לקוטי תורה, בהרLikkutei Torah, Behar
א׳ כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳ שש שנים וגו׳. הנה משמעות הכתוב כי מיד כי תבאו אל הארץ ושבתה קודם שיתחילו השש שנים.
1
ב׳ויובן בהקדים ביאור הכתוב פתחי לי אחותי רעיתי וגו׳. ופי׳ שאמר הקב״ה לכנסת ישראל פתחי לי בכדי שתהיי בבחי׳ אחותי רעיתי. הגם דכנסת ישראל נקראת תמיד בשם זה מ״מ בחינה זו פעמים שהיא בהתגלות ופעמים שהיא מכוסה ומסותרת.
2
ג׳ולכן אמר פתחי להסיר המכסה וההסתר כדי שתהיה בחינה זו בהתגלות. ולהבין ענין מהות בחינה זו כשהיא בהתגלות ומהו המכסה והלבוש המסתיר גילוי זה. הנה פי׳ אחותי הוא מלשון איחוי אלכסנדרית שבגמרא שהוא מלשון חיבור שמחבר שני דברים יחד להיות לאחדים כגוף אחד ממש.
3
ד׳וכך הוא עד״מ ענין האהבה הטבעית שבנפשות ישראל ממקור חוצבן שהן חלק אלוה ממעל ממש ומיוחדים בתכלית היחוד באור א״ס ב״ה ממש. וע״כ גם למטה אחר שנבראו מאין ליש וירדו מטה מטה להתלבש בגוף ונפש החיונית זאת היא מדת הצדיקים מצד נפש אלהית אשר בקרבם חשקם ותשוקתם להתכלל באור ה׳ ולהבטל במציאות אליו ית׳ בכלות הנפש ממש מעומקא דלבא, וכל ימיהם תמיד הם בביטול הנ״ל מחמת טבע נפשותם שנעשה להם טבע ואין צריכים שום התבוננות והכנה לעורר את האהבה.
4
ה׳וכמ״ש אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך. וכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. והוא ע״ד משל כאהבת אח ואחות שהאהבה ביניהם קבועה ונטועה מעצמה בטבע בתולדותם בלי שום התעוררות כלל, וזו היא אהבה האמיתית מנקודת אמת לאמתו שאין לה הפסק ועומדת לעד. משא״כ כשאין אהבה זו קבועה ונטועה בלב האדם כ״א בשעה שמעורר את האהבה בעתים מזומנים בשעת ק״ש ותפלה וכיוצא בו ואח״כ חולפת ועוברת ממנו אין אהבה זו נקראת בשם אהבת אמת לאמתו, דהיינו מנקודת האמת ממש כ״א בשם שפת אמת מלשון שפה לפיו שהוא אימרא שסביב הבגד דהיינו שפת הבגד וקצהו. כך ע״ד משל האהבה הזאת הבאה בעת התעוררות היא שפת האמת וקצהו דהיינו התחלת האמת אבל אינו נקרא בשם אמת גמור לאמתו. ולכן אמרו בזהר (ר״פ תשא ד׳ קפ״ח וע״ש במק״מ ובהרמ״ז) שפת אמת תכון לעד כוננת לעד לא כתיב אלא תכון לעד וכתיב קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת באמת דייקא. דהיינו בנקודת אמת ולא בשפת אמת, כי מאחר שצריך הוא תמיד לעורר את האהבה הרי לא נעשית עדיין טבע עצמותו ומהותו ממש מנקודת הלב ממש.
5
ו׳ומ״מ נקראת בשם שפת אמת מאחר שעכ״פ בשעה זו מעורר את האהבה מנקודת לבו כל חד לפום שעורא דיליה וגם אחר התפלה נשאר רשי מו שבזכרו את ה׳ מתעורר רוח נדיבה בקרבו מאליו לאהבת ה׳ והרי נתקיים בו ג״כ מ״ש אם זכרתיך גו׳ [וע׳ בסש״ב ח״א ס״פ י״ג.
6
ז׳ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ אלה מסעי כו׳ ויכתוב משה כו׳ בענין תתן אמת ליעקב. ועמ״ש במ״א בענין ח׳ פעמים אמת באמת ויציב. הד׳ פעמים אמת הראשונים עד עזרת הוא רצון ותשוקת הלב להדבק בה׳ עד כלותו הנק׳ היכל הרצון ואח״כ עוד ד״פ אמת דהיינו אמת האמתי שמסייעהו מלמעלה להתאמת הד׳ אמת שלמטה להיות אמת אמיתי במס״נ עד כלותה כו׳ וע׳ אג״ה ד״ה וזורע צדקה שכר אמת] והסיבה שמונע את האהבה מליכנס לעומק נקודת הלב ממש. כי הנה אהבה זו מלובשת ומוסתרת בכח המתאוה לדברים גשמיים מנפש החיונית ששרשה בחי׳ גסות הרוח משכא דחויא החופף ומסתיר על כח ובחינת אהבה זו, ויש בה מדרגות שונות כמה מיני לבושים הקטן לפי קטנו והגדול לפי גודל מעלתו צריך הוא להסיר אפי׳ בחי׳ לבוש דק מבחי׳ גסות הרוח, אמרו רז״ל אין אני והוא וכו׳, וצריך לפתוח את המכסה, כמשל אדם שרוצה לפתוח נקב בכותל המפסיק שצריך לחתוך ולשבור הכותל עד שיעשה מקום חלל. כך צריך האדם שרוצה להיות אהבה זו תקועה בלבו ליכנס אל תוך פנימיות נקודת הלב ותוך תוכו מעומקא דלבא ממש בכלות הנפש וביטול במציאות אליו ית׳ להיות לו לב נשבר ורוח נשברה להסיר גסות רוחו וכח המתאוה לדברים גשמיים להיות יש ונפרד בפני עצמו רק ישים אליו לבו.
7
ח׳ועל זה אמרו רז״ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם שהיה לפני ההיכל בבית המקדש, כי הבא לטהר מסייעין אותו להסיר ממנו כל בחינת ומדרגת גסות הרוח ולהעלותו מעלה מעלה עד רום המעלות. ועי״ז יאיר אור האהבה זו תוך פנימיות נקודת הלב ממש עד שתתבטל כח מהות הנפש כשלהבת העולה מאליה להכלל ולהדבק באורו ית׳ (וכמ״ש בספרא דצניעותא) (רפ״א זהר ח״ב דקע״ו ע״ב) וארעא אתבטלת וזו היא בחי׳ אחותי הנ״ל ומזה יבא עוד לבחי׳ רעיתי (ועמ״ש עוד מענין בחינת אחותי בד״ה לבבתני אחותי כלה):
8
ט׳ב וביאור ענין רעיתי הוא ע״ד מה שאמרו רז״ל ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים וכדכתיב כי לא ידח ממנו נדח ממנו דייקא כמ״ש במ״א דהיינו לאשתאבא בגופא דמלכא. ולהבין זה איך הנשמה שהיא בחי׳ נברא יש ודבר בפני עצמו תוכל לאשתאבא וכו׳. אך הנה אמרו בזהר תלת קשרין מתקשרין כחדא אורייתא בקוב״ה וישראל באורייתא כו׳. כי מפני שבחי׳ ומעלת התורה גבוה מבחי׳ מעלת ומדרגת נשמות ישראל ממקור חוצבם דאורייתא מחכמה נפקת כו׳ וזהו מה שאמרו רז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. אך להבין זה שהרי התורה היא ג״כ מלובשת בענינים גשמיים כמו עניני ציצית ותפילין וסוכה וכמה דיני ממונות וטענות ע״ד משל ראובן טוען כך ושמעון כך ומה ענינם בג״ע העליון ותחתון. אך הנה כתיב לכו לחמו בלחמי. כי כמו הלחם מזון גשמי שעליו יחיה האדם חיי גופו הוא ע״י שנבלע באבריו של אדם. כך התורה שנקראת מזון וחיים לנפש הרוחני צריכה היא שתבלע באברי נפשו ושבה כבשרו ממש וע״י זה הנפש תשוב אל ה׳ לאשתאבא בגופא דמלכא להיות נבלע בגופא דמלכא ממש. וכמ״ש אכלתי יערי עם דבשי וגו׳. וזהו לחמו בלחמי מתחלה לחמו שיהי׳ לכם לחם ומזון ליבלע באברי נפשכם ואח״כ בלחמי.
9
י׳והנה באבות מלאכות של שבת תנא סידורא דפת נקט הזורע וכו׳ כי כדי לעשות לחם שיהא ראוי למאכל אדם עד שיהא נבלע באבריו ושבה כבשרו צריך מתחלה עבודת הזריעה והטחינה ולישה ואפיה.
10
י״אולהבין ארבעה עבודות הללו בעבודת ה׳ צריך לבאר היטב בפרטיות ענין וסדר הזריעה בגשמיות על דרך משל שזורעין גרעין חטה או נוטעין גרעין פרי בארץ ומכסין בעפר והגרעין ההוא נרקב ונפסד וכח הצומח אשר בארץ מצמיח חטה או פרי כעין הגרעין הנזרע או הנטוע בארץ, כי לפי שכח הצומח אשר בארץ הוא כח כללי זורעין הגרעין ההוא להיות כעין העלאת מ״נ אל כח הצומח להצמיח כח פרטי כעין הגרעין ההוא.
11
י״בוהיינו לפי שהגרעין ההוא ג״כ נתהוה מכח הצומח ויש בו בחי׳ כח הצומח בהעלם אלא שנתגשם ונגרע ממהותו עד שנעשה גרעין. ומ״מ יש לו שייכות בצד מה אל כח הצומח הרוחני לפיכך כשנרקב ונפסד גוף הגרעין הנה כח הצומח המלובש בו בטל לגבי כח הצומח הכללי אשר בארץ ונעשה מ״נ אליו ומצמיח כעין הגרעין בתוספת מרובה על העיקר וכן מצמיח כל מיני פירות במיני מטעמים וגוון וריח כעין הגרעין ההוא כגון אם היה הגרעין של תפוחים מצמיח תפוחים ואם הי׳ של ענבים מצמיח ענבים וכיוצא בהן. הגם שבגרעין ההוא אינו נראה ונרגש שום טעם וריח כלל רק כמו עץ בעלמא מ״מ הרי הוא עכ״פ ממהות הפרי ההוא ויש בו בכחו מלובש ומוסתר כל כחות הטעמים והגוונים והריח שבפרי ההוא אלא שהוא מצומצם מאד עד שאינו נרגש ונראה בו שום טעם וריח ולזאת יכול הוא להמשיך כח הצומח שיצמיח הפירות של הגרעין ההוא בכל עניניהם בטעמם ובריחם ומראה שלהם בלי שום הסתר וצמצום כלל.
12
י״גוהנה ככל המשל הזה בפרטיות יתבונן המשכיל בעבודת ה׳ ובתורתו כי הנה התורה היא חכמתו ורצונו ית׳ והוא וחכמתו א׳ חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ ובריבוי הצמצומים והשתלשלות ממדרגה למדרגה ירדה מטה מטה עד שנתלבשה ונתגשמה בענינים גשמיים. והוא כמשל גרעין הזרע או הפרי שנלקח מכח הצומח שהכח ההוא הוא בחי׳ אין ממש ממאמר תדשא דהיינו אש דת (כ״כ הש״ך בשם הר״ש) והפרי הנצמח ממנו ע״י התלבשותו בארץ הוא בחי׳ יש מאין אבל מ״מ יש בו חיות רוחני כי טוב למאכל ונחמד למראה או שיש בו ריח. משא״כ גרעין הנזרע החיות שבו מצומצם כ״כ עד שאין נראה ונרגש בו אפילו שום טעם וריח. כך ע״ד משל התורה שנתלבשה ונתגשמה בדברים גשמיים החיות שבה מצומצם מאד כי בג״ע העליון שהוא עולם הבריאה מאירים שם חב״ד דא״ס ב״ה ומאיר אור התורה בבחי׳ תענוג בהשגות שכליות אלהות ממש.
13
י״דומ״מ בחי׳ השגה ההיא היא בחי׳ יש מאין לגבי מקורא דכולא חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא, משא״כ בירידתה למטה נתגשמה עד שאין נראה ונרגש בה ענין התענוג ושכל אלהות כ״א דינים והלכות בענינים גשמיים (ועמ״ש במ״א ע״פ המאמר בפ׳ בראשית דכ״ז ב׳ אעשה לו עזר כו׳ דא משנה כו׳ ע״ש). וזהו הזורעים בדמעה ברנה יקצרו כי הרי בשעת לימודו אין לו תענוג ומ״מ ברנה יקצורו כי מחמת הלימוד נעשה אור התורה זרוע בארץ העליונה, כי בחי׳ דבר ה׳ זו הלכה ובטל לגבי כח הצומח בחי׳ חכמה כו׳ ועי״ז מצמיח שכר מצוה מצוה בג״ע העליון שצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה ומתענגים בהשגתם השגת אלקות שההשגה ההיא היא בחי׳ יש מאין וזיו והארה מאורה של מעלה בכח הצומח. והיינו זיו תורתם ועבודתם ממש שהוא כמו למשל הכח הצומח שמצמיח כעין הגרעין וכו׳. וגופי ההלכות גשמיות הם בחי׳ העלאת מ״נ לגבי חכמתו ורצונו ית׳ המלובשים בדבר ה׳ זו הלכה.
14
ט״ווהנה כמו שבזריעה גשמיות אינה צומחת עד שירקב הגרעין ויפסד וישתנה ממהותו ויהיה נקלט בארץ ממש והיו לאחדים ממש. ככה צריך להיות נפש האדם להתבטל ממהותה ע״י מס״נ בתורה ובמצות ולהיות נקלטת ומתאחדת בארץ העליונה היא מלכותו ושכינת עוזו ע״י מס״נ זו בבחי׳ העלאת מ״ן כמ״ש בידך אפקיד רוחי כו׳ ועי״ז נקלטת ומתייחדת התורה שלמד בעוה״ז ג״כ בארץ העליונה כיחוד כח הצומח שבגרעין בכח הצומח שבארץ הגשמי.
15
ט״זומזה יתבונן המשכיל להיות למודו ע״ד זה שיהי׳ בבחי׳ מ״נ ולא יעשה הטפל עיקר דהיינו שלא ישים כל מגמתו אל התורה כמו שהיא בלבושים הגשמיים בלבד כי האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, רק ישים לבו לפנימיות אלהות המלובש בה ממקורה ושרשה למעלה בחי׳ חכמה עילאה ולישא וליתן בדבורו של מקום, כי הלכה זו היא דבר ה׳ וחכמתו ורצונו מלובשים בה ואזי הוא לימודו בבחי׳ מ״נ ובטל לגבי חכמתו ית׳ והיו לאחדים ממש:
16
י״זג וכדי שתתאחד ג״כ עם נפשו האלהית. הנה התפלה קרויה נפש כדכתיב ואשפוך את נפשי כו׳. וצריך הוא לעורר את האהבה בתפלה מעומקא דלבא בכלות הנפש ממש במס״נ בביטול במציאות אליו ית׳. בחי׳ אחותי הנ״ל. שיהי׳ ענין מסירת נפש וביטול הנ״ל נקבע במוחו ולבו בשעת התפלה שהיא בחי׳ חכמה עילאה (וכמ״ש אמור לחכמה אחותי את וז״ש אחותי בת אבי היא כו׳ בזמנא דנטלא מבי אבא כמ״ש בזה״ק פ׳ אמור ד׳ ק׳ ע״ב) ולכן כשלומד אח״כ ע״ד הנ״ל שיהא לימודו בטל לגבי חכמה עלאה המלובשת בתורתו. הרי מתייחדים יחד אור תורתו באור נפשו האלהית. ולזאת העת קבוע ללמוד יהי׳ מיד אחר התפלה וזהו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו פי׳ שבא לכאן נפשו האלהית ע״י מס״נ וביטול הנ״ל ותלמודו ג״כ בידו ע״ד הנ״ל.
17
י״חועבודת הטחינה בעבודת ה׳ הוא בחי׳ לב נשבר ונדכה. פי׳ ונדכה מלשון דכו במדוכה. וכמ״כ ענין הטחינה שטוחן ומפרר החטה עד אשר דק כקמח. וכענין שכתוב ושחקת ממנה הדק. וגם בענין לימוד התורה כתיב גרסה נפשי וגם לשון הגמרא גרסינן מלשון ריחיים של גרוסות.
18
י״טואח״כ בחי׳ הלישה והוא שנותן מים בקמח לחברם לעשות גוף אחד ועיסה אחת. וכך צריך לעורר את האהבה לדבקה בו ית׳ ולהיות משוך אחריו כמים שלא יהי׳ בבחי׳ פירוד ח״ו. ובחי׳ האפייה הוא כענין מ״ש וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור.
19
כ׳וכתיב תקרב בלא יו״ד ויש אם למסורת, דהיינו כשהנפש רוצה להתקרב בעצמה לה׳ אזי תהי׳ בבחי׳ מאפה תנור כמ״ש ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. פי׳ שיעורר בלבו רשפי אש האהבה מחמת בחי׳ אחד דהיינו מגדולתו של מלך מלכי המלכים הקב״ה הממלא וסובב כ״ע וכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר ע״כ תתלהט ותתלהב נפשו לאסתכלא ביקרא דמלכא ותתבטל כח הנפש ממהותה ועצמותה באהבה עזה ויתירה מאהבת ה׳ לדבקה בו בלבד לרוות נפשו הצמאה שהיא בחי׳ מים כנ״ל כי כמו שהמים והאש גשמיים הם ב׳ הפכים בטבעם מים הוא טבע מחבר ומצרף ואש הוא בטבע מפרר ומפריד היסודות כנודע שבאש מתפרדים כל היסודות שיסוד המים יוצא בעשן ויסוד העפר נעשה אפר מפוזר כו׳ כך האהבה בחינת רשפי אש היא בחינה הפכיית מבחי׳ האהבה של בחי׳ מים שהיא לדבקה בו דהיינו שתשאר עצמות ומהות הנפש דבוקה בו ית׳. משא״כ בחי׳ רשפי אש היא האהבה שמפרדת כחות הנפש ממהותם ועצמותם ותשתפך הנפש אל חיק אביה אור א״ס ב״ה ממש.
20
כ״אועוד זאת היא בחי׳ אפייה כמ״ש וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו וגו׳. ופי׳ נכמרו רחמיו מלשון מכמר בשרא שהוא לשון חמימות כי הרחמנות הוא מצד החמימות כי חם לבו בקרבו (וכמ״ש במ״א ע״פ הזהר במדבר קי״ח א׳). כי הנה ישראל נקראו על שם יוסף כדכתיב נוהג כצאן יוסף וצריך לעורר רחמים על בחי׳ בנימין שנק׳ בן אוני והיינו להיות ממארי דחושבנא לחשוב עם נפשו איך ירדה מטה מטה כל חד לפום מה דידע אינש בנפשי׳ ולרחם על ניצוץ אלהות שבו.
21
כ״בויבא החדרה ויבך שמה כדכתיב במסתרים תבכה נפשי דהיינו בחדרי לבו. ומ״מ ויתאפק ויאמר שימו לחם זו התורה כי צריך להיות שניהם חדוה תקוע בלבאי מסטרא דא כו׳. וזהו ויבא החדרה ויבך שמה שמה דייקא.
22
כ״גוע״י זה נעשית התורה בחי׳ לחם אפוי ממש שנבלע באברין דמלכא בחי׳ בטול באור א״ס ב״ה ממש וכו׳ ע״י שנבלע באברי נפשו האלהית כו׳. וזהו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. פי׳ שתלמודו נתייחד בנפשו והיו לאחדים. משא״כ בלא בחי׳ אפיי׳ הנ״ל לא הי׳ יכול ליבלע באברי נפשו ולא יכול להיות חיים ומזון לנפש כי על הלחם אפוי דוקא יחי׳ האדם שנבלע באבריו משא״כ אם אינו אפוי אין הקיבה מבשלתו והרי הלחם מונח בפני עצמו בקיבה ולא נבלע באברים. וככה ממש ע״ד משל בלא בחי׳ אפיה הנ״ל הרי התורה שלומד הוא דבר בפני עצמו ונפשו הוא דבר בפני עצמו ואינן מתייחדים יחד ולא נקרא ותלמודו בידו (ועמ״ש בפ׳ משפטים ע״פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ולקמן בפ׳ בחקתי ע״פ ואפו עשר נשים כו׳):
23
כ״דד אך קודם שילמוד צריך ג״כ בחי׳ בא לכאן דהיינו לעורר את האהבה בתפלה במסירת נפש וביטול במציאות אליו ית׳ כדי שיוכל ללמוד אח״כ על דרך הנ״ל ולזאת העת קבוע ללמוד יהי׳ מיד אחר התפלה כו׳ ולכן ע״י בחי׳ בא לכאן ותלמודו בידו הוא בבחי׳ אשרי (ועמ״ש בביאור ע״פ הראיני את מראיך וממש״ש יובן לשון אשרי מי שבא. כי אשרי הוא מלשון באשרי כי אשרוני והוא בחי׳ התגלות התענוג כתר כו׳ וזהו דייקא ע״י הלימוד שאחר התפלה כו׳ וז״ש בזהר פ׳ בהר ק״ח א׳ הה״ד כי תבואו וגו׳ ושבתה הארץ נייחא ודאי. מיהו כאן פי׳ ושבתה בענין אחר). וזהו כי תבואו אל הארץ פי׳ מיד כי תבואו (שהוא בחי׳ בא לכאן) ויעוררו את האהבה בבחי׳ תפלה בחי׳ נפש כמ״ש ואשפוך את נפשי הוא בחי׳ ארץ עליונה. אשר אני נותן לכם כי האהבה האמיתית היא הבאה מלמעלה אלא שצריך התעוררות האדם ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.
24
כ״הואז ושבתה הארץ דהיינו כמ״ש בס׳ דצניעותא וארעא אתבטלת דהיינו שיהי׳ בחי׳ ביטול כחות הנפש במציאות בבחי׳ אחותי הנ״ל. שבת לה׳ ביטול אחר ביטול דהיינו בתחלה ושבתה הארץ בבחי׳ סור מרע ואח״כ שבת לה׳ בבחי׳ ועשה טוב צריך שיהיה ג״כ בבחי׳ ביטול הנ״ל ואח״כ שש שנים תזרע שדך אלו שיתא סדרי משנה. תזרע בארץ עליונה שנקראת שדה. חקל תפוחין קדישין. בחי׳ דבר ה׳. להיות כמשל הזריעה הנ״ל. ושש שנים תזמור הוא בחי׳ תלמוד שהוא טעמי המשנה וסברותיה (והשתא א״ש מ״ש ושבתה כו׳ קודם שש שנים תזרע כו׳. והיינו כי מקודם בחי׳ שש שנים תזרע ותזמור שהוא עסק התורה צ״ל בחי׳ המס״נ בתפלה שהוא בחי׳ ושבתה הארץ ארעא אתבטלת כדי להיות בבחי׳ בא לכאן ותלמודו בידו כנ״ל). והנה בעבודת הכרם צריך הוא לזמר דהיינו לקצוץ הקוצים המכלים את הכרם והוא ג״כ מעבודת הזריעה והנטיעה כי הזומר חייב משום נוטע משום דלצמוחי פרי עביד כך הוא ע״ד משל לימוד התלמוד שהוא בירור ההלכה שמברר איך הי׳ הסלקא דעתך בגמרא. וכל הקושיות הנופלים לפי הסלקא דעתך שבגמ׳ או אפילו הסלקא דעתך דמקשן וקושייתו בכדי לברר הלכה ברורה לכן נמשלו דברי התלמוד ליין המשמח מחמת בירור ההלכה. משא״כ המשנה נק׳ בשם לחם וכתיב לחם לבב אנוש יסעד.
25
כ״ווהנה כתיב ויין ישמח לבב אנוש. וכתיב גבי יין המשמח אלהים ואנשים אלא אית יין ואית יין כו׳ כי כאשר מבין התלמוד כמו שהוא לבוש בלבושים גשמיים ואינו יכול להפשיטו מלבושים שלו להיות תורת אלהיו בקרבו השכלות אלהות ממש נק׳ יין המשמח לבב אנוש. אבל כשמתענג על ה׳ בהשכלתו ברוחניות התורה ה שגת אלקות נק׳ יין המשמח אלהים בשמחת אלהים וחדות ה׳. והנה כתיב כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל (וע׳ בזהר ח״א ע׳ צ״ו) וצריך כל אחד ואחד לעבוד בנפשו עבודת הכרם לקצוץ הקוצים דהיינו המדות נפשיות שבאדם הבאות מנפשו החיונית דהיינו קנאה ושנאה ותאוה ודומיהן בכדי לברר הטוב ואז אחר הבירור שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳ שהם ג׳ מיני שבתות נגד שלשה מיני עולמות בריאה יצירה עשייה שנתברר מהם הטוב לה׳ וד״ל:
26
כ״זאת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו וגו׳. הנה פי׳ שבתתי הם שתי שבתות, שארז״ל (שבת קי״ח ב׳) אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, והיינו ב׳ בחי׳ שבת שיש בכל שבת וכמ״ש עלת שבת בשבתו (ועמ״ש במ״א ע״פ והיה מדי חדש בחדשו גבי מדי שבת בשבתו) והיינו כמ״ש בזהר בראשית דף ה׳ ע״ב שיש שבת תתאה ושבת עילאה בכל שבת וע״ז נאמר את שבתתי תשמרו. וזהו שבירושלמי (פ״ק דתענית סוף ה״א) אמרו אלו היו ישראל משמרין שבת א׳ כתיקונה מיד הי׳ בן דוד בא. דאינו סותר למאמר אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כי פי׳ שתי שבתות היינו ג״כ שבת אחת ע״ד הנזכר.
27
כ״חולהבין זה צ״ל ענין שבת. כי הנה נודע דשבת הוא בחי׳ עליות העולמות, והתומע״ט של כל ימי החול מתעלים למעלה בשבת, ואמנם לא שמתכללים בשבת ממש כי א״א למהות העבודה שבחול שתוכלל בשבת, אלא שיש בכל יום הארת שבת, וכמ״ש זכור את יום השבת, והוא התפלה שבה נכללים ועולים התומע״ט של כל היום, כי התפלה נק׳ עולת תמיד ע״ש עליות העולמות שעולים למעלה מעלה בזמן התפלה (ע׳ בזהר פ׳ פנחס דרמ״ז ע״ב ופ׳ פקודי דר״ס סע״ב), כמו שהשבת נק׳ עולת שבת ע״ש עליות העולמות שבשבת, ואח״כ התפלות של כל ימי החול עם כל התומע״ט שנכללו בהן נכללים בשבת ממש. וצ״ל ענין עליות אלו מהו דהא מלא כל הארץ כבודו, וכתיב כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, וכמ״ש בזהר דלית אתר פנוי מיני׳ (וכמ״ש ג״כ במדרש רבה פ׳ שמות פ׳ ב׳ למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה). וא״כ מהו ל׳ עליות העולמות וכן בפסוק נאמר עלת שבת דמשמע שעולים למעלה דוקא. ויובן בהקדים ענין ירידת הנשמות בגוף בעוה״ז שהיא ירידה צורך עליה. והנה ידוע דגם קודם ירידתן הם גבוהים מאד במדרגה, כמאמר ישראל עלו במחשבה, משא״כ אפילו במלאכים דכתיב וברוח פיו כל צבאם, וכמו שעד״מ באדם האותיות והדיבורים שמדבר הם כלא חשיב לגבי כללות נפש המדברת ולא נעשה שינוי וגרעון בה מחמת הדבורים ויכולה היא לדבר דיבורים אין קץ, כך כל העולמות והמלאכים והחיות שבהם הוא רק הארה וכלא חשיב אצלו ית׳ ואין תופס מקום נגדו כו׳.
28
כ״טואמנם נש״י עלו במחשבה, ואע״ג דגם המחשבה היא כלא חשיב אצלו ית׳, וכמו למשל מחשבות האדם שנמשכים מנפשו ונשמתו שאין תופסים מקום כלל ולא שינוי ולא גרעון בנפשו מחמת המחשבות ויכולה היא לחשוב מחשבות אין קץ, וכך עד״מ למעלה המחשבה א׳ היא כלא חשיב כו׳ וכמ״ש אני הוי׳ לא שניתי כו׳ מ״מ המחש בה הוא למעלה מן הדבור שהדבור נק׳ לבוש החיצון, כמו עד״מ בגשמיות לבוש שאינו לובשו תמיד רק לפעמים דהיינו כשהולך לחוץ, כך הוא הדבור שהרי לא תמיד הוא מדבר אלא כשצריך לגלות לזולתו ויש מעצור לרוחו שלא לדבר, משא״כ המחשבה היא לבוש הפנימי שלובשו תמיד גם כשהוא בפ״ע שא״א להיות בלא מחשבה, ולכן לא תנוח המחשבה לעולם. והיא ג״כ נצחית כמו שהנפש עצמה נצחית (ועמ״ש בד״ה אני ישנה גבי רעיתי ובד״ה ראיתי והנה מנורת זהב) ולכן העולמות והנבראים שהתהוותן מבחי׳ דבור נתחדשו ונתהוו בשי״ב שאז היה עת לדבר. וגם יחזרו לאין ואפס אחר הזמן משך עמידת העולם שית אלפי שני דהוי עלמא כו׳ (ובמדרש רבה סדר נח פ׳ ל״ד מבואר ראי׳ מהתורה שיש גבול לעמידת העולם מדכתיב כל ימי הארץ), והיינו לפי שהתהוותם הוא מבחי׳ הדיבור אשר יש עת לחשות כמו שיש עת לדבר. משא״כ הנשמות לפי שעלו במחשבה היו גם קודם שי״ב וכמאמר רז״ל בבראשית רבה פ׳ ח׳ ע״פ עם המלך במלאכתו ישבו שם (בד״ה א׳ סי׳ ד׳) עם מלך מלכי המלכים הקב״ה ישבו נפשות של צדיקים שבהן נמלך הקב״ה וברא את העולם. וגם לכן הם נצחיים כי המחשבה היא ג״כ תמידית והשכל והמחשבה הם תרין רעין דלא מתפרשין וכהדין קמצא דלבושא מיני׳ וביה. אך הנשמות הם מחולקים במעלה ומדרגה זה מזה כי יש ס״ר נשמות שרשיים. (וכל שרש מתחלק לענפים וענפים לניצוצות אין קץ כו׳) כנגד ס״ר אותיות שבתורה אף שבתורה אין נמצא ס״ר אותיות היינו מפני אותיות המשך שהם אותיות אהו״י שבכלל הנקודות שאינן בכתב אבל ישנן במחשבה שהקמץ הוא א׳ והחירק י׳ כו׳. (וכדפרש״י ספ״ו דכתובות גבי ינחם כתיב כאילו כתיב ינאחם), אך איזו מהנקודות הם אינו ידוע כו׳. וא״כ יפלא למה ירדו הנשמות כ״כ למטה וכנודע בפי׳ מה שאנו אומרים בכל יום המתנשא מימות עולם כו׳ ברחמיך הרבים רחם עלינו, שרחמנות גדולה היא על הנשמות שירדו מאיגרא רמה היינו מחשבתו ית׳ המתנשא מימות עולם. למטה מאד בעוה״ז בגוף ונפש הבהמית. אך הענין נודע דירידה זו צורך עלייה היא:
29
ל׳קיצור (ענין אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות. ענין עולת תמיד ועולת שבת. מהו פי׳ עלייה ויובן בהקדים ענין ירידת הנשמה לגוף שהיא ג״כ צורך עלייה):
30
ל״אב וענין העלייה יובן ע״פ מאמר בורא קדושים ישתבח שמך לעד, כי הנשמות נק׳ קדושים וכמו שאומרים בשמו״ע וקדושים בכל יום יהללוך סלה דקאי על הנשמות, שמתחלה אומרים סדר קדושה של המלאכים איך שאומרים קדוש וברוך וימלוך, ואח״כ אומרים עוד וקדושים בכל יום על הנשמות.
31
ל״בואומרים כסדר מלמטה למעלה תחלה קדושת המלאכים שהמלאכים יש להם גוף, וכמ״ש בדניאל ס״י וגויתו כתרשיש וכתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ולכן המלאכים תופסים מקום שיש מלאך גדול מהלך ת״ק שנה ויש מלאך בשליש עולם כו׳, והיינו הגוף שלהם גדול כ״כ שהוא בבחי׳ מקום ומאחר שהם בבחי׳ מקום הרי הם ג״כ בבחי׳ זמן שהמקום והזמן שניהם הם נבראים בבחי׳ א׳, ולכן יש להן עת קבוע לומר שירה, משא״כ הנשמות אין להם בחי׳ זמן ומקום לפי שהם בבחי׳ קדושים, קדש היינו מובדל שהנשמה כמו שהיא למעלה הם מובדלים מבחי׳ גוף לגמרי ואינן בבחי׳ מקום, ולכן אינן ג״כ בבחי׳ זמן, וע״כ שירה שלהם הוא בכל יום תמיד וזהו וקדושים בכל יום יהללוך וגם סלה בלי הפסק. כמאמר ילכו מחיל אל חיל וכל הילוך ועליי׳ הוא ע״י שיר דוקא. (וכמ״ש מזה בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית). וגם כי הנה וקדושים ל׳ רבים שיש בחי׳ קדושים רבים גבוה מעל גבוה עד רום המעלות, וזהו יהללוך סלה. כי הנה ההילול הוא מחמת ההשגה והתענוג באלקותו ית׳, וזהו הג״ע שהוא תענוג הנשמות בהשגתם מזיו השכינה ע״ד שארז״ל מוטב דלידייניה וליתי׳ לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם אף גם בשביל תענוג ג״ע התחתון, ועד״ז יש ריבוי מדרגות בעילוי אחר עילוי, הגם שבספרים לא נזכר רק ב׳ מדרגות דרך כלל ג״ע העליון וג״ע התחתון, היינו שלא נתגלו אלינו.
32
ל״גוזהו יהללוך סלה בלי הפסק, ומ״מ נאמר עליהם בורא קדושים ישתבח שמך היינו שעם כל השבח הזה של בחי׳ הנשמות וכל בחי׳ הקדושים עד רום המעלות אינן מקבלים ומשיגים אלא מבחי׳ שמו ית׳ בלבד שבבחי׳ זו הם מהללים סלה, וכמארז״ל נהנים מזיו השכינה.
33
ל״דובזהר נק׳ בלשון אור וכמ״ש בע״ח אור אין סוף, פי׳ עד״מ אור השמש המאיר לארץ ולדרים שהוא זיו והארה ממנו ונחשב לאין ואפס לגבי עצם השמש שהוא מקור האור והזיו. עד שאין שום שינוי בעצם השמש אם מאיר אורו על הארץ או אם יחשיכו העבים או שיסתירו חלוני הבית ולא יומשך שם האור אין מכ״ז שום שינוי כלל במאור השמש. כך פי׳ אור א״ס הוא רק בחי׳ הארה המתפשט ונמשך ממנו ית׳.
34
ל״הוהנה הארה מבחי׳ זו ע״י צמצומים רבים נמשך להיות מושג לקדושים הנ״ל. וזהו פי׳ ישתבח שמך. כי הנה בחי׳ זו שנק׳ בלשון הזהר אור נק׳ ג״כ שם. כמ״ש בפרקי דר״א פ״ג עד שלא נברא העולם היה הקב״ה ושמו הגדול בלבד והכל הולך אל מקום אחד וכוונה אחת, להבין ענין חיות אלקות המחיה את כל העולמות איך שאינו נוגע כלל לעצמיות רק שכל מדרש מדבר בלשון אחר ומשל אחר, וכמ״ש וידבר שלשת אלפים משל וכן בלשון מקרא הוא נק׳ ג״כ בלשון שם, דכמו השם אשר יקראו לו עד״מ אברהם הרי אין ערוך השם לגבי עצמותו ומהותו של האדם ואינו נוגע לו כלל שבפ״ע א״צ להשם, ועכ״ז מתלבש החיות באותיות השם וכמ״ש גבי אדה״ר ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (בראשית ב׳ י״ט), הרי יש שייכות ממש להשם אל עצם הדבר ואינו הסכמה בעלמא (ועיין ברבות בראשית פרשה י״ז מזה עד אני ה׳ הוא שמי שקרא לי אדה״ר) והיינו שהוא ע״ד מ״ש בסש״ב שער היחוד והאמונה ספ״א וזה שמו אשר יקראו לו בלה״ק הוא כלי לחיות המצומצם באותיות שם זה שנשתלשל מעשרה מאמרות כו׳ ע״ש. ועד״ז בשם האדם הנה הנשמה עצמה קודם בואה בגוף אינה נקראת בשם כלל כמ״ש בפ׳ בלק ע״פ מי מנה ובפי׳ ולאדם לא מצא עזר כו׳, והוא מהרמב״ן שם נמצא השם אינו לבחי׳ הנשמה עצמה והרי גם לגוף עצמו אין השם מועיל, אך השם מקשר הנשמה בגוף והחיות הנמשך מהנשמה ומחיה הגוף הוא נשרש בהשם. דהיינו ראובן חיות שלו באותיות ריש אלף כי הוא מבחי׳ ראיה, וכמ״ש ברבות פ׳ שמות ראובן שנאמר ראה ראיתי כו׳ וע״ש מענין שמות, ועמ״ש בד״ה יהודה אתה כו׳, ולאה מחמת שראתה המעשה ראו מה בין בני כו׳ ידעה ששרש נשמתו באותיות שמו ראובן. דהנה כל דבר הגדול הצריך לצמצם א״ע להחיות שלמטה ממנו הוא רק בבחינת שמו שלעצמו א״צ שום שם רק בכדי להתגלות לאחרים צריך שם, והנה כשמתגלה לאחרים אינו מתגלה לו בעצמיות שכלו רק שמו כו׳.
35
ל״ווהנה נראה שאותיות השם הם חומריים ואינם כלום רק שבו יש חיות מעט שמחיה את הגוף. דהיינו כנודע שהאור והחיות המתפשט מהנשמה בהגוף דהיינו החיות המתפשט בכל רמ״ח איברי הגוף אין זה מהות ועצמות הנשמה ממש אלא רק בחי׳ גילוי והארה ממנו, וכמ״ש בסש״ב פנ״א והמשכת הארה זו נשרש באותיות השם. לכן השם שייך דוקא בהתלבשות הנשמה בגוף שאז נמשך הארה מהנשמה להתפשט בגוף וזהו ע״י בחי׳ השם, משא״כ קודם ירידתה בגוף היה הארה זו כלולה במהותה ועצמותה בבחי׳ ביטול ממש ע״כ אין נקראת בשם כי השם הוא רק בחי׳ הארה כו׳ משא״כ מהותה ועצמותה כו׳. נמצא מובן ג״כ דענין השם הוא ג״כ עד״מ דבחי׳ הארה כו׳ מה שאינו נוגע לעצ מיות כלל. שכשהנשמה למעלה א״צ לשם רק כשהיא ממלאה את הגוף שהוא בחי׳ הארה המתפשט ממנה הוא ע״י השם.
36
ל״זוכך יובן למעלה מה שהוא ית׳ מחיה ומהוה העולמות עליונים ותחתונים הוא רק בבחי׳ שמו ולא בעצמותו ממש כי העצמות לא היו יכולים לסבול. וגם בבחי׳ שמו כתיב כי נשגב שמו לבדו. דהיינו ששמו ג״כ אינו בגדר מהווה ומחיה כלל אלא הוא לבדו.
37
ל״חונשגב מורה על הפלגה יתירה שהוא מופלג הרבה מעולמות הנאצלים כו׳ רק כי הודו על ארץ ושמים פי׳ שנמשך הוד וזיו משמו לחיות ארץ ושמים כו׳, וזהו ושמך קדוש כו׳ שגם בחי׳ שמך הוא קדוש ומובדל. ומה שנמשך בבחי׳ ממכ״ע כמו שהנשמה ממלא את הגוף. זהו רק הארה דהארה כו׳. וזהו לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שמות בארץ בתהלים (סי׳ מ״ו ט׳) וארז״ל פ״ק דברכות (ד״ז ע״ב) אל תקרי שמות אלא שמות. כי הנה יש כמה שמות לו ית׳ והיינו מחמת שהעולמות לא יכלו לסבול ולהבין האור והחיות הנמשך ומתפשט משמו הגדול ב״ה רק ע״י אמצעות כמה מיני מדרגות וכל מדרגה הגבוה המחיה את שלמטה ממנו הוא רק בבחי׳ שם וכולם ממנו יתברך (והוא ע״ד מ״ש באג״ה איהו וחיוהי ענין הקו והארת הקו והארה דהארה. והארה דהארה דהארה כו׳), ולכן יש כמה שינויים בעולמות (וע׳ בפרדס שער השמותפרק א׳ שיש שני שמות שאותיותיהם שוים ועכ״ז א׳ מורה למעלה מעלה בבחי׳ ומדרגה יותר גבוה כו׳ ע״ש הטעם. ומזה יובן ג״כ עד״ז מה שיש למטה ב׳ בנ״א ששמותיהן שוין ואעפ״כ אינן שוין במעלתן), והנה השם אינו כלום כנגד העצמיות וכאפס נחשב כו׳. וזהו לכו חזו מפעלות הוי׳ היא הפליאה הגדולה שהוא א״ס ב״ה המהוה כל העולמות תמיד מאין ליש בדבורו. אשר שם שמות בארץ לשון שממה שבאמת אפילו כל העולמות מריש כל דרגין כו׳ הוא רק שממה נגד עצמותו ית׳ וכמ״ש במ״א ע״פ במדבר סיני והיינו לפי שחיותם הוא רק מבחי׳ שֵׁמות כי ביה הוי׳ צור עולמים ביו״ד נברא העוה״ב כו׳ (ועמ״ש מזה ע״פ ובבואה לפני המלך כו׳. וע׳ זח״א ר״פ נח ד״ס ע״א). וזהו בורא קדושים ישתבח שמך שכל העליות של בחי׳ וקדושים בכל יום יהללוך סלה אינו אלא בבחי׳ שמך כו׳ ולכן אמר בורא קדושים שהם בחי׳ בריאה מאין ליש. כי הנה כתיב והחכמה מאין תמצא פי׳ כי התהוות החכמה שהוא ראשית ההשתלשלות מא״ס ב״ה אינו כמו השתלשלות שמהחכמה למטה שהוא דרך עילה ועלול כמשל באדם שיש בו שכל ומדות ומחודומ״ע שמשתלשלים זה מזה הנה השכל עצמו נמשך ומתלבש בהמחשבה, וכן המחשבה בהדבור וכן השכל ומדות כו׳.
38
ל״טוזהו הנק׳ השתלשלות עילה ועלול שהוא בחי׳ יש מיש. ולא יש מאין. כי העילה עצמה נתפסת ומתלבשת בהעלול. וכך הוא ענין השתלשלות עילה ועלול שבאצי׳ מהחכמה ולמטה כמ״ש בזהר בראשית, וכמ״ש כולם בחכמה עשית. שכל ההתהוות נמשכו מהעלם לגילוי מבחי׳ חכמה שבתחלה היו כלולים יחד בבחי׳ חכמה, והוא בחי׳ המאמר האחד שבו יכול להבראות דהיינו שהוא הכולל לכל ט׳ מאמרות.
39
מ׳וכן הוא למטה ג״כ כשעלה ברצונו לברא העולם במחשבה א׳ נבראו כל העולמות בדרך כלל והוא מ״ש בראשית ברא ות״י בחוכמתא ונפרטו אח״כ בט׳ מאמרות בששת ימים כו׳. אבל התהוות החכמה מא״ס ב״ה הוא יש מאין ממש להיות כי א״ס ב״ה הוא למעלה מעלה אין קץ מבחי׳ ומדרגת חכמה ולכן כדי שיהיה התהוות בחי׳ חכמה זהו בריאה יש מאין. (ועמ״ש מזה בד״ה ואתחנן ובפ׳ וירא בד״ה פתח אליהו כו׳ וע׳ בהרמב״ן בפי׳ החומש ר״פ בראשית במ״ש ועתה שמע פי׳ המקרא כו׳, שכמ״כ בגשמיות בהתהוות עוה״ז כללות הבריאה יש מאין הוא נתהווה ע״י מאמר דבראשית כו׳ אלא שנפרטו אח״כ ע״י ט׳ מאמרות כנ״ל, וכמ״ש במ״א בסידור ע״פ הקל קול יעקב. ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעש׳ לנשמע גבי ענין בראשית נמי מאמר הוא, והיינו מטעם הנ״ל שכמ״כ למעלה באצי׳ החכמה מאין תמצא) וזהו בורא קדושים, פי׳ שהנשמות שעלו במחשבה שלכן נק׳ קדושים, שכללותן ומקורן הוא מבחי׳ חכמה עילאה שנק׳ קדש, וכמו הבן שהתהוותו הוא מבחי׳ מוח האב. הנה הם בחי׳ בריאה יש מאין והיינו מבחי׳ שמך. וזהו ישתבח שמך, ולכן ירדו ונתלבשו בגוף שהיא צורך עלייה:
40
מ״אקיצור. (כי הנה בורא קדושים שהם הנשמות והיינו וקדושים בכל יום יהללוך סלה. עכ״ז התהוותם רק מבחינת שמך שהוא ענין הארה בעלמא שנחשב לאין ואפס לגבי עצמותו ית׳. כמו שם האדם שאינו ערוך לעצמותו. וזהו אשר שם שמות בארץ וארז״ל אל תקרי שמות אלא שמות. וכמ״כ גם החכמה מקור בחי׳ הנשמות מאין תמצא מבחי׳ שנק׳ אין הוא בחי׳ שמך. משם נתהוה בבחי׳ בריאה יש מאין):
41
מ״בג אך ענין העלייה מהו, וגם להבין דהנה נודע דעיקר קבול השכר הוא בזמן תחיית המתים וכמארז״ל ודע מתן שכרן של צדיקים לע״ל, שאם הפי׳ על הג״ע מהו ל׳ לעתיד הלא הג״ע ישנו גם עתה לנשמות בצאתם מן הגוף, אלא בודאי קאי על תח״ה לפי שזהו עיקר השכר ועליית הנשמות, וג״ע אינו אלא לפי שעה עד התחיי׳. וגם זה צ״ל למה קיבול שכר העיקרי הוא להנשמות כשיהיו בגופים דווקא. אך הענין עפמ״ש בזהר דא״ס ב״ה הוא סוכ״ע וממכ״ע. פי׳ כי הנה עצמותו ית׳ אינו בגדר השפעה כלל (ועמ״ש ע״פ אתם נצבים), ולכן פי׳ אור א״ס היינו על החיות המאיר ונמשך ממנו ית׳ להחיות העולמות שהוא כמו זיו והארה לבד כמו זיו השמש לגבי השמש, אלא שזהו משל גשמי, ופי׳ המשל היינו כי לפי שעצמותו ית׳ הוא מחיה החיים ומכלכל חיים על כן בחי׳ איזה גילוי ממנו דוגמת זיו והארה לבד הוא מחיה את העולמות ומהוה אותן. עד״מ מה שהנשמה מחיה את הגוף שהחיות המלובש ברמ״ח איברי הגוף שהן חיים מן הנשמה כח הראיה בעין וכח השמיעה באוזן כו׳, אין זה חלק מעצמות הנשמה ממש אלא שהוא בחי׳ גלוי והארה מהנשמה, כי לפי שהיא בעצמה נשמת רוח חיים ע״כ בהתלבשותה בגוף היא מחיה את הגוף וחיות זה שהגוף חי ממנה הוא כמו בחי׳ הארה ממנה ואין מעצמותה ממש. (וכמ״ש בסש״ב פנ״א), אלא שהנשמה מתלבשת עכ״פ עצמותה ג״כ תוך הגוף ואז נמשך הארה וחיות ממנה להחיות רמ״ח איברי הגוף, ולכן מתפעלת בעצמותה ג״כ ממקרי הגוף, אבל בהנמשל למעלה אינו כן שאינו מתפעל מהעולמות ואתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם כו׳ הכל בהשוואה אחת וכמ״ש אני הוי׳ לא שניתי, והיינו לפי שהוא ית׳ קדוש ומובדל ואינו מתלבש ונתפס בהעולמות ואפילו בהאור לא שייך בחי׳ התלבשות אלא אחר כמה צמצומים כו׳, וא״כ כ״ש שיובן שהחיות שכל העולמות עליונים ותחתונים חיים ומתהוים ממנו ית׳ אינו עצמותו ח״ו רק גילוי הארה לבד. ולכן הוא ית׳ נק׳ מחיה החיים מכלכל חיים כו׳ (ועמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י ובד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בפי׳ כי עמך מקור חיים שגם בחי׳ המקור חיים הוא רק עמך טפל ובטל לך, ולכן לא נאמר כי אתה כו׳ כי גם בחי׳ חיי החיים הוא בחי׳ אור א״ס והוא ע״ד עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד שבחי׳ האור כלול במאור כו׳). והנה בחי׳ אור וגילוי והמשכה זו נק׳ אור א״ס כי אין קץ וגבול להארה זו מאחר שהוא עכ״פ אור וזיו עד״מ ממנו ית׳ הבלתי בעל גבול כו׳, (ונקרא ג״כ שמו הגדול ועמ״ש מענין יהא שמיה רבא מברך ס״פ שלח בד״ה אני הוי׳ כו׳ להיות לך לאלקים). ומה שאעפ״כ נתהוו העולמות בבחי׳ גבול ותכלית, היינו מחמת כמה מיני צמצומים שהיה בהאור שלא להיות בגילוי בחי׳ א״ס אלא בגבול ומדה, (כמ״ש בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות). וזהו בחי׳ ממלא שהוא מה שנמשך בבחי׳ גילוי בגבול ומדה עד״מ ומאיר בכל עולם לפי ערכו כו׳, וראשית הגילוי הוא בחכמה כו׳ וכללות בחי׳ זו אינו אפילו כערך טפה לגבי אוקיינוס לגבי האור א״ס ממש שאינו מאיר בבחי׳ גילוי והתלבשות העולמות כ״א בבחי׳ סוכ״ע, ואין פי׳ סובב שמקיף מלמעלה כי לית אתר פנוי מיניה רק שאינו מושג ונתפס כו׳ ולא כמו שהנשמה מתלבשת בגוף כו׳.
42
מ״גונק׳ סובב ע״ד מ״ש כאשר יהיה האופן בתוך האופן, פי׳ כמו עיגול קטן שבתוך עיגול גדול המקיפו מכל צדדים שלא יתכן לומר שמה שמקיף למעלה הוא מעולה יותר ממה שמקיף למטה בתחתי׳ האופן הקטן. כי האופן הגדול שוה הוא ממש מלמעלה ולמטה. וכך אור א״ס ב״ה הוא שוה ומשוה קטן וגדול, וז״ש מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם שהוא למטה כמו למעלה (וע׳ ע״פ זה ברבות ר״פ ויצא הוא מקומו של עולם ע״ש גבי ויפגע במקום וע׳ בלק״ת פ׳ כי תשא ע״פ הנה מקום אתי), ולכן ההארה המתלבשת בעולמות להיות ממכ״ע היא כלא חשיבא לגבי ערך אור הגנוז ונעלם שאינו מתלבש ונק׳ סכ״ע, וכנודע פי׳ מלת ערך במספרים שאחד במספר יש לו ערך לגבי מספר אלף אלפים כו׳, אבל לגבי דבר שהוא בבחי׳ בלי גבול ומספר אין כנגדו שום ערך במספרים כו׳, וכך אין ערוך אור הנמשך ומתלבש בעולמות לגבי עיקר האור מה שאינו נתפס ומתלבש בעולמות (וכמ״ש כ״ז בסש״ב פמ״ח). וזהו ענין עליית הנשמות ע״י ירידתן בגוף בעוה״ז כי אע״ג דעלו במחשבה היינו בחי׳ ממכ״ע שמקורן מבחי׳ חכמה עילאה (וגם פי׳ בורא קדושים ישתבח שמך ששרשם מבחי׳ שמך ושבעה שמות שאינן נמחקין הם התפשטות בבחי׳ ממכ״ע כמ״ש במ״א בד״ה מראיהם ומעשיהם). והעלייה הוא ההתגלות אור הסכ״ע שיהי׳ לע״ל בזמן התחיי׳, ולכן יהי׳ גילוי זה לנשמות בגופים דייקא כי לפי שהוא שוה ומשוה כו׳ ואין שייך בו מעלה ומטה כו׳ לכן יהיה הגילוי גם בעשייה ממש. והנה עלייה זו וגילוי זה נמשך דוקא ע״י קיום מעשה המצות בעוה״ז, (ולכן מה״ט ג״כ הוא שלע״ל יהי׳ הגילוי בעשייה דוקא לנשמות בגופים כו׳), שבשביל זה ירדה הנשמה בגוף כדי לקיים מצות מעשיות דוקא כמ״ש היום לעשותם, ולכן הנשמה באה בגלגול כמה פעמים עד שתשלים קיום כל התרי״ג מצות לפי שע״י קיום המצות דוקא יהיה זה הגילוי דלע״ל.
43
מ״דוהענין כי שכר מצוה מצוה. פי׳ שהמצוה עצמה היא השכר ע״ד שיתבאר. כי הנה תכלית ויסוד כל המצות הוא להפוך היש לאין דהיינו שיהיה ביטול היש, וזשארז״ל הוקשה כל התורה לתפילין. כי בתפילין כותבין אחד על קלף גשמי ששרשו מק״נ שהוא יש ונפרד ונכלל בבחי׳ אין שנעשה כלי לאלקות השורה עליו בחי׳ אחד כו׳, וכך הוא ענין כל מצות התורה.
44
מ״הומה גם בקרבנות היו רואים ביטול זה בפו״מ שעיקר הקרבן הוא שיוכלל הבהמה או העוף בבחי׳ אש שלמעלה שהיה יורד בגילוי ממש ה״ז ביטול היש לאין בפו״מ. וכן ג״כ ענין מצות הצדקה שהממון שייגע עליו בכל רמ״ח איבריו עד שהרויחו נותנו לעני דלית ליה מגרמיה כלום ה״ז ביטול היש לאין (וזהו בחי׳ חסד לאברהם שנמשך מצד הביטול כמ״ש ואנכי עפר ואפר וכמ״ש בד״ה ארץ הרים ובקעות), וכן הוא ג״כ מצות תלמוד תורה הגם שהוא המשכת אלקות למטה. אבל ההמשכה הוא ע״י ביטול היש וכמ״ש ודברת בם כו׳ סמוך לבכל נפשך. כי הנה צ״ל פי׳ ובכל נפשך שהוא אפילו נוטל את נפשך וא״כ הל״ל ובכל גופך, (וע׳ בת״ז ד״י ע״א). אך הענין דקאי ג״כ על ודברת בם דכתיב בתריה שכל מה שיקרא וישנה מקרא ומשנה לא יהי׳ נפשו מסך מבדיל כאלו עושה וקורא ושונה, אלא כמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך כו׳ אני המשנה המדברת בפיך כו׳ ב״ש וב״ה אלו ואלו דברי אלקים חיים כו׳, ושלשה דברים אלו הם כללות כל המצות כמארז״ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה שהוא קרבנות ועל גמ״ח. וכמ״כ כל פרטי המצות שתכליתם ויסודם הוא ביטול היש לאין (וכמ״ש ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳ כו׳ הרי שתכלית המצות הוא בחי׳ יראה). אמנם ביטול זה אינו אמיתי שהרי מ״מ יש הוא אלא שמבטל א״ע. אך מ״מ הוא אתעדל״ת שעי״ז אח״כ יהיה בחי׳ אין ממש ע״ד יחוד עולם האצי׳ בא״ס ב״ה דאיהו וגרמוהי חד שהע״ס הם בבחי׳ ביטול אמיתי לאור א״ס ב״ה המלובש בהם כו׳, וכך יהיה גילוי זה חסד דרועא ימינא למטה בעולם העשייה ממש יהי׳ הגוף ודרועא ימינא כלי למטה ג״כ בעולם העשייה להשראת אור א״ס כמו בחי׳ חסד דרועא ימינא כו׳, (וזשארז״ל ב״ב ע״ה ב׳ עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב״ה. וע״ש בפרש״י) והיינו ע״י אתעדל״ת דביטול היש שנתן צדקה בידו כו׳. וחכמה ומוח האדם יהיה כלי לבחי׳ חכמה עילאה ממש שאור א״ס מלובש בה, והיינו ע״י עסק התורה ע״ד הנ״ל כו׳, והיינו ע״י גילוי אור הסכ״ע דקמיה באמת כולא כלא חשיבי׳ ואצילות עם עשייה שוין, וזהו ששכר מצוה היא המצוה בעצמה כי עיקר המצוה הוא ביטול היש לאין וזהו עצמו הוא השכר של המצוה אלא שהשכר הוא גילוי אין אמיתי ממקורא דכולא ושהביטול ע״י גילוי אא״ס ב״ה וביטול זה ישנו בכל א׳ מישראל. שהרי כל א׳ מבטל א״ע מעט לפי ערכו, אם ע״י אתכפיא או ע״י אתהפכא ועי״ז יהיה לו חלק לעוה״ב, ולכן מאן דלא כרע במודים שאין לו בחי׳ הודיה וביטול כלל ארז״ל דלא יקום בתח״ה כו׳:
45
מ״וקיצור. (והנה אור א״ס ב״ה הוא סוכ״ע וממכ״ע שבחי׳ סכ״ע עם היותו ג״כ בחי׳ אור ושמו לבד עכ״ז הוא א״ס ממש ולכן נקרא שמו הגדול. אבל בחי׳ ממכ״ע המתלבש בתוך העולמות הוא רק הארה מצומצמת. ושרש הנשמות מבחי׳ ישתבח שמך היינו מבחי׳ ממכ״ע מבחי׳ חכמה והעלייה הוא גילוי סוכ״ע. וגילוי זה נמשך ע״י מעשה המצות. שכללותן תורה ועבודה וגמילת חסדים שתכלית יסודתם ביטול היש. ועי״ז נמשך השכר מצוה גילוי בחי׳ אין שלמעלה מהחכמה מה שהחכמה תמצא מבחי׳ זו דרך יש מאין):
46
מ״זד והנה מעתה יובן ג״כ ענין שתי שבתות כהלכתן. כי הנה השבת הוא עליית העולמות והעלייה היינו ג״כ בחי׳ ביטול, וכמו ענין עלייה דלע״ל שהוא ג״כ בחי׳ ביטול הנ״ל. והענין כי הנה פי׳ וישבת ביום השביעי הוא עד״מ מאדם שעשה איזה מלאכה כמו שכותב איזה שכל, הנה צריך שכלו לירד עד שיתלבש בהמדות והמחשבה, ואח״כ יורדים כולם ומתלבשים בכח המעשה.
47
מ״חואחר שנח ממלאכתו חוזרים כל הכחות ומתעלי׳ ונכללים בכח השכל ובעצמות הנפש כו׳. וכך עד״מ ששת ימים עשה ה׳, היינו ירידת החכמה והמדות ע״י כמה צמצומים להתלבש בעשרה מאמרות כו׳, ולכן נז׳ הכל שם אלקים במעשה בראשית שהוא בחי׳ צמצומים כו׳, ובשבת כתיב ויכל אלקים היינו שכלו ופסקו הצמצומים ועולה ונכלל בשם הוי׳ שהוא בחי׳ סכ״ע, וכמו עד״מ הנ״ל עליית השכל והמדות שנשפלו שחוזרים ומתעלים לשרשן, וז״ש שבת להוי׳ וכמ״ש אני הוי׳ חוקר לב בוחן כליות שלפי שאני הוי׳ בחי׳ סוכ״ע שהוא למטה כמו למעלה המשפילי לראות בשמים ובארץ שמים וארץ שוים, לכן אני חוקר לב וכליות שאין שום דבר מסתיר לפניו ית׳ וכחשכה כאורה כו׳, ולכן בשבת שנאמר שבת להוי׳ היינו עליות בחי׳ ממכ״ע בסכ״ע (ועמ״ש בפ׳ בשלח סד״ה להבין ענין לחם משנה). ולכן הוא עליות העולמות שגם העולמות יש להם עלייה והיינו ג״כ בחי׳ ביטול שמתבטלים מיש לאין, וזהו פי׳ ויכולו השמים והארץ כו׳. ויכולו לשון כלות הנפש וביטול כו׳ שבשבת הם בבחי׳ עלייה וביטול וכדלקמן, (וכן לשון שבת ג״כ השבתה שהוא ענין ביטול), והיינו מחמת גילוי בחינת סכ״ע שעי״ז נמשך הביטול כנ״ל בענין שכר מצוה מצוה. (והנה מה שנק׳ בחי׳ זו עלייה והלא לית אתר פנוי מיניה ונמצא למטה כמו למעלה. אך הענין כמ״ש במ״א בענין כורע בברוך וזוקף בשם כי כורע היינו המשכה וזוקף היינו העלאה. כי יש ב׳ בחי׳ בגילוי אלקות הא׳ כמ״ש וירד הוי׳ שהירידה הוא ענין המשכה למטה, ופי׳ למטה ר״ל למטה במדרגה שנראה העולם למטה כמו שהוא בבחינתו ומדרגתו רק שנמשך בו גילוי אלקות כי הוא ית׳ כל יכול, אבל הבחי׳ הב׳ הוא מ״ש לע״ל עין בעין יראו שהוא בבחי׳ עלייה ממטה למעלה ומלאה הארץ דעה שגם הארץ תשתנה ממהות׳ ותזדכך עד שתמלא הארץ דעה את ה׳, והוא כמשל ב׳ בנ״א שהא׳ עומד במקום גבוה והב׳ במקום נמוך וכדי שיתחברו יש ב׳ אופנים כו׳. וזהו ענין כורע בברוך וזוקף בשם שהם ב׳ בחי׳ הנ״ל, ולכן בשבת שנאמר שבת להוי׳ זהו בחי׳ עליות העולמות כענין וזוקף בשם כו׳). והנה מבואר למעלה שיש ב׳ מדרגות בבחי׳ הביטול. הא׳ ב חי׳ ביטול היש לאין והוא אתעדל״ת לבחי׳ גילוי ביטול האמיתי דהיינו שיהיה גילוי בחי׳ אין ממש היינו אור א״ס ב״ה מה שהוא בבחי׳ סכ״ע ואינו מושג כלל ולכן נק׳ אין, (ופי׳ אין כמ״ש באדר״ז דרפ״ח ע״ב ובג״כ ע״ק אקרי אין כו׳, ועמ״ש ע״ז במבוא שערים שער שלישי ח״ב פ״י, וע׳ בזהר שלח דקנ״ח ב׳ ע״פ היש בה עץ אם אין. ובפי׳ הרמ״ז שם במ״ש והוא הנק׳ אין כו׳ ע״ש). וע״י גילוי זה יהי׳ הביטול אמיתי. וכך יובן שיש ב׳ בחי׳ אלו בשבת וזהו ענין שתי שבתות כהלכתן שיש בכל שבת, דהיינו שבת תתאה ושבת עילאה. והנה להבין ענין שבת תתאה צריך להקדים תחלה ענין מצות שביעית הכתוב בסדרה זאת. שנק׳ ג״כ שבת כמ״ש ושבתה הארץ שבת לה׳ שהוא ג״כ בחי׳ שבת ועלייה שהיש בטל לאין כי שש שנים שזורע וחורש וקוצר לעצמו הוא בחי׳ יש ודבר והארץ ופירותיה הן שלו דוקא, נמצא הוא בחי׳ יש ודבר ובשביעית הוא בחי׳ ביטול היש ולכן נעשה הפירות הפקר (וגם ארעא אפקרא רחמנא לצורך אכילת הפירות) (בנדרים דמ״ב ע״ב). רק שיוכל לזכות מן ההפקר כאדם אחר הזוכה מן ההפקר כו׳ ולכן כתיב ולבהמתך ולחיה כו׳ שכל זמן שחיה אוכלת בשדה כו׳, וזהו מצות ביעור בשביעית שמוכרח להוציאם מן הבית.
48
מ״טוזהו ביטול היש בפ״מ. וגם מה שתלה הכתוב אכילת אדם באכילת חיה שכשכלה לחיה מן השדה אסור לו לאכול וחייב לבער. היינו מפני שהוא ביטול היש עד שאדם ובהמה שוים. וזהו מפני שהוא שבת הארץ ועלייה בבחי׳ סכ״ע, כי הנה התחלקות המדרגות דצח״מ זהו מצד בחי׳ ממכ״ע שבאדם מתגלה בחי׳ חכמה שלא נתגלה ונמשך בחי׳ זו בבהמה וחיה שנתגלה בהם רק בחי׳ החיות בלבד כו׳, (ועיין בסש״ב פמ״ח). אבל כשמתבטלים לגבי בחי׳ סוכ״ע שמקיף על כולן בהשוואה א׳ הרי כולן שוין כי בבחי׳ סובב נאמר אדם ובהמה תושיע ה׳ בהשואה א׳ והיינו בחי׳ בהמה רבה כו׳, (עמש״ל בד״ה והניף הכהן ובפ׳ עקב בד״ה ויאכילך). ולכן באכילת שביעית אדם ובהמה שוין. והיינו ע״י התגלות סכ״ע. ואמנם כ״ז הוא ענין ביטול היש לאין. והיינו כענין בחי׳ ומדרגת שבת תתאה, אבל שבת עילאה הוא למעלה מבחי׳ זו.
49
נ׳וביאור הענין הוא דהנה מצינו שנאמר בתורה גבי שבת ב׳ לשונות הא׳ כמ״ש וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שהוא השבת והעלייה מכל אשר עשה דהיינו מבחי׳ עשייה. הב׳ מ״ש אח״כ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. שהוא בחי׳ שבת ועלייה גם מבחי׳ בריאה. עם היותו למעלה מבחי׳ עשייה, וכמ״ש אשר ברא אלקים לעשות שהבריאה הוא רק מקור להיות מזה אח״כ בחי׳ עשייה ובשבת שבת ג״ כ מבחי׳ מלאכתו אשר ברא כו׳, והן הן בחי׳ שבת תתאה ושבת עילאה. כי הנה וישבת מבחי׳ אשר עשה היינו עליות עולמות התחתונים שנק׳ בכלל בחי׳ עשייה אצלו ית׳ ובשבת הם מתעלים למעלה מבחי׳ עשייה, וזהו והנה טוב מאד ויכולו השמים כו׳, פי׳ שהוטב והוכשר בעיניו סדר ההשתלשלות שנעשו על אופן ויכולו לשון כלות הנפש שנעשו בענין שיוכלו להיות בבחי׳ כלות הנפש מלמטה למעלה בבחי׳ רצוא ושוב וכל בחי׳ העליות הללו הוא עד עלייתם בבחי׳ חכמה שהיא ראשית ההשתלשלות כי אבא מקנן באצי׳ שהוא בחי׳ ביטול חכמה היא כח מ״ה, משא״כ בבי״ע אין מתגלה בחי׳ חכמה וכמאמר אימא מקננא בכורסייא, ועליי׳ עולמות ע״י הביטול היינו ליכלל באצי׳ אשר שם גילוי ח״ע שבו מלובש אור א״ס.
50
נ״אוע״ז נאמר וישבת מכל אשר עשה. שהרי גם בחכמה כתיב והחכמה מאין תמצא שנק׳ בריאה יש מאין לגבי אור א״ס ב״ה. וזהו בחי׳ שבת תתאה והוא ענין ביטול היש לאין וכן הוא בענין שביעית.
51
נ״בוהנה כן הוא ג״כ ענין המצות שהם ג״כ ביטול היש לאין. אמנם השכר שיהי׳ עי״ז לעתיד היינו בחי׳ גילוי עצמות אור א״ס הסכ״ע הוא בחי׳ אין שממנו תמצא החכמה עילאה. וזהו בחי׳ ומדרגת שבת עילאה והוא מ״ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא שהחכמה נקרא בריאה כנ״ל.
52
נ״גוהנה חיות והתהוות החכמה הוא רק מבחי׳ שמו וזיו בלבד וכמבואר למעלה בפי׳ בורא קדושים ישתבח שמך כו׳ ושמו בגימ׳ רצון. אבל עצמותו ית׳ הנק׳ בעל הרצון ונקרא מאור פי׳ מקור האור הוא למעלה מעלה מהיות מקור לחכמה ובשבת יש בחי׳ עליות העולמות כ״כ עד שהחכמה עולה ונכלל במאצילה הסכ״ע וזהו בחינת שבת עילאה. ובחי׳ ביטול זה זהו ענין כתר שהוא לשון שתיקה כתר לי זעיר (באיוב רסי׳ ל״ו), דפירושו המתן לי מעט ודום שהוא ענין שתיקה. והוא ענין סייג לחכמה שתיקה. סייג הוא גדר ומקיף שלמעלה מהחכמה הוא השתיקה והביטול וכענין משתאה לה מחריש. וכמ״ש במ״א בענין כבד פה וכבד לשון דמשה כו׳, וזשארז״ל בירו׳ כתיב שבת לה׳ אלקיך שבות כה׳ מה הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר אר״ח בדוחק התירו שאילת שלום בשבת:
53
נ״דקיצור. (וזהו ענין שתי שבתות כהלכתן. כי שבת העלייה מבחי׳ ממכ״ע בסוכ״ע ועי״ז נמשך בחי׳ הביטול. ויש בזה שני בחי׳. שבת תתאה הוא ענין ביטול היש לאין בבחי׳ חכמה כח מה. ושבת עילאה בחי׳ שלמעלה מהחכמה):
54
נ״הה וזהו את שבתותי תשמרו. פי׳ שבתותי היינו בחי׳ שבת תתאה שהוא ביטול היש לאין, ושבת עילאה שהוא ביטול האמיתי שב׳ שבתות אלו ישנן בכל שבת כנ״ל (וע׳ מענין את שבתותי תשמרו בזח״א ה׳ ב׳ ח״ג פב״א. ת״ז ריש תקון כ״ד). ופי׳ תשמרו שבאמת שבת הוא בחי׳ מתנה שנותנים אותה לנו מה׳ רק שאנו צריכים לשמור שלא יפסידו אותה ח״ו ע״י איזה קלקול וגרמא בנזקין המונע גילוי זה כמו אפילו דברים שאדם דש בעקביו שקר וגסות, וכמ״ש דובר שקרים לא יכון לנגד עיני ובגסות אין אני והוא יכולים לדור בעולם א׳. והנה הרבותא היא על שבת תתאה שהוא ביטול היש שגם זה אינו אלא בחי׳ תשמרו דהיינו שצ״ל שלא יהיה ביטול זה גופא בבחי׳ יש שהוא ביטל עצמו ע״י כחו (וכמ״ש ופלגשו ושמה ראו מ״ה שעושה יש ודבר מהביטול והוא שרש השתלשלות והתהוות היש גשמי דסט״א כו׳). אלא הכל מאת ה׳ כי הגם שהבחירה ניתנה בידי האדם עכ״ז אלמלא עוזרו אין יכול לו וגם ארז״ל היה בעיניך כרשע כו׳ (וכמ״ש הפי׳ בסש״ב פכ״ז). וזהו את שבתותי שב׳ השבתות הם שלי כו׳. ומקדשי תיראו פי׳ מקדשי קאי על התורה כי המקדש שלמטה הוא מעשה ידי האדם שלמה המלך בנה אותו, אבל התורה היא מקדשו של הקב״ה ממש וכמארז״ל אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה (ועיין בסש״ב פנ״ב שהתלמוד והמשנה נמשכים מהיכל קה״ק דבריאה יצירה כו׳ נמצא ד׳ אמות של הלכה הם בחי׳ מקדשי ממש. ועיין בע״ח שער כסה״כ פ״ה דשרש היכל קדה״ק שרשו מאד נעלה. ועמ״ש בביאור ע״פ שבת שבתון בשם זהר הרקיע פ׳ בראשית). והענין כי התורה הוא המשכת אלקות בבחי׳ פנימית כמו שבהמ״ק היה גילוי השכינה והוא בחי׳ ממכ״ע. ושבת הוא העליות בבחי׳ סכ״ע. ולכן אמר עם היות דשבתותי תשמרו שהוא עליות בבחי׳ סכ״ע, עכ״ז ומקדשי תיראו אני הוי׳ פי׳ אני הוא עצמותו ית׳ הוא ממש הוי׳ שהוא מה שנמשך להיות ממכ״ע ביו״ד נברא העוה״ב כו׳ וכולא חד.
55
נ״ווזהו אורייתא מחכמה נפקת פי׳ נפקת היינו התגלותה היא מחכמה אבל מקור חוצבה הוא למעלה מן החכמה כי התורה היא פי׳ וביאור המצות שהם רצון העליון תרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן גימ׳ תר״ך כתר, והנה גבי מקדשי נאמר תיראו (ועיין מזה ברבות בשיר השירים בפסוק כמגדל דוד ובסדר בשלח פכ״ט ע״פ נורא אלקים ממקדשך. ובזבחים קט״ו ב׳ ובסדר ויצא ס״פ ס״ט ע״פ מה נורא המקום הזה ובזח״ב ע״ט א׳) והטעם כי לפי שבחי׳ מקדשי הוא ההמשכה בבחי׳ גילוי ואור פנימי לכך נמשך מזה היראה מצד הגילוי (ועמ״ש בד״ה וירא ישראל כו׳ וייראו העם כו׳ ובסש״ב ס״פ כ״ג):
56
נ״זביאור הדברים ע״פ את שבתותי כו׳. ענין תשמרו ותיראו יובן בהקדים ענין בחי׳ שם שארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד. כי הנה השמות הם המחברים האורות עם הכלים, פי׳ עד״מ שם האדם שבו ועל ידו הוא פונה לקוראי בשמו אבל כשהוא בפני עצמו אינו צריך לשמו כלל, נמצא ענין בחי׳ השם הוא שבו ועל ידו ממשיכים אותו שיהיה נמשך ומתגלה. כמו כן יובן למעלה ענין השמות הוא שהם המחברים האורות עם הכלים. (וע׳ מ״ש בד״ה בעצם היום הזה יצאו כל צבאות בפ׳ בא דשם נת׳ דשאר השמות מלבד שם הוי׳ הם בהכלים דע״ס. אך מבואר במ״א בשם הבעש״ט נ״ע דאין ר״ל שהשמות הן הכלים עצמן דהא הכלים הם המדות והשם קאי להבורא עצמו שהוא עצמו כביכול נק׳ אל וכמאמר אליו ולא למדותיו אלא מ״ש שהשמות הן בהכלים פי׳ שהם החיות וההארה מאור א״ס המלובש בהכלי ומחיה את הכלי כי הכלים יש בהן חיות מאור א״ס מלבד האור המלובש בהם. וזהו ענין שאר השמות שאינן נמחקין אמנם שם הוי׳ הוא המשכת האור בהכלי שמחבר וממשיך האור בהכלי). והנה ענין השמות למעלה הם בחי׳ האותיות ע״ב ס״ג מילוי יודי״ן מילוי ההי״ן כו׳ והנה עד״מ למטה אף שהתהוות האותיות הוא מן השכל עכ״ז אין מהות האותיות מערך מהות השכל כלל שהשכל עצמו הוא מהות השכלה וההשכלה מעורר את המדות להיות מתאוה עד״מ למה שהשכל מורה שהוא טוב ונמצא שהמדות יש להם שייכות ממש להשכל ומתאחדים זע״ז אבל אין כן האותיות שהם רק לבושים להשכל. (וכמו הלבוש שאינו מתאחד כ״כ עם המלובש בו וכלבוש תחליפם ויחלופו אבל התאחדות המדות עם השכל הוא כמו התאחדות הגוף עם הנפש שהיו לאחדים ממש והיינו לפי שהאותיות הם בחי׳ דומם משא״כ המדות ועמ״ש בפ׳ בראשית ע״פ וייצר כו׳ ובד״ה בכ״ה בכסלו בפ׳ וישב גבי חומת בת ציון, ועמ״ש מענין לבוש וגוף בד״ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו). דהיינו שמ״מ אי אפשר לתפוס את השכל רק ע״י אותיות והם בחי׳ לבושים הפנימים שגם המדות שבאדם אין מקבלים שפע השכל להיות נמשך במדה אלא ע״י האותיות שהרי מחשבה שחושב השכל הוא בחי׳ אותיות. (ועד״ז יובן ענין השמות למעלה כמו שם ע״ב דיודי״ן הוא המביא אור דחכמה שיתלבש בכלי החכמה כמו שהאותיות מחברים השכל והמדות עד״מ). והנה עפ״ז יובן מעט מ״ש בע״ח בענין הצמצום שהיה באור א״ס ונשאר מקום פנוי (כמ״ש בשער עגולים ויושר ענף ב׳) ואיתא באוצ״ח בתחלתו בהג״ה דמ״ש מקום פנוי וחלל הוא לאו דוקא כי נשאר שם רשימו מהאור, אבל לגבי הא״ס נק׳ חלל ובע״ח אינו מבואר ענין הרשימו רק בס פר עמק המלך ביאר זה שהוא בחינת אותיות רל״א שערים פנים ואחור כו׳ (וע׳ מזה ג״כ בזהר הרקיע בפ׳ בראשית על דט״ו ובמק״מ שם. ועמש״ל ע״פ אני ישנה ולבי ער. בענין האותיות שאלוני כו׳) והיינו שהצמצום היה שלא יהיה גילוי האור א״ס ע״י האותיות, וז״ש בע״ח שהאור נסתלק ופי׳ דאיך שייך נסתלק כי אינו בגדר מקום, ועוד דהלא את השמים ואת הארץ אני מלא כתיב אלא דר״ל שהוא בבחי׳ העלם ואינו מתגלה ע״י האותיות ולא כמו קודם הצמצום שהיה נמשך ומתגלה האור ע״י האותיות רק האותיות לבד נשארים בלי גילוי האור וזהו ענין הרשימו כו׳. דהנה עד״מ למטה הרי האותיות מהותן ועצמותן אינן ערוך למהות השכל. רק שהם כמו לבוש לבד ויכולים להבין על ידם השכל.
57
נ״חוהיינו מי שהוא חכם. אבל מי שאינו חכם ואין לו לב להבין השכל רק מ״מ תופס ומשיג האותיות לבד הרי השכל הוא בבחי׳ הסתלקות ממנו לגמרי היינו בבחי׳ העלם. ואע״פ שתופס האותיות הרי הם מצד עצמן אינן שייכים למהות השכל כלל א״כ השכל הוא בבחי׳ העלם והסתלקות ממנו ומה שתופס האותיות זהו כמו רשימו בלבד.
58
נ״טויובן זה יותר כמו עד״מ בדיבור תוספת שהשכלת ר״י בעל התוספת נכתבה בדיו ונייר הרי אין הדיו ונייר מערך מהות השכלת ר״י המונחת ומיוחדת עמובגנזי מרומים רק שהחכם והלומד יוכל להבין ולעמוד על ההשכלה ע״י אמצעות האותיות (והיינו לפי שהוא חכם ויש לו לב להבין מצד עצמו) עם היותן גשמיים בדיו ונייר. אכן מי שאינו חכם לא יבין כלום מההשכלה ואף שתופס האותיות היטב מ״מ ההשכלה היא בהעלם והסתלקות ממנו כיון שאין ההשכלה מערך מהות האותיות מצד עצמן. וכך עד״ז יובן הנמשל למעלה בענין הצמצום שנסתלק האור להיות בבחי׳ העלם היינו שלא ניתן להיות גילוי האור ע״י האותיות, (כמו עד״מ למטה שהרי ע״י האותיות לא יובן השכל כלל רק למי שהוא חכם ומבין מצד רוח חכמתו ובינתו, אבל הרי יש מי שתופס האותיות לבד ואינו מבין השכל כלל. וכך עד״מ למעלה הצמצום הוא שלא יהיה גילוי האור רק האותיות עצמן). וזהו צמצום עצום שהאור א״ס נסתלק שהרי הוא בבחי׳ העלם ממש רק רשימו נשאר והוא ענין האותיות ואותן האותיות הן הנק׳ שמות. וכמש״ש בע״ה שם ס״ג וכו׳ ומיו״ד אחרונה שבשם ס״ג נתהווה עולם התהו. וז״ש בזהר בראשית דט״ו בקע ולא בקע כו׳. (ובביאור האדרא מהאריז״ל עמש״ש דקכ״ח סע״ב תי״ו רשים רשימו לעתיק יומין כו׳ וז״ל מ״כ מהרב זלה״ה הנה כבר ידעת כי תוך בחינה אחרונה שבמאציל נעשה מציאות כל העולמות וכאלו נאמר דרך משל מל׳ שבמל׳ שבא״ס עם היות שאין צודק ח״ו שום תואר וספירה בא״ס, נמצא שהתי״ו אחרונה שבכל האותיות היא האצילה הכל ומכאן השורש שגם בעולם האצילות מל׳ דא״ק יורדת ונעשה עתיק בראש א״א והוא ת׳ שבסוף אותיות א״ק וזהו תי״ו רשים רשימו לע״י ולכן האותיות מתחילים בתשר״ק שהם בסוד חותם המתהפך והבן זה מאד עד כאן מצאתי כתוב בשם הרב זלה״ה עכ״ל שם. ולפמש״כ מובן כי גם כללות האותיות כולם הם רק בחי׳ היותר אחרונה אלא שהתי״ו היא ג״כ בחי׳ האחרונה שבהאותיות והיא האצילה הכל וז״ש ד״מ מל׳ שבמל׳ כו׳ וזהו תי״ו רשים רשימו כו׳):
59
ס׳ב ומעתה יובן ענין בורא קדושים ישתבח שמך ומבואר למעלה הפי׳ שכל בחי׳ הקדושים שברום המעלות בעולמות עליונים התהוותן הוא רק מבחי׳ שמך שהם אינן ערוך למהותו ועצמותו והם בריאה יש מאין וקאי ג״כ על נש״י שעלו במחשבה שהוא בחי׳ אותיות שנק׳ שמך כו׳.
60
ס״אוהענין כי קדש היינו בחי׳ חכמה שהיא הנק׳ קדש. ופי׳ קדושים לשון רבים וכמאמר וקדושים בכל יום יהללוך סלה היינו כי יש בחי׳ חכמה עד רום המעלות היינו חכמה דאצילות חכמה דעקודים חכמה דא״ק ועוד למעלה מבחי׳ א״ק. נמצא יש מדריגות הרבה מאד בחי׳ חכמה זה למעלה מזה וזהו קדושים לשון רבים.
61
ס״בוהתהוותן נק׳ בורא קדושים שהם בריאה יש מאין כי לגבי עצמות המאציל נקראים בשם בריאה ממש שהרי הוא ית׳ הוא למעלה מעלה אין קץ מכל בחי׳ ומדרגות היותר עליונות שבבחינת חכמה כמ״ש בסש״ב ח״ב פ״ט. רק שנמשכו ונתהוו מבחי׳ הרשימו שהם האותיות שנשארו אחר שנסתלק מהן האור א״ס כנ״ל.
62
ס״גוזהו שבריאת כל בחי׳ הקדושים הוא רק מבחי׳ שמך שהוא בחי׳ אותיות וכמ״ש בע״ח שא״ק נקרא אדם דבריאה הגם שבריאה הוא למטה מאד שהם בחי׳ נפרדים שלמטה גם מבחי׳ עולם האצי׳ וע״ז נאמר ומשם יפרד כו׳ אמנם לגבי עצמות המאציל גם א״ק אדם דבריאה יחשב כי אצילות נק׳ אדם דעשייה כולם בחכמה עשית להיות שאצילות הוא בחי׳ כלים מדת החסד מדת הדין בחי׳ מדה וגבול כו׳ ויש בהם התחלקות חסד בפ״ע וגבורה בפ״ע והתכללות חו״ג כו׳ לכן נקרא עשייה. ועולם העקודים שאינו בבחי׳ התחלקות עדיין אלא כל הע״ס הם עקודים בכלי אחד נק׳ אדם דיצירה (וכ״ה בזהר בזהר הרקיע בפ׳ בראשית בדף ט״ו בפי׳ מהר״ר מאיר פאפרוש על מאמר בריש הורמנתא כו׳ שכתב כן ע״ש הרב ז״ל), וא״ק שהוא למעלה גם מעקודים כי עקודים הם ע״ס ממש אלא שעקודים בכלי א׳ אבל א״ק הוא למעלה מזה אלא אעפ״כ הרי הוא מקור לע״ס וסוף כל סוף יתהוה ממנו בחי׳ אצילות לכן נקרא אדם דבריאה שלגבי המאציל גם הוא נק׳ בריאה יש מאין (ועמ״ש בד״ה תקעו גבי עלה במחשבה לברא את העולם במדה״ד כו׳ שמש ומגן כו׳ ע״ש):
63
ס״דועפ״ז יובן ג״כ ענין ירידת הנשמות בגופים שהוא צורך עלייה הגם כי גם מקודם ירידתן גבהו מאד דרכיהן שעלו במחשבה רק מי שנשמתו מבריאה היינו מבחי׳ מחשבה דבריאה ומי שנשמתו מיצירה היינו ממחשבה דיצירה כו׳ ושנשמתו מאצילות היינו ג״כ ממחשבה דאצילות וס״ר נשמות הן ס״ר אותיות שבתורה הגם שבכתב אין נמצא ס״ר אותיות בתורה. היינו מפני אותיות המשך שהם אותיות אהו״י שבכלל הנקודות שאינן בכתב אבל ישנן במחשבה אך איזו מהנקודות הם אינו ידוע כו׳ (פי׳ שהוא ע״ד דאיתא בגמ׳ בכתובות דס״ט ע״ב ינחם כתיב ופרש״י אין לך לומר פת״ח בשום אות אא״כ אל״ף או ה״א סמוכין לו או ע״פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאלו כתוב ינאחם עכ״ל, הרי שהנקודה שתחתיה באה במקום אות כאלו כתוב אל״ף או ה״א וכן בוי״ו ויו״ד ולכן עם חשבון אותיות אלו שהיו צ״ל רק שנקודות באו במקומן יש ששים רבוא אותיות בתורה ואיזו מהנקודות הוא אינו ידוע לנו). והנה להבין ענין הירידה צורך עלייה למעלה מבחי׳ שעלו במחשבה, יובן בהקדים ענין השבת שיש שבת עילאה ושבת תתאה והיינו מ״ש וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה שהיא השביתה מבחינת עשייה זהו שבת תתאה ומ״ש עוד אח״כ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא זהו שבת עילאה.
64
ס״הוהענין כי שבת הוא בחי׳ עליות העולמות עשייה ביצי׳ ויצי׳ בבריאה ובריאה באצילות כו׳ עד רום המעלות שגם א״ק עולה במאציל העליון. כי השבת הוא עד״מ אדם ששובת ונח מאיזו מלאכת עבודה שבשעת המלאכה נתלבש השכל ונשפל בעשיית המלאכה וכשפוסק ממנה חוזר שכלו לאיתנו ועולה למעלה להשכיל ענינים רוחניים שלמעלה מעלה מהשכל שבהמלאכה שנק׳ מילין דהדיוטא כו׳.
65
ס״ווכך עד״ז יובן למעלה ענין העלייה בשבת עד רום המעלות. אך הנה עליי׳ שעד אצילות היינו עליי׳ בי״ע באצי׳ נק׳ שבת תתאה וענין עלייה זו הוא כי הנה עם היות שהאצי׳ אינו בערך עצמות אור א״ס ממש מ״מ הרי הוא אלהות ממש. משא״כ בי״ע הם נפרדים ממש ובעלי גבול עד שיש להם בחירה לעשות ח״ו הפך רצונו ית׳ וכמארז״ל במט״ט דמחו לי׳ שתין פולסי דנורא כו׳. ואינן בערך האצילות. ולכן עלייתם באצילות היא עלייה עצומה ונפלאה שהנברא עולה ונכלל בבורא שיהיה מתלבש בו אור א״ס ב״ה (שבאצילות מלובש אור א״ס ב״ה בכלים דאצילות שהקו מסתיים באצילות, כך עד״ז כשע״ס דבי״ע מתעלים באצילות הרי מלובש בהן אור א״ס ב״ה ממש) והיינו ע״י הביטול כי בבי״ע הם בחי׳ יש מי שאוהב מיכאל באהבה גבריאל ביראה זעות מחיל כסא כו׳. אבל יש בחינה שלמעלה מאהוי ״ר והיינו בחי׳ הביטול כי אברהם הוא בחי׳ אהבה אבל משה ונחנו מה היינו בחי׳ ביטול כבד פה ולכן משה מלגאו ויעקב מלבר. ומזה יובן למה ג״כ הבחינה מה שבכל יום יש הארת שבת הוא בחי׳ שמונה עשרה משום כי תפלת שמונה עשרה כריעות והשתחוואות זהו בחי׳ ביטול קול דממה דקה כו׳, (ולכן שמ״ע באצילות דהיינו ע״ד בחי׳ שבת) ועליות התומ״צ של כל היום הוא ע״י התפלה, הגם שהתורה היא למעלה מתפלה מ״מ להיותה נשפלה בקול גשמי לכן צריכה להתעלות על ידי התפלה עולת תמיד כו׳, וכ״ז נק׳ שבת תתאה וזהו בקבלת שבת שמוסיפים מחול על הקדש. ולכן ג״פ הבו כנגד ג׳ עולמות בי״ע עד השתחוו לה׳ בהדרת קדש הוא בחי׳ אצילות ולכן ר״ת קבלה. היינו קבלת שבת שהוא עליי׳ בי״ע באצילות (וגם קבלה היא באצי׳, ועיין במבוא שערים שער שלישי חלק שני ספט״ו בענין עלייה זו דבריאה כו׳ ע״ש). ויש בו מחלוקת הפוסקים אם הוא אסור במלאכה מדאורייתא. ואח״כ בכניסת ליל שבת ממש מתחיל עליות האצילות ערבית הוא עליית המל׳ חקל תפוחין כו׳. ואח״כ ביום הוא עליות הז״א ואו״א עד שגם א״ק עולה עליי׳ עצומה במאציל העליון. שהרי גם א״ק הוא בריאה יש מאין (וכמו שבת תתאה הוא עליות בי״ע באצילות כך ג״כ שבת עילאה היינו עליות בי״ע דאצילות שהרי החכמה נק׳ אשר ברא בריאה יש מאין והחכמה מאין תמצא ועלייתה בבחי׳ כתר שהוא אצילות שבאצי׳. וכך העליות עד רום המעלות עד שגם א״ק שנק׳ אדם דבריאה ועלייתו הוא באצילות היינו באור א״ס ב״ה כי בכללות העולמות שא״ק נק׳ בריאה יש מאין כו׳ הנה אצילות אינו אלא בחי׳ אור א״ס פי׳ הגילוי מא״ס ב״ה כי אצילות מלשון ויאצל שהוא הפרשת הארה כו׳ ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אלה מסעי נמצא דרך כלל שבת הוא בחי׳ אצילות) וזהו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, פי׳ אשר ברא היינו א״ק שנק׳ אדם דבריאה לעשות היינו אדם דאצילות שנק׳ אדם דעשייה שא״ק הוא מקור ושרש לאצילות כמש״ל וזהו בחינת שבת עילאה. ושבת תתאה הוא מ״ש וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. (והגם שאצילות נק׳ עשייה ושבת תתאה הוא רק עליות בי״ע. אך באמת גם ליל שבת שאז עליות המל׳ דאצילות הוא ג״כ שבת תתאה ולכן וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה זהו שבת תתאה כי המל׳ היא עשייה שבאצילות. ושבתא דיומא עליי׳ ז״א וחכמה כו׳ זהו התחלת שבת עילאה מכל מלאכתו אשר ברא שהוא בריאה דאצילות כנ״ל. ובזהר בראשית דף ה׳ ע״ב שבתותי דא שבת עילאה ושבת תתאה כו׳ את לאסגאה תחום שבת כו׳ י״ל שבת עילאה ותתא ה יום שבת וליל שבת ואת לאסגאה היינו מה שמוסיפים מחול על הקדש שהוא עליית בי״ע באצילות ובמק״מ שם פי׳ שבת עילאה ותתאה עתיק וז״א כו׳):
66
ס״זג והנה ביאור ענין שבת תתאה יובן ממצות שביעית שנק׳ שבת שבתון שיש בו ג״כ בחי׳ עליות אלא שאין העליות רק מבי״ע לאצילות ולכן נאמר ושבתה הארץ שאין שביתה בשביעית אלא למל׳ דאצילות שהוא מקור דבי״ע לבד ולכן לא נאסר רק עבודת הארץ. אבל מאצילות ולמעלה אין שום עליי׳ וכמ״ש בלק״ת בטעמי מצות פ׳ בהר.
67
ס״חומ״מ יש בו בחינה שאדם ובהמה שוין דהיינו לענין מצות ביעור בשביעית שהוא מצוה לבער פירות שביעית מן הבית כשכלה לחיה מן השדה שנאמר לך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית כו׳. והענין כי אדם ובהמה יש גם בבי״ע פני שור ופני אריה חיה בכלל בהמה (ויש ג״כ בחי׳ פני אדם) והחיות נושאות את הכסא כמשל המרכבה שמגבהת הרוכב למקום שאינו יכול להגיע בעצמו כו׳ כי שרשן מעולם התהו אלא שנפלו. אבל לאחר שמתברר הטוב מהרע (וחיות המרכבה הם לאחר הבירור) הם מעלים לשרשן לתהו. ולכן ע״י עלייתן מבי״ע לאצי׳ בשנת השביעית (שאז הוא עליי׳ בריאה לאצילות) אזי אדם ובהמה שוין, כי אצי׳ הוא בחי׳ מקיף לגבי בריאה ובחי׳ סכ״ע דבי״ע וכמ״ש במ״א בפי׳ אדון עוזנו צור משגבנו כו׳ אדון עוזנוהוא בחי׳ מל׳ דאצי׳ שנעשי׳ עתיק לבריאה וזהו צור משגבנו היינו בחי׳ מקיף לבריאה מגן משגב היינו מקיף ליצי׳ ולעשייה כו׳. ולכן אדם ובהמה דבריאה עם היות שאין ערוך בחי׳ בהמה לגבי בחי׳ אדם מ״מ לגבי אצי׳ שניהן שוין ממש (וע״ד שנתבאר בענין משה שממשיך הדעת לבי״ע לפי שאדם ובהמה דבריאה שוין לגבי דעת דמשה כו׳ עמ״ש מזה ע״פ ואלה המשפטים, ואפשר עד״ז בקידוש דליל שבת שממשיכים הדעת לנוק׳ שהוא מקור דבי״ע בכלל זה שיומשך הדעת אפילו לנשמות שלנו בחי׳ בהמה דבי״ע מטעם הנ״ל דאדם ובהמה שוין לגבי המקיף סוכ״ע כו׳). ועד״ז יובן ענין שבת תתאה שהוא עליי׳ בי״ע לאצילות שהוא עליי׳ עצומה כו׳ כמובן. והנה לע״ל יהיה גילוי הסובב שהוא בחי׳ עצמות האור מקור כל המקיפים והוא אור א״ס שלמעלה מהקו כו׳ ועתה הוא בהעלם ולא שסובב מלמעלה אלא כמ״ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא רק שהוא נעלם מכל כו׳. וזהו את שבתותי פי׳ ב׳ השבתות שלי הם כי גם שבת תתאה שהוא ביטול והתכללות באצילות נק׳ שבת שלי כי בי״ע לגבי אצילות אין ערוך כנ״ל (מענין אדם ובהמה כו׳ ולכן אנו מצווין בשבת על שביתת בהמה מדאורייתא). וע״ז נאמר תשמרו שאתם מוטל עליכם רק לשמור מה שנותנים לכם כענין מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו׳ והיינו ע״י השמירה מכל דברים המונעים הגילוי ואפילו עוונות שאדם דש בעקביו כגון שקר וגסות וכמ״ש במ״א. וגם פי׳ תשמרו היינו עד״מ כמשל השמירה שהיא מבחוץ כך הנה התגלות זו הוא רק בבחי׳ אור מקיף ושרש כל המקיפים מהאור שלמעלה מהקו ושבת בחי׳ מקיף ואפילו שבת תתאה (הוא מאיר בבחי׳ מקיף ולא בגילוי ממש בנפש והיינו מטעם הנ״ל דשרש כל המקיפים הוא מהמקיף עליון סכ״ע כו׳) ותורה בחי׳ א״פ כדלקמן. ויובן ענין מקיף עד״מ כשאדם חושב איזה דבר במחשבתו הרי אותו דבר מוקף במחשבתו ומחשבתו מקפת הדבר ההוא כולו ואעפ״כ אין אותו דבר משתנה ומתפעל עי״ז.
68
ס״טוהנה למעלה ג״כ כתיב אני ה׳ חוקר לב בוחן כליות ותעלומות האדם נגלו לפניו והנה מחשבתו ודעתו של הקב״ה שיודע את כל הנבראים מקפת אותן בפועל ממש והרי הקב״ה יודע העתיד כמו העבר ואעפ״כ אין ידיעה זו מכרחת האדם ויש לו בחירה לטוב או להפך ח״ו להרהר רע כו׳ והיינו לפי שידיעה זו אין נמשך ממנה השפעה וגילוי בהאדם רק מקיף אותו. (ועד״מ כמו שמחשבת האדם אין גורם התפעלות ושינוי בדבר שמקיף במחשבתו כנ״ל הגם כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב שמה שמחשבת האדם מוקף בה איזה דבר אין הדבר ההוא מוקף בה בפועל ממש רק בדמיון מחשבת האדם ודעתו ולכן אין הדבר ההוא מתפעל ומשתנה ע״י מקיף זה שהרי אין יכולת במחשבתו לנגוע בהדבר כו׳. אבל הקב״ה דכתיב ביה כי לא מחשבותי מחשבותיכם הרי מחשבתו ודעתו שיודע את הנברא מקפת כל נברא בפועל ממש. וכמ״ש בסש״ב פמ״ח מ״מ כתיב כי אל דעות שיש ב׳ בחי׳ דעת הא׳ בחי׳ דעת עליון שאינו מאיר רק בבחי׳ מקיף ולכן אף שמקיף בפו״מ מ״מ אין ידיעה ומקיף זה מכריח הבחירה, וזהו יכולת הקב״ה להיות ידיעתו זו שבבחי׳ דעת עליון רק בבחי׳ מקיף מרחוק עד שלא יתפעל ממנה האדם ולא תגרום לו שום הכרח כלל ממש ע״ד שאין מחשבת האדם גורם התפעלות באבן שמצייר במחשבתו ואף שמחשבת האדם אינה מקיף באמת כלל רק בדמיון לבד, אבל ידיעת הקב״ה הוא מקיף בפועל ממש מ״מ יכול הוא שגם מקיף זה שבפועל לא יגרום התפעלות. וזהו שמ״מ אינו רק בחי׳ מקיף דייקא). ויש בחינה למטה מזו שמשם נמשך ההשפעה בפנימי׳ להאדם כמו ששואל המלאך טפה זו מה תהא עלי׳ חכם וכו׳ נמצא הקב״ה נותן בו חכמה הרי נמשך בחי׳ זו בפנימית להיות חכם. אבל בחי׳ דעת עליון הוא בבחי׳ מקיף ולכן אינו מכריח הבחירה כו׳. ועד״ז יובן ענין שבת שמאיר על האדם בחי׳ עליונה מאד והיינו בבחי׳ מקיף כו׳:
69
ע׳ד ומכל מקום צ״ע אם המשל דמקיף דידיעה מכוון לענין המשכת המקיף בשבת כי הנה ענין הידיעה שאינו גורם שום התפעלות והכרח בהבחירה צ״ל דהיינו משום שהוא בחי׳ המקיף שמרחוק כי יש ב׳ בחי׳ מקיפים. הא׳ שאע״פ שהוא מקיף ואינו מאיר בפנימי׳ עכ״ז נמשך התפעלות ממנו כמו שהאדם מתפעל כשמתפלל בצבור משום המקיף דאכל בי עשרה שכינתא שריא וזה נק׳ מקיף הקרוב שמאיר בהא״פ. הב׳ מקיף הכללי שמקיף בהשוואה א׳ ואינו מאיר בפנימי כלל ולא נמשך ממנו התפעלות וכמ״ש כ״ז ס״פ שמות בביאור ע״פ הבאים ישרש כו׳, וא״כ הידיעה שאינה מכרחת הבחירה כלל היינו משום שהוא בבחי׳ מקיף המובדל, ובשבת הרי יש נשמה יתירה שהוא התגלות מבחי׳ הרצון עליון (כמ״ש במ״א ע״פ ויקהל משה כו׳). ולכן אפשר כי שבת תתאה ושבת עילאה עם היות שניהם בחי׳ מקיף כנ״ל בפי׳ שבתותי תשמרו. מ״מ י״ל שבת תתאה הוא מקיף הקרוב וממנו נמשך הארה והתפעלות כו׳ ושבת עילאה הוא מקיף העליון מקיף למקיף כו׳. וגם במ״א נתבאר שבשבת נכנסים המקיפים דחול בבחינת פנימים ונמשכים מקיפים עליונים יותר, וגם נתבאר במ״א בפי׳ ושמרו בנ״י את השבת לעשות את השבת שע״י ושמרו את השבת נמשך כח ועוז שיוכלו לעשות את השבת הבא אח״כ, ועמ״ש סד״ה לסוסתי בענין טלא דנטיף מעתיקא בג׳ סעודות דשבת שמזה נמשך הכח לאתעדל״ת כו׳.
70
ע״אוהנה מכ״ז יובן ענין ירידת הנשמות צורך עליי׳ ועיקר העליי׳ לע״ל ליום שכולו שבת. והענין כי הנשמות שרשן מבחי׳ מחשבה שהוא בחי׳ בריאה והעלייה בבחי׳ אצילות וכנ״ל דשבת הוא עליית בריאה באצילות ועיקר העלייה בחי׳ שבת עילאה וזהו ענין הגילוי שלע״ל. כי הנה שרש הנשמות הוא מבחי׳ א״ק כי עלה במחשבה היינו בחי׳ א״ק כמ״ש במ״א וירידתן משם ירידה צורך עלייה היינו בחי׳ שבת עילאה שהוא עליות עד שא״ק שנק׳ אדם דבריאה עולה באצילות שהיא גילוי אור א״ס ממש אך עכשיו הגילוי רק בבחי׳ מקיף והוא בחי׳ סובב אבל לע״ל יהי׳ התגלות המקיף בבחי׳ גילוי ממש כו׳ ועיין מ״ש ע״פ ואכלתם אכול מענין הנשמות החדשות שיומשכו לע״ל מבחי׳ סכ״ע ממש שלמעלה מהקו ויתעטרו בהן נשמות הצדיקים לע״ל וכמ״ש בספר הגלגולים פ״ז שזה יהיה באלף השביעי שהוא שבת עילאה ממש.
71
ע״בוהנה לכאורה צ״ע לקשר דרוש זה דעליית שבת הוא אפילו בא״ק שגם א״ק עולה כו׳ עם מ״ש סד״ה למנצח על השמינית דא״ק הוא למעלה מהעליות דשבת כו׳ ע״ש. אך באמת לק״מ שהרי גדולה מזו מבואר במ״א דאפילו הבינה נק׳ ממחרת השבת פי׳ שהוא למעלה מבחי׳ שבת כי שבתא דליליא ושבתא דיומא הם זו״נ ובינה היא למעלה מזה כו׳ ובמ״א מצינו בזהר דשבת הוא בינה כמ״ש בזהר (ח״ב דס״ג ב׳ ודפ״ח א׳) א״ו היינו משום דכמה בחי׳ יש בשבת שיש בחי׳ בשבת שבינה נק׳ לגבי בחי׳ זו ממחרת השבת והיינו שבת סתם. אבל יש בחי׳ בשבת שנק׳ שבת שבתון וזהו בחי׳ בינה וזהו דרך פרט באצי׳ עצמו.
72
ע״גוכמ״כ יובן בכללות העולמות שיש בחי׳ בשבת שלגבי זה נק׳ א״ק למעלה מעליות דשבת ויש עוד בחי׳ שבת ששייך גם בא״ק וכמשנ״ת שבשבת נאמר ב׳ בחי׳ מכל מלאכתו אשר ברא ומכל מלאכתו אשר עשה. אשר בחי׳ השבת מכל מלאכתו אשר עשה אדם דאצי׳ שנק׳ עשייה וא״ק שכולל אבי״ע בהשוואה א׳ הוא למעלה מעליות זו דשבת, אבל בחי׳ שבת מכל מלאכתו אשר ברא לעשות זהו שייך גם בא״ק וכנ״ל (וע׳ בלק״ת פ׳ קדושים ע״פ את שבתותי ב׳ שבתות הדר העליון כו׳ והוא יסוד דא״ק שהוא פנימי׳ א״ק כמ״ש סד״ה למנצח על השמינית. אלמא דשבת עילאה זה שייך בפנימי׳ א״ק כו׳. ועיין פע״ח בהקדמה לשער השבת פ״ד וכן עולין כולן עד א״ק. וע׳ בטעמי מצות פ׳ בהר בתחלתו עד המאציל העליון פי׳ אפילו אריך כו׳ כל הנאצלים כולן כו׳ וצ״ע בספר הגלגולים ספי״ז ועיין במב״ש ש״ג ח״ב ס״פ ט״ו):
73
ע״דה ומקדשי תיראו. פי׳ מקדשי קאי על התורה כמארז״ל משחרב בהמ״ק אין להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה. והתורה היא בחינת א״פ ולכן נאמר ע״ז תיראו כי היראה נמשכת ע״י הגילוי מקרוב (וכמו וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק דהיינו כדי לנוח מעט מהיראה הגדולה שמקרוב, ובקי״ס ע״י הגילוי וירא ישראל כו׳ וייראו העם כו׳). ובשבת שהוא אור מקיף נאמר תשמרו. ואומר הטעם אני הוי׳ פי׳ אני אותיות אין עצמות אור א״ס דלית מחשבה תפיסא בי׳ הוא הוי׳. והוי׳ הוא האור הנמשך בא״פ כי יו״ד צמצום והוא בחי׳ חכמה שלהיות התהוות החכמה מא״ס ב״ה הוא ע״י צמצום שנשאר רשימו וכמש״ל. ואח״כ ה׳ בינה הרחבת השכל כו׳ והרי גם אור זה המאיר בבחי׳ א״פ הוא מאור א״ס (הוא בחי׳ הקו שהאור מעין המאור כמ״ש באג״ה ד״ה איהו וחיוהי) וכולא חד ולכן ומקדשי תיראו כו׳, (וע׳ בת״ז ריש תיקון כ״ד ועמ״ש מענין הצמצום דיו״ד ע״פ המאמר זח״ג אחרי דע״ט ע״ב הביאו עלי כפרה). ואפשר לומר שזהו ג״כ הסמיכות כבד את אביך ואת אמך לזכור את יום השבת וכן בפ׳ קדושים איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, והוא ע״ד ברע״מ פ׳ קדושים דפ״ב ע״א ודא איהו תורת ה׳ כו׳ ודא איהו כבוד דאבא ואימא כו׳ שתשב״כ נק׳ מוסר אביך ותשבע״פ נקרא תורת אמך והתורה היא א״פ ושבת א״מ וכולא חד וכנ״ל.
74
ע״הובפי׳ וענין שהתורה נק׳ מקדשי היינו כמ״ש בסש״ב פנ״ב שהתלמוד נמשך מהיכל קדשי קדשים דבריאה שבו מתלבש מל׳ דאצילות ולכן נק׳ א״פ בחי׳ אצי׳ הנמשך ומתלבש בבריאה אבל שבת בריאה עולה באצילות ממש ולכן נקרא א״מ ועד״ז ג״כ שבת עילאה ומ״מ כולא חד וכמ״ש בע״ח שער כסה״כ דהיכל ק״ק הוא כחב״ד דבריאה ונשמת היכל ק״ק הוא אורות המתנוצצים מכח״ב דאצילות כו׳ וכמ״ש במ״א.
75
ע״ווהנה עפ״ז י״ל בענין תקנת שבת שבמוסף שבת דאיתא בפע״ח שער השבת פ״כ שהוא מיוסד על סדר תשר״ק והוא הארת כ״ב אתוון המאירין במוחא עילאה מתתא לעילא בסוד מ״ש בזהר תי״ו רשים רשימו לעתיק יומין דלית דכוותי׳ ועמ״ש מזה בביאור האדרא מהאריז״ל בדף קכ״ח סע״ב גבי תי״ו רשים רשימו כו׳.
76
ע״זוע׳ עוד בענין האותיות בהרמ״ז ר״פ ויקרא בענין ופרחין גו אוירא שהוא ענין תוספת אור אל האותיות מאוירא דא״א כו׳. ועד״ז י״ל גם כאן שזהו ענין תשר״ק שבמוסף בחי׳ תוספת אור אל האותיות שהם בזו״ן כי אתוון בינונין בז״א ואתוון זעירין במל׳, ועתה במוסף שבת נמשך להם תוספת אור מהכתר ולכן נמשך זה ע״י בחי׳ מל׳ דא״ק שנעשה ע״י וזהו תי״ו רשים רשימו כו׳. ועמ״ש בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הבכורים כו׳.
77
ע״חוהנה לפמ״ש שבשבת יש עליי׳ עוד עד רום המעלות שגם א״ק עולה באור א״ס ב״ה א״כ ממילא מובן שגם בזה יתפרש ג״כ ענין הנ״ל ע״ד מ״ש האריז״ל שהתי״ו הוא בחי׳ אחרונה שבמאציל אשר היא האצילה הכל כו׳ ובספר ע״ה שער השני פ״ז כ׳ ג״כ בענין התי״ו כו׳.
78
ע״טוהנה מבואר למעלה בענין בורא קדושים ישתבח שמך שהתהוות א״ק ואפילו בחי׳ חכמה שלמעלה מא״ק הוא מן הרשימו שנשאר אחר הצמצום והסתלקות האור כו׳ ובשבת הוא עליי׳ א״ק באור א״ס שהוא מה שנסתלק בבחינת העלם מאיר בו בגילוי כנ״ל וזהו שעלייה זו הוא ע״י תי״ו כי תי״ו רשים רשימו כו׳ וע״ד הנ״ל בשם האריז״ל. וזהו שאומרים תשר״ק דתקנת שבת במוסף שמוסף שבת הוא תוספת הקדושה כמ״ש בפרדס בעה״כ בערך מוסף וזהו ענין עולת שבת בשבתו. שהשבת עצמו עולה בשבתו והוא בחי׳ שבת עילאה שהעלייה עד א״ס כו׳.
79
פ׳והנה להבין עוד ענין שייכות בחי׳ אותיות באור א״ס הנה מבואר במ״א בד״ה תחת אשר לא עבדת כו׳ החילוק בין אור לשפע שההארה היא שלא נחסר כל עי״ז בהמקור שממנו נמשך ההארה וכך עד״מ אותיות מו״ד שבאדם הם רק הארה שנמשכת מנפשו ונשמתו. שאין תופסים מקום כלל ואין שינוי וגירעון כלל בנפשו מחמת המחשבות ויכולה היא לחשוב מחשבות אין קץ כך ההארה הנמשכת מא״ס ב״ה בכל העולמות הוא רק הארה והתפשטות ממנו ית׳וכולא קמיה כלא חשיב ואין תופס מקום כלל נגדו ואין בו שום שינוי ח״ו כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳ ולכן נק׳ ההארה הנמשכת מהאור א״ס בשם אותיות, וז״ש ג״כ תוך בחי׳ אחרונה שבמאציל כו׳ ר״ל שגם בהארה זו יש כמה בחי׳, וכמו עד״מ שיש במחשבה ג״כ כמה בחי׳ יש מחשבה בעלמא שהוא בחינת חיצונית לגבי מחשבה עמוקה שהיא פנימית כו׳ והעולמות נמשכו מבחינ׳ האחרונה שבהארה ומחשבה כו׳ (ועיין מ״ש מזה בביאור ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב כולה). אך על כל בחי׳ מחשבה שלמעלה כתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם. שמחשבתו של האדם מלבשת את הנשמה ומקיפה מכל צד כו׳ משא״כ אצלו ית׳ שאין המחשבה מלבישתו ומקיפתו ח״ו שהוא ית׳ רם ונשא מזה והוא קדוש ומובדל כו׳ (וכמ״ש מזה במ״א בד״ה רני ושמחי בת ציון כו׳ ובד״ה צאינה וראינה):
80