לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) ע״בLeket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah) 72
א׳שלומך1 פסקים וכתבים סי' קס"ט. יסג' לחדא אהו' מהר"ר משה ס"ל יצ"ו, אשר דרשתני ע"ד הבכור שכתבתי לך עלה כבר דעתי כאשר הוא מבואר בידך. והנה עתה נתחדש שנצרם אזנו דההוא בכור כדבעי' לפרושי ההיא מילתא לקמן, אמנם שלחת' עתה הנה העתקת' מפסק מהרר"ז ס"ל בינג יצ"ו. קא חזינא ביה דברים תמוהים, חדא מה שכתוב דמנהג' וסוגיא דעלמא הוא להקנות העובר רק בכסף כדברי רש"י ורשב"ם דלא מצריכים רק קניין כסף משום דגוי כל קניינו בכסף. מנהג ודרך כבושה לא שמיע לי כלומר לא ס"ל, אדרבה ראיתי כל רבותי הגדולים שהיו מורי הלכה למעשים להצריך קניין כסף ומשיכה לרשות הגוי או בסימטא. וכה"ג מהני משיכה אפי' בבהמה גסה לכ"ע, או ע"י שכירת המקום כדכת' האשי'2 פ"ק דבכורות סוף סי' ב'. שזהו המחוור שבכלן. וכן כתב היו"ד3 סי' ש"ך. משום דלית ביה חלוקים כמו בקניין כסף ומשיכה. ופליאה גדולה לעשות מנהג מסוגיא דעלמא נגד דעת רבוותא קשישי ורבוותא בתראי. בעל הלכות ורב האי גאון מסקי דמשיכה בגוי קונה ולא מעות כדאי' באשי' פ"ג דבכורות4 צ"ל פ"ב ועיי"ש סי' א' ובתוס' דף י"ג ע"ב ד"ה רב אשי. וכן היא מסקנ' דתו' שם פ' ג' דבכורות. וכן מהר"ם דבתראה הוה כת' במרדכי שהיה מחמיר ומצריך משיכה וכסף כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ולא ידענא מה דקדוק מדברי מהר"ם דלא רצה לומר כי אם חומרא בעלמא לכתחילה, דבכמה וכמה דוכתי בתלמוד אשכחן דכתבו רבוותא לשון להחמיר ולשון לחומרא, ור"ל אפי' בדיעבד כדמוכח התם, וכן אשי' דבתראה הוה מסיק בבכו'5 שם. ובב"מ6 פ"ד סי' ח'. ובע"ז7 פ"ה סי' א', ועי' בפלפולא חריפתא שם סק"ד. דהלכה כר"י דמעות בגוי אינם קונים, ואיך יתכן לעשות מנהג להקל נגד כל הגאונים הללו באיסור דאורייתא שיש בו כרת? ומה שכת' בצדי צדדים נגד דעת מהר"ם דעדיף טפי קניין כסף לבד מקניין כסף ומשיכה, משום דאיכא למיחש שמא דעת הגוי אמשיכה ולא אקנויי כסף, ובנה לו בניין זה וגזירה זו מדעתו והביא כמה ראיות לדבריו ולגזירתו, דברים תמוהים הן דכמה וכמה פירכי איתנהו על ראיותיו ועל דבריו. קצת פרכי לא ראי זה כראי זה וחד פירכא בצד השוה אכולהו, אין לי פנאי לבארם אפשר מובנים הם למדקדק בראיותיו ובדבריו. והיא [וההיא] דא"ז דכת' להתיר בקניין כסף לחוד אפי' לר"ת ולחביריו דפסקו כר"י משום דאין כאן מה למשוך. וסברת עובר לאו ירך אמו הוא, כבר כתבתי לך נרגא רבה אההוא שריותא מן התו' פ' הפרה8 ב"ק מ"ז ע"א ד"ה מ"ט. דפסקו להדיא דקי"ל בכל התלמוד עובר ירך אמו הוא לבד מטריפה, מזה אין להאריך יותר. ומעתה נעשה מזה פרישה ונחזור על הדרישה עתה על צירום אוזן הבכור הלזה. שכת' שהגויה הייתה מסיח' לפי תומה, שיהודי אחד ציוה לאמה שתעשה צרימ' באזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט. ובכן אותה גויה ציותה לבתה לעשות צרימ' וכן עשתה בתה, א"כ9 הוא לית דין ולית דיין להתיר אפילו בבכור שיש בו ספיקות דבעשיית מום כה"ג כ"ז חסר פה ויש להשלים ע"פ הנדפס. אין שום צד וספ' להתיר לשחוט עליו דהוי כלדעתו ממש, דמשנה שלימה היא בפ' כל הפסולים:100 צ"ל כל פסולי המוקדשין בבכורות ל"ה ע"א. זה הכלל כל שדעתו [שלדעתו] אסור שלא לדעתו מותר. ופרש"י שלדעתו (לדעת) המטיל [שהמטיל] בו מום מתכוין להתירו אסור. ובג' מפרש דזה הכלל שלא לדעתו מותר מרבה מסיח לפי תומו להגוי משמע להדיא מפרש"י שם שאם מצווין לגוי להדיא דאסור. וכן מוכח שם בגמ' להדיא ואין חילוק אם הבעלים מצווים או ישראלים אחרים ואין זו צריך לפנים. ודאי אם היה נראה לך ספק בדבר הואיל ואין איסור זה אלא קנס דרבנן, אפשר בבכור בנדון דידן דאית ביה בלא"ה ספיקות אם הוא קדוש בבכורה כל עיקר, (אין) [אם] מחמרי' באיסור דאורייתא שיש בו כרת מכח כמה ספיקות לא נחמיר באיסור קנס דרבנן כולי האי. נאום הקטן והצעיר שבישראל.
1