לקוטי תורה, יום כיפורLikkutei Torah, Yom Kippur

א׳ לבאר ענין יו״כ. כתוב אחד אומר שבת שבתון הוא לכם וכתוב אחד אומר שבת שבתון היא לכם הנה ארז״ל עבר על מ״ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר על מל״ת תשובה תולה ויו״כ מכפר. ולהבין זה דהא מ״ע עדיפא שדוחה את ל״ת הנה כתיב שובו אלי ואשובה אליכם (במלאכי סי׳ ג׳) וכתיב השיבנו ה׳ אליך ונשובה שהוא ענין עד״מ החזרת פב״פ כי הנה כתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים שאפילו בשעת החטא לא שייך לומר עליו ית׳ שריחק ה׳ את האדם בריחוק מקום ממש שהרי מכה״כ ולית אתר פנוי מיני׳ והוא הוא הנותן לאדם כח וחיות לחיות אפילו בשעת החטא ממש אלא שהוא עד״מ כמו שני בנ״א שעומדים זה אצל זה בקירוב מקום רק שזה מחזיר פניו לכאן וזה מחזיר פניו לכאן לפי שאין ביניהם קירוב הלבבות וע״י התשובה חוזר להיות פב״פ [ועמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל] וביאור ענין זה יובן במ״ש ושמרו בני ישראל את השבת כי הנה ענין השבת שבו שבת ה׳ כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ כו׳ דהיינו שהשפיל א״ע כביכול וצמצם בעשרה מאמרות יהי רקיע כו׳ בששת ימי המעשה לברוא ולהוות ולהחיות רוח שפלים בבחינת חיצוניות מלכותו ית׳ לבד כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים שהתהוות כל עולמים וחיותם אינו אלא מבחי׳ מלכותו ית׳ ואינו כדמיון הנשמה המחיה את הגוף שמתלבשת בתוכו להחיותו ויש לה התפעלות ממקרי ושנוי הגוף כו׳ משא״כ אני הוי׳ לא שניתי כתיב שאין בו שום שינוי ח״ו מצד רבוי הנבראים וכמאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳ לפי שאינו מתלבש בתוך העולמות להחיותם בבחי׳ פנימיות מהותו ועצמותו ית׳ אלא רק התפשטות זיו והארה ממנו ית׳ שעלה ברצונו להיות מלך עליהם והוא חיותם וקיומם מה שנקרא שמו עליהם וכמ״ש הודו על ארץ ושמים כו׳ והתפשטות זו נחשבת ירידה והשפלה גדולה לגבי הקב״ה בבחי׳ פנימיותו וביום השבת נתעלה בבחי׳ פנימית א״ס ב״ה וה״ז נק׳ בחי׳ שביתה אצלו עד״מ כאדם המדבר שבשעה שהוא מדבר מצמצם שכלו ומורידו בהדבורים וכאשר אינו רוצה לדבר פוסק ושובת והרי אז עלה שכלו למקורו אשר שם משכן החכמה כן ויותר מכן לאין קץ ותכלית מתעלה ביום השבת למעלה ממדרגת החכמה שנחשבת כעשי׳ גופני׳ כמ״ש כולם בחכמה עשית אלא כמאמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ ולפי שישראל עלו במחשבה וכמאמר ואתה נפחת בי ומאן דנפח כו׳ וארז״ל מאין באת כו׳ [פי׳ מבחינת אין שהוא מקור החכמה כמ״ש והחכמה מאין תמצא וכמ״ש בפ׳ במדבר ועמ״ש ע״פ האזינו השמים] שבחי׳ ומדרגת ישראל גבוה מאד נעלה מבחי׳ התפשטות חיצונית מלכותו ית׳ ולכן נאמר ושמרו בנ״י את השבת להתקדש בקדושתו ית׳ להיות שבת לה׳ אלקיך כו׳ וכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא כו׳ כלומר כמוני כמוהם כביכול וזהו ששת ימים תעבוד כו׳ בבחי׳ חיצוני׳ עשי׳ כדי פרנסתו וביום השביעי שבת לה׳ להיות מתעלה במקורא דכולא להבטל אליו ולדבקה בו ית׳ (ועמ״ש מענין זה בפ׳ שמות ע״פ כי טובים דויך כו׳ וזהו ענין החזרת פנים בפנים דהיינו גילוי פנימית הנשמה ורעותא דליבא ליבטל אליו ית׳ בבחי׳ פנימיות א״ס ב״ה):

ב׳ב אך הנה ארז״ל מי שטרח בע״ש יאכל כו׳ לכך כתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות כו׳ כלומר שישמור מחול לשבת גם לתקן בעצמו ולעשות בנפשו את השבת שיהיה באמת כך והשמירה הזאת לעשות את השבת בנפשו בימות החול הוא על ידי התפלה כי הנה בתקונים אמרו כי התפלה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו מלאכי אלהים הם המצות שהם מלאכים שלוחי דמלכא וכמ״ש בתנחומא פ׳ ויגש היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה ויקרא אל משה). ובמקורם הם אברים דמלכא והיינו עד״מ כמו שע״י אברי הגוף מתפשט הנשמה לפעול פעולתה כך ע״י המצות נמשך ומתפשט גילוי אלהותו ית׳ ועלייתן למעלה למקורן הוא ע״י התפלה (ועמ״ש בפ׳ שלח בפי׳ וזכרתם את כל מצות ה׳) ולבאר ענין זה הנה חז״ל תקנו לומר קודם כל מצוה אק״ב שע״י המצות מתעלים בקדש העליון והענין הוא דהנה כתיב אני כברוש רענן כו׳ פי׳ ברוש הוא מין ארז שעדיין לא הזקין והוא רך ורענן כשהוא בלחותו שאז יכולים לכופפו למטה ובשביל שהוא גבוה שבאילנות וכשמניחין עליו איזה דבר כשנכפף למטה הנה כשחוזר לאיתנו מגביה את הדבר ההוא למקום גבוה מאד וכך הוא עד״מ בחינת אני כי יש בחי׳ אנכי ובחי׳ אני בחי׳ אנכי מי שאנכי דהיינו בחי׳ עלמא דאתכסיא ובחי׳ אני הוא בחי׳ תומ״צ בבחי׳ למטה כשמתלבשים בענינים גשמיים ומגבילים הענינים לתת שיעור וקצבה לענייני המצות גשמיים כמו מי רביעית נוטלין לידים כו׳ (ועמ״ש בד״ה כי המצוה הזאת מענין אנכי ואני) והוא כמשל הברוש רענן שנכפף למטה וחוזר למעלה למקורא עילאה דכולא וכן בזה לעו״ז נאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו כי כמו שהמצות מתעלים ע״י העלאות פנימיות לבבות כללות נש״י כמאמר עלה במחשבה כו׳ ולכן אומרים אלקינו פי׳ שהוא כח חיותנו ושאליו אנחנו משתחוים ומודים בבחי׳ ביטול. והנה ארז״ל פרק לפני אידיהן (דף ח׳ סע״א) ישראל שבחו״ל עובדי כוכבים בטהרה הם כי ההשתחואה לעבודת כוכבים הוא שמשתחוה וכופף ראשו לכוכבים ומזלות והנה כתי׳ וממגד תבואות שמש שהתבואות גדלים מן השמש וכן שאר כל עניני עולם הזה אין לך עשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה שהוא המזל שממנו נשפע הדבר וכשאדם מטריד מחשבתו ולבו רק בעניני עולם הזה כל הימים הוא מוריד שכלו שבראשו לדבר הנשפע מכוכבים ומזלות ונעשה גם הם בחי׳ אלהינו למעשה ידינו כי מעשה ידינו שהוא עסק הפרנסה נעשה מזה בחי׳ אלהים אחרים וזהו ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע שאע״פ שהדבר שהוא מלובש בו בענינים גשמיים נראה לעין שהוא מן העבירות שאדם דש בעקביו הנה הוא דומה למשל קליעת האבן שמקלעין אותו ע״י כף הקלע למקום רחוק מאד עד שנעשה כאלו עובד כוכבים והנה עליית המצות העיקר הוא ע״י התפלה לפי שאז הוא שעת הכושר ומתגלה ומתעלה בחי׳ פנימית נקודת הלב בכללות נש״י בתשיקה ודביקה באלהים חיים וזהו מארז״ל תפלות במקום קרבנות תקנום כי כמו הקרבן שהיו מקריבין הבהמה שתהא נשרפת באש שע״ג המזבח וכך צריך לעורר את האהבה בתפלה ברשפי אש שלהבת מתלהבת בלבו כי יסוד האש הוא בלב ולשרוף ולכלות את נה״ב שבו כו׳:

ג׳ג והנה כתיב ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וארז״ל אע״פ שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט כי גם למעלה יש בחי׳ אהרן שנותן בחי׳ אש בכנס״י כי אהרן הוא שושבינא דמטרוניתא והוא מז׳ הרועים המשפיעים גילוי אלהותו ית׳ במקור נשמות ישראל ובחי׳ אש שלמעלה היא אהבה הטבעית אהבה רבה שבנפש האלהית הכלולה בחכמה שבנפשו (עיין בסש״ב פי״ח י״ט ומ״ש באגה״ק בד״ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה ועמ״ש בפ׳ עקב בד״ה ולהבין שרש טעם קישור וחיבור ושייכות ברית ותורה ועמ״ש בד״ה שחורה אני כו׳ ששזפתני השמש כו׳ ע״ש) אשר איננה מתלבשת כלל בלבושי הנפש החיונית והיא מתלהבת ומתלהטת במס״נ על ק״ה ממש וליפרד מן הפתילה הוא הגוף שנאחזת בו כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו ית׳ ומצוה להביא מן ההדיוט אש שלמטה ע״י התבוננות בגדולת ה׳ כל חד לפום שיעורא דיליה ולהלהיב לבו ונפשו לעבודת ה׳ וההתבוננות המוליד אהבה עזה שהיא כרשפי אש הוא כאשר מתבונן בדבר חדש כמו שאנו רואים בחוש שכאשר רואה דבר חידוש מתפעל מאד וכך ארז״ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים והוא כאשר יתבונן המשכיל כי באמת חדשים לבקרים כו׳ ומחדש בכל יום תמיד מע״ב מאין ליש ובהתחשך החשך של לילה ויסתלק ונעשה אור של יום וכך יראה האדם בעצמו שבלילה ישן וחיותו מסתלק ממנו ובקומו נעשה בריה חדשה ומזה יבין על כל יצורי עולם שכן הוא וחיותם רצוא ושוב וכאשר יראה בעיניו ולבבו יבין כי ראה זה חדש הוא ע״כ ילהיב לבו וישים אליו לבו ונשמתו וכמ״ש צעק לבם וזהו ענין החזרת פנים כי כמו שיש עורף ופנים בגוף כן יש בנשמה והוא כמו ענין הנ״ל שגם קודם שישים האדם הדברים האלה אל לבו הנה באמת כך הוא שמחיה ומהווה מאין ליש ומחדש בטובו בכל יום תמיד מע״ב ולא שייך לומר שהוא רחוק מה׳ ח״ו אלא שהוא כמשל אדם ההופך ערפו לחבירו ומחזיר פניו ממנו ואח״כ אם ישים ללבו הדברים הנ״ל הרי הוא כמו שמחזיר פניו לחבירו ועד״ז תקנו נוסח התפלה ברוך אתה מלך העולם פי׳ כי כל העולמות נמשכו מבחי׳ מלך. כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים והוא בחינת חיצוניות לבד להיות נק׳ עליהם שמו ומלכותו לבד ומבקשים שיהיה ברוך אתהע והיניו כמ״ש ברוך ה׳ אלהי ישראל מהעולם ועד העולם (עיין בזהר ר״פ תרומה דקכ״ו ע״ב ובפ׳ אמור דף ק׳ ע״ב בגין דתרין נהורין כו׳ ודצ״ט ע״א גבי מעולם) דהיינו שיתברך ויומשך ממקורא עילאה ראשיתה דכולא מהעלם אל הגילוי אשר יאמר עליו כי הוא זה אתה בלשון נוכח דהיינו שישוב אלינו בבחי׳ פנים על ידי שובנו פנינו אליו כנ״ל:

ד׳ד והנה כתיב זה שמי לעולם שמי עם י״ה שס״ה כו׳ כי מ״ע נמשכים מבחי׳ ו״ה שהוא בחי׳ עלמא דאתגליא ומל״ת נמשכים מבחינת י״ה שהוא בחי׳ עלמא דאתכסיא [וזהו ענין מהעולם ועד העולם ועמ״ש מענין מ״ע ומל״ת בביאור ע״פ שימני כחותם] והנה בעברו על א׳ ממ״ע דאורייתא וענפיה דרבנן פוגם בו״ה משא״כ בעבור על ל״ת וענפיהן פוגם בי״ה (ועיין מ״ש בד״ה ראה אנכי בענין בחי׳ י״ה ובחי׳ ו״ה שיש בנפש ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם) וביאור ענין זה כי לשון פגם הוא נקב שיש בו חסרון וכאשר מבטל מ״ע הוא עושה חסרון ומניעה שאינו מאיר עליו אור עלמא דאתגלייא דהיינו בחי׳ אתערותא דלתתא (והיא הנקרא ג״כ אהבה זוטא כמ״ש בפ׳ עקב שם) בחינת אש שלמטה שהוא ע״י התבוננות הנ״ל וכאשר עובר על מל״ת הנה הוא מונע ומחסר אור העליון שלא יוכל האש שלמעלה שהוא אהבה הטבעית להתחזק בנפשו ולהוסיף אומץ אהבתו בסיוע של מעלה על אהבה דלתתא כי לא יגורך רע כתיב ועונותיכם מבדילים כו׳ כי כבר נקלע למרחוק כמו עד״מ הכף הקלע הנ״ל ולכן לא יכול להמשיך אש האהבה וע״כ אם עבר על מ״ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו כי בעשותו תשובה התעוררות התשובה מועיל להלהיב אל נפשו אתעדל״ת שאבד בעונו וזהו לא זז משם פי׳ שנשאר על עמדו ותיקן מה שעוות [וכנזכר לעיל שהתפלה בכל יום נק׳ סולם כו׳ ווב מלאכי אלקים שהם מעשה המצות עולים כו׳ ולכן על ידי התפלה בכוונה בבחינת תשובה מתקן מה שעוות בביטול מ״ע] משא״כ כשעבר על ל״ת שפגם ומנע את אור העליון אתערותא דלעילא שאף אם יעורר באתערותא דלתדתא לא תוסיף תת כח האהבה עליונה כי מנע אורה ולזאת תשובה תולה ויום הכפורים מכפר כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ה׳ שמתעורר בחינת פנימיות רצונו ית׳ (שלמעלה מבחי׳ י״ה ומבחי׳ ו״ה ועמ״ש מזה סד״ה חייב אינש כו׳ עד דלא ידעי כו׳) שאז נושא עון ועובר על פשע ונקה שאין העון תופס מקום כלל ונק׳ כארז בלבנון כו׳ (שהוא מדרגה עליונה יותר מבחי׳ ברוש רענן שע״י מעשה המצות וע׳ בזהר ויקרא) (די״ו ע״א) ובפ׳ לך לך (דפ״ב סע״א) ועמ״ש בפ׳ אחרי בענין בגדי לבן דכה״ג ביום הכפורים שמלבין עונותיהם של ישראל ולזאת אנו מבקשים סלח לנו מחל לנו דהיינו שהוא כמו עד״מ אדם המבקש מחבירו שלא ירגוז עליו עוד וישים אהבתו אליו דהיינו על ידי שאומרים אשמנו חטאנו ועל חטא כו׳ ומשפילים א״ע ומפרסמים החטא ומודים שהוא שיקוץ ותיעוב ועי״ז אתכפיא סט״א וממילא אסתלק יקרא דקוב״ה לעילא וישוב ירחמנו וכששב אהבתו אלינו מפנימיות רצונו ית׳ אזי אין חטא ועון מבדילים עוד כי אין העונות מבדילים אלא ביניכם לבין אלהיכם דהיינו בבחי׳ אלהים שלכם אבל בבחי׳ פנימי׳ רצונו ית׳ הרי לפניו כחשיכה כאורה (ועמ״ש סד״ה ולא אבה הנ״ל בענין ויהפוך כו׳ ע״ש) וזהו שבת שבתון דאפי׳ לגבי שבת שהוא ענין החזרת פב״פ הוא שבתון דהיינו שיש לו עילוי אחר עילוי ביתר שאת (ועמ״ש מענין זה סד״ה האזינו השמים ובד״ה שובה ישראל עד. ועיין מ״ש הרמ״ז בפי׳ הזהר פ׳ אמור) (דף צ״ג ע״ב) בענין את פניך הויט׳ אהקש בקשו פני תמיד והגם שגם שבת נק׳ שבת שבתון מפני שיש שבת תתאה ושבת עילאה (ועמ״ש בפ׳ בהר ע״פ את שבתותי תשמרו ובפ׳ שלח סד״ה מקושש עצים כו׳) אך דשם כתיב מקרא קדש כלומר שנשאר בקודש העליון אבל כאן נאמר לכם דהיינו שיורד ומתגלה ההארה הגדולה ההיא למטה במקור נשמות ישראל כו׳:

ה׳שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וגו׳. להבין מהו בתשעה בתשיעי מבע״ל וגם מ״ש שבת שבתון הוא ל׳ זכר ובפ׳ אחרי כתיב שבת שבתון היא. ושם נאמ׳ ועניתם את נפשותיכם חקת עולם ולא נאמר בתשעה לחדש כמ״ש כאן בפ׳ אמור.

ו׳וצ״ל טעם השינוי וגם לכאורה כאן היה ראוי יותר לומר חקת עולם דהא בפ׳ אחרי מבואר כל סדר עבודת כה״ג ביוהכ״פ ואיננה רק בפני הבית משא״כ כאן בפ׳ אמור דעיקר הפרשה הוא סדר המועדות שזה נוהג גם עכשיו שאין בית המקדש קיים. אם כן כאן דייקא היה ראוי לומר חקת עולם. ומדוע שינה הכתוב לכתוב שם דייקא חקת עולם ולא כאן. והנה כתיב וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל. וצ״לח מהו ענין הכפרה על הקדש וכי חטא חטא שצריך כפרה. ועיין מזה בספר ע״מ (מאמר חיקור דין ח״א פי״ג) וגם מ״ש בסוף הפרשה וכפר את מקדש הקדש. מדוע שינה הכתוב אח״כ לאמר מקדש הקדש. והנה מתחלה יש להקדים כללות ענין המצות. דהנה נודע דתכלית ירידת הנשמה לעוה״ז היא משום דהיום לעשותם במעשה המצות וכמ״ש בזהר ע״פ ואברהם זקן בא בימים שהימים הן הלבושים הנעשים מן המצות אשר האדם עושה בהם וכמ״ש ימים יוצרו כו׳.

ז׳ולכן צריך כל אדם לקיים כל התרי״ג מצות ואפי׳ מצות כהנים וכה״ג ע״י עיבור או גלגול משום דאי חסרא חדא חסרא לבושא חדא כו׳ וכמ״ש במ״א בד״ה הבאים ישרש כו׳. ולהבין מהו ענין הלבושים הללו. צ״ל תחלה פי׳ מאמר נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו׳. פי׳ מקור הנשמה בעודנה במקור חוצבה נקרא טהורה כי טהור הוא לשון הארה ובהירות כענין כעצם השמים לטוהר והיינו לפי שאז היא בחי׳ אלקות ממש ואח״כ אתה בראתה הוא כשיורדת משם להתלבש בגוף שמתחלה נמשכת בעולם הבריאה ואז היא בחי׳ נברא יש מאין וכמ״ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו׳ ואח״כ אתה יצרתה בעולם המלאכים והן הן בחי׳ השתלשלות וירידת הנשמה ממדרגה למדרגה כשלשלת האחוזה זו בזו כו׳ עד שנפחתה בי בעולם העשיה ונתלבשה בעולם הזה בגוף החומרי (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ושמתי כדכד). ואמנם הנה נודע דירידה צורך עליה היא והיינו למעלה ממקור חוצבה בבחי׳ טהור הנ״ל והוא על ידי מעשה המצות כי הנה בברכת המצות אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו ופי׳ שע״י המצות אנחנו מתעלים בבחי׳ קדש העליון שהיא למעלה מבחי׳ טהרה כנודע שקדושה היא בכהנים כמ״ש וקדשתו כו׳ וטהרה היא בלוים כמ״ש וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם כו׳.

ח׳וכמו שמעלת הכהנים הגבה מאד נעלה על מדרגת הלוים כך בחי׳ קדש גבוה מאד נעלה מבחי׳ טהור. וב יאור ענין זה יובן בהקדים ביאור ענין סובב כ״ע וממכ״ע. כי הנה המחשבה והדבור שלמעלה הן בחי׳ ממכ״ע והוא עד״מ כאדם החושב ומהרהר באיזה דבר שמחשבתו מלובשת ותקועה ממש באותו דבר ומוקפת ממנו (ועיין בסש״ב ח״א פ״ה) וכן כשמדבר באיזה דבר כו׳. כך כביכול החיות שבע״מ יהי אור יהי רקיע כו׳ הוא מתלבש ונתפס ממש בתוך העולמות להחיותם ומוקף מהם וכן בחי׳ החיות והאותיות הנמשכים מהמחשבה שבמחשבה אחת ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ג״כ נתפס ומתלבש בתוך העולמות שהרי כולם בחכמה עשית כתיב. ופי׳ בזהר תזריע (דמ״ג רע״א) כולם בחכמה עשית בבינה. פי׳ כי בינה היא בחי׳ מחשבה עילאה אלא שמחשבה היא מחיה עלמין סתימין דלא אתגליין והדבור מחיה ומהוה עלמין דאתגליין. (כי בינה מקננא בכורסייא שהיא הבריאה וז״א ביצירה ומל׳ בעשיה והיינו שלשים כלים דאצילות שנעשים נשמה לבי״ע יו״ד כלים הפנימים בבריאה והתיכונים ביצירה והחיצונים נעשים נשמה לעשייה וע׳ מזה באגה״ק ע״פ ויעש דוד שם) והגם כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב והיינו שהמחשבה אצלו ית׳ אינה מלבשת מהותו ועצמותו ית׳ ולכן אני ה׳ לא שניתי ולא כמו באדם שמהותו ועצמותו ממש מלובש בהמחשבה וכמ״ש במ״א אך מ״מ הרי דברה תורה כלשון בני אדם כמו בגשמיות שמה שמוציא מפיו להיות נשמע ונתגלה לזולתו נקרא בשם דבור שהבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו משא״כ האותיות המחשבה אע״פ שהן ג״כ רק לבושי הנפש מ״מ לא ירדו להיות נראה דבר נפרד. כך למעלה אע״פ שבאמת אין לך דבר שחוץ ממנו. מ״מ מצד הסתר האור דרך ירידות וצמצומים להחיות עולמות נפרדים שהם נראים יש ודבר נפרד נקרא החיות הזה השופע בתוכם להחליותם ע״ד שיהיו דבר נפרד בשם אותיות הדבור עד״מ דבור האדם כגו׳ אבל עלמין סתימין שהם בבחי׳ ביטול יותר (וע״ד המבואר במ״א בענין ב׳ הבחינות דים ויבשה שזהו ענין עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא) נקרא החיות המתלבש בתוכם להחיותם בשם אותיות המחשבה. והנה המלאכים הם מבחי׳ עלמין דאתגליין וכמ״ש ויעף אלי אחד מן השרפים ומתהוים מבחי׳ דבור כמ״ש בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כו׳. אבל ישראל עלו במחשבה בחי׳ עלמין סתימין ולכן נקרא הנשמה טהורה היא כי עלמין סתימין היינו בחינת טהורה כי ענין ההעלם הוא שמחמת תוקף אורו וגודל בהירתו א״א לו לבא לידי התגלות וכענין יוצר אור ובורא חושך שהחשך למעלה מהאור ורומז לתש״ר (שהיא בחינת חב״ד מה שאין כן יוצר אור רומז לתש״י). וכמו עד״מ אור גדו ל שמעוצם תוקפו מחשיך הראות וא״א להסתכל בו וכענין שנאמר ישת חשך סתרו כו׳ וכמ״כ כאן שלפי ששרש נש״י מאור הבהיר ונעלה מאד הנקרא בשם טהו״ר על כן אי אפשר לו להתגלות ונקרא עלמין סתימין בחינת מחשבה כנ״ל:

ט׳ב והנה משם ירדה הנשמה בבי״ע עד שנשפלה בעולם השפל ונתלבשה בגוף חומרי. וירידה זו צורך עליה היא למעלה מבחי׳ המחשבה שהיא בחי׳ ממכ״ע כנ״ל רק שהוא החיות דעלמין סתימין כו׳ אבל ע״י הירידה זאת היא עולה למעלה מעלה בבחי׳ סובב כולא עלמין (ועמ״ש בד״ה מי מנה בענין ומספר את רובע ישראל) ופי׳ סובב היינו שמקיף מלמעלה ואינו נתפס ומתלבש בתוך העלמין כי כל העולמות כאין נגדו וכטפה מים אוקינוס שהטפה בטלה לגבי הים הגדול ויתר מכן כי לא נערות אליו קדושתו וכמ״ש במ״א ואינן יכולים להכילו בתוכם כלל ומ״ש ואתה מחיה את כולם שנמשך חיות ממנו בתוך העולמות ממש היא רק זיו והארה לבד. אבל אור א״ס ב״ה בעצמו אינו נתפס בגדר עלמין כלל ולכך כתיב אני ה׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא כו׳ בלי שום שינוי כלל.

י׳וז״ש המלאכים קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות כי צבאות הם הנשמות והמלאכים שבעלמין סתימין ועלמין דאתגליין ואומרים תחלה ג״פ קדוש עד שיהיה הוי׳ צבאות כי קדוש הוא לשון הבדלה שהוא מובדל בכמה מיני הבדלות עד שמתהוים צבאות גדודי הנבראים כו׳ ואמנם קדוש בוי״ו מורה ג״כ על המשכה והוא המשכה מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע וג״פ קדוש הם ג׳ מיני המשכות לג׳ עולמות בי״ע.

י״אוהענין כי כל נברא יש לו ב׳ מיני חיות הא׳ החיות המתלבש בתוכיותו כנשמה לגוף שממלא את הגוף והוא חי ממנה והוא מבחי׳ ממכ״ע שהוא החיות המתלבש בעלמין כנ״ל. והב׳ הוא חיות הסובב ומקיף עליו מלמעלה ששורה עליו ואינו נתפס בו וכענין שארז״ל דאכל בי עשרה שכינתא שריא שאין זה גילוי השכינה אליהם ממש אלא השראה ששורה מלמעלה בבחי׳ סובב (ואעפ״כ הוא פועל פעולה בהם שהרי על ידי זה תפלתם מכוונת יותר כנודע כמ״ש במ״א כו׳) וזהו שאומרים ג״פ קדוש קדוש קדוש לפני ה׳ צבאות שהם ג׳ המשכות אור וחיות המקיף מבחי׳ סוכ״ע לג׳ עולמות דבי״ע כנ״ל ואמנם גם אור זה המקיף הוא רק המשכת הארה בלבד מסוכ״ע בעצמו וזהו קדוש בוא״ו אבל סוכ״ע בעצמו למעלה מעלה מערך זה והוא בחי׳ קדש בלא וא״ו שהוא ל׳ הבדלה שהוא מובדל בערך וכענין הגבל את ההר וקדשתו ושם הוא עליית הנשמה ע״י מעשה המצות כמאמר אשר קדשנו במצותיו בקדש העליון ממש (והיינו לפי שהמצות הם רצון העליון ב״ה חכמתו ורצונו ממש ע״כ בהם ועל ידם מתעלים הנשמות לבחי׳ קדש העליון ממש ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה הנ״ל). וזהו הירידה צורך עליה ששרשה הוא בבחי׳ טהורה היא. מבחי׳ ממכ״ע. וע״י ירידתה בגוף נאמר ואנשי קדש תהיון לי שיתעלו בבחי׳ קדש העליון ממש שהוא סוכ״ע וע׳ בזהר פ׳ משפטים (דקכ״א סע״א) ולכן ארז״ך עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש להמשיך מבחי׳ קדש העליון ששם יתעלו הצדיקים להיות המשכה בהעולמות שהמשכה זו נקרא קדוש כנ״ל. וזהו שנק׳ המצות לבושים. פי׳ כמו הלבוש שהוא מקיף וסובב על האדם ואינו מתלבש בתוכו וכך ע״י המצות נמשך גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע ומאיר על נפשו להיות בטלה ומתכללת בו והוא למעלה מבחי׳ ההארה המתלבשת בתוכיות כנ״ל. ולכן ימי האדם קצובים לו במספר כך וכך היינו לפי ערך ההמשכות שצריך להיות לו להעלות נפשו ולקשרה באור א״ס ב״ה:

י״בג ואמנם הכח הזה במצות הוא כי הנה ארז״ל מצות צריכות כוונה. וענין הכוונה היא לקיים מצות המלך הקב״ה דהיינו שבכל המצות שעושה יהיה כוונתו שעושה כדי לקיים מצות בוראו וכנזכר בכהאריז״ל שאפילו קודם ק״ש אחד ואהבת צ״ל הריני מקבל עלי עול מ״ע של ק״ש כו׳ הגם שהדברים מתיישבים על הלב מצד עצמם שהרי כשמתבונן בגדולת ה׳ אחד ממילא יבא לבחי׳ ואהבת מ״מ צריך לכוין שעושה הכל לשם מצוה בלבד מפני שכך נצטווה להתבונן בגדולתו ולעורר את האהבה והטעם הוא מפני כי מדת מלכותו יתברך היא למעלה מבחי׳ התלבשות החיות שבתוך הנבראים וכמשל המלך שאין עצמיותו מתפשט תוך כל המדינה רק שמו בלבד נקרא עליהם שהוא בחי׳ הארה ממנו. וכשמקבל עליו מצות המלך שהיא למעלה מהתלבשות והתפשטות החיות שבנבראים עי״ז דוקא תתעלה נפשו בקדש העליון שהוא למעלה מגדר השתלשלות החיות שבתוך העולמות כנ״ל כי נעוץ תחלתן בסופן דייקא. (כי אבא יסד ברתא שהמל׳ שרשה מחכמה עילאה קדש העליון ממש ולכן גם היא נק׳ קדש וכמ״ש בזהר פ׳ פינחס) (דרנ״ד ע״ב) דכתיב כי קדש היא לכם ע״ש וגם שרשה בבחי׳ כתר שלכן נק׳ כ״ע דאיהי כתר מל׳ כו׳ וע׳ מ״ש מזה בד״ה מי מנה הנ״ל גבי אף עשיתיו וע׳ מ״ש במ״א בענין מאמר שמואל לשאול כי שמוע מזבח טוב כו׳ ומ״ש בד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳ וזהו ענין זרקא מקף שופר הולך סגולתא דאי׳ בת״ז שמדת מלכותו יתברך נק׳ זרקא דאזדריקת למעלה מעלה והולכת עמה סגולתא היא בחינת ישראל עם סגולתו להיות גם הם נזרקים בקדש העליון שלמעלה מהשתלשלות כנ״ל והוא בחי׳ הסובב כולא עלמין כנ״ל. (ועיין מ״ש מענין סגול וסגולה בד״ה נאוו לחייך בתורים ובד״ה אסרי לגפן והיינו ע״ש האהבה הטבעית שירושה לנו מאבותינו כו׳ וזהו כענין טהורה היא וע״י המצות מתעלים למעלה יותר בבחי׳ קדש העליון כנ״ל ועמ״ש בד״ה וידבר אלקים כו׳ וארא אל אברהם כו׳ ושמי כו׳ ע״ש) והיינו הא דכתיב אני כברוש רענן. ברוש הוא עץ ארז הגבוה ורענן הוא כשעדיין רך שיכולים לכפוף ראשו עד למטה מאד וכשיעמידו עליו איזה דבר אח״כ כשיגביה מאליו ויעמיד על עמדו יזרק ויגביה אותו דבר למעלה גם מראשו כנודע. כך אני היא מדת מל׳ ית׳ היא כברוש רענן שירדה ונתלבשה במצות גשמיים אבל אח״כ היא מתרוממת עד רום המעלות ומעלית ג״כ את האדם המקיים המצות להיות עולה גם למעלה מבחי׳ המל׳ גם בעודנה למעלה טרם ירידתה והיא בחי׳ קדש העליון הסוכ״ע כנ״ל.

י״גוע״ז נאמר וצדקה תרומם גוי. שכל המצות נק׳ בשם צדקה כמ״ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כל כל המצוה הזאת שהמצות מרוממי׳ ומגביהים את נש״י למעלה מעלה ועמ״ש מזה בד״ה השמים כסאי גבי והארץ הדום רגלי וביותר מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם כי אותיות התורה נקראו סוסים כמו סוס ורוכבו רמה שהסוס מגביה ונושא את הרוכב למקום שאינו יכול להגיע שם בעצמו ואפשר שזהו ג״כ ענין זרקא כאבנא בקירטא אשר אבנים הם אותיות כו׳ והנה כתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. כי הנה עיקר עליית נש״י שמתעלים מבחינת ומדרגת טהרה לבחי׳ ומדרגת ואנשי קדש תהיון לי קדש ישראל לה׳. הנה עלייה זו היא בשבת. כי הגם דעלייה זו הוא ע״י התומ״צ אשר קדשנו במצותיו. אך גם עליית התומ״צ של כל ששת ימי המעשה הוא ע״י השבת.

י״דוהיינו כי יש קדש תתאה שהיא בחי׳ מל׳ עצמה וקדש עליון הוא חכמה עילאה והמצות הם נק׳ מצות המלך. אך בשבת הואר עליית המל׳ בבחי׳ קדש העליון ממש. וזהו כי קדש היא לכם היינו עליית בחי׳ מלכותו ית׳ למקורה ושרשה בחי׳ קדש העליון שמשם חוצבה דאבא יסד ברתא (ועי״ז יש למצוא סמך למנהג המבואר בפע״ח לטבול א״ע במקוה בערב שבת כי בחי׳ שבת נקרא קדש היא לכם ולכן צ״ל תחלה בחינת טהרה כו׳) והנה הטעם שעלייה זו היא בשבת כי הנה נודע ענין השבת שהוא לשון שביתה ונייחא דרוחא כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ ע״י ע״מ יהי אור שהוא בחי׳ ירידת הדבור ובתוכו המחשבה כו׳ להיות נמשך ומתפשט ומלובש בתוךם הנבראים ובשבת הוא עליית הדבור בחכמה עילאה ועמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל עד והוא בחי׳ עליית מדת מל׳ בבחי׳ קדש העליון כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כנ״ל וכמשל אדם השובת ונח ממלאכת עבודה ששכלו ומחשבתו המלובשת בתוך המעשה חוזרות ומתעלות למקורן.

ט״ווזהו קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה. תבואתה נק׳ דגנך ותירושך ויצהרך. דגנך זה התלמוד בהלכות הנגלות לנו ותירושך נכנס יין יצא סוד הם פנימית התורה הנקרא רזין דאורייתא ויצהרך שמן שצף ע״ג יין הוא רזא דרזין שכל אלה נק׳ תבואות כי יש תבואות שדה ותבואת הכרם וכמשארז״ל זית נמי תבואה איקרי כו׳ וישראל יתעלו בבחי׳ קדש שהוא ראשית להתורה.

ט״זוהענין ע״ד הנ״ל כי מתחלה ישראל הם למטה מן התורה כמאמר תלת קשרין מתקשרין דא בא ישראל באורייתא כו׳ שישראל הם מקבלים מהתורה אבל אח״כ הם מתעלים למעלה ממנה וכענין שנאמר ועשיתם אתם וכן אשר יעשה אותם האדם שישראל הם הממשיכים אור א״ס לבחינת התורה להיות אא״ס מתלבש בחכמה שזהו פי׳ עוסק בתורה לשמה לשמ״ה ממש וכמ״ש במ״א. וזהו שאמרו רז״ל שמתחלה יהיה בתורת ה׳ חפצו ואחר כך ובתורתו יהגה שנקראת על שמו וד״ל:

י״זד אך כל זה הוא בקיום התורה והמצות אבל בהיפוך העובר ופוגם אפילו בביטול מ״ע ואפילו מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הרי עושה חסרון בהמשכת בחי׳ קדש העליון וכ״ש בעברו על מל״ת דאורייתא או דרבנן הרי עי״ז מטמא נפשו שהיא בחי׳ טהורה וכו׳ וכמו שע״י המצות היא מתעלית מבחי׳ טהרה לבחי׳ קדושה וזהו ענין והיתה נפש אדוני צרורה בצרור כו׳ כמו הזורק אבן ע״י הצרור שמגביהו למעלה מטבעו. כך הוא העלייה ע״י המצות.

י״חוכך לעומת זה על ידי העוונות כתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע שנזרקת למרחוק מאד בסטרא דמסאבא מה שהוא רחוק מאד מאד מבחי׳ טהורה היא וכו׳ וכמ״ש במ״א בד״ה כי ביום הזה יכפר. והתיקון לזה הוא לדלג שור ע״י התשובה להמשיך מבחי׳ היותר גבוה גם מבחי׳ הקדש עליון שבזה ימולאו כל הפגמים והחסרונות שנעשו בקדש והיינו ע״י כה״ג שנכנס ביוה״כ לבית קדש הקדשים אשר בחי׳ קדש הקדשים הוא למעלה מעלה גם מבחי׳ קדש העליון וכמ״ש בזהר ס״פ משפטים (דקכ״א סע״א). שהחכמה שהיא בחי׳ קדש העליון נפקא מאתר דאקרי קדש הקדשים וזהו ענין והחכמה מאין תמצא. ועיין עוד בזהר בראשית (דמ״ה סע״א וע״ב). ובפ׳ פקודי (דרס״א) וע׳ עוד בפ׳ יתרו (דס״ז ע״ב) גבי אית מלך לעילא דאיהו רזא דקדש הקדשים ותחותיה אית כהן כו׳ דאקרי גדול כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת וביאור הענין היינו כי קדש העליון זהו בחי׳ סוכ״ע שאינו מתלבש בבחי׳ עלמין כ״א סובב ומקיף עליהם שלכן נקרא קדש כנ״ל. אך באמת גם בחי׳ סוכ״ע אינו ערוך למהותו ועצמותו ית׳ שאינו בגדר עלמין כלל לא בבחי׳ סובב ולא בבחי׳ ממלא וזהו פי׳ ולא נערוך אליו קדושתו. שאפי׳ בחי׳ קדש העליון אינו ערוך אליו כלל.

י״טועמ״ש בד״ה ועשית ציץ זהב בענין קדש למד מלמטה הוי׳ מלמעלה שבחינת קדש למד הוא עדיין מלמטה לגבי שם הוי׳ דלעילא כו׳ ע״ש ולכן נקרא קדש הקדשים שהוא מובדל ומרומם גם מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ קדשים.

כ׳וכמ״ש והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים וע״י שממשיכים מבחי׳ קדש הקדשים עי״ז מתמלאים כל החסרונות כי בחי׳ קדה״ק הוא הממלא כל שמהן ונקרא שלימו דכולהון וכמשל המעיין שנסתם ונהר שנחרב ויבש שחופרין בעומק יותר כו׳ וכמ״ש במ״א. וזהו וכפר על הקדש מטומאות בנ״י שימשיך וימלא כל הפגמים שנעשו בבחי׳ קודש העליון ע״י טומאות בנ״י כנ״ל ועיין בזהר ח״ב (דקפ״ה ע״ב ודרי״ט ע״ב) והנה באמת גם עכשיו התשובה מועלת לזה וכמארז״ל יש קונה עולמו בשעה א׳ והיינו מפנישהעוה״ ז הוא עולם התמורה שבו האדם יכול לשנות את טעמו מרע לטוב מיד כרגע שהרי ארז״ל ת״ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שבודאי עשה תשובה ואינו כמו העוה״ב ששם הכל בהדרגה כפי הראוי ע״פ הדין וצ״ל כף הקלע תחלה ואח״כ גיהנם ואח״כ ג״ע התחתון ואח״כ ג״ע העליון משום שעוה״ב הוא בחי׳ זיו השכינה וא״א לקבל האור והזיו אלא בהדרגה אבל בעוה״ז נמשך מבחי׳ שלמעלה מכל ההשתלשלות והוא השוה ומשוה קטן וגדול משום דקמיה כחשכה כאורה וגם חשך לא יחשיך כנודע וכמ״ש במ״א בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי כו׳.

כ״אוהטעם משום שעוה״ב נק׳ עולם ברור שכבר נברר כל דבר ובא על מקומו וא״א להיות שינוי מזו לזו משא״כ בעוה״ז שהוא קודם גמר הבירור עדיין ושורה בו בחי׳ המברר שהוא הוא כל יכול לשנות מרע לטוב כו׳.

כ״בולכן כתיב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ שמים וארץ הם ג״ע עליון ותחתון וכן ועמך הוא כענין מ״ש כי עמך מקור חיים שמקור חיים הוא זיו השכינה המאיר בג״ע נקרא עמך שהוא טפל ובטל אצלו ית׳. ובכולן אין לי חפץ זולת בעצמותו ית׳ דוקא שהוא הכל יכול כנ״ל. אך הנה עכ״ז הרי ארז״ל עבר אדם על ל״ת ושב תשובה תולה ויוהכ״פ מכפר כי להיות המשכה זו מבחי׳ קדש הקדשים זהו בחי׳ יוהכ״פ שבו נכנס כה״ג בבית קדש הקדשים.

כ״גוהנה סדר עבודת כה״ג הוא שלוקח דם הפר ודם השעיר ומזה נגד הארון בין הבדים שבארון מונחים הלוחות שכתוב בהן אנכי ולא יהיה לך אנכי כולל כל המ״ע ולא יהי׳ כולל כל מל״ת ובהעלאת דם לשם יכופרו כל הפגמים שנעשו בקדש. כי הנפש אלקית שבאדם מצד עצמה אינה חוטאת כלל רק נפש הבהמית היא הנפש החוטאת ומתכפרים עוונותיה ע״י הקרבת דם הקרבנות כי הבהמות בשרשן הם למעלה מבחי׳ האדם וכמארז״ל אחור וקדם צרתני אחור למע״ב שהרי תחלה נאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש כו׳.

כ״דואח״כ מאמר נעשה אדם כו׳ וכנודע גם ממה שאנו רואים בגשמיות שהאדם ניזון ומקבל חיות מדצ״ח שהרי ארץ שהיא בחי׳ הדומם היותר אחרונה במדרגה הנה ממנה יצא לחם והיתה לראש פנה לצח״מ.

כ״הוכן הצומח וחי נגד המדבר שהוא מקבל חיות מהם וגם מוסיפים דעת באדם כמו שמצינו בר״נ כששאלו ממנו בענין ה׳ בקר וה׳ חצאי בקר אמר עדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו׳ חמרא וריחי פיקחני הרי קיבל ענין גדול שבתורה שוא אותו הדין הנ״ל מאכילת בישרא דתורא והיינו לפי ששרשן ממקום גבוה מאד נעלה רק שנפלו וירדו למטה מטה עד שהם למטה מהדעת כי הבהמה אין לה שכל אבל שרשה למעלה מהדעת וכאשר היא מתבררת מוספת כח וחיו ת באדם ונותנת לו דעת כו׳ וכמ״כ הוא ענין ההזאה שמוציא דם הפר והשעיר שהוא עיקר פנימית החיות שלהם ומעלה אותם עד מקום הלוחות והארון ואז הוא ממשיך ממקום גבוה מאד נעלה ומכפר וממלא כל הפגמים שנעשו בקדש כו׳ (וענין ההזאה זהו ענין תשובה בחילא יתיר וזהו ע״ד הנזכר לעיל בענין זרקא וכמ״ש במ״א בענין מדלג כו׳ ועי״ז נמשך גם כן מלמעלה בחי׳ וזרקתי עליכם מים טהורים שהוא מלמעלה מסדר השתלשלות כנודע):

כ״וה והנה עם כל הנ״ל יובן ענין שבת שבתון. והוא כענין מ״ש עולת שבת בשבתו. שכמו ששבת לגבי ששת ימי המעשה הוא עליית העולמות שמתעלים מאד נעלה. כך הוא בחי׳ שבת שבתון לגבי שבת שהוא בחי׳ שבת של השבתות של כל השנה. ועיין בזהר ס״פ אחרי (דע״ט ע״ב) והוא בחי׳ קדש הקדשים שזהו בחי׳ יוהכ״פ כי שבת נקרא קדש אבל ביוה״כ נכנס הכ״ג לקדש הקדשים שהוא מקור כל בחי׳ הקדשים והוא שלימו דכולהו וממלא כל שמהן כנ״ל והיינו בחי׳ י״ג מדה״ר המתגלים ביוכ״פ שהן עליונות מאד ומהם מקור הסליחה והמחילה כנודע.

כ״זוהנה כאן כתיב שבת שבתון הוא לשון דכר וגם כתיב ועניתם בתשעה ובפ׳ אחרי כתיב היא לשון נוקבא ולא נזכר בתשעה אלא ועניתם סתם. והענין כי הא בהא תליא כי פי׳ הוא לשון דכר היינו שישראל הם במדרגת דכר והם המשפיעים וממשיכים גילוי הארה זו בכחם וע״ד שנז׳ למעלה בפ׳ קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה שישראל הם ראש ומקור להתורה וכמ״ש ועשיתם אתם כנ״ל והיינו ע״י ועניתם את נשפתיכם בתשעה ופי׳ בתשעה ולכאורה בתשיעי מבע״ל אבל הענין דקאי על כל הט׳ מדות שבנפש שכולם יהיו בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא ולכן מצוה להתענות בכל הט׳ ימים שהם כנגד ט׳ מדות כידוע והוא ענין הנסירה שבכל יום ננסר מדה א׳ ופי׳ נסירה היינו להפריד מדות הנה״א מהנה״ב שלא תהיינה דבוקות ונמשכות אחר מדות הנה״ב וזהו ענין התענית כי המזון והשובע מחבר הנה״ב עם הנה״א כמ״ש וישמן ישורון ויבעט. שמנת עבית כו׳. משא״כ התענית מחליש כח הנה״ב ויבא לידי הכנעה ולהפרד ממדות נה״ב ועי״ז מעורר כן למעלה שינסרו הגבורות וישארו חסדים טובים כו׳ ואח״כ עי״ז יומקתו גם הגבורות.

כ״חועמ״ש ע״פ כי אברהם לא ידענו קצתו מענין זה ובביאור ע״פ אני ישנה גבי אחותי. ועוד זאת ענין התענית שהוא מרצה ונק׳ יום רצון כידוע היינו לפי שע״י התענית דוקא נמשך הארה מלמעלה למטה כי ענין האכילה הוא העלאת החיות ממטה למעלה שהמאכל נכנס לאצטומכא ומתברר ונעשה דם כו׳ עד שנעשה חיות למוח והכל העלאה ממטה למעלה ולמעלה ג״כ הוא בחינת בירורים והעלאת הניצוצות ממטה למעלה כידוע. אבל התענית שאינו אוכל כלום ואזי התפשטות חיותו הוא בהיפוך ממעלה למטה שהמוח בעצמו משפיע חיות לכל האברים ממעלה למטה וגם למעלה מתעורר עי״ז גילוי אור וחיות ממעלה למטה והיינו מבחי׳ י״ג מדה״ר שהם מקור החיים שלימו דכולהן וממלא כל שמהן כנ״ל. וביוהכ״פ הוא התגלות רעוא דכל רעוין.

כ״טוהנה כשישראל הם במעלה עליונה להיות ועניתם בתשעה בחינות הנ״ל שבנפש שכולם יפרדו ממדות הגשמיים דנה״ב אזי בחי׳ שבת שבתון המתגלה ביוהכ״פ נקרא שבת שבתון הוא לשון דכר משא״כ כשאינם עושים תשובה מעומקא דליבא כ״כ להיות בבחי׳ ועניתם בתשעה כו׳ רק עכ״ז נמשך בחי׳ שבת שבתון באתעדל״ע נאמר שבת שבתון היא לשון נקבה ע״ד איש מזריע תהחלה יולדת נקבה.

ל׳ועמ״ש מזה סד״ה והיה מספר בנ״י ולכן בפ׳ אחרי שלא נאמר ועניתם בתשעה נאמר שבת שבתון היא וע״כ נאמר שם חקת עולם כי בחינה זו היא ודאי חקת עולם. אלא שכשישראל הם במעלה עליונה להיות ועניתם בתשעה נמשך שבת שבתון הוא ע״ד אשה מזרעת תחלה יולדת זכר והיינו שאז נמשך הגילוי ממדרגה עליונה יותר וזהו דכתבי וכפר על הקדש.

ל״אובסוף הפרשה כתיב וכפר את מקדש הקדש. וזהו כנגד ב׳ המדרגות דשבת שבתון הוא ושבת שבתון היא. דהיינו שכשההמשכה בחי׳ הוא לשון דכר אזי כח המשכה זו יפה לכפר גם על הפגמים שבקדש עצמו שהוא חכמה עילאה ממש. אבל כשההמשכה בבחי׳ היא אינה מכפרת על הפגם שנוגע כביכול בבחי׳ קדש עצמו שהיא חכמה עילאה כ״א על מקדש הקדש שהוא בחי׳ בינה המקבלת מחכמה:

ל״בביאור מעט ע״פ שבת שבתון כו׳

ל״גענין ירידת הנשמות מבחי׳ טהורה היא להתלבש בגוף צורך עלי׳ לבחי׳ ואנשי קדש תהיון לי. ע׳ בהקדמת פע״ח שכל התומ״צ להמשיך תוספת אור יתר מכפי חוק הקצוב כו׳ ע״ש באריכות. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ושמתי כדכד דהענין שהנשמות נמשכים מפנימיות הכלים והמלאכים מחיצוניות הכלים וענין כלים דאצי׳ היינו שהחסד עצמו זהו נק׳ בחי׳ כלי כמאמר חסד דרועא ימינא משא״כ האור הוא בחי׳ לאו מכל אלין מדות איהו כלל. אך מ״מ הכלים דאצילות הם אלקות ממש ונק׳ איהו וגרמוהי חד ע״כ נקרא טהורה היא לשון בהירות שאינו דבר המסתיר על קדושתו ית׳ כבי״ע ששם נאמר ומשם יפרד משא״כ באצילות.

ל״דועלייתם בבחי׳ קדש היינו באור א״ס שלמעלה מהכלים דאצילות ועמ״ש מזה בד״ה זכור את היום השבת לקדשו שהעליי׳ הוא מבחי׳ איהו וגרמוהי חד לבחי׳ איהו וחיוהי חד כו׳ ע״ש. והנה טהרה נזכר גבי לוים וקדושה גבי כהנים וע׳ בזהר פ׳ שמיני (דל״ט ע״א) דלוים הם מבינה וכהנים מחכמה וע׳ עוד בפ׳ בהעלותך (דקנ״א ע״ב) ובפ׳ קרח (דקע״ז ב׳). וצ״ל איך יבא זה עם הנ״ל דהנשמות שרשן מפנימית הכלים. והעליי׳ בבחי׳ האור. וי״ל כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ז דג׳ בחי׳ נר״נ דאצי׳ הם אורות לגבי בי״ע ועכ״ז הם נקראים כלים לגבי בחי׳ חיה דאצי׳ שהיא החכמה עילאה דאצילות. עד כי הרי אפי׳ בינה שהיא נשמה נק׳ בית גופני לחכמה שהיא חיה.

ל״הוזהו חיוהי וגרמוהי. גרמוהי הם נר״נ וחיוהי הוא חיה בחי׳ חכמה ע״ש והיינו כי ג׳ כלים הנ״ל נר״נ דאצילות הם בי״ע דאצי׳. והחיה שהיא חכמה היא אצילות שבאצילות וכמו עד״מ באדם הה השכל מתאחד ממש עם הנפש עד שהנפש נקראת על שם השכל נפש המשכלת וכמ״ש במ״א משא״כ מחודומ״ע הם לבושים כו׳.

ל״וועמ״ש מענין בחי׳ חי׳ בביאור ע״פ וידבר אלקים את כל הדברים האלה. והו הירידה צורך עלייה. וז״ש בסמוך שנש״י שרשן מבחי׳ מחשבה היינו בריאה ובאצי׳ היינו בינה שהיא בריאה שבאצי׳ ואז הן טהורה היא.

ל״זואח״כ אתה בראתה בריאה ממש כי בינה מקננא בכורסייא. ועמ״ש במ״א בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו ענין ההפרש בין מוחין דאימא שהוא מקור וסדר ההשתלשלות ובין מוחין דאבא שהוא מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות.

ל״חוזהו ענין הנזכר שהעליי׳ היא מבחי׳ ממכ״ע לבחי׳ סוכ״ע כי הנה בינה מקננא בכורסייא שהיא הבריאה וז״א ביצי׳ ומל׳ בעשי׳ והיינו שלשים כלים דאצילות שנעשים נשמה לבי״ע יו״ד כלים הפנימיים בבריאה.

ל״טוהתיכונים ביצירה. והחיצונים נעשים נשמה לעשיי׳ וע׳ מזה באגה״ק ע״פ ויעש דוד שם. וזהו ענין ממכ״ע ומשם שרש הנשמות קודם ירידתן לגוף שהם נמשכים מהכלים דאצי׳ כנ״ל והעליי׳ להיות ואנשי קדש היינו בחכמה עילאה דאצילות ונק׳ סוכ״ע שאינה מתלבשת בבי״ע כי מבינה ואילך מתלבשים בבי״ע בינה מקננא בכורסייא משא״כ ח״ע מאירה באצילות. אשר אצילות לגבי בי״ע נק׳ סוכ״ע ועמ״ש בד״ה מי מנה בענין ומספר את רובע ישראל.

מ׳וענין קדוש וקדש י״ל דמה שמל׳ דאצי׳ בוקעת המסך שבין אצי׳ לבריאה ונעשית עתיק לבריאה זהו הנק׳ קדוש שהיא הארת סוכ״ע כי עתיק דבריאה זהו סובב דבריאה. ולמעלה מבחי׳ ממכ״ע שבבריאה.

מ״אועד״ז עתיק דיצי׳ ועתיק דעשיי׳. ומ״מ כ״ז נק׳ קדוש בוי״ו שהוא המשכת הארה בעלמא משא״כ קדש העליון הוא ח״ע עצמה שאינה מאירה רק באצי׳ ממש וכמ״ש בע״ח שמ״ז פ״א שבחי׳ נקודה דמל׳ דאצי׳ שבקעה המסך וירדה להיות עתיק לבריאה ודאי שכבר אין לה ערך עם אצי׳ כו׳ ע״ש. א״נ י״ל גם באצי׳ ממש שייך בחי׳ קדש וג״פ קדוש. דכבר נת׳ שבאצי׳ עצמו ג״כ יש ד׳ בחי׳ אבי״ע אשר הח״ע נק׳ חיה והיא אצי׳ שבאצי׳.

מ״בוזהו ענין קדש העליון ממש ובינה נקרא בריאה שבאצי׳ ומשם בחי׳ הטהרה כמ״ש בלוים לטהרם וזו״נ הם יצי׳ ועשייה שבאצילות. ונמשך עליהם ג׳ מקיפים מחבי׳ קדש העליון וזהו ענין ג״פ קדוש כו׳ ועיין בע״ח שמ״א פ״ז זחי׳ חיה שהיא הח״ע יש בה ג״כ בחי׳ נרנח״י. אשר בחי׳ נר״נ דחיה מתלבשים בנר״נ דאצי׳ שהם בינה וזו״נ. וא״כ י״ל דבחי׳ נר״נ דחיה זהו ענין ג״פ קדוש וחיה יחידה שבבחי׳ ח״ע זהו קדש העליון ממש:

מ״גב והנה ענין עלייה זו ע״י עול מצות שהיא קבלת עול מלכות שמים הענין כי הנה אבא יסד ברתא שהמל׳ שרשה מח״ע קדש העליון ממש ולכן גם היא נקרא קדש וכמ״ש בזהר פ׳ פינחס (דף רנ״ד ע״ב) דכתיב כי קדש הוא לכם ע״ש ולכן עי״ז הוא עליית הנשמות לקדש העליון. ועוי״ל כי זה שיתעלו הנשמות מבחי׳ היחוד דאיהו וגרמוהי לבחי׳ היחוד דאיהו וחיוהי הנ״ל זהו ע״י המשכת אור הכתר שלמעלה גם מהחכמה הנקרא חיה שלפי שהוא למעלה מב׳ הבחינות דחיוהי וגרמוהי ע״כ הוא המחבר ב׳ בחי׳ הנ״ל (וכמ״ש כה״ג במ״א ע״פ מקושש עצים כו׳) והמשכת הכתר נמשך ג״כ ע״י עול מצות כי המל׳ שרשה ג״כ מבחי׳ כתר שלכן נק׳ כתר עליון דאיהי כתר מלכות כו׳. ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה הנ״ל גבי אף עשיתיו וכמ״ש בזהר בראשית (דף כ״ד ע״א) בענין זרקא דאזדריקת לאתר ידיעא ובמק״מ שם שכתב ולעתים ידועים שעולה עד למעלה ראש ונזרקת עד אריך הנק׳ א״ס אז נקראת זרקא. כי היא אבן הנזרקת למעלה בגו קירטא דאיהי שפה ע״י ה׳ מוצאות הפה כו׳ עכ״ל ואפשר לומר דהיינו שאותיות התפלה נקראו אבנים וידוע שמהן נעשים כתרים וכמ״שש בד״ה מזוזה מימין כו׳.

מ״דוזהו ענין זרקא דאזדריקת כו׳. ועד״ י״ל ענין זריקת דם התמיד לעורר בחי׳ זרקא הנ״ל ועכשיו הוא העלאת נה״ב שבכח בירור זה גורמים עליית המל׳ ועמ״ש בד״ה בכ״ה בכסלו וע׳ עוד מענין זרקא כו׳ בפרדס שער הטעמים פרק א׳ וזהו ג״כ ענין אני כברוש רענן וכמ״ש בפרדס שם כי אני אותיות אין ועיין בזהר פ׳ שלח (דקנ״ח ע״ב) בענין אין והנה בחי׳ מלכותו ית׳ הנקרא אני שרשה מבחי׳ אין וכנ״ל אלא שירדה כברוש רענן אבל אח״כ היא העולה למעלה לשרשה. וזהו בחי׳ זרקא כנ״ל. וזהו ענין יחיד חי העולמים ומלך יחיד כו׳ שאומרים בברוך שאמר ובישתבח ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי אתה נרי.

מ״הוהנה עי״ז היא מעלית ג״כ נש״י האחוזים בה וכמ״ש במ״א בפי׳ למען יזמרך כבוד ולא ידום ועי״ז ה׳ אלקי לעולם אודך. וזהו ענין בזאת יבא אהרן אל הקדש בזאת דייקא שהיא מדת מלכותו ית׳ אשר שרשה הגבה מאד נעלה.

מ״וולכן נאמר וכסיל לא יבין את זאת. וע׳ במדרש רבה פ׳ אחרי פכ״א מענין בזאת יבא ועמ״ש במ״א ע״פ אל יתהלל חכם כו׳ כ״א בזאת יתהלל כו׳ וצדקה בארץ וזהו ענין וצדקה תרומם כו׳ והנה העלייה היא בשבת שנאמר כי קדש היא לכם כי שבת הוא מוחין דאבא ועליית המל׳ באור אבא:

מ״זג אמנם מילוי כל הפגמים הוא ביוהכ״פ שהוא שבת שבתון. שהוא בחי׳ קדש הקדשים שהוא למעלה מעלה גם מבחי׳ קדש העליון וח״ע כמ״ש והחכמה מאין תמצא וכמש״ל בשם הזהר דמשפטים (דף קכ״א סע״ב) ולכן ע״י המשכה מבחי׳ זו מתמלאים כל הפגמים. וזהו וכפר על הקדש כו׳. והיינו ע״י כה״ג שהוא נכנס לבית קדה״ק והוא ע״ד מ״ש בזהר ר״פ יתרו (דס״ז ע״ב) אית מלך לעילא דאיהו רזא דקה״ק ותחותיה אית כהן כו׳ דאקרי גדול כו׳ וע״ש בפי׳ הרמ״ז אית מלך לעילא היינו מל׳ דא״ק שנעשה עתיק לאצילות ועיקר הארתו היא בכח״ב דאריך וזהו ענין קדש הקדשים הם כח״ב דאריך כו׳.

מ״חוכה״ג הוא חסד עליון דאריך הנק׳ יומא דכליל כולהו יומי. והוא הממשיך האור מכח״ב דא״א להתגלות בחכמה עילאה דאצילות ע״ש וע״ד שנז׳ במ״א בפי׳ אתה כהן ע׳ בפי׳ הרמ״ז ברע״מ פ׳ עקב שממשישך מבחי׳ הוא להיות בבחי׳ אתה דהיינו מההעלם אל הגילוי כו׳.

מ״טוענין בחי׳ כה״ג למטה בעבודת ה׳ הוא בחי׳ אהבה רבה. כי כהן זהו בחי׳ חסד שהוא אהבה אבל כהן גדול היינו אהבה רבה שהוא בחי׳ ורב חסד ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות מענין אה״ר דאהרן שהוא למעלה מבחי׳ אהבה הטבעית שמבחי׳ חסד לאברהם ועמ״ש בד״ה ועשית בגדי קדש לאהרן וזהו ענין פנימית הלב לך אמר לבי בקשו פני כו׳ עמ״ש בד״ה אתם נצבים.

נ׳והנה בבחי׳ המשכה זו שמבחינת קדש הקדשים יש ג״כ ב׳ בחינות הא׳ הנק׳ שבת שבתון הוא והב׳ הנקרא שבת שבתון היא והיינו כי קדה״ק עצמו זהו בחי׳ כח״ב דאריך ועיקר ההמשכה צ״ל מבחינת עתיק המאיר בו שהוא בחי׳ תחתונה שבמאציל. וזהו ענין אית מלך לעילא פי׳ מל׳ דא״ס דאיהו רזא דקה״ק שמתלבש בכח״ב דאריך. וביאור ענין אית מלך לעילא יובן עפמ״ש בד״ה קול דודי בענין מלכותך מלכות כל עולמים דפי׳ מלכותך היינו עד,מ האור כשהוא כלול במאור שאז מתאחד ממש עם עצם המאור כו׳.

נ״אוהנה כשנמשך הגילוי מבחי׳ עתיק ממש אז נק׳ שבת שבתון הוא. לשון זכר. כי הוא מקור ההשפעה ובחי׳ א״א שהוא שרש הנאצלים הוא מקבל מבחי׳ זו. וענין גילוי בחי׳ עתיק אפשר לומר שזהו למעלה מבחי׳ קדש הקדשים.

נ״בוכענין מ״ש במ״א בפי׳ מארז״ל יכול כמוני ת״ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. דאין ר״ל כמו מהותו ועצמותו ממש ח״ו דאיך יעלה על הדעת לומר כן אלא פי׳ כמוני היינו הארתו ית׳ המתלבשת בשרש הנאצלים והוא בחי׳ עתיק שהוא נק׳ בחי׳ תחתונה שבמאציל.

נ״גוא״כ בחינה זו הוא למעלה גם מבחי׳ קדש הקדשים. שזהו נק׳ קדושתכם כי הוא שרש הנצאלים. משא״כ בחי׳ עתיק נק׳ קדושתי שהוא בחי׳ תחתונה שבמאציל אלא שהוא המאיר בבחי׳ קדש הקדשים ואזי נק׳ שבת שבתון הוא.

נ״דוזהו ענין המלך הקדוש ועמ״ש במ״א בד״ה והיה מדי חדש בענין ושבת בשבתו ואזי נאמר וכפר על הקדש שממלא ג״כ אפי׳ על הפגם הנוגע באור אבא הנק׳ קדש העליון ובחי׳ שבת שבתון היא היינו כשלא אכשור דרי וליכא אתעדל״ת כדבעי אזי אין ההמשכה מבחי׳ עתיק ממש ואעפ״כ נמשך האור מבחי׳ קדש הקדשים עצמו שהוא כח״ב דא״א אלא שאין מאיר בו הבחי׳ שארז״ל קדושתי למעלה כו׳ כנ״ל ואזי נק׳ שבת שבתון היא.

נ״הואזי אין מכפר כ״א על הפגם המגיע במקדש הקדש שהוא בינה המקבלת מחכמה כמו שבחי׳ היא מקבל מבחי׳ הוא כו׳. וביאור הענין י״ל עפמ״ש המר״ז בפ׳ ויקרא (בדף ט״ו ע״ב) ובפ׳ אמור (ד׳ צ״ד) שיש בת״ד שהם י״ג מדה״ר ב׳ בחי׳ א׳ השערות ושם מציאות אימא והב׳ אור הפנימי שבתוכם שהוא מציאות אבא. והנה השערות עצמן נמשכים מא״א אבל הפנימית המלובש בתוכם שהוא בחי׳ כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן נמשך מאור עתיק המלובש בכתר וחכמה דא״א ועמ״ש במ״א בענין ויוסף הורד מצרימה. שהוא ההמשכה מיסוד דא״ק ויסוד דעתיק הנמשך במזלות דא״א כו׳ ומקור המשכה זו הוא מחכמה דא״ק.

נ״ווזהו ענין כשמן הטוב כו׳ וע״כ כשנמשך ומאיר גם הפנימי׳ שבי״ג ת״ד מכפר גם על הקדש שהוא אבא. משא״כ כשנמשך רק מחיצוניות י״ג ת״ד אינו מכפר על הקדש ממש כ״א על מקדש הקדש שהיא אימא:

נ״זד ועוי״ל ענין בחי׳ שבת שבתון הוא. ובחינת שבת שבתון היא. גם בההמשכה שמבחי׳ עתיק ממש. והוא ע״פ מ״ש במ״א ע״פ הנותן שלג כצמר כלומר שהוא דבר חידוש שהוא נותן הארה בשלג שהם י״ג ת״ד ששרשם ממו״ס שבו מלובשת גבורה דעתיק להיות כצמר ממש שהוא בחי׳ שער רישיה כעמר נקא שנמשך מגולגלתא שבו מלובש חסד דעתיק כי שרש בחי׳ הדיקנא נמשך מב׳ פיאות הראש שהם ב׳ פעמים מצפ״ץ ב׳ פעמים הוי׳ הוי׳ שלפני י״ג מדות אל רחום וחנון כו׳ ועל ידי הארה זו דייקא שמבחי׳ חסד דעתיק נק׳ שבת שבתון הוא לשון זכר כי זכר חסדו בחי׳ חסד כו׳ והוא המשכה מבחי׳ אור עתיק המלובש בכתר דא״א שהוא למעלה מבחי׳ האור המלובש בחכמה דא״א.

נ״חוע׳ בע״ח שער א״א רפ״ז וספ״ג. גם עפמ״ש במ״א בענין ויוסף הורד הנ״ל שזהו המשכה מבחי׳ יסוד דא״ק שלמעלה מבחי׳ מל׳ דא״ק שנעשה עתיק לאצי׳ שבחי׳ מל׳ היא רק הארה לגבי היסוד שהוא בחינת ההמשכה מאור א״ס ממש.

נ״טומבואר בלק״ת פ׳ קדושים שבחי׳ שבת העליון זהו הדר יסוד דא״ק כו׳ וא״כ לפ״ז י״ל דשבת שבתון היא היינו כשההמשכה נמשך ממל׳ דא״ק אבל שבת שבתון הוא לשון דכר היניו כשמקור ההמשכה נמשך מיסוד דא״ק כו׳ והיינו ע״י ששם עלו שבטים שעי״ז ויוסף כו׳ ופי׳ ששם עלו ע״י אתעדל״ת. כי י״ב שבטים עם שבט לוי הם כנגד י״ג מדות הרחמים והיינו ששרש שרשן משם וגם הם עצמן הם מהיכל קדה״ק דבריאה הנמשך ממל׳ דאצילות ולכן ע״י אתעדל״ת שלהם בבחי׳ ששם עלו שבטים מעוררים למעלה בבחי׳ קדש הקדשים דאצילות דהיינו שמעוררים בחינת י״ג מדות הרחמים דא״א ואזי עי״ז נמשך ג״כ מבחי׳ ומדרגת הנק׳ קדושתי למעלה מקדושכם הנז׳ לעיל וזהו ענין ויוסף הורד כו׳ היינו בחי׳ כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כו׳ ע׳ בזהר פ׳ אמור (דפ״ח סע״ב) וס״פ צו (דל״ד סע״א) ומ״ש בביאור ע״פ כי עמך מקור חיים בסופו בענין באורך כו׳. ועמ״ש במ״א בפי׳ שבעתים כאור שבעת הימים כו׳. והנה כ״ז נמשך ביוהכ״פ. וזהו ענין שהכה״ג נכנס ביוהכ״פ לבית דקה״ק ואע״פ שעלייתו היה רק עד היכל קדה״ק דבריאה ע׳ בסש״ב פנ״ג אך הוא כמ״ש בזהר הרקיע פ׳ בראשית (דמ״ה) בפי׳ לאתחברא שביעאה בשביעאה כי כל היחודים והתפלות אינן פועלים רק בהיכלות וביחוד ההיכלות יש יחוד באצילות כי כשההיכלות מתייחדים בשביעאה (שהוא היכל קדה״ק דבריאה) אז גם זו״נ עולים להיות מ״ן לאו״א ואז מקבלת האם מעתיק ע״י יסוד דאבא ומשם ולמעלה אין שייך זווג דלית תמן נוקבא. וז״ש לאתחברא שביעאה בשביעאה יסוד אימא שכנגדה היכל זה הנק׳ קדש קדשים עכ״ל. וע׳ מזה בזהר ס״פ פקודי (דף ר״ס סע״ב) ובמק״מ שם. ומכ״ז יובן שעל ידי שהכה״ג נכנס להיכל קדה״ק שבבהמ״ק מעורר כן למעלה מעלה שמקבלים או״א מעתיק שהוא בחי׳ א״ס ממש שעי״ש נעשה מילוי כל הפגמים כי אנת הוא שלימותא דכולוה כו׳.

ס׳והנה הרמ״ז פי׳ ר״פ צו גבי ת״ח האי עולה סליקו וקשירו דכנ״י לעילא כו׳ ואתנהיר כולא מרזא דקדש הקדשים. דקדש הקדשים הן תלת רישין רישא עילאה וקדשים הן תרין רישין אחרנין דא לגו מן דא כו׳ ע״ש.

ס״אוא״כ לפ״ז דבחי׳ רדל״א שהוא עתיק הוא בחי׳ קדה״ק א״כ צ״ל מהו ענין הבחי׳ שלמעלה מזה שע״ז ארז״ל קדושתי למעלה מקדושתכם דא״א לומר דקאי על עצמו׳ אור א״ס ממש שלמעלה מבחי׳ עתיק וכמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג דבחי׳ עתיק הוא הבחי׳ תחתונה שבמאציל וכאלו נאמר ד״מ בחי׳ מל׳ שבמל׳ כו׳ ע״ש. דזה א״א כי כבר נת׳ דמה שאמרו יכול כמוני אין ר״ל כמו עצמות אור א״ס ממש דאיך יעלה על הדעת לומר כן. אלא שר״ל על הבחי׳ המתלבשת באצילות אשר זהו בחי׳ עתיק כו׳ וכנ״ל. וא״כ לפי׳ הרמ״ז דקדה״ק הם תלת רישין שמכללם רדל״א צ״ל מהו ענין הבחי׳ שלמעלה מזה שע״ז אמרו יכול כו׳. אך הענין ע״ד מ״ש בביאור האדר״ז להרח״ו (בדף רפ״ח ע״א) בפי׳ מש״ש ע״ב האי עתיקא אשתכח בג׳ רישין פי׳ אשתכח נמצא ומתעלם ומתגלה בג׳ רישין נמצא כי עיקר עתיקא הוא הא״ס אמנם על שם התעלמות בג׳ רישין נק׳ הג׳ רישין ג״כ ע״ק עכ״ל. נמצא גם בחי׳ רישא עילאה הנקרא רדל״א וקדה״ק אינו אלא שבו מלובש אור א״ס ממש הנקרא עתיקא קדישא. וזהו ענין הבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם כו׳ וע׳ בפי׳ הספד״צ להאריז״ל בפ״ק (דקי״ט ע״א) שכ׳ וז״ל ודע דהוא רישא דלאו רישא אשר שם חביון עוז העצמות הוא עצמו אינו משיג מה שיש בו וזהו פי׳ דלא ידע ולא אתיידע מה דהוי ברישא דא כביכול כאדם שאינו משיג מהות הנשמה שבו עכ״ל.

ס״בומכ״ז יובן בתוספת ביאור ענין שבת שבתון היא ושבת שבתון הוא. דפי׳ שבת שבתון היא היינו כשההמשכה מקדה״ק שהוא בחי׳ תלת רישין וגם גילוי הארת אור א״ס ע״י תלת רישין הנ״ל כמו עד״מ באדם אף שאינו משיג מהות ועצמות הנשמה שבו מהו עכ״ז הארות וכחות הנשמה מתגלות בהראש שהוא השכל וראייה שמיעה כו׳. אמנם בחי׳ שבת שבתון הוא. היינו כשנמשך גילוי עצמות אור א״ס ממש המלובש ברדל״א כו׳ וזהו ענין כשמן הטוב כו׳ הטוב כי לא כלו רחמיך כו׳: