לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) ל״דLeket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah) 34
א׳תכתב1 פסקים וכתבים סי' ל"ה. ותחתם לשנה טובה אהו' הנ"ר אברהם מענדל י"ץ. אשר דקדקת לסתור קבלת השר ז"ל במיפך שבועה דאורייתא (כר"ג) לפי שכתב במר'2 במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ט בשם ס' החכמה. דעמא דבר [כרבנו גרשם] אל תתמה על זה. כמה פעמים אשכחן דכתבו החבורים דנהגי' הכי והכי ואנן לא נהגינן כן. במרדכי פ' אלו טריפות כת' דנהגינן מין במינו לא בטיל כפרש"י ואנן לא נהגי' הכי אלא כדכת' בסמ"ג דנהגו כר"ת. ובא"ח3 סי' תקפ"א ובנדפס בא"ז ושם ליתא. כתב דנהגו באשכנז יום הראשון של סליחות להתפלל תפלת תענית ורוב הצבור מתענין, ואין נוהגין הכי. ואני הבאתי ממנהג מהר"ם וחלקת בקש דהוא עצמו נהג כן אבל לא כתב המנהג [דהמנהג] כן, (וגם) [גם] אנכי לא קבלתי שא' השר דהמנהג בכ"מ כן, אלא שהוא נוהג כן מפי רבותיו. ועל דא יש לסמוך דכל דבריו היו מדוקדקים בקבלה מרובתיו, ואתה תביא לי ראייה מסוגי' הנהו דהוו תלמידי' אצלו. אין להאריך יותר מזה, נאום הקטן והצעיר שבישראל.
1
ב׳שלומך יסגא לחד', ה"ה תנין הגדול מוהר"ר יודא שי' [הוא מהר"ר יודא מינץ יצ"ו], ע"ש כל אשר למר בכלל ובפרט. הנ' אבא מורי צוה לי לכתוב למר על שאילתי', על אחד שנשבע שבועה חמורה שלא לשחק בקוביא ועבר על נדרו כמה שנים, אם נזקקין לו להתיר הואיל ואין מעצור ברוחו לקיים שבועתו. או' א"מ הגאון יצ"ו שראה בתשובה נוכרית דמתירים כה"ג בשאינו יכול לעמוד בשבועתו, אע"ג שאין מתירין נדר של שחוק1 עי' בד"מ סי' רכ"ח סק"י ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ה ומ"ו. אמנם קשה בנדון דידן דאיכא תרתי, חדא הא, ואידך שאין מתירין שום נדר למי שעבר על נדרו אלא א"כ ינהוג איסור כימים שנהג היתר2 נדרים כ' ע"א וביו"ד סי' ר"ח ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' ע"ג. כדאי' להדיא במרדכי בשם ר"ת גבי הא דלעיל דאין מתירין נדר של שחוק. אמנם כתב התם אם אינו יכול לעמוד בדבר מוטב שיתירו לו. והכא דאיכא תרתי או3 או'. א"א דאם האיש הזה הגון בשאר מילי אלא דבהא יצריה מאנס ליה, מה לי חדא מה לי תרתי דזיל בתר טעמא דכת' התם. והתשו' היא לפי ראות עיניך, נאום הקטן והצעיר שבישראל. גם אמ"ץ תכתוב לי מה משפט ראובן שלוה לשמעון ממעות צדקה שבידו, ושמעון כופר לו. וראובן טוען שהקדיש המעות ע"מ שאם יצטרך הוא בעצמו שיוכל לחזור וליקח לצורך עצמו. אם חייב שמעון שבועת היסת או לאו? כי לפי מה שפסק מהר"ם4 במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ז. דטובת הנאה אינו ממון ואינו חייב שבועת היסת דלא נתקנה על כך, אבל הכא הוי חייב לפי שיוכל ליקח לצורכו אח"ו שהעני או שמא השתא מיהא לא עני הוא ופטור הוי דלית ליה ביה רק טובת הנאה. [כת' מה"ר משה מענדל יצ"ו], אשר שאלת אם נשבעים לצדקה של יחיד שהקצ' בענין זה שאם יעני יוכל לחזור וליקח לצורכו, ונסתפקת שבשביל כך יחשבו אלו המעות כממון הדיוט. נראה להביא ראיה קצת דלא דיינינ' משום כך שיהא כממונו. דכה"ג איתא פ' חזקת הבתים בתו'5 ב"ב מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מינה. ובהג' באשי' בשם א"ז6 סי' מ"ב. דלא פסלינא לעדים להעיד ולומר דנוגעים בעדות הן בשביל שאם יתעשרו היה להם הנאה וטובה בעדותן שהן מעידין עכשיו, כיון שעתה אין להם שום הנאה וטובה בעדות. אלמא דלא חשבינן אפי' להנאה וטובה על העתיד בספיקא אם יתעשר. כ"ש דלא חשבינן לממון בשביל לעתיד לבא בספיקא, דמה לי אם יעני מה לי אם יעשיר. אמנם נראה דאיפשר שבועת היסת אעפ"כ משבעינן אצדקה, אע"ג דלא קיץ. דהא דפסק מהר"ם במרדכי ס"פ הזהב7 סי' ש"ט. דאין נשבעין על הצדקה דלא קיץ, היינו שבועה שהיא תקנת חכמים מקדם בימי התנאים כההיא דפ' הזהב8 ב"מ נ"ח ע"א. שלא יזלזלו בהקדשות, דתנן במתני' דשקלים9 פ"ב מ"א. דנשבעים להקדש. אבל שבועת היסת דפסק מהר"ם במרדכי פ"ק דב"מ100 סי' רכ"ט. דניתקנה אפי' אמילת' דאיסורא, איכא למימר דגם ניתקנה על הצדקות אע"ג דלא קיץ.
2