לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) פ״טLeket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah) 89

א׳[כת' מהר"ר אהרן פפנהיים י"ץ]¹ פסקים וכתבים סי' כ"ד ועי' בב"י ריש סי' שע"א, וברדב"ז ח"א סי' תע"ו (ד"ו) וח"צ סי' ק"ג ובדג"מ לש"ך סי' שס"ג סק"ט. שלומך יסג' לחד' אהו' מהר"ר אהרן י"ץ. אשר דרשתני על אשר מחמירים הכהנים שלא לצאת בשערי החצירות והעיר ושע' בית הקברות עד לאחר שעבר המת חוצה לאותן שערים ופתחים, משום שסוף טומאה לצאת כדתנן בפ"ז² מ"ג ובנדפס וכן בב"י איתא בפ"ק וט"ס הוא. דמסכת אהלות המת בבית כו', ובפ"ק ובפ' בת' דביצה³ דף י' ע"א ודף ל"ז ע"ב. ובפ' הדר⁴ עירובין ס"ח ע"א. מייתי לה, אהא דיש ברירה לב"ה ולב"ש אין ברירה. וכתבת דמקרוב בא המנהג הזה. דע כי לא מקרוב בא כי זה הוא קרוב למ' שנה שהיה יום הנועד בארפור"ט, והיו שם חמשה זקנים מוהר"ר מיכל⁵ מוהר"ר מיכל חסר בנדפס. בדפוס פיורד"א ובד"ו ש"ו איתא מוה"ר איכל. מהר"ר ליפמן מהר"ר נתן מהר"ר יחזקי' מהר"ר אברהם כ"ץ ז"ל, ושם נתחדשו אלו הדברים כך הוגד [לי] באיגרא. וגם נמצא פה אצלינו בנימוקי' שנתחדשו לפני שאירי מהר"ר שלום ז"ל, שכת' שמהר"ר מאיר ס"ל ז"ל אסר לכהנים בוינ"א שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה, אבל כת' ג"כ שמהר"ר שלום ז"ל לא חשש לאיסור זה. וכן נראה נמי דלא נהגו ליזהר בגבולינו בזה. ונר' הטעם דכיון דרש"י פי' פ' הדר דמה שטמא הפתח שסוף טומאה לצאת שם, אע"פ שאינו תחת האוהל של מת הלכה למשה מסיני הוא ואין טעם בדבר, נוכל לומר דכיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה. ונימא דכך היא הלכה דווקא באותו פתח שמוציאין אותו תחלה מן האוהל אל תוך האויר, הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל יאמרו הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך. ואין לתמוה על חילוק זה דכעין זה תנא בתוספת'⁶ פ"ח ה"ד. על אותו משנה פתח גדול ופתח קטן, חשב להוציאו בפתח קטן טהר את הגדול. ויש לי פירוש על המשניות דסדר טהרות ופי' (בכאן) [בבא] זו כגון שיש שער גדול ובו פתח קטן⁷ כפי' הר"ש שם ודלא בהראב"ד בהשגותיו בפ"ז מה' טומאת מת ה"ב, ועי' בכ"מ שם. והשער אין פותחין רק לסוסים וגמלים, אבל בני אדם הנכנסים ויוצאין אין פותחין להן אלא פתח קטן. ואם חשב להוציא באותו פתח קטן טהר השער, הא קמן⁸ נ"ב פי' ראינו עתה. דאע"ג דע"כ המת עובר דרך תקרת השער הגדול אעפ"כ טהור והיינו כעין שחילקתי. מוהר"ר שלום (י"צ) [ז"ל] חלק בעניין אחר אין פנאי להאריך. ותו דמאן לימא לן דהך טומאה דסופה לצאת [הוי טומאה] שהנזיר מגלח עליה? ובסמ"ק⁹ סי' צ'. מסיק דההיא תוספתא¹⁰0 פ"ד מה' שמחות הלכה כ"א. מתרצתא היא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. ולא כמו שכתבו התוס' פ"ק דכתובות¹¹1 דף ד' ע"ב ד"ה עד שיסתם, ועי' שו"ת מהרי"ל תוך סי' ק"ס ד"ה קברי צדיקים. בשם ר"ת דמשבשתא היא. אמנם עיין באשי' בהלכות טומאה¹²2 סי' ט'. משמע דכהן מוזהר על כה"ג [ע"ש] דאפשר יש לחלק. מ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה חלילה להפליג דבריהם. והמחמירים כמותם אך לשנות מנהג, המיקל [נמי] לאו שפיר דמי. אמנם להחמיר בבי' של צידוק הדין נר' שיפה כתבת, דאינו בכלל הלכה¹³3 ובנדפס דאין להחמיר בו כלל. דאדרבה אותו פתח בא לטמאות את האוהל, ואמרי'¹⁴4 שבת קל"ב ע"א, פסחים פ"א ע"ב נזיר נ"ז ע"א. דאין דנין ק"ו מהלכה. ואע"ג דרש"י פ"ק דביצה¹⁵5 דף י' ע"א ד"ה כולם טמאים. פי' דגזירה דרבנן היא על הפתחי', פ' בתרא¹⁶6 דף ל"ח ע"א ד"ה בדאורייתא. פי' להדיא דהלכה מסיני היא, וכן מוכח שב בג' להדיא, וההיא דפ"ק צריך לישב¹⁷7 עי' בש"מ ובפנ"י שם. ובפי' משניות פ"ג דאוהלות כת' נמי דגזירה דרבנן היא¹⁸8 עי' בר"ש שם מ"ו ובתיו"ט פ"ז מ"ג. ומ"מ נראה דמכ"ש יש לחלק דלא גזרו חכמים אלא בפתח הראשון שבו מוציאין המת לאויר העולם, ועיין במיימוני¹⁹9 פ"ז ה"ב, ובנדפס איתא באשירי. בהלכות טומאה תמצא קצת מפורש מדין זה ע"ש.