לקוטי תורה, ראהLikkutei Torah, Re'eh
א׳ ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה וגו׳. הנה ארז״ל כל מקום שנאמר היום הוא נצחי ולעולם גם היום הזה. ולהבין זה בכאן וגם מלת לפניכם דהוי ליה לומר לכם. אך הענין כי הנה יש בכל אחד ואחד מישראל בחי׳ פנימיות ובחינת חיצוניות (עמ״ש מזה ע״פ ויהי מקץ בדבור השני) והנה כתיב פנים בפנים דבר ה׳ עמכם כי בשעת קבלת התורה נמשך לכל אחד ואחד מישראל בחינת הוי׳ בבחי׳ פנים שלהם בכל ניצוץ נשמותיהם וזהו ענין קבלת הדבור אנכי ה׳ אלקיך פי׳ שיהיה בחי׳ שם הוי׳ מאיר ומתגלה בך כל כך עד שיהא נקרא על שמך להיות אלהיך אלהים שלך כמ״ש במ״א.
1
ב׳וביאור ענין זה איך יש בחינת שם הוי׳ בכל אחד ואחד. הנה ארז״ל אפילו רשעים מלאים חרטות שנופלים להם הרהורי תשובה מחמת שאינו רוצה להיות נפרד מהקב״ה והוא בלי טעם ודעת מפני כי בחינה זו היא באה מבחינת חכמה שהיא בחי׳ ביטול אליו ית׳ שלמעלה מן ההשכלה והדעת המושג (כמ״ש בסש״ב פי״ח) ונקרא בחי׳ משכיל על דבר וכתיב משכיל לאיתן אזרחי פי׳ משכיל להיות איתן מלשון חיזוק כמו איתן מושבך כי בחינה זו היא בחינה חזקה שנתחזק בכל אחד ואחד מישראל מאד בבחי׳ קשה עורף כמ״ש כי עם קשה עורף הוא וסלחת וגו׳ כמ״ש במ״א לפי שהוא רצון פשוט בלי שום טעם ושכל מושג וגם אותיות איתן משמשות לעתיד לבא (שהן באין בראש התיבה להורות על שימוש הפעולה להבא אפע״ל יפע״ל תפע״ל נפע״ל) כי לעתיד לבא יהיה בחי׳ חכמה בחי׳ ביטול הנ״ל בהתגלות בכל אחד ואחד מישראל משא״כ עכשיו הרוח שטות מכסהו שדומה בעיניו שעודנו ביהדותו כמ״ש במ״א (ע׳ בסש״ב פכ״ד) וזהו האזרחי מלשון אזרח הארץ שיש בכל אחד ואחד בחינה זו מאז מעולם כי ישראל עלו במחשבה במקורא דכולא ובחינה זו היא בחינת יו״ד של שם הוי׳ ב״ה (עיין באגרת התשובה פ״ד ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח בפי׳ וקדם צרתני ובד״ה יונתי בחגוי שהוא בחי׳ מחשבה הקדומה ועמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה פי׳ וענין בקדמין וז״ש כאן מאז מעולם כו׳ ועמ״ש ס״פ שלח בענין ישראל לי ראש ועמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי בפי׳ כל האזרח בישראל כלומר מה שאני עתיד להזריח כו׳ ושני הפי׳ אמת שלעתיד יזריח ויאיר בחינה זו בגילוי בכל אחד מישראל). ובחי׳ ה״א עילאה היא בחי׳ בינה רחובות הנהר שיש לה אורך ורוחב כו׳ דהיינו ענין התבוננות בגדולת ה׳ כל חד לפום שיעורא דיליה איך הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכולא קמיה כלא חשיב ממש וב׳ בחי׳ אלו צריכין להיות תמיד אצל האדם בעבודת ה׳ בלי פירוד כי על ב׳ בחינות אלו איתא בזהר שהן תרין ריעין דלא מתפרשין לכן צריך להיות גם באדם כך דהיינו להתבונן ולהעמיק שכלו ובינתו באורך ורוחב כפי אשר יד שלו ורוח בינתו מגעת וליבטל אליו ולדבקה בו במסירת נפש ממש בבחי׳ חכמה שלמעלה מטעם ודעת המושג שאם לא יהי׳ לו בחי׳ ביטול הנ״ל אזי אפילו אם יתבונן בגדולת ה׳ בהרחבה כפי כחו ויוליד מזה אהבה ויראה לא יהיה להם קיום אמיתי ויפול ממדרגתו ח״ו כי החכמה תחיה בעליה פי׳ בעליה דתרגום בעל מרא ורבון דהיינו אפילו מה שיש לו בחינת ממשלה על הארה מבחינה זו כי ההתבוננות בגדולת ה׳ בהרחבה ובעומק יש לה מעלה יתירה על בחי׳ ביטול שמבחי׳ חכמה הנ״ל (ועמ״ש ר״פ לך לך בענין ה״א דאברהם וע׳ בע״ח שער או״א פ״ב שהבינה נק׳ א״ח עטרת בעלה כו׳) לפי שאין מחשבה תפיסא ביה כי אם הארה כל שהוא מבחינת חכמה אבל ההתבוננות הרי המחשבה תפיסא בכולא ואעפ״כ הנה החכמה תחיה ונקרא נקודה בהיכליה (עיין בזהר בראשית) (ד׳ ו׳) ובת״ז תיקון ה׳ ועמ״ש סד״ה כי אתה נרי בפ׳ מקץ ועפ״ז י״ל דענין פך של שמן שמצאו כו׳ הנז׳ שם זהו ענין הנקודה שבהיכליה כי שמן הוא חכמה עילאה ע״ש שהנקודה מחיה את ההיכל שאם אין נקודה אין ההיכל משמש כלום וגם אם יהיה לו בחי׳ נקודה זו אם אין היכל אינו כלום ולפיכך צריך להיות שתיהן כאחד והם תרין ריעין דלא מתפרשין למטה כמו למעלה:
2
ג׳ב ובחי׳ וא״ו של שם הוי׳ הוא בחינת נחל איתן שמבחי׳ איתן הנ״ל יורד בחי׳ נחל בחי׳ המשכה למטה למקום מדות שבלב שנחלקין לשש בחי׳ והוא בחי׳ וא״ו להפכם לקדושה ואח״כ לבחי׳ ה׳ אחרונה בחי׳ מחשבה דבור ומעשה שהם כנגד ג׳ קוין שבה׳ אחרונה והוא בחי׳ תורה שבע״פ מלכות פה קרינן לה וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה (ענין נחל איתן מבואר באגה״ק בסופו בד״ה וצדקה כנחל איתן שהיא הארת חכמה עילאה שיאיר בפנימית הלב ליבטל ביחודו ית׳ בתכלית מעומקא דליבא. וכן נתבאר בד״ה בכ״ה בכסליו שפנימית הלב מתאחדת עם המוח בבחי׳ תרין ריעין כו׳ וזהו ענין המבואר לקמן בפ׳ נצבים בד״ה כי המצוה הזאת בפי׳ ממעמקים קראתיך לשון רבים כי יש עומק למעלה מעומק כו׳ תשובה תשוב ה׳ במילוי יו״ד שהה״א היא בחי׳ תשובה עילאה שהיא מעומק הלב ומילוי היו״ד הוא בחי׳ תעלומות לב שבהעלם וכו׳ והיינו ב׳ יסודות דאו״א כי יסוד אימא בינה ליבא זהו בחי׳ פנימית הלב עומקא דליבא ויסוד אבא הוא הארת ח״ע המאיר בפנימית הלב ונק׳ תעלומות לב ונתבאר מזה ע״פ ביום השמיני שלח הנ״ל וע׳ לקמן ע״פ ושמתי כדכד שבחי׳ אהבה זו הנמשכת מחכמה עילאה נק׳ אבני חפץ שהיא עמוק עמוק כו׳ ע״ש. והנה חפץ הוא פנימיות הרצון וזהו עניןועמך לא חפצתי חפצתי דייקא והרצון הוא חיצוניותו וזהו שרש בחינת נקודה בהיכליה וכמ״ש בביאור האדרא מהאריז״ל) (דכ״ב ע״א) שבחי׳ גלגלתא המקפת את המוח זהו בחי׳ בינה שהוא היכל לחכמה הגנוזה בתוכה ועמש״ל ס״פ שלח בפי׳ לי ראש והנה חכמה מקורה בח״ס וזהו שהאהבה הנמשכת מחכמה נקרא אבני חפץ כו׳ וזהו ענין תעלומות לבו וז״ש בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) בפי׳ ממעמקים עומקא דכולא עומקא דבירא שהם ב׳ יסודות דאו״א נקודה בהיכליה כו׳ דהיינו חכמה עילאה שבפנימית הלב תשוב ה׳ במילוי יו״ד ועי״ז מעורר ג״כ למעלה בחי׳ ממעמקים שהוא בחי׳ גלגלתא וחכמה הגנוזה בתוכה בחי׳ מאד עמקו מחשבותיך כו׳ שהם שרש ומקור בחי׳ נקודה בהיכליה כנ״ל וזהו בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע ראשו וכדפי׳ לקמן יהי שם י״ה רבא שיגדל בחי׳ שם י״ה דהיינו גילוי חו״ב בחי׳ נחל איתן כו׳ לכן עי״ז נמשך מלמעלה התגלות רצונו וחפצו ית׳ בחי׳ ממעמקים קראתיך מאד עמקו מחשבותיך כו׳ וע׳ עוד מענין איתן בזהר פ׳ ויחי (דר״ל ע״ב) ובסבא דמשפטים (דק״י סע״א) אית משכיל לעילא כו׳ (וע״ב) ובפ׳ תרומה (דק״ע ע״ב) ובפ׳ אחרי (דס״ו סע״ב) ובמק״מ שם וענין בחי׳ אלו הנרמזים בשם הוי׳ הוא ענין קבלת התורה בדבור אנכי הוי׳ אלהיך וזהו שאמרו רז״ל גבי עובר בבטן אמו נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה. נר דלוק הוא בחי׳ יו״ד שבשם הוי׳ ומלמדין אותו כל התורה הוא בחי׳ ה״א אחרונה שבשם לומר לך שכל הענין מבחינות אלו שבשם הוי׳ מיו״ד עד ה״א אחרונה מלמדין אותו כדי להיות לו אחר לידתו וצאתו לאויר העולם יותר בנקל תפיסת וקליטת הבחינות האלו במוחו ולבו ולצאת מהעלם אל הגילוי (ועיין מ״ש מזה ע״פ שחורה אני ונאוה בשיר השירים ובפ׳ שלח ע״פ והיה לכם לציצית. וזהו משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו כו׳ וכמש״ש):
3
ד׳ג אך אמרו רז״ל שבזמן הגלות אין השם שלם כו׳ (עמ״ש מזה ע״פ ועשית ציץ וע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק ובמגלת אסתר בדרוש הראשון שעל מארז״ל חייב אינש לבסומי בפוריא) והיינו שאותיות ו״ה הם מפורדים מאותיות י״ה. והענין בעבודת ה׳ הוא שאע״פ שמתבונן ומעמיק בגדולת ה׳ ומעמיק דעתו בבחי׳ בטול אליו ית׳ בבחינה שלמעלה מהדעת עכ״ז אינן פועלים להיות נמשך בלב להפך המדות אהבה ויראה בהתגלות הלב ברשפי אש ותשוקה לה׳ לבדו והיינו בסיבת הגלות שמלובש בתאות וענינים גשמיים וע״ז נאמר ומלתם את ערלת לבבכם וגו׳ וביאור הענין כי הנה כתיב ומל ה׳ אלהיך את לבבך.
4
ה׳וצריך להבין דמשמע שבחי׳ מילה זו יהיה מאת ה׳ לבדו והרי נאמר ומלתם וגו׳ אך הענין כי בחינת הערלה החופפת על הלב דהיינו בחינת תאוחת ועניינים גשמיים המונעים ומפסיקים בין שם י״ה לו״ה שלא יהיה התגלות האהבה אין הדבר תלוי אלא בתשובה כאמור עונותיכם מבדילים וגו׳ וכתיב ונרגן מפריד אלוף כו׳ אך בענין התגלות עצמיות האהבה יש ב׳ בחי׳ בחי׳ חיצויות הלב ובחי׳ פנימיות נקודת הלב דהיינו שיתגלה אהבתו כ״כ עד שתהיה בחי׳ ביטול לגמרי ולא יהיה הרגש האהבה מפני שהיא נקודה עצמיות מעומקא דליבא כמ״ש במ״א (באגה״ק ד״ה אין ישראלנגאלין אלא בצדקה וע״ש) המשל מענין אדם אם נוגע אל תוך פנימיות נקודת לבו שלו מעצמותו ומהותו ושכל חייו תלויין בזה. וזו הבחינה היא מבחינת נחל איתן המשמשות לעתיד שלעתיד לבא כתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו׳ והביאך וגו׳ והיטבך והרבך מאבותיך שתהיה בעילוי אחר עילוי במדרגה גבוה מאד אפי׳ יותר מהאבות כמ״ש כי הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד ירום מאברהם וכו׳ ואז כתיב ומל ה׳ אלהיך את לבבך ערלת לבבך לא כתיב אלא לבבך דהיינו שכל בחי׳ חיצוניות הלב ימול לצאת מן ההעלם אל הגילוי בחי׳ פנימיות נקודת הלב הנ״ל:
5
ו׳ד וזהו שאנו מתפללים יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך כי בזה״ג אין השם שלם כו׳ ולזאת אנו אומרים יהי שם י״ה רבא שיגדל בחינת שם י״ה (זהו כפי׳ הטא״ח סי׳ נ״ו בפי׳ שמיה רבא ולעיל ס״פ שלח ע״פ אני כו׳ נתבאר דשמיה רבא היינו שמו הגדול והוא כמ״ש התוס׳ ריש ברכות ושתי הכוונות אמת. וגם י״ל כי הא בהא תליא ע״ד שנז׳ בביאור ע״פ זכור הנ״ל שלהיות התחברות י״ה בו״ה הוא ע״י המשכה מא״א בחי׳ קוצי דשערי כו׳ וגם ע״י ששם י״ה רבא בנפש האדם עי״ז נמשך גילוי בחי׳ שמשו הגדול כומ״ש בסמוך בפי׳ בשעה שישראל אומרין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע ראשו כו׳) דהיינו ההתבוננות בגדולת השם והביטול אליו ית׳ עד שיהיה יתברך בחי׳ ברכה והמשכה למקום המדות להפכם לקדושה מעומק נקודת פנימיות הלב וכידוע וכמ״ש במ״א ענין ההפרש שבין ברכה להודאה כי ברכה הוא בחי׳ ראיה בחי׳ ביטול הנ״ל ואח״כ יתפשט יותר לעלם דהיינו העלם אחד ולעלמי העלם ב׳ עלמיא העלם ג׳ דהיינו בחי׳ ג׳ לבושים מחשבה דבור ומעשה שאפילו בבחי׳ מעשה שהוא העלם ולבוש השלישי החיצון מכולם יאיר שם י״ה שיהיו כולם לה׳ לבדו ובטלים אליו דהיינו ע״י מחשבות ודבורי התורה ומעשה המצות. כי הנה מראש מקדם נסוכה סוף מעשה במחשבה תחילה פי׳ מראש היינו מראשית כל השתלשלות העולמות ומקדם היינו קודם למראש שהוא ית׳ אינו בגדר עלמין כלל ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר כו׳ בלי שום שינוי כמ״ש אני ה׳ לא שניתי וגו׳ כי הוא למעלה מבחי׳ עולמות מבחינת ממלא ומבחי׳ סובב כל עלמין כי ממלא וסובב שייך לומר בגדר ובחי׳ עולמות אבל במהותו ועצמותו לא שייך לומר לא בחי׳ ממלא ולא בחינת סובב וע״ז אמרו רז״ל מה לפנים מה לאחור כו׳.
6
ז׳והנה בחינה זו ירדה ונשתלשלה ונתלבשה במעשה המצות אשר לזאת גם במעשה המצות יש בחינת ביטול הנ״ל וצריך בעסק התורה והמצות שתכלה אליו הנפש למקורא דכולא מקור מים חיים וגו׳ משא״כ האומר אין לי אלא תורה כו׳ ועל זה נאמר אותי עזבו מקור מים חיים וגו׳. וזהו ראה אנכי נותן פי׳ אנכי מי שאנכי דהיינו בחי׳ אנכי ה׳ אלהיך שהוא דבור ראשון של קבלת התורה (ועיין ברבות ר״פ ראה א״ר אלעזר משאמר כו׳ ועמ״ש בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה). נותן לפניכם בבחי׳ פנים שלכם בחי׳ ברכה שבשביל שיש בבחי׳ פנים שלכם בחי׳ הוי׳ כי ישראל עלו במחשבה לזאת תוכלו להמשיך עליכם בחינת ברכה ממקורא דכולא וזהו את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי׳ מפני כי מראש מקדם נסוכה (ופי׳ מקדם יובן ממ״ש בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא בענין שנק׳ התורה משל הקדמוני קדמונו של עולם כו׳ ובד״ה ששית ימים תאכל מצות בפי׳ רוח קדים דגבי קריעת ים סוף ובד״ה ביום השמיני שלח בפי׳ וקדם צרתני כנ״ל ולשון נסוכה הוא כמ״ש במ״א ע״פ ושמנה נסיכי אדם. וביאור ענין ראה אנכי נותן כו׳ הנה במ״א נת׳ בענין ההפרש בין ברכה לתפלה שהברכה היא גילוי השרש שבהעלם שיתברך ויהיה נמשך לידי גילוי ולא המשכה חדשה לגמרי. וזהו ההפרש בין ברכה לתפלה וזהו איש אשר כברכתו ברך אותם ולכן אמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו כי שרשו נעלה יותר וזהו שבשביל שעלו במחשבה לזאת דייקא תוכל להמשיך אליכם בחי׳ ברכה כו׳.) (ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים בפי׳ כי תקנה עבד עברי) להמשיך בהם בחי׳ הדעת משרשן כו׳ ע״ש והנה מבואר לעיל שההפרש בין ברכה להודאה שברכה היא בחי׳ ראיה וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. שע״י שאנכי נותן לפניכם ברכה עי״ז ראה בחי׳ ראיה שהוא בחי׳ ביטול דח״ע כו׳ ועוי״ל בענין אנכי נותן כו׳ ברכה ע״ד מ״ש סד״ה האזינו השמים בענין הברכה ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳:
7
ח׳קיצור(א) בשעת קבלת התורה דכתיב פב״פ דבר הוי׳ עמכם נמשך לכל אחד בחינת הוי׳ בבחינת פנים בהנשמה (עמ״ש בד״ה זכור ושמור שהנשמות שרשן מבחינת גרמוהי וע״י התורה מתעלים בבחי׳ חיוהי וזהו שאזי נמשך בהם בחינת הוי׳. והיינו ע״י דבור אנכי בחינת איהו ממש ועמ״ש ע״פ וארא כו׳ ושמי הוי״ה לא נודעתי להם כ״א זהו נמשך על ידי מתן תורה) בחינת היו״ד דשם הוא החכמה שהיא בחינת ביטול שלמעלה מהבינה והדעת כמ״ש בסש״ב ס״פ י״ח ונק׳ משכיל לאיתן וזה כפי׳ הפרדס ערך משכיל וערך איתן זח״ב משפטים (ק״י סע״א) (ועמ״ש בד״ה מצה זו ובד״ה מי מנה בענין הבחינה הרביעית דרובע ישראל) ובחי׳ ה״א עילאה היא בחי׳ בינה התבוננות (עמ״ש סד״ה ביום השמיני עצרת) וב׳ בחי׳ אלו נקרא נקודה בהיכליה ונקרא תרין ריעין ועמ״ש מענין יו״ד של שם בבה״ז פ׳ אחרי ע״פ המאמר שם (דע״ט ע״ב) הביאו עלי כפרה:
8
ט׳(ב) ובחינת וא״ו הוא ההמשכה מחו״ב לששה מדות שבלב ונק׳ נחל איתן עיין בפרדס ערך נחל ובמא״א אות נו״ן סכ״ו ואח״כ ה׳ אחרונה היא מחודומ״ע של התורה. וזהו נר דלוק על ראשו (ועמ״ש בד״ה כי אתה נרי הויה) ומלמדי׳ אותו כו׳ (ועמ״ש ע״פ וכל בניך למודי הוי׳ ועיין במא״א אות למ״ד סעיף כ״ט):
9
י׳(ג) אך ענין שאין השם שלם היינו שאין נמשך בחי׳ נחל איתן לתוך המדות ומחדומ״ע וכענין מ״ש בזח״א (ד״ו ע״ב) ע״פ ונהר יחרב ויבש וע׳ בפ׳ שמות (ד״ט ע״ב). וצ״ל ומלתם את ערלת לבבכם שעי״ז אח״כ ומל ה׳ את לבבך גם מילה היינו מל י״ה והנה את לבבך ואת לבב זרעך ר״ת אלול כי הם ימי רצון עמ״ש בד״ה אני לדודי:(ד) וזהו שאנו מתפללים יהא שמיה רבא מברך פי׳ שם י״ה יהיה רבא שיהיה נמשך בבחי׳ ו״ה. וכן פי׳ בזח״ב תרומה (קס״ה ע״ב) ע״פ סלו לרוכב בערבות בי״ה שמו. וע״ש בהרמ״ז ומ״ש מזה בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים. והמשכה זו היינו ע״י מחשבה ודבור של התורה ומעשה המצות וזהו את הברכה שיהיה שם י״ה מברך זהו על ידי אשר תשמעו אל מצות הוי״ה עמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳. ומ״ש סד״ה טובה הארץ מאד מאד. וסד״ה מי מנה. וגם כי מל״ת שרשם בי״ה ומ״ע בו״ה כמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן. ועיין מענין ברכה בזח״ב בשלח (ס״ג ע״ב) ובמא״א אות בי״ת (סל״ה ול״ט). והיינו שעיקר הברכה הוא המשכת אור הסוכ״ע בחי׳ ע״ק בממכ״ע והיינו ענין שיהיה השם שלם. עיין זח״ב ס״פ תרומה (קע״ה ב׳) ובפ׳ וישלח (קס״ז ב׳). ועמ״ש מענין וברכת את ה׳ סד״ה ואכלת ושבעת. ולכן הכח הזה להמשיך הברכה זהו ע״י דבור אנכי שעל ידי זה נמשך בכל אחד שם הוי׳ שעל ידי זה הוא המשכת הברכה להיות ברוך הוי׳ כו׳ מן העולם ועד העולם כו׳ (בתהלים סס״י ק״ו):(ה) וגם כי הנה התורה מתחלת בבי״ת לפי שהוא סימן ברכה ועמ״ש מזה בזח״א ר״פ ויגש (דר״ה ע״ב) ואע״פ שהאל״ף הוא אותיות פלא שלמעלה מבחינת בי״ת אך הוא בבחי׳ פלא והעלם וגם כי שם הוא כחשכה כאורה כו׳ וכמ״ש בד״ה בשלח פרעה בענין כמה ארך אפים כו׳ ואיתא ברבות ר״פ בראשית כ״ו דורות היה האל״ף קורא תגר כו׳ למחר אני בא ליתן תורה ואיני פותח אלא בך שנאמר אנכי כו׳ והיינו כי ע״י שניתנה תורה אזי יוכל להיות גילוי ההעלם וגם אז נמשך אנכי להיות הוי׳ אלקיך כו ולכן ניתנה בהר סיני שירדה שנאה על הרע עמ״ש סד״ה מצה זו בענין בעבור זה כו׳ ועמ״ש בד״ה להבין ענין הברכות בפי׳ פותח בברוך כו׳ וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה היינו שמבחי׳ אלף דאנכי שלמעלה ממדרגת הבי״ת נמשך היום הברכה לפניכם כו׳ והיינו ע״ד מ״ש בזח״א ויצא (קנ״ח ב׳) ע״פ ברוך הוי׳ כו׳ מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא דהיינו ע״ד מ״ש לפני יג״מ ויקרא הוי׳ הוי׳ דהיינו לחבר ולהמשיך שם הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות שהוא ע״ק בשם הוי׳ שבסדר השתלשלות והתהוות העולמות וכמ״ש מזה סד״ה וירא ישראל את היד הגדולה.
10
י״אוזהו ענין שמיה רבא מברך כו׳ וזהו למעלה ממדרגת הברכה מה שנברא העולם באות בי״ת שהוא הברכה משם הוי׳ שבהשתלשלות העולמות כו׳. אבל על ברכה והמשכה זו דבחי׳ הוי׳ ה׳ מן העולם ועד העולם על זה נאמר ראה אנכי מי שאנכי נותן לפניכם היום דוקא ע״י מתן תורה ברכה כו׳.
11
י״בולהמשיך ברכה זו זהו ע״י אשר תשמעו אל מצות הוי׳ כנ״ל וע״ד מארז״ל היום אם בקולו תשמעו. עמ״ש מזה בד״ה ביום השמע״צ והקללה אם לא תשמעו הוא רק להעביר רוח החיצונים והטומאה של היצה״ר בכדי שיתקיים הברכה הנ״ל כמ״ש מזה בד״ה אלה החוקים והמשפטים בפ׳ בחקתי. וז״ש גבי ברכה אשר תשמעו ולא אם תשמעו כמ״ש גבי והקללה אם. כי הברכה אינה בספק כי בין כך ובין כך הסוף שיקויים הברכה וזהו ויברך דוד את ה׳ ר״ת ודאי. הודאי שמו כן תהלתו עיין מ״ש מזה במא״א אות וא״ו ס״ו:
12
י״גאחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו׳. פרט הכתוב ששה דברים בעבודת ה׳. תלכו. תיראו. תשמרו. ובקולו תשמעו. ואותו תעבודו. ובו תדבקון. הנה מה כתיב לעיל מיניה כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם לדעת וגו׳.
13
י״דולהבין מהו כי מנסה וגו׳. הענין כי הנה הנשמה קודם ירידתה בעולם הזה היתה עומדת בעולם העליון. וכמ״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו ושם היה אצלה גילוי אלהותו ית׳, ואח״כ ירדה בסתר המדרגות בעוה״ז השפל להיות בהסתר פנים וריחוק מקום מאור ה׳ ותכלית ירידתה היא בשביל הנסיונות שבאין להאדם שהם מהסתר פנים והסתלקות חיות השפע במניעת בריאת הגוף או מניעת ממון כדי להסתיר על אור וחיות ה׳ וקדושתו ית׳ ולהיות מונע מבית ומבחוץ לאדם שבא להתקרב לה׳ ולעבודתו ית׳ כי דרך רשעים צלחה.
14
ט״ווזהו ובא האות והמופת לאמר נלכה כו׳. כלומר ששם גילוי האות והמופת והגבהת קרנם בהגדלה וריבוי החיות ולכן אומרים ידינו דוקא רמה וגו׳ ומגביהין כנשר קנם וצריך האדם התגברות יתירה לעמוד בנסיון שלא לחוש לשום מניעה ח״ו. ובשביל כך באין לו הנסיונות כדי שיתגבר עליהם כדי שעי״ז כן יבוא למעלת ומדרגת לדעת דהיינו שיהא אצלו בחי׳ דעת והשגה והרגשה בו ית׳ בבחי׳ ראיה והשגה שהדעת הוא נמשך מבחי׳ ראיה כדכתיב אתה הראת לדעת שהוא בחי׳ ומבשרי אחזה אחזה ממש (ובזה יובן הפסוק כי מנסה כו׳ אתכם לדעת כו׳) (דאין פי׳ הפסוק לדעת הישכם אוהבים כו׳ שיהיה הקב״ה יודע כו׳ דאטו לנסיון הוא צריך כדי לדעת והלא הכל גלוי לפניו ית׳ ויודע בראש מה שיהיה בסוף ומה שיבחור האדם ועיין במדרש רבה פ׳ וירא ר״פ נ״ד והרמב״ן בפי׳ החומש ס״פ וירא פי׳ שהנסיון הוא כדי להיות לאדם שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב לבד ועיין בזהר וירא) (דק״ו ע״ב) וצ״ל דא״כ מהו פי׳ כי מנסה כו׳ לדעת כו׳. ולפמ״ש א״ש דפי׳ לדעת היינו שעי״ז יומשך בחי׳ הדעת בנפש האדם דהיינו כמו שמרגיש את נפשו כאלו רואה שהיא היא המחיה את הגוף ובלעדה אין לגוף קיום וחיות כו׳, כך יהא מורגש אצלו כי הוא ית׳ חיי החיים כאלו רואה כו׳.
15
ט״זוהטעם שהנסיונות מביאין את האדם לידי דעת כי הנה הנסיונות הגם שירדו בהסתר פנים להיות מסתירים על חיות ה׳ וקדושתו ית׳ הנה מוסתר בהם חיות אלהי כענין ה׳ אמר לו קלל כו׳ וכמאמר רז״ל גלו לבבל שכינה עמהם שהיא היא המסתתרת ומתלבשת בשר של בבל להיות הוא המושל ולהיות ישראל נתונים תחתיו.
16
י״זוהנה החיות אלהי שירד מטה מטה בהעלם והסתר פנים יסודתו בהררי קדש ממקום גבוה מאד נעלה ממדרגות עליונות דקדושה כנודעממשל נ פילת החומה כו׳ אלא שנפל וירד מטה מטה בסתר המדרגות וכשעומד האדם בנסיון ומתגבר נגד כל מונע אזי קורע כל המסכים המסתירים ומעלימים אור וחיות ה׳ ונמצא שיוצא אור וחיות ה׳ מהעלם אל הגילוי ונמשך גילוי זה בנפשו להמשיך לה בחי׳ דעת והתגלות אלקותו ית׳ וכמו מוצא פי׳ ה׳ שבמאכל שמחיה את האדם לפי ששרשו מאד נעלה כו׳ כמ״ש במ״א (אלא שזה הניצוץ המוסתר בהנסיון שרשו גבוה ונעלה יותר מהניצוץ שבמאכל שהרי נפל למטה יותר כו׳ וכנודע מענין פני אריה ופני שור כו׳ וזהו אחרי ה׳ תלכו והוא ע״ד מ״ש משכני אחריך נרוצה. פי׳ אחריך דייקא בחינת אחוריים שהוא כמ״ש ואנכי הסתר אסתיר פני כמו האב המסתיר א״ע מבנו בכדי שהבן ירדוף אחריו ויתגלה חכמת הבן ודעתו החזקה שיבין שההסתר אינו אמיתי אלא רק בכדי שיבקשנו בחפש מחופש ואז ימצאנו וישמחו שניהם וזהו משכני להיות אחריך נרוצה. ועי״ז אח״כ נגילה ונשמחה בך שמבחי׳ אב״א יבוא לבחי׳ פנים בפנים כו׳ ועמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את כו׳ ועיין בזח״ג ויקרא דף כ׳ תחלת ע״ב). אך להיות גילוי הדעת באדם היינו כאשר תתבונן נפש השכלית בגדולת א״ס ב״ה כל חד לפום שיעורא דיליה וכמרז״ל אם אין בינה אין דעת שע״י התבוננות נעשה הרחבת הדעת להגדיל האהבה המוסתרת בלב שהיא בהעלם בבחינת נקודה חדא ועל ידי ההתבוננות נגדלת ונתרבה האהבה ויוצאת מהעלם אל הגילוי כו׳ וענין התבוננות זו שגורמת הגדלת אהבה זו היא מבוארת בפסוק אחרי ה׳ אלהיכם תלכו. כי הנה ביאור ענין אחרי וביאור ענין תלכו הוא על פי מה שנודע מאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שבכל יום מתחדש חידוש הבריאה מאין ליש וכמו שהיתה תחלת הבריאה בשי״ב מאין ליש ממש. כמו״כ עתה מתחדשת הבריאה יש מאין ממש כו׳.
17
י״חולהבין ענין יש מאין והלא כתיב כי ממך הכל וכולא קמיה כלא חשיב כו׳ שכל מה שלמטה מטה הוא כלא וכאין כו׳ ולמה נק׳ הבריאה בשם יש מאין והלא נהפוך הוא. אך על זה אמר דוד המלך עליו השלום כי עמך מקור חיים באורך נראה אור שהאמת הוא שמקור החיים הוא עמך כי ממך הכל ומ״מ נק׳ יש מאין כי באורך נראה אור. פי׳ באור וזיו בעלמא כמשל זיו השמש מהשמש שאינו מערך מהותו כלל כך השתלשלות והתהוות כל העולמות הם רק בחי׳ הארה והארה דהארה כו׳ באורך הם עולמות עליונים נראה אור הם עולמות תחתונים שהם הארה דהארה כו׳ (ע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי). ולכן אמר כי עמך ולא אמר כי אתה דהוה משמע שאתה בעצמך כביכול הוא המתלבש כו׳. אבל כי עמך פי׳ שמקור חיים הוא בטל וטפל עמך שנמשך מבחי׳ זיו בלבד כי מהותו ועצמותו ית׳ כביכול אינו בגדר השתלשלשות והתלבשות כלל.
18
י״טולכן נקרא הבריאה יש מאין דהיינו מבחי׳ שהוא כאין ואפס וכלא חשיב שאינה מבחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ כלל רק בחי׳ זיו והארה ממנו ית׳ והוא בחי׳ ומדת מלכותו ית׳ וכמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים שע״י שעלה במחשבתו ית׳ אנא אמלוך כו׳ שבחי׳ מלוכה הוא רק בחי׳ שם שהיא התפשטות לזולתו להיות שמו נקרא מלך עליהם שאין זה אלא זיו כו׳.
19
כ׳וזהו ענין אחרי ה׳ בחי׳ אחוריים ומזה נמשך תלכו היא בחי׳ אהבה שנק׳ בשם הליכה כמ״ש הלוך ונסוע הנגבה שכאשר יתבונן ויעמיק בשכלו ותבונתו מקרב איש ולב עמוק שכל השתלשלות העולמות אינן אלא זיו כו׳ ממילא יומשך לאהבת ה׳ לבדו וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳ (ועמ״ש בפ׳ וארא בפי׳ וידבר אלקים וגו׳ אני הוי׳. שעל ידי ההתבוננות בגדולת א״ס ב״ה והתפשטותו בנבראים שזהו בחי׳ שם אלקים מזה ישוב לאהבה את הוי׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳. וזהו פי׳ אחרי הוי׳ תלכו דבחי׳ גדולת א״ס ב״ה והתפשטותו בנבראים נק׳ אחרי הוי׳ בחינת מלכותו ית׳ ומזה יומשך ההליכה לאהבת ה׳ לבדו כו׳) ולהיות בחי׳ הליכה באהבה זו ממדרגה למדרגה דכמה דרגין על דרגין עד אין חקר ואהבה זו היא גדולה ונפלאה לאין קץ ותכלית להתענג על ה׳ ממש תענוג נפלא לאין קץ מאחר שבאמת כל העולמות אינן אלא זיו כו׳ וכתיב הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו כו׳ לבני ישראל עם קרובו שהם קרוביו ממש כי חלק ה׳ ממש עמו.
20
כ״אואי לזאת מה מאד תהיה שמחת הנפש גדולה לאלהים ואהבה בתענוגים. ועל זה נאמר עבדו את ה׳ בשמחה היא שמחת הנפש המשכלת ומתבוננת בה׳ חיי החיים ברוך הוא ואמרו רז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העוה״ב לפי שחיי עולם הבא אינן אלא זיו ממנו ית׳ כו׳. מה שאין כן תשובה ומעשים טובים שענין תשובה הוא להשיב את הנפש ולדבקה בו יתברך מקורא ושרשא דכולא. וזהו ג״כ מ״ש בשמחה ובטוב לבב מרוב כל דהיינו יותר מעולם הבא שנק׳ יום שכולו ארוך כו׳ (ועמ״ש בפ׳ וארא ע״פ לכן אמור לבנ״י וע״פ ובבואה לפני המלך במגלת אסתר):
21
כ״בב ואותו תיראו. הוא בחינת שוב כי תלכו הוא בחי׳ רצוא הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה באהבה כו׳ והשוב הוא להיות תיראו יראה בושת היא יראה פנימית מפני גדולת א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו דלית מחשבה תפיסא בי׳ וכל נהוראין מתחשכאן קמיה כו׳. כי אית יראה ואית יראה יראה חיצוניות היא מפני התפשטות גדולת מלכותו ית׳ כמורא בשר ודם מפני התפשטות גדולת מלכותו על ריבוי עם ומדינות מלכותו כו׳.
22
כ״גוכך כתיב אלף אלפין ישמשוניה כו׳. וע״ד זה תקנו ברכת יוצר אור ששם נאמרה ונשנית יראה זו יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים כו׳ ומשמיעים ביראה כו׳ כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה כו׳ והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול כו׳ שמזה מקבלים ישראל ג״כ בחי׳ יראה זו. כמשל הרואה שרים משתחוים לפני המלך כו׳ וכמ״ש במ״א.
23
כ״דוהנה יראה זו קודמת לאהבה שעי״ז שמקבלים יראה זו נמשכה מדרגת האהבה האמורה באהבת עולם אהבתנו כו׳ ויחד לבבנו לאהבה כו׳ הבוחר בעמו ישראל באהבה עד שבק״ש נמשכה מדת האהבה העליונה לקיים ואהבת את ה׳ אלהיך כו׳ ועל בחינת יראה ואהבה זו נאמר אכלתי יערי עם דבשי יער הוא שבו כל עץ ועצי שטים עומדים הם המלאכים שרפים עומדים.
24
כ״הוזהו בברכת יוצר אור ששם נאמר ענין המלאכים שעומדים ומשמיעים ביראה והאופנים ברעש גדול כו׳. ודבשי היינו מתיקות ותענוג היא האהבה בתענוגים שנמשכה בק״ש ואהבת בכל לבבך שגם תוכיות הלב שהיא בהעלם והסתר האהבה המסותרת יהיה גם תוכו רצוף אהבה בהתגלות. ובכל נפשך כל כחות הנפש מחשבה במחשבה כו׳ ובכל מאדך בלי שיעור והפסק שהאהבה בתענוגים אין לה קץ וסוף שיש להתענג מרוב כל כנ״ל (ועמ״ש ע״פ אני ישנה כו׳ גבי פי׳ יונתי), ומבחינת אהבה זו יבא ויגיע למדרגת יראה פנימיות בחי׳ ביטול במציאות ממש והיינו בחי׳ השתחואות שבתפלת שמונה עשרה כי בחינת יוצר אור הוא מדרגת המלאכים ויראתם והשתחואתם הוא בבחינת חיצוניות. משא״כ תפלת שמונה עשרה היא בחי׳ ביטול והשתחואות הנשמות שהם בבחי׳ פנימיות. דהיינו להיות בבחי׳ בטול במציאות ממש מפני אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו דלית מחשבה כו׳ בחי׳ סובב כל עלמין [ועמ״ש מענין ביטול במציאות שבשמונה עשרה ע״פ יהודה אתה כו׳ וע״פ השמים כסאי כו׳ איזה בית אשר תבנו לי כו׳ והקדוש בשמים ובארץ שאין לפניו ית׳ בחי׳ שמים ולא בחינת ארץ שמעלה ומטה שוין אצלו ואין תופס מקום לפניו ית׳ גשמיות כמו רוחניות ממש ולכן יכול להיות נמשך בחינת ביטול זה גם בגשמיות כי הכל רק בבחינת באורך נראה אור באורך גן ע דן העליון ונראה אור גן עדן התחתון וכולם אינם רק אור וזיו כו׳ כנ״ל:
25
כ״וג ואת מצותיו תשמרו. הנה במצות כתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך. פי׳ כדי להמשיך לבבך אליו ית׳ כמים הפנים כו׳ שעל ידי המצות שהם רצונו ית׳ אשר קדשנו במצותיו שנמשכות למטה על נפש האדם יתעורר רצון הנפש ג״כ אליו ית׳ כמים הפנים. וזהו עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. פי׳ שיומשך רצונו ית׳ שהן המצות למטה כדי שיומשך רצון הנפש אליו ית׳. וזהו ענין נר מצוה דהיינו שמן המצוה נמשך נר והארה בנפש היא הארת הרצון והאהבה שבלב (ועמ״ש מזה ע״פ והיה לכם לציצית איך שהמצות הן הן שממשיכות בחי׳ חכמה עילאה בחינת ביטול לכללות נשמות ישראל כו׳ ונר בגימט׳ ר״ן כי בחי׳ רמ״ח מ״ע הן נמשכות ע״י ב׳ בחי׳ ימין ושמאל כו׳ ע״ש, וכמ״ש בזהר תרומה) (דקס״ו ע״ב) ע״פ כי נר מצוה כו׳. ועיין ברבות קדושים פכ״ה אחרי כו׳ תלכו וכי אפשר לב״ו כו׳ ובו תדבקון כו׳ עד אלא למטע תחלה כו׳ ע״ש והיינו להמשיך בהארץ מבחי׳ עץ החיים (ועיין בזהר בפ׳ ויחי דרכ״ו ע״ב גבי בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן קדושים דפ״ז סע״א. בלק דף ר״ב. פנחס רנ״ג א׳. ועיין ברבות נשא פ״י רל״ו ג׳ ובשה״ש בפסוק שוקיו עמודי). אך הנה המצות צריכות שמירה דהיינו הנר שנמשך מהן וכענין לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו׳, ואמרז״ל עבירה מכבה מצוה דהיינו שמכבה את הנר ונשקע אש האהבה, אבל אינו מכבה גוף המצוה עצמה ח״ו לומר כי לא תזכרנה לו המצות בחשבון ח״ו שהרי מי שיש בידו מחצה זכיות ומחצה עונות הרי זה מנוחלי עוה״ב אלא שנפרעין ממנו על עונותיו ואינו מאבד זכיותיו ח״ו אלא הכוונה שמכבה את הנר וההארה שנמשך מהמצוה בנפש וע״ז נאמר ואת מצותיו תשמרו שלא יבא לידי איבוד ח״ו והיינו ע״י ובקולו תשמעו הוא קול התורה כי עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה.
26
כ״זוהטעם שעם היות שהמצוה היא הארת רצון העליון ב״ה עכ״פ הרי ירדה למטה בנפש ונגבלה בבחי׳ כלי והרי יש בחי׳ זה לעומת זה שכשם שע״י המצוה הוא מקיים הרצון כך הנה בעבירה הוא עובר הרצון ולכן עבירה מכבה הארת המצוה. אבל התורה היא אלפים שנה כו׳ אורייתא מחכמה נפקת כו׳ היא המאירה את הנר מצוה וכמ״ש כי נר מצוה ותורה אור שהתורה הוא האור להנר של מצוה (ועיין בהרמ״ז ר״פ בהעלותך פי׳ משום דהתורה היא עץ החיים שהוא בחי׳ יסוד אבא כו׳ ואין כח בקליפה לשלוט שם, משא״כ במצוה שהיא בחי׳ מלכות ששם עה״ד טו״ר ויש שם אחיזה לחיצונים, והיינו שהמצוה נק׳ נר שהיא המשכת ח״ע ע״י רמ״ח אברים, אבל התורה אור היינו המשכת ח״ע ממש כמו שהיא למעלה מהתלבשות באברים כו׳ וזהו ענין הנז׳ כאן שהתורה היא אלפים שנה כו׳ אאלפך חכמה אאלפך בינה בחינת עץ החיים כנ״ל. ויובן זה עוד ממ״ש ע״פ והיה מספר בנ״י בענין פקדת הארץ ותשוקקה דקאי על המצות שעי״ז נעשה הנפש שוקקה כמים הפנים כו׳ אך התורה היא בחי׳ עד יערה עלינו רוח ממרום שלמעלה מבחי׳ מים שהן המצות כו׳ ע״ש ועיין ברע״מ פ׳ צו) (דכ״ח ע״ב) מענין ואין עבירה מכבה תורה ובהרמ״ז שם. כי מקור התורה ושרשה היא הגבה למעלה מקורא ושרשא דכולא מבחי׳ י״ג מדה״ר הנמשכות בחדש אלול כי אז הוא זמן ועת רצון למעלה, ובכל השנה ממשיכים י״ג מדה״ר על ידי התורה כי מקור התורה תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן בגימט׳ תר״ך הם תר״ך עמודי אור מקורות הרחמים והסליחות ושם נושא עון ופשע ולכן אין עבירה מכבה תורה לפי שנמשך מבחי׳ נושא עון כו׳ (וזהו הרועה בשושנים שהם י״ג מדה״ר ואמרו בזהר שמות דף עשרים ע״ב באותן ששונין בתורה כו׳. ויובן זה ממ״ש במ״א ע״פ ואתחנן שהתורה הוא המשכת אתעדל״ע מבחינה שאין אתעדל״ת מגעת שם וזהו ענין ואתחנן מתנת חנם חנם בלא מצות וגם ואתחנן בחינת חנון ורחום הוי׳ שזהו בחי׳ י״ג מדה״ר כו׳ ע״ש. הרי מכ״ז מבואר איך שייך המשכת י״ג מדה״ר ע״י התורה ועמ״ש עוד מענין תורה ומצות בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי שבועות). וזהו ובקולו תשמעו כי כל קול הוא ענין המשכה מלמעלה למטה כך התורה הנה נמשכה מלמעלה ממקום גבוה מאד ע״י תנאים ואמוראים מארי מתניתין וגמרא והלכה זו שנאמרה מפי בית שמאי ובית הלל היא דבר ה׳ עצמו וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך דברי ממש וזהו ובקולו ממש תשמעו כי כל היושב ושונה הקב״ה יושב ושונה כנגדו רק אתם תשמעו כענין שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, פי׳ שאתה הוא בחי׳ תורה שבעל פה שהיא היא הדבר ה׳ המדברת בפיך.
27
כ״חואותו תעבודו פי׳ תעבודו להיות בחי׳ עבד וכמ״ש עבדו את ה׳ בשמחה כי צריך להיות בב׳ בחינות בחי׳ בן ובחי׳ עבד. בחי׳ בן הוא האהבה ושמחת הנפש להיות תלכו ממדרגה למדרגה.
28
כ״טובחי׳ עבד הוא לעבוד כמו העבד שהוא עובד את אדונו שאין כונתו רק לעבוד את אדונו למלאות רצונו הגם שלא יהיה לו שום טעם והשגה בעבודתו וגם אינו יודע טיב העבודה ומהותה שיהיה לו חפץ ותשוקה מצד העבודה עצמה אעפ״כ הרי הוא עובד בלב שלם מחמת שמקבל עליו עול רבו לעבדו בכל כחו, כך צריך אדם לקבל עליו עול מלכות שמים ולקיים מצותיו ית׳ מחמת כי כן צוה לו המלך כו׳, הגם כי מצות צריכות כוונה וכוונתה היא השמחה באהב ת ה׳ כמים הפנים מפני שבה ועל ידה נמשך רצון העליון אשר קדשנו במצותיו, מ״מ צריך להיות ג״כ בחי׳ עבודה כי הגם שעבודה זו היא מדרגה התחתונה שבנפש נגד השמחה באהבת ה׳ מ״מ הרי יש בה מעלה אחרת מצד ההכנעה והביטול כו׳ וכמ״ש במ״א, שזהו שהוכיח שמואל את שאול הלא שמוע מזבח טוב וגו׳ (ועמ״ש עוד מענין מעלת בחינת עבודה זו דבחינת עבד בפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל נא כו׳). וגם הנה עי״ז ובו תדבקון ל׳ רבים כי יש בנפש ג׳ בחי׳ נפש רוח ונשמה שהם מחשבה דבור ומעשה. ומעשה הוא בחי׳ עבד בחי׳ עשיה וצריך האדם לאכללא דבור בדבור ומחשבה במחשבה כו׳ והנה התקשרות המחשבה היא בדביקות הנפש ושמחתה באלהים חיים, אך המעשה שהיא מדרגה אחרונה וצריכה ג״כ לעלות ולהתקשר בה׳ אין התקשרותה אלא ע״י בחי׳ עבד שהוא בחינת עשי׳, וגם למי שאין יד שכלו ותבונתו מגעת להוליד מהם אהבה עזה בבחינת תלכו תהיה זאת עבודתו עבודה תמה לעבוד עבודת עבד.
29
ל׳ועי״ז ובו תדבקון כתיב בתוספת נו״ן כי הנו״ן פשוטה יש לה רגל ארוכה ומשוכה למטה לרמז שתתפשט ותומשך הארת והמשכת גילוי אלהותו ית׳ למטה מטה עד שאפי׳ בחי׳ עשיה יהיה כולו קדש לה׳ שאז לא יהיה יניקה לסט״א וחיצונים כלל וכמ״ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו׳ זכריה סי׳ י״ג ועמ״ש מענין נו״ן פשוטה ע״פ נשא את ראש בני גרשון כו׳ וע׳ בזהר בשלח דף מ״ט ע״א מענין ובו תדבקון:
30
ל״אקיצור מד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו
31
ל״ב(א) ענין כי מנסה ה׳ שהנסיונות באין לאדם כדי שיתגבר עליהן כדי שעל ידי כן יבא למעלת ומדרגת לדעת. אך אם אין בינה אין דעת שעל ידי התבוננות נעשה הרחבת הדעת והיינו להתבונן איך שהבריאה יש מאין שמקור ההתהוות מבחי׳ זיו והארה שהוא כאין ונק׳ שם. וזהו כי עמך מקור חיים. ונקרא אחרי הוי׳ בחי׳ אחוריים ומזה נמשך תלכו הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה וזהו בחי׳ רצוא שהוא הנמשך מבחי׳ אחרי ה׳:
32
ל״ג(ב) ואח״כ ואותו תיראו הוא בחי׳ שוב שזה נמשך מבחינת אותו ממש דהיינו מפני גדולת א״ס ב״ה בעצמו ועמ״ש בד״ה וידעת היום. וזהו ענין שמו״ע ויש יראה חיצוניות שהיא ביוצר אור כולם עומדים כו׳ ביראה ואח״כ בק״ש בחי׳ אהבה תלכו (ועמ״ש בד״ה נשא את ראש בני גרשון בענין בני מררי קרשים עומדים ואח״כ ונתתי לך מהלכים בין העומדים ואחר כך יראה עילאה) ואח״כ ואותו תיראו יראה פנימיות:
33
ל״ד(ג) ואת מצותיו שעל ידי המצות שהם רצונו ית׳ יתעורר רצון הנפש ג״כ וכמ״ש בד״ה כי תצא בענין לך אמר לבי בקשו פני והיינו על ידי את פניך ה׳ אבקש. וזהו נר מצוה. ועמ״ש מזה ע״פ והיה לכם לציצית אך נר המצוה הנ״ל צריך שמירה מעבירה המכבה מצוה. והיינו ע״י ובקולו תשמעו היינו תורה. ותורה אור שמקור התורה מבחי׳ י״ג מדה״ר ולכן יש יג״מ שהתורה נדרשת בהן אלפיים שנה קדמה ועמ״ש בד״ה באתי לגני וגם נוצר חסד לאלפים הנ״ל:
34
ל״ה(ד) ואותו תעבודו להיות בחי׳ עבד בלי טעם שעז״נ הלא שמוע מזבח טוב. ועי״ז ובו תדבקון התקשרות מחודומ״ע של האדם במחודומ״ע של הקב״ה:
35
ל״וביאור אחרי
36
ל״זא הנה פי׳ אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו. שכל ההשתלשלות נמשך ונתהוה רק מבחי׳ מדת מלכותו ית׳ שהיא הנקראת אחרי הוי׳ בחי׳ אחוריים הארה בעלמא כו׳ (וכמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את כו׳ בפי׳ וישב ה׳ מלך לעולם ועיין בזהר ויקרא) (דף עשרים בתחלת עמוד ב׳) ועמ״ש ע״פ הזהר קדושים (דפ״ו סע״א) ע״פ ואחרי לא יהיה והוא כמו כן עד רום המעלות, כי גם הקו נמשך ע״י צמצום ומקום פנוי מבחי׳ מלכות דא״ס לבד, (וזהו ענין אל תקרי שמות אלא שמות המבואר במ״א ע״פ ובבואה לפני המלך כו׳ ע״ש וכמ״ש ע״פ את שבתותי תשמרו בפי׳ וענין בורא קדושים ישתבח שמך כו׳ ע״ש. ובזה יש להבין ענין ג״פ קדוש ע״ד מ״ש האריז״ל כדלקמן. דהנה פי׳ קדוש היינו מובדל שאינו כדמיון הנשמה שמתפעלת ממקרי הגוף לפי שמלובשת ממש כו׳ משא״כ אצלו ית׳ שהוא קדוש ומובדל כו׳. וצ״ל מהו ענין כפילות הקדוש ג״פ. אך הענין דהנה מבואר במ״א בד״ה וקבל היהודים וע״פ קול דודי פי׳ יהללו את שם הוי׳ כי הוא צוה ונבראו, כי הוא דהיינו עצמותו ומהותו ית׳ צוה ונבראו שלא שייך עליו ית׳ לומר לשון ברא לנוכח דמשמע שיש כח הפועל בנפעל ולא שייך זה אלא בשמותיו ית׳ כמ״ש בראשית ברא אלקים וזהו יהללו את שם בחי׳ שם בלבד שאינו מערךעצמותו ומהותו אבל כי הוא עצמותו ומהותו כביכול הוא רק כאלו צוה ונבראו ממילא כו׳ ע״ש. והנה גם לשון ברא לנוכח הוא מורה על התהוות יש מאין דוקא וכמ״ש הרמב״ן ר״פ בראשית. וצ״ל מאחר דפי׳ ברא לנוכח היינו שיש כח הפועל בנפעל איך נק׳ יש מאין. אמנם הענין כמ״ש באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי וגרמוהי חד דהיינו שהכלים דע״ס דאצילות הנק׳ גרמוהי הן אלקות לברוא יש מאין כמו הא״ס ולא בבחי׳ השתלשלות עילה ועלול לבד, כי ע״י סדר ההשתלשלות לבד אפילו צמצומים רבים לא יועילו להיות התהוות גשמיות מרוחניות, ולכן נקרא יש מאין ע״ש וכן כתבו ג״כ חכמי המחקר שהתהוות הגשמיות מרוחניות אין לך יש מאין גדול מזה, שהרי גם ריבוא רבבות ירידות והשתלשלות לא יועילו שיתהוה הגשמיות מהרוחניות, אלא שזהו רק כחו ויכולתו לבד יתברך שהוא הכל יכול והכח הזה בכלים דאצילות היינו לפי שבהן מלובש הארת הקו מאור א״ס שהאור מעין המאור כו׳ ומתייחד עמהן בבחינת איהו וגרמוהי חד ועל ידי זה בורא על ידן יש מאין. ובאמת גם התהוות נבראים רוחניים דבי״ע מהכלים דאצילות הוא בחינת יש מאין ולא דרך השתלשלות כמש״ש באגה״ק הנ״ל. והנה מצד הארת הקו המלובש בכלים דאצילות שייך לומר ברא לשון נוכח שהרי הארה מהכלים ו גם אפילו הארה דהארה מהקו מלובש ממש בהנבראים להחיותם כמ״ש באגה״ק שם וכמ״ש בסש״ב ח״ב פ״א בשם האריז״ל שגם בדומם ממש מלובש אותיות הדבור מעשרה מאמרות כו׳ והרי זה בחי׳ כח הפועל המלובש ממש בהנפעל כמש״ש פ״ג ואעפ״כ התהוות הנפעל כמו האבן מבחינת כח הפועל המלובש בו שהן צרופי אותיות דבר ה׳ המלובש בו זהו ממש התהוות יש מאין שהרי האותיות הם כחות אלקיים ושיתהוה מזה אבן גשמי עד״מ הרי זה ממש מאין ואפס כו׳ שהרי על פי דרך השתלשלות בלתי אפשר כלל וכלל שהכח הרוחני ונבדל מגדר הגשם יהיה ממנו לבד התהוות אבן גשמי עד״מ. וזהו ענין קדוש דפי׳ מובדל כי אע״פ שיש כח הפועל ממש בנפעל מ״מ כח זה הוא רק בחי׳ הארה בעלמא שאינו נוגע להארת הקו המלובש בע״ס דאצילות כי הוא רק כמו זיו השמש מהשמש וע״ש באגה״ק שהוא רק הארה דהארה, והארה דהארה דהארה כו׳, ועוד זאת שגם כח הפועל מעשרה מאמרות וכלים דאצילות המלובש ממש בהנפעל שהם בי״ע אינו כלל כדמיון הנשמה המלובשת בגוף שהרי אין שרש התהוות הגוף ועצמותו מנשמתו כו׳ מה שאין כן כח הפועל ורוח פיו ית׳ שבנפעל הוא מהוה את הנפעל מאין ליש כו׳ ולכן הנפעל בטל באמת לגבי כח הפועל שבו ולא כמו גוף לגבי הנשמה כמ״ש כ״ז בסש״ב ח״ב פ״ג וספ״ו, ועיין עוד באגה״ק קרוב לסופו בד״ה להבין מ״ש בפע״ח במש״ש והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים כו׳ שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה כהסתר והעלם הבורא מהנברא:)ב והנה ידוע דיש ב׳ מיני המשכות מאור א״ס ב״ה בחי׳ ממכ״ע ובחי׳ סוכ״ע ונק׳ פנימיים ומקיפים והנה כל הנ״ל מענין התלבשות הארת הקו בע״ס דאצילות שעי״ז מהוה בי״ע יש מאין זהו בחי׳ ממכ״ע שהוא נמשך בבחי׳ התלבשות וכח הפועל בנפעל. אבל בחי׳ סכ״ע הוא מה שאינו מתלבש כלל אפילו בע״ס דאצילות אלא שמהוה ומחיה ע״י בחי׳ מקיף לבד דהיינו כמ״ש כל אשר חפץ ה׳ עשה כי ע״י שעלה ברצונו להיות התהוות העולם עי״ז ממש נתהוה העולם, אף שאין הרצון מלובש כלל בהנברא שהרי הוא בחי׳ א״ס ואפילו בע״ס דאצילות אינו מתלבש כו׳ וזהו כי לא מחשבותי מחשבותיכם שע״י שעלה במחשבה עי״ז נתהוו כו׳ וכמבואר ענין זה בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות, ונמצא כל נברא בפרט וכל העולמות בכלל יש בהם שני מיני חיות האחד הנמשך ומתלבש בתוכיותם והוא מבחינת ממכ״ע ושרשו מהארת הקו שבע״ס דאצילות וע״ז נאמר ברא לשון נוכח כנ״ל, והב׳ הוא בחי׳ המקיף מבחי׳ סוכ״ע וכמאמר נשמה שנתת בי כו׳ ואתה משמרה בקרבי כו׳ וכמו שהוא בהנשמה כך בכללות הבריאה כו׳ והנה על זה נאמר כי הוא צוה ונבראו כי מבחינה זו דסוכ״ע אין שייך כלל התלבשות כח הפועל בהנפעל שהרי אינו מלובש כלל כ״א שעל ידי שעלה ברצונו שיהיה ההתהוות עי״ז דוקא נעשה ע״כ אין שייך ע״ז רק כמ״ש כי הוא צוה ועי״ז ונבראו כו׳. ועיין מ״ש מענין ממכ״ע וסוכ״ע בד״ה אלה מסעי גבי ברכת המצות שיש בהם לשון נוכח ברוך אתה כו׳ ולשון נסתר אשר קדשנו כו׳ ע״ש.
37
ל״חוהנה ידוע דעיקר ההתהוות והחיות הוא מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ א״ס ממש וכמש״ש ע״פ יביאו לבוש מלכות וכמ״ש בסש״ב פכ״ב והנה רצון העליון הוא מקור החיים המהוה את כל העולמות כו׳ וזהו יש מאין דהיינו שאין שום התלבשות כלל בהנפעל מבחי׳ כח הפועל שבבחי׳ סוכ״ע (וגם מבחי׳ ממכ״ע אע״פ שנמשך כח הפועל ומתלבש בהנפעל נק׳ יש מאין ממש כנ״ל) וזהו ענין הקדוש הב׳ דהיינו בחי׳ סוכ״ע שהוא קדוש ומובדל מבחי׳ העלמין יותר מבחי׳ קדוש הג׳ שהוא בחי׳ ממכ״ע דהיינו שאפילו בחי׳ זיו והוד לא נמשך ממנו להתלבש בהעלמין בפנימיותם אלא שהוא אור מקיף ועד״ז נתבאר במ״א בפי׳ אתה קדוש ושמך קדוש. שמך קדוש היינו בחי׳ ממכ״ע וכדכתיב כי נשגב שמו לבדו אלא הודו וזיוו של שמו נמשך ומתלבש בהעלמין וכמארז״ל זיו השכינה זיו דייקא אבל אתה קדוש היינו שאפילו זיו והוד לא היו העולמות יכולים לקבל חיות ממנו בפנימיותם ותוכיותם אלא שמחיה ומהוה אותם ע״י בחי׳ מקיף כנ״ל ועמ״ש מזה פ׳ וארא ע״פ לכן אמור לבני ישראל כו׳ וע ״פ אסרי לגפן בפי׳ ויחי:
38
ל״טג והנה בבחי׳ סוכ״ע יש ג״כ ב׳ בחינות כי הנה כתר לשון כותרת שהוא סובב ומקיף והנה הכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו ב׳ בחי׳ עתיק וא״א עתיק בחינה אחרונה שבמאציל וא״א בחינת שרש הנאצלים כי בחי׳ שרש הנאצלים יש לה איזה שייכות עם עלמין להיות ממנה התהוות הנאצלים בבחי׳ סוכ״ע שנק׳ ע״ש עלמין אלא שהוא סובב ומקיף מבחוץ ואינו נכנס בפנימית כו׳ אבל בחינה אחרונה שבמאציל אין לה ערך ויחוס כלל עם התהוות עלמין כי הוא המתנשא מימות עולם אלא שהוא מקיף דמקיף וכמ״ש במ״א ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית בענין ג׳ בחי׳ מזון לבוש בית והמקיף דמקיף הוא המחבר המקיף עם הפנימי כו׳ היינו שיהיה התחברות סובב וממלא שלום בפמליא של מעלה כו׳ וזהו שארז״ל שהעוסק בתורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה כי התורה נקרא משל הקדמוני בחי׳ קדמונו של עולם ע״כ ממשיך שלום בפמליא של מעלה כללות בחי׳ סובב וממלא וגם בפמליא של מטה היינו כי בכל נברא יש מב׳ בחי׳ הנ״ל וכמאמר ואתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי וכנ״ל וזהו ענין הקדוש הא׳ שהוא המשכת בחי׳ עתיק שהיא המשכה גדולה ועצומה מאור א״ס ב״ה מה שהוא מובדל עדיין ומרומם מגדר עלמין כו׳ אלא שבחי׳ א״א הנמשך ממנו הוא בחי׳ סוכ״ע כו׳.
39
מ׳והנה נודע מענין כי אל דעות שממטה למעלה כל מה שהוא למעלה יותר נק׳ אין לפי שאינו מושג וע״כ הגם שהתהוות הנבראים מבחי׳ מל׳ דאצי׳ ממכ״ע נקרא יש מאין מ״מ עיקר בחי׳ אין הוא בחי׳ סוכ״ע לפי שאינו מושג יותר שאינו מתלבש כלל וכמ״ש במ״א ע״פ היש הוי׳ בקרבנו אם אין אך מלמעלה למטה הוא בהפך שכל מה שלמטה יותר נקרא אין משום דכלא חשיב ולכן אדרבה בחי׳ ממכ״ע נקרא אין וזהו כי עמך מקור חיים היא בחי׳ מל׳ דאצי׳ מקור ממכ״ע נק׳ עמך שהוא טפל ובטל וכלא חשיב ונקרא אחרי הוי׳ בחי׳ אחוריים כו׳ וגם אפי׳ בחי׳ סובב נקרא אין לגבי בחינה שאינו בגדר עלמין וכמאמר כתרא עילאה אע״ג דאיהו אור צח אוכם הוא קדם עילת העילות כו׳ וכמ״ש ע״פ שחורה אני כו׳ וזהו שהבריאה נק׳ יש מאין היינו שמקור התהוות העלמין הוא מבחי׳ שנק׳ אין גם מלמעלה למטה כו׳.
40
מ״אועמ״ש ע״פ ואהיה אצלו אמון בפי׳ אחור וקדם צרתני דגבי תורה וע״פ שובה ישראל בפי׳ וראית את אחורי כו׳ והנה בפע״ח שער חזרת העמידה פ״ד בכת״י קודש האריז״ל וז״ל והנה ג׳ קדושות לג׳ רישין דע״ק. א׳ לההוא דלא אתיידע כלל. הב׳ לכתר עילאה. הג׳ למו״ס חכמה קדמאה עכ״ל והיינו כי רדל״א היינו עתיק בחינה תחתונה שבמאציל וכתר עילאה היינו כתר דא״א סוכ״ע והיינו ב׳ בחי׳ הנ״ל דסוכ״ע. אמנם מ״ש הג׳ למו״ס אף דמו״ס הוא בחי׳ חכמה שבכתר בחי׳ סוכ״ע היינו לפי שהוא דיבר בשרש בחי׳ ממכ״ע שבעולם האצי׳.
41
מ״בוהנה כמו שבי״ע ממש התהוותם יש מאין מבחי׳ מל׳ דאצילות שהוא מקור בחי׳ ממכ״ע דבי״ע כמ״כ באצי׳ יש ג״כ בי״ע היינו או״א הם בריאה דאצילות וכמ״ש והחכמה מאין תמצא שהיא נק׳ בריאה יש מאין וזהו ענין בורא קדושים ישתבח שמך כמ״ש במ״א וגם קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה בגימט׳ יש והאין שממנו תמצא החכמה הוא בחי׳ כתר והוא ג״כ ע״י ב׳ המשכות ממלא וסובב א״פ וא״מ וח״ס הוא מקור לבחי׳ הא״פ וכמ״ש בע״ח שער א״א פ״ד וגם כי או״א יונקים מב׳ מזלות ונוצר ונקה ששרשן ממו״ס וז״ש בזהר ח״ג (דרפ״ט) דח״ס הוא רישא דכל רישא לשאר חכמות. וזהו ענין הקדוש הג׳ כי ההמשכה רק מבחי׳ שערות וח״ס עצמה הוא קדוש ומובדל וכתרא עילאה הוא בחי׳ מקיף וסובב כתר לשון כותרת כו׳ ועתיק הוא בחי׳ מקיף למקיף וזהו ענין ג״פ קדוש והם ג׳ המשכות להיות שרש ג׳ בחי׳ בית לבוש מזון דכללות העולמות בית נק׳ בחי׳ מקיף למקיף כו׳ ולבוש הוא בחי׳ מקיף וסוכ״ע וכמ״ש במ״א ע״פ יביאו לבוש מלכות.
42
מ״גומזון היינו בחי׳ ממכ״ע ודרך פרט ממל׳ דאצי׳ לבי״ע נמשכים ג״כ ג׳ בחי׳ אלו שהרי נעשית עתיק וכתר לבריאה שהוא נק׳ מקיף כו׳ ע״ד שמל׳ דא״ק נעשה עתיק וכתר לאצי׳ וגם מתלבשת בפנימיותם (וע׳ מ״ש ע״פ מי מנה בפי׳ והים עליהם מלמעלה ומ״ש בפסוק ויקהל משה וע״פ קחו מאתכם תרומה כו׳ ובביאור ע״פ ועתה יגדל נא כו׳ וע״פ כי אתה נרי כו׳ ומ״מ עיקר הפי׳ בפסוק אחרי הוי׳ קאי על מל׳ דאצילות כמבואר בזהר) (ויקרא דף כ׳ ע״ב) וכדלקמן גבי ואותו תיראו כו׳. וזהו אחרי כו׳ תלכו היינו שכאשר יתבונן ויבין שכל השתלשלות העולמות אינן אלא מבחי׳ זיו והארה ונק׳ אחרי ה׳ ע״ד וראית את אחורי ועמ״ש עוד בד״ה שובה ישראל עד מענין פי׳ אחוריים ופנים מזה יומשך בחי׳ תלכו והוא בחי׳ אהבה ותשוקה נפלאה אליו ית׳ לבדו מקורא ושרשא דכולא אך היינו דוקא ע״י שיתבונן ויעמיק בזה בשכלו ותבונתו מקרב איש ולב עמוק כי אם אין בינה אין דעת וגם אם אין דעת אין בינה.
43
מ״דוביאור ענין כי מנסה כו׳ לדעת כו׳ הנה בחינת הנסיונות הם הסתר פנים ובהסתר עצמו יש אלהות ואנכי הסתר אסתיר כו׳ וכתיב ה׳ אמר לו קלל וע״כ כח ה׳ שיש בנסיון הוא המביא לידי דעת וגלוי אלהות כשעובר עליו כל הנסיון ועומד בנסיונו שבכל הנסיונות יש כח ה׳ המחיה את הדבר ההוא שמביא הנסיון עליו וזהו כי ה׳ אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה׳ ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד כי אלו נסתלק רוח פיו ית׳ מרוחו של שמעי לא יוכל לדבר מאומה וזהו כי ה׳ אמר לו ממש בעת ההיא לקלל את דוד כו׳ (ועיין בע״ח שמ״ח פ״ב) והטעם שהנסיונות מביאין לידי גילוי אלהות כי הנה הנסיונות וההסתר פנים הוא מעולם התהו מלפני מלך מלך שירדו ונתלבשו בקליפות והקליפה היא המסתרת (ועיין בזהר וירא דקי״ט ע״ב) וכששוברין הקליפה ע״י שעומד בנסיון נמצא הפרי בתוכו הוא כח ה׳ המוסתר ומלובש שם ה׳ אמר לו קלל שבא לידי גילוי לפי שכח ה׳ המלובש בו הוא מלמעלה מעלה כנודע ממשל נפילת החומה שהאבן העליון יותר נופל למטה יותר וכמ״ש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שכדי שירד וישתלשל גם למקום הקליפות צריך להיות ממקום גבוה מאד נעלה עד שיגיע שיהיה גילוי אלהות גם במקום הקליפות ולכן אותו הכח מביא לידי דעת לפי שהוא מרפ״ח ניצוצין מעולם התהו עקודים נקודים כו׳ וס״ג מעולה ממ״ה כו׳ ועמ״ש ע״פ וידעת היום והשבות. רק אם אין בינה אין דעת כו׳ שכל ההולדה הוא מבינה שהפסולת נברר בדם נדות והולד נגדל בט׳ חדשים שמתחלה היתה רק טפה ואח״כ נעשה הולדת אברים בבחי׳ פרצוף ובמעי אמו אוכל מה שאמו אוכלת ואח״כ יוצא ונפרד לעצמו וככל המשל הזה הוא בחסידות ביראה ואהבה שמתחלה היתה האהבה מסותרת נקודה אחת ואח״כ נגדלה להגדיל מדורת אש האהבה בהתלהבות כו׳ וכן היראה וזהו שלאה אם הבנים ילדה ששה בנים הם נקראים בחי׳ אהבה ובת הוא מדת מלכות ושמה דינה דינא דמלכותא דינא (וכמ״ש ע״פ אמר עם הספר שהבירור הוא במחשבה שהיא בחינת בינה על ייד התלבשות החכמה שם כו׳ והוא כענין כולם בחכמה עשית בבינה וכמ״ש במ״א בפי׳ ברוך עושה בראשית):
44
מ״הד והנה תלכו הוא בחי׳ רצוא ואח״כ ואותו תיראו הוא בחי׳ שוב והענין כי הנה נודע מ״ש דשם הוי׳ הוא דחילו ורחימו רחימו ודחילו ו״ה הוא בחי׳ אהבה ויראה ז״א הוא אהבה זוטא (ולכן נק׳ זעיר) ויראה היא המלכות יראה חיצונית מהתפשטות מלכותו כמ״ש בהערה לתיקון חצות ובזו היראה קודם לאהבה ממטה למעלה ויראה זו אינה כתובה בתורה כאן (שהרי התחלת הפסוק מבחי׳ תלכו שהוא אהבה ואע״ג דההתחלה צ״ל מבחי׳ יראה דיקא כי זה השער כו׳ דיראה היא תרעא לאעלאה אך הוא כמ״ש בזהר פ׳ בא) (דל״ח ע״ב) ובאתר דאשתכחי דכר ונוק׳ לית שבחא אלא לדכורא וה״נ כיון שנאמר תלכו שהיא בחי׳ אהבה שנק׳ דכר זכר חסדו א״צ להזכיר היראה שנק׳ נוק׳ אשה יראת ה׳ כי היראה צ״ל כלולה באהבה לאכללא שמאלא בימינא כו׳ ועוד י״ל שיראה זו נרמזת כאן בתיבת אחרי הוי׳ שהיא בחי׳ מלכות ואח״כ אהבה רבה היא בינה וחכמה יראה פנימית היא בחי׳ יראו את ה׳ משא״כ יראה חיצוניות הוא בחי׳ ייראו מה׳. אבל יראו את ה׳ היינו להיות בחי׳ את הטפל שהוא בחי׳ ביטול והוא בחי׳ אצילות. שהוא בחי׳ חכמה דכללות העולמות כי בדרך כלל אצי׳ הוא חכמה כי אבא שרש האצי׳ ובינה אימא מקננא בכורסייא כמ״ש בע״ח שמ״ז פ״ג (ואפ״ל שזהו ואותו תיראו בחי׳ יראו את שבטל לבחי׳ ואותו כו׳ וע׳ בזהר ח״א) (דצ״ד ע״א) ע״פ אותו ואת נוהו כו׳ גם פי׳ ואותו לשון אות ורושם וכמ״ש אות היא ביני ובין בני ישראל. ופי׳ כידוע דכשהיה הצמצום הראשון להיות מקום פנוי כו׳ נשאר רשימו מהאור שנסתלק כו׳ ואח״כ נמשך קו כו׳ ועל זה אמר ואותו היינו אות ורושם הנ״ל תיראו כי אות היא ביני ובין כו׳ (וענין שייכות יראה עילאה הנ״ל לבחי׳ אות ורושם הנ״ל אפ״ל ע״ד מ״ש בזהר ח״ג) (קכ״ח סע״ב) גבי חכמה סתימאה והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי״ו רשים רישומ׳ לעתיק יומין ועמ״ש בביאור האדרא מהאריז״ל ובפע״ח ובמשנת חסידים בענין כוונת תשר״ק הנזכר במוסף שבת שהוא סוד הארת כ״ב אתוון במוחא עילאה כו׳ ע״ש נמצא בחי׳ אות ורשימו הנ״ל מאיר בח״ס וח״ס היא שרש בחי׳ יראה עילאה כמ״ש במ״א ולכן שפיר שייך ואותו דייקא תיראו כו׳ שהיראה בושת ששרשה מח״ס ננמשכת מבחי׳ ואותו ועמ״ש עוד מענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו בביאור ע״פ כי אתה נרי בפ׳ מקץ.
45
מ״וובענין ובמורא גדול זה גילוי שכינה ע״פ ששת ימים תאכל מצות גבי פסח וע״פ קול דודי כו׳ בשיר השירים ושם נת׳ מורא גדול נמשך ע״י גילוי בחי׳ מלך מלכיכ המלכים מלכות דא״ס כו׳ וזהו ממש ענין הרשיטמו שבמו״ס כי הרשימו הוא מבחינת מלכות דא״ס כמ״ש בביאור האדרא מהאריז״ל שם ולכן מזה נמשך בחי׳ מורא גדול שהוא בחי׳ ח״ס כו׳ ומורא גדול לשון זכר משא״כ יראה תתאה היא בחי׳ נוקבא כנ״ל. לפ״ז פי׳ אחרי הוי׳ ואותו היינו בחינת מלכות דאצילות ומלכות דא״ס כו׳ ועמ״ש במ״א מענין אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה גבי חג השבועות על פסוק וידבר אלקים כו׳ ועמ״ש בד״ה וידעת היום ע״ש:
46
מ״זה ואת מצותיו תשמרו הנה השמירה היא ע״י המקיף וכנודע מענין ואתה משמרה בקרבי והיינו בחי׳ חיה יחידה שאינם מתלבשים בכלים אלא שהם בחי׳ מקיפים והם בחי׳ השמירה לנר״נ המתלבשים בכלים נשמה במוח כו׳ כי אור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ וגם המקיף מסמא עיני החיצונים נמצא ע״י המקיף אין החיצונים יכולים להתקרב כו׳.
47
מ״חוהנה השמירה צריך לא״פ כשנתלבשו בכלים כי אז צריך שמירה לפי שע״י הפגם ח״ו כלי נמשך יניקה גם מן האור המלובש בה כמו ע״י שחותך ידו יוצא דם כמ״ש במ״א משא״כ כשאורות כלולים עדיין במאצילן וכן אורות מקיפים לא שייך בהם פגם ויניקה כו׳ והנה המצות נקרא רמ״ח אברים דמלכא שהם המשכות אורות בכלים (ע׳ באגה״ק בסופו בד״ה להבין מ״ש בפע״ח שכל המצות לתקן רמ״ח אברי ז״א ע״י המשכת אור א״ס ב״ה בהן כו) וזהו כי נר מצוה כי בלשון תורה נק׳ נר הכלי שבתוכה הנר הדולק כמ״ש נרות המערכה וגם הנרות הדולקים שבהכלי נק׳ נרות כמ״ש בהעלותך את הנרות והיינו שבמצות יש שני בחינות שהם בחינת כלים וגם על ידן נמשכים אורות המתלבשים בהכלים וע״כ צריכים שמירה וזהו ואת מצותיו תשמרו והיינו על ידי ובקולו תשמעו היא התורה שנק׳ ותורה אור בחי׳ מקור האור הנמשך בהנרות (ע׳ בזהר ר״פ בהעלותך ובהרמ״ז שם) והיינו שהיא בחינת אור מקיף שלמעלה מבחינת הכלים ואברים כ׳ו כי הגם דאורייתא מחכמה נפקת נפקת דייקא אכן שרשה למעלה מהחכמה כו׳ והיינו שהיא מבחי׳ מקיפים למ״ד ומ״ם כו׳ עמ״ש בביאור ע״פ כי תצא כו׳ וזהו ג״כ פי׳ ותורה אור כי המצות שהם בחי׳ אורות המתלבשים בכלים מתחלקים לתרי״ג בחי׳ רמ״ח מ״ע כו׳ היינו לכל כלי וכלי אור בפ״ע כו׳ אבל התורה שהיא בחי׳ מקיף היא בחי׳ אור אחד ר״ל למעלה מבח׳ התחלקות כו׳ ועמ״ש בפ׳ וארא סוף דבור הראשון וארא אל כו׳ שהתורה הוא המשכת בחי׳ יחיד אנכי מי שאנכי כו׳ ע״ש (וז״ש באדרא דנשא דקכ״ט א׳ חד ארחא דנהיר כו׳ לתרי״ג ארחין דאורייתא דפליג בז״א דכתיב ביה כל ארחות כו׳ ואיתא שם הפי׳ בספר רוח דוד ובביאור האדרא מהאריז״ל שבז״א נתגלים התרי״ג מצות עצמם כו׳ וז״ש כל ארחות כו׳ ובא״א כתיב וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור כו׳ אורח ואור לשון יחיד כי שם נעלמים ובז״א מתגלים ונעשים התרי״ג מצות עכ״ד. ואמנם התורה נמשכה ממו״ס דא״א וזהו ותורה אור לשון יחיד וזהו ענין המבואר במ״א שהתורה היא בחי׳ רעוא דכל רעוין שהיא ממשכת הנהגת הרצון עליון לתוך הרצון המתפשט בתוך המצות עיין בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ע״ש באריכות וזהו שהמצוה נק׳ נר והתורה היא האור המאירה את הנר בחי׳ דעדכ״ר הוא מקור הרצון שבמצות כו׳ ועמ״ש ע״פ ויקהל משה שבחי׳ כתר דז״א הנק׳ רצון הוא הכלי לבחי׳ רצון עליון רעוא דכל רעוין כתר דא״א שהוא בחי׳ האור כו׳ ע״ש ועמש״ל שהתורה נק׳ משל הקדמוני בחי׳ קדמונו של עולם כו׳) והנה עיקר שמירה זו היינו לבחי׳ ההארה הנמשך מהמצוה לנפש האדם כו׳. וענין הארה זו שנמשך מן המצוה על הנפש יובן ע״ד מאמרז״ל שבשעת מ״ת כפה עליהם הר כגיגית כו׳ ומכאן מודעא רבא לאורייתא וידוע פי׳ וענין כפה עליהם הר שהוא בחי׳ וימינו תחבקני דהיינו התגלות אהבה העליונה לישראל כמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳.
48
מ״טוע״י זה ממילא נתעורר האהבה ג״כ בנש״י ע״ד כמים הפנים לפנים כן לב האדם כו׳ עד שבאו לכלות הנפש וזהו המודעא רבא דהיינו שאתעדל״ת זו שלהם לא היה בבחירה ורצון כ״א שע״י הגילוי מלמעלה נמשך ממילא בלבם כ״כ כך כו׳ וכך מעין זה יובן ג״כ בענין קיום המצות שהם המשכת רצון עליון ממש וה׳ חסדים וימינו תחבקני התגלות אהבה עליונה כו׳ לכן עי״ז נתעורר ג״כ רצון האדם אליו ית׳ כמים הפנים כו׳ וזהו פקדת הארץ ותשוקקיה כו׳ וזהו אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו׳ וע״ז אמרו עבירה מכבה מצוה שע״יט העבירה שהיא נגד רצון העליון ב״ה נכבה הארה זו שנמשך לו מרצון העליון על נפשו כו׳ משא״כ בהמצוה עצמה שהיא רמ״ח אברים דמלכא לא שייך כיבוי ח״ו וז״ש שחת לו לא בניו מומם וכתרגומו חבילו להון לא ליה. אמנם אין עבירה מכבה תורה כי התורה היא מבחי׳ רעוא דכל רעוין כו׳ שמשם נמשך בחי׳ נושא עון. כי הנה ידוע שכדי להיות המחילה וסליחה ע״י תשובה שהיא החזרת הרצון שנסתלק ע״י העבירה הנה הוא ע״י המשכות מבחי׳ רצון העליון שלמעלה יותר מבחי׳ הרצון שבמצות והוא בחי׳ רעדכ״ר שאין שם לעומת זה כו׳ ומשם שרש התורה וכמ״ש ע״פ ואתחנן שהתורה נמשכה מבחי׳ שאין אתעדל״ת מדעת שם כי היא מבחי׳ מקיפים עליונים אשר שם נאמר לא הביט און ביעקב כו׳.
49
נ׳וזהו שארז״ל כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו כנגדו דייקא ע״ד ה׳ צלך שהוא בחי׳ צל ומקיף מה שאינו יכול להיות מתלבש בכלים כו׳. ועמ״ש ע״פ ביום השמע״צ בפי׳ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך.
50
נ״אומ״מ כל האומר אין לי אלא תורה אפי׳ תורה אין לו וכמ״ש במ״א כו׳ כי התורה אשר אינה בטהרת הלב נקראת רק תרעא לדרתא כו׳ וגם כי בצדקה תכונני כתיב כו׳ כי לית ברכתא שריא אלא כו׳ לכך א״א להיות המשכת המקיפים העליונים שע״י דבור התורה אלא כשיש מכון להשראה זהו דהיינו בחי׳ כלי וא״פ שע״י המצות רמ״ח אברים דמלכא כו׳ ועמ״ש כעין זה סד״ה ועשית בגדי קדש בענין ברכת המצות כו׳ ועמ״ש ר״פ ויקרא ע״פ ויקרא אל משה כו׳:
51
נ״בקיצור(א) ענין ההתבוננות שהבריאה יש מאין וזהו אחרי הוי״ה הוא ענין ג׳ פעמים קדוש עד שאח״כ נמשך הוי׳ צבאות שמהוה צבאי צבאות וכמ״ש מזה בד״ה זאת חנוכת המזבח. והענין דכתיב כי הוא צוה ונבראו וכתיב ברא לנוכח היינו כח הפועל בנפעל כמ״ש בסש״ב ח״ב פ״א ופ״ג ועמ״ש מזה בד״ה אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית ובשה״ש בד״ה מי יתנך כאח לי.
52
נ״גואעפ״כ נקרא יש מאין ממש שלהיות התהוות הגשמיות מן המאמר ואותיות רוחניים המלובשים בו ה״ז בריאה חדשה מאין ואפס ממש ולא השתלשלות מההעלם אל הגילוי לבד ועמ״ש מזה בד״ה ואתחנן בפי׳ המחדש בטובו ומקור להמשכה והתהוות זו הוא מהארת הקו המלובש בע״ס דאצילות וע״ז ארז״ל בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת כו׳ (פ״ב דחגיגה י״ב א׳). וע״ז נאמר ברא לשון נוכח. וזהו ענין קדוש השלישי שהוא״ו דקדוש זהו המשכה מבחי׳ קדש והוא הארת הקו להיות מקור לבחי׳ ממכ״ע ואעפ״כ הוא קדוש ומובדל כי רק הארה דהארה לבד נמשך להיות מלובש בכלים דע״ס דבי״ע ועמ״ש מענין וא״ו דקדוש בד״ה צאינה וראינה (ב) וכ״ז הוא נקרא ממכ״ע אבל בחינת סוכ״ע הוא מה שאינו מתלבש כלל אפילו בע״ס דאצילות אלא שמהוה ומחיה על ידי בחינת מקיף לבד ע״ד כל אשר חפץ ה׳ עשה. וע״ד כי לא מחשבותי מחשבותיכם בביאור ע״פ יונתי בחגוי. ועל זה נאמר כי הוא צוה ונבראו וזהו ענין שהבריאה יש מאין ממש. שמבחינה זו אין שום התלבשות כח הפועל בנפעל וזהו ענין הקדוש השני. שקודם הקדוש השלישי:(ג) והנה בבחי׳ סוכ״ע יש ג״כ ב׳ בחינות. וזהו ענין גאה גאה. דהיינו ב׳ הבחי׳ שבכתר עליון ונקרא בגמרא שני כתרים א׳ כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע אשר הבחינה הראשונה לא שייך כלל לומר עליה סובב כל עלמין לפי שאינו בגדר עלמין כלל ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול רק שהוא המחבר סוכ״ע וממכ״ע.
53
נ״דוגם בחינה זו הוא רק המשכה מאור א״ס ב״ה וזהו ענין הקדוש הראשון. ומלמעלה למטה נק׳ סוכ״ע בחי׳ אין לגבי בחי׳ זו היינו שהוא רק הארה כו׳ וכ״ש בחי׳ ממכ״ע וזהו ענין שהבריאה היא יש מאין.
54
נ״הוזהו ענין אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו וענין בורא קדושים ישתבח שמך. וענין א״ת שמות אלא שמות. אך היינו ע״י כי מנסה כו׳ לדעת כו׳ ע״ד כי ה׳ אמר לו קלל שע״י שעומד בנסיון שובר הקליפה ואזי דוקא נתגלה הפרי. ומבואר במ״א איך קליפה קדמה לפרי. דהיינו שהאור והחיות המלובש בתוכם בבחינת הסתר משבה״כ נפל שמה ממדרגות עליונות וגבוהות מאד. לכן דוקא ע״י שבירת הקליפה מתגלה בחי׳ הדעת וזהו ענין מי יתן טהור מטמא. ועמ״ש בד״ה בשלח פרעה את העם:
55
נ״ו(ד) תלכו היינו ב׳ בחינות אהבה עמ״ש בד״ה להבין קישור וחבור הזכרת ברית ותורה בברכת הארץ. ואח״כ ואותו תיראו יראה פנימית יראו את ה׳ ועמ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה. גם פי׳ ואותו לשון אות ורושם. ועמ״ש סד״ה ואתה מרבבות קדש בפי׳ מארז״ל אות הוא בצבא שלו:(ה) ואת מצותיו תשמרו המצות נקראו רמ״ח אברים שהם המשכת אורות בכלים עמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן. ומשם ע״י הפגם נמשך יניקה לחיצונים ע״ד שופך דם האדם באדם ועמ״ש מזה בביאור ע״פ בשעה שהקדימו הנ״ל. והיינו מבחי׳ נר״נ המלובש בכלים. ולכן צ״ל ואת מצותיו תשמרו והיינו ע״י המקיפים חיה יחידה וזהו ע״י ובקולו תשמעו היא התורה שכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה אף בזה״ז כי היא למעלה מבחינת אורות שבכלים. (ועמ״ש בד״ה וזאת המצוה כו׳ לשמור את כל חקותיו כו׳ ושמרת לעשות כו׳ ע״ש) ועיקר השמירה צ״ל לבחינת נר מצוה היינו לבחינת ההארה הנמשך מהמצוה בנר״נ של האדם ועיין בזח״ג נשא (קכ״ט ב׳) ע״פ שומר ישראל. ובפ׳ האזינו (דף רכ״ט א׳):
56
נ״זו ואפ״ל עוד בענין ואותו תעבודו ע״ד מ״ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. (במלאכי סי׳ ג׳ י״ח) ואמרו רז״ל (פרק קמא דחגיגה דף ט׳ ע״ב) עובד ואשר לא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. ועיין מזה בסש״ב פט״ו. עכ״פ דבחינת עובד אלקים הוא למעלה מבחינת צדיק גמור.
57
נ״חוזהו שאחר ד׳ מדרגות. תלכו. תיראו. תשמורו. תשמעו. שזהו ודאי בחינת צדיק גמור. נאמר אח״כ ואותו תעבודו שזהו בחי׳ שלמעלה במדרגה יותר. והיינו על ידי שמהפך טבעו מלשון עורות עבודים. ועיין מ״ש בביאור על פסוק מים רבים בפ׳ תולדות שעל זה שאל רבי חנינא בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא דהיה מסתפק שמא הטבע שלו גורם שקידתו בתורה אף במס״נ כו׳ ואם כן עדיין מסופק אם שינה טבעו לגמרי להיות בבחינת עובד אלקים דשמא הוא עדיין בחינת אשר לא עבדו אף שהיה צדיק גמור.
58
נ״טוהנה אלקים גימטריא הטבע היינו כי שמש ומגן הוי״ה אלקים ששם אלקים הוא מגן ונרתק המסתיר על גילוי שם הוי׳ ומזה נמשך מה שעולם כמנהגו נוהג שבחי׳ זו נקרא הטבע. אף שהוא באמת הכל משם הוי׳ המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית רק שנמשך ע״י מגן ונרתק המכסה ומסתירועיין מענין הטבע בשו״ת ח״צ סי׳ י״ח קרוב למ״ש. לכן ע״י שהאדם הוא עוסק בעבודת הש״י יותר מטבעו ומשנה טבעו נקרא עובד אלקים היינו שלא יהיה הסתר הנרתק לכן עי״ז זוכה למ״ש אח״כ וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא שהוא ענין מארז״ל הקב״ה מוציא חמה מנרתקה (בפ״ק דע״ז דף ד׳ ע״א). ועיין מזה ברבות ויצא פע״ח ובפ׳ בא פט״ו משפטים פל״א (דקמ״ט ע״א). ובזח״א מקץ (דר״ג ע״ב) ובפרשה אמרו (דפ״ח ע״א). וזהו ענין אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים כו׳ וכמ״ש בסש״ב שע״י זו האחד היתירה על מאה מהפך טבעו והרגלו כו׳. ועיין במהרש״א בח״א שם שפי׳ דמספר מאה זהו מגיע עד נר״נ שהם בסוד יחידות עשירות מאות וזהו ענין מאה ברכות. אבל השונה פעם אחת יותר מזה הוא חלק אלוה ממעל כו׳ ע״ש. ובשל״ה במסכת שבועות שלו (דקפ״ב ע״א) כ׳ כי החכמה מאין תמצא מאין הוא מספר מאה ואחד כו׳. והנה פי׳ מאין ידוע שהוא בחינת שלמעלה מהחכמה. וזהו הנמשך ע״י שעובד אלקים ומשנה טבעו שהוא ביטול היש ומשנה מבחינת יש לאין ועי״ז ממשיך מבחי׳ אין תמצא. והנה ארז״פ פ״ק דקדושין (ד״ל ע״ב) ע״פ ושמתם סם תם נמשלה התורה לסם חיים. ועזח״ג ר״פ חקת (דקע״ט סע״ב) מענין סמא דחיי. וה״ע רפואה כמ״ש ולכל בשרו מרפא. והנה בזח״ ב תרומה (קכ״ז ע״ב) סמ״ך מ״ם כו׳ רזא דאינון מאה ברכאן כו׳ ובמק״מ ובהרמ״ז שם דבחי׳ מ״ם זהו תבונה ובחינת סמ״ך זהו בינה עילאה המקבלת מששה ספירות ראשונות דחכמה כו׳ והוא ב׳ בחינות דעולם הנשמות דהיינו ג״ע ועולם התחייה. ואפ״ל שזהו ענין מ״ס וסמ״ך שבלולות בנס היו עומדים כו׳ וזהו ענין סם חיים בחי׳ הנ״ל דמאה ברכות שהם סמ״ך ומ״ם כו׳ ומבואר במ״א ע״פ מאמר הזח״א פ׳ חיי (קכ״ג א׳) בענין חיי שרה מאה שנה ששרש מאה ברכות הוא המשכות מבחי׳ א״א דהיינו מבחי׳ סוכ״ע. אך ע״י שעובד אלקים ומשנה טבעו להיות שונה פרקו מאה פעמים ואחד ממשיך עוד מבחי׳ שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ חד ולא בחושבן כו׳ וכנ״ל בענין הקדוש הראשון ועמ״ש ע״פ ואתה מרבבות קדש.
59
ס׳ואפשר שזהו פי׳ סם חיים. וזהו ואותו תעבודו פי׳ ואותו ע״ד אות היא ברבבה שלו שהוא בחי׳ חד ולא בחושבן. והיינו על ידי תעבודו בבחי׳ עובד אלקים. ועמ״ש בפ׳ ויצא בד״ה ושבתי בשלום כו׳ והיה הוי״ה לי לאלקים.
60
ס״אועפ״ז י״ל שזהו ההפרש בין בחי׳ ואותו תעבודו לבחי׳ ד׳ מדרגות הראשונות כי ד׳ בחי׳ תלכו תיראו תשמרו תשמעו י״ל שהן נגד ד׳ אותיות הוי״ה. כי תלכו תיראו זהו רצוא ושוב שהוא בחי׳ י״ה שהן אהוי״ר.
61
ס״בואח״כ תשמרו תשמעו תורה ומצות זהו ענין ו״ה וכמ״ש ע״פ וכל בניך למודי הוי״ה וזהו בבחי׳ ומדרגת ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע שעל זה נאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה כו׳ גילוי שמש הוי׳. שלא יהיה מסתיר הנרתק ומגן כו׳. אך בחי׳ ואותו תעבודו שזהו למעלה מבחי׳ צדיק כנ״ל זהו כענין עד יעבור עמך הוי׳ למעלה מבחי׳ שם הוי׳ ואפשר שע״ז רומז קוצו של יו״ד דשם הוי׳ וע״ש בד״ה ולא אבה בפ׳ כי תצא. וסד״ה קדש ישראל בעניין ד׳ הידות כו׳ והחמישית כו׳. וזהו הבחי׳ החמישית ואותו תעבודו ועי״ז ובו תדבקון כו׳ והוא בחי׳ פנימית הכתר ע״ד שפי׳ בזח״ג פ׳ אחרי (דס״ו ע״ב) בענין בי נשבעתי ובפ׳ נשא (דק״ל ע״א) וע׳ בע״ח שמ״א פ״ג שיש ה׳ בחי׳ נרנח״י ובתוך הבחינה החמשית שהוא יחידה מלובש הבחי׳ תחתונה דאור א״ס כו׳ וזהו ענין הב׳ כתרים כו׳ כנ״ל ועי״ז והיה הוי׳ לי לאלקים שמה שעתה הוא שם הוי׳ יהיה בחינת אלקים לגבי גילוי זה והיינו ע״י שהוא בבחי׳ עבד עובד אלקים והיינו שעבודתו הוא שיהיה בחי׳ והיה הוי׳ לי לאלקים כו׳ ואפ״ל שזהו פי׳ המדרש תלים שהביא הבחיי פ׳ בשלח ע״פ עזי וזמרת יה אבל לעוה״ב בשש אותיות שנאמר כי ביה הוי׳ צור עולמים כו׳ (ועיין זח״ב תרומה קס״ה ב׳) והיינו ע״י ששה מדרגות שפרט כאן תלכו תיראו תשמרו תשמעו תעבודו תדבקון והש״ך כאן פי׳ ששה דברים שבפסוק זה תלכו עד תדבקון הם כנגד ששה תיבות שבפסוק שמע ישראל. ועיין בפע״ח שער ק״ש שעהמ״ט ר״פ י״א בענין רומח ואפשר לכוון הששה תיבות דפסוק שמע עם ששה בחינות הנ״ל. כי שמע היינו שם ע׳ וכמש״ל בפ׳ ואתחנן בד״ה שמע ישראל ע״ש וא״כ זהו בחי׳ ומדרגת אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ותיבת ישראל זהו ענין ואותו תיראו כמ״ש ברבות פ׳ ויחי פצ״ח שמעו אל ישראל שבשמים אביכם וכן איתא בפרקי דר״א שהקב״ה נקרא ישראל.
62
ס״גוהיינו בחי׳ כי שרית עם אליקם שמשתרר ומושל על שם אלקים. ואח״כ תיבות הוי׳ אלקינו זהו ענין ההמשכה שע״י תורה ומצות. וזהו ענין תשמרו תשמעו. ועמ״ש גבי ציון במשפט תפדה בענין שבחי ירושלים את הוי׳ הללי אלקיך ציון בד״ה ברבות פ׳ עקב. .
63
ס״דואח״כ הוי׳ אחד זהו ענין ואותו תעבודו כו׳ כי הנה מבואר בביאור ע״פ חקת התורה בענין ב׳ שמות הוי׳ בפסוק אחד שהשם הא׳ באצילות יו״ד חכמה ה׳ בינה כו׳ והשם השני הוא למעלה מאצילות ועד״ז י״ל גם כאן דפי׳ הוי׳ אלקינו היינו המשכת אור א״ס המלובש בע״ס דרמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברים דמלכא ואח״כ בחי׳ הוי׳ אחד בחינה שלמעלה מאצילות אנת הוא חד ולא בחושבן כו׳ וזהו ע״י ואותו תעבודו ובו תדבקון לשנות טבעו וזהו ענין למס״נ באחד וברבות פ׳ ואתחנן אמרו דפסוק שמע ישראל הוא קבלת השני דברות אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הקב״ה והיינו כי הוי׳ אלהינו הוא קבלת הדבור אנכי הוי׳ אלקיך והוי׳ אחד הוא קבלת דבור ולא יהיה לך וכ״ה בשל״ה במסכת תמיד שלו (דרנ״ב סע״ב) בשם הרמב״ן שהובא ברד״א גבי ק״ש והנה דבור אנכי כולל כל רמ״ח מ״ע ודבור לא יהיה לך כולל כל שס״ה ל״ת. ומבואר במ״א דבחי׳ ל״ת זהו ענין אתכפיא וביטול יותר ממ״ע ולכן ע״י ל״ת ממשיכים בחינה גבוה יותר ועמ״ש מזה בד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם לכן עד״ז ג״כ א״ש ענין הנזכר:
64
ס״הכי תשמע בקול ה׳ אלקיך לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום לעות הישר בעיני ה׳ אלקיך. הנה כתיב עין ה׳ אל יראיו וכתיב עיני ה׳ אל צדיקים. והענין יובן כי הנה התורה נקראת מפתחות הפנימיות והיראה נקרא מפתחות החיצוניות.
65
ס״וואמרו כל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לידו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לידו כו׳. וביאור ענין זה הנה נודע ענין המצות דרמ״ח פיקודין אינון רמ״ח אברין דמלכא. שכמו שהאברים ממשיכים החיות של הנפש. כך המצות ממשיכים חיי עולם הבא לצדיקים שיושבין ונהנין מזיו השכינה שהנאתם ותענוגם על ה׳ אור א״ס ב״ה שאין לו סוף כו׳ ואין ערוך אליו ית׳ כלל אין זה אלא זיו והארה בעלמא להיות גילוי השגה בנשמות שהן בחי׳ נברא ומחודש יש מאין. והגרם להמשכה זו הם המצות שהם הממשיכות הזיו הזה בגן עדן וזיו זה הוא זיו המצות עצמן וכמארז״ל שכר מצוה מצוה (וכמ״ש הענין בסש״ב פל״ט) וע״ז נאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה לעבדה במצות עשה כו׳ שע״י המצות עשה הוא עובד את הג״ע שממשיך בו את הזיו. והנה לפי שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי עוה״ב אי לזאת מכ״ש וק״ו שצריך להמשיך המשכת הזיו לעבודתו ית׳ בעוה״ז ומה גם שעוה״ז הוא דומה לפרוזדור בפני עוה״ב שדומה לטרקלין והתקן עצמך בפרוזדור כו׳ אלא שבעוה״ז אינו בבחי׳ נהנה מהשגה ותענוג נפלא כבעולם הבא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק בבחי׳ באמונתו יחיה יחיה ממש כמ״ש במ״א (ע״פ וידעת היום כו׳). והנה העוה״ב שהוא משכן הנשמות בלא גופין מתגלה בחי׳ הזיו מן המצות בבחי׳ גילוי. אבל בעוה״ז שהנשמה מתלבשת בגוף צריך לשית עצות בנפשו להיות המשכה זו בגילוי הנפש והיינו ע״י שיתבונן איך שהוא ית׳ ממלא כל עלמין אתה עשית את השמים ושמי השמים כו׳ יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים ביראה ומשמיעים בקול כו׳ והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול כו׳.
66
ס״זומזה תפול על האדם ג״כ אימה ויראה והיא בחי׳ מפתחות החיצוניות שיראה זו לקוחה מבחינת חיצוניות היא בחינת זיו והארה בעלמא להיות התהוות העולמות וכל צבא מעלה שבהם וע״י נמשכה בחינת היראה וכמ״ש כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך כו׳ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כו׳ ברוך שאמר והיה העולם שמה שברוך נלקח ממה שאמר והיה העולם שאין זה אלא זיו כו׳ ועמש״ל ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו. אבל העיקר הוא מפתחות הפנימיות בחי׳ מפתח לפתוח בגילוי בחי׳ פנימיות. דהיינו גילוי אור א״ס ב״ה ממש שאינו בגדר עלמין כלל וכמ״ש אתה הוא ה׳ לבדך ממש כמו קודם שנברא העולם שהיה הוא לבדו ית׳ ואני ה׳ לא שניתי וגו׳ והיינו משום דכולא קמיה כלא וכאין ממש חשיבא. כי הנה כתיב כי ביה ה׳ צור עולמים ביו״ד נברא העוה״ב ובה׳ נברא העוה״ז שהן כמו אותיות היו״ד והה״א במחשבתו של אדם שבטילות לגבי כללות מחשבתו ושכלו ומכ״ש לגבי מהותו ועצמותו כן ויותר מכן בטילות כל בחי׳ העוה״ז והעוה״ב לגבי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו ואין עולות בשם עולמות כלל שהם כאין ואפס ממש והיה כלא היה רק לשכך את האזן ע״ד משל גשמי איתא בכתבי האריז״ל שהוא כדמיון טפה אחת בים אוקיינוס כו׳ ולכן גם עתה הוא לבדו יתברך.
67
ס״חואותו אנו מבקשים שיהיה בגילוי הנפש וכמ״ש ואהבת את הוי׳ אלהיך. פי׳ ואהבת מלשון אבה שהוא לשון חפץ ורצון שיהיה רצון הנפש שיהיה הוי׳ אלהיך בגילוי לנוכח. וכמ״ש בזוהר ע״פ ויקחו לי תרומה כי לי פי׳ אותי כו׳ דהיינו שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה ממש על נפשו להיות ביטול הנפש אליו ית׳ בכל לבבך וגו׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ וארשתישך לי) והיינו ע״י התורה והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום אנכי ממש ולא בחי׳ שם בלבד שהוא בחי׳ זיו והארה אלא עצמותו ומהותו כביכול מתגלה ע״י התורה כי התורה נקראת קול הקל קול יעקב כמו שהקול הוא ממשיך מהלב אל הדיבור והוא המחבר רוחניות עם גשמיות. כך התורה היא המשכת גילוי בחי׳ פנימיות שהוא אור א״ס ב״ה ממש להתלבש בגשמיות התורה ומצותיה הכתובים בה.
68
ס״טולכן נק׳ קורא בתורה כאדם הקורא את חבירו שיבא אצלו כי כל התורה שמותיו של הקב״ה. פי׳ כמו שע״י שם האדם קורין עצמותו ומהותו. כך ע״י התורה קוראין וממשיכין עצמות אור א״ס ב״ה כי היא שמו ית׳ שהיא חכמתו ורצונו ית׳ שאינו מובן ומושג בשכל אנושי שעל פי שכל אנושי לא היה הדין נותן כך כמ״ש בתורה אלא שכך עלה ברצונו ית׳ וכך חייבה חכמתו ית׳ שהוא למעלה משכל והשגת הנבראים.
69
ע׳ולכך נקראת בבחי׳ שמו שבה ועל ידה יקראוהו להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה ממש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון שנמשך רצון העליון לכל חי ורחמיו על כל מעשיו ארך אפים וגדל חסד להיות קרוב לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו דייקא אותו בעצמו ולא בחי׳ שם כו׳:
70
ע״אב וזהו כי תשמע בקול ה׳ אלהיך דכתיב בקול ולא לקול וכמ״ש ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך כו׳ קול היינו המשכה מההעלם אל הגילוי ולקול פי׳ השמיעה וההבנה להמשכה זו והיינו לבחינת ההמשכה עצמה שהיא בחינת חיצוניות. אבל בקול היינו בפנימית הקול כי תשמע שתהיה השמיעה בבחי׳ פנימית ההמשכה מה שנמשך מההעלם דהיינו בחינת אור א״ס ב״ה שיומשך גילוי זה על נפשו להיות בבחינת ביטול וזהו שאמרו רז״ל ברבות ר״פ כי תבא ע״פ אשרי אדם שומע לי אשרי לאדם בשעה ששמועותיו לי כ׳ו (ועיין בזהר בהעלותך) (דף קנ״ב ע״א) נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש ונודע דתפארת נקרא קול הקל קול יעקב כו׳. וא״כ מה שמלובש בפנימיות הקול זהו מש״ש בזוהר ונשמתא לנשמתא דא הוא ע״ק כו׳ ועמ״ש בד״ה שימני כחותם כי יש תורה ויש תורה כו׳ נקרא קורא בתורה כו׳ ע״ש והוא ענין מש״כ ולכן נקרא קורא בתורה כו׳ וזהו כי תשמע בקול כו׳. אך צריך להיות כסדר המדרגות תחלה מפתחות החיצוניות ואח״כ מפתחות הפנימיות כי הנה יש חצר החיצונה וחצר הפנימית כמ״ש במגלת אסתר ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית והמן בא לחצר בית המלך החיצונה. חצר החיצונה הוא בחי׳ פסוקי דזמרה שהם המדברים בשבח גדולת יוצר הכל והתפשטותו על כל הנבראים ואשר עשה את הנפלאות ואת הגדולות הללו את ה׳ מן השמים כו׳ אתה עשית את השמים כו׳ וכן ענין השירה שעל קריעת ים סוף התגלות הנס הנפלא בעולם הזה.
71
ע״בוחצר הפנימית הוא קריאת שמע וברכותיה. והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות הוא בחי׳ תפלת שמונה עשרה שהוא בחי׳ ביטול כו׳ ומשם ויושט המלך את שרביט הזהב הוא בחינת ומעלת הזהב דהיינו רשפי אש האהבה כו׳ שהושיט והמשיך מבחינת בית לבחינת חצר הפנימית דהיינו שיהא גילוי אהבה זו גם בק״ש בקיום ואהבת כו׳. וזהו אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך ב׳ חצרות חצר החיצונה וחצר הפנימית והדר נשבעה בטוב ביתך בחינת בית בתפלת שמונה עשרה שהוא בחינת ביטול כו׳ (ע׳ בזוהר חיי שרה דף קכ״ט ע״ב מענין ישכון חצריך ועיין מ״ש ע״פ וארשתיך לי כו׳ בהפטרה דפרשת במדבר. גם ע״פ ויקהל משה מענין שער החצר הפנימית כו׳ וע״פ ויושט המלך לאסתר כו׳ ומענין שמו״ע שנק׳ בית ע״פ השמים כסאי כו׳ איזה בית כו׳) והנה המשכת ביטול זה להיות תקועה וקבועה בלב ונפש כל היום שלא יפסיקוהו ולא יטרידוהו מחשבות הזמן הטורדות כו׳ היינו ע״י התורה שנאמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך כו׳ וזהו אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה כו׳ כי שפת אמת דוקא תכון לעד כי האהבה המתגלה בתפלה לפי שהיא בזמן לכך חולפת ועוברת אחר התפלה. אבל התורה היא למעלה מן הזמן אשר אנכי מצוך אנכי ממש הוא אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין ולכך נאמר בה היום כי כל מקום שנאמר היום פי׳ לעולם ולעולמי עולמים שאין לו ביטול והפסק:
72
ע״גג אך הנה יסוד התורה הוא מיוסד על מצות עשה ומצות לא תעשה הכתובים בה ולכך אין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה על פי התורה להיות קבוע בלב ונפש כ״א בקיום מצות עשה ומצות לא תעשה ובערת הרע כו׳ כי לא יגורך רע וטהור עינים מראות ברע וכמשל הבית שרוצה להכניס שם את המלך שצריך כיבוד וריחוץ שיהיה מנוקה מכל דבר מלוכלך שלא ימצא בו שום ניוול ואשפה כך כדי שיהי׳ הלב משכן ומכון להשראת גילוי אור א״ס בתוכו ובפנימיותו צריך לטהר את הלב מכל רע הן בסור מרע גמור באיסור כו׳ והן בכיבוש מדות רעות בנפש כמו כעס כו׳ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כו׳ שקראם הכתוב בלשון זונים כמו זונה שאסורה לבעלה אחרי אשר הוטמאה וגו׳.
73
ע״דולכן אמרו רז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו כי התורה בבחינה זו אשר אינה בטהרת הלב נקרא בחינת תרעא לדרתא שהיא למטה ממדרגת היראה כו׳. וזהו לשמור את כל מצותיו את פי׳ כמכו עם (כמו הולך את חכמים יחכם פי׳ עם חכמים) דהיינו שעם המצות תהיה בחי׳ שמירה לבחינת המשכת אשר אנכי מצוך היום הנמשכת ע״י התורה להיות לה שמירה וקיום בלב בל תמוט עולם ועד. כי הנה במצות יש ב׳ בחינות כי המות הם רמ״ח אברין הממשיכים החיות של הנפש והב׳ שהם כלים לאור הנאחז ודולק שם שמבלעדי השמן והפתילה אין האור מאיר כלל וכן מבלעדי המנורה ישפך השמן ולא יומשך אחר הפתילה ויסתלק האור. כך המצוה היא בחי׳ נר לאור התורה שאור א״ס ב״ה הנמשך ומתגלה בתורה אין לו קיום אמיתי כ״א ע״י המצות שהן בחי׳ שמירה וקיום לאור התורה שיהא נשמר ומתקיים על ידן בקיום המצות במעשה בפועל ממש וע״ז נאמר והיה מעשה הצדקה שלום מעשה דוקא שצדקה היא כללות המצות.
74
ע״הולכן נקרא בשם מצוה סתם וכמ״ש בנחמיה והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל וגו׳ כי כמו שהצדקה היא השפעת והמשכת החיות להחיות רוח שפלים כך הוא קיום כל המצות כולם נקראים על שם צדקה וכתיב בצדקה תכונני. פי׳ תכונני שע״י הצדקה תעשה מכון ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה שאין לו קיום ומצב לעמוד על כנו אלא ע״י הצדקה שהוא בחי׳ כללות המצות שהן הן השומרים ומקיימים את האור.
75
ע״וולכן אמרו רז״ל כל האומר אין לי אלא תורה כו׳ שהפירוש הפשוט הוא שצריך שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים ולא בתורה לבדה. והענין כי התורה לבדה הוא אור בלא כלי ואין לה קיום כ״א ע״י גמילות חסדים כללות המצות. (ועיין מ״ש ע״פ אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ג״כ שהשמירה היא ע״י המצות והיינו שע״י הכלים נשמר ומתקיים האור כו׳. אמנם לעיל ע״פ אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו נתבאר שע״י התורה הוא השמירה לנר מצוה ולפ״ז היה אפשר לפרש כאן הפסוק כפשוטו כי תשמע בקול שהוא בחי׳ תורה שעי״ז יומשך לשמור את כל מצותיו שהתורה היא השמירה לנר מצוה כו׳ וע׳ פנים לתורה וגם כי פי׳ השמירה הנזכר כאן ר״ל שלא יסתלק האור לשרשו וזה הוא ע״י הכלים דוקא וכמשנ״ת בביאור ע״פ וקבל היהודים בפי׳ ענין נעשה ונשמע כו׳ ע״ש וע״פ והארץ הדום רגלי כו׳ ולעיל ר״ל השמירה מבחי׳ עבירה מכבה מצוה דהיינו מיניקת החיצונים מהא״פ והכלי. ושמירה זו הוא דייקא ע״י אורות מקיפים כו׳ ועיין מ״ש בפ׳ ואתחנן ע״פ וזאת המצוה כו׳ לשמור את כל חקותיו כו׳ ושמרת כו׳ ב׳ שמירות. ועיין מ״ש ע״פ תשמרו להקריב כו׳ שמור זו משנה כו׳). ובזה יובן מ״ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ולכאורה אינו מובן כי השכל וידוע אותי היינו להיות דעת אלהים אצלו ומאי מסיים כי אני ה׳ עושה חסד כו׳. אך עם הנ״ל יובן כי השכל וידוע אותי. פי׳ אותי ממש הוא אור א״ס ב״ה ממש עצמותו ומהותו כביכול המתגלה בתורה ועיין ברבות נשא ר״פ עשירי. אך אין זה קיום אמיתי כ״א ע״י עשיית חסד משפט וצדקה שהם בחי׳ כלים והטעם שהם דייקא בחי׳ כלים מפרש הכתוב כי באלה חפצתי כלומר שכך עלה ברצונו ית׳ להיות המצות דוקא בחי׳ כלים לגילוי אור א״ס ב״ה אשר אנכי מצוך היום שבבחי׳ היום לעשותם הוא גילוי אנכי ממש דהיינו מהותו ועצמותו כביכול (ועיין ברבות סוף קהלת בפ׳ ויותר שהיה קהלת חכם ובפ׳ נח ס״פ ל״ה משפטים פ״ל זח״ב קכ״ב סע״א קנ״ח ב׳ ח״ג ק״י ע״א רנ״ו ע״ב) משא״כ עולם הבא הוא גילוי זיו והארה בעלמא. ובזה יובן מ״ש מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו נקי כפים כו׳ שלא כל האדם זוכה לעוה״ב כי אם ע״י יסורים של גיהנם ונהר דינור כו׳ וכמארז״ל שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולם לא נתנו אלא ע״י יסורים. עולם הבא תורה וארץ ישראל.
76
ע״זויסורי עוה״ב הם כפלי כפלים מיסורי עוה״ז עד שאין ערך כו׳ ולכאורה אינו מובן שהרי אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי עוה״ב ולמה בעוה״ז יכול להיות בתשובה ומעשים טובים ואין צורך יסורים כ״כ לחיי עוה״ב. אך הענין הוא לפי שעוה״ב הוא גילוי הזיו שהגילוי הזה הוא דרך ירידת והשתלשלות המדרגות שהן רבות ושונות וכדי להיות גילוי זה לכל אחד ואחד כאוי לו לפי מעשיו ומדרגתו מוכרח הוא לסבול יסורים כ״כ לפי ערך כו׳ אבל בעוה״ז שהוא גילוי אנכי ממש ה נה עליו ית׳ נאמר גם חשך לא יחשיך כו׳ וקרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת כי הוא השוה ומשוה קטן וגדול והמלאכים שואלים איה מקום כבודו היינו אור א״ס ב״ה ממש שאינו מושג כו׳ (משא״כ בבחי׳ הזיו הרי והאופנים ברעש גדול כו׳ יהללו את שם ה׳) ואומרים מלא כל הארץ. הלזו הגשמית. כבודו:
77
ע״חד אך הנה תכלית המכוון בכי תשמע בקול ה׳ אלהיך הוא המשכת בחינת אור א״ס ב״ה בגילוי על נפשו ובשמירת כל מצותיו להיות כלי ואור לגילוי זה הוא כדי להיות בחי׳ ביטול כו׳ וזהו לעשות הישר בעיני ה׳ כו׳.
78
ע״טוביאור ענין זה הנה כתיב אל דעות ה׳ ב׳ דעות יחודא עילאה ויחודא תתאה יחודא עילאה מלמעלה למטה דכולא קמיה כל׳ כו׳. ויחודא תתאה ממטה למעלה בחי׳ יש מאין כו׳ כמ״ש במ״א ושתיהם הם כחות אלהות יחודא תתאה בשם אלקים המצמצם ומפריד להיות עלמא דפרודא בחי׳ יש כו׳ שיהיה ביטול היש דוקא ויחודא עילאה בשם הוי׳ כו׳.
79
פ׳וזהו משמים הביט ה׳ השקיפה ממעון קדשך מן השמים ה׳ משמים השקיף כו׳. פי׳ שנתלבש במדה זו להשגיח משמים מלמעלה למטה דהיינו בחינת יחודא עילאה שלפעמים מתלבש במדה זו ולפעמים מתלבש ומשגיח במדה שממטה למעלה בחי׳ יחודא תתאה.
80
פ״אוזהו עין ה׳ אל יראיו שליראיו שהן בבחי׳ מפתחות החיצוניות הוא משגיח בבחי׳ עין אחת או יחודא עילאה או יחודא תתאה משא״כ אל הצדיקים שהן בבחינת התקשרות עמוד אחד וצדיק שמו כי כל בשמים ובארץ ותרגום אונקלוס דאחיד בשמיא וכו׳ הוא בבחי׳ עיני ה׳ שאלו השני בחי׳ עינים הן שוין ממטה למעלה כמו מלמעלה למטה (ועד״ז הוא מאמר המדרש סוף שיר השירים רבה בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הקב״ה מביט אליהם בשתי עיניו הה״ד עיני ה׳ אל צדיקים ובשעה שאין עושין רצונו של הקב״ה הוא מביט עליהם בעינו אחת הה״ד עין ה׳ אל יראיו) וכמ״ש ישר יחזו פנימו ישר ממש שגם ממטה למעלה מתגלה בחי׳ ביטול דכולא קמיה כלא חשיב וכמ״ש כי עין בעין יראו וכו׳ דהיינו עין שמלמעלה למטה בעין שמלמטה למעלה וכמ״ש בזהר הקדוש למהוי אחד באחד שבבחי׳ יחודא תתאה שורה ומתגלה יחודא עילאה. כי בלא גילוי בחינת יחודא תתאה תחלה אינו שורה ומתגלה יחודא עילאה כמאמר קוב״ה אחד לעילא לא יתיב כו׳.
81
פ״בוע״ז אומרים מודים אנחנו לך כו׳ כאדם שמודה לחבירו שאמת הוא כמו שהוא אומר כך מודים אנחנו לך שאמת הוא דכולא קמיה כלא כו׳. ולא כאשר נראה לעיני בשר יש מאין כו׳ ומאן דלא כרע במודים כו׳ שצריך להיות בבחי׳ הודיה עכ״פ. אך להיות גילוי ממש בבחי׳ ביטול זה למטה כמו למעלה הוא ע״י התורה כי תשמע בקול ה׳ אלהיך בפנימיות הקול שפנימיות זו היינו אור א״ס ב״ה ממש שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ושם מעלה ומטה שוים לכך נמשך משם להיות גילוי ביטול זה למטה כמו למעלה. וזהו לעשות הישר בעיני ה׳ אלהיך פי׳ הישר כמו ישר יחזו פנימו דהיינו לעשות ב׳ בחי׳ עינים בבחי׳ ישר בהשואה א׳ למהוי אחד באחד ועין בעין יראו וגו׳:
82
פ״גביאור הדברים. הנה נודע ענין יחו״ע ויחו״ת שיחו״ת הוא בשם אלקים שהוא המפריד להיות בחי׳ יש דוקא שיהיה היש בטל כי יש ב׳ מיני ביטול. הא׳ ביטול יחו״ע אתה הוא הוי׳ לבדך כו׳ דכולא קמיה כלא כו׳ והב׳ ביטול יחו״ת אתה עשית את השמים שמי השמים וצבא השמים לך משתחוים ביטול כו׳ והוא ענין מודים אנחנו לך ומאן דלא כרע במודים כו׳ שהוא בחי׳ ביטול היש כו׳ (ועמ״ש לקמן בביאור לפסוק שובה ישראל בד״ה איתא במ״ח) והנה ב׳ בחי׳ אלו יש ע״ז ב׳ מיני השגחות שמשגיחים כך מלמעלה (עמ״ש בפי׳ לבבתני באחת מעיניך). וזהו ענין משמים הביט ה׳ שהוא משגיח באופן כמו שהוא מלמעלה למטה דכולא קמיה כלא כו׳ ולפעמים משגיח במדת החסד ולפעמים במדת הגבורה כו׳ כי מדה הוא ל׳ לבוש מלשון מדו בד כו׳ וכשם שהוא במדות כך הוא בהשתלשלות העולמות חו״ג דז״א נק׳ משמים הביט ויש חו״ג דמל׳ ולפעמים משגיח כמו שהוא בבי״ע שבחי׳ בי״ע הוא בחי׳ חיצוניות ממש ואין ערוך לאצי׳ שבאצי׳ איהו וחיוהי חד כו׳ ושם הביטול יותר עליון מה שאין כן ביטול דבי״ע (ובמדרש רבה ע״פ וירא איתא אין שייך לומר הבט אלא מלמעלה למטה והיינו כי משמים הביט שהוא ההשגחה ע״ד שהוא מלמעלה למטה כנ״ל ועמ״ש בפ׳ וירא ע״פ ארדה נא ואראה מענין ב׳ השגחות הנ״ל). וע״ז נאמר עיני ה׳ אל צדיקים עיני להיות התחברות ויחוד בין ב׳ בחי׳ השגחות כי אל דעות ב׳ ב׳ דעות כלולים עין בעין יראו כו׳ (עמ״ש מזה בפ׳ יתרו ע״פ משה ידבר ובד״ה לבבתני) והיינו אל צדיקים ב׳ צדיקים יוסף ובנימין יוסף שושבינא דמלכא מלמעלה למטה ובנימין שושבינא דמטרוניתא ממטה למעלה. וכענין עליות שבת ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה למשרי עלה רזא דאחד יחו״ע אך קב״ה אחד לא שריא עד דאיהי אתעבידת ברזא דאחד יחו״ת למהוי אחד באחד דהיינו כשיש יחו״ת אזי שורה ומתגלה יחו״ע שיהא למטה כמו למעלה ובשבת הוא בפנימית העולמות לבד ולע״ל יום שכולו שבת בזמן התחיה יהיו גם הגופים מרכבה אין בו לא אכילה כו׳ והמחבר הוא עמוד אחד וצדיק שמו כי כל בשמים וארץ (דאחיד בשמיא ובארעא שמחבר בחי׳ יחו״ע משמים הביט עם בחי׳ יחו״ת. וזהו בן פורת יוסף אותיות תופר וכמ״ש סד״ה ויקח קרח וע״כ עיני ה׳ אל צדיקים התחברות ויחוד ב׳ ההשגחות) אבל אל יראיו מפתחות החיצוניות עין ה׳ אל יראיו עין א׳ או יחו״ע או יחו״ת אבל לא בהתכללות כו׳ (וצ״ל דההתכללות עדיף גם מבחי׳ השגחה עין יחו״ע וכמארז״ל גבי מצות ראיה מה לראות בשתי עיניו של מקום כו׳ בשתי עיניו דוקא דהיי נו יחוד ב׳ ההשגחות שיהיה ביחו״ת כמו ביחו״ע כו׳ שזהו תכלית הבריאה. ועוד כי זה שגם ביחו״ת יהיה הגילוי כמו ביחו״ע הוא ע״י המשכה מלמעלה מב׳ הבחי׳. ועוי״ל דהמעלה בזה כי כשהוא בחי׳ עין ה׳ אל יראיו אפילו מיחו״ע הרי אח״כ יוכל להיות ההשגחה ע״י עין דיחו״ת משא״כ בבחי׳ עיני ה׳ אל צדיקים התכללות ב׳ הבחי׳ לא שייך שינוי אח״כ. ועד״ז נת׳ במ״א פי׳ המתפלל צריך שיתן עיניו למטה היינו בבחי׳ יחו״ת ולבו למעלה לבחי׳ יחו״ע והוא כדי שיהיה התכללות ב׳ הבחי׳ בכדי שלא יסתיר היש אח״כ כו׳). וזהו למטה בנפש וכן למעלה הוא ענין יחודא עילאה ויחודא תתאה שהוא בחי׳ התחברות ויחוד זו״נ. ואמנם יובן ענין זה עוד למעלה יותר דפי׳ עיני ה׳ שהוא התחברות ויחוד ב׳ השגחות. הוא ענין אסתכלותא דע״ק בז״א כי הז״א ק״נ נהורין ונמשך לו יאר ה׳ פניו ונעשה ש״ע נהורין כי ז״א שהוא באצי׳ נק׳ עדיין מפתחות החיצוניות. ועיין בזח״א תולדות (קמ״א ב׳) ע״פ חכמות בחוץ מתמן ולהלן איהו חוץ ובפ׳ אחרי (דע״י א׳) ע״פ או מולדת חוץ. וע״ק הוא פנימית א״ס ב״ה בעצמו שהוא למעלה מאצי׳ וכנודע ממ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים גבי יעקב אחר שאמר ושבתי בשלום אל בית אבי אמר והיה הוי׳ לי לבחי׳ אלקים כי נגד בחי׳ ע״ק יהיה הוי׳ וז״א כאלקים הוא בחי׳ צמצום (וכמו שבחי׳ יחו״ת נק׳ אלקים לגבי יחו״ע כנ״ל) וכמ״ש בנעילת יו״כ ז״פ הוי׳ הוא האלקים עליות ז״א לגבי ע״ק (וכמ״ש בביאור ע״פ שובה ישראל הנ״ל) והתחברות זה שיומשך מלמעלה מבחי׳ ע״ק וא״א שהם עולמות א״ס לבחי׳ אצילות הוא ע״י התורה וכמו שכתוב באדרא (קל״א ב׳ ק״מ ע״א) בפי׳ חכמות בחוץ ע״ש (ודרס״ב א׳) וזהו בן פרת יוסף בן פרת ב״פ בן פרת ע״ש ב׳ התחברות הנ״ל וזהו עלי עין היינו למעלה מבחינת עין ה׳ אל יראיו אלא בבחינת עיני ה׳ אל צדיקים. וזהו לעשות הישר בעיני ישר כמו ישר יחזו פנימו שיהיו שוים יחו״ע ויחו״ת שהתורה היא מתרי״ג ארחין דא״א והיא העושה הישר בחי׳ קו אמצעי כו׳ [ור״ל שגם בזו״נ יהיה האור והגילוי מבחי׳ ע״ק ממש ועמש״ל פ׳ צו בפי׳ והיה אור הלבנה כאור החמה כו׳ כאור שבעת הימים כו׳ וזהו בחי׳ הישר שיהיה למטה כמו למעלה וזהו פי׳ ישר יחזו פנימו. פנימו היינו פנים דע״ק ודז״א שכאשר יחזו פנימו והוא אסתכלותא דע״ק בז״א זהו בחי׳ ישר וכדפי׳ בזהר ויקרא (דט״ו סע״א) וע׳ בהרמ״ז שם שזהו פי׳ כמים הפנים לפנים ונודע דהתורה נק׳ מים שע״ז נאמר כל צמא לכו למים והיינו שעל ידי התורה נעשה בחי׳ הפנים לפנים להיות יחזו פנימ ו. שהתורה היא מבחי׳ קו האמצעי המחבר וז״ש באד״ר (קכ״ט א׳) בפלגותא דשערי כו׳ ובפי׳ האריז״ל שם כי תשב״כ היא עמודא דאמצעית׳ כו׳ ועמש״ל פ׳ מטות בביאור לפסוק החלצו בפי׳ או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו׳. גם יובן ע״ד מ״ש ע״״פ שחורה אני כו׳ כיריעות שלמה כו׳ דע״י ל״ת התלויות בשערות דז״א ממשיכים מבחי׳ גבוה יותר ממ״עא התלויות בשערות דא״א לכן ע״י התורה נעשה השלום וההתחברות מבחי׳ יריעות שלמה שגם בזו״נ יהיה גילוי ע״ק ממש וע׳ עוד מפי׳ ישר במ״ש ע״פ הזהר וישלח (דקע״ה ע״ב) ע״פ כי ישרים דרכי ה׳ וע׳ בזהר אמור (דק״ז) ובפ׳ תרומה (דק״נ ע״א) ובס׳ ע״ה (דכ״ח א׳)]:
83
פ״דקיצור מד״ה כי תשמע בקול(א) היראה נקרא מפתחות החיצוניות לגבי התורה שנק׳ מפתחות הפנימיות. (בפ״ב דשבת ל״א ב׳). רמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברים שממשיכים חיי העוה״ב לצדיקים זיו השכינה והוא זיו המצות עצמן עמ״ש בד״ה נורת זהב ובד״ה אני דפ׳ ציצית וע׳ במא״א אות זיין סי״ח בענין זיו. ובעוה״ז בעבודה המשכת הזיו הוא ההתבוננות בתפלה שהיא נוגעת רק בבחי׳ זיו והארה ונק׳ שם כמ״ש יהללו את שם וכמ״ש בד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו. ולכן היראה הלקוחה מזה נקראת מפתחות החיצוניות. אבל העיקר הוא מפתחות הפנימיות מפתח לפתוח בגילוי בחי׳ פנימיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש והיינו על ידי התורה. ובזח״ב תרוהמ (קע״ד א׳) משמע שיסוד אבא נקרא מפתח ועיין זח״א (די״ג סע״ב) גבי פטר כל רחם ועמ״ש מזה סד״ה מה טובו אהליך. וע׳ במא״א אות ב׳ סנ״ז פי׳ שאו״א נק׳ בתי גוואי וזו״נ נק׳ בתי בראי וע׳ זח״ג נשא (קל״ג ב׳) בענין חסד דלגאו וחסד דלבר:
84
פ״ה(ב) וזהו כי תשמע בקול ועמ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה בפי׳ לשמוע בקול דברו. אך צ״ל תחלה כסדר תחלה מפתחות החיצוניות ואחר כך מפתחות הפנימיות וכענין אם אין יראה אין חכמה:
85
פ״ו(ג) והיינו ג״כ שיסוד התור׳ הוא מיוסד על מ״ע ומל״ת כי לא יגורך רע עמ״ש ע״ז בביאור ע״פ במדבר סיני באהל מועד והתורה שאינה בבחינה זו נקרא רק תרעא לדרתא לגבי יראה. וזהו לשמור את כל מצותיו שע״י המצות תהיה שמירה לבחי׳ המשכה פנימית שע״י התורה וז״ש כ״א בזאת יתהלל כו׳ עושה חסד ומשפט כו׳ ועמ״ש בד״ה וידבר הנ״ל בענין קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך:
86
פ״ז(ד) ותכלית המכוון לעשות הישר בעיני ה׳. כי עין ה׳ אל יראיו שהיראה הואיל והיא עדיין מפתחות החיצוניות ע״כ נאמר עין ה׳ מביט להם בעינו אחת. אבל אל צדיקים מביט אליהם בשתי עיניו דהיינו שיהיה שוה מלמטה למעלה כמו מלמעלה למטה מחמת שהצדיק הוא המקשר העולמות. ועיין זח״ב בשלח (דף ס׳ ע״ב) ע״פ והישר בעיניו תעשה דא צדיק וזהו ענין ישר יחזו פנימו:
87
פ״חה ובספר פנים יפות פי׳ לעשות הישר שיהיה כמו מדרגת אדה״ר קודם חטא עה״ד שעליו נאמר אשר עשה האלקים את האדם ישר (בקהלת ס״י ז׳) וכמ״ש ברבות שם וע׳ מזה בזח״א ויחי (דרכ״א) אמור (דק״ז סע״א). וברבות בראשית פכ״א. והוא ג״כ עולה בקנה א׳ עם משנ״ת. והנה ברבות לך לך ר״פ מ״ם פי׳ הנה עין ה׳ אל יראיו זה אברהם שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה.
88
פ״טוא״כ לפ״ז א״א לומר שזהו למטה ממדרגת עיני ה׳ אל צדיקים. שהרי אין לך עושין רש״מ יותר מאברהם ובפרט ע״י העקדה שהיה נסיון העשירי. אך הענין דבלא״ה יש להבין מ״ש בגמרא שהיראה נק׳ מפתחות החיצוניות לגבי התורה שהרי שם גופא אמר שהתורה לגבי יראה נקרא תרעא לדרתא.
89
צ׳ועמש״ל אות ג׳ ליישב בדוחק. אך הענין י״ל עפמ״ש במ״א בד״ה וידבר אלקים כו׳ אנכי הוי׳ כו׳ פי׳ המאמר אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה דהיינו שיש ב׳ בחינות יראה. הא׳ היא יראה תתאה שע״ז אמרו שצ״ל יראת חטאו קודמת לחכמתו. כי היא מפתחות החיצוניות וע״ז אמר אם אין יראה אין חכמה.
90
צ״אוהב׳ היא יראה עילאה שא״א להשיגה כ״א ע״י החכמה שהיא התורה. והתורה נקרא אצלה תרעא לדרתא כמ״ש בסש״ב ס״פ כ״ג כי יראה עילאה זו שרשה ממו״ס שלמעלה מהחכמה דאצילות דאורייתא מחכמה נפקת. ולכן על יראה זו נאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ועיין מענין כי ירא אלקים אתה בגמ׳ ספ״ה דסוטה (דל״א ע״א) ובשל״ה פרק בעשרה מאמרות גבי ועתה אבאר היראה שהיא לפני ולפנים בד״ה נחזור לענין. ובפ׳ וירא בד״ה הדרך השלישי. וע׳ מזה ברבות ר״פ מטות ובפ׳ בהעלותך ובפ׳ וירא פמ״ט ובפ׳ חיי פנ״ט. והיא בחי׳ פנימיות יותר מהחכמה. (ועמ״ש בד״ה שובה ישראל בענין וראית את אחורי כו׳) וא״כ א״ש דלא סתרי אהדדי המדרשים דמ״ש בשה״ש רבה שבחי׳ אל יראיו היינו כשאין עושין רצון של הקב״ה זהו כשהם רק בבחי׳ יראה תתאה שאזי הם למטה מבחי׳ צדיקים ואזי הפי׳ שמביט אליהם בעינו אחת היינו בחי׳ מל׳ כמ״ש בזח״ג פנחס (דרנ״ה סע״ב) ולכן בחי׳ עיני ה׳ אל צדיקים שמביט אליהם בשתי עיניו שהם זו״נ גבוה מבחי׳ זו כי זהו התחברות ב׳ ההשגחות דיחו״ע ויחו״ת יחד וע׳ מענין עיני ה׳ אל צדיקים בזח״א ויצא (קס״ד א׳). בשלח (ד״ס סע״ב) פקודי (דרכ״ה סע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם ויקהל (דר״ב ע״ב) ס״פ שלח (דקע״ה סע״ב). ומ״ש בזח״ג נשא (דק״ל ע״א) דאדרבא בחי׳ ומדרגת הנה עין ה׳ אל יראיו הוא הגבה מאד נעלה. זהו ליראיו שבבחי׳ יראה עילאה כענין הנז׳ ברבות לך לך ר״פ מ׳ כנ״ל ואזי נמשך אליהם מבחי׳ סוכ״ע בחי׳ כי לא אדם הוא שהוא למעלה מבחי׳ כמראה אדם שבבחי׳ דמות כמראה אדם שייך ב׳ עינים דהיינו ב׳ מיני השגחות ימין ושמאל אלא שמתחברים יחד להיות שוה כו׳ אבל בבחי׳ סוכ״ע שאין בו התחלקות המדרגות כלל ולית שמאלא כו׳ עז״נ הנה עין ה׳ אל יראיו לשון יחיד. ועמ״ש בד״ה וידעת היום בפי׳ ממעל לעצים שהן עה״ח ועה״ד כו׳:
91
צ״ב ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגו׳ (בישעיה סי׳ נ״ד) ובגמרא (פרק חמישי דב״ב) אמר רבי שמואל בר נחמני פליגי בה תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל (ובילקוט בישעיה איתא מיכאל וגבריאל) חד אמר שהם וחד אמר ישפה. אמר הקדוש ברוך הוא להוי כדין וכדין. ושמשותיך פי׳ הארת השמש (וכדפירש״י) (בישעיה שם) ובסנהדרין (דף ק׳ ע״א) חלונות שהשמש זורח בהם כו׳ ועיין ברבות בא פט״ו. והנה כתיב כי שמש ומגן הו׳י אלקים (תלים סי׳ פ״ד) ששם הוי׳ נק׳ שמש וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה במלאכי (סי׳ ג׳ כ׳). הרי גם בחי׳ צדקה נק׳ שמש. וזהו ענין שמשותיך ב׳ בחי׳ שמש. ולהבין זה יש להבין תחלה מה שמבואר בספרים שבאלול מאירין י״ג מדות הרחמים עד ראש השנה ואחר כך בעשרת ימי תשובה חוזרין ומתגלים הי״ג מדות (וכמ״ש בזח״ב ס״פ תרומה) (דף קע״ו ע״א). ולכך אומרים ויעבור הוי׳ כו׳ עד יוה״כ. וצריך להבין מהו ההפרש שבין אותה ההתגלות שבאלול לאח״כ בעשי״ת. ויובן כל זה בהקדים ביאור ענין התשובה שאינה על עבירות דוקא שהרי ארז״ל שיהיה כל ימיו בתשובה אלא הוא ענין השבת הנפש ששב ונושא את נפשו אליו ית׳ כי ירידה צורך עליה היא.
92
צ״גולהבין זה דלכאורה הרי בלא״ה נש״י עלו במחשבה דהיינו שאינן כמו המלאכים צבא מעלה ומטה שמקור התהוותן מבחי׳ דבור העליון כדכתיב וברוח פיו כל צבאם. אבל הנשמות נלקחו מאותיות מחשבתו ית׳ והן הן ס״ר אותיות שבתורה שהן כנגד ס״ר נשמות שבהם כלולים כל הנשמות שבאוצר להיותן ענפים וניצוצין המפשטים מהם וכנודע וא״כ הרי מקורן ושרשן הוא גבוה מאד נעלה ומהו העליה עוד. (ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ אני ה׳ אלקיכם כו׳ וע״פ מי מנה עפר יעקב וע״פ את שבתותי תשמרו כו׳). אך הנה מודעת זאת דכמו עד״מ בנפש יש כמה כחות שלמעלה מהמחשבה כי המחשבה אינה אלא לבוש להשכל השוא מתלבש בה ומתחלק באותיות אבל בעצם השכל הוא מהות אחר ונעלם ממנה כגון דבור תוספת ורא״ש שההשכלה עצמה אינה מסוג האותיות כלל ונעלית מהם במדרגה כי היא סברא רוחניות ונקודה א׳ רק שנתפסת ומתלבשת בתיבות וצירופי אותיות אלו ומתחלקות בהן כו׳.
93
צ״דולכן השכלה אחת שבדבור התוספת היא באותיות ותיבות אלו ובהרא״ש והר״ן השכלה זו עצמה היא באותיות ותיבות אחרים והיינו שהאותיות והתיבות לגבי השכל הן כמו לבוש לבד וכלבוש תחליפם. ויש ג״כ בחי׳ שלמעלה מהשכל כי השכליים נובעים ומתחדשים תמיד חדשים לבקרים ומוכרח שיש מציאות איזה כוחות הנפש המהוה אותן והוא הנק׳ משכיל שהוא לשון מפעיל והוא מ״ש משכיל לאסף משכיל לאיתן האזרחי למנצח משכיל כו׳.
94
צ״הולכן נקרא הנפש נפש המשכלת וכמ״ש במ״א. כן ממש יובן למעלה עליית הנשמות אחר ירידתן ממקור חוצבן מחשבה עילאה להתלבש בגוף חומרי שהעלייה הוא למעלה מעלה מהמחשבה. וזהו ענין התשובה תשוב ה׳ עילאה לגבי יו״ד כו׳. (כי מחשבה עילאה היא בחי׳ ה׳ עילאה דשם הוי׳ ותשוב ה׳ עילאה לגבי יו״ד היינו למעלה מבחי׳ מחשבה שהיו״ד עצמו הוא בחי׳ חכמה עילאה שנק׳ משכיל לאיתן כו׳ וקוצו של יו״ד הוא בחי׳ אין שממנו תמצא החכמ׳ וע׳ במ״ש הרמ״ז בפ׳ שלח) (דקנ״ט ע״א) בענין יו״ד של שם שקשור ממש בעולם א״ס בסוד קוצו של יו״ד כו׳ עד יו״ד וקוצו א״ס ואצי׳ ה׳ עולם הבריאה הכולל יצירה ועשיה כו׳ ויש פרסא מבדלת כו׳ ע״ש וע׳ בראשית חכמה פ״ב משער התשובה במ״ש עוד ביארו בזהר שהתשובה עולה עד הכתר כו׳:
95
צ״וב כי הנה אור א״ס ב״ה מרומם ומתנשא רבבות מדרגות עד אין קץ למעלה מהמחשבה ואפי׳ מבחי׳ ח״ע כו׳ וכנודע ובמחשבה א׳ הוא סובב וממלא לכל העולמות וכמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות היה הוה ויהיה וג״ע ועוה״ב ותחה״מ בכלל בסקירה אחת ממש והוא מ״ש בתחלת הע״ח כשעלה ברצונו כו׳ שברצון ומחשבה זו נאצלו כל העולמות הן אותם הנזכרים ומובארים בספרי האמת והן אותם שאינן גלוים וידועים מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כולן במחשבה א׳ נתהוו. ולמשל כמו בנפש האדם כשחושב מחשבה א׳ זהו כלא ממש לגבי כללות המחשבה שיכול לחשוב מחשבות עד אין קץ ותכלית וכ״ש לגבי מהות ועצמות הנפש כו׳ (וע׳ מזה בד״ה אלה מסעי). כך הוא הארת החיות הנמשכת ממנו ית׳ לכללות העולמות כולן דכלא ממש חשיבא קמיה ית׳ ואין ערוך אליו. וע״כ לית מחשבה תפיסא ביה ולכן נק׳ ההמשכה בשם אור א״ס שהאור אינו פועל שינוי בעצם המאור כנודע ולהיות כן ה״ז תכלית כל האדם להיות נכספה וגם כלתה נפשו ליכלל בעצמותו ית׳ דוקא הבלתי בע״ג ולדבקה בו ולא ירצה אפילו לקבל פרס בג״ע כי הוא זיו והארה בלבד וע״י צמצומים רבים וכמארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב כו׳. והיינו מ״ש לאשתאבא בגופא דמלכא בגופא דמלכא דוקא. (ועמ״ש בד״ה אחריה׳ אלקיכם תלכו ולקמן בד״ה כי תצא ובד״ה שובה ישראל ובד״ה האזינו השמים). וזהו ענין התשובה שהוא השבת הנפש דהיינו לשוב למעלה ממקור מחצב נפשו דהיינו למעלה מן המחשבה כנ״ל והוא העליה שאחר הירידה. ועמ״ש ע״פ ואלה מסעיהם למוצאיהם. ושעת הכושר לזה הוא בק״ש באמרו אחד ואהבת כו׳ וכמבואר בספרים שצריך למסור נפשו באחד ואין הכוונה על ציור ק״ה בפ״מ בלבד אלא גם ברוחניות והוא ביטול הנפש להתכלל באור ה׳ אחד והוא בחי׳ ומדרגת יחידה ועל זה אמר דוד המלך ע״ה (תהלים ל״ה) מכפירים יחידתי אודך בקהל רב כי יש נרנח״י חיה הוא בחי׳ חכמה כמ״ש והחכמה תחיה ונשמה הוא בחי׳ בינה שהוא בחי׳ השגה כו׳ אבל יחידה הוא בחי׳ הרצון פשוט שלמעלה מן החכמה ויחידה הוא לשון נקבה שמקבלת מיחיד כי היא רק תשוקתה ליחידו שלעולם בלבד ליכלל בעצמותו ית׳ דוקא וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו׳ שמים וארץ ג״ע עליון ותחתון בכלם לא חפצתי רק אותך ית׳ בלבד ועמ״ש ע״פ אחת היא יונתי ובחי׳ זו ישנה אפי׳ בפחותי הערך כי כל אחד ואחד מישראל יש בו בטבעו בחי׳ מס״נ ורצון זה שלמעלה מהשכל וכמבואר בספרים שגם מי שאין לו אלא נפש או נפש דנפש מ״מ גם בחי׳ יחידה כלולה בה (ועיין בשע״ק להרח״ו חלק שלישי שער ב׳). והנה זה לעומת זה עשה האלהים שגם בסט״א יש בחי׳ יחידה זו שהיא בחי׳ רצון שלמעלה מהשכל והטעם וע״כ יכול להיות רצון חזק לאדם גם במילי דעלמא כענין רצון זה שבקדושה שלמעלה מהטעם אם ימשיך עליו עול דרך ארץ כו׳. (ע״ד הנזכר בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי ברכבי פרעה וכשנעשה התקשרות לה העולם כ״כ בחוזק עד שהוא בלי שכל כלל כו׳) ומקור בחינה זו נק׳ כפירים כי כחם רב ועצום ויש בהם תגבורת החיות כ׳ו. ועל זה ביקש דוד המלך ע״ה מכפירים יחידתי להיות בחי׳ היחידה רק בקדטשה בלבד ליחידו של עולם והוא בחי׳ ומדרגת אהבת בכל מאדך כי בכך נפשך כולל ד׳ בחי׳ נרנ״ח ובחי׳ בכל מאדך הוא בחי׳ יחידה כי מאד הוא בלי גבול כו׳ והיינו דאמרז״ל בכל מאדך בכל ממונך ולכאורה הוא פלא מה ענין הממון לבחי׳ מאד שהוא בחי׳ ומדרגה היותר גבוה שבנפש בחי׳ יחידה. אך הענין כמ״ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (במשלי סי׳ י״ד ל״ד) פי׳ חטאתם של ישראל הוא הגורם חסד לאומים. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כו׳. ועי״ז נמשך חסד שהוא בחי׳ השפעה ח״ס דלי״ת לס״א כי ע״י כל חטא וחטא נעשה פגם בנפש ובמקור שורשה לפי שמתלבשת בנפש הבהמית והיא שמורידה וממשיכה בעמקי הקליפות והיכלות החיצונים כו׳.
96
צ״זואמנם הצדקה תרומם גוי זה ישראל כמ״ש ומי כעמך כו׳ והיינו נפש הבהמית שעל ידי הצדקה שאדם עושה נפרדת ונבדלת נפש הבהמית מן הרע הגמור ומתרוממת גם היא להיות כל מדותיה ולבושיה לה׳ לבדו.
97
צ״חוהוא בחי׳ ומדרגת בע״ת שהפליגו רז״ל במעלתן ואמרו במקום שבע״ת עומדין כו׳ כי כל המדות שבנה״ב בעצם מציאותן הן תקיפין וחזקים יותר מהמדות הקדושות שבנפש האלקית וכמו בגשמיות שהבהמות וחיות המה בעלי כח וגבורה בטבעם יותר מבני אדם.
98
צ״טוהטעם משום ששרשן ממקום גבוה מאד נעלה בחי׳ יד החזקה והן המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך לבני ישראל למעלה מעלה ממקור נפשות ישראל הקדושות כו׳ רק שירדו ונפלו למטה מטה.
99
ק׳ואמנם כד אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא הרי נכלל בחי׳ תוקף זה בקדושה וזו היא מעלת בע״ת דבחילא יתיר וכמבואר במ״א. וזהו שביקש דוד להנצל מכפירים יחידתי כי יש בחי׳ יחידה שהוא תוקף והתגברות הרצון שלמעלה מהטעם גם בסט״א ונק׳ כפירים כמ״ש הכפירים שואגים לטרף שהוא התגברות החיות גבור כארי כו׳ כנ״ל.
100
ק״אולזה אמר דוד מכפירים יחידתי שתהיה יחידתי מקושר בקשר אמיץ וחזק להשי״ת לבדו ולא תפול ח״ו בידי החיצונים הכפירים. וזהו תרומם גוי שיתהפכו המדות שבנפש הבהמית לדבקה בו ית׳ והיינו ע״ י הצדקה דוקא כי במדה שאדם מודד מודדין לו וכמו שהוא מרחם על העני להחיות נפשו ממתי רעב כך מלמעלה מתגלגלים רחמים המרובים ממקור הרחמים על נפשו לרוממה משפלותה וטומאתה וכמ״ש מחיה מתים כו׳ (ועמ״ש סד״ה ציון במשפט תפדה בענין ושביה בצדקה):
101
ק״בג וזהו ענין התגלות י״ג מדות הרחמים באלול שקודם עשי״ת. כי הנה בעשי״ת מתגלים רחמים רבים אחר קדימת התשובה כי באתערותא דלתתא דוקא אזי הוא אתערותא דלעילא וכמבואר בזהר ע״פ אם ישים אליו לבו כו׳ רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.
102
ק״גוהנה כד אייתי רוח ממטה למעלה כאשר רצון לבו לה׳ בבחי׳ מאד בחילא יתיר אזי ימשיך ג״כ רוח דוגמתו מלמעלה למטה בחי׳ מאד העליון שבלי גבול והן הן י״ג מדות הרחמים שבפסוק מי אל כמוך נושא עון כו׳. אך גם בכדי שתהיה אתעדל״ת זו שנשוב אל ה׳ בכל נפשנו ומאדנו צריך ג״כ התעוררות מלמעלה עד אשר ממרום יערה רוח ה׳ על ישראל עמו לעורר לבבם שיצעקו אל ה׳ מתוך תוכם נקודת לבבם.
103
ק״דוזהו ענין התגלות י״ג מדות הרחמים שבאלול שע״י הרחמים האלה קמה נפשו מנפילתה וגם נצבה ועולה לה׳ ברוח נדיב׳ בבחי׳ מאד ממש בחילא יתיר כו׳. ולכן מבואר בדברי רז״ל שצריך להרבות בצדקה מר״ח אלול.
104
ק״הוהיינו מטעם הנ״ל כי צדקה תרומם ותגביה כו׳. ולכן תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה קודם ק״ש בקשות התעוררות רחמים עלינו בשתים שלפניה והוא מה שאומרים אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין כו׳ וכן ברחמיך הרבים רחם עלינו ברחמיך הרבים דייקא וכמ״ש מזה בד״ה והנה מנורת זהב כי אנחנו שכבר ירדנו בעולם השפל הרחק מאד מאור פני מלך חיים אין אנו משיגים ומכירים הרחמנות שעלינו אבל הוא ית׳ הוא היודע כו׳ וכולא קמיה כלא חשיבא ממש יודע גודל הרחמנות שעל הנשמות אשר ירדו מאיגרא רמה בסתר המדרגה בעוה״ז השפל ובגוף החומרי ונתרחקו מאד מאלקותו ית׳ וע״י רחמים רבים יתן בלבנו בינה להבין כו׳ היינו להבין דבר מתוך דבר. פי׳ שמתוך דבר שהוא הארת אור א״ס הממלא כל עלמין אשר לגדולתו אין חקר ממש להחיות עולמות רבים עד אין קץ ותכלית ואעפ״כ הוא כאין ואפס ממש לגבי עצמותו ית׳ וכמשל ביטול דיבור א׳ כו׳. מזה יביך איך שעצמותו ית׳ הוא המרומם ונשגב לבדו (וע׳ בד״ה השמים כסאי) ואז לזאת תכסוף אליו נפש כל חי בבחי׳ מאדך בלי גבול ממש למסור נפשו ממש באחד האמיתי ובע״כ אתה חי כו׳ ואנו אין לנו לבקש כ״א קרבת אלקים ית׳ אלינו.
105
ק״ווזהו ענין שמ״ע שלאחר ק״ש שהוא ביאור ופי׳ המס״נ שבק״ש שהמבוקש הוא להיות בא״י אלקינו כו׳ ברוך הוא לשון בריכה והמשכה שיתגלה אלקותו ית׳ למטה מטה עד שיהיה בבחי׳ אתה לנוכח.
106
ק״זובחי׳ אלקינו שלנו ממש. ואמנם המלך אין רואים אותו כשהוא ערום ולזאת צריך לעשות בחינת לבושים וכלים מכלים שונים שיתגלה בהן אלקותו ית׳ והיינו מ״ש ודברת בם בדברי תורה כי התורה היא בחי׳ לבוש שבה מתלבש אור א״ס ב״ה וכמ״ש עוטה אור כשלמה.
107
ק״חוהצדקה היא נקראת ג״כ בשם בחי׳ לבוש כמאמר לבושו צדקה. והענין הוא עד״מ מלך בשר ודם שיש לו לבושים פנימים שלבוש בהם כשיושב בהיכלו פנימה ויש לו לבושים חיצונים שלובש אותן כשיוצא לחוץ כך למעלה התורה היא בחי׳ לבוש הפנימי שאור א״ס שורה בה כמו שהוא מתגלה למעלה באצילות.
108
ק״טוהצדקה היא לבוש החיצון דהיינו כשנמשך למטה מטה בעולמות הנפרדים בבי״ע וסביב רשעים יתהלכון הם היכלות ומדורות החיצונים המבקשים טרף ויניקה כו׳ ואז לבושו צדקה וכמ״ש וילבש צדקה כשריון ושריון קשקשים הוא לבוש וכמ״ש במ״א.
109
ק״יוזהו ענין ב׳ בחי׳ שמש שמש הוי׳ ושמש צדקה שהם מאירים ע״י כדכד היינו מחיצה דקה הלבוש דתורה כ״ד ספרין דאורייתא והלבוש דצדקה כי העוונות נקראים חשך וענן וכמ״ש מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך להיותן מסתירים על אור ה׳ ועל ידי הצדקה תאיר ותזרח הארה בנפשו להיות מתבטל ומתכלל באור א״ס ממטה למעלה וזהו וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
110
קי״אוהוא ע״ד מארז״ל בפ״ב דיומא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם כי העונות נקראים מכות ופצעים כמאמר הנביא מכף רגל ועד ראש אין בו מתום כו׳. והיינו לפי שע״י כל חטא וחטא נעשה פגם בנפש ומשפעת כח וחיות לקליפות ועל ידי התשובה הוא מביא רפואה שתצא הנפש מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה ליכלל באור ה׳ אחד כנ״ל.
111
קי״בוזהו ומרפא בכנפיה כי הכנפים הם המעופפים ומעלים את העוף. וכך הוא האוי״ר הם בחי׳ גדפין. ובהם ועל ידם הוא ההעלאה ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא נמשכים מלמעלה י״ג מדות הרחמים שהם בחי׳ מאד העליון שבלי גבול. וזהו בחי׳ שמש הב׳ הנקרא שמש הוי׳ כו׳ (וזהו ענין ההפרש בין התגלות י״ג מדות שבחדש אלול. וכמ״ש לקמן ע״פ אני לדודי. שהוא עד״מ המלך כשהוא בחוץ בשדה קודם בואו להיכלו. ושם יוצאים לקבל פניו. ואז הוא לבוש עד״מ לבוש החיצון. וזהו בחי׳ וילבש צדקה כו׳ וכובע ישועה בראשו. וזהו בחי׳ שמש צדקה וכדכתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ואמנם התגלות י״ג מדות בעשי״ת ובפרט ביוהכ״פ זהו עד״מ הזוכה לקבל פני המלך בהיכל מלכותו ושם הוא לבוש לבושים הפנימיים וזהו בחי׳ שמש הוי׳ והוא ג״כ בחי׳ תורה שנק׳ שמש כמ״ש לשמש שם אהל בהם והוא כחתן כו׳ והתורה נק׳ חתן וכמ״ש במ״א בשיר השירים ע״פ לסוסתי ועיין בזהר ר״פ בהעלותך והיינו בחי׳ שמש הוי׳ כדכתיב תורת הוי׳ תמימה ועמ״ש ע״פ ואתחנן כו׳ אתה החלות כו׳. וכמ״ש בזהר תרומה) (דקע״ז א׳) שהתגלות זו דאתה החלות הוא בעשי״ת וגם לוחות אחרונות ניתנו ביוהכ״פ:(ועוי״ל באופן אחר דשמש צדקה הוא בחי׳ עליונה יותר כי שמש הוי׳ היינו בחי׳ שמש במגן חמה בנרתקה אבל שמש צדקה ארז״ל בפ״ק דעכומ״ז היינו מה שלעתיד הקב״ה מוציא חמה מנרתקה. ועמ״ש בזה בד״ה תקעו בחודש. גם ברבות בא פט״ו משמע דשמש צדקה היינו מ״ש ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וע׳ בפ׳ משפטים פל״א ובזח״א מקץ) (דר״ג ע״ב) דשמש צדקה היינו אור שגנזו הקב״ה. וכ״כ ר״פ אמור (דפ״ח א׳) ועיין בפ׳ פקודי (דף רכ״ד ע״ב). וא״כ הוא למעלה מבחי׳ שמש הוי׳. והיינו כמ״ש במ״א בד״ה אשירה להוי׳ בענין ושמרו דרך הוי״ה לעשות צדקה. שע״י אתעדל״ת בצדקה עי״ז אתעדל״ע להיות דרך הוי׳ פי׳ דרך ומבוא להיות שם הוי״ה וע״ז נאמר חנון ורחום הוי׳ שהקדים בחינת חנון ורחום להיות הוי׳ שהן הן י״ג מכילין דרחמי מקור האצילות כו׳ ע״ש.
112
קי״גוהיינו יג״מ המתגלים ביוהכ״פ שהוא בחי׳ לפני הוי׳ תטהרו למעלה משם הוי״ה ועמ״ש סד״ה וכל בניך בענין בצדקה תכונני. וכמ״ש במ״ע בענין זורע צדקות מצמיח ישועות התגלות שע״ה נהורין. ועמ״ש בד״ה והיה מדי חדש בענין שמש בשבת צדקה לעניים. ולפ״ז שמש הוי׳ היינו מ״ש הוי׳ אל רחום וחנון. ועמ״ש בזה סד״ה ואתחנן אל ה׳ וזהו ענין ושמתי כדכד שמשותיך דהיינו ב׳ בחי׳ שמש הא׳ מלמעלה למטה המאיר בחדש אלול. והב׳ מלמטה למעלה שהוא בחי׳ העליות שבר״ה ויוהכ״פ והוא ענין שמש הוי׳ ושמש צדקה וכנ״ל (וז״ש בירושלמי דאמר רב כד תחמי שמשא בריש דקלא הב לי גולתא דניצלי נעילת שערים. כי בנעילה הוא עליית ז״א הנק׳ שמשא בדיקנא דא״א וזהו בריש דיקלא ע״ד צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון כו׳) (בזהר ויקרא דט״ז ע״א) צדיק הוא בעל צדקה בחינת שמש צדקה. וכתיב אעלה בתמר וע׳ בזהר ח״ג (דרפ״ג א׳) והוא מעין בחי׳ ואור החמה יהיה שבעתים כאור כו׳. ועלייה זו הוא מלמטה למעלה עליית הכלים לגבי אורות עליונים שזהו ענין שבת ויוהכ״פ כמ״ש באגה״ק בסופו והנה ב׳ בחי׳ שמש אע״פ שעכשיו יש ג״כ הארות אלו כנ״ל מ״מ הן רק בפנימית העולמות אבל לעתיד עין בעין יראו. וגם שלעתיד יהיו ב׳ בחי׳ שמש הנ״ל במדרגות גבוהות אין קץ:
113
קי״דד וזהו ענין חד אמר שהם וחד אמר ישפה ושניהם דברי אלקים חיים. דהנה כתיב ופתחת עליהם שמות בני ישראל וכתיב ונשא אהרן את שמות בני ישראל כו׳ לזכרון לפני ה׳ שהשנים עשר אבני החשן היה כתוב עליהן שמות השבטים כסדר תולדותם אודם לראובן כו׳ ואהרן שושבינא דמטרוניתא היה מעלה אותם לפני ה׳ למעלה מעלה מבחי׳ שם הוי׳ וכמ״ש במ״א.
114
קי״הוהנה מה שנחקקו שמות השבטים על אבנים טובות דייקא הוא עד״מ כמו בגשמיות כי טעם סגולת מלכים וכלי יקר באבנים טובות דוקא ומה שדמיהן מרובים עד שלא יעריכום כסף וזהב הוא רק מפני שהוא דבר פלא שהאבן הדומם יהיה זך ובהיר להאיר כאש.
115
קי״ווכך הנה התהפכות נפש הבהמית שבישראל מחשוכא לנהורא ועליותן למעלה ליכלל באור ה׳ לאשתאבא בגופא דמלכא כו׳. וע״ז היה ענין החשן שהיה אהרן מעלה אותו לפני ה׳ הנה זהו דבר הפלא ופלא ונמשל כאבן טוב נדמו וגם שהאבנים טובות גדילים ונמשכים מן הכוכבים וכתיב בישראל והנכם כיום ככובי השמים בפ׳ דברים וע״ש במדרש רבה.
116
קי״זוהנה לפי סדר תולדות השבטים וסדר אבני החשן יוסף ובנימין שנולדו באחרונה חקוקים על ב׳ אבנים האחרונים שבטור הרביעי שהם וישפה. וכמ״ש בהרמב״ם פ״ט מהל׳ כלי המקדש וברבות ס״פ תצוה ופ׳ במדבר פרשה ב׳.
117
קי״חוהנה יוסף הצדיק הוא בחי׳ המשכה והשפעה מלמעלה למטה כי יוסף הוא מלשון תוספת אור הבא מלמעלה וכמ״ש ויוסף הוא המשביר כו׳ ויכלכל יוסף את אביו כו׳. ועמ״ש ע״פ ויגש אליו יהודה.
118
קי״טוהיינו שכל ההמשכות וגילוי אלקות בנבראים הוא ע״י נשמת יוסף ובנימין הצדיק הוא העלאה מלמטה למעלה והיינו שהתעלות כל הנבראים ליכלל תחת כנפי השכינה הוא ע״י נשמת בנימין בן ימין בנו של אברהם איש החסד ימין מקרבת וכמ״ש והוכן בחסד כסאו. וע״כ שניהם קרויין צדיקים כי צדיק הוא בחי׳ התקשרות משפיע ומקבל אלא שיוסף הוא צדיק עליון שמקשר המשפיע למקבל וממשיך השפע מלמעלה למטה. ובנימין הוא צדיק תחתון שמקשר המקבל להמשפיע ומעלהו ממטה למעלה ועליהם נאמר צדיקים לעולם יירשו ארץ תרין צדיקים כו׳ (ועמ״ש מענין יוסף ובנימין בביאור ע״פ כי תשמע בקול בענין עיני ה׳ אל צדיקים ועמ״ש ע״פ בפ׳ תרומה בביאור ע״פ מי יתנך כאח לי) והייינו דקמפלגי תרין מלאכים ברקיעא חד אמר שהם כו׳ פי׳ שהחלוקת הוא באופן וסדר הגילוי אלקות שיהי׳ על״ל בב״א דכתיב עין בעין יראו. כי הנה יש ב׳ מיני התגלות אם שיתעלו העולמות או שיהי׳ המשכות אלקות בגילוי רב בהם מלמעלה למטה. ועד״מ שני בני אדם אחד עומד בהר גבוה והב׳ בבקעה מקום מדרון ושפל שיש ב׳ אופנים בקירובם או שיעלה התחתון או שירד העליון.
119
ק״כוהנה מיכאל שמדתו בחי׳ חסד בחר שוהם שהוא מדרגתו של יוסף הצדיק דהיינו שיהי׳ גילוי אלקות מלמעלה למטה והגם שלא ישתנו העולמות ממדרגתם כ״כ לפי ערך הגילוי האור אעפ״כ יהיה בהם הגילוי הגדול והעצום והיינו דכתיב לעתיד לבוא ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר כו׳ וגבריאל שמדתו בחי׳ גבורה בחר ישפה בחינת בנימין הצדיק דהיינו שיתעלו העולמות ויזדככו זיכוך ועילוי רב עד שיהיו בחי׳ כלי הראוי לקבל הגילוי העצום ההוא וכמשל הנכנס לבית המלך להיכל מלכותו פנימה.
120
קכ״אוהוא כעין שהיה משה בהר שנאמר ומשה עלה כו׳ שאז לחם לא אכל כו׳ ואפי׳ מן שנק׳ לחם אבירים שמלאכי השרת ניזונין בו לא אכל כו׳ משא״כ כשהיה למטה אכל. והגם שמעלתו ואכילתו גבוה מאד שהרי גם כשהיה למטה ואכל הי׳ הגוף טהור ומזוכך כך כך עד שתמיד היה מוכן לנבואה עצומה וגילוי אור ה׳ מבחי׳ אצילות בלי שום הכנה כו׳.
121
קכ״בועכ״ז כשעלה בהר לא אכל כו׳. ועד״ז ענין אליהו שעלה בסערה השמימה. וכך הוא ענין עליות העולמות שיתעלו ויזדככו הכלים והגוף וכמ״ש בע״ח דעשיי׳ נכלל ביצי׳ ויצירה בבריאה כו׳. ועד״ז יש עליות אין קץ כו׳.
122
קכ״גוזהו בחי׳ ישפה יש פה ואמר הקב״ה להוי כדין וכדין שיתקיימו בק הבחינות ושיהיו שני המדרגות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה וכמ״ש במ״א ע״פ והתהלכתי בתוככם כו׳ ב׳ בחי׳ הילוך כו׳. וזהו ענין כ״ד כ״ד ב״פ כד אותיות דבשכמל״ו דק״ש של שחרית וערבית כי שחרית הוא בחי׳ המשכה מלמעלה למטה במדת מלכותו ית׳ כי הוא מבחינת חסד כמארז״ל אברהם תיקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר כו׳ וערבית הוא בחי׳ עליות המל׳ ממטה למעלה ושניהם כאחד טובים כו׳. (ועיין מ״ש סד״ה וידעת היום להיות שהיום הוא עם הלילה כו׳ ברישא חשוכא והדר נהורא כו׳ ע״ש ובד״ה רני ושמחי בענין רננא ברמשא ושמחה בצפרא וע׳ זח״א) (חיי שרה קל״ג א׳) בענין תפלת ערבית ועמ״ש סד״ה והיה מספר בני ישראל בענין כי גדול יום:
123
קכ״דה ושעריך לאבני אקדח אלו נו״ן שערי בינה כו׳. פי׳ כמו השער שמשמש כניסה ויציאה כך יש נו״ן שערי בינה שבהם נכנסת ההמשכה הנמשכת ונשפעת בהן מהחכמה דהיינו מבחי׳ האין שלמעלה מהשגה בההשגה כו׳ וגם מהם יוצאת ההשפעה המושפעת מן הבינה שהוא בחי׳ השגה והתבוננות בהמדות שיהיו המדות מתפעלים מהשגת השכל וכמ״ש בזהר ע״פ נודע בשערים בעלה כל חד לפום שיעורא דיליה לפום מאי דמשער בלבי׳ כו׳. ועמ״ש מענין נש״ב בד״ה עיני כל ובד״ה וספרתם לכם.
124
קכ״הוהנה כעת בגלות מחמת כי הלב מטומטמת אין המוח שליט עליה כ״כ שתתפעל מחמת השגת השכל כי עבירה מטמטמת לבו של אדם כו׳ ונקרא לב האבן ולעתיד כשיתגלה אלקותו ית׳ ויטהר לבבנו אזי נאמר ושעריך לאבני אקדח אקדח הוא מלשון כי אש קדחה בפ׳ האזינו כקדוח אש המסיס כו׳ (בישעיה רסי׳ ס״ד) והיינו על ידי השערים דבינה הנמשכות במדות גם לב האבן תתלהב ותתלהט כי אפי׳ אם אבן הוא נימוח ע״י התבוננות לפי שאז לא יהיה שום מונע ומסתיר כלל. וזהו בחי׳ אהבה בתגבורת עצומה עד אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. ולכן נמשלה לאבני אקדח שהארתן חזקה מהארת האש שהרי מים מכבים אש אבל הארת אבן טוב מים רבים לא יוכלו לכבותה כו׳.
125
קכ״ווהנה אקדח הוא מלשון עתיד כי בחי׳ זו תהיה לע״ל דוקא אבל כעת בגלות הוא לב האבן כפשוטו. וזהו העבודה לייגע ע״א לפתוח לבו על ידי התעוררות רחמים על ניצוץ אלקות שבנפשו כו׳ ועמ״ש בפ׳ חקת ע״פ באר חפרוה שרים כו׳.
126
קכ״זוכל גבולך לאבני חפץ הם ל״ב נתיבות החכמה כי הנה הטעם שההמשכות הנמשכים מבינה נקראו שערים ושמחכמה נקראו נתיבות הוא להיות כי השערים משמשים כניסה ויציאה לרבים ואינם הולכים למרחוק וכך מבחי׳ בינה נמשכה ההשפעה במדות בגילוי רב ובינה עד הוד בלבד אתפשטת אבל הנתיב מצער הוא והולך למרחוק לשדות ומדבריות.
127
קכ״חוכך ההמשכה מחכמה נמשכת בבחי׳ העלם והסתר וגם למרחוק והוא התורה שהיא גדולת חכמתו ית׳ ונתלבשה בדברים גשמיים פאה וביכורים תרומות ומעשרות וקרבנות כו׳. וזהו ג״כ פי׳ גבולך כי כל התורה היא ג״כ בשיעורים וגבולים כך כשר וכך פסול כמוכ סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. וכן ביטול בס׳ וערלה במאתים וכיוצא.
128
קכ״טוהנה לעתיד כתיב וכל גבולך יהיה לאבני חפץ שע״י הנתיבות דחכמה הנמשכים במדות גם לב האבן תהיה חפיצה ושוקקה לדבקה בו ית׳ והיא האהבה פנימיות שלמעלה במדרגה מאהבה ברשפי אש הנק׳ אבני אקדח הנולדים משערים דבינה שהוא אהבה חיצוניות בהגלות נגלות לעין כל אבל החפיצה היא אהבה פנ ימית ואם שהיא מסותרת ואינה נגלית לעין הרואה (ועמ״ש בד״ה וידעת היום בענין וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו) אבל היא מתוך תוך קרבו ועמוקה כ״כ עמוק עמוק עד אשר יכולה נפשו להסתלק מחמתה לגמרי כאשר לא תשיג די מבוקשה. וכעין המעשה באדם א׳ שהעלה בלבו טינא כו׳ כי זהו פי׳ חפץ הוא החשק מופלג בפנימיות עד אשר נדבקה נפשו ממש באותו דבר שחושק כמו שנאמר גבי שכם כי חפץ בבת יעקב כ׳ו.
129
ק״לובחי׳ אהבה בחפיצה וחשיקה זו נמשכת מבחי׳ נתיבות החכמה דוקא שהוא בחי׳ העלם ונולדה ממנו האהבה בתעלומות לבו אבל מבחי׳ בינה שהוא ההשגה בגילוי נולדה האהבה ברשפי אש מתגבורת יסוד האש האלקי שבנפש ונק׳ אבני אקדח כנ״ל. (עמש״ל מענין זה על פרשה ראה אנכי נותן כו׳). והנה סיפיה דקרא וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך. וארז״ל אין רבים פחות משלשה. והענין כי יש ג׳ בחי׳ בשלום שהוא התקשרות המשפיע עם המקבל והם ג״פ שלום עליכם שאומרים בשעת קידוש לבנה. הא׳ הוא בחי׳ יוסף צדיק עליון שהוא המשים שלום ע״י שמקשר המשפיע אל המקבל מלמעלה למטה.
130
קל״אוהב׳ הוא בחי׳ בנימין הצדיק תחתון שגם הוא משים שלום ע״י שמקשר המקבל להמשפיע ומעלהו ממטה למעלה וקישור וחיבור של שניהם הוא בחינה שלישית בשלום. והוא מארז״ל שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה וקישור וחיבור פמליא של מעלה בשל מטה הוא ע״י בחי׳ שלישית (ויש לומר שהוא ע״ד הנזכר בענין לעשות הישר כו׳ סד״ה כי תשמע). וזהו שכתוב ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו ואח״כ כתיב ויבך עליהם כו׳. וענין הבכיה הוא כי א״א להיות קישור וחיבור מדרגה התחתונה בעליונה הימנה בין ע״י עליית התחתון ובין ע״י ירידת העליון אם לא ע״י התעוררות רח״ר והיינו ע״י הבכי׳ כנ״ל וכמ״ש לע״ל בבכי יבואו כו׳. (ועמ״ש מזה בפ׳ וישלח סד״ה ויקח מן הבא בידו מנחה וע״פ וקבל היהודים) והנה תחלה כתיב וכל בניך למודי ה׳ כי אימתי יהיה רב שלום כשהם למודי הוי׳ כמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך כו׳ אני המשנה המדברת כו׳ כמ״ש במ״א וד״ל:
131
קל״ב קיצור
132
קל״ג(א) ענין שמשותיך שמש הוי׳ ושמש צדקה. יג״מ שמאירים בר״ח אלול והרי עיקר התגלותם ביום הכפורים ובעשי״ת. ועיין בזח״ב משפטים (קט״ו סע״ב) פקודי (רכ״ד סע״ב) אמור (ד״ק ע״ב) ענין התשובה כי נש״י עלו במחשבה והחכמה היא למעלה מהמחשבה ויש בחי׳ למעלה מהחכמה:
133
קל״ד(ב) והתשובה הוא אליך ה׳ נפשי אשא. אליך ממש וזהו למס״נ באחד. הווא בחינת יחידה שהיא תתכלל באחד. עמ״ש ע״פ אחת היא יונתי. אך צ״ל ומכפירים יחידתי. כי אריה כתר דקליפה עמ״ש סד״ה וידבר דעשה״ד. והיינו ע״י וצדקה תרומם. וזהו בכל מאדך בכל ממונך:(ג) וזהו ענין התגלות יג״מ שבאלול וע״ד שתיקנו התעוררות רחמים בשתים שלפניה דק״ש. שיוכל לבא לק״ש ושמ״ע. וזהו ענין שמש צדקה המרפא. ואח״כ באתעדל״ת אתעדל״ע זהו ענין שמש הוי׳. או י״ל שמש צדקה זהו ענין הקב״ה מוציא חמה מנרתקה. ועמ״ש בביאור ע״פ אחרי הוי׳ גבי בין עובד אלקים לאשר לא עבדו (ועיין מענין שמש צדקה ברבות משפטים פל״א קמ״ט א׳ ויצא פס״ח וישלח פע״ח רות מ״ו ג׳ בפסוק ויען בועז קהלת ס״פ וזרח השמש וס״פ לך אכול בשמחה בגמ׳ פ״ק דתענית ח׳ ב׳ פ״ק דנדרים ח׳ ב׳ פ״ק דע״ז ד״ד ע״א. זח״א וירא צ״ח א׳ חיי קל״א א׳ ח״ב בשלח נ״ט סע״א ויקהל רי״א ב׳ ח״ג אמור פ״ח א׳ נשא קל״ב ב׳):
134
קל״ה(ד) וזהו ענין שהם וישפה שהם יוסף ובנימין. כי יוסף הוא המשכה מלמעלה למטה ובנימין הוא עליות מלמטה למעלה והיינו כענין ב׳ בחי׳ שמש הנ״ל. וזהו כענין מיכאל וגבריאל. להיות כדין וכדין וזהו כדכד ב״פ כד אותיות דבשכמל״ו שחרית וערבית. (ועיין מענין בנימין במא״א אות ב׳ סעיף ס״ב ומענין כדכד שם אות כ״ף ס״ל ובאות דל״ת סל״ג):
135
קל״ו(ה) ואזי מבחי׳ ושעריך נש״ב יומשכו אבני אקדח לשון כקדוח אש הוא אהבה ברשפי אש. וכל גבולך שהם ל״ב נתיבות חכמה יהיה לאבני חפץ ע״ד ארץ חפץ ורב שלום אין רבים פחות משלשה. כי כדין וכדין זהו ב׳ בחי׳ מה שכל א׳ בפ״ע היא שלום והתחברות עליון ותחתון. אך קשר וחיבור ב׳ הבחי׳ יחד ע״ד עושה שלום בין מיכאל וגבריאל זהו בחי׳ ג׳. ועמ״ש בפי׳ שלום שלום לרחוק ולקרוב בד״ה וידעת היום:
136
קל״זושמתי כדכד שמשותיך. פליגי בה תרין מלאכי ברקיע מיכאל וגבריאל ח״א שהם וח״א ישפה ואמר הקב״ה להוי כדין וכדין. הענין הוא כי הנה נודע דאתעדל״ת אתעדל״ע. וצריך להבין מאין בא הכח הזה לאתעדל״ת להיות בה ועל ידה אתעדל״ע וגם להבין מארז״ל שתי שנים ומחצה נחלקו ב״ש וב״ה אי נוח לאדם שנברא או נוח שלא נברא משנברא עד שנמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא כו׳ דהא כתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ופסוק זה נאמר אחרי מאמר נעשה אדם שכבר נברא האדם וטוב וישר לפני האלקים את אשר עשה.
137
קל״חואיך נמנו וגמרו לומר נוח לו לאדם שלא נברא כו׳. ולהבין כל זה צריך להקדים ביאור ענין ירידת הנשמה לעוה״ז דנודע שהיא צורך עלייה ומה ענין עלייה זו מאחר שמקור חוצבם ויסודתם של הנשמות הוא מבחי׳ מחשבה עילאה כי ישראל עלו במחשבה ומשם ירדו להתלבש בגוף ונפש הבהמית איזה עילוי יתעלו עוד הנשמות ביותר אחרי ירידתם לגוף בעוה״ז הגשמי. אך הנה נודע שהנשמות הן מבחינת פנימיות הכלים דאצילות. והמלאכים הם מבחי׳ חיצונית הכלים (ועמ״ש מענין מלאכים ונשמות בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית) ולהבין ענין הכלים מה ענינם הנה מבשרי אחזה. כי האדם יש בו גוף ונשמה והנשמה היא המחיה אתהגוף והגוף הוא כלי ומשכן לנשמה המתלבשת בתוך הגוף שהשכל מתלבש במוח וכח הראיה בעין וכח השמיעה באזן כו׳. ועד״ז בכל האברים שהאברים הם בבחי׳ כלים ומשכן להשראת אור הנשמה השורה ומתלבש בתוכם להיות בהם ועל ידם גילוי הארת הנשמה וכחותיה המתפשטים בהם בכל אבר לפי מזגו ותכונתו.
138
קל״טוהנה הגוף הוא גשמי ואין ערוך לגבי הנשמה שהיא רוחנית ואין יחוס ביניהם כלל ואעפ״כ הנשמה מתלבשת בו להחיותו ופועלת הארת כחותיה על ידי הגוף הזה הגשמי דוקא שהשכל שהוא רוחני הוא שורה ומתלבש במוח שבראש האדם שהמוח הוא גשמי ואעפ״כ נעש כלי ומשכן להשראת השכל שהוא אור הנשמה וכח המתפשט ממנה. וכמ״כ יובן למעלה ג״כ שכל הספירות הן כגופא לגבי נשמתא הוא אור א״ס ב״ה השוכן ומתלבש בהם דהיינו שבחי׳ ח״א היא כמו בחי׳ מוח גשמי שבראש האדם לגבי השכל השורה ומתלבש בו כך עד״מ הוא בחי׳ ח״ע (לגבי חכמה סתימאה וכן חסד דאצילות לגבי חסד שלמעלה מאצילות נקרא כגופא לגבי נשמתא כו׳ וכש״כ) לגבי אור א״ס ב״ה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות דלאו מכל אלין מדות כלל ולא שייך בו בחינת חכמה כלל ובחינת חכמה היא בחינת עשייה גשמית כולם בחכמה עשית שהוא יתברך רם ונשא כו׳ אלא שאף על פי כן אור א״ס ב״ה שורה ומתלבש בבח ינת חכמה שהוא בחינת ביטול כח מ״ה כו׳ והחכמה היא רק בחינת כלי ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה שבה ועל ידה מתגלה אור א״ס בנאצלים וגם בבי״ע כו׳.
139
ק״מובזה יובן מה שנודע שהבריאה היא יש מאין ולכאורה אינו מובן דהא ממך הכל כתיב וכמ״ש הרמב״ם מאמיתות המצאו נמצא כל הברואים כו׳ ולמה נק׳ הבריאה בשם יש מאין. אך עם הנ״ל יובן כי הנה עצמיות אור א״ס אינו בגדר שיקרא שמו על ההשפעה וההתהוות כמו משפיע לההשפעה שלכך נאמר כי הוא צוה ונבראו. פי׳ כי הוא עצמותו ומהתותו יתברך צוה ונבראו שלא שייך עליו יתברך לומר שברא את העולמות. כי לשון ברא משמע שיש כח הפועל בנפעל דהיינו שכח המשפיע ממש נמשך ומלובש בההשפעה. אבל בא״ס ב״ה אינו כן שאינו נוגע אליו כלל והוא רק כאלו צוה ונבראו ממילא שאין להם ערך ויחוס אליו כלל. ועד״ז יובן מ״ש בזהר בראשית בתחלתו (דף א׳ ע״ב) בענין מי ברא אלה. עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה ומאן איהו מי כו׳ ועל דקיימא לשאלה כו׳ אקרי מי דהא לעילא לית תמן שאלה. פי׳ קיימא לשאלה הוא כשכח הפועל מלובש בנפעל שאז שייך לחקור ולשאול מי הוא הפועל וזה אינו שייך אלא בשמותיו ית׳ שהוא בחי׳ ממכ״ע שעל זה נאמר ברא לשון נוכח אתה בראת וכן ואתה מחיה את כולם והיינו לאחר שכבר נתלבש האור בכלים דאצילות הנה בהם ועל ידם מהווה ומחי׳ בי״ע כי הגם שהתהוות בי״ע שהם שי ודבר נפרד מאצי׳ שהוא אלקות נק׳ בריאה יש מאין ולא בבחי׳ השתלשלות עילה ועלול (ע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי) מ״מ כלים דאצי׳ נעשים נשמה לבי״ע ומתלבשים ממש בהן כנשמתא לגופא ונקראות בשם ממכ״ע (עיין באגה״ק ע״פ וילבש צדקה) וע״ז נאמר בראשית ברא אלקים וזהו ממש ענין מי ברא אלה. כי אלקים היינו מי אלה. ולכן נק׳ בחי׳ זו עתיקא דקיימא לשאלה ומאן איהו מי. אבל לעילא דהיינו בחי׳ שלמעלה מהכלים דאצי׳ שהוא בחי׳ סובב כולא עלמין אין שייך בחי׳ כח הפועל בנפעל אלא ע״ד והחכמה מאין תמצא.
140
קמ״אוכמו המוצא מציאה שאינו יודע מאין באה לו. ואין שייך בחינת שאלה ממי בא השפע. דהיינו מי ברא אלה שהרי בבחי׳ זו אין שייך כלל לומר ברא אלא ע״ד צוה ונבראו כו׳ כנ״ל שהוא למעלה מעלה מבחי׳ ומדרגת ברא אלקים שהוא ענין מי ברא אלה.
141
קמ״בוזהו ג״כ פי׳ רישא דלא אתיידע המבואר בזהר וכמ״ש במ״א בפי׳ ברוך שאמר והיה העולם כו׳ ע״ש. והנה כמ״כ האור הנמשך מא״ס ב״ה לתוך הע״ס הוא בחי׳ אין. והכלים לגבי האורות הן כגופא לגבי נשמתא כנ״ל ועיין מ״ש מזה בביאור ע״פ אחרי כו׳ תלכו:
142
קמ״גב ומעתה יובן עילוי שיהיה בנשמות אחרי ירידתם להתלבש בגוף כי הנה מקור הנשמה הוא מבחי׳ פנימית הכלים שהן פנימיות ע״ס דאצילות שהן כגופא לגבי נשמתא בחי׳ אור א״ס השורה ומתלבש בתוכם ונק׳ טהורה היא בבחי׳ אצילות ואח״כ אתה בראתה אתה יצרתה כו׳ שירדה בבי״ע וירידה זו צורך עלייה היא כי בקיום המצות בעוה״ז אומרים אשר קדשנו במצותיו בבחי׳ קדוש שהוא למעלה מבחי׳ טהור כנודע שבחי׳ טהור נאמר בלוים ובחי׳ קדשו בכהנים.
143
קמ״דוהענין כי טהור מלשון כעצם השמים לטהר ומלשון תרגום צהרים טיהרא שהוא מלשון בהירות שהנשמה היא בבחי׳ בהירת האור באצילות. ומ״מ לא שייך שם זה אלא בבחי׳ איזה דבר שהוא יש ונתפס בו איזה ממש אלא שמהות הזה הוא בהיר מאד וזך והיינו בחי׳ כלים דאצילות. אבל בחי׳ קדוש פי׳ מובדל דהיינו שהוא מובדל ומופשט מכל גדר מהות שא״א לומר בו אפילו לשון בהירות כלל והוא הוא אור א״ס עצמו דלית מחשבה תפיסא ביה ולאו מכל אלין מדות כלל.
144
קמ״הועלייה זו הוא ע״י תשובה ומעשים טובים. וזהו ענין תשוב ה׳ עילאה לגבי יו״ד כי הנה כמו שבנשמה יש נר״נ ח״י אשר נר״נ מתלבשים בכלים נשמה במוח רוח בלב וחיה יחידה הם בחי׳ מקיפים.
145
קמ״ווהתשובה הוא גילוי בחי׳ יחידה. וכך יובן ענין זה למעלה כי הנה מודומ״ע שלמעלה עד״מ הם בחי׳ כלים דע״ס שיש בהם ג׳ בחי׳ פנימי אמצעי חיצון מחשבה היא פנימית הכלי כו׳ והאורות המתלבשים בהם נק׳ נר״נ והם ג׳ אותיות דשם הוי׳ ה׳ ו׳ ה׳ והוא כמו עד״מ באדם השכל מתלבש במחשבה. אך היו״ד וקוצו של יו״ד הם בחי׳ אור עליון יותר הבלתי נמשך ומתלבש בכלי כלל וכמו עד״מ באדם אשר בחי׳ כח השכל עצמו אי אפשר שיתגלה בהמחשבה רק גילוי השכל שהוא הארה בעלמא ממנו נמשך ומתלבש במחשבה.
146
קמ״זוכך למעלה בחי׳ ח״ע הוא בחי׳ חיה וקוצו של יו״ד בחי׳ יחידה שלמעלה מעלה מהתלבשות בכלים אלא הוא בחי׳ מקיפים סוכ״ע. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים והנה ע״י שהאדם מעורר בנפשו גילוי בחי׳ יחידה שבו עי״ז נמשך ג״כ למעלה תשוב ה׳ עילאה לגבי יו״ד דהיינו עליית הכלים עד שיתגלה בהם התגלות אורות המקיפים בחי׳ סוכ״ע יומשך בגילוי בבחי׳ ממכ״ע שהמקיפים נעשים בחי׳ פנימיים ע״י התשובה וע׳ בר״ח פ״ב משער התשובה במ״ש עוד ביארו בזהר שהתשובה עולה כו׳.
147
קמ״חוזהו ענין עליית הנשמות שהרי שרשן בתחלה הוא רק מבחי׳ הכלים וזהו ענין ישראל עלו במחשבה דהיינו פנימית הכלים. והגם שנתבאר שהנשמה בעצם ג״כ כלולה מנרנח״י אשר חיה יחידה הן למעלה מבחי׳ כלים. אך זהו ע״ד שכלים דאצילות נעשים אורות לבי״ע. ומ״מ באמת אינן רק מבחי׳ כלים. וכן מבואר באריכות בשע״ק להרח״ו (חלק שלישי שער שני) שאור מחצב הנשמות יש בו נר״נ חיה יחידה ומ״מ כולם בחי׳ לבוש לע״ס והוא אור מתיילד ונמשך מהע״ס כו׳ וכן מבואר ממ״ש בע״ח שמ״א פ״ג כי יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי׳ אלהות כו׳ וזה הניצוץ מתלבש בכח ניצוץ אחד נברא כו׳ הנקרא יחידה כו׳ ע״ש הרי כללות נרנח״י של הנשמות נמשכים רק מניצוץ קטן מאוד והיינו מהכלים דע״ס.
148
קמ״טוע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי הנ״ל וכן נשמת האדם כו׳ שכבר יצאו ונפרדו מהכלים דע״ס שבהן מלובש הקו מאור א״ס כו׳ נמצא שעם היות שהנשמות נמשכו מפנימיות הכלים עכ״ז אין בהן גילוי הקו מאור א״ס משא״כ בהכלים שהקו מאיר בהן ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד.
149
ק״נוזהו הירידה צורך עלייה שע״י התשובה יתעלו לאשתאבא בגופא דמלכא ממש. ע״ד כלים דאצי׳ שמתייחדים עם האור שהוא הקו מאור א״ס. ועוד שיתעלו להתייחד עם גילוי אורות מקיפים מה שאין מתגלה עתה אפילו בכלים דאצילות כנ״ל.
150
קנ״אוזהו ענין תשוב ה״א עילאה לגבי יו״ד. ובמ״א נתבאר שזהו ענין יחוד איהו וחיוהי חד שלמעלה מבחי׳ היחוד עם גרמוהי כו׳ וזהו ענין ביום ההוא יהיה היינו ב״פ י״ה היינו שהוי״ו דשם הוי׳ יהי׳ בחי׳ יו״ד כו׳ והיינו שגם בה״א תתאה דשם הוי׳ שהוא מקור דבי״ע יהיה הגילוי כמו בה״א עילאה ע״ד תשוב ה״א לגבי יו״ד הנ״ל. וכמ״כ צ״ל בחינת תשובה עילאה מלמעלה למטה והיינו ע״י תורה ומצות וכמ״ש באגרת התשובה פ״ט והוא ע״ד שנתבאר בזהר ויקרא (דט״ז ע״א) מאן ישוב כו׳ ע״ש. והענין כי המצות הן הן המשכות אור א״ס שהוא קדוש ומובדל כו׳ להתלבש בבחי׳ כלים שהן כגופא כו׳ ואין אור א״ס שהוא קדוש ומובדל כו׳ מאיר בכלים שהן כגופא כו׳ ואין ערוך להן אליו ית׳ הוא ע״י המצות דוקא שבהן ועל ידן דוקא נמשך אור א״ס ע״י ציצית אור מקיף בבחי׳ זו וע״י תפילין מקיפין בבחי׳ אחרת כו׳ וכעד״ז בכל המצות שכולן הן המשכות אור א״ס בחי׳ קדוש ומובדל כו׳.
151
קנ״בוהטעם הוא לפי שהמצות הן בעשייה גשמיית דוקא לכך יש להן כח זה להמשכה זו. וכנודע כי כל דבר שהוא בבחי׳ ומדרגה גבוה מאד נעלה אינו בא לידי התגלות כ״א בבחי׳ ומדרגה היותר תחתונה דוקא.
152
קנ״גוהיינו ענין נעוץ תחלתן בסופן כי עיקר גילוי תחלתן הוא בסופן דייקא. משא״כ במקום העליון יותר אינו נראה גילוי זה. כי הנה תחלת הבריאה מאור א״ס ב״ה היתה יש מאין ומשם ואילך הרי כל השתלשלות המדרגות הן יש מיש ואין כח יש מאין מתגלה בכל סדר המדרוגת שבהשתלש לות אלא בארץ הלזו התחתונה בגשמיות דוקא שהרי כח הצומח שבה הוא להצמיח יש מאין אלא שיש צומח ע״י זריעת הגרעין וגם הוא נרקב והיה לאין ואפס ומ״מ ה״ז בבחי׳ יש קצת ויש שצומח מאין ממש כמו עשבים ואילני סרק והיינו לפי שהארץ היא בחי׳ התחתונה שבד׳ יסודות אש רוח מים עפר לכך מתלבש בה דוקא הכח העליון להצמיח יש מאין ביותר וא״כ נראה שכל מה שהוא למטה ביותר יש בו התלבשות כח עליון ביותר.
153
קנ״דועמ״ש בד״ה ויגש אליו יהודה ולכך המצות מעשיות שהן בעשי׳ גשמיות יש בהן כח המשכה זו ליש מאין ממש שהן מאור א״ס ב״ה הקדוש ומובדל כ׳ו. שהיא המשכה היותר עליונה כבתחלת הבריאה. והגם שנתלבשו בדברים גשמיים למטה מטה ה״ז כמו הלחם שמחיה את האדם שאע״פ שהלחם במדרגה יותר למטה מן האדם מ״מ יש בו כח להמשיך חיות אל האדם ולהשיב נפשו אליו. כך המצות מעשיות יש להן כח להמשיך חיות ואור א״ס להתלבש בכלים והיינו ע״י שישראל מקיימין המצות לפי שנשמות ישראל הן מבחי׳ פנימית הכלים דע״ס (ועמ״ש בד״ה והנה מנורת זהב) ולכך במה שממשיכים אור וחיות המצות על נפשם גורמים המשכת אור א״ס להתלבש בכלים דע״ס שהם הם מקור ושרש נפשם למעלה ועמ״ש ע״פ זכור את יום השבת כו׳:
154
קנ״הג והנה בזה יובן ענין אבנים טובות שהם דומם ואעפ״כ מאירות ומאין יש להם כח זה והענין כי עיקר גידולם הוא מן הכוכבים ולא מן הכוכבים הנראים שאלו יש להם מספר אלף ועוד כמה אלא מן הכוכבים שאין נראים שאותם הכוכבים באמת אין להם מספר כלל ואינן מתגלים ונראים אלא סגולתם להאיר לאבנים טובות והיינו לפי שהם דומם שהיא בחי׳ ומדרגה היותר תחתונה מקבלים אור הארה מהכוכבים שאין להם מספר כלל שאין נראים שהם למעלה מן הכוכבים הנראים לנו.
155
קנ״ווהנה לפי ריבוי הכוכבים עד אין מספר כך ריבוי הארות משונות באבני׳ טובות וריבוי שינוי מראיתם ותארם שהרבה גוונין בלבן יש בלבנונית הזכה ביותר ויש בלבנונית שאינה זכה כ״כ וכעד״ז יש בכל המראות שהמראות מתחלקות לרבבות בחי׳ שונות ודרך כלל הן י״ב אבנים למספר שבטי בני ישראל (שבט הוא לשון המשכה מלשון כוכבא דשביט שהוא כוכב הנמשך) כי האבות הן חג״ת והשבטים הם המשכות שנמשכו מהאבות והם י״ב שבטים כנגד י״ב גבולי אלכסון והענין כי כל גשם הוא בעל ששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות ואלכסון הוא קו הממזג מקצה זה לקצה זה להיות חיבור והתכללות ביניהם ואלכסון הוא עד״מ חיבור קצה הראש של א׳ בקצה הסוף של ב׳ או עליונו של זה בתחתיתו של זה כמו מזרחית רומית במערבית תחתית כו׳ ועד״ז רומז הוי״ו שבאמצע הא׳ שנמשך באלכסון משמאל לימין וקצה של צד השמאל הוא גבוה וקצה של צד הימין הוא נמוך שמצד שמאל הוא הגבה למעלה בבחי׳ גבורה ובצד ימין נמשך למטה בבחי׳ נצח והקו הזה מורה להיות חיבור והתכללות גבורה בנצח ולכן נמשך קו מן הגבורה אל הנצח. (ועמ״ש עוד בענין צורת אות א׳ סד״ה מראיהם ומעשיהם) וכעד״ז יש חיבור והתכללות בשאר המדות להיות המדות כלולות זו בזו ומזוגות זו בזו שלא יהיה חסד בפ״ע וגבורה בפ״ע שאם היה כך היה החסד בלי תערובות שום גבורה והגבורה היתה בלי תערובות שום חסד אלא צ״ל התכללות חסד שבגבורה וגבורה שבחסד.
156
קנ״זופי׳ חשב״ג שמחמת הגבורה נותן לו ומשפיע חסד דייקא והחסד הזה הוא הוא הגבורה כמו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגבורה שבחסד הוא שמחמת החסד נותן ומשפיע במדת הגבורה דוקא כמו האב שמחמת אהבתו אל הבן מייסרו בשבט. משא״כ אחר שאינו חושש לו כלל אינו מייסרו ועיין ברבות ר״פ שמות ע״פ חושך שבטו שונא בנו ועד״ז יש התכללות ומזיגות המדות בכמה אופנים שונים להיותם ממוצעים וממוזגים בכמה אופנים ודרך כלל הן י״ב גבולי אלכסון הנ״ל. וכך הן הי״ב אבנים אשר היו למספר שבטי בני ישראל מזיגות המר אות לובן באודם כלו׳ בחי׳ רחמים ממוזגת בין חו״ג כו׳.
157
קנ״חוהנה אבן א׳ ב״ן שהוא בחי׳ בהמה בגי׳ ב״ן אלא שנמשך בו בחי׳ א׳ שהוא שם מ״ה במילוי אלפין והיינו בירור נה״ב ע״י נה״א שמבחנית שם מ״ה המתלבשת בה ואז ע״י בירור זה נעשה האבן טוב ומאיר ע״ד עליית ב״ן בס״ג שלמעלה ממ״ה כו׳. וזהו הענין שהאבנים טובות מקבלות ההארה מהכוכבים שהוא מבחינת שרש נה״א כמ״ש דרך כוכב מיעקב כו׳ וכתיב וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך כו׳ (ועמ״ש במ״א בענין סוכה שצ״ל צלתה מרובה מחמתה. ומ״מ צ״ל כוכבים נראים מתוכה. כי כוכבים הם ברקיעא תמינאה שלמעלה מבחי׳ שמש שהיא ברקיע הד׳ וכך למעלה בחי׳ צל הוא בחי׳ מקיף שלמעלה מבחי׳ שמש הוי׳ כו׳ והכוכבים הן ניצוצים הנמשכים מאור מקיף להאיר בפנימי כו׳. ועיין במדרש רבה פ׳ דברים אמר לפניו רבש״ע למה לא משלת בניך בחמה ולבנה כו׳ עד אבל הכוכבים אין להם בושה לעולם כו׳. ולכן האבנים טובות שגידולם מהכוכבים שהוא ענין בירור נה״ב נאמר בהם ונשא אהרן את שמות בנ״י כו׳ על לבו כו׳ לפני הוי׳ כו׳). והנה הי״ב אבנים היו על לב אהרן כהנא רבא בחי׳ קדוש ולא טהור כנודע שבחי׳ קדוש הוא בכהנים ובחי׳ טהור בלוים ונשא אהרן את שמותם על לבו (ועל שתי כתפיו) לפני הוי׳ שהגיה בחי׳ י״ב גבולי אלכסון שבי״ב אבנים עד בחינת לפני הוי׳ שהוא בבחינת קדוש ומובדל שהוא למעלה מבחינת הוי׳ כנודע. (ועיין בזח״ב פקודי דרכ״ט סע״ב ודף ר״ל ע״א ובזח״ג נשא קל״ד תחלת ע״ב). אך הנה כל זה הוא בבחינת התחקלות המראות ותוארים שבאבנים טובות הנ״ל שנחלקו דרך כלל לי״ב בחינות ומדרגות בחינת י״ב גבולי אלכסון דהיינו בבחינת המשכות להתמזגות והתכללות המדות בבחי׳ הגוונין שלהם זה נוטה לחסד וזה נוטה כו׳ אבל בסדר הארתן בכללות נחלקות לב׳ בחי׳ יש אבן שהוא מאיר בבחינת אור ישר דהיינו שהוא אבן המאיר ובאורו נראה אור לאחרים שאם מוציאים אותו בחשך הוא מאיר מפני שהארתו מתפשטת מתוכו ולחוץ ויש אבן שהוא מבריק וזורק כברק חצים בעין הרואה עד שתתלהט עין הרואה מפני זיוו והדרו וזהו בבחי׳ אור חוזר שהוא ממטה למעלה.
158
קנ״טוהן הם בחי׳ ב׳ צדיקים צדיק עליון מלמעלה למטה וצדיק תחתון ממטה למעלה שהם יוסף הצדיק ובנימין הצדיק בנימין הוא מלמטה למעלה בחי׳ אור חוזר דהיינו בחי׳ תשוקת הנבראים להתכלל במקורם ואל אישך תשוקתך מים התחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא כי אין רוצים לישאר למטה.
159
ק״סואולי זהו מרומז בלידת בנימין שנאמר שם ות קש בלדתה כי רחל היא בחי׳ מל׳ ובלדתה היא התגלות נשמת בנימין להיות בבחי׳ נברא בבי״ע היתה מקשה לילד כלומר שבקושי היתה התגלות בחי׳ בנימין בבי״ע היפך טבע נשמתו שהוא הי׳ מרכבה לבחי׳ אור חוזר ממטה להתכלל במקורו ולידתו היינו התגלות להיות למטה בבי״ע.
160
קס״אויוסף הצדיק הוא בחי׳ אור ישר מלמעלה למטה להשפיע לבי״ע דוקא כמ״ש ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ויוסף הוא המשביר כו׳. והנה האבנים היו על שמות השבטים כתולדותם וסדר האבנים אודם פטדה כו׳ הוא לפי סדר תולדות השבטים כמ״ש הרמב״ם נמצא שהם ליוסף וישפה לבנימין (ישפה י״ש פ״ה כלומר שבחינת מל׳ היא בחינת פה מתעלית בבחי׳ יש כו׳ דהיינו לבחינת מוצא פי ה׳ מוצא היינו המקור של בחי׳ פה. עמ״ש בביאור ע״פ ראשי המטות ומ״ש ע״פ זאת חקת התורה. וזהו יש פה ושותק כי חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו עמ״ש כה״ג גבי קי״ס בענין ואתם תחרישון ועמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר ועיין בזח״ג בלק) (קפ״ח ב׳) בענין עמר התנופה תנו פה ועיין ברבות באסתר ע״פ אין אסתר מגדת כו׳. וזהו שמיכאל אמר שהם וגבריאל אמר ישפה. כי הנה שמשותיך פי׳ חלונות שמאיר בהם השמש והוא משל להארת אור א״ס בב׳ מיני חלונות או שיומשך אור א״ס למטה בבי״ע או שיתעלו בי״ע להתכלל באור א״ס.
161
קס״בוזהו ענין והתהלכתי בתוככם היינו שיהיה התגלות סובב בממלא והוא ההילוך שמלמעלה למטה וגם עליית ממלא בסובב והוא ההילוך שמלמטה למעלה. ועיין מ״ש בפ׳ וישב סד״ה ונתתי לך מהלכים כו׳ והוא כמו עד״מ שאם אחד עומד למעלה והב׳ למטה ורוצים להתקרב יחד יכול להיות הקירוב בשני אופנים או שהעליון יורד למטה או שהתחתון יעלה למעלה ומיכאל שר של חסד שהוא בחינת ההשפעה מלמעלה למטה אמר שיהיה בחי׳ שהם דוקא בחינת יוסף כי כן מדתו. משא״כ גבריאל אמר כפי מדתו בחי׳ גבורה והסתלקות למעלה דוקא (והנה בגמ׳ שם ואמרי לה דפליגי בזה תרי אמוראי במערבא יהודה וחזקיה בני ר׳ חייא. והענין דאיתא בגמ׳ בב״מ) (דפ״ה ע״ב) שר׳ חייא ובניו היו דוגמת האבות אברהם יצחק ויעקב. וגם איתא בגמ׳ במ״ק (דכ״ה ע״א) יהודא מימינא דאבוה וחזקיה משמאליה. ופי׳ בס׳ חמדת צבי על הת״ז שר׳ חייא הוא בחי׳ יעקב ולכן גוהרקי שלו מנפשי׳ סליק ע״ד ת״ת עולה עד הכתר. וגם כי ביעקב נאמר כי שרית עם אלקים ועם אנשים שא״צ למלאכים כו׳. (ועמ״ש בביאור ע״פ עלי באר כו׳ חפרוה שרים ועמ״ש ע״פ כנשר יעיר כו׳). וגם י״ל דלכך נק׳ חייא ע״ד יעקב אבינו לא מת כו׳. ואם כן ממילא מובן דיהודה שהיה מימיני׳ הוא מבחי׳ אברהם וחזקיה משמאליה הוא מבחי׳ יצחק. ולכן א״ש דיהודה וחזקיה בני רבי חייא פליגי ג״כ בזה שיהודה אמר שהם כפי מדתו מלמעלה למטה בחי׳ אברהם וחזקיה אמר ישפה כפי מדתו מלמטה למעלה בחינת יצחק כו׳.
162
קס״גוהנה לפי גירסת הגמרא בב״ב תרי מלאכי ברקיע גבריאל ומיכאל חד אמר שהם משמע דלכאורה דגבריאל אמר שהם. וגם דרך זה יש ליישב ע״פ מ״ש במ״א ע״פ ואלה תולדות יצחק כו׳. דבאברהם כתיב אשר אהבת את יצחק כי ידוע הטבע לאהוב ההיפוך כדכתיב מים קרים על נפש עיפה וכמ״כ להיפך מי שקר לו מאד רוצה למים חמים.
163
קס״דולכן אברהם שמדתו המשרה מלמעלה למטה אוהב ג״כ ההיפוך בחי׳ יצחק מלמטה למעלה. לפ״ז י״ל דגבריאל אמר שהם ומיכאל אמר ישפה אך מ״מ יותר נראה כפי׳ הראשון וכן במדרש תהלים רסי׳ פ״ז הגירסא פליגי בה תרי מלאכי ברקיע מיכאל וגבריאל וכן הוא בילקוט בישעיה נ״ד כנ״ל:
164
קס״הד ואמר הקב״ה להוי כדין וכדין. כי הנה פי׳ וביאור ענין עליות המדרגות והתכללותם במקורם היינו הזדככות החומר שבמדרגה התחתונה שהיא חומרית וגשמית בערך המדרגה שלמעלה הימנה שהיא בבחי׳ רוחנית ונשמה לגבי התחתונעה שהיא בבחי׳ גוף נגדה וכשהיא מתפשטת מחומריתה וגסותה עד שתהיה בבחינה העליונה היינו עלייתה והתכללותה במקורה.
165
קס״ווזהו ענין עליית שבת בפנימית העולמות כמו שאומרים הבו לה׳ בני אלים הבו לה׳ כו׳. שהג׳ הבו הן ג׳ בחי׳ עליות בי״ע שעולים באצי׳ במל׳ וכן המל׳ עולה בז״א וז״א באו״א עד רום המעלות כמ״ש כל זה בכוונת הבו הנ״ל דהיינו שמתעלות המדרגות בעילוי יותר מכשהיו בסדר ההשתלשלות. כי החכמה שבסדר ההשתלשלות עד חכמה דעשיה עד שנתהווה שכל אנושי. הנה שכל האנושי הזה הוא חומרי וגס מאד נגד החכמה של מעלה ואין ערך ודוגמא לבחי׳ של מעלה.
166
קס״זוכן הרחמנות שלמטה בגשמיות היא מגושמת בחומריות וגסות מאד ואינה דוגמת הרחמנות שלמעלה כי למטה הרחמנות היא מפאת התפעלות הנפש בצר לה בצרת אביון שאינה יכולה לסבול כו׳ ולמעלה לא שייך התפעלות כלל ממקרי הגוף אלא שבירידות והמשכת המדרגות בצמצומים רבים ושונים נתהווה שכל אנושית ורחמנות אנושית ולמעלה היא מקור החכמה ורוחניותה וחיותה ומקור הרחמים וחיותו שמשם נמשך להיות חכמה ורחמים למטה בגשמיות אבל בעליות העולמות בבחי׳ פנימית תתעלה החכמה שלמטה להיות לה הזדככות מחומריותה וגסותה עד שתהיה בטילה במציאות ונכללת במקור החכמה שלמעלה שאין כמוה ולא דוגמתה בשכל אנושי כלל.
167
קס״חוזהו ענין לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא להתכלל בע״ס דאצילות ממש שבתוכן יהיה גילוי אורות המקיפים בחי׳ סוכ״ע. וה״ז יחוד אור א״ס ב״ה עם נשמת האדם שבגוף כשיקום בתחה״מ ע״ד יחוד עליון דאיהו וחיוהי חד והיינו ע״י עליות העולמות שיהיה אז. עוד יובן ענין ההזדככות ע״ד שאנו רואים גוף האדם יותר זך מגוף הבהמה והיינו כי באדם יש נפש המשכלת שלפי ערך נפשו כן הוא גם גופו משא״כ הבהמה גופה גס וחומרי יותר ולא יוכל להכיל נפש המשכלת בגופה כלל.
168
קס״טוכן לע״ל יהיה הגוף יותר זך לאין קץ מגוף האדם עכשיו שהגוף יהיה רק מאותו העצם שישאר לעת התחי׳ שממנו יבנה בנין הגוף כחמירא גו עיסה ע״י הטל שיומשך מלמעלה והיינו לפי ערך הנשמה שתהיה אז ממקום גבוה יותר נעלה.
169
ק״עועד״ז יהיה עוד הזדככות ועליות עד שתתעלה החכמה שלמטה באדם להיות כפי בחי׳ חכמה עילאה וכן החסד שבאדם יהיה כמו בחי׳ חסד דרועא ימינא שלמעלה וכן הגבורה כו׳ וכל זה הוא ענין עליות העולמות מלמטה למעלה. וזהו בחי׳ בנימין. אמנם בחי׳ המשכה מלמעלה למטה היינו שגם בכלים דבי״ע כמו שהן יומשך בהן גילוי אור א״ס ממש כמו שנמשך בכלים דאצילות וכמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר ר״פ ויצא שאמר הקב״ה לדוד חייך אפילו במאנין דילי לא אשתמש אלא במאנין דילך. מאנין הם כלים.
170
קע״אוהנה גם באצילות יש בחי׳ כלים אלא ששם באצילות איהו וגרמוהי חד שגם הכלים הם בבחי׳ יחוד מה שאין כן בבריאה משם יפרד וגם בבריאה הנה יש נר״נ חיה יחידה והנשמה חיה יחידה נכללו באלקות רק הרוח ונפש הם כלים ממש.
171
קע״בוזהו במאנין דילי הם כלים דאצילות ונשמה חיה יחידה דבריאה שהם בחי׳ אלקות וע״כ נקראים מאנין דילי אבל מאנין דחלך הם רוח ונפש דבריאה שהם נבראים ואינן אלהות שהם נק׳ מאנין דילך שהם כלים לבחי׳ דוד היא המל׳ שהיא ראש הבריאה והבטיחו הקב״ה שיהיה א״ס שורה גם במאנין דילך אפי׳ בכלים של רוח ונפש דבריאה וכמו שהיה באמת אריה דאכיל קרבנין פני שור דאכיל בעירין ופני נשר עופין תורין ובני יונה והם הם בחי׳ חיות המרכבה ממש ולא מבחי׳ חיה יחידה נשמה בלבד כו׳. או כמו ע״ד וירד הוי׳ על הר סיני הרי היה גילוי אור א״ס למטה שלא ע״י הזדככות הכלים עצומה כל כך ע״ד הנ״ל דעליות העולמות שהבריאה נכלל בבחי׳ אצילות ממש אלא שיוכל להיות גילוי אצילות בבריאה כמו שהבריאה היא בחי׳ בריאה. כי הוא ית׳ כל יכול.
172
קע״גועד״ז ג״כ יוכל להיות גילוי אור א״ס הסוכ״ע בממכ״ע בבחי׳ מלמעלה למטה. וזהו ענין המשל שהעליון יורד למטה כו׳. ואמר הקב״ה להוי כדין וכדין שיהיה לעתיד ב׳ הבחינות שיהיה עליות העולמות מלמטה למעלה שהתחתון יעלה למעלה וגם יהיה גילוי ע״ד מלמעלה למטה שהעליון יורד למטה ושניהם כאחד טובים (כי יש מעלה בכל אחד משני בחינות כי הנה ע״י עליות העולמות שהתחתון מזדכך כ״כ הזדככות עצומה להיות כפי׳ בחי׳ העליון הרי עי״ז נמצא מתאחד יותר עם גילוי האור ע״ד איהו וחיוהי חד ממש וכיחוד כלים דאצילות עם האורות. משא״כ בירידת העליון למטה כיון שהכלי לא נזדכך הזדככות עצומה כהנ״ל א״כ אף שעכ״ז נמשך בו גילוי אור העליון ממש כי הוא ית׳ כל יכול. מ״מ אין הגילוי אור מתייחד כ״כ עם הכלי ע״ד איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו׳ ויש מעלה ג״כ בירידת האור למטה ע״ד שנתבאר במ״א ע״פ והתהלכתי בתוככם כי גם בענין ההשגה יש חילוק כי כשיתגלה גילוי גדול כזה שיוכל להתגלות אור הסוכ״ע לגוף ממש מבלי הזדככות עצומה כ״כ שע״ד עליות העולמות צריך מקור שרש הגילוי להיות ממקום גבוה יותר בכדי שיוכל לבא לירד ולהשתלשל הגילוי למטה בגוף ממש וא״כ גילוי סובב בממלא אז ההשגה שמשיגין למטה הוא נמשך שרשו ממקום גבוה יותר מן מה שמשיגין בעליות ממלא לסובב היינו כשיזדכך הגוף לעלות למרום ע״ד הזיכוך דעליית העולמות ממש כי אז א״צ להיות הגילוי ממקום גבוה כ״כ כמו שרש הגילוי שמלמעלה למטה וכידוע שמה שמקור שרשו ממקום גבוה יותר יוכל לבא ולהתגלות למטה יותר. ועד״ז י״ל מ״ש בע״ח שער לידת המוחין פ״ב בפי׳ ושמתי כדכד שכתר דנוק׳ נמשך משני שלישים של ת״ת דז״א שהם ב״פ כד ב׳ שלישין דשם ע״ב כו׳ ועיין בלק״ת פ׳ בראשית בדרוש ארבעה שנכנסו לפרדס ובפ׳ חיי שרה ע״פ ותמלא כדה והרמ״ז בפ׳ וירא על דף צ״ז ע״ב כ׳ וז״ל וניתקן כתר דידה שמאיר גם משליש העליון דת״ת בסוד ושמתי כדכד כו׳ וכ״כ בהג״ה באוצ״ח) (דנ״ח ע״א) דפי׳ ושמתי כד כד הם ב׳ שלישים העליונים דת״ת לבד שליש התחתון כו׳ ועמ״ש בפ׳ ויגש בענין שלש מטמוניות הטמין יוסף כו׳ ואחת גנוזה לצדיקים לע״ל דהיינו שליש העליון כו׳ וע׳ בהרמ״ז ר״פ פקודי ע״פ מה רב טובך כו׳ עכ״פ הפי׳ הוא שהכתר דנוק׳ יומשך לעתיד משני בחינות עליונות. והענין ע״ד מ״ש בע״ח שמ״א פ״ג שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים ולכן יש בו מב׳ הבחי׳ א׳ בחי׳ תחתונה שבמאציל ב׳ שרש הנאצלים.
173
קע״דוהנה כמ״כ עד״ז בכתר דנוק׳ שנמשך מת״ת דז״א יש בו ג״כ כעין שני הבחי׳ הנ״ל. וזהו ענין שנחלק ת״ת דז״א לג׳ שלישין היינו שליש התחתון הוא בחי׳ נה״י שבו שבחי׳ זו יומשך לעתיד בבחי׳ פנימית והתגלות במל׳ והב׳ שלישין העליונים היינו חב״ד חג״ת מהם נעשים ב׳ בחי׳ הכתר דנוק׳ וע״ז נאמר ושמתי כד כד.
174
קע״הוענין ג׳ בחינות אלו יש להבין ע״ש שנתבאר במ״א בענין שלש פעמים קדוש בביאור ע״פ אחרי הוי׳ אלקיכם ועמ״ש סד״ה יחיינו מיומים. וזהו ג״כ ענין הב׳ כתרים שקבלו ישראל בסיני אלא שי״ל שהן היו מב׳ שלישין התחתונים ולעתיד הוא שיתגלה שליש העליון כו׳ והנה עכ״פ בכתר דנוק׳ יהיו ב׳ הבחי׳ שהא׳ הוא כענין בחי׳ תחתונה שבמאציל. והב׳ כענין שרש הנאצלים. ושרשן מב׳ הבחי׳ שבכתר הכללי שהן ע״י וא״א כו׳. ועמ״ש בד״ה ויקח קרח בתחלתו. והיינו שמשם נמשך ב׳ בחי׳ התגלות הנ״ל דסובב בממלא וממלא בסובב.
175
קע״ווהנה לפמשנ״ת לעיל שלהיות התגלות סובב בממלא צריך מקור שרש הגילוי להיות ממקום גבוה יותר צ״ל דהמשכה זו הוא מבחי׳ העליונה שבכתר. וצ״ע ע״פ מ״ש במ״א דלעתיד יתעלו הגבורות ויהודה יהיה למעלה מבחי׳ יוסף וגם עפמ״ש סד״ה שובה ישראל עד וגם ופנילא ירא ו בבחינת המשכה. אבל בבחי׳ העלאה את פניך הוי׳ אבקש. נמצא בבחי׳ העלאה יוכל להיות התגלות מבחי׳ עליונה יותר ועמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו בענין עליות דשבת. וע׳ מש״ל בענין שמש הוי״ה ושמש צדקה. וצ״ע.
176
קע״זוהנה המשכות אלו הוא ע״י בשכמל״ו שחרית וערבית שהם ב׳ בחי׳ כד הנ״ל כמ״ש בת״ז תיקון כ״ח ועל אלין כ״ד אתוון אתמר ושמתי כד כד שמשותיך. והענין דמבואר במ״א בפי׳ עושין רצונו של מקום כתר דנוק׳ הוא בחי׳ בכל מאדך כו׳ והנה בבחי׳ בכל מאדך יש ג״כ בחי׳ רצון ובחי׳ תענוג והוא הנק׳ חפץ שהוא פנימית הרצון אהבה בתענוגים בבחי׳ מאד בלי גבול כענין עיני האדם לא תשבענה כו׳.
177
קע״חוזהו ענין ב׳ בחי׳ כ״ד דבשכמל״ו שחרית וערבית כי שמחה בצפרא ורננא ברמשא כו׳. וזהו אשת חיל עטרת בעלה אשת חיל דוקא כמ״ש בע״ח דפי׳ חיל היינו ב״פ כ״ד דבשכמל״ו שחרית וערבית שעי״ז ממשיכים בחי׳ עט״ב כו׳.
178
קע״טואפשר לומר בפי׳ עט״ב שממשיכים ג״כ מהכתר לז״א מבחי׳ היותר עליונה. וע״ד שבשבועות נמשך לו הכתר מע״י וא״א ממש כמ״ש במ״א. ועמ״ש מענין בשכמל״ו סד״ה שמע ישראל. וע׳ בפע״ח בכוונת קריאת שמע דבק״ש של ערבית שרש ההמשכה נמשך מבחי׳ א״א ובק״ש דשחרית נמשך מבחי׳ עתיק כו׳ והיינו לפי ההעלאת מ״ן רננא ברמשא ושמחה בצפרא כנ״ל. (ועמ״ש בפנים בענין זה דשחרית וערבית באופן אחר כי ברישא חשוכא כו׳ ישת חשך סתרו כו׳ ומ״ש במ״א עד״ה והיה אור הלבנה כו׳ ודו״ק) וזהו ג״כ ענין באתעדל״ת אתעדל״ע שהכח שיש לאתעדל״ת להיות בה ועל ידה אתעדל״ע היינו ע״י שמתחלה נמשך אתעדל״ע מאליו מלמעלה למטה והוא הנותן כח ועוז לאתעדל״ת שהיא בחי׳ מלמטה למעלה להיות בה ועל ידה אתעדל״ע וגילוי אור כו׳:
179
ק״פקיצור
180
קפ״א(א) ענין נוח לו לאדם שלא נברא ועיין מזה בעה״ק (ח״ב פכ״ב) הובא בשל״ה בהקדמת בית ישראל (דף כ״א ע״ב כ״ב ע״א). ובעקדה פ׳ בראשית (שער ח׳) ובעקרים (מ״ד ס״פ כ״ט) נדחק בזה. ובעה״מ (שער קרית ארבע פנ״ה) ג״כ נדחק בזה. אך הנה הנשמות הן נמשכו מפנימית הכלים דע״ס. ופי׳ כלים היינו עצם בחי׳ חכמה וחסד. משא״כ האור והנשמה הנמשך בהן מאור א״ס הוא בחי׳ דלאו מכל אלין מדות כלל:(ב) וזהו ענין נשמה שנתת בי טהורה היא מלשון כעצם השמים לטוהר ואח״כ אתה בראתה. ועמ״ש בד״ה הים ראה וינוס ועל זה הוא החקירה אם נוח לו לאדם שנברא היינו שירד מבחי׳ טהורה היא לבחי׳ בראת׳ יצרתה נפחת׳ בי דהיינו מכלים דע״ס דאצי׳ לבי״ע עד שיתלבש בגוף כי ירידה זו צורך עלייה גדולה היא שעי״ז יתעלו לבבחי׳ קדש שלמעלה מבחי׳ טהורה היא וכמ״ש ואנשי קדש תהיון לי והוא לבחי׳ אור א״ס ממש שלמעלה מבחי׳ הכלים.
181
קפ״בוהיינו ע״י תשובה ומע״ט שעי״ז ממשיך בחי׳ סוכ״ע מה שאינו מתלבש בכלים ועמ״ש מענין עלייה זו בד״ה זכור ושמור בדבור אחד והכח הזה במצות מעשיות דוקא כי נעוץ תחלתן בסופן. ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה שבת שבתון:
182
קפ״ג(ג) והנה האבנים טובות גידולם מהכוכבים וזהו ענין ויקח מאבני המקום שהם י״ב וכמ״ש בזח״א ויחי (דרל״א ע״ב) וע׳ במא״א אות אלף סעיף ד׳ בענין אבנים ובאות כ׳ ס״ב בענין כוכב. ודרך כלל יש בהם ב׳ בחינות שהם וישפה אור ישר ואור חוזר ועמ״ש מענין או״י ואו״ח בד״ה אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר בענין מעין גנים במ״ח:
183
קפ״ד(ד) וזהו להוי כדין וכדין שיהיה ב׳ הבחינות שיהיה עליות העולמות דהיינו הזדככות העולמות ועמ״ש מזה בד״ה את שבתותי תשמרו ויהיה גם כן המשכה מלמעלה למטה ועמ״ש סד״ה כי ההרים ימושו גבי אלקי כל הארץ יקרא. וזהו ושמתי כד כד שמשותיך. שזהו ב״פ כ״ד אתוון דבשכמל״ו שחרית וערבית ועיין במא״א אות דל״ת סל״ג ועיין ברבות באיכה על פסוק העיר רבתי עם נזכר הרבה בחי׳ כ״ד ושרשן מן כ״ד צרופי אדני ועיין מה שכתוב על פסוק ועתה יגדל נא כח אדני:
184
קפ״הה ואעפ״כ נמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא והיה נשאר בבחי׳ טהורה היא ומ״ש והנה טוב מאד לק״מ. דהנה בלא״ה צ״ל זה הפסוק שהרי אנו רואים בבריאת הנבראים הצח״מ שיש מהן שנבראו לא בשביל עצמן לבד כ״א בשביל לשמש דאדם. כמו בריאת הסוסים הוא בשביל שיהיה האדם רוכב עליו ויהיה נושא בני אדם א״כ נברא רק בדרך טפל לגבי העיקר והרבה נבראים רובם כיוצא בו.
185
קפ״ווהרי כתיב את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והענין כי גם להסוס מגיע תועלת ותיקון ממה שהוא מרכבה להאדם הן בגשמיות שהאדם מספיק לו מזונו בטוב והעיקר ברוחניות שהחיות שבו מתברר עי״ז ואצ״ל בהמאכל שהאדם אוכל שנכלל בפנימית ממש.
186
קפ״זוכמו הלבושים שהאדם נושא. אבל מ״מ עיקר המכוון בבריאת הסוס עד״מ אינו בשביל התועלת המגיע לו כ״א זהו דרך טפל כדי שלא לקפח שכר כל בריה אלא המכוון בבריאתו הוא בשביל טובת האדם. וגדולה מזו מצינו שארז״ל ע״פ כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה בפ״ק דברכות (ד״ו סע״ב) והאריך בזה הרמב״ם בהקדמתו לפי׳ המשניות. (ועיין מזה בכוזרי מ״א סי׳ צ״ה וסי׳ ק״ג וסי׳ קי״א ובמ״ב סי׳ י״ד וסי׳ מ״ד). ועיין ברבות במדבר פרשה ג׳ א״ר לוי אתה מוצא דברים הרבה ברא הקב״ה בעולם ובירר לו אחד מהן ברא הקב״ה ז׳ ימים ובחר בשבת כו׳ ע״ש ובפ׳ אחרי ר״פ כ״ב ואם כן הוא בנבראים עצמן עאכ״ו בנבראים לגבי הבורא. דמקרא מלא כתיב ולכבודי בראתיו.
187
קפ״חוכתיב כל פעל ה׳ למענהו. וכמארז״ל ספ״ו דאבות כל מה שברא הקב״ה לא בראו אלא לכבודו א״כ תכלית המכוון בבריאת האדם אינו בשביל האדם עצמו לבד אף שבאמת עלייתו נפלאה מאד. עכ״ז לא זו לבד הוא תכלית המכוון כ״א לכבודו ית׳.
188
קפ״טולהיות ישמח ה׳ במעשיו לויתן זה יצרת לשחק בו. וזהו שארז״ל במשנה סוף קדושין שהם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני. הרי כמו שבריאת הבעלי חיים הוא רק דרך טפל בשביל לשמש את האדם אלא שאעפ״כ יש להן שכר טוב על זה. כך עד״ז בריאת האדם הוא לכבודו ית׳ ולכן נאמר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי.
189
ק״צועמ״ש מזה בשיר השירים סד״ה לסוסתי ברכבי. ועד״ז אמרו ברבות ר״פ דברים. כדבורים היו בני מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלין לאביהם שבשמים. וה״ע התענוג עליון שעשוע המלך בעצמותו מקיום התורה והמצות.
190
קצ״אומ״מ להאדם מגיע שכר טוב לאין קץ וכמארז״ל יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז. אך עכ״ז זהו בחי׳ טפל לגבי שעשוע המלך בעצמותו. ולכן נמשל המשכה זו לבחי׳ ושער רישיה כמו שאין ערוך השערות לגבי עצם המוח עד״מ כך אין ערוך גילוי התענוג ושכר מצוה הנמשך ומתגלה לנשמות לגבי עצם תענוג העליון שהיא עצם המצוה.
191
קצ״בולכן יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב. וזהו שנמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא. ולא אמרו ח״ו טוב לו שלא נברא. דזה א״א לומר שהרי הירידה והבריאה מבחי׳ טהורה היא לבחי׳ בראת יצרת נפחת בי היא בשביל עלייה גדולה ונפלאה לאין קץ לבחי׳ קדש העליון שלמעלה מעלה ממדרגת טהורה כנ״ל ולכן נאמר אמרו צדיק כי טוב. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אלא שעכ״ז לא זה לבד הוא תכלית המכוון בבריאתו. אלא שיהיה בבחי׳ לסוסתי ברכבי כו׳ וכדבורה הזאת כו׳ כנ״ל ולא יעבוד לגרמיה ולקבל פרס.
192
קצ״גוע״כ אמרו שנוח וקל הי׳ לו שלא נברא אף שישאר בבחי׳ טהורה היא משיכנס בתוך המלחמה עצומה עם היצה״ר ולואי שתהא יציאתו כביאתו. ולכן עכשיו שנברא יפשפש במעשיו דהיינו שידע שנברא לכבודו ית׳ לשמש את קונו כו׳ ואזי יזכה לרב טוב הצפון כו׳. ועתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כו׳:
193
קצ״דוכל בניך למודי הוי׳ ורב שלום בניך וגו׳. וארז״ל ת״ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך כו׳ ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך (כדאיתא בגמרא סוף מסכת ברכות וסוף יבמות ועיין על פסוק זה ברבות ס״פ ויגש בשלח ר״פ כ״א תצוה פ׳ ל״ח וע״ש. נשא קרוב לס״פ י״א גבי וישם לך שלום ס״פ כי תצא ובסוף מדרש אסתר זח״ב תרומה קס״ט סע״ב ח״ג אמור צ״א ב׳ אחרי דס״ב א׳ ס״ד ב׳ צ״ו ב׳). וצ״ל למה הוצרכו להוכיח זה ממה שאמרו אל תקרי בניך אלא בוניך הא גם מהכתיב בניך למודי הוי׳ יש להוכיח כן דקאי על ת״ח שהן הן למודי הוי׳ והן הן מרבים שלום. ויש להקדים מארז״ל פ״ז דב״מ (דף פ״ה ב׳) ע״פ על מה אבדה הארץ כו׳ על עזבם את תורתי (בירמיה סי׳ ט׳) דהיינו על שלא ברכו בתורה תחלה ופי׳ שלא ברכו בתורה אין ר״ל שלא ברכו ברכת התורה ח״ו דודאי א״א לומר כן אך כי פי׳ ברכו מלשון המשכת בריכה והיינו להמשיך בחי׳ המשכת ברכה ושפע בתוך התורה (ועמ״ש בד״ה להבין ענין הברכות מענין פותח בברוך וחותם בברוך ובד״ה נר חנוכה כו׳ ומזוזה וסד״ה זאת חקת התורה) והיינו ע״י התפלה שקודם לימוד התורה וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ יונתי בחגוי בענין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי כו׳ וכמ״ש בק״ש ואהבת תחלה ואח״כ ודברת בם כו׳. וביאור הענין הנה פי׳ וענין למודי ה׳ הפי׳ שהם מקבלים ומלומדים משם הוי׳ וע״ד מ״ש ודברי אשר שמתי בפיך וכמאמר המגיד להב״י אני המשנה המדברת בפיך.
194
קצ״הוהענין דהנה פי׳ ד׳ אותיות שם הוי׳ יו״ד הוא בחי׳ חכמה והה׳ הוא בחי׳ בינה כו׳ והנה איתא בת״ז ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לה׳ אלקינו שהם י״ה שהם נק׳ נסתרות והנגלות ו״ה כו׳ וכ״ה עוד בתיקון עשירי דחכמה ובינה אינון נסתרות במוחא וליבא ברחימו ודחילו.
195
קצ״וו״ה הן נגלות תורה ומצות כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה החלצו מאתכ. נמצא בחי׳ י״ה שייך בבחי׳ התפלה שעיקרה אהוי״ר שנמשכו מבחי׳ י״ה. והענין כי עיקר ענין התפלה הוא ענין ההתבוננות. והיינו בשתים לפניה להתבונן איך שהשרפים אומרים קדוש כו׳ והאופנים ברעש גדול והענין כי פי׳ קדוש לשון הבדלה בערך דהיינו כי מה שהוא ית׳ מחיה את העולם אינו כדמיון הנשמה שמחיה את הגוף שמתפעלת ומקבלת שינויים ממקרי הגוף לפי שמלובשת ממש בתוך הגוף אבל הקב״ה אע״פ שנאמר את השמים ואת הארץ אני מלא מ״מ הוא ית׳ קדוש ומובדל מהם לפי שהעולמות נבראו ונמצאו ממנו ית׳ שלא בדרך עילה ועלול שהוא בחי׳ יש מיש שבזה שייך תפיסא והתלבשות העילה בעלול אלא נתהוו בבחי׳ יש מאין וכמ״ש והחכמה מאין תמצא שאפי׳ חכמה עילאה התהוות׳ בבחי׳ יש מאין ולכן נק׳ החכמה יו״ד דשם הוי׳ מפני שהתהוותה ע״י צמצום שנמשך רק בחי׳ יו״ד כו׳ וזהו כי בי״ה ה׳ צור עולמים כי כדי להיות התפשטות החיות והתהוות איזה הארה צ״ל תחלה בחי׳ יו״ד שהוא צמצום שמא״ס ב״ה בעצמו לא היו העולמות יכולים לקבל כלל ולא היה יכול להתהוות יש מאין אלא ע״י צמצום שזהו היו״ד ואח״כ נמשך ה׳ שהוא שנתפשט הארה זו המצומצמת להיות סוכ״ע וממכ״ע כו׳ וזהו שאומרים השרפים קדוש כו׳ הוי׳ צבאות כו׳ שהוא ית׳ קדוש ומובדל וכדי שיהיה התהוות צבאי צבאות הוא יש מאין ע״י יו״ד צמצום כו׳ כנ״ל.
196
קצ״זוביאור הדברים הנה כתיב גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו ואמרז״ל אימתי גדול ה׳ כשהוא בעיר אלקינו. פי׳ עיר אלקינו היינו בחי׳ צירופי אותיות ע״ד מ״ש בס״י שתי אבנים בונות שני בתים כו׳ וע״י ריבוי שינויי הצירופים נעשה ריבוי התחלקות הנבראים וזהו ענין עיר אלקינו ואז שייך בחי׳ גדולה וזהו הללוהו כרוב גודלו פי׳ רוב הוא בחי׳ ריבוי התחלקות אורו וזיוו לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה והן הן גבורותיו וצמצומיו הרבים להתחלק כ״כ עד ריבוי רבבות מלאכים ונשמות ומקור התהוות הדבור הוא מחכמה עילאה ולגבי אור א״ס ב״ה גם החכמה עילאה עצמה היא כעשייה גשמיות ונמשך ע״י יו״ד הוא צמצום עצום הנ״ל (ועמ״ש מכ״ז בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה). ומ״מ חו״ב נקרא עדיין הנסתרות עלמא דאתכסיא סוכ״ע והנגלות היינו ו״ה היינו בחי׳ המשכה בבחי׳ הדבור אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו כנ״ל. והנה כמ״כ באדם חו״ב אינון נסתרות במוחא ולבא והוא ענין ההתבוננות בגדולת א״ס ב״ה שיתבונן האדם בק״ש וברכותי׳ והוא בחי׳ י״ה שבנפש כי הה׳ הוא בחי׳ בינה שנק׳ רחובות הנהר כלומר כמו צורת הה׳ שמתפשטת לאורך ורוחב כך בחי׳ השגה זאת והתבוננות זו איך שמהווה יש מאין לאין שיעור ושהוא ית׳ קדוש ומובדל נק׳ רחובות שבא באורך ורוחב בהשגה שבמוחו ומזה מסתעף התפעלות האהבה בבחי׳ רצוא דוקא כי בינה ליבא שמבחי׳ ההתבוננות בהשגה יולד הצמאון ברשפי אש בבחי׳ רצוא והוא ענין הה׳ דשם הוי׳ ובחי׳ היו״ד הוא בחי׳ החכמה כח מה שהוא בחי׳ השוב שאחרי הרצוא כמאמר הס״י אם רץ לבך שוב לאחד פי׳ שוב הוא בחי׳ ביטול במציאות מכל וכל שלמעלה מבחי׳ התפעלות האהבה ברשפי אש כי התפעלות האהבה נק׳ יש כי הרי יש מי שמתפעל ובחי׳ הביטול נק׳ אין והוא בחי׳ חכמה כח מ״ה והיינו בחי׳ יראה עילאה יראה בושת כמ״ש הן יראת ה׳ היא חכמה ועוד כי הביטול הוא נמשך מצד בחי׳ עצמיות אור א״ס שלמעלה מזיו ואור המתלבש בעולמות דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל והוא נמצא למטה כמו למעלה כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ולכן מצד זה נמשך היראה והביטול כו׳ ולהיות בבחי׳ שוב כו׳ משא״כ בחי׳ הרצוא שהוא האהבה ברשפי אש לצאת מגדרי הגוף וליכלל למעלה בעולמות העליונים הרי עלייה זו היא ליהנות מבחי׳ הזיו והאור המתלבש בעולמות כו׳ והכלל הוא דבחי׳ הרצוא נמשך מבחי׳ ממכ״ע דמצד בחי׳ ממכ״ע שייך מעלה ומטה לכן יתכן בחי׳ רצוא ועלייה ממטה למעלה אבל שוב נמשך מצד בחי׳ סוכ״ע דקמיה מעלה ומטה שוין כו׳ וכמ״ש בד״ה וידעת היום וזהו בחי׳ י״ה שבנפש דהיינו שבק״ש ותפלה צ״ל התכללות ב׳ מדרגות הללו דרצוא ושוב דהיינו לצאת בבחינת רצוא ולמסור נפשו באחד ואח״כ בבחי׳ שוב כו׳ וכן אח״כ אחר השוב רצוא ואחר הרצוא שוב כו׳ וזהו פי׳ וכל בניך כי הנה בניך בחי׳ זכר חסדו הוא מדת האהבה שנמשכה מבחי׳ ההתבוננות וזהו פי׳ בינה בן י״ה שבחי׳ בן ואהבה זו נולד ונמשך מבחי׳ י״ה (וע׳ מזה ברע״מ פ׳ נשא דקכ״ב ע״א ובפי׳ הרמ״ז שם ובאדר״ז דר״צ ע״א ודרצ״א ע״א). והנה אע״ג דבחי׳ י״ה הן חו״ב אעפ״כ מרומז בחי׳ הבן בבינה כי האהבה והרצוא נמשך עיקרו מבחי׳ הבינה וכמ״ש כונן שמים בתבונה ונודע דשמים הוא בחי׳ המדות עליונות כו׳ וכמו עד״מ בגשמיות שהגם שמוח הבן נמשך ממוח האב עכ״ז הרי עיקר גידולו הוא ע״י שהייתו תשעה חדשים בעיבור בבטן האם ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמע״צ וזהו וכל בניך למודי הוי׳ שבחי׳ האהבה הנק׳ בן וגם היראה כלולה בו כמ״ש בפי׳ ואהבת את בד״ה וידעת היום הנה הוא ע״י בחי׳ יו״ד ה״א שבנשמה כנ״ל וגם שייך בזה בחי׳ ו״ה הוא ענין קול ודבור שבק״ש ותפלה אלא שעיקר בחי׳ ו״ה הוא על ידי עסק התורה ומצות וכדלקמן ועמ״ש ע״פ הקל קול יעקב (וע׳ בפרדס בעה״כ ערך בינה וערך בן חורין בן שמן ועמ״ש במ״א בד״ה ענין האבות הן הן המרכבה מענין יפה כח הבן כו׳ ועיין באדר״ז שם בענין תרין עטרין כו׳ וזהו ענין עדות לישראל וכמ״ש במ״א בענין משכן העדות:)
197
קצ״חקיצור. ענין י״ה היו״ד צמצום עד שיהיה בחי׳ סוכ״ע ואח״כ ו״ה נגלות המשכה בבחי׳ דבור אימתי גדול כו׳ ובנפש י״ה מוחא ולבא ההתבוננות בגדולת ה׳ ומזה נמשך רצוא ושוב וזהו וכל בניך למודי כו׳):ב והנה כ״ז הוא בחי׳ בניך שהוא בחינת י״ה כי בחי׳ בניך היינו בחי׳ המרומז בבינה בן י״ה כנ״ל והוא ענין ומדרגת התפלה ברצוא ושוב ואחר התפלה צ״ל בחי׳ וי״ו והוא ענין קול דתורה שנק׳ וי״ו כמ״ש הקל קול יעקב וכמ״ש בסידור על פסוק זה והוא בחי׳ והנגלות כי הוא בחי׳ קלא דאשתמע ועיין בזח״א (ד״נ ע״ב ודקמ״א ע״ב) והנה הוי״ו מורה על בחי׳ ששה מדות כי כשר ופסול טמא וטהור נמשך מן המדות וזהו ענין שיתא סדרי משנה אך המשכת החכמה שמתלבשת במדות אלו זהו ענין היו״ד שבראש הוי״ו כי צורת הוי״ו שראשה יו״ד ומן היו״ד נמשך וי״ו כו׳ וזהו מארז״ל על שלא ברכו בתורה כי ענין לברך בתורה היינו להמשיך בחי׳ אור א״ס המלובש בחכמה שיומשך ויתלבש בששה מדות עליונות שמהם נמשך התורה ועי״ז נמשך גילוי אור א״ס למטה כמו למעלה שהרי אין שינוי כלל קמי׳ עצמותו כנ״ל ורוחניות וגשמיות שוין לפניו דכולא קמי׳ כלא חשיב והגם שהתורה מדברת בענינים גשמיים וכמו תרומות ומעשרות וכיוצא מ״מ כשהוא ממשיך מבחי׳ היו״ד דחכמה נמשך גילוי אור א״ס בהן כמו למעלה מטעם הנ״ל וברכה והמשכה זו בהתורה הוא ע״י בחי׳ רצוא ושוב שבתפלה שהן בחי׳ י״ה כי רוח אייתי רוח כו׳ וזהו שנאמר בק״ש תחלה ואהבת ואח״כ ודברת בם ודברת לשון הנהגה והמשכה דהיינו להיות המשכת אור א״ס ב״ה בתורה וכמ״ש בד״ה השמים כסאי כו׳ ע״ש ובזה יובן מ״ש על עזבם את תורתי כו׳ ולא שמעו בקולי בקולי דוקא דהיינו כמ״ש בד״ה כי תשמע בקול קול היינו המשכה אבל בקול היינו בפנימית הקול דהיינו אור א״ס ב״ה המלובש בהתורה והיינו מפני שלא ברכו ועמ״ש מענין בקולי ג״כ בד״ה תקעו בחדש. ועמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון גבי פי׳ ואהיה שעשועים אני תורתך שעשעתי כו׳ ע״ש.
198
קצ״טוהנה כ״ז הוא בחי׳ ג׳ אותיות דשם היינו יו״ד ה״א וי״ו ואמנם ענין ה״א אחרונה דשם הוי׳ הוא בחי׳ יראה תתאה הנק׳ מצות המלך שהוא ענין קבלת עול מלכות שמים בבחי׳ עול דוקא וכמ״ש בדוד ונאם הגבר הוקם על כו׳ עולה של תורה והוא כענין מארז״ל ע״פ ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד שהוא לפי שבפעם א׳ זו היתירה משנה טבעו ורגילותו כמ״ש בסש״ב ואז נקרא עבד ויש בזה מעלה מה שאינו בבחי׳ בן כמ״ש בסש״ב פרק מ״א שהאדם צ״ל כלול מבחי׳ בן ומבחי׳ עבד ובחי׳ בן זהו בחי׳ וכל בניך הנ״ל. אמנם בחי׳ עבד עובד אלקים זהו בחי׳ עול תורה וזהו בחי׳ בוניך וכמשי״ת.
199
ר׳וזהו ענין פ׳ והיה אם שמוע שנאמר בה ולעבדו וכמ״ ש בד״ה ועתה יגדל נא בענין בחי׳ עבד שהוא בחי׳ ביטול רצון שלמעלה מהשכל ושם נתבאר בחי׳ זו בענין המצות שצ״ל קיום המצות בבחינה זו ועי״ז דוקא נמשך גילוי רצון העלין שלמעלה מהחכמה וזהו ענין כח אד׳ כו׳ ע״ש.
200
ר״אוכמ״כ יש בחי׳ עבד זה ג״כ בעסק התורה שהוא בחי׳ עול תורה כמ״ש בסש״ב פרק מ״א דיש בן שהוא ג״כ עבד דהיינו אחר בחי׳ וכל בניך יהי׳ בחינת בוניך ע״י עול תורה שהוא בחי׳ עבד זה הב׳.
201
ר״בועמ״ש מענין ב׳ בחי׳ עבד בביאור ע״פ לא הביט און ביעקב ומדרגה זאת היה שרש בחי׳ דוד שהיה מרכבה לבחי׳ מלכות לפי שהיה בבחי׳ עבד ודוד עבדי וזהו נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על פי׳ מתחלה הוא בחי׳ בן ישי כענין בחי׳ וכל בניך למודי הוי׳ כי פי׳ בן ישי היינו כענין בן י״ה כי ישי היינו י׳ עם ש״י עולמות שבבינה וע׳ מזה בזהר ס״פ תרומה (דקע״ה ב׳) ובמק״מ שם ואח״כ ונאם הגבר הוקם על זהו בחי׳ בוניך וע׳ בזהר ר״פ חקת (דק״פ ע״ב) מענין הוקם על וזהו ג״כ ענין מ״ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים (בשמואל ב׳ סי׳ כ״ג) פי׳ בניהו היינו בן י״ה והוי״ו שאח״כ הוא עסק התורה והיינו בבחי׳ רב פעלים דהיינו בחינת עול תורה וכמ״ש בגמרא רפ״ג דברכות (די״ח ע״ב) ובזח״א (ד״ו סע״א קל״ב א׳ קל״ו א׳ ר״ז ב׳) ולכן וישימהו דוד אל משמעתו שבו ועל ידו נעשה בנין ירושלים בחי׳ בוניך כי ירושלים היינו יראה שלם וע״י עול מלכות שמים נעשה בנין יראה שלם להיות שלימות היראה כו׳ כי לעומת זה בחי׳ חורבן ירושלים היינו נפילת בניל המל׳ דהיינו מ״ש סוכת דוד הנופלת היינו ענין עול דרך ארץ ובקשת המותרות בתענוגי עוה״ז יותר על די הסיפוק שזהו הסבה המטרדת מעול תורה כי את זה לעומת זה עשה האלקים כו׳. אמנם הטעם שבנין יראה שלם הוא ע״י עול תורה דוקא הוא כמ״ש החכמה יבנה בית והוא בחי׳ התורה דמחכמה נפקת שמשם שרש יראה שלם הנ״ל כנודע דחכמה היא יראה עילאה שהיא שרש בחי׳ יראה תתאה כו׳ ולכן על ידי עסק התורה בבחי׳ קבלת עול תורה ממשיכים מבחינת חכמה עילאה שהיא יראה עילאה ביראה תתאה ולכן נק׳ בוניך דוקא.
202
ר״גוהנה עם היות בחי׳ בניך הוא ג״כ בן י״ה שמקבל מבחי׳ חכמה ג״כ מ״מ עיקר בחי׳ קבלתו מבינה כנ״ל משא״כ בחי׳ בוניך עיקרו מבחי׳ חכמה ממש וכמו ע״ד ההפרש בין מקרא קדש דיו״ט לגבי קדש ממש בחי׳ שבת ועמ״ש סד״ה וארא אל אברהם גבי ענין ושמי הוי׳ לא נודעתי להם וזהו הקל קול יעקב עד״מ הקול שמחבר את המחשבה להביא בדבור בהתגלות כך בקול דתורה ממשיך מבחי׳ אור החכמה בדבור שהוא ענין בנין ירושלים יראה שלם והיינו כמש״ל בענין אימתי גדול ה׳ כשהוא בעיר אלקינו וע״י עסק התורה ממשיכים להיות בבחינה זו שבח ותוספת בתוקף אור וגילוי כי בלא״ה הדבור מקבל מהמדות והוא בבחי׳ גבורות וצמצומים כמ״ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו אבל על ידי עסק התורה ממשיכים בהדבור מבחינת חכמה עילאה עצמה וגם מלמעלה מהחכמה להיות מראש מקדם נסוכה וכמ״ש במ״א ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ שזהו ג״כ ענין העונה איש״ר מברך בכל כחו.
203
ר״דוז״ש להודיע כו׳ וכבוד הדר מלכותו. וזהו ארוממך אלקי המלך ועמ״ש בד״ה כי אתה נרי ובד״ה באתי לגני וזהו א״ת בניך אלא בוניך כי העיקר הוא להמשיך האור והגילוי במדת מלכותו ית׳ וכמ״ש במ״א סד״ה שובה ישראל עד בענין כי עמך הסליחה למען תורא ועד״ז יש לפרש הפסוק על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו דלכאורה מאי קמ״ל. אדך בדרך רמז הענין אביו ואמו היינו בחי׳ ההתבוננות שכולל חכמה ובינה וזה בינה בן י״ה דהיינו האהבה הנמשכת מן ההתבוננות כנ״ל והוא בחי׳ התפלה בדחילו ורחימו ועסק התורה שבע״פ נק׳ ודבק באשתו כי היא מורשה קהלת יעקב א״ת מורשה אלא מאורסה.
204
ר״הוהנה התשבע״פ מדברת הכל בענינים גשמיים והיא לכאורה השפלה לגבי ההתבוננות בתפלה בדו״ר אבל באמת זהו העיקר להיות דירה בתחתונים ועמ״ש מזה בד״ה בפ׳ נסכים וזהו ע״י יעזב ע״ד א״ת בניך ודבק באשתו בחי׳ בוניך ועמ״ש בד״ה קדש ישראל בפי׳ ראה חיים עם אשה אשר אהבת דקאי ג״כ על תשבע״פ ומ״מ אי אפשר לבא לבחי׳ זו אלא כשיהי׳ תחלה בחי׳ וכל בניך כי כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו וזהו ג״כ מארז״ל פ״ק דברכות בענין המשמח לחתן זוכה לתורה דלכאורה למה צריכים לשמחו ומדוע לא ישמח בעצמו אלא משום כי בתחלה הוא בבחי׳ בן י״ה וצריך לעזוב את אביו ואת אמו ע״כ צריכים לשמחו ועמ״ש מזה סד״ה זאת חנוכת המזבח.
205
ר״וועד״ז יובן ג״כ למעלה כי התורה נק׳ ג״כ חתן ביום חתונתו זה מ״ת והיינו תשב״כ והוא ג״כ בבחי׳ ע״כ יעזב איש את אביו ואת אמו היינו בחי׳ אלפים שנה שקדמה התורה לעולם שהוא בחי׳ אאלפך חכמה אאלפך בינה ומשם ירדה בבחי׳ עולם וה״ז בחי׳ ירידה ולכן אמרו נובלות חכמה שלמעלה תורה ודבק באשתו היינו תשבע״פ או כנס״י שנק׳ ג״כ כלה (ע׳ מזה בד״ה תורה צוה מה שלפעמים נק׳ כנס״י כלה ופעמים חתן כנ״ל) ולכן צ״ל כל המשמח את החתן כדכתיב אני תורתך שעשעתי והיינו ע״י כי באמת כח ירידה זו נמשך מלמעלה מהחכמה עילאה עצמה כמ״ש במ״א בד״ה לך לך מארצך כו׳ וכמ״ש בזח״ ג (דק״מ ע״א ודרס״ב א׳) וממשיכותא דמוחא עילאה סתימאה כו׳ נמשך עטרא דגבורה מקור תשבע״פ כו׳. והעיקר כי ירידה זו צורך עלי׳ הוא דהיינו שיש יתרון להחכמה מן הסכלות היינו ע״י דאתהפכא ונתברר הנה״ב נעשה יתרון האור וכמ״ש בד״ה זכור את יום השבת בפי׳ חכמות בחוץ תרונה וכמ״ש סד״ה ושבתי בשלום בענין שלום לרחוק שנעשה קרוב וכמשי״ת לקמן בענין פי׳ ורב שלום ועמ״ש בד״ה המגביהי לשבת בענין השמן הנמשך מבירור ק״נ שממנו עיקר יתרון האור:
206
ר״זקיצור. והנה בניך זהו ענין האהבה שבתפלה וגם היראה כלולה בה ואח״כ עסק התורה הוא בחי׳ וי״ו והנגלות לנו ה׳ הוא בחי׳ הוקם על. בוניך. ובניהו כו׳ רב פעלים. וזהו ע״כ יעזב כו׳ כל המשמח. חכמות בחוץ. ג והנה עפ״ז יובן ג״כ משארז״ל גבי ורב שלום בניך א״ת בניך אלא בוניך שלהיות בחי׳ ורב שלום זהו ע״י בחי׳ בוניך דוקא שהוא עסק התורה בקבלת עול והיינו אחר קדימת בחי׳ בניך תחלה שהוא ענין התפלה ואז ע״י התורה בבחי׳ בוניך נעשה בחי׳ ורב שלום כו׳ פי׳ ורב הוא עשו כמ״ש ורב יעבוד צעיר וכמ״ש עשו יש לי רב ועיין ברבות פ׳ דברים ע״פ רב לכם והיינו להיותו בבחי׳ הפירוד שהוא הריבוי כמ״ש נפשות עשו לשון רבים ונק׳ רשות הרבים וטורי דפרודא כידוע אבל בחי׳ ע׳ דנפש יעקב נאמר נפש לשון יחיד להיותן בבחי׳ היחוד ונק׳ רשות היחיד וזהו בחי׳ ורב שלום שמבחי׳ ריבוי ופירוד דעשו יוכלל ויתייחד בבחי׳ היחוד האלקי (עיין מ״ש בתו״א בפ׳ וישב בד״ה כה אמר ה׳ צבאות כו׳ בפי׳ ורב יעבוד כו׳ דשם מבואר ענין התכללות זו שהוא ע״ד התכללות כחות נה״ב בנה״א כו׳) והוא הנק׳ שלום שהשלום ענינו בחי׳ התחברות בין ב׳ הפכים כידוע וכך הוא המחבר להיות התכללות ניצוצים מבחי׳ טורי דפרודא בקדושה האלקית וזהו ורב שלום וזהו ג״כ ענין ורב להושיע כו׳.
207
ר״חולהבין איך עא״י עסק התורה דוקא נעשה בחי׳ ורב שלום וכמ״ש או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי בפמשמ״ע שלום יעשה לי בפמשמ״ט ולא מבחינת התפלה לבד וכמו שאמר א״ת בניך שהוא בחינת האהבה שבתפלה שנק׳ בן אלא בוניך דוקא בבחינת עול תורה שאחר התפלה ואז נעשה ורב שלום כו׳. הענין יובן בהקדים מארז״ל עתיד חזיר ליטהר (עיין במדרש תהלים סי׳ קמ״ו ע״פ מתיר אסורים ובספר מאור אור אות ח׳ סעיף ו׳ ועיין ברבות ס״פ שמיני) דהנה כתיב יכרסמנה חזיר מיער והעי״ן שבתיבת מיער הוא עי״ן תלויה להיות ידוע ששרש יניקת הע׳ שרים הוא מבחינת ז׳ מדות עליונות הכלולים מעשר שהם ע׳ ובקדושה הם ע׳ נפש דיעקב וזהו יצב גבולות עמים למספר וגו׳ ובהיותם מקבלים מבחי׳ ז׳ מדות עליונות הכלולים מעשר שהם ע׳ אזי הע׳ תלויה להיות כי מרחוק אור האלקי יאיר עליהם שאינו מתלבש בפנימיותם רק מאיר עליהם בבחי׳ מקיף ורם ומתנשא עליהם כמ״ש רם על כל וגו׳ ועמ״ש בד״ה ראה ריח בני ויער זה הוא עולם המלאכים כמ״ש אכלתי יערי שהוא בחי׳ יוצר אור שמשם מתחיל עה״ד טו״ר ומשם יש יניקה לע״ש ואמנם מקבלים בריחוק כנ״ל וכאשר מקבלים אור ושפע האלקית נעשים אח״כ בבחינת פירוד וזהו יכר סמנה חזיר מיער כו׳. ועיין ברבות תולדות ר״פ ס״ה וס״פ תרומה ובפרשה שמיני פי״ג ובשה״ש בפסוק כמעט שעברתי (אחד) מהם. אך הנה לעתיד כתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה דהיינו אף עובדי כוכבים יתבררו כי לעתיד כתיב ואת רוח הטומאה עאביר מן הארץ וכתיב ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כו׳ ובאו במערות צורים מפני פחד ה׳ כו׳ כי יתברר כל בחינת רע ואתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא עד שכל בני בשר יכרעו ויפולו כו׳ (וכמ״ש מזה בפ׳ וישלח ע״פ ויקח מן הבא בידו מנחה כו׳ ע״ש) וזהו ענין שעתיד חזיר ליטהר כי עכשיו גרה לא יגר שאינו מחזיר הניצוצין שנפלו בו בשבה״כ מבחי׳ ע׳ תלויה הנ״ל אבל לעתיד יחזיר כל הניצוצין ואז לעתיד מבחינת יער הנ״ל נעשה תיבת עיר והוא בחינת עיר אלקינו בנין יראה שלם להיות גדול ה׳ בעיר אלקינו כו׳ וזהו ענין ורב שלום כו׳ וזהו כענין מ״ש סד״ה ושבתי בשלום הנ״ל ב׳ שלום כו׳ והנה בירור זה נעשה על ידי עסק התורה דוקא כי הטעם שנק׳ תורה מלשון הוראה להבדיל בין הטמא לטהור כו׳ ויש הוראה שהוא מכשיר ומטהר גם מה שנראה אסור וטמא לכאורה או בהפך שאוסר מה שנראה כשר לכאורה כו׳ והיינו ממש ענין הבירורים לאהפכא חשוכא לנהורא וזהו שמע ישראל שם ע׳ היינו להעלות הניצוצים שנפלו מבחי׳ ע׳ הנ״ל לשרשם בקדושה העליונה כו׳ וזהו אכלתי יערי עם דבשי יערי היינו יוצר אור שע״י ההתבונונת איך שהמלאכים עומדים ביראה כו׳ מתקנים שלא יהיה יניקת החיצונים מבחי׳ יער הנ״ל ודבשי היינו ק״ש כתפוח בעצי היער כו׳ וזהו שמע שם ע׳ ואח״כ בשמו״ע סנד״ל שהוא בגימטריא יער קושר כתרים לקונו מתפלותיהם כו׳ אך עיקר הבירור הוא ע״י התורה וזהו ורב שלום שמרבים שלום מפני שעושין מבחי׳ פירוד דע״ש בחי׳ יחוד ע״י הבירורים שע״י התורה כי בחכמה דוקא אתברירו (ועמ״ש בד״ה בחדש השלישי גבי שהתורה נק׳ עוז ותושיה כו׳ ושלום בפמשמ״ט כו׳ שלא יהיה מונע מצד הגוף ונה״ב ועמ״ש בד״ה מזמור לתודה הריעו לה׳ כל הארץ בענין חמץ שבקרבן תודה. ור״ת הריעו כו׳ הוא הלכה כי בחכמ׳ אתברירו כנ״ל) וזהו שנק׳ ת״ח הם למודים מבחי׳ חכמה כח מ״ה ועיין ברבות תצוה פ׳ ל״ח וזהו המשך הפסוק וכל בניך למודי הוי׳ בניך הם לימודי הוי׳ שמקבלים מבחי׳ י״ה להיות בחי׳ רו״ש וזהו עסק התפלה ואח״כ נעשו בחי׳ בוניך בעסק התורה בבחי׳ עול תורה ועי״ז נעשה ורב שלום כו׳ וזהו ג״כ ענין והאם רובצת כו׳ לא תקח האם על הבנים אלא להיות תחלה בבחי׳ וכל בניך אמנם אח״כ כתיב שלח תשלח כו׳ היינו כמש״ל בפי׳ על כן יעזב כו׳ ואת הבנים תקח לך היינו בחי׳ בניך ואח״כ למען ייטב לך והארכת ימים היינו בחינת בצדקה תכונני כדלקמן.
208
ר״טומכ״ז יובן ענין בוניך שהוא בחי׳ בנין ירושלים וברבות סדר וירא פנ״ו איתא יראה שלם כו׳ ומלכי צדק מלך שלם כו׳ והנה שלם יש בו ב׳ פירושים האחד לשון שלימות ושלימות היראה תתאה היינו כשממשיכים בה בחינת יראה עילאה והוא ע״י התורה כנודע מענין אם אין חכמה אין יראה וגם פי׳ מלך שלם היינו כשממשיכים אל בחי׳ ממכ״ע הנק׳ מלך מבחי׳ סוכ״ע ואזי הוא מלך שלם וכמ״ש בזח״א (דפ״ז ע״א) אימתי כו׳ ביומא דכפורי כ׳ו ואזי הוא ג״כ יראה שלם וכמ״ש במ״א בענין ותגל נפשי וגילו ברעדה כו׳ מחמת שנגלה כבוד הדר מלכותו מלכות דא״ס כו׳ ולכן המלאכים זעות מחיל כסא כו׳.
209
ר״יוכמ״ש ג״כ סד״ה והיה ביום ההוא יתקע בענין והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים יראה שלם. אך עוד יש לפרש פי׳ שלם ג״כ לשון שלום וכמ״ש בת״י ע״פ שובי שובי השולמית דהיינו ירושלים וכן פי׳ הראב״ע והרד״ק בשרשים סוף שרש שלם דהשולמית היינו בירושלים הנק׳ שלם והרי במדרש שה״ש פירשו השולמית לשון שלום וגם בלא״ה ענין שלימות שייך לענין שלום כמו שפרש״י פ׳ וישלח בפסוק שלמים הם אתנו בשלום ובלב שלם ובפ׳ ויקרא בפסוק ואם זבח שלמים פרש״י שמטילין שלום בעולם ובזח״ג ויקרא (די״ב ע״ב) פירשו לשון שלימות ולשון שלום. וע׳ בזח״א (קע״ב סע״ב) ע״פ ויהי בשלם סוכו וכמאמר ופרוס עלינו סוכת שלומך והענין כי ע״י בוניך נעשה בחי׳ ורב שלום שמבחינת טורי דפרודא יוכללו הניצוצים במלכות דאצילות וזהו ענין שלום לרחוק שנעשה קרוב וכמ״ש הרמ״ז פ׳ נשא (דקכ״ב ע״ב) שלום לרחוק הם הניצוצות שנפלו כו׳. והנה זהו ענין בחי׳ ורב שלום שמלמטה למעלה דהפירוש שמבחי׳ רב נעשה בחי׳ שלום ע״י בחי׳ בוניך כנ״ל וכמ״כ עי״ז נמשך מלמעלה בחינת ורב שלום דהיינו ריבוי השלום ממש והוא מ״ש במדרש אסתר בסופו הטוב בריבוי החסד בריבוי כו׳ עד השלום בריבוי ועמ״ש ע״פ כרביבים עלי עשב וע״פ ואתה מרבבות קדש וזהו ענין מ״ש וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט ועמ״ש ע״פ כיריעות שלמה.
210
רי״אוהנה גם בבחי׳ יראה שלם שייך ג״כ לשון שלום שהוא ענין התכללות האהבה והיראה יחד ע״י וכל הלבבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך כמ״ש בד״ה וידעת היום שבחי׳ התכללות זו נק׳ שלום וגם אזי הוא יראה שלם לשון שלימות כי נמשכה מבחי׳ והנורא אל עליון כו׳ ע״ש:
211
רי״בד בצדקה תכונני כי הנה עם בחי׳ בוניך צ״ל תכונני שהוא קיום ושמירת הבנין שלא יתקלקל ע״ד שפת אמת תכון לעד דהיינו שיתקיים לעולם וכם אף תכון תבל בל תמוט. וכן תבנה ותכונן עיר סיחון ועמ״ש מזה בד״ה על כן יאמרו המושלים וקיום זה היינו ע״י הצדקה וחסד וכמ״ש והוכן בחסד כסא (בישעיה י״ו ה׳). והענין כי בחי׳ הבנין הוא ע״י עול תורה וקבלת עול מלכות שמים אך כדי שיהי׳ בחי׳ קיום נצחי לבנין הנ״ל הוא ע״י הצדקה ולכן ארז״ל כל האומר אין לי אלא תורה דהיינו בלא גמילות חסדים אפילו תורה אין לו והטעם לזה הוא דהנה במעלים עיניו מן הצדקה וגמ״ח נאמר וקרא עליך אל הוי׳ והיה בך חטא (בפ׳ ראה ט״ו ט׳) ולכאורה אין לזה שייכות למעלים עיניו מן הצדקה וגמ״ח דוקא ועיין בגמרא פ״ו דכתובות (ס״ח א׳) שהחמירו מאד בעון זה וברבות ברות ע״פ ותאמר לה חמותה. אך הענין שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (בקהלת סי׳ ז׳ כ׳) ועיין מזה ברבות בקהלת שם ובגמרא סנהדרין (מ״ו ב׳ ק״א א׳) והוא ע״ד מארז״ל בב״ב (קס״ד ב׳) שלש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהורי עבירה כו׳ אך הצדקה תעביר כתם החטא ההוא כי ע״ז נאמר וחטאך בצדקה פרוק וע׳ מזה בסוטה (כ׳ סע״ב) ב״ב (ד׳ ד׳ א׳) רבות משפטים ספ״ל ור״פ אחרי והיינו לפי כי הצדקה הוא להחיות רוח שפלים מממונו נמצא שמחיה ומרחם על השפל דלית ליה מגרמיה כלום ובאתעדל״ת זו אתעדל״ע נמשך ג״כ מחיי החיים א״ס ב״ה להחיות רוח שפלים הן הנבראים דבי״ע וגם נמשך להחיות רוח שפל החוטא בהרהור כו׳ שזהו ענין המשכת י״ג מדה״ר כו׳ לנקותו מן החטא וע״כ במעלים עיניו מן הצדקה נאמר והיה בך חטא שישאר החטא שישנו כבר אפילו בכל אדם כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא ונפגם הנפש בעבורו כו׳ כיון שאין נמשך בחי׳ רחמים העליונים המנקים החטא הנ״ל ולכן נאמר בצדקה תכונני שכדי להיות קיום לבנין ירושלים שלא יופסד ע״י יניקת החיצונים ולא יקלקלו הבנין הוא ע״י הצדקה שממשיך רחמים ומקיפים עליונים שמה נמשך בחי׳ השמירה.
212
רי״גוזהו שנאמר אם ה׳ לא ישמר עיר שוא שקד שומר כי אחר הבנין ירולשים דבניך ובוניך שהוא ע״י בחי׳ רו״ש דתפלה ועול תורה צ״ל המשכת שמירה ומקיפים עליונים והוא ע״י הצדקה וגמ״ח כו׳ שעי״ז תכונני כנ״ל וזהו וממחתה כי לא תקרב ועיין זח״ג בלק (קפ״ח ב׳) שפי׳ דלא יהא חטאה כו׳ ע״ש ועיין מ״ש בד״ה והיה מעשה הצדקה שלום בענין ועבודת הצדקה השקט ובטח ומ״ש סד״ה ציון במשפט תפדה גבי ושביה בצדקה ועיין בזח״ג ר״פ אמור ע״ פ וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. מקץ (ר״ג ב׳) וברבות וישלח פע״ח בא פט״ו משפטים פל״א ועמ״ש מזה לעיל בד״ה ושמתי כדכד ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול בענין פי׳ לשמור את כל מצותיו שעל ידי המצות הוא השמירה כו׳ (ובכ״ז אפשר להבין מ״ש ברבות בכמה דוכתי בסדר לך לך פמ״ב ור״פ שמיני ובתחלת רות ובתחלת אסתר דכל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה והיה ביום ההוא יצאו מים חיים. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו׳ כי במלת והיה הוא הצירוף של שם הוי׳ אלא שאותיות ו״ה הן קודמים לאותיות י״ה והיינו כי בחי׳ י״ה זהו ענין בניך כנ״ל שהוא ענין התפלה ברצוא ושוב וזהו כל הנשמה תהלל י״ה וכמ״ש במ״א בד״ה רני ושמחי בת. אמנם בחינת ו״ה רומז לבחי׳ בוניך שהוא ענין דירה בתחתונים שזהו תכלית המכוון להיות ורב שלום מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כנ״ל וגם י״ל דרומז לב׳ הבחניות דבוניך ובצדקה תכונני כי הוי״ו זהו עסק התורה והה״א היא בחינת צדקה שהיא בחי׳ עשייה וכמ״ש בד״ה ולא אבה בפ׳ תצא וכמ״ש ע״פ ויעש דוד שם ולכן מזה נמשך השמחה כמ״ש ישמח ה׳ במעשיו דהיינו ע״י שנתברר בחי׳ עולם העשיה כמ״ש במ״א בד״ה הויה לי בעוזרי וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי׳ לי לאלקים פי׳ בשלום ע״י ב׳ בחי׳ שלום הנ״ל יבא לבחי׳ בית אבי הוא יצחק בחינת צחוק ושמחה גיחלוי פנימיות עונג העליון ואזי והיה הוי׳ לי לאלקים דהיינו מה שעתה הוא בחי׳ שם הוי׳ יהיה אז רק בחי׳ אלקים לגבי גילוי פנימיות עונג העליון שמלמעלה משם הוי׳ כמ״ש אז תתענג על הוי׳ על דייקא וגילוי זה נמשך ע״י והיה דוקא בחי׳ בוניך שמזה נמשך ורב שלום להיות ושבתי בשלום כנ״ל וע״י הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. וזהו והיה הוי׳ לי לאלקים והיה דוקא וז״ש ברבות ויצא פרשה ע׳ נטל הקב״ה שיחתן של אבות כו׳ ע״ש. ועוד יובן זה ממ״ש סד״ה רני ושמחי בת בענין ג׳ המדרגות דלא זז מחבבה כו׳ ושלעתיד תתעלה בחי׳ בת ביתר שאת ונודע דבחי׳ בת היינו ה׳ תתאה ומזה יובן ענין והיה שאותיות ו״ה קודמין שזה רומז לבחי׳ כי הנני בא כו׳ ועיין בזח״ג שלח) (דקע״א א׳) ע״פ והיה ביום הוא יצאו מים חיים מירושלים וז״ש במדרש איכה בפסוק היו צריה לא אמרית וי אלא וה אמרית שאותיות וה היו מורים אצלם על השמחה. אך כדי שיהיה גילוי בחינה זו לעתיד זהו ע״י העבודה עכשיו להיות למודי הוי׳ בבחינת בניך ובוניך ובצדקה תכונני וע׳ מ״ש בד״ה שובה ישראל בענין מ״ש יעקב אם יהיה אלקים עמדי כו׳ והיה כו׳ ע״ש:
213
רי״דביאור הדברים בענין א״ת בניך שהוא בחי׳ אהבה שנק׳ בן בחי׳ ז״א רובו מהחסדים אלא בוניך בנין הנוק׳ הוא מהגבורות כי מלכות יורדת בבי״ע ומחיה גם ק״נ ושלמטה מטה מנוגה. והנה בקדושה בחינת ביטול משא״כ בלעומת זה בחי׳ יש ואעפ״כ מחמת שקבלת שפעם מבחי׳ מל׳ דקדושה ע״כ קרו ליה אלקא דאלקייא והנה מצד עצמות א״ס אין תופס מקום להפריש שלא יומשך השפע רק במי שבטל דוקא כי כולא קמיה כלא חשיב ואם צדקת מה כו׳ ולכן שממית בידים תתפש וכמ״ש בד״ה ויאבק איש ובד״ה ויהי בשלח פרעה. אך ע״י בחי׳ הגבורות שבמל׳ הוא ענין שמאן דוחה שלא יומשך לחיצונים שאין בהם ביטול רק בצמצום משום דמ״מ קרו לי׳ אלקא דאלקייא ועיקר השפע יומשך במי שבטל דהיינו בקדושה מלאכים ונשמות כו׳ ולכן בנין המל׳ דוקא צ״ל מהגבורות לפי שיורדת בבי״ע ששם יש קליפות אבל באצילות לא יגורך רע כו׳ (וע׳ מ״ש בד״ה להבין ענין הברכות גבי ברכה אחרונה שכנגד חוה שהיא המל׳ חותם בברוך מה״ט משא״כ בברכה ראשונה שכנגד אדם שהוא ז״א א״צ לחותם מטעם הנ״ל וזהו והתקין לו ממנו בנין כו׳ בוניך כו׳) והארה זו במל׳ באה מחכמה שהחכמה הוא בחי׳ ביטול ע״כ משם נמשך בחי׳ זו שלא יומשך אור א״ס רק במי שבטל כו׳ וכמ״ש ע״פ הרע״מ פ׳ תשא אבנא למשקל בה דא יו״ד כו׳ וזהו שהחכמה נק׳ דין כמ״ש החייט כי זהו בחי׳ גבורות והיינו בחי׳ קו המדה שהוא בחינת גבורה עילאה דע״י המתלבשת בחכמה סתימאה שמשם שרש מדה זו שלא יומשך גילוי אור א״ס רק לפי ערך הביטול כו׳ וזהו חכמת נשים בנתה ביתה בחכמה יבנה בית והמשכה ובנין זה ע״י עול תורה ובחי׳ יראה דאיתא ברע״מ דד׳ מדרגות הן דחילו ורחימו מל׳ וז״א ואח״כ רחימו ודחילו בינה וחכמה נמצא בחי׳ ז״א שנק׳ בניך בחי׳ בן אהבה שרשו מבינ׳ שהיא ג״כ בחי׳ רחימו והיינו אהבה זוטא ששרשה מאהבה רבה אכן יראה תתאה מל׳ שרשה מיראה עיאלה בחי׳ חכמה שהוא ביטול שלמעלה מבחי׳ אהבה ולכן בחי׳ בוניך דמל׳ הן נק׳ תלמידי חכמים כי בחכמה דוקא יבנה בית וזהו בחכמה יסד ארץ אבל כונן שמים שהוא בחי׳ בניך הוא בתבונה וכמ״ש זה ג״כ ע״פ מאמר הזח״ג בפ׳ אמור (דף ק׳) ע״פ וגם אמנה כו׳ ובפ׳ וירא וע׳ בד״ה להבין הטעם שנשתנה יצירת האדם כו׳ ע״ש והנה מבואר במ״א בפי׳ בונה ירושלשים הוי׳ שהוא בנין ע״ס דמל׳ ממלכיות שבע״ס דז״א כו׳ אך כח שיהיה בנין זה נמשך דוקא ממקום עליון יותר ועמ״ש בד״ה יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת (וע׳ בזח״א כ״ח א׳ ע״פ ויבן קל״ד א׳ קל״ט א׳. ובח״ג פנחס דרכ״א א׳ ובפי׳ הרמ״ז שם). והנה יש ג״כ ירושלים של מעלה מל׳ דא״ס יראה עילאה כו׳ ובפרדס שער מהות והנהגה פי״ג דירושלים של מעלה הוא בינה א״כ י״ל פי׳ בונה ירושלים להמשיך תוספת אור מירושלים של מעלה מל׳ דא״ס בירושלים של מטה מל׳ דאצילות להיות כעיר שחוברה לה יחדיו היינו התחברות ירושלים של מעלה בירושלים של מטה כו׳ והענין דהנה מבואר למעלה שיש בחי׳ קו המדה שעל ידו נמשך כל ההמשכות והמשכה זו לפי ערך הביטול ולכן בחכמה דאצילות שורה אור א״ס לפי שהוא בבחי׳ ביטול ועד״ז בכל האצי׳ מאיר בחי׳ חכמה אבל בבי״א שם אין מאיר הביטול ע״ד שהוא בחכמה דאצי׳ ביטול אמיתי רק ביטול היש ע״כ מתמעט ג״כ גילוי אור א״ס כו׳ ולכן בחי׳ מל׳ כשמתלבשת בבי״ע אין נמשך שם הגילוי אור א״ס כמו באצי׳. אך הנה הגם שמאמר קו המדה נמדד איך שיהיה הגילוי בכל עולם לפי ערכו כנ״ל הנה כ״ז היה בתחלת ההשתלשלות אבל אח״כ מצד מעשה התחתונים יש שינוים בקו המדה לפעמי׳ מאיר בתוספת גילוי אור בכל ההשתלשלות דאבי״ע ע״י התגברות למטה תשובה ומע״ט ותורה ותפלה וצדקה וכמ״ש סד״ה ראה ריח בני ולפעמים מאיר בגרעון יותר כשלא אכשור דרי וכמ״ש בפע״ח בכוונת שבת שע״י חטא אדה״ר ירדו העולמות הרבה כו׳ ואח״כ ע״י תשובתו ושבת נתקן כו׳ וכן בשעת חורבן ירושלים הסתלקות האור מזו״נ כמ״ש קוב״כ סליק לעילא לעילא כו׳.
214
רי״הועי״ז לא נתמלאה צור אלא כו׳ וזהו פי׳ בוניך בנין ירושלים להמשיך תוספת אור בבחי׳ מל׳ מקור דבי״ע עד שיהיה גם למטה גילוי אור א״ס ממש וכמ״ש לע״ל ובאו במערות צורים מפני פחד ה׳ כו׳ ובנין זה הוא ע״י עול תורה ועמ״ש ע״פ אריתי מורי עם בשמי וזהו ג״כ ענין יראה שלם שנמשך ע״י התורה ועמ״ש ע״פ שימני כחותם בענין חותם שוקע ויראה שממשיך מבחי׳ גבוה יותר מהמהשכה שעל ידי חותם בולט שמלמטה בחי׳ אהבה וזהו א״ת בניך בחי׳ אהבה אלא בוניך בחי׳ יראה שלם ע״י עסק התורה:
215
רי״וב והנה ע״י בחי׳ בוניך נמשך בחי׳ ורב שלום שמבחי׳ ורב נעשה שלום וזהו שהנגינה בתיבת ורב הוא טפחא שיהיה מפורש ומובן באומרו ורב שהוא בהבדל ענין בפ״ע כידוע בטעם נגינת הטפחא שהוא הבדלת וסיום ענין ואם לא היה נגינת הטפחא מבדלת היה הכונה דקאי ורב אל ענין השלום כפשוטו דהיינו שלום רב. אבל עכשיו הפי׳ ורב הוא ענין בפ״ע היינו בחי׳ עשו טורי דפרודא רשות הרבים אלא מבחי׳ ורב זה נעשה שלום שיתברר ויוכלל בבחי׳ היחוד וזהו רב להושיע.
216
רי״זוהנה ענין עתיד חזיר ליטהר דהנה כתיב יכרסמנה חזיר מיער והע׳ תלויה היא בחי׳ ז״ת דאימא ששם היה השבה״כ דהיינו בשם ס״ג שבבינה ז׳ מלכין דתהו משא״כ בחכמה לא היה שבה״כ כמ״ש ימותו ולא בחכמה כו׳ וזהו ג״כ ענין ע׳ רבתי דשמע ישראל כי בבינה הם אתוון רברבין והיינו כשנתקן משה״כ שזהו פי׳ שם ב״ן ורפ״ח שנכללו בז״ת דאימא ע׳ רבתי כו׳.
217
רי״חוגם הע׳ דיער תלויה לפי שהחיצונים מקבלים בריחוק ע״י בחי׳ מקיף דלבונה שלכך יש י״א סממני קטרת ובקדושה עשר ולא תשע וגם פי׳ יער היינו עולם המלאכים או עולם העשייה והנה לע״ל בקץ הימין בב״א שיקוים ואת רוח הטומאה אעביר כו׳ וזהו אז אהפוך אל כו׳ זהו הפי׳ שמבחי׳ ורב נעשה שלום שיוכלל ביעקב גם המקיף הנ״ל.
218
רי״טומזה יובן עוד דלהיות ורב שלום הוא דוקא ע״י בוניך כי בחכמה דוקא אתברירו לפי שמשם אין להם יניקה שיניקתם מבחי׳ יער ז״ת דאימא אבל לא בחכמה כו׳ לכן ע״י חכמה נעשה התיקון ומבחי׳ יער נעשה עיר כו׳ ועמ״ש ע״פ אסרי לגפן עירה כו׳.
219
ר״כועפ״ז יובן מ״ש ברבות ע״פ רב לכם כו׳ פנו לכם צפונה ואין צפונה אלא דברי תורה והיינו כי מצפון זהב יאתה בחינת יראה יראו את ה׳ ראשית חכמה יראת ה׳ והוא בחי׳ תורה שנא׳ בה הנחמדים מזהב וכמ״ש ברבות בראשית פי״ו כי אם אין חכמה אין יראה ועיקר בחינת זהב הוא תשבעפ שהיא בחי׳ כמעלת הזהב על הכסף כמ״ש במ״א בענין בינה יתירה ניתנה באשה כו׳ וכענין ערבים עלי דברי סופרים בד״ה שחורה אני ונאוה וסופר הוא בחינת חכמה אשר בחכמה אתברירו ולכן מזה נמשך שיהיה בחי׳ רב לכם וע״ד שנזכר למעלה שהתורה נקרא עוז ותושיה כו׳ (ועיין בזח״ב תרומה קמ״ח א׳ ע״פ תפוחי זהב במשכיות כסף וברבות ר״פ ויגש ובפרש״י במשלי סי׳ כ״ה י״א ובשל״ה בתחלתו ד׳ ג׳ ע״א) פי׳ הוא ענין אורייתא סתים וגליא והכל אחד כי תשבע״פ נק׳ ארץ זבת חלב ודבש וכמש״ל בד״ה היום הזה בפ׳ כי תבא. וז״ש בדוד אדמוני עם יפה עינים כי בנין המל׳ מהגבורה אדמוני אך מ״מ עם יפה עינים כי גבורה זה אמיתית החסד וע״ד ענין קו המדה גבורה דע״י המתלבשת במו״ס טלא דבדולחא כעין הבדולח גוון לבן אלא דגווני סומקי אתחזי ביה כו׳. (ועיין זח״ג תזריע נ״א א׳ נ״ו א׳ פ״ד א׳ דרס״ב ע״ב) אך כדי להיות בוניך צ״ל תחלה בניך שהוא בינה רצוא ושוב שבתפלה כו׳ ברכו בתורה ברוך יסוד אבא שיומשך בתוה ו׳ ששה מדות ז״א כו׳:
220
רכ״אג ואח״כ בצדקה תכונני כי כ״ז הוא בנין המל׳ בבחינת א״פ אבל להיות שמירה ישמור עיר הוא המשכת מקיפים שנמשכים ע״י הצדקה רחמים כו׳ והמקיף דוחה יניקת החיצונים (ועיין ע״פ אם ה׳ לא יבנה כו׳ ישמר עיר ביומא די״ט סע״ב וברבות בתחלת פתיחתא דאיכה זח״ב פ׳ בא ל״ט א׳ תרומה קס״ד א׳ פקודי רכ״ו א׳ ח״א ויצא קנ״א ב׳) וזהו אני מדבר בצדקה רב להושיע (בישעיה ס״ג) פי׳ אני מדבר זהו ענין התורה שהיא ודברי אשר שמתי בפיך וכדי שיבא לבחי׳ זו זהו ע״י וכל בניך למודי הוי׳. ואח״כ בצדקה תכונני ואזי רב להושיע והיינו ע״י בחי׳ ורב שלום כנ״ל וזהו זורע צדקות ומצמיח ישועות ועיין בד״ה המגביהי לשבת ועיין זח״ג אמור פ״ט א׳. וז״ש לדוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא כו׳ כי דוד וירושלים בחינה א׳ כמ״ש לא בחרתי בעיר כו׳ ואבחר בדוד (במלכים א׳ סי׳ ח׳) וכתיב ואבחר בירושלים כו׳ ואבחר בדוד (בד״ה ב׳ סי׳ ו׳) והנה ה׳ אורי היינו מה שנמשך בבחי׳ אור וגילוי ממש הוא בחי׳ א״פ וישעי הוא המשכת או״מ ועי״ז ורב להושיע. (וע׳ מזה בזח״ג במדבר קי״ט א׳ וברבות אמור פכ״א). והנה בר״ה הוא בנין עולם הדבור ועיין ברבות כי תשא פמ״ו וס״פ עקב ע״פ ועת כנוס אבנים והוא בחי׳ בוניך בחכמה יבנה בית ויבן את הצלע וגם כי פי׳ יראה שלם ושלום הנה יראה הוא בחי׳ ר״ה וע׳ זח״ג תרומה (קל״ה א׳) ע״פ וזאת התרומה כו׳ זהב ברזא דיומא דראש השנה כו׳ מצפון זהב יאתה כו׳. והוא בחי׳ יראה כנ״ל. ושלם בחי׳ יוהכ״פ שאזי מתמלאים כל הפגמים ע״י ההמשכה עליונה ממקורא דכולא אנת הוא שלימותא דכולהו וגם שלום לרחוק שנעשה קרוב דהיינו בחי׳ תשובה וכן מלמעלה למטה ארז״ל ע״פ קראוהו בהיותו קרוב אלו עשי״ת וגם מזה נמשך בחי׳ סוכות שנק׳ סוכת שלומך ולכן מקריבים בסוכות ע׳ פרים שהוא ע״ד בחי׳ ורב שלום וע׳ בהרמ״ז ס״פ פינחס גבי להשתחוות לה׳ בחג הסוכות וגם מרבים אז בצדקה עמ״ש בד״ה ושמתי כדכד וסד״ה ציון כו׳ בצדקה והיינו כדי להיות בצדקה תכונני.
221
רכ״בוהנה כללות ג׳ בחינות אלו בניך בוניך בצדקה תכונני הם ג׳ בחי׳ כח״ב כסדרן מלמטה למעלה בניך בינה בן י״ה והוא עסק התפלה בוניך חכמה עסק התורה והם בחי׳ או״פ ואח״כ בצדקה תכונני בחי׳ כתר כי תרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור שמבחי׳ כתר והוא או״מ מלשון כותרת ונודע דכללות המצות נקרא צדקה ועמ״ש בד״ה כה תברכו בענין ג׳ הברכות יברכך יאר ישא והם ג״כ כענין ג׳ בחינות אלו. ועיין בהרמ״ז פ׳ שלח (דקנ״ט א׳) גבי ויברא אלקים את האדם בצלמו תלת עלמין אית ליה לקוב״ה דאיהו גניז בגווייהו שהם ג״כ שלשה בחינות הנ״ל שכנגדם נאמר קדוש קדוש קדוש יעו״ש. ועפ״ז אפשר להבין המשל הנזכר ברבות בשה״ש ס״פ נגילה ונשמחה בך למטרונה כו׳ אמרו לה באו בניך אמרה מאי איכפת לי תשמחנה כלותי כו׳ ע״ש.
222
רכ״גוהענין דהנה כתיב כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות פי׳ שהנשמות נקראו בנות ירושלים או בנות ציון. וכמ״ש בד״ה שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וסד״ה צאינה וראינה בנות ציון אך רעיתי הוא כנס״י מקור הנשמות ועמ״ש ע״פ אחת היא כו׳ וביאור הדבר הוא כי ידוע שיש ג׳ אהבות בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. וכמ״ש ביאור ענינם בד״ה שמאלו תחת לראשי. כי תשא את ראש בני ישראל. ובד״ה השמים כסאי.
223
רכ״דוהנה בחי׳ בכל לבבך הוא בחי׳ כלה שארי ולבבי נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳ וזהו הנק׳ כלותי ע״ש בחי׳ כלה כלתה נפשי ועמ״ש מזה בד״ה וארשתיך לי.
224
רכ״הומדרגת בכל נפשך בחי׳ אליך ה׳ נפשי אשא וגם התקשרות כחות הנפש השכל ומדות ומחדומ״ע בתורה ומצות ובעיון תפלה שהוא ההתקשרות בחכמתו ורצונו ית׳ והוא בחי׳ עליונה יותר מבחי׳ לחצרות ה׳ כי אורייתא היא היכלא עילאה דקוב״ה בחי׳ בית המלכות שהמלך דר בו בקביעות היינו השראת אור א״ס ב״ה בחכמה עילאה מה שלמעלה מבחי׳ חצרות ה׳ שהמלך נכנס שם לפרקים לבד כענין רוכב על כרוב קל שלו ושאט בח״י אלפים עולמות. אך חי׳ בכל מאדך היא בחינת מס״נ ורעותא דלבא שלמעלה מהשכל שע״ז אמרו יש קונה עולמו בשעה א׳ ועמ״ש בד״ה היום הזה כו׳ מצוך וע״ז נאמר כן רעיתי בין הבנות יפה את כתרצה הוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה וע״ז אמרו לא זז מחבבה עד שקראה אמי בעטרה שעטרה לו אמו שכינתא עילאה.
225
רכ״ווזהו ענין המשל למטרונה וכלותי ובנותי. ואמרו באו בניך היינו בחי׳ ירידות והמשכות נשמות דאצילות וכל בניך למודי הוי׳ ששרש גילוי זה היא מבחי׳ בינה דאצילות תשמחנה כלותי היינו בחינת הנשמות דבי״ע שאהבתן בבחי׳ כלתה נפשי לחצרות ה׳ ע״כ תשמחנה ותתרווה צמאונן בגילוי זה שמבחי׳ וכל בניך אשר בינה נקראת חצר הפנימית הפונה קדים.
226
רכ״זואח״כ אמרו לה באו חתנך לכאורה בניך עדיפי וא״כ מה מוסיף אלא כי חתנך זהו מארי דאורייתא בחי׳ בוניך וכענין ביום חתונתו זה מתן תורה והוא ההמשכה מחכמה עילאה והוא אצילות בכלל ולמעלה מהבינה שהוא בחי׳ מקור הבריאה וגם חכמה היא היכלא עילאה דקוב״ה שלמעלה גם מחצר הפנימית כנ״ל ומ״מ השיבה תשמחנה בנותי היינו נפש דאצילות כנזכר בד״ה כי תצא בענין יהבין ליה ברתא דמלכ א וע״ז אמרו לא זז מחבבה עד שקראה בתי והנה אבא יסד ברתא וע״כ תשמחנה בגילוי זה שמבחי׳ חכמה הנמשך ע״י התורה אבל בחי׳ ציון עצמה היא בחי׳ שכינתא עילאה לא זז מחבבה עד שקראה אמי אחת היא יונתי והוא רעותא דלבא בכל מאדך בחי׳ יחידה המקבלת מבחי׳ יחיד שלמעלה מבחינת בניך ובוניך וכנזכר במ״א בענין חסידים הראשונים שהיו שוהים בתפלתם תשעה שעות ביום כו׳ ע״ש (ועיין זח״ב ר״פ משפטים צ״ד ב׳ קכ״ב א׳) ולכן לא נתרווה צמאונה בגילוי זה של הנשמות שמבחי׳ חכמה וכמ״ש במ״א סד״ה מים רבים שע״ז נאמר אם יתן איש זה הקב״ה את כל הון ביתו באהבה והוא חכמה עילאה שנק׳ הון ביתו בוז יבוזו לו והיינו אהבה רבה דבכל מאדך למהותו ועצמותו ית׳ דוקא אשר גם החכמה עצמה כעשי׳ נחשבת לגבי אור א״ס ב״ה ממש בשגם שבחי׳ ביום חתונתו זה מ״ת הרי ארז״ל נובלות חכמה שלמעלה תורה אלא ע״י הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא בחי׳ הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים הוא ההמשכה מבחי׳ אניכ מי שאנכי דהיינו ההמשכה מאור א״ס ב״ה ממש שלמעלה מעלה מבחי׳ אצילות להיות דירה בתחתונים מה שלמעלה מעלה מבחינת הנשמות כי הוא גילוי אור א״ס ב״ה ממש שאין לנשמות ערוך אליו כלל והיינו ע״י הכתר עליון מל׳ דא״ס המחבר גילוי אור א״ס ב״ה ממש אל הנאצלים וע,ז נאמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (בשמואל א׳ סי׳ א׳) פי׳ אנכי מי שאנכי סתימו דכל סתימין הרי המשכה זו טוב לך מההמשכה שמבחי׳ חו״ב ע״י בניך ובוניך וכמ״ש בפסיקתא ע״פ הלא אנכי טוב לך אני אין כתיב כאן אלא אנכי כו׳ כמד״א אנכי הוי׳ אלקיך עכ״ל וכן הוא בשוחר טוב (בשמואל ספ״א ובילקוט) ועמ״ש בד״ה טוב לחסות בהוי׳ מבטוח באדם. והנה על ענין גילוי זה השיבה הא חדותא שלימא כו׳ שיהיה דירה בתחתוני׳ וזהו שוש אשיש בה׳ ותגל נפשי כו׳ ע״ש וזהו ע״י בצדקה תכונני שעי״ז נמשך בחי׳ צדיק ונושע ועמ״ש סד״ה מים רבים הנ״ל ובד״ה והנה מנורת זהב בענין זה איך שהמצות בשרשן הם למעלה מהתורה ומ״ש מזה סד״ה וה׳ הולך לפניהם יומם שע״ז נאמר שם נשמחה בו ממש וע׳ מענין צדיק ונושע ברבות משפטים ספ״ל ועמ״ש בד״ה בכ״ה בכסליו בענין וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו וסד״ה וילבש צדקה.
227
רכ״חוזהו כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. פי׳ כענין אכלתי יערי עם דבשי שבחי׳ יערי זהו ענין יוצר אור ששם מבואר מענין המלאכים וכולם עומדים ברום עולם ודבשי הוא ק״ש שמע ישראל כי האהוי״ר של נש״י נק׳ דבשי שהוא מבחי׳ פנימיות ויש בו מתיקות ועמ״ש מזה בד״ה באתי לגני ובד״ ה אני ישנה גבי רעיתי ועמ״ש בד״ה כנשר יעיר קנו בענין עליות המלאכים ע״י נש״י לאשתאבא בגופא דמלכא וזהו ענין כתפוח בעצי היער וגם כי תפוח יש בו תלת גוונין שהם ג׳ מדות אהוי״ר ורחמים שמבחי׳ ג׳ אבות וג״כ ג׳ קווין תורה ועבודה וגמ״ח ופי׳ בעצי היער היינו שעי״ז נתקן ג״כ בחי׳ יער הנ״ל כמשנ״ת למעלה בענין שמע שם ע׳ והנה כמו שתפוח גבהה מעלתו מעצי היער ורשום וניכר בהם כי הנה איתא תפוח גימ׳ צבאות והוא ענין שהמלאכים אומרים קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות אות הוא בצבא שלו והיינו המשכת והתגלות הארת האצילות בבי״ע שהוא עצום מאד לכל צבא בי״ע וזהו ענין כתפוח בעצי היער כמו כן ויתר מכן לאין קץ הוא בחי׳ דודי בין הבנים פי׳ הבנים היינו בחי׳ בניך ובוניך שהוא ההמשכה מחו״ב דאצילות אבל בחי׳ דודי היא ההמשכה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות וכמ״ש קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ כו׳ דהיינו הדילוג מלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות וכמש״ל בשה״ש ע״פ קול דודי ע״ש בענין מדלג ומקפץ כו׳ דהיינו המשכת הארת המאציל א״ס ב״ה כשנמשך באצילות כי יתר משאין ערוך בי״ע לאצילות יותר מזה לאין קץ אין ערוך האצילות לגבי א״ס ב״ה. ולכן בהתגלות הארה זו הוא עצום מאד לכל האצילות. ועמ״ש סד״ה ואתה מרבבות גבי אות הוא ברבבה שלו ועיין בזח״ג האזינו (רפ״ו ב׳) כתפוח כו׳ כך כו׳ אות הוא בכל חילא דלעילא. אך עכ״ז כתיב כן דודי בין הבנים שצריך להיות בתחלה וכל בניך למודי הוי׳ כנ״ל ואח״כ בחי׳ א״ת בניך אלא בוניך ואזי אח״כ בצדקה תכונני להיות קול דודי כו׳ מדלג כו׳ כנ״ל:
228
רכ״טאני לדודי ודודי לי. ר״ת אלול. והענין כי באלול מתחיל בחי׳ אני לדודי דהיינו בחי׳ אתערותא דלתתא עד ר״ה ויוה״כ שהם בחי׳ המשכת אלהותו ית׳ למטה בבחי׳ התגלות, כמ״ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שמר״ה עד יוה״כ הוא בחינת שמאלו בחי׳ יראה לפי שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית׳. ולכן קוראין לו המלך כי מלכותך מלכות כל עולמים. פי׳ שאפילו בעולמות הנעלמים תפול עליהם אימת המלך ופחדו (עיין בזהר פנחס דף רי״ד ע״ב ובהרמ״ז שם). ומזה נמשך גם למטה על כללות נשמות ישראל לקבל עול מלכות שמים עליהם ותהיה יראתו על פניהם כל השנה כי יראת ה׳ ואהבתו אינו עשויה ונטוע בלב האדם מכח עצמו כ״א מכח ההארה הנמשך עליו מלמעלה בעת וזמן התגלותו דהיינו בר״ה בחי׳ יראה כו׳ (ועמ״ש בפ׳ תבא סד״ה ויקרא משה וע״פ כי תצא וע״פ לא תהיה משכלה ועקרה בפ׳ משפטים), וזהו בחי׳ ודודי לי רק שצריך תחלה לעורר את האוי״ר על ידי אתערותא דלתתא שהיא באלול. והנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י״ג מדות הרחמים, ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יו״ט כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלהות בחי׳ הארת אלהותו ית׳ ובפרט בעת וזמן י״ג מדות שהם הארת העליונות מאד והם מתגלים ביוהכ״פ ובודאי יש הפרש גדול בין יוה״כ ובין אלול. אך הנה יובן ע״פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.
229
ר״לובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח״כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ״א ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. וכך הענין עד״מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית׳ בשדה, כי הנה כתיב יאר ה׳ פניו אליך שהוא ענין הארת י״ג מדות שיהי׳ פנים בפנים דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו ית׳ למקור נש״י ע״י שיהיה עיקר פנימיות רצונו אליו ית׳ לדבקה בו בלב ונפש מעומקא דליבא במסירת נפש כמ״ש במ״א, והארה זו היא נמשכת מבחי׳ אל שהוא ראשית כל הי״ג מדות ומקורן וכללותן, וכמ״ש אל ה׳ ויאר לנו שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה עצמו ממש וכמ״ש כי הוי׳ אלהיך אש אוכלה הוא. פי׳ כמו למשל זיו ואור האש היוצא מן האש עצמו שבכללותו אין בו שום התחלקות בינו לזיו ואור הנמשך ממנו. כך כביכול הארת פנים המאיר לכללות ישראל הוא מבחי׳ אל שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה עצמו ממש (עמ״ש בביאור ע״פ וכל העם רואים את הקולות בפי׳ מן המצר קראתי וע׳ בד״ה אתם נצבים במש״ש ולכן נק׳ אל עליון כו׳ ובד״ה להבין פי׳ וענין י״ג מדות ובד״ה וארשתיך לי בענין לבי ובשרי ירננו אל אל חי), ולכן נק׳ ישראל מלשון שר אל והיו״ד מורה על התמדת הפעולה כמו ככה יעשה כו׳. ופי׳ שבחי׳ אל הוא שר ומושל בקרבו (ועיין בזהר קדושים דפ״ו ע״א בראשית דף ח׳ ע״א ויגש ד׳ ר״ה ע״ב נשא קל״ב א׳ ובפי׳ הרמ״ז ר״פ שמיני), דהיינו שיש בכל נפש מישראל ניצוץ אלהות ממש המחיה נפשו האלהית ומושך בטבעו למעלה לאור באור החיים למסור נפשו אליו ית׳ והוא למעלה מן החכמה ודעת שבנפשו, כי על ידי החכמה והדעת לא היה משיג בחי׳ זו לבטל ולהפקיר א״ע מכל וכל בשבילו ית׳ וזהו בנים אתם להוי׳ אלקיכם כי ברא כרעא דאבוה הוא שנכלל ברצונו של אביו בלי שום טעם ודעת כמו בחי׳ רגל שבטל לגבי ראש ואין לו רצון שלו כלל. וזהו בטל רצונך מפני רצונו שבכדי שיאיר אל האדם בחי׳ פנימיות רצונו ית׳ צריך לבטל כל רצונותיו שלא יהי׳ לו רצון אחר כלל:
230
רל״אב והנה יש באדם בחי׳ עיר מושב. ובחי׳ שדה ומדבר. מדבר היא ארץ לא זרועה שהם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה׳ המה. אין צריך לומר אם פגם במחשבה דבור ומעשה אלא אפילו גם עניני היתר רק שהם ענינים שאינם צריכין לעבודת ה׳ ודברים בטלים הרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא.
231
רל״בוזהו אשר לא ישב אדם שם. פירוש אדם הוא כמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו׳ לא ישב שם כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כתיב. ועצה היעוצה לזה הנה כתיב ובקשתם משם את הוי׳ אלהיך. פי׳ כי הנה כתיב וירא אלהים את האור כי טוב ופירשו רז״ל כי טוב לגנוז שבחי׳ אור שהוא בחי׳ הארת פנימיות רצונו ית׳ יש בכל אחד ואחד מישראל אלא שהוא בבחי׳ הסתר והעלם מאד בטבעו וצריך לגלות אוצר של יראת שמים (ועמ״ש במ״א בפי׳ מי גילה לבני רז זה והיינו אור האהבה המסותרת), ויש מי שהוא בבחי׳ אבידה אצלו ובחי׳ גלות. וע״ז נאמר ובקשתם שתבקש ותחפש ואין חיפוש אלא אחר אבידה דהיינו דבר שהוא אבודה אצלו בבחי׳ גלות שהוא בחי׳ ניצוץ אלהות הנ״ל. וזהו את הוי׳ אלהיך שהוא נמשך מבחי׳ אל השורה בכל אדם להחיות נפשו האלהית.
232
רל״גוהנה הכתוב אומר ובקשתם משם. משם דייקא כי כשם שא״א לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה. כך לא ישיג אור פני ה׳ ושתהיה אהבתו אליו ויראתו על פניו כ״א אחר החיפוש תחלה במקום שנאבדה לו ע״ד מ״ש נחפשה דרכינו כו׳ שיפשפש במעשיו ודבוריו ומחשבותיו שעברו וחלפו מיום היותו אשר לא טובים וזהו ובקשתם משם. כי לשון זה הוא דבר שיכול ממש להראות עליו באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה וא״א לומר כך רק על הקב״ה כמ״ש זה אלי ואנוהו כי מלא כל הארץ כבודו, אבל מקום ומשכן הקליפות נק׳ שם כלומר עמוק מאד למטה.
233
רל״דוזהו שדרשו רז״ל ע״פ קראו שם פרעה כו׳ העביר המועד ר״ל הדרך של המועד ושמחה העביר לשמחה של הוללות וזהו ענין במדבר הזה יתמו, פי׳ ע״י דבורי אותיות התפלה שהוא בחי׳ מדבר הזה כמ״ש זה אלי כו׳, וכן בעסק התורה כמ״ש בפ׳ מטות בפי׳ לאמר זה הדבר כו׳ עי״ז יתמו היינו כמ״ש בזהר שלח קס״ג ב׳ שהוא בחי׳ תמים תהיה כו׳ ושם ימותו הוא נפילת אפים שהוא העלאת ניצוצים שנפלו בבחי׳ שם ע״י אליך ה׳ נפשי אשא כו׳ וז״ש ואותנו הוציא משם כי באמת הוציא אותנו מבחי׳ שם לדבקה בו ית׳. אך מי שפוגם באיזו מחשבה או דבור וכ״ש מעשה הנה על זה נאמר ובקשתם משם דהיינו שיפשפש במעשיו כו׳ אשר לא טובים, ועי״ז יתמרמר לבו בקרבו וישוב אל ה׳ וירחמהו דהיינו שיעורר רחמים רבים עלניצוץ אלהות שבתוכו בבחי׳ גלות.
234
רל״הועל זה נאמר ליעקב אשר פדה את אברהם כי מדת יעקב הוא מדת רחמנות שעי״ז פודה מהגלות מדת אהבה היא מדתו של אברהם אבינו ע״ה, כי לכן נק׳ אבינו כו׳ ולהיות ברא כרעא דאבוה להבטל ולהכלל ברצונו ית׳ (ועמ״ש בפי׳ ובקשתם משם ע״פ וישב יעקב ובמ״ש ע״פ כנשר יעיר בפי׳ דרשו כו׳ בהמצאו). אך האדם אשר יפשפש במעשיו ולא יתעורר בו מדת רחמנות ולא יתמרמר לבו בקרבו עם היות שמעמיק במחשבתו איך נפל ניצוץ אלהות בגלות בתוך נפשו זאת ישים אל לבו ונשא עליו המשל הזה, כי היות טבע האדם כשכואב לו אפילו צפורן רגלו מחמת שנגף באבן מרגיש הכאב במוחו ומצטער. אך היינו כשאבר הנגוף עודנו מחובר בו טרם נחתך, אבל כשחותכין את האבר אין המוח מרגיש את הכאב מפני שהוא נכרת ונפרד משרשו. כך אנחנו בנ״י מחוברים ודבקים בו ית׳ ולכן צריכים אנחנו להרגיש הכאב והפגם שפגמנו והורדנו בגלות ניצוץ אלהותו ית׳ כי אע״פ שחטא כו׳ ויש לו בחי׳ ניצוץ אלהות הנ״ל ואיננו מסתלק ממנו אלא שהוא בגלות, ולא עוד אלא שעדיין נקרא במעלות ומדריגות השר שהוא בחי׳ ישראל הנ״ל, כי אינו דומה מעלת השר עם היותו בשביה למעלת ההדיוט, כי עדיין ניכר וידוע מעלתו של השר ובתנועה א׳ יכול שיהפך מן ההיפך אל ההיפך לגמרי לחזור לקדמותו כו׳, אך מה שאינו מרגיש בנפשו הכאב והפגם היינו מפני שפגם כ״כ עד שנפרד ונכרת משרשו לגמרי, ומזה אדרבה יעורר רחמים יותר גדולים עם היות שאינו מרגיש הרחמנות על עצמו כמ״ש במ״א על מאמר ברחמיך הרבים רחם עלינו, פי׳ מפני שאנחנו אין שכלנו הדל משיג גודל הרחמנות וכו׳. כי מדת רחמנות מדתו של יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה, (שעם היות שהוא כמשל שנפרד ונכרת משרשו לגמרי אעפ״כ ע״י הרהור תשובה א׳ ישוב ויתדבק בשרשו. וכמ״ש בפרשה במדבר בד״ה וידבר כו׳ לגלגלתם כמו ד״מ אם היה נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו כך הוא ענין נשיאת ראש כו׳ ע״ש, ובד״ה ביום השמיני עצרת ואפילו חייבי כריתות דכתיב בהו ונכרתה כו׳ ועל זה אמר הכתוב כי אבי ואמי עזבוני מכל מקום וה׳ יאספני), ואם גם בזאת לא יתעורר בו מדת רחמנות הנ״ל הנה זאת העצה היעוצה דהנה כתיב הרועה בשושנים ופי׳ בזהר (שמות דף עשרים) מה שושנה אתהפך מגוון סומק לגוון חוור ע״י אשא כו׳. כך הנה כתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהחטא נקרא אדום וכן כל המעשים והדבורים והמחשבות שבכל עניני העולם נק׳ גם כן אדום לפי שהמה מחשבות היצר ותחבולותיו יתהפך לגוון חוור שהוא בחינת כשלג ילבינו על ידי בחי׳ אש. והנה יש אש שלמעלה ואש שלמטה ואש שלמעלה לא כל אדם זוכה לזה. אך אש שלמטה הוא ענין סיגופים ותעניות למעט חלבו ודמו שהם מסטרא דק״נ ואז יאר ה׳ פניו בחי׳ הארת פנים כנ״ל:
235
רל״וג אך עוד אחת היא צריך לשית עצות בנפשו מ״ש בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי וגו׳ עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. פי׳ שאהבה נפשי בקמץ הוא לשון כבר מה שאהבה כבר היינו כי ישראל עלו במחשבה הקדומה וזהו בחינת טהורה היא קודם אתה בראת כמ״ש ע״פ יונתי בחגוי הסלע ומבחי׳ זו נמשך בה אור הגנוז היא בחי׳ אהבה המסותרת כנ״ל בפי׳ את האור כי טוב לגנוז כו׳ וזהו שאהבה נפשי מכבר וכענין מ״ש ע״פ ראה אנכי בפי׳ לאיתן האזרחי כו׳. אך יש מי שאהבה זו היא בבחינת אבידה אצלו ובבחי׳ גלות כנ״ל ועל זה נאמר אבקשה את שאהבה נפשי, והנה בחינת החיפוש הוא בשווקים וברחובות במקום האבדה, אך אף גם אם מצא את האבדה הנה לא יתקיים בו אור ה׳ בלתי כלים כי זה גורם הסתלקות האור כנודע, ולכן העצה לעשות כלים לאור ה׳ והם אותיות התורה כי בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תורה שבעל פה וכמ״ש כי הוי׳ אלהיך אש אוכלה הוא וכשם שא״א לאש להאחז בלי פתילה או שום דבר הנאחז בו. כך אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו כו׳. עמ״ש מזה בד״ה במדבר סיני באהל מועד, וכדאיתא בזהר על פסוק הרועה בשושנים שושנים ששונה הלכות כו׳.
236
רל״זולכן כתיב הרועה כי ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים מפני שע״י עסק התורה שהוא רצונו יתברך רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות שורה ומתגלה בו בחינת פנימיות רצונו ית׳, כמו שע״י אכילת האדם מחבר נשמתו בגופו שיתפשטו בו כוחות נשמתו בהרחבה. כך כביכול ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים על ידי התורה ומצות שהם רצונו ית׳ רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות שורה ומתגלה בחינת הארת רצה״ע בהארת פנים כו׳ ע״י אותיות התורה גם ע״י מצות הצדקה שהוא מדת החסד שהוא חיצוניות וכלי לבחי׳ האור והאהבה בחי׳ פנימיותו וכמ״ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד. פי׳ כי לאור פני ה׳ שהוא בחי׳ האור יש שני כלים שהם תורה וחסד כנ״ל:
237
רל״חקיצור מד״ה אני לדודי
238
רל״ט(א) באלול מתחיל בחי׳ אני לדודי דהיינו אתעדל״ת ובראש השנה ויום הכפורים הוא ודודי לי היינו המשכת אלקותו למטה מתחלה שמאלו תחת לראשי יראה. באלול יג״מ וא״כ למה אינם יו״ט (ע׳ כה״ג גבי פורים בד״ה חייב אינש כו׳ עד דלא ידעי). אך זהו כמו עד״מ מלך שיוצאים להקביל פניו בשדה. יאר ה׳ פניו הוא ענין יג״מ. ובחי׳ יאר היינו מ״ש אל ה׳ ויאר לנו עמ״ש מזה בד״ה ראשי המטות, וזהו ישראל ישר אל (עמ״ש בפי׳ לעשות הישר סד״ה כי תשמע בקול) שבחינת אל הוא שר ומושל בקרבו:(ב) והנה יש באדם בחי׳ עיר מושב כמ״ש סד״ה בפ׳ נסכים בפי׳ ארץ מושבותיכם, ובחינת שדה עמ״ש בת״א פ׳ חיי ע״פ ויצא יצחק לשוח בשדה. ובחינת מדבר זהו ארץ לא זרועה (עמ״ש בד״ה אלה מסעי ומ״ש מענין זריעה בד״ה האזינו השמים ובד״ה בשלח פרעה ובד״ה ששים המה מלכות) אשר לא ישב אדם שם הפך ממ״ש האמנם ישב אלקים על הארץ. והעצה לזה כמו שכתוב ובקשתם משם. כי את האור כי טוב לגנוז בחי׳ אל ה׳ ויאר לנו שבבחינת ישר אל. אך יש מי שהוא בבחינת אבידה אצלו. ע״ד איזהו שוטה המאבד שם מה שנותנין לו. וע״ד מ״ש ובאו האובדים בארץ אשור. וכתיב תעיתי כשה אובד. ועיין מזה בגמ׳ ספ״ג דמכות (דף כ״ד סע״א) ובמהרש״א שם בח״א ועיין ברבות פ׳ קרח ובפ׳ בשלח ס״פ כ״ד מה הצאן כו׳ אף ישראל אע״פ שחוטאין כו׳ ע״ש וזהו כשה אובד. וצריך לחפש במקום שנאבדה שיפשפש במעשיו, וזהו ובקשתם משם, וישוב אל ה׳ וירחמהו, (ומזה יבא לבחי׳ שמע שם ע׳ וגם יתעלה בחי׳ מדבר הנ״ל להיות ומדברך נאוה כמ״ש בד״ה במדבר סיני באהל מועד שע״י התשובה יבא לבחינת מדבר אשר לא ישב אדם שם שלמעלה ממדרגת אדם ונק׳ במדבר הגדול והנורא). אך האדם אשר לא ירגיש הרחמנות בנפשו זהו מפני שנפגם כ״כ עד שנפרד ונכרת משרשו, (וכרת הואנגד בחי׳ כתר כמ״ש במא״א אות כ׳ סט״ו) ומזה אדרבה יעורר עליו רחמים יותר גדולים, ועי״ז יש תקוה. וזהו הרועה בשושנים בחי׳ יג״מ. ועוד פי׳ בשושנים ע״ד אם יהיו חטאיכם כשנים מבחי׳ אדום כשלג ילבינו. כמו שושנה אתהפך מגוון סומק לגוון חוור ע״י אש ועמ״ש מענין אש בד״ה והיה לכם לציצית ובפ׳ בהר ע״פ כי תבואו כו׳ ושבתה הארץ כו׳ ועי״ז יאר ה׳ פניו. גם י״ל שושנים רומז לבחי׳ ברזא סומקא לסוסיא חיוורא וזהו ג״כ ענין לשון של זהורית כו׳ וה״ע בגדי לבן ובגדי זהב כמ״ש ברע״מ פ׳ פנחס (דף רנ״ה ע״ב) ועמ״ש בד״ה למנצח על השמינית וכענין מ״ש בדוד אדמוני עם יפה עינים ועמ״ש בביאור ע״פ וכל בניך:(ג) ועוד צ״ל מ״ש אחזתיו ולא ארפנו כו׳ כי שאהבה נפשי בקמץ הוא לשון כבר. ע״ד כבר היו לעולמים כי ישראל עלו במחשבה הקדומה. וזהו ואני בתוך הגולה על נהר כבר, ועיין מענין כבר ברבות בראשית פט״ז ובזהר בראשית (ד״ו ע״ב) ובמק״מ והרמ״ז שם ובזח״ג פנחס (דרמ״ז ע״א) ועמ״ש בת״א בד״ה ואלה המשפטים גבי כי תקנה עבד עברי. ואחר שימצא גילוי אהבה זו צ״ל אחזתיו כו׳ ולהביאו אל בית אמי זו תורה שבכתב עיין זח״ב ויקהל (דף ריש). וחדר הורתי זו תשבע״פ, ועמ״ש בד״ה ראה אנכי גבי ונר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כו׳, ועמ״ש בד״ה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך. וזהו ענין הרועה בשושנים ששונים הלכות ישראל מפרנסין ומתפרנסין עמ״ש בפי׳ רעיתי בד״ה אני ישנה, ובפי׳ לכו לחמו בלחמי בד״ה יונתי בחגוי. וענין שני כלים תורה וחסד עמ״ש בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית בסופו:
239
ר״מאני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. הנה שושנה יש בה תליסר עלין כנגד י״ג מכילין דרחמי שבפסוק מי אל כמוך ושבפסוק אל רחום כו׳ שמשם הוא מקור התשובה להיות נושא עון כו׳ והם המתגלים בר״ח אלול שאז הוא בחי׳ עת רצון כי מר״ח אלול עד אחר יוה״כ הם מ׳ יום שעלה משה רבע״ה למרום לקבל לוחות האחרונות ומה ימים הראשונים ברצון כו׳, וז״ש הרועה בשושנים אצל אני לדודי ודודי לי שהוא ר״ת אלול.
240
רמ״אוצריך להבין מהו ענין י״ג מדות הרחמים בחדש אלול בשלמא בעשי״ת יתכן שהם ימי סליחה ומחילה ולכך אומרים בעשי״ת ויעבור הוי׳ כו׳ והענין הוא דהנה התשובה אינה על עוונות דוקא שהרי צריך להיות כל ימיו בתשובה אלא בחי׳ תשובה הוא ששב מדרכו הראשון וכמ״ש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך כו׳. וביאור הענין הנה בדברי חז״ל (ספ״ק דקדושין) יש ב׳ דעות אחד אומר תלמוד גדול ואחד אומר מעשה גדול ונמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ולהבין ענין מחלקותם ובמאי קא מיפלגי יש להקדים להבין תחלה מ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא והלא כתיב מכה״כ ולא נזכר שמים וגם ששם נאמר אני מלא וכאן כתיב כבודו. אך הנה ידוע דיש ממכ״ע וסוכ״ע ופי׳ ממכ״ע הוא בחי׳ הארת האלהות הנמשך בנבראים להחיותם מע״מ יהי אור כו׳ בדבר ה׳ כו׳ שהוא מתלבש בפנימיותם ותוך תוכם ממש שנמשך בקרבם להיות חיות להם והוא מתחלק לחלקים להיות מחיה כל חד לפום שיעורא דיליה.
241
רמ״בועד״מ בגשמיות בדצח״מ שהדומם הגם שנתהוה ג״כ מע״מ ונמשך בו ג״כ חיות אלקות מאותו המאמר כמו שנמשך חיות אלהות בצומח וחי מ״מ חיותו מצומצם זעיר זעיר והצומח יש בו חיות יותר והחי יותר גם מן הצומח והמדבר יותר כו׳ ולפי ערך זה גם בעולמות הרוחניים יש התחלקות מדרגות רבות ולכולם נמשך חיות משונה ונבדל מחיות הנמשך לזולתו והיינו ממדת מל׳ ית׳ שהוא הנק׳ ממכ״ע שמתלבש בתוך תוך העולמות ממש אבל בחי׳ סוכ״ע הוא בחי׳ השפעה והארת אלקות שאינו נמשך ונתלבש בתוך העולמות בבחי׳ גילוי להיות מושג בהשגתם אלא הוא בבחי׳ מקיף עליהם מלמעלה וע״כ נק׳ סוכ״ע שסובב לכולם בשוה שאין בו התחלקות מאחר שאינו מתלבש בבחי׳ גילוי בהשגה שיתכן לומר שלזה הוא מאיר ומתגלה כך ולזה כך כו׳.
242
רמ״גוע״כ הוא שוה ומשוה כו׳ ובו הוא שנאמר את השמים ואת הארץ אני מלא דהיינו בחי׳ סוכ״ע דלית אתר פנוי מיניה ומ״ש מכה״כ הוא בחי׳ ממכ״ע שנק׳ כבוד והנה ארז״ל אין כבוד אלא תורה (ועמ״ש ע״פ כי על כל כבוד חופה). והיינו משום דאורייתא מחכמה נפקת שמחכמה נמשכים ל״ב נתיבות וכמ של הנתיב והשביל שעשוי לעבור בו ממקום למקום כך מבחי׳ חכמה עילאה נמשכת ההשפעה בבחי׳ התחלקות להיות ממכ״ע עד שיומשך בגשמיות ממש בפרטות דיני התורה כשר ופסול כו׳ שהם בענינים גשמיים תרומות ומעשרות כו׳ וכנודע אבל ע״י המצות נמשך גילוי אור מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ המקיף.
243
רמ״דוהענין כי הנה ידוע שהתורה נעשה מזון לנפש האלקית וכמ״ש ותורתך בתוך מעי שהוא כמו עד״מ המזון שנכנס בתוך תוך האדם ונעשה חיות בפנימיותו וכך ע״י התורה נמשך גילוי הארת החכמה להיות מושג בהשגה ממש ואשים דברי בפיך והיינו מבחי׳ ממכ״ע שמתלבש בעלמין בבחי׳ פנימי׳ ממש אבל המצות נעשים לבושים לנפש האלקית שהוא כמו עד״מ הלבוש הוא על גוף האדם מלמעלה ואינו נכנס בפנימיותו וכך ההמשכה הנמשכת ע״י המצות הוא בבחי׳ מקיף מפני שהיא מבחי׳ סוכ״ע שהוא למעלה מהשגה וע״כ הלבושים יותר יקרים בטבעם מהמזון להיות שבשרשם הם יותר נעלים [ועמ״ש מזה בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין ג׳ בחינות מזון לבוש בית].
244
רמ״הוז״ש במצו׳ תחת אשר לא עבדת כו׳ מרב כל פי׳ רב כל הוא בחי׳ ג״ע [עמ״ש בד״ה ואתה תצוה] השגת אלקות. שהמצות הם יותר גבוהים שהם מבחי׳ מקיפים שלמעלה מג״ע שהוא השגה בבחי׳ פנימי׳ ומצד זה אמר האומר מעשה גדול מן התלמוד אך אעפ״כ נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, והענין כי א״א להיות התעוררות המשכת סוכ״ע ע״י המצות מעשיות שהם מדברים גשמיים ציצית מצמר צדקה בממון גשמי אם לא ע״י התורה שהיא הממוצע המחברם וכמו עד״מ באדם שהדבור הוא הממוצע המחבר ומוציא העלם המחשבה לידי גילוי כו׳:
245
רמ״וב והנה כתיב היום לעשותם. היום דוקא שבעוה״ז הוא הנק׳ עולם המעשה ויכולים לעשות תשובה משא״כ בעוה״ב הנה כמו שהוא כך ישאר שאין לו כח להפוך עצמו מכמו שהוא אם לא שיסירו ממנו הלבושים הצואים ע״י כף הקלע כו׳ אבל הוא עצמו אינו יכול והטעם הוא משום שבעה״ב אמרו יושבין ונהנין שהוא לפי שמשיגים אלקות בבחי׳ השגה וגילוי ממש וא״כ הוא מבחי׳ ממכ״ע שמתלבש בבחי׳ גילוי ובבחי׳ ממכ״ע הוא בבחי׳ התחלקות כנ״ל.
246
רמ״זוע״כ אם הוא בבחי׳ זו א״א לו להפך לבחי׳ אחרת אחרי שהם מחולקים ונבדלים זה מזה וכאו״א על מקומו בא, אבל בעולם הזה יש בחי׳ הארת סוכ״ע ואע״פ שהוא בבחי׳ העלם שאינ׳ משיגים בו מ״מ פועל הוא כאן ולפי שהוא בחי׳ סוכ״ע ששוה ומשוה ואם צדקת מה תתן לו כו׳ וע״כ יכולים לעשות תשובה שאף שהוא כעת רשע גמור והוא למטה מטה יכול להתהפך להיות צ״ג מצד הארת הסובב כו׳ וכמ״ש במ״א באריכות ע״פ צו את בנ״י ואמרת אליהם את קרבני לחמי כו׳ ע״ש, וז״ש חז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כי חיי העוה״ב הוא רק מבחי׳ ממכ״ע שהוא ע״י גבורות וצמצומים ביו״ד נברא העוה״ב כו׳. אבל בתורה ומע״ט בעוה״ז הוא מבחי׳ סוכ״ע.
247
רמ״חוזהו עיקר כוונת ירידת הנפש להתלבש בגוף החומרי משום שבעוה״ז יש הארת סוכ״ע אשר לזאת תוכל לברר ולהפך מרע לטוב כו׳ ולפי ערך זה נותנים לאדם שני חייו במספר וקצבה לזה ע׳ שנה ולזה פ׳ כו׳ היינו כפי מספר מה שצריך לברר ולהפך מרע לטוב כו׳ שכל יום מברר ומהפך חלק א׳. עד שבשני חייו נשלם מה שהיה צריך לברר שבשביל זה ירדה הנפש לעוה״ז:
248
רמ״טג אך אם פגם ע״י איזו חטא שהוריד והמשיך חיות לסט״א שלא בירר והיפך כנ״ל כל מה שהיה צריך ע״ז הוא ענין התשובה והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. והנה הגם שארז״ל לא זז משם עד שמוחלין לו, הנה הרי מ״מ אף שמוחלין לו החסרון במקומו עומד מה שלא השלים ההמשכה שהיה ממשיך כו׳. אך זהו ענין התשובה שאנו מבקשים והחזירנו בתשובה שלמה לפניך פי׳ לפנימיותך שהוא למעלה גם מבחי׳ סוכ״ע שאינו נק׳ סובב ומקיף אלא לגבי עלמין אבל עצמותו ומהותו ית׳ הוא למעלה גם מזה וע״י התשובה שימשיך אור חדש ע״י גילוי עצמותו ית׳ ימלא כל הפגמים והחסרונות כו׳ אך איך יכול האדם לעורר כ״כ למעלה בעצמותו ית׳ להמשיך אור חדש ממנו אך ע״ז הוא מבקש והחזירנו בתשובה כו׳ השיבנו אליך כלומר אתה תערה עלינו רוח ממרום ותשפיע עלינו רחמים רבים ממקור הרחמים מבחי׳ י״ג מכילין מי אל כמוך נושא עון כו׳ שיהיו אנחנו יכולים לעשות תשובה וזהו ענין הארת י״ג מכילין דרחמי בחדש אלול שהוא הכנה שיהיו יכולים לעשות תשובה להיות אני לדודי כו׳ ואף שבכל השנה אומרים י״ג מדות הרחמים ה׳ ה׳ אל רחום כו׳ הם רק הרחמנות על חיי הגוף בלבד אבל י״ג מכילין דרחמי המאירים בחדש אלול הם הרחמים על חיי הנפש לעוררה בתשובה וז״ש הרועה בשושנים פי׳ רועה שמפרנס את ישראל להיות יכולים לעשות תשובה הוא רועה ומפרנס אותם בשושנים כי הנה בכל השנה אנו אומרים בק״ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך פי׳ בהמתך היינו נה״ב ונפש השכלית שבכדי שיהיו גם הם מסכימים שיהיה ואהבת את ה׳ כו׳ תקנו לומר תחלה קודם התפלה ברכת יוצר שתים לפני׳ והאופנים וחיות כו׳ ופסוד״ז שהוא בחי׳ האריכות בהתבוננות גדולת ה׳ ית׳ עד שגם נה״ב והשכלית יסכימו שלו יאתה כו׳ אבל בשביל התעוררות האהבה בנפש האלקית עצמה א״צ להתבוננות כ״כ שהרי נר ה׳ נשמת אדם שכך מוטבע בכל נפשות ישראל בטבע תולדותם ממקורם להיות חפצם ותשוקתם ליכלל באור ה׳ ולדבקה בו וז״ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך. פי׳ עשב הם המלאכים שלוחי ההשפעה שבהם וע״י נמשך ההשפעה מלמעלה להיות לו כח ועוז להפך נה״ב וכמ״ש בזהר פ׳ בראשית (די״ח ע״ב) ע״פ מצמיח חציר לבהמה אלף טורין כו׳ ועשב לעבודת האדם כו׳ [ועמ״ש בד״ה כי תצא מענין שתים לפניה דק״ש] וכ״ז הוא בכל השנה דוקא אבל בחדש אלול כתיב הרועה בשושנים שהן בחי׳ י״ג מכילין דרחמי המאירים ומתגלים בחדש אלול להיות עושים תשובה שימולא כל החסרונות. [והמשכה זו דשושנים היא צריכה גם בשביל הנה״א עצמה כי הגם שכך מוטבע בכל נפש כו׳ כנ״ל, אך הענין כי יש העלאת מ״ן שנמשך מצד עצם הנפש בטבעה ומאליה. אבל כדי לבא לבחי׳ העלאת מ״ן דבחי׳ תשובה שהוא בחילא יתיר למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת ע״ז צריך להיות המשכה מלמעלה דייקא, ויובן זה ממ״ש במ״א ע״פ כריח שדה אשר ברכו ה׳ והיינו להיות ריח בוגדיו שהוא בחי׳ תשובה ע״ז צ״ל אשר ברכו ה׳ שהוא סיוע מלמעלה כו׳ ע״ש וזהו ענין השיבנו אליך כו׳, ועל המשכה זו שמלמעלה נאמר הרועה בשושנים].
249
ר״נוהנה ארז״ל א״ת שושנים אלא ששונים פי׳ ששונים הוא בחי׳ תורה מענין קורא ושונה כו׳ והענין כי התשובה צ״ל למלא כל החסרונות הן החסרון שנעשה בהעדר המצות שמונע ומחסיר גילוי אור דסוכ״ע הנמשך ע״י המצות והן החסרון שנעשה ע״י התורה שהיא מקור בחי׳ ממכ״ע וז״ש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך שלימה דייקא כו׳ וז״ש הרועה בשושנים שבכלל זה יש ב׳ המדרגות שושנה כפשוטו הוא התעוררות י״ג מכילין דרחמי שהם מבחי׳ סוכ״ע וששונים מבחי׳ ממכ״ע כו׳.
250
רנ״אוזהו ענין שמח״ת שאחר ר״ה ויו״כ שהוא בחי׳ המשכה שמחה של מצוה על כללות השנה כי מאחר שבכל השנה עושים חסרון ופגם בהארת סוכ״ע ע״י שאין מקיימים המצות כהלכתן וכאשר נמשך בר״ה ויוה״כ מלוי החסרון אז נעשה בחינת שמחה של מצוה כו׳. [ועוד יובן ענין שושנים ששונים ע״ד משנ״ת בד״ה ואכלת ושבעת וברכת בענין הזכרת ברית ותורה בברכת הארץ וצריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בג׳ בריתות וזו ניתנה בי״ג בריתות ומבואר שם דענין י״ג בריתות הם י״ג מדה״ר.
251
רנ״בוהמשכתם הוא ע״י התורה כו׳ וז״ש ג״כ ומל ה׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך. שיש בזה ר״ת אלול. והיינו לבוא לבחי׳ פנימית הלב וכמ״ש באגה״ק בד״ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה. והמשכה זו היא מבחי׳ י״ג בריתות שהן י״ג מדה״ר. אך המשכה זו הוא ע״י התורה וזהו ענין שושנים וששונים בהלכות וגם כי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם מבחינת י״ג מדה״ר ולכן נז׳ בגמרא ורחמנא אמר והיינו שבהם ועל ידם ההמשכה מתשב״כ שהיא חכמה עילאה לתשבע״פ שהיא ח״ת וזהו והדרת פני זקן זה שקנה חכמה כי הן י״ג ת״ד:
252
רנ״גביאור ע״פ אני לדודי
253
רנ״דביאור ענין מארז״ל תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה הנה מעשה המצות הן בירורי נוגה שמעורב טוב ורע כגון אכילה יש אכילת זולל וסובא ויש שהוא של מצוה כגון אכילת קדשים וכמו סעודת שבת והמצות הן בירורים לברר מה שהוא דבר גשמי להיות בבחינת ביטול כי השבירה היתה בשם ס״ג כולו סג יחדו כו׳ ונעשה ב״ן שנפל בשבירה להיות יש ודבר עד שנעשה עולם הגשמי והבירור הוא בשם מ״ה בחי׳ ביטול.
254
רנ״הוהנה בי״ע הוא קודם התקון משא״כ אצי׳ הוא לאחר התיקון שכבר נתקן בבחי׳ ביטול איהו וחיוהי חד כנודע מענין התפלה שעד ב״ש הוא עולם העשי׳ שהתפלה היא ג״כ בירור דעקימת שפתיו הוי מעשה כו׳ ובי״ע הם צריכים לתיקון ולכן הנשמה א״צ תיקון לעצמה כי הנשמה היא מעולם האצילות שהוא אחר התיקון ואפילו נשמה דבי״ע היינו אצילות דבי״ע כי למ״ד כלים דאצילות מתלבשים בבי״ע ולכן אמרו מעשה גדול כי אחר הבירור יהי׳ שם ב״ן גדול משם מ״ה אשת חיל עט״ב. אך בבחי׳ אחרת תלמוד גדול שהוא בחי׳ מ״ה המברר כי התלמוד הוא לבאר המצוה איך תהיה הסוכה והאתרוג כו׳ בחכמה אתברירו וגם ע״ד הקבלה הנה מעשה גדול שהוא מבחי׳ כתר מלשון כותרת שהוא בבחי׳ רצון שלמעלה מן החכמה שהיא התורה והוא בבחינת מקיף והחכמה היא פנימית על כל זה בבחי׳ אחת החכמה יותר מעולה שמהכתר אינו יורד כ״א בחינת חיצונית כנודע אבל החכמה היא בפנימיותה כו׳ וכמ״ש במ״א באריכות בביאור ע״פ צאינה וראינה.
255
רנ״וואח״כ נמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה שעם היות שהחכמה היא או״כ והכתר הוא למעלה מהחכמה עם כל זה הרי התהוות המעשה שתהיינה המצות בבחינת כתר ומקיף הוא על ידי התורה כי היא הממשכת אור א״ס ב״ה לבחינת המעשה שתהיינה מעשה המצות בבחי׳ כתר כו׳ [ועמ״ש בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י. בסוף הדרוש ובביאור ע״פ מי מנה כו׳ רובע ישראל ע״ש].
256
רנ״זובזה יתורצו השני מקראות שנראים לכאורה כסותרים זה את זה כתוב א׳ אומר את השמים ואת הארץ אני מלא דמשמע אני ממש מהותו ועצמותו כאדם שאומר ע״ע אני כו׳ וכתוב א׳ אומר מלא כל הארץ כבודו ותרגומו זיו יקריה כו׳ ולא עצמותו כו׳ והחילוק הוא כך אני מלא היינו בבחי׳ המצות שהן בבחי׳ סוכ״ע כתר ומקיף ולכן שמים וארץ שוין לגבי בחינה זו [ועמ״ש בפ׳ עקב סד״ה ואכלת ושבעת וברכת] ומקרא דכתיב מכה״כ היינו בבחי׳ התורה חכמה דאורייתא מחכמה נפקת כו׳.
257
רנ״חוהנה יש ב׳ בחינות מקיפים מקיף החוזר שהוא מקיף פרטי ומקיף הישר שהוא מקיף כללי שמקיף מראשו עד רגלו כו׳ והנה מקיף החוזר הוא ענין המצות הוא האור הנמשך ומתפשט בכלי אלא שמפני שאין הכלי יכול להכיל ולסבול האור חוזר ויוצא לחוץ ונעשה אור מקיף על הכלי והיינו ענין שערות שהם מותרי מוחין והשערות הם בחי׳ לבושים שהן המצות כי המצות הן לבושים כנודע אבל המקיף הכללי הוא המקיף שלגודל אורו אינו יכול ליכנס כלל בכלי והוא ענין שמחה של מצוה שהשמחה היא בחי׳ מקיף שהוא בהשוואה א׳ מראשו עד רגלו הכל בבחי׳ אחת ואינה בבחינת התחלקות פרטיים לפי הבחינה פרטית כמו שהוא ענין לבושים שמתלבשת בכל בחינה לפי מה שהוא משא״כ מקיף הכללי כנ״ל. [ועמ״ש מענין שמחה של מצוה ע״פ אסרי לגפן ובביאור ע״פ צאינה וראינה הנזכר לעיל].
258
רנ״טוהנה לכך נאמר היום לעשותם שבועה״ז דוקא הוא השראת המקיף שהוא בהעלם כו׳ [כמ״ש מזה ע״פ צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי] וע״י מעשה המצות ממשיכים מבחי׳ כ״ע בחי׳ מקיף כנ״ל משא״כ בעוה״ב הוא בחי׳ גילוי וצריך לילך שם ממדרגה למדרגה ותחלה צריך לירד לגיהנם כו׳ וזהו תכלית ירידת הנשמות לעוה״ז ירידה צורך עליה היינו בחי׳ בירורים לברר להיות הכל בבחינת ביטול בהמשכה פנימית ומקיפים וכל ימי שנותינו בהם שבעים שנה לא נתנו לאדם אלא בשביל זה כנ״ל והנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה ואינה צריכה להמשכה ולא להתפלל כלל כי הצדיקים למה דומים בפני השכינה כנר בפני האבוקה שכלה מאליו וברא כרעא דאבוה כו׳ אלא עיקר ירידת הנשמה הוא כדי להפך נפש השכלית שבנפש הבהמית ע״י המשכות התורה והמצות שהם פנימים ומקיפים כנ״ל [ועמ״ש ע״פ כי תצא כו׳ גבי ונתנו ה׳ אלקיך בידך דהיינו ע״י תורה ומצות שעי״ז דוקא נשלם בירור נה״ב ע״ש הטעם ועמ״ש מזה ג״כ ע״פ משה ידבר גבי כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא]:
259
ר״סב אך מי שחטא ופגם צריך לעשות תשובה להמשיך מלמעלה להשלים החסרון והפגם והיינו כמ״ש ממעמקים קראתיך הוי׳ הוי׳ הוא כללות האצי׳ יו״ד חכמה כו׳ וקראתיך היניו המשכת הוי׳ אחרת מחדש אורות בכלים כי המשכות האורות שכבר נמשכו בכלים נפגמו כנודע וצריך להמשיך אורות מחדש והמשכה זו היא ממעמקים מעשרה עומקים שבעשי״ת עומקא דחשוכא ישת חשך סתרו וזהו השיבנו אליך מקורא דכולא כנודע שמא״ס ב״ה נעשה צמצום ומקום פנוי וחלל ואח״כ נמשך קו וחוט ומקו זה נמשכים כל העגולים ומקיפים כמ״ש בע״ח בשער העגולים ויושר וראשית הקו הזה היינו בחי׳ מל׳ דא״ק שם הוא עומקא דכולא ומשם נמשכו י״ג מדות הרחמים וזהו בחי׳ תשובה במקום שבע״ת עומדין כו׳ דמשכין ליה בחילא יתיר אליך ממש אך להיות הכח הזה בנפש חילא יתיר כו׳ הוא ע״י י״ג מדות הרחמים שמר״ח אלול שנאמר עליהם ואנכי עמדתי בהר כו׳ כימים הראשונים הם ימי קדם כנודע שיש ימי עולם וימי קדם שנות עולם שנים קדמוניות ימי קדם הם מעומקא דחשוכא מל׳ דא״ק [וע׳ בענין ימי קדם באדרא דנשא ד׳ קל״ד ד׳ ודקל״ח ב׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ולא אבה בפ׳ כי תצא ובפ׳ ויקרא בביאור ע״פ ויקרא אל משה מענין ישת חשך סתרו] ומשם נמשך להיות מקיפים וע״ז נאמר אנילדודי ועלי תשוקתו דלא כתיב ואלי תשוקתו אלא ועלי כלומר מלמעלה בחי׳ מקיף [ועמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר גבי ענין בגדי לבן דכה״ג ביוהכ״פ וע׳ עוד מענין ועלי תשוקתו באדרא דנשא (דקל״ב ב׳) מי גרם שאני לדודי משום ועלי תשוקתו. אכן בזהר פ׳ לך לך (דפ״ח ב׳) פי׳ אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו וכן משמע הפי׳ באדר״ז (דרפ״ח ע״א). והיינו ב׳ בחי׳ ג״ג מדה״ר דאלול ודיוהכ״פ. שעל י״ג מדה״ר דאלול שהם המשכה להיות אתעדל״ת ע״ז אמרו מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו. וי״ג מדה״ר דעשי״ת ויוהכ״פ שהם סליחת ומחילת העוונות ע״י התשובה ע״ז אמרו ע״י שאני לדודי בקדמיתא עי״ז ועלי תשוקתו כו׳ ועמ״ש מענין ב׳ בחינות י״ג מדות דאלול ויום הכפורים בד״ה ושמתי כדכד ושאר דוכתי]. וזהו הרועה בשושנים תליסר עלין דסחרין לשושנה והן י״ג מדות שאמר מיכה שהן בעתיק והן למעלה מהי״ג שאמר משה כמ״ש במ״א שמשה המשיך למטה בז״א כמ״ש באדרא (דקל״ח ע״א) והיינו כי היג״מ של משה הן לחיי העוה״ז שהיה צריך משה לכך לפי שהקב״ה אמר למשה ועתה הניחה לי כו׳ וע״ז נאמר במשה ויקוד ארצה וישתחו שהשתחואה הוא המשכה שהמשיך למטה כו׳ אבל היג״מ שאמר מיכה הן יג״מ דא״א שהן לחיי הנשמות שהוא חיי אלק ות וכמ״ש בזה״ק שם (דקל״ג ע״ב) אית חסד דלגו ואית חסד דלבר כו׳ חסד דאקרי חסד עולם כו׳ דז״א דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה. והאי חסד דעתיק כו׳ לאו בחיי גופא אתמר אלא בחיי דנשמתא. (ועיין בזהר בהעלותך דקנ״ב סע״א). וזהו הרועה בשושנים שהוא רועה זן ומפרנס כי בכל השנה הוא רועה ישראל בבחי׳ עשב כמ״ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך ועשב לעבודת האדם דהיינו מה שישראל מקבלים בחי׳ האוי״ר הוא ע״י מלאכים בברכת יוצר אור כולם אהובים כו׳ והאופנים כו׳ (ועיין בזהר בראשית דף י״ח ע״ב עשב דא אלין אופנים וחיות כו׳ ע״ש) ועל ידי זה מקבלים ג״כ התפעלות אהוי״ר או תיקון הקדושה שלמעלה מקבלת הנפש למטה ג״כ והיינו נה״ב כי הנפש אלקית אינה צריכה תיקון לעצמה שהנפש שבכל עולם הוא גבוה מבחי׳ המלאכים שבכל עולם כי הנשמה היא מפנימית העולם והמלאכים הם מחיצוני׳ אלא שנפש הבהמית היא נמשכת מפנימית האופנים [משא״כ משמרי האופנים נמשך השפעה החיצונית] וצריך שגם נפש הבהמית תסכים לזה והיינו ע״י ההמשכה מבחי׳ האופנים וחיות שהן שרשה ומקורה שאין הדינין נמתקין אלא בשרשן וכמ״ש מזה ע״פ כי תצא הנזכר לעיל.
260
רס״אולכך תקנו לנו אנשי כנה״ג לומר בכל יום והאופנים וחיות כו׳ בברכת יוצר אור קודם שמע ישראל. ישראל היא הנפש האלקית ועליה נאמר בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך אפי׳ בנפש הבהמית והיינו ע״י ונתתי עשב בשדך שדה הוא חקל תפוחין קדישין כדי להיות לבהמתך ואח״כ ואכלת ושבעת הוא ענין אכלית יערי עם דבשי כו׳ וזהו כל השנה אבל בר״ח אלול הוא הרועה בשושנים תליסר עלין דסחרין לשושנה [וזהו קרוב למשנ״ת בפ׳ עקב ע״פ ואכלת ושבעת וברכת בענין כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם שהוא בחי׳ לחם מן הארץ וכן בחי׳ עשב מזון דנה״ב כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם היינו בחי׳ לחם מן השמים שנמשך מבחי׳ טל טלא דבדולחא שבמו״ס שהוא מקור יג״מ הרחמים וכמש״ש בד״ה ויאכילך את המן כו׳ ע״ש ועד״ז הוא ההפרש בין בחי׳ ונתתי לגבי בחי׳ הרועה בשושנים. ובזהר פ׳ יתרו (דפ״א ע״ב) מאי מוצא פי ה׳ דא קול השופר כו׳ בהאי קול שופר תליא כולא. והיינו לפי שע״י השופר הוא התגלות יג״מ הרחמים וגם עי״ז נמשך בנין המל׳ שהיא פי ה׳ ולכן נק׳ השופר מוצא ומקור פי ה׳] כי מר״ח אלול עד יו״כ הן ארבעים יום וביוה״כ בו נתנו לוחות האחרונות כללות כל התרי״ג מצות והן מילוי כל החסרונות והפגמים בהמשכת פעימים ומקיפים מחדש. ובזהר פ׳ שמות (ד״כ ע״ב) איתא ד״א בשושנים באותם ששונים בתורה שע״י התורה נמשך מקיף היושר הכללי שמקיף בהשוואה אחת. והוא ענין שמחת תורה שהשמחה של כל השנה בתורה ומצות נכלל ביום אי שהוא כללות כל השנה ומקיף זה נמשך ע״י התורה הגם שהיא בחי׳ פנימית וזהו ענין גדול ת״ת שמביא לידי מעשה וכנודע שמא״ס ב״ה עצמו לא נמשך כלל אלא שיש הפסק צמצום ומקום פנוי וחלל רק הקו והחוט נמשך אחר הצמצום והרי הוא בחי׳ פנימי׳ ואח״כ ממנו נמשך כל המקיפים וכנודע שמקיפים א״א להיות פנימי׳ רק פנימי׳ עליון נעשה מקיף לתחתון וכך מן פנימית עליון שהוא הקו וחוט נעשו כל המקיפים כו׳. [ועמ״ש סד״ה ויקהל משה ובד״ה שרי אשתך.
261
רס״בועמ״ש עוד מענין תורה בד״ה וידבר דעשרת הדברות. וע״פ ביום השמיני עצרת בענין גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ועמ״ש גבי הזכרת תורה בברכת הארץ איך שעי״ז נמשך מבחי׳ טל ומן בברכת הארץ כו׳ ע״ש]:
262