לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) ל׳Leket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah) 30

א׳תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר אברהם מענדל י"ץ¹ פסקים וכתבים סי' ל"ו. בשבוע' דאורייתא אנו נוהגין בגבולנו לישבע על ההודאות למסים שהיא כעין דאורייתא שבועת השותפים הנשבע משים ידו על הס"ת כשהיא מונחת לפניו אבל אינו נוטלה בזרועו. כמו שכתב ופסק מהרי"ו ז"ל פעם אח' לאתרין בשבוע' כנגד העד שיטול הנשבע ס"ת בזרועו אין אנו נוהגין אלא כדלעיל אפי' בשבועה דאורייתא. ובשאר שבועות כגון אשה שנשבעה אינה משימה ידה על הס"ת רק על ספר אחר, נאום הקטן והצעיר שבישראל. [כתב שלי] שלום רב אליך יקרב אהו' עמי' הח"ר יוזיל יצ"ו, אשר דרשתני אודות אשה אחת שנשבעת על כתובתה בהנחת ידיה על ס"ת ולא נטלה הס"ת בידה, ויש מי שרוצה להצריכה שבועה שנית בנטילת חפץ בידה, וחלקת על זה שאינה צרי' כי די בכך ויש בידך תשובה מאדו' אבי הגאון זצ"ל שהשיב כך להר"ר אברהם מענדל. אהו' יפה דנת ויפה כונת, כך מקובלני מאדו' אבי הגאון זצ"ל שהמנהג בכל מדינת אשכנז שנשבעת אשה על כתובתה פותחים לה הס"ת ומנח' ידה עליה ודי בכך. והנני מודיעך הטעם, כי יסוד החולק עליך בנוי אהא דכתב הרמב"ם פ' י"א² מה' שבועות הלכה ח'. ושבועות הדיינים כו' עד ואוחז ס"ת בזרועו כו', וכן כתב אשירי רי' פרק שבועות הדיינים לכן נותנין לו ס"ת או חפץ של מצוה בזרועו. מכאן משמע דאינקוטא חפצא משמע נטילת החפץ בידו. אהו' כשתדקדק באשי' פ' שבועות הדיינים בתחלתו תמצא דזהו דוקא לחד שינויי דמשני אהא דמק' אמאי לא צריכא גב' שבועות העדות והפקדון נמי אנקוטי' חפצא, משום דקרא דאליעזר עבד אברהם אסמכתא ואינקוטי' חפצא הוא תקנת חכמים להטיל אימה, מש"ה בעי ליטול החפץ בידו כדי להרבות אימה על הנשבע. אבל לשנויי' דסבר דהא דבעינ' אנקוטי חפצא היינו מטעם דכתיב וישם העבד את ידו וגו', אינו צריך ליטול החפץ בידו רק להשים ידו על החפץ כמו נדון דידן. דהא שבועת העבד היה ממש בסגנון זה ששם ידו על המילה דכתיב וישם. וראיה לדברי דכן הוא דאשי' בשנוייא קמא דסבר דלאו אסמכתא לא מפרש ה"ד אנקוטי חפצא, ובשנויי בתראי דסבר דאסמכתא כתב ומפרש לכן נותנין לו ס"ת בזרועו, ומשמעות דלכן הוא משמע לפי האי שנוי' יצטרך להיות החפץ בזרועו ולא לפי שנוייא קמא. וכשנוייא קמא קיי"ל דהתוס' פ' שבועות הדיינין³ דף ל"ח ע"ב ד"ה לאתפושי. מוכחים דס"ל שנוייא קמא, דהם הקשו ג"כ אותו קושיא, מ"מ שבועת העדות והפקדון דלא בעי אנקוטי חפצא ועומדים בקשיא. ואלו ס"ל שנוייא בתרא דאנקוטי חפצא הוא כדי להטיל אימה לא היה ק' מידי כדאיתא באשירי פ' שבועות הדיינים. והרמב"ם דכתב ג"כ דאוחז ס"ת בזרועו יכול להיות דסבר כשנוי' בתרא דסבר דאסמכתא היא. ועוד טעם אחר שדי בכך בהנחת ידה על ס"ת, דתני פ"ב דנדרים⁴ דף י"ד ע"ב, ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ו ומ"ז. הנודר בס"ת לא אמר כלום במה שכתו' בה דבריו קיימין. ומפרש בגמ' לשנוייא קמא הא דאמרי' במה שכתוב בה דבריו קיימין אפי' בדמחתא אורייתא על ארעא, וכשנוייא (דלא) [לא] קי"ל דאשי' מייתי אותו ואידך שנוייא אינו מזכיר⁵ ועי' ברא"ש פ"ג דנדרים סוף סי' ב' וביו"ד סי' רי"ב. אלמא כי מחתא אארעא ואמר' במה שכתוב בה יש בה לשון שבועה ונדון דידן נמי הכי הוא דמזכירין לאשה בהדיא את הכתוב בס"ת וק"ל. גם אהובי עוד טעם אחר דדי בשבוע' זאת בנדון דידן והותר, דתנן פ' השולח⁶ גיטין ל"ד ע"ב. נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת כו'. ואמרי' עלה בגמ'⁷ שם ד' ל"ה ע"א. משום דמורי' היתרא נמנעו מלהשביע' ועונש השבוע' גדול. וכתבו שם התוס'⁸ שם ד"ה דמוריא. והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כ"כ, אלמא דס"ל לתוס' דאפי' בנדון דידן לא משבעינן לה. ובאשי' כתב ג"כ בשם ר"י פ' השולח אהא דקא' אמר שמואל לא שנו שמדירים אלא אלמנה כו', וז"ל ור"י כתב והאידנא נהגו להשביע את האלמנות אפי' ב"ד [בב"ד] באותו עניין שאנו רגילים להשביע' שגוזרים עליה בחרם ובשבועה שתודה מה שקבלה בכתובתה. הא קמן דר"י סבר נמי דלא משבעינן במנקוט חפצא⁹ וכ"ה דעת הטו"ז והב"ש באהע"ז סוף סי' צ"ז שא"צ נק"ח בשבועה זו, אמנם בתפארת שמואל ובקרבן נתנאל שם בהגהות על הרא"ש כתבו שצריכה נק"ח והזכרת השם. ועוד טעם אחר דדי בשבועה דידן דמשבעינן לה דרש"י פי' פרק הכותב¹⁰0 כתובות פ"ח ע"א. אהא דקאמר אי פיקח בעל מייתי לה לידי שבועה דאורייתא, ונ"מ דבעי אנקוטא חפצא. אלמא לדידיה שבועת אשה לא בעי אנקוטת חפצא, ושבועת אשה על כתובה, דרבנן היא. אע"ג דהתוס' פ' הכותב¹¹1 שם ד"ה מייתי. ופרק השולח¹²2 גיטין ל"ה ע"א ד"ה לא שנו. סתרו אותו מיניה וביה, דפי' הוא בעצמו אהא (דאדרבה) דאדרה בב"ד ומשבע' חוץ לב"ד דשבועת אשה בעי אנקוטא חפצא, הא איתא בהג' מיימון פ' י"א דשבועות¹³3 סי' ה'. בשם מהר"ם דהוא בתראה שכתב דרש"י יפה פי' פ' הכותב ודבריו הוציא במשקל מאזני צדק דגבי עד אחד מעיד שהוא פרוע (שאינו) אינו אלא להפיס דעתו של בעל (הבית), משא"כ בפוגמת כתובתה ובשאר שבועות דרבנן. ובכולהו מפרש טעמא, מאי טעמא תקינו לה רבנן חוץ מזו דעד אחד מעיד שהוא פרוע, כיון דשטר כתובתה יוצא מת"י¹⁴4 [נ"ב נ"ל אממנו], ומלשון הגמיי"מ שם מוכח שצ"ל או מטעם. עם תנאי ב"ד דכל מעשה¹⁵5 צ"ל תנאי. ב"ד כמאן דנקט שטר בידיה דמי. והוה לן למימר שתיטול בלא שבועה אע"ג דעד אחד מעיד שהוא פרוע לאו כלום הוא. וכיון דאין (נשבעין) [נשבעות] אלא להפיס דעתו של בעל לא בעי אשתבועי במנקוטי חפצא וכו' עד וא"ל מניין לרש"י זאת כי נמצא בתשובת הגאונים כן כו' ע"ש. הא קמן דמסיק מהר"ם דשבועה כדי להפיס לא בעי אנקוטי חפצא. א"כ בשבועת גרושה על כתובתה לא בעינן נקיטת חפץ דהא אפי' בעד אחד מעיד כנגדה שהוא פרוע חשבינ' להפיס, כ"ש כשאין שום אדם לכנגדה. והא דפרש"י בהשולח גבי שבועת אשה דבעי אנקוטת חפצא זהו באלמנה ששבועתה אינה להפיס דעתו כי היא צריכה לישבע ליתומים כדין כל הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואותו שבועה אינו להפיס ככל בע"ח שיש לו שטר ובא ליפרע מנכסי יתומים. א"כ הוכחתי דבגרושה לא בעינן נקיטת חפץ ובאלמנה לא רצו להחמיר מבגרושה מתקנת ר"ג שהתקין שתהא נודרת כו'. וע"כ נוהגים שלא להשביע שום אשה באנקוטי חפצא ותו לא מידי. אהו' ראה אשר כת' לך ודע כל מה שראית ושמעת מאדו' אבי הגאון יצ"ו והוא כתוב בחדושיך אל תנח מזה כי לא רחוק אנכי ממך הודיעני תמיד זאת יש בידי שב' להצי' להחזיקך ושלום מאת אהו' בכל לב פתחי' בן הגדול שבישראל מ"ו זצ"ל.