לקוטי תורה, שיר השירים מ״אLikkutei Torah, Shir HaShirim 41

א׳כי כאשר השמים החדשים כו׳. כתיב השמים כסאי כו׳ להבין ההפרש שבין שני בחינות אלו כתיב ויניחהו בג״ע לעבדה זו רמ״ח מ״ע וזהו תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה לעבוד את הג״ע (ועמ״ש בד״ה עלי באר) כי ג״ע מצד עצמו הוא בחי׳ זיו השכינה כי הנה א״ס ב״ה נקרא מקור התענוגים כי עמך מקור חיים. אך מאחר שהנשמות הם נבראים ובע״ג א״א להם לקבל התענוג מא״ס ב״ה עצמו כ״א ע״י זיו מבחי׳ מלכותו ית׳ ממכ״ע מלשון ושכנתי בתוכם. אך הנשמות שירדו למטה בעולם הזה הם ע״י עבודתם לבטל את הגוף שממשכא דחויא עי״ז ממשיכים תוספת אור בג״ע מעצמותו ית׳ וזהו העבודה דלעבדה כו׳ (והענין י״ל כמ״ש באתי לגני אחותי כלה. ופי׳ ברע״מ פ׳ ויקרא) (דף ג׳ סע״ב) לגני איהי מל׳ אד׳ ופי׳ בז״ה היינו מל׳ שירדה לבריאה כו׳ וא״כ פי׳ באתי לגני היינו שנמשך שם תוספת אור מעצמותו ית׳ וכענין הנז׳ בד״ה אסרי לגפן בענין מקדשי שמך שישראל ממשיכים מבחי׳ אתה קדוש לבחי׳ ושמך קדוש כו׳ עד וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא וז״ל כ״י אדמו״ר נ״ע בת״א פ׳ חיי שרה והנה ג״ע העליון הוא מבריאה.

ב׳וא״ש הא דתנן יפה שעה א׳ כו׳ מפני שהזיווג זו״נ הוא באצילות והמצות ממשיכות מ״ד דאצילות ושרשן ממו״ס דא״א עכ״ל וא״כ פי׳ באתי לגני היינו יחוד זו״נ שהוא ענין המשכה ממו״ס הנק׳ עדן העליון סתימא דכל סתימין (באדר״ז דר״צ ע״א) שלמעלה מעלה מבחי׳ ג״ע עצמו. וזהו ג״כ ענין הנז׳ בזח״ב בא (דל״ו ע״ב) בשעתא דקודשא בריך הוא אתחזי על גנתא. ועמ״ש בד״ה ששים המה מלכות בענין מ״ש לע״ל ומעין מבית ה׳ יצא. שזהו המשכה מבחי׳ חכמה עילאה הנק׳ מעיין שלמעלה ממדרגת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא בחי׳ בינה. והנה כנס״י נקרא מעיין גנים היינו שע״י העבודה ממשיך בג״ע מבחי׳ מעיין כו׳ והוא מלמעלה מן ההשתלשלות או כענין ההמשכה מבחי׳ בינה שלמעלה מבחי׳ תבונה הנקרא עלמא דאתי. והנה במדרש רבה בראשית ס״פ ט״ז פי׳ לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. שנאמר תעבדון את אלקים וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו. והענין כמ״ש בזח״ג פנחס (דר״ב ע״ב) באתי לגני בגין דכל קרבנין דעלמא כד סלקין כולהו סלקין לגו גנתא דעדן בקדמיתא רזא דכנ״י. ובמק״מ שם בשם הרח״ו שנכנסים ביסוד דנוק׳ לשורש מ״ן עכ״ל. ועי״ז נמשך המ״ד שזהו ענין באתי לגני וזהו ענין ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה דהיינו שע״י עבודת הקרבנות ממשיך בחינת באתי לגני. ובזח״א מקץ (דקצ״ט ב׳) איתא פתח ואמר ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה. ואוקמו ה ברזא דקרבנין איהו ת״ח לעבדה דא מלכא עילאה ולשמרה דא מלכא תתאה עלמא עילאה ועלמא תתאה לעבדה ברזא דזכור ולשמרה ברזא דשמור כו׳ ופי׳ במק״מ וז״ל שע״ח מצות עשה שעושה האדם מתקן זעיר וממשיך לו מוחין מאימא.

ג׳וזהו לעבדה. וע״י לשמרה שהוא שומר מלעבור על ל״ת מתקן המל׳ ושומרה מן החיצונים כו׳ עכ״ד. וזהו כענין מ״ש במ״א בד״ה מה טובו ענין ג׳ תשובות שע״י סור מרע שלא להיות עונותיכם מבדילים ממשיך בחינת ממכ״ע וזהו תיקון המל׳ וע״י ועשה טוב ממשיך בחי׳ סוכ״ע. וזהו ענין לעבדה ולשמרה. ודקדוק לשון ויניחהו בג״ע הענין עפמ״ש בזח״א ר״פ נח (דנ״ט ע״ב) ונהר יוצא מעדן כו׳ ועייל לגנתא ואשקי ליה משקיו דלעילא ועביד ליה נייחא כו׳ ופי׳ הרמ״ז שזהו ענין המתקת הגבורות בחסדים ועמש״ש ומבחי׳ נייחא ותענוג זה נמשך ג״כ לאדם וזהו ויניחהו וכן פי׳ במדרש דלעיל ויניחהו כד״א וינח ביום השביעי כו׳ ועיין בזח״א תולודת (קמ״א א׳ ב׳) ע״פ ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך כו׳ ויניחהו בג״ע כו׳. ויותר י״ל כי הנה בקרבנות כתיב לריח ניחוח להוי׳ אשר פי׳ ניחוח לשון נחת רוח וגם לשון חות דרגא והמשכה זו היא מעצמותו ית׳ לשם הוי׳ וזהו ניחוח להוי׳. והיינו ענין מקדשי שמך שממשיכים מבחי׳ אתה קדוש לבחי׳ שמך כו׳ וזהו ענין לעבדה ולשמרה ומבחי׳ זו נמשך ג״כ לאדם וזהו ויניחוה המשכת תענוג שמבחי׳ ניחוח להוי׳ כו׳ ועיין עוד מענין לעבדה ולשמרה ברע״מ פ׳ ואתחנן (דרס״ג ע״א) ובזח״ב ויקהל (דר״י ע״ב) גבי דא עדן עילאה כו׳ דאיהו ידע לנקודה תתאה כו׳ הנק׳ גנתא שהוא ההמשכה מאור אבא במל׳ הנק׳ ג״ע וגם אבא מקבל מאריך ועתיק עד א״ס כמ״ש במק״מ שם ובאדר״ז (דר״צ ע״א הנ״ל) נמצא המשכה זו היא מעצמותו ית׳ ועמ״ש מענין פי׳ מוחין ע״פ והנצח זו ירושלים דלשם נת׳ שהמשכה זו באה מלמעלה מסדר השתלשלות ממו״ס ורדל״א ומזה יובן פי׳ ענין לעבדה שנת״ל שהוא המשכת מוחין דז״א כו׳. ועמ״ש בד״ה במדבר סיני גבי מאין מאת ולאן אתה הולך כו׳ ועיין עוד בזח״ב תרומה (דקמ״ב) דהאי נשמה סלקא גו נביעא דעתיקא דעתיקין סתימא דכל סתימין כו׳ ואמנם איך יוכלו הנשמות שהם נבראים לקבל גילוי אור שבבחי׳ א״ס אך זה א״א כ״א ע״י הלבושים שנעשו להם מתומ״צ וכמ״ש באגה״ק בד״ה אחעט״ב שמבחי׳ אור זה תשתלשל כו׳ עד שיברא ממנה לבוש אחד כו׳.

ד׳ודרך לבוש זה כו׳ ויבא משה בתוך הענן כו׳ ועמ״ש מזה בת״א פ׳ חיי שרה בד״ה ואברהם זקן ובפ׳ מקץ בד״ה ת״ר נר חנוכה בש״א יום ראשון מדליק שמונה כו׳ שהוא כענין המשל שבו ועל ידו עומדים על השכל כו׳ ע״ש באריכות. ומזה יובן שעד״ז הוא ענין השמים כסאי דלקמן שהוא ענין הפרסא שבין אצילות לבריאה שבה ועל ידה דוקא נמשך האור עליון בג״ע כו׳ כמו המשל שבו ועל ידו נמשך השכל כו׳:

ה׳קיצור ג״ע זיו השכינה וע״י לעבדה ממשיכים אור בג״ע מעצמותו ית׳. ובהג״ה שזהו ענין באתי לגני מבחי׳ אתה קדוש לשמך קדוש המשכת יחוד זו״נ שרשו ממו״ס עדן עילאה לעבדה ולשמרה מוחין דזו״נ ע״י עשה טוב וסור מרע ויניחהו נייחא וינח ונחך ה׳ כו׳ ואיך יוכלו לקבל זהו ע״י הלבושים):

ו׳ב והיכולת הזה להמשיך מעצמותו ית׳ תוספת אור בג״ע הוא דוקא כשהנשמה מלובשת בגוף שמפני שהגוף מחשיך ומסתיר עי״ז מתעורר בתשובה בכח גדול בחילא יתיר אשר ע״ז ארז״ל במקום שבע״ת עומדים כו׳ כי בצדיקים האהוי״ר הן לפי ערך ההשגה אם אין חכמה אין יראה אבל הבע״ת שנמשך לו הרעו״ד מצד המנגד הוא למעלה מכח ההשגה וכמשל המים העוברים דרך עפר הארץ שעי״ז נעשים צלולים יותר ונק׳ מים חיים כמ״ש במ״א או כמשל המים שמעכבים אותם שכשהם גוברים על העיכוב אזי הולכים בכח גדול יותר ועמ״ש בד״ה עלי באר ובד״ה ראה ריח בני והנה תשובה זו אינו דייקא על עבירות כ״א על הריחוק כו׳ ורעו״ד זו היא ליכלל בעצמותו יתברך ממש.

ז׳ועמ״ש מענין רעותא דליבא בד״ה וישב יעקב ובד״ה מי מנה עפר יעקב ושם נת׳ בענין אף עשיתיו שבעשיה דוקא יוכלו להגיע לבחי׳ רעות׳ דליב׳ שלמעל׳ מהשכל ולהמשיך עי״ז גילוי רצון עליון בחי׳ כתר עליון שלמעלה מהחכמה כו׳ ע״ש באריכות והנה לזאת תיקנו אכנה״ג התפלה קודם הלימוד מפני שהתפלה היא בחי׳ תשובה עילאה וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה דפי׳ סולם קאי על התפלה שהיא עליית הנפש מלמטה למעלה וראשו מגיע השמימה שהוא בחי׳ בכל מאדך בחי׳ יחידה שבנפש שהיא בחי׳ אור מקיף למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת בבחי׳ או״פ ולכן נק׳ שמימה הוא אור מקיף וכמשי״ת לקמן.

ח׳ועי״ז ממשיכים ברוך אתה להמשיך מלמעלה למטה גילוי אור א״ס ממש שיהיה בבחי׳ אתה לנוכח להיות הוי׳ אלקינו. ועמ״ש מענין פי׳ בא״י בד״ה מה טובו ובת״א סד״ה השמים כסאי וזהו שמע ישראל כו׳ פי׳ שהוי׳ יהיה בבחי׳ אלקינו והיינו ע״י ואהבת בכל נפשך דכמו שלמעלה יש ע״ס שעל ידם נמשך השפע מא״ס בעולמות כך יש באדם עשר בחי׳ הנפש שכל ומדות וזהו עבודת האדם לקשר כל בחי׳ הנפש בשכל ומדות של הקב״ה הנק׳ ע״ס והיינו להתקשר עי״ז באור א״ס המלובש בהן כי צ״ל אליו ולא למדותיו ע׳ בפרדס של״ב אלא שהתקשרות זו הוא ע״י שמקשר מוחו ושכלו בחב״ד של הקב״ה שהוא התורה וכן הדבק במדותיו וזהו אהבת בכל נפשך היינו עשר בחינות שבנפש אך הנה נמצא למעלה עוד בחי׳ אחת שלמעלה מע״ס אשר אינה נמנה עמהן כלל לפי שהיא ג״כ בחי׳ א״ס והיינו בחי׳ רצון העליון ב״ה וכמ״כ נמצא בחי׳ זו בנפש בחי׳ רצון שלמעלה מהשכל (ועמ״ש מזה בד״ה ענין ק״ש שזהו ענין יחידה שבנפש) להיות מי לי בשמים כו׳ כלה שארי כו׳ וזהו ענין בכל מאודך והיינו שבחי׳ בכל נפשך זהו בחי׳ נר״נ שהם שכל ומדות ובחי׳ בכל מאדך זהו בחי׳ רצון הנ״ל שהוא מבחי׳ יח ידה וחיה שהם מקיפים על השכל והמדות ולמעלה מהשגה (והזוכה לזה הוא בחי׳ הבעל תשובה וכמשנת״ל ממשל המים כשמעכבים אותם כו׳. ועמ״ש מזה בפ׳ תשא סד״ה שמאלו תחת לראשי כו׳) אך איך יגיע האדם למדרגה זו לעורר בחי׳ רצון עליון שבנפשו מה שאינו נמנה בעשר ספירות שבנפש שהוא בחי׳ מאדך הוא ע״י התעוררות רחמים שהוא מדתו של יעקב שנק׳ נחלה בלי מצרים והיינו מה שאנו מקדימים בברכת יוצר אור ברחמיך הרבים רחם עלינו לעורר רחמים רבים על הנשמה שירדה מאיגרא רמה כו׳.

ט׳והנה באמת בחי׳ רחמים רבים שייך גם על עולמות עליונים מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא ואפילו על ג״ע העליון משום שהוא רק זיו והארה כו׳ ועמ״ש בזה בד״ה כי ההרים ימושו ולכן נק׳ נחלה בלי מצרים כיון ששייך בחי׳ זו גם על עולמות היותר עליונים כו׳. והנה ע״י התעורות רחמים יוכל להגיע ולבוא לבחי׳ ומדרגת בכל מאדך וכמ״ש ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. שבחי׳ נשר הוא התעוררות רחמים שעי״ז ואביא אתכם אלי ממש למהותו ועצמותו ית׳ (וזהו ג״כ ענין דרך הנשר בשמים וכמשי״ת דבחי׳ בכל מאודך ורצון העליון נק׳ שמים. ולהגיע לבחי׳ זו זהו דרך הנשר כו׳ כי קו האמצעי נק׳ בריח התיכון שמבריח מן הקצה העליונה בחי׳ סוכ״ע ורצון העליון עד קצה התחתונה וכמ״ש בזהר תרומה) (דקע״ה ע״ב). ועמ״ש מזה ג״כ סד״ה וידבר כו׳ במדבר סיני בענין שאו כו׳ למשפחותם לבית אבותם. דפי׳ למשפחותם היינו ע׳ נפש יוצאי ירך יעקב שהוא הכל בחי׳ רחמים שעי״ז יבואו לגולגלתם הוא בחי׳ רצון העליון כנודע. וז״ש בזהר פקודי (דרמ״א ע״א) ת״ח השמים כסאי דא רקיעא דיעקב שריא ביה. פי׳ שע״י מדת רחמים דבחי׳ יעקב יוכל לבא לבחי׳ השמים כסאי כו׳ וזהו מי יעלה לנו השמימה כו׳ כי קרוב אליך הדבר היינו ע״י בחי׳ רחמים הנ״ל ולכן ארז״ל צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה״כ שהוא בחי׳ השמים כסאי כו׳.

י׳והנה בחי׳ בכל מאודך בחי׳ תשובה עילאה נק׳ בחי׳ שמים כי הוא מבחי׳ יחידה שבנפש שהוא בחי׳ אור מקיף כי נר״נ מתלבשים בכלים משא״כ חיה יחידה והיינו כי נשמה היא בחי׳ בינה שהיא השכל המושג ומובן והוא אם הבנים הם המדות שנולדו מהבינה ודעת אבל החכמה היא כח מה הביטול שלמעלה מהשכל המושג ומובן וכמ״ש בסש״ב ס״פ י״ח ובאגה״ק סי׳ ד׳. לכן נק׳ מקיף והוא בחי׳ חיה וחכמה תחיה.

י״אובחי׳ יחידה הוא ג״כ למעלה מהחכמה ונקראו שמים ושמי השמים כמ״ש במ״א. ועוד טעם שבחי׳ תשובה עילאה בכל מאדך נקרא שמים דהנה איתא בס״י שלש אמות אמשבעולם רוח מים אש. שמים נבראו תחלה מאש.

י״בוארץ נבראת ממים. ואויר נברא מרוח מכריע בינתיים וכן איתא שם ג׳ בחי׳ אלו בנפש ראש נברא מאש כו׳. ומבואר במ״א בד״ה אתם נצבים ושאר דוכתי בענין כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא שהוא בחי׳ הסתלקות והיינו לפי שאין ערוך לך כו׳ כי גם אצילות הוא השפלה מלשון ויאצל מן הרוח כו׳ ונק׳ אדם דעשייה וע״כ האור א״ס הוא בבחי׳ הסתלקות ליכלל במקורו. וזהו אל עליון כו׳.

י״גוהנה מזה נמשך בנפש ג״כ הרצוא בבחי׳ אש ליכלל למעלה נר הוי׳ נשמת אדם. וכנס״י נק׳ אשה עולה אשה אש ה׳ כו׳ וגם עולה כשלהבת העולה מאליה ולכן נק׳ בחי׳ זו שמים שהם מאש. ומ״ש ראש נברא מאש כי עיקר הרצון הוא בראש כמ״ש והיה על מצחו תמיד לרצון גלגלתא דחפיא על מוחא כמ״ש בד״ה אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ.

י״דוהנה שמים וארץ הם מ״ה וב״ן והיינו כמ״ש במ״א דהרצוא ושוב שבכל עולם הם בחי׳ מ״ה וב״ן הרצוא נמשך משם מ״ה בחי׳ ביטול ליבטל ולהכלל באור א״ס ממש והשוב נמשך מבחי׳ ב״ן וזהו ענין והארץ הדום רגלי כמשי״ת לקמן אי״ה וזהו יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו וארז״ל בסנהדרין ר״פ חלק (דצ״א ע״ב) אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ זה הגוף וכ״ה במדרש רבה פרשה ויקרא פ׳ ד׳. ויש לפרש בזה עוד עפמ״ש ברבות ס״פ האזינו השמים ד״א למה לשמים ולארץ כו׳ ואיני יודע להיכן נפשי הולכת אם לשמים אם לארץ שנאמר מי יודע כו׳ עא״ש דלכאורה תמוה שיסתפק מרבע״ה שמא ח״ו לארץ. אך הענין עפמ״ש בזח״א פ׳ ויחי (דרמ״ה סע״א) תלת נשמתין אינון כו׳ עד כגופא דאיהו מאנא לנשמתא. והמכוון שע״י יחוד זו״נ נמשכים ב׳ בחינות בהנשמה. כי ז״א הוא סוף עולמות הא״ס כמ״ש בענין הכרובים כרוב אחד מקצה מזה ובו ועל ידו נמשך מא״א ועתיק עד א״ס והנוק׳ היא שרש דבי״ע הנקרא גופא והנשמה הנולדה מיחוד זו״נ כלולה מב׳ בחי׳ אלו והיינו ענין מ״ה וב״ן שהם זו״נ הנק׳ שמים וארץ וזהו שהנשמה יש בה ג״כ בחינות שמים וארץ והיינו בחי׳ מ״ה וב״ן או מקיפים ופנימיים יחידה חיה ונר״נ כו׳ אשר בחי׳ נר״נ נק׳ גוף לגבי חיה יחידה כו׳ והנה יש נשמות עליונות שעיקר הנשמה מז״א הנק׳ שמים וקצת מהמל׳ הנק׳ ארץ ויש להפך וכמ״ש במק״מ בראשית (דל״ז ע״ב) וזה היה ענותנותו דמשה שנסתפק מאיזה משני בחי׳ הנ״ל הוא עיקר נשמתו כו׳ ובאמת שרש נשמתו מלמעלה מעלה וע״ש ברבות:

ט״וקיצור וכדי שיהיה נמשך תוספת אור הנ״ל זהו דוקא ע״י העלאת מ״ן מעוה״ז בבחי׳ רעו״ד בכל מאדך שזהו ענין במקום שבע״ת עומדים ועמ״ש בד״ה וישב יעקב ובד״ה מי מנה בענין אף עשיתיו ובד״ה עלי באר. וענין בכל נפשך ע״ס שבנפש ובכל מאדך רצון יחידה ולבוא לבחי׳ זו זהו ע״י רחמים. וזהו דרך הנשר בשמים כי בחי׳ זו דיחידה נק׳ שמים מקיף סולם כו׳ מגיע השמימה. שמים מאש רצוא מ״ה ארץ שוב ב״ן יקרא אל השמים מעל כו׳):

ט״זג והנה ע״י אתעדל״ת שבבחי׳ בכל מאדך שהוא בחי׳ תשובה נמשך מלמעלה אתעדל״ע שיהי׳ השמים כסאי. פי׳ כמו עד״מ האדם כשיושב על הכסא שנשפל בחי׳ אחוריים של הגוף לישב על הכסא וגם עי״ז נשפל ראשו כו׳. כך ענין בחי׳ כסא למעלה הוא להיות ישיבת והמשכת א״ס ב״ה ממש עי״ז (כדכתיב) (דניאל ז׳ ט׳) עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב וידוע הפי׳ עתיק יומין הוא בחי׳ המתנשא מימות עולם דהיינו למעלה מגדר השתלשלות כו׳ והגם שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם שהוא בחי׳ ז״א. אך כי בז״א מלובש בחי׳ ע״ק וא״א ממש ולכן נאמר כמראה אדם דהיינו כמו בחי׳ א״א עיין בפ׳ משפטים (דקכ״ב א׳) ובמק״מ שם נשא (קל״ה א׳) אחרי (ס״ו ב׳) גבי בי נשבעתי ועמ״ש עוד מענין כסה״כ בסידור אחר עלינו לשבח בד״ה ביאור למ״ש בלק״א פנ״ב כי הנה עם היות שהיושב על הכסא הוא בחי׳ הגוף עד״מ ולמעלה הוא בחי׳ המדות עליונות שנק׳ גופין חסד דרועא ימינא כו׳ תפארת גופא כו׳. שהע״ס נק׳ רק גופא וכלי של המאציל ב״ה כדי שעי״ז יהיה הנהגת העולמות אך כמו שהנשמה מתלבשת בגוף ומיוחד עמו בתכלית כמ״כ א״ס ב״ה מלובש במדותיו ית׳ ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד.

י״זוע״ז ארז״ל בעשרה לבושים נתלבש הקב״ה וברא את העולם כו׳ ולכן כאשר נמשכים המדות עליונות הנק׳ גופא ע״י הכסא להאיר בג״ע זהו תוספת אור מעצמותו ית׳ ממש וכמש״ל אות א׳ בענין באתי לגני כו׳ ועמ,ש בד״ה והיה לכם לציצית וזהו השמים כסאי. פי׳ שמים הוא בחי׳ אש ומים חו״ג דאצילות רצוא ושוב שמתייחדים ע״י תפארת קו האמצעי הוא נשפל לישב על הכסא. להאיר למטה להתהוות בחי׳ ג״ע נברא (ופי׳ שמים הם אש ומים יחד היינו יחוד הרצוא ושוב אז גם השוב הוא במעלה עליונה מאד כי השוב מבחי׳ ב״ן וכשנפרד מבחי׳ הרצוא דמ״ה יוכל להיות נמשך בבחי׳ יש אבל כשמיוחד בתכלית עם הרצוא יחוד מ״ה וב״ן זהו ענין שמים היינו שגם במה כלול ב״ן) ומי הוא הגורם לזה שיתהוה בחי׳ כסא הנ״ל ושיושפלו המדות למטה לישב על הכסא הוא בחי׳ שמים שהוא רצון העליון ב״ה בחי׳ מקיף על הכלים שא״א לו להתלבש בכלים הנה משם דוקא נמשך להיות בחי׳ ישיבה והשפלה זו (וביאור הענין כי הכסא הוא הפרסא המפסיק בין אצילות לבריאה שבה וע״י דוקא יומשך להיות נמשך אור האצילות בבריאה משא״כ אם לא היה הפרסא לא היה אפשר כלל להיות התחברות אצילות בבריאה וכמו בעולם התהו לא היה כלל התחברות וגילוי אצילות בבריאה. וכדי שיהיה התחברות זו זהו דוקא ע״י הפרסא וכענין ויבא משה בתוך הענן. וכענין המשל שבו ועל ידו דוקא אפשר להשיג השכל ואף שהמשל מעלים עליו הנה זהו סיבה שיוכל להשיגו משא״כ בלא המשל א״א להשיגו כלל. א״כ ההעלם של המשל הוא סיבת הגילוי. ובאמת שרש פרסא זו נמשך ממקום גבוה מאד וכמ״ש בת״א בד״ה והבדילה הפרוכת וזהו ענין השמים כסאי שע״י שמים תשובה עילאה רצון העליון ממשיכים בחי׳ כסא הנ״ל וזהו ענין סולו לרוכב בערבות בי״ה שמו ועיין מזה בהרמ״ז תרומה) (קס״ה ב׳). גם י״ל בענין השמים כסאי עפמ״ש במ״א בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י בענין ג׳ פעמים קדוש אשר הקדוש הראשון דאסתלק ו׳ רזא דשמים עילאין לעילא כו׳ ולבתר נהיר ההו נהירו עילאה על כורסייא דאיהו שמים כו׳ וכדין אקרי קדוש כו׳ ע״ש. ומבואר שם פי׳ דאסתלק ו׳ זהו ענין למסור נפשו באחד ועי״ז נמשך יחוד או״א להיות נמשך אור חדש כ׳ו נמצא בחי׳ שמים שייך לתשובה עילאה. אלא שבחי׳ כסאי היינו כשנמשך אח״כ האור מלמעלה למטה כו׳ ועמ״ש ע״פ השמים מספרים כו׳ מנהרי ומנצצי כו׳ ועיין עוד בזח״א ויחי (דרכ״ט ע״א) ע״פ היושבי בשמים כו׳ על כורסייא דאקרי שמים כו׳ ועמ״ש סד״ה המגביהי לשבת כו׳. ועפ״ז אפשר לפרש עוד במ״ש ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם כו׳ ואח״כ נאמר ויקח כו׳ את האדם ויניחהו בג״ע ולכאורה הוא כפל ענין שכבר נאמר וישם שם את האדם אך הענין דמבואר במ״א ע״פ שמח כו׳ כשמחך יצירך בג״ע מקדם דהיינו כמו שבתחלת בריאת העולם היה הגילוי באתעדל״ע מצד עצמו וזהו ענין מ״ש תחלה וישם שם את האדם אשר יצר דהיינו בחי׳ אדם העליון וכמ״ש בפ׳ בראשית (דכ״ו ע״א) וזהו אשר יצר ע״ד יוצר אור ובורא חושך כו׳ כמ״ש במ״א. ופסוק ויקח כו׳ את האדם קאי על אדה״ר ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה דהיינו שמעתה ימשיך זה ע״י אתעדל״ת דוקא:

י״חקיצור וזהו השמים תשובה ממשיך כסאי וע״י יתיב לרוכב בערבות. וישם שם את האדם כו׳ כשמחך כו׳:

י״ט ד והארץ הדום רגלי. פי׳ שלצורך המשכת השמים כסאי צ״ל העלאת מ״ן בבחי׳ בכל מאדך שהוא בחי׳ רצוא מלמטה למעלה. אבל בחי׳ והארץ הדום רגלי הוא בחינת השוב בחי׳ שמאל דוחה שמשפיל א״ע לומר מי אנכי אשר אבוא להתקרב אל המלך וירא מגשת אליו בבחי׳ יראה ופחד כמ״ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק שמקבל עליו עול מלכות שמים ביראה ופחד כמ״ש שום תשים עליך מלך.

כ׳והנה ע״י אתעדל״ת בקבלת עומ״ש שמשפיל א״ע שירא מגשת ומקבל עליו עול מצות כמ״כ מעורר למעלה בזה האופן שיושפל שפע א״ס ב״ה להתלבש למטה בדברים תחתונים גשמיים היינו במעשה המצות גשמיים ועז״נ והארץ הדום רגלי שהוא מדה כנגד מדה שכמו שמשפיל א״ע להיות בבחי׳ יראה מרחוק כו׳ כמ״כ נשפל ונמשך מלמעלה אור וגילוי בענינים גשמיים במצות מעשיות וזהו והארץ היא בחי׳ קבלת מלכות שמים הוא בחי׳ שוב הנ״ל הדום רגלי (ועיין מענין השמים כסאי ברבות בא ר״פ י״ז משפטים תוך פל״א בחקתי ר״פ ל״ו נשא ר״פ י״ב) והנה כ״ז הוא עתה שהשפע שלמעלה נמשכת ע״י העלאת מ״ן ואתעדל״ת שכפי ערך ההעלאת מ״ן כך הוא האתעדל״ע והמשכת מ״ד. והיינו ענין השמים כסאי שהוא ע״י בחינת רצוא והארץ הדום שהוא בחי׳ שוב אבל לעתיד לבא באלף השביעי אשר אז יהיה עיקר הגמול והשכר כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני. פי׳ אני עושה אותן בעצמי בלתי אתעדל״ת שאין מגיע לשם בחי׳ אתעדל״ת כ״א הוא בעצמו ית׳ עושה אותם בלתי אתעדל״ת כלל והם בבחי׳ עומדים לפני היינו בחי׳ פנימיות והוא למעלה מעלה מבחי׳ השמים כסאי שהרי על הכסא נמשך ומתגלה רק בחי׳ אחורי האדם היושב על הכסא וכנודע שגם בבחי׳ רצון העליון יש חיצוניות ופנימיות וכמ״ש במ״א בד״ה ואהיה אצלו אמון כו׳ ולכן בבחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה כתיב עומדים לפני דוקא וזהו שנאמר אלעתיד לבא הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד שיתעלו כל העולמות עד בחי׳ מאד הגבוה.

כ״אוהיינו כי מבואר למעלה בפי׳ וענין שמים שהוא בחי׳ בכל מאדך תשובה עילאה בחי׳ מקיף אכן וגבה מאד היינו שיהיה בחי׳ מאד ממדרגה הגבוה יותר הרבה ממדרגת בחי׳ בכל מאדך [שבחי׳ בכל מאדך נמשך מבחי׳ יחידה ולע״ל יומשכו נשמות חדשות שלמעלה גם ממדרגת יחידה שבאדה״״ר כמבואר בספר הגלגולים ר״פ שביעי וז״ל ודע כי יש שני מיני נשמות. א׳ אותן שנכללו באדה״ר. ב׳ הם אותם שלא נכללו באדה״ר ואלו הנשמות הם יותר גבוהים ומעולים מכל הנשמות שנכללו באדה״ר וכמו שביארנו בפ״א כי נשמות אדה״ר כוללות מן נפש דעשייה עד יחידה דאצילות כן אותם הנשמות שלא נכללו באדה״ר הם עד״ז כו׳ ובאלף השביעי יתעטרו אלו הנשמות שנכללו באדה״ר באותם הנשמות היותר גבוהים מהם כל חלק וחלק עם הדומה לו עכ״ל.

כ״בועמ״ש מזה בד״ה ואכלתם אכול והנה ברבות ר״פ בראשית פרשה א׳ רב הונא בשם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אמר אפילו אותן שכתוב בהן כי הנני בורא שמים חדשים (בישעיה סי׳ ס״ה) כבר הן ברואין מששת ימי בראשית הה״ד כי כאשר השמים החדשים כו׳ ע״ש והיינו כמ״ש בספר הגלגולים שם שגם הנשמות החדשים הנ״ל נבראו בששת ימ״ב. ועמ״ש בענין והיה אור הלבנה כו׳ בפי׳ אור שבעת הימים וע׳ עוד מענין כי כאשר השמים החדשים בפ׳ בראשית (כ״ה ב׳) ויקרא (י״ו א׳) אחרי (ס״ח ב׳) ס״פ ואתחנן דע״ר ע״ב] ע״כ אז יהיה שמים וארץ חדשים אשר אני עושה מעצמי:

כ״גה כן יעמוד זרעכם ושמכם. הנה ידוע שע״י קיום המצות בעוה״ז בבחינת היום לעשותם מוסיפים אורות למעלה ויתגלו לע״ל ונק׳ בשם זריעה וצמיחה וכמ״ש בד״ה הבאים ישרש ובד״ה כי תבואו אל הארץ כו׳ ושבתה הארץ כו׳ ובד״ה ששים המה מלכות כו׳ ע״ש והוא כמשל הזריעה שזורעין הגרעין בארץ וע״י כח הצומח שבארץ נצמח בתוספת וריבוי מאד ובעילוי רב וכל מה שמשתהה הגרעין בארץ יותר אזי יהיה הצמיחה והתוספת בעילוי רב כמ״כ עד״מ בחי׳ היום לעשותם הוא בחי׳ זריעה שזורעים בארץ העליונה ע״י קיום המצות והצמיחה יהיה לע״ל ועד״ז נק׳ ג״כ בשם עיבור ולידה כמ״ש חלה וגם ילדה ציון כו׳.

כ״דוכל מה שמשתהה עתה בהארץ יותר היינו אריכות הזמן שעד ימות המשיח ותחה״מ שהמשכות אלקות הוא בהעלם עדיין בבחי׳ זריעה או בבחי׳ עיבור יהיה הצמיחה לע״ל בתוספת עילוי רב. וזהו ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו פי׳ זה ה׳ הנגלה לנו עתה הוא ע״י שקוינו לו דהיינו שעשינו בחי׳ קוין והמשכות כל משך היום לעשותם רק שאותותינו לא ראינו ועתה רואים בבחי׳ גילוי ואומרים זה ה׳ אשר קוינו לו כו׳ ועיין במדרש שמות רבה ס״פ כ״ג והנה בצדיקים כתיב אור זרוע לצדיק ובבעלי תשובה כתיב אשריכם זורעי על כל מים שלצדיקים כבר נזרע האור. אבל הבע״ת הם הזורעים עתה בכל משך דעכשיו וע״ז מבטיח להם הנביא כן יעמוד זרעכם הוא בחי׳ זריעה הנ״ל ושמכם הוא כמ״ש ויעש דוד שם והוא קבלת עול מלכות שמים שקדם לעול מצות כמארז״ל שמתחלה יקבל עליו עומ״ש ואח״כ יקבל עליו עול מצות כי להיות בחי׳ כח הצומח להצמיח האור מהזרע הזורע זהו ע״י קבלת עול מלכות שמים ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש.

כ״הואז יהיו מתעלים בחי׳ שמים וארץ דעכשיו שהם בחינת השמים כסאי והארץ הדום רגלי שזהו ענין זרעכם ושמכם רצוא ושוב ג״כ לעמוד לפני כמו בחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה אשר למעלה מבחי׳ השמים כסאי שעל הכסא אינו יכול לישב רק הגוף ולא הראש:

כ״וו והנה איתא ברבות פ׳ אמור ס״פ כ״ט יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה כו׳ בכל המוספים כתיב והקרבתם וכאן ועשיתם כו׳ כאלו היום נעשיתם לפני כו׳ בריה חדשה כו׳ הה״ד כי כאשר השמים החדשים כו׳ עכ״ל וצ״ל מהו ענין נעשיתם לפני לענין השמים החדשים.

כ״זואפ״ל דהנה מבואר באגה״ק סי׳ י״ד ע״פ ארץ אשר כו׳ עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה שבכל ר״ה נמשך אור חדש יותר שבמדרגת חכמה עילאה להאיר לארץ העליונה כו׳ וא״כ הרי זה כעין ארץ חדשה מה גם כי ודאי גם בח״ע נמשך אור חדש זה מלמעלה דוגמת יחוד חו״ב שבק״ש כו׳ וענין שמים חדשים היינו כמ״ש בד״ה שובה ישראל ע״פ וידעת היום כו׳ בשמים ממעל כו׳ שגם בנשמה יש שמים וארץ שכל ומדות כו׳ וי״ל שהם ח״י ונר״נ כנ״ל.

כ״חובד״ה שוש אשיש נתבאר איך נשמת אדה״ר מתחדש בכל ר״ה כי ר״ה יום ברוא אדה״ר ומבואר לעיל שהנשמה יש בה מבחי׳ שמים וארץ וה״ז כענין התחדשות בחי׳ שמים וארץ גם הנה אדה״ר הוא חכמה עילאה כמ״ש בדה מי יתנך והתחדשותו י״ל מבחי׳ כי לא אדם הוא א״א כו׳ וע״כ שמים וארץ חדשים שהם רו״ש חדשים שנמשכים ממקורם באתעדל״ע כי הרצוא דשמים שמבחי׳ יחידה הרי מתחדש בר״ה וכמ״כ השוב שמבחי׳ ארץ כו׳ וזהו ענין יום תרועה כי התרועה רו״ש תכופים שזהו רו״ש כמו שמיוחדים ביחוד גמור בחי׳ מטי ולא מטי שאין השוב נפרד כלל מהרצוא כו׳ גם ענין ועשיתם עולה ועמ״ש ע״פ והקרבתם עולה אשה. גם כי הנה מבואר בד״ה אתם נצבים שבכל השנה הוא בחי׳ אחרי הוי׳ ילכו ולכן כארי׳ ישאג אבל בעשי״ת בקשו פני כו׳ א״כ זהו כמו השמים כסאי בחי׳ אחוריים לגבי שמים חדשים אשר עומדים לפני בבחי׳ פנימיות. גם כמו בחי׳ ראש הוא למעלה מבחי׳ גוף כך ראש השנה בחי׳ ראש גלגלתא כו׳.

כ״טועמ״ש בד״ה ויקרא אל משה כו׳ לב לדעת ועינים לראות עד היום הזה ס״פ תבא שבר״ה נמשכים דו״ר עילאין מלמעלה. גם י״ל דהנה איתא מלכא משיחא עתיד לאתבא צדיקייא בתיובתא שהתשובה בחי׳ מאדך אכן שהצדיק שלא חטא יבא לבחי׳ זו זהו כענין שמים חדשים. היינו שאין התשובה מחמת ההיפוך רק מחמת כי גם ג״ע עליון מדבר יחשב וגם ח״ע עשייה ממש.

ל׳וזהו ענין וגבה מאד לכן בחי׳ זו לא יהיה רק ע״י משיח שאז יתגלה בחי׳ עתיק מה שאפילו ח״ע נחשב כעשייה ממש נגד גילוי זה ולכן דוד בקש במזמור בהיותו במדבר יהודה כן בקדש חזיתיך שיזכה לבחי׳ זו כמו שיוכל לבוא לבחי׳ צמאון מבחי׳ מדבר כו׳ כך גם בקדש יהיה בחי׳ זו והיינו נגד קדה״ק או נגד בחי׳ קדושתי שלמעלה כו׳ וזה יומשך רק ע״י משיח וכמו אלו לא ח טא אדה״ר היה תשובה עד״ז והנה מעין זה יש בעשי״ת שגם הצדיקים גמורים והנביאים שאין בהם שום חטא צריכים לתשובה אז ועמ״ש סד״ה שובה ישראל בענין מ״ש יעקב אם יהיה כו׳. א״כ אין השמים והארץ שהם תשו״ע ותשו״ת או רו״ש באים מצד ההיפך כמו מחמת הסתר כו׳ כ״א כעין שמים וארץ חדשים והיינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש ושבת שבתון שאפילו שבת חשוב נגדו כימות החול כו׳ גילוי רעוא דכל רעוין וזהו דרשו ה׳ בהמצאו היינו עשי״ת גילוי עשר עמקים כו׳ מבחי׳ ע״ס הגנוזות במאצילן כו׳ וכך באדם בכל השנה העבודה ע״י חו״ב אבל בעשי״ת ע״י עומק הרצון שלמעלה מהשכל כנז׳ בדרוש שובה ישראל (השני) ועוד י״ל דהנה הרמ״ז ר״פ תולדות פי׳ שענין הנשמות כמו שיהיו לע״ל בתחה״מ יהיו מבחי׳ יצחק ועמ״ש מזה בד״ה אלה תולדות יצחק כי יצחק הוא ענין צחוק ותענוג שיתגלה לעתיד כו׳. והנה ר״ה הוא ג״כ מבחי׳ יצחק בסוד שמאלו תחת לראשי. וכמ״ש בזח״ג פנחס (דרי״ד ב׳) ע״פ חשף ה׳ את זרוע קדשו. ועמ״ש במ״א ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה כו׳ דקאי על ר״ה ויוהכ״פ שאזי אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה יעו״ש וצמיחה זו זהו כעין בחי׳ שמשים החדשים והארץ החדשה שכמו״כ בר״ה בריה חדשה כנ״ל. ובחי׳ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ זהו האתעדל״ת והאתעדל״ע מקיום המעשה המצות שבכל השנה כולה וזהו ע״ד מ״ש כי כאשר השמים החדשים כו׳ כן יעמוד זרעכם כו׳ וכנ״ל:

ל״אביאור ע״פ כי כאשר השמים כו׳. הנה השמים בחינת תשובה עילאה כסאי הוא השפלת הגוף והמדות. הנה איתא בתיקונים שבאצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. הנה נפש רוח נשמה יש להם בחי׳ כלים היינו שהם בחי׳ אור פנימי שמתלבש בכלי נשמה במוח ורוח בלב כו׳ ובחי׳ חיה יחדה אין להם בחי׳ כלים כ״א הם בבחי׳ מקיף לבד והם ב׳ מקיפים למ״ד מ״ם דצלם.

ל״בויובן עד״מ באדם אנו רואים שיש בחי׳ אור וכלי בחכמה שבמוחו וגם לבוש דהנה כח השכלי המשכיל על כל דבר חכמה אינו מעצמות הנפש ממש כ״א הוא בחי׳ התפשטות הנפש ולכן יש בו שינויים פעם הוא בגדלות ופעם לא כן שמוחו ושכלו אינו זך וצלול כ״א מבולבל כו׳ והנפש עצמה אין שייך בה שינויים אלא שכח השכל הוא בחי׳ כלי שמקבל השפע הנמשך לו מהנפש והנפש היא האור המאירה בתוך הכלי שהוא כח השכל (ומזה י״ל שיובן ענין אוירא שלמעלה ממו״ס שי״ל שזהו האור המאיר לכח הכל וכמ״ש במ״א בענין אויר ואור) והדבר חכמה שמשכיל הכח השכלי כמו חכמת התכונה ודומיה מה שמבין איזה דבר פרטי זהו רק בחי׳ לבוש שמלביש את כח השכל וכמ״כ עד״מ בענין המדות כח האהבה מה שמתאוה לאיזו דבר וכן כח החסד הוא בחי׳ כלי להנפש ע״ד הנ״ל בכח השכל וחיצוניות המדה מה שגומל חסד והיא השפעת החסד זהו בחי׳ לבוש (וכח החסד נק׳ חיצונית הכלי לגבי כח האהבה שהיא פנימית הכלי כמ״ש במ״א) אף שלכאורה נראה שהתהוות המדות הוא רק מהשכל כי לפי שכלו יהולל איש באמת זה אינו דמ״מ הם ג״כ כלים להנפש ואור מהנפש נמשך ומאיר בהם רק שהם רחוקים יותר מהנפש ומקבלים מהנפש ע״י אמצעות חב״ד שדרך המוחין נמדד ונמשך השפע ואור הנפש להכלים שהן המדות כו׳. נמצא כלל העולה שכל עשר בחינות הנפש חב״ד ומדות הם רק כלים של הנפש והיא הנפש היא האור המאיר בתוכן אך בענין השכל יובן הדבר היטב יותר ממה שיובן בענין המדות וכנ״ל.

ל״גוכמ״כ יובן עד״מ למעלה ענין חיוהי וגרמוהי שהן בחי׳ אורות וכלים פי׳ גרמוהי נק׳ כלים דאצילות כמו עד״מ המדות דאצילות הם רק בחי׳ כלים של המאציל א״ס ב״ה כמאמר אליהו חסד דרועא ימינא כו׳ שהם נק׳ בחי׳ גוף לגבי האור הנמשך ומתלבש בהם מא״ס ב״ה והאורות נק׳ חיוהי. אך המאציל א״ס ב״ה הוא למעלה מעלה מבחי׳ אור ולא כמו במשל נפש שהנפש עצמה היא האור המאיר בתוך הכלים משא״כ א״ס ב״ה הוא למעלה מעלה (מבחי׳ אור של הכלים וזהו ישת חשך סתרו שהוא למעלה אפי׳ מבחי׳ אור מקיף כו׳) רק שממנו נמשכים האורות וזהו ענין איהו וחיוהי איהו היינו עצמות המאציל חיוהי הם הא ורות גרמוהי הם הכלים והנה זהו הכל בחי׳ נר״נ שהם בחי׳ אורות המתלבשים בכלים כנ״ל בענין המשל אבל חיה יחידה אין להם בחי׳ כלי להתלבש בה כ״א הם בחי׳ מקיפים:

ל״ד(קיצור. ענין נר״נ יש להם כלים היינו כח השכל הוא כלי והשכל שמשכיל הוא לבוש להכלי ואמנם האור הוא הנשמה הנמשך בכח השכל ועד״ז הרוח במדות כמ״כ למעלה זהו ענין חיוהי וגרמוהי כי למעלה גם האור אינו רק הארה מהעצמות והנה חיה יחידה הם אורות מקיפים שאין להם כלים):

ל״הב ועתה צ״ל ענין השמים כסאי דהנה ידוע שבאמת עצמות א״ס ב״ה לאו מכל אלין מדות דאצילות איהו כלל ואצילות המדות הוא כדי לאנהגא בהון עלמין. אך באמת צ״ל כיון שהמדות דאצילות נק׳ עכ״פ גופא לגבי אור המאיר מא״ס ב״ה ואין ערוך כלל המדות שבנבראים דבי״ע לגבי המדות דאצילות כמו שאין ערוך הגוונים אדום ולבן גשמיים לגבי המדות חו״ג רוחניים שבנפש האדם שהרי גם הגוונים מורים על בחי׳ המדות חו״ג שנמשכו ממש ממדות עליונות בהשתלשלות רבות עד שנעשו למטה בחי׳ גוונין גשמיים גוון לבן נמשך ממדת החסד וגוון אדום מגבורה וכמ״ש בפרדס בשער הגוונים וכן כסף וזהב גשמיים מורים על חו״ג שנמשכו בהשתלשלות רבות והרי עכ״ז נראה בחוש שאין להם ערך ודמיון לגבי מדת חסד וגבורה רוחניים שבנפש האדם דמה דמיון גוון לבן לגבי חסד והאהבה כו׳ כמ״כ ויותר מכן אין ערוך המדות רוחניים שבנפש לגבי מקורם המדות דאצילות שנבראו מהן נר״נ שבאדם שהרי מה שנק׳ הקב״ה רחמן א״א לומר שהוא מעין ואופן הרחמנות שבאדם שהוא בחי׳ התפעלות ממש אבל הקב״ה כתיב ביה אני הוי׳ לא שניתי ואין שייך בו ית׳ התפעלות ושינוי כ״א בחי׳ הרחמים שלמעלה הוא באופן ומהות נעלה לאין קץ ממהות הרחמים שבנבראים לכן גם הנביאים לא השיגו רק עד בחי׳ נו״ה שהוא תולדות של המדות ולא יוכלו להשיג המדות עצמן וגם מה שהשיגו בחי׳ נו״ה היינו ע״י התלבשות גמור בבריאה כו׳ וגם משרע״ה שזכה להשיג בחי׳ המדות עצמן היינו ג״כ רק בחי׳ אחוריים וכמ״ש וראית את אחורי כו׳.

ל״ווא״כ לפ״ז צ״ל איך יכול להתהוות בחי׳ ג״ע יושבין ונהנין מזיו שהוא תענוג של הנבראים איך יומשך זה מהמדות דאצילות מאחר שאין ערוך כלל השכל והתענוג והמדות שבנבראים אל המדות דאצילות וכמ״ש במ״א ע״פ ואנכי עפר ואפר. אך הענין הוא דהנה מבואר בע״ח שמ״א שיש פרסא ומסך המבדיל בין עולם האצילות לבריאה ומה שנמשך מהמדות דאצילות בבריאה היינו הארה שלהם שעובר דרך המסך הנ״ל (ועיין בע״ח שמ״ז פ״א בשם הרר״ג הלוי) ולא העצמיות המדות וע״י דוקא הוא שיוכל לימשך מהם ג״כ השפע בג״ע לנשמות הנבראים. וזהו השמים כסאי פי׳ כמשל באדם כשיושב על הכסא שנשפל בחי׳ אחוריים של הגוף לישב על הכסא וגם על ידי זה נשפל ראשו שכשעומד ראשו ומוחיו גבוהים מן הארץ וע״י הישיבה נשפל קומתו כך הוא ענין הפרסא הנ״ל שנק׳ כסא שבו וע״י נמשכים ונשפלים המדות דאצי׳ הנק׳ גופא ועובר ונמשך הארתם בהפרסא להאיר בבריאה כדי שיתהוו מזה תענוג נברא [ועמ״ש מזה בד״ה פתח אליהו:

ל״ז קיצור. כיון ע״ס שבנבראים אין ערוך כלל לגבי מהות ע״ס דאצילות איך אפשר שמע״ס דאצי׳ יומשך ויתגלה בג״ע לנשמות דבי״ע אך זהו ע״י הפרסא שבין אצי׳ לבריאה והיא הנק׳ כסאי]:

ל״חג והנה בחי׳ כסא הנ״ל נמשך מבחי׳ שמים פי׳ שמים הוא תפארת דאימא שת״ת נק׳ שמים שכלול מאש ומים שהם חו״ג וגם שמים הם מקיפים והיינו תפארת דאימא שנעשה כתר לז״א אשר בחי׳ כתר הוא יחידה שהוא בחי׳ מקיפ והמקיף דיחידה הוא מקיף הראש והרגל בהשוואה אחת כמ״ש בע״ח שער העקודים פ״ה בהג״ה ממה״ק שלכן נק׳ יחידה כו׳ ולכן כמו שמקיף על חב״ד דז״א מלמעלה עד״מ כך הוא מקיף ג״כ מתחת רגליו מלמטה ולכן ממנו נמשך ג״כ הפרגוד והמסך שבין אצילות לבריאה (וכמ״ש בע״ח שמ״א שהמסך הוא החשמל שנמשך מבחי׳ בינה ומבואר בהרמ״ז ס״פ יתרו) (בדף ע״ח) שסוד החשמל הוא בת״ת בין דאימא בין דז״א נמצא שהמסך הנ״ל נמשך מת״ת דאימא וזהו השמים ממש כסאי אלא שמ״מ מבואר שם בע״ח פ״א ואל תטעה לומר כי זהו האור המקיף כו׳ ע״ש דהמסך הוא החיצוניות דת״ת דאימא ואמנם היחידה והמקיף דז״א הוא עצמיות ת״ת דאימא ומ״מ המקיף עצמו הוא הגורם להיות בחי׳ כסא ומסך הנ״ל ולכן המסך הנ״ל נק׳ רקיע כנודע מענין יהי רקיע כו׳ ויהי מבדיל כו׳ ולכן נק׳ ג״כ ג״ע מתיבתא דרקיע לפי שהתענוג הנמשך בג״ע נמשך ע״י בחי׳ רקיע הנ״ל ועמ״ש מזה בד״ה קא מיפליג במתיבתא דרקיע אם בהרת כו׳ והגם שנאמר וממעל לרקיע כו׳ דמות כסא כו׳ אך כי יש כמה בחי׳ מסכים בין עולם לעולם יש שנק׳ רקיע ויש שנק׳ כסא וע׳ במק״מ פ׳ נח (דע״א ב׳) וס״פ ויגש ובע״ח שער כסה״כ והוא ג״כ הגורם שנשפל הגוף בבחי׳ אחוריים לישב על הכסא ומאירים המדות דרך המסך שיוכל להיות בחיי׳ השפעת חסדו בג״ע בחי׳ זיו כו׳ והנה גם בין אריך לאצילות יש ג״כ בחי׳ פרסא תפארת דאריך כתר לאו״א (ועמ״ש בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה ועיין בפ׳ נח דס״ה א׳) והנה המשכת בחינת השמים כסאי הנ״ל הוא ע״י תשובה עילאה בכל מאדך רעותא דליבא שזהו בחי׳ הכתר דכנ״י שהוא בחי׳ יחידה (ועיין בד״ה כי על כל כבוד חופה הנ״ל וע״פ מקושש בענין עושין רצונו של מקום) שמתוקף רצון זה שמעומקא דליבא אזי אין יוכל להיות במוחו שום הרהור ורצחן אחר ע״כ נק׳ יחידה שאין בלבו אלא אחד והוא כמו עד״מ כשמוליכין את האדם לדון דיני נפשות אין לו שום מחשבה ורצון אחר רק לדבר זה להציל נפשו כו׳ שרצון זה לפי שנוגע לעצמיות נפשו ממלא כל מוחו ולבו ומקיפו מראשו עד רגלו עד שא״א ליכנס במוחו שום רצון אחר משא״כ ברצון שאינו נוגע כ״כ עד מיצוי הנפש ממש אע״פ שנוגע לו הרבה כמו כשיעסוק בפרנסה ברצונו אעפ״כ יכול להיות אצלו רצון אחר ועד״ז יובן ענין בחי׳ יחידה באלקות שנגע כ״כ הרצון עד שהנפש ממש ועד בכלל עד שאין לו שום רצון אחר כלל וכלל מעניני עוה״ז כו׳ ועז״נ מכפירי׳ יחידתי לכן עי״ז ממשיכים ג״כ למעלה בחי׳ יחידה וכתר דז״א שיהיה השמים כסאי ולכן פעם נקרא בחי׳ תשובה עילאה בינה ופעם נק׳ כתר היינו תפארת דאימא שנעשה כתר לז״א (ועד״ז נק׳ שער החמשים דבינה בשם כתר וכמ״ש במ״א וע׳ בזהר ויקרא) (דט״ו ע״ב ודף י״ו ע״ב) בענין תשובה וזהו נכון כסאך מאז ועפמ״ש סד״ה ביום השמיני שלח בענין אז תשמח כו׳ וזהו שארז״ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וזהו ענין בינה מקננא בכורסייא ועי״ז נמשך תוספת אור בג״ע כי ולתבונתו אין מספר כתי׳ משא״כ על בחי׳ מל׳ נאמר המוציא במספר צבאם וע״י כורסייא נמשך בג״ע מבחי׳ בינה ולתבונתו כו׳ וזהו שבינה ותבונה נק׳ העולם הבא:

ל״ט(קיצור. והנה כסא ופרסא הנל שרשה נמשך מת״ת דאימא שהוא כתר לז״א המקיף ונק׳ יחידה וגם בין א״א לאצי׳ יש ג״כ פרסא שנמשך מת״ת דא״א שנעשה התר לאו״א והוא נמשך ע״י תשובה עילאה בכל מאדך יחדה שאינו סובל שושם רצן אחר כו׳ נכון כסאך מאז):

מ׳ ד והארץ הדום רגלי. היינו להשפיל א״ע מי אנכי להתקרב ויירא מגשת אליו וגם התורה ירדה ונתלבשה בלבושים גשמיים רק בחי׳ שום תשים עליך מלך עול מלכות שמים ועול מצות וכמ״כ מעורר למעלה שיורד מדת מלכות להחיות נבראים (וזהו כמשל הרגל שיורדת למטה מהכסא ועמ״ש בזה בד״ה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר) ולכן בנין המל׳ מהגבורות וז״א מחסדים (ועמ״ש מזה בד״ה וכל בניך בענין א״ת בניך אלא בוניך) כי בחי׳ מלכות אין מלך בלא עם דינא דמלכותא דינא ולכן נק׳ מזבח דכתיב והאש תמיד תוקד על המזבח ונק׳ אשא תכלא דאכיל כו׳ ולפעמים נק׳ בחי׳ נר בהעלותך את הנרות שיש כמה גבורות שונים ומיני צמצומים בספי׳ המלכות אבל הכלל שבנינה מן הגבורות ע״כ המשכה זו הוא ע״י קבלת עול כו׳ (ועמ״ש סד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק). והנה בזהר פקודי (דרמ״א א׳) פי׳ ובגין דבעי לאתפשטא יתיר לתתא אמר הדום רגלי דהיינו כידוע מענין רגליה יורדות כו׳ שמתלבשת גם בהשרים של עובדי כוכבים להחיותם אבל בזמן בהמ״ק לא היתה מתלבשת בהם לכן נק׳ בהמ״ק הדום רגלי אלקינו (בדברי הימים) ועמ״ש סד״ה הנך יפה בענין הנה עין ה׳ אל יראיו כו׳ להציל ממות נפשם כו׳ ועד״ז משחרב בהמ״ק אין להקב״ה אלא ד״א של הלכה וזהו ג״כ והארץ הדום רגלי כי ארץ נק׳ תשבע״פ. ואולי הדום זהו הפרסא שבבי״ע עצמו בין עולם לעולם או היכל ק״ק דיצירה ועשיה ועד״ז נאמר בשבת אם תשיב משבת רגלך. ועמ״ש ע״פ הזהר פ׳ קרח (דקע״ח ע״א) בשעתא דבעא יומא לאתקדשא כו׳ ועמ״ש בד״ה ויקהל משה בענין סמיכת שבת למלאכת המשכן כי אחר המשכה צ״ל א״ח שלא יומשך יותר מדאי ועמ״ש ע״פ המאמר שמות רבה פכ״ג ע״פ אז ישיר בענין אגוסטוס יושב כו׳ דמעלת הישיבה על העמידה שהרגלים נגבהים כו׳ והיינו שלא יהיה רגלי׳ יורדות. וזהו ע״פ שני עדים כו׳ יקום דבר ופי׳ ברע״מ פ׳ שופטים (דער״ה א׳) דהיינו מ״ש העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי הנה פי׳ יקום דבר הוא עליית המל׳ להיות לה קימה מעלייתא וכינין אגוסטוס יושב וכמ״ש בפ׳ ויחי (דרל״ט ע״א) מתל למלכא דהוה יתבי בכורסייא כו׳ אקרי מלך עילאה כד נחית ואזיל לבי עבדיה מלך זוטא אקרי ועמ״ש מזה בד״ה והיה מדי חדש שזהו ההפרש בין שבת לחול שבשבת הוא עליות הדב ור לבחי׳ תענוג העליון וח״ע וזהו אם תשיב כו׳ ודבר דבר כו׳ וז״ש ותקם את דבריך כי צדיק אתה וקימה זו הוא ע״פ ב׳ בחי׳ הנ״ל דשמים וארץ כו׳ רצוא ושוב כי השמים כסאי וזהו בחי׳ מלך עילאה כנ״ל והארץ הדום שלא יתפשט יותר מדאי כנ״ל:

מ״א(קיצור. ענין והארץ הדום כו׳ כי ארץ שפלות שמשפיל א״ע בבחי׳ שוב ועד״ז למעלה המשכה בעשיי׳ אך צ״ל הדום שרפרף כו׳ ואפ״ל שמים ג״ע עליון כנ״ל ע״י כסאי. והארץ ג״ע התחתון שנמשך מבחי׳ רגלי נה״י מדלג ומקפץ כו׳ והדום ג״כ פרסא שבבי״ע עצמו בין עולם ועולם כו׳ ואולי היכל ק״ק דעשיי׳ או דיצירה):

מ״בה ועתה צ״ל ענין ההפרש בין בחי׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי ובין בחי׳ השמים החדשי׳ כו׳. דהנה ידוע שג״ע הוא רק לפי שעה ועיקר הגמול הוא רק באלף השביעי למחר לקבל שכרם והנה בזה הזמן הכל ע״י אתעדל״ת אתעדל״ע שלפי הערת המ״ן הוא המשכת המ״ד שהוא המשכת המוחין ולפי המוחין הוא הכתר שלפי ערך הפנימי כך הוא המקיף רק שכתר הז״א האמור למעלה הוא בחי׳ גדלות ואף בראשית בריאת העולמות שהיה שלא ע״י העלאת מ״ן אעפ״כ הוא ע״י שעלה במחשבה התענוג מההעלאת מ״ן שיהי׳ אח״כ כמאמר בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית ישראל עלו במחשבה שיעלו מ״ן וארז״ל ע״פ עם המלך ישבו במלאכתו במי נמלך בנשמתן של צדיקים והיינו ע״י בחי׳ בכל מאדך נמשך הכתר כנ״ל. אמנם לע״ל כתיב וגבה מאד פי׳ שגם המאד יוגבה ברום המעלות יותר מבחי׳ ההעלאה והמשכ׳ דבחי׳ בכל מאדך כי הנה מאד אותיות אדם והענין כי בחטא אדה״ר ירדו העולמות ולע״ל יתעלו העולמות כמו שהיה מקומם באמת. עיין מזה בספר הגלגולים פי״ז אך לא זו בלבד כ״א שיומשכו נשמות חדשו׳ מה שלא נכללו באדה״ר כלל והם גבוהים ומעולים מכל הנשמות שנכללו באדה״ר וכמ״ש בספר הגלגולים פ״ז שבחי׳ יחידה דנשמות אלו הוא למעלה גם מיחידה דאצי׳ שבאדה״ר והיינו לפי שהם יומשכו מפנימיות עתיק משא״כ בכל ההמשכות עכשיו הוא רק מחיצוניות עתיק ופנימית עתיק הוא למעל׳ מהשבירה והתיקון והוא ענין אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת לגמרי וזהו ענין השמים החדשים והארץ החדשה המשכת מקיפים ופנימים חדשים שלמעל׳ מהשבירה והתיקון כו׳ שהם מ״ן ומ״ד כו׳ אשר אני עושה שנמשכי׳ באתעדל״ע לבד עומדים לפני לפני הפרסא וגם פי׳ לפני שהוא מפנימיות עתיק (וזהו ההפרש בין השמים כסאי כו׳ שנמשכים ע״י אתעדל״ת וא״א להמשיך רק מחיצוניות עתיק ע״כ נק׳ כסאי כמשל היושב על הכסא שרק אחוריים שלו נמשכים על הכסא ועד״ז נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו משא״כ בהשמים והארץ החדשים כתיב עומדים לפני דייקא שהם מפנימי׳ עתיק שלמעלה מעלה לאין קץ מבחי׳ אחוריים וחיצוניות ובמ״א נת׳ שהמשכה זו שרשה מלמעלה מהקו וחוט כו׳ כמ״ש מזה ע״פ ואכלתם אכול). אך השמים והארץ דכעת לא שיתבטלו לגמרי רק גם הם יתעלו ויעמדו לפני למעלה מהפרסא כי כעת הכל בירורים אבל לע״ל שלא יהיה שייך עוד בירורין שכבר נתברר הכל בהיום לעשותם יעלו הם ג״כ לפני (ועמ״ש כעין זה בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י כו׳ אשר לא יספר כו׳ ובפי׳ הרמ״ז במדבר דקי״ז סע״ב) כחן יעמוד זרעכם כתיב אור זרוע לצדיק שבחי׳צדיקים זרוע להם האור מכבר ובבעלי תשובה זורעי על כל מים שזורעים תמיד ע״י שמהפכים חשוכא לנהורא כו׳ והבטיח להם הנביא שכ״ז יעמדו לפני כנ״ל ושמכם הוא בחי׳ ויעש דוד שם היינו הארץ כו׳ יעמוד ג״כ לפני ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש שבחי׳ הזריעה זהו דוקא בבחי׳ ארץ היא כנס״י וזהו ענין ושמכם.

מ״גוהיה מדי חדש כו׳. פי׳ שיש ב׳ בחי׳ בעליית הנשמות לעתיד לעמוד לפניו ית׳ שיש שיתעלו לגמרי שיעמדו שם תמיד וע״ז נאמר כן יעמוד זרעכם ושמכם ויש שלא יתעלו לעמוד לפניו תמיד כי אם מיד חדש ומדי שבת יתעלו גם הם להשתחוות לפני כו׳:

מ״דקיצור. ענין השמים החדשים כו׳ מקיפים ופנימים חדשים שלא באו עדיין בהשתלשלות ונק׳ עומדים לפני למעלה מהפרסא: