לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) צ׳Leket Yosher, Volume II (Yoreh De'ah) 90
א׳העתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממהר"ר פנחס י"ץ ששמע מן הגאון זצ"ל. כהן יכול לטמאות לבתו או לאמו אפי' נשוא'1 עי' בש"ך סי' שע"ג סק"ו. אע"ג דלא כתיב בהדיא מ"מ מילתא דפשיטא היא. מת שיש על עגלה אסור לכהן להוליך העגלה ע"י סוס, משום דצריך לילך בד' אמות של מת. וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"א וז"ל: אסור לכהן לקרב תוך ד' אמות של מת. בריש חזקת הבתים כת' האשי' שמתאבלים על הקרובים הרחוקים2 עי' תה"ד סי' רצ"א ובמרדכי פ"ג דמ"ק סי' תתפ"ז. וכת' תשוב' מהר"ם זצ"ל3 סי' שמ"ה. במקצת מרדכי במגילה פר"י ב"ר יהודא מה שנהגו כהנים כשיארע דבר בקרובים ושינו מקומ' שלא לשאת כפיהם כל זמן שאין יושבין במקומן כו'4 פר"י ב"ר יודא שלא מצא סמך בזה אלא נהוג שכל העומד לברך ראוי שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב וכו' והטעם הזה י"ל גם על פנוי שאין עולה לדוכן שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, ומצוה להנהיג מידת הראשונים שכן מצינו בתלמוד ירושלמי מנהג עוקר הלכה, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קל"ו. ולדודו של מת היה ברית מילה והיה מלביש בגדיו של שבת, ואח"כ יושב למקום אחר בבית הכנסת. ונוהגים באושטריך מי שמת לו דודו וה"ה שאר קרובים המרוחקים, ושמע לאחר ל' אין צריך לשנות מקומו ולובש בגדי שבת. ואמר כהן אין מטמא לנפלים אפי' לבנו נפל, כן כתוב בתו' בנידה בפ"ב5 דף ט"ו ע"ב ד"ה ובא כהן, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' צ"ט. ובתו' בפסחים בפ"ק6 דף ט' ע"א ד"ה בשפחתו. אע"פ שכת' המיימוני7 לא מצאתי שום הוכחה לזה מדברי הרמב"ם, ועי' במנחת חינוך מצוה רס"ד. להיפך, וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"ג וז"ל: ודוקא שהם מל' יום וכו' ע"ש. [כתב, מהר"ר ר' כעחיל בן הגאון זצ"ל כתב לי] תכתב לשנה טובה עמי' הח"ר יוזל. כאשר דרשתני אודות כהן שמת בנו בשבת אם יכול לטמא לו. אהו' מאד טרו' אנכי ולבי חלל בקרבי מרוב צרות שעברו עלי, כי נפלה עטרת ראשי בגויע' א"א הגאון הכ"מ. ואף כי אחי זעלדמן יצ"ו נפל למשכב בחולי כבד על ערס דוי אשר אין יכול לשלוט בשתי ידיו וזרועיו כמו תינוק בן יומו, וביד הי"ז הוא שוכב לרפאותו. מ"מ לאהבתך אשיבך ובקצרה, אדו' אבי הגאון הכ"מ כת' בספרו8 תה"ד סי' רפ"ג הובא ביתה יוסף בסי' שע"ג. וז"ל: ונכון להחמיר שלא יטמא כהן לבנו שמת בשבת כלל. וראייתו מתו' טו"ך בפ"ק דפסחים9 דף ט' ע"א ד"ה בשפחתו. דכתבו דשלא לצורך המת אסור לכהן לטמא. והתוס' שאנ"ץ פ"ק דפסחים בארו [התוספות] יותר, דדווקא לצורך קבור' או להביא לו ארון ותכריכין זהו מקרי צורך המת. ומה שהיה דעת מה"ר יודא דמתו' טו"ך אין ראייה [דהטילוהו] לשם כדי שתהא שם קבורתו. אבל בשבת שהוא צורך לשומרו מן העכברים מותר לטמאות, התו' שנ"ץ יוכיח כי אין כוונתם כך דהא לדידהו לא מקרי צורך המת רק לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין ולא שום דבר אחר. ועוד אפי' התם גבי הטילה נפל לבור מוכח בהדיא דלא הטילוהו להיות שם קבורתו100 ועי' הגמיי"מ פ"א מה' מילה אות י' ובמג"א סי' תקכ"ו סק"כ ובשו"ת בנין ציון סי' קי"ג. דא"כ נחשב לההוא כמו קבר, וקבר ריקם אפי' אין בו מת מטמא את המאהיל עליו. כדאיתא פ' נגמר הדין111 סנהדרין מ"ז ע"ב. קבר הידוע [אסור לפנותו] פינהו מקומו טמא. אע"ג דפרש"י שם דהוא מדרבנן, מ"מ טמא הוא דרבנן לכל הפחות. א"כ אמאי קאמרי' התו' פ"ק דפסחים122 שם בע"ב ד"ה ספק. דאי איכא פותח טפח מאי מועלת גרירא, והא כי איכא פותח טפח מביא טומאה לחוץ, והא בלא פותח טפח יהא טמא מטעם דהאהיל על הבור שהוא קבר אפי' אין שם מת מטמא את המאהיל על הקבר כמו שהוכחתי לעיל. ומה שהביא מהר"י אוברניק מן היו"ד133 בסי' שע"ג. דכת' הכהן מטמא למתו בין לצורך בין שלא לצורך, תמיהני דאשתמיטתיה דהא דכת' היו"ד הוא האשי' גופיה שכתבו בהלכות טומאות כהנים144 סוף סי' ז'. בשם הרמב"ן. ופשיטא דאנן בת' התו' גרירינא דמימיהם אנו שותין כדכת' מהר"ם בהג' מיימון, על כן תוכל לסמוך על זה ולהורות בשם א"א הגאון הכ"מ דכהן אסור לטמאות לבנו בשבת כי כן כת' בספרו. ולרעהו כנ' וכנ' אהו' פתחי' בן הגדול בישראל מ"ו הכ"מ.
1