לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) פ״אLeket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah) 81

א׳השומע הזכרת השם מחבירו, לעיל בהלכות שבועות כתבתי מזה בדף נ"ו.¹ עמודה עשרים ותשע שאלה שתים. עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל ונ"ו ומהרי"ק שרש קכ"ח. שלומך יסג' לחדא אהו' עמי' מה"ר ישראל יצ"ו. קבלתי מן הציר כל כתביכם מדברי ריבות דמהר"י איילבורג ראיתי אותם ודקדקתי בהם ללא צורך, כי לא היה בדעתי כל עיקר ליכנס בעסק הזה כמו שאינני מכניס בשאר עסקי ריבות דאית בהו צורך טפי וטפי. אמנם דע כי מקרוב היה למהר"י² נ"ב נ"ל למה"ר משה. מהל"א ציר אצלי מחמת דברים אחרים וכת' לי ג"כ מעסק זה. ואנשי מצות דמהר"י איילבורג צעקו אלי עד למרום לא השבתים דבר, אך למהר"ם השבתי על אודות' כאשר תראה הועתק אות באות בשולי האגרת הזאת. וכתבתי לפי מה שהעתיק לי מהר"ם הנ"ל מקויים בחתימתו כתבתי דמהר"ר מרדכי ודמהר"ר אלי'. אמנם עתה ראיתי דמה"ר אלי' החליף שיטתו. אינני בא לישאל מאי טעמי', משום דידי מסולקות מעסק זה ואף בתחילה לא נחיתנ' כל עיקר למידן ביה. ואף כי ראיתי עתה בכתבכם מאי דלא אתא לקדמנא מקמי הכי מזה אין להאריך יותר. אמנם כתבך האחרון לקחתי לי להחזיקו ודקדקתי בו קצת בעניני' של תורת נידוי. ההיא עובדא דר"ל³ מו"ק י"ז ע"א. כתבת מחדושי של הרשב"א והראב"ד פ"ק דמ"ק⁴ הביאו בר"ן בסוגיין. ומתשובת ה"ר אליעזר חיי'⁵ הביאו בדרישה סי' של"ד ס"ק ט"ו וז"ל בהגמיי"מ דוקא שידע שאינו חייב נידוי כי האי דר"ל דמו"ק אבל מורה שנידה משום שהוא סבר שהוא ראוי לנדותו אע"פ שטעה אין לנדות המורה וכן השבתי לגדולי אושטרייך ושלום אליעזר חיים העלוב ב"ר אליעזר. דסברי דאין נדוי חל אלא מת"ח או צורבא מדרבנן. דברי הגדולים הללו אין בידי ולא שמיען לי ולא ידענא אתריהון היכן משתכחין כתיבתן. וקש' עלי מאד לכסות פני סוגיית התלמוד ערוך שלפנינו וספרי הגאונים הידועים ופשוטים לנו מדברי' ותשובות נוכריות. דהרמב"ם⁶ פ"ו מה' ת"ת סוף הי"ד. כתב בדבר כ"ד שמנדין בשבילו דהיינו מי שמנדה את שאינו צריך נידוי, קפסיק וכת' סתמא מי שהוא מנדה ל"ש צורבא מדרבנן ל"ש שאר כל אדם. וכן כת' בא"ז סתמא המנדה את מי שאינו צריך נדוי. וכן בסי' אשי' וביו"ד לא חילקו במידי. וכן נראה להוכיח קצת מסוגיית התלמוד בעובד' דר"ל, דאמרו ליה זיל לגבי' דשרי לך אמר לא ידענא ליה, א"ל זיל לגבי נשיאה כו', והשתא אי לא חל אדרבה אלא מצורבא מדרבנן כיון דלא הוה ידע ליה אמאי ליזל לגבי נשיאה? נימא דילמא לאו צורבא מדרבנן הוא⁷ עי' בר"ן שם ובט"ז סי' של"ד ס"ק כ"א. וניזול בתר רובא דעלמא דלאו ת"ח אינון. ואין נראה כלל למחשבי' לת"ח בשביל שאמר אם ממון נתחייבתי לך כו' דאטו אם אחד יודע סברא אחת בתלמוד מדעתו דבשביל כך יש לחושבו לת"ח? א"כ נתמלאו כל עד' שבישראל ת"ח! ול"ד לההיא דפ"ב דקידושין⁸ דף מ"ט ע"ב. ע"מ שאני תלמיד אינו או' כבן עזאי כו', אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו והוא יודע ואפי' במסכת כלה, דהתם איירי דלפי האמת תלמיד הוא ולמד ד"ת אלא דלא מיקרי תלמיד אם אינו יודע מה שלמד. ולכך כשיודע רק דבר אחד חשוב תלמיד. אבל ע"ה דמסבר אדעת' סברא אחת בדברי' ודינין שבין אדם לחבירו פשיטא דליכא למיחשב' בשביל [זה] צורבא מדרבנן. ועוד נר' להביא ראייה קצת מא"ז⁹ בהגהת אשירי פ"ג דמו"ק סי' י'. ועי' סי' של"ד סעי' מ"ו. דלא בעינ' צורבא מדרבנן לאדרבה, דכת' אם ראובן חייב לשמעון ומסרב לפרוע לו ונידהו שמעון נדוייו נדוי, אפי' אם שמעון אינו ת"ח אלא כשאר כל אדם. ונראה דכ"ש בנדון דידן דהא קמן אפי' בהוציא ממון לצורכו יש לו כח לנדות, הואיל וחבירו עושה כנגדו שלא כדין שמסרב לפרוע לו. כ"ש אם עשה כנגדו בגופו שביישו וניד' אותו שלא כדת וכדין. וא"ז גדול אין בידי לדקדק בו מאין לו פסק זה, דדבר תימא הוא קצת שינדה אדם דלאו צורבא מדרבנן לצורך עצמו אע"פ שהדין עמו. ואי הוה אמרי' דדייק מהא דר"ל דנתנו חכמים כח לנידוי של אדרבה, אפי' לשאר כל אדם הואיל וחבירו פגע בו שלא כדין סבר א"ז דה"ה לכל דבר ואפי' לעניין ממון אם פוגע בו שלא כדין, הלא הוא בידך ראה מהיכא דדייק. והירושלמי¹⁰0 שם פ"ג ה"א. (שהוכיח) [שהביא] א"ז גדול כאשר כת' והארכת' הרבה ליישבו נגד גמ' דידן, נראה דאי אמרי' תרתי עובדי הוה כדמשמע מלשונם בפשיטות לא סתרי מידי אהדדי. דעובדא דגמ' דידן קמן וידע וגמיר י"ל¹¹1 אולי צ"ל ר"ל. דאם היה מנדה מי שאינו חייב נידוי יכול לומר אדרבה, ואי הוה ידע ליה הוה צריך למיזל לגבי' להתיר לו. ולכך בעובדא בתרא דהירושלמי בתחילה נידה אותם לפי שבאו דרך לסטים ובלילה כדרך גנבים סבר שבודאי אין בדעת' לפרוע כלל ולכך נידה אותם. לבסוף חש לנפשיה אולי בדעתם לפרוע ואזל לגבייהו דהא ידע להו ושרו ליה. ותו לא הוה צריך למיזל לגבי נשיאה כדאי' בג' דידן. ולא ק' מידי אפי' תרתי עובדי איירי דלא הוה ת"ח, ובעובדנא דג' דידן עשה בפשיטות שלא כדין¹²2 עי' בס' משפטי החרם להרמב"ן (קראקא תרנ"ד) דף כ"א ע"ב וכו'. ולכך אידך לא הוה צריך התרה. אבל בעובדא דהירושלמי עשה, ר"ל בתחלה כדין לפי סתמא דמילתא ולכך היו צריכין התרה. נאום הקטן והצעיר שבישראל.