לקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת ז׳Likkutei Torah, Shemini Atzeret 7
א׳טוב לחסות בה׳ וגו׳. הנה אנו אומרים בתפלת שבת וי״ט קדשנו במצותיך תחלה. ואח״כ ותן חלקנו בתורתך כי אי אפשר להיות חלק בתורת ה׳ בלתי אם יקיים מצותיו קדשנו במצותיך תחלה וביאור הענין כי ענין ותן חלקנו בתורתך הוא כדכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם. פי׳ עצרת קליטה שכנס״י קולטת טיפת החכמה דהיינו התורה שירדה מרצונו וחכמתו ית׳ אלא שנתגשמה כמ״ש מוריד הגשם ובהיות כל איש ישראל לומד התורה וחוזר על לימודו ותופס בזכרונו היטב נק׳ בחי׳ זו בחי׳ קולטת וכן בענין התפלה שהיא ע״י הדעת והתקשרות במוחו ולבו שיתקע בחוזק במחשבתו בבחי׳ הרגשה וכענין שאמרז״ל הכר את בוראך שנתפס לתוך מוחו וגם לתוך לבו להיות לו רעותא דלבא מעומקא דלבא לה׳ לבדו והנה כמו למשל כי יקח איש אשה שצריך לקדש׳ מתחלה שנותן לה א׳ פרוטה או שוה פרוטה רק שתהי׳ דבר שתוכל לקנות לה חיי נפשה כך א״א להיות כנ״י בבחי׳ קולטת כ״א כאשר ימשוך לה חיות אלקות מלמעלה. (ועמ״ש סד״ה וארשתיך לי כו׳ וידעת) וענין הקדושין הוא כמ״ש והייתם קדושים כו׳ ואבדיל אתכם לי כו׳ להיות לי כו׳. וזהו פי׳ הרי את מקודשת לי. פי׳ שתהיה מובדל ומופרש לי לשמי. וזהו ענין כוונת כל המצות כי מצות צריכות כוונה. פי׳ לדעת המכוון בהם והמכוון הוא להיות מובדל מן התאוות ומכל מדות הרעות.
1
ב׳ולכן תקנו חז״ל לומר אשר קדשנו במצותיו בברכות המצות ועי״ז יוכל להיות לו בחי׳ קליטה הנ״ל בתורה ותפלה משא״כ בלא בחי׳ קדושין הנ״ל א״א להיות לו בחי׳ קליטה הנ״ל ונק׳ פולטת ח״ו והנה ענין המשכת בחי׳ קדושין הנ״ל הוא מלמעלה מבחינת סוכ״ע בחי׳ טבעת קדושין ששם שוה הכל אצלו היה הוה ויהיה ברגע אחד ואין בו שום שינוי ח״ו וכמ״ש גדול ה׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר פי׳ שגדולת ה׳ היא מאד בלי שיעור והפסק וכמו שאמרז״ל מן הארץ לרקיע כו׳ רגלי החיות כנגד כולם כו׳ אבל ולגדולתו אין חקר פי׳ ולגדולתו בעצמו אין שייך לשון גדולה וזהו שארז״ל במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענוותנותו שצלו ית׳ גדולה לענוה יחשב כי לשון גדולה נופל על התפשטות אורו בבחי׳ א״ס ואין קץ כו׳ ולא על מקור האור וחיי החיים שהוא מתגדל על דבר שהוא כאין ואפס ממש.
2
ג׳וז״ש לך הוי׳ הגדולה. פי׳ כי מדת גדולה היא רק הוי׳ שנתהוה ממך והיינו ע״י צמצום והתפשטות והמשכה שע״ז מורים אותיות שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳. וע״י התבוננות זו נמשך לאדם ג״כ לב נשבר ונדכה שיהיה שוה בעיניו כל עניני העולם שנופלים תחת הזמן עבר הוה ועתיד והוה ולא יתאוה להם ולא ישית לב אליהם כלל כי יאמר ללבו הרי קודם זה כמה שנים לא עלתה על לבי לכל לחשוב ולהרהר בענין זה ואחר כמה שנים לא יהיה הדבר ולא יבא כלל.
3
ד׳ולכן גם עתה יהיה דומה בעיניו כאלו הוא קודם הזמן הזה ואחריו. וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד שרואה בבחי׳ ראיה ממש מה שנולד אח״כ שלא יהיה הדבר הרע כמ״ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו׳ וגם אחרית כל דבר הוא רמה ותולעה והוה ונפסד.
4
ה׳וזהו אתה פוררת בעזך ים. פי׳ ים נק׳ כמה בחי׳ שהם מצולות ים כמ״ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם ואתה מפרר ומפזר אותם בעזך היינו ע״י בחי׳ התבוננות הנ״ל אין לו תפיסת מקום כלל להחשב בבחי׳ יש רק יפרר ע״י בחי׳ לב נשבר ונדכה וזהו סימן של שמיני עצרת פז״ר קש״ב. פי׳ מתחלה פזר בבחי׳ פירור הנ״ל ואח״כ קשב אמריה כי כשאין לו בחי׳ פיזור ופירור הנ״ל אמרז״ל אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד. פי׳ כשתופס מקום בעולם.
5
ו׳והנה כתיב וכל הרשעה כולה בעשן תכלה שבקל יוכל לדחות כמו העשן שהרוח בא ועוקרו אפי׳ הוא נושב מעט כמ״ש מארבע הרוחות בואי ופחי בהרוגים האלה ויחיו מפני שבאמת אין בהם ממשות כלל רק אם ישים אליו לבו להתבוננות הנ״ל:
6
ז׳וזהו טוב לחסות בה׳ מבטחח באדם טוב לחסות בה׳ מבטוח בנדיבים. ופי׳ בזהר שאין הכוונה על האדם הגשמי ונדיבים הגשמיים שא״כ לא היה אומר טוב לחסות בה׳ וגו׳. דמשמע שגם לבטוח באדם ובנדיבים טוב הוא אלא שיותר טוב לחסות בה׳ דהא כתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם וכתיב אל תבטחו בנדיבים וגו׳. אך הכוונה הוא על אדם העליון והוא מ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם והוא בחי׳ תורה שבכתב שיש בה רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת כמראה אדם שיש בו רמ״ח אברין ושס״ה גידין (וכמ״ש מזה בד״ה ויאכילך את המן בפ׳ עקב) ובודאי טוב ויפה לדבק בתורתו ית׳ אך יותר טוב מזה לחסות בה׳. לחסות פי׳ מלשון מחסה ומסתור והוא כמו למשל ענין מכסה החופה שבמדינותינו מקדשין תחת יריעה ובכמה מקומות פורסין טלית על החתן וכלה. ואמרז״ת כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול לבגוד בה כך הנה אצלו ית׳ כתיב עוטה אור כשלמה. ופורש טליתו מעטה לבושו מבחי׳ סוכ״ע להחיות לב נדכאים (ועמ״ש באגה״ק על פסוק זה דעוטה אור ועמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בענין לבושיה כתלג חיור דקאי על התורה שהיא בחי׳ חשמל העליון מלמעלה מאצילות כו׳. וע׳ עוד מענין עוטה אור בשמות רבה) (פט״ו ור״פ י״ז) תרומה (פל״ג). ויקהל (פ״נ) אמור (פל״א) ובזח״ג (דרמ״ה ב׳ נ״ט ב׳. ח״א ל״א סע״ב. צ׳ ע״א. קמ״ב ב׳. ח״ב ט״ל ב׳ צ״ח סע״א קס״ד ב׳ ר״ט א׳). ובספר עמ״ה שער עולם הבריאה פ״ג פי׳ עוטה אור כשלמה עולם המלבוש כו׳ והיינו אותיות התורה שהם בחי׳ לבושו ית׳. ועמש״ל סד״ה ביום השמע״צ ובביאור ע״פ את שבתותי תשמרו וענין הנדיבים הוא מ״ש להושיבי עם נדיבים שכל ניצוצות נשמות ישראל מתעלים בי״ט. להושיבי עם נדיבים אלו האבות שהן הן המרכבה. כמ״ש נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם (ועמ״ש ע״פ כרוה נדיבי העם ובפ׳ ויקהל ע״פ כל נדיב לבו. ובד״ה מה יפו פעמיך בענין בת נדיב) ואעפ״כ טוב יותר לחסות בה׳ כי הנה אמר דוד כל גוים סבבוני פי׳ שבבחי׳ אדם ונדיבים יוכל להיות בחי׳ נפילה להיות כל גוים סבבוני כו׳ אבל בשם ה׳ שהוא בחי׳ סוכ״ע כי אמילם אכרות ואמול ערת הלב כמ״ש ומלתם את ערלת לבבכם וכמ״ש מחיה מתים כו׳ כמ״ש ופחי בהרוגים ויחו והוא בחינת טל (ועיין בויקרא רבה אמור פ״ל ועמ״ש מזה בד״ה ויאכילך את המן שע״ז נאמר אשר לא ידעון אבותיך כו׳ והוא למעלה מבחינת אדם העליון. וענין לחסות בהוי׳ י״ל שזהו ענין פסוק ראשון דק״ש שמע ישראל הוי׳ אלקינו למסור נפשו באחד. שזהו למעלה מבחי׳ התורה. כמ״ש בד״ה מה יפו פעמיךהנ״ל ו בביאור ע״פ אחת היא יונתי. ובביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י וסד״ה כי קרוב אליך הדבר מאד ועי״ז נקראו נש״י ראשית תבואתה שהם הממשיכים גילוי אור א״ס בחכמה עילאה שהיא התורה שהיא בחי׳ לבושיה. וכמ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש. ולעיל סד״ה ביום השמיני עצרת. בפי׳ שמחת תורה שהתורה שהיא בחי׳ אור כשלמה היא בשמחה ע״י שאור א״ס ב״ה נמשך ומלובש בה ע״ש. ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה זכור ושמור בדבור אחד. שהענין שנש״י ממשיכים ע״י מס״נ בק״ש שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מבחי׳ אדם שעז״נ כי לא אדם הוא נמשך ומתלבש בעסק תורתם ועבודתם בקיום המצות שבבחינת אדם וזהו ענין על שלא ברכו בתורה כו׳ ועמ״ש בד״ה וכל בניך ובד״ה השמים כסאי בפי׳ לעשות ולקיים):
7
ח׳להבין ענין יו״ט שני של גליות. כי הנה כל יו״ט הוא בחי׳ שמחה התגלות הפנימית כמשל המלך שדרכו לישב בחדרי חדרים ובזמן שמחתו הוא מתגלה ומתראה וראייה זו היא גורמת האהבה וכמשל אהבת המלך שהיא באה מחמת ראיית פניו שעי״ז תיקר אהבתם אליו משא״כ ע״י שמיעה מרחוק הנה לשמע המלך נופל בחי׳ יראה ולא אהבה וזהו פני אריה אל הימין אריה אותיות ראיה שמזה נמשך אל הימין שהוא בחינת אהבה (ועמ״ש בד״ה יהודה אתה גבי ראובן ושמעון) והנה עיקר ענין גילוי זה שהמלך מתגלה ומתראה הי׳ בזמן בהמ״ק בעליית רגלים שאז היו מקבלים ישראל בחי׳ ראי׳ המלך כדכתיב יראה כל זכורך ויראה יראה כדרך שבא לראות כו׳ שהיה בחי׳ ראיה והתגלות מלמעלה ומזה נמשך כל זכורך מדת האהבה כדכתיב זכר חסדו כו׳ [ועמ״ש מענין שלש פעמים בשנה יראה בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה ובד״ה מה יפו פעמיך בנעלים ובד״ה מזמור שיר חנכת הבית גבי ואין אנו יכולים לעלות ולראות כו׳.
8
ט׳ועמ״ש עוד מענין וה׳ עליהם יראה בד״ה שמאלו תחת לראשי בפ׳ כי תשא. ועמ״ש עוד בד״ה ואתחנן גבי אעברה נא ואראה כו׳. ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות ובד״ה ועשית בגדי קדש בענין אהרן אותיות נראה כו׳ שמזה נמשך בחי׳ אור האהבה רבה כו׳. וזהו ענין יראה כל זכורך שהיא אה״ר שנק׳ דכר כמ״ש בד״ה שוש תשיש בפ׳ תזריע וע׳ בזהר (בתחלתו דף ב׳ ע״א). ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית גבי פי׳ למען תזכרו שתהיו בבחי׳ זכרים. והיינו ע״י וראיתם אותו כי ציצית ג״כ מלשון מציץ מן החרכים (דלקמן) ועמ״ש בד״ה ועשית ציץ זהב טהור ועמ״ש בד״ה עיני כל אליך ישברו וע׳ בזהר פקודי (דרכ״ה ע״ב) ע״פ עיני ה׳ אל צדיקים ועמ״ש מזה בד״ה כי תשמע בקול ור״פ בחקתי (דקי״ב סע״א) ואשגח עלן כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם ושם] (ועיין מענין יראה כל זכורך ברבות בשה״ש בפסוק יונתי בחגוי שזהו ענין הראיני את מראיך זח״ב בא ל״ח א׳ ס״פ משפטים קכ״ד א׳ תצוה קפ״ג א׳ פ׳ שלח קס״ה סע״ב קס״ח א׳). והנה כתיב קול דודי הנה זה בא כו׳ משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. פי׳ קול דודי הוא המשכה ופי׳ משגיח היא המשכת הראיה שמלמעלה בא מן החלונות ע״י בחי׳ חלון שהוא פתוח והוא עד״מ בחי׳ השמחה פתיחת הלב כו׳.
9
י׳וזהו בזמן שהיה בהמ״ק קיים שהיתה השמחה על מכונה והיו מקבלים בחינת הראיה בגילוי הלב בבחינת חלון פתוח וזהו עיניך יונים כמשל היונים שמסתכלים זה בזה וזהו תענוגן ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה כו׳ גבי יונתי. אך בזמן שאין בהמ״ק קיים הוא מציץ מן החרכים ע״י נקב וסדק קטן שבכותל (וע׳ בזהר פ׳ בחקתי) (דף קי״ד ע״ב) על פסוק זה. ומענין חלון הנה בזהר (ח״א ק״מ ע״ב) ע״פ וישקף כו׳ בעד החלון פי׳ באצטגנינותא דיליה. ור״פ בלק (דקפ״ד ב׳) מאי בעד החלון דא חלון דחכמתא. וע״ש במק״מ ובפי׳ הרמ״ז שם בשם הרמ״ק ומהתם נלמוד ג״כ לסט׳ דקדושה. ועד״ז פי׳ במ״א דחלון הוא חסדים שביסוד וחרכים גבורות שביסוד. ובפרדס בעה״כ בערך חלון ע״פ חלון התיבה פי׳ דחלון הוא הדעת שממשיך ומחבר חו״ב או שהוא בחי׳ תפארת כו׳ ועמ״ש ע״פ ושמתי כדכד שמשותיך. דפי׳ שמשותיך היינו חלונות והוא גילוי בחי׳ שמש הוי׳ כו׳.
10
י״אובע״ח בתחלתו שער הכללים רפ״א כ׳ וז״ל ודע כי שמש ומגן ה׳ צבאות וכמו שהשמש אור עליון גדול ואין יכולת להביט בו כ״א בהתמעטות דרך חלון או ע״י מסך כו׳ או ע״י נקב קטן כו׳.
11
י״בוהנה בעולם הצילות האור בא שלא ע״י מסך כלל כו׳ אבל בא ע״י חלון פי׳ מיסוד דא״א הנק׳ חלון שנתמעט האור מכמות שהוא גם מחכמה לבינה בא ע״י חלון פי׳ מיסוד אבא שהוא חלון אחר קטן כו׳ אח״כ מיסוד למלכות בא האור מחלון קטן וצר מאד פי׳ מיסוד דז״א הנקרא חלון ג״כ וצר מאד דוגמת נקב קטן כו׳ אך מבריאה ולמטה האור בא ע״י מסך גמור והאור עובר בתוכו ומאיר עכ״ל. וע׳ מזה ג״כ בע״ח היכל הז׳ (שער מ״א רפ״א וספ״ב. ובשער מ״ז פ״א) שהמל׳ דאצילות משברת ובוקעת את המסך שבין אצילות לבריאה ויורדת ומתלבשת בכתר דבריאה. ועפ״ז י״ל שזהו ענין מציץ מן החרכים שהוא מה שמשברים הכותל ונעשה חרך ונקב קטן וכך הוא שהמל׳ משברת המסך כו׳ ואין זה דומה לחלון שהוא גילוי האור ממש בלי מסך וכותל שיצטרכו לשוברו וכמש״ש ספ״א שכבר אין לה ערך עם אצילות כו׳ ע״ש באריכות.
12
י״גואפשר להבין מעט ענין זה עפמ״ש בביאור ע״פ כי תשמע בקול בפ׳ ראה שיש ב׳ השגחות. הא׳ באופן כמו שהוא מלמעלה למטה דכולא קמיה כלא חשיב יחו״ע ולפעמים משגיח כמו שהוא בבי״ע כו׳ וזהו ענין חלונות וחרכים שבבחי׳ חלונות היינו כמו שהוא באצילות שהאור בא שלא ע״י מסך כלל והיינו הגילוי כמו דכולא קמיה כלא כו׳. משא״כ חרכים היינו נקב וסדק שבכותל שהכותל הוא ענין המסך המפסיק שהוא הגורם להיות בחי׳ יש ואע״פ שהמל׳ דאצי׳ בוקעת המסך ונעשה כמו נקב וסדק ומזה נמשך ביטול היש מ״מ היינו יש ובטל יחו״ת וההשגחה שבבחינה ואופן זה נק׳ מציץ מן החרכים.
13
י״דועפ״ז יתבאר המדרש שה״ש עפ זה משגיח מן החלונות זו זכות אבות מציץ מן החרכים זו זכות אמהות. כי הנה נתבאר בד״ה לבבתני כו׳ באחד מעיניך כתיב והקרי באחת. היינו כי בכנס״י שהחכ מים נק׳ עיני העדה שהם בבחי׳ לאסתכלא ביקרא דמלכא יש שהם בבחי׳ באחד ל׳ דכר שהם מסתכלים בביטול דיחו״ע כמו דקמיה כולא כלא כו׳ ויש שהם בבחי׳ ביטול דיחו״ת כו׳.
14
ט״ווזהו ענין האבות והאמהות דכר ונוק׳ מלמעלה למטה ומלמטה למעלה ועד״ז נמשך ג״כ ההשגחה מלמעלה מן החלונות ע״י זכות אבות והם היסודות דאצילות כנ״ל ומן החרכים מה שהמל׳ שוברת המסך כו׳ ע״י זכות אמהות. וז״ש בזהר ויחי (דרמ״ז ע״א) ע״פ בנות צעדה עלי שור. ההוא עין דכתיב לעילא כו׳ כי שור הוא לשון הבטה והסתכלות והשגחה זו נמשך ע״י המלאכים דהיכלות דבריאה וזהו ענין החרכים כו׳. א״נ י״ל חלונות וחרכים יש ג״כ בהתלבשות בבי״ע ע״ד מ״ש בד״ה ארדה נא ואראה בענין ב׳ הבחינות דלפעמים כתיב עיני ה׳ המה משוטטים ולפעמים כתיב עיניו משוטטות לשון נוק׳. וקרוב לזה איתא ברע״מ פ׳ משפטים (דקי״ז סע״א) עיניו על דרכי איש ובהון משגיח מן החלונות בז׳ נקבין דב״נ בתרין עיינין ותרין אודנין כו׳ ע״ש. ובזהר פקודי (דר״נ ע״א) תריסר גלגלין כו׳ ואינון אקרון שרפים כו׳ אלין אינון קיימין לאשגחא תדיר כו׳ ואקרון חלונות והיינו דכתיב משגיח מן החלונות כו׳. ושם ריש עמוד ב׳ מאלין נפקי ארבע סמכין לאינון תריסר דקאמרן כו׳ ואלין אקרון חרכים כד״א מציץ מן החרכים כו׳ מציץ כמאן דאשגח מאתר דקיק דחמי ולא חמי כל מה דאצטריך ולבתר משגיח מן החלונות אתר אשגחותא יתיר. (ודרנ״א ע״א) לעילא כנסת הגדולה אית בה תריסר חלונות עילאין כו׳ וע״ש במק״מ שהם י״ב אותיות של שם אד׳ מלא. וע׳ במק״מ ר״פ בראשית סוף המאמר כשושנה בין החוחים מצאתי בדברי האריז״ל שנקודת המ׳ היורדת לבריאה נק׳ בשם אד׳.
15
ט״זומזה יובן שייכות ענין זה למש״כ אח״כ בסמוך בענין כשושנה בין החוחים. כי הנה בזהר הרקיע שם ר״פ בראשית ד״ה מה שושנה כו׳ פי׳ שכינתא תתאה העומדת על י״ב בקר והים עומד עליהם מלמעלה הרי הם י״ג והם י״ג עלין דילה. אשר כעין זה ממש הוא ענין י״ב חלונות הנ״ל דכנסת הגדולה דלעילא כו׳ וד״ל.
16
י״זוהנה אפשר להבין ענין זה דחלונות וחרכים שבבי״ע עצמן איך ידמה ענין זה לדרך שנת׳ לעיל דחלונות היינו באצילות שהאור נמשך שלא ע״י מסך וחרכים היינו שבירת המסך. והענין דכמו שיש מסך בין אצי׳ לבי״ע שבאצילות הוא ביטול אמיתי ובבי״ע מחמת המסך נעשה בחי׳ יש אלא שאעפ״כ הוא ביטול היש. כך עד״ז יש מסך המפסיק בין קדושה לסט״א. שהוא מסך מבדיל גמור שמעלים ומסתיר האור עד שנעשה נפרד ממש כמו היכלות החיצונים. וכמ״ש כ״ז בפ׳ לך לך בד״ה ולא יקרא עוד את שמך אברם.
17
י״חוהנה ע״י התשובה ולב נשבר ורוח נשברה משברים מסך הנ״ל שיהיו בחי׳ החולין ג״כ נעשים על טהרת הקדש כו׳ וזהו ענין החרכים דהיינו שבירת מסך הנ״ל אמנם החלונות זהו הגילוי כמו שהוא בבריאה למעלה מבחי׳ מסך המפסיק בין קדושה כו׳. וזהו ע״י פתיחת הלב דהיינו שמחה וטוב לב מרוב כל שלאחר בחי׳ לב נשבר כו׳ ועד״ז יתבאר מאמר הזהר דפ׳ בחקתי (דקי״ד ע״ב) וסליק כותלין לאסתכלא ולאשגחא בין נקבי כותלא עלייהו ופי׳ סליק היינו שביו״ט ההמשכה נמשך ע״י עולם הבריאה ויצי׳ ועשייה עולות לשם כו׳. וענין חלונות לשון רבים י״ל ע״ד מ״ש בזהר (ח״ב דל״ז ע״א) בפי׳ המשפילי לראות מכתרא לכתרא כו׳ מנהירו לנהירו כו׳ והיינו כנ״ל מיסוד דא״א לח״ע ומיסוד אבא כו׳ וכנ״ל. וע״ש במק״מ. ובספר עמה״מ שער השני פ״א פי׳ החלונות ה׳ חלונות דהיינו ה׳ בחינות ההוי״ה ה׳ פרצופים עם הקוץ העליון של היו״ד והם ארובות השמי׳ הנוזלי׳ חכמה כו׳ ועד״ז החרכים ה׳ חרכים ה״ג וע״ש דהיינו גם למעלה מהאצילות.
18
י״טוהנה בהתגלות המלך יש מדרגות רבות חלוקות כמ״ש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה כו׳ עשה משתה לכל שריו ועבדיו כו׳. ושרי המדינות לפניו כו׳. ואח״כ לכל העם הנמצאים בשושן למגדול ועדקטן כו׳ בחצר גינת ביתן המלך כו׳. כך הוא בבחינת הראי׳ שמלמעלה שבחי׳ שריו ועבדיו [כמ״ש במ״א בענין מאמר רבי יוחנן בן זכאי על ר׳ חנינא בן דוסא שאני כשר לפני המלך והוא כעבד לפני המלך (בגמ׳ ספ״ה דברכות) ועמ״ש ע״פ באר חפרוה שרים כו׳ ובענין עבד בד״ה ועתה יגדל נא] הם בחינת נשמות הגבוהות שבזמן בית המקדש היו מקבלים בחי׳ ראייה מכסא מלכותו כו׳. פי׳ בהגלות נגלות בבחי׳ כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית כו׳ שהוא בחי׳ גבוה ומדרגה גבוה מאד נעלה (ע׳ בע״ח שער כסא הכבוד שהוא היכל קה״ק דבריאה וע׳ בסש״ב) (ח״א פנ״ג). א״נ שהמלכות דאצילות עצמה נק׳ כסא כמ״ש בביאור דפ׳ זכור וזהו אשר בשושן בחי׳ שושנת העמקים שושן עמק איומה כו׳ משא״כ בזמן שאין בהמ״ק קיים צריך גילוי בחינה ומדרגה השנית שהיא בחצר גינת ביתן המלך שהוא לכל העם הנמצאים בשושן דהיינו כל מי שיש לו ניצוץ אלקות ממקור כנס״י שהיא בבחי׳ כשושנה בין החוחים בגלות כו׳. שהוא גילוי אחר גילוי במדרג׳ אחר מדרגה [עיין בזהר בתחלתו בגין דאית שושנה ואית שושנה כו׳ ובזהר הרקיע שם. ובזהר ויחי (דרכ״א ע״א) ובמק״מ שם דשושנת העמקים זהו שושנה עילאה ובפ׳ כי תשא (דקפ״ט ריש ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם ודע כי שושנה העליו נה כו׳ וע׳ בסה״מ (סי׳ קנ״ו) ובזהר פ׳ פנחס דרל״ג ע״ב]. וצריך לעשות י״ט שני לקבלת בחי׳ הראי׳ גם בבחי׳ זו שאין בהמ״ק קיים שאין אנו יכולים לעלות ולראות כו׳. וכמ״ש מי יעלה בהר ה׳ כו׳. והנה המשכיל יבין כמה תגדל השמחה ביתר שאת בגילוי המלך בגילוי אחר גילוי גם לכל העם כו׳ יותר מגילוי הראשון שהוא לכל שריו כו׳ דוקא וכמשל בן כפר שראה את המלך כו׳ (והוא כענין והאופנים ברעש גדול לגבי השרפים שלפי שהאופנים וחיות הם בעשיי׳ ויצירה תגדל הרעש שלהם יותר מהשרפים שבבריאה וכמ״ש במ״א בכמה דוכתי וע׳ מזה לעיל בד״ה האזינו השמים) וכמו דאיתא בתיקונים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה בגלותא כו׳ בוז יבוזו לו והיינו מפני שאז האהבה היא בצמאון וחולת אהבה וכמ״ש (תלים סג) צמאה לך נפשי כו׳ בארץ ציה ועיף בלי מים בלי מים דייקא שמחמת שאין מים גדלה בחינת הצמאון כו׳ (וע׳ על פסוק זה בזהר פ׳ ויקרא דכ״א ע״ב ובפ׳ תרומה דק״מ סע״א ועמ״ש לעיל בפ׳ נח בד״ה מים רבים) וזהו ואני אראה בשונאי דוקא היינו היצה״ר כד אתכפיא כו׳. אך ע״ז התפלל דוד המע״ה כן בקדש חזיתיך (עיין בזהר תרומה דק״מ תחלת ע״ב) שיהיה אהבה כזו גם בקדש דהיינו במעלת ומדרגת הצדיקים כי הנה אהבה זו היא מבחי׳ בע״ת ובמקום שבע״ת עומדים אין צדיקים גמורים כו׳. אלא שמשה רבינו ע״ה קודם מותו זכה לבחי׳ תשובה ומעלת המשיח הוא לאתבא צדיקייא בתיובתא דהיינו שתהי׳ מעלת ומדריגת התשובה מתגלה בצדיקים גמורים שזה תלוי בביאת משיח דוקא. וזהו כן בקדש חזיתיך שיהי׳ בחי׳ לאתבא צדיקייא כו׳. כי כללות ישראל צריכים לחזור בתשובה קודם ביאת המשיח וביאת המשיח תלוי בזה כמארז״ל אם ישראל עושים תשובה נגאלין כו׳. אבל צדיקים שיזכו למעלת התשובה יהי׳ אחר ביאת המשיח דוקא:
19
כ׳עוי״ל בענין יו״ט שני. דהנה ענין יראה כל זכורך כו׳ שיהיה בחי׳ ראיה והתגלות מלמעלה. והיינו ע״י שהאדם בא לראות המקום בשתי עיניו של אדם כו׳ (רפ״ק דחגיגה ע״ש) והנה כל הנביאים ראו ע״י אספקלריא אלא שמשה רבינו נתנבא באספקלריא המאירה ושאר הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה ועיין בשמונה פרקים להרמב״ם פ״ז מה שכתב בזה ע״פ דרך המחקר. אך ע״פ הקבלה יש ממש ב׳ בחי׳ ראייה הנ״ל וכמ״ש מזה בד״ה ת״ר מצות נר חנוכה ב״ש אומרים כו׳ מענין ב׳ בחי׳ אספקלריא הנ״ל וזהו ענין שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה כמ״ש מזה סד״ה ראשי המטות ושאר דוכתי והנה מבואר שם בד״ה ת״ר הנ״ל איך בכל אדם בעבודת ה׳ יש ג״כ ב׳ בחינות אספקלריא הנ״ל והיינו כי עסק התורה ומצות זהו כענין בחי׳ אספקלריא דנהרא שהרי בעסק התורה נאמר ודברי אשר שמתי בפיך. שזהו ע״ד משה נתנבא בזה וכמ״ש בד״ה ראשי המטות בפי׳ לאמר זה הדבר.
20
כ״אובחי׳ ק״ש ותפלה בכל לבבך בשני יצריך זהו ענין אספקלריא שאינה מאירה שהוא ע״י כיסוי וצפוי מכסף דק שעי״ז נעשה אור חוזר כו׳ להיות בכל מאדך. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צאינה וראינה בענין ממושבותיכם תביאו כו׳ והנה עיקר בחי׳ זו דאספקלריא שאינה מאירה הוא עכשיו שאין בהמ״ק קיים וכמ״ש מזה סד״ה יונתי בחגוי בפי׳ וענין הראיני את מראיך כו׳ ע״ש באריכות וכמ״ש סד״ה לא טוב היות האדם לבדו בפי׳ אעשה לו עזר כנגדו.
21
כ״בועפ״ז י״ל שזהו ענין יו״ט שני כי יו״ט ראשון שהוא מדאורייתא נמשך בחי׳ יראה את פני מבחי׳ ומדרגת אספקלריא דנהרא אבל י״ט שני עושים לקבלת בחי׳ ראיה מבחי׳ אספקלריא דלא נהרא כו׳ וכמ״ש ברבות דבחי׳ יראה כל זכורך זהו ענין הראיני את מראיך והרי מבואר סד״ה יונתי בחגוי הנ״ל דבחי׳ הראיני את מראיך זהו ע״ד תשובה שהיא בחי׳ מראה כמו (שפיג״על) הנק׳ אספקלריא דלא נהרא ויש בזה מעלה יתירה בבחי׳ אחת כו׳ וכמו והאופנים ברעש כו׳:
22
כ״גגם יש להעיר לענין יו״ט ראשון וי״ט שני ממ״ש חכמי האמת בפי׳ בית ראשון ובית שני שהם ה׳ עילאה וה׳ תתאה וכמ״ש מזה בד״ה יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת ע״ש אות ה׳.
23
כ״דולכן נק׳ בחי׳ זו שני כי אות ה׳ נכפלה ב׳ פעמים בשם הוי׳. ועד״ז יש לפרש בענין יו״ט שביו״ט ראשון מקבלים כנס״י מבחי׳ ה׳ עילאה וביו״ט שני מבחי׳ ה׳ תתאה. או י״ל כי גם בבחי׳ ה׳ אחרונה יש מילוי ה׳ והיא בחי׳ ההכפלה כמ״ש בענין שדה המכפלה בד״ה יגלה לן טעמיה כו׳ ואפ״ל שזהו ענין יו״ט שני כו׳ ואפשר שהן הן ג״כ ב׳ בחי׳ אספקלריא הנ״ל.
24
כ״הועפ״ז י״ל שזהו מ״ש הרמ״ק בספר אור נערב שבח״ל אינם יכולים לקבל ההארה ביום אחד כמו שמקבלים בא״י אלא צ״ל יום שני כו׳ כי כל יו״ט הוא המשכה והתגלות קדושה עליונה מלמעלה מהזמן בבחי׳ הזמן כמאמר מקדש ישראל והזמנים ולכן עושים אותו יו״ט ע״ד את האור כי טוב וע״ד שער החצר הפנימית כו׳ וביום השבת יפתח ולכן נאמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות ועמ״ש מענין פי׳ טוב בקיצור ע״פ ואתחנן והנה בא״י שנאמר בה ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה יכולים לקבל ביום אחד אותו האור כי טוב ובח״ל צ״ל שני ימים ויש לפרש כי כל המשכת האור למטה הוא ע״י ה׳ אחרונה דשם הוי׳ ויש בה מילוי ה׳ כנ״ל והנה כמו המילוי של הה״א שכשכותבים האות בכתב א״צ כלל להמילוי כי משיגים בטוב את האות ע״י עצם האות לבד. רק כשצריך לומר האות בדבור הוא ע״י המילוי של האות כו׳ דלא סגי בלאו הכי.
25
כ״ווידוע מענין קרי וכתיב שהכתיב הוא בעולם העליון יותר וכמשארז״ל ספ״ג דפסחים בענין זה שמי לעולם לא כמו שאני נכתב אני נקרא כו׳. וכך בא״י יכולים לקבל השפע מעצם אות ה׳ דשם הוי׳.
26
כ״זוכמו שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו אבל בחו״ל א״א לקבל מבחי׳ זו לבד כ״א ע״י התלבשות בהמילוי ה׳ וכמו עד״מ אור וזיו השמש שכל שהאור והזיו קרוב להמאור יותר אזי נראה מעט הכמות יותר ואחר שנמשך בריחוק מקום מהמקור אזי נראה רב יותר.
27
כ״חוכמו מעין ונהר שהמעיין לקרבתו אל מקורו הוא קטן יותר כו׳. ובאמת זה המועט של המעין הוא כמו כל הנהר ע״ד רגלי החיות כנגד כולן ולכן המעיין מטהר בכל שהוא כו׳.
28
כ״טועמ״ש סד״ה מים רבים בפ׳ נח ומ״ש בשה״ש סד״ה ששים המה מלכות בענין מעיין ונהר. וז״ש ברבות בשה״ש ע״פ שמוני נוטרה את הכרמים אמרה כנ״י בא״י הייתי שומר יום אחד עכשיו שני ימים סבורה הייתי לקבל שכר על שניהן ואיני מקבלת אלא על יום אחד שהרי באמת אותה ההארה המאיר בחו״ל בשני ימים מאיר בא״י ביום אחד לקורבתו אל מקורו וע׳ זח״א ס״פ נח (ע״ו ב׳) גם כמו בעצם האות ה׳ כלול ג״כ המילוי שלו שהיא ה׳ השנייה היא כלולה בהעלם ג״כ בעצם האות כו׳ ומ״מ מ״ש לעיל שיש מעלה יתירה בגילוי זה די״ט שני ג״כ נכון ע״פ מ״ש במ״א כה״ג בענין המלוי שזהו עיקר הכוונה להיות הגילוי למטה וכמ״ש האריז״ל בפי׳ העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו ופי׳ כח אד׳ היינו כח אותיות מלוי המלוי של השם כו׳:
29