינן מן אמור להם. אבל אם לא אמרינן לו לעלות נהי דמ"מ מקיים מצוה, מ"מ מיעבר הוא דלא עבר, ואת"ל דכן הוא, מ"מ היו יכולים לכנס אחר התחלת ברכת הכהנים, או אחר שקרא הש"ץ כהנים, והתחילו הכהנים הברכה. וכן מצאתי במרדכי⁴ סוטה ד' ל"ח ע"ב כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה וכו' ל"ש אלא שלא עקר את רגליו. של ר' שמשון, דיכול לכנס אחר שקרא [הש"ץ] כהנים! וז"ל: כהן שאינו יכול לישא כפיו, כגון שהוא אבל תוך י"ב חדשים מאביו ואמו, יצא חוץ לביהכנ"ס קודם שיתחיל הש"ץ רצה עד אחר שיאמר החזן כהנים, ואז ישוב לב"ה, בשם הר"ר יעקב מן שפירא עכ"ל, וכן משמע בא"ח ע"ש.

ע״זוכן הורני מ"ץ¹ ז"ל המרדכי מגילה סוף סי' תתי"ז מכאן הצריך ה"ר יעקב הלוי משפירא לצאת לכהן מבית הכנסת קודם שיתחיל ש"ץ בעבודה כשהכהן אינו נושא כפיו ע"י דחדיק רישיה או בתוך שנים עשר חדש על אביו ואמו כי אז נוהגין שלא לישא את כפיהן. וכ' הב"י סוף סי' קכ"ח שא"צ להיות חוץ לבהכ"נ אלא בשעה שקורא כהנים. ועי' להלן מה שהעיר ע"ז בעל תה"ד בתשובתו. כשכהן יחיד עולה לדוכן, שמעתי י"א שאינו יכול לברך אקב"ו כו' ויעלה בלא ברכה. ונותנים טעם לדבריהם, דכיון דכתיב בסמ"ק² מהר"ם מינץ בתשובה סי' י"ב ועי' במג"א סי' קכ"ח ס"ק ט"ז ובפר"ח סק"י בשם כנה"ג. דיחיד אינו עובר אפילו אם אומר לו לעלות, דכתיב אמור להם לשון רבים, א"כ אינו חייב לעלות והוי ברכה לבטלה. ונ"ל דאינו כן, דנהי דלא עובר, מ"מ מקיים מצות עשה אם עולה³ סי' קי"ג וכ"ד ר"פ הובאה בטור ריש סי' קכ"ח. כדמשמע לישנא דסמ"ק גופיה, דקאמר אינו עובר משמע מיעבר הוא דלא עבר, מ"מ מצוה היא דרמי עליה, מדלא קאמר אינו חייב לעלות. ועוד דהא אפילו נשים דפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, מ"מ מברכות כיון דמכניסות עצמן לחיוב מכ"ש הא. ועוד יש להוכיח דליתא, דהא כהן שעלה ג"פ ביום, יוצר, מוסף (נעילה) [ונעילה] מברך בכל פעם אקב"ו וכו', דלא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף⁴ עי' בטו"ז סק"ג ובס' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מצוה שע"ט. נגד מנהג זה, אע"ג דאיתא בהדיא בהג"ה במיימוני⁵ עי' בלבוש סעיף ג' שיש פנים לכאן ולכאן וצ"ע, ובברכי יוסף ס"ק י"ב ובשיורי ברכה שם האריך בזה עיי"ש. ובכמה דוכתי, דאם עלה פעם אחת ביום שוב אינו עובר אפילו אם אומר לו עלה, ומ"מ מברך תלתא זימנא אפילו בחדא יומא. ומשמע ג"כ במיימוני⁶ פט"ו מה' נ"כ סי' ט'. דכהן אחד מברך, וז"ל: אם היה כהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, וש"ץ מקר' מלה במלה וכו' עכ"ל. מדקאמר מתחיל לברך, משמע דקאי אברכה שמברך אקב"ו כו', ולא קאי אברכת כהנים לומר לך שיתחיל מעצמו לברך יברכך, דהא קאמרי' אח"כ וש"ץ מקר' כו'. אכן אינה ראיה גמורה, דיש לדחות ולומר לעולם קאי אברכת כהנים, ולומר לך דתחל' מלה של ברכת כהנים דהוא יברכך מתחיל מעצמו בלא מקרא, ואח"כ מיברכך ואילך מקר' לו מלה במלה. וכן משמע אח"כ מתוך המיימוני גבי שנים שאין מקר' להם מלה ראשונה דהיא יברכך, רק מיברכך ואילך. וז"ל: היו שנים או יותר אין מתחילים לברך עד שיקרא להם ש"ץ תחלה, ואמ' כהנים והן עונין ואומרים יברכך, והוא מקרא להם מלה במלה על הסדר, עכ"ל⁷ שם ברמב"ם פי"ד ה"ח. אכן י"ל את"ל גבי שנים דעת המיימוני כמו שכתבתי דמקר' דוקא מיברכך ואילך, מ"מ גבי כהן אחד אין סברא לומר הפשט הכי אלא הש"ץ מקר' לו הכל, דמ"ש יברכך משאר מלות כו'. בשלמא לגבי שנים יש ליישב דעת המיימוני דלא צריך להקרות מלה ראשונה, דסבר כיון דקרא לשנים כהנים הוי כאלו אמר כהנים אמרו יברכך, לכך אין צריך להקרות להם יברכך רק מיברכך ואילך. אבל גבי חד דלא קרא מתחלה כהנים, למה לא יקר' לו מלה ראשונה כשאר מלות.

ע״ח[כתב שא' מרי מהר"ר משה ס"ל מינץ יצ"ו ממגענץ],¹ משמע דמקרא מיברכך ואילך מדקאמר והם עונים ואומרים יברכך אחר קריאת כהנים והוא מקרא וכו' ולא אמר איפכא, והוא מקרא להם והם עונים מלה מלה ואומרים יברכך וכן לעיל מיניה משמע ג"כ דמקרא מיברכך ואילך וז"ל ומגביהים ידיהם נגד כתפיהם ומתחילים יברכך וש"ץ מקרא אותם מלה מלה וכו' עכ"ל, כ"ז נשמט כאן ויש להשלים ע"פ הנדפס וכ"ה בכת"י מינכען. שלומך יסגא לחדא אהובי מוה"ר משה ס"ל יצ"ו. אשר דרשתני על דבר הכהנים בזמן שאינם רוצים לעלות לדוכן הולכים חוץ לביהכ"נ קודם רצה, ואינם חוזרים לבי"ה עד לאחר ברכת כהנים. ולפי דעתך הי' רשאי' לחזור ולכנס מיד לאחר שיתחיל ש"ץ מודים, או לכל היותר לאחר שקרא החזן כהנים. וכתב' שמצאת' במרדכי של ר' שמשון כך בשם ר' יעקב משפירא שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים. דע לך כי במרדכי דילן בסוף מגילה כתב ג"כ דברי הר"ר יעקב ממש בסגנון זה שכתב, אבל אינו מסיים שם במידי שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים. אמנם באשירי בההיא פירקא כתב נמי ההיא דירושלמי דר"א נפק לברא, ופי' אשירי הטעם דנפק לברא, כדי שלא יהא בב"ה בשעה שהחזן קורא כהנים, שאז היה עובר בעשה כשלא יעלה כשקורא כהנים. משמע שלאחר שקרא כהנים אין לו קפידא אם הוא בבהכנ"ס. אמנם נראה למצוא טעם למה נהגו הכהנים שלא לחזור עד אחר ברכת (כהנים) [הכהנים], משום דאמר בפ' ואלו נאמרין (דף ל"ח ע"ב): אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, רב אמר אף חוששין שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא, ול"פ כאן שעלה לפרקים כו'. ונראה דאע"ג דמפרש תלמודא דרב איירי כגון שאינו עולה אפילו לפרקים, מ"מ כיון דחייש תלמודא לפגם כהונה, [משום] (ב)הכי נוהגים הכהנים סלסול בעצמם שלא לכנס כל שעה שהכהנים מברכים, כדי שלא יחשבו עליהן שהן פגומין, ולכך אין עול' ומברכין. אמנם אשר כתבת ודקדקת לפרש דהא דקא' תלמודא כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, היינו דוקא מעצמו אבל אם אומרין לו לעלות עולה, הא ליתא ע"כ מכמה הוכחות. חדא דשוב אינו עולה משמע דאינו עולה כלל. ועוד דפריך תלמודא אהא דריב"ל והא ר' אמי ור' אסי סליקו? ומאי פריך?! דילמא אמרו להם לעלות וסליקו. ותו דפריך בתר הכי אהא דקאמר דסגי דעקר רגליו, ופריך מהא דתנן דש"ץ אם הבטחתו שחוזר לתפלתו רשאי, והא לא עלה² פסקים וכתבים סי' כ"ב וסיים שם ע"כ השיב מורי למ' מינ"ץ ועי' בב"י ריש סי' קכ"ח. מאי פריך?! דילמא קא' דרשאי כשיאמרו לו. ואשר כתב די"א דיחיד העולה לדוכן שאין יכול לברך אשר קבו"צ, אין נראה כלל דמדקאמר תלמ'³ כגירסת רש"י שם ובגמ' איתא והא לא עקר ועי' בהגהות רד"ל שבש"ס דפוס ווילנא שם?. אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים, לאחד אינו קורא משום דכתיב אמור להם. משמע דלא אימעיט יחיד, אלא ממה שאנו דורשים מאמור להם ולא מגוף המצוה כלל. וההיא דסמ"ק נמי כיון דדרשי' מאמור להם דאינו עובר אלא כד יימרון להון, אבל יחיד דליתא באמור להם לכך אינו עובר. וראיותיך אשר כתבת אינם להוכיח, (דדרשות) דרשות הוא לברך כמו הנשים, אבל שחייב לברך לית לך ראייה. וההיא דמייתי (הוא) [הא] דקאמ'⁴ שם ד' ל"ח ע"א. אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, ורצית לפרש דר"ל אקב"ו, תמיהני אי אברכת אקב"ו קאי איך יתכן לומר מתחיל מעצמו, מה שייך תחילה וסוף בברכה אחת? בשלמא אי קאי אברכת כהנים שמברכים אותה בהפסק שייך לומר תחילה או סוף וק"ל. ועוד דוקא⁵ ר"ל הרמב"ם. מסיפא דהאי בבא דמסיים ואם הם שנים או יותר אין מתחילין לברך עד שיקרא ש"ץ כהנים והם עונים יברכך כו', מוכח להדיא דמתחילים לברך לא קאי רק אברכת כהנים ולא על ברכת אקב"ו וק"ל.

ע״ט[וזכורני פעם אחת אמר לי טול ספסל או שרפרף שקורין שעמיל והעמד אותו לפני ארון הקדש בב"ה שלי, כדי שיעמדו עליו הכהנים כשילכו לדוכן, וגבוה השרפרף היה טפח וחצי]. וזכורני כשאינו יכול לעמוד בטוב אחר קדושה היה יושב עד שמגיע ש"ץ לברכת ש"ת ועומד עד אחר שאמר מודים דרבנן. אבל כשיכול לעמוד עומד מתחלת י"ח, עד אחר שא' אמן יהא שמיה כשאין אומ' תחינה. אבל כשיושב לתחנה אינו עומד לקדיש, וכשהיה מוסף הוי יושב ליתברך עד שרוצה החזן לפתוח ארון הקדש.

פ׳כשאין אומ' תחנה בב"ה של קהל משום ברית מילה, גם הוא אינו אומר תחנה בב"ה שלו¹ דוק. משום דקהל דוחין תחנה. וזכורני שהגאון ז"ל הלך מבית הכנסת שלו לב"ה של הקהל אל המילה, אע"ג שא' שמועה בשם הזקן מוה"ר מאיר בולדא ס"ל ז"ל הדר בווינא, כשהבחורים שלו רוצים לילך אל המילה, אמר להם הגאון ר"מ ס"ל ז"ל² עי' באליהו רבה סי' קל"א סק"י שכ' דפ"פ נוהגין כשמילה בבהכ"נ ישינה וחדשה א"א תחנון בכל ב"כ דאומרים דכולהו גרירין אחר בהכ"נ הנ"ל, ועי' תשובתו בפסקים וכתבים סי' פ"א. ש"י בויטיל"ש נאמ"ן³ נ"ב: איודי"ש [אי"נ די"ש; ועי' גידעמאנן ח"ג צד פ"ה הערה ו'] בשם הכיס כך היה מקלל. מה אתם רוצים לעשות אצל המילה, כדי לענות אמן על הברכה תלכו לבית השחטן ושמעו כמה ברכות וענו אמן. [כמדומה לי ששמעתי שאמרו על ר' מאיר דלעיל, מי שהוא מחרים מת באותה שנה]. והיה נוטה לצד ימינו כשאמר תחנה, [וכן מצאתי בא"ח בס' קל"א: וז"ל ובאשכנז נוהגין להטות על צד ימין וכו'].

פ״אעוד הורני מורי אין אומרים תחנה ביום הנשואין במקום שהחתן בב"ה בשחרית והחופה היא מיד אחר יציאה מב"ה. ואין להביא ראיה ממילה שאין נפילה אפילו בתפלת יוצר אפילו קודם המילה. דהתם חשיב המילה כתפלה דהא אומ' עלינו לשבח כו' וקדיש יתום אחר המילה, וגם המצוה נעשה דוקא בב"ה, משא"כ שייך כלל גבי חופה. ואע"ג שמשמע קצת בהג"ה במיימוני פ"ה דאפילו בנשואין אין נפילה אפילו בתפלת יוצר, דכלל יום המילה ויום הנשואין ביחד, איכא למימר דאיירי במקומות שנוהגים לעשות החופה בשחרית קודם תפלת יוצר, כמו ברינוס שמכניסין חתן וכלה בשחרית תחת הכיפה, וזה חשיב חופה שלהם. כמו שכתב במרדכי ריש כתובות, על מה שמקדימין ברכת חופה לקדושין, וז"ל: כי הכנסת החופה היא שמוסרה לחתן בשחרית קודם הברכה עכ"ל. אלמא דחשיב חופה כה"ג, אבל לפי מנהגינו איכא למימר לעולם דיש נפילת אפים בתפלת יוצר.

פ״ב[כתב הר"ר פנחס יצ"ו שהוא עת' מה"ר],¹ ועקם דבריו שלא להוציא דבר מגונה מפיו. ואם י"ל תחנה ביום ו' בשחרית כשהחתן בב"ה, נראה דאין לומר תחנה הואיל ובאותו יום יכנס לחופה כולי יומא חדא מילתא ומועד דיליה הוא. וראיה מע"פ דאין אומרים למנצח משום שחיטת פסחים אע"ג דאין שחיטת פסחים אלא לאחר חצות. גם אמר לי עמיתי מוה"ר אייזק לוי שיחיה שנוהגים ברינוס אפילו ביום ה' רגילים החתנים לצאת מב"ה קודם רצה, כדי שיוכלו לומר והוא רחום ותחנה. פעם אחת בא חתן לב"ה שלו ביום ה' קודם חתונה שלו וא"ה אמ' והוא רחום ותחינה וקרא החתן לס"ת.

פ״גכשהיה מתפלל במקום שאין שם ס"ת¹ פסקים וכתבים סי' פ', ובהגהות למנהגי ר"א טירנא מנהג של שבת ס"ק מ"ז ובד"מ סי' קל"א סק"ז. בין ביחיד בין בצבור אין אומר תחנה, וכן ה' אלהי ישראל, כך שמע מפי רבו מה"ר אהרן פלומיל זצק"ל. אבל כשיש שם ס"ת אמר תחנה וכן ה' אלהי ישראל אע"פ שאין שם מנין. וזכורני שא' ובכל זאת שמך הגד' לא שכחנו. וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל ס"ל ז"ל, ועל כל זאת מנהג פשוט שנופלים בתחנון בביהכנ"ס החצון² רוקח ה' תפלה סי' שכ"ד. ונראה הטעם דלכך נעשית מתחלה ישבו [שכישבו] פעמים מקצת הקהל בחוץ גרירי בתר צבורא לענין זה, דליחשוב במקום ארון. כמו שתי חבורות בשני בתים השמש מצרפן. וגדולה מזו התיר הרא"ש³ מהרי"ל ה' תפלה ואמר המתפלל בחצר בית הכנסת כל זמן שפתח ב"ה פתוחה נופל ומכסה פניו כשאומר תחינה וכו'. כשהשליח [צבור] עומד על המפתן דמצרף ליה שבפנים ושבחוץ. ודבר קל הוא זה לחשב במקום ארון, ועזרת נשים תוכיח דאפילו פתח פתוח ליכא במקצת קהלות, אטו מי לא מחייבי בנפילת אפים? אלא הכל חשיב חד לענין זה, מצאתי.

פ״ד¹ הביאו בטור סי' נ"ה. שלום רב לאוהב תורה אהוב' שאיר' מה"ר יעקב יצ"ו. אשר שאלתני במה שראית בסמ"ג דמצורע כשנכנס לב"ה עושים לו מחיצה גבוה י' ברוחב ד' אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון. והבנתם אלו הדברים דמשום קדושת תפלה הן צריכים ולא משום טומאה כלל, דאל"כ מאי נ"מ ביוצא אחרון ונכנס ראשון? לא הבנתם כשורה פי' משנה זו דאינו אלא משום טומאות² פסקים וכתבים סי' צ"ח. אמנם דע כי יש לי פירוש ר"י מסימפונט³ ישנן כאן בערך שש תיבות מחותכות ואשר לא נראו רק ראשי האותיות וגם ארבעת מלים הקודמות יש למחוק ומקומן להלן אחר תיבת ומצאתי והכותב שגה ברואה. מכל סדר טהרות, ודקדקתי במסכת נגעים פי"ג ומצאתי⁴ עי' אור החיים לר' חיים מיכל סי' תתרפ"א. טומאות אהל דמצורע מטומאות אהל דמת. ובכמה גווני במוקף צמיד פתיל ובכלים שבתוך בור ודות שבתוך הבית, דלענין [אהל] דמצורע אם הכלים או האדם ברשות אחר מן המצורע, אע"ג דבאהל אחד הן ותקרת הבית מאהלת על שניהם טהורים האדם והכלים. וכן לענין ישיב' המצורע נמי חלוקים הן, דלגבי מת לא בעינן שישב הנושא כמו באבן המנוגעת. ומעתה אפרש לך משנתך דעושים לו מחיצה גבוה י' כדי שתפסיק בינו ולבין העם, שלא יטמאו לפי שהן ברשות אחר. אע"ג דהתקרה מאהלת על כלן אין קפידא כדבארתי לעיל. ומה שצריך רוחב ארבע היינו כשעור גופו של אדם כשהוא יושב ומתפשט כדאיתא במסכת עירובין⁵ פי' משנה זו דאינה אלא משום טומאה ומוכח התם במשנה הסמוכה לה [י"א] דחלוקה כ"ה בדפוס ויש להשלים תיבות אלו שנשמטו פה. ונכנס ראשון ויוצא אחרון, היינו משום דאין המחיצה מגע' עד הפתח, ונמצא כשהיה הולך מן הפתח עד המחיצה לא היה דבר מפסיק בינו ובין העם ויטמאו. ולכן נכנס ראשון שעדיין אין אדם שם עד הגיעו תוך המחיצה ויוצא אחרון נמי מהאי טעמא, וכל זה דקדקתי מפי' ר"י מסימפונט.

פ״התשובה למה"ר יעקב יצ"ו בן מהר"ר מיישטרלין זצ"ל. מצאתי במחזור אחד שהגיה מהרי"ו ז"ל בעלינו לשבח ומושב יקרו ע"פ מהר"ם. ומה"ר איסרלן ז"ל הגיה באותו מחזור וכסא כבודו. ומצאתי בא"ח בסי' קל"ג וז"ל: וי"א וכסא כבודו בשמים ממעל ואין לומר כן אלא מושב יקרו עכ"ל. ושאלתי למה"ר יעקב מטרישט יצ"ו מה טעם מי"א שאין לומר מושב יקרו? ואמ' משום דיקרו בגי' ישו! ומה שכתב א"ח ואין לומר כן סבר דאין לשבש המחזורים הישנים בשביל כך. וכן אמר הגאון מוהר"ר ישראל ז"ל ואנחנו כורעים וכן בכל מקום שכתוב ואנו הגיה ואנחנו¹ ד' מ"ח. אפס זולתו בסגול ולא בצרי כלל.

פ״והעתקתי ממהר"י שהעתיק ממהר"ף ששמע מן הגאון זצ"ל¹ וכ"ה בכלבו ס' קכ"ב ועי' ביוסף אומץ ס' נ"ט. אם התחילו במנין להתפלל ויצאו יכול לגמור אפילו סדר קדושה, כיון דקדיש האחרון קאי גם על הי"ח ועל כל התפלה. פעם אחת הוי ט' בב"ה ואחד הוי מתפלל י"ח, ואפ"ה אמר לש"ץ שיעמוד להתפלל, [וכן מצאתי בתשוב' שאי' מהרי"ל זצ"ל, וז"ל: כתב מהר"ם בתשובה ומייתי לה בהג"ה מיימוני פ"ח דרשאי לומ' כו']. ולא היה קורא בתורה הפרשה או הסדרה כשמתפלל ביחיד. וכן מצאתי בתשב"ץ בסי' נ"ח וז"ל כדאיתא במגילה דאין קורין בתורה בפחות מעשרה ע"ש.

פ״ז[כתב הר"ר בנימן כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]¹ עי' תה"ד סי' ט"ו. בעליות לס"ת על המגדל אם יש לעמוד² פסקים וכתבים סי' קי"ט. בפתח העומד במזרח או במערב, וכן לירד מן המגדל, כך אני נוהג המגדל בפתח שהיא לי בדרך קצרה במקומי בבית הכנסת, ויורד אני מן המגדל בפתח האחר שהוא בדרך הארוכה לי עד מקומי, כדאמרי' הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה. ונוהג' בניאושטט אם אין שם כהן נתפרדה החבילה, פי' שלא יקרא לוי כלל ולפעמים³ לעלות. קורין במקום כהן הגאון זצ"ל. ואמ' שמוה"ר שלום זצ"ל נוהג בניאושטט אם היה הקורא כהן לא רצה שקרא [שיקרא] אותו כהן כהן אחר לס"ת. כן כתב המרדכי במסכת מגילה בפ' הקורא⁴ ורוב פעמים. אבל בשאר מדינות אושטריך נוהגין לומר יעמוד כהן אחר, וכן הדין גבי לוי, ואמר הגאון זצ"ל שלא נוהגין אחריו⁵ סי' תתי"ג רבינו אפרים היה מוחה לכהן שהוא שליח צבור לקרות כהן חברו לס"ת וכן לוי שהוא חזן לקרות לוי חברו לספר תורה כדאמרינן כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון וכן בלוי כמו כן. ורבינו יואל דחה סברתו וראייתו ואמר כי מנהגנו טוב כי הכל יודעין שכהן מותר להיות שליח צבור ואי משום אורחים הבאין מארץ רחוקה מה הן יודעין שהחזן הוא כהן ואי משום המכירין אותו אין לחוש ועי' בב"י סי' קל"ה. כמו השר זצ"ל. וזכורני כשיש לו סגן אינו רוצה לקרות עד שקרא לו החזן יעמוד ר' ישראל בר' פתחיה! אבל בניו היה קורא בן מוה"ר ישראל, ושמעתי הטעם: הוא יכול למחול על כבודו ולכן קורין לו כסתם בני אדם. אבל בניו אינם יכולים למחול על כבודו או אינם רוצים למחול ולכן קורין אותם בן מהר"ר ישראל. וכן כשהיה חזן אינו רוצה לברך ברכת התורה עד שקרא לו הסגן יעמוד ר' ישראל בר' פתחיה, וכן מצאתי בא"ח בס' קל"ט וז"ל ואין רשאי לקרות עד שיאמרו לו קרא וזהו שנהגו שש"ץ קורא לעולין וכו'. וזכורני כשקורין לו לעלות לס"ת עמד שם עד שבא אחר וכן אחרים נהגו כן במדינתו. מי שאינו יודע לקרות בס"ת הכתב אפילו בלא נגינות אסור לו לעלות לס"ת ולברך הברכה. וכן מצאתי בא"ח בסי' קמ"א וז"ל: מי שאינו יודע לקרות אינו ראוי שיקראוהו ש"ץ וכו'. וזכורני דהוי יושב בשעת קריאת התורה כשיש לו צער בעמידה, אבל מ"מ עמד אע"פ שאינו יכול לעמוד בטוב כשמגביה הס"ת או כשהחזירה לארון הקדש. ואמר בב"ה צריך לומר הקורא בנגינות העליונות מעשרת הדברות, אבל כשאחד מעביר הסדרה בתרגום צ"ל הנגינות התחתונות על סדר התרגום. ופ"א חסר בס"ת תיבה אחת וא"ה קרא בו אותה סדרה כיון שהתחיל בה היה מסיים בה אותה סדרה. אבל שמעתי משמיה דמהר"י וויל דמפסיק באמצע הסדרה ונטל ס"ת אחרת מן הארון וסיים בו אבל מ"מ באמצע ענין לא היה מפסיק.

פ״חכתב הר"ר יושע טורק יצ"ו, בני ר' קעחל שי' עדיין לא בה הנה לתלמוד הזמן¹ כן. וראיתי מכתבו אשר כתבת' לו משאלו ואשיבך עליהם. ראיתי את דב' מ"ו הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל, שהורה הלכה למעשה כההיא תשובה דא"ז, שאין ליקח ס"ת אחרת אם נמצא טעות בקריא' בתורה. וכן אני נוהג אחריו² הזה.

פ״טמותר ליתן סרבל על ידו כשמגביה הס"ת היכא שהקלו' הגיע למטה מן תפיסת יד של ס"ת ואסור ליגע בגויל של ס"ת. כשמוציא החזן הס"ת לקרות¹ פסקים וכתבים סי' ע' ועי' בב"י סי' קמ"ג. על הבימה שקו' אלמימר"א הולך הגאון ממקומו ומחבק ומנשק לס"ת, וכן כשמחזירו, וכן ראה ממה"ר הילל זצ"ל. וכשמגביה הס"ת היה כורע, כן כתב במסכת סופרים.

צ׳מצאתי במסכת סופרים¹ בה. וז"ל: מיד גולל ס"ת עד ג' דפין ומגביה [ומגביהו] עכ"ל. וזכורני שהורה ג"כ המגביה ס"ת צריך להראות לעם ג' עמודים, וסיים במס' סופרים ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו. שמצוה לכל האנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל! ואח"כ כתבו שאין כבוד לתורה להיות יחידה ביד החזן יחיד. וכיוצא בו אין מן המובחר שיעמוד החזן לפני התיבה, אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחר לשמאלו כנגד ג' אבות. ואח"כ כתבו כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושין כשהיו מוציא' את התורה, וכשהיו מחזירין אותה היו הולכין אחריה מפני כבודה. והיכא שיש ו' ישראל [ישראלים] וד' לויים קורא הישראל שני פעמים כשרוצה לקרות ז'. והכהן והלוי קורא למפטיר לשבת ויו"ט. אבל כשיש מפטיר שלישי² פרק י"ד הלכה י"ד. קורא כהן או לוי. וזכורני כשיש לו גלילה היה יושב אצל ס"ת, עד שהלך החזן מן המגדל והוא הולך אחריו עד כמעט למגדל³ אינו. לפ' שלח לך אמר לקורא תתחיל למפטיר ויאמר ה' וגו', דבר אל וגו', משום דאין מתחילי' פחות מג' פסוקים אחר הפ'. וכן מצאתי בא"ח בסי' קל"ח וז"ל: הנכנס והשומע אומר שלא קרא עם הראשון אלא ב' פסוקים שמראש הפרשה עד כאן.

צ״אואמר שמותר להשכיר או למכור מקומות בעזרת נשים אפילו המקומות הבנויים בחומה בניאושטט. וזכורני במרפורק שהמקומות בעזרת אנשים כל אחד מוריש מקום שלו לבנו רק ג' מקומות או ד' על התיבה שקו' זיצ"ל¹ למנורה. היה הפקר לישב שם הנוכריים² שקו' זיר"ל, וצ"ל זידל. ואמר הגאון זצ"ל כשאחד אינו בביהכנ"ס [שיכול לישב במקומו], אז יכול נוכרי לישב באותו מקום משום ברוב עם הדרת מלך. וזכורני כמדומה לי ששמעתי שהעולם (אומרים) אומר שבנה פרנס בגרעץ בית אצל בית הכנסת ושמו הנדיל ז"ל³ ר"ל שאינו מן התושבים ודלא כמ"ש ברי"א קע"ט. מחותנו של הגאון זצ"ל. ולא רצה הגאון זצ"ל שמגביה גגו מגגו של ביהכ"נ, עיין פ"ק דשבת (דף י"א ע"א). וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ן וז"ל ומגביהין אותה עד שתהא גבוה מכל בתי העיר וכו'. וזכורני שהישיבה בניאושטט היה בבית מהר"ר שלום זצ"ל, והיה שם גם ארון הקדש בישיבה ובית הכנסת ולפעמים הולך הגאון זצ"ל שם על הישיבה כי יש לו ישיבה בביתו. וכשישבו הבחורים בב"ה על הישיבה והוי מקצת (בחורים) [הבחורים] ישבו שאחוריהם נגד ארון הקדש ולא אמר הגאון זצ"ל להו מידי.

צ״בבמסכת תמיד בפ"ק במתני' מי שטבל יבא והפיסו פירשב"ם ובעזרה אי אפשר לפייס דאין לעמוד בעזרה בלא מצנפת. כדא'¹ כינוי לשם מנוח ולשם שבתי. הממונה בא ונוטל המצנפת של אחד מהם ויודעין שממנו מתחיל הפייס א"נ כיון דהוו קיימו מסביב אי אפשר דהוו אחוריהם לבית עכ"ל. ואמר הגאון זצ"ל מכאן משמע שאין לעמוד בגילוי הראש בב"ה כיון שאמרי' שאין נכון לעמוד בעזרה בלא מצנפת² יומא כ"ה ע"א.? והשיב לנו³ ושאלתי לו והא עומדים בבית המוקד ללא מצנפת. ב"ה שלנו נקרא ביהמ"ק מעט והוי מקודש כמו עזרה דמקריב בתוכה. וגם אמר מכאן משמע שאין לעמוד שאחור שלו כנגד הארון הקדש, משום דארון הקדש דמי להיכל. אבל מ"מ הכהנים או החזן עם הס"ת משום כבוד הצבור מהפכי' פניהם אל העם. וכן מצאתי במס' סוטה בסוף פ' אלו נאמרין (דף מ' ע"א), א"ר יצחק לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי הכהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה ר"נ מהכא ויקם המלך דוד וגו' וכו'.

צ״גואמר שאין להתפלל פעמי' ביום אחד בבית הכנסת אחד תפלה אחת משום דנראה כשתי רשויות. ואמר כשאין הצבור מתפלל בב"ה אין צריך לישב אם אחד הולך לשם לב"ה. ועיין במרדכי בפ' בתרא דמגילה. והנ"מ ב"ה שלו שעשה על תנאי, אבל ב"ה של קהל צריך לישב אם הולך בה לצורכו, כגון לקח סדור למכור לאחר. אבל אם הולך בה לשם מצוה כגון לקח סדור להתפלל אין צריך לישב. אבל כשהצבור מתפלל ורוצה לקרות אדם מב"ה צריך לישב, ואמר פסוק אחד אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. [וכן מצאתי בא"ח בסי' קנ"א וז"ל שהיושב בה מצוה שנא' אשרי יושבי ביתך].

צ״דולא רצה שיאכלו הבחורים על הישיבה, אע"ג שהתנה בשעת הבניין להשתמש בו. [מצאתי בי"ד¹ לי. בפרק ד' מתלמוד תורה וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת]. וזכורני שלא היה מבטל ברצון בית הכנסת שלו מלהתפלל ביה² סי' רמ"ו. אפילו כשהלך חוץ לעיר, והיה אמר לבחורים [להבחורים] שיתפללו בו. רק ימים [בימים] נוראים [הנוראים], ולגשם ולמגילה כשהוא בריא הלך הוא וכל הבחורים אל בית הכנסת של קהל. ורוב פעמים היה אחר קורא המגילה לבני הבית בעשרה בבית הכנסת שלו. ולא רצה שיתן כלי על התיבה שקורין עליה בס"ת כדי להטיל בה מעות של צדקה משום דהוי כתשמישי חול, ולפעם אחרת אינו חש על זה. [כתב בספרו ע"י התנאי שרי לב ב"ד מתנה עליהם]. וזכורני כשיש לאחד נר ביום שמת בו אביו אם הנר דולק עד הלילה צוה לי לכבות אותה כדי שתהא דולק' בשעת התפלה [פעם אחרת]. וזכורני שיש מנהג במרפורק להדליק נרות של שמן ביוהכ"פ בשביל קרובים המתים, והדליקו בנרות של חרס והנהיגם להדליק השמן בזכוכית או במזרקים, משום דנרות של חרס הוי מאוס, וגם אין עניות במקום עשירות. וקודם שיצא מבית הכנסת בחול אומר חוקו שיר היחוד וחוקו תהלים [בטלית גדול], אבל בשבת אמר חוקו בביתו וכן בשעת הצינה. ולאחר שיצא מב"ה בחול היה מברך על ט"ק כמו שפי' לעיל בהלכות ציצית. ואח"כ טעים מיני דייסא כגון צוויביל³ בו בי'. או גרוץ ושתה כוס יין, [הכל בלא נט"י. מ"מ מברך לפניו ולאחריו אבל לא טעים מידי קודם שאמר חוקו], ואח"כ הלך לביהמ"ד.

צ״ה[וזכורני שאמר השעה שאני לומד בכל יום ביומי דשבעה לבר הלכה דיומא אני מחשיב אותה במקום תמיד. ולא ראיתי שהיה מביט לאותה שעה, אפילו כשהיה בדרך לקח נר של שעוה שדולק כשעור שעה ולומד אצל הנר בין בלילה בין ביום בסמ"ק שלו או בספר קטן כגון או"ה, ואפילו בימי חוליו ל"ע שאינו יכול לקרות בספר קריתי אני לו או אחר בספר והוא שמע. ומה שלומד על השאילות ששאלו רבני הדור, גם הוא לומד וכותב להם באותה שעה או מה שכתב על הטענות שנשלח לו או שלומד עליהם, לומד באותה שעה. ובחוה"מ של סוכות לומד קהלת או לומד בספרו או בספר אחר]¹ צוויריל. וזכורני שלא הלך לשוק אלא ביום ו' לקנות דגים לכבוד שבת. לסוף לא הלך לגמרי לשוק ושלח אחר לקנות לו דגים. וזכורני כשראה בעל בית אחד שיש לו קצת מחיה והיה רודף יומם ולילה אחרי הממון ותמיד היה [היתה] מחשבתו אל העושר ומשאו ומתנו אינו באמונה. ואמר הגאון זצ"ל אינך מצליח בדרכיך, בל"א אמר וויל טו מיט גוואלט רייך ווערדן דש אישט איין וואנדר, יש אפילו חכמים שאינם ראויים לעושר כי מתנה היא מאת השם ית' כמו שנאמר העושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל.

צ״ו[ז"ך] וזכרוני פ"א לקח הגאון זצ"ל עגלה מן הגוי בחוב שלו. ומכרתי אותו לגוי אחר שנתן להגאון זצ"ל עצים בהעגלה כמו שווי'. וראה הגוי שאני הולך באמונה עמו ופעם אחרת כשהביא לי עצים א"ל שיש לו שונא שהוא כפרי עשיר ואיני אוכל לו אלא אם אתה תרצה לסייעני ואמרתי הן. ואמר הגוי לך עמי אל השופט, והוא רוצה לומר אל השופט שאני הלוה לו סך מעות ושיכתוב בספר שלו, כי כן המנהג בניאושטט. ורוצה לומר אל השופט ששמו כשם הכפרי העשיר, ואמר שהוא יודע שהשופט אינו מכיר אותו וגם הכפרי העשיר. ומעתה הוה נכתב לך הכפרי העשיר בספר, וכל זה רוצה לעשות בשביל שהוא שונא לו, אבל מ"מ אתה צריך לתן לי דבר מועט מעות מזומנים וספרתי הדברים לעי' אל הגאון. ואמר לי אל תעשה אין לך ריוח בזה, ותאמ' לכפרי שאין אתה עוסק (בזה) [באלה] הענינים. [וזכורני פעם אחת אמר על הישיבה שהיה שטר שכתוב על הנייר. ובא השטר לפני דיניהם והגוי' היו מוכיחים שהיה השטר מזויף, משום שהיה בנייר צורה אחת כמו שהדרך בכל נייר יש צורה לסימן שמכיר בו איזה אומן שעשאו. ואותה צורה שהיה [שהיתה] בנייר של שטר אינה זקנ' כזמן השטר, כי האומן מן הצורה אינו זקן כמו זמן השטר]. פעם אחת לא רציתי לטול מכלי שיש בו ברזא שקורין בל"א הענאליין, כשהפך לכאן היו יוצאים המים מן הכלי וכשהפך לצד השני היה סותם הכלי, משום דהברזא לעולם היה יורד' טפה אחת והפסיק' מעט, ואח"כ יורד' טפה אחרת. וגער בי¹ על מן וזכורני עד כה נטה קו בכתב יד. זצ"ל למה (לא) [אינך] נוטל ידך מכלי שאני נוטל, וכי חסיד אתה מכל הבחורים? ואמר הגאון זצ"ל כתבו הפוסקים באלו טרפות אפילו היכא שנהגו איסור במקומו בעוף ובא למקום אחר שנהגו היתר באותו עוף יכול לאכול עמהם, אע"פ שדעתו לחזור. ומכ"ש שאתה צריך לטול מזה הכלי, ואמרתי לו זה הכלי ניקב בכונס משקה. וא"ל מנא ידעת? ואמרתי לו שנתתי זה הכלי בתוך כלי אחר (מלאה) מלא מים וכנסו המים. ואמר לי מנ"מ² הגאון. במסכת נדה בפ' בא סימן (דף מ"ט ע"ב) ר' יודא אומר כופף אזני הקדירה לתוך הכלי ומציף עליה מים כו' ע"ש, והולכים אחר המיקל גבי נט"י. ועוד מה שיורד הברזא טיפין טיפין זה אינו נקרא שבר כלי ואינו נראה השבר. ואמרתי לו לא ידעתי (זה) [אלה] הטעמים, וגם אפילו לומדים אחרים לא ידעו³ כתב. וזכורני שתשובתי מספק [מספקת] לו, כמדומה לי, מ"מ היה מתקן הכלי לאחר זמן.

צ״זמותר לטול מכלי לנט"י אפילו דרך פיו אם ניקב במוציא משקה, משום דבנט"י הולכים אחר המיקל, והביא ראיה ממשנה דמסכת ידים¹ ראה בתרומת הדשן סי' רס"א הביאו בב"י סי' ק"ס ועי' בד"מ סי' קנ"ט סק"א. (פ' בא סימן), מים שנעשו בהן מלאכה פסולים לנט"י כגון שקרר בו את היין או הדיח בהן כלים, אבל הדיח בהן כלי' מודחין או כלים חדשים כשרים. עיין באשרי² פ"ב מ"ד. וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ס וכן נמצא בסוף הלכות נט"י המתחיל והתקדשתם וז"ל: הר"ח פסק שאסור לטול ידיו לאכילה ממים שמצננין בהם יין שכבר נעשה בהו מלאכה.

צ״חפעם אחת חתכתי באצבע שלי וכרכתי עליו בגד וא"ל כשאתה רוצה לטול ידך טול ידך שלא במקום הבגד. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ב וז"ל: כתב א"א הרא"ש ז"ל, שדי לו במה שיטול שאר היד שלא במקום רטייה ע"ש. לפעם אחרת אמר לי שופך רביעית מים בפעם אחת על אותה יד שכרך בה בגד. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ה וז"ל או ישפוך רביעית באחת על היד ע"ש.

צ״טבפרק עושין פסין (דף כ"א ע"ב)¹ בפירושו למס' ידים פ"א מ"ג. בדבור מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על [דעת] (דברי) חברי. ואע"ג דאמרינן בפ"ק² בתוס' ד"ה מוטב. ד' דברים פטורים במחנה מרחיצת ידים וכ"ש במקום סכנה מחמיר על עצמו היה. וגוי שהגביה ידיו למעלה עד ששופך ג' פעמים על ידיו או ששפך רביעית בפ"א על ידו וכן השני ידיו טהורות. וצריך [וצריכה] האשה להסיר הטבעות מעל ידה בשעת נט"י. וכשבא לאכול נוטל ידיו כמו בשחרית כמו שפי' לעיל אבל כשאכל רק פירות נוטל מעט מים בידו אחת [האחת] פעם אחת כדי לשפשף חברתה, והיה שתי ידיו טופח ע"מ להטפיח אע"פ שנטל ידיו כבר פ"א לתפלה. וכן מצאתי בסמ"ק במצוה ציונו וז"ל: הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וכו'. הג"ה ונ"ל שר"ל שנוטל ידיו כמו לפת, אבל לטול ידיו דרך נקייה אין לחוש וצ"ע עכ"ל. [וזכורני בכל פעם שרוצה לברך ברכה אחת נוטל מעט מים כמו שפי' לעיל גבי פירות] ואמר שא"צ נט"י רק למה שצריך ברכה בורא מ"מ. וזכורני כשאין עליו חגור [חגורה] ורוצה לשתות מים או לאכול פירות עשה יד שמאלו על בטנו עד שברך והפרי ביד ימינו. אבל כשבא מבית הכבוד ואין עליו חגור [חגורה] ורוצה לעשות ברכה אשר יצר עשה ידו אחת [האחת] לפניו וידו אחת [האחת] לאחריו [והיו ידיו כחגור³ ד' י"ז ע"א.] ובליל שבת הוא נוטל ידיו תחלה ואשתו אחריו, ואחריה כל הבחורים. וזכורני שאין סדר בנטילה לבניו וכן בחול הוא נוטל ידיו תחלה ואח"כ כל בני ביתו, ולא חש על ההפסק בין נטילה להמוציא. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ו וז"ל: ר' יואל הלוי כתב שאין לחוש על ההפסק כו'.

ק׳וכשאחד חותך מן הלחם לעשות המוציא צריך לחתוך אם נוטל הקטן שהגדול עולה עם הקטן. ופלוגתא דר"מ ור"י לענין טומאה¹ כחגורה. [וכמדומה לי פלוגתא דר"מ ור"י בפ' העור והרוטב]² טבול יום פ"ג משנה א'. והג"ה במיימוני ע"ש. וכן מצאתי בא"ח בסי' קע"א וז"ל: וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה שיעלה שאר הככר עמו. כללא דמילתא כשיש שם לחם שלם אפילו של גוי אפילו פת קיבר מברכי' על השלם ולא על החתיכות לבן וכשר ואין מסלקין החתיכות מן השלחן. אבל כשיש שם לחם שלם שחור כשר ויש שם לחם שלם לבן של גוי מסלקין את של גוי מן השלחן ומברכין על הכשר. חתיכות של חטין עדיף מלחם שעורים שלם ודגן נמי אקרי שעורין³ חולין קכ"ז ע"ב.

100

ק״א¹ השוה לזה מ"ש בתה"ד סי' ל"ב. [כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק, שאילת ח'] לחם שלם ובו דבוק חתיכת פרוסה איך לעשות לברכת המוציא? אם טוב להניח בו מחובר שיהא הפת גדול, או טוב יותר לפרוך הפרוסה מן השלם כדי שיהיה הככר שלם לברכת המוציא? לא בארת יפה דעתך אם הוא בענין זה בשני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפות ונדבקו בתנור כך, ונחתך מן האחת והשנית נשארה שלמה, כה"ג ודאי טוב יותר להפריד החתיכה מן השלמה כדי שתהא נראה שלמה, ממה שיניחנה דבוק בה כדי שתהא נראת גדולה. דקי"ל שלמה קטנה עדיפא לענין ברכה מפתיתין גדולים. לעשות המוציא לחם אפילו על פחות מכזית כשרוצה לאכול פחות מכזית מלחם גמור. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ח וז"ל: ופת גמור אפילו פחות מכזית מברכין עליו המוציא, אבל לאחריו אין מברכין ג' ברכות אלא על כזית, וכן נמצא בברכות מהר"ם.

101

ק״בונוהג להטיל מלח כשרוצה לברך המוציא על כל לחם לבן וכשר. ואמר מה שהביא מלח על השלחן כדי שלא יקטרג השטן מה שממתין בין נטילה לברכת המוציא. וכן כתבו התוס' בפ' שלשה שאכלו¹ פסקים וכתבים סי' ק"ו. ומשום הסברה דלעיל נוהג להטיל מלח כשרוצה לברך המוציא על כל לחם² צ"ל כיצד מברכין ד' מ' ע"א בתוס' ד"ה הבא מלח. לבן וכשר. אבל אם אין שם מלח אינו ממתין בברכת המוציא בשביל המלח. וכן מצאתי בא"ח בס' קס"ז וז"ל או מליח במלח כעין שלנו אינו צריך ע"ש.

102

ק״גואמר שצריך לברך ברכת המוציא על פשטידא. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ח וז"ל: וכל דבר שבלילתו עבה אפילו אם בשלו במים או טגנו בשמן לחם גמור הוא כו' ע"ש. וזכורני כשהלך בליל פורים לקרובץ שלא רצה לאכול גם קרעפליך, וכן מצאתי בברכות מהר"ם וז"ל ואותו פרטרש ורומזליש חייבים בחלה וכו'. וזכורני פעם אחת אכל רמון שקורין מילגרם והושיט לי חתיכה מן הרמון לאכול, ואני מתירא לאכול מן הרמון כי אינו מצוי בניאושטט ולכן היה הדבר חשוב. ואמר לי קח ואכול כי כן נמצא כתוב כל הרואה שאכל דבר שיש בו קיהוי שקורין זערלכט ואינו אוכל קשה לשניים. כשאמר לי כן ואקח ואוכל. מצאתי בא"ח בס' קס"ט וז"ל, ואסקנא כללא דמילתא כל דאית ביה ריחא ואית ביה קיוהא צריך ליתן לו מיד כו'.

103

ק״דכששלחו לו הפרנס' דורונות נתן לי דבר מועט, כגון דגים או מאכל שנעשה מדגים שקו' אינעבר או אבטחים שקו' מילאון, ואפילו רוב פעמים נתן לי מבר¹ אפי' על לחם. אווז שהוא מאכל שמן; לפעמים קונין בניאושטט כבד מאווז בעד רביעית זהו' הגרי. והאווז קונין בעד חלק עשרים מזהו' הגרי² מכבד. ומכ"ש שנתן דבר מועט מאלו לשאר בני ביתו, וכששלחו לו הרבה דגים ויין משובח נתן גם (לבחורים) [להבחורים]. וזכורני שלא נוטל ידיו בין בשר לדגים ושאלתי למהר"ר יוסף דקלון, היו"ד כתב³ עי' מש"כ גידעמאנן שם צד קל"ג. בשם הרא"ש ז"ל היה [שהיה] רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג, והשיב אנו לא נוהגים הכי וראיה כתב. ויש מחמירין בדבר ליחד כלים לבדו גם זה אין אנו עושים. [ועוד ראיה להיתר מדא' חזקיה דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח (חולין דף קי"א ע"ב), כו' תיפוק ליה הדגים אסורים משום טעם בשר, אלא אין נוהגים כמו הרא"ש. ושאלתי לו איך מתרץ הרא"ש חזקיה? והשיב, הקערה אין נותן [אינה נותנה] אלא טעם בשר הנבלע בקערה לדגים. אבל כשאכל בשר עיקר טעם הבשר בין על ידיו והזוהם כמו בשר עצמו]. אבל בק"ק דפדוא וכל מדינות אטליא נזהרין לרחוץ ידיהם בין דג לבשר. ואפשר משום שנותן [שנותנים] שמן זית לדגים כשבשלם [כשבשלום].

104

ק״הכשאכל מגבינה היה מחתה בשניו בנוצא של אווזא. וזכורני שאמר שהברזל קשה לחתה בשנים. [וזכורני שלא רצה לאכול לחם דבש¹ בטור סי' קע"ג. בל"ע לעצלט בלא נט"י. אבל כשנאפה שנית הלחם עם בשמים אכל בלא נט"י], ונהג כפוסק רבי משה ב"ר מימון, בין אכל בשר [בהמה] בין אכל בשר עוף (והיה) היה ממתין ו' שעות בין סעודה לסעודה כשרוצה לאכול אח"כ גבינה. אבל אין להקפיד על הקטנים אם אכלו בשחרית בשר ובצהרים גבינה, אע"פ שלא שהו כשעור שש שעות. וגם אינו מוחה לאחרים שאינם מדקדקים במעשים. אבל לבנו היה מוחה מיד שהיה בר מצוה, וכן מצאתי בא"ח בס' קע"ג וז"ל: עד שישהא כשעור סעודת הבוקר עד זמן סעודת הערב, [וכן ביו"ד בס' פ"ט]. ולא חש אם אכל בשר אחר גבינה בסעודה אחת, אבל היה מדיח ידיו ופיו ומשים אצבעו לתוך פיו כדי להדיחו יפה. ואח"כ עושה קנוח לפיו.

105

ק״ותמד שעושים מענבים שאינ' דורכים כל צרכיהם בגת; ונתן עליהם מים מברכים עליו שנ"ב אפילו בתוך הסעודה. משום דאשיר"י¹ עם בשמים. היה מסופק אם מברכין עליו שנ"ב או בפ"ה ומכח ספק עושין שנ"ב. אבל פת אינו פוטר אותן משום שמא מברכין בפ"ה. [וכן מצאתי בא"ח בסי' רע"ב וז"ל: שמרי יין שנתן עליהם מים או החרצנים וכו' ע"ש]. שמרי יין שנתן בהם מים מברכין עליהם שנ"ב, אבל לא נתנו בהן מים אפשר מברך נמי שנ"ב.

106

ק״זכשמברך בשעת אכילה בפ"ה ואין לו¹ בבא בתרא פ"ו סוף סי' ט. פנאי לשתות, ואמ' כשאתה רוצה לשתות הוי מברך בפ"ה! וכן מצאתי בא"ח בס' קע"ד וז"ל: הלכך בכל ענין כל אחד מברך לעצמו ע"ש. [כתב² לי. בספרו]: ונוהגין באושטריך לעשות הטוב והמטיב דוקא על היין המשובח³ תרומת הדשן סי' ל"ד. ריינ"ו בעל"ט אושטיכ"ו⁴ כגון. ווינקי"ל. כתב בספרו: גם נוהגים באושטריך ביינות המופלגים אם שתה ממנו תוך ל' יום לא היו מברכין.

107

ק״חכשאוכל פירות מבושלים שנתבשלו לשם תבשיל בתוך הסעודה אוכל בלא ברכה. אבל פירות שנצלו בתנור של בית החורף עשה ברכה. וכשאוכל פירות חי אכל בתחלה מעט בלא פת ועשה ברכה. וכן מצאתי בא"ח בס' קע"ז וז"ל: אוכל תחלה מעט מהן בלא פת צריך לברך עליהן ע"ש.

108

ק״ט[כתב מה"ר יודא ממרפורק] יורני נא מור' האיך נוהגים בדא שנוי מקום בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן. דפליגי בה ר"ח ורש"ש פ' ערבי פסחים¹ או שטיכו. ונחלקו בה הגאונים, יש פוסקים כר"ח וי"פ כרש"ש. דלכאורה היה ראוי לנהוג כרשב"ם וכאשירי וסמ"ג דפסקו כרב חסדא כדי למעט בברכות. אמנם שמעתי מבחורי' פה שהורית' להם בשבועות כאלפס וכמיימוני דפסקו כרב ששת. אם אמת כך מסתמא טעמ' דמר דיש לנהוג כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' כדכתב מהר"ם.

109

ק״י[כתב מוהר"ר יודא מרפורק יצ"ו], שלומך ישגא לחדא אהוב' שאיר' עמי' מהר' יודא יצ"ו. אשר שאלתני אי נהגי' כהגאונים שפסקו כרש"ש בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומ', או כהגאונים שפסקו כר"ח, נראה דנהגינ' כרב ששת. וכן ראיתי מן המדקדקים שלא היו רוצים לאכול פת בבית אחר אפילו כשעומ' בסעודתם, אא"כ נתנו דעתם מתחלה כשישבו בסעודתם לאכול בבית אחר, ואפילו בפורים או בחתונה. ומה שכתבת שטוב הוא למעט בברכות, אין לומר כן אנדון זה. משום דאדרבה נחמיר שלא יאכל כלל בבית אחר ולא יברך, כדי שלא יהנה כלל בלא ברכה הצריכה לו לדעת ר"ש, ואף כי קי"ל הילכתא כותיה דרב ששת באיסורא, מתוך כך יש להכריע כאן קצת כמותו.

110

קי״אוזכורני שלא נטל מים אחרונים כל השנה לבד ב' לילות של פסח, כמו שכתוב טעם בסדרו של פסח [לקמן]. כשעשה קדוש בשבת או ביו"ט בלילה או ביום נטל ד' כוסות. אחד שמברך עליו נטל ביד ימינו והשני נתן בצד ימינו [של כוס]. והשלישי בצד שמאלו [של כוס], והרביעי נתן לפני הכוס שמברך עליו. ונטל (זה ה) כוסות אלה משום עטור. אבל בלילי פסח או לסעודת שלישית נטל רק כוס אחד. וזכורני שא' לי שאירי מהר"ר אייזק ס"ל ז"ל, שנוהג הגאון זצ"ל להגביה הכוס בין הג' כוסות למעלה כשעור, ולא חוץ לכוסות כנגדו או לצדדין. וזכורני כשאמר זמירות בכל לילי שבת ששייך לומר בהם זמירות על השלחן קודם שאכל פשטיד"א. ועומד לפניו על השלחן הד' כוסות לעיטור כמו שפי' ושפך אותם מלא יין בלא מים, וכשהתחיל לזמר היה מגביה כוס האמצעי [מעט] ועומד על השלחן. וכשמסיים הזמירות [טועם מכוס האמצעי וכל היושבים על שלחנו]. ונתן מאותן כוסות אחד או ב' לבחורים [להבחורים] לטעום את כלן. ואח"כ נתן לכל אחד מן הבחורים חתיכה פשטיד"א. ובשחרית בשבת על השלחן [עשה עיטור ואמר זמירות] כמו בליל שבת קדם שורטבי"ל¹ ק"א ע"א ועי' בב"י סי' קע"ח מחלוקת הפוסקים בזה. ונתן לבחורים [להבחורים] כוס א' או ב'. וכן עשה ביו"ט בשחרית ואמר רק זמר שלו [שעשה שכתבתי אותו בהלכות פסח לקמן]. ואם נשלח לו יין ביו"ט מן הבעלי בתים לדורון, שפך לאותן כוסות ונתן כוס אחד לבחורים [להבחורים] או יותר. ובליל שבת אמר כל מקדש שביעי ומה ידידות מנוחתך, לפעמים מה יפית. לפעמים זמר אחר השייך לענינו של יום, כגון מעוז צור ישועתי בחנוכה. ובשבת שחרית ברוך ה' יום יום וברוך אל עליון ויום זה מכובד, ולפעמים זמר אחר מענינו של יום כגון יום שבתון לפ' נח. ובמצאי שבת אמר חדש ששוני ואגיל אלי חיש גואלי אלהים יסעדינו. ואמר פידיני² עי' אלי"ם צד נ"ט. שהוא לשון הקרא ולא פידיני³ פידינו.

111

קי״ב[כתב הר"ר אברהם מהר"י], ואשר כתב מההיא דסמ"ג בקצור דפי' עטור היינו לעשות עטור לכוס למעלה מן המשקה. כבר שמעתי גם הך פירושי' ולא סבירא לי כלל. דתלמודא¹ פידינו. מפרש להדיא עטור, מ"ד מעטר ליה בתלמי' מ"ד מעטר ליה בנטלי נאום הקטן והצעיר שבישראל.

112

קי״גוכשרוצה לברך ברכת הזמון היה מדקדק במצנפת שלו שהיה מכוון על ראשו משום מורא שכינה. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ג וז"ל: אלא יהא יושב באימה ע"ש. ז"ך. וזכורני כשאכל הוא וחשובי אושטריך לסעודות, היו יושבים על השלחן במטרו"ן שקורין קאפ"א. בפ' הדר¹ ברכות נ"א ע"א. בדבר שכור אל יתפלל ופשיטא דשתוי מברך בהמ"ז וכל הברכות כולן כדא' בירושלמי דברכות² עירובין ס"ד ע"א תוס' ד"ה שיכור. ומפיק לה מאכלת ושבעת וברכת, ואפילו מדומדם. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ה וז"ל: מדומדם פי' שיהא נרדם ואינו מיושב (בדעתו) [מדעתו]. וזכורני בחתונות כשבא אחד לברך ברכת המזון באושטריך [שדרכם לבא בשבת שחרית אל השורטבי"ל], צריך לטול ידיו ולאכול כזית [דגן]. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ו וז"ל ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית, וכן בא"ח בס' קצ"ז. ואם שכח על הנסים בברכת המזון: אם חתם על הארץ ועל המזון אינו חוזר. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ז וז"ל: ובחנוכה ובפורים אומרים בה על הנסים כשיגיע למקום כו' ובכל שעה, ואם שכח ולא אמר אין צריך לחזור. כשבירך ברכת הזימון הוי עונה אמן בלחש אחר בונה ירושלם. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ח וז"ל: וטוב לאומרו בנחת, נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם כלו בטוב בחן ובחסד וברחמים, נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון בעבור שמו הגדול, כי הוא זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל הבריות אשר ברא, בא"י הזן את הכל. נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, על שהוצאתנו ה' אלהינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו, ועל חקיך שהודעתנו ועל חיים חן וחסד שחננתנו, ועל אכילה ומזון שאתה זן, ומפרנס אותנו תמיד בכל יום בכל עת ובכל שעה. ועל הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך, ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, בא"י על הארץ ועל המזון.

113

קי״דרחם ה' אלהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחיך, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. אלהינו אבינו רעינו זונינו פרנסינו וכלכלינו והרויחנו, והרוח לנו ה' אלהינו מהרה מכל צרותינו, ואל תצריכנו ה' אלהינו לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלואתם, אלא לידך המלאה הרחבה הקדושה והפתוחה, ולא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. ותבנה ירושלם עיר הקדש במהרה בימינו, בא"י בונה ירושלם¹ ירושלמי תרומות פ"א ה"ד. בא"י אמ"ה, האל אבינו מלכנו אדירנו בוראינו קדושנו קדוש יעקב, רעינו רועה ישראל, המלך הטוב והמטיב לכל, שבכל יום ויום הוא מטיב² אמן. הטיב יטיב לנו, גומלנו הוא גמלנו והוא יגמול בעדנו³ וכ"ה במנהיג ד' ל"ט ע"ב ובארחות חיים ל"ו ע"ב שמתחילין בהוה. לעד, לחן ולחסד ולרחמים ולריוח והצלחה, לישועה ולנחמה ולפרנסה ולכלכלה⁴ עי' במטה משה סי' של"ג. לחיים ושלום וכל טוב.

114

קי״הזה הסדר הגיה בכתב ידו הגאון ריש גלותא מוהר"ר איסרליין זצ"ל. אבל מכאן והלאה לא רצה להגיה, כי אמר אין נפקותא בדבר. ואני כתבתי זה נברך מאותו סדר ולכן יש לסמוך עליו. [וזכורני בודאי כשא' יראו את ה' היה מניח את הכוס על השלחן ומשים ידו ממנו, עד שרוצה לומר בא"י בפה"ג (מגביהו) מגביה מן השלחן הכוס. וכמדומה לי טעמו משום חשש חבילות חבילות וד"ל, והלומדים שאלו לי זה דלעיל רמ"א לפרט ולא כתבתי זה דלעיל עד עתה]. ולאחר ברכת המזון שותה פעם שנית [מכוס של ברכה. וזכורני שכמה פעמים (שלא) לא נשאר בכוס של ברכה רביעית לאחר ששותה פעם ראשונה], ועשה ברכה אחרונה מעין ג', כדי להוציא נפשו מפלוגתא, ולפעמים לא שותה אלא כוס של ברכה לבד. [וזכורני כגון בשבת בסעודת ג'], ולא עשה ברכה אחריו מעין ג', והיה סומך על ה"ג. וכן מצאתי בא"ח בס' ק"צ וז"ל: לאפוקי מה"ג שכתבו שאין צריך לברך אחר כוס של ברכת המזון וכו'. כשאין לו מנין בבית החורף היה מברך עם הבחורים היושבים מחוץ לבית החורף כי שמש אחד להם, אבל לא ראו זה את זה. וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ה המתחיל שתי חבורות כו' ע"ש, ונהג לברך בעצמו ברכת הזמון ולא חש אם הבחורים אוכלים בשר או חלב, או אוכל בשר או חלב. ועיין בסמ"ק במצוה לברך על המזון, ואמר מה שמדמה הסמ"ק אחד מהן אוכל גבינה ואחרים אוכלים בשר לתרומה מיירי שאוכל¹ לרחמים. בלא פת, אבל כששניהם אוכלים פת מברך איזו שירצה. [ועיין בא"ח בס' קצ"ו ובס' קצ"ז].

115

קי״ו[וזכורני שפעם אחת אכל עמו מה"ר ישראל ברונא יצ"ו ושאר בני אדם, ונתן למהר"י ברונא לברך ברכת הזימון בשביל שהוא היה אורח. ולא רצה לברך אע"פ שהגאון ז"ל מחזיק בו פעמים ושלש. ואמר מהר"י ברונא שרוצה לשמוע איך יברך הגאון ז"ל אולי ישמע ממנו חדוש. אבל שמעתי מהבחורים¹ פלאד"ן. אינו יכול לברך בלשון צח]. וזכורני כשמדיח כוס של ברכה בעצמו, היה מדיח הכוס בפנים בידו והיה זורק המים למעלה שהיה בכלי כדי שיפלו על דופני הכוס מבחוץ ולא עשה שום שטיפה מבחוץ לפעמים אלא זה. והיה מכוון שלא יפלו המים תחת השלחן, [כמדומה לי טעמו שלא יפלו המים על הפרורין לחם].

116

קי״זפ"א היה אוכל ואני עמו, ולא רצה לתן לאחר¹ שמהר"י ברונא. לצרף לזמון כיון שלא אכל פת. וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ז וז"ל: אבל לג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן ע"ש. פ"א אכל אחד עמו ג' ערמונים, שקורין בל"א קישט"ן, לפי תומו, והיה מצטרף עמו לזמון ג' כמו שכתבו התוספות² לשתות. אבל לי' היה מצטרף ג' עמו ע"י שתיה. ופ"א לא היה לו יין על השלחן ונתן לאחד לצרף עמו לי' אפרסקי' [אחד] שקו' פירזי"ך, וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ז וז"ל: אפילו אכלו ז' דגן וג' ירק.

117

קי״חכשיתן לאחר לשתות לצרף לי' אם רוצה לילך לדרכו אחר ברכת הזן יעשה ברכה מעין ג'. וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ז וז"ל: אם המצרף נפטר מברכה אחרונה [האחרונה] בבהמ"ז של אלו, והשיבוני דלא וכו'. אבל [אם] לא ילך לדרכו יעשה ברכה מעין ג', אחר ברכת [הזן] (הזמון). אבל הטוב שבכולו ימתין אחר ברכת המזון, וישתה עוד פ"א מכוס של ברכת המזון, ויעשה אח"כ ברכה מעין ג'. פ"א היו עמו רק ט' אנשים ולא רצה לזמן עם אשתו מ' שונדיל ז"ל לצרף לה¹ ברכות מ"ח ע"א ד"ה תשעה. וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ט וז"ל ומהר"ם מרוטנבורק ז"ל השיב על דבריו וכתב דאינם מצטרפות ע"ש. ונשים אינן אומרות בריתך שחתמת בבשרינו בברכת המזון² לי'. ואינו רוצה שיפסיק לו שנים שאכלו פת והיה מברך ביחידי ולא רצה להמתין זמן מועט. וכן מצאתי בא"ח בס' ר' וז"ל ואין שנים מפסיקין לאחד ע"ש. ולא נתן לברך לכהן משום דאמרינן בפ' הזרוע והלחיים³ עי' ברכות ד' כ' ע"ב תוס' ד"ה נשים. כל כהן שאינו יודע לטלן אין לו מתנות. ש"מ נמי כל כהן שאינו יודע לברך ברכת המזון אין נותנין לו כוס של ברכה לברך, לבד כהן חשוב נתן לפעמים משום דאמרינן נמי בפ' הזרוע והלחיים כי היכי דנחזוק נפשין בכהני, והוא מברך בעצמו. וכן מצאתי בא"ח בס' ר"א המתחיל גדול מברך, וז"ל, ואם ב"ה מרוצה למחול על ברכתו ולברך בהמ"ז לעצמו רשאי.

118

קי״טוהאחד אינו צריך להמתין לשנים יותר מן הראוי בשביל הזימון. וכשהי [וכשהיה] מפסיק לו אחד או ב', אפ"ה היה מברך על שלחן זה שאכלו, אע"פ שהמפסיקים אוכלים על שלחן אחר, משום דאינם חייבים בזמון אלא עד נודה לך. וכתב בספרו שמותר לברך תחת קובע של קש, והביא ראיה מסוף מסכת יומא¹ ד' קל"ג ע"א. גבי דתניא הרי שהיה שם על בשרו, ואמרינן בתוס' כורך עליו גמי כדי שלא ילך ערום לפני השם, ש"מ גמי יש שפיר כסוי, ה"ה קש. והיה מזמן בבית הגוי כשהיה בדרך ואפילו בעשרה רק קצת הרחמן לא אמר. והיה מברך הרחמן יברך אותנו וכו', ואחר [כן] מברך הוא יברך מה"ר בעל הבית הזה, אע"פ שהבית אינו שלו. כיון שצרכי הבית מוטל [מוטלים] עליו. וכשאחר מברך ברכת המזון הוא מברך לעצמו בנחת כל הברכות עד הרחמן, אם אינו מברך כמו שהוא מברך ברכת המזון. וזכורני כשאינו יכול להגביה הכוס טפח מעל השלחן נתן לאחר לברך.

119

ק״ככשאכלו שתי קופות בשלחן אחד א"ה היה מברך על שלחנות שאכלו ולא על שלחן. וזכורני כשהיה ר"ח היה מברך הרחמן יחדש החדש הזה עלינו לטובה ולברכה קודם הרחמן יזכנו. והזנגביל רטובין שקו' בלשון אשכנז גרון אינבר מברך בפה"א וכן מצאתי בהג' בשם סמ"ג בברכות מהר"ם, וכן פסק רבי' משה. ואמר (שנהגו) שנהג העולם כמו התוספ' לברך בופה"ע על תותין, כששמעתי לפניו ברכות מהר"ם, וכן מצאתי בא"ח בס' ר"ג וז"ל: אומר ר"ת תותים הגדלים בסנה וכיוצא בהן מברכין עליהן בפה"ע ע"ש. [כשלמדתי לפניו ברכות מהר"ם שמעתי שאמר מחמת שהק' לו התלמידים על התותי כל דבר פריש נקרא תותי].

120

קכ״א[בפ' בא סימן (דף נ"א ע"ב) נוהגין כר"פ דמברך אמיא לאחריו. וכן מצאתי בא"ח בס' ר"ד וז"ל השותה מים לצמאון מברך עליו שהכל ולאחריו בורא נפשות ע"ש]. ולטוורג שנעשה מגודגניות שקו' קירשין בל"א, או שנעשה מאתרוגים ואין הפרי נכר מברך שנ"ב. וכן מצאתי בא"ח בס' ר"ז וז"ל: שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים ע"ש. ופ"א קניתי ד' מיני צוקרא בעד ג' וינר כדי לשלוח מנות לפורים, וזה שמותם בל"א גבאכ"ן אינבר וגלינדר ורמגולי¹ ד' פ"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה מכלל, ועי' בתה"ד סי' י' ועי' בשו"ת ח"ס ח"ו סי' ב'.,² ורגולי. ושקדים מכוסים ושאלתי לו מה מברך עלייהו ואמר שנ"ב רק לפעמים עושה בפה"ע על השקדים. ואם אתה מסופק בברכה (ראשונה) [הראשונה] עשה שנ"ב! וכן מצאתי בא"ח בס' ר"ו וז"ל: ועל הכל שאמר שהנ"ב יצא, וכן מצאתי בברכות מהר"ם [סמ"ק זה הג' בברכות מהר"ם שייך על הפגים. על הצוקרא כתב בעל הג' בפה"ע. וזכורני שאמר שיש לברך על הצוקרא בפה"ע].

121

קכ״בוכן פי' ר"ח ואסור לדבר אחר כל ברכה עד שיאכל וכו' אבל אינו צריך להבליעו קודם שידבר. ואמר ברכה [ה]אחרונה מעין ג' ושמחנו בתוכה ונברכך בקדושה ובטהרה כי אתה טוב וכו'. וכן מצאתי בסמ"ק במצוה לברך על המזון. ונהגינן (כא"א) הרא"ש [כהרא"ש] שלא היה אמר מעין חתימה סמוך לחתימה בברכה מעין ג', כמו שכתב א"ח בס' ר"ח וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומר אותן וגם וכו' ע"ש. וזכורני שחותם על היין בברכה מעין ג' על הארץ ועל הפירות וכן פי' ר"י שלא לחלוק בברכות, כן כתבו ברכות מהר"ם. ואי' נהגי' להזכיר מעין המאורע בברכה מעין ג' כגון זכרנו לטובה ביום פלוני זה, תוס' סוף פרק כיצד מברכין¹ עי' גידעמאנן צד קל"ה.

122

קכ״גוכל היכא דמסתפקא לן אם השעור כזית או כביצה או שאר ספקות, אין עושין ברכה על הספיקות. וכן מצאתי בא"ח בס' ר"י וז"ל: לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית או ברביעית, כדי שלא ליכנס בספיקא ע"ש. מי שאכל מה' מינים ושותה יין והיה מסופק אם שותה שעור, אין לאמו' בברכה מעין ג' על הגפן ועל פרי הגפן, אע"פ שצ"ל בלאו הכי על המחיה ועל הכלכלה, מ"מ אין לכוללו עמו על הגפן ועל פרי הגפן. וראיה מר' ירמיה¹ ד' מ"ד ע"א ד"ה על העץ. לא אכל סולת מן (איומוי) יומוי לפי שנסתפק בברכה אחרונה ולמה לא היה כולל עם ברכה אחרונה [הברכה האחרונה]? אלא ע"כ אין לכוללו בברכה אחרונה דבר שהוא מסופק בו. [שבקן² ירושלמי ברכות פ"ו ה"א בתוס' ד' ל"ז ע"א סוף ד"ה הכוסס. בתר מזונך פי' אחר ברכת המזון]. [תשובה³ ירושלמי שם ה"ה.]

123

קכ״ד[ז"ך¹ תיבת: תשובה שייכה לעיל קודם מלת שבקן ועי' תה"ד סי' ל'.] וזכורני כשרוצה לברך על פירות או על ענינים אחרים אוחז בימינו. וכן בא"ח בס' רי"ב אוחז היין בימינו ומברך עליו תחלה כו' ע"ש. ונוהגים אם היו לפניו ג' מינים של בשמים כיון שבירך מיני בשמים פוטר הכל, ודלא כרב עמרם דא' מברך על כל אחת ואחת בע"צ, וכן מצאתי בא"ח בס' רט"ז וז"ל: שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים וכו' ע"ש. [בריש ברכות מהר"ם וכן על הענבים לכך הוציא ענבים משאר פירות האילן משום דיש חילוק בהם בין בוסר לפרי משא"כ בשאר פירות² ד"ך. וכן מוכח בסמוך גבי ושאר אילנות]³ ראה בתה"ד סי' ל"ג. וזכורני שא' ברכה אחרונה [האחרונה] מעין ג', כמו שכתוב בברכות מהר"ם, לבד מה שכתבתי לעיל ונברכך בקדושה וכ', [משמע מתוך דבריו של הגאון זצ"ל אם אכל פרידה של ענב אינו צריך לברך מעין ג'].

124

קכ״הוזכורני שא' בני רינוס כשאחד יוצא מבית האסורין חבריו שופכין מעט מים על פניו, ואומר לו ברוך מתיר אסורים. ובאושטריך אינם נוהגין כן. והיה משבח בזה המנהג בני אושטריך כי מה יש להשיב לשבוי על זה כשמשבח אחד להקב"ה, או למה משבח עתה יותר משאר פעמים?¹ נ"ב: כל זה אמר לי שאירי מהר"ר אייזיק לוי זצ"ל ערמונים בל"א קישטן, חבושים קוטן, גודגניות קירשן אפרסקי פירזין, טרוקנין גובלין [וגובלא] שני מינים, התיבון פי' מיתיבי ע"כ ועי' ברכות ל"ז ע"ב. וחולי שסבור בדעתו שהוא מסוכן למיתה או אחרים סבורין שהוא מסוכן למיתה צריך לברך הגומל. וכן מצאתי בא"ח בס' רי"ט וז"ל דוקא במכה על חלל שיש בה סכנה.

125

קכ״ו[כתב הר"ר מנליפא], ועל דבר ריח הפלפלין כבר השבתיך די אם לא תבא לפטפט. אמרינן בפ' אלו דברים¹ נ"ב: וזכורני כשהיו חבושים בבית האסורים באושטריך מחמת מסים אינם מברכים הגומל. אין מברכין על הבשמים שהן באין להעביר ריח רע הואיל ולאו לריחא עבידא. אלמא דקרי לה בשמים מה שמעביר ריח רע, וא"כ פלפלים נמי הכי אינון. אך מה שכתב' אי אמרינן דבטל דעתו אותן שאין נהינין, בברכות מהר"ם כתב על אותן שאוכלים שומים ובצלים מבושלים ברצון יותר מחיין דבטלה דעתו לענין ברכת הנהינין ע"ש, וה"ה בנידון דידן. מי שעורין שנתבשלו לחולים מברכים עליהם שהכל כמו על השכר, ולא דמי למיא דסילקא דהתם עיקר בישולם בשביל הירקות, הרא"ש בתשובה עכ"ל סמני אשירי בהג'.

126

קכ״זכשקרא בנו בתחלה בס"ת כשהתחיל ברכו, אומר בריך רחמנא מלכא דארעא שפוטרני מעונש זה. וכן אמר כל הברכות בלא מלכות, כיון שלא הוזכר בפירוש בתלמוד מלכות¹ ד' נ"ג ע"א. [וזכורני שאמר שלא הוזכר בפירוש ה' אלהינו מלך העולם. וכן מצאתי בא"ח בסי' רי"ט וז"ל: כגון שאמר בריך רחמנא מלכא וכו' אבל שם המיוחד לא הוזכר א"ח]. ואע"ג דקודם לכן מברך היה בנו ברכת הזימון, והיה מתפלל בלילי שבת בב"ה מ"מ המתין עם הברכה [בריך רחמנא] עד קריאת התורה. ושאלתי לו כשבני יחי' בא אצלי שכבר היה בר מצוה אם אני צריך לברך אם לאו, ואמר אינך צריך לברך.

127

קכ״חוזכורני אחד מן התלמידים אמר בשם אחד מהגדולים, כשיש לפניו אגוזים ושאר פירות שאינם ממין ז' צריך לברך על האגוזים, אע"פ ששאר מינים חביבי' עליו. לפי שהוא הגבוה שבמינים, פי' שגידולו באילן גבוה משאר מינים שאינם ממין ז'. והביא ראיה מלולב שמברך עליו מטעם זה, אבל הגאון זצ"ל לא הודה לו. וזכורני כשאכל בחול בלילה היה מדליק ב' נרות של חלב, ולא היה מנהגו להדליק הפמוט' שקורין לופא בחול. רק לכבוד [ה]שבת או יו"ט היה מדליק הפמוט', ופעם אחת אמר שכתוב בפ' בתרא דיומא שאור יפה לאכילה.¹ ועי' בד"מ סי' כ"ה סק"א ודלא כבעל מג"ע פ' תולדות. ע"ש. וגם אמר שרגיל מנעוריו לאכול אצל נר יפה, וגם שמעתי ראיה לזה אבל לא ידעתי ממי, מה שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו' (בראשית)² נ"ב: וז"ל פ' בתרא דיומא (דף ע"ד ע"ב) וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, ואח"כ אמר אביי האי מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלה אלא ביממא. מה צ"ל וכי תאוה הוא לעינים? והא כבר אמר טוב העץ למאכל אע"כ כמו שפי' אינו דומה מי שרואה ואוכל וכו'.

128

קכ״טוזכורני כשאכל בקיץ ביום והיה בין השמשות קודם שברך בהמ"ז, לא רצה לברך עד שהביאו לו נר אע"פ שאכל כבר, ואע"פ שלפעמים יושב בלא נר כשהיה בין השמשות. וזכורני שנסעתי עמו כמה פעמים ממרפורק לניאושטט, ומניאושטט למרפורק אע"פ שמצוי בדרך לסטים וגם בורים¹ ג' ו'., [וגם הרים, מ"מ הלך בלילה מקצת הדרך ולפעמים קודם היום]. ולא ידעתי טעמו כיון דכתיב בגמרא (פסחים דף ב' ע"א) לעולם יצא אדם בכי טוב. ושאלתי הדלעיל למהר"ר יוסף יצ"ו דקלון ואמר הגמרא אמרה לנו עצה טובה אבל בשעת הדחק מותר.

129

ק״ל[הג' ברכות מהר"ם שלי בשם מרדכי וז"ל גרסי' בפ' כיצד מברכין (דף מ"א ע"ב) אין לך דבר שטעון ברכה לפניו כו' עד התו' פירשו דבתוך הסעודה קאמר. וק"ל מ"ש פת הבא בכסנין משאר דברים הבאים שלא מחמת הסעודה? ואמר לי רב ששת סבר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבא בכסנין, אבל ר"פ לא פסיק הילכתא הכי].

130

קל״א[הג' בברכות מהר"ם שלי בשם התוס' וז"ל: בירושלמי פריך כו' בסוף הג' אמר איזהו בתחלה ואיזה בסוף אמר הפשט סיים הירושלמי היא], בברכות מהר"ם אפילו נתן שמן הרבה לתוך¹ בורות. אניגרון² בתוך. אינו מברך על השמן, ואמר הפשט אע"פ שאינו מזיק השמן בתוך האניגרון.

131

קל״בוזכורני שבא לי חלום על מהר"ר דוד שווידניץ יצ"ו בליל ו'. ואמר למה"ר דוד התענה היום כי ראיתי חלום עליך. ביום ו' הלכו למרחץ, כי כן דרך [הדרך] בניאושטט. ובמרחץ באה מחלקה בין שנים בשביל כלי שיש בו מים שקו' קוביל, והאחד חטף הכלי מיד חברו בכח, ועם החטיפה בא הכלי לעין מה"ר דוד, וכמעט קלקל העין שלו. וכן ידעתי שאר חלומות שבאו לו שהיו אמת.

132

קל״גכתב הרב ר' קלמן קיצינגן יצ"ו, ועל חלום בשבת בצהרים שמתענה עליו, נמצא כתוב בשם מהר"ר שלום זצ"ל שהיה יושב תענית לתענית. גם היה מתענה עד חצי הלילה במ"ש כנ' וכנא' עמי' הקטן והצעיר שבישראל.

133

קל״דזה הסדר אמר להטבת חלום¹ מ"מ. חלמא טבא חזאי, טבא הוא וטבא ליהוי ורחמנא לישוויי' לטבא, שבע זמנין, לגזרו עלוהי מן שמיא דלהוי טבא ויהוי טבא. הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה. אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. ה' פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון ונסו יגון ואנחה. ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל. חלילה, חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה. ויפדו העם את יונתן ולא מת. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים, לך דוד ועמך בן ישי, שלום, שלום לך, ושלום לעוזריך, כי עזרך ה' אלהיך. ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד, ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, ה' יברך כו'. סימן טוב מזל טוב תיהוי לכל ישראל אמן אמן סלה. כתבתי זה הטבת חלום מכתיבת ידו. [וזכורני הוא אמר חילמא טבא חזאי והג' אומ' טבא הוא וטבא ליהוי ורחמנא לישווי' לטבא, כסדר הזה אומרים ז' פעמים. ואח"כ אומרים הג' שבע זימנין וכו' עד סלה, והוא לא אמר שום דבר. עד לסוף אמר להם ברוכים תהיו].

134

קל״הפ"א הייתי מתענה ת"ח בחנוכה, ולערב אני רוצה לאכול רק כנגד פת שחרית ולא הסעודה. ואמר לי, צריך אתה להדליק קודם שתטעום, ואמר צריך אתה להתענות מיד אחר חנוכה תענית אחר. עיין בפ"ק דשבת בסימ' אשירי¹ עי' בטור סי' ר"ך. בחדושיו דר' מענדלין זצ"ל. ואמר אינך צריך להתפלל ענינו. אבל מ"מ רבון עולמים גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אתה אומר, ואפילו בשבת אמר רבון העולמים.

135

קל״וזימנין חדא הוה ישן בצהרים ובא לו חלום גם עלי. ואמר אני ואתה רוצים להתענות עד הלילה ולערב הביא לו ג' אנשים להטבת החלום. והמתין עד צאת הככבים ואכל ולא היה מתפלל ענינו וגם יהי רצון מלפניך [שיהא חלבי וכו']. והביא ראיה לדבריו מפ"ק דר"ה מדתנו רבנן המודר הנאה מחבירו לצעורי קביל עליה והא איצטער. אבל אומר שראה מבנו [של] מהר"ר שלום זצ"ל מה"ר יונה ז"ל¹ ברא"ש סי' כ"ד. שבא לו חלום בשבת בצהרים והיה מבדיל בחצות הלילה. וזכורני בסוף ימיו כשבא לו חלום בלילה והיה עליו לטורח להתענות כל היום לא היה טועם בצפרא כדי לצעורי. [וכן נמצא במרדכי קטן] במסכת תענית² עי' רי"א צד שי"ח סי' ל"ז. ע"ש.

136

קל״זכתב הג"ה במיימוני דאינו מועיל תענית חלום כ"א בהשלמ', ולא כא"ז שכתב אין צריך להשלים. ותענית חלום בע"ש צריך להשלים ואינו צריך להתענות אחר שבת. אבל המתענה בשבת ת"ח צריך להתענות גם ביום א', כי כן המנהג להתענות מיד ואינו לוה התענית עד יום אחר מימי השבוע¹ סי' תרכ"ה.

137

קל״ח[כתב בספרו] מעשה באחד מן הבחורים שלובש סרבל ישן דהוו לו חדש. ושאלתי לו אם צריך לעשות שהחיינו, ואמר דכתוב בתוס' מנחות¹ נ"ב: ועיין בזה הספר בהלכות תענית המתחיל הרואה חלום. דאין צריך לעשות שהחיינו אפילו על מלבוש חדש לגמרי. והתוס' מביאים ראיה מגמ' מבכל מערבין אבל אמר שלא נמצא בגמרא אותה ראייה. אבל שאר פוסקים כתבו דצריך לעשות שהחיינו כיון דחדש לו. ואמר שהוא נוהג לעשות שהחיינו על מלבוש יפה שיש בו חדוש כגון דהיה מכופל במרדר או כל² ד' מ"ב ע"ב ד"ה ואילו ובהגהות שיטה מקובצת שבש"ס דפוס ווילנא שם, ובסוכה ד' מ"ו ע"א תוס' ד"ה העושה והשוה לזה מ"ש בתה"ד סי' ל"ו. שיש לו³ כלי. זקוקי' כסף. ועני אין צריך לעשות שהחיינו על מנעלים או כה"ג. ואמר לעשות שהחיינו על בצלים אבל לא בפ"ה כי הפת פוטר וכן תבשיל עשב לבן וכן ללפתן⁴ ו'. ופ"א אכל בנו ב' פעמים או ג' פעמים מלא לוגמיו מעשב לבן ואמר שכחתי מלעשות שהחיינו⁵ לתבשיל לפתן. [עדיין מצאתי כמדומה לי סמך לזה בא"ח בס' קס"ז וז"ל: ואם שכח ואכל ולא ברך לפניו המוציא וכו' ע"ש].

138

קל״טפ"א נתן לי פשטידא של תפוחים ואמרתי לו עדיין לא עשיתי שהחיינו על התפוחים. ואמר (לקח) קח מעט תפוחים מן הפשטידא ועשה שהחיינו! וכן כתב התשב"ץ שמהר"ם עשה ב"פ העץ [וכן מצאתי בתשב"ץ]. כשעושה שהחיינו פ"א על תפוחים¹ ואמר הגאון ז"ל, מאי נפקא מיניה? עשה שהחיינו עדיין. אחרים, אע"פ שהן שני מינים כגון שהן מחולקין בשמות, או גדולים או קטנים מן הראשונים. אבל אם עושה לכתחלה שהחיינו על תפוחים שאינם טובים כ"כ עושה שהחיינו פ"א על תפוחים שהן טובים, וכן לאגסים שקר' בירן. אבל גודגניות בל"א אמריאלן ווייכשלן קירשן עשה ג"פ שהחיינו² שהם טובים לא עשה עוד שהחיינו על תפוחים. ופרי שקו' בל"א עשריצן³ פסקים וכתבים סי' קל"א. אינו עושה לעולם שהחיינו עליהם, משום דאמר שהוא מין אגסים. [מצאתי בספרו⁴ וכתב מו"ה אביעזרי בגליון: ושאר מדינות קורין שפירלינגן. קירשן אדומים ושחורים נראה לו שהם שני מינים לענין זמן, וראייה בתאנים שחורים ולבנים לעניין תרומה]. ואם עשה שהחיינו על תירוש אינו צריך לעשות שהחיינו על ענבים מפני שהתירוש עיקר. אבל אם אחד עשה שהחיינו על ענבים צריך לעשות שהחיינו על התירוש כי עיקר ענבים עומדים לתירוש. וזכורני שלא רצה לקנות פרי לשהחיינו עד דנגמר בשולו. וזכורני כשקניתי לו פרי חדש ביום ו' לא עשה שהחיינו עד בשבת. כשלמדתי לפניו ברכת מהר"ם, אמר, המנהג היה כפר"ח ולא גרס בריות טובות, ומצאתי הנוסח מן הברכה בפ"ק דר"ה⁵ תה"ד סי' ל"ג ועי' בשו"ת מהרי"ל סי' קכ"ז וקפ"ג ועפ"ז יש להגיה בב"י סי' רכ"ה ובהגהות מהרל"ח שם. ופירש"י שם להתנאות פי' ליהנות. וכן הנוסח במסכת ברכות בפ' כיצד מברכין⁶ ד' י"א ע"א. ועיין בא"ח בסי' רכ"ו. וזכורני שפ"א היה מברך החמה. ועיין בא"ח בסי' רכ"ט, [וכן ראיתי לפ"א ממה"ר יודא מינץ יצ"ו].

139

ק״מוזכורני כששוכב במטתו ערום תחת מכסה והסדין, לפעמים נתתי לו ספל קטן שקורין בעקין לקטנים, וכן מצאתי בא"ח בסי' רמ"א אבל במנא ל"ל בה ע"ש. כשעמד משינת הצהרים היה מברך מיד על ארבע כנפות שלו, כמו שפי' בהלכות ציצית. ואח"כ היה מברך מיד ברכת התורה כמו בשחרית. ואח"כ קורא המזמור אשרי תמימי דרך, והיה מדלג אותו מזמור כשאמר חוקו תהלים, משום דאמר אותו מזמור בכל יום. ואם היה זמן מנחה כשעמד משינת צהרים [הצהרים] היה מתפלל מנחה, ואח"כ או' ברכת התורה והמזמור אשרי תמימי. ואם היה מתפלל גם תפלת ערבית לא היה מברך ברכת התורה, והיה סומך על הברכה מאהבת עולם אע"ג דלא שונה לאלתר. [וזכורני שאמר המזמור בלא ברכת התורה כשלא אמר קודם ערבית]. ואם לא ישן ביום אמר אשרי תמימי סמוך למנחה בלא ברכת התורה. וזכורני שישן ביום ב' או ג' שעות [לפעמים]. וזכורני שהיה ישן בצהרים באנפליאות שקו' בל"א זוקן, או בילץ, אבל לא במנעלים. מצאתי בגמרא הרוצה לטעום טעם מיתה יישן במנעלים כמדומה לי במס' יומא¹ מ"ג ע"ב.

140

קמ״אוזכורני שאמר פ"א הבורא ימחול לי לפי דעתי שאין הפלפול כדי [כדאי] לעשות עליו ברכת התורה. ולכן כשעמד משנתו בצהרים אמר המזמור תמניא אפי קודם כדי לומר עליו ברכת התורה. וכן מצאתי קצת בא"ח בסי' מ"ז וצריך לברך למקרא למשנה ולתלמוד ע"ש. וזכורני כשהלך לביהכ"נ נטל לעולם מעט מים על ידיו שהיו טופח ע"מ להטפיח אפילו כשלא עשה צרכיו. ואפילו אם נטל ידיו קודם שקושר סרבל שלו על כתיפו הימנית נוטל ידיו אחר שקושר פעם אחרת. [ז"ך¹ ד' ע"ח ע"ב האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני. וזכורני וגם בתשובת המרדכי וגם ולכן כתבתי] וזכורני שהסרבל שלו היה סביב בית הצואר מלא כפלים. וגם היה לו הרבה חתיכות של בגד שהיו רחבים למטה (כנגד) [כמו] ג' טפחים או ד' ולמעלה אינם רחבים כ"כ, וקור' בל"א גירן² ד"ך. (ועשה) [ועשוי] כמו סרבל של אשה רק שהיה פתוח [טפח] על ימינו. ולמעלה בכנף אחד היה לול ובכנף השני היה קשר שקור' קנופלין, וכשהיה מכניס הקשר בלול אינו יכול להשמיט ראשו מן החור של סרבל. וגם יש לו חבור גמור כנגד הכתף של ימין וקו' אותן סרבלי' בל"א גריביליט מענטיל. ואותן סרבלים נושאים רק רבנים זקנים באושטריך וגם מקצת שאר זקנים ז"ך³ עי' אלי"ם צד ס"ו וגידעמאנן צד קל"ז ושם רע"ך.

141

קמ״בבתשובת המרדכי הארוך בסי' שמ"ו וז"ל: ואותן טליתות העשוין כמו קפרונש שמעתי שזו היא טליתות של חסידי אשכנז. ויש לה ד' כנפים וכשפושטה מעליו שוטחו ומתכסה בה. וי"א דלא מקרי טלית אלא כעין שלנו, שעשוי להתעטף ולהתכסות בה, דכתיב כסותך ומברכין להתעטף. ואני נזהר מללובשן לאפוקי נפשאי מספיקא. אבל אותן קוטש שיש להן בית זרוע לא דמו כלל, ואין כאן בית מיחוש וכנף דידהו לאו כנף. [מצאתי].

142

קמ״גולכן כתבתי הא דלעיל איך נעשה הסרבל שלו, וגם התשובה מן המרדכי שנמצא, משום ששמעתי שיש קורין תגר על הסרבלים שנושאין בק"ק דטערוויז ובמיישטר שהן פתוחים לפניהם¹ ד"ך. רק קרס אחד יש להן בראש החזה. ויש להן ב' כנפים למעלה בחור של בית הצואר, וב' כנפים למטה אצל רגליו, וכשפשטי' על הקרקע שאין להם כפילה הוה עגולי' רק שיש להם חתך אחד שאינו חבור ההולך לאמצע העיגול. ושם יש חור באמצע שהוא בית הצואר. וראיתי מקצת אנשים שמחברים הסרבלים למטה כנגד רגליהם כדי לבטל הב' כנפים למטה.

143

קמ״דוזכורני שאמר לי שא' מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל משמיה דמהר"ר ווילא זצ"ל פעם אחת¹ ובמיישטרי מפני שיש להם ד' כנפות ואין להם ציציות והכי עשויין שהן פתוחים, ועי' שו"ת מהר"ח א"ז סי' ד' ומהרי"ק שרש קמ"ט. לבר"לופט² לברולופט. בק"ק דערפורט קרא השמש לבית הכנסת, והיה עוד היום גדול והיו מתפללים מנחה. ולאחר מנחה צוה מהרי"ו לבטל התמיד כמעט עד זמן ערבית שמתפללין בשאר ימי החול. [כתב הר"ר פנחס יצ"ו] עוד ילמדינו מ"ו אמה סמכינן האידנא שרוב פעמים בימות הקיץ אנו מתפללין ערבית קודם פלג המנחה, ובה"ג במיימוני פ"ג³ עי' גידעמאנן ק"כ. כתב דבהא כל אפי' שוים שאם מתפלל ערבית קודם פלג המנחה שלא יצא. וגם האשירי⁴ מה' תפלה. כתב כן, הא דרב צלי של שבת בע"ש מפלג המנחה ולמעלה דוקא, ואף מה שמתפללים לפעמים מנחה וערבית שניהם אחר פלג המנחה ביום אחד, הא הוא כמו תרי חומרא דסתרי אהדדי כמו שכת' באותה הג'. וגם במרדכי פ' תפלת השחר, ואפילו לפי המפרשים דמי שירצה לעשות היום כר' יהודה ולמחר כרבנן יעשה. אבל ביום אחד איכא למימר לד"ה הוא סתרן אהדדי. כמו שכתב מהר"ם בשמחות שלו, גבי מי ששמע שמועה קרובה אחר תפלת ערבית דמונה מיום של שחרית⁵ ריש פ"ק דברכות. מכח דהוא סתרן אהדדי ביום אחד. ולכן הורינו מ"ו הטעם של דבר או אם מנהג כשר הוא אם לאו? וההיא⁶ מחרת. דתפלת ערבית קודם שעה ורביעית קודם הלילה דהיינו פלג המנחה, כבר הארכתי בזה בתשובה בתחלת ספרי⁷ פסקים וכתבים סי' ע"ט. וישבתי קצת להאריך פלג המנחה לפי אורך הימים. גם הבאתי ראייה מאשירי בתחלת (כתובות) [ברכות], דרב האי גאון לא היה יכול לעכב הצבור שלא יתפללו תפלת ערבית וק"ש קודם זמנה. ובתוס'⁸ תה"ד סי' א'. נמי כתבו שם דבתפלה הקילו למעבד תרי קולי דסתרי אהדדי. גם ידעתי כמה גדולים שהקילו בענין זה אין למחות צבור בענין זה, ואפילו ת"ח המתפלל עמהם אם איננו פרוש בשאר מילי דשמיא לא יפרוש מן הצבור.

144

קמ״ה[כתב]¹ ברכות ב' ע"א ד"ה מאימתי. תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר מנליפא יצ"ו. אהובי מה תטריחני בשאלות שאין צורך לשולחם כ"כ למרחוק? והלא ידעת כי ידי עצלות לכתוב לרוב מ"מ בקצור אשיבך. שאלתך הראשונה פשיטא דאין צריכים לומר אשרי וקדיש, הואיל וכבר עבר זמן המנחה. א"כ היום כלה והלך שלא אמרו אשרי ג"פ, ולא מצינו שיש תשלומים לזה. וכיון שלא יאמרו אשרי על מה יאמרו קדיש? ואפילו אם מקצת [מקצתם] כבר התפללו בעונת' אין שייך לומר קדיש בשבילם כיון שנתחדש יום אחד אחר שהפסיקו להתפלל. והיה מתיר ללמוד ולכתוב כל בין השמשות. ואפילו בשבת היה מתיר ללמוד בין השמשות, וראיה כמה רבנים דורשים בין השמשות. וגם מוכח בתוס' ערבי פסחים שמשה רבינו ע"ה לא מת בשבת, ועיין שם במרדכי. וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ב² פסקים וכתבים סי' נ"ט. וז"ל ויש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה ע"ש.

145

קמ״ומי ששכח ולא קרא ק"ש על מטתו אם נזכר קודם שיישן צריך לעמוד ממטתו וקורא, אבל אם ישן אין צריך לעמוד עוד. [וזכורני כשקרא ק"ש הפך פניו למזרח אע"פ שאינו יושב כנגד מזרח. אבל כשקרא הפסוקים אינו מטריח עצמו להפך כנגד מזרח]. ואותן הבחורים הנעורים כל הלילה צריכים לקרוא ק"ש וגם יכולים לקרות ק"ש קודם שיאיר היום. ואותן הבחורים הישנים בתחלת הלילה צריכים לקרוא ק"ש קודם שישכבו. וראיתי בחור אחד בבית הגאון מהר"י ווילא זצ"ל שישן בתחלת הלילה [מחמת שאין לו ספרים]¹ ועי' בתוס' פסחים ד' ק"ה ע"ב ד"ה והנ"מ ובתוס' מנחות ד' ל' ע"א ד"ה מכאן. ולא קרא ק"ש עד צאת הככבים. וזכורני שלא בירך על ק"ש שלפני מטתו וקרא בסוף ק"ש אחר שאר פסוקים. ונוהג שלא לשתות או להפסיק בשום דבר כשקרא ק"ש עד שילך לישן, מ"מ אין איסור בדבר אם אחד היה מפסיק. ולא היה מניח חגורו או כיסו לראשותיו כשישן משום דאמר' בסוף הוריות (דף)² ובלילה היה לומד בעת שאחרים ישינים. המניח כליו לראשותיו קשה לשוכח. אבל אם תלה בקיר למעלה לראשותיו חגורו או כיסו על זה אינו מקפיד. [וכן מצאתי בתשב"ץ בסי' רנ"ז].

146

קמ״זוזכורני שלא רצה לישן בחדר שיש בו ספרים. אבל אם הספרים היו ברשות אחרת כגון שמונחים בחדר למעלה מעשרה טפחים על זה אינו מקפיד, ובשעת הדחק היה פורס עליהם טלית. וזכורני שהיה חולץ מנעל של שמאל תחלה כי אבר הימין הוא חשוב. אסור לשמש אצל הנר אפילו ע"י האפל טליתו, אלא יעשה לו מחיצה או יכפה עליו כלי. כן כתב המיימוני בהלכות יו"ט בפרק ד' בהג'¹ י"ג ע"ב. ואמר שמותר לכפה עליו הכלי אפילו בשבת. וכן משמע בסמ"ק במצוה לשמח אשתו, ואפילו היא מעוברת מצוה לשמחה, פי' שלא בשעת עונה, אבל עונה שייך נמי במעוברת. והיכי שאינה מעוברת הכל מצוה משום פריה ורביה, כן משמע בפסחים בסוף פ' אלו דברים (דף)² סק"ד. ואמר לי מי שאין לו כח לקיים שתי עונות בשבוע אחת, בליל טבילתה ובליל שבת אח"כ, יתקיים של ליל טבילתה משום דאין לדחות המצוה, אע"פ שנשים שלנו אינן טובלות בזמנן.

147

קמ״חוהיה הולך חוץ לסוכה ועשה חפצי אשתו וחוזר מיד לסוכתו, אבל בשאר ימות השנה אינו חוזר מיד לחדרו. וזה דקדקתי בו כשעושה חפצי אשתו כשנוטל ידיו בשחרית [מיד אח"כ] היה משפשף [באותו מקום בידו], פעם אחת במים. [וכן מצאתי בס' הגן שכתוב כן בשם ס' החסידים ע"ש]. ואח"כ לקח עוד מעט מים על ידו [וברך כסדר הברכות]. ואין קפידא אם שוכב [אחד] כל הלילה בגלוי הראש אפילו כשעשה חפצי אשתו. ועשה חפצי אשתו בר"ה. והעתקתי ממהר"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממהר"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, שהורה הלכה למעשה שאשה יכולה לטבול לבעלה בר"ה. ונוהגין לברך על הבתולין למחר כשעמד ממטתו כמו שכתב האש' בפ' קמא דכתובות¹ ע"ב ע"ב. ואע"ג שכתב האשירי בבכורות² סי' ט"ו. הגאונים האחרונים תקנו ואמרו כל ברכה שלא (נמצא) [נמצאה] בתלמוד אינה ברכה. וזה הנוסח מברכת בתולים כתב בס' אשירי: ברוך אשר צג אגוז בג"ע שושנת העמקים בל ימשול זר במעיין חתום ע"כ אילת אהבים שמרה בטהרה חוק לא הפרה. ברוך הבוחר בזרעו של אברהם. נשלם סדר עבודת היום בעזרת צור נורא ואיום.

148

קמ״טועתה אחל הלכות שבת בשם צור ישראל ששבת. וזכורני שלובש בכל ערב שבת חלוק לבן כשלובש שאר בגדים של שבת. ולא רצה להתיר להשכיר בהמתו אפילו ג' ימים לפני שבת לגוי שיעשה מלאכה עמה גם בשבת. אבל אמר העולם משכירים בהמתם אפילו בע"ש ע"י שמפקירים בהמתם, [כן מצאתי בא"ח בסי' רמ"ו וז"ל: ובס"ה התיר להשכיר בהבלעה, ע"ש].

149

ק״נתלמיד אחד שאל איך שמותר לקרות אגרת שבא בשבת מחוץ לתחום. ואמר שכתוב בסמ"ג¹ פרק ח' סי' ח'. במצות צוה הכתוב בדברות הראשונות [שמותר]. וז"ל: ולא דמי לשלח אגרת שאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות, ולכך מותר בקצץ, [מצאתי מזה בא"ח בסי' רמ"ז ע"ש]. והלכתא כר' יוסי שמתיר לאכול סמוך לשבת, [וכן מצאתי בא"ח בסי' רמ"ט וז"ל: ומותר לאכול עד שתחשך ע"ש]. והורה מי שנהג להתענות בערב ר"ח ואם בא ער"ח בערב שבת אינו צריך להשלים. וכן אם בא יום שמת בו אביו בע"ש אינו צריך להשלים, אע"ג שכתב הסמ"ג² לאוין ס"ה צוה הקב"ה וכו', דגוי שהדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל, תנן בפ' כל כתבי הקדש לא ישתמש ישראל לאורו אע"פ שקצץ שכרו לכך, לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשת בשבילו ול"ד לשלח אגרות וכו. אפילו יחיד גוזר על עצמו תענית בע"ש ומתענה ומשלים. מ"מ אמר הגאון שכתוב בתוס' בסוף פ' בכל מערבין³ עשין ג'. אם ירצה משלים, וכן מצאתי בא"ח בסי' רמ"ט⁴ ד' מ"א ע"ב ד"ה והלכתא. וז"ל: ואסיקנא הלכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה, ולא הוה כמתענה בשבת, ע"כ ע"ש. וכן [מי שמתענה ג' ימים] אם בא יום שלישי לתעניתו בע"ש אין צריך להשלים. ושאלתי לו ואם אינו משלים אם כן אינו מתענה ע"ב שעות? ואמר כשהתחיל להתענות הוי מפסיק מבעוד יום דהוי ע"ב שעות. אבל ת"צ צריך להשלים בע"ש. [נמצא בתשובות מהר"י מולין זצ"ל⁵ ועי' שו"ת רש"ל סי' ט', וחוט השני סי' ס"ו, ונחלת שבעה סי' נ"ח, וכתב סופר חאו"ח סי' נ"ב. וז"ל: אבל בת"צ לעצמי אני מחמיר להשלים דכמה רבוותא גדולי אשכנז מחמרי, אבל לעלמא אני אומר דעביד כמר עביד, והכל לשם שמים, ועמך כלם צדיקים].

150

קנ״א[וזכורני במרפורק רוב הקהל אופים פשטידא שקו' באושטריך ברייטלינג ביום ו' בחורף קודם אור הבקר לשבת. [וכן מצאתי בא"ח בסי' ר"ן וז"ל: וישכים בבקר בששי], ואוכלים ברייטלינג¹ דפוס הנאווה של"ם סי' קע"ג ועי' שם סי' ל"ג. ביום ו'. והוא עצמו אכל ביום ו' חתיכה פשטידא כי אין מצוי [מצויים] דגים במרפורק. אבל בניאושטט אוכל ביום ו' רוטב מעשב לבן שנתקן לשבת, ואכל חתיכת דג קטן מן הדגים שקנה לשבת]. וזכורני זה המלאכה עשה בעצמו בע"ש² עי' גידעמאנן צד קל"ו. אם איפשר בשום צד שמתקן הפתילות לנר ועשה שמן ופתילות שבפמוט. והיה מחרך הפתילות בפמפוט ורוב פעמים עשה דגים בעצמו. וכן מצאתי בא"ח בסי' ר"ן וז"ל: ר"ח פריס סילקא וכו', וכן בסי' רס"ג ויהא זריז וזהיר לעשות נר וכו' ע"ש.

151

קנ״בהעתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממה שגנבו מהגאון ר"ג הזקן מוהר"ר ישראל המכנה איסרלן זצ"ל¹ בכל ע"ש. כלי שעושין במשקלות שיקיש וישמע קול לפי סדר השעות, נראה לע"ד להעמידנו בע"ש כדי שיקיש בשבת וישמע הקול. אע"ג דפסק ר"ח והאשירי פ"ק דשבת² עי' בשו"ת מהרי"ו סי' ק"ל והובא בד"מ סי' רנ"ב סק"ז. דאין נותנין חטין לתוך הרחים משום דמשמיע קול, ופי' רש"י משום דאיכא זילותא לשבת, משום דאושא מילתא. ומקצת רבו' פסקו בפ' בתרא דעירובין דכל משמיע קול אסור בשבת, אפילו אינו של שיר, מ"מ אינו דמי. דהתם אושא מלתא דאסור דאורייתא דטחינה אב מלאכה היא. אבל השמע' קול דהכא אינו אלא גזירה דרבנן. כדא' בפ"ק דשבת³ ד' י"ח ע"ב. כל מילי דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו ביה רבנן בע"ש, אבל מידי דלא מחייב לא גזרו ביה רבנן בע"ש אפילו לב"ש. מיהו יש לדחות בהיכא דאוושא מילתא גזרו אפילו בדרבנן. אבל יש להביא ראיה מתוס' פ' אע"פ⁴ ד' י"ט ע"א. גבי צנור שעלו בו קשקשים ממעכו בצנעה. ומקשה התוס' והא כל דבר שהוא [אסור] משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור? ומתרצי דזהו דוקא במקום שאם היה נראה היה מלאכה דאורייתא. אבל במקום שאפילו אם היה נראה לא היה כ"א אסור דרבנן, לא מחמרי' בחדרי חדרים אפילו בשבת. וה"ה נידון דידן דאפילו אם יבא לידי זילותא ע"י אוושא דמילתא, ויסברו העולם שבשבת גופיה סדרו, מ"מ לא יזלזלו אלא איסור דרבנן.

152

קנ״ג[כתב החבר ר' יעקב פרעשפור'] וההיא דצליית תפוחים בע"ש סמוך לחשיכה, במרדכי כתוב להדיא להתיר, בפ' במה טומנין, דהואיל ונאכל בטוב כמו שהוא חי לא גזור ביה רבנן שמא יחתה. וכן איתא כמו שם וכן מצאתי בא"ח בס' רנ"ז וז"ל: ופירות כיון שנאכלין חיין חשיבי כמאכל בן דורסאי וכו' ע"ש. וזכורני פ"א צריך אבן בשבת להכות הברזא בחבית, ואמר לי עשה מעשה באבן קודם שבת, ואין די ביחוד או בזמון. מצאתי בא"ח בס' רנ"ט וז"ל: ואותן שנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה יראה שצריכין יחוד וכו'. [אבל באשירי במסכת שבת בסוף פ' כל הכלים¹ כתובות ד' ס' ע"א תוס' ד"ה ממעכן. אמר לי מהר"ר דוד דניאל י"ץ כת' שצריך מעשה באבנים].

153

קנ״דוזכורני פ"א רוצה להתפלל בבית הכנסת של קהל בר"ה או ביוהכ"פ. ואמר לי הוי מייחד לי לבית הכסא של קהל ב' או ג' אבנים שהן ראויות לקינוח שראשן חד, שהן חלקות שקו' קיזל שטיין, ולא אמר לי עשה מעשה בהן. וזכורני שהיה רוחץ בכל ערב שבת אם היה איפשר, שלא היה חולה ל"ע, ראשו פניו וידיו עד אצילי ידיו שקו' אילאן בוגן. ובכל שבת ויו"ט היה פורס [המשרת] שתי מפות על שלחנו לבד המפה הפרוסה על הלחם קודם שהלך לב"ה, או רק לפעמים עשה המשרת כן בזמן שהיה בב"ה, והמפה האמצעית היתה טובה או לבנה משלמטה הימנה. וכשרוצה לברך ברהמ"ז נטל השמש המפה האמצעית עם הפרורין לחם. וזכורני רק חתיכת לחם נתן על המפה התחתונה עד אחר ברכת המזון. ואמר שאין נכון לתן לחם שלם בסוף הסעודה על השלחן, כי כן דרך ע"ז, כדאמ' בגמרא¹ סי' י'. העורכים לגד שלחן ע"כ. וזכורני והמפה התחתונה היה מניח עד למחר על השלחן, ולמחר היה המשרת מסדר השלחן כמו בלילה. וכל היום מניח מפה התחתונה על השלחן עד אחר הבדלה [וכן מצאתי בא"ח בס' רפ"ט, וז"ל: ונוהגים באשכנז שמניחים השלחן ערוך כל השבת לכבוד שבת ע"ש].

154

קנ״הוזכורני שבכל ע"ש עושין לו ג' חלות דקות הנילושות בביצים ושמן ומעט מים. וחלה האמצעית נתן בלילה על השלחן באמצע שלחנו, כי שלחנו היה מרבע, על המפה האמצעית. ותחת החלה היה ככר גדול שהוא שלם, אע"פ שהוא שחור ולא על לחם לבן קטן גלוסקא שהוא זעמל. ובשחרית נתן החלה הגדולה וככר גדול על השלחן כמו בלילה. ולסעודה ג' לקח החלה הקטנה ולחם שלם. וזכורני שהיה מסדר הוא או שלוחו בכל ע"ש השלחן שלומד עליו שאין עליו דבר מוקצה אפילו השע"ה לא הניח עליו. ופ"א הלכתי אל רב אחד¹ סנהדרין צ"ב ע"א והובא בב"י סי' ק"פ. שהיה דבר מוקצה על שלחנו, וא"ל טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. אבל לפי האמת הוא שכח. וזכורני פ"א אמר לי היכן הסכין שלך? ואמרתי בחדרי. וגער בי ואומר משום שאין אני נושא אצלי סכין בשבת, הגם אתה אינך רוצה לישא אצלך סכין בשבת? אבל לפי האמת לא הבנתי בו [שלא נשא הסכין בשבת] עד שאמר לי הדברים דלעיל.

155

קנ״וונר של שבת צריך להדליק במקומו כן כתב המרדכי, לאחר פטירתו נמצא כן במרדכי. והיה נוהג לברך בא"י אמ"ה אקבו"צ להדליק נר לכבוד שבת וכן ביו"ט לכבוד יו"ט. [מצאו הבחורים הנוסח מהברכה בהג' במיימ' פ"ה בהלכות שבת]¹ ללמוד בשבת עם חבירי שקורין חזרן ומרוב טרדות הלימוד נגע הרב בדבר המוקצה ופעם אחרת מצאתי רב אחר.

156

קנ״זכתב ה"ר אליעזר קלוזנר ז"ל¹ סק"א ע"פ דברי הירושלמי פרק הרואה. הא דכתב בא"ז במס' ביצה² הי"ד. אקבו"צ להדליק נר של יו"ט לא דק משום דלא אתא לאשמעינן הנוסח כלל, אלא אשמעינן דצריך לברך בנר של יו"ט. שלא תאמר הואיל ויכול להדליק לצורך ולהשתמש בנר בכל אשר ירצה, אין מצוה לקבוע נר לכבוד יו"ט, ולא דמי לשבת דצריך עכ"פ לקבוע נר, קמ"ל דצריך לברך. ולכן לא דק בנוסח, ואשמעינן נמי דלא מברך זמן. אבל בהלכות שבת לא אתא לאשמעינן רק הנוסח, ותדע דהתם נקיט ואומר והכא נקיט וצריך לברך. ואם יש נשים שנוהגות לברך זמן ביו"ט לא שמיע לי כלומר דלא ס"ל אלא כמו שכתב א"ז. כשגרשתי אם של בני י"ץ, אמר כשאתה בדרך הדליק נר ש"ש בחדרך. בזמן שאשתו היתה יולדת הוא מדליק נר על שלחנו אבל לא בשאר ימות השנה כשהיתה נדה. וזכורני כשאינו יכול לילך להדליק נר ש"ש לקח מקל ארוך ודבק בו נר של שעוה והדליק. והמדליק נרו לשבת ומתני ולא קבל עליו שבת מותר במלאכה עד שאמר החזן ברכו. וכן מצאתי בא"ח בסי' רס"ג וז"ל: והתוס' כתבו שאין הדבר תלוי בהדלק' [נר של] שבת וכו' ע"ש.

157

קנ״חואמר שמן זית מצוה מן המבחר להדליק בחול בביהכ"נ. וגם הוא מדליק בשבת בבמפוט שקו' בל"א לופא¹ ח"ב סי' שס"א. אע"פ שהיה קצת יוקר בניאושטט. [וזכורני שאמר הטעם משום דדרך השמן לכבות, אבל בחול אם כבתה היה מדליק שנית]. אבל הבחורים הוו מדליקים שמנים אחרים. אבל בשבת בביהכנ"ס או ביום שמת בו אביו מצוה מן המבחר להדליק נר של שעוה. ודרש אני נוהג להדליק הפתילה בע"ש ולכבותה קודם ההדלקה. וכן מצאתי בא"ח בס' רס"ד וז"ל: ומ"מ נהגות הנשים להדליק הפתילה כו' ע"ש. הפנוי שיש לו חדר לבדו, או יש לו חברים, וחבריו אינם רוצים לעשות שלום בית, והוא רוצה לעשות נר לשבת, צריך לברך על הנר.

158

קנ״טוזכורני שא' ששמע מדודו מוהר"ר אהרן זצוק"ל שאמר תיתי לי שלא המתין לי הצבור בע"ש¹ שמן זית. עם ברכו, וכן לא זכורני שהמתין להגאון זצ"ל הציבור עם ברכו. כשבא לו השמש בע"ש ואמר לו ר' אם אתה מזומן לשבת אקרא לב"ה. והשיב תשאל לפרנסים איזה פרנס שבא בראשונה לפיו. וכל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו. וזכורני שהיה מחדד הסכינים בעץ בכל ע"ש, הוא או שלוחו אם אין לו משחזת.

159

ק״סנמצא כתב בקו' בשם אחד מן הגדולים, מה שנוהגות הנשים להדליק נר של שבת, ואח"כ משימין ידיהן לפני הנר ומברכות, משום מה? הטעם שמדליק נר בשבת משום שלום בית, וכיון שמאפילות הנר בידיהן עדיין לא נקרא שלום בית, והוו מברכות עובר לעשייתן. וזכורני הגאון מהר"י ז"ל אינו נוהג הכי, אלא הוה מברך ואח"כ הוה מדליק, ומסתמא הוה מתנ' שלא קבל עליו שבת. ואין לבטל התמיד בליל שבת כי העם אינם יודעים זמן שבת רק בשביל העניים שאין להם לאכול מבטלין התמיד.

160

קס״א[תשובה זו קצת העתקתי ממהר"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו להעתיק מן הגאון זצ"ל]¹ בבית הכנסת. אחד הבא תוך ב"ה בע"ש בענין מנחה, נ"ל לפי קבלת רבותי שיש ג' חלוקים בדבר. מי שבא לב"ה סמוך לברכו וסבר הוא לסיים קודם שיתחיל הש"ץ ברכו, יתפלל ואל יחוש לשום דבר. אבל אם בא ואינו יכול לגמור קודם ברכו אז חייב לענות אמן. וכיון שקבל עליו השבת אז אינו רשאי להתפלל מנחה של חול, ולעשות חול אפילו בבית החיצונה אלא יתפלל ערבית שתים. אבל אם בא לאחר ברכו ולא ענה עם הצבור, ולא קבל עמהם, אז מתפלל מנחה בב"ה החיצונה, כדי שלא יעשה חול מה שהצבור עשו קדש. פ"א היה מבוטל התמיד בע"ש בב"ה של קהל ולא רצו² עי' תה"ד סי' ד' ופסקים וכתבים סי' קנ"ג. לאכול עד שהיה שבת גמור, אע"פ שהלך מב"ה שלו קודם זמן ארוך, ולא ידוע לי טעמו. ומסתמא הגאון זצ"ל סבר בדעתו אם הוא היה מקבל עליו השבת, כל הקהל צריכים לקבל השבת. כדאמרינן בר"ה בפ' [אם] אין מכירין (כ"ד ע"א) אשר תקראו אותם בין בזמנו בין שלא בזמנו.

161

קס״במשרתי אל תלווני ברחמים, וברכוני במוצאכם בביתי. נר דולק והוצע בחדרי מטתי, והשלחן סדור, והחלפתי שמלותי, לכבד בכל אלה ליום קדש. ובאתי אל בית אלהים להפיל תחנתי, פני צור להניס אנחתי. והעדתי אשר ברא בששה כל יצור ובחר בבריתי, ושניתי ואשלש עלי כוסי בתוקף שמחתי, כבחר בי וצווני לזוכרו. ועטאני ביתר נשמתי, ובכן אשבות כפקדני במאמר ואתענג לירחיב נחלתי, בלי מצר כבשרני נביאו. ואשיר לו עדי ע"ת אחריתי, בהרבה את ענוותנותו, וחשק בהוד שירי וזאת היא נחמתי. אשר השיב למלאכיו בבקשות כנף שירה לשורר יום שבותי, ברחמיו גם אל התמימים ישבחוני אשר נבראו לשרתי. בכן אגיד גדלתו ברנה, ואחכה לגאלני לעורר אהבתי, ואז אשמור לפקודיו וחקיו בלי עצב, ואפלפל בדתי.

162

קס״גהא דלעיל משרתי וכו' קבל שארי מה"ר שמעון יצ"ו מאביו הגאון שא' מהר"ר יעקב מולן זצ"ל. ואמר לי מה"ר שמעון הלוי דלעיל שאמר זה משרתי כשהוא צלול, בליל שבת כשבא מבית הכנסת. וזכורני כשלמד מהר' שמעון הלוי דלעיל ברעגנשפורק, הלכתי עמו פ"א בליל שבת לחדרו. ומצאתי נר דולק בו והשלחן סדור במפה קטנה על מקצת השלחן, ומעט פירות הניח על המפה, ואומר המשרתי דלעיל.

163

קס״דואינו חש אם אכל מיד ומקדש בע"ש אחר שיצא מב"ה אפילו אם עוד היום גדול. אבל רוב פעמים אכל עם שקיעת החמה, ומחמת העם ההולכים אצלו בליל שבת [מב"ה לביתו, הקרובים והשייכים לו]. אבל בשבת שחרית הולכים אצלו כמעט כל הקהל וכ"ש ביו"ט. ועשה קידוש בנעימות ובאריכות על כל הבחורים. והבחור' שותים כל אחד מכוס שלו. ופ"א לא היו מוזגין הבחורים כוס קודם הקידוש, ואמר לבחורים שישתו מכוס שלו, כי מצוה מן המבחר שהכוס מזומן קודם הקידוש, אבל ברכת המוציא נתן להם מפרוסה שלו חתיכה אחת. והבחורים אין להם מפה על לחם שלהם. וכן לחתונות אין צריך מפות לפרוש על כל הלחם רק לפני מי שעשה קידוש. מצאתי בא"ח בסי' רע"א וז"ל: ובירושלמי קאמר שלא יראה הפת בושתו עכ"ל, ומסתמא מי שלא מברך אינו עושה בושת לפת. וזה הנוסח אמר הגאון זצ"ל בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו, שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, שבת קדשיך באהבה וברצון הנחלתנו. בא"י מקדש השבת. [אבל ויכלו ובפה"ג אין צריך לכתוב].

164

קס״המי¹ רצה. שטעה ועשה קידוש או הבדלה על מים וסבור שהוא יין, צריך לעשות פעם אחרת קידוש על היין. ואמר כשעשה קידוש לאשה אם אינו עשה קידוש לעצמו אז אין לו רשות לשתות. וכן מצאתי בא"ח בס' רע"ג וז"ל: וצריך לזהר שלא יטעם עמהן כו' עכ"ל. אבל אם עשה קידוש לעצמו יש לו רשות לשתות, אבל אם רצה האשה לעשות קידוש לעצמה, אפילו להוציא אשה אחרת הרשות בידה, וכן הדין לענין הבדלה. והיה מתיר לבחור אחד שיעשה קידוש לאשתו [בביתה], ויאכל שם כזית, ולא יברך ברהמ"ז. וילך לבית הבחורים ויאכל עם הבחורים הסעודה בלא ברכת ענט"י ובלא ברכת המוציא, וברך עם הבחורים ברכת המזון. וכן עשו בניו לפעמים ששומעים ממנו קידוש וברכת המוציא בבית החורף, והלכו אח"כ לפני בית החורף ואכלו עם הבחורים. [וכן מצאתי בא"ח בסי' רע"ג וז"ל: הא דאמ' אין קידוש אלא במקום סעודה אין צריך שיגמור שם וכו' ע"ש].

165

קס״ומי שיש לפניו קדוש היום והבדלה, כגון יו"ט שחל בב' בשבת, ולא עשה הבדלה אחר שבת. יעשה קדוש היום קודם ושותה, ואח"כ יעשה ברכת המוציא, ואח"כ יטול כוס של יין ויעשה הבדלה לחוד בלא בפה"ג. כשהיה אורח לגיסו של טעביל¹ פסקים וכתבים סי' קט"ו. ז"ל הוא היה מקדש ומבדיל, ואינו עושה עיטור לכוס כמו שפי' למעלה. וגיסו עושה המוציא, וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ז וז"ל: בעל הבית בוצע אפילו אם האורח גדול ממנו עכ"ל. אבל גבי גיסו ר' ארון עושה עיטור לכוס. וזכורני שלעולם שפך בתחלה יין לכוס ואח"כ מים, לפעמים הרבה [מים] לפעמים מעט. [וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ג וז"ל ורש"י פי' שנותנו לכוס של ברכה חי ואח"כ מוזגו בו וכו' ע"ש].

166

קס״ז[שאילת י"ו, כתב הר"ר בנימן כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]¹ רעביל. קידש על (המים) מים וסבר שהוא יין. אם יקדש על היין שני', או די לו [בברכת] בפ"ה אחרי שקידוש על היין הוי דוקא דרבנן. כבר נעשה מעשה כה"ג ונשאלתי על ככה, ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שני' על היין. דמה בכך אם קידוש על היין מדרבנן הוא? כמה מצות מדרבנן אנו מברכי' עליה' ומחייבינן בהו מלאו דלא תסור כו'. ואטו אם תקע בר"ה בטעות גמור בתקיעות שמעומד שאין צריך לחזור ולתקוע כדין, הואיל וכבר יצא י"ח מן התורה בתקיעות שמיושב, והני אינן [אלא] מדרבנן, הא ודאי ליכא מאן דקא' הכי.

167

קס״חהעתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק ז"ל שכתב מדרשות מהרי"ל זצ"ל, מי שלא קדש בלילה מקדש והולך כל השבת כולו. ואינו אומר ויכלו ביום אלא הפסוק ושמרו בני ישראל קודם קדוש במקום ויכולו. בב' סעודות של שבת אינו חותך בלחם קודם שעשה ברכת המוציא, אבל לסעודה שלישית חותך מעט בלחם קודם ברכת המוציא. וכן כת' התוספות בפ' שלשה שאכלו¹ פסקים וכתבים סי' קט"ו. ועוד יש דעות דאמרי לעשות סעודה שלישית בפירות, ולכן אין נפקותא בלחם שלם.

168

קס״ט[כתב מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו], במנחה בשבת אני חותך בככר כבר, וטעמי שמה שאין חותכים בשבת פי' התוס' שלא תשמט ידו ותחתך לשנים, ונמצא שלא יהי' לו לחם משנה. ובמנחה הא אפילו יארע כך הא נמצא הרבה דעות דלא בעי אפילו לחם אחד שלם, ואין נ"ל להפסיק בשביל זה בין ברכה לאכילה. ובלאו הכי חשש רחוקה היא קצת שתשמט ידו, ועל ספק זה יש לסמוך על הגאונים שאין מצריכים לחם שלם. אמנם אם חלה דקה לפני איני חותך כלל אפילו בחול, כי אין הפסק עתה כלל, ואפילו בחול מצוה לבצוע על ככר שלם. וזכורני שהיה אוכל דגים בליל שבת ובשבת שחרית כשאפשר בשום צד, וכמה פעמים אכל דג שקו' הערינג עם בצלים שקו' גשערב שאין [כשאין] לו דגים אחרים. [ועיין בדף פ"ו בסמ"ק הלכות שבת שלי המתחיל והוא אמר]. ואם שכח המשרת ולא הניח אלא מפה אחת על השלחן בשבת, אז אינו נוטל המפה מן השלחן כל השבת. אלא נוטל המפה ומנער אותה, עד שיבואו הפרורין לצד אחד, ואז נוטל הפרורין בידו והלך לו. ואמר בליל שבת שיר המעלות בחוץ, קודם שקורא ק"ש, כמו שאמר בשאר לילות תהלים מבפנים קודם שקורא ק"ש.

169

ק״ע[מצאתי במס' סופרים בפ' י"ח¹ וצ"ל כיצד מברכין ד' ל"ט ע"ב תוס' ד"ה והלכתא. וז"ל: וכן היא שאמ' בשבת מקדימים לבוא, כדי לקרות ק"ש כוותיקין עם הנץ החמה, ומאחרים לצאת כדי שישמעו פי' של הסדר. אבל ביו"ט מאחרים לבוא, שהן צריכין לתקן מאכלו של יום, וממהרים לצאת שאין מן הדין לפרוס² הלכה ד'. להם, דאמרי'³ צ"ל לפרש. רב לא אוקי אמורא מיומא טבא לחבריה עכ"ל. מ"מ נ"ל אין משיבין על הארי, וגם לעיל בהלכות יוצר כתב' שאינו מקפיד על הוותיקין]. וזכורני בשבת אינו עומד ממטתו בבקר כמו בחול כשהיה חלש קצת ל"ע, משום דכתיב בשאר קרבנות בבקר בבקר, ובשבת כתיב וביום השבת. ואמר לי מה"ר יודא אוברניק יצ"ו שאמר לו הגאון זצ"ל שכתוב כן במרדכי רינוס. והקשה לו מה"ר יודא דלעיל איך שייך לכתוב בבקר על מוספי שבת? והשיב הגאון במרדכי אושטריך ליתא. וכמדומה להגאון זצ"ל כל מה שכתוב במרדכי רינוס ולא כתוב במרדכי אושטריך בכלן יש לפקפק. ול"נ דאינו קשה משום דכתוב בא"ח בס' מ"ח וז"ל: ואינו קשה שמוסף זמנו כל היום, וכן מצאתי בא"ח בס' רפ"ו, וז"ל: מוספין כשרין להקדים אע"ג דכתיב בנסכין בבקר וכו' ע"ש.

170

קע״אפ"א צוה לחפש הס"ת ולגוללו בשבת קודם הקריאה אע"פ שאינו צריך לגוללה רק ב' יריעות או ג'. כשהיה בהר ואם בחוקתי ביחד היה מפטיר ה' עוזי ומעוזי עד רפאני. והיה מפטיר הלא כבני כשיים לקדושים אע"ג דכתיב במרדכי במס' מגלה הלא כבני כשיים לאחרי.

171

קע״ב[כתב מהר"ר דוד שפרינץ יצ"ו מנורבערק]¹ ביצה ד' ע"א זבחים י"ח, כריתות י"ג. שלומך יסגא לחדא אהו' עמיתי האלוף מה"ר טעבל יצ"ו. אשר דרשתני על חתן הבא בשבת של ענייה סוערה מה מפטירין? דע לך דכמדומה לי דמרדכי שלנו חלוק בלשון משלכם בפסק זה ולשון מרדכי שלנו כך הוא: וחתן הבא בשבת של רני עקרה יפטיר שוש אשיש ובשבת של עניה סוערה יתחילו רני עקרה. ואם בא חתן בשבת של ענייה סוערה יפטירו שוש אשיש שכבר אמר ענייה סוערה בהפטרה דרני עקרה עכ"ל. הלשון דשכבר מגומגם, מ"מ שמעינן מיניה דלעולם דוחין הפטרות אלו מפני הפטרות חתן, לפי שיש להם תשלומים כל אחת בשבת של חברתה. אמנם תמוה לי קצת על החתן הבא בשבת דרני עקרה שבשביל כך יתחילו ב' שבתות מקודם שלא כסדר. ולא חייש' להא דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ודלמא הדרי בהו ונמצא הפטירו שלא כדין, אבל איפכא ש"ד וק"ל. וכן נראה בודאי שלא נהגו בארצנו להתחיל רני עקרה בשבת דענייה סוערה בשביל שיבא חתן ברני עקרה. אבל איפכא נהגו כמדומה לי. ובלאו הכי היה המנהג בכל אושטריך כשהיה בא חתן אפילו בד' פרשיות, או בר"ח, שהיו מפטירין עם ההפטרה הראוייה לאותה שבת הפטרה דשוש אשיש מקצת' עד ישיש עליך אלהיך, והיו מדלגים מנביא לנביא. ושמעתי שהקדמונים אמרו דהא דאין מדלגין מנביא לנביא, היינו דוקא בימיהם שכל ספריהם היו כתובים בגליון ולא היו מאריכים בגלילה משום כבוד צבור. אבל האידנא דהפטרה שלנו כתוב בקונטרסים, ואפשר לסמן (ה') שימצא מהר מה שירצה, ואין צריך להפסיק בכדי שיפסיק המתורגמן שפיר דמי. ונראה דטעם זה אינו מספיק רק לדברי ראבי"ה, דפי' דטעם דאין מדלגין היינו משום כבוד צבור, שלא יעמדו בשתיקה כדאיתא במרדכי אבל לפרש"י דטעם משום טרוף הדעת אין ליישב הכי. גם פה בניאושטט לא רצו מנהיגים הראשונים לנהוג כמו באושטריך. אלא כשהיו בב' נביאים לא הפטירו רק באותה הפטרה הראויה לשבת לבדה. ונראה כשהן בנביא אחד, כגון אלו הפטרה דרני וענייה והפטרת שוש וגם הדילוג הוא מתחלתו לסופו, דהפטרת שוש בתר תרוייהו הוא בנביא, אע"פ שהוא יותר מכדי שיפסיק המתורגמן, יש לסמוך אחלוק דקדמוני אושטריך. ויש להפטיר שתיהן רני עקרה או ענייה סוערה ואח"כ שוש אשיש.² פסקים וכתבים סי' צ"ד ועי' תה"ד סי' כ', ועי' רי"א צד שכ"ג סי' ע"ה.

172

קע״ג[שאילת ב', כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]¹ אגב זה מהודענא לך שנגלו אזני, הבירור לא ידענא, איך הר"ר פלוני בן מהר"ר פלוני ז"ל מסדר גיטין בגבולכם וכמה זמני משתכח בהן גמגומים ודלא מן אולפנא א"כ הוא תמיהני מדוע תחריש ותתעלם מזה הואיל וקרוב אליך הוא, נאם הקטן והצעיר שבישראל. כשיש חתונה יחיד החוזר הסדרא איזהו הפטרה הוא מחזיר ביום ו' שוש אשיש או הפטרה דשבוע, אע"פ שאין חובה² פסקים וכתבים סי' ק"א. וכ"ה³ לחזור הפטורה מ"מ מנהג יש. נראה דיש לו להפטיר הפטורה דשבוע דמה שנוהגין לחזור הפטורה היינו טעם כדי שידע וכו' כ"ז נשמט פה. היינו משום שידע בכל שנה מה שמפטי' כמו שידעי' מה שקו' בתורה ע"י שחוזרין שמו"ת. ואם היו חוזרים שוש א"כ אם יארעו חתונות רבות בשנה, שבת אחר שבת, וכי יחזרו בכל שבת שוש אשיש טורח חזרה זו למה? אין צורך להאריך יותר. וקי"ל מפטיר וקטן עולין למניין ח'⁴ בכת"י והשלמתי ע"פ הנדפס בפו"כ שם. כגון היכא דלא קרא כבר ז'? וכן מצאתי בא"ח בסי' רפ"ב וז"ל: הכל עולין למניין ז' אפילו אשה וקטן וכו' ע"ש. ופעם אחת היה חסר פסוק אחד בהפטרה, ולא רצה לאמרו מבחוץ משום דברים שבכתב אסור לאמרם בעל פה לגבי צבור ורמז להביא לו ספר אחר.

173

קע״דמה שנוהגים לומר הפטרה מיחזקאל¹ ז'. דוקא גדול ולא קטן, משום דכתיב בחגיגה (דף י"ג ע"א) ההוא ינוקא דהוה מהרהר. ואגב זה נמי אין נוהגין לומר קטן ההפטרה מוישמע² ביום הראשון דחג השבועות. אבל אין איסור בדבר. מה שקורין למוספים תקנת חכמים היא ולא מן התורה. ועיין במיימוני בפ' י"ג מהלכות תפלה וברכות [ד"ה] כתבו התוספ' אבל תלמיד אחד לא הודה לו והביא ראיה מן האשירי במגילה פ' הקורא³ פ' יתרו. גבי וכן הנהיגו רבינו אליקים שקו' חובת היום כו' ש"מ שהוא מן התורה. וזכורני [שהיה נפקותא לענין זה] אם הקטן עלה למפטיר ורוצה הקטן לקרות הפ' מן מוסף.

174

קע״המעשה שאירע ר"ח אלול ביום א' ולא רצה להפטיר למחר חדש ואמר ענייה סוערה, ואמר שלא רצה לשנות הסמנים מן ההפטרות. לשנה אחרת כשנפל ר"ח ביום א', וכשהתחיל הנער ענייה סוערה היה משתיק הנער, וגדול בא והתחיל למחר חדש בלא ברכה. ולבסוף אמר הגדול הברכה צור העולמים וכו', וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"מ וז"ל: הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם וכו'. לשנה אחרת נפל ר"ח אלול בשבת והיה מפטיר השמים כסאי¹ פ"ג סי' ה' וכן הנהיגו רבינו אליהו ורבינו משולם ז"ל דלא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין שיקרא חובת היום, ועי' בק"ן שם סק"ז. משום דליכא פלוגתא בהשמים כסאי כמו בלמחר חדש. ועוד דכתוב באותו ספר, והיה בו גם נחמות. ואח"כ לשבת כי תצא היה מפטיר רני עקרה וענייה סוערה, משום דלא הוה מפטיר לפ' ראה ענייה סוערה משום דהוה בו ר"ח. וכן מצאתי בא"ח בסי' תכ"ה וז"ל: ואפילו ר"ח אלול שחל להיות בשבת מפטירין השמים כסאי ולא ענייה סוערה.

175

קע״ו[מלקוטי מהר"ר יודא אוברניק ז"ל, מרדכי פ"ק דגיטין אם שכחו להביא חומש להפטרה, אין לומר לגוי להביא בשבת, אלא ילכו עשרה אצל החומש]. בשבת אחד לא קוראים הסדר בבית הכנסת בניאושטט מחמת חיל גדול הבא לפני העיר. וליום ב' אח"כ נהרג נסמך אחד הי"ד סמוך לעיר ג' פרסאות. וליום ה' אח"כ מתה אשה חשובה פתאום בשעת לידתה, ואמרו כל הנשים שלא נשמע כמוהו. ולשבת אח"כ צוה בב"ה שלו לקרות הסדרה הראשונה שעברה כלה לכהן וגם הפרשה משניה, כיון שהיה אנוס'¹ עי' בתה"ד סי' י"ט. אבל אם לא קרא הסדרא מחמת שמבטלים התמיד מחמת צורכי הצבור, כגון מעניין המסים, על זה נאמר מעות לא יוכל לתקן. אבל בב"ה של צבור לא צוה לקרות הסדרא שעברה, כי אמר שהוא דבר של תמהון. וכתב מיימוני בהג' אפילו דבר שהוא היתר גמור, אסור לעשות דבר של תמהון משום דנראה כשתי תורות.

176

קע״זוזכורני שקוראים בב' ובה' הפ' מן הסדרא הבא אע"פ שלא קרא בשבת לפניו [שלפניו] הסדרא. והעתקתי ממהר"י שהעתיק ממהר"ף ששמע מן הגאון זצ"ל, האז"ג כתב אם אירע אונס שלא קראו הפרשה בשבת שיש לקרות לשבת הבא שני סדרות, וכן היה מעשה ברגנשפורק. לעולם ישלים אדם הפרשה עם הצבור, פי' הסדרא באותו שבוע באיזה שעה שירצה. אבל מסתם סמוך לשבת או בשבת גופיה קודם אכילה עדיף טפי. [וכן מצאתי בא"ח בס' רפ"ה וז"ל: מצוה מן המבחר שישלים אותה קודם האכילה וכו' ע"ש]. וכן ראיתי בתוס' דברכות¹ עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סימן פ"ה וכן בשו"ת גינת ורדים כלל א' סי' ל"ה ול"ו, ובעקרי הד"ט או"ח סי' ו' סק"ג, ובשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' של"ה. משום שמא יאכל הרבה והיה מתעצל במצוה. והיה מעביר הסדרא שנים מקרא ואחד תרגום ופירש"י, ואמר שתרגום עיקר להעביר יותר מפרש"י. וכן שמעתי בשם מהר"ר יעקב ווילא זצ"ל שטוב להעביר התרגום יותר מפרש"י. וכן מצאתי בהקדמה דסמ"ק, ובא"ח בסי' רפ"ה וז"ל: ואם לימד הפרשה בפירש"י חשוב כמו תרגום כו', נ"ל משמע תרגום עדיף כיון שאמר כמו תרגום. וגם היה מעביר ההפטרה פ"א עברי בנגינות, ופירש"י. ואם היה שבת ופ' או שבת ור"ח שהן הפטרות נכריות היה מעביר הב' הפטרות כמו שפי' אבל אמר שאין צריך להעביר ההפטרות מכל וכל. ואם אין לו תרגום אז יכול להעביר הסדרא פ"א עברי ואח"כ [כשיש לו תרגום מעביר פסוק אחד עברי ואחד תרגום].

177

קע״חופעם אחת היה חלש ל"ע והיה מעביר הסדרא שעברה בליל ג' אחר שבת. והיכא שאינו מעביר הסדרא עד יום ד' אחר שבת, אז אינו מצוה יותר משאר למוד, אע"פ שבשבת אח"כ אינו קורא סדרא אחרת, כגון דהוה יו"ט בשבת. ואמר לי כשאתה מעביר הסדרא מאם בחקותי אל תפסיק בתוכחה [מצאתי בא"ח בהלכות סדר השנים¹ ד' ח' ע"ב ד"ה ישלים. סעד לזה וז"ל: קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא כלן]. וזכורני שפ"א היה מפסיק בתוכחה כשמעביר הסדרא תרגום, וכשגמר הענין התחיל בתחלת התוכחה להעביר בודאי. אבל אני מסופק אם התחיל קודם התוכחה בדבר טוב, וגם אני מסופק באיזה תוכחה שהיה. ואחד מן הבחורים רצה לעלות לתוכחה ולא הניחו הגאון זצק"ל. ושלח אחר זקן אחד שהיה בבית הכנסת של הקהל וקרא אותו זקן בשם לס"ת, ואח"כ אמר לו מי שברך פלוני בר פלוני בעבור שקבל עליו תוכחת התורה בשכר זה יצילהו הקב"ה כו'. לשנה אחרת לפ' והיה כי תבא קרא החזן יעמוד מי שירצה ואמר לי עמוד לס"ת! משום דאמרינן בסוף בני העיר (ל"א ע"ב) אמר ר' חייא בר גמדא אמר [קרא] מוסר ה', ובסיפא דקרא אמר ואל תקוץ בתוכחתו, וא"ל מי שברך כדלעיל. ושמעתי הוא בעצמו עמד לתוכחה. פ"א לשנה אחרת היה חוזר ואמר בעבור שקרא תוכחה וכו'. לשנה אחרת היה חוזר ואומר בעבור שקבל עליו תוכחת התורה. ואמרתי למה אתה חוזר? ואמר כלנו היינו מקבלים עלינו התוכחה! ושמעתי משמו של הזקן טעבל² סוף סי' תכ"ח. חזן זצ"ל, שאמר בעבור שקרא תוכחת התורה לכבוד התורה [אבל כשקרא אחד לס"ת כל השנה לא אמר לו מי שבירך באושטריך]. מצאתי במסכת סופרים (פ' י"ב)³ לעבל. מפסיקין בברכות ואין מפסיקין בקללות. א"ר חייא בר גמדא מ"ט דכתיב ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצין קוצין. א"ר לוי אמר הקב"ה אינו דין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך. א"ר יוסי בר' אבין לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב.

178

קע״טוזכורני שהיה מהדר אחר תרגום ירושלמי על השמות מעטרות ודיבון¹ הלכה א' וב'. ואם לא מצא תרגום קרא אותם ג' פעמים, וכן מצאתי בא"ח בסי' רפ"ה וז"ל: ומ"מ נהגו כרש"י להחמיר ע"ש. וזכורני ששאלתי לו למה אינו תרגום על יברכך, ואמר שאינו רוצה לפרש אותו כי יש בו סודות, [וכה"ג מצאתי פירש"י במסכת מגלה בסוף פ' הקורא² עי' ברכות ח' ע"ב תוס' ד"ה ואפילו. ע"ש אם יש ראייה לכאן].

179

ק״פכשמברך ר"ח בשבת בבי"ה החזן אמר בשנה מעוברת¹ ד' כ"ה ע"ב. אדר הראשון או אדר השני וכן לעניין גיטין. וגם הורני מר² עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' ג'. אם חייב אדם ביו"ט להחזיר הפרשה שמו"ת כמו בשבת או לא? ונ"ל ראייה קצת דאינו חייב כדאיתא בהג' במיימוני פי"ב³ שם סי' ל"ד סק"ב. וז"ל דגרסינן במסכת סופרים (פ' י"ח) מן הדין לתרגם לטף ונשים כל סדר וסדר והנביא של שבת לאחר קריאת התורה, וזהו שאמרו בשבת מקדימים לבא כו' ומאחרים לצאת כדי שישמע העם פירושו של סדר. אבל ביו"ט כו' ומקדימים לצאת שאין מן הדין לפרש להם, דאמרי' רב לא אוקי אמורא עליה מיו"ט לחבריה עכ"ל. ומזה משמע דלא צריך. אכן אינה ראייה גמורה דקא' שאין מן הדין לפרש כו', משמע מן הדין ליכא הא מנהגא איכא. ועוד דקא' לפרש להם משמע להמון העם אין צריך לפרש הא כל אחד לנפשיה יתרגם ויפרש. ועוד קצת ראייה כדאיתא בהג' בסוף פי"ג⁴ מה' תפלה סק"ח. במיימוני מרב ביבי בר אביי דסבר לאשלמינהו לכלהו פרשתא דכולא שתא כו'. ור"ח גורס להני פרשיות דכלה פי' ד' פרשיות של אלול, ואם היה צריך גם להחזיר הפרשיות של יו"ט ה"ל טפי מד'. אכן יש ליישב דשמא עיקר הדרשה היה בשבת ולכך לא היה לו פנאי, אבל ביו"ט היה לו פנאי להחזיר הפרשיות. אכן לפי הטעם שכתוב אח"כ באותה הג' דילמא לא יכוין דעתיה בבית הכנסת, ולפי האי טעמא נכון להחזיר גם ביו"ט. ואת"ל דאין צריך לתרגם ביו"ט מ"מ מבעי לי בשבת בחוה"מ אם חייב לתרגם, כי לפי הנראה דחייב. דביו"ט שמא הטעם דלא מתרגם משום דמאחרין לבא, משום דצריכין לתקן מאכלם, ולכך לא הטריחום לאחר כ"כ בב"ה, אבל בשבת אזלא האי טעמא, נראה דצריך לתרגם אמנם אין הלשון משמע כן וק"ל.

180

קפ״אבשבת לשלש סעודה לקח לחם משנה, וכן מצאתי בא"ח בס' רצ"א וז"ל: אבל היה בוצע על שני ככרות [כתב שא' מהר"ם ס"ל מינץ שיחי'] ואשר שאלת¹ שם ס"ק ש'. אם חייב אדם להשלים פרשה של יו"ט שמו"ת כבר דקדקתי ג"כ, ונראה שלא נהגו רבותי להשלים. והבאתי קצת ראייה לדבר מדברי רבי' שמחה בהג' במיימוני וז"ל: אע"פ שעיקר מצוה כל פרשה ופרשה בשבת עם הצבור, אם לא עשה כן ישלים² עי בתה"ד סי' כ"ג ובפסקים וכתבים סי' ק"ע. בשמיני עצרת שבו גומרים הצבור ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יום אחד מן הצבור עכ"ל. מהתם היה נראה מדקבע היום שבו משלימים הצבור ה' חומשי התורה בכל שנה, משמע דעיקר חיוב דאצרכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור, היינו שכל יחיד ויחיד יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה. וכיון דטעמא הכי הוא לא צריכא אלא שישלים פרשיות של כל התורה רק פ"א בשנה. וא"כ פרשיות של יו"ט אין צריכין להשלימן שכבר השלימו אותן כל אחת בשבת דידה. אע"ג דלפי פי' ר"ח דפליג אדר' שמחה ליתא לה"ט, מ"מ אפשר דסמכינן ארבינו שמחה. ומעט משמע מפרש"י בפ"ק דברכות דפי' ישלים אדם פרשיותיו של כל שבת ושבת ואלו יו"ט לא הזכיר. ההג' ממיימוני שכתב' לי ממנה נר' קשה לי [מאד] להבין דרש"י פי' במסכת מגילה ההיא דמאחרין לבא וממהרין לצאת מתרי גוונא בפנים אחרים, ואף האי דמייתי מרב דלא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה, ומפרש בגמרא דלאחר אכילה קאמר, וטעמא משום שכרות ולא קאי אשהות בב"ה ע"ש.

181

קפ״בכשחל יו"ט בשבת אוכל לסעודת ג' פירות סמוך כשהולך לב"ה. וזכורני ששתה גם יין אבל אין ידוע לי אם שתה בכל פעם. וכשחל יום ראשון של פסח בשבת היה מתיר לבריאים לאכול לשלש סעודה דבר מועט מצה. אבל הוא עצמו אכל פירות ושתה יין, והיה מסיים ב' מסכתות בשבת, ועשה סיום לשלש סעודות. ופ"א בשבת בין השמשות לא אמר פרקי אבות ואמר ידעתי אני שאיני עתה מיושבי קרנות וגם איני אוכל לראות. ואמר שאין רשות לאחד מן הקהל לנגוע בנר במוצאי שבת, אלא עד אחר סדר קדושה. כן כתב א"ז אבל לשמש מותר לנגוע בנר אחר ברכו כיון שהוא מתפלל קודם ברכו י"ח ברכות ואתה חונ'. [ואמר] מה שנוהגים המשרתים להביא נרות לביתם מיד אחר ברכו, מסתמא זה היתרם כיון שהתינוקות יראים בחשך מותר לחלל בשבילם אפילו שבת גמו', כדאמרינן בגמ'¹ כולם. מותר לשבר הדלת לפני התינוק.

182

קפ״גוזכורני שהגוי הדליק¹ יומא פ"ד ע"ב ראה שננעלה דלת בפני תינוק שוברה ומוציאו וכו'. נר במוצאי שבת לבנים הקטנים. פ"א במוצאי שבת לא היה בביה"כ שלו חזן שאין לו אב ואם, ואמר לי עמוד והתפלל אע"פ שיש לך אב שאין איסור בדבר, כי תפלת ערבית לא נתקן ליתומים. ואמר שראה שמה"ר יודיל ז"ל [בנו של מהר"ר שלום זצ"ל] אמר אפילו קדיש קטן אע"פ שיש לו אם, כשאין שם אבל או אחד שאין לו אב ואם. אבל העולם תמוה עליו, כי הקדיש קטן נתקן בשביל יתומים. ואמר הגאון שמא עשה בשביל כבוד אביו כיון שהוא היה אדם גדול; ואמר שיכול אחד לומר לקטן מלה במלה קדיש קטן, כדי שיאמר אחריו הנער, אע"פ שיש לו אב. מי ששכח אתה חוננתנו וכשבא להשיבנו אבינו נזכר, אין צריך לאומרו עוד, ואינו נוגע בנר עד שיאמר הבדלה על הכוס, וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ד וז"ל: והיכא שיש לו כוס אין [שאין] צריך לחזור ולהתפלל מיד כשסיים הברכה וכו' ע"ש.

183

קפ״ד[וזכורני שאמר למשרת שלא להסיר המפה מן השלחן בשבת עד אחר הבדלה. והיה השלחן מגולה בקרן זוית שעמד שם היין והמים להבדלה ועיין בסי' רפ"ט בא"ח]. וזכורני שאמר במוצאי שבת במוצאי, חדש, אגיל, אלהים יסעדנו, ואמר פידינו שהוא לשון הקרא ולא פדינו. וזכורני שהיה עומד להבדלה אע"פ שהיה לו צער לעמוד וכשאי אפשר לעמוד היה יושב על הספסל ועושה הבדלה. וזכורני שאמר לפני הבדלה הנה אל ישועתי וגו', ואמר ויהי לי לישועה ואמרתי לו היה לך לומר לנו לישועה, משום דכל תפלה צריך לומר בלשון רבים? והשיב שאמר הפסוק כמו שכתוב. וא"ל היכא כתוב הפסוק? ואמר לי תן לי החומש ומצא הפסוק בהפטרה שאומרים ביום אחרון של פסח. וכן מצאתי בא"ח¹ שהגוי' הדליק'. שבא מעה"ק דירושלם שיב"ב בנוסח ההבדלה שכתוב בו ויהי לי לישועה. וכן מצאתי בא"ח שבא מספנייא שכתוב בו ויהי לי לישועה, אבל תימא לי משום שמצאתי בא"ח גופיה בסי' קט"ז המתחיל שמיני' תרפאנו שרשאין לשנות הפסוקים ע"ש.

184

קפ״הוכשעשה הבדלה נתן לכל הפחות לבחורים ב' כוסות ולפעמים נתן להם ד' או ה' כוסות, כשהיו הרבה בחורים, לבד כוס שלו. וכשהתחיל הברכה ממיני בשמים לקח הכוס בשמאל, וההדס בימין. וכשמסיים הברכה מריח בו ונתן ההדס לאשתו ואח"כ לקח ההדס בידו. ובאו כל בניו וכלותיו ונינו ומריח [ומריחים] בהדס בידו [שבידו] ואח"כ נתן ההדס לבחורים. וזכורני שהיה ממתין לבחורים עד שהריחו כלם, וכשהיה לו צער לעמוד היה יושב עד שהריחו הבחורים ואמר הברכות כסדרן ע"כ זכורני. וכשהתחיל הברכה ממורי [ממאורי] האש ראה בצפורן של יד שמאל עד שבא למלך העולם. ואח"כ לקח הכוס ביד שמאלו, ומסתכל בצפורן של יד ימינו עד שסיים הברכה, [וחזר ולקח הכוס ביד ימין ומבדיל]. וזכורני ההדס שלו היה של כסף והיה בו בשמים. וזכורני שהקפיד על אשתו כשהריח בההדס ואין הבשמים שבהדס יתנו ריח. וז"ל תשובת מהר"ל ז"ל¹ סי' רצ"ט. לברך על ריח כלי שקלט הריח ואין בו בושם פלוגתא דהרמב"ם והטור, עיין באורח חיים, מצאתי.

185

קפ״ווזכורני ושותה הבדלה ונתן הכוס לאשתו, [וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ט וז"ל ומטעים בני ביתו וכו' ע"ש]. ואח"כ נוטל הכוס ביד שמאל, ובאו כל בניו וכלותיו ונינו ונתן להם לשתות מידו. ומברך אותם בשעת שתייה ביד ימינו, וכמדומה לי כלותיו בשעת וסתם לא באו לברך אותן. ואח"כ שתה המשרת אבל לא מידו, וכן הידין [שקו' בארצי שמשת]. ואח"כ נוטל מעט יין ביד ימינו ומחכך שתי ידיו להדדי ונתן על שתי עיניו. ואח"כ הסיר [בשתי ידיו] המטרון מעל ראשו ומברך את עצמו ברכה והצלחה¹ בתוך סי' קע"ד. יניח על ראשי, [מושך שתי ידיו מגובה הראש עד המצח ואמר במשיכה, כן עשה ג' פעמים]. ואח"כ באו בניו והסירו המטרון ומברך אותם בשתי ידיו על ראשם. ואח"כ באו כלותיו והסירו הקובעין שקו' בל"א הוטליא ומברך אותם. [שכחתי מתי (ש)נתן היין על עיניו].

186

קפ״זוזכורני שלא רצה שהולכים עם הנר של הבדלה לדבר רשות. וזכורני שאמר בשם הגדול ר' עוזר שאמר, שאם יש לי היין ששופכים באושטריך על הארץ בשעת ההבדלה, אני רוצה לשתות ממנו כל השנה. והוא בעצמו שופך כוסו מלא יין בשעת הבדלה ושופך לתוכו מעט, עד שנפל לארץ רביעית¹ ואח"כ הסיר המטרון מעל ראשו ומברך את עצמו בשתי ידיו ברכה והצלחה. או יותר, אבל הפרנסים שופכים על הארץ יין לרוב. במוצאי שבת היה מסדר שלחנו ואכל ללות המלכה, ואינו חש אם אכל מיד אחר ההבדלה. ולפעמים אכל פירות או מיני תרגימא בקיץ, אבל בחרף אכל כשאר בני אדם האוכלים סעודתם. אבל במוצאי יו"ט אינו אוכל, וכן מצאתי בא"ח בס' ש' וז"ל: ולעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כו', וכן מצאתי בתשב"ץ בסי' קכ"ד. ונהג במוצאי שבת שלא לכתוב אפילו לעצמו ספר או אגרת שיש בה פסקים או דרכים משום סכנה. אבל מ"מ אינו מוחה למי שכתב, אבל באגרת שלומים מותר לכתוב. וגם קודם שיאיר יום א' מותר לעשות מלאכה, ואפילו לנשים, ויכתוב מה שירצה, [מצאתי בתשב"ץ בהג' בס' פ"ח וז"ל: ומיהו נהגו שלא לעשות מלאכה במו"ש].

187

קפ״חוזכורני שאמר ששמע פ"א היה סופר שכתב במו"ש, ובא אחד וכתב לו כל הספר באותו לילה. לסוף לא היה לו גויל לגמור הספר, ונטל אותו אחד הסופר ופשט עורו מעליו וכתב עליו הספר. וזכורני שאינו פושט כל בגדי שבת במוצאי שבת עד שהלך לישן. מי שנשא מצנפת¹ ושופך לתוכו מים עד שנפל לארץ כנגד רביעית. קטנה תחת המטרון שקורין בל"א קפא, אם נשא המצנפת מחמת הטנוף אסור לילך בשבת מחוץ לעירוב. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"א וז"ל: נדה מקושרת בבגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדתה אסורה עכ"ל [ע"ש]. אבל אם נשא המצנפת מחמת הצינה מותר לילך עמה מחוץ לעירוב משום דמ"ש משני סרבלים? וכן מצאתי בא"ח בס' ש"א, אבל שני מלבושים שרו [ע"ש]. ואמר לי מה שאנו נוהגים שלא לקפל טלית בשבת דהוה תיקון כלי. אבל לקפול בשבת מתרון שקורין בל"א קפא [של פשתן], או מצנפת [לעשות קיפול שקו' בל"א שטולפא. פי' שמגביה שוליה ומקפלם עד דהוי נראה כשנים שקורין קאפן ציפל], שבא מן הכיבוס, [כגון להפך הפנימי לחוץ, וגם הזנב לפנים מותר]. מצאתי מזה בא"ח בסי' ש"ב המתחיל המנער טליתו [ע"ש].

188

קפ״טזו התשובה מצאתי כתוב בשם הגאון ר"ג מהרר"י בר פתחיה זצ"ל. וכתבתי אותה בקצור, כי לפי דעתי אינה כתובה לפני כמו שסדרה הזקן זצ"ל¹ בשבת, עי' שו"ת מהרי"ל סי' קס"ז. כתב התוס' פ' אלו קשרים וכן כתב אשירי שם דאסור להרבות בשיח' בטלה בשבת, כדמוכח בירושלמי בעובדא דאימא דרשב"י. ואפילו שאלת שלום התירו בדוחק, ומכאן יש חשש לפע"ד שנוהגים אדרבא בשבת טפי מבחול, להתאסף ולספר שמועות מעניני מלכים ושרים וארצותיהם, דהיינו שיח' בטלה. ואם היו כלם מתענגים בספור' השמועות לא הוה קפידא, כדמוכח בסמ"ק דמתיר לפסוע פסיעה גסה לבחורים [כתב בספרו² עי' פסקים וכתבים סי' קנ"ה. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו] (המתענגות) [המתענגים] במרוצת' ואע"ג דאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת. ונראה לע"ד הטעם, דכיון דמתענגים בה חשיב דבר מצוה וחפצי שמים, ולדבר מצוה מותר לרוץ. וכן ה"ה להרבות שיחה דעלה קאמר התם בסמ"ק דכולהו לדבר מצוה שרי. ולא דמי לשאילת שלום אע"ג דנמי מצוה היא מ"מ לא התירו אלא בדוחק, דכיון דלית ליה ענג לשואל והנשאל נמי לא קפיד, כיון שמניחו בשביל כבוד שבת בדוחק התירוהו. אבל אם מקצת' אינם מתענגים בספור השמועות אלא שעושין לרצון חבריהם איסור קא עבדי, ואף כי רוב העולם אין נזהרין בדבר.

189

ק״צוזכורני שאמר למה לא אמרתם לגוי מדוע לא פניתם הפמוט שקורין לופא מן השלחן כי מוקצה היא עלי? אע"פ שעי"כ יעשה לשבת הבא', וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ז וז"ל. ובס' המצות התיר לומר לגוי אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר' וכו' [ע"ש]. וזכורני ולעולם תלה הפמוט' למעלה רחוק מן השלחן. חשבונות של מה לך ומה בכך מותרים בשבת. וכיס של תפילין שהיה כמו כיס של מעות מותר לטלטלו בשבת אפילו בלא תפילין אם צריך למקומו. מעשה באחד מן הבחורים ששבר כלי זכוכית בשבת. ונפל הזכוכית לקערה, והיה מים בקערה שנשארים מחמת שהטיל בהם פירות לקרר, ולא רצה לטלטל הקערה. וצוה לטול המטפחת ולמשוך אותה עד שמגעת לצד אחד מן השלחן. והיה מתיר לטלטל סולם שלנו בשבת בחצר, ועיין במרדכי בפ"ק דביצה וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ח וז"ל: סולם של עלייה ואפילו הוא גדול מותר לטלטלו וכו' [ע"ש].

190

קצ״אוכשכלה היין מהברזא שבחבית בשבת מתיר לתן נסרים תחת החבית בצד השני ולהגביה בשבת. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ח וז"ל: נסרים של בעה"ב מותר לטלטלן וכו'. וגם זכורני שהיה רגיל במרתפים של אושטריך שמניח שם נסרים תדיר להגביה עליהם החבית המיוחדים לכך, ולהניחם תחת הסולמות כשיורדים החביות מהעגלה. דבר שדחה בידים לאותו שבת אסור לטלטלו אפילו לצורך מקומו, וכן עשה מעשה. כן כתבו התוספות פרק במה מדליקין¹ תה"ד סי' ס"א. אע"ג דמרדכי בפרק כירה² ד' ל"ו ע"א. לא כתב הכי.

191

קצ״ב[תשובה]¹ סי' שט"ו ועי' בבגדי ישע שם סקט"ז. והיה מתיר לישראל לפתוח התנור בשבת אפילו היטוח בטיט, היכא דליכא גוי. וטוב ליקח קטן, וכן שמעתי שהשיב שארי הגאון מהר"י מולין זצ"ל באחת מן התשובות² עי' תה"ד סי' ס"ה. וז"ל תשובה שא' מהר"י זצ"ל: תנור סתום ע"י טיט לסתור מתיר במרדכי פ' במה טומנין. ואגודה אסר משום סתירה, וראיתי מורין ע"י גוי ותינוק בדאפשר. ובדליכא כל הני אפשר ע"י ישראל, וכמדומה שכן ראיתי כתוב עכ"ל. מצאתי תשובה זו ועיין במרדכי קצור שחבר מהר"ר שמואל זצ"ל בפ' ג' דעירובין. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ח וז"ל: כגון תנור שחברו בטיט יכולין ליטלן אפילו אין לו בית אחיזה ע"ש.

192

קצ״גבחור אחד רצה לחתוך בשבת בשר, ונדבק הסכין בפשוטי כלי עץ שקורין בל"א טעלר. והתיר ליקח הסכין מפשוטי כלי עץ משום דאין בנין בכלים¹ סי' ס"ב. אבל אם נעץ הסכין בכותל אסור ליקח כדאמ' בהזורק² עי' תה"ד סי' ס"ד ושו"ת מהרי"ו סוף סי' ק"ל. והקודח כ"ש חייב, [ועיין בסוף הלכות שבת שלי המתחיל והיה מכה].

193

קצ״דבפ' בכל מערבין גי' נראה למהר"י דשרי להסיר היתדות שאחורי תיבה אם נאבד המפתח, דסתירה גרועה שרי. אין ידוע לי אם כתבתי זה הגי' לפסק הלכה, ועיין בא"ח בסי' שי"ד חותמות שבכלים. והתיר לכסות בשבת בגד על הקנקן שיש בו יין כדי לסנן ממנו היין לכלי אחר, משום שיש בו קמחין שקורין בלשון אשכנז קוניג. מצאתי תשובה שא' מהרי"ל ז"ל ויין שיש בו קמחית מותר לסנן, ובלבד שלא יעשה גומא. וראיתי שנותנין הסודר על כלי המלא ומהדקין אותו היטב שנמתח על פיו יפה, ומסננין ממנו לתוך הריקן. ונראה שישייר קצת יין עם הקמחים שלא יהא כבורר, כמו שכתבו רבותינו אניצוצות אי לא נימא קמחין אין בהם ממש, וזה אינו פשוט ושלום הקטן הלוי. [ותימא לי שמצאתי בא"ח בסי' שט"ו¹ צ"ל הבונה, שבת ק"ב ע"ב. וז"ל: בגד ששוטחין ע"פ החביות לכסותו לא ישטחנו ע"פ כולה מפני אהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה. וכן בסי' דלעיל כתיב משמרת שתולין להן שמרים לסננם כו'. ואולי יש לתרץ שיש חילוק בין כלי קטן שאין בו טפח לחבית גדולה]. כל הקשרים שרוצה לבו ביום מותר לעשות לכתחלה, וכן מצאתי בא"ח וז"ל בסי' שי"ז: ושעומד להתיר בכל יום מותר לכתחלה ע"ש.

194

קצ״ה[תשובה]¹ ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' מ"ה. אם מותר להטמין חמין בתנור של בית החרף בע"ש. ואם למחר עשה גוי אש בתנור אצל החמין, אע"פ שהתבשיל הוו צונן כבר ועכשיו היה רותח מחמת אש שעשה גוי בשבת, א"ה מותר לאכלו בדיעבד. וזה מותר לכתחלה היינו² עי' תה"ד סי' ס"ו. שנטל הגוי התבשיל מן התנור, ועומד על התנור אפילו בלא הפסק דף בין תנור לתבשיל, והתבשיל היה צונן והיה רותח על התנור [מחמת אש שעשה גוי בתנור בשבת והוי פסיק רישא, משום דהוה בישול בשבת, על זה הביא ראיות שאין לחוש]. ודוקא לעת החרף שהגוי להיתר קא מכוין, דסתם בני אדם חולים לגבי צינה. אבל בקיץ אין תקנה לחמין אלא מה שהטמין בע"ש. אבל אם עמד התבשיל בע"ש על התנור של בית החרף, ולמחר בא גוי ועשה אש בתנור התבשיל אסור, משום דמעולם לא נעשה הטמנה בזה התבשיל. והוי כמו שבשלו הגוי בשבת וה"מ בתבשיל שיש בו מרק, אבל תבשיל יבש כגון דייסא לתנוק, מותר לישראל לעמוד בע"ש דייסא שקורין פפאן על תנור של בית החרף, ולמחר בא גוי ועשה אש בתנור. וכן מצאתי בא"ח בסי' שי"ח וז"ל: אבל דבר יבש שנתבשל כבר מותר, וכו' ע"ש.

195

קצ״וכשאכל רוטב חם בשבת ונראה לו שהוא רותח, אינו נותן לחם לתוך הרוטב עד שיניח אצבעו ברוטב אפילו בכלי שני. כי יש ב' דעות בתוס'¹ היכא. וגם אינו רוצה להתיר לשפוך רוטב בשבת מכלי ראשון על הלחם. אלא עושה רוטב בכ"ש, ואח"כ נותן בו לחם. וכן מצאתי בא"ח בסי' שי"ח וז"ל: ואסור לתן פת אפילו לתוך כלי שני רותח שהיד סולדת בו ע"ש. ושמן שנקרש אסור לתן בתבשיל, כן כתוב בספר התרומה וכן מצאתי בא"ח בסי' שי"ח וז"ל: ואסור לתן אינפנדא, [ול"נ שהוא לשון זעמל מוז בל"א ויש מפרשים פשטידא], אפילו ברחוק מקום, מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונמוח וכו' ע"ש.

196

קצ״זבפרק כלל גדול¹ שבת ל"ט ע"א ד"ה כל שבא. אמרו התוס' בורר ומניח פי' לצורך אחרים, מכאן משמע שמותר לקלוף בצלים לאחרים, ואין בו משום (הבורר) בורר אוכלין מתוך אוכלין כיון מיד השני. ואע"ג שכתוב בדרשות מוהר"ר שלום להיפך, אולי משגה היא² ד' ע"ד ע"א ד"ה בורר. [מצאתי בא"ח בסי' שי"ט המתחיל הבורר חייב ע"ש]. ולא רצה להתיר לשפוך יין בשבת אל שק שיש בו בשמים שקורין לוטר טרנג, אע"פ שנתן מאתמול גם יין מע"ש לשק שהוא כעבודה דחול או גבול. ועיין בפ' החביות בסי' אשירי'³ הוא. במסכת שבת אם מותר לסחוט פירות בשבת, [פירות] שאין לסוחטן אלא לצורך מאכל מותר לסוחטן. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"כ וז"ל: ושאר כל הפירות מותר לסוחטן לכתחלה, וכתב עוד א"ח והתיר לסחוט לימוניש. וזכורני ששמעתי מן הגאון זצ"ל שאותו פרי נמצא בבניזיא, [ואני] אכלתי ממנו. ומתיר לשבר הקרח שקורין בל"א אייז בשבת, אם הוא צריך למים, או אם נדבק הכלי במים שנקרשים מן הברד או גלד. מצאתי בלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו שכן כתוב בא"ז, וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"כ ואבי העזרי כתב שמותר לשבר הקרח ע"ש. מה שמתירין גורלות בסכין בשבת כגון בל"א רוק אודר שנייד⁴ סי' ב' וגו'. והביא ראיה להם מפרק יש נוחלין⁵ עי' אלי"ם צד כ"ב. דזה אינו גורל כיון דיש על פיהם כמו שפי' רשב"ם גבי טרף בקלפי. וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ג [המתחיל ביצה שנולדה בשבת [וכו'] יכול להטיל גורל וכו' ע"ש].

197

קצ״חופעם אחת בחתונה הביא הגוי דורן לאביו של הכלה בשבת שחרית סל מלא פת, שקו' בל"א היפהולר ובבניזיא קורין אותו שגליטן, והיה מתיר לאכול הפת לכל בני הסעודה. וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ה וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב ול"נ להתיר ע"ש. וזכורני שנוהגין איסור באושטריך באווזים ותרנגולים לתן המאכל לתוך פיהם בשבת שקורין שופן דהיינו תוחב לו המאכל בעומק בגרונו במקום שאינו יכול להחזירו. אבל מה שכתב א"ח בסי' שכ"ד ומהלקטין לתרנגולין פי' ליתן המאכל בפיהם וכו', משמע שהוא מותר. ואמר לי מהר"י (מיישטרנו) מיישטרו יצ"ו, ומהלקטין פי' לתן המאכל בפיו שיוכל להחזירו משם.

198

קצ״טמי שקולו נמוך שקו' בל"א הייזר, מותר לשתות מים חמין בשבת לרפואה, משום דכל מאכל בריאין מותר לאכול לרפואה. וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ח וז"ל: כל מאכלין ומשקין שהן מאכל ומשקה בריאין וכו' ע"ש. ונקראת יולדת שמחללים עליה השבת משתשב על המשבר והדם שותת ויורד. ועיין בסי' אשירי' במסכת שבת בפ' מפנין¹ ד' קכ"ב ע"א ברשב"ם ד"ה והיה מכוין. ומ"מ מה שיכולין לשנות משנין, אבל אין מעכבין בדבר אפילו אשה חשובה צריכה לעשות לה צרכה בשבת. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ל וז"ל: ונקראת יולדת משתשב על המשבר והדם שותת ויורד ע"ש. וכתב' [בזה הספר] בסי' דרשות שלו ביום הכפורים מחללים ע"י גדולים ולא ע"י קטנים ונשים² סי' ה'. וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ח וז"ל: אלא ע"י גדולי ישראל, וכל הזריז בדבר ה"ז משובח [ע"ש]. ויום שני למילה יש לו כל דין שלישי למילה לעניין רחיצה, אע"ג דהמיימוני לא קרא רק ראשון ושלישי. כי רש"י פי' להדיא שני במסכת שבת בפ' ר"א³ עי' לקמן צד קל"ה שורה כ"א. כתב הרב ר' מ' יצ"ו הוא ר' מנשה בן מהר"ר ישראל ברונא יצ"ו⁴ ד' קל"ד ע"ב רש"י ד"ה אלא אי אמרת. וההיא דמרחיצין קטן שנימול ביום השבת שהוא יום שני למילתו אי שרי. אי נימא דוקא שלישי כדמשמע קצת לשון החבורים, דלא נקטו רק יום ראשון ויום שלישי, אמנם יש ליישב שפיר דנקטו יום ראשון וי"ג דה"נ איתא בגמרא בשנוי דרבא ובברייתא דתניא כותיה. משום דתנא בהדיא לפני המילה, וההיא איירי ודאי ביום ראשון, ואחרי שרש"י פי' להדיא בפ' ר"א וז"ל: אלא אי אמרת ת"ק נמי קאמר מרחיצין בשני הימים, ולא פליג ר"א אלא אשלישי. ולשון שלך אינו בפרש"י שלנו, ולא תק' לך מכחום היום⁵ פסקים וכתבים סי' נ"ו, ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' מ"ב. דאמאי לא הוציא חמה מנרתיקה ביום השני, דא"כ תקשה לך ראשון נמי לכ"ע מרחיצים? וכן גבי שכם למה לא באו עליהם להרוג בראשון, אלא ע"כ צריך טעמא⁶ ב"מ ד' פ"ו ע"ב א"ר חמא ב"ר חנינה אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה וכו'. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

199

ר׳פ"א בא חיל גדול לפני עירו [בניאושטט] בשבת, והיו שורפים העיר החיצונה כמעט כלה, והיה מתיר לעשות כל המלאכות בשבת כדי להציל מן האויבים, כמו שיצום הערונים [והשר]. והקפיד על אותם שעשו מלאכה שלא לצורך, כגון לעשות אומנות בקשת שלו או בעקש¹ טעם אחר ליישבו. כ"ה בנדפס. בל"א, אבל לא רצה להתיר להבריח ממון מחוץ לעירוב. וכן מצאתי בא"ח בסי' של"ד וז"ל: ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכו', ע"ש. העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה² בפוכ"ש. שגנבו מן הגאון זצ"ל מהר"ש פסק דגוים שבאו האידנא אפילו על עסקי ממון שמחללין עליהם השבת. דידוע שאם לא יניחנו ליקח הממון יהרגנו, והוה סכנת נפשות ומטעם זה היתר גמור בדליקה שנפלה בשבת אפילו בבית גוי לילך הישראלי לשם ולכבות. דהאידנא יש לחוש אפילו בדליקה [אצל] הגוים, שח"ו הורגים ליהודים אם אינם מכבים כמותם, וזה דרש מהר"א הי"ד בפני קהל ועדה, והודיע שמותר לישראל לכבות הדליקה אפילו בשבת. דלא אתי לאמנועי והוי ח"ו סכנות נפשות, ואמר דאדרבה מצוה היא בסכנת³ פסקים וכתבים סי' קנ"ו ועי' ג"כ בתה"ד סי' נ"ח. נפשות, והנשאל ה"ז מגונה, כלומר שלא הודיע כבר. ואף כי יש מגמגמים ועוררים לומר דוקא אם נפלה הדליקה בביתו של ישראל תחלה, דאז איכא סכנת נפשות דדרכם להשליך היוד' תוך הדליקה, במי שיצתה מביתו, אבל בנפל בבית הגוי לא מחללין, וראיה מכמה עירות שהדלקו, ולא נשמע שם שום סכנה ש"ל. מ"מ אשכחן טובא עירות שיש שם סכנה ופשיטא דמחללים, אמנם הכל לפי ראות העינים והזמן, ולפי מה שיתקרב לביתו של ישראל ותלו"ע⁴ בהצלת. עכ"ל.

200

ר״א[תשובה]¹ נ"ב אצל ותלו"ע: ותן לחכם ויחכם עוד. מותר לטלטולי מעות בשבת במתג של מטרון שקו' בל"א קאפן ציפל לכתחלה אם שכח בו המעות מע"ש. וזכורני שהביא ראיה מפרק כירה² עי' תה"ד סי' ס"ט, ובשו"ת מהר"י מברונא סי' מ"א בשם ספר האגודה. מהמוכני דאין גוררין אותה בשבת כשיש עליה מעות. והעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מהגאון זצ"ל, ומפרש ר"י בתוס' הנמ"ל³ ד' מ"ד ע"ב. כשהיא נשמטת, דאז הוי כלי ב"עצ. אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אעפ"י שיש עליה מעות, כיון שאינם ע"ג שידה שהיא עיקר הכלי. ה"נ כיון שאינם במטרון גופה דהוי עיקר דהא הרבה מטרונא תמצא בלא כנף, א"כ מותר לטלטל, [וכן מצאתי בא"ח בסי' של"ד וז"ל: ומצילין תיק הספר אפילו אם יש בו מעות ע"ש].

201

ר״בכל הפסד ממון הבא פתאום בשבת התיר לומר כל העושה זה אינו מפסיד. ועיין בסמ"ק במצוה שלא לעשות מלאכה בשבת גבי המכבה והמבעיר, גבי אמר ר' אמי¹ הנזכר מעבר לדף שם ד"ה אין גוררין. בדליקה התירו, ופ' המדיר² שבת קכ"א ע"א. וכן מצאתי בא"ח בסי' של"ד וז"ל: ויכול לומר בפני הגוי כל המכבה אינו מפסיד, ע"ש. ואין שייך לבון ביין. וכן מצאתי בא"ח בסי' של"ד וז"ל: כגון יין שאינו דרך כיבוס. כתב מהר"ר אברהם יצ"ו ממדינת פולנא, אדוני שאל את אביך אמ"ץ הגאון יצ"ו, על אדות דליקה שנפלה בעירנו ביום השבת ומחמת פחד ורעד שמנו במרתף כל אשר היה לנו. ופתחו של מרתף היה למעלה כמו חור מרובע, והדלת היתה למטה יותר מאמה עמוק, והצרכנו למלאות עפר עד שיהא שוה לארץ, שלא יזיק הדליקה להדלת של עץ. וחפרנו עפר מקרקעית החצר וגם אבנים כדי לסתום החלון, ודרסו ברגלים על העפר כדי שיהא קשה. וחפרנו גומא וגם השוינו גומות, אבל משום הבהלות שכחנו שאסור לעשות ככה ביום השבת, כי סברנו שדחוייה שבת אצל הדליקה אפילו להציל ממון. גם הוצאנו מבית לבית דרך ר"ה בלא ערוב, והדליקה היתה בבית גוי. אבל דליקה גדולה היתה אשר כמעט נשרף ב' שליש העיר, ולולי רחמי השי"ת שהפך רוח הדליקה, לא ישאר משונאי ישראל פליט. ועתה תלמדנו רבנו אם נקרא מזיד או שוגג, או י"ל קצת סכנה ח"ו שבאו השונאים לחטוף ומצאו הכל מונח בגלוי יש לחוש שמא הרגוהו³ ד' ע' ע"ב. לכן יורנו מה התשובה. יש מהמורים להתענות מי יום רצופים, ויש מורים אפילו בלא רצופים, ויש מדמים לשוגג. וגבי בעילת נדה בשוגג פי' מהר"ם במרדכי לתן סך מעות, כדאיתא התם, לכן תודיענו מה לעשות. ואם אפשר לפדות התעניות במעות, באיזה סך יש לפדות כל תענית ותענית, או לקבוע ללמוד יותר שעה ג' או כה"ג בעד התענית. ואי אפשר עלי להתענות בחום מפני היזק ראייה, אם אוכל להמתין לימי החרף, אם אי אפשר לפדותם במעות. וכן הנשים ושאר המחללים אם רשאים לדחות התעניות לימי החרף, נאמר כל זה⁴ הרגונו. לנו איך לעשות.

202

ר״גשוב מעשה שהמלך שי' שלח כופר לעירנו לתפוס היודים עבור מסים, ורצה להשליכם למגדל. כשיושבים שם לילה אחד אדם קרוב לסכנת נפשות, אז אחד מחברינו הלך מן הצד, וגיזם כופר¹ באר היטב. לתפוס אשתו ולהושיבה בתפיסה יחידה עם ערל. ואני לא הייתי בפעם הזאת בביתי, אז חבריו בקשוהו לרכוב אחר פריץ שופט שלנו להיות ערב בעדם. וכן עשה ורכב יותר מג' פרסאות שהוא לפי' הירושלמי² הכופר. אפילו לרבנן דאורייתא, וכ"ש לר"ע. והביא השופט עמו, וישב אצל השופט על העגלה והכל היה ביו"ט שביעי, ולא ביום אחרון שהוא דרבנן. תודיעני ג"כ התשובה כיון דליכא איסור כרת ביו"ט, גם יורנו אם פסקינן כהירושלמי בתחומין יותר מי"ב מילין, או כתלמוד דידן. המרדכי³ עירובין פ"ג ה"ד ועי' במראה הפנים שם פ"ה ה"א ד"ה התיר אסי. רוצה להשוות תלמוד דידן עם הירושלמי ונוטה לאיסור, והאשירי כתב להתיר כתלמוד דידן.

203

ר״דתשובות¹ סוף פ"ק דעירובין סי' תפ"ג וכו'. על דבר הדליקה אשר יצאה בעירכם בשבת וחפרתם גומא והשויתם גומא, וטחתם אבנים ועפר יחד כמו בניין, נראה לא"א יצ"ו שאיסור גמור הוא, ולא דמי להא דכתב א"ז פרק מי שהוציאוהו דבזמן הזה שאנו דרים לבין הגוים מותר לכבות הדליקה דדמי לעיר הסמוכה לספר באשר הם שוללים וחוטפים. היינו דוקא לכבות הדליקה משום דעיקר החטיפה והשלילה אשר בעבורן אפשר לבא בסכנת נפשות בשעת הדליקה, אבל כשמכבין הדליקה אין יכולת ביד הגוי' החוטפים לחטוף. אבל בנידן דידן לא בביתם היתה² פסקים וכתבים סי' ס' ועי' ג"כ שם סי' נ"ה, וכן גידעמאנן ח"ג צד נ"ג הערה א'. הדליקה אשר היתה החטיפה מסוכנת, ועדיין חשש [סכנת] נפשות במקומה היתה עומדת. א"כ המעשה אשר עשיתם לאו תקון סכנת נפשות היתה, אדרבה הרביתם סכנת נפשות, באשר לא ימצאו הגוים ממון אשר טמנתם יבאו על עסקי נפשות. ותו דדוקא דליקה עצמה התירו לכבות, מאחר דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וק"ל כר"ש כדפסקו התוס' וכמה גאונים, אבל חפירת גומא ובנין אשר עשיתם דהיא מלאכה דאורייתא פשיטא לא התירו בשביל חשש זה. ע"כ נראה לא"א יצ"ו אותם בני עונשים אשר חללו השבת בחפירת גומא ובהשואת הגומא ובדריסת האבנים והעפר שהוא כמו בנין, יצטרכו להתענות מ' יום תוך זמן מן י' אייר עד ר"ה [ושלא] לאכול בשר ולשתות יין, כמו שכתוב בתשובת מור"ם ז"ל גבי בועל נדה בשוגג. ואע"ג דאיכא דעות דמחמיר טובא עכשיו דהדור תש כח הולכים אחר המיקל. גם כתב רממ"ן³ כביתם. ז"ל ואף איסור הבערה דאיסור דאורייתא די במ' יום שלא רצופים, דבנרדף הקילו. וגם לתת לצדקה כל איש אשר חלל שעור חטאת בדנקא ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשוטים. ואם ירצה אדם לפדות מקצות התעניות יתן עבור כל היום יב"פ, כאשר כתב מור"ם ג"כ בתשוב' דלעיל. ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החרף, נראה לא"א פשיטא דהיתר הוא דהא אפילו נדר הוא מותר לדחותו. ואשר כתב מר מחמת הרכיבה חוץ לתחום⁴ צ"ל רא"ם. וז"ל, אשה שיצאה חוץ לתחום תחומין דרבנן, ותתענה מ' יום אך לא רצופים רק ה"ב בכל שבוע עד שישלימו מ' יום. וזה השעור עולה ממש לזמן אשר כתב מהר"ם ז"ל מן י' אייר עד ר"ה. ושלום מאת אהוב' בכל לב פתחיה בן הגדול שבישראל מ"ו.

204

ר״ה[מכאן הלכות שבת בלא סדר, כי לא מצאתי מהם בא"ח].

205

ר״ו[כתב הר"ר אליעזר ז"ל הי"ד], ועל הצלאנט¹ נראה לא"א אם היה סכ"נ בדבר אינם צריכין שום כפרה אבל אם אין סכ"נ כלל אז יצטרכו לעשות ג"כ כמו שכתבתי לעיל על הדליקה כי כן כתב רא"ם על אשה שיצאה חוץ לתחום וז"ל. ע"כ נשמט פה ויש להשלים ע"פ הנדפס. שכ' שנוהגים בעירך להושיב בתנור שאינו שרוק רק סגור בדלת של ברזל. קצת חוששני לאסור דהש"ר ז"ל [הוא מהר"ר שלום זצ"ל, מ"ו דו' הקד' הוא מהר"ר אהרן פלומיל זצ"ל הי"ד], וכן מו' דו' הקדוש ז"ל החמירו להושיב חמין לצורך המנחה דמשחרית ואילך התנור אינו שרוק, וחיישינן שמא יחתה. ואע"ג שאני נוהג היתר בדבר, טעמא משום דבתחלת ההטמנה היה בהיתר, ואח"כ כשנפתח' השריקה לא מחויב להוציא החמין מה שאין כן בנדון דידן. וטוב לעשות קצת מסגרת ודלת כדי שלא יהא החתוי מזומן להדיא, דהיינו נמי טעמא דשריקה כדפירש"י פ"ק דשבת² עי' אלי"ם צד ס' וכ"ה בכת"י,. ויפה אסרת להם להושיב בתנור קדרות שרוצים לאכול בלילה, ופותחים ונועלים לצורך האכילה, דכולא האי ודאי לא שרינן.

206

ר״זזה העתקתי מכ"י שמצאתי בתוך הכתבים שלו. ועל דבר החמין בשבת, אם יש להתיר לומר לגוי להביא דרך מבואות שאינן מעורבות. דע לך כי מ"ו דודי הקדוש מהר"ר אהרן ז"ל התירו לתפושים בכה"ג. וטעם ידעתי, ואיננה ראיה מספקא כ"כ, ואפשר שלא בשעת הדחק כגון לתפושים, לא היה מתיר. ואף כי מהר"ר יעקל ז"ל מאגרא נחלק עליו בוינא ואסרו אף לתפוסים. ואם נהגתם היתר בשכר ולחם, כה"ג בשאר מדינות לא נהגו היתר, והבו דלא לוסיף עליה, כל דיש לחלק בכ"ש דהכא נראה יותר דלצורך ישראל הוא.¹ ד' י"ח ע"ב ד"ה שריק. מותר² נ"ב: תשובה חלום לי וד"ל, א' כסלו אחר פטירתו רכ"א לפ"ק. לסגור בשבת החלון, או פי התנור של בית החורף, אפילו שהגחלים לוחשות בו, מפני הרוח שמכבה הנר, או שמקרר התנור, כי לא פסיק רישי' הוא. והיה מתיר ליקח בשבת תבשיל חמין מן האור, כגון היכא שנפל האש בתבשיל שלא בכונה, מ"מ טוב הוא לומר לקטן שיקח התבשיל. והוא מוחה לשום החמין על תנור של בית החורף, אא"כ מניח דף על התנור או להושיב על הדף לפני התנור כשמביאים החמין מן ההטמנה. וזה לשון תשובת שא' מהרי"ל זצ"ל³ תה"ד סי' נ"ט. ולחזור ולסותמו אם יש בו גחלים לוחשות, שמא הוה פסיק רישיה, אבל ע"י גוי מנהג פשוט להתיר. וע"י ישראל נמי אם אינו סותמו לגמרי דילמא לא הוה פסיק רישיה. מצאתי.

207

ר״ח[כתב] שלומך יסגא ויפש אה' הר"ר אברהם מהר"י. אשר שאלתני אי שרי להפוך השעות בשבת¹ סי' ס"ב. כבר שמעתי כמה פעמים מהנדון בדבר, ושמעתי טעם לאסור משום גזירה שמא ירשום כמה שעות הפך. איסור ברור אין עמדי אלא שהעולם רגילים למנוע מזה, ואיתא בירושלמי דאין להתיר דבר התמוה לרבים. להוליך² השוה לזה שו"ת מהרי"ל סי' רכ"ח ושו"ת מהרי"ו סי' ק"ל. אצבעו באויר כמין כתיבת אותיות, יש להביא ראיה בפשיטות מא"ז דשרי אפילו לכתחלה. דכתב וז"ל: צריך להזהר שלא יכתוב אדם במשקין ע"ג השלחן, ולא יסרוט אדם באצבעו כמו אותיות בשבת באפר נגוב. הא קמן דדוקא כשמסרט באפר נגוב שעושה דבר שרישומו ניכר לפי שעה, כה"ג יש איסורא לכתחלה, אבל באויר שאין רישומו כלל לא, דאל"כ למה נקט אפר? ואסור לטלטל כתב של גוים שיש בו חותמות של שעוה. [זאת התשובה מצאתי כתוב בשם הגאון זצ"ל].

208

ר״טפ"א נעשה בית עכביש שקו' שפין פיט בברזא. ואמר שמותר לשבר אותה בשבת, ואמר שמותר לשבר לחם חתיכות קטנות לתרנגולים בשבת [כתב בספרו, ע"ש]. העתקתי מלקוטי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו האי מאן דשחיק מלח חייב משום טוחן, ויש טחינה בפירות. וצריך¹ תה"ד סי' ס"ג. אדם ליזהר שלא יפרר אדם אותן פירורים דקים. ולפרר לחם מותר, כי לא מצינו טחינה אחר טחינה, א"ז וס"ה נמי התירו לפרר, ורא"ם כתב שצריך ליזהר, הגה' מיימוני.

209

ר״יכשמשייר לו בשר מבושל בשבת, לפעמים מזה עליו מעט מלח והניחה עד למחר, ואינו חושש משום עבוד¹ עי' תה"ד סי' נ"ו. פ"א שכח בנו ביו"ט בחגורו של כסף כיס של מעות, ובנו השליך ממנו הכיס עם החגור במקום שאינו משתמר. ואמר לקטן קח הכיס והחגור ונשא במקום המשתמר, ועיין במרדכי במס' שבת פ' מי שהחשיך. ואין גומרין לכתחלה בשבת שכר לימוד, רק יאמר אם תרצה ללמוד בני או כה"ג, וכן גבי סדכונות, וכן נמצא בהגה' במיימוני. ושמעתי על הישיבה שהעתיק בחור אחד מתשובת רבינו יואל ז"ל² ועי' שם סי' נ"ה. שאין חייב אם כתב בשבת גלחות או שאר כתיבה אפילו מעשוט. וכן מצאתי במרדכי פ"ק דמגילה³ עי' או"ז ח"ב ה' שבת סי' ע"ו. וזכורני שא' המוצץ האוכל מן הענבים כדי לנפח בו⁴ סי' תשפ"ו, עי' צונץ, צור געשיכטע צד קפ"א. כמו שעושין התינוקת אסור, [כמדומה לי משום שעושה פתח].

210

רי״אזימנא חדא בשבת חתך באצבעו עד שיצא הדם, ולא רצה לכפרה אפילו בבגד אדום משום צובע. ושייך צבע בבגד אדום יותר מבבגד לבן, משום די"ל בבגד לבן הוי לכלוך, מ"מ שייך נמי בבגד לבן צובע אדום, והיה מכפרה אצבעו בעץ. וז"ל אור זרוע בהלכות שבת¹ בזגין. צריכין עבדי אלהינו ליזהר, אם שותין משקין צבועין בשבת, כגון יין אדום או מין תותים, או אוכלין צבועין כגון תותים, או פרי שקו' שהאש והם שחורות, שלא יצבעו בהם מפותיהם וסדיניהם ולבושיהם. וכן אדם שחתך באצבעו ודם שותת, יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע, וצביעת פיו וידיו אין לחוש עכ"ל. ושאלתי לו האיך הנדות בודקות בשבת, ואמר לי שמא לא מוצאות דם. שרצים שנמצאו בגופו בשבת אוסר להמית, כגון שפינן וארוורים, אבל שמעתי מבחור אחד משמיה דר' יעקב וויילא זצ"ל ארוורים מותר להמית בשבת. פ"א צוה שר העין² סי' ס"ג סק"ה. לתן לגוי משכון בשבת, והיה מתיר ליודי שיקח הגוי המשכון ויניח המעות במקומו, משום דהשר צוה בתוקף, אבל בלא צוה אינו מתיר כלל. והיה³ העיר. מתיר להביא בגדים חדשים בשבת מחוץ לעירוב מבית האומן כשלובשתן מבית האומן, רק אם אפשר שהאומן יוכל לתקנו קודם שבת [השבת]. והוה עובדא שמנגן משומד בשבת בכלי שיר שקו' בל"א לוטן למחלות הבתולות, ואוסר משום לפני עור. והיה מתיר כל הרפואות לעשות ע"י גוי בשבת, אע"פ שאינו סכנה באדם. וגם היה מתיר לעשות רפואה לבהמה ע"י גוי, ועיין במסכת שבת בפ' במה באשי' ובמרדכי.

211

רי״בוהיה מתיר בשבת לשפוך יין שהקרים, שקו' בל"א זייגר, מכלי לכלי שיהא חוזר לברייתו¹ עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' קע"ג. וזכורני שלא הלביש ברצון בתי ידים שקו' הענצוך בשבת בב"ה משום דהוי נראה כמלבוש של חול, כאחד שבא מן הדרך. והיה מכה בשבת עצם שיש בו מוח על פשוטי כלי העץ שקו' טעליר, ואינו חש אם עשה גומא בעץ. והוא אומר בשם רבו מהר"ר אהרן זצק"ל שאם אחד רוצה לשנות צלי של שבת שקו' שרטביל לאכול שלוק במקום צלי הרשות בידו, אם נהנה יותר, או טוב לו יותר מצלי. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק או מבשל יאכל צלי שהוא דרך גדולה. והביא ראייה לדבריו מתו' פרק הזרוע והלחיים² עי' שם סי' מ"ד. בדבור אין נאכלין אלא צלי. [וכן מצאתי בטור יו"ד בהלכות מתנות כהונה³ ד' קל"ב ע"ב. שצלי דרך גדולה, וז"ל: ואם כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל דרך גדולה]. והוא אמר וכל אחד מישראל צריך לצמצם ולעשות דבר מועט שרטביל בשחרית בשבת. והוא אמר א"ה אין לשנות הדגים ולעשות פשטידא במקום הדגים, משום דיש לו טעם אחד בקבלה. [ואמר לי מהר"ר יוסף דקלון יצ"ו, ד"ג בגימטרי' ז', והוא מורה על השביעיות, ואם אין לו לאכול דגים ביום ובלילה יאכל ביום משום דכבוד יום עדיף. ע"כ כתבתי ליל ה' ב' שבט רכז"ל].

212

רי״גואמר שלא ראה ארי מימיו, ובשבת הלך לראות שני ארי. ואמר איני רוצה לילך חוץ לעירוב בארבע כנפות שלי, אע"פ שאני סבור שהוא היתר. וכן מצאתי בא"ח בס' ש"א וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל היה יוצא בה. וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל זצ"ל¹ סי' ס"א. ובט"ק דעתי נוטה דשרי לדידן דלית לן ר"ה, ולית לן למיגזר כולי האי, דילמא מיפסק, כי היכי דלא גזרינן בתכשיטי נשים. וראיה ממנהגינו והלכה למעשה שכתב הראבי"ה, דחתן מותר לצאת בטליתו מב"ה עד מקום שכלה שם, כמו שמנהג בארצות אלו דתכשיט הוא לו. ורבנן בתראי הביאו דבריו לפסק הלכה אגודה² סי' ק"ן. ופרדס³ סוף שו"ת מהרי"ו במס' שבת פ' במה אשה, וכ"ה באגודה שם סימן פ"ח. הרי דלא [חיישינן] דילמא מיפסק, אכן נראה לחלק דחתן ושושבינין זריזין דמי מדקדק בצציותיו שתחת סרבלו כל זמן הליכתו. וטעמא דמהר"ם שהיה מחמיר על עצמו דילמא מיפסק, וה"ל משאוי כדברי רבינו יחיאל רבו, והיה נמנע מלצאת לרשות הרבים, כדי לצאת ידי כלן. אבל חומרא יתירא הוא לדידן דלית לן ר"ה, אף כי כתב תשב"ץ⁴ ופרנס. וכן עמא דבר, הקטן הלוי, מצאתי.

213

רי״ד[ואמר שיש שתי תשובות במרדכי בהזורק שסותרים זה], פרק כירה¹ סי' מ"ד, ונ"ב פי' שהעולם נהגו לילך בט"ק בר"ה כשהציציות מתוקנות. לפדא בל"א ויגן מוז, פרק במה טומנין² ד' ל"ז ע"ב. ברדא בל"א שפייט או שפיק או נארי, פ' במה אשה³ ד' נ' ע"ב. אימליג בל"א קארעל. וזכורני שהמנהג בניאושטט שאין לבטל התמיד בליל שבת, משום דאין העם יודעים זמן שבת רק בשביל האורחים שאין להם לאכול בשבת הם מבטלים התמיד⁴ ד' נ"ט ע"ב אלמוג ובדפוס שונצינו אילמוג ועי' רד"ק דהי"ב ב', ז', ושם כתיב אלגומים. ואמר לי מורי מהר"ר אנשיל לוי זצ"ל, שבא כבר לכלל דוחק שנצרך לבריות בעו"ה ל"ע אין צורך לצמצם בסעודת שבת.

214

רי״ה[תשובה], פ"א סילק הגוי בשבת העירוב שלנו, כמו שמושכין חבל מבית לבית. ואמר שמהר"ר שלום זצ"ל אוסר לטלטל, וכמדומה לי שמהרר"י מולין זצ"ל נוטה לאסור. אבל מהר"ר אהרן זצוק"ל התיר, והוא הביא ראיה לדבריו להתיר, וגם בזה הפעם התיר. ואמר להכעיס הגוים רוצה להתיר ולטלטל, כמו ביין נסך שמנסך הגוי להכעיס. וכתוב בספרו הכשר מבוי שנפל בשבת במקום עיר שמוקף חומה שישבה כבר מותר לטלטלו. מ"מ לא רצה להתיר בניאושטט משום כבוד מהש"ר זצ"ל בעירו, אבל מ"מ מקצת העם היו מטלטלין לצורך שבת.

215

רי״ו[כתב] מלקוטי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו. הר"ר אברהם מענדל, ואשר שאלת¹ עי' לעיל עמודה חמישים שאלה אחת. מבוי שנטלו קורותיו ולחייו בשבת, בעיר שיש לה חומה וננעלת בלילה, אין היתר לטלטל באותו שבת. דע כי בתוס' בפ"ק דעירובין² עי' תה"ד סי' ע"ג. איתא אההיא דשבת הואיל והותרה הותרה, דכל היכא דמחיצות החיצונות קיימות שע"י אותן המחיצות עדיין החצר רה"י אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה, דעדיין איתנהו למחיצות קרינן ביה. ומתוך הך סברא התיר מורי דודי הקדוש ז"ל הלכה למעשה, כשנשברו הקורות והלחיים בשבת בעיר המוקפת חומה, משום דע"י מחיצות חומות העיר עדיין רה"י גמורה וכחצר שאינה מעורבת. ואע"ג דמהר"ר שלום קרו' ז"ל לא רצה להתיר, וכן מהר"י מולין³ ד' י"ז ע"א ד"ה עירב. נוטה להחמיר משום דאמרינן פ' בתרא דעירובין⁴ סי' קמ"ג ד' נ"ג ע"א. דירושלים כרמלית היתה, אלמא דעיר גדולה המוקפת חומה לא חשיב כחצר גדולה אלא ככרמלית, נ"ל כדברי מ"ו הקדוש דרש"י פ"ק דעירובין⁵ ק"א ע"א. פי' דנעילת דלתות בירושלם משוה לה כחצר שאינה מעורבת, וא"כ ר"ל כמו כרמלית ולא כרמלית ממש. עוד הבאתי ראייה מהא דכתבו כל החבורים פ' הדר⁶ ו' ע"ב ד"ה ירושלים. בכרך מוקף חומה יחידי מותר לטלטל בכל העיר, והיינו ע"כ מטעם זה דכל העיר כחצר גדולה היא. ודירת גוי כדירת בהמה ולא אסרי, הואיל ולא דיירי תרי ישראל בעיר. ואי ס"ד דעיר גדולה ככרמלית היא, נהי דגוים לא אסרו מ"מ אסור לטלטל בכרמלית, אפילו של יחידי אסור לטלטל בו. והאי מנהגא פשוט בישראל הדר בכרך יחידי שמטלטל בכל העיר, ע"כ נראה עיקר להתיר. וכן אני רגיל להורות הלכה למעשה, נאם הקטן והצעיר שבישראל. [מצאתי].

216

רי״זואמר קרפף ורחבה יש להם דין אחד לעניין שבת. ואין חלוק ביניהם, רק קרפף שהוא בשדה ורחבה יש אחורי הבתים. וזכורני שהעירוב מן הקהל היה מצה שנעשתה ע"פ והיתה גדולה כמו שעור חלה. והיה לה חור באמצעיתה, והיתה תולה במסמר בבית החורף שלו שהוא מקום למודו, ולא בב"ה. ואמר לי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו הטעם שלו: משום דאין דירה בבהכ"נ. וכן מצאתי קצת ראייה מא"ח בסי' שס"ו וז"ל: ואין מניחין אותו בחצר אלא בבית שיש בו ד' אמות על ד' שראוי לדירה כו' ע"ש. ואמר המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב. לכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שהוא חשוב ביותר כגון פשטידא, דאנן סהדי שהוא מקפיד עליו. תו' בפרק הדר¹ עי' ברא"ש ר"פ הדר סוף סי' א'. בדיבור כיון דאי בעי לה מנאי ולא יהיבנא, וכן מצאתי בא"ח בסי' שס"ו וז"ל: שלא לערב בדבר שנתקן לצורך שבת כו', והג"מ והא"ח קאי על ערובי חצרות. אבל לפי דעתי אמר לי הא דלעיל המקפיד על עירובו לעניין עירוב תבשילין. וראייה לדברי הא"ח כתב גבי עירובי תבשילין² ס"ח ע"א ד"ה כיון. וצריך לזכות להם ע"י אחר, א"כ צריך שאינו מקפיד.

217

רי״חזימנא חדא נשבר [נשברה] המצה מן העירובי חצרות מחמת שנתעפש, והיה כמעט אינו ראוי לאכול לכלב. שבת הראשונה לקח ככר לחם ובשר ועשה עירוב על שבת אחת, ולמחר בשבת עשה ברכת המוציא מן אותו ככר. לשבת אחרת לקח קמח משלו ועשה מצה אחת, וזיכה לכל הקהל על ידי, ועשה עירוב על כל השבתות עד ערב פסח. וכן מצאתי בא"ח בסי' שס"ו וז"ל: אם רצה אחד מבני החצר ליתן פת כו' וצריך לזכותו ע"י אחר. ע"ש.

218

רי״טואין עושה עירובי חצרות אלא בע"פ. ואומר בנוסח מן העירוב כל הבאים אצלינו, ואמר עירובי חצרות אין צריך להודיעו. וכן מצאתי בא"ח בסי' שס"ח וז"ל: שמערבין עירובי חצרות שלא לדעת היכא שהוא פתוח לחצר אחת כו' ע"ש. וזכורני הלחי בניאושטט היה עשוי מצבע של סיד¹ סי' תקכ"ז. ולפעמים מחק הגשם היורד מן הגג הצבע מן הלחי, שלא נגע הלחי לארץ. וצוה לעשות הצבע מן הלחי שנגע לארץ. וכן צוה מהר"ר יוסף דקלון יצ"ו במיישטרי לעשות הלחי לארץ, והולך אחד ועשה הלחי מן צבע שחור. ולא רצה הוא ושאר לומדים לטלטל במבוי, משום שהצבע אינו דרך בניין, והלחי איכא מ"ד דסבור משום מחיצה, ולכן צריך דוקא סיד שהוא דרך בניין. והתירו להביא חמין ע"י גוי משום עונג שבת, וזה היה גם רק דרך כרמלית, כיון שדלתות נעולות בלילה. וגוי שמבטל רשותו שבת אחת, אע"פ שנתן אח"כ רשות, צריך לעשות עירוב חדש. אבל אם לא מבטל רשותו שבת אחת, אע"פ שלא היה במבוי בשעת שעשה העירוב אינו צריך לעשות עירוב חדש. [ע"כ כתבתי יום ד' ז' תמוז רכ"ז].

219

ר״כ[ואתחיל הלכות ר"ח, בשם ית' נורא וקדוש ומחדש ראש החדש].

220

רכ״אואסור לנשים לתפור בגדים בר"ח אפילו לצורך חתונה. וכן מצאתי בא"ח בסי' תי"ז וז"ל: שהנשים בטלות ממלאכתן ע"ש. וזכורני בר"ח אכל יותר מבשאר ימי החול תבשיל אחד, כגון דגים או פירות, משום דר"ח אקרי נמי מועד. [וכן מצאתי בא"ח בסי' תי"ט בהלכות ר"ח: ומצוה להרבות בסעודות ר"ח ע"ש]. העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, שיש מקצת דיעות שאין לברך על הלל בר"ח ביחיד, אעפ"כ אם עדיין הצבור לא גמרו קודם שהתחיל יכול לברך. [כתב בספרו¹ עי' תה"ד סי' ע"ד. אמנם באשרי כתוב בפ"ב דברכות² תה"ד סי' ט'. כתב ר"ת מייתי ראייה מדאסרו חכמים להפסיק בו אלמא דצריך לברך בו תחלה וסוף, עיין בספרו].

221

רכ״בשלשה שאומרים הלל השנים יוצאים במה שאמר היחיד: יאמר נא! כשמשיבים לו הודו. [כתב מה"ר יודא בן מה"ר מורקיל יצ"ו ביעלה ויבא איני מזכיר את יום השבת. וכן קבלתי ממורי דודי הקדוש זקינך ז"ל] [דודי הוא מהר"ר אהרן זצק"ל היודע להתפלל ולנגן]. וראייה מבוררת מאשי' פ' במה מדליקין¹ סי' ה'. דכתב, דר"ח שחל להיות בשבת, אינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא, משום דכבר חתם בשל שבת ולא מצינו הזכרה אחר חתימה. וכן בודוי דיוה"כ שהוא אחר התפלה ר"ל בנעילה, אין מזכירין של שבת, משום דלאחר החתימה הוא, משמע להדיא דביו"ט יעלה ויבא מתפללין קודם החתימה דמזכירים בה של שבת. יו"ט שחל בשבת אינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא בברכת המזון, כיון שא' רצה אבל בתפלה מזכיר שבת ביעלה ויבא. אבל שבת של חוה"מ אינו מזכיר שבת ביעלה ויבא אפילו בתפלה, כיון שחותם כבר בשל שבת. וכן מצאתי בא"ח בסי' קפ"ח וז"ל: ואם חל ר"ח בשבת או בח"ה אומ' רצה והחליצנו ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא, ולא של ר"ח ושל חול המועד בהחליצנו. וכן מצאתי בס' תכ"ה וז"ל: ראש החדש שחל בשבת, ערבית שחרית ומנחה מתפלל ז' ואומ' יעלה ויבא בעבודה, ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא שכבר הזכירו ברביעית. באתה יצרת אומר וביום השבת עד ונסכה, ואח"כ אמר ונאמר ובראשי חדשיכם, ולא כאמור ובר"ח, וכן אמר במקום אחר בתחלה כאמור ואח"כ ונאמר אבל לא ידוע לי המקום. והיה מתיר לאחד שיכול לספר זקנו בר"ח² סוף סי' ט"ז. ואמר זה הנוסח לברכת הלבנה כמו שכותב האשירי בסנהדרין³ ודלא כצואת ר"י החסיד סי' מ"ח. בפרק ה', בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועל אמת [שפעולתו אמת] ללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שאף הן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים. עכ"ל אשירי וכן מצאתי בא"ח בסי' תכ"ו. ומקדשין הלבנה על ליל ט"ו מן המולד ועד בכלל, וכן מצאתי בא"ח בסי' תכ"ו וז"ל: והילכתא כנהרדעי והני י"ו שעות משעות המולד מונין אותן.

222

רכ״ג[כתב מה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו] בהירח כשאיני דואג שיעבור הזמן, ממתין אני עד מו"ש בימי הקיץ לעולם. ובימי החורף בהיות השמים לטהר, והארכתי מזה בתשובה¹ לדף מ"ב ע"א. אחת משלי. ואמר אם אין לו זמן לקדש הלבנה בחול רצה לקדש אפילו בשבת² עי' תה"ד סי' ל"ה. וכן נמצא³ עי' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' מ"ח ושו"ת רמ"ע מפאנו סי' ע"ח. כתוב לאשירי⁴ בתוס'. במס' סנהדרין בסוף פ' היו בודקין וז"ל: נהרדעי אמרי עד ששה עשר. פסק הריב"א דבר הלכה שאפילו אם היה אמת שזמן הברכה אינו אלא שבעה מ"מ אינה ברכה לבטלה אם מברך [אחר] כך, שזהו שבחו של הקב"ה ונכון (להחמיר) [להאריך] זמן שבחו של יוצרנו. וזאת מצאתי בתוס' וז"ל: במס' סופרים⁵ שהיה לאשירי. אמר שאחר הברכה אומר ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך וסימניך יעק"ב. ומרקד ג' ריקודים ואמר כשם שאני מרקיד נגדך ואיני נוגע בך כך ירקדו אויבי לפני ולא יגעו בי. ואמר תפול עליהם אימתה ופחד [בגדל זרועך ידמו כאבן] ג' פעמים ככתבן וג' פעמים למפרע. ומברך במו"ש כשהוא [מבושם], ואין ידוע לי באיזה סדר שאמר הגאון [זצ"ל] כשם וכו'. ואחר שאמר הברכה וברוך יוצרך וכו', וכשם וכו', תפול עליהם וגו' אמר אף דוד מלך ישראל חי וקיים. וכן כתב הנחמוני בסוף פ' וישב⁶ פרק עשרים הלכה א' וב'. ודורש ברבים מקצת בני אדם אמרי' אף דוד מלך ישראל חי וקיים משום היה ט"ו נולדים עם אברהם עד שלמה, והיו עולים ישראל ואח"כ יורדים ישראל ט"ו בני אדם עד שחרב בית המקדש. מעתה הוא דומה ללבנה, משום דהלבנה גם היא עולה ט"ו ימים ויורדה ט"ו ימים, עכ"ל הדרשה. וכן נמצא בתוס' של אשירי בסוף פ' היו בודקין כמו שדרשו ז"ל. ובמדרש יש כמו שהיא מרבה ומתמלאת ט"ו יום כך רבו ישראל עד ט"ו דורות מאברהם עד שלמה וכו'. וכתבו עוד התוס' ודוד היה עולה בגימ' י"ד לפי שבדורו עברו י"ד דורות עכ"ל תוס'. ושאלתי לו לאחר שדרש למה מזכיר דוד טפי משלמה? והשיב לי משום דרש"י פי' בסוף הפרק אין מכירין⁷ ל"ח כ"ט, ועי' מהרש"א חא"ג סנהדרין ד' ל"ח ע"א ד"ה אין בן דוד. דוד מלך ישראל נמשל כלבנה שנאמר וכסאו כשמש נגדי כירח יכון (לעולם) עולם. ואחר שאמר אף דוד וכו' אמר סמן טוב מזל טוב תיהוי לכל ישראל ג' פעמים ואח"כ אמן אמן, [וכן נמצא בא"ח⁸ ר"ה כ"ה ע"א. ב"פ אמן] סלה סלה הללויה. [מצאתי] בהמוכר [את] הספינה⁹ בסי' תכ"ו ב' פעמים אמן. גרס הרשב"ם שאמר על עניין אחד ב' פעמים אמן ולא ג"פ.¹⁰ ב"ב דף ע"ג ע"א. ולא רצה לקדש הלבנה¹¹0 ולא רצה לקדש הלבנה קודם ט"ב משום דכתיב (השמש והירח) שמש וירח קדרו (פניהם) [יואל ב' י'] ואבל בתוך ז' מותר לקדש הלבנה. בתוך חצרו, אבל אם אינו אומר כשם שאני כו' אין בזה הפסד.

223

רכ״דפעם אחת אינו יכול לילך מחמת חולי שלו הפודיגרא שקורין גייעיכט, ל"ע, והיה מקדש הלבנה בבית והיה מרקיד בגופו בתוך כסאו, ונתן שלום לג' העומדים שם, אע"פ שהם אינם מקדשים הלבנה. זימנא חדא חל יוהכ"פ ביום ב' והיה מקדש הלבנה במוצאי שבת קודם יוהכ"פ. וזכורני שאמרי' לי טעמו שאמר אני רוצה לטול עמי גם זכות מזו המצוה ליום הדין, וכן אמרו לי שרבני בני חית¹1 קודם ט"ב משום דכתיב (השמש) שמש (והירח) וירח קדרו (פניהם) [יואל, ב, י] ואבל בתוך ז' מותר לקדש הלבנה. שהיו לפניו עושים ג"כ. אבל בני² עי' גידמעאנן שם צד ע"ו. רינוס לא רצו לקדש קודם יוהכ"פ, כי אמרי' שהוא ימים נוראים, [וימים נוראים] יום שמתענין בהם. וצריך לקדש הלבנה כשהוא מבושם. וכשהיה מקדש הלבנה אינו חש אם היה נרות בחצר ביהכ"נ אפילו אם היה הנר ביד המקדש. ועור יכול לקדש הלבנה עם אחרים משום דאחרים רואים גם הוא נהנה כדאמרי' בג'³ רבני. שהיה עור נקט אבוקה בלילה בידו כדי שאחרים יראו לו הדרך. לרבו מובהק כשנותן לו שלום בשאר ימות השנה אמר לו שלום עליכם רבי ומורי! לאדם גדול אמר שלום עליכם רבי! אבל כשמקדש הלבנה אינו צריך לדקדק בנתן שלום לרבו. ופ"א לא ראה רק מקצת מן הלבנה, משום שהיה מקצת תחת הענן ואפ"ה היה מקדש. תמד שקורין טרנק אין חוששין בו משום סכנת תקופה. כשנפלה תקופת תמוז בלילה שעה ומחצה, היה אוכל בזה הזמן מז' שעות ומחצה אחר חצי היום עד י' שעות ומחצה אחר חצי היום, [ממ"נ אם היום י"ב שעות או יותר]. וזכורני כתבתי הא דלעיל כמו שהגפת השעה בניאושטט בתמוז בתחלת. וזכורני שאמר העולם אומר ט' ימים לפני התקופה יתחיל היום להאריך, אבל אמר כמדומה שאינו כן.

224

רכ״ה[ועתה אחל הלכות פסח, אבל איני אוכל [לכתוב] על הסדר א"ח, כי עיקר הלמוד מן הגאון ז"ל כשרוצה לדרוש היה באשי' ובסי' אשירי ובשאר פוסקים]. [בטוב גדי"א, אחל דא לכתוב דרשה מפסח].

225

רכ״ואשה כי תזריע אמר¹ מגילה כ"ד ע"ב. ר' שלמא כשם שיצירתו אחר כל בהמה וחיה במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר בהמה חיה ועוף. ותימא למה יצירתו אחר בהמה? וי"ל כל מה שנברא לא נברא אלא בשביל האדם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שחטא אדם ביום שנברא, ונקנסה עליו מיתה, ועל כל מה שנברא. ולכן ברא כל הבריות קודם שחטא אדם, דאלו לא נבראו הבריות היה נגד מדת הדין להבראות כיון שחטא אדם, אבל כיון שנבראו, די להם במיתה. ומאחר שמן הדין יצירתן קודם [קודמת], כך תורתן קודם [קודמת]. ד"א לכן נתפרשה תורתן קודם, לפי שאומות העולם מקנטרים אותנו, ואמרי' לנו שאין זב וזבה ונדה ומצורע מטמא מהם, ואנו משיב[ים] להם אתם אוכלים שקצים ורמשים, [ועליהם] כתוב² ויקרא רבה פ' י"ד א"ר שמלאי. ונטמאתם בם. ופירש"י אפילו מטמא אתכם בעוה"ב. אבל טומאת זב וזבה אינה אלא בעוה"ז, ולכך הקדים תשובה לקשיא, וכתב תורת שקצים קודם. ד"א לפי שאין אנו אוכלים חיות ובהמות שיש בהן חיצונות וכו', ואם אדם סבר שאם מת כשהוא זב או מצורע ושהוא טמא גם בעוה"ב, זה אינו וכו', והמשכיל יבין. ואמ' הוא השטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע³ ויקרא י"א מ"ג. ואמ' כמה פעמים נקרא יצר הרע חמץ⁴ ב"ב ד' ט"ז ע"א..

226

רכ״זאיני אוכל לכתוב כל ההקדמות שאמר בכל השנה. וכשאמר ההקדמה היה לו כתב שכתב בו ראשי הדינים, ואכתוב ראשי הדינים, כי ראשי הדינים כתבתי מכ"י ויש לסמוך עליהם, [ואכתוב אח"כ ראשי הדינים בנקודות]. ואפרש אותם כל מה שיש לי לפרש, ובכל שנה היה מחדש בהקדמה ובדינים לפי הענין ולפי הזמן.

227

רכ״חחיטין שלא ירדו עליהם גשמים. שמן חמאה. ברירה והרקדה ממיני שעורין. מיני מרקחת. רחיים מיוחדת. והכבוש בדבש. להתיר תפירת השקין. חבית של שכר. שמור קטן. ושאר תשמישי שכר. ליזהר שלא ילכו ברגלים מטונפות ברחים. ושמרי שכר. החטים אין קפידא להוליכן בגשמים אבל ברירת המלח. לא הקמח כלל. בשר יבש. שלא להוליך הקמח על הסוס בלא אוכף. חרדל כבוש. האמוראים הלכו בעצמם לטחון. מיני קטניות המחומצים. משעת טחינה בעי שמור. סכינים צבועין. שלא להניח השקים של קמח זה על זה. ה' מינין באין לידי חמוץ. משקה מפירות יבשים.

228

רכ״ט[חטין שלא ירדו עליהם גשמים], אבל אם ירדו עליהם גשמים בשעת מכירה בשוק, אם יש מקום בעגלה שיוכלו המים לזוב מהם, אז הן מותרין מהן לפסח, הג' במיימוני¹ ברכות ד' י"ז ע"א שאור שבעיסה. ועיין במרדכי² פ"ה מה' חמץ ומצה סק"ו. כן דרש בשנת רי"ז. אבל בשנת רי"ח היה חוזר ואמר מה שכתב המרדכי חטין הבאין לשוק וגשמים מזלפין עליהן אין לחוש להם, היינו לרבא דאמר מצוה ללתות³ פסחים פ"ב סי' תקס"ט. אבל כיון שעכשיו נהגו העם בו איסור ללתות מעתה הוי נמי אסור לקנות חטין שיודע שהגשמים מזלפין עליהן. [ברירה והרקדה ממיני שעורין]. ונוהגין במדינה זו לרקד ולברר החטין ומנהג יפה הוא. וצריך לברר מן החטין השעורים ושבולת שועל, כי הם רכים ובאים בקל לידי חימוץ יותר מן החטין. אבל מין אחר כגון ראט"ן בל"א [שהם שחורים] אינו צריך לברור כולם, רק אם יש במקום אחד ד' או ה' צריך לברור, אבל אם יש במקום אחד א' או ב' אין צריך לברור כולם. וגם חטין שצמחו צריך לברור כלם מן החטין הראים⁴ פסחים ד' מ' ע"ב. בשעת ברירה. ואדם אחד יכול לברור מדה חטין שקו' מעצן בניאושטט בב' שעות, [כתב בספרו וב' מעצן הם משא מן האדם], ואם יש בחטין הרבה שצמחו אסור ליקח מאותן החטים לפסח.

229

ר״להעתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ר"ג הזקן מוהר"ר איסרלן זצ"ל וז"ל¹ צ"ל הראויים ועי' בתה"ד סי' קי"ד. ברוב גבולינו לא נהגו לברר החטין בדיוק כלל רק מרקדים אותו היטב ובוררין אותו בעיוני בעלמא. נראה למורי דסמכינן אסמ"ג² פסקים וכתבים סי' קמ"ו. דכתב במצות חלב דקמח בקמח מתערב יפה ומקרי לח בלח. ומנהג פשוט להתיר לח בלח שנתבטל קודם הפסח ודלא כסמ"ק שאמר שחוזר וניעור. ואעפ"כ צריך לברור שלא ימצאו כ"כ הרבה עד שאין ס' לבטלם. גם הברירה מוכחת שאינו מכוין לבטלם, וא"כ נתבטלו בהיתר [בשעת הטחינה].

230

רל״א[רחים מיוחדת] ואסור לטחון ברחים חטין לפסח, אם יש גלגל ברחים שטוחן חמץ, מחמת שהרוח מעביר הקמח מזה לזה. אבל אם מחיצה מפסק [מפסקת] כגון סדין בין גלגל לגלגל דיו בשעת הדחק. והורה אם יש גלגל ברחים שלותתין בו שעורין שקו' בל"א שטמף מול אין קפידא בזה. ולא רצה שמסתפק מקמח שטחנו לפסח קודם פסח, ואמר גזירה חדשה היא ואין מגלין. לשנה אחרת אמר משום דכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש כו'; מצאתי במס' ע"ז בפ' אין מעמידין¹ לאוין קל"ח. דאמר עולא כי גזרו גזירתא במערבא לא מגלינן טעמא עד תריסר ירחי שתא וכו'. [להתיר תפירת השקין] מי שאין לו שק חדש שיתן בו קמח לפסח צריך להסיר הטלאים מן השק וגם האמרה והתפירה ואח"כ יתן לכובס. ואח"כ יתפור כדרכו ונותן בו הקמח, והביא ראיה מפ' דם נדה² ל"ה ע"א. סיבורא לא מתכבסא. וכן הורה השר זצ"ל³ נדה דף נ"ו ע"ב בסטרא לא מתכבס פירש"י בסטרא בצדי הבגד שיש שם קמטים ותפירות.

231

רל״ב[ומשעת טחינה בעי שמור, ושמירת קטן] אינו מועיל ברחיים. והעתקתי משל ר' פנחס יצ"ו כמו שאינו נאמן לעניין לישה. וזכורני ולכן צריך שמירה משעת טחינה משום שקרוב הקמח למים. [ליזהר שלא ילכו ברגלים מטונפות ברחים]. וזכורני הרחים באושטריך אמנם עשויין כמו בגליל העליון, ולכך צריך ליזהר כשנושא החטין על הרחיים שטחנו שלא יפול הטיט מן המנעל אל הקמח, בל"א עז מג גר לייכט זיין דש איין בעצלן קאט האניין ביאלט. [החטין אין קפידא להוליכן בגשמים אבל לא הקמח כלל] כתב בספרו. [שלא להוליך הקמח על הסוס בלא אוכף] [או בלא בגדים כי הבהמה מחמה הקמח וגם מזיע ונתלחלח]¹ מהר"ש ועי' בתה"ד סי' קי"ו ובפסקים וכתבים סי' קמ"ז.

232

רל״ג[האמוראים הלכו בעצמם לטחון]. וזכורני שהלך בעצמו לרחים ופעמים כשהיה הרחים רחוק מן העיר או שהיה הדרך מקולקל שלח אותי וצוה לראות אחר ב' דברים או ג' שכתבתי בכאן. [שלא להניח השקין של קמח זה על זה], אפילו במרתף! כן כתב המרדכי וזכורני כמדומה לי שאינו מקפיד אם עומדים השקין זה אצל זה כגון כשמשימין השקין בחביות כשעומדת. [משקה מפירות יבשים] אוסר לשתות בפסח משום שנותנים בהם טעם בפסח. אבל אם שפכו המים קודם הפסח מן הפירות אז מותרין המשקין ששפכו קודם פסח. ובשמיני של פסח מותר המשקה שעדיין על הפירות יבשים. והגוי המסיח לפי תומו זה הפירות היו יבשים מעצמו, או אמר בשביל זה הפירות נתחמם התנור, ולא נאפה פת באותו פעם בתנור, אז מותר בפסח לשתות אותו משקין, אע"פ שעדיין על הפירות. [שמן חמאה] שנותנות בהם הנשים לחם או קמח כדי שיהא צלול בשעת שירתיחו, אסור להשהותו בביתו, אבל אם מסננים השמן מותר להשהותו. מיני מרקחת שקו' קופיט אסור להשהותו בביתו כגון העוגות העבות משום דנראה כמו לחם. אבל דבר שהוא דק מנוסה¹ עי' תה"ד סי' קי"ח ופסקים וכתבים סי' קמ"ח. כגון אובר צוגן ערבייש או עניש קופיט מותר להשהותו² מכוסה. כן הורה מהר"ר שלום ז"ל, אבל הוא אוסר בסתם כל מיני מרקחת משום קמח. ומותר ליתנם לגוי במתנה אע"פ שיודע הישראל שהגוי יתנהו לו אחר הפסח. לשנה אחרת אמר אפילו חמץ גמור מותר להשהותו בזה העניין. כתב בספרו³ עי' תה"ד סי' קי"ט. שיתן לגוי חמץ במתנה גמורה בדבר מועט בלי שום תנאי, [וכן מצאתי בא"ח בסמן תמח]

233

רל״ד[והורה מותר להשהות בביתו מיני מרקחת שקו' שריעוט¹ תה"ד סי' ק"ך. ובארצי קינטפיטרין וארץ, אבל לא תאנים]. אפילו העלין המניחין אצל התאנים שקו' לורבר בלעטר, אסור להשהותם אפילו אם מכבסים העלין במים להסיר הקמח[. וענבים יבשים וגם שקדים אמר המנהג לאכלם קודם הפסח אגב תאנים. אבל שקדים הגדלים בארצו כשהיו בקליפתן לקח אותן שקדים לחרוסת].

234

רל״ה[כתב שאירי] שלומך יסגא לחדא אהו' עמי' מהר"ר אייזיק ס"ל יצ"ו. אשר שאלתני אם יש להתיר הצוקר לאוכלו בפסח משום שאחר שנדרש ונחקר הדבר מן האומנים שאין לחשבו כלל לתערובת קמח. וגם באותן קנים או גרעינים, שמחפים אותו בלישת הצוקר אין לחוש בהן לתערובת קמח, לפי דעתך היה להתיר ג"כ אותן המינין. דע לך כי אותן המינין כבר חמרתי [החמרתי] לאסור אותו אפילו להשהות' בפסח, מפני חשש תערובות קמח סלת, שאנו מחזיקים¹ טריעוט. אותו קמח לחמץ גמור, מפני הלתיתה, ואין משהין אותו כלל בפסח בכל גבולנו. וכן שמעתי מבחור אחד הח"ר הירץ כהן שהרב הגדול מהר"י מולין ז"ל² עי' בתה"ד סי' קי"ט. אסר אותן המינין להשהות. אמנם כמדומה שנהגו העולם היתר להשהותם, ואני הנהגתי לתת מן הבית לגוי. וגם אני שמעתי מרוכל אחד שהביא אותן המינין לניאושטט ומכר אותן בחצר בית הכנסת, והיה מתפאר להשביח מקחו, ואמר קנו ממני אלו המינין ברורין הן, ואין בהן זיוף! אלמא דאיכא למיחש לזיוף, ונראה דיותר יש לחוש באלו המינין מבצוקר עצמו, לפי שלשין הצוקר כדי להדביקן בחפוייו. ונקל הרבה לערב בו קמח, שיתדבק בו, ועל הצוקר עצמו אינני מחמיר כלל להשהותו. אמנם לאוכלו קשה עלי להכניס ראשי ולהתיר דבר שנתפשט בכל מקום לאיסור. ואפילו לפי הדרישה והחקירה שאין בו חשש, וראיה מתאנים דכתב בהג' במיימוני³ בשו"ת סי' כ"ה. שנחקר ונדרש מחכמים יראים הי"ז שאין בהן חשש, אעפ"כ אנו נוהגין בהן איסור. ואפילו בענבים דקים שרגילין להיות מונחים אצלם נוהגין לאוסר' ובההיא הג' גופה מסיק דהחדל לא הפסיד, ונראה משום אל תטוש וגו'. אמנם עיין בדרשות קרובי השר זצ"ל⁴ פ"ז מה' חו"מ סק"י. תמצא שלמדן אחד הח"ר זנוויל הי' שמו, הביא עמו צוקר לניאושטט, והאכילו להשר וליתר הלומדים. כי אמר שהביאו מקונדי וידע בו שלא נתערב כלל, אכן כמדומה לי שהיה ביום אחרון של פסח. גם שמעתי בווינא שהישיש מה"ר מאיר ס"ל ז"ל התיר פעם לקרובי הר' פעוטל ז"ל לאכל צוקר בפסח, ואמנם היה חולה שאין בו סכנה. ולפי דעתי מהר"א קלוזנר ז"ל לא רצה להתיר ולרעהו בנ' וכנ' עמי' הקטן והצעיר שבישראל. [ואמר שאסור לאכול שקדים וענבים יבשים שקו' בל"א וועלש ווינברלן, משום דהחנוני מניחם אצל תאנים. בשנת רי"ח אמר שאסור להשהותו בביתו. ושאלתי לו לפי זה האיך מותר לאכול תפוחים בפסח משום דהחנווני שקור' בראונגרין מניחם אצל קמח? ואמר שלא הוי שכיח, אבל ענבים יבשים גדולים שקו' ראזיין מותר לאוכלם בפסח].

235

רל״ו[והכבוש בדבש] כגון אתרוג או שאר מינים מותר להשהותן בביתו, רק שיטמנם מן העין. [חבית של שכר ושאר תשמישי שכר¹ במהרי"ל בה' מאכלות האסורות בפסח ד"ה צוקר. שלנו חמץ גמור הוא. וחבית של שכר צריך ליתנם לגוי במתנה עד אחר פסח, או לטוחן בטיט, כמו עריבות שלשין בהן כל השנה. ואמרתי לו איך שמהר"ר יונה יצ"ו התיר ברעגנשפורג לאחד שהיה לו שכר ואינו יכול למכרו קודם הפסח, שמכר לגוי בעל מנת להחזיר לו אחר הפסח ולמסור לגוי המפתח מן החדר? ואמר בכאן בניאושטט איני רוצה להתיר אבל במקצת מדינות נוהגין היתר.

236

רל״ז[כתב מהר"ר יודא מורקלן יצ"ו, שמרי שכר של שעורין או שאר מה' המינים] שעבר עליהם הפסח בשוגג אבל בטלם כשבטל שאר חמץ, כתבת שנראה לך להתיר משום דשכר אינו אלא חמץ ע"י תערובות. שגגת בזה, דשכר שעושין באשכנז¹ ושמרי שכר] ושכר. כתב אשירי פ' אלו עוברין וסמ"ג במצות חמץ, וכן איתא בריש פסחים בתוס' שאנץ, דחמץ גמור הוא, ולא ע"י תערובות, משום דיש בו יותר מכזית בכדי אכילת פרס. ובחמץ גמור קיי"ל כר' יוחנן דאסור אם עבר עליו הפסח אפילו בטלו, ואין לחלק כלל משום דדבר מועט הוא דא"כ נתת דבריך לשיעורין. [וכן מצאתי באו"ח בסי' תמ"ב וז"ל ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורין חייב לבער ע"ש].

237

רל״ח[ברירת המלח] אין צריך לפסח כשיש בחתיכה אחת כגון מלח שקו' בל"א שטוק זאלץ, וטוב מאד לקח[לקחת] חתיכה חדשה לפסח. [בשר יבש] שלא נמלח ליו"ט לפסח היה מתיר בשעת הדחק, כגון לעני, ע"י שנתן בלא שק בנהר ג' ימים רצופים בכל יום שעה אחת. [חרדל כבוש], [מיני קטניות המחומצים], [ה' מינין באין לידי חמוץ] ויש בהן חמץ גמור, וזה שמותן: חטין, כוסמין, שעורין, שבולת שועל, ושיפון, ואח"כ אמר בל"א וייץ, דינקיל, גערשטין, האברן, קורן. אבל אורז וכל מיני קטניות אין בהן חמץ, ואפילו אם יודע שבאו מים על האורז או על הקטניות מותר להשהות בביתו, אבל מהר"ר שלום ז"ל מצריך לבערם. ולכן נוהגין איסור בניאושטט באגסים בחרדל משום דשכיח לאכול כל השנה ממנה. לשנה אחרת אמר שלא אומר מהר"ר שלום זצ"ל אלא אגסים בחרדל, לכך ראוי לנהוג איסור בעירו.

238

רל״ט[העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. אגסים מבושלים בחרדל אסר מהר"ש זצ"ל להשהותם בפסח משום דאידגן, ומהר"א זצ"ל התיר וכן מהר"י זצ"ל. אבל קמח סלת אסור להשהות כיון ששורין החטין במים].

239

ר״מ[זה הכתב העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק שהשיב לו הגאון זצ"ל. ועל דבר הרייש אשר העיד שלום בשמי. דע כי טעה והחליף דברי, אדרבא דרשתי כבר וגם עתה ברבים דרייש מותר להשהותן בפסח. ושא' מהר"ם אמר כבר לפני כמה שנים ששמע בארץ לועז שבארץ קונדיא, השעורין שלהן הן הרייש לנו ומשם בא. והראיתי לו בתו' בפ' כיצד מברכין¹ פסקים וכתבים סי' קס"ה. בהדיא דרייש הוא אורז או דוחן. וקרוב בעיני שנתחלפו לשלום הנ' דבריו, כדברי תגד לו כך כי גם הוא כתב לי מזה].

240

רמ״א[סכינין צבועין בקתא] בכרכום שקו' זפרן אסור להשתמש בהן בפסח. אבל שאר צבעין מותרין להשתמש בהן, כי בכרכום גופא יש בו גזירה רחוקה. והיה מתיר לשתות בפסח מזכוכית צבוע, אבל הוא עצמו אינו רוצה לקנות לפסח זכוכית צבוע משום מראית העין. והיה מתיר לקנות קופה של בשמים צבוע אדום או מוריקא בל"א געל[ב], אבל הוא עצמו אינו קנה.

241

רמ״בוזאת תהיה פי' רש"י ביום טהרתו מלמד שאין מטהרין אותו בלילה¹ דף ל"ז ע"א ד"ה רש"י פי' אורז. ותימה למה מטהרין ביום יותר מבלילה? וי"ל משום דאמר במסכת עירובין² עי' מגילה כ"א ע"א. על ז' דברים נגעים באין, ואלו הן: שבועות שוא, גזל, גסי הרוח, גנב³ צ"ל ערכין ד' ט"ז ע"א. רוצח, לשון הרע, צרי עין כמו שפירש"י בזה הסדרא⁴ צ"ל ג"ע: גילוי עריות. אשר לו הבית כלומר מי שמפתח ביתו בלילה כביום נרפא מן הנגע ואלו העבירות מצויות בלילה. ולכך אין הלילה ראוי לכפר, ואין להאריך למה שהם מצוי' בלילה.

242

רמ״גשפשוף יפה קודם הלילה¹ י"ד, ד' ד"ה טהרות וד"ה ועץ ארז. כלי כסף משוקדים. ושלא יהא גומות בכלי. ולטוח העריבות בטיט. ודבר שתשמישו ע"י האור. טוב יותר להקדים מלאחר. טבילה אחר הלבון. שואבים מן הנהרות בשעת הדחק מן הבארות. טוב להגעיל ברשת. הגעלה ברותחין תדיר. מלוי מים בין ככבי לשמשא. הכשר מדוכה. מניחו במרתף שלא יחומו. וכלי מליחה והדחה. ולא הרבה בסל אחד. שטיפה בצונן ולא בפושרים. וטלאי' ישני'. כלי החליבה. עץ המרדה. כסוי המים.

243

רמ״דצריך לבדוק מיד בתחלת הלילה. צריך לבדוק בכל החרכים¹ הגעלה. בבדיקה גמורה בנר של שעוה, וכן לא יעשה שום עסק קודם ואפילו ללמוד אבל שותה מים. מניחים לו ג' פתיתים במקומות שאין עכברים רגילים שם. וסמוך לבדיקה מברך בתחלת הבדיקה, וכמה בני אדם די להם בברכה אחת, ויפרדו איש איש למקומו. ונוסח הביטול דלא חמיתיה, ויניח החמץ בצנעה ובשמירה. ויעמדו כל ב"ב אצלו ומועיל אע"פ שאומרו בלשון יחיד. למחר ימהרו בהשכמה לב"ה ויאכלו קודם תחלת ה' ובימים הארוכים אין קפידא למהר כ"כ. וישרוף קודם תחלת ו', ויבטל שנית ולימא דחמית' ודלא חמית'.

244

רמ״ה[איסור מלאכה קודם או אחר חצות], תענית הבכורות בע"פ. לכבד כל הבית יפה ולסגור כלי חמץ בחדר ובמקום שאין רגילים שם. ובחצי יום יתחילו ללוש, ויזהרו יותר ויותר מן הכל בליש' ובאפיי' המצות ובתקינת המצות שלא יעשה בו שום קלקול, גם שלא ישהה יותר מן השעור. דין הנסרים ועץ המרדה, לא יתעסקו בשום תחבולות בשעת תקון המצות. פרורים יהיו הפקר. מצה שנתחמצה לא ישליכנה למקוה אלא צריכה שריפה, ובשעת הדחק שוחק ומטיל לנהר. לפרר מצות בע"פ ולהאכילם לקטנים. אם מקלשין חרוסת בליל שבת. [הגעלה ברותחין תדיר], ממהר"י אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון מוהררי"א זצ"ל. מהר"ש ז"ל¹ החדרים. הזהיר שלא להגעיל כלי אחר כלי עד שימתין מעט שיחזור לרתיחתו. ובמרדכי פ"ב דע"ז, וכן כתב באשירי פ' אין מעמידין יורה שהעביר מן האש, אע"ג דפסק רתיחתו יכול להגעילו בו. אמ' מ"ו דאיירי באותן כלים שדי להן בערוי, כגון יין נסך או כה"ג דצונן בלע, אבל מה שצריך כל"ר ודאי צריך שלא ינוח מרתיחתו.² עי' תה"ד סי' קל"א ופסקים וכתבים סי' ק"ן.

245

רמ״והעתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ר"ג הזקן מהר"ר ישראל איסרליין זצ"ל. רבו'¹ [הכשר מדוכה] צריך לקשור חוט מבחוץ ולתת גחלים מבפנים וכשישרוף החוט מבחוץ המדוכה כשר לפסח. אבל הברזל שקו' שטושי"ל מלבנו באור, ואם אינו מקולקל המדוכה באור, טוב שמלבנו גם באור. הגאונים דפליגי במדוכה להכשיר לפסח. יש מתירין בהגעלה משום דלא גרע מבית חרוסת² עי' תה"ד סי' ק"ל ופסקים וכתבים סי' קנ"ב. שנשתמשו ברותחין, ויש אוסרין והראו הלכה למעשה לעינים באגן, כדאיתא במרדכי פ' כל שעה³ ומכלים שנשתמשו וכו'. והמנהג לאסור⁴ סי' תקס"ה בהגה וברוקח סי' ר"ן. בהגעלה בפסח. אבל מדוכה של גוים אע"ג דאיסור בלע לא ברירה למור' האיך נוהגין בה. דבמרדכי⁵ מדוכה בהגעלה לצורך פסח. כתב דר"ת⁶ שם סי' תקפ"ה. לא נהיגי לאסור המדוכה בהגעלה רק לצורך הפסח, הואיל ונפק מפומיה דרש"י, ואינו רק זמן מועט וחמץ גמור⁷ ורבינו שמשון בר יונה ועי' בהגהת אשרי סוף פרק השוכר את הפועל. וגם רוב הגאונים מתירים אותו בהגעלה. ואע"ג דנ' מעשה לעינים באגן דלעיל, נראה למורי דהגאונים המתירים מיישבים אותו דאינו מחמת נתינת טעם, אלא מחמת כח וחוזק שלו. כמו שמפ' התוספ' פ' גיד הנשה⁸ בפסו"כ שם וחמץ חמור. והארי'. ומנהג העולם להכשיר המדוכה לפסח ע"י מלוי גחלים לוחשות ומנפחים בהם עד שירתיח כ"כ עד שישרוף החוט סביבו. ומהר"א הי"ד היה חוכך להחמיר, ואמר דכה"ג היינו אותו הכשר דכתב בסמ"ק בהלכות יו"ט גבי לבון הטרפ"א. דכתב שרגילים העולם לנסות ע"י קש, ומשמע שם דמהני דוקא לעניין הגעלה ולא לעניין לבון. ועוד טעם אחר לאיסור דחיישינן דילמא חייס עליה ולא מכשיר שפיר כי רגילות הוא דפקעי ע"י מלוי גומרי. ולא נראה דאין לדמות מלוי גומרא להכשיר ע"י קש. דהא קמן דמלוי גומרי⁹ ד' צ"ט ע"ב תוס' סוף ד"ה לא במאה. מהני אפילו לכלי חרש, אי לאו טעמא דילמא חייס עליה. כדמוכח באשירי פ"ש¹⁰ קאמר תלמודא [פסחים ד' ל' ע"ב] דהוי מהני. גבי בוכיא. וא"כ ע"כ עדיף הוא מהגעלה ומסתמא לא היו מלבנים הכלי לגמרי ע"י מלוי גומרי, אלא שהיו עושים כמו הסקת תנור, כדמוכח התם. והיינו כמו שנהגו לעשות למדוכה שמפיחים בגחלים לוחשות כעי' הסק ואפילו ע"י הפח' מרובה אינו נסוק בשעה מועטת. [עץ המרדה]¹¹0 פרק כ"ש סי' ז'. שקו' אובן שושיל שהוא של חמץ אין לו תקנה להשתמש בו בפסח, אפילו לגוררה ולהגעיל אח"כ.

246

רמ״ז[העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל]. אם נעשה ספיקה במצה אז טוב ליקח מרדה אחרת שקו' בל"א אובן שושיל. וכן שמע מן הגאון דלעיל שדרש שאם אירע חשש חמץ במצה, אז לא ירדה עוד באותה מרדה בפסח כי תשמישו ע"י האור. אבל אני הכותב לא זכורני שראיתי שהיה נוהג כן, כי ראיתי כמה וכמה מיני ספקות ממצות שבאו לפניו ולא שמעתי שא' להם קחו מרדה אחרת אפילו בביתו [ואולי לא ראיתי ולא שמעתי אינו ראיה].

247

רמ״ח[וכלי מליחה והדחה] וזכורני שדרש שצריך ללבן אבן, ושופך על האבן מים רותחים וליבן שפוד ותוחב בנקבים של כלי מליחה. ושמעתי הטעם ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהמים הוי קרים עד שבאו מן האבן בסוף הנקב. [וטבילה אחר הלבון] לענין פסח כגון שפוד צריך טבילה בלא ברכה, או טובל עם שאר כלים הצריכים ברכה. אבל דבר שצריך הגעלה אין צריך טבילה [לענין פסח]. [כלי כסף משוקדים]¹1 עי' תה"ד סוף סי' ק"ל. פי' המצופים מבפנים בזכוכית שקו' גבלעכמולט, אסורים להגעיל [להגעילם] לפסח, משום שנותנים בו זכוכית ויש לו דין כלי חרס. אבל המצופים מבחוץ על בית היד או על הרגל אין בכך קפידא; מצאתי בקונטרס בשם הגאון ז"ל וז"ל: וכן כתב במרדכי פ' אין מעמידין בשם רבינו יחיאל אע"ג דתשמישו בצונן, מ"מ שורין בהן פתיתין ונכבשין בתוכו והוי כמבושל. העתקתי מהגניבה, כלי גשמילצט על הכסוי או על בית היד שרו בהגעלה. וזכורני שהיה כלי להגאון זצ"ל שכשעשה קדוש ביו"ט נטל אותו כלי והיה לו סימן מבפנים שקו' בל"א שילט, והיה מצופה שקו' גבלעכמולט, וכשרוצה להגעיל לפסח גורר אותו סימן ממנו כל מה שמצופה בו.

248

רמ״ט[שטיפה בצונן ולא בפושרין]. העתקתי מהקובץ של הר"ר משה מינץ ס"ל זצ"ל וז"ל: ותו דרש דאותן מים קרים ששופכים על הכלי לאחר הגעלה צריכים שלא יהיו מים פשורים. וזכורני שאמר צריך ליזהר כשיתן הכלי במים אחר הגעלה הרבה כלים זה אחר זה, צריכים שלא יהיו המים פשורים מן הכלים הרותחין. [כלי החליבה] ואמר ואין צריך כלים חדשים לחלוב בפסח כגון כלי שחולבת בו או דפוס של גבינה, משום שאין מכניס בו חמץ לקיום. אבל שאר כלים צריכים להיות חדשים, ומ"מ אותו חלב אינו מותר לאכול בפסח. ודרש וצריך ליקח כלי חדש שחולבת בו שקו' בל"א זעכטר או מעלק קובל בארצי, אע"פ שאינו רוצה החלב ליו"ט, כי רגילות הנשים לשתות מהן כשחולבות הבהמות. אבל שאר כלים אינם צריכים להיות של יו"ט, כגון דפוס של גבינות, [וכן מצאתי בא"ח בסי'¹ עי' תה"ד סי' קל"ב ופסקים וכתבים סי' קנ"א. גבינה לחה בפסח מותרת אעפ"י שנעשה בכלי שלכל השנה כו'].

249

ר״נ[קנקנים של בדיל] אין להגעילם לפסח כן שמע בשם רבו מהר"ר שלום זצ"ל מחמת שיש להם צורה מפנים בשוליים, ולפעמים יש חמץ בין הצורה ובין הקנקן. אבל בכלי כסף אין קפידא, משום דדביקים [דמדביקים] הצורפין שפיר בכלים. וכן שמעתי ממהר"ר מענצלין זצ"ל שאמר בשם בעל אמו מהרר"י ווילא זצ"ל שאין להגעיל קנקנים לפסח.

250

רנ״אכתב מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו (העתקתי מלקוטיו), קנקנים של בדיל אין מגעילים, אע"פ שהטלאים מחדש, כי אין מדביקים הטלאים יפה רק לסימן, ולנוי, ופרורי לחם הרבה נכנסים תחת הטלאים. [וכן בדקתי בעצמי, פי' הגאון זצ"ל], ומצאתי פרורין לרוב אף לאחר ההדחה בחמין יפה. ובלאו הכי קשה להגעיל הקנקנים מפני שהן צרין וטורח גדול לנקותן יפה מן החלודה. ובאשי' מייתי מקרא דהגעלה אינה מועלת במקום חלודה דכתיב אך את הזהב כו'¹ תמ"ז בשם שו"ת הרא"ש.

251

רנ״ב[מלוי מים בין כוכבי לשימשא] טוב יותר להקדים מלאחר. וטוב יותר לשאוב המים ולהקדים כגון שעדיין נראים נצוצות מן החמה, מלאחר עד צאת הכוכבים. [כסוי המים]¹ עי' שלטי הגבורים במרדכי סוף מס' ע"ז ס"ק ק' בשם הגהת אשר"י. וזכורני שיש לו גיגית בכסוי של עץ שקו' שטנד שהיה משא שני ב"א והביאו מלא מים למצות. ואח"כ נשא כלי קטן תחת סרבילו שקו' וואשן גואל למצוות, ולא היה מסנן המים תוך הבגד. [צריך לבדוק בכל החדרים], בדיקה גמורה, מצאתי כתוב בשם הגאון ז"ל, נראה שצריך לבדוק בדיקה ממש בדקדוק יפה בליל י"ד בכל מקום שמכניסים בו חמץ. [וכמה ב"א די להם בברכה אחת]. אם הבעה"ב אינו יכול לטרוח ולבדוק בכל המקומות, יעמדו מבני ביתו אצלו בשעת שבירך על הבדיקה, והם יסמכו על הברכה שבירך בעל הבית, ואח"כ יפזרו לבדוק איש איש מקומו. וצריך ליזהר שלא ידבר בין תחלת הבדיקה לברכה. וזכורני שלא יעסוק בשיחה בטלה עד שיגמור כל הבדיקה. וכן מצאתי בא"ח בסי' תל"ב ע"ש. [כתב בספרו² עי' תה"ד סי' קט"ו. ונוסח הביטול דלא חמיתיה]. ואותו שבירך על הבדיקה יבטל מיד אחר הבדיקה, ויאמר כל חמירא דלא בערתי' ודלא חמיתי' ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא! ולא יאמר כל חמירא וחמיע'³ תה"ד סי' קל"ד. [ויעמדו כל בני הבית אצלו, ומועיל לכלם הבטול, אע"פ שאמרו בלשון יחיד], כיון דהשבתה בלב די להם בזה שיכוונו לדעת של ב"ה.

252

רנ״ג[למחר ימהרו בהשכמה לב"ה], ואמר שמצוה להשכים לבית הכנסת בע"פ. וראיה מתמיד שהיה מקריב בע"פ שעה אחת קודם זמנו¹ ואף בשאילתות פ' צו סי' ע"ג ובבה"ג ה' פסח פ"א ליתא וחמיעא. ותפלתנו היא במקום התמיד. ובפרט כשחל בע"ש צריך להקדים לב"ה. [ויאכלו קודם שעה ה', ובימים הארוכים אין קפידא למהר כ"כ]. והג' זה התשובה מצאתי כתוב בקונט' בשם הגאון זצ"ל. נראה² פסחים נ"ח ע"א. ותימה דהתם בתמיד של בין הערבים עסקינן והפסח קרב אחריו משא"כ בתמיד של שחר. לע"ד דמשמע קצת מן הספר, דהי' צריכ' ליזהר להפסיק באכילת חמץ בי"ד, בסוף ד' שעות מתחלת היום בעמוד השחר, אפילו בשנת העבור שהיום מאריך בגבולנו כי"ד שעות בימי ניסן. ולא מחשבי' ד' שעות הללו לעולם לשליש היום כמו שהוא. או נחשוב לעולם ב' שעות לפני חצי היום משום דבפ"ק³ עי' תה"ד סי' קכ"א. מסיקנא (דהטעות) [דהטעם] משום גזיר' יום המעונן. ופריך א"ה ד' נמי, ומשני ד' זמן סעודה לכל היא, ופירש"י הלב⁴ דפסחים דף י"ב ע"ב. בקי באותה השעה. ואי לאו ההיא טעמא [הוי] אסרינן אפילו שעה ד'. ולע"ד נראה דזמן סעודה היא בד' אפילו בימים הארוכים. דמסתמא ההיא ברייתא הת' דשעה ראשונה מאכל לודים איירי בכל הימים ולאו דוקא בימי ניסן ותשרי. וכן המנהג לאומות העולם עדיין במדינות. ומ"מ נראה לע"ד דתחלת הגזירה לא היתה אלא לימים בינונים, ולשנים בינוניות, ולארצות בינוניות, ואין לחדש הגזירה בשביל זה. ועוד כיון דלהנך שנוים דמעיקרא אין לאסור רק ב' שעות לפני חצות לעולם. אע"ג דמסיק בתר הכי בטעמא אחרינא משום סעודה, מגופה דגזירה ב' שעות קודם חצות לא הדר. וכעין זה הביא ר"ת ראי' בתוס' פ' החולץ⁵ עי' בדקדוקי סופרים שכ"ה בכת"י וברש"י שלפנינו והכל בקיאים בה. ובפ' אע"פ⁶ יבמות ד' מ"ב ע"א ד"ה סתם. דגרושה מניקה אסור' לינשא ע"ש, והמקיל לא הפסיד. [ומסתמא תחלת הגזירה לא היתה אלא להרחיק ב' שעות מחצות כמו שהוא בעניין בינוני, דהאיסור אינו אלא משום טעות דלאחר חצות. ומשו"ה לא מסתבר לומר אדרבה תחלתה היתה שעות ראשונות ביום כמו שהוא בעניין בינוני. וא"כ אדרבה אין לחדש להקל, דבתר שרש הגזירה אזלינן. והא דנקט אוכלין כל ד', משום דהכי הוא לישנא דתנאי. ואי הוי תני בע"א הוה צריך להאריך, וסברא זו צ"ע כי קלושה היא, וראייה אחרונה עיקר. ואין לדחות ההיא ראיה גופה מהאי טעמא, דאפילו לאידך שינויא לא אכלינן לעולם אלא עד סוף ד', משום דבעניין בינוני הכי הוא לא (חשדינן) [חדשינן] הגזירה להקל. דלא מצית אמרת כלל הכי דנהי דלישנא דתנא משמע הכי מדנקט אוכלין כל ד', דתחלת הגזירה היתה אד' שעות הראשונות, אבל מ"מ הוי קש' אתנא גופיה אמאי לא הוי תחלת הגזירה להרחיק ב' שעות מחצות לאידך שנוייא (דאי') דאד' טועה בב' שעות].

253

רנ״ד[כתב ר' משה מהלא יצ"ו, תענית הבכורים בערב פסח]. שלומך יסגא לחדא אהו' האלוף מהר"ר משה יצ"ו. אשר שאלת שמצאת בנימוקי מהר"י ס"ל ז"ל מי שאשתו מפלת ואחריו נולד לה בן הוא בכור לנחלה, ועל אותו בכור אין מתענה אביו או אמו בער"פ, עכ"ל. ותמהת דמ"ט כיון דקי"ל דבכור לאב ולא לאם מתענה, וכתבת' עוד דדוחק לחלק דאיירי הרב הגדול ז"ל שהפילה מאותו האיש. האי דוחק לא מחוור לי. ולא ידענא מאי הוא פשיטא דהכי איירי, דקאמ' מי שאשתו מפלת משמע שהפילה תחתיו, והיינו טעמא דיליה, דכיון דאינו פטר רחם וגם אינו בכור גמור לאביו אין צריכים להתענות אביו או אמו. ומאי טעמא לא דייקת דמאי קא' הרב ז"ל אין מתענין אביו או אמו, ולא קאמר הוא עצמו כשיגדיל? אלא ע"כ אינו ר"ל אלא קולא בעלמא בתענית אב או אם, דלא אשכחת לה בשום ספר אלא מנהג בעלמא. אבל הוא עצמו כשיגדיל צריך להתענות כיון דהוה בכור לנחלה, דכתב עלה קרא ראשית אונו. ובס' תהילים כתב בתרי דוכתא¹ כתובות דף ס' ע"ב ד"ה והלכתא. ויך כל בכור במצרים ראשית אוני' באהלי חם² ע"ח, נ"א. ויך כל בכור (במצרים) [בארצם] ראשית לכל אונם. ואי תקשה לו הא דכתיב בפ' ויחי ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, טפה ראשונה היתה לו, שלא ראה קרי מימיו³ ק"ה, ל"ו. נראה דמיתורא דקרא קדריש, דכתיב בכורי אתה א"כ ל"ל כחי וראשית אוני? אבל בס' תהלים אינו אלא לכפול כדרך המקראות לדבר כן, ותדע ע"כ, דאל"כ לא תמצא אחד מאלף בבכורות מן האב שמתענה, דלאו כ"ע קדישי נינהו כיעקב אבינו שלא ראה קרי מימיו, ואין להאריך מזה יותר. [ואמר הגאון ז"ל מי שהוא בכור ובנו בכור האב מתענה לבדו ולא אמו].

254

רנ״ה[לכבד כל הבית יפה. כשחל י"ד בשבת מותר לומר לגוי לכבד הבית דהא ה"ג מתירין אפילו בשאר שבתות [כמדומה לי]. גדול מזה מצאתי בהלכות יו"ט בא"ח וז"ל: ומיהו ר"ח ורב אלפס פסקו דאפילו בשבת מותר לכבד וכו' [בסי' תק"ל ע"ש]. וזכורני שאמר שאינו טוב ליזהר¹ יבמות ע"ו ע"ב. ולכבד הבית והחדרים, הרגילים לילך בהם, ג' שבועות קודם הפסח, כי בקושי יש לשמור אותם שלא יבא (לידי) חמץ לשם].

255

רנ״ו[ובחצי יום יתחילו ללוש], ואמר שמצוה לאפות המצות אחר חצות. ואותן המצות שנאפו קודם חצות עושין בהן סמנים כדי שיאכלם ביום הראשון. אבל בב' לילות אין לאכלם משום שאם שכח לאכול האפיקומן, הוי יוצא במצה שאכל בראשונה. [גם שלא ישהא יותר מן השעור]. ושעור מצה שיניחנה בלא עסק, רביעית משעה וחלק עשרים לכל היותר בחום בינונית. ואם הניחה יותר אז הוה חמץ. [מצאתי בקונטרס בשם הגאון ז"ל, דעשר פרסאות שהוא מ' מילין, הם מהלך אדם בינוני ביום בינוני, מעלות השחר עד צאת הככבים, כדאיתא פ' מי שהיה טמא (פסחים)¹ למהר. ויום בינוני י"ב שעות בדרך זה. ולפי חשבון הללו יגיע שעור הלוך מיל לשעור הכתוב כאן בפנים]² צ"ג ע"ב.

256

רנ״ז[דין הנסרים ועץ המרדה]. ואם יש בנסרים נקבים קטנים שעושין התולעים יסתום בעצים כדי שלא ידבק העיסה בהם. [לא יתעסקו בשום תחבולות בשעת תקון המצות]. וזכורני שאמר הטעם משום שנראה להם הזמן קוצר בתחבולותם, ובקל עובר השעור מן החמץ שהם סבורים שאינו עובר. [לפרר מצות בע"פ ולהאכיל לקטנים], העתקתי מהקובץ של מהר"ר משה ס"ל מינץ יצ"ו, וז"ל: דרש מהר"י י"ץ, הוא הגאון מוהר"ר איסרלן זצ"ל, לפי מנהגינו בני גליל העליון, שאין אנו מתקנין שום תבשיל מן מצה בע"פ לצורך פסח. כגון אם חל יום ראשון של פסח בשבת, דאז ביום ו' אין עושין חמין של מצה לצורך שבת, שקו' מצה צאלנט. וכן אין כותשין המצה לצורך מחר, ובני אושטריך אין חוששין למנהג זה. ואמר שזהו טעם שלנו, דאיכא למיחש מתוך שהוא עוסק עם מצה, שמא יאכל מצה, ואמר האוכל מצה קודם הסדר כאלו בועל ארוסתו¹ עי' בתה"ד סי' קכ"ג. כו'. אבל דרש שאותה מצה שנאפה קודם חצות, שרי לתקנה לצורך הפסח, דאפילו אם אכל ממנה אין כ"כ חשש, כיון דאין עיקר מצוה לצאת בה רק במצוה או במצה שנאפית לאחר חצות, דומיא דקרבן פסח.

257

רנ״חהעתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ר"ג הזקן מוהרר"י המכונה איסרלן זצ"ל: נראה¹ ירושלמי פסחים פ"י ה"א מובא בתוס' ד' ל"ה ע"ב ד"ה מי ודף צ"ט ע"ב ד"ה לא ועי' בר"ן סוף פ' אלו עוברין. למורי יצ"ו דשרי להאכיל הקטן מצה בע"פ אע"ג דלא ספינן לקטן איסור בידים, הנ"מ איסור לאו, אבל ביטול מצות עשה לא. וכעניין זה יישב מהר"ם בברכותיו המנהג שנהגו להטעים התנוקת² עי' תה"ד סי' קכ"ה. בב"ה בע"ש.³ מן הקידוש. נראה למורי דאם הגיע הקטן לכלל דעת שיוכל להבין מה שיספרו לו מנסים ונפלאות מיציאת מצרים, אז אין להאכילו כו'. עיין בפ"ג במיימוני⁴ אמנם. דר' מנחם אפה עוגה לבנו בע"פ שחל בשבת ע"ש.

258

רנ״ט[אם מקלשין חרוסת בלילי שבת]. בליל שבת נטל חתיכה עבה חרוסת ונתן בקערה זכר לטיט, ואח"כ נתן בו יין הרבה בשעת טיבול, ועושה אותו רק באצבע ולא בכלי זכר לדם. וראיתי שנתן אח"כ גם חרוסת, אם נתן בו יין יותר מ[כ]ד(א)י צורכו, ועשה אותו עב באצבע כשעורו. [מצאתי בא"ח בסי' תמ"ד וז"ל: ויקנח הקערה באצבע יפה ע"ש]. ואמר בסוף הדרשה למה אנו מחמירים כל כך הרבה בהלכות פסח יותר משאר איסורים? וי"ל כיון שראינו שהקב"ה מחמיר וכתב בו בל יראה ובל ימצא, ומנ"מ להקב"ה אם אנו אוכלין חמץ או מצה? אלא כמלך שצוה לעבדיו לעשות דבר וכיון שראינו שהמלך מחמיר, אנו עבדיו נמי מחמרינן בזה המצוה. כמדומה לי ששמעתי משארי האלוף מהר"ר אייזק ס"ל ששמע מהגאון מהרר"י וויילא זצ"ל, שהביא ראיה שהקטן בודק בית שלו, ממה שכתבו התוס' פ' בכל מערבין בדבור כאן בעירובי תחומין¹ סק"ב ובפ"ו סק"ט הביא מעשה ברבינו מנחם שהתיר לעשות עוגה לבנו בע"ש לאכילה בי"ד שחל להיות בשבת אחר חצות.

259

ר״סואשה יכולה לכתחלה לבדוק, כן דרש וכן מצאתי בא"ח בסי' תל"ז וז"ל: הכל נאמנים על בדיקת חמץ, להעיד על הבית שהוא בדוק, ואפילו נשים ועבדים וקטנים כו'. וזכורני שאשת הגאון בודקת החדר שלה. מהר"ר יעקב טרישט יצ"ו שקו' ר' יוקלעש דרש, ואמרתי לו מה שכתבתי לעיל מן הבדיקה, והוא לא ידע התוס' מעירובין, ואפילו [הכי] לא רצה לחזור. ובקש ממני לכתוב זה, וז"ל: מה שדרשתי כשאדם בודק והתחיל לברך לבער חמץ, ואח"כ הוא יכול לשלוח בני ביתו שיבדקו בכל המקומות, וישלח דוקא אנשים, ולא נשים וקטנים. אע"ג דאמרינן הכל נאמנים על בדיקת חמץ, שאומ' בדקנו ולא תאמ' הכל בודקים, אפילו עבדים וקטנים. והוא בהדיא בתוס' פרק בכל מערבין בדבור כאן בעירובי תחומין וז"ל: ואע"ג דבפ"ק דפסחים¹ עירובין ד' ל"א ע"ב. אמ' הימנוהו רבנן בדרבנן, היינו בבית שלהן, דרמי עלייהו, אבל שליחותא איכא למימר דמתייאשי. וכעניין זה פי'² דף ד' ע"ב. לקמן גבי חזקה על חבר, ובירושלמי מחלק בקטן בין אמר צא וערב לי, ובין אמר צא ואערב לך עכ"ל תוס'. וגם דרש מהרר"י טרישט הפסוק³ הקונטרס לקמן ד' ל"ב ע"א ד"ה מתחת ידו. על זה בהיות לאל ידיך לקרא טוב אל תקרא רע וגו', פי' שרוצה להקל כמ"ד. וראה מה"ר יודא אוברניק יצ"ו כת"י של מהר"י טרישט⁴ כוונתו למאמר הגמ' ב"ק ד' פ"א ע"ב: עליו הכתוב אומר מהיות טוב אל תקרי רע ומי כתיב מהיות טוב אל תקרי רע אין כתיב כי האי גוונא אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. ולא הודה לו, מ"מ כתבתי זה מאיזה טעם שהוא.

260

רס״א[כתב בספרו]¹ מה שדרש. העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מהגאון ר"ג הזקן מהר"ר איסרלן זצק"ל. בהג' במיימוני כתב ר' שמחה דאסור ליגע בחמץ בפסח, ואמר מור' דאין ללמוד משם היכא שמוצא חמץ שלו, ורוצה לבערו שאסור ליגע בו, אלא ודאי היתר גמור הוא כדאמ' פ"ק דפסחים² תה"ד סי' קל"ה. הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כו'. [כתב מהר"ר יודא מורקלן יצ"ו] מה³ ד' י"א ע"א. שהוגד לך משמי שהתרתי חמץ נוקשה בנותן טעם לפגם בפסח, אפילו במקום שנוהגים בו איסור. לא ידענא מהאי מילתא כלל, דאע"ג דנראה שיש לחלק משום דלא מחמרינן בלא פלוג כמו בגוף הגזירה דמשהו, והא קמן דאפילו בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל, ולא תלינא נט"ל בטעם משהו. מ"מ אינני זוכר דאתי' האי [עובדא] לקמן להורות בה איסור או היתר.

261

רס״בחטה שנמצאת במצה אחת בתוך הפסח, אני נוהג לאסור כל העיסה, אא"כ נראים הדברים שלא נתחמצה החטה, יש להקל ולסמוך על רוב הדעות דמתירים. ואם נמצא חטה בבשר אני נוהג לאסור הכל במשהו. [כתב מהר"ר¹ פסקים וכתבים סי' קס"ד. מורקלן יצ"ו]. ואמר לי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו טעם דלעיל ששמע ממנו, היה מחמיר בפסח לצרף הכל לאסור במשהו כדי להקל בשאר ימות השנה לצרף הכל לבטל האיסור, אם נמלח חלב עם בשר כר"י הלבן.

262

רס״ג[כתב בספרו¹ מהר"י.] ונטל"פ אסור בפסח דוקא בניאושטט, ובשאר אושטריך מותר. אבל אם יש לו גם צד היתר כגון שהיה משהו לנותן טעם לפגם היה מתיר אפילו בניאושטט ביום אחרון של פסח. [כתב בספרו² תה"ד סי' קכ"ח.] מצאתי כתוב בשם הגאון ז"ל, נט"ל בפסח במקום שאין מנהג ידוע נראה לע"ד דהמיקל לצורך לא הפסיד. ומ"מ המחמיר תע"ב, והכי כתב א"ח³ שם. דמהר"ם לעצמו היה מחמיר בזה, ולאחרים היה מקיל. ומסתמא בהנך מקומות דנהגו כגאונים האוסרים לגמרי נהגו כוותייהו היכא דהוה משהו ונטל"פ.

263

רס״דהעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, אמר שבארץ אושטריך נוהגים נטל"פ מעת לעת. [כתב בספרו]¹ סי' תמ"ז. ויכול ליתן הבצק לפני החלון אפילו בתוך ל' רק שיעשה הבצק דק ויכסה הבצק בנייר אבל אם נתן טיט על הבצק בזה אין נידנוד איסור, וכן מצאתי בא"ח² תה"ד סי' קי"ז ופסקים וכתבים סי' קמ"ט. גבי קולן של סופרים, ואין ניכר שרי. ואין מלבנים קדרות של חרס לפסח [כדי להשתמש בהם לאחר הפסח באושטריך], אלא רוחצין אותן במים חמין. ואמ' מסתברא טעם של בני רינוס שמלבנין הקדרות, כי מ"ע מעריבות שלשין בהן כל השנה, וה"ה לקדירות, ואין לסמוך על מה שרוחצין אותן במים חמין כי שמא ישאר בהן חמץ בעין. וצריך ליבון הכלים לפסח שקו' דריבוש ואייזן גאפיל. וזכורני שצוה לי בע"פ להדיח היטב במים קרים מבפנים ומבחוץ הזכוכית ששתה בה כל השנה, ולטמנן מן העין. וכן מצאתי בא"ח בסי' תנ"א וז"ל: ושנשתמש בהן בצונן כגון כוסות וקיתוניות די להם בשטיפה. ואמר שאין מנהג באושטריך להגעיל לפסח קערות של עץ של חמץ. והיה מגעיל קערות של עץ מבשר לחלב, אבל מחמץ לפסח אינו מגעיל קערות של עץ, משום דאי' מגעיל' הרבה קערות לפסח אי אפשר לנקרן כלן מחמץ. וזכורני כשהוא מגעיל כלים לפסח היה מגעיל בתחלה הכלים שתשמישו בצונן כגון כוסות, ואח"כ כלים שתשמישו בחמין כגון כפות. [וכן מצאתי בא"ח בסי' תנ"א וז"ל: וכלי כסף כו' עד כתב אבי העזרי שאין להגעיל' עם שאר הכלים]. וכן דרש מהר"ר יעקב טרישט יצ"ו ודנתי לפניו ולא מצאנו בפירוש איסור בדבר, כיון שהוא נ"ט בר נ"ט. רק שאמר לי פסוק אחד בהיות לאל ידיך לקרא טוב אל תקרא רע פי' שרוצה להקל כמ"ד. וגם אני הבאתי סמך שאין מתירים לכתחלה נ"ט בר נ"ט, כיון שכתב סמ"ק במצוה שלא לאכול חמץ לכה"פ שהאחד אינו בן יומו, משמע לכתחלה צריך ששניהם אינן בן יומו.

264

רס״הוכשמגעיל הכלי במים רותחין היה מכניס הכלי בחרום שקו' בל"א נ"ץ, וטובל פעמים במים רותחין. ואח"כ שופך עליו מיד מים קרים, מנא דקוניא אסור להשתמש בו בפסח כן שמע ממה"ר שלום זצ"ל, משום שהאומנין נותנין בהן סובין או מורסין, ולכן לא רצה שיתנו שמן זית במנא דקוניא להדליק בפסח. לשנה אחרת היה מתיר לתן שמן במנא דקוניא להדליק בפסח. וכלי כסף חדשים המשוקדים שקו' בל"א גבלעכמולט, אפילו מבפנים מותר להשתמש בו בפסח. וזכורני כשרוצה להגעיל לפסח היה מהדר לקנות כלי חרס חדש שהוא גדול שקו' בל"א האבן, והיה מגעיל בתוכה. ואפילו אם בא אליהו הנביא ואמר שזו המצה אינה של חמץ, איני יוצא בה כיון שלא שמור לשם מצה, דכתיב ושמרתם את המצות, פי' לשם מצוה. וכן מצאתי בא"ח¹ סי' תמ"ב. וז"ל: וכן כתוב בשאלתות לא נפיק ידי חובתו, אלא במצה דמינטרא מחימוץ וכו'.

265

רס״ולשער כלי לעיסה של פסח שלשין בפ"א, ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואח"כ יתן בו מ"ג בצים. ואח"כ יחזיר בו המים שעירה ממנו והמים שיותירו הם המדה. וכן כתב א"ח¹ בסי' תנ"ג. בהלכות פסח, ולקח אותן המים ונתן בכלי עגול שהיה רוחבו כפול על קמחו והכלי לא היה גדול מן המים שהותירו. ונתן אח"כ קמח באותו הכלי העגול [בנחת] והיה מנענע הכלי עם הקמח ב' פעמים, אחת כשהיה הכלי חצי, ואחת כשהיה הכלי מלא. ועשה גדיש גדול לקמח כל מה שיכול לעשות על הכלי, ולא הוי לש יותר לפ"א מזה השעור בין למיצות בין למצות. [ואמר לי מה"ר דוד דניאל יצ"ו, וכמדומה לי שגם אני זכורני, פ"א היה לו הרבה בחורים, ואינו מספיק זה השעור למיצות ועשה הגדיש למעלה רחב ועשה גדיש על גדיש]. והיה סותם החלונות בבגד בשעת הלישה ובשעת עשיית המצות. אפילו במקום שאין השמש יכול לילך, משום יום המעונן וביום המעונן תחת כל אויר הרקיע אסור ללוש, [דלא ידע היכן השמש. וכן מצאתי בא"ח]² בסי' תנ"ו. ואמר שהיות אין מצטרפות בעיסה של פסח אם נתעסק אח"כ יפה.

266

רס״זוז"ל תשובת שאירי מהרי"ל¹ סי' תנ"ט. שהיות אי מצטרפות לעניין הלוך מיל, נראה לע"ד דאין מצטרפות דאל"כ מאי קאמר² עי' תה"ד סי' קכ"ג. כ"ז שעוסקין בבצק אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ. וכי האיך אפשר להתעסק כל היום בכל הבצק שלא ישהה כאן מעט וכאן מעט, שיצטרף בכל היום להלוך מיל? ואפילו דנימא דאיירי בבצק קטן או בהרבה בנ"א שאין אפילו מקצת מניחין בלי עסק. מ"מ בשעת לישה ע"כ אין מתעסקים תדיר בכולה, ויש כמה פירורין עד שיתגלגלו ונעשה גוש אחד, וא"כ לעולם אין צריך שעור מיל אלא פחות מכשעור לישה והוה לש לשעורין. וכן נ"ל ראייה³ פסחים מ"ח, ע"ב. מטיף טיף ואפילו כל היום אי אפשר להחמיץ ולאו דוקא כל היום ואפילו ב' ימים או ג' ואמאי מצטרפי' ההפסקות, ושלום הקטן הלוי [מצאתי].

267

רס״חואמר שהמנהג בכאן [באויסטריך] שאין עושין מצה מן החלה. אלא לוקחים מן המדה בצק שגדול כאגוז, [כתב בספרו גדול כזית], ושורפים אותו מיד בלי שום תקון¹ שם ד' ל"ט ע"ב. וזכורני שלא הסיק התנור אלא פ"א ואח"כ אפה בו מצות. הנותן שעורים לבהמתו לפסח צריך לתן לה בתחלה [מעט], וכשאכלתו נותן לה מעט ויותר עד שיש לה די. כדי שלא ישהה הבהמה עליהם, ומוצא בהן ריר והוי חמץ וצריך לבערם. חטה שנמצאה בתוך מצה אפוייה בע"פ מותר ע"י קליפה, אבל בתוך הפסח אוסר כל המצה. וכן חטה שנמצאת בעיסה בתוך הפסח אוסר כל העיסה, אבל אם נמצאת במקצת עיסה שקו' וועלרגרלן שהוא כנגד מצה אחת היה אוסר רק אותו עיסה, כמו שכתב האשירי. לשנה אחרת אמר לי שאסור כל העיסה, כמו שכתב המרדכי. וזכורני שקראתי זה הדין לפניו, ועיין לעיל בדף ק"ט² עי' מטה משה סי' תקפ"ד. בכתב מהר"ר יודא ז"ל.

268

רס״ט[כתב מהר"ר יודא מורקלן]¹ עמודה שמונים ואחד שאלה שלש. שלומך יסגא לחדא אהובי עמי' שא' מה"ר יודא יצ"ו. אשר דרשתני חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח, אם צריך לשורפה או ישליכנה במקום הפקר? דע כי מנהג הוא לשורפה, כדכתב במרדכי פ"ק דפסחים בשם ר"י דחטה בתרנגלת צריך כפיית כלי, כדי לשורפה בחוה"מ. ואין נראה דאחיטה גופה קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור, כדאיתא פ' אלו עוברין. ור"י מייתי ראיה משם דקי"ל אין בעור חמץ אלא שריפה ע"ש.

269

ר״ע[כתב בספרו¹ פסקים וכתבים סי' קס"ד, ועי' שו"ת חכם צבי סי' פ"ו שתמה עליו.] אבל הא ודאי נראה לע"ד היתר פשוט, דאם נמצא גרגיר מאותה תבואה [נ"ל פי' תבואה שאינה מחמשת המינין, מצאתי], בתבשיל, דלא מחמירי' כולי האי לאסור במשהו, ואפילו באכילה שרי. מצאתי זו התשובה כתוב' בקו' בשם הגאון זצ"ל. אין מנהג לספר אחר חצות כלל בע"פ, נאום הקטן והצעיר שבישראל [כתב הח"ר יעקב מיישטרלין יצ"ו].

270

רע״א[כתב מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו]. כשיש לי פנאי נוהג אני לספר בע"פ קודם חצות ולא ראיתי שום איסור בדבר נאום הקטן והצעיר שבישראל. והיה מסופק אם סתם בני אדם יכולים לחתוך צפרנים בע"פ אחר חצות. ועיין בהג' במיימוני בהלכות פסח איך שכתב שמותם של מרורים בלשון אשכנז, ואמר השרשים מן המירעטיך אסור ליקח ועיין בסדרו שנכתב לקמן בע"ה. פרש"י פ"ק דסוכה¹ עי' תה"ד סי' קי"ג. קלחין שרשים וכו' מעתה דוקיא דר"ת אינו, כן דקדק הגאון מוהרר"י ווילאז צ"ל² ד' י"ג ע"א. וזכורני ששמעתי קלחין שרשין דקין ולא גוף השרשים. נמצא במרדכי ארוך מכ"ש גוף השרשים עכ"ל ליישב המנהג הראשון, כתבתי זה, מ"מ שמעתי שדרש מהרי"ו דלעיל שא"א לאכול כזית מירעטיך. ודרש שמצוה לתן לחרוסת רמונים וכל הפירות הנזכרים בשיר השירים, אבל אגסים שקו' בירן אינן ידוע לו למה יתן בחרוסת, מ"מ אין לשנות המנהג. וזכורני ששמעתי מאבי ר' משה ז"ל, הנותן אגסים בחרוסת כשעור בתוך תפוחים ואגוזים יהא לו צבע כמו טיט, [פי' חמר, וכן ראיתי]. אבל מסתמא הגאון סבר לעשותו עב זכר לטיט, אבל לעשות לו צבע כמו טיט מסתמא זה לא מצינו בספרים.

271

רע״בוזכורני שהיה כורך חציה של אפיקומן במפה קטנה שהיתה נאה, ועשה תחת הסיבה שלו. בפותחו הא לחמא היה מגביה הקערה ומניח מיד קודם שסיים הא לחמא. ולא היה מכוסה כל הקערה כדי שיראו המסובין לחבב המצוה עליהן. וז"ל תשוב' שאי' מהרי"ל: וכשמתחיל הא לחמא מגביה הקערה אוחז במצה בידו ועם הגבהתה מסלק מן השלחן לגמרי, עד מטי לעבדים היינו. כדברי סמ"ק שעונין עליו דברים, ולכך תהא מגולה קצת בשעה ההגדה. דאי מכוסה היא הוה כמאן דליתא כדאשכחנא בפריסת מפה בשבת, טעם שלא יראה הפת בושתו. אך כשנוטלין היין בלפיכך נכון לכסותה, משום ההוא טעמא, שלא יראה הפת כו', כן מנהג עני בדעת. מצאתי.

272

רע״געשה בסדרו¹ עי' שו"ת מהרי"ו סי' קצ"ג בה' פסח והובא במג"א סי' תע"ג ס"ק י"ב, ועי' בפסקים וכתבים סי' רמ"ה. שני ימזוג בשואלו מה נשתנה. מן השלחן יעקור קערה מכנה, תימא למהר"ר אייזיק לוי זצ"ל, א"ח² עי' לקמן עמודה תשעים שאלה אחת. לא כתב הכי בסדר של פסח וז"ל: ומסיר הקערה מן השלחן כאלו כבר אכלו, ומוזג כוס שני, וגם המיימוני אינו כותב הכי. וזכורני שאמר שאלו אחר המנהג. פ"א אחד מן המסובין אמר בקול רם מה נשתנה, ואחרים אומרים בלחש מה נשתנה, והגאון ז"ל מתחיל בקול רם עבדים היינו לפרעה. ואחרים אומרים בלחש עמו, ומעשה בר"א אומרים כלם בקול נעים.

273

רע״דבשעה שיש (לו) מצה ומרור מונחים לפניך. תימא, למה לא אמרינן נמי בכאן פסח? וי"ל אי הייתי אומר פסח הייתי מסופק אם הייתי אומר ההגדה בזמן שחיטת הפסח דהוי ביום או בזמן מצה דהוה בלילה, לכך אמר מצה לחוד שהיה זמנו בלילה ולומר הגדה גם בלילה, וכשבא לברוך שומר הבטחתו לישראל, הפסיק מעט כדי שיאמרו כלם ברוך, וגם כשבא לד"א הפסיק. וכשבא לכמה מעלות טובות הפסיק. וכשהתחיל כמה מעלות טובות מגביה הכוס עד לכפר על כל עונותינו. וכתב בסדרו בשם רוקח שצריך ג"כ להגביה הכוס באמרו והיא שעמדה לנו עד והקב"ה מצילנו מידם. ויראה דכיון לסוד כוס ישועות אשא וכו'. ואמר לי כל אדם צריך להגביה הכוס באמרו והיא שעמדה וכו', אע"פ שאינו יודע הסוד, ויכוין למה שכיון הרוקח. [מצאתי ברקנט פ' בשלח אל יהי מהרהר למי מתכוין רק לאביו שבשמים].

274

רע״הוכשאמר מצה זו הגביה הפרוסה. [וכמדומה לי הטעם משום דהפרוסה דומה לעני]. ודרש ועושה הלכה למעשה והיה מברך המוציא על השלימה, והיה בוצע השלימה [באמצע] מעט כאלו כלתה ברכת המוציא, ומ"מ לא היה מפריד לגמרי. ואח"כ מהפך חודה של פרוסה כנגדו ומברך על הפרוסה על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד, כמו שכתוב בסדרו. ודרש ואוכל מכל אחת כזית אחד, וטוב לבלוע השני זיתים יחד. אבל אם ילעוס מעט מעט עד דהוו שני זתים, ובולע בפ"א, בזה אין נפקותא. וגם אפיקומן צריך לבלוע כזית בפעם אחת. ושעור כזית חצי ביצה כן כתוב¹ סי' תע"ג. [בספרו]² כתב. ביומא³ תה"ד סי' קל"ט ופסקים וכתבים סי' כ"ו. ובכריתות⁴ ד' פ' ע"א. ועשה מלח על המצות בליל פסח, לשנה אחרת לא עשה מלח על המצות ואמר שהוא ליל שימורים. מצאתי בא"ח בסי' תע"ה אי משום מצה שאין בה מלח, וצריך בשש ליטבל במלח, וכן הוא לשון הירושלמי וטמיש ליה במילחא, ונמצא בדרשות שאי' מהרי"ל דמצה בליל פסח, אין צריך בשש, משום חבוב מצוה. וזכורני בליל פסח כשאכל מצה של מצוה היה מהפך ראשו לצד שמאלו, מעט למטה, ועיניו למעלה מעט, והיה יושב במורא כמלך. וזכורני שהיו מקצת אנשים המדקדקים על צרכי צבור באושטריך שעושין ט' מצות בע"פ, משום אם נעשה ספק לחברו במצה שלו, נתן לו הג' מצות ואין דרכם לאפות מצות בליל שני.

275

רע״ווז"ל תשובת שאי' מהרי"ל זצ"ל:¹ ד' י"ד ע"א ועי' בחולין ד' ק"ג ע"ב תוס' ד"ה חלקו. כשנשברה או נאבדה אחת מן המצות, אם נאבדה נכון לאפות אחרות משום אסמכתא דג' מעישרון. ועוד דזימנין ליכא שימור גמור לשאר המצות, וצריך שימור לישה למצות, וזימנין נעשה ע"י גויות וקטנים. ואם הקילו רבותי לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא נקל לעניין לצאת ידי מצה דאורייתא. אבל אם נשברה אחת, דנתי לפני מורי ז"ל ליקח אחת במקום השבירה, ומקצת לאפיקומן כיון דבלא"ה בוצעין אחת. ואפילו אם היית' שלישית משום הקדמת סימן אב"ג לא יאפה אחרת.² תוך סי' נ"ט. והודה מורי לדברי. מצאתי.

276

רע״זוראיתי שנוטל שני זיתים מרור בטיבול ראשון, ויטבול בחרוסת. ונתן לכל בני הסעודה עוד שני זיתים. ואח"כ עשה הברכה [על אכילת מרור], ואוכלים זית אחד, והזית שני מניחים עד לכריכה. וכרכו למצה השלישית והוא אכל בהסבה, כן כתב בסדרו.

277

רע״ח[כתב] בחג המצות, ישיגו אתכם ברכות במרוצות, בני ר' קעחל וכל הנלוה אליכם שלי"ט. ואשר שאלתני על דבר אשתך שתחי' אם תתחייב באכילת מצה ומרור, אחרי שהיא רגילה להיות אנושה שקו' בל"א אומעכטיג אפילו כשהיא בריאה, וכ"ש עתה שהיתה חולה וחלושה מאד מקרוב, איכא למיחש פן תחזור ח"ו לחולי. דע כי נראה שאינה מחויבת בכהא"ג כלל. וראיה מהא דאיתא באשירי פ' מי שמתו¹ עי' ברא"ש פסחים פ"י סי' ל' שכן נהגו באשכנז ובצרפת לעשות סימנים במצות לדעת איזה היא ראשונה ואיזה שניה ושלישית וכו'. במס' ברכות דאיתא בירושלמי דר' יוחנן לא הוה מנח תפילין כל השנה רק מפיסחא לפיסחא, וכדהוה מנח הוה חייק רישא מדיבחא ועד עצרתא, פי' לפי שהיה חושש לראשו מקרירות היה ירא להניח תפילין כו', כדפי' שם באשירי. אלמא אע"ג דכתב סמ"ק דמי שאינו מניח תפילין עובר בכל יום בח' עשה אפ"ה לא חש לה ר"י משום חשש חליו. ה"ה נמי נידון דידן, ואע"ג דאיתא במרדכי פ' אלו דברים במס' ברכות דאיתא נמי בירושלמי דר' יונה כדהוה שתינא ד' כוסות הוינא חייק רישא מפסח עד עצרת, אלא לא היה מונע בשביל חיוב ד' כוסות וכ"ש בשביל מצה. ור"י נמי מנח תפילין בע"פ אע"ג דהוה חייק רישיה כדי לקיים המצוה לכה"פ פעם אחת. מ"מ נר' די"ל דוקא בכי האי גוונא דמידה דידיהו דאפשר לא היה כואב ומחליש להם כ"כ ביותר לר"י פעם אחת בשנה, וכן לר' יונה אבל מי שנפשו נעשה אנושה שקו' אומעכטיג לפעמים כה"ג לא מחייבי. וראיה מר"י כל השנה דלא [חש] לח' עשה בכל יום אל' ע"כ מדתו כך היה שאם היה מניח יותר מפ"א בשנה היה גופו אנוש והיה חושש לסכנה. ובפ' לולב הגזול² סי' ל"א. משני דהתורה דרכיה דרכי נועם, ולכך מסתמא לא צוותה לקחת חריות של דקל לכפות תמרים מפני שיש בהן קוצים המשרטים את הידים, הכי איתא התם בגמ' ופירש"י וק"ו הדברים. ולא היה לי פנאי להעתיק יותר כי השליח הלך לדרכו. הצעיר שבישראל.

278

רע״טוזכורני בב' לילות של פסח אכל כל אחד מבני ביתו בתחלת הסעודה ביצה מבושלת קשה. ולפעמים אכל אחד ב' ביצות, וכן המנהג באושטריך. ואמר שמת אברהם אבינו בליל פסח. ואכל פארו¹ ד' ל"ב ע"ב. שקו' בארצי לוך בליל ראשון של פסח. ואמר שראה אחד מן הקהל בווינא שעשה מורייס שקו' שולש בע"פ ומוכרם לקהל. וגם אינו מקפיד אם אכל צלי בליל ראשון של פסח. ולא רצה לקנות מדג לפסח שנחתך בסכין של גוים, ואמר שאין לצלות תפוחים בתנור של בית החורף שקו' שטובא. וזכורני שמשכתי לו לד' כוסות מן החביות בכוס שלו, אבל לא לכל המסובין, ועיין בסדרו. ופ"א נשלח לו דורון מפרעספורק חבית קטן כנגד ד'² פארן. מדות יין משובח ואמר הביאו החבית אל בית החורף, ואינך צריך לילך בכל פעם אל המרתף. מצאתי בא"ח בסי' קפ"ג וז"ל: א"נ מוציאו מן החבית לשם ברכה פרישקי בלע"ז עכ"ל. וכן אמר לי מה"ר אברהם עשרים וארבע יצ"ו, [כן כתב המרדכי בפ' ג' שאכלו].

279

ר״פוזכורני שהבאתי לפעמים כוס של ברכה [של ברהמ"ז] מן החבית כשעשה סעודה. ובשני לילות של פסח לא קרא ק"ש אבל אומר פסוק של רחמים, כגון השכיבנו וברוך ה' ביום וגו'. אבל שמעתי בשם מהר"י ווילא זצ"ל שקרא ק"ש ולא הפסוקים. וזכורני שישן הב' לילות של פסח על ההסיבה שלו, ולא ידוע לי כ"כ טעמו. ולא ראיתי שתלמידיו נוהגין אחריו כן.

280

רפ״אזה¹ ח'. הסדר יסדר מופת דורנו ר"ג מוהר"ר איסרלין זצ"ל ע"פ חרוזות. [וחתם שמו ישראל במקצת חרוזות ועשיתי סמן לישראל בנקודות בתחלת החרוז].

281

רפ״ביקד"ש בכו"ס ישועו"ת ושמח"ה. אמרינן בתלמוד¹ עי' שו"ת מהרש"ל סי' פ"ה שכ' אודות בעל תה"ד חרוזות ארוכות בסדר הפסח עם ביאור נמצא עדיין טמון ביד השרידים אשר ד' קורא. עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה. טעון הדחה ושטיפה חי מלא עיטור ועטוף, ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן בו עיניו ומשגרו לאנשי ביתו. ואמרי' שם אר"י אנן אין לנו אלא² ברכות נ"א ע"א. הדחה שטיפה חי מלא, וסמן להם שמח"ה. ונחלקו הגאונים אית דאמרי דלא קי"ל כר"י, ואית דאמרי דלא אתא ר"י לאפוקי אלא עטור ועטוף, אבל כלהון אחרינא נהיגי לן, זהו דעת רוב הגאונים³ ד'. ומדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דכוס של קדוש דינו לעניין זה ככוס של ברכה. ויראה דה"ה כל כוסות שתקנו חכמים לחובה דמש"נ. וכוס של קידוש בלילי פסח יראה דמקבלו בשתי ידיו ומשגרו לאנשי ביתו לא נהגי' ביה, דכיון דאין מושיטין לו לברך כמו בכוס ברהמ"ז לא שייך בו לקבלו בשתי ידיו, וה"ה כל כוס של קדוש והבדלה כה"ג. וגם משגרו לאנשי ביתו לא שייכי בלילי פסח, כיון דיש ד' כוסות לכל אנשים ונשים כ"ש לאשתו. ותו יראה דלא שייכי משגרו לאנשי ביתו בשום כוס, רק בכוס של בהמ"ז, מדיהיב טעמא בגמרא⁴ עי' בטור סי' קפ"ג. כי היכי דתתברך ביה. והא לא שייכי כולי האי רק בכוס בהמ"ז שמברך עליו בעל הבית. אבל ודאי צריך לאוחזו בימינו ולהגביהו מן השלחן טפח. בימיהם היו רגילים לישב על הקרקע ולהכי נקט על הקרקע. וגם צריך ליתן עיניו בו, וסמן שמחה ינהוג בו. [זה אינו מן הסדר ר"י נורטהוזן נתן בו סימן אין שמחה אלא ביין].

282

רפ״גוכתוב בחרוזה יקד"ש בכו"ס ולא קאמר על הכוס ר"ל יתן עיניו בכוס. ישועו"ת, רמז לכוס ישועות אשא דמינה ילפינן בתלמוד¹ שם ד' נ"א ע"ב ומשגרו לאנשי ביתו במתנה כי היכי דתתברך דביתהו. דצריך להגביהו טפח, וסתם הגבהה בימין הוא. ושמח"ה נוטריקון הוא, וכתבו התוס'² שם. שאם הכוס נקי שאין צריך שטיפה והדחה. ויראה דבקידוש לילי פסח משום חבוב הנס דעליו תקנו ד' כוסות יש להתנהג בפרישות ולעשות שטיפה והדחה לכוס. דה"נ נהגינן במים אחרונים בלילי פסח מה"ט כדבעי' למימר לקמן. [אין ראיה ממים אחרונים כולי האי, דהתם בימי חכמי התלמוד מיהא היו צריכים, אבל הדחה ושטיפה בכוס נקי לפי פי' התוס' אפילו בזמן חכמי התלמוד לא היו צריכים]. ומפרש בתלמודא שטיפה מבחוץ והדחה מבפנים. ויראה דבלשון הדחה יש נקיון טפי מבשטיפה, דלשון הדחה אשכחן דתנא תנא במקום הגעלה, כדאיתא בסמ"ג. ולשון שטיפה אשכחן גבי מריקה ושטיפה אליבא דר'³ שם ד' נ"א ע"א ד"ה שטיפה מבחוץ. דתרווייהו בצונן הוא דאינו ע"כ אלא בשיכשוך בעלמא. מלא פי' א"ח⁴ זבחים ד' צ"ו ע"ב. שיהא מלא על כל גדותיו. חי רבו בו פתרונים, וכל הפירושים שפרשוהו בענייני מזיגת הכוס לא אאריך בהן, משום דהגאונים כתבו דיינות שלנו לא צריכים מזיגה. ואפילו אי איכא מ"ד דמזיג ליה יראה דאף אם צריך למוזגו לא נהיגי ביה תורת מזיגה. אמנם התוס'⁵ בסי' קפ"ג. פירשו בל"א דחי קאי אכלי שיהא שלם ולא שבור, וזה חיותו כדאמ' בעלמא כלי שבירתה זו היא מיתתה. ורש"י פי' בלשון אחר⁶ ברכות ד' נ' ע"ב ד"ה מודים חכמים ופסחים ד' ק"ח ע"ב ד"ה שתאן. דזהו חיותו שימשכנו מן החביות לשם ברכה. ובפירוש אלהי הרוחות⁷ שם ד' נ"א ע"א ד"ה חי. פירש דזהו חיותו שלא יהא פגום, ונכון לצאת ידי כל אלו פירושים. ובפגימה נחלקו הגאונים⁸ הוא פי' על פיוט לשה"ג המתחיל אלהי הרוחות ובסוף ה' פסחים לבעל או"ז הביא פי' ה"ר שמואל מפלייש על פיוט הנ"ל. גאוני אשכנז מתירין לתקן פגימתו אפילו ע"י מים שמוסיפין בו. וגאוני צרפת כל כוס ששתו ממנו מחזיקים אותו כפגום, עד שיערנו וימזוג יין אחר לבהמ"ז ולקידוש. ויראה דה"ה לכל ד' כוסות דכולן כוסות דחובה אינון, ונקט כוסות דבהמ"ז וקידוש משום דשכיחו. אמנם לא נהג עלמא הכי ואפשר משום דסבירי להו כגאוני אשכנז ומתקנים הפגימה ע"י יין שאינו פגום, והמחמיר תע"ב.

283

רפ״דלסד"ר זמנ"י ששו"ן ומועד"י שמח"ה, וא"ם ב"א יב"א במוצא"י מנוח"ה נ"ר והבדל"ה לפנ"י זמ"ן להפציח"ה. גם הקדמונים רמזו סדר יקנה"ז בסידורים, ויראה הטעם דאע"ג דנהיגי נמי בכל המועדים איצטריך הכא למימר, דכיון דאיכא כוסות טובא ה"א דשפיר טפי לסדר מקצת הברכות על שאר הכוסות משום חשש חבילות חבילות קמ"ל¹ עי' במרדכי פ' שלשה שאכלו סי' קפ"ג ובאו"ח סי' קפ"ב. דמסדרין כלהו אכסא קמא.

284

רפ״הוהשתי"ה כד"ת כדר"ך חרו"ת והנח"ה, כלומר בהסיבה כדרך בני חורין שיש להן הנחה מכל שיעבוד. והשתיה כדת ר"ל כדת תורה כדמפרש בתלמוד¹ עי' פסחים ד' ק"ב ע"ב. כמלא לוגמיו ופי' הגאונים דהיינו רוב רביעית. אע"ג דבעינן שיהא רוב רביעי שלם, מ"מ סגי בשתית רובו, והתוס' פרק ערבי פסחים כתבו² שם ק"ז ע"א. דהיינו דיעבד, אבל לכתחלה ישתה רביעית. ולאו דוקא כוס זה אלא כל הכוסות צריכים הסיבה, דהכי מסיק תלמודא³ שם ק"ח ע"ב ד"ה רובא. השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כלהו צריכים הסיבה, וה"ה לעניין מלא לוגמיו דאכלהו קאי תלמודא, השקה⁴ שם ע"א. מהם לבניו יצא, והוא דשתי רובא דכסא. ואם שתה כוס אחד בלא הסיבה כתבו אשירי⁵ שם ע"ב. ומרדכי דצריך לחזור ולשתות בהסיבה לא מיבעי כוס א' או ב' דבלאו הכי מצי למשתי בינהו, אלא אפילו כוס ג' וד' כתב אשירי דצריך לחזור ולשתות בהסיבה. וכתב עוד ואם שתה כוס ד' בלא הסיבה צריך לחזור ולברך בפה"ג, דכבר אסח דעתיה מלשתות עוד. ושמעתי בשם גדול דהוה בעי למידחי ההיא דאשירי ומרדכי, מהא דכתבו הגאונים שאם שכח לאכול אפיקומן עד לאחר ברהמ"ז דיכול לסמוך על אכילת שאר המצות שאכל בסוף הסעודה, דכלהו בשימור נעשו. ואע"ג דמסתמא אכלינהו בלא הסיבה א"ה נפיק בהו בדיעבד. ויראה דאין לדחות מהא דברי הגאונים דמצאתי בפרישת אלהי הרוחות דמוכח מהכא דצריכים ליזהר ולאכול כל מצות בהסיבה. שאם ישכח אפיקומן שיצא י"ח בראשונות, וכן כתב רמב"ם דהאוכל שאר הסעודה בהסיבה ה"ז משובח. א"כ ליכא למימר דמסתמא לא אכלינהו בהסיבה, ואפשר ר"ל דבדיעבד סמכינן כה"ג ארבינו אבי"ה דכתב האידנא לא צריכים הסיבה כלל משום דאין זה דרך חירות בזמנינו כלל, מ"מ לכתחלה לא סמכינן עליה כלל דיחיד הוא בדבר.

285

רפ״ויטו"ל ידי"ו כהלכ"ה בל"י צווח"ה, כלומר יטול ידיו ככל תורת נט"י דלסעודה. בל"י צוח"ה כלומר בלי הרמת קול דברכה, והכי כתבו התוספות¹ שם פ"י סי' ך. דהמברך הוי ברכה לבטלה. ופירשו והוכיחו בהוכחות גמורות מתוך הסוגיא דהאי נטילה דקאמר תלמודא לטיבול² שם ד' קט"ו ע"א ד"ה כל שטיבולו. הוא, שלא יטמא את המשקין שבידיו, ויפסול גופו באכילתו. ומשום הכי אין צריך לברך דאין שייך³ הטעם. מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך⁴ כאן. עי' חולין ד' ק"ו ע"א⁵ נ"ב: פי' דאר"א ידיו לא שטף וצריך נטילה. וכ"ש דהאידנא אין אנו נזהרין בטומאה וטהרה, דאין צורך בנטילה זו, וכן נהג מהר"ם. ורוב הגאונים כתבו דצריך לברך. ונראה דברי התוספות ומהר"ם למעט בברכות על פיהם. אבל מ"מ נטילה כהלכה בעינא, דאף לפי' התוספות צריכים נטילה כהלכתה לטהרו מידי סתם ידים שסתם ידים פוסלים המשקה⁶ באור ע"כ. וכדי לצאת ידי שאר הגאונים מחייבינין בנטילה אבל לא בברכות דברכות אינן מעכבות. וראיתי במחזורים ישנים שכתוב, ויטול הבקי את ידיו, כלומר העושה את הסדר. ויראה לפי פי' התוספות יתכן דאין צריך לטול רק הבקי משום דשאר המסובים לא נוגעים למשקה כלל, דהבקי מושיט להם לאכול. אבל לפי פרשב"ם דפירוש הטעם דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה"ל הנך משקין כמו נהמא, וצריך לטול ידיו כמו נהמא, וא"כ כל המסובין היו צריכים נטילה כמו אוכל מחמת מאכיל שצריך נט"י⁷ נ"ב: התוס' גופא ל"פ אלא על הברכה, דמסקי ולפי זה נראה דאין לברך, והמברך הוי ברכה לבטלה, ע"כ. [וטעם זה אינו מספיק דבפ' אלו דברים (ברכות)⁸ ובתוס' שם הקשו כן. מוכח בהדיא, דאפילו ניצוצות שאחורי הכוס, וליחלוחית שבמפה שמנגבין בה את הידים, חשו חכמים לטומאה, מטעם דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. וא"כ כ"ש המשקין שע"ג הירקות שהוטבלו, שיהיו טמאים מן הידים של המסובין. אלא י"ל טעם אחר, משום דהאידנא נוהגים הרבה בנ"א ליטול ידיהם בלילי פסח קודם הקידוש כל המסובין בלא ברכת נט"י. וכתב במרדכי פ' ערבי פסחים⁹ ד' נ"ב ע"א וב'. דלדידהו כיון דלא מקדשי אלא ששומעין הקידוש מבעה"ב לא הוי הקידוש הפסק לנט"י שעושין לטיבול. אבל ב"ה כיון דאיהו מקדש חשיב הפסק, ולכך בעי ליטול ידיו שנית. מיהו רוב הדעות שם מסקי דגם למקדש לא חשיב הפסק, הואיל ודעתו לאכול. וכן אנו נוהגים כל השנה בשבתות וי"ט, וטוב שלא יטלו כלם קודם הקידוש ואז יטלו כלם לטבול]. וא"ח¹⁰ הובא בב"י סי' תע"ג. כתב שצריך להביא עצמו לידי חיוב נטילה כמו שיסך רגליו וישפשף ואז יברך ענט"י. ואתמהה דא"ח¹¹0 שם סי' תע"ג. גופיה כתב בשם אביו הרא"ש, שאף כשהסך רגליו ושפשף, לא היה מברך ענט"י אלא א"כ התפלל אח"כ¹²1 בסי' ז'.

286

רפ״ז[ירקו"ת שאי"ן מזכירי"ן אנח"ה], כלומר שאר ירקות שאין מה' מיני מרור לוקחין לטיבול ראשון. דהכי מסיק תלמודא¹2 ועי' בד"מ ס"ק י"א מה שתי' ע"ז. דבעינן להדורי אשאר ירקות כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. [מצאתי² ד' קט"ו ע"א. דרגילין לחזור אחר אפיי"ן משום דהוא נקרא כרפס, והוא רומז לס' פרך, פי' ס' רבוא היו בעבודות פרך]. ואני מצאתי בתשובה³ האגור בשם מהר"י מולין והובא בב"י סי' תע"ג. שכתב שא' מהרי"ל שכתוב כן ברוקח שמצוה לחזור אחר כרפס.

287

רפ״ח[מזכירי"ם אנח"ה], פי' המרור מזכיר שנאנחו מן העבודה. [בל"י שעו"ר זא"ת הלקיח"ה] דכיון דאינו אלא להתמיה' התינוקת לא בעינין כזית, כך כתב הג' במיימוני¹ שו"ת מהרי"ל סי' נ"ט. וכתב דט"ס יש בפנים שצריך כזית בטיבולה² פ"ח מה' חמץ ומצה סי' ד'. מ"מ כתב בשם מהר"ם שאם אירע שאכל כזית שצריך לברך אחריו בנ"ר. וכן התוס' פרק ע"פ ואשירי מסיק דאין צריך לברך. [בברכ"ת בור"א תנוב"ה וצמיח"ה], כלומר בפה"א וברכת נהנין לא בעינ' שיעור. [וטוב"ל בחומ"ץ או במי"א דמילח"א], כך פסקו התו' וכמה גאונים אחריהם, וכן נהגו רבותי, שלא לעשות טיבול [ואפילו בשבת שרי לעשות במים ומלח, דהכי פסקו כל הגאונים, דלא קיי"ל כר"י בהילמי³ בטיבול זה. מלבד י"א בסמ"ק דהחמיר כר"י. ומ"מ אין מצוה במים ובמלח טפי מבחומץ, ואדרבה יראה דלדידן בזמנינו בארצינו דלא רגילנו כל השנה בטיבול מים ומלח, ורוב טיבול שלנו ע"י חומץ שפיר טפי בחומץ אפילו כשחל בחול. וא"ת דניעבד שנוי טפי כדי להתמיה התינוק', אין לנו לעשות אלא שינוי שהזכירו חכמים, וחכמים לא הזכירו אלא טיבול, ומסתמא רצו לומר טיבול הרגיל. הגה'] זה בחרוסת וכן יראה דמה עניין חרוסת אצל שאר ירקות, שאין באין לזכר לעבודת פרך, וא"ת דרך טיבול הוא בחרוסת, א"כ חרוסת לא הוי היכר זכר לטיט.

288

רפ״ט[חל"ה תיכונ"ה לשתי"ם לפלח"ה], כלומר מצה האמצעית יבצע לשנים. כן כתב ראבי"ה כדי שתהא העליונה שהיא הראשונה, קודמת לברך המוציא, דאין מעבירין על המצות, ובבציעה ליכא מצוה, וכן כתב מהר"ם בסדרו, וכן נהגו רבותי. [מחצית"ה צרור"ה ע"ד אח"ר ארוח"ה], כלומר חציה יכרוך במפה לצורך אפיקומן הנאכל אחר סעודה. וכתב א"ח¹ שבת ק"ח ובאו"ח סי' שכ"א. דמצוה כך לצרור במפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם. [ומחצי"ת בי"ן השתי"ם להניח"ה, לברכ"ת חרר"ה דל"א תפח"ה]. כלומר חצי השנית יניח בין שתי השלמות לברך עליה על אכילת מצה. דל"א תפח"ה, כלומר דלא נתחמצה מלשון² סי' תע"ג. תפח תלטוש בצונן. [בפצות"ן ה"א לחמ"א של"א נעש"ה למשח"ה]. כלומר בהתחילו הא לחמא עניא, והיינו פירושו דשלא נעשה למשחה, דמשחה לשון גדולה הוא, ולחם עוני בעינן פרט³ פסחים ד' מ"ח ע"ב. לנלושה ביין שמן ודבש. פרט⁴ שם ד' ל"ו ע"א ואליבא דר"ע. לחלוט, ואשישה דלחם כאלו עושין לגדולי' ומלכים. ויש מדקדקים לומר כהא לחמא עניא, הא כלחמא משום דזה הלחם לא אכלו אבהתנא אלא כזה הלחם. ויראה דאין לשבש המחזורים הישנים בשביל כך, דאשכחן דדרך לשון הקודש מדבר לפעמים כך זה יתנו, ודרשו רבותינו שהראהו מטבע אש ואמר לו כזה יתנו ואפ"ה כתב זה.

289

ר״צ[יגבי"ה הקער"ה בחדו"ה בל"י גניח"ה] כלומר בפתחו הא לחמא יגביה הקערה. וכתבו הגאונים שהוא מנהג של שמחה, ולכך אין צריך להוציא מן הקערה שני תבשילין. ודלא כרבינו יוסף ט"ע שיסד בסדרו ומושך מן הקערה שני תבשילין. וסמ"ק אין מצריך שום הגבהה אלא עקירת הקערה, שהיא במקום עקירת השלחן. וכן משמע במרדכי, וכן פרשב"ם¹ שם ע"ב. דהגבה' חנם היא וראוי לנהוג כדברי רוב הגאונים.

290

רצ״א[שנ"י ימזו"ג בשואל"ו מ"ה נשתנ"ה]. כך שנו חכמים מוזגים לו כוס שני וכאן הבן שואל מאביו. ופירשו הגאונים משום דאין דרך למזוג קודם הסעודה יתמהו התינוקת וישאלו. ויראה דודאי בכוס זה אין צריך הדחה ושטיפה, דמוכחא מילתא טובא דלא נתלכלך בין כוס ראשון לשני, דהא לא אכלי מידי. [מ"ן השלח"ן יעקו"ר קער"ה מכנ"ה]. גם שינוי זה עושים כדי להתמיה התינוקת שישאלו למה עוקרין הקערה והא לא אכלנו עדיין. וע"י כך יגלגל בתשובותיו ושאלותיו עם התינוקת עד שמספרים לו מיציאת מצרים. ועקירה זו היא במקום עקירת שלחן קטן שהיה בימי חכמי התלמוד. מכנה כלומר ממקומה.

291

רצ״ב[להחזיר"ה בפתח"ו האגד"ה ברננ"ה]. כך כתב בתוספות, וכן א"ח¹ שם ד' קט"ו ע"ב ד"ה ואין עוקר. משום דדרשו חכמים לחם עוני לחם שעונין עליו דברים. וא"כ צריך שיהיו לפניו מצה בשעת ההגדה, וגם בשביל שיהיו לפניו להגביהו בשעה שאומר בהגדה מצה זו ומרור זה. וכן יראה דהא דרשו חכמים בעבור זה לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, משמע שצריכים להיות לפניו שיודה עליהם בעבור זה. ואתמה על האשירי שמשמע מדבריו שאין מחזירין הקערה עד אשר יטול ידיו לסעודה. ובמיימוני משמע שאין מחזירה לפניו עד שיאמר מצה זו ומרור זה ע"ש.

292

רצ״ג[מרי"ם מצ"ה ומרו"ר להראו"ת לכולנ"ה] כלומר באומרו מצה זו ומרור זה. ופרשב"ם¹ סי' תע"ג. כדי להראות למסובים לחבב המצוה עליהם. ול"א כ"ן לבישר"א דלפיסח"א דוכרנ"א, כלומר בשר שהוא זכר לפסח אין מגביהים, [כדי] שלא יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ. ודוקא מין בשר מביאים זכר לפסח ולחגיגה, דהרבה גאונים פסקו כרב יוסף דמצריך² פסחים קט"ז ע"ב. מין בשר. אמנם פר"י³ שם קי"ד ע"ב. שאין קפידא אם הם צלויים או מבושלים, וכן נהגו רבותי'. וראבי"ה כתב דנהגו לטול ביצה במקום תבשיל אחד, משום דבעא רחמנא עלן ורבים נוהגים כך. ויש שכתבו שאם חל ליל פסח במוצאי שבת שאין עושין רק תבשיל אחד זכר לפסח. אבל זכר לחגיגה לא עבדינא, משום דהיכא דאיקלע ע"פ בשבת אין החגיגה באה עם הפסח, דאינה דוחה שבת. ורוב הגאונים כתבו דעושין ב' תבשילין אפילו במצ"ש משום דאדרבה, המדקדק כ"כ למיעבד ממש כדהוו עבדו בזמן הפסח, נראה כמקדיש קדשים בחוץ. ואשירי כתב דאין עושין תבשיל זכר לחגיגה משום דבמהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי הביאנו חגיגה, והכי חיישינן גבי חדש⁴ שם תוס' ד"ה שני. והתוס'⁵ ר"ה ד' ל' ע"א. כתב דליכא למיחש להא משום דהקרבה מסורה לזריזים הכהנים וכשיבנה ביהמ"ק במהרה יהא משה ואהרן עמנו וליכא למטעי. ומסקי התוס' אך הבא להניח מלעשות ב' תבשילין אין מזהירין אותו, הג'.

293

רצ״ד[כוס"ו יני"ף לשב"ע הודאו"ת א"ו שמנ"ה]. כלומר בהתחיל לפיכך שיש בו ז' הודאות. ויש שמוסיפים לקלס, כך כתב במרדכי ז' הודאות כנגד ז' רקיעים, והמוסיפים לקלס כנגד רקיע השמיני שעל גבי החיות ובכל מחזורים שלנו. יש ט' הודאות להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך [לעלה] ולקלס, ויראה דאע"ג דכתבו הגאונים דאפילו היכא דאמרינן כנגד מי תקנו אם ירצה להוסיף יוסיף. וראיה מז' שקוראים בתורה בשבת, דמפרש תלמודא¹ פסחים קי"ד ע"ב ד"ה אחד. כנגד מי תקנו, ואפ"ה אמ' שרשאי להוסיף. מ"מ התוס' כתבו כאן² מגילה כ"ג ע"א. די"א ז' הודאות ולא יותר כנגד ז' רקיעים. ויראה דמ"מ יש לסמוך על דברי המרדכי להוסיף לקלס כנגד רקיע השמיני, ויש לדלג לברך דאותו לשון תדיר ורגיל הוא בכל שעה והלול זה משמע שצריכים להודות בשבחות מעולות ורוממות.

294

רצ״ה[ע"ד ברכ"ת גאול"ת עד"ת מ"י מנ"ה]. כלומר יחזיק הכוס בידו עד גמר חצי ההלל, כדי לומר שירה על היין, כך פי' א"ח¹ פסחים קט"ז ע"א ד"ה לפיכך. הטעם. והיינו עד ברכת גאולה החותמת גאל ישראל שהם נקראים עדת מי מנה. וראיתי כתוב בשם הרוקח שצריך ג"כ להגביה הכוס באומרו והיא שעמדה עד והקב"ה הצילנו² סי' תע"ג. מידם, ויראה דכיון לסוד כוס ישועות אשא כי בעל הסוד היה. [הל"ל המצר"י להנעימ"ו ברינ"ה]. כך כתב הג' במיימוני וא"ח³ מצילנו. שמצוה לאמרו בנעימת קול. [ברכ"ת המצו"ת אי"ן כא"ן לשננ"ה], כלומר אין לברך אקבו"צ לקרא את הלל, דזהו ברכת המצוות. כך כתבו מקצת הגאונים שאין לברך על הלל בלילי פסח, משום שמפסיקין באכילה. וכתבו בתוס' דרבינו יהודא דכך המנהג שלא לברך ודלא כיש הגאונים שכתבו לברך פעמים אחת קודם אכילה ואחת לאחר אכילה.

295

רצ״ו[ויקדי"ם זב"ח לדב"ח חיי"ם וחנינ"ה]. כלומר בברכת אשר גאלנו מקדים זבחים לפסחים, תרגום של זבח פסח דבח, חיים¹ שם. וחנינה כפל הלשון. והטעם משום דפסח נאכל באחרונה משום שלא יבא לידי שבירת עצם, וכדי שיהא נאכל על השובע, ופי' המרדכי דהני טעמי צריכי תרווייהו. [להודו"ת שי"ר חד"ש ול"א כנקב"ה בלשונ"ה]. כלומר צריך לומר ונודה לך שיר חדש בלשון זכר משום דקאי אגאולה לעתיד, דאין צירים וחבלים אחריה כזכר שאין יולד. אבל כל שירות של שעבר בלשון נקיבה נאמרו, שהרי צירים וחבלים (יולד') אחריהם, וכן יסד הפייט. כך כתבו התוס'² ועי' בספרו של הח' בערלינער על התרגום ח"ב צד כ"ב. ומרדכי, והתוס' גרסי' אמ' בסוף לפיכך ונאמר לפניו שיר חדש³ פסחים קט"ז ע"ב ד"ה ונאמר. ומרדכי גרס התם שירה חדשה. וברוב מחזורים שלנו ליתא כלל, אלא ונאמר לפניו הללויה, וכן גורס בא"ח וכן יראה עיקר, דלמרדכי היינו צריכין לגרוס ונאמר לפניו שהוא לשון שעבר כמו ונאמר אל אדוני. גם לדברי התוספות לא יתיישב לומר שיר חדש לעתיד על הלל המצרי, דאיננו חדש לעתיד. ותו דסגנון ההודאה משמע דהאי ונאמר לפניו קאי אלשעבר, ונודה לו על הניסים וטובות שעשה לנו כבר ביציאת מצרים.

296

רצ״ז[יינ"ו יבר"ך ג"ם בכו"ס תניינ"א] כלומר יברך ברכת היין בכוס שני כך פסק רב אלפס. וכן נהגו העולם לברך בפה"ג על ד' כוסות, והרבה גאונים נחלקו בדבר¹ כ"ה בתוס' שלפני המהרש"ל והמהרש"א וכ"ה בנוסח הכ"י שבס' דקדוקי סופרים. [רחיצ"ת ידי"ם מצו"ה לעשו"ת ככ"ה], כלומר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך² עי' בטור סי' תע"ד. ומברכי' עליהם כעל כל המצות דרבנן, ואסמכוה נמי אקרא. [פרוס"ה בתו"ך השלימ"ה להניח"ה ולתומכ"ה]. דהכי מסיק תלמודא³ חולין ד' ק"ו ע"א. הכל מודים בפסח שמניח פרוסה שלמה ובוצע משום דלחם עוני כתיב, ומה דרכו של עני בפרוסה פרוסה בתוך שלמה, ר"ל שלמה מלמעלה ופרוסה תחתיה. וצריך ג"כ ליקח מצה שלימה השלישית בידו, ויגביהנה בשעת ברכת המוציא כמו [בכל] שבת ויו"ט, דאמר תלמודא⁴ ברכות ל"ט ע"ב. דנקיט תרתי ובצע אחדא.

297

רצ״ח[בוצ"ע בשלימ"ה המוצי"א ול"א מפריכ"ה, ע"ד יבר"ך בפתות"ה ע"ל אכיל"ת רבוכ"ה]. כן כתבו הגאונים בשם ר"י¹ שם. דאע"ג דס"ל דשפיר דמי לברך המוציא ועל אכילת מצה על שתיהן, ואין זה מצות חבילות מידי דהוה אברכת היין וקידוש, דעבדינא אחד כסא, ואדרבה הכי שפיר טפי לברך אתרווייהו² עי' בתוס' שם ד"ה הכל מודים. משום דחבי' ולחם משנה ואפרוסה משום לחם עוני, מ"מ לפעמים לא רצה ר"י לשנות המנהג, שנהגו הקדמונים לברך המוציא על השלימה, ועל אכילת מצה על הפרוסה והיה בוצע השלימה מעט כאלו כלתה ברכת המוציא, ומ"מ לא היה מפריד לגמרי כי היכי דתיקון ברכת המוציא גם אפרוסה משום לחם עוני ובוצע משתיהן יחד.

298

רצ״ט[לאוכ"ל¹ אשלימה. מכ"ל אח"ת כזי"ת בסמיכ"ה] כך כתב אבי"ה ואשיר"י שצריך לאכול מכל אחת כזית. ורבים תמהו על דבריהם מה צריך כזית מברכת המוציא? דברכת הנהנין לא בעי שעור, ויראה ליישב קצת פסק זה דמשום דנחלקו הגאונים בדבר. מקצתם סברי דצריך לברך על אכילת מצה על השלימה והמוציא על הפרוסה, להיפך מגאונים דלעיל. ולפי זה צריך לאכול מתרווייהו כזית משום ספיקא דברכת אכילת מצה, דאיזה מהן דעלה קאי על אכילת מצה מינה צריך לאכול כזית. אמנם דברי אשיר"י לא יתיישבו, דאיהו גופיה כתב בהדיא דמברך על השלימה המוציא ועל אכילת מצה בפרוסה, והכי נמי מוכח בפשיטות מדברי אבי"ה שכתב שצריך לבצוע האמצעית. ע"כ סבר דמברכינן על אכילת מצה על הפרוסה, ולפי זה שיישבתי צריך הסיבה בשני הזיתים. אבל אי הוה הטעם משום דצריך כזית בשביל ברכת המוציא, אם היה אוכל אותו כזית לבדו כמו שכתב אשי' דאם אינו יכול לאכול שני הזיתים ביחד, דאוכל זית המוציא בתחלה. ומסתברא דאותו זית לא צריך הסיבה כיון דאינו בא זכר לחירות, אלא משום לחם המשנה, כמו בשאר י"ט. והכי כתב אשירי שאם אין לו אלא מצה אחת פרוסה, עושה לחם משנה מסופגנים ואיסקריטים ומברך עליהם המוציא, ועל אכילת מצה בפרוסה, ויוצא י"ח, ומסתמא אין צריך הסיבה בספוגין וה"ה במצה הבאה במקומה.

299

ש׳[לכסכוס"י מרורי"ם בכזי"ת ובברכ"ה], הכי מסיק תלמודא דאיבעי לכסכוסי ליה כדי שיטעום טעם מרור בפיו. מרורי"ם, כלומר הרבה מרורים יש¹ ואוכל. והן ה' מיני חזרת ועולשין ותמכה וחרחיבנה² פסחים ד' ל"ט ע"א. ומרור, כך שדנו חכמים ומסיק תלמודא דמצוה בחזרת יותר מכלם, משום דנקרא חסא, דחס רחמנא עלן. וכתב בסמ"ק דצריך לחזור עליו, ואפילו לקנותו בדמים יקרים, ואי ליכא חזרת כל המוקדם במשנה קודם, כך כתב הגאון. ועולשים לא ידענא מאי היא, אבל תמכה פי' בהג' במיימוני שהוא מירעטיך שאנו קורין בארצותנו קריין. וכתב ר"ת³ עי' מש"כ בס' דקדוקי סופרים בדבר סדרן (ונ"מ דכל המוקדם במשנה קודם) וכתיבתן. שאין אנו יוצאין בשרשים, מדנקט במתניתין דיוצאין בעלין ובקלחין ושרשים לא הזכיר. לכך הזהירו רבותינו שלא ליקח גוף הקריין אלא הקלחין והעלין שבראשו, ובקלח יוצאים אפילו יבש, אבל בעלין בעינן לחין, ויראה דאפילו כמושין לא, דמיימוני ואשירי כתבו דוקא לחים. והא דלא כיילי החבורים כמושים בהדי שלוקין וכבושין, י"ל דמשום קלח שיירי' דיוצאים בו אפילו יבשים ה"ה כמושים, אבל כבושים ושלוקים אפילו קלח אין יוצאין בו. ותו דבגמרא סתם ברייתא⁴ הובא בהגהת מיימוני פ"ז סק"ל ובהגהת אשירי פ"ב דפסחים סי' י"ט ועי' לעיל עמודה פ"ג שאלה חמש. דאין יוצאין בהן כמושין. ומשום ר"א בר' צדוק אמרו דיוצאין בהם כמושים, ומסתמא הלכה כרבים לגבי יחיד. [ואע"ג דאיכא נמי סתם ברייתא התם, דקתני ושוין שיוצאין בהן כמושין, מ"מ מדמייתי תלמודא על אותו ברייתא תנא אין יוצאין בהן כמושין. ומשום דר"א אמרו יוצאין, משמע דבעי לאתויי דברייתא⁵ פסחים ד' ל"ט ע"ב. יחידאי היא], ויש רמז ליקח תמכה ע"ש בי תמכה ימינך⁶ דשוין. (ה'). [מצאתי בתשובת שאירי מהרי"ל⁷ תהילים ס"ג, ט'. זצ"ל, וז"ל: וקורביל פי' הג' דמיימון שהוא עולשין, ואח"כ מצאתי בתשובה⁸ ריש סי' נ"ט. דלעיל וז"ל, דלא איתברר דעולשים קורביל כיון דכתוב בתפלות ויקח קירביל בטבול ראשון⁹ שם להלן ד"ה ילמדנו.].

300

ש״אתנן התם שכל ה' מיני ירקות מצטרפין לכזית וברכה, כך פי' אשירי שבשביל שצריכנא לברך עליו על אכילת מרור צריך כזית, דאין אכילה פחות מכזית. ומרדכי והג' במיימוני כתב משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בעינן כזית, ואתמהא דההיא אכילה אפסח קאי¹ מתיבת ואח"כ וכו' עד כאן הוא מגליון מו"ה אביעזרי שטיין הנ"ל.

301

ש״ב[משקעי"ן בחרוס"ת דקיהו"י ודסמיכ"א]. ה"ק תלמודא דצריך לשקועי בחרוסת אע"ג דדחי לה לראיי' התם¹ עי' פסקים וכתבים סי' רמ"ה. מ"מ מהר"ם יסדו בסדרו. וכן א"ח² פסחים קט"ו ע"א. לפסק הלכה, דקיהויא ודסמיכא הכי מסיק תלמודא³ סי' תע"ה. דצריך לקיהויא זכר לתפוח ולסמוכי זכר לטיט. וכתבו התוספות⁴ פסחים קט"ז ע"א. דנהגו ליקח פירות, שכנסת ישראל נמשלה להם, תפוחים אגוזים תאנים תמרים ורמונים ושקדים על שם שהקב"ה שקד על הקץ. ורוב בני ארצנו נהגו לטול תפוחים אגוזים ואגסים דהני שכיח להו, וקאמר נמי תלמודא שצריך לגבל בה תבלין זכר לתבן שבטיט. וכתב אשירי (משום) דנוטלין עצי קינמון חתוכי לאורכה שדומים לתבן.

302

ש״ג[ולשהוי"י בי"ה ל"א אריכ"ה] הכי מסיק תלמודא¹ שם ד"ה צריך. דלא לישהה אינש מרור בחרוסת דלא ליבטל טעמא דמרירות. אריכה כלומר טוב, דאריך לשון טוב הוא. [דאיתעב"ד לטיבו"ל בלילת"ו רכ"ה] כלומר בשעת טיבול מקלשין אותו ביין זכר לדם. כך כתבו הגאונים והביאו ראייה מן הירושלמי. ואיכא למימר דאפילו בשבת שרי ולא מחייב משום לש, כי מצאתי בתו' נכרי' דהקשה אהא דקאמר² שם קט"ו ע"ב. כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ומייתי עלה טיבול דחרוסת, והא חרוסת מאכל הוא? ומתרצים דחרוסת נמי כל זמן שהוא לח טופח ע"מ להטפיח נקרא משקה. ומייתו ראיה לזה ממתני' דפ"ג דטהרות, וא"כ לא שייך לש גבי משקה. אמנם בתו' דידן³ שם ע"א. כתוב הכי ובירושלמי כתוב אית דעבדי זכר לדם ומשו"ה קרי ליה טבולו במשקה משמע מדבריהם דבלא קלישא לא מקרי משקה. וכן בא"ז בהלכות שבת לא משמע הכי דאקרי משקה כדלעיל. ראיתי כתב [הג' זו] בספרו על הגליון.

303

ש״ד[ואי"ן כא"ן זיקו"ק הטיי"ה ונמיכ"ה]. כלומר אין צריך הסיבה, הכי מסיק תלמודא. והטעם משום דאוכלין אותן זכר לעבודת פרך וקשה. [מצ"ה שלישי"ת ומרו"ר בכריכ"ה] הכי מסיק תלמודא¹ קט"ז ע"א ד"ה צריך. דהדר אכל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל שהיה כורכו הכל יחד לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו. ובמצה שלישית עבדינא לה, כי היכי דתתקיים מצוה בכל חדא. [בל"י ברכ"ה אב"ל טיבו"ל צריכ"ה] כך כתבו רוב הגאונים שערי בינה, טיבול בכריכה. והטעם משום דעבדינא כמו שהיה הלל עושה, והלל לא היה עושה שום טיבול כ"א בכריכה. ואע"ג דראבי"ה² קט"ו ע"א. כתב דלא מטבלינין בכריכה משום דתרי טיבולין אשכחן בלילה הזה ולא ג', יראה ליישב דלא צריכנא לטובלו ב' פעמים. אלא בטיבול ראשון יקח שעור ב' זיתים, ויאכל חציו לבדו וחציו בכריכה אחריו מיד, דנראין הדברים דהלל לא היה טובל אלא המרור לבדו. ואח"כ היה כורכו עם הפסח ומצה, דפסח ומצה דעקרו זכר לחירות מה עניינו לחרוסת שהוא זכר לטיט? הג', רצוני לומר מה עניינם לחרוסת שיהא חובה לטובלו בחרוסת, אבל אם ירצה לטובלו בחרוסת אגב הכריכה דמרור אין קפידא. והכי משמע באשירי ומרדכי בסדרם שכתבו שהלל היה טובל כל הכריכה פסח מצה ומרור בחרוסת. ויראה לפרש דלאו לחובה או למצוה עבדי הכי כדפי' דמה עניינם לחרוסת אלא לרשות. אבל אם ירצה לטבול המרור לבדו ולכורכו אח"כ שפיר דמי, ומשום דאפשר בב' טיבולים לא נקט התנא אלא מטבילין ב' פעמים ע"כ ודו"ק. ודלא כרב עמרם והרמב"ם שכתב' שטבל מצה ג"כ בחרוסת, כי כל גאונים האחרונים לא כתבו כן.

304

ש״ה[וא"ף מסי"ב כדר"ך אנש"י נסיכ"ה]. כלומר אף צריך להסיב בכריכה בשביל המצה, כך כתב' רוב הגאונים. ויראה דטעמא מסתברא, דהא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור בזמן הזה דרבנן, ולא שבקינן חובת מצה מקמי חובת מרור, ותו דלא קאמר תלמודא אלא דמרור אין צריך הסיבה, משמע לכאורה דכי אכיל ליה בהסיבה יוצא בדיעבד, מידי דהוה אתרי כסא קמאי, דאכתי עבדי אנן, ואפילו הכי שתינין להו בהסיבה.

305

ש״ו[גומ"ר מא"ז סעוד"ה לכ"ל צורכ"ה]. כלומר אוכלי' כל צרכיה, ולעיל כתבינא דהמסיב בכל הסעודה ה"ז משובח. [ומפטי"ר במצ"ה שבשמל"ה כרוכ"ה], כלומר ומסיים טעימתא ואכילתו בפרוסת אפיקומן הצרורה במפה, כדכתיב לעיל זכר לצרורות בשמלותם. [קוד"ם חצו"ת אכילה ז"ו נערכ"ה]. כך פסקו רוב הגאונים, שצריך ליזהר לאכול אפיקומן קודם חצות דסתמא דמתני' דאיזהו מקומן הכי דייקי. ומיהו אם לא אכלו קודם חצות אוכלו כל הלילה, לפי סתם מתני' דמגילה¹ הביאו בטור סי' תע"ה. ובדיעבד עבדינא כאידך גאונים דפסקו הלכה כר"ע² דף כ"א ע"א.

306

ש״ז[כ"ל מינ"י טע"ם ומתיק"ה להשליכ"ה]. הכי פסיק תלמודא¹ ברכות ט' ע"א. מאי אפיקומן? אפיקו מיני מתיקה. לפי שאסור לאכול ולטעום כלום אחריו, כדי שישאר טעמו בפיו, זכר לפסח שנאכל על השובע באחרונה, כך פי' הגאונים. ויש גאונים² פסחים קי"ט ע"ב ועי' ברש"י ורשב"ם. שאסרו אף לשתות אחריו אפילו מים. ויש מתירים מים ואוסרים יין, מלבד ב' כוסות שתקנו חכמים מתרי טעמים, חדא דמפיג טעם מצה טפי, ואידך שמא ישתכר בין ג' לד' ולא יוכל לומר הלל. ואחר ד' מצוה ג"כ לספר ביציאת מצרים כל הלילה, וגם נראה כמוסיף על הכוסות. ויראה דראוי לנהוג איסור בשתיית יין, אבל במים המיקל לשתותו אחר כוס ד' לא הפסיד.

307

ש״חוכתב בהג' במיימוני דאותו כוס מיהו יכול לשתות בין גדול בין קטן, ואין בו משום בין ג' לד' לא ישתה. ויראה דאותו כוס ר"ל בפ"א אבל לשתות בהפסק לא. [במנהגים לא כתבו הכי. הג"ה] כיון דאין שעור למעלה בכוסות הללו האיך יהיו גדולים, א"כ ישתה מכוס אחד כמה פעמים שירצה, מה הועילו החכמים בתקנתם, דבין ג' לד' לא ישתה. דמפרש בירושלמי הטעם שלא ישתכר, והלא ישתכר וישתכר אם ישתה כמה פעמים מכוס. אבל בלוגמא אחת מרובה אין קפידא, דאין להצריך לצמצם שתייתו בפעם אחת. ובכמה דוכתי מיד' חכמים הוא כך, שלא מסרו תקנתם למלאכי השרת.

308

ש״ט[מדי"ח ידי"ו מזוהמ"ות מל"ח המהפכ"ה]. כלומר נוטל ידיו מפני מלח סדומית, מלשון כמהפכת סדום, ותלמודא¹ עי' בטור סי' תפ"א. קאמר דידים מזוהמות פסולות לבהמ"ז. ואע"ג דאין מלח סדומית עתה מצוי בינינו, ולא קפדינן האידנא אידים מזוהמות, כמו שכתבו הגאונים, יראה דמשום חיבת הכוסות והנמים² ברכות ד' נ"ג ע"ב. נהגו בו סילסולים הראשונים. וכן יסדו ר"י ט"ע בסדרו, ואשירי וא"ח³ והנסים. לא הזכירו נטילה זו בסדריהם. וכן משמע במרדכי שלהי פסחים דגם לדידן נהגו נטילה זו.

309

ש״י[בכו"ס יפ"ה לבר"ך ע"ל המזו"ן כהלכ"ה]. בכוס יפה כלומר דבעי שטיפה והדחה, ומשו"ה קרי ליה תלמודא כוס יפה זה ודאי איכא למיחש שמא נתלכלך בשיורי מאכל בסעודה. [א"ל עליו"ן לשבח"ו ולגמו"ר הלול"ו]. כך שנו חכמים¹ בסי' תע"ט. כוס רביעי גומרים עליו את ההלל, ומ"מ האי ולגמור הוא מלשון קורין, כמו ותיקין גומרים אותו עם הנץ החמה כדפי' ר"ת² פסחים קי"ז ע"ב. דאין יכולת בכל צבאי השמים והארץ לספר אחד מאלף הללו כ"ש לגמור. [מלחתו"ם ביהללו"ך ישמו"ר מילול"ו]. כך כתבו הגאונים בשם ר' חיים כ"ץ³ עי' תוס' סוכה דף מ"ד ע"ב ד"ה כאן ויומא ל"ז ע"ב סוף ד"ה אמר אביי. שלא היה חותם ביהללוך משום דאין חותמין בשתים דחתימות ישתבח שבסוף נשמת, וחתימת יהללוך הכל חתימה אחת הן, ולכך חותמין בסוף על שתיהם. ואע"ג דשאר גאונים פליגי [עליה] ולא חשבי לה חתימה בשתים, יראה כיון דשנו חכמים דבהלל דכל השנה מקום שנהגו לברך אחריו יברך, הכל כמנהג המדינה, א"כ אין קפידא אי בצרינן להאי ברכה דאינה תלויה אלא במנהג היכא דאיכא למיכללה בהד' אחריני דכוות', ואף כי אין מרבין בברכות בפלוגתא דרבוותא.

310

שי״א[הל"ל הגדו"ל ונשמ"ת כ"ל ח"י כל"ו], הכי נהגי' כרש"י¹ עי' ברא"ש פסחים פ"י סוף סי' ל"ב ובטור סי' ת"פ, ועי' תוס' פסחים קי"ח ע"א ד"ה ר"י. דאמרי' תרווייהו הלל הגדול ונשמת כל חי. ואמוראי פליגי² כרשב"ם. בלשון המשנה דשנה בה ואומר עליו ברכת השיר ועבדי' כתרווייהו. ויש כתבו דלימרו נשמת קודם הלל הגדול ואנו כרש"י נהגינן. [וחות"ם בשב"ח ז"ה והמצר"י בכלל"ו] כלומר חותם בישתבח וכללו בו חתימת יהללוך שהוא חתימת הלל המצרי כדפי'.

311

שי״ב[מוסי"ף בשבחו"ת הא"ל כרו"ב גדל"ו, להזכי"ר¹ פסחים קי"ח ע"א. רו"ב ניסי"ו וגבור"ת חיל"ו, כ"י ל"ו נא"ה במלוכ"ה לעל"ו]. כלומר מוסיף על דברי התלמודא שלא זכר באגדת לילי פסח רק עד גמר ברכת שיר. והאחרונים הוסיפו אז רוב נסים ואומץ גבורותיך וכי לו נאה ואדיר במלוכה. וכתב ראבי"ה² ומעתה גם שמו של המחבר י'ש'ר'א'ל שלם החתום בראשי החרוזים בד"ה יקדש עמודה שמונים ושש שאלה ארבע; שני, עמודה תשעים שאלה אחת; רחיצת, עמודה תשעים ואחד שאלה שלש; אל, עמודה תשעים וארבע שאלה שש להזכיר האמור כאן וראה מה שכתב הח' בערלינער במאמרו דברים עתיקים במכה"ע כבוד הלבנון שנה ט' סי' א' ושם בסוף סי' ז'. דיש לומר אז רוב ניסים בליל ראשון ואומץ גבורותיך בליל שני, וקצת משמע הכי מן הפייט³ וכ"ה במטה משה סי' תרנ"ט. ובארצינו נוהגים לומר תרווייהו שני הלילות⁴ דקאמר נשמדה מדין בצליל שעורי עומר בפסח ופירש"י בשופטים ז' י"ג בזכות עומר הקרב בפסח וזהו בליל ב' דפסח. ועוד קאמר התם ראש מבית רשע מחצת בעץ חמשים בפסח ועי' ברש"י מגילה ט"ו ע"א ד"ה יו"ט ראשון דהמן נתלה בערב שאחר יום שני של פסח.

312

שי״ג[יבר"ך ע"ל הכו"ס ברכ"ה הראוי"ה ל"ו] כלומר ברכת בפה"ג יברך גם בכוס זה הרביעי, דאותה ברכה ראויה לכל כוס של יין. גם בכוס זה לא רמזתי בו שטיפה והדחה, דיראה דאינה צריכה ג"כ, משום דאין אוכלין גם לא שותין כלום בינו לכוס ג' שלפניו. וכבר כתבתי דנוהגין לברך בפה"ג על כל הכוסות.

313

שי״ד[דברכ"ה מעי"ן של"ש מכו"ס ד' ז"ה מהחדיל"ו] כלומר ברכה אחרונה שמברכין על היין אין למנוע מכוס זה אבל מכוסות האחרים מונעין. הכי סברי שרירא גאון ורב האי גאון ור"ת ור"י וכמה גאונים, וכן ראוי לנהוג דכדאי הם למעט בברכות על פיהם¹ עי' חק יעקב סי' ת"פ סק"ה.

314

שי״ה[מהר"ה יופי"ע צו"ר ישרא"ל וגואל"ו], כלומר רגילין לומר בחסלת הסדר לשנה הבאה בירושלם! וגם אח"כ אומר אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב במהרה בימינו אמן אמן סלה.

315

שי״וזה אמרי' באושטריך: חסל סידור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחקתו, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו. זך שוכן מעונה, קומם קהל מי מנה, מהר לציון נטעי כנה ופדוים לציון ברנה.

316

שי״ז[זה השיב לי מוהר"ר יודא מינץ יצ"ו], ועל מה שכתב הא"ח¹ עי' סי' תע"ד. גבי שאר ירקות ברכה ואח"כ טיבול ובמרור² סי' תע"ג. טיבול קודם. נראה לי גבי שאר ירקות טיבול בחומץ אין בו כ"כ שהייה בין ברכה לאכילה לכך מברך מיד, משא"כ גבי מרור. לא מבעי לר' יונה³ סי' תע"ה. דאמר דצריך לנער החרוסת מן המרור דאז היתה שהייה גדולה בין ברכה לאכילה, אלא לכ"ע לא יקח גוף מהחרוסת עם המרור דלא ליתי חרוסת שהוא דרבנן ומבטל המרור שיש לו לכל הפחות שורש דאורייתא אפי' בזמן הזה. וכיון דאין על המרור מגוף החרוסת צריך להשהות קצת יותר משום קפא שימות מן הריח⁴ שם בטור. וא"כ היתה שהייה יותר מן הנכון בין הברכה לאכילתו ולכך טובל קודם ואח"כ מברך, או שמא מברך לסוף לזכר שיהיה טעם מרור בפיו ולא יקח מן החרוסת עמו.

317

שי״חקנ"ך יהנ"ה ממ"ך¹ פסחים קט"ו ע"ב. ק' קידוש, נ' נטילה, ך כרפס. י' יחץ. ה' הגדה, נ' נטילה. ה' המוציא, מ' מצה, מ' מרור, כ' כריכה. זה הסדר הזקן.

318

שי״טזה הסדר עשה מהר"י אוברניק זצ"ל. קר"י חכמ"ה ב"ן המל"ך אמ"ן. ק' קידוש, ר' רחיצה, י' ירקות, ח' חולק, כ' כהא, מ' מוזג, ה' הגדה, ב' ברכת יין, נ' נטילה, ה' המוציא, מ' מצה, ל' לטיף² וכ"ה באבודרהם ויש להשלים כאן תיבת שמ"ה ר"ת שמורה, מזון הלל. ך כריכה, א' אפיקומן, מ' מים אח', נ' נברך.

319

ש״כוכל מצה שהיא כפולה¹ לטיך. דבר מועט שאין האויר מן התנור יכול לילך בין הכפילה היה שורף בפסח כל המצה. אבל בע"פ שורף מקצת מן המצה שהוא כפול, וכשהמצה היתה דקה כמו קליפת אגוז או מעט יותר עב, אינו שורף אותה אפילו בפסח כשהיא כפולה.

320

שכ״א[כתב בספרו] מצאתי נוהג מהר"ש שאם הדבוק מועט כ"כ שיש ס' במצה כנגדו פורסים מקום הדבוק ומשליכו, והשאר מותר. אבל בפסח דחמץ במשהו בעי שריפה כל המצה, עכ"ל. מה שאסור² עי' תרומת הדשן סי' קכ"ז ופסקים וכתבים סי' קמ"ה. לתן קמח בעיסה כשהוא רך משום שאותו קמח אינו נגבל ונילוש יפה בעיסה, ונשאר מעט בעין ואינו נאפה אותו קמח, ואם בא אח"כ הקמח ברוטב בא לידי חימוץ. מצאתי בקונטרס ויש לתקן הדבר שאם הוסיפו לתת מים בלישה יותר מן הצורך, כיצד שיליש עיסה מועטת גיבול קשה ויבש לפי הערך, ויערבנו עם העיסה הרבה. ויקבלו לחלוחית ויבשות מזו עד שיגיעו שניהם למדה בינונית, ובתוך כך לא ישהו בלא מתעסק כלל. ופ"א נעשית המצות בכל תיקונם, ועדיין לא היה התנור חם כל צורכו. והיה דואג שמא החמיצו המצות, וצוה לעשות כל המצות עיסה אחת, כמו שהיה כבר עיסה אחת, ולהתעסק בעיסה עד שיחום התנור. נמצא באגודה וז"ל: הילכך אם רואה אדם שהנחתום משהה מצתו מלרדות בתנור, טוב לשוברה וללוש פ"א וכן מצאתי ברוקח.

321

שכ״בושמעתי ממוהר"ר [דוד שפרינץ] המכונה ר' טעבלין יצ"ו שהורה בשם הגאון מוהרר"י וויילא זצ"ל שמותר לאפות לתינוקת סולת בתנור לעשות מהם פסי"ן¹ עי' תה"ד סי' קכ"ג ושו"ת מהרי"ל סי' קל"ט. בפסח. אבל צריך שמערבין הסלת דוקא בשעת הרתחת החלב אפילו לתינוק שאינו חולי רק שאינו יכול לאכל קמח ממצה, כן התיר בבובנבערק.

322

שכ״גהעתקתי ממהר"י שהעתקתי ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, אמ' מאכל שאסור בפסח במשהו אחר הפסח מותר בהנאה, כיון שלא עבר עליו בבל יראה, ורפיא בידיה. העתקתי מלקוטי מהר"י יצ"ו אמר מ"ו שמצא כתוב בשם הש"ר שהתיר למכור לגוי תרנגלת שנמצאת בה חטה בפסח, מטעם שאין דמיו נפישי מחמת האיסור. ותמה לו דמרדכי גופיה פסק להיפך, והיה לו להורות לחומרא. ובכלים המצופים בבדיל העולם נזהרים ובדילים מהם בפסח כיון שאומרים שטחין אותן בסובין [כתב החבר ר' יעקב בן מוהר"ר מיישטרליין].

323

שכ״ד[כתב הרב ר"מ הוא ר' מנשה בן מהר"י יצ"ו], על אשר שאלת אמאי פירש"י¹ פפי"ן. של אחרים גוים ולא פי' של ישראל אחר. לא ידענא מה קשה לך טפי ארש"י מאתלמודא דקא' יכול יטמין או יקבל פקדונות מן הגוים² פסחים ה' ע"ב ד"ה לפי שנאמר. ולא קאמר מחבירו, אלא מאי אית לך למימר דלא ברשיעי עסקינן. להכי פירש"י אחרים נמי גוי, דשל ישראל לא שכיח שמשהא אותו, אא"כ רשע הוא או ע"י שכחה ובאקראי לא איירי. מצאתי בסוף כתובות³ כ"ה הגירסא ברי"ף. פירש"י סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטין לסולת, מתחלה נותנים במכתשת קודם שנתנו ברחיים. [מורסי' הן] סובין היוצאין באחרונה [ע"ש כתבתי בקיצור].

324

שכ״הואמר כשתראה ב' ככבים הוא זמן ספירה, וכן מצאתי¹ דף קי"ב ע"א. בא"ח וז"ל וזמן הספירה מתחלת הלילה אפילו אין לילה ממש.

325

שכ״ו[כתב מוהר"ר יודא מורקלון יצ"ו] היכא דקאי י' וספר י"א כאלו לא ספר, ויספר שוב בלא ברכה. ולא אמרי' בכלל י"א כדמוכח בהג' מהר"ם קלוזנר בס' אשירי בשלהי פסחים¹ סי' תפ"ט. דכתב אי קאי בה' ופתח אדעתא דד' וסיים בה' או איפכא פי' דקאי בד' ופתח אדעתא דה', וע"ז קאמר לאו כי רוכלא הוא. גם מן הסברא אין לחלק דמוסיף גורע הוא דמקדים הוא של שבועו ועושה חול קודש וקודש חול. והיכא שלא ספר בלילה סופר למחר ביום בלא ברכה. ואומר ספירת העומר, היום שבעה ימים שהם שבוע אחד, או כמו שסופר בלילה [של לפני היום]. ולילה אח"כ סופר בברכה, אבל שכח כל הלילה וכל היום אינו סופר העומר בברכה, אלא בלא ברכה. וכן מצאתי בא"ח² באו"ז ח"א סי' שכ"ט ובמרדכי פ"ב דמגילה סי' תת"ג בשם ראבי"ה. וכתב א"א הרא"ש שיספור בלא ברכה. [מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, אמר מ"ו ואם הוא מסופק נראה שיש לו לסמוך על אשיר"י שלהי פסחים בשם ר"י דסבר אפילו יום שלם יכול לברך]. מצאתי בתשב"ץ בסי' ש"ז וז"ל ואם שכח למנות העומר ולמחר נזכר ששכח למנות מונה בלא ברכה, וכן בסמ"ק.

326

שכ״זותבואה מה' מינים שלא נזרע ג' ימים קודם יום הנף אינו נשרש אותה תבואה קודם העומר כדאמר' בפ' מקום שנהגו¹ שם סי' תפ"ט. ואסור לאכול מאותה תבואה באותה שנה במקום שאפשר. אבל במקום שאי אפשר מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ועיין בר"ה בפ' יו"ט² דף נ"ה ע"א. וכן מצאתי ביו"ד בסי' רצ"ג בהלכות חדש. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, חדש נוהג אף בשל גוים בחו"ל. וכן נמנעתי אני שנה זו, אבל לא מחיתי בשאר, כמו שכתוב בתשובת אשי'³ דף ל' ע"א. ובשנה זו נתתי אל לבי שאפילו מיעוטא דמיעוטא לא נזרע קודם העומר, ולא אסרתי דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וגם בכה"ג ראיתי רבו' נוהגים איסור, אלא שלא הורו הלכה למעשה נאום הקטן והצעיר שבישראל.

327

שכ״חוזכורני בשנה אחת לא אכל אבי ז"ל בביתו קמח שבא משיבולת שועל שקו' העברין מעל מחמת שאוסר הרב, כמדומה לי שהוא מהר"י וויילא זצ"ל, בשביל שלא נזרע קודם העומר. ואבי ז"ל יושב בישוב אחד ששמו הושטיט¹ הובא בטור שם ועי' בתה"ד סי' קצ"א. והוא סמוך לק"ק דאיגשפורק כמו מהלך יום מקום של מהר"י וויילא זצ"ל.

328

שכ״ט[תשובה], ומברכים ספירה בב"ה לאחר קידוש וקודם הבדלה. [כמדומה לי שכתב הגאון בספרו כשחל יו"ט אחרון של פסח במוצאי שבת לספור קודם קידוש]. סופר' העומר בניאושטט בב"ה בליל שבת אע"פ שעוד היום גדול. ושמעתי שכתב כן בתשובת אשירי, ובמוצאי שבת ג"כ סופרים בביהכ"נ. ואין אומר אפילו אליהו' בעומר רק כשחל ל"ג בעומר ביום א' אומר אליהו'. והיה מתיר לגלח ראשו של תינוק¹ עי' גידעמאנן שם צד ס"ב. שהוא זקן י"ג שבועות י"ח בעומר. ולא רצה להתיר לספר ג' אייר לבעל ברית שקו' קבאטר או למוהל, והיה מוחה לבניו לספר אפילו קודם ר"ח אייר. אבל שאר העם היו מספרים קודם ר"ח, ולאחר' ל"ג בעומר היו מספרים העם בעורף. אבל הוא לא עשה. רק פ"א היה מספר כל העורף אחר ל"ג [בעומר] משום רפואה, משום דרוצה להקיז שם דם, כל זה בניאושטט. ומהר"ר יוסף דקלון יצ"ו התיר במיישטרי לבעל ברית ולמוהל לספר ו' אייר, והביא ראייה ממה שכתב א"ח בהלכות ט' באב² שנית. וז"ל: והיה ר' יעב"ץ בעל ברית וכו', אלמא בשביל המילה דוחין את האבלות. אבל מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו אמר שאין דומה לפי כשהמספר היה נראה לאחר המילה, והיו תמהון לאותן שלא ידעו שהיה המילה כבר בעומר, מה שאין כן בט' באב.

329

ש״לולא רוצה להתיר ליטול לאיש צפרניו בעומר אפילו בע"ש. ואונן¹ סי' תקנ"ט. שאינו סופר (ביום) יום שלם אינו סופר עוד. אבל אם לא סופר בלילה, סופר ביום בלא ברכה כמו שפי' לעיל. ולא ראיתי שאכל קודם הספירה רק אמר לבחורים למה אין אתם אוכלים ביום? ואמר שמותר לספר הזקן בליל ל"ג בעומר כיון שאין אומר תחינה [אפילו באושטריך בלילה² עי' נו"ב מהד"ק חאו"ח סי' כ"ז.]. ואפילו בליל מוצאי שבת מספרים בל"ג בעומר. ואין מספרים ביום ו' לכבוד השבת, דמ"ש זה השבת משאר שבת בעומר. וכן נמצא ראייה במהרי"ל וז"ל אבל שסיים אבילתו בשבת מספר ביום ו', אבל אם סיים אבלתו ביום א' אינו מספר ביום ו', ומה שאין מספרים בעומר משום אבילות הוא. וזכורני שפ"א היה מאריך על הישיבה ל"ג בעומר, ועל הסעודה, ולא היו מספרים הוא ובני הישיבה עד שבועות. וכמדומה לי שאמר הטעם כיון שעבר רוב היום והסעודה למה נספר?

330

של״א[כתב מהר"ר משה מהאל יצ"ו], על מאן דמית ליה אמו בל"ג בעומר. דע כי ידעתי דדודי ז"ל, שאני זוכר את חייו, היה לו יומא דשתא בל"ג בעומר שנפטרה בו זקינתי ז"ל. ואכל בכל ל"ג בעומר עם גיסו מוהר"ר אברהם קלוזנר ז"ל בסעודתו עם הבחורים. וסימן לדבר שהיי' קצבתו שפרע זהב לסיוע הבחורים העניים שלא פרעו. ולא ידענא לשויי' בה"ג נדר וחובה אם לא משום דברים שאחרים נוהגים איסור אי אתה יכול להתירו, משום דקעבר בבל יחל דברו. מ"מ אי הוה הכי אינו אלא בבל יחל דרבנן, כדאיתא בהדיא באשי' בנדרים¹ באושטריך אפילו בלילה. ואותו מנהג י"ט דרבנן ודוחים בל יחל דרבנן. ותו דכל כה"ג אחרים נמי לא נהוג כמו שכתב במנהגים, דשרי לאכול בשר ולשתות יין מר"ח עד התענית ביום המילה. אע"ג דנהגו אבותינו איסור, ואיסור בל יחל דרבנן, מ"מ אומרים דכה"ג לא נהגו. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

331

של״בואמר שמותר באושטריך לקנות בגד חדש בל"ג בעומר, כדי להלביש לרגל, וכיון שקנה מותר לתקנו אפילו אחר ל"ג בעומר. אבל לעצמו לא היה מתקן בגדים לרגל, עד אחר ר"ח סיון. ובל"ג בעומר עצמו מותר להלביש כל דבר חדש, אבל להלביש אפילו מצנפת חדש של פשתן, לא היה מתיר בעומר אפילו אם אין לו מצנפת. אבל מנעלים היה מתיר להלביש בעומר אם אין לו. ולא רצה להתיר לי להפך סרבל שלי אחר ל"ג בעומר קודם ר"ח סיון.

332

של״גמנהג באושטריך לעשות חתונות אחר ר"ח סיון מיד, ולהלביש בגדים חדשים שלפני שבועות. וכשמסיים הספירה היו כל הקהל סופרים בב"ה, והשמש קורא לב"ה כשהיה כמעט לילה. ובשאר ימי הספירה כשהיה מושך סמוך ללילה היו סופרים כל הקהל בב"ה. וזכורני שאין מנהג באושטריך לשלוח דורונות לנוכריים בעומר, אבל ממה"ר ויבש כ"ץ י"ץ שמעתי ברינוס נוהגין לשלוח דורונות לנוכריים.

333

של״דיו"ט¹ פ"ב סימן ד'. שני דגליות שהוא חול, ואינו רק מכח מנהג, התפלה שאנו עושין בו, ל"ל² פסקים וכתבים סי' קט"ז. מיחזי כשיקרא להזכירו בלשון יו"ט וזמנים? [כתב הר"ר בנימין כ"ץ י"ץ (מראנגש) [מרעגנשפורג] שאילת י"ז] לא ידענא מאי קאמרת בהא? דכיון דמחייבי שלא לשנות מנהג אבותינו, א"כ מדרבנן קרויין יו"ט מאי מיחזי כשיקרא איכא הכא, דיש כח ביד חכמים לעשות יו"ט חול או חול יו"ט כדדרשינן³ הוי. מאשר תקראו אותם, קרי ביה תקרא אתם.

334

של״ה[וזה דרש לשבועות, הי"ז יזכני לכתוב בדעות]. וידבר ה' אל משה במדבר סיני באחד לחדש, פירש"י כשבא להשרות שכינתו בתוכן¹ ר"ה ד' כ"ה ע"א. מנאן, באחד בניסן הוקם המשכן, באחד באייר מנאן, ותימא [למה] לא מנאן בניסן והא שכינתו שרוי [שרויה] בהם מיד, כמו שכתוב בסדר עולם, בו ביום נטל עשר עטרות וזה אחת מהן? וי"ל לפי הפשט היו טרודים אותו החדש בהקמת המשכן, ובקרבן הפסח ובשאר קרבנות, שכל המ' שנה שהיו במדבר, לא היו מקריבים אלא אותו פסח בלבד. ד"א לכך מנאן באייר משום שיש ל' יום מאחד בניסן ואמרינן בגמרא² וכ"ה בכת"י עי' בס' זכור לאברהם להח' בערלינער ולפנינו הגירסא עליהם. דאין דירה גמורה פחות מל' יום, וראייה אינו חייב במסים עד שדר ל' יום בעיר. וכשדרה השכינה בישראל דירה גמורה, אז הן ראויין למנאן³ ב"ב ד' ח' ע"א. ד"א לכך מנאן באייר משום דמזל שור עולה בתחלת אייר, ושור היה הקרבן הראשון, דאדם היה מקריב שור, כמו שאמרו חכמים (ע"ז)⁴ וכעין זה תירץ בביאורים שלו לפ' במדבר. שור מקרין ומפריס. וארבע דגלים רמז לד' מועדים, דגל יהודה כנגד פסח משום דכתיב יודא לקדשו, וקפץ בתחלה לים בפסח. ודגל ראובן כנגד שבועות, משום דראובן היה בכור, ובשבועות מביא בכורים, שהם הראשונים שנתן מן התבואה, כמו שהוא היה הראשון מן הבטן. דגל יוסף כנגד סוכות, משום דסוכות הוא זמן האסיף, ויוסף שהיה זן את כל העולם, וגם שמו לשון אסף. ודגל מחנה דן כנגד שע"צ, משום דשע"צ נגרר אחר סכות, וראייה הוא [נקרא] שמיני, מ"מ מקרי נמי רגל בפ"ע. וכן דן נמי נולד ע"י יוסף, משום דרחל היתה עקרה ונתנה שפחתה ליעקב, ואי [ואילו] היה נולד יוסף לא נתנה שפחתה ליעקב. וראש השנה ויוהכ"פ שהם באמצע המועדים כנגד מחנה הלויה שהם באמצע הדגלים. ור"ה דמי למשה רבינו ע"ה שהוא מלך על ישראל, ומלך מלכי המלכים יושב בדין. ויוהכ"פ דמי לאהרן שהוא מכפר כמו יוהכ"פ. ונלאתי לכתוב כל (הקדמה) [ההקדמה].

335

של״ו[גם זה כתב מראשי הדינים, ויש לסמוך עליו מה שכתבתי בו.] ביצה שנולדה ביו"ט או בשבת, יש חלוק, וכן חלב שנחלב [שנחלבה] גוי מל"ת על ביצה, אין ביצה נולדת בלילה, כופה עליה כלי, מצא ביצים גמורות בתרנגלת, תרנגלת העומדת לגדל ביצים בעי הזמנה. שירי מדורה ופתילה, צ"ע בשירי שמן. מת ביו"ט ראשון או בשני, אפר כירה מוכן, יש חשו"ק משום שבת. מולח כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך לכלן. דיכת מלח ותבלין, למלוח בשר הנשחט מעיו"ט או לפשוט שאר ביו"ט, מותר להשי' כלאחר יד כדי לעשות טברוג, ממלא אשה קדרה, ואין כן בתנור, מלאכה לצורך גוים ולצורך בהמה, להחם מים לצורך פניו ידיו ורגליו. ואשה שאירע טבילת', קינבא שרי ומוחטין הפתילה. אין מטין הנר לאחוריו, ואין נוטלין פתילה מתוכה, לוקח אוד מצד זה ונותנו לצד אחר. לדבק נר של שעוה בכותל, גוי שהביא דורון ביו"ט ראשון או שני, או בשבת שלפניו. האיך קונין בשר מן הגוי, דין השחזת סכין, אסור לעשות בית יד בסכין בבשר, ומותר לעשות סימן, ודין הרקדת קמח, לא ימדוד לתת לפני בהמה. דין ליקח פת מן הגוי, דין הוצאת מפתח וכיוצא בזה, גרופת תנורים שלנו, אין נופחין במפוח. כשחולקין אין מפיסין אפילו בסכין, ירק כמוש כשבוררין אותו, שבועות בעינן נמי לכם. ביצה שנולדה ביו"ט או בשבת אסור לטלטלה, אבל כופה עליה כלי, ובלבד שלא יגע הכלי אל הביצה. מצא ביצים גמורות ביו"ט בתרנגולת מותר למלוח ולאכול ביו"ט. שירי מדורה ופתילה, צ"ע בשירי שמן ופתילו' כשכבו בשבת כשיש יו"ט אחריו ביום א'. וכן לפידים שהבערו וכבו, אסורים להדליק הפתילות או להבעיר הלפידים שנית ביו"ט, דהכבוי הוא הכנה שנוחין להדליק. ואם הדליקו בע"ש וכיבם והדליקם מבעוד יום, ואח"כ נכבו מותרים להדליק, כי כבר הוכנו מבחול. וכן אני עושה בכל שבת שאני מדליק הפתילות ואח"כ כיביתי והדלקתים שנית בברכה. וכן מצאתי בא"ח בסי' רע"א¹ ח' ע"א. וז"ל: ומ"מ נהגו הנשים להדליק הפתילה ולכבותה וכו', ועל הלפידים ירבה עצים עליהם להבעירם שנית אם כיבו בשבת. אבל שירי שמן נעשה יותר צלול כשמדליקים בו אין צורך להוסיף עליו. אם לא כיבה הפתילה והדליקם שנית מבעוד יום בשמן נוהגין כר"י כי יש חילוק בין פתילות לשמן.

336

של״זהעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ז"ל¹ לפנינו סי' רס"ד סי' תק"א בב"י. במרדכי פ"ק דביצה² פסקים וכתבים סי' קנ"ז ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' רע"ו. פסק פתילה שלא הודלק [הודלקה] ונכבית קודם שבת, וכבתה בשבת ולאחר שבת יו"ט דאסור להדליק ביו"ט³ סי' תרמ"ד. משום דאין שבת מכין ליו"ט. דעדיף טפי להדליק כיון שכבר הודלקה, וראבי"ה אסר אפילו לטלטל. ומכאן פסק מ"ו יצ"ו דאפילו אם הפתילה ארוכה, דאסור להדליק בהאידך גיסא הואיל ואסור לטלטל, דאי שרי באידך גיסא אז הוה ראוי עדיין להדליק. ודוחק לומר דראבי"ה איירי בהודלק' משני צדדים ואמ' דאפילו אם הפתילה בפי הנר וצריך למקומה, אפ"ה אסור לפנותו, כדי להניח שם אחרת. [כתב בספרו⁴ כוונתו פתילה שלא הובהבה מע"ש והדליקה לשבת ונכבית ויו"ט חל להיות אחר השבת אז אסור להדליקה ביו"ט וכו'. בכלי שמלאכתו לאיסור, דאסור מחמה לצל, כדאיתא בתו' שילהי פ' במה מדליקין ובאשירי פ' כירה. וצ"ע במרדכי כירה דלא כתב הכי כמו התוס' והג' באשירי].

337

של״ח[כתב מה"ר משה מהאל יצ"ו]¹ תה"ד סוף סי' פ"א. מת ביו"ט ראשון ולא אישתהי, נראה דיש לנהוג כדברי רמב"ם וסמ"ג מהר"ם ואשירי ומרדכי² עי' פסקים וכתבים סי' ד'. פ' תולין דכן הוא המנהג. אמינא³ דקוברין אותו ע"י עממין כדפירש המרדכי בפרק תולין כצ"ל וכ"ה בכת"י. הא דפי' התם⁴ צ"ל אמנם, ועי' פסקים וכתבים סי' ה'. מטהרים ע"י גוים משום כבוד, מצאנו פה תשובה נוכרית דמטהרים ע"י ישראל, וכן השיב פה מוהר"ר שלום ז"ל. וכן נראה דיש לנהוג כן ולטהר ע"ג נסר, ובקש, שאין לחוש לסחיטה. ונראה דהוי כבוד המת בכי האי גונא טפי מע"י גוים כדאיתא במרדכי פ' תולין, דאפילו ההוצאה למת ע"י גוים אין כבודו, כ"ש אם יטהרוהו הגוים. מת ביו"ט ראשון או בשני, מת ביו"ט ראשון מותר לישראל לטלטלו וליגע בו יד, כדי להעצים עיניו ולפשוט אבריו, ולהרחיצו במים, ולטהרו בלא כיכר או תינוק. ויאמר לגוי לתקן הקבר וארון ותכריכים. וישראל ילבישוהו ויוציאוהו וישאוהו עד לקבר. ויתנוהו בארון ובקבר, והגוי יכסה בעפר. ואם לא רוצה לקבור ביו"ט ראשון, אסור להוציאוהו. אבל לטלטלו מ"מ מותר, אפילו בלא כיכר. אבל ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל, לכל מילי יו"ט שני לגבי מת כחול שוינהו רבנן. [כתב בספרו⁵ עי' במרדכי פ' תולין סי' תכ"ו ובחידושי אנשי שם שם סק"ב. הא הוצאה אסורה דאפילו לכרמלית נמי מלאכה דרבנן נקראת. וכתב ואם אין רוצים לקוברו בו ביום שרי רק טלטול בעלמא, ודבר שאין בו טורח].

338

של״טומ"מ טוב ליקח גוי לתקן הארון והקבר אפילו ביו"ט שני, משום דאמרינן בגמרא¹ תה"ד סי' פ"ב. שאנו אינן בני תורה, ומשום חברייא² שבת ד' קל"ט ע"ב. וראיתי מעשה שמת אחד בשבת ונשתהי עד יום [א' שהוא] יום ראשון של שבועות, ונעשה לו כמו שפי', כי כן ראיתי בתשובת מהר"ם³ ביצה ד' ו' ע"א. ואע"ג שכתב במרדכי בפ' תולין, הילכך נהגו אפילו היכא דמת ביו"ט ראשון קוברין אותו ביו"ט ראשון ומטהרין אותו ע"י גוים ביום ראשון, כי צריכין ע"י סדין וכו', מ"מ צוה לטהר ע"י ישראל ביד או בקש בלא סדין, וימתינו עד שיזובו מימיו היטב, ואח"כ ינגבו בסדין. כללו של דבר כל המלאכות דאורייתא יעשה ע"י גוים. מצאתי באשי' בפ"ק דביצה⁴ שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תרל"ו. ממת ביו"ט ע"ש אם יש ראייה לכאן.

339

ש״מדיכת מלח מותר ביו"ט. פ"א נתארח אצל גיסו הפרנס ר' אהרן מושקאט יצ"ו והביא גוי אחד דגים ביום ה' שהוא יו"ט ראשון שניצודו בו ביום והתיר הדגים ביום ו' שהוא יו"ט שני לישראל אחר, כמו שכתב האשירי. ובשעה שהן מותרים לישראל אחר, א"כ יכול אותו ישראל שהובאו לו לטלטל אותן דגים ולבשלן, ויאכל אותם ישראל בשבת אחרי כן. ואמר שכתב בספרו¹ סי' ה'. כשיש לאחד אורח חשוב, יאכל ביו"ט, והוא היה אורח חשוב, א"כ יש שני צדדים להתיר, אבל בשביל צד אחד לא התיר.

340

שמ״אמלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, דרש מ"ו דגים שהובאו לישראל ביום ה' כשחל יו"ט ה"ו, יש להתירו ביום השבת, ולא (כשיש) כיש אוסרים. וה"ה להיפך כשהובאו ביום ז' יש להתירו ביום ב' כשחל יו"ט א"ב. והתיר למלוח ביו"ט חתיכות דג אע"פ שאפשר למלוח מעיו"ט כגון דג שקו' היכט [ובלע"ז קור' לוצי]¹ תה"ד סי' ע"ח. כיון שיש לו חתיכות דגים אחרים שא"א למלוח מעיו"ט וה"ה בשר נמי. מלקוטי מהרי"א יצ"ו דרש מורי יצ"ו [הוא הגאון זצ"ל] ששמע קבלה ממה"ר שלום זצ"ל, דנהגינין במליחת הבשר ביו"ט להתיר, אע"פ שמרדכי כתב לאסור בפ"ק דביצה וכן הגה' במיימוני, [כתב בספרו² עי' גידעמאנן שם צד קלו. הג' באשירי פ"ק דביצה], דר"ל מסתמא שאינו מתקלקל, ועינינו רואות דמתקלקל ע"י מליח' וממהר להסריח ע"י כך. ואמר דנראה לו ליישב המרדכי בחג הפסח דדרך להיות קר, ואז אינו מסריח. ועל הדגים שקורין היכט אמר דאסור למולחם ביו"ט, דאדרבה מליחתה זו היא טיבותה, היכא דאפשר לעשות מעיו"ט. ושאר דגים מותר למולחם ביו"ט, אבל ודאי אם אפשר להניחם חי, אפילו היכט הן טובים יותר, ומותר למולחם ביו"ט.

341

שמ״בוהתיר לרקד קמח ביו"ט, שנעשה בו כל מלאכתו על אחורי הנפה, פי' על הכברה, להפך הכברה מחמת צואת עכברים או ד"א. פ"א שכחה אשתו ליקח חלה בעיו"ט, ביו"ט ראשון לא רצה לאכול מן הלחם שקו' רישקא [ובארצי חתן פרוט]¹ תה"ד סי' פ'. עד למחר. אע"ג דאמרינן בגמרא פ"ק דביצה² עי' גידעמאנן צד קלז. חלת חוצה לארץ הולך ואוכל, מ"מ כיון שכתב האשירי פ"ק דביצה ר' חיים משמיה דרש"י דהוה תיקון לא רצה לאכול ביום ראשון של גליות. אבל ביום שני אכל ומשייר מן הלחם כדי ליקח חלה בחול, ובחול לקחה אשתו חלה מן הלחם הנשאר בלא ברכה.

342

שמ״גוכשחל שבת ביו"ט שני צריך להזמין הטיט, או יהיב דעתיה על הטיט קודם יו"ט, כדי להטיח בו ביו"ט פי התנור. אבל אסור לסתום פי התנור בבגדים הלחים מן המים משום סחיטה. [ב'] ביו"ט בא לו שליח ונתן לו לחם ויין, [א'] ולא רצה להתיר ללבן הטרפא שקורין ביגין¹ ט' ע"א. ביו"ט מבשר לחלב, כי עתה אין שייך שנראה כמחממה כדי לאפות בקל. [א'] מותר לבדוק ירק ביו"ט. והיה מתיר לכתחלה לילך ביו"ט בנר שיש בו שמן אע"פ שלפעמים מרחיק השמן מן הנר. ואוסר לדבק נר של שעוה בכותל באמצעו כדי שיכבה, כן כתוב בחדושי דר' מענדלין בסי' אשי' בפ"ב דביצה, ואע"ג שיש באשירי במס' ביצה בפ' יו"ט מכאן יש להתיר קרטיילא הג'. וכן מצאתי בא"ח סי' תקי"ד דגרם כבוי מותר ע"ש.

343

שמ״דואמר שאין לנגוע ביו"ט להטיב בנרות של שמן הדולקות¹ ביקין. בפמוט של ברזל שקורין משין לאופן. וכן מצאתי בא"ח, [בסי' תקי"ד] וז"ל: ומותר להסיר הפחם שבראש הנר וכו' ע"ש. פ"א באו דגים חוץ לתחום בשבת שנצודו קודם שבת, והתיר הדגים ביום א' שהוא יו"ט ראשון כמו שכתב האשירי. שמעתי מתלמיד אחד [שאמר] שהיה מתיר לקנות [לחם] גלוסקאות ביו"ט שני קודם פתיחת שער העיר, אם אין רחיים בעיר. אבל הוא אמר לי שאינו רוצה להתיר כיון שאין בעלי הבתים מבחינים הטעם. פ"א הביא גוי דורון ביו"ט שני, לפרנס גיסו מול ז"ל, גלוסקא ישנה לחם גדול, והתיר לאכול בו ביום. [וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ה וז"ל: וא"א כתב ול"נ להתיר דאפילו קמח או עיסה כו' ע"ש].

344

שמ״המעשה שהביא גוי בעגלה יין ביו"ט ואמר העג' תורידו היין או תצטרכו לשלם לי כל ההוצאות. והתיר לומר לגוי שיש היום יו"ט, עשה כטוב בעיניך, רק תשמור לי היין! ואמר הגוי תן לי המפתח מן המרתף, ונתן לו היהודי המפתח מן המרתף, והוריד הגוי היין במרתף מעצמו. ועיין באו"ז בסי' שבת¹ בזכוכית בבית הכנסת אבל מותר להיטיב הנרות של שמן הדולקות. לפעם אחרת לא רצה להתיר, כמו שכתב בא"ז, וזה הוא העיקר. והמעשה הראשונה שמא היתה ביו"ט שני או טעם אחר להקל.

345

שמ״והעתקתי ממהר"י שהעתיק ממהר"ף ששמע מן הגאון זצ"ל. פ"א הביאו ליהודי עגלה טעונה לבנים בר"ה, ולא רצה להתיר שישאם הגוי לבית ישראל, אע"ג דהיה שם חשש גניבה. העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל. שאלו למה"ר הלל¹ סי' פ"ה. גוי שהביא [דורון] לישראל מחוץ לתחום י"ב פרסאות, [כתב בספרו י"ב מילין], דהוי תחום דאורייתא, אמאי לא אסרינן עליו כמו שיש במינו מחובר, שיש ג"כ איסור דאורייתא? והשיב דעיקר איסור חוץ לתחום גזירה שמא יאמר לו הישראל להביא, והכא כ"כ רחוק לא גזרינן. ומ"ו אמר דבסתמא לא חיישינן לזה, וראייה² עי' תה"ד סי' פ"ג. מההוא ליפתא דאתא למחוזא.

346

שמ״זמלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, העתקתי מספר האגודה¹ עירובין ד' מ' ע"א. בריש מכילתין. גם ראיתי גוים בעלי חובות מביאים עגלות מלאים תבואה ביום השבת, והישראל נותן לו מפתח אוצרו, והגוי' נושאים ומודדים ומונים. ולא ראיתי אחד מרבותי מוחה בדבר זה, כי התבואה של גוי עד אחר שיחשוב עמו עכ"ל. ואסור לחמם נר של שעוה ביו"ט כדי לדבק בכותל, משום דזה המלאכה שאינה צריכה לגופה ליו"ט. דין סולם כתבתי למעלה בהלכות שבת² חידושי אגודה בפ"ק דשבת. העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ז"ל. אמר³ עמודה חמישים ותשע שאלה אחת. מ"ו אע"ג דתנן פ"ק⁴ פסקים וכתבים סי' קנ"ד. דביצה, אין מטפחין, ואין מספקין בשבת ויו"ט, מ"מ כדי להשתיק התינוק או כה"ג מותר לספוק כף אל כף, וראייה מפ"ק דיומא⁵ צ"ל פ"ה, דף ל"ו ע"ב במתני'. בקש לנמנם פרחי כהנה מקישים לפניו [באצבע] צרדה. ולא מסיק עלה משום דאין שבות במקדש, כדמסיק אצרוף גחלת בפ' אמר להם הממונה⁶ י"ט ע"ב.

347

שמ״ח[כתב בספרו] כשחל יום ראשון של יו"ט ביום ו' אמר לפעמים בנוסח מן העירוב תבשילין, בדין יהא שרי לנא לטלטל מר"ה לרה"י, ומרה"י לר"ה, כן כתוב בא"ז. וא' מיו"ט לשבת וחבירו, משום דצריך להכין גם ליו"ט שהיא חבירו של יום ראשון, ועיין במרדכי. וזכורני שלא ראיתי בבית הגאון זצ"ל שהבחורים עושין עירוב תבשילין לעצמן, וכמה גדולים אמ' שלא ראו שעשו הבחורים ע"ת לעצמן. אבל [ממקצת] הגדולים אמרו שנראה בעיניהם לעשות הבחורים ע"ת לעצמן.

348

שמ״טג' שבתות קודם הפסח יותן לי סרבל חדש. ושאלתי לו אם הוא טוב להלבישהו עתה לכבוד שבת, כיון שאין לי כ"כ בגדי שבת, או צריך להמתין עד הרגל. ואמר תמתין עד הרגל כדאמ' בכתובות פ' אע"פ גבי ג' מנעלים¹ ל"ד ע"ב. ובפסו"כ שם סיים דהא אפי' במדינה שרי אע"ג דרש"י ל"ג ליה בפ' א"ל הממו' הא משום דאין שבות במקדש התירוהו, תוס' ואשי' גרסי ליה התם ועי' בדקדוקי סופרים שם. ואין אומרים תחנה באושטריך מר"ח עד אחר שבועות. [כתב מהר"י אוברניק יצ"ו] שלומך יסגא לחדא אהוב' עמ' מה"ר יודא יצ"ו, אשר דרשתני וז"ל: אם מותר לעשות נישואין בחג השבועות, כגון להכניס הכלה בליל א' ולעשות הסעודה ביו"ט כו'? לשונך זה משמע להכניס הכלה ליל א' היינו כניסה לחופה בליל א' דהיינו ביו"ט, ואח"כ כתבת דהיינו בנידון זה דהוי החופה בחול שפיר דמי. ואפשר ר"ל אתה להכניס הכלה היינו הסעודה, ג"כ כתב' מסמ"ק דכתב אין מערבין שמחה בשמחה, ותלמוד ערוך הוא בפ"ק דמועד קטן² ד' ס"ה ע"ב. ובאולי אין לך ספרים מאותה מסכת. אמנם דע שכבר השבתי על כה"ג מקרוב למה"ר דוד איישטיט הנ"ל³ ח' ע"ב. אע"ג דעושין החופה והייחוד בחול, הואיל ועושין אותה סמוך ללילה בערב, כמו שאנו רגילים לעשות כל החופות סמוך לשבת, חשיב כמו נושא אשה במועד, לעניין עירוב שמחה בשמחה. והכי משמע בפ"ק דמ"ק דקאמר אמתני' דאין נושאין נשים במועד, תנא⁴ דנ"ל. וכולן מותרין לישא ערב הרגל. משום דאין כאן ערוב⁵ שם ד' ט' ע"א. שמחה בשמחה עיקר שמחה חד יומא, משמע אי לא הוי עיקר שמחה חד יומא הוה אסור. וכה"ג שעושין החופה בערב סמוך ללילה ומיד מקדשים היום, ואין שם שעות למיעבד שמחה בההוא יומא, השבת או היו"ט שנכנס חשיב יומא קמא. וכן פי' אשירי ותו' פ"ק דכתובות⁶ דאי משום ערוב. יומא קמא בריך כלהו פי' סעודא קמייתא. ומפ"ק דמוע"ק דלעיל משמע דלא כוותך דעיקר השמחה החופה והברכות של כניסה, דאל"כ הל"ל עיקר שמחה החופה והברכות, ולכך שרי בערב הרגל וק"ל. בהא מודינא שאם רוצים לעשות החופה והסעודה בשחרית ערב שבועות, דודאי שרי כדפסיק תלמודא בהדיא. ומהשתא לא תקשי לך מידי ממה שעושין חופה בשבת שלפני שבועות, וגם ההיא דסמ"ק דאוסר כניסה ביו"ט, היינו משום חלול יו"ט, ואין עניינו לכאן.

349

ש״נונוהג בכל עיו"ט לילך בערב לב"ה כדי שהנשים עושין התבשילין בחול ולא ביו"ט. וכשחל שבת ביו"ט, אמר בא"י אמ"ה אקבו"צ להדליק נר לכבוד שבת ויו"ט. כשחל יו"ט במוצאי שבת היה נוהג שא' מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל את אשתו להדליק על נר של שעוה שקורין גוונדן קירצן¹ כתובות ד' ח' ע"א ועי' ברא"ש שם סי' י"ג. משום אבוקה מצוה להבדלה. ואמר לי אינך צריך להדליק ביו"ט. לפעם אחרת אמר לי צריך להדליק ביו"ט. ברגלים אמר ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו וכו'. אבל בר"ה ויוה"כ אמר ואין אנו יכולים לעשות חובותינו וכו', וכן מצאתי בא"ח בהלכות ר"ה בסי' תקצ"ו ע"ש² עי' גידעמאנן צד ק"ב.

350

שנ״אבכל לילה לבד (לילה) ליל שבתות, אפילו בליל יו"ט ור"ה למד מעט אחר סעודתו. [מצאתי ביו"ד בפ"ג תלמוד תורה¹ לפנינו סוף סי' תקפ"ב ועי' ברא"ש סוף מס' ר"ה. אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה כו' ע"ש], ואח"כ אמר חוקו תהלים, כי לעולם בשבת בשחרית קודם הסעודה היה מסיים תהלים. ואין כופל הפסוקין כגון ארך ימים, או אודך או אנא, רק כל הנשמה היה כופל משום דהוה סיום הספר. ואח"כ קרא על מטתו כמו שרגיל לקרות, וקרא ק"ש והלך לישן. והיה מנהגו ללמוד עם בניו ביום ראשון של שבועות בשחרית קודם שהלך לב"ה בסמ"ק, המצוה ללמוד תורה, ולפעמים במיימוני הלכות ת"ת פרק אחד. אבל ביום שני אינו לומד עמהם.

351

שנ״בוהיה מחדש לנו הפשט בסמ"ק כל דבריהם דברי אלהים חיים, כו', ותימא וכיון דהללו אוסרין והללו מתירין אי אפשר ששניהם אמת, א"כ האיך הם דברי אלהים חיים? אלא הכי פי' שהי"ת אמר למשה זה אוסר וזה מתיר, אבל מ"מ הלכה כאחד מהן, מעתה שניהם נאמ' מפי הגבורה. ואמרתי לו למה נא' למשה מה שאין הלכה כן? ואמר מ"מ סברות הן. ואמרתי לו שמא הכי הפשט, ששניהם אמת כדאמרינן בפ"ק דגיטין¹ סוף סימן רמ"ו. זבוב מצא וכו', ולא הודה לי. [וכן מצאתי ברקנט בפ' וישמע כמו שאמר הגאון זצ"ל ע"ש].

352

שנ״גוהיה מנהג בביתו לפזר עשב [עשבים] ובשמים [של עשב שהביאו בערב שבועות] ביום ראשון של שבועות בשחרית. והיה מתיר לעני' לאפות בשכר ביו"ט, כגון פלדן או פשטידא, אע"פ שאינה אפה בחול. ואמרת העני' זה השכר אני נוטל בשביל הפסד העצים. ביום ראשון של שבועות אכל פלדן ודגים המטוגנים בחמאה. ואח"כ היה עושה הדחה לידיו ולפיו, ומשים אצבעו לתוך פיו, כדי להדיחו יפה. ואח"כ אכל קינוח, ואכל בשר [צלי]. והיה מנהגו כשהוא צלול היה מזמן אליו כל הבחורים, ומקצת בעלי בתים ביום ראשון של שבועות, וביום אחרון של פסח, ובפורים כשאכלו סעודתם. ומקצתם אינם מברכים בהמ"ז בביתם, וכשיושבים על השלחן אמר להם חודו חידתי¹ ו' ע"ב. האיך מצינו ביצה² עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' קמ"ט. שתרנגולת פרח' על האילן והפילה ממנו תפוח התפוח אסור, ואם הפילה ממנה ביצה התפוח והביצה מותרין? וזהו פתרונו, כגון שנפל התפוח בין השמשות שהוא ספק לילה, ואסור משום מחובר. אבל כשילדה ביצה בודאי יום הוא ושניהם מותרין בלילה.

353

שנ״דהעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ז"ל.¹ האיך מצינו. משום דכל דבר שתשמישו ביום נולד ביום, והתרנגול אינו משמש בלילה. אע"ג דאיכא לספוקי בספנא מארעא² ביצה ד' ז' ע"א. מ"מ הואיל ומעוט הוא לא חיישינן, וראיה דכל הפוסקים מתירים ביצים מן הגוים בליל שני של גליות. לפ"א אמר היכן מצינו מלאכה שעושה ביו"ט חייב מלקות עליה, ובשבת אותה מלאכה מותרת לעשותה לכתחלה? וזהו פתרונו, כגון שהיה לו חולי ל"ע שצריך רימון ויש רימון בר"ה ויש רימון בביתו אבל הוא מחובר. בשבת נוטל איזה רימון שירצה, אבל ביו"ט אם נוטל הרימון שהוא מחובר היה מלקין אותו, כיון שיכול להביא רמון מר"ה, וכשחל שבת ביהכ"פ נוטל איזו שירצה. ולא רצה להתיר ביו"ט להביא יין להבדלה אפילו אחר מנחה, אפילו בתוך הערוב וכ"ש בשבת. כתב האשירי³ והיא יולדת אף בלילה כדפירש"י שם. בריש ביצה וז"ל אלא מטעם קדושה אחת אסר לי'. דמסיק עלה בירושלמי רב הונא כו', ותימא לשא' מהר"ר אייזק ס"ל, איך שייך טעם דקדושה אחת לכאן. וכן הקשה ה"ה מוהר"י מולין זצ"ל.

354

שנ״ה[העתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל, שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצק"ל¹ סוף סימן א'. המתענה ביו"ט ראשון משום חלום, יתענה ג"כ ביו"ט שני מספק' רב שרירא גאון]. מותר² עי' תה"ד סי' רע"ח ותמה עליו בב"י סי' תקס"ח ועי' בספר חסידים סי' רכ"ט ובמג"א סי' רפ"ח סק"ד. בחה"מ לכבס סדינים לתינוק יונקי שדים כדי צורכיו למטה אחת בפ"א. [כתב בספרו] מותר לאשה לכבס כתם שלה בח"ה. ויכול להסיר בח"ה האשפה מן הסוסים לצד אחד ברפת ולא לחצר. ואמר שמותר לכתוב בחוה"מ דבר אבוד כגון קושי' ותירוצים, אפילו בלא שנוי, ואגרת שלומים בגודל ובקמיצה, וצריך להודיעו למי שכתב שנכתב בגודל או בקמיצה.

355

שנ״ואם חכם לבך ישמח לבי גם אני בני קעחל שי'. אשר שאלת על מי שמכר יינו בחה"מ עבור חטין במקח טוב, שיש לחוש שלא ימצא מקח כזה לאחר המועד. וצדדת להתיר אההיא דירושלמי¹ עי' תה"ד סי' פ"ח. דפרקמטיא אבו' שריא, כגון הנהו שיירות. וכת' דמשמע באשירי דפליגי ירושלמי דידיה אדידיה, מדקאמר משמע מהך ירושלמי, אין נראה כלל דפליגי. ואין לדקדק הכי כלל, דשפיר קאמר משמע מהך ירושלמי, משום דירושלמי קמא כתב בסתם לאיסור, כל זמן שאינו נפסד מן הקרן, ובהך ירושלמי חלק להתיר. ומ"מ נראה דאפילו לפי' הירושלמי בתרא אין ראייה לנדון דידן, דלא התיר אלא כשבאו שיירות, דבר שאינו מצוי, דלית לן למימר דילמא לאחר המועד אתי נמי כה"ג. אבל בנדון דידך דאית לך למימר לישהי עד לבתר מועד ודילמא אתי ליה נמי זבינא בהדא, דזימנא טובא בשתא אתו לפרקים זבינא (טובא) [טבא] לא שרינא. ולהדיא דקדק אשי' לפרש בתחלה וסוף דדבר שאינו מצוי הוא דשרינא. אמנם יפה כתב' בזה דחשבינן לקרן כמו שהעדים הכל שעור היין כמה יצא² פ"ב דמ"ק ה"ג וכפי' הרא"ש פ"א דמ"ק סי' כ"ג ועי' מהרי"ק שרש ק"ח. ולא כמו שלקח מן הכפרי דאותו ריוח בכלל ריבית שעבר הוא דהיינו קרן. ומה שכת' להתיר מההוא דראבי"ה דשרי להלוות במועד, מטעם דילמא לא מוכח הכי לאחר המועד וחיישינן לפסידא מועט, יפה כתב' דודאי ראבי"ה לא שרי מטעמא דר"ת כדמוכח מדבריו כאשר כתב. אמנם דוחק גדול הוא דראבי"ה יתיר כל פרקמטיא משום דילמא לא יזדמן ליה זבינא בהדה לבתר מועדא, ואמאי נקט הלואה לימא לן כל ממכר? וכל רבו' ר"ת וריב"א כדאיתא במרדכי, ור"י וכל האחרונים שוים בדבר לאסור כשיום השוק במועד. ועיין במרדכי דכתב שם בפשיטות דאין להתיר פרקמטיא כה"ג כלל. ונראה דטעמא דראבי"ה בהלואה היינו נמי משום דחשיבי לה כדבר שאינו מצוי, [דלהלות בנשך ותרבית לגוי קש' הוא להם, וכדבר שאינו מצוי] הוא, וגם כי עיקר מחיתנו הוא בריבית. ואשר כתב' להתיר מההיא דשתי³ אולי צ"ל שהעריכו הם לשער היין וכו'. את קונדיט' במועד כו', וכתב' דכשיהיה לו לחם בבית, עינו יפה לאכול יותר מדאי, אם היה המקח דבר מועט הכלה מדר⁴ שם בירושלמי הביאו הרא"ש שם. כמו אזוקי או תרנגל. התרתי כבר מהאי טעמא דכשיהיו בריוח בביתו יאכל בעין יפה מאותו שפי' כבר, אע"פ שאין דעתו לאכול מאותו שקונה עתה. אבל כרי של חטין כה"ג אין נראה להתיר מה"ט, דאל"כ, מה הוצרכו הגאונים⁵ מהר. להתיר לבצור במועד, ולקנות יין לכל השנה במועד מטעם דבר האבוד? תיפוק ליה משום דשותה בעין יפה יותר כשימלא את מרתפו גרבי יין? מ"מ מכל הלין אפין אי עביד חד מקח וממכר בנידון דידך אין מזניחין אותו כ"כ, אך יש להשתיק מפני המקילין.

356

שנ״זוכל דבר מותר לכתוב בחו"מ ע"י שנוי כגון להגיה אות, אבל לכתוב ספר זהו בלא סברא. ודוקא זה נקרא שינוי כמו שכת' בספרים בין גודל לקמיצה, ואינו מועיל לו אם עשה שינויים שאינם כתובים בספרים. ואמר לחייט יודי אם אין לך לאכול, עשה מלאכה בצנעא¹ הרא"ש שם פ"ב סי' ט"ז ובטור סי' תקל"ט. ע"י שנוי קצת, ואל תעשה מלאכה בשביל שאמרת לעשות הבגדים קודם המועד.

357

שנ״חזו התשובה¹ בחוה"מ. מצאתי כתוב בקונט' בשם הגאון, ולפי דעתי אינם כתובים לפניי כמו שסדרם הזקן זצ"ל. לאחר פטירת מהר"ר יעקל זצ"ל שלחו הקהל לקרמש אל מהר"א זק"ל לקבוע דירתו וישיבתו לוינא, והשיב להם הרב ז"ל תשובתו כתוב[ה] בלי שום שינוי. והיה בח"ה ונתן טעם לדבר, משום דקביעות מנהיג ת"ח לעיר צורכי רבים הוא, וצורכי רבים נכתבים בלי שנוי. והביא ראיה מגיטי נשים דנכתבין בח"ה, משום דצורכי רבים חשיבי, כדאיתא בהדיא במיימוני, ומסתם היו נכתבים בלא שינוי ע"כ. והעניין היה כך שהקהל לא בקשו מהרב ז"ל וג"כ לא היה אפשר כ"כ שיקבע דירתו, או אפילו שיבא הוא לבדו לעירם בח"ה, אך שכתבו לו על העניין קביעתו לאחר זמן אליהם. ונראה לע"ד דכה"ג לא הוה שרי לכתוב בלי שינוי, כיון דלאו צורך המועד הוא, אע"ג דצורך רבים הוה. דאשי' בפ"ק דמ"ק כתב כללא בצורכי רבים, דמעשה הדיוט שרי בצורכי רבים אפילו שלא לצורך המועד ובלא שינוי, ואפילו כוונו מלאכתן במועד משום טעמא דקדירא דבי שותפא, ואי לא עבדי' האידנא משתהי ולא איתעביד. [וטעמא דקדירא דבי שותפי לא מהני כולי האי, דליחשב דבר האבוד ויהא מותר² עי' תה"ד סי' פ"ה. אפילו במלאכה גמורה, כדפסק במרדכי פ"ב בשם ריב"א, הגה']. אבל דבר שהוא מעשה אומן, אם אינו לצורך המועד אסור, אם לא שיכול לשנות למלאכה. והנה מוכח מדברי הרמב"ם דסתם כתיבה חשיב' מעשה אומן. דכתב הטעם מה שהתירו חכמים לכתוב חשבון וכה"ג משום דאין מקפידין בכתיבה וחשיב מלאכת הדיוטות. משמע ששאר כתיבה שאסרו חכמים מלאכת אומן מיקרי, וא"כ אסור לכתוב שלא לצורך אפילו בצורכי רבים, אלא ע"י שינוי. והא דשרינן³ בלא שינוי. גיטי נשים ע"כ משום דצורך המועד חשבינן לכל כה"ג גיטי נשים וקדושין ואגרות שום ומזון וכו'. משמע דכל הני מעשה ב"ד נקראים, וברוב מעשה ב"ד יש בהן צורך לפי שעה בכמה ענינים, וגם צורכי רבים הן, כדכתב הרמב"ם. והכי מוכח בהדיא מדברי הרמב"ם שכתב טעם לאיסור, להגי' אפילו אות אחת בס' העזר'⁴ מ"ק ד' י"ח ע"ב. משום דאין בו צורך המועד. משמע בהדיא דגיטי נשים ואינך דשרי התם, חשיבי צורך המועד, דלכאורה נראה דספר העזר' נמי צורכי רבים הוא חשיב, והכי איתא בהדיא בא"ז בסוף הלכות חוה"מ וע"ש, ואפ"ה לא שרי משום דלאו צורך המועד הוא. ולפ"ז היה מוכח ולהלכה להורו' דצורכי רבים שאינן צורך המועד לא שרי לכתוב בלי שנוי, כמו אות אחת בס' העזר'. [כתב⁵ שם. בספרו בס' העזרה פי' שמוציאין בעזרה לקרות בו].

358

שנ״טויום ח' של פסח עולה למנין ז', אם נקבר או שמע שמועה קרובה במועד. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקמ"ח וז"ל: יום האחרון עולה לו ע"ש. [וכן מצאתי בתשובת הש"ר זצ"ל], ועל אבלות יו"ט האחרון שכתב' לי דע שמנהגינו שעולה למניין ז', כמו שכת' בהג' במיימוני בהלכות אבלות. ור"ה ויוהכ"פ דינם כרגלים לעניין אבלות¹ שם בתה"ד סי' פ"ה. וכן מצאתי בתשובת הש"ר זצ"ל. וגם ז"ל מיימ': ר"ה ויהכ"פ כרגלים להפסיק ז' וכן מצאתי בא"ח בסי' תקמ"ח שמע שמועה קרובה בשבת עולה ליום אחד כו', סמ"ק וכן מצאתי בא"ח בסי' תקמ"ח.

359

ש״סואין אמרי' במה מדליקין בשבת בח"ה באושטריך, אבל בניאושטט אמרינן. ואינו קופל טליתו בחוה"מ משום דהוה תיקון כלי, אבל רצועות של תפילין היה קופל כמו בשאר ימי החול דאינו שייך כלי על תפילין. ולא רצה שיאפו בביתו מצות יתירות בחוה"מ של פסח [כדי לשומרם לאחר הפסח]. פ"א [הייתי חזן] ושכחתי בחוה"מ יעלה ויבא, וסיימתי הברכה מרצה, וקודם שהתחלתי מודים גער בי ואמרתי יעלה ויבא, וחזרתי מיד לתחזינה, ואיני צורך לחזור לרצה. כן פסק רבינו אלחנן במרדכי פ"ק דברכות, ואמר שכתוב, אבל לא ידע היכא, שיעלה ויבא ורצה חד ברכה היא וחד עניין היא.

360

שס״אוהיה מתיר לעשות פתילות לשמן בחוה"מ, אע"ג שכתבו פי' התוספות איסור במס' מ"ק¹ עי' בפסקים וכתבים סי' ב'. לעשות פתילות לנרות של שעוה. ושאלתי לו אם אני יכול לטול שכר מאחר בח"ה כדי למכור יין במדות. ואמר עשה לו בלא שכר, אולי יתן לך שכר אחר המועד.

361

שס״בולא אמר זמירות¹ בפסקי תוס' שם סי' פ"ט כתוב לאמר: אין לגדל פתילה במועד וכו' ואף לפתילות ביהכ"נ דלאו מצוה יתירה כציצית. מי"ז בתמוז² ואליהו. עד אחר ט' באב. מר"ח אב עד אחר ט' באב כל ימי החול אינו אכל גלוסקאות שקו' זעמל, משום דכתיב גבי דניאל לחם חמודות. לשנה אחרת אכל גלוסקאות, משום דאינו יכול לאכול לחם אחר בשיניו. ונהגו [ונהגות] הנשים מאושטריך שלא לעשות מלאכה מר"ח אב עד אחר ט' באב, אפילו נשים עניות משום שיש להן שמחה כשעושין מלאכה. [העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, ממעטין מלבנות ולנטוע, לשון א"ח³ ועי' לעיל צד צ"ז שורה ו'. בירושלמי⁴ סי' תקנ"א. מוקי לה דוקא בבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, ונטיע' זה הנוטע אבוורני [אבוורנקי] של מלכים. י"א מדליתא בתלמוד דידן סבר דאיירי בכל עניין ע"כ. אך התוס' בפ' החולץ⁵ תענית פ"א ה"ח ופ"ד ה"ו. קאמרי בפ"ב דמגילה⁶ יבמות מ"ג ע"א ד"ה מלישא. מוקי לה בבנין של שמחה, ומשמע בגמרא דידן, ומ"ו שי' חוזר על כל הפרק ולא מצא כדבריהם⁷ בתוס' שלפנינו איתא בפ' בתרא דתענית [בירושלמי]. אך בפ"ק דתענית⁸ וכן ליתא בכל הכ"י אשר היו למראה עיני בעל דקדוקי סופרים. אמנם בגמ' דידן איתא במגילה ד' ה' ע"ב, כמש"כ לקמן בשם מהר"י אוברניק. על עברו ולא נענו כו' איתא בגמרא דידן תו' זה הבונה בית חתנות לבנו. ודרש שי' דטוב להחמיר שאל ישכור פועלים לבנות שום דבר בניין, ואם יש לו פועלים מקודם יעשה דרך [פשרה], אם יכול לסלקם בהפסד מועט, ובהפסד מרובה יש להקל. ושאר מלאכות כגון מלאכות הכרמים נר' לו מותר [דמותר], לבד מהברכה שקו' בל"א גרובן]. וכתב מהר"י אוברניק יצ"ו פ"ק דמגילה (דף ה' ע"ב) איתא בגמרא דידן, גבי ר' שנטע נטיעות בפורים מתרץ הגמרא ר' נטיע של שמחה היה. כדתנן עברו כו', ותנא בונין בניין של שמחה ונוטעים נטיעה של כו', ופי' רש"י שם⁹ י"ד ע"ב. ולא גרסי' בונין ונוטעין, ובפ"ק דתענית לא פי' כלום¹⁰ לפנינו ליתא. ודו"ק.

362

שס״גוהיה מתיר לכסות גג של מקוה בין ר"ח אב ובין ט' באב משום דהוה צורכי רבים. העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, דרש שמר"ח אב ואילך אסור ליסע על יריד, ואפילו אם יש יריד בעירו אסור ליקח ולמכור דרך משא ומתן דבר שאינו צורך לפי שעה. ואסור לתן לגוי בגד ישן לתקנו מר"ח אע"פ שאין לו בגדים. והתיר לקנות כלים חדשים כגון כפות וקערות אע"פ שכתוב באו"ח¹0 איברא, שם מחק רש"י תיבות אלו ותקנם, אמנם בדפוס פיזרו איתא ברש"י בונין ונוטעין ועי' מש"כ בעל דקדוקי סופרים בהגהותיו למס' תענית. אסור לתקן בגדים חדשים. ואוסר לקנות מנעלים חדשים מר"ח עד אחר ט' באב כדי להלביש לשבת נחמו. ועשה שהחיינו על הפירות עד אחר י"ז תמוז, אפילו אחר ר"ח אם בא לו דבר חשוב שחביב עליו, ואמר משום דאין מעבירין על המצות. וגם אינו יכול לאכול סעודה בלא פירות, ואמר ב' דעות כתוב בס' החסידים² סי' תקנ"א. אחת אמר' שאין לעשות שהחיינו משום דאינה שייך לומר זמן על זה המועד, ואחת אמר' שיש לעשות זמן, משום דכתיב כל אשר שאלו עיני.

363

שס״דויולדות אוכלות בשר עד ז' ימים. אבל אשה שבא לה וסתה בין ר"ח אב לט' באב אינה אוכלת בשר. והיה מזמן עד אחר ר"ח על היין, ונתן הכוס לקטן לשתות, או לאשתו כיון ששתה בלא"ה יין אע"פ שאינה אוכלת באותה פעם. אבל בעט"ב לא רצה שתשתה אשתו יין. ונתן לאחר לברך על השכר, אבל הבדלה שותה בעצמו ונתן לכל הבחורים לשתות. והיה מתיר לאשה לכסכוסי לתינוק פשטידא שנעשה עם שומן של בשר דק שאינה בולעה. והיה מתיר לבשל דגים בכלי של בשר עם יין אחר ר"ח. כמדומה לי כשלמדתי נדרים לפני מהר"י מינץ יצ"ו, שמעתי ראייה לזה מן המשנה פ"ו דנדרים ז"ל: הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין ע"ש. [וכן מצאתי בסמ"ק במצוה שלא לעבור על שבועת בטוי, ע"ש].

364

שס״ההעתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל¹ סי' תת"ם. כתוב בא"ז² עי' תה"ד סי' ק"ן. ובמרדכי³ ח"ב סי' תי"ד. דנהגו אבותינו שלא לאכול [בשר] ושלא לשתות יין, ושלא לרחוץ מר"ח אב עד ט"ב ועלינו לקיים כו'. אמר מ"ו דנ' לן דהאי רחיצה אפילו בצונן, וראייה מפ"ק דתענית⁴ תענית סי' תרל"ט. כ"ש משום אבל בין בחמין בין בצונן. ומר"ח אב עד ט"ב הוי משום אבל, כדא' בהחולץ⁵ י"ז ע"א כל שהוא משום אבל. שני [שאני] אבלות חדש' מאבלות ישנה כו', א"כ נראה לאסור אפילו בצונן. וכן משמע [מלשון] המרדכי, דכתב דט' באב נוהג אבלות כאבל, ואסור ברחיצה ובסיכה. וז"ל המרדכי: דט"ב אסור ברחיצה, ומיהו נהגו אבותינו מר"ח עד ט"ב שלא לרחוץ, והשתא מאי קא' ליה תו' [ומיהו]⁶ יבמות מ"ג ע"ב. הא דט"ב אסור ברחיצה ר"ל בין בחמין בין בצונן, ומה שנהגו אבותינו מר"ח ר"ל בחמין אבל לא בצונן, אלא ודאי צ"ל ע"כ דלרחוץ ר"ל אף בצונן, ומעתה קא' שפיר ומיהו. ואע"ג דמלשון הרמב"ם משמע דמותר דקא' נהגו שלא ליכנס למרחץ שבת [בשבת] זו, משמע דוקא ליכנס במרחץ דהיינו חמין. מ"מ איכא למימר כיון דא"ז ומרדכי פליגי עליו לעניין ר"ח, ר"ל דאיהו אמר דוקא שבת זו שחל ט"ב בתוכה, ולא מר"ח, ואינהו סברי אפילו מר"ח, פליגי ג"כ עליו בצונן, דאינהו דייקי בלישנא ואמרי לרחוץ ולא ליכנס למרחץ, דר"ל אפילו בצונן. ולא קשה להרמב"ם מהא דתענית, דאמ' כל שהוא משום אבל כו', דהרמב"ם ס"ל דקאי אאיסור דהיינו חמין, אבל אמנהגינו שנהגו אבותינו לא מיירי. וכ' מ"ו שבימי חורפו ראה שרחצו בצונן עד ערב ט"ב ולא מיחו בידם חכמים, והמחמיר תע"ב.

365

שס״ו[כתב בספרו¹ תאמר. אמנם נראה דאותה מלאכה שעושין הנשים לצעיפים קודם הכביסה שמוללי' הקצוות אין לאסור בשבת זו כל עיקר בצעיפים ארמאיות. דאפילו בצעיפים ישראליות אינו אלא חומרא בעלמא, דלא דמי כלל לתקון השתי לבגדי' חדשים. וגם הנשים הטוות חוטין כדי לתפור בהן בגדים, ומחייתן ממלאכה זו, נראה דשרי לטוות בשבת זו דהך נמי לא דמי לתקון השתי, שהוא בתחלת אריגת הבגדים, ואיכא שמחה ול', בדבר, משא"כ חוטי התפירה. הנ' לע"ד כתבתי]² תה"ד סוף סי' קנ"ב, הובא בב"י סי' תקנ"א ועי' בד"מ סק"ב.

366

שס״זהעתקתי מדלעיל. כתב¹ הנ' לע"ד כתבתי ליתא בדפוס, ועי' שו"ת חות יאיר סי' ע"ו שכ' כל מקום שכותב הרב תה"ד בסוף התשובה הנלע"ד כתבתי, יש לי קבלה מרבותי שהדין ההוא רפוי בידו. הנשים שמכבסות הצעיפים לגויות בשכר, דיש להתיר שבת זו שחל ט"ב בתוכה, דלא אסרו אלא דבר ששייך בו אבל ושמחה, לאפוקי בגדים ארמאיות דלא שייכי כלל. וראייה דכתב מהר"ם במסכת שמחות, דבגדי קטנים אסור לכבס בשבת זו, ועוד² ג"ז שם בתה"ד ריש סי' קנ"ב. דבטלי קצרי דבי רב. ודוקא בגדי קטנים אין בהן משום עגמת נפש, אבל גבי ארמאיות ליכא האי טעמא. אמנם (לא)³ צ"ל והביא ראיה מדבטלי וכו' משמע לגמרי ועוד הא אמרינן תינוקות דבית רבן בטילים בת"ב משום פקודי ד' ישרים משמחי לב ע"כ. משמע דוקא בגדי קטנים דשייך בהוא נמי אבילות אי משום חינוך או משום עגמת נפש וכו' וכל הני סברות לא שייכי בארמאיות. אסור משום מראית העין כיון דלא מוכח וניכר דשל ארמאיות הן, ודמי להאי דמייתי⁴ לן. פ' איזהו נשך מי שאמר לישראל הילך מעותי, והלוה (לי) ברבית מותר אבל אסור משום מראית העין. וכן גבי קיבולות חוץ לתחום באבל ובחוה"מ וע"ש.

367

שס״חלעיל גבי ל"ג בעומר כתבתי, דשרי לאכול בשר ולשתות יין מר"ח אב עד אחר התענית ביום המילה ע"ש. מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו¹ צ"ל דאיתא במרדכי פ' איזהו נשך [סי' שי"ג] גוי שאמר לישראל הילך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור וכו'. דרש מ"ו: בני אדם שמתענים מי"ז בתמוז עד אחר ט"ב, שצריכים להשלים ולא דמי לתעניות דסליחות, דהתם לצעורי קאמכוין² עי' תה"ד סי' קמ"ו. אבל הכא מתענה על הצרה שעברה על ראשינו בע"ה, כמו שאנו מתענים הד' תעניות ומשלימים ה"נ צריך הכא להשלים.

368

שס״טכשנופל ר"ח אב בשבת היה מלביש בגדיו של שבת משום דט"ב חל בשבוע אחרת, והיה קורא בב' ס"ת, אע"פ שכ' א"ח¹ כדאמרי' בתענית ד' י"ב ע"א אנשי משמר מתענין ולא משלימין דלצעוריה נפשיה בעלמא הוא. כשנופל פרשת שקלים בכי תשא חוזר לראש, מ"מ היה קורא בב' ס"ת. וראייה כשנופל פ' שקלים בויקהל אנו קורין בב' ס"ת. ומפטיר בניאושטט כה אמר ה' השמים כסאי והארץ וגו' [בישעיה]. אבל בשאר מדינות אומרים שמעו וגו', וכן כתוב בגמרא² סוף סי' תרפ"ה. אבל במקום שאין המנהג ידוע השמים כסאי. ועיין בתו' פ' כל שעה³ מגילה ל"א ע"ב.

369

ש״עמלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, בניאושטט נוהגים שלא ללבוש בגדי שבת בשבת ראשון, כשנדחה ט"ב עד יום א'. ואמר מ"ו יצ"ו דנר' לו ה"ה לענין חפיפות הראש בקרין דמסתמא הא בהא תליא. ואפילו תינוק באמצע השבוע אסור לחוף אם לא לכבוד השבת, אבל אם יש לו חטטים מותר. וזכורני בשבת של חזון ישעיהו שהקהל אינם הולכים אל הגאון בשבת זו שחרית לומר לו שבת טבא למורינו, כמו שדרכם לילך בכל שבת. וזכורני שא' מי שדרכו¹ מ' ע"ב סד"ה אבל עושהו ועי' תה"ד סי' י"ט. לרחוץ ראשו בכל ע"ש יכול לרחוץ ראשו גם בע"ש של חזון במים שקו' לוג שהם בדוחק פשורין. לפ' אלה הדברים רוצה הקורא להניח פ' הראשונה כככבי השמים לרוב, ואמר הוי מסיים כאשר דבר לכם. ואמר בנו איך שייך להתחיל בפורעניות כגון איכה? ואמר כן שמע מרבו מוהר"ר אהרן זקצ"ל, כדי להקדים איכה של משה קודם איכה של ירמיה.

370

שע״אוהיה מתיר לרחוץ בערב ט"ב למי שיש לו חולי ל"ע שקורין בל"א זנד, ואמר אפשר בשבת היה מותר לרחוץ כה"ג. מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, אמר מ"ו מה"ר שלום ז"ל נוהג לשתות יין עד יום ח' באב, ושמעתי שמה"ר שלום ז"ל לעולם היה קצת חלש ל"ע. וכשחל ט"ב ביום ה' בעט"ב הולך ללמוד בישיבה, [אבל לא אמר ההלכה]. וזכורני שאמר ההלכה אח"כ ביום ו'. [ב'] וכשאכל סעודת מפסקת לא היה חולץ מנעליו. וקודם שאכל סעודת מפסקת עשה ד' כנפות שלו תחת בגדו, ואוכל ביחידי בסרבלו ובמתרון בל"א קפא כדרך האבלים.

371

שע״ב[ב'] וזה העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק מהגניבה (שגנבה) [שגנבו] מן הגאון זצ"ל [במנהגי מה"ר מענדלין¹ עי' בשו"ת מהרי"ל סי' ט"ו. קלוזנר]² מענדליין. מהרא"ק³ עי' תה"ד סי' קנ"א. כתב דסעודה המפסקת יושב על הארץ וחולץ מנעליו, ונתן טעם לדבר שלא מצינו ישיבת קרקע במנעלים, ומיהו שאר גדולים לא נהגו כן. ומ"ו הסכים עמהם דהא יושבים ע"ג קרקע לאו משום אבילות דאכתי לא חל ט"ב אלא משום הזכרת צער בעלמא היא, ולא שייך חליצת מנעל. ודמי לאונן דאסור בכל [דיני] אבילות ומותר בנעילת סנדל. אע"ג דהתם טעמא כדי שיתעסק בצרכי המת, מ"מ י"ל דזה הטעם אינו צורך רק מ"ש נעילת סנדל משאר דיני אבילות, אבל הכא בישיבת קרקע דמי להא כו', מצאתי בקו' ועוד (המדקדקים) המדקדק בדברי המחברים שכתבו סדר היום [בתשעה באב] משמע דלא הוזכרה חליצת מנעל אלא קודם תפילת ערבית אבל לא קודם. [ב'] והסעודה קודם סעודת המפסקת לא אכל רק תבשיל אחד. וזכורני שבני ביתו אכלו תבשיל אחד ודגים או פלדן אבל לא ג' תבשילין.

372

שע״גפ"א בערט"ב קנה אתרוג, אבל לא רצה לעשות עמו גמר המקח, עד אחר ת"ב. מהגניבה דלעיל. הרמב"ם כתב שמימיו לא אכל בעט"ב אפילו תבשיל אחד, ודרכו של ר' יודא בר' אילעאי¹ מהרמ"ק. לאכול ג"כ פת חריבה. אמר מ"ו דלדידן כשר הדבר לאכול בסעודה המפסקת תבשיל גמור ולא פת חריבה. דלשון הספרים כך, סעודת המפסקת היינו שאינו רוצה לאכול אחריו אכילת קבע, משמע אי אכיל אחריו סעודת ארעי, אז הוה הראשונה סעודה המפסקת, א"כ עביד איסורא, שהרי אכל כמה מינים. ור"י בר' אילעי והרמב"ם שמא מנהגם שלא אכלו כלום אחר חצות היום, ולכך לא אכלו תבשיל. בכל עט"ב אכל סעודה אחת קודם מנחה וסעודה המפסקת אחר מנחה. אבל כשנפל ט"ב יום א', אכל סעודה שלישית אחר מנחה בשבת, ולא אכל סעודה המפסקת אע"פ שאוכלים בניאושטט בשאר שבתות [סעודה שלישית] קודם מנחה.

373

שע״דמי שמתענה בערב ט"ב אוכל תבשיל אחד אחר מנחה, קודם שקיעת החמה. וכל אדם צריך להפסיק בערב ט"ב, כן כתוב בא"ז. ועיין בהג' בס' אש' במסכת תענית מי שנדר להתענות ב' וה' וחל ט"ב ביום ג' ישאל על נדרו או לוה תעניתו ופורע. הרא"ש. משום היכר שורה מטפחת במים ונוגב בה כל היום, ואין נוהגינין ללמוד בשבת אחר חצות כשחל ט"ב ביום א' רק קינות והלכות ט"ב. וכשט"ב נדחה עד יום א' אינו לומד כל השבת רק הלכות ט"ב. וטוב להעביר הסדרא ביום ו', אבל אם לא העביר ביום ו' מעביר בשבת, אבל ביום ו' לומד כל מה שירצה. ובניאושטט אינם לובשים בגדי שבת בשני השבתות האלו לבד חלוק לבן.

374

שע״ההעתקתי מלקוטי מהרר"י אוברניק יצ"ו. אמ' ששמע בשם מה"ר אהרן הק' הי"ד, שהניח לאכול בניו הקטנים בשר לאחר חצות כשחל ט"ב בשבת ולא מיחה בידם. ועוד אמר שנראה לו היתר לנשים לטעום הקדירה אחר חצות, אבל אמר בשם מה"ר אנשל מרפוק שמיחה בידם. וכשחל ט"ב בשבת מכריז השמש דברים שבצנעה נוהג, ואין הולכים לזכר, וגם אין עושין באותו שבת בור שפיל שקו' בארצי שפינולש¹ תענית ד' ל' ע"א. כ"ז בניאושטט.

375

שע״ומה שאומר אחד לחבירו בליל ט"ב גוטא נאכט אין זה שאלת שלום, אבל מ"מ הוא לא אמר. העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מהגאון זצ"ל היכא שאסור לשאול בשלום, היינו דוקא בלשון שלום עליכם אבל טוב שבת, טוב יו"ט אינו בכלל ש"ש. [מצאתי בסמ"ק שלא לחון גוי ע"ש]. מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו¹ עי' אלי"ם צד מ"ד. ראבי"ה כתב סוף תענית דקי"ל כר"ע העושה מלאכה בט"ב כאלו עושה ביוהכ"פ. ותמה מ"ו ע"ז כי אמר דלא מצינו היכן הוזכר בתלמודא, ולכן אמר דאין להחמיר כ"כ לאסור, אלא מלאכת אומן, לאפוקי לקשור ולהתיר ולדלוק ולכבות שאנו מתירין בחוה"מ ובי"ד ניסן שהוא חמור יותר לעניין מלאכה מט"ב. כדתנן² עי' תה"ד סי' קנ"ג. ט"ב מקום שנהגו שלא לעשות כו', וי"ד אחר חצות איסורא ולא מנהגא. והפך הכלים ממטתו הכרים והכסתות מראשו למרגלותיו, [ומה שהיה מרגלותיו שם למראשותיו, והיה מניח ראשו במקום רגליו שהיה קודם ט"ב], כל היום מט"ב. וישן הלילה בארבע כנפות שלו, ולמחר עשה תחת בגדו ואינו מברך עליו, וכן מצאתי בא"ח בסי' ח' וז"ל: היה ישן בטלית בלילה אין צריך לברך וכו'. ועוד מצאתי בא"ח בסי' תקנ"ה וז"ל: ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם. לשנה אחרת חלץ ארבע כנפות שלו מחמת חלשות ל"ע, וכשעמד למחר מברך עליו ועשה תחת בגדו. לשנה אחרת אינו מברך עליו למחר על ד' כנפות שלו, ולבש אותו קודם שנוטל ידיו. וקודם שהתחיל איכה עושה לעצמו הברכה בורא מ"ה במ"ש. [מצאתי בסמ"ק בהג' בסי' צ"ה וז"ל שהחזן מברך במ"ה ע"ש].

376

שע״זובלילה אחר ט"ב אינו אכל בשר, וכל היום עד אחר מנחה. אבל כששתה יין להבדלה, שתה נמי על השלחן אפילו בליל י'. אבל בניו הגדולים אוכלים בשר אפילו בליל¹ פסחים נ"ד ע"ב. [כתב בספרו כה"ג] וקודם שילך החזן לעמוד להתפלל מעריב חולץ מנעליו, אבל שאר העם אחר ברכו, בין שחל ט"ב ביום א' בין בשאר הימים.

377

שע״חלשנה טובה תכתב ותחתם אהו' עמ' הח"ר יוזל יצ"ו, הנה אהוב' תמיהני איך שהנחת' הארז הגדול אשר בלבנון, והלכתם אל האזוב הקטן בקיר, לכן לולי האהבה העזה לך לא השבתי לך דבר. אמנם מה שכתבת וז"ל: ויש מן הבחורים שמלעיגים עלי, ואומ' שיש לחלוץ המנעלים קודם שילך לביה"כ כשחל ט"ב בשאר הימים, עכ"ל. זה הכריחני להשיב לך לפי דעתי הקלושה כי הפלא ופלא על אותן המלעיגים עליך, נניח ממה שיש לך כתוב משם מורי הגאון מהר"ר איסרליין ז"ל, מ"מ איך שייך להלעיג על מי שעושה כמו שכתוב במנהג' אשר נוהגים אחריהם בכל מדינות אטליא? דהיינו אותן מנהגים שסדר מהר"ם זלמן יעצ"ט¹ י'. ז"ל שכתב וז"ל: ולאחר ברכו חולץ מנעליו ויושב לארץ, וש"ץ חולץ קודם ברכו בין בחול בין בשבת עכ"ל. הא קמן שכתוב להדיא שיש לחלוץ המנעלים אחר ברכו כמו שכתבת' את' משם מורי הגאון. עוד יש לנו פה מנהגים אחרים ממדינת רינוס שהיו של מהר"ר זלמן בונא ושל בנו מה"ר ויבש ז"ל, ור' יעקב בנו של מה"ר ויבש הביא אותם הנה, ועתה הם ביד עמי' מהר"ר חיים יצ"ו. וכתוב אותן מנהג' וז"ל: ומתחיל החזן בקול נמוך ובשפה רפה והוא רחום, וגומר ברכו, והקהל עונין אחריו, ואז כל הקהל חולצים מנעליהם ויושבים לארץ עכ"ל. הא קמן שמנהגי רינוס נמי כתבו שיש לחלוץ אחר ברכו, וכל מנהגי המדינה הזאת הם נוהגים אחר מנהגי מדינת רינוס. לכן כדאי אתה לסמוך עליך, ויש לנהוג כמו שכתבת משם מורי הגאון מהר"ר איסרליין. ויש לתמוה על המתמיהים, ואי משום שכתב במנהגי מהר"א קלוזנר² מהר"ר זלמן יענט. וז"ל: ויראה דחולצין גם לסעודה המפסקת דאין חלוק בין ישיבת קרקע לחליצת מנעלים עכ"ל, א"כ צריך לחלוץ המנעלים קודם כניסת ב"ה כמו שאמרו שכנגדך. הנה זה אני יודע בודאי הלכה למעשה שמורי הגאון לא נהג כמנהגי מהררא"ק, והורה לנו שלא לחלוץ המנעלים ואמר לנו בפירוש שלא נהג כמנהגי מהרא"ק. וכן עשה הוא בעצמו וישב על הקרקע ומנעליו ברגליו, ואחר שאכל סעודה המפסקת קם וישב על הכסא שלו עד הערב. ואז הולך עם מנעליו תוך ב"ה שלו, אשר בבית הח"ר יחזקאל שידעת שהכל בבית אחד.

378

שע״טגם בספרו בסי' קצ"ז¹ דפוס ריווא דטרינט כסליו שי"ט, דף מ"א ע"ב בהג"ה. והאריך בראיות והסכים שאין לחלוץ המנעלים עד תפלת ערבית. אמנם מהר"י מולין ז"ל כתב בתשובה וז"ל: ערב ט"ב חולצים מנעלים קודם ברכו, זולתי בשבת, עכ"ל. ולא הזכיר באותה תשובה כלל שיש לחלוץ המנעלים בבית קודם שילך לב"ה. אבל אותו שחבר ספרו הדרשות שקו' מהרי"ל כתב וז"ל: כשחל ט"ב בחול חולצין מנעלין בבית והולכין יחף לב"ה עכ"ל. אבל לפי דעתי [נראה] שיש לסמוך יותר על התשובה ממה שיש לסמוך על אותו שחבר הדרשות. ואף מי שרוצה להחמיר כמהר"י מולין חומרא די שחולץ קודם ברכו, ואין שייך כלל לקרא תגר על מי שחולץ לאחר ברכו, כמו שכתב משם מורי הגאון, בפרט אחרי שנמצא במנהגים ג"כ שכתבו כך. הנה אהו' מה שדקדקתי מן הבתראי כתבתי לך, כי אין צורך להאריך ולכתוב מה שכתבו הקדמונים בספרי הפוסקים, כי ידעת' כולו וד"ל. רק עליך החיים והשלום כנ' וכנ' אהו' עמי' דוד ב"ר דניאל ז"ל. גם לפי הנראה שאף אותן שנוהגין כמו שכתב מהרא"ק שחולצים המנעלים בשעת הסעודה, מ"מ אחר הסעודה הם חוזרין ונועלין מנעליהם עד שתחשך, כמו שאנו עושין עם ישיבה, שאנו חוזרין ויושבים על גבי ספסל עד אחר ברכו.

379

ש״פבב"ה שלו היה מדליק נר אחד של שמן כל זמן התפלה בליל ט"ב. ולעצמו לקח שתי נרות של שעוה הגדילים יחד, כשאמר איכה וקינות. לשנה האחרת צוה לכבה הנר של שמן כשהתחיל איכה. כשחל ט"ב ביום א' אז אמר בניאושטט בלילה אחר י"ח ברכות קדיש שלם עם תתקבל, כן כתוב במקצת מנהגים. אבל הוא אמר שראוי לעשות כמו שכתוב בסוף מס' תענית בס' אשירי בהג' ע"ש. ואח"כ איכה וקינות, ואח"כ ואתה קדוש ואין אומרים ויתן לך. ואומרים בניאושטט אבות וברכי נפשי [ושיר המעלות] אפילו כשחל ט"ב בשבת. אבל במרפרוק אין אומרים פרקי אבות באותו שבת, וברכי נפשי אין אומרים כל הקיץ במרפרוק.

380

שפ״אאם¹ בתה"ד הנדפס הוא סי' קנ"א. אין שם גוי מותר לישראל² עי' תה"ד סי' קנ"ג. לחלוב הפרה בליל ט"ב וביום ט"ב, [וכתוב בספרו דאין לשחוט ולהכין עד אחר חצות, וכן היה נראה. ולכך לבי מהסס להתיר, וטוב להחמיר אם אפשר ע"י גוים ע"ש]. ואמר חקו תהילים בליל ט"ב, וביום ט"ב אמר חקו תהלים ושיר היחוד סמוך לכניסת ב"ה בערב [כי לעולם אמר חקו תהלים חצי אחת ביום, וחצי אחת בלילה. ובכל שבוע התחיל תהלים בליל אחר שבת ומסיים בשבת]. ובבקר לא אמר אל א"א ולמנצח ובא לציון עד נאום ה'. ומתחיל ואתה קדוש ואומר קדיש, ומדלג תתקבל ואין אומר אין כאלהינו, ובערב אין אומרים תחנה³ לישראלית. [כל זה באושטריך]. ולא רצה לישב על הספסל עד אחר מנחה אע"פ שהתיר לאחרים אחר חצות.

381

שפ״בהעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק מהר"ף יצ"ו, ששמע מן הגאון זצ"ל¹ ובערב קודם ט"ב אין אומרים תחנה. הי"ד ישב על הספסל אחר חצות בט"ב. וזכורני שהיה מילה בט"ב במרפורק לגיסו של הגאון זצ"ל. ואכלו בשר למילה בליל אחר ט"ב, אבל אין ידוע לי אם נדחה ט"ב. וכן ראיתי במיישטרי אע"פ שאינו נדחה. וזכורני בשבת של חזון ישעיהו שעשה קידוש על כלי קטן של כסף ולא על כלי כסף שרגיל לקדש בו בכל שבת. וזכורני כשהיתה תפיסה בבייארן² נראה שחסרים פה התיבות שדודו ר' אהרן הקדוש. והיו תפוסים על נפשם בע"ה. והגאון זצ"ל היה קובע בניאושטט תענית יום אחד, ברצון כל הקהל וברצון כל הבחורים ומלמדים, ועשה זה הקיבול הרבה ימים קודם שיתענו, כמו שאכתוב בהלכות תענית, [סדר היום] בע"ה. [וכל הערים אשר סביבותיהן ששמעו באו להתענות עמהם] ובאותו יום היו פטורים מן התפיסה והדרך רחוק הוא מניאושטט עד לאנדשהוט. ויתנו מכל אשר להם, הן כסף הן שוה כסף ממאה זהובים צ' זהובים, [וצריכים לשבע שבועה חמורה ע"ז], ויגרש אותם בע"ה. וגם הקיסר מאושטריך שלח כמה שלוחים לדוכס מפייארן ואח"כ שלחו לו פרס אחד, ותבע היהודים מחמת שעדיין חייבין לו שליש, ואפ"ה אינם ניצולים מן הגירוש בע"ה. וזכורני ששמעתי ממנו כ"פ שספר המעשה מהגזירה מווינא הי"ד לתלמידיו הזקנים, ורוב פעמים היה בט"ב והמשכיל יבין.

382

שפ״גואתחנן, פירש"י אין חנון בכ"מ אלא לשון מתנת חנם וכו'. ולכך מבקשים הצדיקים בלשון חנם מרוב ישרונות שבהם, שאינ' נחש' בעיניהם מעשיהם הטובים לכלום כנגד הבהמות שבהם. ד"א לכך אמר ואתחנן לשון חנם כמו שפירש"י בפ' ואתחנן¹ עי' רי"א צד קפ"א וגידעמאנן שם צד קנ"א. עצמות של משה אינו באות לא"י, ולמה? משל למלך ב"ו שמפיל ז' פשיטים או ח' מידו תחת שלחנו, ויש לו גנאי לקוד אחר הפשיטים. והלך ונטל זהוב בידו והפיל מידו בכונה אל הפשיטים, ואין גנאי למלך ליקוד אחר הזהוב, ואגב הזהוב נוטל גם הפשיטים, כך הקב"ה יש לו צדיקים בחו"ל, ומדת הדין מקטרגת לעתיד לבא כשרוצה להחיות צדיקי חוצה לארץ. אבל כנגד מרע"ה אין פתחון פה למדת הדין, ואגב מרע"ה נוטל שאר הצדיקים. כך שמע² דברים ד', כ"ב. מהר"ר אהרן הקדוש זצ"ל, ואומר לכך אמר מרע"ה ואתחנן תן לשאר צדיקים מתנת חנם להחיות בחו"ל, ואני רוצה לשכב בא"י.

383

שפ״דד"א לכך אמר הלשון ואתחנן, אמר מרע"ה, גבי העני אמרת כי חנון אני, מחמת שאינו שוכב לילה אחת במצעו, ואני צריך לשכב כמה לילות בחו"ל, לכך אמר ואתחנן. שכחתי מה שדרש אחר זאת ההקדמה.

384

שפ״הבט"ב¹ מרבו. אומר תחנה בכל ג' תפילות, ואמר למנצח, והנשים עניות אין עושין בו מלאכה באושטריך. וזכורני באושטריך מניחים אפר בראש החתנים, וכן מצאתי בא"ח בסי' תק"ס ותקנו להניח אפר וכו' וכן ברינוס בעיר לנדא מניח מהר"ר שלמה שפירא זצ"ל אפר על ראשו שעשה הברכה שלי עם מהר"ר ליווא לנדא זצ"ל. הג' באשי' עטרות חתנים שקורין לנו בל"א מותר לכלה לישא אותה עד שעת החופה, אבל שאר הבתולות, להן מותר לישא אותן כל השבת. וכן מצאתי בא"ח בסי' תק"ס וז"ל: ושאר אדם חוץ מחתן וכלה מותרים בכל.

385

שפ״ומי שמתענה בכל יום קודם ר"ה, אין צריך להמתין עד הלילה, אלא עד שיוצא מב"ה. אפילו אם אכל יום אחד כמו שרגילין העולם¹ בט"ו באב. שלא להתענות יום אחד. אבל הוא עצמו המתין עד הלילה, כיון שאינו מתענה כל הימים, רק התחיל עם הקהל, וב' וה'. אבל בעשר' ימי תשובה אכל אחר יציאת ב"ה, כיון שהוא מתענה רוב ימים. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקס"ב וז"ל: מי שרגיל להתענות עי"ת אין צריך להתענות עד צאת הככבים וכו'.

386

שפ״זהעתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, אמר מ"ו טעמו, כיון דתלי טעמא שאין רגילות לקבלם בתפלה¹ כדי שלא יהא עליהם כנדר שאם יראה להם אונס שלא יוכלו להתענות שלא יצטרכו להתרה, ועי' בתה"ד סי' קמ"ו. אבל המתענה רק מקצת צריך ג"כ לקבלם בתפלה אז אין חלוק² דמקובלים ועומדים מכח מנהגם. הרואה חלום וגמר בלבו להתענות אפילו ביום, ואח"כ מתחרט צריך להתענות, משום דכתיב כל נדיב לב עולות³ דבהא לא מהני טעמא דצערא קבלו עלייהו לחוד, ועי' תה"ד שם סי' קמ"ו. וכ"ש אם גמר בלבו בלילה להתענות, אפילו לא הוציא בשפתיו צריך להתענות. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקס"ג וז"ל: אמר ר"ת דהוי שפיר קבלה אע"פ שלא הוציא משפתים וכו'. אבל אם עשה תנאי כל מה שאמר בלבו יהא בטל זה מועיל, ואפילו באמצע השנה. [וכן מצאתי ביו"ד בסי' רי"א וז"ל: מי שהתנה וא' כל נדרי' שאדור עד זמן פלוני וכו']. וזכורני שאמר בפתיחה דשחרנוך⁴ דברי הימים ב' כ"ט, ל"א, ועי' שבועות כ"ו ע"ב וברש"י שם ד"ה תרומה וקדשים. שני גוליירים מפרש"י במס' סנהדרין שני שוטרים. ויחיד יאמר ענינו בש"ת כשבא לאל תשיבנו, קודם שיתחיל לומר כי אתה שומע תפלת עמך יאמר ענינו כלו. וחותם בא"י העונה בעת צרה. ומתחיל רצה או יאמר מקצת מענינו עד ואני אשמע. ומתחיל כי אתה שומע וחותם בא"י שומע תפלה, וכן עיקר. וכן מצאתי בתו' פ"ק דתענית⁵ סי' נ"א בסדר ימי הסליחות דפוס פראג תקצ"ו. וז"ל: ואין יחיד קובע ברכה לעצמו וכו'[ויחיד ששכח ענינו אפילו בת"צ אם עקר רגלו אינו חוזר. ואם נזכר קודם שעקר רגליו יאמר ענינו באלהי נצור, קודם יהיו לרצון עד ומציל בכל עת צרה וצוקה בלא חתימה. וכן מצאתי בא"ח בס' תקס"ה].

387

שפ״חויחיד יכול לומר י"ג מדות עם נגינותיו בתענית, שאינו אלא כקורא בתורה. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקס"ה ואיני יודע מה חשש יש בדבר וכו', אבל מדקדק¹ י"ג ע"ב ד"ה אלא אמר. מדתנן התם הקונה שני אילנות בפ' המוכר את הספינה² עי' תה"ד סי' ח'. משום דמיחזא כשיקרא. משמע דאי לא מיחזא כשיקרא היה מותר לקרות אבכורים, וה"ה נמי הכא.

388

שפ״טמעשה שדילג ש"ץ ענינו ונזכר קודם שבא לש"ת. וצוה לומר ענינו בש"ת במקום שפי' לעיל, כן כתוב הג' במיימוני בפי' בהלכות תפלה. וכן הורה רבו מהר"ר אהרן זצק"ל, אע"ג דכתוב בסמ"ק אמצעיות אין להן סדר.

389

ש״צעליכם החיים ושלום לאהו' הנ"ר זעקל ובנו הח"ר מושמן י"ץ. אשר שאלת על המילה שאירע ביום התעניות שני וחמישי. דעו כי כך המנהג, מבקשים אם יש עשרה בקהל שרוצים להתענות, ואם לא ימצאו עשרה מחזרים אחר שבעה. ואם לאו לכה"פ יהיו ג' עם הש"ץ שיתענו, ואז מתפללים ענינו וקוראים ויחל ואומרים סליחות וידוי כבשאר תעניות. אך והוא רחום ותחנון אין אומרים. ואין נפקותא בדבר אם קורא בשחרית בפ' ויחל לכהן שאינו מתענה, כי במקצת מקומות קורין בפ' היום, וכל מי שנקרא אינו קורא וסלחת עם הצבור אלא עם החזן וה"ה שאר פסוקי'. וכן מצאתי בא"ח בסי' קמ"א וז"ל: ומ"מ גם העולה אם יודע לקרות יקרא בנחת עם הש"ץ וכו' ע"ש. [וזכורני פ"א אכלתי אגוז קטנה בשוגג בי' בטבת ואין ידוע לי אם הייתי בר מצוה אם לא. ושאלתי את פי מהר"י וויילא זצ"ל, ואמר צריך אתה להשלים, אבל אינך צריך להתענות תענית אחר. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקס"ח וכן כתוב בספרו¹ פ"ב ע"א וברשב"ם שם ד"ה מכדי. אם אכל יותר מכזית בי"ז בתמוז].

390

שצ״אמי שנדר להתענות בעת צרה שנה אחת ב' וה', ואירע לו אונס כגון שהלך היום וצריך לילך גם למחר בב' או בה' דרך רחוקה אז מותר לו ללות התענית ופורע למחר או לשבוע אחרת. [וכתב בספרו¹ תה"ד סי' קנ"ו. ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט² עי' תה"ד סי' רע"ה. משהוא רגיל]. פ"א היה לאחד חולי קדחת ל"ע, ונשאל לו שיש לו רפואה להתענות ביום ו' שהוא³ יותר. הראשון לקדחתו, והיה אותו יום⁴ הששי. ר"ח. ואמר הגאון ז"ל אם הוא סבור בדעתו שיש לו רפואה יכול להתענות אפילו בר"ח כמו שמתענה ת"ח בשבת. אבל אמר שהיה לו גם הקדחת ל"ע ולא הייתי מתענה אפילו ביום ו' שאין בו ר"ח אע"פ שהוא יום (ו') ראשון לקדחתו ל"ע.

391

שצ״בפ"א בקשתי ממנו להתיר לי לאכול בסליחות, כדי שאוכל ללמוד כמו בשאר ימים. ואמר גם הקדמונים יודעים זה הטעם, מ"מ תקנו להתענות בסליחות, אע"פ שאינם יכולים ללמוד כמו בשאר ימות השנה, ולכן אינני מתיר. והתיר ליקח מעט מים בפיו בע"מ שיפלוט בשחרית כשמתענה בה"ב כדי לנקות השניים ופיו. מצאתי בא"ח בסי' תקס"ז השרוי בתענית יכול לטעום כו' ע"ש. [כתוב בספרו¹ ו'. מי שרגיל להדיח פיו בכל בקר [שרי] למיעבד הכי ביום תעניתו, אבל בת"צ לא כשר למיעבד הכי]. והיכא שנפל י"ה ביום ה' ואינו יכול להתענות ב' וג' יתענה בג' משום דמסייע עם הקהל. פ"א היה נדחה י"ז בתמוז ואמר שאין צריך להמתין עם התענית עד הלילה, כשאר ת"צ, כיון שנדחה. [ועיין לעיל בריש הלכות שבת]. שמעתי כמדומה לי מאחד מן התלמידים שכתב במרדכי בי"ה² תה"ד סי' קנ"ח. החסידים נוהגים להתענות ב'³ יומא סי' תשכ"ג ובבגדי ישע שם סק"ב. ימים קודם ר"ה, וכן נמצא במרדכי רינוס בפ"ק דביצה.

392

שצ״גונוהג לומר כשמתפלל לפני התיבה: מרן דלא נהדר ריקן לבסוף, אבל אינו חש על אחרים איך אמרו. ואין החזן צ"ל מה שכפל הקהל. העתקתי מהאגודה ממסכת יומא ואין ש"ץ מחזיר הודו וכו'. וזכורני כשקובע זה היום קרא השמש כל הקהל מב"ה לחצר ב"ה, אפילו בחורים אפילו מלמדים ואמר להם אתם שמעתם איך שיאמרו הגוים בשאר ארצות מחמת שזה השנה שנה ג' שהולכים לרום הי"ז יצילנו¹ ד'. אם אתם רוצים לקבל עליכם זה התענית, אולי ירחם עלינו הי"ז! ואמרו כל העם נעשה, לבך פרנס אחד אמר שאינו יכול להתענות, מחמת שיש לו כ"כ כאב שניים או עיניים, אבל רוצה לתן מעות לצדקה. ואמר הגאון לתן מעות לצדקה גם הוא טוב, ולא היה שום זקן באושטריך שזוכר מה שהיה קודם נ' שנה ביובל שלפניו. אבל עתה היה רשע בקצת מקומות מחמת שהכומרים היו דורשים לע"ז, ובקצת מקומות היו מבטלים הרבית, אבל ש"ל אינו נעשה שום היזק לישראל בגופו מחמת זה. וכשהיו תפוסים בפייערן ונעשו גירושים בע"ה, עשה הגאון ז"ל גם יום אחד, [כמו שכתב בסדר היום הזה], והי"ז ישלח לנו משיח במהרה בימינו בקרוב.

393

שצ״דוזה סדר היום וישכימו לב"ה ביוהכ"פ, ויעמוד ש"ץ בהשכמה, ויאריכו בסלח לנו לומר פתיחה¹ עי' רי"א צד קפ"א וגידעמאן צד קנ"ב. עם ה' השני' הארוכ', סליחות אני יום אירא, אויתיך קויתיך, אין כמדת בשר, איה כל נפלאותיך, איה קנאתיך, אך בך מקוה ישראל, רבת צררוני, אלהים אל דמי לדמי, שלישי' אלהים אין בלתך, שלמונית תוחלת ישראל, פזמון חנינו ה' חנינו, עקידה איתן למד דעת טרם ידעוך, זכור ברית, חטאנו, אל נא רפא נא. ודוי דרב סעדיה, וידלוג מה ששייך לר"ה. ג"פ ודוי אשמנו, ויסיימו כמו בזכור ברית עד ואל יעכב כו'. והיחידים כשהם מתפללים קודם הש"ץ, יאמרו אחר התפלה ודוי ע"ח כמו ביוהכ"פ. ויאמרו אבינו הש"ץ והקהל. וידלגו מה ששייך לר"ה ויוהכ"פ. וכשנופלין בתחנון יאמרו מחי ומסי, תחנון, מקוה ישראל² וזה סימנם בסדר ימי הסליחות הנ"ל: ע"ח, י"ח, ז', ט"ו, י"ב, ו', סליחה ליום השביעי כמנהג פוזנא, קי"ז, מ"ו, נ"ו, כ"ג, וסליחה לתחלואי ילדים שנאמרה בשובבי"ם ת"ת. וכו' כמו באשמורת בסליחות. ויקראו ג' בתורה בפ' ויחל. ואחר יציאה מב"ה ישבו טובי הקהל לדקדק אם יש מכשולות או עבירה בקהל לבטל ולתקן אותן. וילכו לבית הקברות מקצת הקהל ולא כלם שלא יתמהו הגוים. במנחה יקראו בתורה בפ' ויחל ויפטירו במלכים מויעמוד שלמה עד ויהי ככלות שלמה³ שם סי' פ"ז. ובסלח לנו יאמר ש"ץ ג' ויעבור⁴ מלכים א', ח', כ"ב עד נ"ג. תערוג אליך, אם אמרי אשכח' מרי שיחי, פזמון יחביאנו צל ידו. ויתנו צדקה, כל הקהל יתנו הגולגול' כמו בתענית אסתר. ומי שיש לו ק' ליטרא במס ויותר עד אלף ליטרא יתן מותר על הגולגולת ב' גדולים וכו'.

394

שצ״היתענו כל אותן שהתחילו להתענות. ועוברות ומניקות לא יתענו אם ירצו, רק לא יאכלו דבר חם ושום בשר. וכן דין חולים שאין בו סכנה. ויולדת תוך ז' לא ימנעו מכלום. וראיתי שהש"ץ מתעטף במנחה, וזכורני שא' ההפטרה בניגון הפטרות ט"ב, זהו סדר היום שסדר הגאון זצ"ל.

395

שצ״ווהיה מתענה ט' בניסן על אמו שהיתה קדושה בגזירת אושטריך בווינא הי"ד. והתפיסה התחיל [התחילה] י' בסיון, והפרט מהגזירה ט' בניסן.¹ וסימנים שם: י', ט"ז, י"ז. וזכורני כשחל בשבת יום שמת בו אבי ז"ל, ואכלתי אותו שבת עם הגאון זצ"ל כמו שאני רגיל לאכול עמו כל שבתות, ולא עשיתי שום שינוי. וזכורני שהמנהג באושטריך בשנת העבור מתענין ח' תעניות, ומתחילים פ' שמות ביום ה', ואח"כ בכל יום ה' עד פ' תצוה. וסמן לאלו התעניות שובבי"ם ת"ת [שהם ר"ת מן הסדר שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים תרומה תצוה]. ובכל שנת העבור הרב והקהל מקבלים אלו התעניות בחצר ב"ה בשבת ויחי. ומתנה אם בא יו"ט ביום ה' שיתענו ביום ב' קודם יום ה', ומלמד שיש לו ו' שעות אין צריך להתענות, והרבה תנאים כאלו. וזכורני שהוא מתענה ביומי דשובבי"ם ת"ת אע"ג שיכול לתן ד' פשיטים לצדקה, והוי פטור להתענות בע"מ שאכל צונן בלא בשר.

396

שצ״זוזכורני באחד מימי דשובבי"ם בשחרית, מת מן הבחורים בחור אחד חשוב בע"ה, ושמו הח"ר יעקב ריינר ז"ל. ולא היה פוסק ל' יום בשנה תמימה או יותר בק"ק דניאושטט וישוב שלה, [שלא מת אחד] בע"ה, עד שנשים חשובות ואנשים וילדים ובנו והוא עצמו ושאי' מהר"א ס"ל ז"ל הניחו חיים לכל ישראל. ואמר בו ביום [שמת הבחור דלעיל] שיתענו כל הבחורים, משום דאמרי' ידאגו כל החבורה וכו'¹ עי' רי"א צד קל"ג והדין עמו ודלא כהח' גידעמאנן בספרו צד כ"ד וכפי הנראה שגה ברואה שהתפיסה התחילה י' בסיון והיו אסירי עני וברזל עד אשר שפכו דמם כמים על קדושת השם בט' בניסן, ואותו היום הי' לבעל תה"ד לתענית קבוע על פטירת אמו. ובפירוש אתמר בתה"ד סי' רמ"א: ותו ידעי' עובדא מגולה ומפורסמת בעו"ה בתפיסה ובגזירת אושטרייך שהיתה ביום י' סיון שנת ק"ף לפרט עד קפ"א ט' ניסן וכו'. ובערב אמר להבחורים שמעו לחזן כשמתפלל ענינו.

397

שצ״חזו התפלה תיקן הגאון זצ"ל¹ שבת ק"ו ע"א. כשרוצה להתפלל בבית החיים: צדיקים² ככתבה ובלשונה בס' מעבר יבק, וויען, תרט"ז, ד' ע"א ע"ב וכו'. יסודי עולם! יהי רצון שתהא מנוחתכם כבוד, וזכות תלמוד תורתכם ומעשיכם הטובים יעמוד לי ולביתי ולכל הנלוים אלי ולכל בית ישראל. י"ר מלפני אלהי הרחמים והסליחות מלך על כל הארץ, שיתגוללו רחמיו וחסדיו המרובים על מדותיו, שנזכר ונכתב בזה ראש השנה (לימי התשובה: שנזכר באלה ימי התשובה לסליחה כו', ולערב יוהכ"פ יאמר: שנכתב ונחתם בזה יוהכ"פ) לסליחה למחילה ולכפרה על כל חטאתינו, עונותינו ופשעינו ולשנה טובה ומתוקנת לחיים טובים ולשלום, ולפרנסה וכלכלה, ולשנת גאולה וישועה ושנת ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו, ושנת רוח והצלה, ושנת השקט ומנוחה מכל דאגה ובהלה, מכל שמד ותקלה וגזירה רעה, ושנזכה לזרע חיים וקיימים העוסקים בתורה ובמ"ט. ושנזכה לעושר ולכבוד, ואל ישלוט בנו שטן ויצר הרע. ונמצא חן ושכל טוב בעיניך הקב"ה ובעיני כל רואינו, על כל זאת שבקשתי לפניך אלהי ישראל, אדון כל העולמים העתר לי למען רחמיך וחסדיך המרובים, ולמען זכות הצדיקים (ליחיד: הצדיק הזה) האלה, וזכות כל צדיקי עולם, ואל תשיבנו ריקם מלפניך.

398

שצ״טמי שנוהג להתענות בכל ערב ר"ח, מתענה בערב ר"ח אייר אע"ג דעדיין ניסן הוא. פ"א רוצה אשה להתענות ב' ימים וב' לילות [רצופים], ושכחה ושתתה הבדלה, אפ"ה היתה משלמת התעניות, ואינה צריכה לשלם תענית אחרי'. מי¹ נ"ב: ליחיד: צדיק יסוד עולם יה"ר שתהא מנוחתך כבוד וזכות תלמוד תורתך ומעשיך הטובים יעמוד לי וכו', ע"כ. שמתחיל להתענות בשבת ג' ימים רצופים, מבדיל במוצאי שבת עם אחרים, ואחרים שותים. וזה מצוה מן המובחר או מבדיל בשבת גופיה סמוך לחשיכה ושותה בעצמו, או מבדיל בליל ד'. אבל מי שמתענה ב' ימים מבדיל בליל ג' אם ירצה בלי גמגום. ומתפלל ענינו בכל ג' מנחה² עי' תה"ד סי' קנ"ד. ולא בשחרית.

399

ת׳בשנה אחת הוה י' בטבת ביום ו' והיה מתפלל מנחה. ואח"כ מברך ז' ברכות לחתן, ונתן לקטן לשתות כמו שכתבו התוס' בסוף פ' בכל מערבין¹ עי' פסקים וכתבים סי' ק"פ. בדבור דילמא אתי למיסרך ודלא כמרדכי. וכן אם אירע מילה בי"ה צוה לתן הכוס לתינוק. וזכורני שצוה לתקן נרות שלו השייכים לי"ה קודם ר"ה. והיה מניחם במקום שרגיל לבא שם על הקרש בתוך בגד לבן, והיו הנרות מגולים קצת למטה, ובערב יוהכ"פ שולח אותם לב"ה. ואין אמר זמירות אפילו בשבת שלפני ר"ה, לשנה אחרת אמר זמירות בנחת.

400

ת״אוזה דרש הגאון מוהר"ר איסרלין יצ"ו. והיה כי תבא (וישבתם) וישב בה וגו' פירש"י מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו וחלקו. ולמה לא נתחייבו עד שחילקו? מ"ת דגזירת הכתוב היא, מ"מ רשות הוא לומר טעמא. וי"ל דבמצות בכורים הוי טורח גדול. משום תאינה אחת או י' צריך לפעמים לילך ג' פרסאות עד שהביא לבהמ"ק, ואעפ"כ לא הוי קרבן, כי הכהן היה אוכלן. לכך המתין הקב"ה עד שיהיה להן מנוח, ולכך נמי היה קורא ע"ז המעשה¹ ד' מ' ע"ב. וצריך לעמוד בעזרה יותר משאר מצות כדי להפיס דעתם, שלא יאמרו בחנם הלכנו לכאן. ד"א לכך קורא על הבכורים, משום דהוה ראשית המצוה שנתן מן התבואה, וכל ראשית הוא העיקר הן לדבר מצוה הן לדבר עבירה. ולכך קורא על הבכורים ארמי אובד אבי, פירש"י לבן, וגם התרגום פי' לבן. ואין לפרש ארמי אובד אבי לבן הרג ליעקב, אלא הכי פי' לשון אבד, כמו תעיתי כשה אובד דהוי כמתעתע. יעקב הוא התחיל לגרום שיעקב ירד מצרימה. משום דלכתחלה היה עובד ברחל ולא היה בדעתו ליקח לאה והוה י"ב שבטים מחד אשה. ולא הוה יוסף נמכר למצרים, משום דעיקר שנאה [השנאה] באה משום דהוה מד' אמהות. וגם לבן אעפ"י שהוא רשע מ"מ אמר ליעקב לא [יעשה] כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה, ויעקב לא השיב לו תשובה אלא ע"כ הדין עם לבן.

401

ת״בכל מי שהוא ראשית צריך לאקדומי למצוה, ולכן קורא אבכורים שהוא ראשית המצוה שעושין בתבואה. וכן לעניין עבירה מי שהתחיל הוא עיקר. וראייה לכך סמך פ' עמלק לוהיה כי תבא, כי עמלק ראשית גוים עמלק וגו'. וכן פירש"י¹ המצוה. משל לאמבטי רותחת וכו', וגם אמר אם מתחיל דבר כשורה ובהכשר הכל הולך כסדר, ולכך אנו מכבדים המביאים בכורים ובעלי אומניות עומדין בפניהם ולא בפני ת"ח. וגם בני ירושלם יוצאין לקראתן ואומרים אחינו בואכם לשלום, הכל כדי חבוב המצוה וכדי שיבואו לשנה האחרת, וכדי להתחיל בבכורים. ואח"כ תרומה, ואח"כ מעשר ראשון, ואח"כ מעשר שני,² דברים כ"ה, י"ח. מעתה הולך הכל כסדר, אם מתחיל בתחלה יפה. ומזה הסברות אנו נוהגים להתחיל בגדול העיר לעמוד להתפלל בתחלה כדי שהולך כסדר. אבל אני שמעתי ממוהר"ר שלמה שפירא זצ"ל [שדרש] מי שמתפלל ימים נוראים ולא מתפלל סליחות דמי למי שרוצה לילך לפני מלך ויש לו מפתח הפנימי ואין לו מפתח החיצון. ולכך סברא להתפלל סליחות מי שמתפלל ימים נוראים, וממילא מתחיל בגדול.

402

ת״גכשחל ר"ה ביום ה' נוהגין לעמוד סליחות ביום ראשון שלפניו, משום דצריכין ג' ימים להכנה. מ"ת, עמוד ביום ב' דהוי נמי ג' ימים לפני ר"ה, וי"ל לעולם עומדין ביום ראשון, משום שהוא סמוך לשבת. ונהג כל אדם ללמוד בשבת, וכן הוה בימיו, משום דאין לאדם עסקים, וגם יש לו פנאי ללמוד, והביא משל. כשבאו ישראל לא"י רוצה תורה לחגור שק משום כשהיו ישראל במדבר היו פנויים ממלאכה, והיו לומדים תורה, אבל עתה כל אחד ואחד הולך לכרמו, [ואינם לומדים תורה]. אמר הקב"ה משל לשתי אחיות ואחת לוקח [לוקחה] לאיש ואין לה בת זוגה כו' כך השיב הקב"ה יש לך בת זוגו ושבת שמו, ובשבת הם פנויים ממלאכה והוי לומדים תורה. לכך טוב להתחיל ביום א', כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת ענג שבת, ואמרינן¹ ואח"כ מעשר עני. אין השכינה שורה לא מחמת עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וגם הפייט התחיל במוצאי מנוחה.

403

ת״דודרש מהר"ר שלמה שפירא זצ"ל שטוב שילמוד בשבת, משום שיש לו נשמה יתרה. אפילו ע"ה שאינו יודע לקרוא בספר, מ"מ טוב הוא שיראה בספר, משום דבאותה שעה לא חטא, וגם המחשבה מצטרפת למעשה. וכן מצאתי בפ"ק דע"ז¹ שבת ד' ל' ע"ב. ואמר רבא ליגמר² ד' י"ט ע"א. אינש אע"ג דמשכח, לגרוס אינש אע"ג דלא ידע מאי קאמר, משום שנאמר (תהלים קי"ט) גרסה נפשי לתאה [לתאבה], ולא כת' טחנה נפשי.

404

ת״הוכל אדם יעשה תשובה. וילך לב"ה באימה וביראה. אע"פ שאין לבו כ"כ בחרטה כמו שילך, מ"מ טוב הוא שאינו הולך בקלות ראש, כדי שתהא אינו נראה לבריות שהוא כופר בפרהסיא. וכשאדם מבטל התמיד¹ עי' בדקדוקי סופרים שם. אל ילכו אחרים חוץ לב"ה ויאמרו הקלון תולה בצואר בעלי המחלקות משום דנראה דב"ה הוה עליהם למשא. ודמי ממש [לעבד שצוה לו] אדונו לעשות שליחותו. ואם יבא עליו עכוב בקל יחזור ולא עושה כלום שליחותו, זה אינו נקרא עבד נאמן [כהזה² מחמת אנשים דלא צייתי דינא, עי' בד"מ סי' נ"ד סק"א. ההולך מב"ה ואינו עושה פשרה או שלום בין בעלי המחלוקת]. ואם רצו הקהל לעשות תקנה למסים או כל צורכי הקהלה, והאחד אמר איני רוצה לעשות תקנה נקרא חוטא ומחטיא³ כך זה. וכשאדם עשה תשובה אל יהרהר אחר הקב"ה כשאינו בא חפציו, ואל יחרט על המצות שעשה. [מצאתי בתוס' פ"ק דפסחים⁴ כי כל המונע רבים מלעשות מצוה נקרא חוטא ומחטיא.: וז"ל שיזכה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור, והא דתני אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס, היינו בה"ג, שאם לא תבא לו אותה טובה שהוא מצפה הוא תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה, אבל מי שאינו תוהה ומתחרט ה"ז צדיק גמור. וכן משמע בריש מס' ר"ה⁵ ח' ע"ב ד"ה שיזכה. ובפ"ק דב"ב]⁶ ד' ע"א.

405

ת״וושמעתי שדרש הגאון מהר"י וויילא ז"ל שטוב לאכול בצנעא בסליחות באותן ימים שאינו בתענית וכן אמר מהר"ר איסרלין זצ"ל. ושמעתי שמהרר"י וויילא זצ"ל דרש שאין נכון לשחוק בימי התשובה. כי השחוק מבלבל הדעה מלשוב לה', ובאותו זמן צריך אדם לדקדק במעשיו. אבל בזמן הסוכות, אם רוצה אדם לשחוק ישחוק בסוכה, וכל אדם יעשה צדקה, וגם יסייע ללומדי תורה. והביא משל משתי רחילות בפ"ק דגי'¹ י' ע"ב. והביא משל מרבא (שהביא) [שהביאה] לו אחותו יין ותרנגול, עיין בכתובות בפ' מציאת האשה² גיטין ד' ז' ע"א..

406

ת״זואמר שיתפלל כל אדם שיבאו אליו עניים הגונים, ואם לא באו אליו עניים באו אליו מסים ודברים אחרים. ואמר ששמע ממה"ר שלום ז"ל מה שהתורה מקוימת באשכנז יותר מבשאר ארצות, אתי מכח שלוקחים רבית מן הגוים ואינם צריכין לעשות מלאכה, ומכח זה יש להם פנאי ללמוד תורה. ומי שאינו לומד מסייע ללומדי תורה מן הריוח. ואמר מה שעתה הגוים עומדים על הרבית לבטלו, בא מכח שאינם מסייעים ללומדי תורה, כי נס בתוך נס שהגוים מרצים ליקח רבית, אלא ודאי מאת השם הוא. אבל השתא מדת הדין מקטרגת, וגם הוא בכלל אשר לא יקים את התורה וגו' פי' שאינו מסייע ללומדיה הן (בפרקמטיה) [בפרקמטיא] הן בנתינה. ד"א אשר לא יקים פי' החזנים שאינם מגביהים כדין הס"ת לאחר הקריאה. ומה שאדם אינו נותן צדקה בא מחמת שני דברים, האחד שהוא אדם אכזר ואינו רוצה לתן. ואם הוא רחמן מרחם על עצמו תחלה, ואינו נותן לאחרים, אבל טוב הוא מן הראשון. וטוב להכניס אורחים, וראיה מאחאב מלך ישראל, [מצאתי בחלק¹ ס"ז ע"ב. אחאב וותרן בממונו היה ומתוך שהיה (נהנה) [מהנה] ת"ח מנכסיו כיפרו לו מחצה].

407

ת״חובתפלה כל אדם יכוון בהשמות וזה פי' הכוונה מי"ג מדות. ה' פי' רחום קודם שיחטא, כגון מצות ציצית, שאינו חייב לעשות מלבוש של ארבע כנפות מ"מ עבירה היא, שצריך להדר אחר המצוה. עיין במעשה דרב קטינא¹ ק"ב ע"ב. ה' רחום לאחר שעשה עבירה וישוב, אל רחום בעת צרה, והוא לשון גבורה. וכן הוא אומר אלי אלי למה עזבתני. רחום שהוא מרחם על כל הבריות כאדם המרחם על הבהמה, אבל אינו דומה לאדם אלא כדי לשבר את האזן. חנון רחום בשעת התפלה, ארך אפים, מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה. משל לאדם מי שיש לו חוטם ארוך אינו נח לכעוס, כי העשן אינו עולה במהרה, גם אפים לשון חוטם. ורב חסד שעושה חסד, שאינו חושב שלש עבירות הראשונות שאדם עושה. ואמת, על דברי נביאים מה שאומרים טובה, אבל פרענות אפשר לבטל ע"י תשובה וראיה מיונה.

408

ת״טנצר חסד לאלפים נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פרעניות, כמו שפי' רש"י בכי תשא. נשא עון אם עונות וזכיות שוים ח"ו נשא עונות למעלה מעתה הוי הזכיות כבדים. ועון פי' אלו הזדונות עונות להנאתו כגון גזל. ופשע אלו (המורדים) המרדים שאדם עושה להכעיס, כגון דולק נר בשבת. וחטא' אלו השגגות, ובגמ'¹ מנחות ד' מ"א ע"א. מפרש למה תנא שגגות לבסוף. ונקה לפי פשוטו, וכן יהי רצון, כן הגי' באשי' במס' ר"ה² יומא ד' ל"ו ע"ב. אבל מי שאינו יכול לכוין כל זה יאמר לכה"פ באימה וביראה וברעדה, וראי' הקב"ה מתעטף בטלית³ פ"א סי' ה' ועי' בשל"ה ד' נ"ט ע"ב וכו'. וזכורני שקראתי לפניו הפי' מי"ג מדות כמו שהוא דריש בב"ה, כמו האשי'. וא"ל כתוב נמי הגירסא מהמרדכי וז"ל, ורב חסד פי' ח"ו אם עונות וזכיות שוים אז עושה רב חסד ודן לפי הזכיות. נשא עון ג' עונות ראשונות וג' פשעים ראשונים וג' חטאים ראשונים. ונקה לפי פשוטו, וכן יהי רצון. ע"כ דרשה אחת.

409

ת״יוהיה כי תבא וירשתה וישבת, פי' רש"י מגיד שלא נתחייבו עד שכבשו וחלקו כו', ותימא מנ"ל לרש"י עד שחלקו, תאמר מיד כשישבו היו חייבים בבכורים? וי"ל כיון שכתוב וישבת בה משמע עד שחילקו, ד"א אם תרצה שתקיים וישבת בארץ תן בכורים מהז' מינים. ד"א הז' מינים כנגד ז' עברות הכתובים בפרקי אבות¹ ר"ה י"ז ע"ב..

410

תי״א[אתחיל לכתוב סימני הדרשה, השם ית' וית' יתן לנו תורה מורשה]. תשובה, חטה מלשכון תחטאני באזוב, וחטא את הבית וטהר. עיקר תשובה [התשובה] לשוב מדרך הרע, מודה ועוזב, ולא שק ותענית גורמים. וחטה רומזת שיהפך מאודם ללובן, שע"י טחינה נהפכת משחמתית לסלת נקייה. גיהנם, שעורה מלשון ושעירים ירקדו שם, ולא יזבחו לשעירים. כל יורדי גיהנם עולים חוץ מן הבא על הגויה¹ פ"ה מ"ח. שהיא דומה לבהמה, ושעורים מאכל בהמה. בית המקדש, גפן מלשון הביאני אל בית היין, והוא בית תפלה, כי ביתי בית תפלה, עיקר תפלה על דרך הסוד ליודעים, וגם יכוין בעיקר בשבחות ובשירות של מקום ב"ה. יין רומז לזה נכנס יין יצא סוד, ואין אומרים שירה אלא על היין. גן עדן, תאנה כמ"ד עץ הדעת שבתוך הגן תאנה היה² ב"מ נ"ח ע"ב חוץ משלשה ואלו הן הבא על אשת איש וכו', ועל הגוי' לא נאמרה ולא נשנה בשום מקום, כדמוכח בתוס' שם ד"ה חוץ. אמנם כוונתו למאי דאמרי' בעירובין ד' י"ט ע"א ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו בר מישראל שבא על בת עכו"ם וכו'. והרוצה להיות זוכה לג"ע יהא זהיר בעונו ומעדן שבת שהוא מעין עוה"ב ויהא מכתף ועייל, מכתף רמז לתאנה שאין לקיטתו כאחד.

411

תי״בכסא הכבוד, רמון מלשון רמה, כמו כסא כבוד מרום מראשון, פעמון ורמון ונשמע קולו בבואו אל הקדש. וכן החיות ישוררו לעמת כסא, והוא רומז למלכות וגדולה. כסאו כשמש, על כסא דוד וממלכתו, עיקר הצלחה הגדולה יברח ממנו אז מחזרת אחריו כמו שהוא מאוחר לברכה, לפי מדרש ארץ ארץ¹ ברכות מ' ע"א. וזכה צורתו לכנס לפנים.

412

תי״גזית שמן, שמו של משיח, טוב שם משמן טוב ריחו נודף גם הוא ידין בהריחו. כל מקום ששמן מצוי שם חכמים מצוים, תקוע אלפ' לשמן¹ שם ד' מ"א ע"א. ויקח יואב אשה חכמה מתקוע. איזה חכם הרואה את הנולד, אפילו במילי דעלמא כ"ש ביראת חטא, כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' וגו', בכלל זה שלא יאמר לעולם בוצינא טב מקרא² מנחות ד' פ"ה ע"ב. דבש, תורה מתוקה מדבש, דבש וחלב תחת לשונך, שקולה כנגד כלם, שהרי התמרים הם רביעי לז' המינין, לפי מדרש ארץ ארץ, ונמצא ג' מימין וג' משמאל, והן באמצע. עיקר תורה, שאינו מגיס דעתו ומתייהר. סימן לגסות הרוח עניות של תורה³ סוכה נ"ו ע"ב. תמרים לא מפנקן⁴ קידושין מ"ט ע"ב. בכלל זה שלא ישחק בעצמו.

413

תי״דנחזור לתשובה, מר"ח אלול ואילך יתחיל בזריזות ובזהירות, כי אז ל' יום קודם יום הדין, זמן ב"ד ל' יום¹ כתובות ד' י' ע"ב. ותוקעים כדי להזהיר בתשובה לבקש זכיותיו ליום הדין. אלול מלשון ויאללון תרגום של ויתורו² ב"מ קי"ח ע"א. ע"כ סימני הדרשה. ומעתה אפרש מה שיש בידי לפרש בע"ה. ז' דברים ברא הקב"ה קודם שברא את עולמו, [בריש פ' מקום שנהגו³ במדבר י"ג, ב'. מצאתי והתניא שבעה דברים], ואלו הן תשובה וגיהנם ובית המקדש וג"ע וכסא הכבוד ושמו של משיח והתורה. [וק"ל הפייט ביום שני של שבועות חשיב אבות העולם קדמו למוסדי ארץ א"כ הוי ח'? ונ"ל הפייט היה מקובל], וכנגדם ברא ז' דברים שהם שבח הארץ ושיבח בה א"י שנאמר ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה וכו', ואלו ז' דברים שקדמו לעולם כלם רמוזים מזה הפסוק. חטה רמז על התשובה כגון חטה שהיא אדומה במראית ואחר טחינה נעשית קמח לבן, כעין זה בתחלה קודם שיעשה תשובה דומה לאדמומית כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כשיעשה תשובה. כעין חטה שנטחנה ותהיה כתושה ונהפך ללבן, כן יהפוך עצמו כל אדם ויעשה [כהאי גוונא] תשובה. וע"כ רמוז ג"כ מן החטה שהיא לשון חטוי וטוהר, שיטהר עצמו ורעיוניו ויעשה תשובה שלמה. ועיקר התשובה לשוב מדרכו הרע עזיבה גמורה שלא ישוב אחר תשובה למעשיו הרעים אשר עשה ויתחרט עליה', ויהיו לעיניו תמיד לבלתי עשות' שוב עוד.

414

תי״השעורה, רמוז לגיהנם שהוא מלשון שעירים ושדים, שנאמר¹ נ"ד ע"א. ושעירים ירקדו שם, וכן² ישעיה י"ג, כ"א. לא יזבחו עוד לשעירים. ובמקום שהשדים מצויים והמזיקים הוא הגיהנם. ומי שאינו שב יפול שם, והרוצה להיות נשמר מן הגיהנם יהא נזהר מלטמא עצמו, ולזנות עם הגויות הטמאות, כי מאד קשה שיהא ניצל מן הגיהנם המטמא עצמו עם הגויות. וע"כ הוא רומז מן השעורה לפי שהוא מאכל בהמה, והשוכב עם הגויה כאלו שוכב עם הבהמה שהם נדמו לבהמה שנא' (בראשית)³ ויקרא י"ז, ז'. שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. וע"כ השעורה היא מנחת הסוטה, לפי שעשתה מעשה בהמה תהא קרבנה ממאכל בהמה⁴ כ"ב ה'..

415

תי״וגפן, רמז לבית המקדש שנאמר (שה"ש)¹ סוטה י"ד ע"א. הביאני אל בית היין, כי ביתי בית תפלה. ועיקר התפלה שיכוין להאריך בשבחו של מקום, ואין נכון להאריך כ"כ כששואל צרכיו ויקצר בשבחו של הקב"ה. ומאן דהו שהוא מקובל יכוין תפלתו לשמות היוצאים מן התפלה, ולאיזה מדה היא רמוזה זהו עיקר התפלה. אבל שאר העם שאינם מקובלים ובעלי הסוד, יוצאים ג"כ בכוונתם בפשט התפלה. אבל העיקר כוונה, שהתפלה עשוייה ומתוקנת עפ"י הסוד, כמו שנאמר לעיל הביאני אל בית היין כמו שאמר נכנס יין יצא סוד רומז לסוד התפלה. וע"ז אמרו רז"ל² ב', ד'. שאין אומרים שירה אלא על היין ז"ל עפ"י הסוד בכוונתם.

416

תי״זתאנה, רומז לג"ע כמ"ד פרי שאכל אדם הראשון תאנה היה, שנאמ' (בראשית)¹ ברכות ל"ה ע"א. ויתפרו עלי תאנה. והרוצה להיות זוכה לתענוג ג"ע יתענג בשבת. וע"כ נמשל תענוגי שבת לתאנה, לפי שהיא דומה בבישולה שאינה מתבשלת פירותיה כלם בב"א, אלא היום מעט ולמחר מעט. כעין זה צריכין לעשות צרכי שבת, ולתקן תענוגיו שילך כ"פ לשוק בע"ש לקנות צרכי שבת, שזהו נכון יותר מלקנות בב"א, כל הצורך לשבת. משום שכשהוא מרבה לקנות הרבה פעמים, הוא קונה ומרבה יותר בתענוגים, או שמא ימצא בפ"א דבר שהוא מתענג בו יותר, אז שכרו הרבה מאד. וע"כ אמרו רז"ל שהשבת מעין עוה"ב, וע"כ המרבה להתענג בשבת יזכה להתענג בג"ע.

417

תי״חרימון, רמז לכסא הכבוד, כי רימון מלשון רם ומרום, וכן כעין זה וע"ש זה צוה לעשות בבגדי הכה"ג פעמון ורמון, כדי שיהא הרמון מותווך בין פעמונים. וכתיב ונשמע קולו, כעין חיות קודש. וכן בכ"מ שנאמר כסא, רמז למלכות וגדולה, לפי שהרמון רומז לכסא הכבוד. א"כ נכון יהי' להקדימו בפסוק, אלא לפיכך הוא מאוחר בפסוק שאין לרדוף אחר הכבוד, כי כל המקטין עצמו הק [הקב"ה] מגביהו. ולפי שהרמון מאוחר בפסוק זכה לגדולה זו ליעשות בבגדי הכה"ג, כדי להכניסו לפני ולפנים אבל הכבוד ומקום כבודו ית' וית'.

418

תי״טזית שמן, רמז לשמו של משיח, שנאמר (קהלת)¹ ג', ז'. טוב שם משמן טוב, והשמן הטוב הוא שמו של משיח, שריח השמן הטוב הוא ריחו נודף יותר מכל דבר. וכעין זה המשיח במהרה יבא יעלה שמו על כל העולם. וכן נאמר ג"כ לשון ריח במשיח שנאמר (ישעיה)² ז', א'. והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, אלא בהריחו ישפוט להצדיק הצדיק וגו'. וע"כ נמשל משיח לשמן, לפי שבכל מקום שהשמן מצוי שם מצוי [מצויה] החכמה. וראיה מן תקוע' האמורה אצל יואב אשה חכמה מתקוע וגו' (שמואל ב')³ י"א ג'. וע"כ אמרו רז"ל (אבות)⁴ י"ד, ב'. איזה חכם? הרואה את הנולד, אפילו במילי דעלמא, כעין מנהגי דרך ארץ בגליל העליון, שהם נוהגים לתקן ענייניהם שהם רואים את הנולד, וכ"ש אף ביראת חטא. וכן זה אמרו רז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', וכן נאמר (תהלים)⁵ פ"ב מ"ט. ראשית חכמה יראת ה' ית'. [ואין לי חדוש על דבש רק מה שכתבתי לעיל].

419

ת״כש"ץ לימים נוראים שבא מן הדרך תוך ג' ימים אין לו להתפלל¹ קי"א י'. אא"כ הבטחתו שדעתו מיושבת עליו. ואל יתפלל אם צריך לנקביו אפילו ברכה אחת, וכן לא ילך לב"ה בשחרית אם צריך לנקביו. עבריין על אחת מן המצות במזיד ולא עשה תשובה, אין נותנים לו צדקה אלא לפנ' משורת הדין, כמו ר' אמי שפורק אחד מן הגוים. עכשיו שנותנים מן הקופה כמה צרכי צבור על דעת הצבור, אין אותה צדקה מעולה כ"כ. אלא יתן זהב או ב' לגבאי צדקה, ויאמר לו שמור לי זה המעות לדברים טובים שיש בו מצוה רבה.

420

תכ״אמצאתי בלקוטי הח"ר משה לוי מינץ זצ"ל שכתב בשם הגאון מוהר"ר איסרליין זצ"ל וז"ל: שדרש בשבת תשובה לאחר קריאת ס"ת, כשנחזור למקומה ענייני תשובה וצדקה, ודרש כמה טובות בצדקה. ודרש זה הקרא (משלי)¹ עי' עירובין ד' ס"ה ע"א אמר ר"א הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים וכו' ועי' בטור סי' צ"ח. מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, היינו מי שנתן צדקה לעני כאלו [נתן]² י"ט, י"ז. להקב"ה, ומאחר שאנו מלוים להקב"ה והוי כאלו אנו היינו המלוים והקב"ה הלוה. ואמר' בפ' זה בורר³ לוה. מלוה אמר ללוה נלך לב"ד הגדול כופין הלוה לילך אחר המלוה דעבד לוה לאיש מלוה, והיינו נמי כן כביכול על הקב"ה, ומעתה ביום הדין כשרוצה לדון אותנו, אומ' לו לילך לב"ד הגדול, והיינו ב"ד של מידת הרחמים, ולכך כל אדם יתן צדקה שיהיה המלוה.

421

תכ״בגם זה דרש, אתם נצבים פירש"י מלמד שכנסם משה לברית. ומנ"ל לרש"י זה הטעם? אע"כ מדכתיב אתם משמע שהיו לפניו, ד"א לכך כתוב אתם כנגד שלש שערים שנפתחים בראש השנה. אבל אין שערים בשמים אלא לסבר את האזן, האחד לצדיקים והאחד לבינונים והאחד לרשעים. האל"ף מאתם כנגד רשעים, כלומר עדיין לא קיים מצוה אחת, מ"ם כנגד בינונים משום דמ"ם באמצע אלפא ביתא. כשתחשוב גם האותיות כפולות תמצא י"ג לפני המ"ם וי"ג לאחר המ"ם. ותי"ו כנגד צדיקים כלומר שמקיימין כל התורה מאל"ף עד תי"ו. [כ"ז הפ' אינו אומר בשנה אחת ומקצתם אמר בשם רבותיו ז"ל].

422

תכ״גד"א לכך אומר אתם כנגד תקיעה תרועה שברים. אל"ף מאתם כנגד תקיעה משום דתקיעה קול פשוטה אף הברת אלף לעולם פשוטה, אבל בי"ת כשתמשך בב' לבסוף אתי להברת אלף וכן כלם, אפילו העי"ן כמו שמדברים הצרפתים מן הגרון. התי"ו מאתם כנגד תרועה משום כשתעשה תרועה בשופר נשמע הקול ת"א ת"א. מ' כנגד שברים ומשום דהאות מהמ"ם נראה כשבורה יותר משאר אותיות, כיון דכתוב גבי הדדי, מ' פתוחה ומ' סתומה כשכותבים מ"ם במלוי. ד"א א' כנגד תשובה מלשון (משלי)¹ ל"א ע"ב. ואאלפך חכמה, כדכתיב בתורה² צ"ל איוב ל"ג, ל"ג. והשבות אל לבבך בכל הגוים ושבת עד ה'. תי"ו לשון כתיבה כנגד צדקה שהיא ביד כמו כתיבה ביד. תפלה כנגד המ"ם, לשון מומתא דהיינו קול, פי' כדמתרגמי'³ דברים ל', א'. קול אלה קול מומתא. ד"א אתם רומז בו מלכות זכרונות ושופרות. א' מאתם כנגד מלכיות משום דאל"ף לשון אלוף. תי"ו לשון כתיבה כנגד זכרונות, משום דהכתיבה מביא [מביאה] לידי זכירה. המ"ם כנגד שופרות, והמ"ם לשון מומתא דהיינו קול כדמתרגמינן קול אלה.

423

תכ״דד"א נצבים לשון משפט כמו שיסד הפייט לעולם ה' דברך נצב. וכתיב (תהלים)¹ ויקרא ה', א'. אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וגו', גבי ישראל אומר (בראשית)² פ"ב, א'. נצב עליו ונצב לשון עכבה מועטת. אבל גבי אומות העולם אומר לשון עומד, שהוא לשון קביעות ועכבה כמו שאמר הכתוב (ישעיה)³ כ"ח, י"ג. ה' נצב לריב עומד לדין עמים. ד"א אתם נצבים, תימה למה כתב אתם היה לו לכתוב הנה נצבים? אלא לכך כתוב אתם משום שיש אותיות אמת, וזהו יעקב. וגם יש אותיות מאת וזה אברהם ויצחק, וכמו שנאמר⁴ ג', י"ג. תתן אמת ליעקב, וכמו שנאמר (בראשית)⁵ מיכה ז', כ'. ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק.

424

תכ״האתחיל לכתוב סימני הדרשה. תוקעים תקיעה מר"ח¹ כ"א, ה'. כדי לערבב וכדי להזהיר בתשובה. שופר של איל וכפוף, שופר הגזול ושאול שלא מדעת. גילוח לר"ה, תענית בערב ר"ה ובין ר"ה, תענית חלום בר"ה. רגילין ליזהר מפת של גוים כל ימים מר"ה עד צום. גם מקופושט טוב ליזהר. אוכלים דבש וכל מיני מתיקה, חלוף מר, יקח פרי חדש ליל שני אם אין לו תירוש, אין מחללין עליו יו"ט. בא לו שופר מחוץ לתחום מותר לצחצחו ביין או בחומץ. שעור שופר למטה, צפהו זהב, ארוך וקצרו או גרדו. [טוב לעשות שבר קצת בהתחלת התקיעות], כל הקולות כשרים בשופר. [טוב ללמוד הלכות שופר כשחל בשבת]. תוקע לתוך החביות, שומע מקצת תקיעה לא יצא. הכל חייבים לשמוע חוץ מחש"ו נשים ועבדים. כל השנה שאין מריעין בתחלה, המתעסק לא יצא. וצריך לכוין שומע ומשמיע, התחיל לתקוע ועף. מברכים לשמוע קול שופר וזמן בשני למנהג. תוקע מעומד או מוטה קצת, מעכבים תינוק שהגיע לחנוך, גדול מחנך את עצמו. תקיעה שברים תרועה, פשוט אנחה יללה. ג' שברים בנשימה אחת, [למנהג ר"ת לא יעשה שברים ותרועה בנשימה אחת, ולא יעשה תרועה מתוך השברים, יעשה שברים דרך גנוח].

425

תכ״ושעור תקיעה ותרועה כט' כחות כ"ש. לא יאריך בשבר אחד אבל עושה ג' או ד'. שמע אותן לסרוגין יצא, והיא ששמע כסדרן ואפילו מכמה בני אדם זה אחר זה. יסדר תפלתו קודם ר"ה, סדר הפסוקים דנביאים וכתובים אמר שלש מכלן יצא. וכן ובתורתך כתוב לאמר¹ תוקעים מר"ח. ועי' ע"ה ובד"ק. ג' ברכות מעכבות זו את זו. טעה בזכרונות או בשופרות להיכן הוא חוזר. דין הזכרת קרבנו ור"ח. יחיד לא יתפלל מוסף קודם ג' שעות. תוקע מיושב הוא התוקע מעומד ואין מסיחין בינתיים, תקיעת ספק עדיפ' מברכות ודאי, ש"ץ לא יתקע אא"כ בטוח בעצמו. טעה בהאל הקדוש חוזר לראש, בהאל המשפט חוזר להשיבנו, ע"כ סמני הדרשה.

426

תכ״זאיני אוכל לכתוב כל הדינים שאמר, כי קצת דינים שכחתי, ומקצת דינים אין בהם חידוש יותר ממה שכתוב באו"ח לפי דעתי. ואמר כל התפלה שאנו אומרים בר"ה, אינו אלא בשביל שיעלה השופר לרצון, כדי להזכיר עקידת יצחק. [שופר הגזול ושואל שלא מדעת] שופר שיש פקדון בידו, ושואל שלא מדעת גזלן הוי¹ ועל ידי עבדיך הנביאים ובדברי קדשך. א"ה מותר לתקוע בו בלא רשות בעלים² ב"מ מ"א. משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונא. ולא דמי לספר משום שמקלקל³ עי' תה"ד סי' ק' ופסקים וכתבים סי' קנ"ט. הספר היפה מחמת שלומדים בו⁴ הספר. אבל הגוזל שופר ותקע בו יצא בדיעבד אפילו לא יאשו בעליו, אבל לא לכתחלה, משום דהוה מצוה הבאה בעבירה.

427

תכ״ח[כתב מה"ר יהושע טורק זצ"ל], תכתב לשנה טובה¹ ב"מ ד' כ"ט ע"ב. אהו' הר"ר יהושע יצ"ו. בקצרה אשיבך אין נראה דליכא יאוש לשופר שגוזל הגוי ראייה ברורה שיחזור וימכרנו לישראל. דאמרינן בגמרא דחזי לגמוע בו מים, או ימכרנו לרועה כה"ג, אבל גזול גמור יש לחוש לדברי א"ז² תחתם לשנה טובה, ועי' סמ"ק סי' צ"ג בהג"ה סק"ב. ואשי' פ' כל שעה מייתי נמי הירושלמי³ ח"ב סי' רע"ד. דאין עבירה מצוה, ואין מצוה עבירה ע"ש.

428

תכ״ט[גילוח לר"ה, תענית בער"ה], ושנה זאת יש מילה בער"ה ואל יזמן יותר מי' השייכים למילה, ורגילים לאכול תדיר על המילה, וב' או ג' נשים. ואמר המנהג במדינה זאת שאין לגלח לר"ה, ואין¹ פ"ק דחלה ה"ט הובא ברא"ש פרק כ"ש סוף סי' י"ח. טעם למנהג זה, כי יש שכותבים שאין לאכול בר"ה, מכח זה עושים זה הצער. וגם אינם מקפידים בשאר ימות השנה על הגילוח כמו בגליל העליון, מ"מ יגלחו השייכים למילה.

429

ת״ל[תענית חלום בר"ה] מי שמתענה בר"ה ביום הראשון תענית חלום צריך להתענות כל ימיו הב' ימים מר"ה. אבל מי שמתענה ביום שני מר"ה מתענה יום שני לחוד מר"ה כל ימיו. ואין להתענות בר"ה ת"ח, אא"כ נמצא איש שרגיל ובדוק באותו חלום, ובפרט כשבא ר"ה בשבת. העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל אמ' בשם מהר"ש הא דכתב מהר"ם מי שהתענה בר"ה צריך להתענות כל ימיו ב' ימים, היינו דוקא מי שאירע לו שהתענה ביום הראשון, ואז צריך ג"כ להתענות ביום שני משום תשלום. אבל יום שני אין צריך תשלום, ולכך א"צ להתענות כל ימיו אלא יום שני¹ ואמר.

430

תל״א[גם מקופושט טוב ליזהר], ולא אכל כל י' ימי התשובה עשב [לבן] שלוק שקורין זואר קרוט או פוטיגן קרוט, הואיל ובני רינוס נוהגין בו איסור משום בישול גוים. [אוכלים דבש וכל מיני מתיקה], דבש חי סמן טוב לאכול בר"ה. ודבש דבורים מן המובחר, כי הדבורים דמי למשפט, כי עושים נקמה לפעמים, כמו שמוכח מן הפסוקים, ומה שיוצא מהן מתוק. וסי' לדבר שאנו יוצאין ממידת הדין למדת הרחמים, ודוקא חי סמן לחיים, וראייה ממה שאנו מבקשים ומתפללים בר"ה רק בשביל חיים. [חלוף מר] זה הכלל כל דבר חריף אינו אוכל כל י' ימי התשובה רק מיני מתיקה, ופירות חדשים. אפילו בצלים מבושלים לא רצה לאכול, אבל דגים שלוקים שקו' זולץ ויש ופלפלין אכל אפילו בר"ה, משום שהוא דבר חשוב. לשנה אחרת לא רצה לאכול אותן דגים משום חומץ שבהן.

431

תל״ב[יקח פרי חדש ליל שני אם אין לו תירוש]. ובלילה שניה עשה שהחיינו על התירוש או על הפרי ומנענע הכלי שיש בה תירוש או הפרי ביד שמאל כשהתחיל הברכה דשהחיינו, ושותה מהיין [שעשה עליו קידוש], ואח"כ מן התירוש. לשנה אחרת לא שתה מן התירוש עד אחר ברכת המוציא, ואמר דלא גרע מפרי חדש וכן דרש ועיקר.

432

תל״ג[טוב לעשות שבר קצת בהתחלות התקיעה]. וזכורני שדרש כלומר צריך להתחיל בקול רם כדי שישמע תחלת התקיעה. משום דאמרינן¹ ראה תה"ד סי' רע"ח ועי' לעיל הערה רמ"ט. (שומע) שמע מקצת תקיעה לא יצא, אבל כשמתחיל התקיעה בקול נמוך בקל יבא שאין נשמע התקיעה כלה. [טוב ללמוד הלכות שופר כשחל בשבת]. וזאת השנה יש ר"ה בשבת שאין תוקעין, ולכך טוב שיקרא בהלכות תקיעה. וכשרוצה² ר"ה ד' כ"ח ע"א. לדרוש בר"ה אחר מנחה ידרוש בהלכות שופר, כיון שהוא יומו. וכן מצינו במגילה³ ורב שרוצה. כשחל פורים בשבת שדורשים בהלכות מגילה, משום דהזכירה עולה במקום קריאה. וכן גבי שופר מה לי קול שופר מה לי קול קריאה, אבל גבי לולב אינו כן, משום דלגבי לולב יש מעשה, וקריאה אינה עולה במקום מעשה. והיכא שניקב השופר וסתמו במינו⁴ ד' ע"א. אינו פי' שצריך דוקא ליקח מאותו שופר עצמו לסתימה, אלא אפילו משופר אחר, רק שהוא מן⁵ ר"ה ד' כ"ז ע"ב ובטור סי' תקפ"ו. איל כמו זה, לאפוקי של מין אחר כגון מן העזים.

433

תל״ד[דין תקיעה לנשים]. וטוב לתקוע לנשים היולדות קודם שיתקעו בב"ה, כדי להוציא התוקעים גם את עצמם. אבל אם לא נמצא תוקע, משום דלפעמים אין אדם הולך ברצון חוץ לב"ה בזה הימים, אז מותר לתקוע להם אחר יציאה מב"ה. [ודין תקיעה לחולים], ואמר שאינו רוצה לשנות המנהג. אבל לפי אומד דעתי נראה, שצריך החולה לעשות הברכה לעצמו, וראייה מי שאינו יכול להניח תפילין מחמת שידיו חלשות מסתמא החולה עושה הברכה ולא המניח [כתוב בספרו]¹ של.

434

תל״ה[מברכים לשמוע קול שופר]. וקודם שיתקע יברך בא"ה אמ"ה אקבו"צ לשמוע קול שופר, ולא בקול בבי"ת. [מצאתי בתוס' בפ"ק דפסחים¹ תה"ד סי' ק"מ. וז"ל בירושלמי דהרואה² לפנינו ליתא ועי' בדקדוקי סופרים פסחים לדף ז' ע"ב בהגהות סי' צ' שכ"ה בכת"י לתוס' ד"ה והלכתא. משמע שיש לברך בקול שופר, וצריך טעם למנהג, עכ"ל, ע"ש אם יש ראייה. ושמעתי שכ' הספר ששמו שכל טוב קול שופר].

435

תל״ו[גדול מחנך את עצמו]. מי שאינו מוחזק בשופר יכול לתקוע בבקר בר"ה כדי להתלמד בו, כן שמע ממהר"ר יודל זצ"ל שכן צוה לו אביו מהר"ר שלום זצ"ל. ומכ"ש קודם ר"ה, אע"פ (שפוסקינין) שפוסקין לתקוע קודם ר"ה ג' ימים ברינוס ובאושטריך יום אחד. וראיה מקטן המגיע לחנוך מתעסקין בהן שילמדו ביו"ט בשופר וכו'. וכן מצאתי בסמ"ק במצוה לתקוע. [תוקע מעומד או מוטה קצת] ומותר לתוקע לסמוך על התיבה או על דבר אחר בעל מנת שאם לוקח התיבה משם, שעדיין יכול לעמוד וזה נקרא עמידה. כן שמע בשם הגאון מהר"י מולין זצ"ל. וכן הוא מצא בזבחים כשלמד זבחים¹ עי' ברא"ש פ"ד דר"ה סוף סי' י' שכ' וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר וכו'. ועי' בקרבן נתנאל שם סק"ד שכ' הירושלמי לא מצאתי וטעות דמוכח הוא וכו'. ועי' באבודרהם סדר תפלת ר"ה שכ' בשם רבינו האי הלכה רווחת בישראל לשמוע קול שופר ולא תזוז מינה, וכן כתב בה"ג והכי איתא בירושלמי ואין לומר בקול שופר וכו', ועי' ראבי"ה ברכות בהשמטות לדף ז ע"א. וכן מצאתי בא"ח בסי' קמ"א וז"ל: דאמרינן בפ"ב דזבחים עמידה מן הצד פי' ע"י סמיכה איכא בינייהו, וכו'. שמע תקיעה ולא ידע אם התקיעה מקש"ק או מקר"ק לא יצא וכן מתנמנם נמי לא יצא. והא דאמרינן במגילה² י"ט ע"ב ועיי"ש בתוס' ד"ה עמידה. מנמנם יצא, הנ"מ הקורא אבל השומע לא יצא במתנמנם.

436

תל״זודרש אם אמר החזן התפלה, ולא ידע החזן מה קאמר נמי יצא, כיון שאומר התפלה על הסדר. כמדומה לי פי' לא ידע כגון לא ידע אם אמר מכלכל חיים או מחיה המתים, מצאתי בא"ח בסי' צ"ט וז"ל: אף אם קורא מקצת בלא כונה יצא ע"ש. [ועיין לעיל בזה הספר בהלכות פסוקי דזמרה].

437

תל״ח[למנהג ר"ת לא כו'], העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. מי שרוצה לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת, מ"מ צריך להפסיק בין שברים לתרועה שלא יהא נראה כמריע מתוך השבר. [כתוב בספרו¹ י"ז ע"א. במקום שתוקעים ל' קולות בסדרים נקל הדבר שיתקע [בישיבה] בנשימה אחת ש"ת ובסדרים בב' נשימות או איפכא. ובמקום שנוהגים לתקוע בסדרים קשר"ק [קש"ק] קר"ק כמנהג רוב אשכנז, אין נקל כ"כ לצאת ידי כלם, מ"מ יתקע על שני דרכים בישיבה ובסדרים כדלעיל].

438

תל״ט[לא יאריך בשבר אחד], וזכורני כמו שכתב א"ח¹ תה"ד סי' קמ"ב. וז"ל, ע"כ צריך ליזהר בשברים שלא יאריך בכל שבר וכו'. כתוב בספרו² סי' תק"צ. דאין צריך ליזהר בשום מקום, שלא להאריך כשעור שלש יבבות, אבל כשיעור ג' גניחות יש ליזהר כמו שאבאר.

439

ת״מ[יסדר תפלתו קודם ר"ה], וכל אדם יסדר תפלתו כדי לאומרן הפסוקים על הסדר. וכן מצאתי בא"ח בסי' ק' וז"ל: וצריך שיסדר תפלתו קודם שיתפלל כדי שתהא שגורה בפיו כו'. ואמר לי אבל הקרובוץ אין צריך לחזור. וזכורני שמתחיל ביום ראשון מסליחות [כשחל ר"ה ביום ב', אבל כשחל ר"ה ביום ה' התחיל קודם] ומסדר הקרובוץ והנגונים כמו שהיה אומר בב"ה אותו תפלה שהיה מתפלל ש"ץ. ושאר התפלות [והקרובוץ] אמר במהירות [ובקול נמוך] בלא נגון.

440

תמ״אסדר הפסוקים דנביאים ודכתובים זה העתקתי ממחזור שלו¹ תה"ד סי' קמ"א. ככתוב בתו' ה' ימלוך לעולם ועד, ונאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, ונאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. ובדברי קדשך כתוב לאמר כי לה' המלוכה ומושל בגוים, ונאמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד [וכו'], מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה² סדר מלכיות. ונאמר ה' מלך גאות לבש לבש ה' עז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, [לפעמים לא אמר ונאמר כיון שאמר כבר ג"פ מלוכה], ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, ונאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה. ונאמר והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ככתוב³ ע"פ סדורים שלנו אנו אומרים פסוק זה שהוא בתהילים במזמור צ"ג קודם שאו שערים שקדם לו במזמור כ"ד. וראה מש"כ בכגון זה בס' המנהיג ד' ל"ג ע"א לענין צדקתך צדק בשבת במנחה שלא יתכן לאמרו ע"פ מנהגנו מאחר שאינן כתובים כסדר בספר תהלים. בתו' ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. ונאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ונאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. ובדברי קדשך כתוב לאמר⁴ סדר זכרונות. ויזכר להם את בריתו וינחם כרוב חסדיו, ונאמר זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה', ונאמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. וע"י עבדיך הנביאים כתוב לאמר הלוך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ונאמר וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם, ונאמר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי (מידי) מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו (ורחם) רחם ארחמנו נאום ה', ככתוב⁵ בסדורים שלנו נסדר פסוק זה שבמזמור ק"ו אחר זכר עשה לנפלאותיו וכו' וטרף נתן ליראיו ושניהם במזמור קי"א. בתורתך ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ונאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ונאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ובדברי קדשך כתוב לאמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, ונאמר⁶ סדר שופרות. תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ונאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.

441

תמ״בהללויה¹ גם פה הקדים פסוק זה הנאמר במזמור פ"א לפסוק בחצוצרות האמור במזמור צ"ח ודלא כסידורים שלנו. הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עזו, הללוהו בגבורותיו, הללוהו כרוב גודלו, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועגב הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה, כל הנשמה תהלל יה הללויה. ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר, כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. ונאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם, ונאמר וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו (גם) וה' אלהי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן.

442

תמ״ג[ג' ברכות מעכבות זו את זו וכו'] טעה בג' ברכות האמצעיות מלכיות וזכרונות ושופרות חוזר לראש הג' ברכות האמצע' משום שהגמ' מדמה הברכות לתקיעות, כדאמ'¹ אולי השמיט כאן מלת ונאמר, לפי שכבר נסדרו ג' פסוקי כתובים של שופרות. הברכות והתקיעות מעכבות זו את זו ואם טעה בתקיעות חוזר ה"נ חוזר.

443

תמ״ד[דין הזכרת קרבנו ור"ח], ואין אומרים בר"ה ובר"ח¹ ר"ה ל"ד ע"ב. אפילו בשחרית קודם ברוך שאמר, כן כתבו התוס' בסוף פ' בכל מערבין² ובראשי חדשיכם. בדבור זכרון אחד. אבל במוסף אמר ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן מלבד עולת. [אמר לי מהר"ר קאלמן יצ"ו כשחל ר"ה בשבת אמר הגאון ז"ל וביום השבת וכו' ישמחו במלכותך וכו' במקום השייך].

444

תמ״ההעתקתי ממחזור שלו מפי כבודך כאמור, ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה לריח ניחח לה' פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים, ומנחתם ונסכיהם כמדבר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש ויין כנסכו ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן. מלבד עולת החדש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפטם לריח ניחח אשה לה'. ואמר אע"ג דכתיב באשירי¹ עירובין מ' ע"א. בפ' בכל מערבין בהג' ור"ת היה אומר ומתפלל כך כו', מלבד עולת החדש ומנחתה קודם כו', מ"מ י"ל ר"ת לא דקדק על הסדר. וכן אומר נמי האשירי בר"ה² סוף סי' י'. בפ' יו"ט. ותנא דתוספתא לא דקדק על הסדר, אלא לאשמעינן בנביאים ובכתובים באמצע כו' ויש לו טעם למה אמר מלבד לבסוף.

445

תמ״ו[שאלת י"ח] כתב הר' בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגננשפורק¹ סי' י"ד. בר"ה מלבד עולת החדש וכו', באיזה מקום יש לאומרו קודם ומנחתם, או אח"כ? כי כמדומה שאין במקומינו המנהג כמו שכתוב במנהגי קלוזנר, וכל הנוסח² פסקים וכתבים סי' קי"ז ועי' תה"ד סי' קמ"ג. מלבד³ מקודם. עד אחריו חפץ אני לידע.

446

תמ״זכך שמעתי ממורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל. מתפלל במוסף בר"ה וכן אני נוהג מפי כבודך כאמור ובחדש השביעי וכו' עד ועשיתם עולה כו' עד ומנחתם ונסכיהם כו' עד ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן, מלבד עולת החדש כו'. ואע"ג דבמנהגים ובאור זרוע כתוב מלבד עולת החדש קודם ומנחתם נראה דלא אתי לאשמעינן אלא הזכרת הפסוקים שמזכירים במוסף בר"ה, ולא לאשמעינן את סדרן. ומתוך כך נראה דסדר דלעיל שפיר טפי לומר מלבד אחר ומנחתם. דאי הוה אומר מלבד קודם שוב היה צריך לדלג בומנחתם ושני תמידין כהלכתן, משום דכבר הזכיר שני תמידין בפסוק מלבד דכתיב ביה עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפט' שבו כלול שני תמידין כהלכתן. אבל כשאמר ובמנחתם קודם אין צריך לדלג בפסוק דמלבד עולת התמיד ומנחת' הואיל וכבר הזכיר ושני תמידין כהלכתן, דקרא כדכתיב הוא מזכיר, מה שאין לומר כן בנוסח דמנחתם. וכן מצאתי אח"כ דיוק זה בפי' אחד מן המחזור.

447

תמ״ח[תוקע מיושב הוא התוקע מעומד ואין מסיחין בנתים]. ואין להסיח דעתו מן התקיעה כשמתחיל התקיעה הראשונה מיושב עד סוף התקיעה מעומד, וכן השומעים התקיעה. [וכן מצאתי בא"ח בהלכות ר"ה¹ ועיי"ש במנהגים דר"א קלויזנער דף ח' ע"א.], ואין ללמוד אפילו תורה, רק מעניני תקיעה מותר ללמוד או לאמר יהללו את שם ה' וגו', אע"ג שאינו שייך לתקיעה, כיון שהוא מעניין תפלה. ותלמיד אחד שאל לו, כמדומה לי שהוא מה"ר אייזק לוי ז"ל, אם אחד יכול לדבר בבית הכסא, ואמר לא. וליחיד תוקעים לו פ"א שלא בתפלתו.

448

תמ״ט[יחיד לא יתפלל מוסף קודם ג' שעות], לא ליצלי אינש צלותא דמוספא דריש שתא בתלתא שעי קמייתא¹ סי' תקצ"ב. ביחיד דוקא. אבל בצבור אין להם נפקותא בזה כי יש להם הרבה זכות. [טעה בהאל הקדוש חוזר לראש, בהאל המשפט חוזר להשיבה], ואם טעה בהמלך הקדוש חוזר לראש. ואם טעה בהמלך המשפט חוזר להשיבה, כיון שמוזכר בתלמוד. אבל זכרנו ומי כמוך וכתוב אינו צריך לחזור כיון שאינו מוזכר בתלמוד. וכן מצאתי בא"ח בס' תקפ"ב. אבל אם זכר קודם שחתם אותה ברכה, אפילו אמר ברוך אתה, כיון שלא אמר השם אומר זכרינו על הסדר.

449

ת״נואמר בסוף הדרשה כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, תימא למה אמר יעקב יותר מאברהם ויצחק? וי"ל יעקב הוא משפט משום דאברהם הוה עוקד ויצחק נעקד, ובכמה מקומות נזכר שעקידה היא רחמים. ואמר מקצת בני אדם עומדים לסליחות ואח"כ הולכים לצרכיהם, או ישנים ולא באו לביהכ"נ לברכו ולקדושה. הם טועים, כי התפלה בכל יום בא [באה] במקום התמיד, והיא עיקר יותר מהסליחות, כי הסליחות אינם באים רק כדי שיהא התפלה לרצון. ואמר משל לזה למי שיבא לו אורח חשוב נתן לו תבשיל קודם, ואין להאריך.

450

תנ״אב' יום¹ ע"ז ד' ד' ע"ב. קודם ר"ח אלול היה טובל א"ע בצנעה, מר"ח אלול עד אחר יוהכ"פ היה הולך לביהכ"נ בשחרית בהשכמה מיד אחר קריאת השמש, לבד בשבתות [כמו שפי' לעיל בהלכות שבת]. וזכורני שהתחיל ביום שני שהוא ר"ח, [ועיין לעיל]. וזכורני מר"ח אלול עד אחר יוהכ"פ לומד לפעמים השעה שלו קבלה וסגר הדלת בעדו. ואמר שאסור לגלח זקנו² ביום. בער"ה משום חומ' מקום שהלך לשם, וגם אסור לטול הצפרנים שלו³ זקני. ואמר איש שטבל לנקיות, כגון בערב יהכ"פ. הרואה קרי, אינו צריך לטול צפרניו וגם לחפוף את ראשו. ושאלתי לו אם בני מנחם צריך טבילה בערב ר"ה שהוא בן י"ו שנים, ואמר די לו בערב יוהכ"פ.

451

תנ״בוזכורני שאמר לחיים טובים ולשלום. ואמר לי מהר"ר קלמן יצ"ו שאמר הגאון זצ"ל כמו שכתב א"ח¹ שלי. וכתוב לחיים טובים, בהלכות ר"ה כתב א"ח² שם, ס' תקפ"ב. ושם של ארבע מתגלגל בצרופו ע"ב. שמעתי הפשט מהגאון ז"ל הכי פי', שם של ד' עולה במניינו כ"ו ושם של ד' בלא ה' האחרונה עולה לכ"א הרי מ"ז. ושם של ד' בלא ה' ובלא ו' עולה לט"ו הרי ס"ב, ושם של ד' ביו"ד לחוד עולה לע"ב, שנאמר³ ג"ז שם. ליראי ה' ולחושבי שמו. מצאתי מנה האות הראשון היו"ד עשר. ואח"כ השנייה עם הראשונה ט"ו הרי כ"ה, והשלישית עם שתים שלפניה הרי כ"א, הרי מ"ו, והרביעית עם השלשה שלפניה הרי כ"ו, הרי ע"ב.

452

תנ״ג[דרש כתב בספרו]¹ מלאכי ג', ט"ז. ודרש שמה"ר שלום ז"ל אמר אפילו בחול זכרון תרועה, אבל מהר"ר אהרן זצוק"ל תלמידו אמר יום תרועה, לבד² עי' תה"ד סי' קמ"ה. דרש בליל ר"ה אמר זכרון תרועה בין בתפלה [ובין בקידוש]. וביום אומרים יום תרועה, כי שני כתובים יש בתורה, חד אמר יום תרועה, וחד אמר זכרון תרועה מקרא קדש.

453

תנ״דהעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל, כתב מ"ו שהא"ח¹ לכך. כתב שיש לומר בר"ה יום תרועה, ובשבת זכרון תרועה. והרמב"ם כתב בנוסח קדוש זכרון תרועה, ומסתמא דעתו אפילו בחול דמאי דוחקיה לכתוב דבר שאינו הוה אלא לפעמים מועטים? ושוב מצא בשם גדול שי"ל בקדוש ובערבית בתפלה זכרון תרועה משום דלילה לאו זמן תרועה הוא. ובשחרית מוסף מנחה יום תרועה, וזה הפשר היישר בעיניו כדי שלא נעשה פלוג' בין הרמב"ם ובין הא"ח.

454

תנ״ההמנהג בניאושטט בר"ה הקהל ממתין עם הקדוש עד שתחשך, כדי שלא להקדים יום הדין. וזכורני שאמר כל י' ימי תשובה נקראים ריש שתא, [וכן מצאתי בסמ"ק בהג' במצוה שלא לעבור על שבועות בטוי, וז"ל וה"ה ביוהכ"פ דקרי נמי ר"ה]. מעתה כל המאכלים שכת' ראבי"ה במרדכי לאכול בר"ה, ה"ה כל י' ימי תשובה. ואביי¹ סי' תקפ"ב. קאי אכל י' ימים, ובכל פעם שאכל [בב' ימים] בר"ה טובל הלחם מברכת המוציא בדבש, ונתן לכל בני הסעודה. מיד ואח"כ² הוריות י"ב ע"א. אכל מראש של איל בלא לחם וטובל בדבש, ונתן לכל אחד מבני הסעודה כנגד חצי זית. ואח"כ אכל כרתי שקו' בל"א לוך או פאר או לפת בבשר [שמן. ועשה שהחיינו בתוך הסעודה בלילה הראשונה על פרי חדש, אם יש לו לעשות שתי פעמים שהחיינו], ולסעודה אחרת אכל קשואים שקו' קורבש עם בשר שמן בלא בצלים. ופ"א אכל קשואין בשוגג לפני ר"ה, ולא רצה לאכול ענבים קודם ר"ה, ואינו אוכל ברצון [כל י' ימי התשובה] זפרן, ולא אכל בשר פרה ועגלים בר"ה משום מעשה העגל. והיה מהדר אחר דגים שקו' בל"א ברבן³ ומיד אח"כ. כיון שיש להם שם מרחמים, ואמר חקו תהלים בר"ה ובכל יו"ט, [וכמדומה לי גם שאר דברים שא' בכל יום].

455

תנ״ווזכורני שלא היה לבוש מכנסיים כל השנה, אפילו בבית המרחץ [ונתן אגד של עצים עם עלין לפני הערוה שקו' בל"א קושטן]. רק כשמתפלל ימים הנוראים לפני העמוד, ובר"ה ביום שני אעפ"י שאינו מתפלל לפני העמוד היה לובש בכל פעם מכנסיים לבנים [כשהלך לביהכ"נ, ולאחר היציאה מביהכ"נ היה חולץ], אעפ"י שהוא נקי מטינוף. ואפשר משום חסרון [בל"א גולדן אודר] שהיה לו ל"ע, או בשביל הזיעה, ותמיד היה לובש כתונת לבנה על בגדיו, [כשמתפלל ימים הנוראים אעפ"י שבני אושטריך אינם לובשים שרגנז] רק הארבע כנפות שלו היה תמיד על בגדיו, אפילו בימי דחול למטה מן הסרבל, [כשלבש סרבל]. אבל כשמתפלל בימים הנוראים אין לו סרבל ומתרון שקורין קפא רק מצנפת [שש] לבנה היתה על ראשו, ועל המצנפת היה לו בגד לבן, שהולך סביב לראשו ורחבו שתי אצבעות, והיה קשור בעורף שלו. ועל המצנפת היה הטלית, ובזמן שהיה חמימות בר"ה או ביוהכ"פ אינו לובש רק שני כתונות והיה [חוגר] בבגד לבן.

456

תנ״זולובש מלבוש חדש בר"ה אפילו מצנפת של עור. וזכורני שלא לובשים מנעלים חדשים בר"ה¹ עי' גידעמאנן שם צד קל"ו. בניאושטט. וכשבא בר"ה בביהכ"נ קודם שהאיר היום נוטל ארבע כנפות שלו וטליתו והיה מתעטף ביחד ומברך עליהם ברכה אחת. וכן מצאתי בא"ח בסי' ח' וז"ל: ואם לובשן בבת אחת די להם בברכה אחת. והעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מהגאון זצ"ל שצריך לאחוז התוקע בשופר בכל היד, והעתקתי מדלעיל.² ברצון. בר"ה אצ"ל ענינו, דומיא דיוהכ"פ שהוא יום הדין.

457

תנ״חהעתקתי ממהר"י. כתב בספרו¹ המתענה. ובר"ה המילה קודם תקיעת שופר, והביא ראיות מר"פ דיבמות² עי' תה"ד סי' רס"ו. ותו' ומן המיימוני. ואמר שטוב להפך פי השופר [הרחב] לצד ימינו, משום דכתיב השטן עומד על ימינו וגו', ולא הפיו [הרחב] למעלה, אע"ג דכתיב עלה אלהים בתרועה. באשירי כתוב שופר שניקב וסתמו כשר, ושופר שנסדק לארכו פסול, ותימא לו מ"ש ניקב מנסדק? ואמר י"ל נקב כדקאי קאי, אבל נסדק דרך שמרבה להסדק כל שעה. ושאלתי לו והא הסמ"ק כתב נסדק לארכו אינו פסול. והשיב שיש שני פירושים אצב"ע ועיין בגמרא³ ה' ע"ב תוס' ד"ה ומכולהו נמי.

458

תנ״טואומר מה שכתב הרמב"ם אלו שמציירין צורות לנאותו [אין עושין יפה], פי' בצבע, אבל לחקוק בגוף השופר בזה אין קפידא. ואמר שאין לתקוע לחולה קודם זריחת השמש, וכן מצאתי בא"ח בסי' תקפ"ח למה תוקעין תקיעה תחלה וסוף? לפי שכתוב ותקעתם תרועה והדר יתקעו, ושלש תרועות¹ ר"ה כ"ז וברא"ש שם סי' ו' ועי' בב"י סי' תקפ"ו. כתיבי הרי שש תקיעות. וא"ת יעשה ג"פ קר"ק, מספקא לן אי גנוחי. וא"ת מה צורך קשר"ק, מספקא לן דילמא תרווייהו, וא"ת יעשה איפכא, סתמא דמילתא מעיקרא גנח והדר מיילל. וא"ת יעשה קשר"ק ולא יותר. אין להפסיק בין תרועה לתקיעה, כן כתוב בסמ"ק שלו על הגליון, וק' להגאון זצ"ל למה אנו תוקעין קשר"ק בתחלה, מעתה אנן יוצאין לר"ת כל הספיקות היה לנו לתקוע [קש"ק וקר"ק] קודם? והתירוץ איני זוכר.

459

ת״סשעור תרועה כשתי תקיעות כן כתוב המיימוני¹ ר"ה ל"ד ע"א. ותימא למה לא נקט לשונו כמו תנא דידן, או כמו תנא ברא² פ"ג מה' שופר ה"ד, ועי' בערוך לנר בסוגיין. ואמר הגאון זצ"ל האשירי כתב בסוף ר"ה שעור תקיעה כשלש תרועות משום דחשיב שלש בכא"י³ שם ל"ג ע"ב?. וה"ק שעור שלש תקיעות כשלש תרועות, וראשונות שלפניהן נקט. והמיימוני חשיב חד בבא וחשיב תקיעה שלפניה ושלאחריה.

460

תס״א[לפי דעתי זה התירוץ צריך שידע הגמ'], בהלכות ר"ה בא"ח¹ צ"ל בבי. ולא פליגי בשעור כו'. כך אמר בעל העטור, ולא פליגי הברייתא בגמרא בשיעורן, והכל שוין, שברים ותרועה, אלא שעשה הרבה קולות בתרועה כשעור ג' שברים. אבל בעל העטור הוא פליג עם הראשון בא"ח [בהלכות ר"ה בא"ח. ואבי העזרי כתב דלא פליגי אלא לכתחלה וכו', ותימה לי והאמר ר"א יצא משמע דיעבד? ואמר לי מהר"י מינץ יצ"ו שכתב במרדכי יצא משמע לכתחלה, ע"ש].

461

תס״בועוד אמר הגאון זצ"ל מה שכתב הסמ"ק אע"פ שאם קש"ק אמת וכו', ותימא לעולם למה לא נקט הסמ"ק קשר"ק? ואמר הגאון זצ"ל וי"ל אי אמר קשר"ק אמת, ה"א דיש להפסיק בין תרועה לתקיעה, וקש"ק הוי נמי אמת, לכך נקט קש"ק אמת, ואפשר קשר"ק וקר"ק אינו אמת, וזה רבותא טפי.

462

תס״גואם תקע התוקע שבדיעבד היה יוצא, א"ה יכול לחזור ולתקוע שנית, ואין התוקע עובר על שבות דרבנן. העתקתי ממהר"י שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, אמר נשים נדות שנהג' דלא אזלי לב"ה בשאר ימות השנה, יכולים לילך בימים הנוראים, כי היכא דלא חלש דעתייהו. דהא אמרינן¹ סי' תק"צ ועי' שם בב"י בפירוש דברי בעל העיטור. נשים סומכות רשות, אע"פ שנראה כעבודה בקדשים, משום טעמא דלעיל. ומהר"י דן לפניו שצריכות לברך על הנר, וכל הברכות, והודה לי, אבל אמר שכתוב באוז"ג להיפך.

463

תס״דהעתקתי מדלעיל ואמר ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין כו', ולא היה מהפך¹ עירובין ד' צ"ו ע"ב. העתקתי מדלעיל היה מיישב למה כפל הפייט כ"פ עונות האבות כגון אמנם אדיר כל חפץ כו', לפי שא"ר² עי' מטה משה סי' תתי"ח. העושה תשובה עונות נעשו כזכיות, ומסתמא המה עשו תשובה. [בר"ה אמר ז'³ יומא פ"ו ע"ב בשם ריש לקיש. היום וביוכ"פ י' היום]. ואינו מקפיד כ"כ אם אינו הולך לתשליך, אבל לפעמים הולך, וישן בר"ה ביום. כשנפל ר"ה בשבת אמר בותודיענו וחגיגת הרגל, משום דהסדר הבדלות הוא מונה. וכן מצאתי בא"ח בסי'⁴ כוונתו על היום תאמצנו, ועי' במטה משה סי' תתי"ט. ואמר בקדוש בברכה דשהחיינו לזמן בפתח.

464

תס״האבינו מלכנו חטאנו לפניך, א"מ אין לנו מלך אלא אתה, א"מ עשה עמנו למען שמך, א"מ חדש עלינו שנה טובה, א"מ בטל מעלינו כל גזרות קשות, א"מ בטל מחשבות שונאינו, א"מ הפר עצת אויבנו, סתום פיות משטיננו ומקטריגנו, כלה כל צר ומשטין מעלינו, כלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ושמד ומגיפה מבני בריתך, מנע מגיפה מנחלתך, החזירנו בתשובה שלמה לפניך, סלח ומחל לכל עונותינו, מחה והעבר פשעינו וחטאתנו מנגד עינך, מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו, קרע רוע גזר דיננו, שלח רפואה שלמה לחלי עמד, מלא ידינו מברכותך, מלא אסמינו שבע, חמול על עוללינו וטפינו, זכור כי עפר אנחנו, הצמח לנו ישועה בקרוב, הרם קרן משיחך, והרם קרן ישראל עמך, שמע קולנו חוס ורחם עלינו, קבל ברחמים וברצון את תפלתנו, זכרנו בזכרון טוב לפניך, כתבנו בס' חיים טובים, כתבנו בס' זכיות, כתבנו בס' סליחה ומחילה, כתבנו בס' גאולה וישועה, כתבנו בס' פרנסה וכלכלה, פתח שערי שמים לתפלתנו, תהא השעה הזאת שעת רחמים ורצון לפניך, אל תשיבנו ריקם מלפניך, עשה למען ההרוגים על שם קדשך, עשה למען טבוחים ושרופים על יחודך, עשה למען באי באש ובמים על קדוש שמך, נקום לעינינו נקמת דם עבדך השפוך, עשה למענך ולא למעננו¹ תקצ"ט. עשה למענך והושיענו, עשה למען רחמיך הרבים, עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו, חננו וענינו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו. זה הסדר אבינו מלכנו דלעיל אמר הגאון ז"ל באושטריך. וראיתי כתוב טעמו למה אמר בזה הסדר.

465

תס״ווזכורני באושטריך נזהרים מלחם של גוים בי' ימי התשובה. וכן היה דורש הגאון זצ"ל, שמנהג טוב הוא. [וכן מצאתי בא"ח בסוף הלכות ר"ה¹ וכ"ה בסדר ר' עמרם ובמחזור רומא.]. סיימתי הלכות ר"ה ג' תמוז ביום ג' רכ"ט, יה"ר א"מ חדש עלינו שנה טובה.

466

תס״זואמר לי מהר"י מינץ יצ"ו, שיש קבלה שיש בסליחה שמתחיל אלהים בישראל גדול ישועתך שם של מ"ב, כי יש מ"ב תיבות ע"ד שם אהיה. ויש לו קבלה [להגאון זצ"ל] שטוב לאומרה זו הסליחה בשעת שינוי האויר שמתחלת תפן ודוחק וכו'. מ"מ לא רצה לאמרה בשאר ימות השנה, אפילו בשעת השינוי ל"ע.

467

תס״חהעתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממהר"ף יצ"ו, ששמע מן הגאון זצ"ל. בעיהכ"פ יכול לישב בת"ח, ובלבד שיאכל סעודה המפסקת, בשם ר"י החסיד. היה באושטריך מחזור יפה עם פי', ובגזירה מווינא הי"ד בא המחזור לגליל העליון והיה מתפלל בו הגאון מוהר"ר יעקב ווייל זצ"ל רק [ב]ימים [ה]נוראים. והיה כתוב בו חדושיו והנוסח שלו. ואח"כ (חזור) חזר אותו מחזור לאושטריך והיה מתפלל בו הגאון מוהר"ר איסרלן זצ"ל, וכתב בו גם חדושיו. ושלחו הק"ק מאולם לניאושטט אל הקסר שאירי החזן שלהם, ושמו הח"ר מולן ז"ל, והבאתי לו אותו מחזור לראות. והעתיק ממנו מה שנראה לו חדוש, ועתה אכתוב אותן חדושין בע"ה.

468

תס״טכי הגדלת על כל שמך אמרתך, פי' אמרתך היינו מצוה שבתורה, כלומר מצות סוטה שהיא גדולה, שהשם המיוחד נמחק על כך, שהוא על כל השמות. ולכך קאמר אמרתך משום דכתיב צרופה אמרתך, וכתיב כל אמרת ה' צרופה, ומצות סוטה צורפת ובוחנת לעין כל. וזהו חסדו ואמתו של הקב"ה, שצוה למחוק שמו הגדול כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. ומנהיג את כל העולם כלו במדת הרחמים, וכן מלוך על כל העולם כלו שמוחק כל, משום תרתי למה לי, ר"ל כל וכלו? ואין נראה לו וקרא מסייע לו, כמו כל העדה כלם קדושים. באך¹ סי' תר"ב. מתח דין י"ל לקוחיך לקח מיד הנטויים, ולא מכף הנטוייה, עש"ה בישעיה² סליחה למוסף יוה"כ סי' קי"ג.

469

ת״עבתפלה תקח זמן הגדול לחלקו, כובש סגן מימינו עלות בכבש. הכי איתא בפ' טרף בקלפי¹ י"ד, כ"ו: זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגוים. לומר סגן מימינו, פירוש הולך לימינו, כך גרס רש"י לפי פי' ר"י ס"ל² יומא ל"ט ע"א וצ"ל למה סגן. ביוצר מלך אחד טוב לומר המליכוהו, כדי שיהא הוה היה יהיה, וגם כדי שתהא כל החרוזה כלה שבח, כמו אינך דלעיל מיניה. באופן בזכרון טוב מלך נראה דיש להרגיש מלך זה שהוא קודש בין שלפניו שהוא חול. נא נצור חסד יתחיל הש"ץ כדי לכלול ג' אבות יחד. פדם היום מדין גמור כנ"ל לומר, ור"ל פדם מדין רשעים שהוא גמור היום. ולכך קאמר מיד מלחייבם לאפוקי מדין גמור של צדיקים, שהוא לזכות, וכן משמע בעניין. למחכך מהרי"ו כת' והגי' למחכים לך. ונברכך אלהים חיים ומלך, כך יש לפרש. ועולה שם של ד' ושם של א"ד, ויצרף בניגונו חיי' אל מלך דלא לישתמע כתרי מילי, כמו ברכת אלהים ומלך דנבות³ שם ד"ה למה סגן מימינו. אני ה' אלהיכם אמת ויציב. צריך להפריש בין ה' אלהיכם, ובין אמת, כדי שיהא ניכר כשאומר הברת הא' של אמת ויציב היטב.

470

תע״אומלכותו ואמונתו בר"ה יש להאריך בכונה באומרו ואמונתו לעד קיימת. ע"פ המדרש שדרשו החכמים על מקראות לדור ודור אמונת' למשפטך עמדו היום¹ מלכים א', כ"א, י'. ומאותו טעם אומר ודברך מלכנו. יפה דקדקו הראשונים ארצנו ולא אפתנו, דמצינו פיתוי לשון גנאי. פיתתני ואפת בירמיה² תהלים קי"ט, צ' וצ"א, ועי' בילקוט שם. ת"י שבישתני ואשתבישית. מי יפתה את אחאב במלכים³ ך, ז'. מאן יטעי את אחאב. ד"פ חיים בזכרנו רמז להחיינו מד' שפטים, דבר חרב ורעב וחיה שע"י כל א' מהן דין מיתה באה⁴ מלכים א', כ"ב, ך. להכרית כל מרעה, נ"ל לפרש בצרי כמו מרעים יכרתון, דלא לשתמע לשון חרוצה. ושבחיך אלהינו מפינו לא ימוש לעולם, יש ליזהר שלא להפסיק בין לא ימוש, דלא לשתמע ימוש לעולם ועד. והכי דייקי רבנן⁵ כתובות ד' ל' ע"ב, סוטה ח' ע"ב וסנהדרין ל"ז ע"ב. גבי לא אבה יבמי בקריאת החליצה. ויגבה ה' צבאות, ויגבה בגימ' שם של ד' אותיות ופ"ה בישעיה⁶ יבמות ק"ו ע"ב האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי.

471

תע״בואין אלוה מבלעדיך, ראוי היה לו לומר ואין אלהים מבלעדיך, דהכי כתיב קרא¹ ה', ט"ז. אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. אמנם כתיב נמי בתהלים² ישעיה מ"ד, ו. כי מי אלוה מבלעדי ה'? והאיך שיאמר אלהי או אלהים יצרף השם למבלעדי דלא לשתמע ואין אל ח"ו. וכן צריך להפסיק ביוהכ"פ כשיאמר אנו עזי פנים ואתה רחום וחנון, וכן כל דכותיה. מהרי"ו אמר מלא רחמים, בסוף מסוד [חכמים]. ומהר"ר איסרלן אמר לפני מלך מלכי המלכים, וכמדומה לי שמוסיף ג"כ ואדני האדנים.

472

תע״גאף¹ י"ח, ל"ב. אורח משפטיך קוינוך, כדי שלא להתחיל באף, גריס ר"ת להתחיל אורח משפטיך אף קוינוך, משום דארבע² מוסף ליום ב' דר"ה. פתחו באף ונכשלו: נחש אופה קרח, והמן. וסימן שמעתי נאק"ה בחוטם, ס"א קנא"ה.

473

תע״דבנתנה תוקף, וכאבק פורח וכחלום יעוף, יש כאן להפסיק¹ ב"ר פרשה י"ט פ"ב. קודם שיתחיל ואתה מלך כי היכי דלא ליקו על יעוף. וכן דקדק מהר"ם להפסיק בין² כאן יש להפסיק היטב. אלוהי שילה' והשם שמים עשה. וכן צריך להפסיק בין חי וקיים לאין קצבה. בהאוחז נכון להפסיק בין צל לשדי, וה"פ מי שהוא שלן בסתר דהוא שדי. י"מ בצל לשון תוקף, כמו סר צלם מעליהם³ אלהי העמים אלילים כצ"ל ועי' בטור או"ח סי' נ"א. עדא תוקפא.

474

תע״הלעיל בסדר עבודת היום כתבתי עלינו לשבח, ידעם האיך¹ במדבר י"ד, ט'. יפארו, בפקידת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, הם ערבות ורקיע שע"ג החיות. לעיל כתבתי סדר הפסוקים. הפסוקים של תהלים יהיו סדורים כמזמור' של תהלים. ונראה דיש להוכיח דיש לומר אותם כמו שהם סדורים, דא"ח² לך. כתב בשם רב האי גאון דמלכיות של תורה נוהגים לומר כסדר שהם כתובים בתורה, אע"ג דתלמוד' לא הזכירם כסדר הזה. וא"כ מסתמא ה"ה של תהלים, וגם של נביאים, והא דנקט טפי של תורה משום דאינהו איצטרכו טפי משום דתלמודא לא הזכירו כן. ועוד כתב א"ח³ בסי' תקצ"א ועי' מש"כ לעיל עמודה קכ"ו שאילה ה' שו' ל' מ"א, ועמודה קכ"ז שאילה א' שורה א'. דנוהגים בזכרונות של נביאים להפסיק בפסוק של יחזקאל בין שני' דבירמיה, משום דשל יחזקאל הוא באותו עניין, כמו פסוק ראשון של ירמיה, והשתא תקשה עדיין מה לנו להפסיק, למה לא נאמר פסוק אחרון של ירמיה קודם, ואח"כ פסוק [ראשון] של ירמיה, ואח"כ פסוק של יחזקאל, ויהיו אז ג"כ השניים מעניין אחד זה אצל זה. ע"כ לא מקדימין המאוחר בספר, אא"כ היה לנו טעם ברור להקדים. אמנם בכל המחזורים חזינן שאינם סדורים כמו שהן בס' תהלים. ואולי היה להם טעם למה הפכו, כמו שאנו מפסיקין בשביל טעם דלעיל.

475

תע״וועל המדינות יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום. נראה די"ל איזה לשלום ואיזה לחרב, וכן לשובע קודם לרעב דלא ליקדום פרענות לנפשיה. והכי דייקינן בגמ' פ' מי שאחזו¹ שם. גבי גט, ש"מ שצריך להקדים אי לא מתי לא יהא גט. וצ"ע למה אי' אומר איזו לחיים ואיזו למות? ונא' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו', ונאמר והאמין בה' ויחשביה לו צדקה.

476

תע״זכל נדרי, כתב האשירי¹ גיטין דף ע"ה ע"ב. לפר"ת דאמרינן עד יום הכפורים הע"ל צ"ל אי² פ"ח דיומא סי' כ"ח. חרטנא בהון, כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט. כך הוא בסידור מהר"י, מה אנו מה חיינו ומה חסדינו ומה צדקינו³ ר"ל בב' תיבות ולא כמו שנדפס במחזורים ועי' בקרבן נתנאל שם סק"ו. ומה כחינו ומה גבורתינו. בכפת שוחד, אגודה של רשעים הנעשים אגודה אחת ע"י שוחד, כדא'⁴ ומה ישועתנו חסר, ובמחזור רומא ובסדורי ספרד ג"כ לא נמצא. מאי שוחד? שהוא חד, והוי כמו כפתו בסרבליהון דדניאל⁵ כתובות ד' ק"ה ע"ב. ויגמול שקדים⁶ ג', כ"א. מתרג' וכפית שיחדא⁷ במדבר י"ז, כ"ג. או לישנא גדי כפות⁸ צ"ל שיגדין. פ"א כפת לשון כף יד, כי השוחד נקח בכף ידו של הדיין והתי"ו של בכפת הוא כמו בלבת אש. ואע"ג דרש"י בפ' שמות⁹ ב"ק ד' ס"א ע"ב. כתב דאין לתמוה על התי"ו בלבת, משום דאשכחן נמי חבירו מה אמולה לבתך, משמע דזר הוא, מ"מ הואיל ואשכחן לומר הכי תי"ו נוסף גבי לב, גבי כף נמי נאמר הכי. בהאדרת ח"י עולמי"ם במלוי חי"ת יו"ד עי"ן וא"ו למ"ד מ"ם יו"ד מ"ם בגי' י"י אלהי"ם חיי"ם אמ"ת, ובגי' אלהינ"ו הי"ה והו"ה ויהי"ה אמ"ת.

477

תע״חהאדרת והאמונה, הבינה והברכה, הגאוה והגדולה, הדעה והדבור, ההוד וההדר, הועד והותיקות, [הזך] והזהר, החן והחסד, הטכס והטהר, היחוד והיראה, הכתר והכבוד, הלקח והלבוב, המלוכה והממשלה, הנוי והנצח, השגוי והשגב, העוז והענוה, הפדות והפאר, הצבי והצדק, הקריאה והקדושה, הרון והרוממות, השיר והשבח, התהלה והתפארת. התהל"ה במלוי הא תי"ו ה"א למ"ד ה"א, הנעלם בגי' י"י י"י בשכמל"ו.

478

תע״ט[ת"ת, ע', תשובה, יסוד, ע', חסד, ב"ע, תשובה, הו', ע', יסוד, גבו', הו', כ' ע' גדולה, ע', גבורה, כע"ב, אח"ב, כ"ע, ע', ח"כ, ת"ת, תשובה, ע', הוד, נצ', יסוד, גבורה, ע', כ'ע', יסוד, ת"ת, ע', תשובה, ת"ת, גבורה, ע', גבורה, גבורה, חסד, תשובה, ת"ת].

479

ת״פאנא בשם כפר נא, הכי איתא נמי בירושלמי¹ ג', ב'. וכן במרדכי בשם הראבי"ה דהכי עבדי'. ונראה סמך יפה לדבר, אנא בשם רומז דאנא ב"פ השם בג' ילפינן בג"ש דמצות הוידוי באנא צ"ל² עי' בטור סי' תרכ"א. מה אנו ומה חיינו וכו'. בתפלת נעילה צריך לומר בכונה יותר משארי תפלות דלמ"ד בגמ'³ יומא ד' ל"ז ע"א. זאת היית' עיקר תפלת נעילה. באתה הבדלת כתב האשירי דיחיד שהוא אומר זה אחר התפלה אינו מזכיר של שבת באתה הבדלת.

480

תפ״אאתחיל לכתוב סימני הדרשה מיום הכפורים, הי"ז יתן לנו רחמים.. ד' בעלי תשובה, שב לפנים, שב לפי שעה, שב מיראה, שב מאהבה. תשובת הגדר, תשובת הכתוב, תשובת הבא', תשובת המשקל. ד' חלוקי כפרה וע"י תשובה כלן עשה מיד, לאו י"ה, כרת ומיתת ב"ד וש"ש¹ שם ד' פ"ז ע"ב אליבא דשמואל. יסורים, חלול השם מיתה ממרקת. ד' חלול השם, אדם גדול שאינו נזהר, המשקרים לגוים, עוברי עברה בפרהסיא במזיד, ממירים בשעת השמד. שב מאהבה, עונות נעשים לו כזכיות, מקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם. אין תשובה בלי נדוי² שבועות שוא.. ויאמר חע"פ³ ודוי. בכל י' ימי תשובה עבירות שבינו למקום מכסה ושבין חבירו מגלה. חטא לחבירו אין תשובה מועלת אא"כ פייסו ויפייסנו בג' שורות, ולרבו ק' פעמים, ולא יהא המוחל אכזרי. נוטלין כפרה ונותנים לעניים, אם ירצו יאכלו בעצמן, ויתן המעות במקומ' אם עשיר הוא, טובלין בלא ברכה קודם אכילה, מתודה קודם אכילה, עבירות שהתודה עליהן כבר חוזר ומתודה, פסק לאכול אי מצי חוזר ואוכל. מדליק נר לכבוד יהכ"פ ובשבת ראוי לברך. עיקר ודוי ביוהכ"פ אבל אנחנו חטאנו, ואומרו מעומד, ואף כשאומרו ש"ץ יעמדו כלם.

481

תפ״באין היחיד חותם בודוי, מצוה לסעוד היטב בערב יוהכ"פ. ה' ענויין¹ חטאתי עויתי פשעתי. א"ש² הענויין. סיכה רחיצה נעיל' תשמיש המטה, כלהו דרבנן, לבד מא"ש. לכך מקלינין בהו, ידיו מלוכלכת וכן רגליו, לטול ידיו שחרית, תנוך שלכלך. אסור לישב ע"ג טיט שהוא טופח ע"מ להטפיח. ראה קרי מה יעשה, איסתנית לרחוץ פניו, חטטין בראשו סך, וכן חולה שאין בו סכנה³ אכילה שתיה. יוצאין במנעל של כל דבר חוץ משל עור, חיה כל ל' מותרת, ותינוק' אסורים, חיה ג' וז' ול', ענוי קטן וקטנה והשלמה מדרבנן וחנוך לקטנים, עוברה ושאר אדם שהריחו חולה ורופא האיך סומכין על דבריהם. מחללים ע"י גדולים ולא ע"י קטנים ונשים. נשים נאמנות ליולדות. רוב בני אדם בקיאים בצורך החולה לשתות מחמת הצמאון, ומודיעין לחולה שהוא יוהכ"פ. לדקדק בתפלות שיתפללו בזמנו, וצריכים למהר הקהל, מוצאי יוהכ"פ יו"ט הוא.

482

תפ״גוילך משה פירש"י לא אוכל עוד לצאת ולבא, יכול שתשש כחו? ת"ל לא כהתה עינו וגו', וכו'. א"כ תימה למה כתב לא אוכל אלא הכי פי' אין לי רשות כלומר איני רשאי. וכן מצינו במקום אחר שפי' רש"י לא אוכל איני רשאי. ד"א לכך אמר וילך על דרך כמו שכתוב בפשטים שלו, שהולך בכח, כלומר ראו שאני בכחי ובדעתי. ואל תאמרו מה שאני אומר לכם שהוא מפני טרוף הדעת, לכך כת' וילך משה וידבר. [ד"א לכך אמר וילך כלומר שהולך אליהם, ולא הביאו אליו ע"י חצוצרות, משום דכתיב אין שלטון ביום המות, כלומר איני רשאי לעשות גאות]. ד"א לכך אומר וילך משמע שהולך אליהם שהיה כאחד מהם, ולא היה אז פרנס עוד.

483

תפ״דד"א וילך הוא לשון תוכחה כמו שאמר להם בסוף הסדרא. וכן מצינו בישעיה¹ אסור בכל מלאכה בשבת בכל דבר, מכבדו בכסות נקייה ובנרות. לכו נא ונוכחה, כשרוצה להוכיח אותם אמר להם לכו. ואמר שם² א', י"ח. רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו, לכל³ שם ט"ז וי"ז, ועי' במטה משה סי' תתכ"ט. עשרה לשונות אזהרה לעשות תשובה, כנגד י' ימי תשובה. ולכו הוא כנגד יוהכ"פ כלומר ביוהכ"פ אמר מדת הרחמים לישראל עשו תשובה ונלכה ונוכחה לפני מדת הדין. ונאמר⁴ לכו. אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו וגו'.

484

תפ״הד' בעלי תשובה כנגד ד' לשונות שבקרא, האחד מי שהוא שב לפני ב"א אבל בלבו [אינו] כן כנגד רחצו, שהוא רוחץ עצמו כדי שיהא נראה מבחוץ, ואינו שוה מבפנים. והשני שהוא שב לפי שעה בכל לבו כלומר בי' ימי תשובה אינו חוטא ואח"כ חוטא כמקדם, [אבל מה שאנו עושין פרישות בזה הימים, כגון שלא לאכול לחם גוים, זהו פשיטא טוב], וזה דומה להזכו שהוא רוחץ עצמו שהוא זך מבפנים ומבחוץ, ואח"כ מטנף א"ע כשעבירה באה לידו. ואלו השנים אינם נקראים בעלי תשובה, מ"מ האחד טוב מחברו, אבל השנים האחרונים בעלי תשובה גמורים. והשלישי עושה תשובה כל ימיו, אבל עושה מחמת שירא מהקב"ה שמביא עליו פורעניות, וזהו בעל תשובה גמור. וזדונות נחשבות כשגגות אבל אינו הגיע לעיקר המעלה, והוא כנגד הסירו כלומר שסר מעבירות כל ימיו מחמת היראה. והרביעי ששב מאהבה כלומר אם יש אדם גדול בעיר היית מדקדק בכל כחך שלא תעשה כנגדו, אע"פ שאינו יכול להזיק לך משום שאתה גדול כמו הוא. מ"מ כיון שמעשיו נאים אתה אוהב אותו, מק"ו בן ק"ו הקב"ה שדן את העולם כלו ברחמיו, שאין להקפיד אותו, וצריך לפייס אותו אם עבר על מצותיו. וזהו עיקר בעלי תשובה, ועונותיו נחשבים לו כזכיות, ועומד אפילו במקום שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם, וזהו כנגד חדלו, כלומר שחדל מאהבה. אבל הגאון זצ"ל אמר לי שהוא לא דרש ד' מיני תשובה כנגד ד' לשונות שבקרא, מ"מ אכתוב אותם. וד' מיני תשובה כלם¹ שם י"ח. צריכים חרטה, תשובת הגדר כנגד למדו, כלומר למדו לעשות גדר. תשובת הכת' כנגד דרשו כלו' דרשו מה הוא התשובה שכת' [וזכורני שדרש תשובה הבא כגון שבאה עברה לידו כגון גויה, ועשה העבירה, ואח"כ באה אותה העבירה לידו באותו מקום ובאותו זמן, ויצרו תקפו עליו כבתחלה, והוא מרוצה לו ופירש מאהבת השם, ולא מיראת אדם, זהו נקרא בעל תשובה]. שמעתי דרך שמועה לא ידעתי ממי, שאחד רצה לעשות כדלעיל ועשה העבירה שנית² ועם כולן.

485

תפ״ותשובת הבאה כנגד אשרו, כלומר יישר כחו כשעבירה בא [באה] לידו ואינו עושה. תשובת המשקל כנגד שפטו, כלומר עשו עמו משפט כנגד מה שעשה. זכורני תשובת המשקל כגון שהוא שוקל כמה הנאה שהיה לו מהעבירה כנגד אותה הנאה הוא מצער א"ע. ואמר לי שלא בשעת הדרשה תשובת המשקל ותשובת הבאה חדא היא. ד' חלוקי כפרה הם¹ עי' ס' חסידים סי' קס"ז. העובר על מצות עשה ועשה תשובה מוחלין לו מיד, העובר על לאו שבתורה ועשה תשובה התשובה תולה עד יום הכפורים, ויוהכ"פ מכפר. העובר על דבר שיש בו כרת ושבועת שוא דינו בכרת² יומא ד' פ"ו ע"א. או מיתת ב"ד, תשובה ויהכ"פ תולין וייסורין מכפרין. אבל אם לא עשה תשובה חס ושלום, ואם יש בו עבירה אחרת הוא כלה לגמרי ומת. אבל אם עשה תשובה³ שבועות ד' ל"ט ע"א חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן. חיי סגי ומסגי, ואפילו זה נקרא יסורין, כגון אם לבש חלוקו בבקר, וצריך ללובשו פ"א בשביל שהפך הפנימי לחוץ.

486

תפ״זהעושה חלול השם תשובה ויסורין ויוהכ"פ תולין עד יום המיתה, והמיתה ממרקת עון. ושאלתי לו כשלמדתי לפניו פ"ב דיומא, והא כתיב שלשה חלוקי כפרה הן ותשובה עם כל או"א? ואמר לי מ"מ אמרתי אגב¹ מפיש. בעלי תשובה² ד'. ד' חלול השם, ת"ח שאינו נזהר במעשיו, וה"ה אדם חשוב. והשני המשקר לגוי שסופו נודע לגוי ואע"פ שלא נודע לגוי מ"מ שקר הוא. ושלישי והעוברים עבירה בפרהסיא במזיד, משום כי אחרים רואים ואומרים זה פלוני חטא ולא נענש, א"כ יהי' העברה קלה בעיניהם. והרביעי ממירים בשעת שמד. ומה שהולכים לניבוע³ ועי' במהרש"א בח"א ביומא מה שתי' ע"ז. של כומר גם זה חלול השם. וראיה אמרינן בגמרא⁴ אולי כוונתו על דרשות הכומרים, שהוכרחו היהודים בע"כ להיות שומעים חרפתם ואינם עונים בשעה שהכומרים היו מטיפים לעם כידוע ומלת ניבוע הוא מגזרת נבע, ופי כסילים יביע אולת (משלי ט"ו, ב') מתרגמי' ופומהון דסכלי נביע שטיותא. ערקתא דמסאנא אסור בשעת השמד, פי' שאסור לשנות רצועה של סנדל כדי לעבור על דת משום חלול השם. ועוד ראיה שאסור לדבר עם המינים. ואם אתה רוצה לדבר עמהם לא יהא מודה להם, אפילו דבר מועט, לסוף אתה צריך להודה להם יותר.

487

תפ״חויאמר חע"פ, וזהו סדר הוידוי מן התשובה, חטאתי עויתי פשעתי. וצריך לפרט החטא ולהוציא בשפתיו, כדי לעורר החרטה. כגון אכלתי דבר טמא בשוגג, בערב יוהכ"פ כשמלקים אותו. עבירות שבינו לבין המקום מכסה, עבירות שבין אדם לקונו אל יתודה עליהם בפרהסיא אע"פ שעשה העברה בפרהסיא. טובלין בלא ברכה קודם אכילה. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק מהר"ף, ששמע מן הגאון ז"ל שאין לטבול בעיוהכ"פ אחר אכילת ערבית, חדא שצ"ל הוידוי בטהרה, ועוד שיש גאונים דחשבי הפסק האכילה קבלת יו"ט.

488

תפ״ט[עבירות שהתודה עליהן כבר], ואמר עבירות שהתודה עליהן כבר ביוהכ"פ שעבר חוזר¹ סנהדרין ע"ד ע"ב. ומתודה עליהן בזה היוהכ"פ. [מדליק נר לכבוד יו"ט² כשיטת הרא"ש ועי' או"ח סי' תר"ז.], ובשבת ראוי לברך. ואמר שיש דעות אם מדליקין נר בליל יוהכ"פ בחדרו, ואמר שהמנהג להדליק. ואין מברכין על הנר בערב יוהכ"פ. וזכורני שדרש כשיש שבת ויוהכ"פ ראוי לברך על הנר. [עיקר וידוי ביוהכ"פ אבל אנחנו חטאנו]. וכן דרש נמי מה"ר יעקב זצ"ל וויילא, וכן מצאתי בא"ח בהלכות יוהכ"פ³ יוה"כ. [ואמרו מעומד ואף כשאומרו ש"ץ יעמדו כלם], וצריך לעמוד לוידוי. ואף כשאומר החזן הוידוי צריך לעמוד. ועל חטא ואשמנו נמי מיקרי וידוי לעניין עמידה. אבל אם אינו יכול לעמוד אינו מעכב יותר משאר תפלות יוהכ"פ. [וכן מצאתי⁴ שם סי' תר"ז. בא"ח וז"ל: בהלכות יוהכ"פ, ואפילו ששמע מש"ץ והוא התודה כבר צריך לעמוד. וזכורני כשאמר אבל אנחנו היה שוחה ואומר אותו בקול חלשות אף כשהיה חזן].

489

ת״צ[אין היחיד חותם בודוי], בא"י האל הסולחן. וכן דרש הגאון מהר"ר יעקב וויילא זצ"ל. [וכן מצאתי בא"ח¹ שם. וז"ל: ומוטב שאין לחתום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא], [ידיו מלוכלכות וכן רגליו], וזכורני שדרש מי שידיו מלוכלכות ורגליו רוחץ אותן כדרכו, ובלבד שלא יכוין לקרר או לתענוג. וכן מצאתי בא"ח בסי' תרי"ג וז"ל: מותר לרוחצם שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. [לטול ידיו שחרית], ושעור נט"י אפילו ביוהכ"פ כל היד עד הקנה של זרועו. ושאלתי לו סמ"ק ואו"ח בסי' קס"ב אינם סבורים הכי, והשיב המנהג כרב אלפס.

490

תצ״א[תינוק שלכלך], שמלכלכך אמו במי רגלים ביוהכ"פ, נותנה ידה במים ומעבירה ידה במקום מי רגלים ומתפללה מיד. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ב וז"ל ומטעם זה התיר באשה שלכלך התינוק בגדים במי רגלים שתטול ידה ותקנחם וכו', אבל לצואה אין הדין כן, ומביאה בגד ומסירה הצואה עם הבגד. ואם אינה יכולה להסיר הצואה עם הבגד צריכה להלביש בגד אחר. [ראה קרי מה יעשה], ראה קרי ביוהכ"פ אפילו כהן אין צריך טבילה, רק מקנח אותו מקום הלכלוך, וכן מצאתי בא"ח בסי' תרי"ג וז"ל: והרמב"ם כתב כיון דקי"ל דב"ק אין צריך טבילה וכו' ע"ש. [ז"ך¹ ג"ז שם. יכול אדם לרחוץ פיו מבחוץ בבקר, ועל שפתיו ולא מבפנים. העתקתי אמר בשם מהרי"ל זצ"ל שאסור לרחוץ ביוהכ"פ תוך פיו שמא יבלע מעט, וחצי שעור אסור מן התורה].

491

תצ״ב[אסתניס לרחוץ פניו], וזכורני שדרש איסתניס שמעביר כל השנה בשחרית מי האף ולכלוך שבעין במים, מותר להעביר גם ביוהכ"פ, דמ"ש זה מצואה. וכן הוא עשה בעצמו וכן מצאתי בא"ח בסי' תרי"ג וז"ל, וכן כתב הרי"ץ גאות אם יש לכלוך על פניו וכו'. [חיה כל ל' מותרת], חיה פי' יולדת מותרת לנעול הסנדל כל ל' יום מפני שהצינה קשה לה. וכן מצאתי בא"ח בסי' תרי"ד ושאלתי לו למה דרשת כר' אליעזר, והא יחיד הוא? והשיב הפוסקים מביאים ר"א ומסתמא טעם הפוסקים שמביאים ר"א, שיש בגמ' משא ומתן אליבא דר"א דוקא¹ ד"ך.

492

תצ״ג[ותינוק' אסורים], וזכורני שדרש התינוקות אסורים בנעילת סנדל שאין חוששין כ"כ, וכן מצאתי בא"ח¹ יומא ד' ע"ח ע"ב. [חיה ג' וז' ול'] מה שאמרו חכמים חיה אינה צריכה להתענות בתוך ג' ימים הראשונים אותן ג' ימים אינם צריכים להיות מעת לעת. וכן מוכח בתוס' פ"ק דגיטין² סי' תרט"ז. מההיא דכותבין עליו אונו. וזכורני החיה מג' ימים עד ז' שואלין אותה, אם אמרה צריכה אני נותנין לה, כמו לחולה. אבל מז' עד ל' הרי היא כשאר כל אדם, לבד הצנה קשה לה. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו גם הז' אינם צריכים מעת לעת. [כתב בספרו³ ד' ח' ע"ב תוס' ד"ה אע"ג. ואע"ג דבפ' הערל⁴ תה"ד סי' קמ"ח. מסיק דיו' הבראותו של תינוק בעינן מעל"ע].

493

תצ״ד[ענוי קטן וקטנה והשלמה מדרבנן] ותינוק זכר בריא משלים מדרבנן בתחלה לי"ב שנים, אבל לי"ג שנים שלמות משלים מן התורה. ותינוק חלש משלים מדרבנן בתחלת י"ג שנה. ונקבה תמיד מתחלת בין מדרבנן בין מן התורה, שנה אחת קודם לזכר. אבל לר"י אינו צריך להשלים מדרבנן [אלא חינוך שעות]. ויש לסמוך על ר' יוחנן¹ יבמות ד' ע"א ע"א וב'. ועל התוס' ועל ה"ג אם נראה לאביו שהבן חלש. [כתב בספרו² יומא ד' פ"ב ע"א. נער כחוש וקטן באברין והוא בן י"ג שנים ויום אחד אבל אין שום שערות נראין בו כל עיקר, חייב להתענות מטעם ספק דאורייתא]. ושאלתי לו למה שכתב בסמ"ק³ תה"ד סי' קנ"ה. וז"ל: פסק בה"ג כר"י דא' בן אחת עשרה אין מתענין אותו, ולמה לא כתב הסמ"ק בן שתים עשרה אין מתענין, אם הלכה כר"י? ואמר לי תירוץ בן בת, אבל איני מבין אותו, כמדומה לי שהיה ברבונות התירוץ.

494

תצ״ה[נשים נאמנות ליולדות] דוקא ולא לשאר חולים. [רוב בני אדם בקיאים בצורך החולה], אע"פ שאינם רופאים, כגון אם צריך לשתות, כגון שיש לחולה חלשות, שקו' אונמעכטיג, או שאר חלשות כגון שהיה יבש שפתותיו ולשונו יבשה מחמת צמאון. וכן מצאתי בלקוטי הח"ר משה לוי מינצא ז"ל [שכתב כן בשם הגאון ז"ל], וז"ל: והראה לנו כן כתוב שנ"ץ בס"פ בתרא דיומא. [וראיה] מצאתי בא"ח [בהלכות שבת] בסי' שכ"ח וכתב ר"י שאין צריך מומחא, דכל ב"א חשובים מומחים קצת, וספק נפשות להקל וכו' ע"ש. [מכבדו בכסות נקייה ובנרות], ולכן נראה לו מי שיש לו קול נעים שחייב לנגן בנעימות, כי גם זה הכבוד, מ"מ יקצר כדי שיתפללו בזמנן הקהל, וצריכים למהר אם היום קצר. [וכשהחזן ממהר יש להקהל ג"כ למהר, כי אינו מועיל מהירות החזן כשאין הקהל ג"כ ממהרין]. [וזכורני השעוה שנטף מן הנרות ביוהכ"פ היה של החזנים ושל השמשים באושטריך. והגאון חשב מי שנוטף הרבה מן הנר שלו עשה צדקה הרבה ביוהכ"פ, וזה טוב לו].

495

תצ״ואתחיל בטוב גדיא סימני דרשה. אבל אין לי לפרש כי לא שמעתי אותה דרשה רק פ"א [ובאותה פעם גם לא ידעתי מהכ"ד דברים שכתב המיימוני, בהלכות תשובה¹ עיי"ש סי' רכ"א.]. א' אין מספיקין מחטיא את הרבים או מעכב לעשות מצוה אדם גדול ואחד מן הצבור. ב' מטה חבירו מדרך טוב בינוני שמסית. ג' רואה את בנו, ואי אפשר לו למחות, מוטב שיהיו שוגגים, דבר שאין נשמע. ד' אחטא ואשוב זה גוזל ע"מ לעשות מצוה. ה' אחטא ויוה"כ מכפר אין יוהכ"פ מכפר. נועלין, ו' הפורש מן הצבור אפילו במסית² פרק רביעי, שמעכבין את התשובה. וכה"ג. ז' חולק על דברי חכמים שבכל דור. ח' מלעיג על המצות מזלזל במצות קלות. ט' שמבזה רבותיו ואינו מחשיבו. י' שונא תוכחות כועס ומקפיד בדבר. אי אפשר בתשובה גמורה. י"א מקלל את הרבים מזלזל בקהל. י"ב חולק עם הגנב מחזיק יד גנב וגזלן. י"ג מוצא אבידה ואין מכריז יש [בידו] (בדבר) דבר שאינו שלו. י"ד אוכל שאר³ במסים. עניים משקרים במדו' ומפקיעי שערים. ט"ו מקבל שוחד מטה דין בשביל שום הנאה, אין מתחרטין לשוב. ט"ז אוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה מרוצה לגמילות חסד ומטריחו. י"ז משתמש בעבוטו של עני [משתמש בעני] לפי שהלוהו או עושה לו טובה, י"ח מסתכל בעריות אפילו בגופה, י"ט מתכבד בקלון חבירו סיפר מעשה וחכמת חבירו נגד שלו, כ' חושד בכשרים ידין חבירו לכף זכות, קשה לפרוש מהן תו', כ"א רכילות ולשון הרע מסכסך והמקבלו גרע טפי מוציא [ממוציא] דיבה. כ"ב בעל חמה כועס תמיד אפילו עם בני ביתו. כ"ג בעל מחשבה רעה חושב לעשות רעות אע"פ שאינו עושה. כ"ד מתחבר לרשע משתתף עמו בשום עניין, כל אלו אע"פ שמעכבים אין מונעים.

496

תצ״זע"כ סימני הדרשה, וק' לי הגאון ז"ל חשיב אחטא ואשוב ואחטא ויוהכ"פ מכפר בפני שנים, והמיימוני חשיב בכלל אחד. ורכילות ולשון הרע חשיב הגאון באחד והמיימוני בשנים. וזכורני שאמר במילי דבדיחותא כל הבורח מן המס שלא ליתן עם חבירו ואח"כ חוזר למדינה או כה"ג, אינו רואה סימן ברכה לסוף כי ראה כמה אנשים שהקרה להם כן, אפשר הוא דרש כה"ג. וזכורני פ"א באו טובי הקהל מניאושטט אל הגאון זצ"ל לעשות להם מדות ישרות אל היין ואל השמן, וכן עשה כי נשתכח המדה. כי היה ליהודים מדה גדולה להבדיל מהגוים מחמת שאינם צריכים לתן מכס שקו' אונגעלט¹ ברמב"ם שם ה"ג איתא שור והראב"ד גורס שוד בדל"ת וכ"ה בספר חסידים סי' י"ט. והיה לאשה אחת כלי של בדיל שקו' קנט בל"א, ואומרת שהיה מדה בווינא והיה נראה לו ולהם, שכל אחד יוצא בו ידי שמים, ושלח השמש אל אומן אחד שקו' בל"א דרעכשלער, ואמר השמש אל האומן עשה לי כלי כזה הכלי ה' או ו' מדות של עץ, וכן עשה האומן. ואח"כ שרפו סימן בראש המדות ונתנו אל השמש המדות. וכל מי שרוצה למכור יין הולך אל השמש, ונתן לו השמש המדה. וכשאינו צריך המדה היה מחזיר המדה אל השמש, וכמדומה המדה של שמן ושל חלב היו של ברזל או של בדיל.

497

תצ״ח[מרוצה לגמ"ח ומטריחו]. וזכורני שדרש שלא להטריחו יותר מדאי, שאם מטריחו לסוף אינו מרוצה. מסתמא לכל כ"ד דברים דרש דבר חידוש שלא כתב במיימוני כגון מרוצה לגמ"ח. ובערב יוהכ"פ עשה לו כפרה ולכל בני ביתו וגם להבחורים. והנשים מאושטריך היו נמנעות מליקח כפרות המקצרים הכנפים או הזנב, ולפי דעתי שמעתי טעם הקריבהו נא לפחתך. אבל הוא מתיר ליקח, ויקח התרנגול בידו, ויאמר אוילים מדרך פשעם עד לבני אדם, כמו שכתוב בתהלים במזמור הודו בסי' ק"ז ואמר זה חליפתך זה תמורתך זה תמורתך¹ עי' רי"א צד ר"ע הערה א'. [ר"ת: חת"ך]. כשאמר (חליפותיך) חליפתך היה מחזיר התרנגול סביב ראש המתכפר. וכן עשה לתמורתך ולכפרתך, ואמר תרנגול זה ילך למיתה, והיה מספיק מעט ואמר, ואת תכנס לחיים טובים ולשלום. ואני הכותב אמר, ואני אכנס לחיים טובים ולשלום. וכזה הסדר עשה ג"פ ואמר, אם יש מלאך וגו', ואמר איני אומר כסדר הכתוב בספרים, אלא מנהג אבותיו בידיו, ואינו רוצה לשנותו. ולאשה אמר זאת (חליפותך) חליפתך כו', תרנגולת זאת היא תלך למיתה ואת תכנס [תכנסי] לחיים טובים ולשלום. וזכורני שסומך ידו על [ראש] התרנגול שלו סמוך לשחיטה. וזכורני שלקח תרנגול לבן לכפרה, אע"פ שדרש מה"ר מיישטרלן זצ"ל דאמרינן בגמרא בפ"ק דע"ז² צ"ל כפרתך. תרנגול לבן הוא מדרכי האמורי. ומיד אח"כ שעשה כפרות הולך לבית החיים, והיה מסבב הקברים, והיה הולך מעט ואמר תפלתו כמו שכתבתי לעיל [בהלכות תענית] י' פעמים, משום די' ימי תשובה הוי לו לטורח לילך בכל יום לביה"ח³ י"ג ע"ב. ואמר⁴ אבל בער"ה היה הולך לביה"ח. על כל גדול וגדול ועל קרוביו תפלתו. ונטל עשב ומניח על מצבתו כדי שעשה מעשה לאמירה, [מצאתי מזה ברקנט פ' וירא ע"ש]. ואח"כ שלח לעניים צדקה, וגם בערב יוהכ"פ שלח להם צדקה.

498

תצ״טוזכורני ששמעתי מאחד מן הגדולים כשאי אפשר לעשות שלום בין איש לחברו בערב יוהכ"פ מ"מ זה היום יעשה שלום ביניהם. ומה שנוהגים לטבול בערב יוהכ"פ ג"פ, כן כתב בס' חסידים, וכן אמר לי. פעם אחת הטביל ג"פ אבל הוא עצמו אינו טובל רק פ"א, מסתמא מחמת חלשות שיש לו ל"ע. וזכורני שלא היה לובש בגופו ברצון ביוהכ"פ דבר שהיה בו מעשה עור, ומסתמא טעמו משום מעשה העגל. ואוי לעונות שלא שאלתי ממנו בחייו כל דבר ודבר, כי לא מנע ממני¹ אמר. וראיה מכמה דברים ששאלתי לו. והי"ז יסלח לי ולכל ישראל.

499

500וזכורני שאמר שצריך ליתן לבהמתו לאכול ביוהכ"פ כל צורכה, דצריך לרחם על בהמתו כדי שמרחמין עליו. [וזה הסדר אמר הגאון זצ"ל באושטריך], ובכן יה"ר מלפניך ה' אלהי' ואלהי אבותינו שתסלח לנו על כל חטאתינו ותמחול לנו על כל עונותינו, ותכפר לנו על כל פשעינו¹ וכתבתי כי לא נמנעו ממני.. ע"ח ש"ל באונס וברצון וע"ח ש"ל באימוץ הלב ע"ח ש"ל בבלי דעת וע"ח ש"ל בבטוי שפתים ע"ח ש"ל בגלוי ובסתר וע"ח ש"ל בגלוי עריות ע"ח ש"ל בדבור פה וע"ח ש"ל בדעת ובמרמה ע"ח ש"ל בהונאת ריע וע"ח ש"ל בהרהור הלב ע"ח ש"ל בוידוי פה וע"ח ש"ל בועידת זנות ע"ח ש"ל בזדון ובשגגה וע"ח ש"ל בזלזול הורים ומורים ע"ח ש"ל בחוזק יד וע"ח ש"ל בחלול השם ע"ח ש"ל בטומאת שפתים וע"ח ש"ל בטפשות פה ע"ח ש"ל ביצר הרע וע"ח ש"ל ביודעים ובלא יודעים ועל כלם אלוה סליחות סלח לנו מחל לנו כפר לנו ע"ח ש"ל בכחש ובכזב וע"ח ש"ל בכפת שוחד ע"ח ש"ל בלצון וע"ח ש"ל בלשון הרע ע"ח ש"ל במאכל ובמשתה וע"ח ש"ל במשא ובמתן ע"ח ש"ל בנשך ובתרבית וע"ח ש"ל בנטית גרון ע"ח ש"ל בסיקור עין וע"ח ש"ל בשיח שפתותינו ע"ח ש"ל בעינים רמות וע"ח ש"ל בעזות מצח ועל כלם וכו' ע"ח ש"ל בפלילות וע"ח ש"ל בפריקת עול ע"ח ש"ל בצדיית רע וע"ח ש"ל בצרות עין ע"ח ש"ל בקלות ראש וע"ח ש"ל בקשיות עורף ע"ח ש"ל ברכילות וע"ח ש"ל בריצת רגלים להרע ע"ח ש"ל בשבועת שוא וע"ח ש"ל בשנאת חנם ע"ח ש"ל בתשומת יד וע"ח ש"ל בתמהון לבב ועל כלם וכו'

500

501[כתב מהר"ר בנימין כ"ץ מרעגנשפורק], וכן¹ עי' של"ה דף רכ"ח ע"ב בשם הרמ"א. חפץ אני לידע סדור הנוסח מן ועל חטאים בעל חטא. כך אני נוהג לומר ע"ח שח"ע עולה, וע"ח שח"ע חטאת, וע"ח שאנו חייבים עליהם קרבן עולה ויורד, וע"ח שח"ע אשם ודאי ותלוי. אלו רובן באין לכפר על השוגג, וכך הן מסודרין בפרשת וירא, ושוב אומרים על המזיד וזה סדורן. מכת מרדות, מלקות ארבעים, מיתה בידי שמים, כרת וערירות, ד' מיתות ב"ד, החומר חומר אחרון, דניח' טפי לפרט בתחלה חטא הקל מחטא החמור, דאמרינן² פסקים וכתבים סי' קי"ח. חציף (עליה) עלי אינש דמפרש חטאיה.

501

502ובליל יוהכ"פ באו אליו כל הקהל ומבקשים ממנו מחילה. ואח"כ היה הולך השמש על הבימה, פירש"י במס' סוטה בסוף פ' ואלו נאמרין¹ ברכות ל"ד ע"ב. אלמנברא, קודם שיתיר הוא והשנים עמו להתפלל עם העברינים, ואמר שמעו כל הקהל הק'! מורינו הרב ר' איסרליין יבקש מאתכם מחילה, וכל מי שיש עליו תביעת ממון משום דסבר בדעתו שאינו פוסק לו כראוי, ימתין לו עד אחר יוהכ"פ, ורוצה לציית לו דין. אבל לא ראיתי שבא אחד.

502

503ואותן שנוהגין לעמוד ביוהכ"פ אינם הולכים חוץ לד"א שלהם, אבל לדבר מצוה הולכים. וזכורני בליל כל נדרי באושטריך אינם לובשים טלית, אבל ברינס לובשים טלית קודם הלילה [בברכה] ומתפללים בו.

503

504העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מהגאון זצ"ל אמר שאסור לעמוד ביוהכ"פ על כרים וכסתות של עור, משום נעילת הסנדל, וכתוב בספרו¹ סוטה מ"א ע"א. דהמקיל לצורך לא הפסיד, והמחמיר תע"ב. וזכורני כשמתפלל בימים הנוראים, עמדו שני בניו מצדיו, או לפעמים אחד, ואחד מהקהל. וכן מצאתי במס' סופרים כנגד ג' אבות, אבל א"ח² תה"ד סי' קמ"ט. כתב בהלכות יוהכ"פ אהרן וחור תמכו ידיו. וזכורני שהיה פורס מפה על השלחן ביוהכ"פ והיה מדליק הפמוט, ואמר חקו תהלים בביה"כ בלילה וישן בליל י"ה על מטתו בכתונת שלו. וזכורני שאמר דרך שמועה שבא³ סוף סי' תרי"ט. מה"ר יוסף צוקמנטיל זצ"ל לקהלה אחת, והיה מנהגם לומר פזמון מלאכי רחמים למנחה ביוהכ"פ. והיה מה"ר יוסף ז"ל אומר דרך תחבולות, כל היום היינו עומדים לפני השם ועתה באנו לפני המלאכים? ולפי השמועה משמע⁴ ששמע שבא. שהדין עם ר' יוסף ז"ל, ולא אמר בי"ה אלהי נצור אלא אלהי עד שלא נוצרתי.

504

505והיה ממהר כל היום כדי להתחיל נעילה ביום. [וזכורני כשהיה בניאושטט הארון¹ עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' רע"ד ובתניא רבתא הלכות ר"ה בשם ה"ר אביגדור ובס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג נתיב עבודה פי"ב ובקרבן נתנאל בסוף פ"א דר"ה ובשו"ת ח"ס חאו"ח סי' קס"ו, והאריך בזה בפחד יצחק אות צרכיו והרב שמש צדקה חאו"ח סי' כ"ג וכ"ד ובס' עמודי אש סי' ב' אות כ"ו ובשו"ת עולת יצחק ח"א סי' מ"ה ובס' ארחות חיים החדש סי' תקפ"א אות ב'. פתוח, עומדים כל הקהל על רגליהם, כל מי שיש בו דיעה. ולנעילה היה פתוח כל התפלה ואפשר משום הכי היו ממהרים² הקדש.]. ואומר באתה נותן יד לפושעים וכו' מה אנו ומה חיינו מה ימינו³ מקצרים בתפילות. ומה שנותינו, מה קיצנו מה חסדנו, מה צדקנו מה כחינו מה גבורותינו, ואח"כ מה נאמר. ולנעילה אין אומרים בניאושטט אבינו מלכנו, והכהנים אינם הולכים לדוכן. ולאחר פזמונים אומר פ"א שמע ישראל וגו' ושלש פעמים ברוך שם כבוד וגו'. וז' פעמים השם הוא האלהים ואמ' קדיש ותוקע.

505

506המשרת לקח הנרות במוצאי יוהכ"פ כמו שהם דולקות, ונשא לביתו ומברך על אותן הנרות ב"מ האש ומבדיל. ומיד אח"כ תיקן בסוכה דבר מועט או שלחן. מצאתי בתשובת שארי מהרי"ל זצ"ל¹ נוסחא כזו תמצא ג"כ במחזור שאלוניק ובסדור הנדפס בטרין בשנת רפ"ה. ולברך על הבשמים במוצאי יוהכ"פ יפה כתבת שאין לאומרו, זולת כשחל בשבת. דלא כר' אבי"ה שכתב לאומרו, כמנהג רבנו גרשם מאור הגולה, דכן כתב הג' במיימוני שהביא במצות קידוש שלא לאומרו. וכתב וכן עמא דבר, ומנהג פשוט שלא לאומרו, ולית דין צריך בשש, וכן כתב באגודה בפשיטות.

506

507וזכורני שאמר לי פ"א הנר של שעוה שלך הדולק ביו"ה הנח אותו בביהכ"נ כדי שידלק בחול בשעת התפלה. וכן המנהג באושטריך, מניחים הפרנסים הנרות הגדולות בב"ה כדי שידלק בחול בשעת תפלה כל השנה. אבל הנר שלו הגדול הניח בב"ה עד אחר הושענא רבה, להדליק בחול בשעת התפלה. ואח"כ עשה עם הנר מה שירצה, אבל שמעתי על מהר"א מפרג יצ"ו שעשה מנר שלו נרות לכבוד שבת, משום דמעלין בקדש ולא מורידין, אבל קשה לי איך יעשה מהרא"ל כשחל שבת ביוהכ"פ.

507

508[כתב מהר"ר אהרן פפנהיים יצ"ו]¹ סי' ל"ד. שיעורי גרוגרות התוס' בפ' חלון² פסקים וכתבים סי' כ"ו. כתבו בפשיטות דמוכח בפ' המצניע³ עירובין ד' פ' ע"ב ד"ה אגב. דגרוגרות יותר גדול מכזית. ולפי הקושיא שמקשים שם התוס' לא היתה הגרוגרות אלא כמו שליש ביצה, והביצה היא שני זיתים כדמוכח מפ' בתרא דיומא⁴ שבת צ"א ע"א. ומפ' אמרו לו⁵ ד' פ' ע"א. כל זה תמצא בתו' בפ' חלון לפי מסקנת התו' התם דגרוגרות גדול מכזית ע"ש. (והמיימוני סובר) וההיא דכת' המיימוני דכותבת מעט פחות מכביצה. ובגמרא פ' אמרו לו איתא דכותבת היא שני זיתים היינו כביצה. עיין בפ' בתרא דיומא⁶ כריתות ד' י"ד ע"א. איתא להדיא התם לדברי ר' זביד כמו המיימ' ולחד שנוי' כי הדדי נינהו כותבת גסה וביצה בס"ד דתו' והדרשה ששמעתי מה"ר אהרן ז"ל תמצא שם כתב להדיא ולרעהו כנ' וכנ' אהוב' הקטן הצעיר שבישראל.

508

509גובהה למעלה מכ' מקרקעית, נמוכה מי' טפחים, צלתה מרובה מחמתה, ז' על ז' שעור רחבה. ב' דפנות גמורים ושלישית טפח וצה"פ, נכון לעשותן ג' גמורות. דפנות גובה י' טפחים מן הקרקע, ולא יהיו גבוהות מן הקרקע, ג' דפנות כשרות מן הכל. סכר פסול מן הצד בד' אמות, ואין ישנים תחתיו, מעמיד קנים פחות מג' וכשירה. הדפנות צריכות להיות בריאות לעמוד ברוח מצויה. סוכת גנב"ך¹ יומא דף ע"ט ע"ב. כשירה. סכה ישנה יחדש בה טפח. אין מסככים בדבר המקבל טומאה, ולא בדבר שאין גדולו מן הארץ ובמחובר ובדבר הנושר ובדבר המסריח לכתחלה, ובדבר הדומה לתקרה ובדבר האמ"ד. צריכה צלתה מרובה מחמתה, מעובה כמין בית כשרה, אבל עשוי להגן מגשמים פוסל ר"ת, לכתחלה יהיו ככבים נראים בלילה בתוכה² גוים נשים בהמה כותיים ועי' סוכה ד' ח' ע"ב. דפנות יעשה לכתחלה לסכך, לא ישטח עליה בגדים. כזית חובה בלילה הראשו' אפילו ירדו גשמים. אוכלים עראי ופירות חוץ לסכה, ואין ישנים ארעי חוץ לסכה, (ואין ישנים עראי חוץ), קדרות וקערות לאחר אכילה ואגנא דלישה חוץ לסכה, וכל כלי שתיה מותרים, ונרות אפילו של חרס מותר. ירדו גשמים גומר אכילתו, ושינתו חוץ לסכה. אין מברך רק על אכילתו, מברך זמן לאחר לישב. נוי סכה לא מהני תנאי רק לאחר נפילה. עצי סוכה אסורים כל ז', ועצי דפנות מותרים. נשים וקטנים הצריכים לאמן פטורים, חולים ומשמשיהן פטורים, מצטער לבדו פטור, הולכי דרכים ושומרי פירות פטורים לגמרי אם אי אפשר להם בסכה. והולכי לדבר מצוה פלוגתא וכן בשכירי יין³ נראים בתוכה.

509

510האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, ותי' למה אמר ישעיהו להיפך, שמעו שמים והאזיני ארץ? ודרש הגאון זצ"ל רבותינו אמרי' משה רבנו ע"ה היה דומה למלאך והיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, משום דבקל יכול לקבל דבריו [מן] השמים והיה רחוק מן הארץ, לכך אמר לארץ שמעו, כלומר הוי מדקדק לשמוע דברי. וישעיה היה קרוב לארץ אמר להיפך. ועוד י"ל שמים הוא דמי לגיא' והארץ לעניו, משה אינו ירא מן הגיאות אמר להם באזנם כדי שישמעו שפיר, משום דהאזינו לשון אזן, אבל לענוים כיון ששמעו קצת מן התוכחה היה די להם, לכך אמר ותשמע הארץ כנגד הענוים. אבל ישעיהו היה ירא מן הגאים לכך אמר להיפך. ד"א השמים דמי לצדיקים שעשו תשובה, משום ששמים לפעמים הוא שחור ולפעמים הוא צליל כמו אחד שעושה תשובה ושנ'¹ עי' במרדכי סוכה פ' הישן סי' תש"מ בשם הראבי"ה. השמים לא זכו בעיניו, כמו שנאמר² איוב ט"ו, ט"ו. לא יאמין בקדושיו, והארץ דמי לצדיקים שלא חטאו, כמו שנאמר³ שם. והארץ לעולם עומדת. ד"א השמים דמי לאיש והארץ דמי לאשה כדאמרינן במס' תענית⁴ קהלת א', ד'. מטרא בעלה דארעא וע"י שמים נעשה פירות כגון אתרוג ולולב, משה פורש מן האשה לכך אמר ותשמע הארץ מרחוק אמר לנשים ותשמע, אבל לאנשים מדבר בקרוב אצלם לכך אמר להם האזינו לשון אזן אבל ישעיהו אינו מתרחק מן האשה אמר להיפך. אין לפרש כל סימני הדרשה בנקודות, אבל בודאי אכתוב בעזרת ה' אחר הדרשה מקצת דינים שדרש, אבל לא אכתוב אותם בנקודות כיון שלא ידוע לי בודאי שדרש אותם.

510

511[דפנות יעשה תחלה לסכך] מן הסכה, כן כתב הג' במיימוני בפ"ה¹ ד' ו' ע"ב. וכן כתב בס' א"ז. וכן מצאתי בא"ח בסי' תרל"ה ואמר משום דדרשינן תעשה ולא מן העשוי, לכך יעשה הדפנות קודם. [לא ישטח עליה בגדים] ואסור לפרוש סדינין מן הקטנים על הסכה אחר כיבוסם, רק לפי שעה עד שיהיו יבש'. [וזכורני כמדומה לי הטעם שמא ישכח ויאכל תחתיהם אחר שיבשוה² ס"ק מ'.].

511

512[כזית חובה בלילה הראשונה אפילו ירדו גשמים], וצריך לעשות קדוש ושהחיינו בסכה, משום דשהחיינו קאי נמי אסכה, ואוכל כזית והולך לביתו. ובלילה שניה אם ירדו גשמים עושה קידוש ושהחיינו בביתו, ואוכל כל צרכו בבית משום שיש קידוש במקום סעודה. [וכתוב בספרו¹ שיבשו הסדינים. כדפי' רשב"ם בפ' ע"פ, וקראת לשבת ענג במקום ענג שם תהא קריאה], ואכל אח"כ כזית בסכה.

512

513[כתב בספרו¹ תה"ד סוף סי' צ"ה, ועי' פסקים וכתבים סי' ק"ס. יראה לי שאם ירדו גשמים כ"כ עד זמן שינה, שא"א לו לאכול בסכה בלא מצטער אין לו לאכול כלום בסכה כמו שאבאר ע"ש מסקנתו. וכתב עוד דלדידן דבקיאין בקביעא דירחי יום ראשון עיקר ע"ש. וכן דן במרדכי פ' כ"ש בחיטה שנמצאת בפסח בתרנגולת ביו"ט אחרון דוקא, הואיל והוא רק מדרבנן לדידן סמכינן אגאונים המתירים. וכן אנו נוהגים כמו שכתב אחד מהגדולים שמכשירים פסול באתרוג ולולב ביו"ט שני דסוכות, מה שאין כן בראשון]. כל היכא שכתבתי כתב בספרו, לא מגוף הס' כתבתי, אלא מהעתק מן הספר, ואפשר אינו מדוייק.

513

514[ירדו גשמים גומר אכילתו], פ"א ירדו גשמים בשאר ימי הסכות והיה אחד גומר אכילתו, אע"פ שירדו גשמים. ולקח מהר' שלום זצ"ל חתיכת דג ושלח לו, [ואמר לשליח תאמר לו], קבל הדיוט החתיכת דג. [זמן לאחר לישב] וצריך לעשות שהחיינו אחר לישב בסכה בב' לילות. [וכן נמצא במרדכי קטן]¹ שם בתה"ד סי' צ"ה. ואינו ישן בערב סכות בצהרים כדי שיוכל לישן לתיאבון בלילה, כי בסכה השינה קובע עיקר הדירה. סכך שתלוש ולבסוף חברו כשר. מצאתי בקו'² וכ"ה בתשב"ץ סי' קמ"ג וכן הי' נוהג מהר"ם ז"ל. לע"ד מוכיחות כל ההלכות גבי מפקפק או נוטל אחת מבנתיים דמחובר ע"י בנין שהיה תלוש ולבסוף חברו כשר לסכך בו, ולא פסלינן מטעם מחובר לקרקע, אלא מחובר מעיקרו, או נטוע ולבסוף השריש, דאיהו נמי מעיקר³ עי' תה"ד סי' פ"ט. מקרי. אבל מחובר ע"י בנין כגון קורות התקועים במסמרות וכה"ג לא.

514

515וזכורני כשיש לו סכה בחצר שצריך לעשות דפנותיה מקרשים, היה מדקדק לזקוף הקרשים למעלה דרך גדילותן, כמו שעומדים הקרשים ממשכן. וכן כתב א"ח בהלכות סכה¹ צ"ל מחובר מעיקרו מקרי ועי' תוס' חולין ד' ט"ו ע"ב ד"ה או שהיה. ויש מדקדקין וכו'. וזכורני כשהסכה שלו היתה גבוה כמו שאדם ארוך עומד על ספסל א"ה אינו יכול להגיע לסכך בידו, א"ה אינו רוצה שההוצין יורדין למטה. ופ"א צוה להסיר כל הערבה ולסכך פעם אחרת ואיני ידוע לי טעמו ולא שמעתי שאוסר זה על אחרים. ומסתמא טעמו שהוא נוי סוכה שאין ההוצין יורדין מטה לתוכה, וכמעט בכל פעם יושב בסוכה ומלמד אותם לסכך, ואמר הראש מן הערבה לכאן או הזנב לכאן. וזכורני עביט של מי רגלים שלו היה ספל של ברזל שקו' מאשין² סי' תר"ל. ביאקין, היה עומד חוץ לסכה כל הלילה, וכשהיה צריך לקטנים הביאו לו הספל [ואח"כ] נוטלו ממנו והעמידו חוץ לסוכה. ולפי דעתי [משום מאוס], וראיה שכתבו הפוסקים³ מיאשין. ואינו מניחים כלים דאכילה בסוכה וכו'. ומחה לבחורים ללמוד גבי נר של חרס בסכה משום דהמנהג כך הוא, אבל הנשים הולכות לסכה בנר של חרס, ואמר מוטב שתהיין שוגגות ולא מזידות.

515

516וזכורני שאמר שאירי מה"ר אייזק ס"ל משמיה דהגאון מהר"י וויילא זצ"ל, פ"א בלילה ירדו גשמים לסכה והלכו כל הבחורים חוץ לסכה לישן בחדרם, ופסקו הגשמים וצוה הגאון דלעיל לבחורים כל מי שאינו שוכב עדיין במטה צריך לישן בסכה. פ"א בשבת שחרית עשה בעה"ב בפה"ג ולישב בסכה על המים, ואמר עשה בפ"ה לחוד על היין. ושאלתי לו האיך אחרים יוצאים מה שעשה לישב בסכה על המים? והשיב כל המצות יכול להוציא את חבירו. מי שאין לו נר בסכתו ויש לו נר בביתו מותר לאכול בביתו משום צער.

516

517העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל¹ שם סי' תרל"ט. היכא שכבו הנרות בסכה [בשבת נראה] שיכול לאכול סעודתו בבית, מהא דא' בפ' ע"פ² עי' תה"ד סי' צ"ג ופסקים וכתבים סי' קנ"ח. רב הונא קדיש ובעי למטעם איתעקר שרגא, עיילי לבי מאניה כו', ע"ש דרך [דדרך] הוא לילך מדירה לדירה היכא שכבו הנרות. וכתב במרדכי פ' הישן מי שאינו בקי ישער הצער (שאם) [אם] היה יוצא מביתו בשביל צער כזה, אלמא בכבוי נרות חשיב צער. ומשמע נמי התם דאין רגילות לאכול בשבת בלא נר, דקאמר התם טעמא³ ד' ק"א ע"א ועיילי ליה למניה לבי גנניה, ובעי למיטעם ליתא בדפוסים שלנו ובכת"י מינכען ובראב"ן גרסי' לי' ועי' בדקדוקי סופרים. מידי דלמא מתעקר שרגא כו'. וכתבו התו' ואשירי דמה שא' כן שהקפיד על הקידוש ולא על הסעודה, כיון דיוכלו למחר לאכול גם סעודות ולצאת י"ח שבת, ש"מ שאין דרך לסעוד בלא נר. [דאל"כ למה לא יאכלו ויעשו קידוש בלא נר], דלגבי קידוש א"צ נר, כדאיתא באשרי. אע"כ אין סעודה בלא נר, וכן נראה מתוס' ומרשב"ם. ואע"ג דכתב המרדכי דהקפיד על הקדוש ולא על הסעודה כלל, משום דיכול לאכול בלא נר⁴ צ"ל טעימו. משמע דלא צריך נר לסעודה, מ"מ כדי לקרב הדעות נוכל לומר דדעת המרדכי לצאת י"ח ג' סעודות אפשר בלא נר, ואפילו אם מצער היה מה בכך. ורצה מ"ו לומר דאפילו אם היה לחבירו נר אינו חייב לילך לשלחנו דהרבה נוח לו לאדם בשלו יותר משל חבירו. ובודאי שכל אדם יצא מדירה לדירה בשביל זה. [כתב בספרו⁵ וכ"ה בתוס' אחרות שהביא בעל דקדוקי סופרים שם בהגהותיו סי' ב'. אם אפשר לו בלא טורח גמור לבא ולאכול שם בסכת חבירו אין לו להדוף].

517

518צריכה הסכה שתהא מחזקת ראשו ורובו, פי' שיוכל לשכב ראשו ורובו אצל שלחנו ולא על השלחן. ואותם סכות שיש להן גגות של עץ שיורדות על הסכה בשעת ירידת גשמים. אבל ביו"ט ושבת אסור להורידן¹ שם בתה"ד סי' צ"ג אין לו להקל. אע"פ שהורידן כבר קצת קודם שבת, משום דיש בנין עראי, משום דאין דרכם להורידם בשאר ימות השנה. מותר לישן בסכה אע"פ שיש לו קצת דוחק, ואינו נקרא מצטער.

518

519העתקתי ממהר"י דלעיל¹ ואם יש להם צירים שסובבות עליהם אפשר שמודה דשרי ועי' בד"מ סי' תרכ"ו סק"א. אמר מי שצר לו בסכה עד שלא יכול לפשוט רגליו ממנו, אין זה נקרא צער להפטר מסכה. וראיה דשעור סכה ז' טפחים על ז' טפחים, ושעור גוף האדם י"ח טפחים, כדאמ' בפ' מי שהוציאוהו² תה"ד סי' צ"ב. ופ' המצניע³ עירובין מ"ח ע"א. מפרש"י דגופו של אדם י"ח טפחים בלא ראשו, א"כ ז' על ז' כשתחשוב באלכסון הוי י"ח⁴ שבת צ"ב ע"א ובפירש"י ד"ה אשתכח, ועי' תוס' יומא ד' ל' ע"א ד"ה אמה. טפחים פחות חומש⁵ י'. ואנן ראשו ורובו בעינן דהוי יותר, אלא ע"כ אורח הוא לישן בכפיפה דהא איתא במרדכי פ' הישן דאפילו סכה שראויה לאכילה ושתיה ואינה ראויה לישיבה⁶ דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא כדאיתא בסוכה ד' ח' ע"א ועי' בתוס' שם ד"ה כל, דאין החשבון מכוון. אינה סכה, ולא יצא י"ח עכ"ל.

519

520העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק מההגהות של תשב"ץ שעשה מוהר"ר פרץ ז"ל. ואמר [מהר"י דלעיל] שיש הלכה כאותם הגהות, וז"ל¹ וצ"ל לשינה כדאיתא במרדכי שם סוף סי' תש"מ בשם הר"א ממיץ. והעולם נוהג שמברכין לישב בסכה אחר ברכת המוציא בחול, אבל בשבת ויו"ט מברכין אחר קידוש עכ"ל. כמדומה לי שעשה כן הגאון זצ"ל [וכן מצאתי בא"ח² בהגה לסי' קמ"ב. בס"ה צורכער]. בסמ"ק במצות לישב בסכה, ומיהו נהגו העולם שלא לברך בשעת עשייתה³ סי' תרמ"ג. כי סומכין על ההיא דקידוש, מידי דהוה אלולב. אע"ג דלא דמי לגמרי⁴ עי' בסי' תרמ"א. ותירץ הגאון ז"ל גבי לולב שפיר משום דעשה שהחיינו על הלולב מנ"מ אם ממתין, אבל גבי סכה עשה שהחיינו משום קדוש כמו בשאר רגלים, ואיך מוכח שעושה שהחיינו נמי אסכה? מצאתי כתוב בס' אחד וכן שמעתי מזקן אחד זה הלשון הנוטל רשות מן הסכה מברך הכי ברשותך הסכה יה"ר מלפניך האו"א שאזכה לישב בסכה דלויתן. וכמעט בזה הלשון מצאתי בס"ה צורכער. מצאתי בס"ה צורכער. ואם אירע ש"ע בשבת אוכל בסכה סעודה ג'.

520

521סימני לולב לדרשה, הי"ז יתן לנו מנוחה חדשה. אין פוחתין ואין מוסיפין על ד' המינין. לולב מצוה לאגדו בקשר גמור. וביו"ט מתיר כריכת ההדס כאגודה של ירק. לולב בימין ואתרוג בשמאל, אי' כורך כלו' סביב ידו, ונטילתן דרך גדילתן. וכשיש לו¹ ותימה לעולם למה לא דמי לגמרי?. אין מעכבין אפילו ביו"ט ראשון, ובשני יטול איזה מהן שיש לו. שעור אתרוג כביצה, ולולב י"ד גודלין ונמדדין מן השדרה בלא העלין. והדס וערבה י' גודלים. אתרוג א' וכן לולב² עי' מנחות כ"ז ע"א. וערבה ב', דין שרייתו במים, מנענע בהודו תחלה וסוף ובאנא, ואין מנענע בשם. ומנענע גבי ברכה, ומברך קודם שיצא. אין אומ' זמן בשני, נוטלו כל היום, ובראשון מפסיק אכילתו אבל לא בשני, ולכתחלה לא יאכל קודם.

521

522והורה לולב שנחלק התיומת כשר כגון עלה האמצעי שנחלק בראשו, רק שאינו נחלק לגמרי למטה מן העלין [שבשדרה]. וכן מורה רבו מה"ר אהרן פלומיל זקצ"ל, וכן כתוב בא"ז. [כתוב בספרו¹ וג' בדי הדס. אחד מהגדולים שהיה נוהג להכשיר לולבין שהיו סדוקין בעלה האמצעי' בראשיהם ברוחב אצבע ויותר]. לולב כפוף והדר זקוף כתוב בתשו' אשירי דהיה אוהב אותו וע"י כך תיומתו קיימת. ואפילו הדר אינו זקוף היו אוהבים בכל אושטריך, ואיני יודע שום גאון שפוסלו להדיא וחלוק על האשירי וא"ח. נאם הקטן והצעיר שבישראל.

522

523[כתב הר' יהושע טורק זצ"ל], לולב ראשו כאגמון פי' והדר אינו זקוף מצאתי. וצריך לכתחלה ליקח ערבה שיש לה י' אצבעות עלין. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, הר"ר אברהם מענדל. ועל חזזית¹ תה"ד סי' צ"ו. של אתרוג אנן נוהגין להכשיר כל אותן שקו' פלט מייל ודארין לוכיר, הואיל ובמחובר בא להם. ודקדקתי ומצאתי כבר טעמי' וראיות לזה, ולפי שאינן ברורות לא כתבתים לך, אמנם מנהגא הכי הוא. וגם קבלתי ממורי דודי הקדוש ז"ל שהיה מורה כדברי האשי' שאין לפסול חזזית, אא"כ ניכר במשוש שהוא גבוה מן האתרוג ושאינו ממראה האתרוג. כ"ש לדידכו דכל השנים כמו שעת הדחק לכם ולרעהו, כנ' וכנ' אהוב' הקט' והצעיר שבישראל. דלעיל כתוב בספרו.

523

524[העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ז"ל¹ עי' תה"ד סי' צ"ט. דאע"ג דכתב סמ"ק וא"ח² תה"ד סי' ק' ופסקים וכתבים סי' קנ"ט. דבשאר הימים אין אדם יוצא בלולב הגזול, מ"מ מודי דיכול לברך אלולב חבירו אפילו שלא מדעתו. ואע"ג דאמרינן שואל ש"מ גזלן הוא, הכא דלא מחסר ממונא שפיר דמי, וניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה, וראיה מטלית שאדם מברך שלא מדעת חבירו, ואם מקופל הוא יחזור ויקפלנו]. ושדרו של לולב לבד מעליו שעולין למעלה מן השדרה היא של י"ד אצבעות שהוא שעור לולב, אע"ג שהא"ח³ וא"ז. כתב כן מ"מ כתבתי לשמוע שהגאון סובר כן. [כתב מהר"ר דוד אישטיט יצ"ו], אהו' עמי' מהר"ר דוד יצ"ו, אשר שאלתני מי שלא היה לו אתרוג ביום ראשון דחג ונזדמן לו בחה"מ אם יברך שהחיינו, וכת' דיש לחלק בין הך מילתא למי שלא הדליק נ"ח בלילות הראשונות משום דהתם כל הלילות שוות, אבל כאן כבר עבר יום ראשון שהוא דאורייתא, אינני רואה לחלק כלל דמה בכך, מ"מ עדיין נשאר' מצוה דרבנן שהיא שקולה כנ"ח, דיש לה שרש בדאורייתא במקדש ולזכר למקדש תקנוה חכמים, ובמקדש הוי כל הימים דאורייתא, אין צורך להאריך בזה.

524

525ואשר שאלת¹ סי' תר"ן. אם יש לנהוג לטול (שאם) שאר מינין בברכה מראשון ואילך, כדברי ר"י דאורליינש וכדכתב א"ז דהלכה למעשה כדבריו, או אם יש לחוש לדברי ראבי"ה. לבי מסתפק בדבר דגם אשי' כתב כראבי"ה, אך שכתב ג"כ דבהדר קפדינן נמי בשאר הימים, וידענא דלא נהגי' הכי, מ"מ הברכות אינן מעכבות, ומה צורך ליכנס בספק. ואשר שאלת כשאין בקהל רק אתרוג אחד לש"ץ אם יש לטול לשאר בני הקהל שאר מינים בשעת ההלל בחוה"מ, ולברך אחר ההלל על הד' מינים. נראה דיותר טוב היה שיברכו כל בני הקהל קודם שיגיע ש"ץ להלל ואז (יטולו) יטלו שאר מינים בשעת ההלל, וכה"ג יברכו בלי גמגום. אמנם נראה דאף בסיגנון דידך שפיר דמי לברך כדכתיבנא לעיל, דיש ספק אם נוטלין שאר מינין, ולכך אין ראוי לברך, ויוכל לכוין שאין בדעתו לצאת ידי מצוה מן המובחר, שהיא בלי ספק עד נטילה אחרונה. אפשר דשפיר דמי טפי שלא יטול שאר מינין כלל, אפילו בשעת ההלל, הואיל ויש לו אתרוג לאחר זמן. דהא ראינו כמה קהלות שהיו בהן אתרוגים מרובים לכמה אנשים ולמקצת עניים גם בינונים אין להם. וסומכין על אתרוג של הצבור, ולא חזינא שנטלו שאר מינים להלל גם בחוה"מ אע"פ שבקהל היה נמצא להם לולב והדס וערבה.

525

526וזכורני כשרוצה לקשר לולבו, נוטל ערבה אחת [וחתך בה מעט בראשה העב]. ואח"כ נוטל הערבה בין שתי ידיו, ובקע אותה באמצעה, ונוטל חלק אחד מן הערבה, וקושר ב' קשרים [גמורים]¹ עי' שו"ת מהרי"ל סי' קי"ט ובב"י סי' תרנ"א. וכן [קושר בג' מקומות בתפיסת יד של לולב]. ולא עשה הערבה כמו טבעת, וכורך הצד האחד סביב הטבעת, משום שהוא כאיגוד של ירק. וכשלקח ערבה חדשה אינו קושר קשרים חדשים, כי המנהג באושטריך שלקחו רק ב' בדי הערבה ללולב, כל ימי הסוכות. ובכל יום בחוה"מ לקחו הערבה הישנה מן הלולב, ונותנים ערבה חדשה במקומה. אבל על ההדס אינו מקפיד אם היה בלולבו ד' או ה' בדין.

526

527מי שאין לו אתרוג אעפ"כ יאמר הלל עם הקהל, ויברך אח"כ על האתרוג. ואל יאמר הלל יחידי עם האתרוג. והיכא שנטל בדיעבד אתרוג בימין ולולב בשמאל ומברך יצא, ואין צריך לחזור ולברך כן כתוב במרדכי. ואינו סר רצועות של תפילין מעל ידו כשברך על לולבו.

527

528[כתב הר"ר אברהם מענדל י"ץ], ניענוע הלולב נוהגי' למזרח דרום [מערב] צפון¹ זה על גב זה. משמע בפשיטות לשון האשי' במסקנתו, דאי למזרח מערב דרום צפון הוי כמו ש"ו² עי' שו"ת מהרי"ל תוך סי' מ' ובב"י סי' תרנ"א. נאם הקטן והצעיר שבישראל.

528

529והיה מנענע ג' הולכות וג' הבאות למזרח. וכן לדרום ולמערב ולצפון ולמעלה ולמטה, ואין קפידא אם עשה יותר מל"ו רוחות¹ שתי וערב. [וזכורני שעמד כנגד מזרח אבל פניו הפך לצד שהיה מנענע]. וכל התפלה היה לולבו בידו משעת קריאת ההלל, רק כשעלה לקרות בתורה נתן למשרתו או מניח במקומו. וכשירד נטל הלולב בידו והולך מב"ה לסכתו עם הלולב בידו, ואח"כ מחזיר הלולב במקומו. וצוה להחזיר הלולב למים ביו"ט. ומי שאין לו לולב טוב שיקח ס"ת וילך על המגדל ויאמר הושענות משילך להקיף המגדל, ואמר הושענות בלא לולב. וכן מצאתי בא"ח² כוחות. כתב רש"י מי שאין לו לולב לא יקיף.

529

530וזכורני שהיה מנענע כשמשיב אחר החזן הושענא למזרח. וכשאמר למענך אלהי' והוא משיב הושענא, היה מנענע לדרום וכן כלם היה מנענע כסדר שכתבתי לעיל. וכן היה מנענע כשמשיב כן הושענא כמו שנוהגים באושטריך. באז"ג כתב וה"נ איתא בתוס' שאנץ פ' לולב הגזול וש"ץ אינו מנענע אלא ביאמר נא ולא ביאמרו נא א"נ אגב צבור שעונין על כל פעם ופעם ומנענעים מנענע, כמו כן ש"ץ עכ"ל. והוא מנענע רק בהודו ובכל כי לעולם חסדו, ובאנא ובהושענא. [כתב בספרו¹ סי' תר"ס. מ"מ נהג' לחלק ניענוע דל"ו רוחות² תה"ד סי' צ"ז. בכל הפסוק מקצת בתחלה בהודו כי טוב ומקצת בכל"ח].

530

531מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו. דרש מ"ו לנענע בהודו שבסוף הלל ב"פ, אע"ג דכתוב רק פ"א בתהלים, מידי דהוה אאנא [כתב¹ כוחות. בספרו]. בחוה"מ קורין בפנחס קורא כהן וביום השני, והלוי וביום השלישי, וישראל וביום הרביעי, רביעי חוזר וקורא ספיקא דיומא וביום השני וביום השלישי. וביום ב' בחול המועד קורא כהן וביום השלישי, ואח"כ ללוי כסדר דלעיל. וכן כל ימי החול רק בהושענא רבא קורא כהן וביום ה', והלוי וביום ו' וישראל וביום ז', רביעי וביום ו' וביום ז'. ובערב הושענא רבא לקח ז' בדי ערבה להושענא, ושיעורם י"ב גודל, או י"ד. ונטל הלולב והושענא ומניח על הסוכה עד למחר שיוצא לב"ה, ואמר כדי שירד עליהם הטל. ובבקר בהושענא רבא קודם שיאיר היום היה נוטל ט' קבין מים שהיו קצת חמין, ואמר למשרתו לשפוך על ראשו. וכן ראיתי שעשה לפעמים לשאר רגלים, ושאר העם הצנועים טובלים בבקר בהושענא רבא. ואמרתי לו מה טבילה זו והא טבול יום בעי הערב שמש? [אם אירע קרי לאחד בלילה מותר לטבול באותו לילה, אבל עדיין אינו טהור עד שיעריב שמשו, כן פרשב"ם בריש מס' תמיד² ג"ז שם סי' צ"ז ומוסב על הא דסליק מיניה. מצאתי]. ואמר מ"מ הוא מתפלל באימה וביראה יותר ממי שאינו טובל, כי עתה יש לו גוף נקי. מצאתי קצת ראיה לדבריו במס' שבת פ' ר"ע³ ד' כ"ו ע"א ד"ה בא וישב לו, ומדברי התוס' יומא ד' ט"ז ע"ב ד"ה מן השלחנות נראה שהמפרש על מס' תמיד הוא ר"י בר ברוך. דאמרי תרווייהו נתנה תורה לטבולי יום. ומסיק הגמרא ראוייה קאמינא [ופרש"י שם דלא כתיב הערב שמש אלא לעניין קדשים וע"ש בתוס'], ש"מ דטבול יום עדיף משאר טמאים לתורה, מסתמא ה"ה לעניין תפלה. כן נ"ל. [מצאתי בתשב"ץ בסי' קכ"ב ובערב יוהכ"פ ובערב ר"ה ובהושענא רבא, וכשהוא בעל ברית [מהר"ם ז"ל] שופך על ראשו ט' קבין ממים חמין, שם רי [רי"ו] ביצים במקום טבילה. כי אותה טבילה אינה באה כי אם בשביל טהרה ולא בשביל חובה]. וזכורני שלקח כלי גדול אפילו אדם גבור כשעמד במקום גבוה על הספסל, א"ה בטורח גדול יכול להגביה הכלי למעלה עם המים, לשפוך על ראשו, ולפעמים היו ב' אנשים. וזכורני פ"א בב"ה של ה"ה מוהר"ר יעקב וויילא זצ"ל בערפורט ביום הכפורים אינו נשאר מנרות של שעוה של הבחורים. ובהושענא רבה ראה שהיה מעט נרות בב"ה, והיה קפיד על הבחורים שלא עשו נרות אחרות להושענא רבא.

531

532והיה מושך על המ"ם ממבשר ואמ"ר, ולא על האל"ף מאמר. מצאתי בלקוטי הח"ר משה מינץ ס"ל זצ"ל מה שאנו¹ שבת ד' פ"ו ע"ב: אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו וכו' לטבולי יום, כ"ה בכת"י מינכען ובדפוס שלפנינו לטבול יום ועי' בדקדוקי סופרים שם. פונין לצד שמאל כשאנו הולכים הושענות, [וכן מצאתי בא"ח בסי' תר"ס], אע"ג דכל שאר פונין פונין לצד ימין כשמדליקין נרות של חנוכה, וכן בכ"מ זהו ק' ישנה. ואמר מהרי"ו זצ"ל² תה"ד סי' צ"ח. ומוהר"ר איסרלן זצ"ל דה"ט דצריכין להקיף המגדל ואז לצד ימין של מגדל כשפונה החזן פניו להמגדל להקיפו, וצריך לפנות פניו נגד המגדל. וראיה לדבר מדפרש"י בפ"ב דשבועות³ נראה שצ"ל מהרי"ל ועי' שם בסי' מ'. גבי הא כשהיו מקדשין בני (עולה) [עולי] בבל ירושלם שהקיפו כל העיר, ושם פירש"י שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר ע"ש.

532

533כששמחת תורה חל באחד בשבת מתירין האתרוג כדין שמיני ספק תשיעי ולא כגדול א' ור'¹ ד' ט"ו ע"א ד"ה ואעמידה. שאוסרין² כגדולי איברא. מצאתי באשירי³ ר' פרץ הובא בטור סי' תרס"ה ור' שמשון בר אברהם בהגהות מיימוניות פ"ז מה' לולב סק"ב ובהג"ה בסמ"ק. בריש ביצה וז"ל: ומהאי טעמא נמי כי מקלע ש"ת באחד בשבת שרי אתרוג באכילה, ואע"ג דבשבת אסור, דשתי קדושות הן, והכנה אין כאן. וזכורני שהמשרת של הגאון זצ"ל מוציא שולחנו מסכתו בליל ש"ת אחר שיצא מב"ה. ומהר"י מיישטרי צוה למשרתו ביום שמיני ספק שביעי לאחר שאכל להוציא שלחנו מסכתו. ונודע לי הדבר ודנתי לפניו שאין להוציא השלחן מן הסכה ביום שמיני, שכן כתב בא"ח⁴ סוף סי' א' ועי' בב"י סי' תרס"ה. בסוף הלכות לולב. וגם אמרתי לו המשנה והגמ' בסוף פ' לולב וערבה⁵ סי' תרס"ו. המתחיל סוכה שבעה כיצד וכו', ועיין בתוס' בסוף פ' הישן⁶ ד' מ"א ע"א. ולא הודה לי מהר"י מיישטרי יצ"ו אפילו כשנפל הגשם⁷ ד' כ"ט ע"א ד"ה ואמרי. בשבת, אבל בזה מוד' שאין לסדר השולחן לצורך הלילה.

533

534יום שמיני חג העצרת הזה לאפוקי יום חג שמיני עצרת. כשחל ש"ת ביום ד' אינו נוטל הזנב מן האתרוג מקודם יו"ט, וא"ה אכל ממנה בש"ת¹ דהיינו שמיני עצרת. ולעולם כשאכל האתרוג אינו עושה שהחיינו על האכילה כיון שעשה שהחיינו על המצוה. ואמר אפילו אם עשה שהחיינו על הראיה אינו צריך לברך שהחיינו על האכילה, אם שכח לברך שהחיינו אפילו ביום ז' כמו נר חנכה. וכן כתבתי לעיל² עי' מנהגי ר"א טירנא לש"ת סוף הג"ה ט'. בכת' מה"ר דוד יצ"ו, שמעתי שכתוב כן בסמ"ק צורכר. וזכורני בטוב שא' שחביב עליו אתרוג הבא מפול שיש לו טעם וריח יותר מאתרוג מראום. וזכורני שהיה בורר אתרוג שהיה דמי ללב, ושהיה יפה בראשו. וזכורני שהדרך מן האתרוגים [להביא] בתחלה למרפורק ואח"כ לניאושטט. ואמר שיש לבני מרפורק הברירה בתוך האתרוגים, בשביל שבני מרפורק קונים אתרוגים [בשביל כך] מסייעים לבעלי האתרוג' שיכולים לבא לניאושטט. אבל בעלי האתרוגים מניחים מן הצד [בצנעא] האתרוגים היפים למקצת פרנסים מניאושטט.

534

535וזכורני שאמר לפרנסים אל תקחו מהם האתרוגים בזול אלא תתנו להם כדי דמיהם כדי שיביאו לכם לשנה אחרת הע"ל. [ואמר לי מהר"י מינץ יצ"ו ראיה על זה מהות"ם אחד שקנה כל הירק הנשאר בע"ש בשוק אע"פ שאינו צריך, כדי שיביאו לשבת אחרת]. כשלמדתי ב"ב לפני הגאון ז"ל שמעתי בסוף פ' יש נוחלין¹ עמודה מאה ארבעים ושש שאלה ארבע. פי' רשב"ם גבי [שואל] אתרוג, ונראה בעיני דאם מת בתוך הזמן פטור מלשלם, דלא ה"ל שואל להתחייב באונסין, ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה, אלא מקבל מתנה הוא, ולא יתחייב אלא בפשיעה. ותי' דס' אשירי אינו כתב הכי.

535

536וזה דרש לחנוכה, יאר ה' ברכה, הקורא בזה ההלכה.. וישב יעקב פירש"י שכתב ישובי עשו בדרך קצרה וישובי יעקב בדרך ארוכה מסתמא ק' לרש"י למה הקדים עשו ליעקב? וי"ל לכך הקדים כדאמרינן בשבועות¹ ב"ב קל"ז ע"ב ד"ה הרי זה מוקדש ומוחזר. איידי דזוטר מיליה פסיק ושרי להו. ד"א לכך הקדים עשו ליעקב לפי שהוא זהיר בכבוד אביו יותר מיעקב. וראייה יעקב היה נענש שנתעלם ממנו יוסף כמה שנים, וגם מוכח מקרא ויקברו אותו עשו ויעקב שהוא זהיר בכבוד אביו אע"פ שהוא רשע. כמו שמוכח נמי מאותו קרא כמו שפירש"י [גבי יצחק וישמעאל² ד' ג' ע"א. מכאן שעשה ישמעאל תשובה]. ד"א לכך הקדים נקט הקרא סדר כמו שאחד רוצה לעשות אש כמו שנאמר (עובדיה א', י"ח) ובית עשו לקש וגו'.

536

537[וזה סימני הדרשה מחנכה]. פתילות ושמנים שאסרו חכמים, זמן הדלקה לדידן, דין מקום הדלקה, בעינ' הדלקה במקומה, פתח שאין בו מזוזה, בדרום בב"ה, נר ישן של חרס, פונה דרך ימין. אין קפדינ' האידנא אשיעורא, צריך שעור קודם שידליק למאן דקפיד. הדלקה מנר לנר, ואין מגביהין אותה ממקומה, למעלה מכ' פסול', מצוה בתוך י' ולמעלה מג'. אסור להשתמש לאורה ואפילו תשמיש עראי של גנאי, ויש למחות לקטנים. נהגו לעשות השמש גדול ואין ליטלו משם, אי שרי לכבות או להשתמש אחר שדלק. אין להדליק בעגול ובמקום שהן נמסין. כבתה אין זקוק לה ואפילו בע"ש. ופמוט שרי, דין אכסנאי ובחורים שאינם בביתם. דין הרואה נ"ח, ומי הוא הצריך לראות. מי שלא הדליק באחד מן הלילות, המדליק לאלמנה צריך לעמוד זא"ז, הנרות הללו, מוכר כסותו וקונה נ"ח. שכח על הנסים בתפלה או בבהמ"ז, אין אומרי' בשם¹ בראשית, כ"ה, ט', ועי' ב"ב ד' ט"ז ע"ב שאף עשו עשה תשובה ומוכח מקרא ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. מותרים במלאכה, והנשים נוהגות איסור בשעת הדלקה. סעודות שעושים אינם מצוה לדעת מהר"ם² עי' בתשב"ץ סי' קע"א. מותר לגלח הזקן בשעה שהנרות דולקות. ע"כ סימני הדרשה.

537

538מותר להדליק נ"ח¹ שם סי' ק"ע. בפמוט שקו' לופא אע"פ שאסור להדליק בעיגול משום דהלהב מתחברת והיא כמדורה, מ"מ פמוטות שרי משום דיש בין כל נר ונר שתי מחיצות. מצאתי בקונ' [בשם הגאון ז"ל] ופוק חזי דלכל בני אדם החשובים ביותר מדליקים בליל שבת על שולחנו פמוטות. ואי הוה חשיב כמדורה הא אמ' התם² עי' תה"ד סי' ק"ה. ואי איכא מדורה לא צריך, ואי איכא אדם חשוב צריך נר אחר להשתמש לאורו, ופירש"י משום דלאו דרכו דאדם חשוב להשתמש לאור המדורה. וגם אני שמעתי מבחור זקן אחד והיה פרנס בק"ק דווארמש והוא שא' הח"ר זעליקמאן ז"ל, שכת' בספר [אחד] שמותר להדליק נ"ח בפמוט, משום דהמגדל מפסיק ואינו נראה כמדורה. ושמעתי משמיה הגאון מהר"ר יעקב ווייאל זצ"ל שכתב כן בתשובותיו³ שבת ד' כ"א ע"ב. שאסור לעשות נ"ח מנרות הכפולות בשעוה שקו' גונדן קירצן.

538

539העתקתי מלקוטי מהרר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק מהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. גם אמר אם תחתון של נר תוך י' טפחים, אע"פ שעליון גבוה הרבה אין בכך כלום. כמדומה לי שא' מהר"א ס"ל ז"ל שאל זה.

539

540נר חנכה היה מדליק משמאלו לימינו סמוך לכניסתו לפתח [בפנים בימין הכניסה] לימינו, כשאין מזוזה בפתח. [כתב בספרו¹ בחלק דינין והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' ס"ה ד"ה בערפורט נוהגין. מנהג בני רינוס ואגפיה מתחילין להדליק בנר שהוא כנגד צד שמאלו], [וכן נמצא כתו' בשם מהר"ם שהיה מדליק בצד שמאלו ופונה דרך ימין משום דכל פינות שאתה פונה (איננו) אינו אלא דרך ימין. ובני אושטריך ואגפיה מתחילין להדליק בצד ימינו ומדליקין והולכין כדרך שאנו בני ברית כותבין וכו'], מ"מ כתבתי לעיל מה שראיתי. וכן נמצא לפעמים בספרו שעשה כבני רינוס.

540

541העתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל. בני¹ תת"ד סי' ק"ו, משום דהאידנא ברוב מקומות דרובא דעלמא אפילו תלמידי חכמים אין להם המזוזות בבתי חורף שבהן מדליקין. מרפורק נהיגי להדליק נ"ח [בב"ה] בין צפון לדרום. ובני רינוס בין מזרח למערב. ואמר דזה תלוי בפלוגתא דתנאי במנחות בפ' שתי הלחם² שם סי' ק"ד. במנורה שבמקדש, ר"א אומר דהיתה נתונה בין צפון לדרום, ור' אומר בין מזרח למערב, ונראה למורי דהלכה כר' מחבירו. והרמב"ם פסק כמ"ד בין צפון לדרום, גם הסמ"ג אינו מפרש אלא דרך המנורה כחד מ"ד, אלמא דפסיק כותיה. וכיון דפלוגתא היא נהרא נהרא ופשטיה, וכל אחד אל ישנה ממנהגו. [כתב בספרו אמנם אם הייתי במקום שאין מנהג הייתי מנהיג כמו שראיתי ברוב מקומות בין מזרח למערב ז"ך³ מנחות ד' צ"ח ע"ב.].

541

542[נר חנכה היה מדליק משמאל לימינו סמוך לכניסתו בפנים [בימין] הכניסה לפתח לימינו, כשאין שם מזוזה בפתח. [כתב בספרו מנהג בני רינוס ואגפיה מתחילין להדליק בנר שהוא כנגד צד שמאל, וכן נמצא כתוב בשם מהר"ם שהיה מדליק בצד שמאל ופונה דרך ימין משום כל פינות שאתה פונה אינו אלא דרך ימין]. ובני אושטריך ואגפיה מתחילין להדליק בצד ימין ומדליקין והולכין כדרך שאנו בני ברית כותבין וכו' מ"מ כתבתי לעיל מה שראיתי. וכן נמצא לפעמים בספרו שעשה כבני רינוס¹ ד"ך. וגם גוף הספר אין לפני].

542

543וצוה לי להדליק נ"ח בב"ה שלו ואמר אינך צריך להדליק פ"א בבית כיון שאין לך בכאן בני ביתך. וזכורני שהבחורים קנו הדלקת נ"ח בב"ה שלו. ואמר לבנו שיקנה אותם, כיון דאשתך מדלקת עליך ואתה מדליק בב"ה, מעתה אתה יוצא ממ"נ¹ כפל דבריו והנם כתובים לעיל בסמוך, והעתקתים שנית כי לא מצאתי און לי לשלוח ידי בכת"י. ואמר מי שהדליק בב"ה צריך לומר הנרות הללו, אבל המשתתף אין צ"ל הנרות הללו. והוא מדליק בתחלת הלילה משום דכמה בני אדם היו מצויין בביתו בתחלת הלילה. אבל הבחורים ושאר בני ביתו היו מדליקין כשרוצים לאכול, ולפעמים כשהיו הרבה נרות היו מדליקין קודם אכילה. ולא הניח אחד הבחורים להדליק קודם שהנר שלו הדליק כמעט שעור. וזכורני שאמר לבחורים למה אתם כלם ממתינין עם ההדלקה עד שעת אכילה? הדליקו מקצתכם קודם, כדי שיהא הנס נראה כל הלילה! וגם נ"ל שהיה דוחק להם לדבק הנרות כלם בשעת אכילה סמוך לפתח בליל ג' או ד'.

543

544בזמן הזה אין שעור לנ"ח. לכך אסור בהנאה כל הנר אפילו שהיה הנר גדול, אבל יכול לכבות הנר כשהדליק השעור, ויכול להדליק בו אחר או הוא עצמו בליל אחרת. ואע"ג שהדין כבתה אין צריך לחזור ולהדליק מ"מ המנהג להדליק כיון שהוא אסור בהנאה, ומותר לראות ראשי פרקים בספר גבי נר חנכה. וזכורני שהיה מדליק על שמן זית כשאפשר לו בנר של מתכת העשוי קנים קנים. והיה מדליק בכל לילה בתחלה על קנה אחד שלא הדליק עליו בזה החנכה משום שהיה נקי מאחרות. ואמר שאין נפקותא בכך שאם הנר דולק במקום זה ואחז הנר בידו והניחה במקום אחר סמוך לזה המקום, כדי לפנות מקום לחבירו, או בעניין אחר. לשנה אחרת אמר דכת' הגה' במיימוני בהלכות חנכה ואין מגביהין אותה ממקומה, ואמר [אם] מגביה אחר ממקומה מ"מ המדליק היה יוצא. ולאחר שאמר הברכה בא"י אמ"ה אקבו"צ להדליק נר שלחנכה היה מדליק מיד. ושאר ברכות אמר בשעת הדלקתן ואע"ג דבסמ"ג כתב במצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת לחם כו', עד ונר חנכה לא יענה אמן מפני שהוא חשוב הפסק ע"ש. ויש בברכה זו י"ג תיבות וגם בדייקות אמר שלחנכה בתיבה אחת¹ ועי' בתה"ד סי' ק"א ובמטה משה סי' תתקפ"ג. ואמר בברכה בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בוא"ו.

544

545הנרות הללו אנחנו מדליקין על הנסים ועל הישועות ועל הנפלאות שעשית לאבתינו ע"י כהנך הקדושים וכל מצות שמנת ימי חנכה הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש לאורן אלא לראותן בלבד, כדי להודות לשמך על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתיך. ברוך שהחיינו, ואשר עשה ניסים. וזה הנוסח כתבתי מכ"י וכן מהר"י מינץ יצ"ו, וראיה שהקדים שהחיינו לאשר עשה נסים, ולפי שמצאתי במסכת סופרים¹ כמו שכ' במטה משה סי' תתק"פ בשם הרש"ל. ורציתי לדקדק ברוך שהחיינו ואשר עשה ניסים אין מנוסח הנרות הללו, אלא סדר ברכות הוא מונה. ולא הודה לי מה"ר יעקב מיישטרי יצ"ו אלא הנוסח כן הוא.

545

546והבחורים מדליקים נ"ח, וכן ראה ממה"ר שלום זצ"ל. ואמר השר זצ"ל, שפ"א היה סומך על אשתו ולא הדליק וגם אשתו אינה מדלקת, [כתב בספרו¹ פרק כ' ה"ו.]. ופעמים שאיש ואשתו חייבים בנ"ח, כגון שאין להם בית מיוחד, ואין שניהם יחד. ואמר מי שרוצה לאכול סעודתו בבית אחר ידליק בביתו ולא במקום סעודה, כיון שאכל שם באקראי. ושורף בליל האחרון השמן והפתילות שנשארו. וזכורני שלקח בכל לילה פתילות חדשות. והוא מדליק קודם הבדלה כדי לאחר השבת, ואע"ג שהמעשה מהדלקה מוכח שאינו שבת² תה"ד סי' ק"א. ושמעתי שכתב כן בס' אשירי בחידושי דר' מענדלין. ואם שכח על הנסים אם נזכר קודם שחותם הטוב יאמר על הניסים במקום שנזכר, ואח"כ ועל כלם. ואם חותם הטוב חוזר לרצה, ואם חותם עושה שלום אינו חוזר.

546

547וזכורני שאמר בעל הניסים ואחר כן ולא אחר כך. וקורא [באושטריך] לכהן ויהי ביום כלות כלו, ללוי ביום הראשון עד [פר] אחד, וישראל עד ביום השני. וביום השני קורא לכהן ביום השני עד פר אחד וללוי עד ביום השלישי ולישראל ביום השלישי כלו. וליום ח' קורא ב' ליום ח' והשלישי קורא כל הסדרא וגם הפרשה מבהעלותך עד את המנורה, אע"פ שמיימוני וא"ח¹ וכ"כ באגור בשם מהרי"ל סי' תתר"ם. אינם כתבו בזה הסדר. וכשחל יום ראשון מחנכה בשבת היה קורא למפטיר בס"ת ויהי ביום כלות עד וביום השני. ואם חל בו ב' שבתות, בשבת ראשונה מפטירים בנרות זכריהו דהיינו רני ושמחי הכתוב לפ' בהעלותך. בשבת שניה מפטירין ויעש חירם הכתוב לפ' פקודי אע"פ שהיתה חתונה באותו שבת.

547

548מכאן בלא סדר. בבית הגוי מדליק רק נר אחד ושמש אחד אע"פ שאין הגוי מקפיד על ב' או ג' נרות, שמא אחת למאה פעמים שתבא סכנה ממנה, והיה גנאי למצוה. וראיה¹ סי' תרפ"ד. מחסא בליל פסח שאוכלין עם חרוסת משום קפא, ובכל השנה אוכלין אותו בלא חרוסת אע"כ כמו שפי'. ומחרכין הפתילות של נ"ח במקומן וכן לשבת. ואמר שאין חובה לחריכ' בפתילות גבי נר חנכה. וגם לפעמים הוא עצמו אינו מחריך הפתילות של נ"ח כשמדליק על השמן. ולאחר שאמר הנרות [הללו] היה מנגנין מעוז צור ישועתי. לפעמים אמר אותו בדילוג. וזכורני כשהדליק בע"ש אמר הזמר מעוז צור ישועתי בליל שבת על השלחן עם שאר מזמורים.

548

549העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. אמר שאין להניח התינוקת לשחוק אצל נרות חנכה, ואמר ואף אם אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ ליכא פרסומא ניסא, כיון שדרך הילדים להדליק נרות לשחוק. וזכורני בחנכה לפעמים היה רואה הכתבים שנשלחו והכתבים שאינם בהם צורך היה שורף אותם, מ"מ אינו רוצה לשרוף את כלם ואמר די לי בזה. בכל חנכה עשה קטפות ומקצת בחורים מן הסוגיא שלמדו תו' על חנכה, ולפעמים על דברים אחרים ואכתוב מקצתם מה שנשאר בידי, ויש לי קבלה מן הגאון זצ"ל לכתוב [התיבה מן] קטפות בזה האותיות [לאפוקי מאותן הכותבין כתבות]. המוליך או המביא גט¹ פסחים קט"ו ע"ב. ממדינת הים² מן הים. צריך אחד לצרף אליו כדי שיהא מקויים. זה [דלעיל] עשה הגאון ז"ל שכחתי הפירושים מן הקטפות. אבל נ"ל שאתה [כשאתה] מוציא מניין (הגט) גט מן הים תמצא מנין נרות חנכה³ גיטין ד' ה' ע"ב. חסר אחד לכך אמר צריך אחד וכו'.

549

550הפשט בגד ממני, אז תמצא מנייני, זה עשה הגאון עלי. וזה פי' כשתטול מניין בג"ד משמי יוזל תמצא מניין נרו"ת. שלשה גיטין¹ עם השמשים וס"ה עולה למספר מ"ד. כדתנן, אסורים הם מדרבנן, זה עשה שאי' מה"ר אייזק ס"ל זצ"ל. אין לנו אלא תלמוד רבינא ורב אשי, מעיקרא מידק דייק ואתי לארויי נפשי', גם זה עשה שאי' מהר"א ז"ל.

550

551עבד נופל להעלותו נזקקין למו. ואלו האדון כי יפול אין איש בא להקימו. זה עשה הגאון זצ"ל, ופי' עבד הוא השמש האדון הוא נר עצמו, אין איש בא להקימו פי' כבתה אין זקוק לה. נזקקין לעבד שהוא מכור לשרת, ובמיתת האדון יוצא לחירות, זה עשה שא' מהר"א ס"ל זצ"ל, פי' לחירות [יוצא] השמש, ושר שמריה יהי רם שורשו¹ גיטין ד' פ"ו ע"א ור"ל כשתספור ותמנה ג"פ המנין ג"ט יעלה בידך מספר ל"ו, סך נרות חנוכה שאסור להשתמש לאורן. זה עשה שמעריל בן מהר"ר מיישטרלן ז"ל. אבל הבחורים [אמר'] שהוא זקן והקטפות שלו שנקרא לאחריו כמו לפניו, זך וחף ישראל חג נסה בטעם צדק, ושמר² שרשו. קט פתחיה בן זך וגם לעד. אברהם צח³ שמר. גם עוד יתן לשקט, אתה שלום טב גד כפרץ חסן יעזק, אהרן גד מזל קח ועשית כס צף טב. זה דלעיל עשה הגאון זצ"ל עליו ועל בניו, והקוטפות⁴ כפז צח. שלו שיש בכל אחד רק פ"א האותיות מאל"ף בי"ת. שבט יצחק חדא⁵ והקטפות. נגדל מזרע וכסף, יאסף צור חמד קהל עזב שנת גונך⁶ תדא. זה דלעיל עשה שאי' מהר"א ס"ל זצ"ל, טבת יוסף לעד גם אץ זן הרש כחק, זה עשיתי יוסף בר' משה, אך צג חזק תנו⁷ גטך. לעדן, זה עשיתי.

551

552וזכורני כשחל ט"ו בשבט [בא'] בשבת אין אומר' צדקתך צדק באושטריך, אבל במיישטרי אומר' צדקתך כי בחול אומר' תחינה בערב ט"ו בשבט. וכשחל פ' שקלים בויקהל מפטיר לפקודי במלכים ותשלם כל המלאכה, ואינו אומר שום דבר מויעש חירם. וכשחל פ' שקלים כ"ט שבט מפטיר מן הפ' ולא למחר חדש. וכן כשחל פ' שקלים בר"ח מפטיר מן הפרק. וכן מצאתי בא"ח בסי' תרפ"ה על ר"ח ניסן שחל בשבת וז"ל: ומפטיר בשל פרשה. ודרש כל אדם צריך ליזהר לבא למניין לפ' זכור יותר ממקרא מגילה¹ תטא. כי מצות עשה הוא בסמ"ק לזכור עמלק, ומ"מ הזמן הוא מדרבנן. וגם החזן צריך לקרותו בקול רם, ולא במהירות כדי שישמעו כלם. וזכורני שא' שצריך ליקח ס"ת לפרשת זכור שהיא מוחזקת שהיא מדוייקת.

552

553העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל. ואם אין יכולין לבא כלל למניין¹ עי' תה"ד סי' ק"ח. נראה לו שיש להם לקרא הפ' זכור בנגון וטעמים. וראיה דכתבו גבי יוצר דקדושה לא נתקנו ליחיד אין לו ליחיד לאומרו אלא בנגון וטעמים. מותר להפטיר פ' זכור בקטן, כיון דהחזן קורא, אע"פ שהיא מצות עשה וחייב לקרות בעשרה. כדמוכח קצת באשי' במס' ברכות פ' ג' שאכלו² עי' מטה משה סי' תתקצ"ט בשם מהרי"ש. גבי ר"א ששיחרר עבדו. ועוד שמעתי שאין כתוב בתורה שזה השבת דוקא מצותו ולא בשבת אחר, מ"מ שמעתי שמקצת גדולים נהגו להפטיר בגדולים.

553

554וגם היה מעביר פ' זכור שנים מקרא ואחד תרגום. וגם פ' פרה משום דתו' משנץ או פסקי תו' כתבו דאף פ' פרה מן התורה¹ ד' מ"ז ע"ב וברא"ש שם סי' ך. ואגב זה השנים היה מעביר כל הארבע. אבל שארי פ' של יו"ט אינו מעביר כאשר כתבתי לעיל² בעל תה"ד גריס הכי בתוס' ברכות ד' י"ג ע"א ד"ה בלשון הקדש וכן הי' לפני הב"י כדמוכח מסי' קמ"ו ותרפ"ה אמנם לפנינו ליתא ונמחק ע"פ הגהת מהרש"ל ובעל דקדוקי סופרים לא העיר ע"ז כלום. בהלכות שבת בכת' שא' מהר"ם ס"ל יצ"ו.

554

555וזה דרש לפורים, הי"ז יתן לנו רחמים.. ויקרא אל משה, תימא למה האל"ף קטנה? וי"ל ויקרא באל"ף קטנה הוא לשון ענוה ולא רצה לכתוב משה ויקרא באל"ף גדולה כיון שהוא לשון חיבה כמו שכתב והאיש משה עניו מאד. ד"א כמו שא' הקדמונים לכך כתב ויקר שהוא לשון גדולה כמו שכת' במגילה שמחה ויקר, כמו שצוה לו תורת כהנים, היה מצטער משה על שלא היה כהן כמו שפירש"י¹ עמודה חמישים ושש שאלה אחת. על ואהרן אחיך הלוי שמשה רע"ה היה ראוי להיות כהן. אמר לו הקב"ה אתה תהיה כהן למעלה בבית המקדש ונעשה לך יקר, ואז היה קר דעתו של מרע"ה. ד"א לכך האל"ף קטנה שהיא רמז על פ' זכור ועל מקרא מגילה, וה"פ ויקרא אל משה עוד קריאה קטנה אל משה כגון פ' זכור. שלא מצינו בכל הפרשה שקורין רק ג' פסוקים בחד ס"ת לבד פ' זכור. וגם רמז מקרא מגילה, ויקרא אל משה כלומר על משה ומצינו בקרא שמתחלף אל במקום על, שלא מצינו בכל הנביאים שהוסיפו על משה לבד מקרא מגילה. ולכך האלף קטנה שהנס נעשה ע"י אשה, לכך כת' לשון ויקר. [ואני איני רוצה לפרש יותר והמשכיל יבין].

555

556ואתה תצוה פירש"י זך בלא שמרים כו', ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסו לרחיים וטוחנו. והשמן השני [פסול למנורה] וכשר למנחות שנא' כתית למאור ולא כתית למנחות. ותימא לפי מנהג העולם היה סברא להיפך, השמן הזך למנחות שהיה מאכל והשמרים להדלקה? וי"ל המנורה עומד[ת] בקדשי הקדשים, אבל המנחות לא הביאו לפני ולפנים, ולכן אין קפידא במנחות כמו בשמן למאור. ד"א השמן מן הדלקה היה עבודה תמה אבל שמן של מנחות היה עמו לבנה וקמח. ומצינו בתלמוד¹ שמות ד', י"ד, וכעין זה פירש בביאוריו עה"ת לפ' ויקרא. שעבודה תמה שמקודשת יותר מעבודה שמצרפ' לדבר אחר. ד"א התורה רומזה שנעשה שתי נסים ע"י שני שמנים וע"י נשים. נר חנכה נעשה נס ע"י שמן כמו שעשה הפייט ביוצר מחנכה, ואותה אשה היה [היתה] זך [זכה] שבא הנס ולא נבעלה. ונס מפורים בא ע"י אסתר היה [היתה] נבעלה, ובא הנס ע"י שמן שאינו זך כדאמרי' בגמרא מגילה² יומא ד' כ"ד ע"א. אמר להן ליתי קומצא קימחא דידכו ולידחי עסרי אלפא ככרי כספא דההוא גברא. מ"מ אין איסור בדבר, כיון שנרמז ע"י שמן, כי בסוטה אינו שמן.

556

557מגילה [במגילה] הכתובה בין הכתובי' ועשוייה בגליונות, בעינן עבודה¹ ד' ט"ז ע"א. לשמה² עבוד. איש בריש דפא ועשרת בסופה, ואריח ע"ג אריח וכן לבינה. כל היום מהנץ החמה ואילך כשר לקרות המגילה. יכול להפסיק בקריאה, עשרת בני המן בנשימה אחת, [האיך יאמר חמש מאות איש ואם חוזר מחמת הנשימה אינו אומר חמש מאות איש].

557

558נשים קוראין לנשים. קריאה משבשת יצא. קוראה מיושב, קרא מנמנם יצא. בשומע מנמנם לא יצא [אפשר בנשים אין קפידא], צריך לשמוע חתוך האותיות. חזנים ושמשים נוטלים פרהסיא, כי שכרם נוטלים. ב' מנות לאדם אחד, סעודת פורים בלילי שבת ויומו. ובלילה לחוד לא יצא. דין על הנסים. אסורים בהספד ותענית ודין אבלות ב"מ בפורים¹ יש לה כל דין ס"ת. נוהגים בג' מחצין, אין מדקדקין במעות פורים. ורשאי העני לשנות. מתנות לב' אביונים, מצוה להרבות במתנות, אין שמחה אלא בבשר וביין. למצוה ישתכר מאן דבשם ליה ולא מי שמזיק לו. הכל חייבים בשלוח מנות, ובחזירה מבית לבית יוצאים, טוב לשלוח מיני מאכל קודם אכילה. מותרים במלאכה, ט"ו בשמחה ולא על הניסים, ע"כ סמני הדרשה.

558

559[א]¹ י"ד וט"ו. אתחיל לסימני הדרשה. האידנא אין נקרא אלא בי"ד, וי"ט מר"ח² בזה מורה באצבע שכאן התחלת הדרוש, ומה שכתוב לעיל צד קנ"ה משורה כ"ח ולהלן שייך לכאן; וזהו שציין גם שם באות [ב] להורות נתן שהקדים המאוחר, וכן תמצא בח"ב צד כ"א. ת"ת וכל המצות נדחות מפני מקרא מגילה, חוץ ממת מצוה, וכן הספד ת"ח. אנן נוהגין בארצותינו לומר זמן גם בשחרית. בזמנה ביחיד ומחזר אחר י' וצ"ע בשנים³ ויש מר"ח, בני היישוב שאין להם מגילה כשרה. פושט כאגרת וכורכה בסוף קודם ברכה של אחריה. קוראה ע"פ או למפרע לא יצא. בלה"ק כשר לכל. עשרה קורים בב"א, לסירוגים יצא⁴ בנשים. לסירוסים לא יצא. אינו כשרה אלא על הספר ובדיו. וי"ו של דויזתא בכתיבה וקריאה, אינה נפסל [נפסלת] בחסרות ויתרות. נשמטו או נטשטשו בהתיבות או פסוקים קורא ע"פ. רישומן ניכר אפילו רוב כך כשרים, ג' חוטי גידין כשרה וצריכים להיות משולשים כשני הפי'⁵ מגילה ד' י"ח ע"ב.

559

560בני הישוב שאין להם מגילה, אינם יוצאים בחומשים שלנו אפילו בשעת הדחק. וטוב לבני הישוב שאין להם מגילה כשרה לקרות ביום י"ג או ביום י"א או בי"ב בעשרה בלא ברכה. כי האבי העזרי כתב, קורים מר"ח ואם רצה לקרות בי"ד מתוך החומש בלא ברכה הרשות בידו, לזכר בעלמא, מ"ש הם מיורדי הים, אבל מ"מ איני אוכל להזהיר על זה בתוקף. לשנה אחרת דרש מותר לקרות מר"ח לבני הישוב. מצאתי כתוב בגליון ז"ל ואם יודע שלא יהי' לו מגילה ביום י"ד חייב לקרותה קודם שיצא אפילו בתחלת החדש, א"ז עכ"ל.

560

561בזמנה ביחיד לקרות המגילה, מ"מ צריך לחזור אחרי י'. אבל אם אינו מוצא י' גדולים יכול ליקח קטנים בני י' או י"א, כן כתוב בא"ז, כיון דפרסומי ניסא הוא. וי"ו דויזתא בקריאה ובכתיבה¹ שם ד' י"ט ע"א תוס' ד"ה ובלבד. וגם בנגון הקריאה. האיך יאמר חמש מאות איש? וצריך לקרות חמש מאות איש ואת פרשנדתא וגו' בנשימה אחת, כדי שאינו מפסיק בין פסוק לפסוק. מ"מ צריך להפסיק בנגון בין איש לואת, כדי שיהא נראה שהחמש מאות איש אינם נתלים² פי' צריך להאריך הוי"ו דויזתא בכתיבה וגם בנגון. [קריאה משבשת יצא כגון אמר וקרא אמר שהוא עניין אחד, ובנגינות נמי אין נפקותא. וכן מצאתי בא"ח בסי' קמ"ב קרא לאהרן הרן יצא]. צריך לשמוע חתוך האותיות מן הקריאה, האנשים. אבל הנשים שאין יכולות לשמוע חתוך האותיות בב"ה שלהן מ"מ יוצאות כיון שאינן בקריאה רק בשמיעה. קוראה מיושב, ויכול לקרות המגילה מיושב אפילו לכתחלה בצבור, כן כתב אז"ג, ודלא כמיימוני. וכן עשה מעשה וישב בב"ה שלו מחמת שאינו יכול לעמוד בטוב.

561

562ודרש¹ עי' הגהות מיימוניות פ"ב מה' מגילה סק"א. כשחל פורים ביום ו' צריך לאכול סעודת פורים ביום ומתפלל מנחה וערבית בעשרה. ואע"ג דהלכה כר' יוסי² עי' שו"ת מהרי"ל סי' נ"ו. בע"ש שמתיר לאכול סמוך לשבת, מ"מ אין נוהגין לקדש על השלחן, ולכך אין מברכין על הנסים בשבת. ובשבת זו אין ראוי להתקשט יותר משבת אחר, שמא יעשה קשר של קיימא, או שמא יתפור תפירה. ודרש גם צריך להרבות קצת בליל פורים אחר המגילה בסעודתו, וגם בשושן פורים.

562

563ודרש¹ פסחים ד' ק' ע"א. אם בא מילה בפורים אז היה נוהג התינוק לימול אחר המגילה² עי' תה"ד סי' רס"ו. וראיה כל המצות בטילות ונדחים מפני מקרא מגילה, כמו שכתב המיימוני אע"פ שאפשר לקיים שניהם. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, משום דהמגילה יותר תדיר, בשם השר זצ"ל. ודרש ואבל ב"מ בתוך ז' הולך לב"ה בלילה ובשחרית לשמוע המגילה, ומנעל את מנעליו ואח"כ חולץ את מנעליו ואוכל סעודתו על הארץ. וצריך לשלוח מנות לב' או לג' ב"א, וכן מצאתי באלפסי [בסוף מ"ק] ואדרבה חייב לשלוח לג' או לב' דאבל חייב בכל המצות [וכן מצאתי ביו"ד בסי' תי"ב³ וסיום התפילה. וז"ל: וחייב לשלוח מנות].

563

564ושמע הגאון זצ"ל בשם דודו מהר"א זצק"ל שרוצה לדקדק מהאלפס¹ לפנינו סימן ת"א וכ"ה בטאו"ח סי' תרצ"ו, ועי' במטה משה סי' תתרי"ז. שכתב בסוף מ"ק, מכאן משמע שאסור לשלוח מנות לאבל, שאין שאילת שלום גדול מזה עכ"ל. ש"מ שמותר לשלוח מנות לאבל בתוך ל' בפורים ע"ש. אבל זכורני כמדומה לי שאין הגאון הסכים לזה.

564

565וז"ל תשוב' שא' מהרי"ל ז"ל¹ עי' בד"מ יו"ד סי' ת"א סק"ד. אם יש למזוג לאורח תוך י"ב חדש. מהר"ש² סי' ל"א, הובא בד"מ או"ח סי' תרצ"ו סק"ד. כתב, כתב האלפסי דשלוח מנות אין לך שאילת שלום גדול מזה, וא"כ תפשוט מינה דאסור למאי דנהגי' דאין שואלים בשלום אבלים אפילו בשבת. מצאתי. נוהגין בג' מחצין³ מהר"ז. טוב לתן מחציות כי כן כתוב בספרים מחציות. מ"מ מי שאין לו מחציות יתן פשיט' כי קלא הוא דלא פסיק, שזה הפשיט' בניאושטט היו מחציות מחמת שהקיסר יר"ה רוצה לפסול הפשי'. אנשים מיוחדים ברינוס נותנין בתענית אסתר מחצית השקל שהם ל"ד בינגר העלר. והסימן הד"ל לא (יומעיט) ימעיט שהם בפדואה, ובכל מדינת בניזיא, ט"ו סו' מעט יותר [שהם ל"א סו' רביעית מדוק'. נמצא חצי רביעית מדוק' הם מחצית השקל].

565

566בהלכות כבוד אב ואם כתבתי אם נותנים מתנות לאביונים מן המעשר¹ מחציות. ע"ש. ורשאי העני לשנות המעות שנותנים בפורים לכל מה שירצה. מצוה להרבות במתנות² שו"ת מהרי"ל תוך סי' נ"ו. כן זכורני וכן דרש מוה"ר יודא מינץ יצ"ו. אין שמחה אלא בבשר ויין, וצריך כל אחד לעשות תבשיל אחד או ב' מן הבשר, ובשר עוף אינו נקרא בשר. למצוה ישתכר מאן דבשם ליה ולא למי שמזיק לו, וז"ל תשו' שאי' מהרי"ל זצ"ל³ יותר מבמנות.: הא דאמ' רבנן⁴ שם. מחייב לבסומי כו' ודאי מצוה היא בעלמא. והכי משמע לישנא דמחייב אינש כו' ולא קאמר סעודת פורים כך דינא וכה"ג. וטעמא דימי משתה כתיב' ואיכא משתה בלא שכרות. תדע דרב יוסף יליף מיניה⁵ רבא במגילה ד' ז' ע"ב. שאסור בתענית מכלל דנפק בלא שכרות ובסומי כולי האי, מצאתי.

566

567ואע"ג דכתב המרדכי בסוף תענית אלמא דאסור ברחיצה וספור, מ"מ היה נוהג לספר עצמו בתענית אסתר. [מצאתי בא"ח בהלכות ט' באב¹ שם ד' ה' ע"ב. וז"ל: ומיהו כלם מותרים ברחיצה וכו', ומסתמא ה"ה בסיפור. וגם שמעתי אין תענית צבור בבבל לבד ט"ב]. ואמר כתב המיימוני² סי' תק"ן. ואם אין בעיר עשרה בני אדם תקנתם קלקלתם וכו'. ה"פ תקנתם לגוף שאינם חייבים במצות [השייך למצות מניין] קלקלתם שהחמירו בהם חכמים שאינם יכולים לשאר בפורים בביתם כשאר בני הכפרים שיש עשרה ואינם יודעים לקרות המגילה בעירם קוראים ביום הכניסה, וישבו פורים בביתם.

567

568והוא נתן ג' מחציות העוברים ברוב העיר. וגם נשים ובתולות באושטריך נותנות כל אחת ג' מחציות, וגם המעוברת נותנה בשביל בנה העובר. משום דכתב המרדכי [קטן] כת' כל העובר י'¹ הלכות מגילה פ"א ה"ח. ואם היה יולדת² יתן, עי' בד"מ סי' תרצ"ד סק"א בשם מהר"י ברין. או חולה שאינה יכולה לבא לב"ה בי"ג באדר או איש (העתקתי) שקצת אנוס וק' לו להמתין ולישב בתענית, מותר להם לקרות מגילה קודם הלילה אחר י' שעות וג' רבעיות, דהיינו מפלג המנחה ולמעלה. דהיינו מעט קודם שהיכה ה' בניאושטט בשנת העבור ואפילו ביחיד, אבל צריך להחזיר אחר י' וצריך להתפלל ערבית קודם מקרא מגילה. מצאתי בקונט' אבל לאכול בנר ולקרות אח"כ אין צריך³ עי' בתה"ד סי' ק"ט. וזכורני שהיה פושט המגילה עמוד על עמוד או ב' עמודים על ב' עמודים כאגרת. ואח"כ עשה הברכות וקורא. וכורכה אחר הקריאה קודם הברכה שלאחריה. ואם אחד טעה בראש הפסוק אינו צריך לחזור לפסוק של לפניו, כי אם לראש הפסוק [שעתה קרא] אע"ג שהיה ההפסק בין פסוק לפסוק. ואין מברכין רק על המגילה לחוד ולא על שאר מגילות כגון שיר השירים כיון שכתב המגילה [בגיליו']. ואמרתי לו מ"ש ממפטיר? ואמר לי שנא ושנא הוא.

568

569[כתב מוהר"ר יודא מורקלן זצ"ל]. על המגילות אינו מברך משום דאין כתובים בגליון, ומאן מסהיד לן דלמהר"ם (לא) היו כתובים לו בגליון, דרשות¹ דבריו תמוהים ואין להם שחר, ונראה שצ"ל אבל לאכול קודם ולקרות אח"כ אין להתיר. ג"כ ידעתי, והעיקר משום דלא אשכח ברכה זו בתלמודא דידן. נאם הקטן והצעיר שבישראל.

569

570והקטן ההגיע לחינוך היינו בן ט' כדאמ' במס' יומא¹ מהרי"ל סדר התפלה בה' ת"ב שכ' שם ומברך על מקרא מגילה טרם מתחיל איכה וכן במרדכי מאביה. חייב במגילה. מ"מ המנהג להביא קטני קטנים משום שמחה לשמוע המגילה. וזכורני שא' הגאון ז"ל שהיה רב אחד שקורא בקול רם ומשלוח מנות איש לרעהו וקורא ומתנות לאביונים כשאר המגילה. והיה עני אחד אמר, את שלו קורא בקול רם, כי היה מנהג באותה העיר שהב"ב שלחו להרב מנות יפות ונכבדות בפורים, כגון פשתן לעשות סדינין, ואת שלנו קורא בקול נמוך! וכמדומה לי הגאון זצ"ל קורא גם ומתנות לאביונים בקול רם. אחד שאל שיש לו [בעלי] חיים, אם יוכל לשלוח אותם למנות פורים ב' ימים קודם פורים, כי אינם יכולים להחיות עד פורים, כגון אשן ובורן. והשיב שאין לשלוח שום מנה קודם פורים, כי שמא יאכל המנה קודם פורים, ואין לו שום דבר חדוש לאכול בפורים.

570

571וצריך לשלוח מנות לחבירו וכ"ש לרבו. ואמר שיוצא אדם אם שלח אדם לחבירו בפורים תאינה אחת ותמרה אחת, אע"פ ששניהם אינם שוים פרוטה אחת. ועיין בריש הזהב במרדכי¹ ד' פ"ב ע"א. [אושטריך גבי קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ. וכן מצאתי בתו' בפ"ב דגיטין² סי' ש'. בדבור דלמא נתינת גט הוא ע"ש, ואין מגלין אלא לצנועים. ומחצה ווינר שוה יותר מפרוטה. כתב בספרו הפרוטה אינה מגעת לחצי מחצה ווינר].

571

572וזכורני כשאחד הביא לו מנות בפורים.¹ ד' כ' ע"א. א"ל תאמר לשולחך איני צריך [להשיב] לו שלו' בשביל מנות פורים, בל"א מן דאנקט ניט אם פורים. וזכורני שהיה מחנך בניו לשלוח מנות לרעיהם בפורים, ולא ידוע לי בודאי ימי שנותם. כמדומה לי שהיו לכל היותר בני ט"ו שני'. ואפילו נשים שלחו לרבנית, וכן היא להם. ואם אין לנשים שלוחים בפורים [לישא המנות שלחו] אפילו בשושן פורים, והיה הדבר ידוע להגאון זצ"ל ולא אמר להם דבר. וזכורני דיש מנהג באושטריך שכל אחד שולח לכל הקהל חתיכת דג ויין בכלי. [ולפעמים היה אחד משנה ושלח יין וצוקר או בשמים או דגים [קטנים] חיים בזכוכית מלא מים]. ולסוף באו רוב הדגים לבית החזן והשמש ובביתם של העניים, כי הם לא שלחו לכל הקהל, וכל הקהל שלחו להם חתיכת דג ויין בכלי. ומעות לפי השגת ידם.

572

573ואכל סעודת פורים ביום ומברך ברכת המזון ומתפלל מנחה [בעשרה]. אבל אין מנהג [באושטריך] להתפלל ערבית בעשרה בפורים. ויושב ביום לסעודה אחרת, והיה הולך לקרוביו בתוך הסעודה וחוזר לשלחנו ומברך ברכת המזון ב' או ג' שעות בלילה, והיה מברך על הנסים. ופ"א אינו יכול לישב לסעודתו האחרת ביום ואינו מברך על הנסים.

573

574וז"ל תשובת¹ וכשהשליח הלך לדרכו. שאי' מהרי"ל זצ"ל ואם משכה סעודתו עד הלילה במיימוני כתב דמברך בברכת המזון על הנסים. וקשיא לך דמי שלא התפלל בשבת מנחה דמתפלל במוצאי שבת שתים של חול? ולא דמי כלל דהתם שעת המנחה עברה, ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע, וכיון דהזמן עבר ולא התפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין, ושתי התפלות הן תפלות ערבית, האיך יתפלל של שבת? ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין, דזמן שעת מנחה ליתא, שכבר עבר', וערבית אינה במו"ש אלא של חול. אבל בהמ"ז [אתי'] על סעודה שסעד בשבת, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול, צריך להזכיר מעין המאורע. וכן מנהג פשוט במדינות בני בית² תוך סי' נ"ו. להתפלל על הנסים כה"ג. וכן במו"ש כשנמשכין סעודה עד הלילה. אמנם יש תשובת הרא"ש דקיימא כוותך שאין להזכיר מעין המאורע בלילה מוצאי היום אפילו התחיל מבעוד יום.

574

575נראה¹ צ"ל בני חי"ת וכוונתו על אושטריך, עי' גידעמאנן שם צד ע"ה. לע"ד דאע"ג דכתב הרמב"ם דאין ראוי לעשות מלאכה בפורים, ובסמ"ק כתב דיש מקומות דנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים, מ"מ כל המלאכות שעושין כדי לשמח כגון שתופרין ומציירין ומתקנין כמה כלים ועניינים לשמח, אע"פ שעושין מלאכות גמורות, כלהון שרי. והכי איתא בפ"ק² עי' תה"ד סי' קי"ב. דמשני לעולם נוהג איסורא אפילו באתרא דר', אלא ר' נטיעה של שמחה נטע, ואין לך מלאכה גמורה יותר מנטיע' ואפ"ה שרי בכה"ג. זה מצאתי מתשובת הגאון ז"ל [כתב בספרו].

575

576בליל שו"פ היה מדליק הפמוט שקו' לופא והיה השלחן מכוסה כל הלילה. ואין מנהג באושטריך להדליק הפמוט בחול רק בשבת ויו"ט. וכל הלשונות נקראות לע"ז לבד לשון הקדש. מצאתי בקובץ, י"ד של אדר הראשון אסור בהספד ותענית דוקא אם קראו המגילה ואח"כ הוי מעובר השנה בו ביום הוי אסור, אבל בשאר שנים מעוברת מותר בהספד ותענית, סימני אשירי¹ דמגילה ד' ה' ע"ב. מ"מ. וכן אמר הגאון זצ"ל.

576

577וי"ד של אדר הראשון אין אומרים למנצח. ונהג לעשות בו תבשיל יתירה וגם אכל תאנים. וזכורני שא' מה שנוהגים לעשות משתה בי"ד של אדר הראשון כן כתב הסמ"ק במצוה לקרות המגילה. ונוהג למלאות החביות של יין ושל חומץ בליל אחר שושן פורים, וצוה שלא למלאות בכלי חמץ קודם פסח.

577

578סיימתי זה [סדר מן] אורח חיים שנת ר"ל לפרט כ"ו אב ביום ג', בעיר מיישטרי בבית מוהר"ר חיים י"ץ. בריך רחמנא דסייעני.

578