ספר ליקוטי מאמרים, לסיום הש"סLikkutei Maamarim, Upon Completion of Talmud
א׳בס"ד לסיום הש"ס
1
ב׳הנה התחלת הש"ס ברכות במצות קריאת שמע ותפלה וברכות שהוא הדבור לנוכח השם יתברך וההכרה הברורה באמיתות השם יתברך, הוא כטעם ראתה שפחה על הים וכו' (מכילתא וזוה"ק בשלח) שבהתחלה שמתחיל איש היהודי ליקרב לדברי תורה השם יתברך פותח לו אור גדול, וכמה שכתוב (שבת פ"ח:) ומאחר שבדבור ראשון יצתה וכו' הוציא הקב"ה טל וכו' כי דבור ראשון הוא פתיחת אור גדול ואחר כך מוריד טל שהוא האפלת האור, כי הטל הוא רק כשאין אור השמש וכמש"נ וחם השמש ונמס רק אצל השם יתברך טל אורות טליך שהוא מלא אור שבו עתיד להחיות המתים, פירוש כי אמרו ז (שם ל"א.) אמונות זה סדר זרעים ואמונה היינו כשאינו מבורר לעין שצריך רק להאמין וכידוע דאמונתך בלילות אבל ביום נקרא אמת שמבורר לעין, והיינו דהגם בהתחלה נראה כאלו נפתח אור גדול להשם יתברך יש מעמקים גדולים ואור למעלה מאור עד שזה חושך לנגדו והשם יתברך רוצה להרים האדם בכל עת למעלה מעלה ומיד בלכתו מההתחלה האור הזה מתרגל אצלו ושב לחושך ואמונה, והולך כך כל הסדרים עתך זה סדר מועד ואמרו ז (ירושלמי ברכות פ"ט) כל הקובע עתים לתורה מפר כו' כי באמת צ"ל לא ימוש וגו' ולהיות הקדושה בתמידות ולא רק בשבתות ויום טוב בלבד רק בהתחלה שואלים עכמה פעמים קבעת עתים לתורה דמזה לא יפחות עכמה פעמים פרק אחד שחרית כו' קיים לא ימוש (מנחות צ"ט:) וכן הולך בהעלם עד הסיום בסדר טהרות כי הטומאה הוא הגרוע מהכל שישנו בנגיעה בעלמא ואפילו באויר [בכלי חרס ואוהל], כמה שכתוב (סוכה נ"ב.) דוד קראו טמא וידוע שהוא מדרגא אחרונה שבטובה והשיג מדריגה אחרונה שברע וכמה שכתוב בספר יצירה אין ברעה למטה מנגע והוא הגבר הקים עולה של תשובה (מ"ק ט"ז:) להיותר רע שבעולם יוכל להתקרב, וההיפך טהרות הוא המדריגה היותר גדולה בתואר דעת שפירוש רש פרשת תשא רוח הקודש כדרך שאמרו ז"ל (חגיגה י"ד.) על רבי עקיבא כלך אצל נגעים ואהלות ששם צריך חכמה גדולה, ורבי עקיבא הוא מעלת החכמה שאין למעלה ממנו בכח אנושי כדמשמע בפרק קמא דבבא בתרא [דף י"ב] כי היה גדול גם ממשה רבינו עליו השלום בחכמה כמה שכתוב במנחות (כ"ט:) ובחכמה כזו יוכל להשיג סדר טהרות על בורי', ובסיומה מתחיל שנית ברכות חוזר ומאיר אור ברור בהכרת הנוכח בקריאת שמע תפלה וברכות ביתר שאת מבפעם ראשון, ומיד אחר ההתחלה שנית חוזר לאמינות זה סדר זרעים שמתעלם כי הרגל נעשה טבע ואוכמא היה לגבי' וחוזר להתחדש כטעם מלוי הלבנה וחסרונה בכל חודש, ולכן סיום התלמוד בנידה כמה שכתוב בנידה (ל"א:) בטעם הטומאה כדי לחבבה על בעלה שלא יהיה בהרגל שאין מרגיש התחדשות נועם, וזהו עיקר כל התורה כולה ההשינה ממדריגה למדריגה בביאה ויציאה כטעם לא אוכל לצאת ולבוא שאין מרגיש התחדשות אור רק על ידי היציאה, וטל של תחיה היינו שאין צריך יציאה רק טל אורות טליך שבאמת יש אור רק שעל ידי ההרגל שב להעלם וכנ"ל דנעשה אמונות הברור הגמור שב להיות כהעלם וחשכת ליל:
2
ג׳וזהו טל של תחיה כי עיקר המיתה הוא גם כן דבר זה יציאה על מנת לבוא, ומתים שעתידים לחיות אין חוזרים עוד לעפרם (סנהדרין) (צ"ב.) כי אין צריכים עוד יציאה כי יהיה אור הלבנה כאור החמה רק יהיה על ידי ההרגל עצמו שב להעלם ועל ידי זה חוזר ומתחדש שזהו טל תורה מחייהו היינו דזהו שורש התורה הגלוי אחר ההעלם וכמה שכתוב (גיטין מ"ג.) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל כמו שאמרו ז"ל (שבת ס"ג.) למשמאילים בה וכו' שבה עצמה יש הכל אור וגם האפלת אור וברישא חשוכא והדר נהורא, ולכן יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה כטעם ימי נידה שהוא מסודר בטבע הבריאה וימי זיבה שהוא בלא עת נידתה וכמה שכתוב התוספות בפרק קמא דנידה דאין אשה קובעת וסתה אז שאין רגילה לראות אז, ולכך הצריכה תורה אז ז' נקיים רצה לומר בירור גמור שכבר נתנקית ממנו כי כל בירור הוא מז' מדרגות מראש עד סוף כטעם מזוקק שבעתים, כי ימי נידה היינו מה שיצר לב האדם רע מנעוריו בבריאה על ידי השם יתברך שברא יצר הרע, והגם דבשעת מעשה מרוחק ז' ימים היינו כל הז' מדרגות בסוף מטהרת גם בלא ז' נקיים רק ברגע א' נקי' ועל ידי טבילה במים שהוא דברי תורה כטעם בראת תורה תבלין כמה שכתוב (ברכות ט"ז.) מקיש אהלים לנחלים וכו', ובתורה תרי"ג מצות תרי"ג עטין איך להנצל מרשת היצר שרוצה להתפשט יותר מכפי מה שנברא שהם י"א ימי זיבה שמתחילים תיכף אחר רגע אחרונה הנקי' מימי נידה, והם י"א כידוע בסוד י"א סממני הקטורת כי ברע מראשית עומק המחשבה עד סוף המעשה הם י"א מדרגות, [מוסיף א' על הקדושה כי גם בקדושה יש עוד א' עומק ראשית לכל והוא השם יתברך אין סוף בית הלל כמש"נ כי ממך הכל וגו' רק שאינו במנין כי לפני אחד מה אתה סופר ומאחר שמגיעים לעומק ראשית זה הכל אחדות גמור ואין כאן מנין י' כלל, מה בעומק רע הוא גם כן בחשבון מאחר שהוא בפירודא כנודע ואין כאן מקומו], והם בלא עת נידתה התפשטות יותר ממה שהוקבע בטבע מנעוריו, ובג' ראיות אתחזק לרע וצריך ז' נקיים כי ז' מדרגות הם במעשה ועיקר הנקיון הוא במעשה שזה גורם קדושה גם לג' ראשונות שהם במוח ולב דעלייהו אתמר הנסתרות לד' אלקינו, ורק הנגלות לנו וגו' להשתדל בתרי"ג מצוות עשה ולא דמי שכולם במעשה על ידי זה מתקדשים גם הג' ראשונות דמחשבה ורצון של התפשטות שבלא עת מתטהר הכל, וזהו התורה שבכתב שהשם יתברך רוצה מבני ישראל רק מה שהיא מצידם התפשטות שיכול להתפשט הרע בקרבם הם לא יניחוהו ויתקנו שלא יוכל להתפשט, אבל בנות ישראל הן החמירו על עצמן (אין ניכר תי' א') שגם על טיפה א' שלא הוחזקה עדיין וגם על ימי נידות שהוא היצר רע שמנעוריו בבריאה רוצים לעקרו מכל וכל למנות ז' נקיים להיות קדושים ופרושים מכל עיקרו של יצר רע, וכמו שעשו אנשי כנה"ג ביצרא דע"ז (סנהדרין ס"ד.) והוא על ידי חנני' מישאל ועזרי' כמה שכתוב בפרק חלק (צדיק גמור:) שנסתרסה על זה בימיהם היינו שנעקר יצרא דע"ז וכמה שכתוב בשיר השירים רבה (פ"ז) שהם עקרוהו והיינו כמה שכתוב (כתובות ל"ג:) אלמלא נגדוהו וכו' עיין שם בתוספות דאנדרטי הוה ולא היה בדין למסור וכל אחד בשיר השירים רבה (שם) דיחזקאל אמר להם חבי כמעט רגע והם אמרו שרוצים לקדש שם שמים, ועל ידי ההוספה על דברי תורה היינו החומרא דבנות ישראל לישב ז' נקיים גם על יצר רע שבתולדה לעקרו מכל וכל, כי עם ידי קדושת המעשים בתורה שבעל פה בגדרים וסייגים הנוספים על דברי תורה היינו שלא להניח היצר הרע ליקרב כלל כטעם לך אמרינן נזירא וכו' (שבת י"ג.) במשמרת למשמרת שלא יוכל ליקרב בזה מוליד גם בג' ראשונות דמחשבה ורצון שאין נוגע כלל, והם הגורמים זביחת היצר רע לעתיד מכל וכל כמו שנזבח היצרא דע"ז בימי אנשי כנה"ג שהם התחלת התורה שבעל פה כמה שכתוב במקום אחר והם אמרו (אבות פ"א) עשו סייג לתורה ומהם התחלת הגדרים והסייגים, והסוף של תורה שבעל פה שהוא חדושי חכמי ישראל בתורה יהיה בימי בן דוד במהרה בימינו, ויצרא דע"ז הוא ראשית והתחלה דיצר רע ויצרא דעריות הוא הסוף ואז יהיה נעקר הכל על ידי סגול קדושת המחשבה דבור ומעשה בתורה שבעל פה בעולם הזה יהיה כטעם מי מושל בי שגם היצר רע שברא השם יתברך כמה שכתוב (קידושין ל':) בראתי יצר רע הם מושלו לעוקרו מן הלב לגמרי:
3
ד׳ולכך נסמך תדבן אדם כל השונה הלכות וכו' לחומרת בנות ישראל במגילה (כ"ח:) ובברכות (ל"א.) אין עומדין להתפלל מתוך דבר הלכה קאמר בגמרא הך דבר הלכה, כי התפלה הוא הדבקות שאין דבר חוצץ ומסך מבדיל שהוא היצר רע בינתיים זה נעשה על ידי דבר הלכה זו דחומרת בנות ישראל, והלכות נקרא תורה שבעל פה כמה שכתוב במקום אחר על מאמרו ז (בכריתות י"ג:) דבר ד' זו הלכה כי דבר היינו תורה שבעל פה שבדבור ולא בכתב וכל השונה הלכות מובטח וכו' שהעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתי' וכו' (ברכות י"ז.) כי נעקר היצר רע מתאות העולם לגמרי, ולכך סיום מס' נידה במאמר תדבן אדם כל השונה וכו' והתחלת המסכת שמאי אומר וכו' ובהלכה שהוא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, כי כל מס' זו י' פרקים היא כוללת קומה שלימה מראש ועד סוף שאין דבר שבקדושה פחות מי' כנודע ופרק א' הוא נגד שורש הנעלם שבראשית המחשבה, ונודע דשמאי והלל נקראים אבות העולם בעדיות (פ"א מ"ד) ובמדרש וברעל מנת כי הם כמו אבות תרין דרועין ימין ושמאל כנודע, ושמאי הוא שורש הדין (זוה"ק ח"ג רמ"ה) שמשם נמשך הנידות שהוא ההרחקה מעל שולחן האב חס ושלום אך באמת זהו מקולי בית שמאי כי הוא ירידה שהיא לצורך עלי' וכנ"ל כדי שתהא חביבה וכו' והוא על הרעה מעין הטובה זהו שורש והתחלת דבר זה של נידות והרחקה משולחן המלך יתברך שמו, ולכך מתחיל בדין מעת לעת שקודם הנידות כידוע שמדריגה הראשונה נקרא אין ומדרגיה ב' הוא התחלת היש ומחשבה הנגלית במוח, אבל הראשית היא עד שלא נגלה במוח גם כן קודם שבא לידי גלוי דיש מאין זהו טומאה דלמפרע שבשורש ומצד שמאי אין כאן טומאה למפרע כי באמת בראשית המחשבה גלוי סוף המעשה שהוא אדרבא כדי לחבבה, רק מצד מדת החסד הוא להיות גם בהוה טוב ואין מסתפק במה שיהיה בסוף אגלאי מילתא למפרע לטוב ולכך גם השורש הגם שהוא דבוק בסוף [כידוע דהכל בסוד עיגולים ובעגול הוא נעוץ הסוף בתחלת והכל אחד] מכל מקום מצד החסד גם בזה יש חסרון ואינו בשלימות, שהרי השורש של מחשבה זו דירידה שלצורך עליה הגם שגלוי שעיקר השביל העליה שבסוף מכל מקום הרי יש במחשבה שיהיה ירידה לצורך עליה ומצד החסדים טובים השם יתברך כל יכול שיהיה עליה גם בלא ירידה, ולכן גם שורש מחשבה זו יש בו חסרון לדברי הלל אבל גם חסרון זה וטומאה דמעת לעת בודאי היא גם כן צורך עליה כדי לחבבה וכו', והגם דלבעלה ל"א רק לקדשים פירוש דבאמת בדבר שהוא אין איך שייך חסרון דרך משל הנפילה לאדם מתחיל במוח ואחר כך בלב ואחר כך בכלי המעשה חס ושלום אבל בשורש הנעלם מהמחשבה שבמוח שאין גלוי לאדם עצמו איך שייך שם טומאה ורע חס ושלום, רק לקדשים אתמר פירוש דקיימא לן מעלין בקודש (ברכות כ"ח.) כי כל דבר שבקדושה אינו עומד רגע אחד במדריגה אחת ולעולם הוא מתעלה, והתחלת הנפילה הוא כשאינו הולך למעלה רק עומד במדריגה אחת זהו החסרון והטומאה שיש באין הקודם לישות שבמוח דלגבי קדושה מקרי חסרון, ולפי שאי אפשר לנפילה במוח אלא אם כן יהיה מקודם החסרון בשורש הנעלם של המחשבה והיינו שכל זמן שהוא מתעלה ממדריגה למדריגה החשק מתגבר והמוחין מתחזקים, ואין כושל כלל רק ההתחלה הוא הרישול מלהתגבר לעלות בסולם מעלה מעלה רק עומד כמו אתמול כן היום כן למחר על ידי זה בא הנפילה במוח לחשוב גם כן מחשבת חול ובטלה וממנו נמשך לרצון שבלב וכו', ונמצא על ידי זה הוא הנפילה והירידה שלצורך עליה ובענין אחר אי אפשר ולכך גם זה עצמו מכלל הירידה שלצורך עליה כדי לחבבה וכו' כיון דאי אפשר לירידה בענין אחר, ונמצא כי באמת חסד גדול דברי הלל שמתקן גם הימים הראשונים שהיה נראה כעומד על מדריגה אחת שבאמת גם אז היה הולך למדריגה יותר גדולה כיון שגם הימים ההם נחשבים בכלל הירידה שלצורך עליה וכל דבר נקרא על שם תכליתו וגם בימי הירידה נקרא עולה באמת, וסיום הפרק הוא בענין הבדיקות שהוא התחלת גלוי היש מאין שעל ידי הבדיקה מתגלה הנעלם והוא סוף מדריגת האין הכח שבו להוציא היש, ובזה מתחיל פרק ב' כל היד פירוש יד הוא כח הפועל של השתדלות אדם וזרוע בשר, וכל היד פירוש כמו עונה אמן יש"ר בכל כחו (שבת קי"ט:) פירוש אמן יש"ר הוא התגלות כבוד שמים לעין כל שלכך תקנו בלשון ארמי שיבינו אף נשים ותינוקת [ולכן א' תוספות (ברכות ג'.) גם כן כדי שלא יבינו מלאכי השרת כי מלאכי השרת מקטרגים על התגלות אור השם יתברך לעין כל חי בישות ולא במדרגות אין דלכן קטרגו בבריאת אדם ובמתן תורה כמה שכתוב במק"א] והוא אור השם יתברך הגלוי לכל והיש מאין בזה מתחיל כח אדם והשתדלות וזהו בכל כחו בכל מיני השתדלות, וזהו כל היד המרבה לבדוק וכו' ובדיקה הוא בחכמה כמה שכתוב בחכמה אתברירו על ידי השכל הוא בודק ובורר הטוב מן הרע:
4
ה׳וידוע כי נפש רוח ונשמה הם כנגד מוח לב וכבד, ואנו אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא דמשמע גם בהוה והיינו דהתחלת הרע בלב כמה שכתוב בהרואה (ס"א.) דיושב על מפתחי הלב, וידוע דזה לעומת זה עשה אלקים וגם התחלת השתדלות הטוב הוא בלב ואיך שייך השתדלות במוח, אך באמת מצינו גם כן חכמה חיצונית רצה לומר ואמרו ז (ריש חלק) הקורא בספרים חיצונים וכו' משמע שיוכל לקלקל גם המוח חס ושלום והיינו דודאי מצד דביקות המוח בעילתו שהוא יש מאין אין שייך בו קלקול רק מצד התחברותו גם כן למטה אל הלב, וכשאינו פונה אל עילתו רק פונה למטה אז שייך חסרון בו כידוע דאתערותא דלתתא מוליד אתערותא דלעילא וכן הרצון שבלב מוליד מחשבה שבמוח כשחושק בלב לאיזה דבר אז גם כל מחשבות מוחו לדבר ההוא, [וזה צור ילדך תשי שמתישין כח פמליא של מעלה] וכשחושק לרע חס ושלום כן מחשבת מוחו אבל העיקר באמת נמשך מן הלב וכמו שאמרו ז"ל לא עבדו על זה אלא כדי להתיר עריות (סנהדרין ס"ג:) כי עכו"ם מוחם מזוהם באמת ובעל זה יש גם כן חכמות גדולות של הורדת השפע ומיני כישוף והיא חכמת בני קדם כנודע, וישראל שעמדו על הר סיני וקבלו התורה שהיא חכמת השם יתברך פסקה זוהמתן (כמה שכתוב שבת קמ"ו.) ונשמה שנתת בי טהורה היא ששורש החכמה שבמוח טהורה מכל זוהמא רק שנמשך אליה מבחוץ על ידי התאוה שבלב, [כמו שהמשילו בסנהדרין (מ"ד.) חטאי ישראל לאסא דקאי ביני חילפא שהשורש הוא אסא גם אחר החטא, מה אצל העכו"ם השורש הוא רע שכמו שהתורה הוא שורש לכל נשמות ישראל כנודע כן זה לעומת זה בחכמת כל בני קדם יש שורש לכל נפשות העכו"ם] ולכן אמרו (ע"ז י"ז.) כל דפרוש ממינות מיית דכל באיה וכו' וכן מעריות דאביק בה דמיא למינות (שם) כי עם ידי תוקף החשק בעריות מתקלקל גם החכמה שבמוח כמו שאמרו ז"ל בסוטה (ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס רוח שטות, כי השתדלות אדם באמת היא רק בלב וכשהקלקול עד שם אז מועלת התשובה שהיא גם כן בלב וכמש"נ ולבבו יבין ושב, ובדבר שקלקל בו מתקן אבל כשהקלקול בחכמה שבמוח לשם אין מגיע כח התשובה שעיקרה בחרטת הלב ואם ישובון השם יתברך חפץ לבלתי ידח וגו' לא ישיגו וכו' בזה הוא התיקון, כי המיתה הוא פירוד ההתחברות וכשהמוח בפני עצמו ואין לו התחברות עם הלב אז הוא טהור ואין בו שום חסרון, ולכך כל היד המרבה לבדוק בנשים וכו' כמה שכתוב (יומא ס"ו:) אין חכמה לאשה אלא בפלך פירוש פלך הוא שטוה בו שהוא מעשה ידיה שהאשה עושה לבעלה כידוע שהאשה יורדת להיות ראש לשועלים כטעם אין אשה אלא לבנים (כתובות נ"ט:) והיא חכמת שלמה שנקרא חכמה תתאה שנאמר ויחכם וגו' שהיה יותר חכם מזה ומזה והיה מעלתו מצד הפחותים ממנו ולא מצד עצמו, ונמצא עיקרו הוא רק מצד התחברותו למה שלמטה והחכמה הוא במוח שהוא הראש והגילוי ומעשה ידיה הוא סוף הגלוי וחכמתה הוא רק בזה, פירוש במה שלמטה היינו שכל חכמתה נמשך רק כפי הרצון שבלב ופעולת כלי המעשה וכמה שכתוב ויבן שנתן בה בינה יתירה (נדה מ"ה:) שהבינה שבלב מתגבר בה על החכמה עד שהחכמה נמשכת אחריה להיות מחשבת רק במה שחושקת בלב, ומצד הזה הבדיקה וההשתדלות אדם טובה עד למאוד לתקן גם במוח שכאשר משתדל בלב וכלי הפעולה אז גם המחשבה מן הצד שנמשכת אחר הלב מן הצד הזה היא מתתקן, ולעולם מקום ההשתדלות הוא רק בלב רק מצד הזה הוא ההשתדלות למוח היינו שהרע הנמשך בו מן הלב לא יהיה נמשך כאשר יכוף את הלב להיות רוצה רק בטוב ושלא לבחור ברע בשום פעם, אבל להשתדל במוח עצמו היינו בחכמתו לתקן החסרון שבחכמת מוחו על זה אמרו ז"ל (סנהדרין ל"ח:) אפקורס ישראל כל שכן דפקר טפי וכמה שכתוב (שבת פ"ח:) למשמאילים בה סמא דמותא, שבה עצמה הרוצה לטעות יבוא ויטעה כמה שכתוב ז"ל (בראשית רבה פ"ח) שאמר כן השם יתברך למשה כי בתורה שבכתב שזהו בחי' דכורא א"ל כתוב והרוצה וכו' וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא תשא) דאו"ה עתידין לומר אנו ישראל שגם הם מאמינים בתורה שבכתב ומביאים ראיות ממנה לאמונתם כפי טעותם, רק השם יתברך יאמר מי שיש לו מסטורין וכו' שבתורה שבעל פה ומשנה שם הוא הבדיקה בנשים המשובחת לכל יד המרבה שהתורה שבעל פה היא חכמה הנובעת מלבות בני אדם חכמי ישראל האמיתים ונמצא בא על ידי כוחם והשתדלותם, ושם הוא הבירור כמה שכתוב בחכמה אתברירו היינו בחכמה תתאה שעל זה נאמר ויחכם וגו' מכל בני קדם שניכר יתרון של זה לעומת זה, כי גם אם ירבו גם או"ה להתחכם אלף פעמים בדברי תורה חכמת שכלם אינו נקרא כלל תורה שבעל פה ומסטורין של השם יתברך כי אינו אמת, ואין נקרא תורה שבעל פה אלא החכמה הנובעת מלב קדושי ישראל כי החכמה המתחדשת מלב החכם היא נמשכת גם כן אחר הלב, כידוע פירוש אליבא דר' פלוני אליבא דרבנן אליבייהו וכו' בכל מקום בגמרא רק כפי לב ר' פלוני שכפי לבו כך הוא חכמתו ודעת שכלו, דרך משל שמאי היה קפדן כדאיתא בשבת (ל"א.) היה מחמיר בכל דבר וגודש הסאה והלל שהיה ענותן וטוב לבריות היה מקיל לעולם [חוץ מו' דברים שהם הו' קצוות כמה שכתוב במקום אחר אכ"מ] וכן כל כיוצא בו, וכל שבודק הגב יותר החכמה מזדככת יותר, אבל באנשים תקצן כנ"ל דבה סמא דמותא על ידי רבוי הבדיקיה בתורה שבכתב עצמה במקום שאין יד אדם שלטת וכמו שאמרו ז"ל (יומא ע"ב:) למה זה מחיר וגו' ולב אין זה שיש בו תורה וכו', כי בלא יראת שמים שהוא הגדרת הלב מתאות רעות רק רוצה לשים השתדלותו בחכמה לבד על זה אמרו (יבמות ק"ט:) כל האומר אין לו אלא תורה אין לו, כי השתדלות הוא רק מחכמה ולמטה אבל בחכמה עצמה לא שייך השתדלות כלל ואין שייך לומר כלל יש לו על זה, ועל ידי זה מתפקר שלא להאמין בתורה שבעל פה רק בתורה שבכתב שהוא שורש החכמה וזהו למשמאילים בה עצמה, דרך משל הצדוקים והכותים שמאמינים בתורה שבכתב וכל מצה שהחזיקו בה הרבה מדקדקים וכו' (ברכות מ"ז:) אבל מדקדקים כפי דעתם בכונת המצות על דרך משל עין תחת עין מפרשים עין ממש ולפי דעתם מקיימים התורה בכל כוחם ובאמת על ידי זה יורדים לבאר שחת כי הם המבלים בני אדם חנם, ועיקר הטעות נמשך על ידי שחשבו שאין עולם אלא אחד פירוש כמו שאמרו ז"ל (מנחות כ"ט:) העולם הזה נברא בה' ועולם הבא בי', פירוש כידוע דב' אותיות ראשונות של שם מורות על חכמה ובינה מוח ולב ובעולם הזה העיקר הוא שעה אחת זו תשובה ומעש"ט ובעולם הבא עיקר הוא קורת רוח שהוא במוח וכמו שאמרו ז"ל (קה"ר פ"ב) גם כן חכמה של עולם הזה הבל הוא לפני חכמה שלעתיד, והם אמרו אין עולם אלא אחד כי גם בעולם הזה לב אין ותורה מונחת בקרן זוית ואין צריך השתדלות בלב כי אין רבוי אחר רבוי אלא למעט שגם שהם מוסיפים שגם במוח יש השתדלות כל המוסיף גורע למעט על ידי זה השתדלות הראויה בלב וכלי המעשה כפי דעת התורה האמיתית ולכך באנשים תקצץ ואין כאן מקום להאריך עוד:
5
ו׳ולכך פתחו בגמרא פרק זה בחומר עון דהוז"ל ובזוהר גם כן ידוע תוקף חומרו ועד שאין התשובה מועלת חס ושלום, והיינו כנ"ל דהתשובה רק בלב והוז"ל נמשך מן המוח כידוע ועל ידי הרהור המוח הוא בא וכמה שכתוב בראשית חכמה דז'ב' בגימטריא ט' כי קלקולו במדה התשיעית כידוע, [וכמו ששמעתי גם כן על קנמון תשעה כי באמת הם רק י' סממנים נגד י' ספירות וד' שנתפרשו בכתוב צרי צפורן חלבנה ולבונה הם נגד עמודא דאמציעותא כתר תפארת יסוד מלכות שנגדם ד' לשונות שכי נדרשת (ראש השנה ג'.) אי היינו כתר שאינו יודע כלל, דלמא הוא תפארת שיש בו ספק ואינו מבורר, אלא הוא יסוד דרצה לומר דוקא כך ולא בענין אחר, ודהא הוא מלכות שנקרא זאת רצה לומר שמבורר לעין שוקאי הוא כך, ולכך החלבנה נגד יסוד שהוא עקשות דוקא כך וקנמון ט' היינו כשהעקשות נמשך מן החכמה הוא טוב והקנמון הוא המתקה לחלבנה הוא ט' שכחמה ויסוד היינו מעילא לתתא ומתתא לעילא ט' וההמתקה ליסוד הוא בחכמה] ובאמת זהו שורש היצר רע שנאמר עליו בראת יצר רע ועז"א אין אדם צדיק בארץ וכמה שכתוב (ויקרא רבה פי"ד) בעון מלא אפילו חסיד שבחסידים וכו', ובספר ראשית חכמה העיד על דורו וכמעט כולם נכשלו בזה העון, וידוע דכל עון שרוב בני הדור נכשלים גם פרנסי הדור וגדוליו נכשלים מעונו כמה שכתוב במקום אחר וכל אחד בדוה"מ שהיו בני עון זה כמה שכתוב שם (בנידה) בני מבול נינהו יצר לב האדם רע מנעוריו פירוש משרשו וכמה שכתוב במקום אחר בענין ישי מת בעטיו של נחש (שבת נ"ה:) כי עםיו אמר דהמלך ע בעון חוללתי בעון מלא כדחז"ל (ויקרא רבה שם) והנחש שהוא שורש היצר רע בעולם הוא בדבר זה לבד ולכך נקרא בעטיו של נחש, וזהו התחלת גלוי הנפילה כמו שהיה בבריאה ראשית המקלקלים בכלל העולם כולו דור המבול היו משחיתים זרעם, וכן בבני יעקב שהיה מיטתו שלימה התחיל הקלקול במכירת יוסף התצדיק שומר הברית שמזה נמשך קלקולו וכמה שכתוב במקום אחר בפרשת הצדיק אבד דשם נאמר הנחמים באלים וגו', ואז וירד יהודה ירידה לצורך עליה להוליד נשמת משיח אך היה ירידה מקודם שהוליד ער ואונן שהשחיתו ותיקונם הוא רק לידת משיח שהוא יתקן לגמרי עון זה כמה שכתוב במק"א, ואיכות התיקון הוא רק כמו בתמר כדרך שאמרו ז"ל (סוטה י'.) איהו בקרי אתתי' בבוצינא וגם היא זינתה אך היה רק למראית עין נדמה שזינתה וצוה יהודה לשורפה אך באמת הגידה לאיש אשר אלה וגו' כי לא זינתה כלל עם איש זר וממנו הרה, וזה יהיה תיקון דער ואונן כשנתקנו על ידי פרץ וזרח גם כן הוא שנתגלה אחר כך שלא חטאו כלל, כי תשובה שהוא החטא וחרטה עליו אין מועיל בזה כנ"ל רק מועיל התעוררות השורש הטוב של בני ישראל ששורשו קבוע באמת במקום טהרה והחכמה אי אפשר להתקלקל כלל וטהורה היא הגם שנופו נוטה למקום טומאה מכל מקום השורש אי אפשר להתקלקל דאסא דקאי וכו' אסא קרו לי' (סנהדרין מ"ד.) והחטא היה רק למראית עין, וכן מכירת יוסף אמר להם אחר כך והאלקים חשבה לטובה וגו' ונמצא באמת לא מכרוהו לעבד רק להיות מלך כי כל דבר נידון על שם סופו ותכליתו ומאחר שהתכלית טוב גם כל מה שבינתים מיקרי נופו דרגא לעיקרו והכל טהור וטוב, ולכן ברא השם יתברך גם כן טבע הקרי בחלום שזהו כמו אונס דרחמנא פטרי' בכל מקום להודיע כי בדבר זה אין יד אדם שלטת להינצל ממנו כי דבר זה נמשך מצד החכמה שבמוח, וזהו מה שכתוב (קידושין ל':) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין על ידי חכמת התורה שנתן השם יתברך לעצמו חכמת אמת מזדכך המוח וכמה שכתוב (ברכות י"ד.) כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן וכו', וידוע פירוש תבלין היינו להמתיק האוכל שממתיק היצר רע והיינו דבכח התורה להמתיק גם כן מה שכבר חטא בעון זה כמה שכתוב במקום אחר דבתשובה אין מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה, כמה שכתוב במקום אחר על פסוק וכל יק"ר ראתה עינו אותיות קרי שעל ידי זה זוכה לראיית העין כענין ולבי ראה הרבה חכמה וכמה שכתוב במדרש (במדבר רבה פי"ט) אלו רבי עקיבא וחביריו שהם יסוד חכמת תורה שבעל פה כטעם ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז'.) כמו דרך משל יעקב אבינו כשיראה צאצאיו אלפי אלפים תלמידי חכמים יתרבה חכמתו יותר, וידוע כל טיפה זרע יש בה כח חיוני שהרי יוכל להתהוות ממנו נפש חי' שלכן אמרו ז (נדה שם) שוחטי הילדים ואותו נפש הוא ניצוץ חיות מה ועיקר החיות הוא החכמה שהוא ראשית גלוי החיות וכמש"נ כולם בחכמה עשית:
6
ז׳וידוע מהאריז"ל כי הניצוצים היוצאים לבטלה בלא נוק' הם גדולים ויקרים יותר עיין שם על פי דרכו, ובפשוט כי צריך לזה כח יותר וחימום גדול מעצמו והוא התעוררות מוחו ביתר שאת על ידי זה נשפע גם בניצוץ זה שפע יותר גדול, ובהקבץ כולם יחד כמה שכתוב וקבצנו יחד מד' כנפות וכו' שפירש האריז"ל על זה באותיות השם הרמוזים שם כידוע ופירוש השם לשון נחבא אל הכלים, כידוע דמחשבה שבמוח אין מלאכים יודעים (ע' תוספות שבת י"ב: עי"ש) והקיבוץ הוא רק בחכמה שבמוח לבד דהיינו חבויים ממלאכי השרת שהם מקטרגים על זה שהם אין בקיאים בכל דבר עד תכליתו האחרון שלכן קטרגו בבריאה ובמתן תורה מאחר שלפי שעה זו טוב יותר כך, וגם כי במעשה אי אפשר לקבץ הניצוצי זרע בחכמה רק המוחין וניצוצי החיות שבהם יכול להחזירם למוחו [וזה ששמעתי תפילין בי בר חבו משכח שכיחי (ב"מ כ"ט:) רצה לומר שם הנזכר שהתפילין מועילין לזה, היינו כי תפילין שבראש הם לקשר מחשבה שבמוח להשם יתברך כידוע על ידי זה נתקן הכל] ועל ידי זה מתרבה ומתגדלת חכמתו, אעל פסוק שגם ניצוצים אלו הם ממנו ומשלו ניתנו לו מכל מקום כבר נבדלו ממנו והרי זה כענין מתלמידי יותר מכולם שעומקי החכמה וכל יקר ראתה עינו על ידי זה, ונמצא על ידי התורה שמשיג אחר כך הוא תבלין להמתיק את הקודם שהרי היה כדי להשיג דברי תורה יקרים וכן יוסף לא זכה למלכות רק על ידי אותה מעשה שיצאו ממנו י' טפין כמו שאמרו ז"ל (סוטה ל"ו:) ובשבילם ישב בבית האסורים כל כך ואחר שנתקנו ונתקבצו נדחיו זכה על ידי זה למלכות, כמש"נ בי מלכים ימלוכו שאין אדם זוכה למלכות אלא על ידי התורה אפילו מלכי או"ה בודאי גנוז ובלוע בהם דברי תורהיקרים שעל ידם זכו כמו בפרעה ונבוכדנצר שנאמרו דבריהם תוך דברי תורה ודאי היו דבריהם דברי תורהממש אעל פסוק שהם לא ידעו מאומה מה הם מדברים רק דברי חול, ולכך דניאל כתב דברי נבוכדנצר בספרו על ידי זה הוציא בלעו מתוך פיו כמו שאמרו ז"ל שהוציא השם וכו' והיינו שעל ידי זה הוציא הדברים של תורה מנבוכדנצר חציו ונשתרשו אצלו וניתקו ממנו וממילא היתה מפלתו על ידי זה, [ולכך דניאל היה סריס כי הוא היה ממש לעומת נבוכדנצר שעליו אמרו ז (סנהדרין צ"ו:) רפינו את בבל ולא נרפתה שלא יצא ממנו זרע בישראל לכך גם דניאל לעומתו היה בלתי אפשר להשאיר קיום במין ואכ"מ] וכן כל מלכי ישראל ופרנסי כל דור ודור כל אחד יש לו חדוש דברי תורה מיוחד השייך לאותו דור, וכן יוסף חידש אז ועתה ירא פרעה איש וגו' שמקשים הליועץ למלך נתנוהו, ובאמת זהו חדוש מדילי' וכל החלום ופתרונו הכל תורה ממש שהרי נכתב ויש בו תועלת וחיות לכל הדורות, רק החלום מהשם יתברך אשר האלקים עושה וגו' וכן הפתרון הוא כפי החלום וכמש"נ בלעדי וגו' רק ועתה וגו' מאחר שגם זה נכתב בתורה הרי הוא דברי תורה ממש, וזהו חידושין דאורייתא שנתחדשו על ידי יוסף ועל ידי החדוש זכה למלכות כמפורש בכתוב והיינו כי בי מלכים ימלוכו וזכה לחדוש זה רק על ידי אותה מעשה שעל ידי זה נתסבב כל הסבות הכל כנ"ל, וגם כי עיקר מה שנתחדש ליוסף עכשיו סוד זה דיש ירידה שהוא לצורך עליה כי דרגא דיוסף הצדיק מוגדר בכל וצדיק מעיקרו שלא חטא מעולם, מה ביהודא נאמר וירד כי דוד המלך ע הקים עולה של תשובה (מ"ק ט"ז:) במקום שבעלי תשובה וכו' (ברכות לא דמי:) שמתעלין עוד יותר, והוא הוציא דבת אחיו רעה כי לא יוכל לראות עולה כלל ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל (גיטין מ"ג.) ונתחדש לו אז דבר זה שלפעמים צורך לירידה כדי לעלות עוד יותר, וזה נתגלה לו יותר בעת שהיה גם כן ירידה לבית האסורין לצורך עלי' למלכות, וזה שאמר גם כן למלך ועתה וכו' שהרעב הוא גם כן רעה להוליד טובה שנתגדלו אוצרות המלך ונתעשר ולכך בשרוהו בחלום זה. וזהו ועתה ואמרו ז"ל (בראשית רבה פכל אחד) אין ועתה אלא תשובה פירוש כי לשון עתה מורה שעתה הוא כן ולפני זה לא היה כן, וכן יוסף עמד עכשיו על מדריגתן של בעלי תשובה ואמר ועתה עכשיו באותה רגע נתחדש לי דבר זה של דברי תורה שלא ידעתי מקודם שראה עכשיו שהירידה לבית האסורים היא צורך עליה ולכן עתה גם בזה שעל ידי דבר זה נתגלה לו חדוש זה ע"כ שגם בזה עצמו הוא כן:
7
ח׳ולכך יוסף נתגדל על ידי חלום וכן נמכר על ידי חלום והם קראוהו בעל החלומות, ונכתב זה בתורה ודאי לא דבר ריק הוא ובגמרא סנהדרין (ל'.) ופרק קמא דברכות (ו':) נקרא בעל החלום המלאך המחלים ולא האדם החולם, רק באמת יוסף הוא בעל החלומות כנ"ל שהחלום הוא לתקן עון דהוז"ל בהקיץ על דרך שנאמר בדור המבול לא אוסיף וגו' כי יצר וגו' מנעוריו פירוש בעודו בנערות ולית לי' דעת גם כן רע אם כן הרי הוא אינו חייב בדבר גם על מה שעושה בגדלות כשיש לומר בדעת שהיצר מתעהו שהרי בקטנות אין מתכוין להרע כלל ואעפ"כ, וכן הוא הטענה דשינה שאין בו דעת וגם כן רואה קרי זהו הצלה על הכל, אך מכל מקום אין זו הגנה גמורה ומבטח עוז עדיין גם לנח דהרי מכל מקום מענישים בפרט לעובר כי באמת גם זה דיצר לב וגו' מנעוריו צריך תיקון וכן הקרי דחלום כמה שכתוב בפ"ב דעירובין (י"ח:) דמש"ז לאונסו נעשה שדים רוחות ולילין, ופירוש שרו"ל הם מזיקי עלמא רצה לומר כחות של קלקול הסדר הישר אם כן עדיין צריך תיקון והוא התורה תבלין כנ"ל שהוא חכמת תורה שבעל פה הנקרא חכמה תתאה. פירוש חכמה הבאה מלב התחתונים שהם בני ישראל והיא חכמת שלמה כנודע והיא באה לו בחלום כמפורש בכתוב, פירוש כי החלום הוא הדמיון שבשינה מסתלקים המוחין ונשאר הדמיון שהוא אחורים של החכמה, פירוש כמו מעשה כלאחר יד רצה לומר שלא בכונת מתכוין רק כמתעסק בעלמא וכן אחורים של החכמה [שהוא המחשבה בכונת מחשב] הוא הדמיון שהמחשבות עוברות כמתעסק בעלמא בלי שום כונת מחשב, והנה זו מדריגה קטנה מן חכמה עילאה שהוא החכמה עצמה בכונת עם כל זה אמרו ז"ל (שי"ר פ"א) חביבים דברי סופרים יותר וכו' כי כח החכמה תתאה הוא כל כך שמזכך את הדמיון גם כן עד שכל הדמיון נעשה גם כן כולו מלא חכמה, וכשזוכה לכך להשיג דברי תורה אמתיים בחלום על ידי זה מזדכך החלום והדמיון שלו שהוא גם כן דברי תורה וממילא גם הרהורים בטילים שגרמו ר"ק מתתקנים. כמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) כשם שאי אפשר לבר וכו' והתבן שבחלום הוא הר"ק ומאחר שאי אפשר לבר בלעדיו הרי גם הוא לצורך ועל ידי טיפין הללו הוא התחדשות אותם דברי תורה בחלום בדבר שקלקלו בו נתקנו:
8
ט׳והנה החכמה תתאה הוא החלום עצמו כנ"ל ובעל החלום הוא יוסף הצדיק המשפיע לחכמת שלמה כנודע, פירוש כי דבר זה שהדמיון הוא מלא חכמה דבר זה הוא ב שלמה המלך ע בנו של דוד המלך ע שהקים עולה של תשובה והוא היה לו ירידות הרבה כנ"ל הכל לצורך עליה עד שעלה למדריגה זו שאין צריך בם גם הדמיון הוא מזוכך, ודבר זה אי אפשר רק על ידי ירידה כמו דרך משל גורף ביבין ומנקן ע"כ צריך לירד לתוך הביב ומתטנף אך אחר כך מתנקה ומתוקן להלוך בני אדם, אך דרגא דיוסף הצדיק להיות שמור מן העבירה בכל כחו ושלא להיות גורף ביבין כלל ומדריגתו הוא שאין דמיון כלל היינו שמתרחק מכל מחשבה ורצון ומעשה של דמיון ומתעסק בעלמא שלא בכונת מכוין הכל לשם שמים, ולכך גם חלמותיו היו אמת אבל נתברר אמיתתן כשמלך שהוא אחר שאירע לו מה שאירע כנ"ל, כי ההתרחקות מן הדמיון כמטחוי קשת אין אמיתותו מבורר עדיין שהרי זהו במחשבה שבמוח שנעלם מעין כל, רק בירידה לצורך עליה שהוא משוקע בדמיון ומעלהו הכל לד' שיהיה כולו דברי תורה דבר זה הוא רק על ידי ההמשכה מלמעלה דבר זה שאין דמיון בעולם היינו איך מלכותו בכל משלה ואין עוד מלבדו וד' אלקים אמת איך אפשר ליהיה בעולם מה שאינו אמת ועל ידי זה מתעלה הדמיון עצמו, ודבר זה הוא על ידי היחוד הגמור שעל זה נאמר וכל אדם לא יהיה וגו' ואמרו ז"ל בירושלמי (יומא פ"א הוא הדין) אפילו שנאמר דמות פניהם פני אדם רק השכינה לבד אשר אליו נגלו כל תעלומות והכל מבורר, ולכך הצינור שדרך עליו יורדת החכמה תתאה לכחות הדמיון גם כן הוא דרגא דיוסף היינו ההרחקה מן הדמיון כאלו אין דמיון, ודרך מעבר זה מגיע החכמה לתחתונים גם בכח הדמיון מאחר שכל כך אור השם יתברך התפשט ומתגלה עד שכלפי אורו של השם יתברך הוא כאלו אין שם דמיון בעולם והיינו על ידי בהירות אור הבהיר המתגלה בלב בני אדם, ונמצא יוסף נקרא בעל החלומות כולם רצה לומר החלומות שהם דברי תורה ויש בהם חכמה תתאה, וזהו החלומות בה' הידיעה ואחיו קראוהו כן כי אמרו ז (ברכות נ"ה:) כתיב בחלום אדבר וכו' כאן על ידי מלאך כאן על ידי שד, פירוש על ידי מלאך היינו על ידי שליח השם יתברך כמה שכתוב (שמו"ר פ"ב) כל מקום שהמלאך נראה שם השכינה, נראית, ועל ידי שד היינו על ידי שליח האדם כמה שכתוב (ב"ר פ"כ) בנגעי בני אדם בנוי דאדם קדמאה, ומאחר שהם חשבו לחלום שוא הוא עצמו בעל החלום כי שלוחו של אדם כמותו ובודאי היו מכירים אותו שמוגדר בתכלית ושמור מן הדמיון כוזב בכל האפשר, וכמו שאמרו ז"ל (שם פפ"ד) דמות דיוקנו דומה לשל אביו שהוא מדת אמת ליעקב שלא היה אצלו דמיון כוזב עד שגם בחלומו והנה ד' נצב עליו ויוסף היה גם כן דמות דיוקנו אבל לא דיוקנא עצמה, [ואפי רברבי ואפי זוטרי איכא בינייהו, ומחלומו של יוסף מהירח נלמד דכשם שאי אפשר לבר וכו' אך מכל מקום גם הוא אמת דנתקיים בבלהה דמרבנתי' הואי נקראת גם כן אם וזהו אפי זוטרי], רק הם ראו מדבתם רעה כי אינו יודע מענין ירידה לצורך כלל אם כן הרי אינו דבוק באמת לגמרי ומזה יהיה נמשך חלום כוזב, גם כי בי מלכים ימלוכו והם תלמידי חכמים יותר ממנו שאצלם היה זה דבר פשוט ובאמת נתקיים אחר כך כשנודע לו זה ואין אדם עומד על דברי תורהאלא אם כן נכשל והם לא נכשלו בדבר וידעוהו מתחלה לא עמדו על בוריו כל כך ונחשב אצלו רודף, וכדרך ששמעתי בעובדא 'דההוא רוכל (ויקרא רבה פט"ז) שאמר ר' ינאי דמעולם לא ידע פשוטו של מקרא עד שבא רוכל זה והודיע פירוש רוכל מלשון רכיל שנכשל מקודם בדבר ואחר כך עמד על דברי תורה של פסוק נצור לשונך וגו' מה ר' ינאי לא נכשל מעולם לא עמד על עומק פשוטו של מקרא כלל כי אין מוליד התחדשות ללב עד דאבלעא לי' נבלע באיברים רק על ידי שנכשל ומוצא אחר כך שאז הוא שמחה גדולה ללב ומתרחב הלב על ידי זה ועומד על עומק פשוטו של דבר, ולכך כשעמד יוסף על דבר זה זכה למלכות ולכך תחלה על ידי חלום פירוש דמיון שאינו מבורר נמכר שעדיין לא היה מבורר כי לא ידע סוד זה עד אחר כך שנתגלה לו ונדבק באמת גמור רחוק לגמרי מדמיון אז נתעלה על ידי חלום:
9
י׳ולכך פרשיות אלו קורין בחנוכה שהיה הנס בשמן שרומז לחכמה כמו שאמרו ז"ל בבבא בתרא ובמנחות (פ"ה:), כי טמאו כל השמנים היינו בני יון על ידי חכמת יונית שהיא נגד תורה שבעל פה זה לעומת זה כמה שכתוב במקום אחר דאריסטו ראש חכמיהם היה בימי שמעון הצדיק ראש חכמי המשנה [ועל ידי חכמת יונית העלו חזיר כדאיתא במנחות (ס"ד:) הוא אדום כמה שכתוב שדרשו חז"ל (ויקרא רבה פי"ג) על פסוקי ואת החזיר יכרסמנה חזיר וגו' וכמו שאמרו ז"ל (איכ"ר פ"ב) יש חכמה באדום שנאמר והאבדתי חכמים מאדום ועל ידי זה עלו, ומלכות יון המשילו ז"ל (ויקרא רבה שם) בנמר ובמגן אבות לתשב"ץ על משנה עז כנמר שהנמר ממזר מארי וחזיר הבר, פירוש ארי הוא בבל כמו שאמרו ז"ל (שם) ובבבל הוא יסוד תלמוד בבלי כמה שכתוב במקום אחר כמו התרגום לשון בבל אחורים ללשון הקודש כן תורה שבעל פה לתורה שבכתב והמשניות חוברו בארץ ישראל תחת ממשלת רומי וחבורם הוא תורה שבעל פה ואין כאן מקום להאריך] וכל אחד בזוהר דאינון קריבין לאורחי מהימנותא כי אין בין מים עליונים למים תחתונים אלא כמלא נימא ובס"ר שרק כותל דק כחוט השערה מפסיק בין ג"ע וגיהנם וזה טוב וזה רע, רק על ידי הדמיון טעו הרבה אחריהם [גם בדורות אחרונים כנודע] וטמאו כל השמנים הם כל החכמות אמיתות של חכמי ישראל נטבעו ונתערבו בחכמות חיצונית ונעשה נס על ידי הכהנים שהם מלמדי התורה בישראל כמש"נ ובאת על הכהנים יורו משפטיך, והתחלת תורה שבעל פה על ידי עזרא שהיה כהן וכן אחר החורבן על ידי ר' יוחנן בן זכאי הכהן עי' בהקדמת פירוש המשנה וביוחסין, וכהן גדול הגדול בחכמה מהם נמצא כך שמן חתום בחותמו שברוב חכמה שבו חתום פך והוא כלי חרס קטן, כענין פכים קטנים דיעקב שידוע שהם נפשות מישראל היותר גרועים כדש"נ איכה נחשבו לנבלי חרש וגו' וכמה שכתוב (סנהדרין נ"ב:) דומה לקיתון של חרס וכו' ועל זה נשתייר יעקב אבינו להעלות גם העמי הארץ שגם בהם יש תורה שהוא מדת יעקב, והחכמה הנמצאת בעמי הארץ שאין להם שכל להתחכם בחכמות בני נכר היא שנשארת טהורה וטמונה בתותמו של כה"ג כידוע בענין כל הגדול מחבירו וכו' כי ר"ק מצוי' בת"ח ולא ב ע:
10
י״אולכן בני הכפרים מקדימין ליום הכניסה דמחיית עמלק, כמו ששמעתי שבני הכפרים דכאן הם שקראום בכל מקום עמי הארץ רק לפי שבכאן הם חשובין ומקדימין לכבודם קראום בני הכפרים ולא עמי הארץ, כי כמו שאמרו ז"ל (בבבא בתרא קכ"ג:) אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף שומרי הברית כי כל כחו מצד שורש הרע הזה כמו שאמרו ז"ל (תנחומא תצא) חותך מילותיהן וכו' כמש"נ ראשית גוים עמלק שהוא שורש הנעלם דרע שזהו עון זה שהוא שורש והתחלת הרע כנ"ל וכמה שכתוב במק"א, כך מפלתו ביד עמי הארץ יותר מבידי ת"ח כי הקול קול יעקב אינו ניצוח רק שאז אין ידי עשו שולטות כלל, אבל כששולטים אז הניצוח הוא רק על ידי הידים היינו מצות מעשיות שעיקרו רק בעמי הארץ וכמה שכתוב במקום אחר על דרשת חז"ל (סנהדרין ל"ז.) אפילו רקנין שבך מלאים וכו' ואין כאן מקום להאריך יותר, ולכך חכמתם לא נטמטאה אבל חתומה בחותם כהן גדול היינו כי היתה טמונה ונעלמת כי באמת אין נכרת כלל חכמת התורה בעמי הארץ רק שגלוי' לגבי כה"ג שהוא שורש כולל לחכמה, והיינו כי כל דבר יש י' מדרגות כנ"ל והראשון הוא שורש הנעלם שאין נגלה כלל והוא נעוץ גם כן בסוף מעשה כידוע, ובעמי הארץ אין נגלה שום חכמת התורה רק מכל מקום הרי שורש כל נפש מישראל מן התורה כנודע ע"כ יש בו גם כן דברי תורה אך הוא בתכלית ההעלם, והוא רק מדריגה היותר עליונה שבחכמה היא לבדה יש בהם ומדריגה זו לבדה היא שנשארה אצל ישראל בעת גזירת יון שהיא חתומה בחותמו של כה"ג הראש למדריגת החכמים שבישראל שהוא נגד עומק ראשית זה, ועומק ראשית זה מן החכמה של חכמי ישראל נשאר טהור לגמרי אבל הוא מועט ומדריגה אחת לבד שאין בו אלא להדליק לילה אחת ונעשה נס ודלק ח' ימים הם כל הח' מדרגות שאחריו [כי שמן הפך עצמו הוא עומק ראשית עצמו וההדלקה הוא ההארה וההמשכה לכל מדרגות החכמה שאחריו להאיר לכל, ומדריגה העשירית לא נתקלקלה כי היא מדריגת העמי הארץ בסוד נעוץ סופה בתחלהת הנזכר למעלה ואכ"מ.] ולכך היה הנס על ידי כהנים וכן יציאת מצרים על ידי משה משבט לוי והיה גם כן כהן כדרשת חז"ל (זבחים ק"ב.) על פסוק בניו יקראו על שם הלוי ולא הוא וגם אהרן היה שותף להוצאה כמפורש בכתוב [וכן למתן תורה כמה שכתוב בשבת (פ"ח.) על ידי תליתאי], כי שורש יציאת מצרים כדי לקבל התורה כמש"נ בהוציאך וגו', וכן נס יון היה על קיום התורה שעיקר גזירתם היה לבטל מתורה, [ויציאת מצרים ראש הנסים שנתנו לכתוב שסופן אסתר כדאיתא ביומא (כ"ט.) שאז תשלום התורה שבכתב ואז נעקר יצרא דעל זה כדאיתא בשיר השירים רבה (פ"ז), וחנוכה ראש לנסים שלא נתנו לכתוב כדאיתא ביומא (שם) והיינו תורה שבעל פה שסופן גאולה העתידה שאז תשלום תורה שבעל פה ועקירת יצרא דעריות כנז"ל, ותורה שבכתב הוא יש מאין מה תורה שבעל פה הוא יש מיש שכבר היה תורה שבכתב והוא מבין דבר מתוך דבר לחדש, וכן נס דחנוכה שהיה כבר שמן מועט דהיינו יש מיש ולא יש מאין הגמור] וקיום התורה הוא על ידי תורה שבעל פה כמה שכתוב במקום אחר על שלמה המלך ע עשה אזנים לתורה, וב' תורות הם ב' כתרים דכתר תורה וכתר מלכות וכתר כהונה על גביהם ששניהם יונקים ממנו תורה כנ"ל, דובאת אל הכהנים ומלכות כמש"נ ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל במשפט האורים דאין נשאלים אלא למלך, כי הם דוגמת כתר חכמה בינה תורה שבכתב מחכמה עילאה נפקא דחכמה מה שלומד מאחרים ובינה שמבין דבר מתורך דבר היינו תורה שבעל פה, והיא מדת המלכות שזכה דוד [מזרעא דלאה שהיא אימא עילאה כנודע מה מלכות יוסף מזרעא דרחל אימא תתאה כמה שכתוב במק"א] ונטלה (שם ע"ב:) כידוע כי בתורה שבעל פה נאמר בי מלכים ימלוכו, וכתר כהונה היא מדת הכתר שהוא עומק ראשית הנעלם כטעם איש פלוני וכהן הוא (כתובות י"ג.) פירוש מיוחס, כי כהן אין לו שום טעם ועילה רק שהוא מזרע של אהרן הוא כהן יהיה מי שיהיה, כי במלכות בית דוד עדיין יש בחירה כי יש כמה אלפים מזרעו ואין נבחר למלך רק אחד [וגם אין מבוררים בגלות כי אין יחוסו נבדל] מי שהוא מעולה שבאחיו, בכהנים הכל כהנים כי עיקר מעלתם מצד השורש הנעלם ולמעלה משכל האדם ואין שייך בחירת שכל אדם והתקרבות אחד מצד מעלתו כלל. ולכך מהם הוא המשכת ב' הכתרים האחרים:
11
י״בוהנה גלות מצריך בא על ידי מכירת יוסף היינו קלקול הברית כנזכר למעלה, וכידוע מהאריז"ל כי נפשות דגלות מצרים הם מטיפי קרי דאדם הראשון וגלות יון בקלקול החכמה כנ"ל והכל אחד כנ"ל, וכן ההתחלה בהעתקת התורה יונית כמה שכתוב במס' מגילת תענית שחשך העולם אז. פירוש שעל ידי זה התחילו להתערב חכמת יונית בחכמת התורה ונעדר אור התורה האמיתי וזה היה באונס והתירו רבותינו כדאיתא במגילה (ט'.) וכן קרי דאדם הראשון מפורש בעירובין דחזי לאונסו וכן כל עון דהוז"ל נקרא רע מנעוריו וכאלו אנוס כנ"ל כי באמת נשמה שנתת בי טהורה רק מה שברא השם יתברך היצר רע וההכרח שיהיה איזה חסרון ופגם, ולכך התיקון גם כן על ידי כהנים שמעלתם גם כן על דרך ההכרח מן השמים ולא בבחירה כלל רק שנולד ממשפחת כהנים כנ"ל ותיקון התחלת ההמשכה דיש מאין הוא על ידי ההחזרה לאין כנ"ל, ולכך קורין בשבת שבחנוכה על הרוב פרשת מקץ ובכל חנוכה קרבנות דנשיאים שהוא חנוכת המשכן, וזה היה בניסן כי פרשת מקץ הוא תיקון הברית [כידוע כל פרשה שבתורה שמה הנקרא על שם התחלתה הוא יסוד של כל הפרשה ופרשץ מקץ הוא ההקצה מן החלום והיינו החזרת החלום והדמיון אל אמת וחכמה כענין בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים אז יהיה תיקון גמור לכל החלומות ואכ"מ] וקרבנות נשיאים הוא תיקון החכמה כי יש דמיון כוזב לגמרי ועל ידי שמירת הברית אז הדמיון שלו אמת ואין כוזב לגמרי, וכחלום יוסף הנתקיים ומלך הוא וכן יהושע ב"נ ושאר מלכים מזרעו, אך מכל מקום אינו אמת גמור שתיכון לעד כי לעולמי עד אין מלך אלא משבט יהודה וימאס באוהל יוסף וגו' ועדיין אינו אמת גמור, וגם חכמת אומות העולם בחכמת הלימודיות וטבעית הם אמת לפי שעה דאולם הזה אבל אינו דבר הקיים לעולמי עד אחר ששמים וארץ כבגד תבלה, ולכך הגם דיוסף כפה יצרא דעריות מכל מקום יצרא דע"ז גבר רק על ידי ירבעם בעגלי זהב וכן עגל דמדבר היה על ידי טס זהב שהעלו ארונו של יוסף כמו שאמרו ז"ל (מתן תורה תשא) כי ע"ז של ישראל אין לה בטול עולמית היינו דבעכו"ם כשחוזר מתבטלים מעשיו גם כן וכאלו לא עשה כי כל מעשיו תוהו והבל. מה פעולת הישראל י אי אפשר להתבטל דגם שחוזר נעשו כזכיות והמעשה לא נתבטלה [ולכך ילפינן לה (ע"ז נ"ב.) דאין לה ביטול ממזבח והבן]:
12
י״גוידוע דיש ב' מיני עבדות לאכפייא ולאהפכא, והראשון דרגא דיוסף הצדיק והב' הוא מקום שבעלי תשובה עומדים שנתהפך המר למתוק ואין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כי אין בכחם להפך ונכשלים בו, כי מקום שבעלי תשובה עומדים היינו מקום החטא עצמו שנהפך לזכות ואצל הצדיקים גמורים הוא חטא וחסרון, ויפה כתב בספר הישר לרבינו תם שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד מפני שהוא רע עיין שם ובאמת בגמרא מפורש דהוא למעלתם. אבל שניהם אמת כי באמת הצדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו מפני שהוא רק אצלם ומעלת הבעלי תשובה גדולה שנהפך המר למתוק, ולכך יוסף נמשל לשור כשור לעיל לקבל עול מלכות שמים בכבישת היצר ועשיית המצות שזה נקרא עול בפרק חלק גבי משיח גם בסוף פ"ב דברכות (י"ז.) ומסובלים במצות, אבל יהודה נמשל לארי' מלך בחיות והמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו, (בת קול ס':) ומימי לא ראיתי ארי סבל (קידושין פ"ב:) כי אינו סובל עול רק עושה מה שלבו חפץ כי הוא הגבר הקים עולה של תשובה להיות נעשה גם המר מתוק וכל מעשיו אך טוב, ושני הפנים היו במרכבה כידוע ומהם היה זה לעומת זה במרכבה החיצונית של זה לעומת זה פני ארי' יצרא דעריות לעשות מה שלבו חפץ ופני שור לקבל עול ועבודה זרה ונכרי' ביצרא דע"ז, וזה שאמרו (חגיגה י"ג:) ששמטו פני שור מהמרכבה בעשיית העגל פירוש כמה שכתוב (שמו"ר פמ"ב) כי העגל עשו ערב רב שהם נקראים עמך עמו של משה שהוא קבלם, כי בני ישראל נקראים עם ד' שעיקר אמונתם בהשם יתברך רק משה הוא המלמדם לזה וכפדגוג המגדל את בן המלך, ולכך הם רבו עם משה ואמרו כל העדה כולם קדושים וגו', אבל הערב רב הם רק האמינו במשה שראו נסים ונפלאות שעשה ונקראים עם משה ולא עם ד' כי לא ידעו את ד' כי הם גשמיים ואין משיגים רק דבר גשמיי נגלה ונראה למראית עין, ולכך אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' והוצרכו לתמונה אחרת שיאמינו בה כי בלא תמונה נגלית לעין לא היה מושג אצלם אמונה, כידוע דכנסת ישראל אמונה אתקריא וכמו שאמרו ז"ל (שבת צ"ז.) דבני ישראל מאמינים בני מאמינים ואמונה היינו בדבר שאינו מוחש לעין. אבל הערב רק אין להם השגה ואמונה רק בדבר מוחש ולכך האמינו רק במשה רבינו עליו השלום ואחר כך בקשו תמונת להם ועשה דמות שור אלה אלקיך, פירוש כמש"נ בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים וגו' כי ההוצאה הוא כדי לקבל עבדות ועול מצות וזהו פני השור אלא שבמרכבה יש ד' פנים כענין פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, (מנחות צ"ט.) ויש גם כן פני אריה להיות כמלך פורץ גדר לכבוד שמים ושאר הפנים כי זה כל התורה שלא יהיה גדר וגבול ידוע שזה נקרא גם כן פסל ותמונה וכמה שכתוב במק"א, וזהו מדת ישראל עמא פזיזא דקדמי פומייהי לאודנייהו ואיקיים בהו תומת ישרים תנחם, (כמה שכתוב שבת פ"ח.) אבל הערב רב המה יבקשו רק בדבר מוחש ומורגש ולכך שמטו פני השור שבמרכבה. פירוש עשו תמונתה מוחשיית על שם עבודת המצות כשור לעול שזהו העיקר אצלם שאין משיגים יותר, וזהו על זה כשצריך פסל ותמונה להשגת השם יתברך ולהשגת תורתו [כי כמו שהשם יתברך אין קץ וסוף לו כך אין סוף וקץ לתורתו] ועל זה לא שייך לאכפייא שהרי אינו מסיתו לפרוק עול רק אדרבא לקבל עליו עבדות ועול אלא שהוא עבודה זרה ונכרי', רק צריך לאהפכא על ידי חכמה כשלמה המלך ע שלא מיחה בנשיו כמו שאמרו ז"ל (שם נ"ו:) דלכן מעלה עליו הכתוב וכו' ולמה לא מיחה ובירושלמי הובא בתוספות חגיגה (ב':) בענין מרכב על הפרידה איתא אין למדין מתקוע שהיה תוקע עצמו לעשות היפך וכל מלכות בן דוד כן כמה שכתוב (סנהדרין ק"ג:) באמון כלום אני עושה אלא כדי להכעיס את בוראי והתימא שקראו בוראי וידע שהוא יוצר הכל איך אפשר לחטוא ולרצות להכעיס, אבל בעצם השם יתברך מלך מלא רחמים רק הכעס נקרא פנים של זעם וכמש"נ פני ולכו וגו', ובמלך אמרו ז"ל (ברכות לא דמי:) כיון שכורע שוב אינו זז זוקף כי אינו זז הכרת הנוכח ממנו ורצה להכעיס ולהעלות מדת הכעס וההסתרה והצמצום, כי הגם שזהו קורת רוח מעין עולם הבא מכל מקום יפה שעה אחת בתשובה וכו' (אבות פ"ד) כי אין מקום לעבודה ותשובה ומעש"ט רק על ידי הצמצום וההסתרה שבעולם הזה:
13
י״דועולם הבא נקרא ירושת הארץ במשנה ר"פ חלק, ולכך מלך הארץ טועם באמת מעין עולם הבא בפרט שלמה המלך ע שנאמר בו וישב על כסא ד' וכתיב השמים כסאי, ושמים הוא מקום שאין בו יצר רע ולא היה לו מקום כלל למצוא מקום לשעה אחת דתשובה ומעשים טובים דעולם הזה רק על ידי שלא מיחה ונשואי בת פרעה וכן הרבות סוסים כדי להשיב מצרימה פירוש שיחזור ענין ההסתרה למקומו, ואמר אני ארבה ולא אשיב פירוש שחשב שלא יהיה השבה גמורה שיחזור הגלות והיסורין באמת למקומו, וכמו שאמרו ז"ל (שבת נ"ו.) בשעה שנשא שלמה את בת פרעה נעץ וכו' רק צמצום ומקום לעבודה, וזה שאמרו ז"ל (שי"ר פ"א) מלך והדיוט ובתחלה וכו' ואכ"מ, וזה שאמרו (סנהדרין ק"ד:) בקשו למנות עוד אחד וכו' שיפלא מאוד איך יעלה על הדעת אבל הוא כמה שכתוב (שם ק"ח.) גם כן בדור המדבר לחד מ"ד. והלא הוא דור חביב מכל הדורות, (ירושלמי ע"ז פ"א) רק דעולם הבא נקרא ארץ כנ"ל כי הוא עולם וארץ מיוחד כמו עולם הזה רק שהוא בבהירות אור והכרת הנוכח בלא בחירה ורצון ומכל מקום נקרא עולם וארץ שהוא מוגדר, ולבך יפה שעה אחת בתשובה וכו' מכל חיי עולם הבא ועל דבר שאינו בעל תכלית לא שייך לומר יפה וכו' מכל וכו' אחר שאינו ממינו, רק כשגם זה בעל גבול ותכלית ויש גבוה מעל גבוה היא חכמה עליונה שלמעלה מבינה שמשם נמשך חכמת שלמה המלך ע וכן דור המדבר שמאסו בארץ חמדה כי השיגו אספקלריא המאירה דמשה רבינו עליו השלום שלמעלה ממדריגת ארץ שהוא עולם הבא, ואצלם עולם הבא גם כן עולם הזה שאין ישראל יכולין לקבל בו רוב טובה (יבמות מ"ז:) והיכן אריכות ימים לעולם שכולו ארוך ואצלם עולם הבא גם כן קצר רק מקומם בעולם אחר שאין שייך עליו לומר גם כן עין לא ראתה וגו' דלא קיימא לשאלה כלל, [ובאמת גם כל אותם שאין להם חלק לעולם הבא מזרע ישראל יש להם חלק שם כמה שכתוב (ת"ז ל"ט) ישראל עלו במחשבה, וכמה שכתוב (חלק ק"ה:) דורשי רשומות אמרו כולם וכו' פירוש כי הרשימו נשאר גם בעולם הבא מהם כידוע בכל דבר שהיה ונסתלק נשאר הרשימו, ולכן דורשי רשומות הכירו שכולם וכו' מצד הרשימו] כי התיקון מצד לאכפייא על זה נאמר ועמך כולם צדיקי"ם לעולם ירשו ארץ שהוא עולם הבא שאז יהיה סילוק היצר ולא יעשה רע, מה שלמה המלך ע נתאוה לשעה דתשובה דעולם הזה שטובה יותר שהוא לאהפכא שיהיה נעשה המר מתוק, זהו מצד החכמה שלמעלה מבינה ששם התשובה מה על חטא דהוז"ל שיצא ממדריגת צדיק אין מועיל לו תשובה שהוא בבינה דהיינו עולם הבא דהיינו חרטה בלב לבד רק גם לתקן החכמה היינו שיהיה נעשה מדמיון חכמה, כמו דרך משל שאמרו ז"ל בב"ר (פ"ט) והנה טוב מאוד זו שינה שישן קימעא ויגע בתורה הרבה שעל ידי הסתלקות המוחין והעלאת הדמיון לשעה על ידי זה אדרבא מתחזקים עוד יותר, והיינו ירידה לצורך עליה וזה כל ישעו של שלמה המלך ע להיות דייקא מן החושך ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, (גיטין מ"ג.) וכן מעשה העגל הוליד כל ספר תורת כהנים כידוע וכמו"ש בויקרא רבה (פכ"ב) טעם הקרבנות כדי שלא יזבחו לשעירים משל וכו' והוא גם כן דברי הרמב"מ במורה נבוכים כמה שכתוב מהר"מ אלשקר [סימן קי"צ], כי הם רצו בעבודה כשור לעול כנ"ל וניתן להם כן בקדושה וזובח לאלקים יחרם בלתי לד' לבדו כולו קודש טוב, וזכה אהרן לכהונה בשביל מעשה העגל שאמר מוטב יתלה הסרחון בי (ויקרא רבה פ"י) לכך נתלה התיקון בו, וידוע כי ספר תורת כהנים מלא תורה וחכמה כמו שאמרו ז"ל בב"ר (פ"ג) על פסוק האור כי טוב וכן בתוספות רפ"ג דברכות על הכה את הארי, גם בלשון חז"ל (ב"מ ק"ט:) כי מטית שחיטת קדשים תא ואקשי פירוש רש שהיא עמוקה, ועיקר חדושין דאורייתא נתחדש אחר ההעלם והחושך שקרה במעשה עגל ושבירת הלוחות [וזה שאמרו פרק קמא דשבת (י"ז.) והיה אותו יום קשה כיום וכו' כי גם מעשה עגל גרם איסורין והלכות חדשות] וחנוכת המשכן בניסן שהוא ראש השנה למלכים מלכי ישראל :
14
ט״וסליק ספר לקוטי מאמרים מעצם כתי"ק בסייעתא דשמיא
15
ט״זתודות לה' אשר ציינתי בעזהשם יתברך כל המראה מקומות למאחז"ל בהשלשה ספרים הללו וציינתים בתוך שני חצאי עיגולים כזה ( ) ומה שהוקף בשני ריבועים כזה [ ] הוא מרבינו המחבר הקדוש בעצמו וזכותו יעמוד לי ולזרעי ועכי"א:
16
י״זשמעון וייזענבערג מלובלין
17