לקוטי הפרדס, ברית מילהLikkutei HaPardes, Circumcision

א׳ענין מילה
מהו זה שמוהלין התינוק בבית הכנסת על החול ועל המים ומכסי' את הדם ואת בשרו של תינוק אין בכך כלום שאפי' אם לא עש' כך אינו אסור אלא מנהג. ואבי הבן מברך להכניסו לאחר המילה ואע"פ שאמרו חכמים כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ואם כן היה לו לברך להכניסו קודם המילה ועוד אם תאמר והלא מיל' שאינו מברך לאחריה אלא לפניה הם הכי נמי איהו ליבריך להכניסו קודם.

ב׳וי"ל שאני מילה דמוהל עוסק במצוה ואי אפשר בלא ברכה. אבל איהו אם שמא מקלקל המילה מוציא שם שמים לבטלה. ואם תאמר שחיטה ותקיעה נמי ניחוש די"ל תתקלקל השחיט' ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. הם הכי נמי לתקיעת שופר לא דמיין הנן תרתי להאי דאיהו בידיה ויכול לתקן. אבל אבי הבן מצוותו ביד אחד היא הילכך מברך להכניסו לאחר מילה. וכן מנהג בשתי ישיבות.

ג׳שאילה אחתין שאלה מרבינו יצחק בר' יהודה ז"ל מילה כשחלה ביום תענית ציבור כגון י"ז בתמוז וג' בתשרי מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים ואם מברך וטועמו אותו המברך וכמה שיעור הטעימה.

ד׳על יום המילה כך נוהגין במקומינו שמתפללין סליחות ואומר וידוי ואין אומר והוא רחום ולא תחנונים ומנהג אבותינו תורה היא ומצות המיל' קיבלו בשמחה ועדיין עושין אותה בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתך וגו' לפיכך אין נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים ודאי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים.

ה׳ושליח צבור מברך על היין ואינו טועמו והמנהג תורה היא שאינו צריך לטועמו ולא למיתביה לינוק' דאתי למיסרך אלא לישהייה עד לאורת' ולישתיי' אימיה דינוקא כי בעיא למיתב בתענית' דאע"ג דאמר המברך צריך שיטעום כי טעים ליה אחר שפיר דמי. מדמקשינן ביום הכיפורים לימרו זמן על הכוס כבשאר ימים טובים וליתביה לינוקא. ומפרקינ' דילמא אתי למיסרך טעמא דאתי למיסרך. הא ליכא למיסרך שפיר דמי. וביום הכיפורים אין אומר זמן על הכוס כשאר ימים טובים דצריך למישתייה משום קידוש היום וליכא למימר דלשהיה עד לאורתא מוצאי יום הכיפורים דלא איפשר.

ו׳וששאלתם כמה שיעור טעימה גבי מקדש הוא דבעינן מלא לוגמיו ואפילו הכי ביומא דתענית' אסור למיטעם. ואע"ג דאמרינן היושבת בתענית טועמת תבשילה ה"מ בלא בליעה. אבל למברך בעינן מלא לוגמיו. ואם יום שמיני שנולד חל בט' באב מתי מוהלין אותו אם לאחר קינות אם לאלתר או יש לו להמתין עד חצות נוהגין בוורמשא מחצות היום מוהלין משום דקודם ו' שעות עדיין חל אבילות ומילה קיבלו בשמח' כמו תורה שנאמר שש אנכי על אמרתך.

ז׳וביום הכיפורים אם חל שמיני שלו ביום הכיפורים. יוצאין לאחר קריאת התורה קודם שמתחילין מוסף ומוהלין ואח"כ נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפלת מוסף מוהלין ופורעין והדר מוצצין. המל בן השפחה אינו צריך לומר להכניסו בבריתו ונולד בשבת כשהוא מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. נהגו להשליך הערלה בחול כמו שמצינו בפיר' דחלוקתא. בני ארץ ישראל מוהלין במים משום דכתיב וארחצך במים. משליכין את הערלה במים. בני בבל מוהלין בעפר משום דכתיב גם את בדם בריתך שילחתי אסיריך מבור אין מים בו.

ח׳ועתה מביאין חול לקיים דברי שניה' שחול נקרא עפר ומים כדאמרי' בחולין פ"ב העופות מן הרקק נבראו פי' מעפר וממים. כלל א"ר עקיבא מלאכה שאיפשר לה לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. מילה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' עקיבא. ומניין למילה גופה שדוחה את השבת. א"ר יוחנן אמר קרא וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ביום ואפי' בשבת. והלכה כרבי יוחנן. עושין כל צרכי מילה מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלני' וכמון. לא שחק כמון מבערב לועס בשיניו ונותן. וביו"ט שוחק כדרכו. לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין לו חלוק לכתחלה. אבל כורך עליה סמרטוט לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומבי' ואפי' מחצר אחר' אמר רבה האי אסייא דלא מאין סכנה היא ומעברינן ליה.

ט׳מחמין חמין בשבת לחולה ולקטן בין להשקותו בין להברותו. אין אומר לו נמתין עד שיבריא אלא מחמין לו מיד להברותו. ולמולו בשבת ר' אלעזר בן עזריה אמר מרחיצין את הקטן בין לפני מילה ובין לאחר מילה בין הרחצת כל גופו ובין הרחצת מילה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו מערב שבת והיכא דאישתפיך חמימי' ואיבדור סממניה לבתר דאימהיל עבדינן בשבת משום סכנה והיכא דאית' איזמל ממעלי שבת ואיגניב או איפגים מקמי מילה שרי למימר לגוי לצבותי' או לאיתויי איזמיל אחרינא כההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה.

י׳ימול בשר בשר ערלתו. ת"ר ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הספק דוחה את השבת. ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דכולהו לא מהלינן להו בשבת והנולד כשהוא מהול לא צריך להטיף ממנו דם ברית רב אדא בר אהב' איתליד ליה ינוקא אהדריה אתליסר מהולאי שוויוה כרות שפכה אמ' תיתי לי דעברי אדרב למימרא דהילכתא אינו צריך להטיף ממנו דם ברית וגוי אסור למימהל דאיתמר מנין למיל' בגוי שהיא פסולה דרא בר פפא אמר משמיה דרב ואתה את בריתי תשמור ור' יוחנן אמר המול קרי בי' המל ימול ומאי בינייהו איכא בינייהו אשה לרב כיון דלית' בברית לא מהלא לר' יוחנן כיון דישראל אפי' ערלין כמוהלין דמו אשה נמי בכלל ישראל היא ומהלא והיכא דליכא גברא יהודאה למימהל ואיכא איתתא דידעא למימהל מהלא איתתא ושפיר דמי וקיימא לן רב ור' יוחנן הילכתא כר' יוחנן.

י״אבן שבעה חדשים מחללין עליו השבת בן שמנה לא ואפי' שהה תשע' ועשרים יום נפל שהה שלשים יום באדם אינו נפל בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטל בשבת אבל אמו שוהא עליו ומניקתו מפני הסכנה ובן שמונה דאמרינן אסור לטלטלו היכא דאינסיב איתתא ומת בעל אי נמי פירש ולא קירב לגבה דלא איכא לספוקי דאיתליד לשבעה אי נמי לתשע' אבל ודאי מיסמך עילוי טבילה למימר דהדא מן כדפסקא ולא חזייא דם איעברא והאי בן שמנה הוא הכי לא תימא דאיכא דמיעברא וחזייא ואיכא למימר דהאי בן תשעה הוא והיכא דפסק' כמה יומי ולא איעברא והדר מיעברא דאיכא למימר דהאי בן שבעה הוא ומחללין עליה שבתא דהא אמר אם חי הוא חי הוא ואי לא כמחתך בבשר הוא.

י״בולענין אחולי שבתא מספיקא מחללינן דהא קאמר כל ספק נפשות להקל והילכך לא משכחת לה אלא בבתולה דאינסיבה ומת בעלה בההוא יומא או בההוא ירחא ובן שמנ' ודאי דלא איבעיל אלא חד יומא וקא מניי' מיניה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוהא עליו ומניקתו מפני הסכנה.

י״גברי' דרב דימי בר יוסף איתליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין יומין הוה קא מתאביל עליה אמר ליה אבוה צידונייתא קא בעית למיכל אמר ליה קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו והיכא דמיקלע חד בשבא ותרי בשבא יומי טבי דריש שתא מעכבינן לי' עד תלתא יומי בשבת' כדתנן קטן נימול לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לשמנה נולד בין השמשות נימול לתשעה בין השמשות של ער"ש נימול לעשרה י"ט שחל להיות באחד בשבת נימול באחד עשר שני ימים טובים של ר"ה נימול לשנים עשר קטן החולה אין מוהלין עד שיבריא.

י״דאמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואי' אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך ואם לאו אין צריך למולו וכן הלכה. מעוברת שאינ' יכולה להלך בידוע שהוצי' עובר את ראשו לפרוזדור מערב שבת משנפתח הקבר אלא מוהלין אותו מע"ש. אמר רבה קטן בריא מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת אמר רבה הכל אצל מילה חולין הן אחד קטן ואחד בריא ואחד קטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת מל ולא פרע כאלו לא מל וכן הוא אומר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע כו' עד שנית זו פריעת מילה אמר ליה הקב"ה תני מהלינהו כי היכי דמהלינהו משה במצרים דלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו אלא למשה במצרי' דאי ס"ד דפריעה ניתנ' ליהושע אם כן ניכתב קרא שוב מול ולשתוק אלא להכי אמר קרא שנית שנית למצרים.

ט״וואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את העטרה ואינו אוכל בתרומה ומילה שלא בזמנ' לא דחיא שבת ויום טוב ואלו ספק זימניה הוא ספק לאו זימניה הוא היכי דמי דאי איתליד בין השמשות דמעלי שבתא לא מהלינן ליה בשבתא.

ט״זולא מיבעיא מילה דדחייא שבת אלא אפי' פריעה נמי דחייה שבתא ומנלן דפריעת מילה דחייא שבת שנ' בעת ההיא אמר ה' ליהשוע מקיש סוף מילה לתחילת מילה מה מילה דחיה שבת אף סוף מילה דחייה שבת.

י״זוהיכא דמטא זימניה דינוקא ואיחלש ואחזותיה אישתא מעכבין ליה עד דמיתפח שפיר ולבתר דשבקה לים אישתא מעכבי' ליה שבעה יומי אחרינא עד דיבריא דת"ר קטן חול' אין מולין אותו עד שיבריא ואמר שמואל חלצתו חמה נותנין שבעה ימים להברותו מעת לעת.

י״חתנו רבנן כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר על ציצין המעכבין את המיל' ועל ציצין שאין מעכבין פירש מן המיל' ציצין המעכבין דאי לא שקיל להו דמי כמאן דעבי' חבורה בשבת ובר מילק' הוא וציצין שאין מעכבין אינו נוטל וכד מהלינן מהלינן ביממא.

י״טאבל בלילא לא דכתיב ביום השמיני ביום אין בלילה לא ואפילו מילה שלא בזמנה דתניא ביום השמיני אין לי אלא מי שנימול לשמיני שהוא נימול ביום מנין לרבות לנימול לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ושאר הנימולין שלא בזמנן שאינן נימולין אלא ביום ואלו ינוקא מקמי דנמהל איתליד ליה ניגעא בעורלתי' דכד מהלין ליה מפסיק ניגעיה מהלין ליה ואע"ג דמפסיק ניגעיה ואי הדר עטיף בישראל עילוו מהילותיה ומיחזיה כמאן דלא מהיל וצריך למימהל ליה זימנא אחריתי ואיתיליד ניגעא על בשרא דעטיף על מהילותיה לא מהלינן משום דלא נעקר איסורא דאורייתא כן הלכ' ובר ישראל דאית ליה שפחה וילדה ברא מיחייב למימהליא בתמניא יומי כישר' שנ' ובן ח' ימים וגו' ות"ר יש יליד בית שנימול לח' ויש יליד בי' שנימול לאחד יש מקנת כסף שנימול לח' ויש מקנת כסף שנימול לאחד כיצד לקח שפחה ועוברה עמו זהו מקנת כסף הנימול לשמונ' לקח שפחה ונתעבר' אצלו זהו מקנת כסף הנימול לאחד רב חמא אמר הטבילה וילדה זהו שנימול לשמונה ילדה ואח"כ הטבילה זהו הנימול לאחד ותנא קמא לא שני ליה בין ילדה ואחר כך הטבילה ובין הטבילה ואחר כך ילדה אע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה בשלמ' לרב חמא משכחת ליה יליד בית כדקתני מקנת כסף שנימול לשמונה כגון שלקח שפחה וולדה עמה, מקנת כסף שנימול לאחד נמי כגון שלקח זה שפחה וזה וולדה אלא לתנא קמא יליד בית דנימול לאחד היכי משכחת לה אמר ר' ירמיה כגון שלקח שפחה לעובדיה דלא קניא ליה לישראל ולמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא כגון שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה.

כ׳וגר אע"ג דאימהל בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית ועד דמיתפח לא מטבלינן ליה וכד מטביל צריך למיזל בתרי' תלתא ואמרין ליה כי היכי דאמרי ליה מעיקרא וגזזיין ליה מן מזייה ושקלינן ליה מן טופריה דידיה ודכרעיה וצריכין למיחזייה כד טבל מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה וכן עבד משוחרר ועבדא ואמתא דזבנין יתיה מן גוים מעיקרא אתו תלתא ואמרון להון מצות דמחייב בהו עבד ומהילין להון ואמתא אתייא איתתא ועיילת בתרא לבי טבילה וכד סלקא מברכא וכל חייבי טבילה ברישא טובלין והדר מברכי' דתנן טבל ועל' בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובניד' גר שטבל לשם קריו ושפחה שטבלה לשום נידותה לא עלתה להון טבילה ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול ואין מטבילין את הגר בלילה.

כ״אגרים מעידין זה לזה וכשרים לא שנא אחיו מן האב לא שנא אחיו מן האם מאי טעמא גר שנתגייר כקטן דמי אחד גר שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש והמתגיי' לשום שולחן מלכים ולשם עבדי שלמה. ואחד גירי חלומות ואחד גירי אריות ואחד גירי מרדכי ואסתר כולן גרין הן.

כ״בגר דן את חבירו דברי תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפי' בר ישראל ולענין חליצה עד שיהא אמו מישר' גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל הרי הוא כגוי לכל דבר ועושה יין נסך ואפי' קטן בן יומו עושה יין נסך והילכתא מטבילין את הגר בשבת ואין מטבילין אותו בלילה ואין מטבילין אותו אלא בשלשה תלמידי חכמים מאי טעמא משפט כתי' בהו גר בין בארץ בין בחוצ' לארץ צריך להביא ראיה דאטבלוה בג' הגיורת שנתגייר' בניה עמה לא חולצין ולא מייבמי' ואין חייבין משום אשת אח מאי טעמא גר שנתגייר כקטן דמי.

כ״גהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח היתה הורתן ולידתן בקדושה. הרי הן כישר' לכל דבר תנו רבנן ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים במה דברים אמורים שלא קיבלה עליה אבל אם קיבלה עליה מטבילה ומותר מיד רבי שמעון בר אלעזר אומר אע"פ שלא קיבלה עליה כופה ומטבילה לשום עבדו' חוזר ומטבילה לשום חירות ומותר בה מיד אמרי הלכה כר' שמעון בן אלעזר דבעי עבד ב' טבילות אחת משום עבדות ואחת כד משתחרר ומתגייר.

כ״דתנו רבנן גר שבא להתגייר אומר לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים דחופים שחופי' ומטורפים אם אמר יודע אני שכן הוא מקבלין אותן ומודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות ומודיעין אותן עונש לקט שכחה ופיא' ומעשר עני ומודיעין אותן עונשין של עבירות ואומרי' לו הוי יודע שעד שלא באת לידי מיד' זו אכלת חלב ואי אתה עונש כרת חיללת שבת אי אתה עונש סקיל' עכשיו שבאת למיד' זו אכלת חלב אתה עונש כרת חיללת שבת אתה עונש סקילה.

כ״הוכשם שמודיעין אותו עונשן של עבירות כך מודיעין אותו שכרן של מצו' ואומר לו אין העולם הבא צפון אלא עבור הצדיקים וישראל בזמן הזה אינן יכולין לקבל רוב הטובה ולא רוב הפורענות ואין מרבין עליו ואין מדקדקין אחריו קיבל מולין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומולין אותו פעם שנית נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדים עליו ומודיעין לו קצת מצות קלות ומקצת חמורו' טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר.

כ״ולא ניתנה פריעה לאברהם אבינו אע"ג דפרע מילתו כדאמרי' בבראשית רבה שכמו כן קיים כל התורה כולה. וקשיא לרבי אי לא נצטווה משה לפרוע זהו תימא היאך ילפינן מיהושע והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואם תאמר נצטוו ולא עשו א"כ ערלים היו במדבר כולם והיאך הקריבו עבודות ואכלו קדשי' למאן דאמר נאסר להם בשר תאוה ושלמים ושמא יש לומר בסוף ארבעים נצטוה משה.

כ״זאי נמי פריעה לא מעכבא והאי דקאמר אף סוף מילה מעכבת היינו ציצין המעכבין עיקר מילה לגבי ציצין המעכבין את המילה משמע דאברהם לא נצטוה על כך ולקמן אמרינן המל ימול ותירץ רבינו תם דהתם קאמר בציצין המעכבין את המילה. וביהושע מיירי בציצין המעכבין את הפריעה. איבעי' אימא טועין היו פרש"י ממעש' העגל ואינו נראה לר' שהרי לא מלו את בני ישראל מאחר שלא נשבה להם רוח צפונית.

כ״חובשנה ראשונה עשו העגל ובשנייה פסח וכיון שנולדו באותה שנה ערלים היו איך עשו פסח ועוד דאמרי' במדרש בגנותן של ישראל סיפר הכתוב שלא עשו במדבר אלא אותו פסח בלבד שהטעם מפני שמילת זכרים ועבדים מעכבת והיינו גנותן שמחמת נזיפותן לא יכלו למול ולעשות פסח ואם ממעשה העגל היו נזופין ובשנה שנייה איך עשו פסח ועוד שמצינו שנתרצה הכתוב על מעשה העגל בנתינת לוחות אחרונו' ואומר סלחתי כדבריך וציוה לעשות משכן ולהשרות שכינתו ביניהן ונראה לר' דכנזופין היו ממרגלי' דהוו בשנה שניה מיהו על טעם המדרש קשה מדוע נמנעין מפסח בעבור כן מוכיח דערלות שלא בזמנה לא מעכבא לגבי פסח ואפי' לאחר שמונה כל זמן שלא חלצתו חמה אינה מעכבת אביו מפסח והכא נמי כיון שלא נשבה להם רוח צפונית הוו כאנס ואינה מעכב' לא נשבה להם רוח צפונית והא דאמר בעלמא רוח צפונית מנשבת עם כל הרוחות שאלמלא כן אין העולם מתקיים אפי' שעה אחת יש לומר דענני' הגינו עליהם לבל יזיקום שאר רוחות אי נמי שעה אחת לא דוקא. עד כאן מצאתי בספר יראים.