לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) ל״גLeket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah) 33
א׳[כתב]1 פסקים וכתבים סי' ל"א ול"ב. ירחיב הי"ז לך מכל דוחקך ויטריפך לחם חוקיך אהו' עמי' הר"ר פנחס יצ"ו, אשר דרשתני אי נהגי' להפך שבוע' דאורייתא. דע לך כי שמעתי מפי מה"ר אנשיל מרפוריק ז"ל שקבל ממוה"ר שלום2 ובנדפס שלומה וט"ס הוא כדמוכח מריש סי' ל"ה שם. ז"ל, דלא נהגי' להפך שבועה דאורייתא. ונראה דקבלה זו ישרה ודסמכא היא, שהרי התוס' פרק שבועת הדיינים3 שבועות מ"א ע"א ד"ה ולמר. ופ' זה בורר4 סנהדרין כ"ט ע"ב ד"ה מר. משמע מדבריהם דס"ל דלית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, ומייתו נמי דה"ג ס"ל הכי וכל דבריהם דברי קבלה הן. וכן ר"ח פסק דלא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, וחיוורי5 ובנדפס יש כאן טעות דמוכח ויש לתקן כפי סגנון לשונו הכתוב פה. ומתנח ביה סימנא כולו הפך לבן, אלמא דווקנא הוא בהא. וכן בהג' במיימוני פ"א דטוען ונטען6 סי' ט'. מייתי כמה גאונים דפסקו דלא כמר בר"א במיפך שבועה, ומסיק דכן נהג מהר"ם דלא מהפכינן בדאורייתא. ואכתי [יש] לך להסתפק בשבועה דרבנן חוץ משבועת היסת דבעי אנקוטי חפצא ומהפכינן לה לכ"ע, אי מצי התובע לומר לא בעינא מינך שבועה באנקוטי חפצא כדי שלא יהפכו עליו שבועה חמורה. אמנם [נראה] דודאי מצי למימר הכי ומ"ט לא יהא רשאי למחול על דינו? הא איתא בפרק זה בורר7 סנהדרין כ"ד ע"א ועי' במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ב. היה חייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך ר"מ או' יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו, אלמא רשאי להקל משבועתו. ונ"ל דאפילו לאחר שהפכו עליו מצי למימר השבע את שבועה קלה או אני אשבע אותה שבועה קלה, דמ"ט לא הא אכתי הברירה ביד הנתבע ולא יפסיד כלום מבראשונה. ולא דמי להא דמייתי אשי' בסוף שבועות8 פ"ז סי' י"ט. דאם נתחייב שבועה ראה שמגלגלים עליו וחזר ואמר הריני משלם דחייב לשלם כל מה שרוצה לגלגל עליו או ישבע ויגלגלו עליו. דהתם [היה] התובע נפסד בשאר התביעות אם ישלם תביעה ראשונה ולא ישבע, ונראים הדברים שבשביל כך רוצה לשלם כדי שלא יהא צריך לישבע על שאר התביעות. אבל בנדון דידן דהנתבע לא מפסיד וגרע במידי דעדיין הברירה בידו דודאי מצי לחזור בהפוכו לכ"ע, דאדעתא דשבועה חמורה אפיך ולא אדעתא דשבועה קלה, א"כ מה טעם היה שלא יהא רשאי? ואשר כת' מרבותיו של רמב"ם דסברי דנשבע ונוטל מצי למימר השבע את' ותפטר, אשי' פרק הכותב9 כתובות פ"ט סי' כ"ה. גבי הא דקאמר אי פיקח הוא מייתי [לה] לידי שבועה דאורייתא לא כת' וסבר הכי. ומוכח התם דאפי' אי טעון הריני כשאר תובע שמשביע היסת אפ"ה אינו יכול להפוך על חבירו. דאל"כ אכתי הוא נפקותא לעיניין זה בין שבועה דאורייתא, דהתם דלא מצי לאפוקי דמידי שכל100 וצ"ל לאפוכי שבועה במידי אבל דרבנן וכו'. דרבנן מהפכינן בכהא"ג. והתוס' פ' שבועות הדיינין נמי נחלקו בשו' הגאונים בכהא"ג ע"ש. ולאו [ובלאו] הכי אין הנדון דומה לראיה למדקדק, דהכא איכא למימר דלא מצי משום דמיסתפי משבועה חמורה שנתהפך עליו ולכך חוזר ורוצה בשבועה קלה. אבל התם למה לא יהא רשאי להאמין לחבירו יותר ממנו. לא הבנתי אריכותך בפסק מהר"ם על שבועת היסת בטענת גנוב, דמהר"ם ודאי מצי סבר דלא בעינן נקיטת חפץ בשבועת היסת. והא דלא קאמר א"ב הא י"ל כדכת' אשי' פ' שבועת הדיינין דלא ר"ל א"ב בגוף השבועה אלא בדינין היוצאים ממנה ע"ש. עוד הארכת דאינקוטי חפץ שייך ג"כ בשאר שבועות דרבנן, אבל טענת גניבה לא שייכה בשאר שבוע' דרבנן לא ידענא מאי קאמר', דאשכחן נמי שבועות דרבנן כגון פוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע ע"י גניבה וגזילה.
1