לקוטי תורה, מסעיLikkutei Torah, Masei

א׳ אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן. כתיב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. הנה זה כלל גדול בעבודת הש״י שכל מי שבא לדבקה אליו ית׳, הנה כתיב מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום וגו׳ נקי כפים ובר לבב שיהא לבו בר וזך לגמרי בלי שום סיג אשר לא נשא לשוא נפשי נפשו כתיב נפשי קרי כמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא אכל בי עשרה שכינתא שריא דהיינו שלא תהא התנשאותו והגבהותו בדרכי ה׳ לשוא ולשקר ח״ו.

ב׳ובודאי מדרגה כזו עמוק עמוק מי ימצאנו. והעצה היעוצה לזה ע״י בחי׳ משה ואהרן. דהנה נודע מאמר רז״ל אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה, ולכאורה א״א להתחיל לא בזה ולא בזה כיון שאי אפשר לזה בלא זה והאיך יתחיל, אך אמרו חז״ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת פי׳ שיש שני מיני רע. הא׳ הוא רע ממש באיסור אפי׳ הוא איסור קל של דברי סופרים הוא רע גמור ולזה צריך שיהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו כי טהור עינים מראות רע והדבר הרע הוא נק׳ תועבת ה׳ וא״צ לזה שום חכמה לסור ממוקשי הרע הנ״ל.

ג׳והמין הב׳ הוא בהיתר שאפילו בהיתר אמרו חז״ל קדש עצמך במותר לך שלא יהיה נבל ברשות התורה כמ״ש הרמב״ן ר״פ קדושים, וכדי לפטור מהרע הזה צריך להקדים חכמתו והואע״י בחי׳ משה ואהרן משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא, פי׳ שושבינא דמלכא שהוא מביא את המלך להתייחד בזה העולם שבחינת סובב כל עלמין יהא שורה בתחתונים כמ״ש רז״ל הקב״ה מתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים והיינו ע״י תורה ומצות שהם המשכת אלהותו ית׳, דהתורה כולה שמותיו של הקב״ה שבחי׳ שם הוא באותיות והוא דבר שאינו נתפס כלל בשכלנו כי גבוה גבוה מאד משכלנו אפילו בחינת מה שנקרא אצלו ית׳ בחינת שם לבד וכן ע״י המצות הנקראים אברי דמלכא.

ד׳ומשל המצות באברים כי כמו בכל אבר יש חיות הנשמה. כמו כן בכל מצוה יש חיות אלהות וכשאדם עושה המצוה כגון שמתעטף בטלית ציצית בבוקר ממשיך עליו בחינת סוכ״ע שיהא חופף עליו וכן בתפילין הוא המשכת אחדות ובזה ממילא נפרד הרע ממנו כדכתיב כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וכתיב והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש כי הם קוצים כסוחים באש יצתו.

ה׳והיינו ע״י בחינת משה בחינת דעת שיודע שהוא באחד ויתבונן במה שאמרו חז״ל אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות וכמ״ש במ״א שאפילו קל שבקלים אינו רוצה להיות פורק עול ומוסר נפשו על קדושת השם ית׳ וא״צ שום התבוננות אחר רק שידע כי חלק ה׳ עמו ובזה שהוא חושב או מדבר דברים גופניים הוא מפריד את עצמו מאחד בודאי לא ירצה בזה כמו שא״א ליקח הבן מאצל אביו דרך הטבע וזהו מה יפה ירושתנו וכתיב גם חשך לא יחשיך ממך שחשך נק׳ אש שאפילו אש אינו מפסיק, וזה פי׳ קדש עצמך במותר לך שאף שהוא מותר אינו רק לך מחמת גופך אבל מחמת השורה בך שהוא אלהותו ית׳ אינו מועיל היתר זה.

ו׳וזהו והייתם קדושים כי קדוש אני ה׳ וזהו לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה ובחינת אהרן שושבינא דמטרוניתא שמביא ומוליד תשוקה להש״י שהוא התעוררות תשוקה ממטה למעלה שהוא ע״י תפלה כמ״ש צמאה לך נפשי התבוננות בפסוקי דזמרה קודם ק״ש ואחריו כשמגיע לואהבת שבק״ש. כי הנה נפש כל אדם משתוקקת רק שהאהבה היא בגלות ומסותרת כמו גלו לאדום שכינה עמהם פי׳ אע״פ שעושה מעשה אדום אעפ״כ שכינה עמהם ויתלהב לב האדם להיות בטל נגדו ית׳. כמו למשל שאנו רואים דבר גשמי מעשה של אדם בטל נגד רוחניות כמו מחשבה וזהו רגלי החיות כנגד כולם פי׳ מדרגה שהיא התחתונה בבחי׳ חיות שהוא רוחניות כנגד כולם כי אין ערך דבר גשמי נגד רוחניות. כי אפילו בדבר גשמיות נאמר שהארץ כגרגיר חרדל נגד עולם הגלגלים שהם ג״כ גשמיים מכש״כ נגד דבר רוחניות.

ז׳וכן כל דבר רוחני נגד רוחניות הגבוה ולמעלה ממנו כמ״ש שוקי החיות נגד כולם קרסולי החיות נגד כולם וקמיה כולא כלא חשיב שהכל כאין ואפס ובטלים נגדו ית׳. וזה פי׳ הכל ירוממוך סלה שלעולם ירוממוך שכל מה שמרוממים אותך אין כלום כי יש עוד לרומם.

ח׳ועוד זה אין לו שיעור שהוא למעלה למעלה מכל מה שנוכל לרומם ואין רוממותו התרחקת מאתנו ח״ו כי אדרבה שבזה התקרבות אצלנו מאחר שהכל בטל אצלו ית׳ וקמיה כלא חשיב א״כ אין הפסק וזהו בחי׳ אהרן לדבקה בו ולמהוי אחד באחד. אך הנה כתיב הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שלפעמים צריך להקדים התורה והמצות כדי שיתפלל אחר כך מאהבה ולפעמים ההתחלה מהתעוררות האהבה בתפלה ואח״כ יכול ללמוד ולעשות ע״ד שנתבאר (ועיין ברבות בראשית ס״פ א׳ בחקתי פל״ו מענין הוא משה ואהרן כו׳):

ט׳אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. להבין לשון אלה מסעי שהוא לשון רבים וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים. והרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות. גם להבין מהו ביד משה ואהרן, וגם שהרי קצת המסעות היו אחרי מות אהרן.

י׳וגם להבין כל ענין מ״ב מסעות ויסעו ויחנו ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ וכו׳ וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה׳ כו׳ ועיקר נסיעתם היה לבא לירדן יריחו. הנה המדבר שהלכו בו בנ״י נק׳ מדבר העמים וכתיב המוליכך במדבר כו׳ נחש שרף ועקרב (דברים ח׳ ט״ו) שכל הקליפות מקבלים חיותם מן המדבר הנ״ל. והנה כנס״י נק׳ בשם רחל כדכתיב רחל מבכה על בניה וכתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה כי כל הבהמות אינם נגזזים כ״א הרחלים. וגם שמניחה א״ע ליגזז ואינה מבעטת.

י״אוהענין דהנה כתיב ומלכותו בכל משלה שאפילו החיצונים מקבלים חיותם מבחי׳ מלכות רק שכל חיותם אינו אלא מבחי׳ שערות. וכמו למשל שהשערות הם בחי׳ חיצוניות ואינם ממהות ועצמות כנראה בחוש שאין שום הרגשת כאב מגזיזות וחתיכות השערות רק שיניקתם מעצמיות.

י״בוכן כל החיצונים אינם מקבלים חיותם מפנימיות מדת מלכותו ית׳ כ״א מבחי׳ שערות ואף גם זאת אינם אלא לאחר גזיזתן. וזהו כרחל לפני גוזזיה נאלמה לפני גוזזיה דוקא נאלמה כמ״ש נאלמתי דומיה שבחי׳ הדבור שבעשרה מאמרות הוא בבחי׳ שתיקה ודומיה שאין מקבלים חיות מע״מ עצמם כ״א ע״י לבושים ושערות המסתירים על בחי׳ הדבור (ועמ״ש מזה בד״ה והיה אור הלבנה גבי ענין מהרה ישמע כו׳ קול כלה ובביאור ע״פ והיה מספר בנ״י). והנה כל המ״ב מסעות היו בכדי שינוסו משנאיו לבלתי יהיה להם שום יניקה כו׳ והיינו ע״י נסיעת בנ״י דוקא בהיות שנבראו בצלמו ודמותו וכמ״ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וכו׳ וכתיב אדם אתם אתם קרוים אדם ולכן הכל תלוי במעשה בנ״י.

י״גוהנה ענין צלמנו ודמותנו הוא בחי׳ יחודא עילאה ויחו״ת דמותנו הוא בחי׳ יחו״ת שהוא בחי׳ דמות ומראה שנדמה ונראה לנו ארץ ושמים וכל הברואים בבחי׳ יש ודבר. אבל באמת אני הוי׳ לא שניתי כתיב ואתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳ וכולא קמיה כלא ממש רק שנראה ונדמה העולם לעיני בשר ליש ודבר בפ״ע ע״ד ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם.

י״דובצלמנו הוא בחי׳ יחודא עילאה כמו שהוא באמת כולא קמיה כלא חשיב וכמו שהוא קודם שנברא העולם כן גם עתה בלי שום שינוי כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ ראשי המטות.

ט״ווהנה כך עלה ברצונו ית׳ לברוא את האדם בב׳ בחי׳ הנ״ל צלם ודמות כי אין מלך בלא עם עם דוקא ולכן יש בכח האדם להמשיך משני בחי׳ הנ״ל שהם סוכ״ע וממכ״ע, ולכן היה כל מ״ב מסעות שהוא בכדי לצאת מבחינת מצרים בחינת מיצר וגבול ולהפכא מחשוכא לנהורא כל הז׳ מדות ופרטותיהן להיות לך ה׳ הגדולה וכו׳ לך דוקא עד לך ה׳ הממלכה שבחי׳ המלכות שהוא דבר ה׳ יהיה בהתגלות האור דע״מ ולא בבחינת נאלמה.

ט״זוהנה לפי שכל מדה כלולה מששה לכן המסעות הם במספר מ״ב כמו שם אנא בכח גדולת כו׳ שיש בו ז׳ פסוקים ובכל פסוק ששה תיבות והשם הנ״ל הוא בחי׳ עליה ממטה למעלה כמ״ש ובשתים יעופף כו׳.

י״זוכל המסעות היו ע״י משה ואהרן דוקא כי משה הוא בחי׳ יחו״ע לכן נק׳ משה מלשון כי מן המים משיתהו, דלכאורה היה צריך לקרותו משוי בלשון עבר ומהו משה לשון הוה אלא שהוא מרמז על יחו״ע שתמיד נמשך ונדלה הארה והמשכה מבחינת אור א״ס ב״ה להיות ממכ״ע וסוכ״ע כמ״ש דלה דלה לנו והארה הנ״ל אינו אלא כטפה מים אוקינוס ולזאת כל עלמין בטלים ונכללין בעצמותו ית׳ וכלא ממש חשיב לגביה.

י״חוכמו למשל הטיפה שהיא עגולה כמ״כ הארה הנ״ל מקפת וסובבת כל עלמין מכל צד כמ״ש הנה מקום אתי הוא מקומו של עולם וכו׳ רק שלעיני בשר נראה ונדמה העולם ליש ודבר.

י״טוזהו דלה דלה לנו לנו דוקא וכו׳. וזהו בחי׳ יחו״ע שבפ׳ שמע ישראל שיש בו ג״כ שית תיבין שע״י התבוננות יחודא עילאה הנ״ל יעלה ויגיע לבחי׳ ואהבת בכל לבבך בשני יצריך דהיינו לאתהפכא כל המדות לה׳ לבדו ואהבת את הוי׳ אלקיך אהבה הוא מלשון אבה שהוא בחי׳ רעותא דליבא שיהיה חפצנו ורצוננו שיהיה הוי׳ אלקיך בבחי׳ גילוי ועמך לא חפצתי כו׳:

כ׳ב והנה במדת אהבה וחסד בה נכלל ג״כ מדת הגבורה ויראה יראת חטא שירא לנפשו שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ע״י שום חטא ועון ואפילו איסור קל של דבריהם כי עונותיכם מבדילים כו׳ (ועמ״ש מענין יראת חטא סד״ה וידבר משה אל ראשי המטות הנ״ל ומ״ש סד״ה ויקח קרח גבי תכלת). וגם כלול בה מדת הרחמים שע״י התבוננות הנ״ל מעורר ג״כ רחמים רבים על ניצוץ אלקות המחיה את נפשו איך שירדה מטה מטה מאיגרא רמה כו׳ כי יעקב חבל נחלתו וישראל עלו במחשבה וירדה להתלבש בגוף ונפש החיונית לדאוג ולחשוב בכל עניני הגוף פרנסה ותאוות.

כ״אוכנראה בחוש שכאשר יישן האדם אין לו שום דאגה וכו׳ ובהתעורר משינתו יתעוררו כל הדאגות כו׳. והוא ג״כ בחינת כרחל לפני גוזזיה כו׳ שבחינת הנשמה אינה מתלבשת בגוף כ״א הארה מועטת בבחינת שערות והוא כרחל לפני גוזזיה שעל ידי שמאירה בגוף על ידי זה הגוף חושב ומעמיק בענינים גשמיים והרי זהו בחינת גוזזיה.

כ״בואי לזאת הרחמנות גדלה מאד על ניצוץ אלקות. וזהו שאנו מבקשים ברחמיך הרבים רחם עלינו ברחמיך דייקא כי אנו אין לנו השגה ותפיסא ביה כי לית מחשבה תפיסא ביה לכן אין אנו משיגים גודל הרחמנות. אבל הוא יתברך שהוא המדע והוא היודע מהותו ועצמותו ויקר תפארת גדולתו אשר כולא קמיה כלא לכן רחם עלינו ולכן מבחינת תפארת שלמעלה נמשך הרחמים כו׳.

כ״גוכ״ז בקריאת שמע שמתבונן ביחודא עילאה בשכלו והשגתו. אך כל היום שאחר התפלה שאין לו עוד התבוננות הנ״ל וא״א להתפלל כל היום כמאמר רז״ל הלואי שיתפלל אדם כל היום. ולכן צ״ל בחי׳ נצחון שהוא בחינת אהבה מסותרת שבכל נפש מישראל בתולדתו כי יעקב חבל נחלתו חלק הוי׳ עמו ולזאת יש להם אהבה רבה בטבעם ולכן נק׳ עם קשה עורף.

כ״דולכן ארז״ל ג׳ עזים הן ישראל באומות וכו׳ שהם בטבעם עזים וחזקים במדת הניצוח לאהבה את ה׳ באהבה רבה אף בלי שום התבוננות והוא כמו למשל הלכה פסוקה שכך הוא הדין בלי שום טעם וסברא (וזהו ג״כ פי׳ הלואי שיתפלל אדם כל היום. כי בחי׳ הנצח זהו ההסכם שנשאר מההתבוננות שבשעת התפלה, ועמ״ש ע״פ ועשית ציץ בענין פי׳ מצח אהרן כו׳ הוא ההסכם כו׳ ומצח ונצח הוא בחינה א׳ כמ״ש במ״א בענין וגם נצח ישראל לא ישקר כו׳) ובחינה זהו הראה הקב״ה ליעקב אבינו שיהיו דורות אחרונים שלא יהיה להם אהבה ע״י התבוננות וכו׳ מהיות שכלם קטן מהכיל התבוננות הנ״ל בהרחבה רק שיהיה להם מדת הניצוח כנ״ל. וזהו ויאבק איש עמו כו׳ בכף ירכו.

כ״הוהודאה הוא ענין שמודה על האמת שכן הוא אף אם הוא אינו משיג בשכלו כמ ו שאנו אומרים מודים אנחנו לך שאתה הוי׳ אלקינו כו׳. כלומר הגם שאין אנו משיגים כו׳ אעפ״כ מודים אנחנו לך שאתה הוי׳ אלקינו כו׳ כי יש חילוק בין ברכה להודאה לשון ברכה הוא בחי׳ המשכה מהעלם אל הגילוי מלשון בריכה כו׳. והודאה אינו בבחי׳ השגה וטעם ודעת רק שהוא מודה כנ״ל (ועמ״ש מזה ע״פ ציון במשפט תפדה ובפ׳ עקב גבי בהמ״ז נודה לך כו׳ ובפ׳ במדבר בד״ה והיה מספר בנ״י גבי ונקבצו בנ״י ובני יהודה כו׳) ויסוד הוא בחי׳ התקשרות שמקשר דעתו בחוזק ואומץ ועומק הדעת ויש בחי׳ זו בכל מדה הן באהבה הן ביראה כו׳ והוא בחי׳ כי כל בשמים כנ״ל:

כ״ווהנה כמו כן צ״ל בבחי׳ יראה כל הבחי׳ הנ״ל והיינו ג״כ ע״י התבוננות ביחודו ואחדותו כנ״ל יקבל עליו עול מלכות שמים באהבה ורצון ולא יהיה העול עליו למשא כמ״ש לאהבה את ה׳ אלקיך כי הוא חייך. אלקיך הוא בחי׳ יראה קבלת עומ״ש שום תשים עליך מלך כי הוא חייך. כמ״ש יראת ה׳ לחיים. כי כל חיות העולמות הוא מבחינת מלכות כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים כי אין מלך בלא עם ולזאת יקבלו עומ״ש באהבה כמאמר וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ונותנים באהבה כו׳ ועיין בתד״א פרק י״ח.

כ״זוהוא בחי׳ חסד שבגבורה וכן לא יבעט ביסורים כי מלך במשפט יעמיד ארץ. וע״י התבוננות הנ״ל תפול עליו אימה ופחד בחי׳ יראה כו׳ ונכלל בה ג״כ מדת הרחמנות על נפשו כשרואה שאין מתפעל מכל התבוננות הנ״ל ואין פחד אלקים לנגד עיניו ונמשל כבהמות נדמו. אי לזאת יעורר ר״ר על נפשו ויבקש רחמים בתפלתו שיהיה גילוי אלקותו ית׳.

כ״חוזהו ברוך אתה הוי׳ שיהי׳ בבחי׳ התגלות ולא בבחי׳ הסתר. וזהו שארז״ל אל יעשה אדם תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. מקום הוא בחי׳ יחו״ע הוא מקומו של עולם שיבקש רחמים שיהיה בחי׳ זו בגילוי דהיינו שיהיה התגלות אלקות כו׳. וכן כל פרטי המדות כלולים ג״כ במדת הגבורה כנ״ל וכן כל ז׳ מדות ופרטיותיהן יהפך לה׳ לבדו ליכלל וליבטל ביחודו ואחדותו יתברך. וזהו בחינת מ״ב מסעות ששה פעמים ז׳ הם מ״ב:

כ״טג והנה ממעלה למטה הם מ״ט כמו בספירת העומר שממשיכים מקיפים מלמעלה למטה לכל הז׳ מדות עליונות היום יום כו׳ כל פרטיהן דהיינו גם בחי׳ מלכות שבכל מדה לך ה׳ הממלכה בחי׳ יש וגילוי כמ״ש להנחיל אוהבי יש. משא״כ המסעות שהם ממטה למעלה אינם כ״א ששה לבד בכל מדה כי צריך להיות בחי׳ אין ולא בחי׳ יש להרגיש מדותיו כמו שאמר ר״י בן זכאי ואיני יודע באיזה כו׳ והיינו לפי שלא ידע ולא הרגיש בחי׳ אהבה ויראה שלו וכו׳.

ל׳והנה למסעות הנ״ל היה צריך ג״כ לבחי׳ אהרן כי אהרן אותיות נראה שהוא בחי׳ גילוי מן ההעלם והוא בחי׳ אהרן כמ״ש ובהעלות אהרן את הנרות ולא נאמר ובהדליק אהרן את הנרות כי הנרות הם נשמות ישראל כמ״ש נר הוי׳ נשמת אדם ואהרן הוא המעלה את הנרות אל מול פני המנורה פי׳ שהעלה אותם שיהיה בהם גילוי בחי׳ נר הוי׳ נשמת אדם (וזהו בחי׳ שושבינא דמטרוניתא ולכן נק׳ כל המסעות ע״ש אהרן שהוא אחד משבעה רועים המפרנסים לנשמות ישראל וגם הכה״ג אשר מבניו יש בו בחינה זו כו׳ שנק׳ שודמ״ט ועמ״ש בפ׳ מקץ בד״ה ענין חנוכה ובפ׳ בהעלותך ע״פ בהעלותך את הנרות). והנה כל מ״ב מסעות הם בחי׳ רצוא ממטה למעלה. וזהו ענין ק״ש אשר בפ׳ שמע יש שם מ״ב תיבין מואהבת עד ובשעריך וכמ״ש מזה בד״ה והנה מנורת זהב. ואח״כ ויחנו בחי׳ שוב והוא בחי׳ ש״ע שאחר ק״ש שאומרים ברוך אתה הוי׳ ברוך הוא מלשון בריכה שיוברך ויומשך להיות בבחי׳ גילוי בחי׳ אתה שהוא לנוכח. וזהו ובנוחה יאמר שובה כו׳.

ל״אוהנה עיקר ותכלית נסיעתן היה לצאת מבחי׳ מצרים בחי׳ מיצר וגבול שאפי׳ ג״ע העליון הוא בחי׳ גבול ומיצר בחי׳ השגה כו׳. ולכן כל המ״ב מסעות נק׳ הכל אשר יצאו מארץ מצרים והיינו עד חנייתם בירדן יריחו. יריחו הוא בחי׳ ריח. והנה בחי׳ ריח הוא בחי׳ הארה מועטת מעצמיות הדבר כמ״ש וריח אפך כתפוחים שהריח אינו ממהות התפוח עצמו. והנה כתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳. וכן בזהר בלק (קפ״ו ע״א) אמרו בריחא דלבושייכו כו׳ כי בגדים הם בחי׳ מצות שהם בחי׳ מקיפים שהם בחי׳ רצון שלמעלה מהחכמה וההשגה ואורייתא מחכמה נפקת כי בבחי׳ החכמה יש בו בחי׳ השגה. ולכן נהנים מזיו השכינה כו׳ אך בחי׳ רצון העליון שלמעלה מבחי׳ חכמה אין בו השגה.

ל״בולכן ארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב ושכר מצוה מצוה היינו המצוה עצמה שלמעלה מעלה מבחי׳ עוה״ב ולכן כתיב וירח את ריח בגדיו כו׳ ויתן לך שמבחי׳ ריח נמשך בחי׳ ברכה מטל השמים שהיא תורה שבכתב ומשמ ני הארץ תורה שבעל פה שמקורם ושרשם הוא מבחינת ריח בגדיו המקיפים כו׳ שהוא למעלה מהחו״ב שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה דהיינו בחי׳ רצון העליון ולכן אין בו בחינת השגה כ״א בבחינת ריח וכמ״ש גבי קרבנות ריח ניחוח להוי׳. ניחוח הוא לשון נחות דרגא מבחי׳ ריח נמשך להיות הויה חדשה גבוה מאד נעלה. ולעתיד לבא יתגלה בחי׳ זו והריחו ביראת ה׳ לא למראה עיניו ישפוט כו׳ דמורח ודאין וזהו ג״כ בחינת ירדן יריחו וכו׳ וד״ל:

ל״גלבאר ענין המסעות במדבר. הנה ארז"ל עתידה ארץ ישראל שתתפשט על העולם כולו. המכוון מזה שיהיה כל העולם כולו אז במדרגת ארץ ישראל דעכשיו. ואז יהיה א"י במדרגת ירושלים דעכשיו. וזהו שאמרו שירושלים תתפשט על כל ארץ ישראל כולו. ונמצא ירושלים דלעתיד לבא יהיה עוד במעלה גבוה יותר כי לע"ל יהיה עליות העולמות. והענין כי מבואר בכהאריז"ל במעלת א"י דעכשיו על ח"ל (דגזרו טומאה על אוירה וגושה בפ"ק דשבת ט"ו א') והוא מפני ששם יורד השפע ממלכות דאצילות ע"י התלבשות רבות היינו מל' דאצילות מתלבשת במל' דבריאה יצירה ועשיה. אבל בא"י נמשך ההשפעה ממל' דאצילות ע"י התלבשות במל' דבריאה ויצירה לבדן מבלי שיצטרך להתלבש ג"כ במל' דעשיה.

ל״דואף שבהכרח גם בא"י יבוא האור והשפע דרך שר העשי' המושל בא"י. אין זה כ"א דרך מעבר בלבד ולא בדרך התלבשות ממש וכמו שרואין אור השמש ע"י אמצעית זכוכית בהירה שלא נשתנה עי"ז אור וזיו השמש. ולפיכך בא"י יתייחס השפע ליצירה משא"כ התלבשות היינו כמו המסך והפרוכת שמעלים על האור ביותר וכמו החידה והמשל שמעלים על אור השכל עד שהאור השמש הנראה דרך המסך נק' אור של תולדה. ולפיכך כשמל' דאצילות המלובשת במל' דבריאה ויצירה מתלבשת ממש במל' דעשיה יתייחס השפע ע"ש בחי' מלכות דעשיה (ועיין בע"ח שער תיקון נוק' פ"ב אות ה' מ"ש בענין דרך מעבר או כאשר יתעכב כו' ע"ש) ולכן גזרו שם טומאה. כי בעשיה הוא תכלית הסתר האלקות שהקליפות שרש היצה"ר מעלימים ומסתירים ולכן שם אל אד' המחיה עשיה הוא בגימטריא צו ואין צו אלא עבודת כוכבים ואיך הוא זה אלא דר"ל שמתלבש בלבוש הטבע עד שיכול לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

ל״הוזהו בחי' עבודת כוכבים יש ודבר נפרד, וכיון שההשפעה נמשך ע"י בחי' לבוש זה ע"כ גזרו טומאה על אוירה. אבל בא"י שהשפע יורד רק דרך מעבר העשיה ע"כ לא גזרו שום טומאה על אוירה וגושה כי ביצירה האור והחיות בלי הסתר כ"כ, ולע"ל שיזדכך העולם ולא יהיה העולם מסתיר כלל לכן נאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואז יזדכך אפי' ארץ עובדי כוכבים ומזלות ועמ"ש (צפניה ג' ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד ואז יקבלו האור והחיות מיצירה דרך מעבר העשיה לבד ולא דרך התלבשות. וזהו עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו (וא"י תקבל ממקום עליון יותר. ועיין מזה בספר הגלגולים פט"ז שא"י הם ו' ספירות תחתונות דיצירה וח"ל ו' ספירות תחתונות דעשיה אך שבעת בריאת העולם לא היו ספי' אציל ות בריאה יצירה עשיה כמו שהם עתה אלא שהיו יותר גבוהים רק שעל ידי חטא עה"ד הושפלו וירדו למטה ממקומם הראשון עד כי מה שהוא עתה ו' ראשונות דבריאה היו אז ו' אחרונות דיצירה וזה היה אז מדרגת א"י ומה שהוא עתה ו' ראשונות דיצירה זה היה אז ו' אחרונות דעשיה וזהו מדרגת ח"ל קודם החטא דעה"ד ע"ש באריכות ונזכר ג"כ בלק"ת ס"פ בראשית, ולפ"ז ענין עתידה א"י שתתפשט כו' י"ל הפי' כי לפי שבחי' משיח זהו מדרגת אדה"ר כמו שהיה קודם חטא עה"ד כמש"ש פי"ט. וא"כ אז ששה ספירות אחרונות דעשיה שמהם נמשך ההשפעה בח"ל הרי יתעלו להיות במדרגת ששה ספירות ראשונות דיצירה דעכשיו כו'. ועד"ז ששה ספירות אחרונות דיצירה יתעלו להיות כמו מדרגת ששה ספירות דבריאה וזהו בחי' א"י לעתיד. או שמא י"ל בפי' עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו שבחי' ו' ספירות תחתונות דיצירה כמו שיהיה אז יתפשטו להאיר בח"ל וא"י תקבל מלמעלה יותר. וצ"ע. ועיין בגלגולים שם ס"פ י"ז. דעכ"פ יש עוד עליות עד שבחי' ו' אחרונות דעשיה יהיו בבחי' אצילות דעכשיו ממש ועד"ז יצירה ובריאה יתעלו למעלה יותר ועמ"ש בפ' ויצא ע"פ והאבן הזאת כו' יהיה בית אלקים. ועיין במבוא שערים ש"ג ח"ב ספט"ו שיש פעמים שהבריאה יוכל לעלות עד דיקנא דא"א דאצילות כו' וכמ"ש מזה במ"א בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו). ולכן היו המסעות במדבר שהוא מקור יניקת החיצונים שלכן שעיר המשתלח נשלח לעזאזל המדברה שע"י המסעות הכניעו אותם בכדי שיוכל להיות לע"ל הגילוי מבחי' יצירה בכל העולם כולו ולא יהיו הקליפות דעשיה מעלימים ומסתירים. וז"ש ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך כו'. והנה פי' קומה הוי' הענין כי הנה יניקת החיצונים הוא משערות דנוק'. וזהו כרחל לפני גוזזיה נאלמה, כי הנה בחי' הדבור העליון נק' ג"כ בחי' אדם כי אדם הוא מדבר ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא (ועמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות). וע"ז נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שנמשך בהדבור מבחי' יחו"ע ויחו"ת וכ"ז כשהדבור בגילוי והיינו בעולמות דקדושה נשמות ומלאכים המקבלים חיות מדבר ה' והם בטלים לבחינת דבור עליון ביטול דיחו"ת ויחו"ע משא"כ כשנמשך הדבור להחיות העשיה ששם הקליפות המסתירים הרי הדבור בבחי' גלות ונק' נאלמה עד שיוכלו לומר כחי ועוצם ידי כו' ונק' גוזזיה שמפרידים השערות, ובחי' מל' נק' רחל שמנחת א"ע לגזוז ואינה מבעטת כי כן מבחי' המל' נמשך החיות גם לכל החיצונים רק שהוא מבחי' אחוריים שלא ברצון וחשק וכמו בחי' שערות שעיקר גידולן בחלק אחורי הראש משא"כ הפנים פנוי משערות כו'. עמ"ש מזה בד"ה הסבי עיניך.

ל״ווהנה בנסוע הארון והכניעו הקליפות שלא יהיו מסתירים ה"ז עלית המלכות מהגלות והשבי', ועי"ז יש ג"כ קימה ועלייה גם לבחי' ז"א וגם לכל הפרצופים שלמעלה מהז"א. וזהו קומה ה' שיש עלייה וקימה לכללות שם הוי'.

ל״זוהטעם הוא מאחר שכל ההשתלשלות מלבישים זה לזה התחתון לעליון שנוק' דז"א מלבשת לז"א וז"א לאו"א ואו"א לחו"ג דא"א כו' והוא עד"מ שהדבור מלביש להמדות והמדות מלבישים את השכל, וממילא כשהמל' עולה מירידתה וצמצומה הרי יש עלייה לכל ההשתלשלות שלמעלה הימנה.

ל״חוזהו קומה הוי' כי כללות כל האצילות נק' הוי' היו"ד בחכמה כו' שע"י יציאת המל' מהמיצר והגבול דעשיה יש עלייה לכללות שם הוי' כו'. וגם דרך כלל היו"ד הוא בחינת אצילות עד ה"א אחרונה הוא מלובש בעשייה וקומה הוי' היינו שיהיה יחוד וחיבור ד' אותיות הוי' וגם עליית העולמות ע"ד הנזכר לעיל והיה זה ע"י נסיעת כל ס"ר נש"י שהם בחי' אדם בצלמנו כדמותנו וע"י מ"ב מסעות בהתהפכות כל השבע מדות לה' ושלא יהיה הנשמה בגוף בבחי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה כמש"ל וכך נעשה ג"כ בעולם בחי' עליית המל' והעולמות וכמ"ש במ"א ע"פ גם את העולם נתן בלבם שכל העולם תלוי באדם שכשיתקן א"ע בזה הוא מתקן את כל העולם כולו. אך כל המסעות היו על ידי משה ואהרן כי משה הוא יסוד אבא כי הנה החכמה היא בחינת אין והבינה היא בחי' השגה ויש וכדי שיתייחדו ויתחברו הוא ע"י יסוד אבא שהוא הארה והשפעה מבחי' אין דחכמה בבינה.

ל״טולא עצם מהות אבא ממש רק כמו טפת אבא וכמו בריקת וסקירת השכל. והמשכה זו צ"ל בתמידות כדי להחיות העולמות כמאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית לכן נק' משה לשון הוה גם דלה דלה לנו שעיקר המשכתו הוא לנו להחיות העולמות לכן נק' משה שושבינא דמלכא שממשיך אור א"ס המלובש בח"ע ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא שממשיך אור הבינה למל' שעי"ז יהיה עליית המל' ממטה למעלה ע"י ה"ג דבינה.

מ׳וזהו א' הר ן' כי הר הוא בחי' מדות דבינה כו' ונמצא ע"י משה ואהרן נעשה יחוד דאו"א. ולכן בהם ועל ידם היו המסעות ויסעו ויחנו הנסיעה היא העלאה מלמטה למעלה כנ"ל בענין קומה הוי' והוא ע"י שושבינא דמטרוניתא והחנייה היא המשכת האור א"ס ב"ה המלובש בח"ע שיומשך למטה ע"ד יחוד או"א כו' ונמשך ג"כ לזו"נ (והגם שיחוד או"א הוא תמידי אך זהו בחי' חיצוניות אבל הגילוי מבחי' פנימית נמשך ע"י אתעדל"ת) והוא ענין רצוא ושוב וזהו בשתים יעופף בשני בחי' ברצוא ושוב:

מ״אב והנה להבין למה המסעות הם מ״ב ובספירת העומר שהוא ג״כ נגד ז׳ מדות הם מ״ט ימים. והענין כי ספירת העומר הוא בחי׳ המשכה מבינה לז״א לכן המספר מ״ט אבל המסעות שהם בחי׳ העלאה הם רק מ״ב. והענין דהנה איתא בזהר פ׳ בלק (דר״ג ע״ב) ע״פ ומגבעות אשורנו כיון דהוה במעהא דאימיה אשורנו אושיט פסיעה לבר ופי׳ בע״ח הובא במק״מ שם ובסה״מ (דף ק׳ סי׳ קע״ב) אשורנו לשון תמוך אשורי לשון פסיעה כי בזמן העיבור היה זו״נ בבחי׳ ו׳ זעירא של ה׳ ראשונה דשם הוי׳ כי עדיין לא היו ז״א רק בבחי׳ ו״ק והמל׳ מלבישתו ושם היתה בבחי׳ אותו קוץ התחתון היוצא מעט לחוץ מן סוף ו׳ זו וזו הנקודה נק׳ פסיעה לבר יען היא בסוף רגל זו ובולטת מעט לחוץ ע״כ.

מ״בולהבין זה למה בהיות המדות כלולים בבחי׳ עיבור בבטן אימא אינם רק בחי׳ ו׳ והמל׳ אינה נחשבת כ״א רק בבחי׳ פסיעה לבר שבסוף הוי״ו אבל מ״מ גם עם הפסיעה הרי הוא רק ו׳ שזהו רומז על בחי׳ ששה מדות לבד ומדוע לא יחשבו ז׳ המדות ממש היינו עם בחי׳ המלכות. אך כי ידוע ע״פ ויבן את הצלע דבנין פרצוף הנוק׳ נבנה מבחי׳ מלכות שבמדות דז״א היינו מבחי׳ מלכות שבחסד נעשה חסד שבמלכות וממלכות שבגבורה נעשה גבורה שבמלכות כו׳, והיינו משום שהמל׳ נק׳ עשיראה דכולהו שהיא בחי׳ הגילוי שבכל מדה דהיינו מל׳ שבחסד הוא ענין הגילוי וההשפעה שיש בהחסד וכן בכולן.

מ״גולכן מבחי׳ מלכיות שבכל המדות דז״א נבנה אח״כ פרצוף הנוק׳ שהוא מל׳ דאצילות הנק׳ עלמא דאתגליא שממנה נמשך ההשפעה לבי״ע. ולכן בנין זה שיהיה הנוק׳ פרצוף בפ״ע זה נעשה דוקא אחר הלידה והתגלות המדות אז נבנה מכל בחי׳ גילוי הנ״ל של המדות. ספירה ובנין המלכות. אבל כשהמדות הם עדיין בבחי׳ התכללות בהשכל כיון שהן עצמן בבחי׳ ביטול בהשכל איידי דטריד למבלע לא פליט להיות נמשך מהם בנין המל׳ שתהיה בחינה בפ״ע רק כי אז מדת מל׳ כלולה בתוך הששה מדות דז״א שהיא בחי׳ מלכות שבחסד מלכות שבגבורה דהיינו שהם רק ששה מדות רק שכל אחת מהם כלולה משבעה היינו שיש בחינת מל׳ בחסד שהרי עומד להתגלות א״כ כלול בו בחי׳ מל׳ שהוא ענין התגלות המדה, אבל מ״מ לא שייך שיומשך מהם בנין המל׳ פרצוף בפ״ע כיון שהם עצמן בבחי׳ התכללות והעלאה בהשכל שזהו הפך ההשפעה וזהו שבהיות זו״נ בבחי׳ עיבור במעי אימא הוא בחי׳ ו׳ זעירא היינו שהם רק ששה מדות המכוסין במעי אמן הוא השכל רק הנטייה שבסוף הו׳ מורה שעומד אח״כ להתגלות, וזהו שנק׳ פסיעה לבר מעצמותו והיינו בחי׳ מל׳ שבחסד מל׳ שבגבורה כו׳כח התג לות המדה.

מ״דוזהו מספר מ״ב הם ששה מדות שכל אחד כלול משבעה. אבל אינן בחי׳ ז׳ מדות ממש כי עדיין אין שייך שיהיה המל׳ בנין בפ״ע להיות עלמא דאתגליא ממש כ״א אחר הלידה.

מ״הולכן בספה״ע שהוא בחי׳ המשכה והתגלות מבינה לז״א ונוק׳ ונמשך ג״כ בבי״ע עד שנמשך בנפש האדם ע״כ הם שבעה שבועות שהמל׳ נבנה פרצוף בפ״ע משא״כ בחי׳ המסעות דכתיב קומה ה׳ לשון קימה והעלאה שז״א נכלל באימא ואז אינן זו״נ כ״א רק בחי׳ ו׳ רק שוי״ו זה יש בו פסיעה לבר הוא בחי׳ מל׳ שבששה מדות אלו א״כ הם מספר מ״ב היינו ששה מדות שכל מדה כלולה משבעה. (ועיין בע״ח שער א״א פי״ד מענין מ״ב וענין מ״ט כו׳, ועיין לקמן בד״ה הנה גבי המסעות נתבאר ששם מ״ב הוא ז׳ מדות כל א׳ כלול מששה כמו שהם ז׳ פסוקים דאבגית״ץ כל א׳ יש בו מששה תיבות. והדרוש ההוא בתרא הוא ועיין שם מזה). והנה להבין למה המסעות הם דוקא ע״ד העלאה והתכללות זו״נ באימא, יובן עפמ״ש לא יחפוץ כסיל בתבונה כ״א בהתגלות לבו. פי׳ כסיל הוא בחי׳ יניקת החיצונים שיניקתם מהמדות דקדושה וכענין אברהם שיצא ממנו כו׳, אך יניקה זו הוא דוקא מהמדות כשיצאו כבר מבחי׳ בינה להיות בחי׳ בפ״ע (שמהחזה ולמטה מתחיל עה״ד טו״ר לפי ששם מסתיים יסוד אימא), אבל בהיותן כלולים ונעלמים בבחי׳ בינה ונק׳ חסדים המכוסים אז אין מהם יניקה לחיצונים כי בינה נק׳ עלמא דחירו כו׳ ולכן לא יחפוץ כסיל הנ״ל בתבונה אותיות בן ובת היינו המדות זו״נ כשהם כלולים בתבונה ונק׳ תעלומות לבו לא יחפוץ הכסיל בזה יען מבחי׳ זו אין לו יניקה רק בהתגלות לבו שהוא התגלות המדה אז יש לו יניקה, והטעם הוא כי יניקת החיצונים אינו נמשך כ״א מבחי׳ היש משא״כ מבחי׳ אין.

מ״ווהנה כשהמדות כלולים בהשכל וההתבוננות הם בלתי מורגשים עדיין ליש ודבר וזה נק׳ תעלומות לב שנכלל האהבה ומכוסה בשכלו והשגתו והתבוננותו ומגודל ההתקשרות בההשגה אינו מרגיש האהבה כלל רק הם כלולים באור אימא ואינם בבחי׳ הרגשה וישות כלל ואז נק׳ בשם תבונה אותיות בן ובת הכלולים בהתבונה והדעת ממש וע״כ אין מזה שום יניקה לחיצונים שהם בחי׳ היש הגמור (ובמ״א נתבאר טעם לזה מפני שהתגלות עתיק הוא בבינה א״כ בהיות האהוי״ר כלולים ביסוד אימא הם בהתקשרות בעולם התענוג. וזהו ענין שבינה נק׳ דרור עלמא דחירו. וזהו ענין יוהכ״פ שכל העליות דרך אימא והוא בחי׳ רעותא דלבא ולכן לוחות אחרונות שניתנו בחשאי ניתנו ביוהכ״פ. ופי׳ בחשאי פנימית הלב כו׳. ובמ״א נתבאר עוד טעם לזה כי הנה או״א הם תרין ריעין דלא מתפרשין א״כ כשהמדות הם כלולים ביסוד אימא מאיר בהם ג״כ יסוד אבא והחכמה היא כח מה בחי׳ ביטול עץ החיים. וזהו ענין שמו״ע צלותא בחשאי. וממעמקים קראתיך ב׳ עומקים הם הב׳ יסודות דאו״א כו׳. ושני הטעמים עולים בקנה א׳ עפמ״ש בזהר הרקיע בפרשה בראשית) (בדף מ״ה) שאימא מקבלת מעתיק ע״י יסוד דאבא והיינו שהחכמה נק׳ עדן כו׳, אבל בהתגלות הלב שהמדות הם בבחי׳ גילוי בחי׳ בפ״ע הם בבחי׳ הרגש ליש ודבר יש מי שאוהב כו׳ אזי ממותרי המדה נמשך יניקת החיצונים שהוא היש הגמור כו׳ שיחזיק א״ע ליש ודבר מפני שיש לו אהבה כו׳. והגם שבהתכללות יש ג״כ בחי׳ פסיעה לבר היינו שבכל המדה יש רק כח התגלות אותה המדה. אבל מ״מ לא נמשך מהם בחי׳ גילוי ממש להיות בחי׳ מל׳ בחי׳ בפ״ע כ״א אחר הלידה ובהתגלות המדות ואז מבחי׳ היש נמשך יניקת החיצונים כו׳, (ועוד יובן ענין זה ביותר ממ״ש במ״א גבי דרוש ברכת הזימון בענין עה״ד ועה״ח ובענין יין המשומר בענביו משי״ב). והנה בהיות עיקר ענין המסעות הוא בכדי להכניע החיצונים שלא יהיה להם יניקה מהמדות דקדושה ע״כ הוא ע״י העלאתם והתכללותם באור אימא ולא יהיו בבחי׳ הרגש כלל. ולכן לא היו נחשבים כ״א בששה מדות שכל אחד מהם כלול מז׳, אבלבספירת העומר שהוא המשכת המדות מלמעלה למטה לחוץ אז מבחי׳ מל׳ שבהמדות דז״א נבנה בחי׳ בנין המלכות פרצוף בפ״ע אז נעשה שבעה שבועות ז׳ פעמים ז׳ כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ וקבל היהודים שלתקן שלא יהיה יניקת החיצונים נמשך מקיפים דאימא להגן על המדות, וזהו והאם רובצת על האפרוחים כו׳ וכמו תבוא אם ותקנח כו׳. ובמ״א נתבאר שמתלבשים ו״ק דאבא בו״ק דאימא ובזה נשמרים המדות מיניקת החיצונים. וצ״ל דמ״מ ע״י בחי׳ מ״ב שהמדות כלולים ביסוד אימא ממש מכניע החיצונים יותר ששם אין להם שום שליטה ויניקה כלל). ובזה יובן הענין מ״ש רבי יוחנן בן זכאי ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי. דלכאורה תמוה איך עלתה על דעתו שום ספק שיוליכוהו ח״ו לגיהנם מאחר שכל ימיו היה בתורה ועבודה. אך מפני שהאוי״ר שלו היה בבחי׳ התכללות בהמוחין דאימא מגודל התקשרותו בהשגה והתבוננות ושם המדות בלתי מורגשים כלל, לכן לא היה יודע ריב״ז אם נתפעל באוי״ר מאחר שלא הרגישם כלל וע״כ אמר איני יודע באיזה כו׳ (כי על העדר היראה יש עונש. ותדע שהמלאכים מתייראין מהדין ואינו שייך אצלם עון ממש כמאמר כלום יצה״ר יש ביניכם אלא רק זהו שאין היראה כדבעי וכמ״ש במ״א באריכות), כי מדותיו היו מכוסים ונעלמים בשכל ו כמו מי שהוא בעומק השכל והעיון אינו מרגיש בשום מדה אף שהמדה ודאי כלולה בההשגה כו׳. ועפ״ז יובן מ״ש במ״א בענין גביע הכסף שהטמין יוסף באמתחת בנימין, כי הנה יוסף הוא צדיק עליון ובנימין נקרא צדיק תחתון כמ״ש מזה בביאור ע״פ מי יתנך כאח לי כו׳ ע״ש שיש נשמות שהם מבחי׳ יוסף ויש מבחי׳ בנימין.

מ״זועיין מענין ב׳ מיני נשמות אלו באגה״ק סד״ה ויעש דוד שם, והנה הניצוצים המתפשטים מבחי׳ בנימין הם נשמות הבינונים ע״ד שפי׳ בסש״ב מהו בחי׳ בינוני. והניצוצים מבחי׳ יוסף זהו בחי׳ נשמות הצדיקים ומבואר בסש״ב פ״י דבחי׳ צדיק זהו מ״ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים דהיינו שמתענג על ה׳ עונג נפלא כו׳ וכמ״ש באג״ה על פסוק זה, משא״כ בבינוני כמש״ש פי״ד. אך עכ״ז יוכל להיות לפעמים שגם בבינונים תהיה האהבה עם השמחה והתענוג בה׳ לפי ערכו אך אינה בשלימות.

מ״חועיין בסש״ב פי״ג בעתים מזומנים כו׳ וס״פ י״ד להתענג ולשמוח כו׳ ועמ״ש מזה בפ׳ תצוה בד״ה זכור דעמלק. וזהו ענין גביע הכסף שהטמין יוסף באמחחת בנימין, כסף הוא בחי׳ אהבה כמ״ש ברבות נשא ס״פ י״ג גבי קערת כסף שהוא ע״ש נכספה וגם כלתה נפשי ואומר כי נכסף נכספתה לבית אביך, וע״ד מ״ש בזהר בענין ת׳ עלמין דכסופין דמתענגי בהו צדיקייא.

מ״טוהמשיך יוסף צ״ע בחי׳ זו לבנימין כדי שגם בנשמות הבינונים שהם ענפים וניצוצים המתפשטים מבנימין יוכל להיות בחי׳ אהבה זו. ומה שהטמין הגביע שלא ידע מזה בנימין, זהו משום כי בבינונים שהם ניצוצים דבנימין צ״ל אהבה זו באופן שלא ידע בעצמו מזו האהבה הגבוה דבחי׳ אהבה בתענוגים שהוא מדרגת צדיק שלמעלה ממדרגת הבינוני שמהתגלות אהבה זו בבינונים מה שלמעלה ממדרגתו יוכל להיות נמשך בו בחי׳ יש ויוהרא כו׳. אמנם צ״ל איך יתכן שיהיה לו אהבה רבה ועליונה זו ושלא ידע ממנה כלל, הנה זה מובן ממש״כ בענין ריב״ז שמגודל טרדתו בעיון ובההתבוננות לא ידע מהאהבה וזהו איני יודע באיזו דרך כו׳ כנ״ל, וא״כ פי׳ שהטמין הגביע זהו ענין חסדים המכוסים ביסוד אימא.

נ׳ועמ״ש בפ׳ ויגש ע״פ וילקט יוסף את כל הכסף כו׳ ועמ״ש מענין אהבה בתענוגים ע״פ חכלילי עינים מיין יינה של תורה נכנס יין כו׳ וזהו לשון גביע הכסף שבו נמשך היין כו׳. ולפ״ז אפשר לומר שריב״ז שאמר איני יודע היינו מפני גודל ענותנותו ע״ד שאמר רבה כגון אנא בינוני אע״פ שבודאי היה צדיק גמור נדמה בעיניו כבינוני כמ״ש ענין זה בסש״ב פי״ג, ולפיכך התנהג ע״ד שהטמין יוסף כו׳ עד שאינו יודע בעצמו מבחי׳ זו האהבה רבה כו׳. (ולפמ״ש י״ל לכאורה הא דביוהכ״פ קורין בס״ת רק ששה גברי זהו שייך לענין הנ״ל שהוא ע״ד כשהמדות מכוסים ביסוד אימא אז הם ששה מדות כו׳, מיהו בפע״ח נתבאר בענין אחר דהיינו אדרבה מפני שהמל׳ שהיא השביעית עלתה למעלה בפנימית אימא ור״ל שעלתה למעלה מהז״א שעדיין לא עלה לשם כמ״ש בפע״ח שער יוהכ״פ פ״ה. ועמ״ש מזה בפ׳ אחרי בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר ועמ״ש במ״א על מאמר הרע״מ פרשה שופטים) (דער״ה ע״א) אלא סליקא לההוא אתר דאתמר ביה במכוסה ממך בל תחקור כו׳:

נ״אג והנה להבין בענין הששה מדות בפרטות היות נודע כי נצח והוד נק׳ ירכין לבר מגופא ונק׳ בדי ערבות שאין בהם לא טעם ולא ריח ופי׳ לבר מגופא היינו כי חג״ת הם עצם המדות ונה״י הם השפעות המדות לזולתו ולכן נק׳ לבר מגופא, וענין שאין בהם טעם וריח היינו כי בחג״ת יש עדיין הארת השכל והטעם ולפי הארת המוחין והשכל כך הם אופני המדה בהתפעלות הלב אם רב ואם מעט כי הארת המוחין מאירים בחג״ת ולכן בחג״ת יש בהם טעם היינו הארת הטעם מהשכל מתלבש בהמדה. משא״כ בנו״ה כי נו״ה היינו שאחר שנסתלקו השכל והטעם של המדה מ״מ מתנצח לעשות המדה מחמת שכך נשאר ההסכמה אצלו.

נ״בוזהו פי׳ נצח ענף החסד, שעושה חסד מחמת שהוסכם אצלו להיות חפץ חסד וכבר נסתלק הטעם והשכל שהיה בזה מאיזה טעם הסכים כן. רק שנשאר ההסכם לבד, ולכן נקרא בדי ערבות שאין בהם טעם וריח היינו שכבר נסתלקו מלבו המוחין הנק׳ טעם (וריח הוא בחי׳ רצון ותענוג עיין לקמן בענין ירדן יריחו), אך עכ״ז בחי׳ הניצוח וההסכם החזק יעשה את החסד אף שלבו בל עמו. כמ״כ ההוד נק׳ ענף הגבורה בקו שמאל. ונמצא לפ״ז מובן כי חג״ת הם למעלה במדרגה מבחי׳ נו״ה, וא״כ לפ״ז צ״ל מ״ש בפע״ח שער העמידה פי״ד בכוונת אל עליון גומל חסדים טובים אל עליון הוא אריך אנפין שהוא הכתר שהוא הגומל חסדים שהם נה״י דז״א המוציא אותם בסוד תוספת מחדש כו׳ שנה״י חדשים דז״א נמשכים מהכתר דוקא. וזהו ג״כ ענין ומביא גואל לבני בניהם שהם נו״ה כו׳ כמש״ש פט״ו ועיין בזהר פ׳ שמיני (דל״ו ע״א). הרי מבואר דנו״ה שרשם מהכתר שהוא למעלה מאו״א וכ״ש מחג״ת, וגם מבשרי אחזה שהרגלים שהם בחי׳ נו״ה הרי הם המעמידים הגוף והראש ונושאים את הראש, וגם לרפואת הראש הוא ע״י הרגל שמשימין במים חמין וכדומה לפי שיש גידי הראש בהרגל כי נעוץ סופן בתחלתן (וכמ״ש במ״א ע״פ והארץ הדום רגלי). ויובן זה עד״מ שאנו רואים שיש איש חכם ולומד ומ״מ אין יכול ללמד ולהשפיע לזולתו למי שהוא קטן ממנו ולעצמו מבין ומשיג הענין אבל להשפיע לזולתו אין ביכולתו ואדם שהוא יותר חכם ממנו יכול להשפיע וללמד לאחר החכמה ההוא, שמפני שהוא חכם יותר ומבין הדבר לעומקו עי״ז דוקא יכול להשפיע לזולתו, והנה החכמה מאין תמצא מבחי׳ כתר וכאשר השיג זה החכמה לעומקה ושרשה מאיר בו מבחי׳ האין (וכמו ההפרש בין מעיין הנובע שנקרא מים חיים שקרוב להמקור מוצא המים חיים משא״כ מי שאינו משיג כ״כ לעומקה ותכליתה הוא כמו סתם מים שאינן מים חיים שרחוקים מהמקור כו׳) עי״זהוא שי כול להשפיע למטה, א״כ אנו רואים שכדי להשפיע לזולתו שזהו ירידה מעצמותו לבר מגופא תלוי דוקא במה שמשיג החכמה לעומקה בחי׳ אין שממנו תמצא החכמה ולא כן במי שאינו מבין החכמה לעומקה ותכליתה אף שחכם ונבון הוא לעצמו אעפ״כ אינו יכול להסביר ולהשפיע לזולתו ועמ״ש מזה בפ׳ לך לך. ד״ה הנה אברם כו׳.

נ״גוכמ״כ יובן למעלה דבחי׳ נו״ה שהם לבר מגופא שהוא ירידת השפע מהמדות עליונות למטה שרשם נמשך דוקא מבחי׳ אין וכתר שהוא למעלה ממוחין שבראש וכמ״ש והחכמה מאין תמצא וזהו שלהיות מביא גואל לבני בניהם שהם בחי׳ נו״ה הוא ע״י התגלות אל עליון בחי׳ כתר כנ״ל (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צאינה וראינה גבי ענין לכו לחמו בלחמי. ומזה יובן שרש ענין מ״ש באגה״ק בתחלתו ע״פ חגרה בעוז מתניה שע״י עסק ולימוד הלכות בתשבע״פ נמשך כח ועוז במתניה נו״ה שהם בחי׳ רגלים המעמידים הראש דהיינו בחי׳ אמונה ע״ש והיינו לפי שנה״י נמשכים מהכתר שהוא רצון עליון המתגלה בתושבע״פ. ועמ״ש מענין נצח בד״ה למנצח על השמינית וע״פ התוספתא שבזהר בשלח) (ד״נ) גבי תלת רוחין דכלילן בתלת כו׳ ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה הנה להבין שרש ענין מתן תורה בענין וגם נצח ישראל לא ישקר כו׳ כי לא אדם הוא כו׳. ומזה יובן ג״כ מארז״ל והנצח זו ירושלים וכמ״ש במ״א.

נ״דוהנה נצח הוא ענף החסד שהוא בחי׳ גילוי האהבה מסותרת להתחזק בהאהבה כל היום אף בלי טעם כלל, והוד הוא ענף הגבורה וכידוע ההפרש בין ברכה להודאה כי הודאה הוא מרחוק וכמ״ש ע״פ ולשרקה בני כו׳, והיינו כי בחי׳ הגבורה הוא בחי׳ יראה שהוא מקרוב שע״י השגה ברוממותו נמשך היראה.

נ״הוענף היראה הוא בחי׳ הודאה מרחוק שמודה על הדבר ההוא בלי השגה בעצם. וכמ״כ יש במדת הגבורה כל השבעה מדות ובחי׳ נצח שבגבורה הוא שמקבל בניצוח ועקשות קבלת עומ״ש וכמ״ש ויירא ויאמר מה נורא כו׳, פי׳ ויירא הוא שהמשיך עליו להיות מתיירא וכמ״ש שום תשים עליך מלך כי לאחר שנעשה מלך לעשות בהם כרצונו הרי ודאי תפול אימתו עליהם וזהו בחי׳ יראה ממש, אבל קודם שנעשה מלך רק שהוסכם להשימו למלך זהו תשים עליך מלך היינו שממשיך עליו היראה ומסכים ברצונו ע״ז אף שאין לו יראה בפ״מ עדיין וכך הוא ענין ויירא ויאמר מה נורא דאף שאין לו השגה כ״כ ברוממותו ית׳ עד שתפול עליו אימה מ״מ מתנצח לקבל עליו עומ״ש ונק׳ נצח שבגבורה שכך הוסכם הדבר קבלת עול מלכות שמים וא״כ גם באדם ב׳ בחי׳ נו״ה שרשן גבוה מאד וכמ״ש כי עם קשה עורף הוא ולכן וסלחת כו׳ כמ״ש במ״א.

נ״ווהנה כל המסעות היו עד ירדן יריחו. והענין דהנה כתיב והריחו ביראת ה׳ כו׳ ופי׳ לא למראה עיניו כי ראיה היינו בחי׳ חכמה ולא למשמע אזניו שהוא בחי׳ בינה כ״א והריחו דמורח ודאין (ועיין מזה בזהר פ׳ יתרו דע״ח א׳ ובמק״מ שם בשם הרח״ו ובזהר ויקהל דרי״ג ע״ב), נמצא בחי׳ ריח הוא יותר גבוה מחו״ב כי שרש בחי׳ ריח הוא מבחי׳ חוטמא דא״א וכמ״ש ותהלתי אחטם לך. וגם בגמ׳ יש רמז ע״ז כמארז״ל לבעל החוטם אני מבקש וע״ז נאמר במשיח והריחו ביראת ה׳.

נ״זוהנה ההפרש בין טעם לריח הגם ששניהם מחזקים כח השכל מ״מ יש הפרש ביניהם שהטעם והמאכל מחיה את האדם ע״ד אור פנימי והריח הוא בחי׳ מקיף שהרי הפרי שמריחים בו נשאר בשלימות כבתחלה רק הריח מתפשט ממנו לא כן במאכל שלועסו ובולעו. כמ״כ למעלה אכלו רעים לעילא שהן או״א אבא יונק ממזל השמיני כו׳ זהו התלבשות בפנימיות ועד״ז נמשך ג״כ בג״ע צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ע״י שנקלט בהשגתם ממש בבחי׳ או״פ.

נ״חוזהו ותורתך בתוך מעי. לכו לחמו כו׳. כי אורייתא מחכמה ובינה נפקת. אך המצות עצמן שרשן בבחי׳ כתר תר״ך עמודי אור ומשם א״א לבוא הגילוי בפנימיות ממש אלא מרחוק ה׳ נראה עליהם היינו כמ״ש בזהר תפיס ולא תפיס (עיין בזהר פ׳ נח דס״ה ע״א ובפרשת פקודידרכ״ו א׳ ודרס״ט א׳) שאין התענוג נמשך ומתגלה בבחי׳ פנימיות לתוך השגתו ממש רק כדוגמת הריח וכמ״ש בזהר פ׳ צו (דכ״ו סע״ב) לא ידעין בר ריחא כמאן דאריח ריחא ואתבסם כו׳ ועיין במק״מ שם. וזהו ענין שמהמצות נעשים לבושים להנשמה בג״ע דהיינו בחי׳ מקיפים מה שלא יכול להתגלות לתוך השגתו ממש כמו המזון כ״א בבחי׳ מקיף ונק׳ לבוש וזהו מ״ש וירח את ריח בגדיו וכמ״ש בזהר פ׳ בלק (דקפ״ו א׳) בריחא דלבושייכו כו׳ (ועמ״ש בפ׳ חקת בד״ה אז ישיר כו׳ עלי באר מענין המקיף והלבוש הנמשך לצדיקים בג״ע ממעשה המצות ושם נזכר המשל כברק המבריק כו׳ ואפשר שזהו בחי׳ ראיה וכמ״ש וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו. אכן במשיח שנאמר והריחו כו׳ לא למראה עיניו זהו מקיף עליון יותר. וכנודע שיש ב׳ בחי׳ מקיפים ועיין מ״ש סד״ה זאת חנוכת המזבח בענין שמן המשחה וקטורת ועמ״ש בד״ה באתי לגני בענין אריתי מורי ובד״ה וישלח יהושע כו׳ ואת יריחו בהפטרה דפ׳ שלח), והנה יריחו היא עיר התמרים ותמר הוא בחי׳ צדיק כמ״ש צדיק כתמר יפרח מה תמר אין לו אלא לב אחד דהיינו רצון אחד בלבו לה׳. ובילקוט איתא מה תמר לבו מכוון למעלה אף צדיקים לבם מכוון למעלה כו׳ ופי׳ עיר התמרים היינו כי יש ב׳ בחי׳ צדיק עליון וצדיק תחתון (עמ״ש בד״ה מי יתנך כאח לי בפ׳ תרומה וזהו כשם שאין בלבך אלא אחד היינו בחי׳ צדיק עליון. כך אין בלבנו אלא אחד היינו צדיק תחתון ועמ״ש מזה בד״ה זכור דעמלק). פי׳ צדיק עליון היינו דעת המחבר ומייחד או״א וצדיק תחתון הוא בחי׳ יסוד המחבר זו״נ. וזהו ענין יעשה שלום לי שלום יעשה לי. עמ״ש מזה בביאור ע״פ החלצו מאתכם. ולכן היה ביריחו ז׳ חומות בחי׳ ז׳ אומות ששרשם מז׳ מדות כי יריחו היה מנעלה של א״י בחי׳ יסוד. ולכן לא נחלקה כלל לשבטים כי הוא כלול מכל א״י (ועיין בפע״ח בסופו בענין שבעה הקפות עם הלולב בהושענא רבה. ועיין מענין צדיק כתמר יפרח ברבות לך לך פמ״א במדבר רפ״ג ובזח״א דפ״ב סע״א ודף ר״ך ע״ב. ח״ג דט״ז ע״א ודרצ״ב סע״א) והנה עיקר פי׳ צדיק נק׳ כן מי שמקיים המצות ומבואר לעיל שהמצות הן הן בחי׳ ריח בגדיו. ולכן יריחו היא עיר התמרים, וענין ירדן יריחו לשון המשכה וירידה שהוא המשכת בינה למל׳, דהיינו המשכת היחוד עליון שע״י צדיק עליון שיומשך ג״כ למטה ע״י בחי׳ צדיק תחתון. ועיין מענין זה דירדן בזהר פ׳ שלח (דקס״ו סע״א) ומ״ש במק״מ שם בשם הרח״ו. ועמ״ש סד״ה כה תברכו בענין וישם לך שלום כו׳, ועיין לעיל שלכן היה המ״ב מסעות עד ירדן יריחו כו׳ שהכל נק׳ יצ״מ עד ירדן יריחו לפי כי מה שמלובש בכלי נק׳ מיצר וגבול לגבי בחי׳ או״מ שלמעלה מהכלי שזהו בחי׳ ריח וע׳ בע״ח שער א״א פי״ד הנ״ל:

נ״טאלה מסעי בנ״י כו׳ ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם כו׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם. וצ״ל למה גבי ויכתוב משה הקדים מוצאיהם למסעיהם ואח״כ הפך ואומר ואלה מסעיהם למוצאיהם. גם מהו ויכתוב משה כו׳ דמסתמא משה כתבו ככל התורה אשר הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב. אך הענין כי הנה ענין המסעות שנסעו וחנו במדבר מ״ב פעמים עם הארון ויהי בנסוע כו׳ ובנוחה כו׳ רק שהארון נעשה אח״כ ומסעות הראשונות עד מדבר סיני נסעו בלא הארון שהם כנגד שם מ״ב אנא בכח גדולת ית״ץ כו׳ אף שהיה זה בסיבה מחמת חטא המרגלים שנגזרה גזירה להתעכב מ׳ שנה במדבר עכ״ז הרי הוא ית׳ הוא סיבת הסיבות.

ס׳והנה גם ע״פ הנגלה יש טעם לזה כדי שימצאו האוצרות לקיים מ״ש ובתים מלאים כל טוב כו׳ כמ״ש רז״ל. וע״פ הנסתר נזכר בספרים שהוא כדי להכניע את המדבר הגדול והנורא ע״י מ״ב מסעות שנסעו וחנו כנס״י עם הארון שהם כנגד שם מ״ב כו׳.

ס״אולהבין מהו ענין הכנעה זאת להמדבר הלא הוא שממה ואין דר בו. אך הענין הוא כי המדבר נק׳ מדבר העמים שהוא מקור יניקת כל הקליפות והוא לעומת בחינת ירושלים שהוא המקור לכל העולם כולו בקדושה כי זה שער השמים שנמשך שם ההשפעה מלמעלה כי שם צוה ה׳ את הברכה ומשם היו מקבלים כל הארצות (וכמ״ש בזהר פ׳ תרומה דקנ״ז ע״א ועיין עוד בזהר פ׳ יתרו דע״ט א׳) ולכן ירושלים הוא באמצע הישוב ואת זה לעומת זה עשה האלקים בחי׳ מדבר הוא מקור כל הקליפות ולכן הוא ארץ מלחה אשר לא יעשה פרי כו׳ כי בקדושה מיהב יהבי משקל לא שקלי וכמ״ש ואתה מחיה את כולם שתמיד נמשכים השפעות החיות. ולהיפך בקליפה כתיב הב הב שמבקשים הכל בשביל עצמם לגרמיה ואינן משפיעים לזולתם (ועיין מענין הב הב בזהר פ׳ קדושים ד״פ ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ובאדרא דנשא קל״ה סע״א ובפ׳ וירא דק״י ע״ב ובפ׳ בשלח דנ״ו ע״א) ולכן עפר מדבר פסול לכיסוי הדם לפי שאינו מגדל צמחים כו׳ כמ״ש בגמרא. וע״י שנסעו בו בנ״י הכניעו אותם ומעשה אבות הוא פעולה לבנים עד סוף כל הדורות שמחמת זה יש ביכולת האדם להכניע הגוף שלו שהוא משכא דחויא מבחי׳ הקליפות הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי שתחלת הווייתו הוא מן תאוה כו׳ וכמ״ש ברבות תזריע פי״ד כלום נתכוין כו׳ וכדי שיסכים גם הגוף לרצון הנפש אלקית בבחי׳ ואהבת כו׳ זהו ע״י שכבר נכנע המקור שלהם אבל לולי זה לא היה יכולת בשום אופן לאדם להתגבר על גופו ונפשו הבהמית כ״א לפי שכבר נכנע המקור שלהם לכן גם הענפים יהיו נכנעים ע״י האדם כו׳ והיינו ע״ד כלל ופרט כו׳:

ס״בב אך עדיין צ״ל למה היתה זאת מאת ה׳ לברוא הקליפות ושאח״כ יצטרכו להכניעם לא יהיה לא הא ולא הא. הנה כתיב ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כ״א ליראה כו׳ וארז״ל אל תקרי מה אלא מאה ברכות שחייב אדם לברך כו׳. דהנה הברכה יש בה נוכח ונסתר (ועיין מזה בפע״ח שער הברכות פרק שני) בא״י היינו נוכח כי ואתה מחיה את כולם ע״י אותיות שמא׳ ועד תי״ו ובמחשבה א׳ ברא את כל העולם שבו רבוא רבבות ברואים לאין קץ ותכלית גבוה מעל גבוה כמ״ש וקדושים בכל יום יהללוך סלה שאחר שאומרים סדר קדושה של המלאכים שאומרים קדוש וברוך כו׳ אח״כ אומרים וקדושים הם הנשמות יהללוך סלה לאין קץ כו׳ הגם שבספרים לא נזכר אלא ב׳ בחי׳ ג״ע התחתון ועליון ואף גם על ג״ע תחתון אמרו באחר מוטב דלידייניה כו׳ וק״ו על ג״ע העליון ובאמת יש עוד רבבות מדרגות בעילוי אחר עילוי לאין קץ ות״ח אין להם מנוחה כו׳ וגם במלאכים אלף אלפין גדוד א׳ והגדודים אין להם מספר והכל נמשך ממחשבה אחת ולכן הכל כלא חשיב קמיה ית׳ כמו עד״מ באדם מחשבה א׳ הוא כלא חשיב אפילו רק נגד כח המחשבה שהן כ״ב אותיות שבנפש המדברת שיוכל לחשוב בהן מחשבות לאין קץ ותכלית, ואצ״ל לגבי עצמות הנפש שגם כללות כח המחשבה הוא רק לבוש לבד כו׳.

ס״גוזהו ענין הבקשה ברוך אתה ברכה הוא המשכה וגילוי בחינות אותיות המחשבה היינו הכ״ב אותיות עצמן כח המחשבה כו׳ ונק׳ אתה לשון נוכח כי זהו המשכת בחי׳ ממכ״ע. ואח״כ אשר קדשנו בלשון נסתר הוא בחי׳ סוכ״ע שהמחשבה היא בטלה לגבי עצמיות אור א״ס ב״ה וכמו בנפש ביטול מחשבה לגבי השכל שגם כח המחשבה הוא רק בחי׳ לבוש הנפש משא״כ השכל הוא מבחי׳ עצמיות הנפש ואצ״ל לגבי למעלה מהשכל וק״ו לגבי עצמיות הנפש, וכך הוא ביטול המחשבה לגבי הרצון עליון שלמעלה מהמחשבה, ויש גם למעלה מהרצון כו׳ וע״י המצות שהם רצון עליון ממשיכים גילוי א״ס ב״ה, דהיינו המשכת בעל הרצון בעל המחשבה (והנה במ״א נתבאר שזהו ענין שבחרו רז״ל לקרוא את הבורא ית׳ בשם הקב״ה יותר מבשאר שמות והיינו לפי שקדוש וברוך זהו ענין ב׳ בחי׳ אלו דסוכ״ע וממכ״ע כמ״ש מזה בד״ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת כו׳ עד הקב״ה אומר טהור כו׳ ע״ש ולכן נגד ב׳ בחי׳ הללו בא בהברכה לשון נכח בברוך אתה ולשון נסתר באשר קדשנו כו׳ והיינו פי׳ הקדוש ברוך הוא) והכח הזה במצות הוא לפי שנשפלו במעשה וסוף מעשה במחשבה תחלה וכמ״ש צחוק עשה לי אלהים שם אלהים דייקא הגורם להיות בחי׳ יש הוא העושה צחוק ותענוג למעלה ע״י הביטול ש היש בטל אח״כ וזהו לויתן זה יצרת כו׳ פי׳ לויתן לשון התחברות שהוא התחברות יש לאין שהגשמיות בטל לרוחניות יצרת לשחק בו שמזה נעשה שחוק וחדוה למעלה (ועמ״ש פ׳ פנחס בד״ה צו את בנ״י כו׳). וזהו אל תהי ברכת הדיוט קלה כו׳ פי׳ שהוא ההעלאות מענינים גשמיים שבעוה״ז שהן נק׳ מילין דהדיוטא ואל תהי קלה כי ע״י ביטול היש עי״ז דוקא נעשה הברכה וההמשכה מלמעלה ולכן נק׳ ברכת הדיוט כו׳ [ועיין מענין ברכת הדיוט ברע״מ נשא (קכ״א ב׳) ור״פ תצא ובפי׳ הרמ״ז שם ושם ועמ״ש בד״ה ושאבתם מים בענין אע״פ שהאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט]. וזהו יסוד כל המצות כמו צדקה שנותן ממונו שייגע עליו בכל רמ״ח אברים ונותנו לעני ועושה מיש לאין ולכן ארז״ל בכל מאדך בכל ממונך.

ס״דובאמת פי׳ מאדך הוא האהבה בלי גבול אך הענין ששניהם אמת. כי הנה ארז״ל טוב זה יצ״ט מאד זה יצה״ר, והטעם כי הנפש עם היות שהיא חלק אלוה ממעל מ״מ היא מוגבלת והאהבה שלה היא בבחי׳ גבול ומדה וא״א לה להגיע לבחי׳ מאד שהוא בלי גבול ולהתכלל בא״ס ב״ה שאין לו תחלה ותכלה אלא ע״י נפש הבהמית דוקא כאשר גם היא נהפכת ממרירו למיתקא וחפיצה וחשקה לדבקה בו ית׳ שאהבה זו היא בלי גבול.

ס״הוכמשל מרוצת המים כשבוקעים ההסתר שהיה מסתיר ומעכב ומונע את מרוצתם שאז הוא בתגבורת עצומה כו׳. והיינו ג״כ ענין א׳ עם משנ״ת לעיל שע״י ביטול היש דוקא הוא שנתעורר למעלה בחי׳ א״ס.

ס״ווזהו ענין הממון בבחי׳ בכל מאדך וכמ״ש צדקה תרומם גוי שעי״ז תבוא נה״ב לבחי׳ בכל מאדך כו׳. ועד״ז הוא כל מעשה המצות מיש לאין והם היפוך מבחי׳ מדבר שהוא הב הב ולא להשפיע כו׳ וזהו מה ה׳ אלקיך שואל מעמך פי׳ מה היינו בחי׳ ביטול לעשות מיש אין דהיינו שלא יהיה נחשב יש ודבר בפ״ע לומר כך אני רוצה וזה איני רוצה כו׳ כ״א להיות משים עצמו כשיריים שלא יתפוס מקום כלל כאלו הוא אין ואפס ממש וזהו בחי׳ מ״ה.

ס״זועמ״ש סד״ה מה טובו. וכדי לבוא לבחי׳ מה וביטול תיקנו מאה ברכות שהם המשכות מלמעלה בנפש בחי׳ אתעדל״ע הנותן כח להיות אתעדל״ת וביטול היש. עמ״ש בד״ה ואתחנן מענין ברכת המצות וגם שע״י מאה ברכות נמשך אח״כ להיות מבחי׳ מ״ה בחי׳ מאה בתוספת אות א׳ שמקור המשכה זו הוא מבחי׳ שהוא סתימו דכל סתימין וכמ״ש בזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ג ע״א) בענין מאה ברכאן מאתר עילאה סתימא דכל סתימין כו׳ ועמ״ש מזה בפ׳ תולדות בביאור ע״פ מים רבים בסופו, וזהו ענין אל״ף אותיות פלא, ועיין בפע״ח שער הברכות פ״א ולהיות המשכה זו הוא ע״י בחי׳ ביטול היש שנמשך מבחי׳ מ״ה ולכן ארז״ל איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו כו׳ וכמ״ש במ״א ולכן כל גיאה שהוא היפך מבחי׳ מ״ה נקרא שוטה כו׳.

ס״חוהנה מבואר לעיל שכל מעשה המצות הוא בחי׳ ביטול היש ועי״ז נמשך בהם ג״כ גילוי א״ס ב״ה מלמעלה למטה. ולכן נק׳ רמ״ח אברים כמשל האבר שהוא כלי לחיות הנפש ות״ת כנגד כולם כי ותורתך בתוך מעי כתיב שהיא בחי׳ מזון לנפש.

ס״טולכן ארז״ל ויתר הקב״ה על עבודת כוכבים וג״ע וש״ד ולא ויתר על ביטול תורה לפי שהמצות מעשיות הם בחי׳ המשכה באברים החיצונים ולכן ויתר עליהם עד״מ בגשמיות כי גם כשהוא מחוסר אבר חיצוני יכול הוא לחיות רק שיהיה בעל מום כו׳, ולא ויתר על ביטול תורה שהוא בחי׳ אברים הפנימים ונקיבתם במשהו כו׳ ואמנם עסק התורה צ״ל ג״כ בבחי׳ ביטול הנ״ל, וכמ״ש במ״א שלכך נאמר ודברת בם סמוך לובכל נפשך ובכל מאודך כו׳ ועי״ז ממשיך גילוי אור א״ס ב״ה בהתורה ונק׳ עוסק בתורה לשמה ר״ל לשם התורה עצמה להמשיך בה גילוי אור א״ס שלמעלה מהחכמה וזהו שארז״ל על שלא ברכו בתורה תחלה ולא אמרו על התורה כי פי׳ ברכו בתורה היינו המשכת אור א״ס בתוך התורה כו׳:

ע׳ג וכן הוא ענין הברכה שלפני המצות בא״י אלקינו מלך העולם שמתחלה הוא המשכת א״ס ב״ה בנפש האדם וזהו הוי׳ אלקינו שלנו משמע והיינו ע״י בכל לבבך שיהיה גילוי אלקות בב׳ חללי הלב דהיינו חלל השמאלי מלא דם בחי׳ גבורות ומרירות מימי שנותינו בהם שבעים שנה וכל מגמתנו וחפצנו בעניני גשמיים בפרנסה ולעזוב לבניו אחריו וכי בשביל זה ירדה נשמתו בעוה״ז כו׳ אשר בהתבונן בזה יתמרמר לבו מאד אך זהו בחלל אחד הוא השמאלי.

ע״אוחלל הימני מלא רוח חיים הוא בחינת שמחת הנפש ע״י מצות ה׳ שהם רצונו ית׳ שנתלבש בעשייה וע״ז נאמר ישמח ישראל בעושיו כו׳. וזהו בבינונים והם הגורמים להיות כמ״כ גם בצדיקים אלא שהוא באופן אחר כי הצדיקים אין בהם רע כלל להיות מזה מרירות גשמיים רק שהוא בחי׳ פחד ויראה מה׳ ומהדר גאונו ואח״כ השמחה היא בחי׳ אהבה בתענוגים כו׳ וזהו הוי״ה אלקינו ואח״כ מלך העולם הוא ההמשכה בחיצוניות העולמות אשר מלך שמו נק׳ עליהם. ומעתה מובן ענין ירידות הנשמות בגוף שהוא צורך עלייה (כי הנשמות עם היות שעלו במחשבה הרי נמשכים מבחי׳ אותיות המחשבה וע״י ירידתן בגוף וביטול היש לאין ע״י ברכת הדיוט כו׳ ממשיכים בחי׳ גילוי ממכ״ע וסוכ״ע בעל המחשבה כו׳ כנ״ל, ועיין בפ׳ וישב בד״ה כה אמר כו׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים כו׳) והיינו ע״י אתכפיא ואתהפכא. והוא הטעם אשר ברא ה׳ את הקליפות בכדי לעשות ולתקן שעי״ז יהיה העלייה הגדולה כו׳. וזהו אלה מסעי בנ״י. פי׳ עליותם ממטה למעלה. ואמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם.

ע״בוענין ויכתוב היינו כמארז״ל חותמו של הקב״ה אמת פי׳ כי החכמה נקראת אמת כי כשמשיג איזה דבר בהשכלתו אזי יודע שכן הדבר והוא האמת כו׳. ועמ״ש בסש״ב פל״ה בהג״ה ונקראת חותם עד״מ החותם שהוא שם האדם הנכתב בדיו גשמי ע״ג הנייר והנה השם בעצם אינו ערוך לגבי עצמיות בעל השם וכ״ש וק״ו כשנכתב בדיו שהיא רק בחי׳ עשייה גשמיות וכך בחי׳ חכמה הוא בחי׳ עשייה גשמיית לגבי א״ס ב״ה וכמ״ש כולם בחכמה עשית והרצון היא הנקרא שם שמו גימטריא רצון וחכמה היא החותם שהוא בחי׳ עשייה של השם. אך מ״מ כמו בגשמיות החותם הוא קיום על כל דבר שיחייב עצמו שכאשר יחתום שוב אין לשנות וכמו בנעילת יוכ״פ וחתמנו בספר חיים בספר פרנסה ושוב לא ישונה כן בחי׳ א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מהחכמה שורה ומתלבש בחכמה, וזהו ויכתוב משה כי משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא המעלה אותה אל החתן כי אהרן היה מניף הלוים.

ע״גוכן כללות נש״י בהעלותך את הנרות נשמת אדם קרויה נר ה׳ והיכן עליותם עד אל מול פני המנורה ומשה הוא שושבינא דמלכא המשיך א״ס ב״ה מלמעלה למטה משל למלך שבעצמו אין דרכו לילך כך משה הוא המנהיג המשכת והתגלות אלקות תוך העולמות.

ע״דולכן ויכתוב משה לפי שהוא מבחי׳ חכמה וירא ראשית לו כתב חותמו של הקב״ה אמת שהוא גילוי אור א״ס שבחכמה. והמשיך זה למטה להיות בהם כח לעלות אל ה׳ ממטה למעלה כי א״א היה להם להתעלות תחלה בעצמן כי אלמלא עוזרו כו׳.

ע״הוזהו כענין ברכת המצות שהוא המשכת אתעדל״ע שיוכל להעלות הדבר גשמי שבו נעשה המצוה כו׳. וכנזכר לעיל בפי׳ א״ת מ״ה אלא מאה שע״י המאה ברכות נמשך כח להיות בחי׳ מ״ה וביטול ועיין בפע״ח שער הברכות שם דגבי העלאה שע״י ברכת המצות הוא ג״כ ע״י שם מ״ב. וכך עד״ז ענין ויכתוב משה כו׳ דגבי מ״ב מסעות הוא המשכת אתעדל״ע שעי״ז יהיה ההעלאה. וכן עכשיו המשכה זו הוא על ידי עסק התורה וכמ״ש ותורה אור שהיא המאירה נפש האדם בחינת אתעדל״ע שיהיה בה כח לעלות באתעדל״ת (וכמ״ש ע״פ ואתחנן כו׳ ועיין בפ׳ תצוה בד״ה ועשית ציץ כו׳ פתוחי חותם כו׳). ולכן ארז״ל (בפתיחתא דמדרש איכה) ע״פ ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו כו׳ המאור שבה היה מחזירן למוטב. והנה תחלה אמר ויכתוב מוצאיהם למסעיהם מוצאיהם היינו מקור נשמות ישראל כענין שנאמר וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו.

ע״ווהוא למעלה מבחי׳ מחשבה כי אע״פ שאמרו דישראל עלו במחשבה היינו ששם עלו עצמיות נשמות ישראל. אבל מקורן ושרשן הוא למעלה יותר בבחי׳ בעל המחשבה בעל הרצון ומשם המשיך הארה כדי להיות להם כח לעלות ממטה למעלה. וזהו למסעיהם ר״ל הנסיעה וההעלאה שממטה. ע״פ ה׳ פי׳ שהעליה הוא למעלה מבחי׳ פי ה׳ שהוא ממכ״ע ברוח פיו כל צבאם ואח״כ ואלה מסעיהם למוצאיהם ר״ל זוהי העליה עד מוצאיהם ממטה למעלה:

ע״זביאור על זה

ע״חהנה גבי המסעות כתיב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך כו׳. וצ״ל ענין המסעות שהיו עד מתן תורה שלא היה עדיין הארון. אך הענין כי המסעות הראשונות היו במדבר הקרוב לישוב ולכן היו יכולים להכניעו משה רבינו ע״ה וישראל בעצמם הגם שלא היה עדיין הארון עמהם משא״כ המסעות שאח״כ בתוך המדבר הרחוק מישוב היה צריך כדי להכניעו גם לארון דייקא וזהו ויהי בנסוע הארון כו׳.

ע״טוכן הענין ג״כ למעלה כי הנה נוגה היא הממוצע בין הקדושה ובין קליפות הטמאות כי היא כלולה מטוב ורע והוא מ״ש במרכבת יחזקאל רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב שאחר ק״נ מתחיל השתלשלות שלש קליפות הנ״ל שע״י ק״נ נמשך להם יניקה מהקדושה. ולכן לא כולם שוים שהקרוב לנוגה יותר אין הרע בו בתוקף כ״כ כמו בהרחוק מנוגה (וז״ש גבי עמלק ואחריתו עדי אובד וכמשנ״ת בד״ה חייב אינש לבסומי בפורי׳ ע״ש וזהו דלפעמים אמר שטן ופנינה לש״ש נתכוונו ובמ״א אמרו נתן עיניו במקדש ראשון כו׳ וכמ״ש במ״א). ולכן אותן המסעות שהיו במדבר הסמוך לישוב היינו התחלת השתלשלות קליפות הטמאות הקרובים עדיין לנוגה ע״כ היו יכולים ס״ר נש״י ומשה ואהרן להכניעם גם קודם מ״ת ע״י שבעה מצות שנצטוו במרה שמירת שבת וכבוד אב ואם וכמו שנא׳ בהם בדברות האחרונות כאשר צוך ה׳ אלקיך ופירש״י דכאשר צוך היינו במרה. אבל המסעות שנסעו אח״כ בתוך המדבר הרחוק מישוב ששם מדור הקליפות הרחוקים מנוגה שהם תוקף הרע היה צריך כדי להכניעם ע״י בנסוע הארון ויאמר משה כו׳. וכל עיקר הכוונה בענין המסעות במדבר הוא להכניע אותו לפי שהוא מקור הקליפות לעומת בחי׳ ירושלים בקדושה (ועיין בזהר תרומה קנ״ז א׳ תצוה קפ״ד א׳ ב׳ ובע״ח שער הארת המוחין זו״נ פ״ה) והוא סימן לדורות שעי״ז יוכל כל אחד מישראל לעבוד את ה׳ ולהכניע גופו באתכפיא או אתהפכא שזהו עיקר העבודה כו׳. והנה מ״ב מסעות הם כנגד שם מ״ב תיבות דאנא בכח גדולת כו׳ שהוא שבעה מדות עליונות חג״ת נה״י ומלכות וכל אחת מהן כלולה מששה בחי׳ חג״ת נה״י לבד לכן הוא שבעה פסוקים וכל פסוק יש בו רק ששה תיבות שבחי׳ השביעית שבכל מדה אינה בחשבון דשם מ״ב וצ״ל מפני מה בספירת העומר הם מ״ט ימים דהיינו שכל מדה משבעה מדות עליונות כלולה משבעה שסופרין ג״כ בחי׳ מלכות שבכל מדה.

פ׳והענין כי הנה בחי׳ מלכות הוא הממוצע מלכות דאצילות נעשה עתיק לבריאה ומלכות דבריאה עתיק ליצירה כו׳ ומלכות דא״ס עתיק לאצילות שבחי׳ מלכות לבד שבעליון יורדת להיו ת עתיק ומקור לתחתון.

פ״אוהנה שם מ״ב הוא בחי׳ עליות מלמטה למעלה שלכן בפ׳ שמע יש בה מ״ב תיבות מואהבת עד ובשעריך. ולכאורה אינו מובן דהא פ׳ שמע הוא חסד ואהבת ושם מ״ב הוא גבורה אלא מפני שאהבה דפ׳ שמע נאמר בכל מאדך בלי גבול הכלי והוא בחי׳ העלאה והיינו ע״י שם מ״ב. משא״כ בפ׳ והיה אם שמוע שלא נאמר בכל מאדך והוא בחי׳ המשכה הוא שם ע״ב וכמ״ש במ״א.

פ״בולפיכך השבעה מדות דשם מ״ב כלולים כ״א רק מששה בחי׳ שהם בחי׳ העצמיות של כל מדה והם המתעלים משא״כ הבחינה שביעית שבכל מדה שהוא ענין גילוי המדה כו׳ והיינו לפי שהעליות הוא באור א״ס ב״ה שהוא סתימו דכל סתימין שתהיינה הז׳ מדות בטלים בו ית׳ דלאו מכל אינון מדות איהו כלל כמ״ש לך ה׳ הגדולה כו׳ והוא הפך מבחי׳ גילוי המדה שהוא בחי׳ יש כו׳ (ואפשר דלכן שם מ״ב הוא ג״כ בהויות דע״ב ס״ג מ״ה משא״כ בשם ב״ן אין בו בחי׳ מ״ב כמ״ש בע״ח שער כסה״כ ספ״ז ובפע״ח שער הקדישים פ״א כי שם מ״ב הוא בחינות עליות וזהו הפך שם ב״ן שהוא בחי׳ מל׳ להיות גילוי כו׳. ועיין בפע״ח ש״ו פ״ד בענין ראשו כתם פ״ז מ״ה מ״ב כו׳ ועיין במק״מ פ׳ שמות) (בדף ח׳) גבי עטרת פז. ועמ״ש בענין קי״ס סד״ה הים ראה וינוס ההרים רקדו כו׳ ע״ש. אבל ספירת העומר הוא בחי׳ המשכות היום יום א׳ כו׳ יום לשון הארה וגילוי שנמשך מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה עד שנמשך בנפש האדם ולכן בכל מדה סופרין ז׳ בחינות שהרי העיקר בזה הוא להיות גילוי והמשכה למטה שזהו בחי׳ השביעית שבכל מדה גילוי המדה (וגם עומר שעורים הוא שם ב״ן). ומהיכן מתחילים לספור מיום ראשון של פסח והוא עצמו אינו מהמספר כי הוא מקור שממנו ממשיכים האורות שהוא ענין הספירה היום יום כנ״ל כי ביום א׳ דפסח כתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה פי׳ שהוא בבחינת רוממות למעלה מהחכמה. וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת פי׳ מבחינה שלמעלה מהשבת ששבת הוא מוחין דאבא ויד רמה הוא בחינה שלמעלה מזה, ומבחינה זו תספרו מ״ט יום להיות בכל מדה ז׳ בחינות דוקא. (ועיין לעיל בד״ה לבאר ענין המסעות נתבאר ענין שם מ״ב דמסעות שהם ו׳ מדות כל אחד כלול מז׳, והוא אינו כמש״כ שהם ז׳ מדות כ״א כלול מששה. ויש לומר עפמ״ש בפע״ח שער הקדישים רפ״ב וז״ל כי שם מ״ב של כוונת הקדיש אינו שם מ״ב הנודע אצלנו שהוא אנא בכח רק שם מ״ב דהויות כו׳ וע״ש דמ״ב דהוויות היינו ג׳ ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה אשר כל יד הוא ב׳ פעמים ז׳. נמצא מ״ב דהויות היינו ו׳ בחינות כל אחד כלולה מז׳. והיינו מה שפי׳ שם בענין שם מ״ב. וענין ג׳ ידות אלו מבואר במ״א בדרוש פורים גבי כי יד על כס כו׳. ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ נשא את כו׳ ע״ש. ומה שפי׳ כאן בענין שם מ״ב זהו אנא בכח כו׳. ועיין עוד מענין שם מ״ב בפע״ח גבי כוונת פ׳ ראשונה דק״ש שבה שם מ״ב מבואר דשם מ״ב הוא בראש ז״א בכח״ב כו׳. ועיין בזהר פ׳ תרומה) (דקל״ב ע״ב) שמא דמ״ב אתוון רזא דיליה אבהן דקא מתעטרן בעלמא עילאה כו׳ עד דעתעטרא באין סוף ועמ״ש ע״ז בפרדס שער שלשים פ״ז. ועיין עוד בזהר פ׳ אחרי (דע״ח א׳) וברע״מ פרשת בהר (דק״ח ע״ב) ובהרמ״ז ר״פ תצא ובפ׳ בראשית (דף ד׳ ע״א). והנה המסעות היה בכל אחד מהם חנייה אחר כך והוא המשכות האור למטה להכניע הקליפות אך כדי שיהיה ההמשכה ממקום עליון מאד שעי״ז יוכנעו לזאת היה תחלה ההעלאה וכן בשם מ״ב שש כנפים כו׳ (ובשתים יעופף ובשתים דוקא העלאה והמשכה וזהו ג״כ ענין לוים וכהנים ובד״ה לבאר ענין המסעות נתבאר בענין קומה הוי׳ ויפוצו אויביך כו׳ שגם ע״י ההעלאה היה הכנעת הקליפות ע״ש):

פ״גב והנה מבואר בפנים דענין מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם יש להבין מענין ברכת המצות, דהנה כמו שבמסעות היה נסיעה וחנייה כך במעשה המצוה יש ג״כ העלאה והמשכה והיינו שהמשכת אור א״ס ב״ה שנמשך ע״י מעשה המצוה כמו טלית וציצית המשכת המקיף ובחי׳ ל״ב נתיבות חכמה ובתפילין המשכת מוחין. הנה המשכה זו הוא ע״י בירור ק״נ שהקלף דתפילין והצמר דציצית נלקחו מק״נ וע״י קיום המצוה מבררים ק״נ ומעלים הניצוצים לשרשן.

פ״דוהנה כדי שיהיה בירור והעלאה זו צ״ל תחלה המשכה מלמעלה כי אלמלא עוזרו כו׳ אתעדל״ע לעורר אתעדל״ת וזהו ענין ברכת המצות שהוא המשכת המקיף היינו הארת סוכ״ע שהוא המעלה ומגביה כו׳ (ועמ״ש במ״א בפ׳ מקץ בד״ה המגביהי לשבת כו׳ שכל בחי׳ מקיף הוא המעלה למעלה) ולכן הברכות על המצות הם מדרבנן שהם המשכת מקיפים וע״ז ארז״ל ערבים עלי ד״ס עלי דוקא שהוא בחי׳ מקיף כו׳ וכמ״ש במ״א (בפ׳ שמות). וזהו ענין מארז״ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן דלכאורה הל״ל כפשוטו קודם לעשייתן. ולמה אמרו לשון עובר ונצרכו אח״כ להוכיח דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אלא כי עובר לעשייתן הפי׳ שהוא בחי׳ מקיף למעשה המצוה המעלה העשייה (וכענין מ״ש נחלה עבר על נפשנו עמ״ש מזה סד״ה להבין ענין הפסוק מי אל כמוך, וכענין פי׳ עובר לסוחר באד״ר) (קכ״ח ב׳) ועיין בספר קול ברמה שם מלשון סחור סחור כו׳ וכענין ויעבור ה׳ על פניו כו׳, ועיין בזהר פ׳ לך לך דע״ט ע״ב. וזהו ג״כ ענין ההפרש בין ההמשכה שבתחלה לעורר המ״ן ובין המשכת מ״ד שנמשך אח״כ ע״י העלאת המ״ן, שההמשכה ההיא שאח״כ מאיר ומתגלה בבחי׳ פנימית משא״כ ההמשכה שבתחלה מאיר רק בבחינת מקיף וחיצוניות וכמו וימינו תחבקני שמחבקה בחיצוניותה ועי״ז אשה מזרעת ומעלה מ״ן ועי״ז נמשך אח״כ מ״ד טפת דכר בפנימיותה להיות מזה הולדה וגם ע״י שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר לפי שהמשכת מ״ד ואתעדל״ע הנמשך ע״י קדימת האתעדל״ת הוא מבחי׳ גבוה יותר מהאתעדל״ע שבתחלה.

פ״הוכ״ז מבואר בענין ברכת המצות שהברכה יש בה לשון נוכח ברוך אתה כו׳ והוא ההמשכה לעורר המ״ן ואח״כ לשון נסתר אשר קדשנו במצותיו שלשון נסתר מורה על בחי׳ גבוה יותר כענין הוא עשנו והיינו ההעלאת מ״ן של מעשה המצוה שעולה למעלה מעלה וכמ״ש בענין עלי באר כו׳ אח״כ וצונו הוא ענין המשכת מ״ד שנמשך אח״כ ע״י העלאת המ״ן כי וצונו לשון צוותא והתחברות שנמשך המ״ד בבחי׳ פנימיות כו׳ (וכמ״ש בלק״ת פ׳ בראשית בסוף ההקדמה לטעמי מצות שע״י המצוה נעשה יחוד זו״נ). וכ מ״כ הוא ג״כ בענין הקרבנות שהן בחי׳ העלאת מ״ן מנפש הבהמית שבנוגה כו׳ ועי״ז נמשכים ויורדים מ״ד (עיין באגה״ק בד״ה למה נסמכה). אך ג״כ כדי שיהיה העלאת מ״ן הוא ע״י הכהן המקריב שהוא חסד עליון הנמשך להעלות המ״ן כו׳. וענין ההפרש בין תורה למצות שארז״ל ויתר הקב״ה כו׳ ולא ויתר על ביטול תורה שהתורה היא בחי׳ אברים הפנימים שבהם תולה עיקר החיות ונקיבתם במשהו. והמצות רמ״ח אברים דמלכא הם בחי׳ אברים החיצונים. הענין הוא כי יש למעלה אורות וכלים והנה התורה שהיא בחי׳ חכמה ושכל היינו שהיא מבחי׳ אורות והמצות שהן בחי׳ עשייה היינו שהן מבחי׳ כלים (ועיין בע״ח שמ״א פ״ז דיחוד אור א״ס בחכמה נק׳ איהו וחיוהי חד ונודע דחיוהי פי׳ אורות וגרמוהי פי׳ כלים). אך לפי שמ״מ שרש הכלים למעלה מן האורות. לכן פעמים אמרו שהמצות הם למעלה מהתורה וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו כו׳ כי המצות שהן מבחי׳ כלים הן לגבי התורה שהיא בחי׳ האורות כמשל השליא שמקפת את הולד שנוצרה תחלה מהטפה (וכמ״ש באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי כו׳ וזהו גם כן ענין כברייתו של עולם ברישא חשוכא שהוא שרש הכלים והדר נהורא בחי׳ אורות ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ וקבל היהודים כו׳). והענין כי התורה הוא בחי׳ פנימיות והמצות הן בחי׳ חיצוניות אך שהוא חיצוניות עליון שלפיכך לא יוכל להתגלות רק החיצוניות כענין שתוק כך עלה במחשבה והוא בחי׳ גלגלתא ולכן לפי שהן חיצוניות עליון מאד ע״כ מצד זה הן למעלה מהתורה (ועמ״ש בפ׳ מקץ בענין שמונה נסיכי אדם) כמו שהגולגולת מקפת על המוח שהוא בחי׳ חכמה (ועיין בפע״ח שכ״ב פ״ה בדפוס שקלאב) אך מ״מ לפי שהתורה היא מבחי׳ מוחא בחי׳ חכמה שהוא בחי׳ פנימיות לכן אמרו שהתורה היא למעלה מהמצות (ועמ״ש בפ׳ אחרי ע״פ כי ביום הזה יכפר כו׳ וגבי שבועות ע״פ וידבר אלקים) ולכן התורה היא מזון לנפש שהתגלותה בג״ע בבחי׳ פנימית בטעם ושכל משא״כ מהמצות נעשים לבושים שאינן יכולים להאיר רק בדרך לבוש שהוא בחי׳ חיצוניות כו׳:

פ״וג ומעתה נחזור לעניננו לענין המסעות שהיה בהם נסיעה וחנייה העלאה והמשכה. וכמו שבמצות צ״ל עוד המשכה בתחלה כדי להיות ההעלאה וזהו ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. כמו כן הוא בענין המסעות. וזהו ענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם שהוא המשכה תחלה מלמעלה מבחי׳ מוצאיהם דנש״י למסעיהם היינו ליתן כח ועוז להיות ההעלאה. ופי׳ ויכתוב משה היינו חותמו של הקב״ה אמת (עיין ברבות שמות פ׳ ה׳ ע״פ חסד ואמת נפגשו ואמת זה משה ועיין בהרמ״ז פ׳ ואתחנן) (דרס״א ע״א) וזו משה אמת כו׳ ע״ש, וגם ויכתוב היינו כמו כתב סופר שבמשנה סוף גיטין ופי׳ בגמרא חתם סופר וכן בקרא וכתב דגבי ספר כריתות לפ״ד ר׳ מאיר בגמרא פירושו חתמו כו׳. ויובן בהקדים כי יש ב׳ בחי׳ חכמה וכמ״ש באד״ר (קכ״ח ב׳) היינו כי חכמה דאצילות אתפשט ונפיק לל״ב שבילין וע״ז נאמר ונהר יוצא מעדן אך חכמה סתימאה הוא בחי׳ דלא אתפתח שהוא למעלה מהשכל וההשגה וזהו ענין שתוק כך עלה במחשבה (מנחות כ״ט ב׳) שאין הפי׳ כך עלה בלי טעם ח״ו. אלא שהטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגה עד שנראה למטה כי אין טעם ברצון, והוא בחי׳ חכמה סתימאה (שנק׳ מחשבה בזהר פ׳ נח) (דס״ה ע״ב) ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אם בחקותי ובד״ה ענין ק״ש. ולכן גם משה שקיבל התורה ואורייתא מחכמה נפקת הוא בחי׳ חכמה דאצי׳ לא יוכל להשיג כלל הטעם שבמחשבה העליונה שהיא בחי׳ א״ס שכל העולמות דאבי״ע אינן ערוך אליו ית׳. (וזהו ענין מאד עמקו מחשבותיך וכדלקמן). והנה י״ג מדות הרחמים שהן י״ג ת״ד הן נמשכים ממוחא סתימאה (ולכן גם למטה באדם צמיחת הזקן הוא אחר שיש לו גדלות המוחין וכמבואר בש״ע א״ח) (סי׳ נ״ג ס״ח) שהשנים שראוי להתמלאות בהם זקנו הוא אחר עשרים שנה. ומבואר בע״ח סוף שכ״ד בענין הטעם דלמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה שאז נתיישבה דעתו כמ״ש בגמרא (ב״ב קנ״ו ב׳) ובהרמב״ם והיינו לפי שאז נמשכים בו ב׳ מקיפים דאבא ל׳ מ׳ כו׳ ואחר שנכנסו אלו המקיפים אז נתמלא זקנו כמ״ש בפע״ח ש״י פ״ו שלכך אומרים יג״מ אחר שמ״ע כו׳. אך מ״מ המשכתן ממו״ס הוא רק בבחי׳ שערות לבד והיינו לפי כי הגם שהן מדות עליונות מאד מ״מ להיות התהוות בחי׳ מדות מאור א״ס ב״ה דלאו מכל אלין מדות איהו כלל, אינו אלא ע״י צמצומים עצומים כי הרי לא שייך בחי׳ מדות רחום וחנון, אלא א״כ שייך בחי׳ עולם ובריות שתפול עליהם מדת הרחמים.

פ״זוכמ״ש באוצ״ח בתחלתו כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו איך יקרא רחום. וזהו זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה שהמדות אלו הם בגדר עלמין וכמ״ש במ״א שאפילו בחי׳ סוכ״ע זהו בגדר עלמין וא״כ לגבי מהותו ועצמותו ית׳ שאינו בגדר עלמין כלל.

פ״חוגם עכשיו אפילו שנתהוו העולמות מ״מ כולא קמיה כלא חשיב דהיינו שבאמת הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם וכל הנבראים בטלים במציאות כביטול זיו השמש כשהוא תוך גוף השמש ואין נופל עליהם שם יש כלל כמ״ש באריכות בסש״ב ח״ב פ״ג וח״א פ״כ. א״כ קמיה ית׳ ממש כמו שהוא לבדו הוא לא שייך כלל מדות אלו אף שהם מדות היותר עליונים דמ״מ מעולם המה. משא״כ בחי׳ חכמה סתימאה הוא בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא שהוא כמו שהוא ית׳ לבדו הוא גם אלו לא ברא העולמות כלל (עיין מזה סד״ה ואלה שמות). וזהו פי׳ וענין קדש מלה בגרמיה המבואר בזהר אמור (דף צ״ד) שהיא בחינה שאינה שייכה לעולמות כלל והיינו מלה בגרמיה. ולא כמו המדות שהם תוארים פעול מאחרים כמ״ש בהג״ה באוצ״ח בתחלתו בשם המפרשים. ולכן המשכת י״ג מדות מח״ס אינה אלא בבחי׳ י״ג ת״ד עד״מ שהשערות אין להם ערך ויחוס כלל עם המוחין שבראש ואין עיקר חיות המוחין מתפשט בהם כלל שהרי אם יחתוך האדם שער ראשו לא ירגיש המוח כאב כלל שאין מתפשט בהם אלא הארה מצומצמת בעלמא להיות להם רק יניקה ואחיזה במוחין. כך הוא עד״מ ההארה הנמשכת מח״ס להיות התהוות יג״מ שהן מקור לבחי׳ עלמין אבי״ע כו׳ ולהיות התהוות בחי׳ יש ושהיש בטל כו׳ הוא רק מבחי׳ זיו והארה בעלמא ע״י צמצוצים עצומים כו׳ (ועיין בסש״ב ח״ב פ״ט בהג״ה). וזהו זכור רחמיך כו׳ שהזכרון אינו שייך אלא על דבר הרחוק ממנו במקום או במעלה כו׳, וזהו מה גדלו מעשיך ה׳ מאד עמקו מחשבותיך כי הנה התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים אבי״ע אשר זהו ענין מה גדלו מעשיך הוא מהמדות עליונות שהם מקורות לבחי׳ עלמין. והם לגבי מחשבתו ית׳ כמו שער האדם לגבי מוחין שלו עד״מ. א״כ מזה נתבונן גדולת עומק מחשבתו ית׳ ומעלתה לאין קץ ותכלית על מעלת חיות כל העולמות כו׳ ועיין מזה באג״ה בסופו ד״ה דוד זמירות קרית להו.

פ״טוהנה תיקון השביעי מי״ג ת״ד הוא ואמת שהוא מדה השביעי דיג״מ שאמר משה. ויש להבין על דרך שהקשה בזהר ר״פ ויקרא ואי תימא שאר אתוון לאו אינון אמת כו׳. אך הענין כי בתיקון השביעי נמשך ומתגלה אור הח״ס שלא ע״י צמצום דבחי׳ שערות וכמ״ש באדרא (קל״א ע׳ וקל״ג ב׳) תיקונא שביעאה פסיק שערא ואתחזין תרין תפוחין כו׳ הה״ד באור פני מלך חיים, פי׳ פסיק שערא היינו כמו שבפנים אין שום צמיחת שערות וע״כ נקרא בחי׳ זו ואמת היינו גילוי האמת כמו שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה שנק׳ מלה בגרמיה וכמ״ש בסש״ב פל״ה בהג״ה שמעתי ממורי כו׳ ע״ש ובחי׳ זו נמשך ומתגלה בתיקון הז׳ כיון שבו מאיר אור הח״ס שלא ע״י צמצום השערות. משא״כ בשאר תיקונים שהם בחי׳ המדות אף שהם מדות היותר עליונות ורב חסד כו׳ מ״מ כיון ששייכים לבחי׳ עלמין אין בהם גילוי עצמיות חכמה סתימאה שהוא כמו שהוא לבדו הוא אחד האמת ואין עוד כלל והיינו לפי שההמשכה רק ע״י בחי׳ שערות כנ״ל, (וקרוב לזה כתב הרמב״ם בפי׳ אמת וז״ל הוא שהנביא אומר וה׳ אלקים אמת, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אין צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם עכ״ד) (ועיין ברבות וישלח פרשה פ״א מענין חותמו של הקב״ה אמת ובשה״ש רבה ע״פ לסוסתי ברכבי שהוא ע״ש אני ראשון ואני אחרון כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה ראשי המטות):

צ׳ ד וענין פי׳ ההארה שבתיקון השביעי שנק׳ באור פני מלך יובן ע״ד דאיתא צהבו פניו של רבי אבהו מחמת שמצא תוספתא חדתא (וכ״ה בנדרים) (דמ״ט ב׳) גבי ר׳ יהודא חכמת אדם תאיר פניו ולכן הי׳ פניו צהובין הרי אור החכמה והשכל מאיר פניו ממש, והגם דמה שתאיר פניו אינו רוחני כמו השכל שבמוח כ״א הארה גשמיות מ״מ היא למעלה הרבה מבחי׳ היניקה מהמוח שבשערות שהם רק מותרי מוחין לבד וגם שהם רק בחי׳ צומח לבד שאינן ערוך לעצמות בחי׳ המדבר משא״כ הארה שהחכמה תאיר פניו הרי היא נמשכת דוקא מעצמיות החכמה ממש שלפי שמצא תוספתא חדתא ע״כ דוקא יאירו פניו וגם שההארה היא בפנים שזהו עיקר מקום גילוי החיות כו׳, ועד״מ זה יובן למעלה ענין באור פני מלך חיים שהוא התגלות הארה עליונה מחכמה סתימאה ממש למעלה מעלה מבחי׳ שערות כו׳. וזהו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים. (ולכן אע״ג דתיקון ג׳ מי״ג ת״ד ג״כ פנוי משערות כמ״ש בזהר) (שם קל״א א׳) מ״מ שאני תיקון השביעי שבו נמשך ומתגלה אור הח״ס כמו שחכמת אדם תאיר פניו פניו דייקא ע״כ נק׳ ואמת. וכן בתורה כתיב תורת אמת היתה בפיהו אמת קנה כו׳. והרמ״ז ר״פ ויקרא כתב שדעת דעתיק המאיר ברישא דאריך מאיר בתיקון השביעי דדעת אסהיד באנפין כו׳.

צ״אועיין מ״ש במבוא שערים ש״ג ח״ב פ״ב והנה בעתיק אין בו שערות כו׳. וזהו ענין כתפוח בעצי היער דפי׳ הרח״ו הובא בספר נשמת דוד על שיר השירים בעצי היער הם שערות דדיקנא והתפוח הוא תיקון השביעי ובו מתגלית הארה כל שבעה תיקונין דגלגלתא. כן דודי ז״א כו׳ כי הארת פנים דא״א מאיר בפנים דז״א כדלקמן.

צ״בומה שנמשלו לעצי היער היינו כמו שהשערות עד״מ הם רק בחי׳ צומח לבד שבמדבר ואינן ערוך למהות האדם עצמו בחי׳ מדבר ואמנם תיקון הז׳ נק׳ תפוח שיש בו טוב טעם ומראה וריח וכך ההארה דבחי׳ אור פני כו׳ שחכמת אדם ממש תאיר פניו כו׳ להצהיל פנים משמן הוא בחי׳ שמן משחת קדש שהוא ח״ס כו׳. וזהו ענין תפארת שיבה (משלי ט״ז ל״א) שהוא בחי׳ הדרת פנים עמ״ש מזה במ״א בפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסלו וע״ש פי׳ עטרת תפארת שיבה שהוא ענין כובע ישועה להמשיך בחי׳ הדרת פנים, וכ״ז בדרך צדקה תמצא שבה ועל ידה נמשך בחי׳ עטרת תפארת (ע׳ בזהר ח״ג מ״ב ב׳ ודל״ו סע״א) ועיין באג״ה סד״ה וילבש צדקה כשריון ועמ״ש בביאור ע״פ שוש אשיש כו׳ כי הלבישני בגדי ישע כו׳. והנה בפי׳ האדרא מתלמידי האריז״ל בספר קול ברמה פי׳ ענין ואמת לפי שאינו משתנה כלל וכבר נודע שכל אמת תליא בעתיקא עכ״ל, פי׳ כמ״ש אני הוי׳ לא ש ניתי שאין שום שינוי כו׳ וגם ע״ד מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו הרי האמת הוא שאין שום הפסק להשפעתו לאפוקי נהרות המכזבים בפ״ח דמסכת פרה. וזהו שאמרה השונמית לאלישע אל תכזב בשפחתך. דאין ר״ל שלא האמינה לדבריו אלא דכוונתה שלא יומשך נשמתו ממקום שאין לו קיום והמשכה. ויובן עפמ״ש בענין זה בזהר בשלח (דמ״ד ע״ב). וז״ש דכל אמת תליא בעתיקא כי למטה בז״א שיש ימינא ושמאלא לכן לפעמים מדת הדין מעכבת וגורם מניעת השפע ח״ו. משא״כ בע״ק דלית שמאלא בהאי עתיקא ע״כ אין שום הפסק ומניעה להשפעתו וזהו ענין מקור מים חיים שתמיד נובעים, וע״ז ארז״ל כל מקום שנאמר לי אין לו הפסק לעולם וכמ״ש במ״א בענין וארשתיך לי לעולם כו׳ וזהו אהבת עולם אהבתנו כו׳, ועיין מ״ש בפ׳ יתרו בד״ה הנה להבין שרש ענין מתן תורה בפי׳ וענין כי לא אדם הוא להנחם, ולכן נק׳ בחי׳ זו אמת.

צ״גוהנה מזה יובן תוספת ביאור למה שנתבאר למעלה דח״ס עצמה היא בחי׳ דלאו מכל אלין מדות איהו כלל וזהו בחי׳ אמת, אין הכוונה ח״ו שמבחי׳ אמת לא נמשכו הפעולות והטובות הבאות מהמדות רחום וחנון לפי דכולא קמיה כלא חשיב. דחלילה לחשוב כן וכמ״ש הרמב״ם שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו דייקא. וכנ״ל דפי׳ אמת היינושאין טובו והשפעתו פוסק לעולם ולא יכזבו מימיו ח״ו. וכן מבואר בזהר באריכות שם (דקל״ג ב׳) וכל טיבו לא פסיק כו׳ וכדכתיב באור פני מלך חיים, רק הכוונה שההשפעה והאור נמשך שלא ע״ד ההשפעה הנמשכת מבחי׳ מדות שהעולמות תופסים מקום עד ששייך שם מדות אלו, אלא שבאות כל הטוב והאור שלא ע״י בחי׳ התפעלות המדות כלל, וזהו ענין באור פני מלך חיים וזהו ענין דבחי׳ אמת היינו לא שניתי שאין שום שינוי והתפעלות כו׳ והוא מקור הטוב דכל טיבו לא פסק כו׳ והגם שבאמת גם המדות דאצילות אינן כלל מערך וסוג המדות דבי״ע ואין המדה בחי׳ התפעלות ושינוי ח״ו וכמ״ש באג״ה ד״ה להבין משל ומליצה בשם המגיד נ״ע בפי׳ מ״ש אברהם ואנכי עפר ואפר כו׳ ע״ש.

צ״דועמ״ש מזה בפ׳ יתרו בדרוש הראשון שע״פ זכור את יום השבת כו׳ ועמ״ש במ״א בד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא שהשתלשלות המדות דבי״ע ממדות דאצילות הוא ע״ד משארז״ל אין לך כל עשב כו׳ ע״ש וכ״ש וק״ו המדות שלמעלה מהאצילות שגבהו דרכיהן למעלה מעלה מהמדות דאצילות וכמ״ש במ״א ע״פ ה׳ יחתו מריביו. אך עכ״ז לגבי אמתת אור א״ס ב״ה בעצמו לא שייך כלל גם מהות מדות שלמעלה מהאצי׳ כנ״ל והמשכת הי״ג מדות הוא ע״י בחי׳ שערות כו׳ כנ״ל וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך שבחינת ובטובו הוא עדיין למעלה מהמדות הנק׳ כי לא כלו רחמיך שהן יג״מ אלא שמבחי׳ ובטובו נמשכים היג״מ להיות כי לא כלו רחמיך ופי׳ כי לא כלו היינו כמ״ש באדרא (דקל״ג ע״ב) דחסד דעתיק הוא חסד דקשוט דהיינו חסד של אמת ופי׳ תלמידי האריז״ל שאינו נפסק לעולם כו׳. ואפשר ג״כ הפי׳ שתיקון ואמת עם היותו למעלה מהמדות אעפ״כ מאיר ג״כ הארתו בכל המדות וכמ״ש חסד ואמת נפגשו וזהו ענין כתפוח בעצי היער כנ״ל ולכן נקרא החסד חסד דקשוט חסד של אמת ממש.

צ״הוזהו ענין חותמו של הקב״ה אמת כי הנה עיקר בחי׳ אמת היינו כשמשיג החכמה ויודע שכן הוא משא״כ כשהיא עדיין בבחי׳ העלם ועין לא ראתה הרי אין ידוע האמת, ולכן חכמה סתימאה עצמה כמו שהיא נעלמת ולא שכיח ולא אתפתח אין שייך לקרותה עדיין אמת עד שנמשך ממנה הארה וגילוי בבחי׳ תרין תפוחין שהוא בחי׳ אור פני מלך.

צ״ווע״כ נק׳ חותמו כמו חותם האדם שהוא רק בחי׳ עשייה. וכך עד״מ ההארה שבפנים היא כמו עשייה לגבי עצם החכמה שבמוח האדם שממנה תאיר פניו. אלא שמ״מ הרי החותם הוא קיום על כל דבר והכל הולך אחר החיתום. וכמ״כ למעלה בחי׳ הארת פנים נמשך מכח עצמיות הח״ס כנ״ל במשל לכן הגם שנחשב בחי׳ עשייה לגבי מהות ועצמיות הח״ס מ״מ זהו קיום הכל וזהו ענין וחתמנו בספר החיים וחתמנו בספר פרנסה כו׳ כי באור פני מלך חיים:

צ״זה והנה כתיב תתן אמת ליעקב פי׳ יעקב הוא ז״א ובו הוא עיקר בחי׳ אמת כי היג״מ אל רחום כו׳ ואמת כו׳ שאמר משה היינו שהמשיך היג״מ מא״א לז״א להיות גם בו י״ג מדות (כמ״ש באדרא דנשא דקל״א ע״ב ודקל״ח ע״א) ואז נק׳ ואמת. והגם שהאמת הוא למעלה בעתיקא ושם דייקא מקור האמת וכנ״ל אך אינו בגילוי עדיין אבל כשנמשך בז״א הוא מתגלה ואז שייך לקרותו ואמת שאז נודע האמת, וזהו ענין אסתכלותא דז״א בפנים דא״א ועי״ז מקבל ק״נ ור״כ נהורין כו׳ (וע״ש בפ׳ נשא) (קל״א א׳) מתרי תפוחין כו׳ נהירין אנפוי דז״א וכ״ה דקל״ג ב׳ ודקל״ו ב׳ נהירין אנפוהי כו׳ ועיין (דקל״ה סע״ב) ואריכין כו׳ בגין דאשגח כו׳ והיינו שז״א נמשך לו ק״נ מהש״ע נהורין שבפנים דא״א וע״כ נק׳ זעיר לפי שנשאר אר״ך אורות מהש״ע נהורין שלא נמשכו בו אכן לפעמים משפיע לו א״א כל הש״ע נהורין וזהו ואריכין כו׳ וע׳ בע״ח סוף שער א״א ועיין באדר״ז דרפ״ח ב׳.

צ״חועוד יש דברים בגו והוא כי מז״א נמשך ג״כ למל׳ שהיא מקור דבי״ע הארת פנים שנמשך בו מא״א. וזהו עיניך יונים כמו זוג יונים שמסתכלים תמיד זה על זה ומתענגים כו׳, וכך המל׳ מקבלת הארת פנים דז״א מה שמאיר בו פנים דא״א (וזהו ענין יאר ה׳ פניו אליך כדפי׳ באדרא פ׳ נשא) (קל״ג ב׳) ובזהר ואתחנן (דרס״א א׳) גבי פנים בפנים דבר כו׳ בפי׳ הרמ״ז שהפנים דא״א נתלבשו בפנים דז״א ודבר עמכם. ובמק״מ פי׳ ז״א נתלבש במל׳ כו׳ והוא הארת פנים דא״א שנמשך לישראל ע״י זו״נ כו׳ ושם במל׳ הוא עיקר החותם וזהו שבנעילה דיוהכ״פ אומרים וחתמנו בספר החיים כו׳ כי מל׳ דאצילות היא מקור הנבראים ועלייתה בנעילה הוא למעלה מעלה עד דיקנא דא״א ומבחי׳ הארת פנים נמשך בה בחי׳ חותמו של הקב״ה אמת וזהו תתן אמת ליעקב כו׳. (לפ״ז א״ש כפשוטו שנק׳ חותם שהוא בחי׳ עשייה כי המל׳ היא בחי׳ עשייה שבאצי׳ לגבי הכתר שנק׳ אצילות שבאצילות. ועיין בפע״ח שער תפלת ר״ה פ״ד בכוונת מלך עוזר ומושיע ומגן כי יש לה עתה אור כל הש״ע רבוי נהורין שבפנים דא״א כו׳ נמצא כו׳ ע״ש ועיין פע״ח שער יוה״כ פ״ה). וזהו ענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כי משה הוא שושבינא דמלכא שמנהיג המשכת אור א״ס והמשיך מבחי׳ מוצאיהם שהוא ענין מקור נשמות ישראל מלשון מוצא מים, והיינו כי הנה עצם הנשמות הם עלו במחשבה אכן מקורם הוא בעצמות א״ס ב״ה בעל המחשבה בעל הרצון.

צ״טוהמשכה זו ממוצאיהם הוא כדי למסעיהם שעי״ז יוכלו להתעלות מלמטה למעלה בבחי׳ בכל מאדך היינו להיות התגברות האהבה דנפש האלקית עד ש גם היצה״ר ישוב לאהבת ה׳ שאז הוא בחי׳ טוב מאד, שכדי להיות העלאה זו צ״ל תחלה המשכת כח מלמעלה וכמ״ש ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו שכאשר האב רוצה להגביה ולעלות בנו הקטן אליו הוא ע״י שמשפיל קומתו אליו ואז מגביהו על זרועותיו כו׳ ועמ״ש ע״פ זה בד״ה קדש ישראל בפ׳ פינחס. (והנה הענין שהכח לההעלאה הוא ע״י ההמשכה מבחי׳ חותמו של הקב״ה אמת הוא מובן ממשנ״ת למעלה דבחי׳ אמת היינו כמו שהוא לבדו הוא ואין זולתו ולכן חכמה עילאה נק׳ אמת לפי שזהו מדרגת החכמה שהיא בחי׳ ביטול ממש וכמ״ש בסש״ב פל״ה בהג״ה. ולכן מבחי׳ אמת נמשך המשכת הביטול ג״כ למטה להיות ביטול היש ולכן הכח להיות ההעלאה והביטול הוא ע״י ויכתוב משה שהמשיך גם למטה מבחינת אמת וכמ״ש ואמת ה׳ לעולם. ועמ״ש עוד במ״א מענין המשכת הביטול מח״ע למטה שעי״ז יהיה הכח להיות ביטול היש והוא ע״פ והיה לכם לציצית כו׳ ע״ש. אך להבין ענין שמוצאיהם ושרשם של נש״י הוא מבחי׳ אמת, היינו כנ״ל שמוצאיהם ושרשם הוא בעצמות א״ס ב״ה בעל הרצון כו׳ שהוא בחי׳ מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו שהוא בחי׳ אמת וכמ״ש אותי עזבו מקור מים חיים וגם כח היחוד דזו״נ שמשם נמשכו הנשמות עצמן הוא בא ונמשך ע״י הסתכלות בא״א.) (ועיין בזהר שלח קס״ג ב׳ אמת כלול דו״נ כחדא כו׳ ועיין בזח״ב בשלח נ״ז ב׳ יתרו פ״ט א׳ צ׳ סע״א בענין אמת ליעקב זח״א לך לך צ״ו א׳ ח״ג ויקרא י״ב ב׳ אחרי ע״ג ב׳ נשא קל״א ב׳ קל״ד א׳. ואתחנן רס״ז א׳ האזינו רצ״ז א׳) ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים איך שמשה ממשיך הדעת לנש״י והמשכה זו הוא ענין כי תקנה עבד עברי היינו מבחי׳ בעבר הנהר ישבו אבותיכם כו׳ ע״ש. וזהו ענין מוצאיהם שמבחי׳ עבר הנהר כו׳ והמשכת הדעת הוא ממש מתיקון ואמת וכמ״ש הרמ״ז ר״פ ויקרא.

ק׳והנה המשכת אתערותא דלעילא זו דבחי׳ ויכתוב משה את מוצאיהם הוא ע״י עסק התורה וכמארז״ל המאור שבה מחזירן למוטב. ולכן נק׳ תורת אמת ובאור פניך נתת לנו תורת חיים. וזהו כתבם על לוח לבך דהיינו כדפי׳ בענין ויכתוב משה שהוא המשכת חותמו של הקב״ה. ועיין מ״ש בפ׳ בראשית סד״ה להבין ענין הברכות בפי׳ חתום תורה בלמודי כו׳ וזהו ענין חותם בברוך כו׳ ע״ש (ועיין מזה בזהר ס״פ צו דל״ה א׳ ועמ״ש בפ׳ מקץ בד״ה רני ושמחי בת בפי׳ תתן אמת ליעקב כו׳ מימי קדם). ועוד יובן ענין זה איך שהמשכה זו הוא ע״י עסק התורה עפמ״ש במ״א סד״ה וידבר דבמדבר סיני. ובד״ה וידבר דעשרת הדברות שע״י עסק התורה נמשך בחי׳ מזליה ומקור דהנשמה להיות בנשמה המלוב שת בגוף כו׳ ע״ש וזהו ממש ענין המשכה מבחי׳ מוצאיהם למסעיהם כו׳. והנה אח״כ נאמר ואלה מסעיהם למוצאיהם היינו בחי׳ ההעלאה מלמטה למעלה (ועמ״ש ע״פ יונתי בחגוי כו׳ בפי׳ ולכי לך):

100

ק״אוירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה כו׳. וירד הגבול הירדנה כו׳. הנה בחי׳ ירדן הוא זה כמארז״ל שנוטל מזה ונותן לזה. פי׳ הוא ענין העלאה מלמטה למעלה להעלות מהשבירה משיורי מלכים דתהו שלא נתבררו שהוא ענין קליפות נוגה. להפכם לקדושה. דהיינו הז׳ מדות שנפלו בקליפות חם וכנען חמימות שרש הז׳ מדות רעות שבארץ כנען ולעשות מזה החמימות גופא רשפיה רשפי אש התלהבות הלב לעבודת ה׳.

101

ק״בוזהו בחי׳ ירדן שנוטל מזה ונותן לזה מלמטה למעלה באתערותא דלתתא כו׳ וזהו נק׳ עולם שהוא ו״ק. ובעבודה זו מוכרח להיות שינויים מחמת שינוי דברים התחתונים ועניני גופנים אכילה ושתיה כו׳. ויש עוד בחי׳ עבודה (מדברים תחתונים) למעלה מזה ונק׳ אהבה רבה שאינו צריך שתלקח אהבה מדברים תחתונים חם אבי כנען הנ״ל. רק הכל מלמעלה מן בחי׳ עולם הנ״ל. שהתורה נבראת אלפים שנה קודם בריאת העולם ושם נאמר ג״כ רשפיה רשפי אש כו׳.

102

ק״גוזו היא בחי׳ ארץ ישראל עיני ה׳ אלקיך בה כו׳ בחי׳ חכמה שהיא אלפים שנה אאלפך חכמה אאלפך בינה. ואהבה זו היא רק מלמעלה על ידי אהרן שושבינא דמטרוניתא. הממשיך אהבה רבה מלמעלה למטרוניתא הנ״ל ודו״ק.

103

ק״דואף האהבה שהיא בתוך העולם מלמטה למעלה לא שנלקחת רק מן העולם שהרי גם האומות אוכלים כו׳. ולא נהפך לקדושה. אלא מוכרח שיהיה הארה מלמעלה למטה. שיהי׳ ביכולתו להעלות המדות לקדושה וזהו וירד הגבול הירדנה ומחה על כתף ים כנרת קדמה כו׳. כנרת מתוק ככנור. בחי׳ חסדים יצא מעדן חכמה וד״ל. מקדם לעין למעלה מבחי׳ עיני ה׳ אלהיך כו׳. ים כנרת ים עילאה בחי׳ נקודים. והירדן הוא בחי׳ הרפ״ח ניצוצין שבקליפות נוגה שירדו בשבירה. אבל שרשם קודם שבירה שם הוא שרשם. ובזה המשכה לירדן שיוכל להעלות וליטול מזה וליתן לזה וד״ל והמ״י:

104

ק״הלבאר הדברים בענין וירד הגבול הנה גבול ד׳ רוחות דא״י י״ל שהוא ענין י״ב גבולי אלכסון הנזכר בספר יצירה ופי׳ ענינם בפרדס שכ״א פ״ז שהם גבול מזרחית רומית גבול צפונית רומית כו׳ גבול מזרחית תחתית כו׳ גבול מזרחית צפונית כו׳ ע״ש. ואע״פ שבגבול הארץ בגשמיות לא שייך רומית מ״מ שרש גבולות אלו נמשכו מי״ב גבולי אלכסון הנ״ל. וכן מצינו (ביחזקאל סי׳ מ״ח) חשב י״ב גבולים בחילוק הארץ לי״ב שבטים וכנודע די״ב שבטים שרשם ג״כ מי״ב גבולי אלכסון וכדאיתא בזהר פ׳ במדבר (דקי״ח ע״ב). תריסר שבטין תריסר תחומין כו׳ דהא אילנא עילאה קדישא בהו אחתם בחותמוי. וזה ע״ד מ״ש בפרדס שכ״א פ״ו בשם ספר הבהיר אילן א׳ יש לו להקב״ה ובו י״ב גבולי אלכסון כו׳.

105

ק״ווגבול ותחום ענין א׳ הוא. והטעם שנק׳ בשם גבולים ותחומים. כי הנה ענין י״ב גבולי׳ האלו הם בחי׳ התכללות הו״ק שהם הששה מדות חג״ת נה״י כשמתכללים זה עם זה כמו התכללות החסדים בגבורות או התכללות גבורה בנצח כו׳ או התכללות הקוין כי חח״ן קו ימין ובג״ה קו שמאל והתכללותן הוא ע״י גבולי אלכסון כו׳ והתכללות זו אינה בעצם האור כי האור הוא אור פשוט אלא הוא ע״י התלבשות האורות בכלים שעי״ז נתלבש חסד בגבורה או בנצח כו׳ כפי סדר הה נהגה.

106

ק״זוהנה הכלים הם מגבילים את האור שהאור נגבל בכלי. הן מצד שהאור הוא אור פשוט ונגבל בכלי להיות מחי׳ ומהוה כלי החסד א״כ הכלי מגבילתו הן שהאור הוא בחי׳ א״ס והכלי מגבלת להיות ההשפעה בבחי׳ גבול.

107

ק״חוכיון שעיקר התכללות זו להיות נעשה י״ב בחי׳ הוא ע״י התלבשות האורות בכלים דוקא דאילו האור מצד עצמו הוא אור פשוט כו׳ לכן נק׳ י״ב גבולים או י״ב תחומין היינו הגבלות שהאור נגבל בכלים ומתכללים לי״ב גבולים י״ב תחומין. ומ״ש הזהר דהא אילנא עילאה קדישא בהו אחתם בחותמוי יש לפרשו. אך יותר י״ל כי חילוף אותיות יש כאן וצ״ל אתחם בתחומוי כו׳ והפי׳ כנ״ל (וע׳ עוד מענין פי׳ גבול בפי׳ הרמ״ז בזהר שם ובפרדס בעה״כ ערך גבול). והנה י״ב בחי׳ אלו הם ג״כ ענין י״ב צרופי הוי׳ וי״ב צירופי אד׳ ומזה נמשך ג״כ י״ב חדשים שבכל חדש מקבלים כנ״י מצירוף א׳ מהי״ב צירופי הוי׳ כו׳ כי מבחי׳ התכללות המדות עליונות זע״ז כמו חסד עם הוד שזהו גבול דרומית תחתית כך נמשך ג״כ מבחי׳ זו ג״כ למטה לכנ״י לעבודת ה׳ בבחי׳ זו שהוא להיות התכללות בחי׳ אהבה עם בחי׳ ההודאה ומבחי׳ התכללות הגבורה בהוד שזהו גבול צפונית תחתית נמשך להיות התכללות היראה בבחי׳ ההודאה.

108

ק״טועד״ז בכל המדות ועמ״ש מזה ע״פ א לה מסעי כו׳ וזהו ענין גבולות א״י. והנה שרש י״ב ג״א נמשכו מלמעלה מעלה ומשתלשלין ויורדין בבחי׳ מל׳ וגם למטה בבי״ע וזהו וירד הגבול וכו׳ מקדם לעין וכדאיתא בזהר ס״פ וישלח (דקע״ו סע״א) תריסר דאתכסיין וכו׳ וכמ״ש במק״מ שם ששרשם מת״ת דא״א כו׳ שהם המדות שלמעלה מהחכמה והבינה עד דאו״א מלבישים אותן שהם רק לבוש למדות אלו ושם הוא תכלית ואמיתית ההתכללות. ומשם יורד ומשתלשל בי״ב גבולי אלכסון דז״א עד שנמשך ג״כ במל׳ וזהו ומחה על כתף ים כנרת להיות בחי׳ אהבה בתענוגים מתוק ככנור.

109

ק״יוביאור הענין הוא ע״ד מ״ש בפ׳ תצוה ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק בפי׳ אכלתי יערי עם דבשי שהוא ק״ש בקיום אחד ואהבת אהבה בתענוגים כו׳ ולכן נק׳ בחי׳ זו מתוק ככנור בחי׳ דבשי.

110

קי״אוע׳ באגה״ק ע״פ מה יפית כו׳. וזהו שאה״ר זו נמשך מלמעלה ע״י אהרן שושבינא דמטרוניתא והוא כמ״ש ע״פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו׳ שאהבה זו נמשך מבחי׳ ורב חסד שלמעלה מבחי׳ חסד עולם כו׳.

111

קי״בוז״ש כאן שאהבה זו היא מבחי׳ שלמעלה מבחי׳ עולם וקדמה לעולם דעולם היינו ו״ק חסד עולם כו׳ ונמשלה לכנור. דאיתא בתקונים סוף תיקון עשרים בפי׳ הללוהו בנבל וכנור. כנור כ״ו נר. הקב״ה דאיהו הוי׳ דאתמר ה׳ אורי וישעי נהיר בנר דאיהו שכינתא כו׳.

112

קי״גועמ״ש מענין נר בפ׳ שלח ע״פ והיה לכם לציצית. וז״ש באהרן בהעלותך את הנרות כו׳ ועל ידי הארה זו הכנור מנגן מאליו שהוא בחי׳ עליית המל׳ וכל העליות הוא ע״י שיר ועמ״ש בפ׳ בראשית ע״פ ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור כו׳ ועמ״ש בפי׳ ענו להוי׳ בתודה זמרו לאלקינו בכנור. ובפי׳ עלי עשור ועלי נבל כו׳ ע״ש וע׳ בזהר ס״פ שלח (דקע״ה ע״ב) שהתכלת שבציצית שמדם חלזון הוא מים כנרת והיינו כמ״ש ע״פ והיה לכם לציצית הנ״ל שהתכלת הוא ממוחין דאבא כו׳ המשכת הביטול כו׳ וע״ש. וע׳ בהרמ״ז בפי׳ הזהר פ׳ תרומה (דקכ״ז ע״א) כ׳ ימא דגנוסר הוא ים כנרת שסודה מל׳ דמלכות דבריאה שנעשית עתיק ליצירה כו׳ וע״ש (בדקמ״ט ע״ב). ובפי׳ ספד״צ מהאריז״ל בפ״ק כ׳ בענין זה ויש כנור וכנרת והם הוד דידיה והוד דידה שבבריאה כו׳ והאריך שם. והנה פי׳ ומחה על כתף הוא כמ״ש במ״א שהאהבה שבאה מלמעלה שלא ע״פ השגה הוא כמשל שא׳ דוחפו בעורף ואינו יודע מאין היה לו זאת.

113

קי״דובכל עליי׳ המל׳ צ״ל מתחלה בבחי׳ זו שנק׳ אב״א וזהו ומחה על כתף כו׳ ואח״כ יבוא לבחי׳ פב״פ כו׳. גם י״ל ומחה על כתף ע״ד קוצי דשערי שמכה כו׳ כמש״ל ע״פ זכור הנ״ל וע׳ בפע״ח שער התפילין זו הוא ע״י עסק התורה וע״ז נאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון כו׳ וכמ״ש במ״א ע״פ חכלילי עינים וע״פ ויקהל משה וע״פ מי מנה עפר יעקב.

114

קי״הולכן ע״י המשכת ל״ב נתיבות החכמה שבתורה שע״ז נאמר וירד הגבול כנ״ל עי״ז ומחה כו׳ ים כנרת כו׳ שיבוא לבחי׳ אהבה רבה מתוק ככנור כו׳. והוא ענין ה׳ אורי נהיר בנר. שהנשמה נק׳ ג״כ נר כמ״ש נר הוי׳ נשמת אדם והוי׳ אורי הוא ע״י עסק התורה שנאמר ותורה אור שעי״ז נהיר בנר ונמשך בחי׳ אה״ר מתוק ככנור כנ״ל.

115

קי״וואח״כ וירד הגבול הירדנה שהוא בחי׳ ק״נ והיינו כי ע״י התורה נמשך ג״כ כח בירור נה״ב וכנ״ל בפי׳ וכל גבולך לאבני חפץ שגם לב האבן תהיה חפיצה ושוקקה לדבקה בו ית׳ וע׳ בפ׳ יתרו בד״ה בחדש השלישי מענין שנק׳ התורה עוז ותושי׳ ע״ש שנותנת כח בנה״א ומתשת כח נה״ב כו׳. אך הנה באמת שני האופנים שבפי׳ וירד הגבול עולים בקנה אחדשע״י עסק התורה שהם בחי׳ ל״ב נתיבות החכמה עי״ז נמשכי׳ ומתגלים ג״כ המדות עליונות שהם שרש י״ב גבולי אלכסון כו׳ (וע׳ עוד מענין ירדן בזהר שלח דקס״ו ע״א ושם פי׳ ירדן בע״א וכמ״ש מזה בביאור ע״פ אלה מסעי. בפי׳ ירדן יריחו):

116

קי״זביאור עוד לענין מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם. הנה א״ק נקרא אדם דבריאה ועקודים נקודים או ע״י וא״א נקרא אדם דיצירה. וכללות האצילות נקרא אדם דעשייה. ובחי׳ אצילות אינו אלא בחי׳ אור אין סוף כו׳ [ר״ל מאחר שבדרך כללות העולמות נקרא גם א״ק שלמעלה מעלה מהאצילות בשם בריאה. א״כ מהו הבחי׳ שבכללות העולמות הנקרא אצילות מה שלמעלה מבחי׳ הבריאה דכללות שהוא א״ק וע״ז אמר שבחי׳ אצילות ההוא זהו בחי׳ אור א״ס.

117

קי״חוהענין הוא שאצילות הוא מלשון ויאצל כו׳ שאינו רק מההעלם אל הגילוי משא״כ בריאה התחדשות יש מאין וכמ״ש מזה בביאור ע״פ ואלה המשפטים. ולכן המשכת והתגלות הקו מאור א״ס זהו אצילות מההעלם אל הגילוי שמתחלה היה האור כלול במאור דהיינו מארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד וכמו זיו השמש כשהוא כלול בתוך גוף השמש עד״מ.

118

קי״טואח״כ נאצל ונמשך להיות גילוי הזיו. זהו המשכה מההעלם אל הגילוי ולכן נק׳ אצילות, ועמ״ש מענין אצילות בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י גבי צמצם שכינתו כו׳ משא״כ א״ק שהוא כולל ע״ס נקרא בריאה יש מאין.

119

ק״כועמ״ש מזה בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו]. וביאור הענין הנה נודע ג״כ דבדרך כלל א״ק ואבי״ע הן שם הוי׳ אחת שהוא בחי׳ עשר ספירות היינו יו״ד הוא חכמה והוא בחי׳ עולם האצילות, ה׳ הוא בחי׳ בינה והיא בחי׳ בריאה.

120

קכ״או׳ ו״ק יצירה. ה׳ אחרונה מלכות והיא בחי׳ עשייה. ובחי׳ כתר דכללות הוא א״ק ונקרא קוצו של יו״ד והוא כולל כולם כמ״ש בשע״ק ח״ג שער א׳ ובע״ח שער מ״א פ״ד, ופי׳ הדבר הוא כי הנה אור א״ס ב״ה כשמו כן הוא אין לו תחלה ותכלה והיה יכול להתהוות ממנו ספירות לאין קץ ותכלית.

121

קכ״בואעפ״כ הרי לא נתהוו רק עשר ספירות. והיינו משום שכך עלה ברצונו להיות רק עשר ספירות ובחי׳ רצון העליון זה של א״ס ב״ה להיות התהוות ע״ס נקרא א״ק, וכנודע מענין כי לא מחשבותי מחשבותיכם דכאשר עלה ברצונו להוות ולהאציל י״ס מיד נתהוו והן כלולות ברצון העליון הזה וכמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי.

122

קכ״גוז״ש בע״ח ושע״ק הנ״ל דא״ק שהוא הכתר כולל כל העולמות אבי״ע שהן ע״ס חכמה אצילות כו׳ עד מל׳ עשייה וא״ק שהוא הכתר כולל כולם והיינו להיות כי א״ק שהוא הכתר היינו רצון עליון מה שעלה ברצונו להוות ע״ס, ומאחר דכי לא מחשבותי מחשבותיכם שע״י שעלה ברצונו מיד נתהוו א״כ זהו הענין שא״ק שהוא הכתר כולל כל הע״ס בו.

123

קכ״דואחר כך נתהוו להיות י״ס ממש בגילוי ואז יכול להיות מהם השפעה משא״כ בעוד שהם כלולות בא״ק ברצון העליון לא היה אפשר להיות מהם השפעה כו׳ [כי שם הם בבחי׳ אין וביטול, ועל דרך מ״ש בד״ה אז ישיר משה ובנ״י בפ׳ בשלח מענין עלמא דאתכסיא שהם בטלים במציאות במקורם כו׳ ובד״ה וירא ישראל מענין שיש ב׳ שמות הוי׳ א׳ הוא בחי׳ שם הוי׳ דלתתא המהוה כו׳ ב׳ שם הוי׳ דלעילא והוא בחינת רצון עלה במחשבה להיות הוי׳ דלתתא להוות העולמות ע״ש.

124

קכ״הולפמש״כ שם הוי׳ דלתתא היינו ע״ס דאבי״ע יו״ד חכמה אצי׳ כו׳ עד ה׳ אחרונה מל׳ עשייה. ושם הוי׳ דלעילא היינו בחי׳ רצון עליון א״ק שכולל בתוכו ע״ס דאבי״ע כנ״ל. וע׳ בע״ח שמ״א ספ״ד הנ״ל, ועמ״ש עוד מהענין הנזכר שהיה יכול להיות התהוות ספירות אין קץ. בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות]. אבל מ״מ היו מציאותם והתהוותם ממש ברצון העליון. וזהו שנאמר יהי אור ויהי אור. פי׳ יהי אור היינו התהוות האור קדמאה בהתכללותו בא״ק. ואח״כ ויהי אור היינו המשכה מא״ק להיות נמשך התהוות האור למטה [וז״ש בזהר בראשית (דט״ז ע״ב) ויהי אור. אור דכבר הוה ר״ל שכבר היה כלול בא״ק וזהו ענין יהי אור, וע׳ במק״מ שם ובסה״מ סי׳ צ״ד (דמ״ו ע״ב) מה שפי׳ ג״כ בזה באופן אחר קצת]. ובחי׳ א״ק הוא הנקרא רעוא דכל רעוין וכמ״ש מזה ע״פ למנצח על השמינית. ולכן כשכותבין היו״ד עושין תחלה קוצו העליון ואח״כ גוף היו״ד ולא תחלה גוף היו״ד ואח״כ קוצו. והיינו כי משום שמהקוץ של היו״ד שהוא כתר דהיינו א״ק רעוא דכל רעוין ממנו הוא שנמשך עצם היו״ד שהוא חכמה ואצילות. ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ שלח (דקנ״ט ע״א) במאמר תלת עלמין ועד״ז היה מרגלא בפה קדוש המגיד נ״ע על מ״ש קורא הדורות מראש דפי׳ שקורא את הע״ס. מראש הוא בחי׳ א״ק להיות נמשכים ומתגלים למטה. כמי שקורא לחבירו הנראה לו מרחוק. ראובן בא לכאן. [והטעם שנק׳ א״ק ראש י״ל ע״פ מ״ש במ״ח מסכת כללות העולמות רפ״ב דא״ק הוא סוד האריך של ארבע עולמות אבי״ע והיינו לפי שכולל כל אבי״ע כמו א״א לגבי אצילות כמ״ש בע״ח ושע״ק שם.

125

קכ״וואריך נק׳ ראש ושרש הנאצלים מהאי טעמא כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג. ולכן נק׳ ג״כ א״ק ראש. ומה שנק׳ הע״ס דורות י״ל מלשון דארי דארי דהיינו שורות כי חב״ד הם שורה א׳ חג״ת שורה ב׳ כו׳. וגם מלשון דור ממש כי חו״ב נק׳ או״א. וחג״ת נק׳ בנים. ונה״י נק׳ בני בנים כמ״ש במ״א בפי׳ ומביא גואל לבני בניהם. ועיין בלק״ת פ׳ וישב בפי׳ דורי נסע ונגלה, ועיין עוד מענין קורא הדורות מראש בזהר פ׳ לך לך (דפ״ו ע״א) ובפ׳ ויחי (דרכ״ז ע״ב) דקאי על נשמות הצדיקים. וגם לפ״ז א״ש הפי׳ מראש דהיינו א״ק וכדלקמן בפי׳ מוצא יהם. ועיין בע״ח שער ח׳ פרק ה׳ שכתב ולעילא מגולגלתא דיליה יש בו דוגמת בחינת עתיק דאצילות עכ״ל. והובא בזהר הרקיע פ׳ בראשית גבי פי׳ מאמר הזהר (דט״ו) בריש הורמנותא כו׳ למהרמ״פ כ״ץ. ופי׳ שם דכשם שמל׳ דא״ק נעשית עתיק לעולם האצי׳. כך עד״ז מל׳ דאצילות נעשית עתיק לבריאה. ור״ל שבכללות העולמות נק׳ א״ק אדם דבריאה ועתיק דבריאה העליונה זו נעשה ממל׳ דאצילות, ור״ל מבחי׳ הארת אור א״ס ממש שנק׳ אצילות דכללות כנ״ל.

126

קכ״זואמנם איך שייך לומר באצילות העליון שהוא בחי׳ אור א״ס לשון מל׳ דאצילות שמורה על לשון ספירות, אך היינו כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג הוא הבחי׳ היותר תחתונה ושפלה מכל בחי׳ א״ס וכאלו נאמר דרך משל שהוא בחינת מל׳ שבמל׳ ואע״פ שאין כן כי אין שם דמות וספירה ח״ו כלל רק לשכך האזן נדבר כך עכ״ל, ועיין מ״ש מזה לעיל בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה. ועמ״ש בביאור האדרא מהאריז״ל עמש״ש (דקכ״ח סע״ב) תי״ו רשים רשימו. והובא לעיל בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו. ועמ״ש ע״פ ואכלתם אכול מענין הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד שהם מבחי׳ אור א״ס הסוכ״ע שלמעלה גם מהקו כו׳ ע״ש. ואפשר לומר כי בחי׳ הקו עם היותו הארת א״ס ממש שנק׳ אצילות אך לפי שנמשך ע״י צמצום ומקום פנוי בתחלה. זהו כענין בחי׳ אצילות שנעשה עתיק לבריאה, דכמו שמל׳ דאצילות שנעשית עתיק לבריאה דבי״ע ממש היינו שבוקעת המסך שבין אצי׳ לבריאה ויורדת ומתלבשת בג״ר דא״א דבריאה כמ״ש בע״ח שער סדר אבי״ע (שמ״ז פ״א). כך עד״ז למעלה שלהיות התהוות הע״ס מא״ס ב״ה הי׳ צ״ל צמצום ומקום פנוי שהוא צמצום עצום יותר לאין קץ מבחינת פרסא ומסך כמ״ש במ״א. והקו בוקע הצמצום ומאיר בא״ק כו׳ וזהו ענין אז יבקע כשחר אורך ומ״מ הוא קו וחוט והארה בעלמא. ועיין בעמ״ה ש״א פנ״ה נ״ו דפי׳ בענין חוט הא״ס שהוא הבחי׳ הי״א שאינו במנין ע״ס דהיינו אפילו בע״ס היותר עליונות כו׳ וע״ז אמרו עשר ולא אחד עשר אנת הוא חד ולא בחושבן. (ועמ״ש מזה במ״א בד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא). אמנם בחי׳ סוכ״ע דהיינו גילוי אור א״ס שלמעלה מבחינת קו זהו בחי׳ אצילות העליון ממש גילוי ההעלם שלמעלה מהצמצום, ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב ואפשר שזה נכלל במ״ש האריז״ל שלעתיד יהיה גילוי פנימית עתיק כו׳], ולכן מבואר בע״ח שרגלי א״ק מסתיימים בתחתית העשייה. כי בבחי׳ הרצון נכלל הכל גם התהוות הסוף מעשה כו׳ וכמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי הנ״ל:

127

קכ״חועתה יובן ענין המ״ב מסעות שהיה בהם ב׳ בחינות נסיעה וחנייה כמ״ש ויהי בנסוע כו׳ ובנחה יאמר כו׳ שהם העלאה והמשכה. ומבואר לקמן בפי׳ מוצאיהם למסעיהם שההמשכה היא מא״ק. ולכן היה בהם ב׳ בחי׳ נסיעה וחנייה כי א״א להיות המשכה מא״ק בעולמות אלא בבחי׳ מטי ולא מטי. דהיינו מיד כשנמשך חוזר ומתעלה.

128

קכ״טוהיינו לפי שההמשכה היא ממקום גבוה מאד נעלה שהוא בחי׳ א״ק. ע״כ משם מוכרח להיות ההמשכה בבחי׳ מטי ולא מטי וכמ״ש בע״ח שער מטי ולא מטי. דהיינו שא״א להיות המשכה זו בבחי׳ מטי להתלבש בכלים ממש בבחי׳ גילוי גמור אלא מיד שנמשך בחי׳ מטי אז מיד מסתלק ונעשה בחי׳ ולא מטי. כי אין כלי מספיקו. (וזהו מ״ש באדר״ז) (דרפ״ח ע״ב) גבי רדל״א ועל האי אקרי ברח לך אל מקומך. והחיות רצוא ושוב. דהיינו שגם כשנמשך מיד מסתלק אל מקומו. והנה לכאורה זהו קרוב לענין מקיף החוזר שמתחלה נכנס בבחי׳ א״פ ומחמת שאין הכלי יכולה להכילו מסתלק ונעשה בבחי׳ מקיף כו׳ ומ״מ לא דמי ממש כי שם נסתלק לגמרי מהכלי להיות רק בחי׳ מקיף כו׳ משא״כ בחי׳ מטי ולא מטי. שגם אחר לא מטי נמשך בחי׳ מטי כו׳, וז״ל הע״ח שער הנ״ל פ״א אין כח בכלי הזה לסבול האור אם לא בהיותו מטי ולא מטי עכ״ל הרי שעכ״פ עי״ז יכולה הכלי לסבול האור. אמנם עיקר הנסיעה היתה העלאה ממטה למעלה ולכן היו הלוים נושאים את המשכן כי העלייה הוא ע״י גבורות (וג׳ לוים גרשון קהת ומררי הם ג׳ ידות דשם מ״ב שעל ידם הוא ההעלאה וענין ג׳ ידות אלו בנפש האדם שבהם הוא נשיאת הנפש לה׳ מבואר במ״א בדרוש פורים המתחיל חייב אינש כו׳ בפי׳ כי יד על כס י״ה. וגם יובן ע״ד מ״ש בענין מדרגת ג׳ בחי׳ הלוים גרשון קהת ומררי סד״ה וידבר כו׳ דבמדבר סיני). ולכן היו הלוים ג״כ שומרים המקדש בכ״א מקומות שעיקר השמירה מהקליפות. והזר הקרב יומת כו׳ (כמ״ש מענין והזר הקרב ברע״מ פ׳ שופטים) (דרע״ד ב׳) ובפ׳ תצא (דרפ״ב ב׳) וע׳ עוד מזה בזח״א בראשית (ל״א א׳) ח״ב משפטים (קי״ז ב׳) ברע״מ ח״ג צו (ל״ג סע״ב) וע׳ עוד בפי׳ הרמ״ז בזהר משפטים (דצ״ה ע״ב) בענין לאיש זר. אך גם העלאה זו א״א להיות כ״א ע״י המשכה תחלה מלמעלה וזהו ע״י הכהנים ולכן לא היו הלוים מתחילים בעבודתם כ״א ע״י הכהנים כמ״ש ושמו איש איש על עבודתו כו׳. ועמ״ש ג״כ מענין זה סד״ה וידבר דבמדבר סיני הנ״ל. וזהו ענין הקרבנות שהיו הכהנים מקריבים ב׳ כבשים תמידים ליום כי הנה מג״ר דא״ק אי אפשר להיות שום המשכה. רק מז״ת (ועיין בע״ח שער עגולים ויושר ענף ה׳). וזהו ע״ י הכבשים כי והכשבים הפריד יעקב. יעקב הוא בחי׳ ז״ת כמ״ש בלק״ת ס״פ ויצא. והמשיך את בחי׳ הכשבים למטה דהיינו שיומשכו משרשן שבבחי׳ ז״ת דא״א וגם בחי׳ שער רישיה כעמר נקא הוא המדות עליונות ושרשן מז״ת דעתיק המתלבשים בא״א ונעשים שם ז׳ תיקונים דרישא כו׳ כמ״ש בלק״ת שם. ומשם המשיכם יעקב למטה גם לעולם הפירוד כדי להיות גם למטה בעולם הפירוד ביטול היש כו׳. (ומבואר במ״א ענין תנופת שתי הכבשים בחג השבועות היינו העלאת המדות דאצי׳ לשרשן ומקורן בז״ת דא״א ע״ש באריכות). ועד״ז יובן ג״כ ענין מ״ב מסעות. שהם בחי׳ ז׳ מדות כל מדה כלולה מששה, שכולם מתעלות עד מקורם הראשון שהוא בחינת א״ק כנ״ל, שמקור ההמשכה וכל ההשתלשלות הוא מז״ת דא״ק כו׳ וכמשל האש שעולה למעלה עד מקום האפשרי. ומה שספירת העומר שהם ג״כ נגד ז׳ מדות הם מ״ט ימים הוא מפני שספירת העומר הוא המשכה מלמעלה למטה לכן גם המלכיות של ז׳ המדות נמנים משא״כ בשם מ״ב שהוא בחי׳ העלאה אין שייך בכל מדה רק ששה בחי׳ ולא בחי׳ השביעית שהיא בחי׳ ההתגלות למטה, (וזהו ענין בכל מאדך כי בפ׳ ראשונה דק״ש שבה נאמר בכל מאדך הוא בחי׳ שם מ״ב ועמ״ש מענין זה בד״ה מקושש עצים כו׳). ומה גם שהעלאה זו הוא עד מקורם הראשון בא״ק והרי כשהם כלולות בא״ק שהוא הרצון העליון הם שם בבחי׳ ביטול עד שלא שייך מהם השפעה והתגלות כנ״ל בענין יהי אור כו׳ ואפשר שזהו פי׳ מ״ש בזהר תרומה (דקל״ב ב׳) מ״ב סליק ולא נחית כו׳. ועמ״ש במ״א בענין קי״ס המשל לענין אגלידו מיא מחכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו כו׳:

129

ק״לוענין שנאמר במסעות ויכתוב משה, ונתבאר לעיל הפי׳ דהיינו המשכת חותמו של הקב״ה אמת. הענין הוא כמו עד״מ ע״י הכתיבה נמשך ויורד השכל שהוא רוחני ומתלבש בעשייה גשמיות ה״ז התקשרות רוחניות בגשמיות. כך עד״ז עד״מ הוא פי׳ ענין חותמו של הקב״ה אמת כי הנה החכמה נקראת אמת. כי עיקר החכמה היא ידיעת האמת, שהרי גם הכסיל יוכל לומר ולדבר דברים אבל לא יהיה הדבר מכוון ואמיתי.

130

קל״אוהחכם משיג בחכמתו האמת. וזהו ענין החכמה. וע״כ נקראת אמת. ועד״ז למעלה חכמה עילאה הוא חכמת האמת שאין עוד מלבדו כו׳ וכמ״ש בסש״ב פל״ה בהג״ה וע״כ נקראת אמת. ועכ״ז הרי ידוע שהחכמה לגבי אור א״ס ב״ה היא נחשבת כעשייה גופניות לגבי החכמה ויותר מכן אין ערוך כמ״ש בסש״ב ח״ב פ״ט. כי גם בחינת א״ק שהוא רצון העליון הוא למעלה מהחכמה ולגבי א״ס ב״ה גם א״ק נק׳ אדם דבריאה כנ״ל.

131

קל״בולכן נק׳ החכמה שהיא בחי׳ אמת רק חותמו של הקב״ה ונק׳ ויכתוב משה שלהיות ההמשכה מאור א״ס בחכמה שהיא בחי׳ עשייה לגבי אור א״ס ה״ז כמשל הכתיבה והחותם שהוא ענין התקשרות והמשכת הרוחניות בגשמיות כנ״ל.

132

קל״גודרך פרט זהו ענין תיקון ואמת שבי״ג ת״ד שהוא בחי׳ הארת פנים תרין תפוחין ששם הוא התגלות החכמה כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו, והוא ענין התגלות שע״ה נהורין בחי׳ אדם דיצירה כמ״ש אשר יצר את האדם בחכמה ובחי׳ זו נק׳ אמת. משא״כ שאר התיקונין הם בחי׳ מדות רחום וחנון כו׳ שאינו בערך בחי׳ א״ס להיות מתפעל במדות ולאו מכל אינון מדות איהו כלל הגם שהם רק מקורות המדות כו׳.

133

קל״דוהנה משה שושבינא דמלכא המשיך אור א״ס ב״ה להתלבש בבחי׳ תיקון ואמת הנק׳ חותם וזהו ענין ויכתוב משה כו׳ ומשם נמשך הארת פנים בז״א והוא ענין תתן אמת ליעקב. ועי״ז היה בהם כח לנסוע באויר מדבר העכומ״ז להכניע הקליפות כי בחכמה אתברירו (ומה גם כי הוא גילוי בחי׳ חכמה סתימאה שמשם נמשך הכח גם לטהר מטומאת הקליפות שלמטה מק״נ כמ״ש באגה״ק ד״ה למה נסמכה פ׳ פרה כו׳ ע״ש. וגם ע״ד משנ״ת במ״א בענין ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים כו׳, וגם שרש מעין זה הוא חכמה דא״ק שמתלבשת במל׳ דא״ק ועי״ז מתלבשת באצילות כו׳ וכך הוא ענין ההמשכה ממוצאיהם דהיינו מבחי׳ א״ק כו׳). והנה משם נמשכה התורה ולכך נק׳ תורת אמת. ולכן היה עיקר המסעות עם הארון דייקא שבו הלוחות. ועד״ז עתה ע״י עסק התורה ממשיכים בחי׳ תתן אמת ליעקב שעי״ז יוכלו נש״י להכניע הגוף שממשכא דחויא ליבטל וליכלל באור ה׳, וכן פי׳ ברכת המצות בא״י אמ״ה היא המשכה מלמעלה ל מטה שעי״ז אח״כ העלאה ממטה למעלה אשר קדשנו במצותיו ועי״ז אח״כ המשכת מ״ד מלמעלה למטה וצונו התקשרות בפנימית כו׳:

134

קל״הועתה יובן ענין מוצאיהם למסעיהם. ומסעיהם למוצאיהם. פי׳ מוצא הוא מלשון מקור כמו מוצא מים והוא בחי׳ א״ק שהוא מקור כל הנשמות וכנזכר לעיל בענין קורא הדורות מראש. שא״ק כולל כל ההשתלשלות וכל הנשמות וכנודע מענין ישראל עלו במחשבה.

135

קל״וומשם המשיך משה ההארה למטה לנשמות שבגוף שע״י המשכה זו נמשך כח הביטול גם למטה כי בבחי׳ מוצאיהם הם כלולים שם בבחי׳ אין וביטול ממש כנ״ל וע״כ ע״י המשכה מבחי׳ מוצאיהם נמשך גם למטה בחי׳ הביטול ועי״ז יוכל לשלוט גם כן על הגוף כו׳.

136

קל״זוזהו ויכתוב משה את מוצאיהם כי המשכה זו הוא על ידי התורה תתן אמת ליעקב כו׳ וכמ״ש במ״א לפי שבהתורה מלובש רצון העליון ממש שהוא בחי׳ א״ק כנ״ל ועי״ז גם האדם העוסק בה ממשיך ומאיר על נפשו אור הרצון עליון ממש כו׳.

137

קל״חוכ״ז הוא כדי להיות למסעיהם על פי הוי׳ דהיינו שעי״ז יהיה בהם כח להתעלות למעלה מבחי׳ פי הוי׳. כי פי הוי׳ אח״פ בחי׳ מל׳ אבל בחי׳ א״ק נק׳ מוצא פי הוי׳ מקור בחי׳ פה כו׳, וז״ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. האדם דלעילא שמקבל מבחי׳ לחם גימטריא מזלא ג׳ שמות הוי׳ כי על כל מוצא פי הוי׳ יחיה האדם. מוצא דייקא.

138

קל״טואפשר זהו ענין הארת פנים הנ״ל שלמעלה מבחי׳ מזלא שהוא בחי׳ שערות כו׳ ואח״כ ואלה מסעיהם למוצאיהם. ר״ל זהו העליה למוצאיהם ומקורם שהוא בחי׳ א״ק וכנ״ל ממשל האש שעולה כ״כ למעלה מעלה עד שאפשר. (עוי״ל בפי׳ ענין ויכתוב משה עפמ״ש במ״א בד״ה אם בחקתי. שכמו שבתורה יש ב׳ בחי׳ אותיות החקיקה ואותיות הכתב שבלוחות נאמר חרות על הלוחות כו׳. כן בכל ניצוץ מישראל יש ג״כ ב׳ בחי׳ אלו כו׳ ע״ש. והנה בחי׳ מוצאיהם ושרש נש״י זהו מבחי׳ אותיות החקיקה. וירידת הנשמה למטה בגוף זהו בחי׳ אותיות הכתב. וע״כ להיות ההמשכה מבחי׳ מוצאיהם נאמר ויכתוב משה את מוצאיהם דהיינו שהמשיך מבחי׳ אותיות החקיקה להתלבש באותיות הכתב כו׳. והוא כדי להיות אח״כ ואלה מסעיהם למוצאיהם וכמש״ש ע״פ אם בחקתי תלכו להיות בבחי׳ מהלכים בלי גבול כו׳ וע״ש סוף הדרוש. ואפשר שהעלייה למוצאיהם היא למעלה יותר מההמשכה בתחלה ממוצאיהם כי הגם דמוצאיהם הוא בחי׳ א״ק, אך מבואר למעלה שמג״ר דא״ק א״א להיות שום המשכה רק מז״ת. וא״כ ההמשכה שבתחלה ממוצאיהם למסעיהם שרש המשכה זו הוא מז״ת דא״ק. אכן ע״י ההעלאה אח״כ ואלה מסעיהם דהיינו ע״י רעותא דליבא ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה הנה העלאה זו למוצאיהם היא נוגע לבחי׳ ג״ר דא״ק שהרי מבואר בזהר תרומה) (דקל״ב ב׳) שמא דמ״ב אתוון כו׳ עד דאתעטרא באין סוף. ועל דא סליק ולא נחית. הרי משמע דהעלייה ע״י שם מ״ב היא בא״ס ממש ועיין בפע״ח שער הק״ש פכ״ה דשם מ״ב הוא בג״ר כח״ב דז״א כו׳.

139

ק״מואפשר שזהו פי׳ סליק ולא נחית דהיינו שההעלאה הוא למקום גבוה מה שא״א שיהיה משם שום המשכה וכנ״ל. ואפשר ג״כ לומר שההמשכה ממוצאיהם הוא מבחי׳ אריך דכללות אבי״ע אבל ההעלאה היא נוגע בבחי׳ עתיק שהוא בחי׳ האצילות כו׳ דכללות העולמות, וע״ד משנ״ת בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו בענין פי׳ שבת עילאה שהוא העליה מבחי׳ אשר ברא כו׳ דהיינו שגם א״ק שנק׳ אדם דבריאה עולה למעלה יותר כו׳:

140

קמ״אענין נחלת יעקב. ע׳ בזח״ב פ׳ יתרו (דפ״ג א׳) שהוא בחי׳ טלא דנפיק מעתיקא לז״א וכמ״ש ויתן לך מטל השמים כו׳ וע״ש (דפ״ח ב׳) שזהו ענין מנחה דשבת וסעודה שלישית ונתבאר זה במ״א ועמ״ש מענין אהיה כטל סד״ה האזינו השמים. והנה נחלת יעקב נק׳ נחלה בלי מצרים וע׳ מזה בפרדס ערך נחלה. והיינו כי תפארת עולה עד הכתר אשר הוא למעלה מבחי׳ מיצרים וגבולים ועמ״ש בביאור ע״פ כנשר יעיר.

141

קמ״בועמ״ש בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין נחלה זו ירושלים דהיינו בהמ״ק ומבואר שם שהוא בחי׳ מקיף עליון מאד דהיינו מבחי׳ עתיק שהוא מל׳ דא״ס כו׳ וכן בנשמות יש ב׳ מקיפים מקיף ומקיף למקיף כמ״ש במ״א בביאור ע״פ כי תצא בענין ל׳ מ׳ ועמ״ש בביאור ע״פ אלה פקודי בענין ותבואי בעדי עדיים. ועוד יובן ענין נחלת יעקב ע״ד מ״ש במ״א בענין וצדקה כנחל איתן אשר פי׳ נחל איתן היינו המשכה מבחי׳ איתן שהוא בחי׳ גבוה מאד כמ״ש מזה בד״ה ראה אנכי. וע׳ בזח״ג פ׳ חקת (דקפ״א א׳) ע״פ המשלח מעינים בנחלים (ודקפ״ב א׳) ע״פ טובה חכמה עם נחלה כו׳. ובפי׳ הרמ״ז שם. והנה בחי׳ המקיפים הנ״ל שרשם מבחי׳ שלמעלה מהזמן. כי סדר זמנים נמשך מבחי׳ מל׳ דאצילות מקור דבי״ע כו׳ וזהו פי׳ לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים דהיינו כענין תשובה קדמה לעולם שימאוס בחיי הזמן. ולהיות בטל לבחי׳ המקיפים הדבוקים באור א״ס ב״ה המרומם ומתנשא מבחי׳ ימות עולם כו׳ ועי״ז גורם וממשיך ההמשכה משם להיות נמשך החסד עליון להאיר נפשו ע״ד והאכלתיך נחלת יעקב אביך כו׳ ועמ״ש סד״ה מי מנה עפר יעקב. וע׳ בזהר נח (דס״ט ב׳) ע״פ בשוא גליו אתה תשבחם מאן דכסיף כו׳ ועד״ז י״ל בפי׳ משים עצמו כשיריים. ועמ״ש בד״ה ויהי מקץ בענין זכאי קשוט כו׳ ועמ״ש בד״ה כה תברכו שבמקום שרצונו של אדם כו׳.

142

קמ״גוז״ש ואת ובניך תחיי בנותר וארז״ל עד שיחיו המתים פי׳ בנותר היינו כדתרגם מדישתאר והיינו בחי׳ המקיפים הנ״ל שנשארו למעלה בבחי׳ מקיף ולע״ל כתיב אז תתענג על ה׳ כו׳ והאכלתיך נחלת יעקב כו׳ שיתגלו המקיפים הנ״ל כי תח״ה יהיה ע״י טלא דנטיף מעתיקא וזהו תחיי בנותר. וז״ש והיה שארית יעקב כו׳ כטל כו׳ וגם פי׳ משים עצמו כשיריים כפשוטו שהוא בחי׳ ביטול ועי״ז דייקא ממשיך מבחי׳ יג״מ דע״י שהם יג״מ דפסוקים מי אל כמוך כו׳ והיינו כמ״ש בזהר פ׳ שלח (דקנ״ח ב׳) ע״פ היש הוי׳ בקרבנו אם אין, שבחי׳ ע״ק שהוא למעלה מבחי׳ שם הוי׳ נק׳ אין לפי שאינו מושג ונק׳ סתימא דכל סתימין ולהיות המשכה מבחי׳ זו הוא דייקא ע״י שמשים עצמו כשיריים שהוא בחי׳ ביטול היש לאין ועי״ז ממשיך עליו מבחי׳ אין. וכמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו:

143

קמ״דאיתא במדרש תהלים ע״פ אחת שאלתי מאת ה׳ וגו׳ והובא בילקוט אמר הקב״ה לדוד בתחלה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית ה׳ ואח״כ אתה שואל כמה שאלות ולחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו וגו׳ והשיבו דוד ממך למדתי בתחלה לא באת עלי אלא באחת שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה ואח״כ פתחת עלינו במצות הרבה שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וגו׳.

144

קמ״הואמר הרב המגיד ז״ל נ״ע הטעם שבאמת שאל רק דבר אחד לבד והדברים הנוספים מסתעפים מזה הדבר שמוכרחים להיות ממילא בהיות הדבר הזה מפני שהכל אחד ולא הוצרך לבקש רק דבר אחד וממילא באים עם זה שאר הדברים.

145

קמ״ווצריך ביאור לדבריו שלזה לא היה צריך דוד ללמוד מה׳ שהרי באמת לא שאל רק שאלה אחת. אך הענין הוא ידוע י׳ יראה ה׳ אהבה ו׳ תורה ה׳ מצות והיותר למעלה יותר ענין אחדות והיראה עליונה הוא למעלה מן התורה כמ״ש ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו, הרי כל שמירת המצות אינם רק להגיע למדרגת היראה ההיא והוא יראת הרוממות ולא כל אדם זוכה לזה היראה ואהבה העליונה שלמעלה מיראה זו היא אהבה רבה אשר אינה באה מעבודת האדם ויגיעתו כ״א השפעה עליונה כאשר יגיע האדם אל היראה עליונה ממילא תבוא עליו האהבה הזאת המופלגת והיא כלות הנפש לשרשו והיא אהבה בתענוגים ולמעלה היראה והאהבה הנ״ל הם כולא חד תרין ריעין דלא מתפרשין כי היותר למעלה הוא באחדות יותר משא״כ למטה הוא עולם הפירוד היראה והאהבה הם כמעט שני הפכים, היראה צריך שיגיע האדם מתחלה להשפיל א״ע במדרגת השפלות עד מאד ומזה יבוא ליראה התחתונה, ואהבה שלמעלה ממנו הוא השמחה ישמח ישראל בעושיו וזאת האהבה היא למטה מיראה העליונה שע״י האהבה הזאת יוכל להגיע למעט מן היראה העליונה שהוא בטל במציאות כו׳. וזהו מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כ״א ליראה העליונה הנ״ל וממילא בא אל האהבה העליונה הנ״ל כי דרכו של איש לחזור אחר אשה כי כולא חד למעלה כמבואר בלק״א. (ועמ״ש מזה בהערה לתיקון חצות). אבל הבינונים צריכים להגיע מתחלה לאהבה שלמטה מן היראה העליונה הנ״ל והיא צמאה לך נפשי וגו׳. ועליה רמז בזוהר לית פולחנא כפולחנא דרחימותא כי הוא כמ״ש לרפויא ארעא פי׳ עבודת הקרקע היא חרישתה שתתרכך להצמיח הזרעים שבתוכה. משא״כ אם היא קשה אין מצמחת מה שזורעין בה.

146

קמ״זוכן הענין בזאת האהבה המסותרת בלב כל אחד ואחד יעקב חבל נחלתו ניצוץ עליון, אך שהיא מלובשת מאד בעמקי הקליפות וצריך להעלותה לשרשה וצריך להיות רך בתחלה פי׳ כמו חרישה שמרככין ארעא כדי שתצמיח הזרעים, פי׳ להתגבר על חפציו ותשוקתו בעניני עוה״ז וכל תאוותיו ולעמוד על נפשו שלא לפנות לבבו אליהם ולשבור לבבו בשביל חפצו לדבקה בה׳ אלקים, ומה שיחרוש גופו ביותר וישבר בענין זה כן מצמיח יותר האהבה המסותרת הנ״ל, ועבודה זו נקראת בחינת יראה התחתונה הקודמת לאהבה זו והוא השפלות והכנעת לבו כמ״ש רז״ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

147

קמ״חומן פסוק ועתה ישראל למד דוד המלך ע״ה בבקשתו שבקש רק דבר אחד שבתי בבית ה׳ פי׳ אותיות התורה הם נקראים בתים כנודע והם הכלים ולחזות בנועם ה׳ היא המתקה עמ״ש בביאור ע״פ באתי לגני והם האורות שבתוך הכלים ולמעלה הם כולם אחדות אחד משא״כ למטה הם נפרדים יש שלומד באותיות כו׳. וכן מצינו ברבי יהודה בר׳ אלעאי שהיו פניו צהובים מטוב לבו מרוב השמחה והאורה שבתורה שבע״פ מפני שהיו צדיקים מופלגים והיו להם הפנימית והאותיות כולא חד וכו׳ וד״ל:

148

קמ״טסליק ספר במדבר

149