ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות חזקת קרקעותLikutei Halakhot, Choshen Mishpat, Laws of Immovable Property
א׳חֶזְקַת הַקַּרְקָעוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ, נֵרוֹ יָאִיר, סִימָן סט וּמוּבָא לְעֵיל כַּמָּה פְּעָמִים, כִּי שֹׁרֶשׁ הַנֶּפֶשׁ בַּעֲשִׁירוּת וְעִקַּר הָעֲשִׁירוּת הֵם הַקַּרְקָעוֹת, כִּי כָּל מִינֵי עֲשִׁירוּת וַאֲפִלּוּ כֶּסֶף וְזָהָב, הַכֹּל יוֹצֵא מִן הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַנְּפָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה". נִמְצָא, כְּשֶׁקּוֹנֶה קַרְקַע נִתְוַסֵּף לוֹ חִיּוּת וָנֶפֶשׁ. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת סג.), כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע אֵינוֹ אָדָם. כִּי גֶּדֶר הָאָדָם הוּא מְדַבֵּר, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ הַדִּבּוּר וּבָזֶה הוּא מֻבְדָּל מִן הַחַי וְנִקְרָא אָדָם וְהַדִּבּוּר הוּא הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ, נֵרוֹ יָאִיר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". וְתַרְגּוּמוֹ, לְרוּחַ מְמַלְּלָא וְשֹׁרֶשׁ הַנֶּפֶשׁ הוּא בַּעֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִקְרָא אָדָם הוּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת. וְזֶה בְּחִינַת (קֹהֶלֶת) וְהֶעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוּת, כִּי עַזּוּת וְתֹקֶף הַדִּבּוּר הוּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (מִשְׁלֵי ח) שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר שֶׁעַל יְדֵי הַנְּגִידוּת וְהָעֲשִׁירוּת עַל יְדֵי זֶה הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל וְשֹׁרֶשׁ הָעֲשִׁירוּת וְהַנֶּפֶשׁ הַכֹּל הָיָה מִן הָאָרֶץ כַּנַּ"ל בִּבְחִינַת תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדִּבּוּר, בְּחִינַת וַיְהִי אָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן מִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע אֵינוֹ אָדָם, כִּי עִקַּר גֶּדֶר הָאָדָם, שֶׁהוּא מְדַבֵּר, הוּא עַל יְדֵי הַקַּרְקַע כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הַקַּרְקַע אֵין לָהּ חֲזָקָה עַד שְׁלֹשָׁה שָׁנִים, כִּי זֶה יָדוּעַ כְּשֶׁנּוֹלַד וְנִתְחַדֵּשׁ לָאָדָם חִיּוּת וְנֶפֶשׁ חֲדָשָׁה אֲזַי הַקְּלִפָּה קָדְמָה לְפֵירֵי תָּמִיד וְהַקְּלִפָּה מְחַפָּה עַל הַפְּרִי וּמְקַטְרֶגֶת וְאֵינָהּ מַנַּחַת לְקַבֵּל הַפֵּירֵי עַד שֶׁמְּשַׁבְּרִין אוֹתָהּ. וְזֶה בְּחִינַת שָׁלֹשׁ שָׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבָּהֶם יֵשׁ כֹּחַ לְהַמְעַרְעֵר לְעַרְעֵר וְהֵם בִּבְחִינַת שָׁלֹשׁ שְׁנֵי עָרְלָה שֶׁאָז יֵשׁ כֹּחַ לְהַקְּלִפָּה וְעַל כֵּן הֵם שָׁלֹשׁ שָׁנִים כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וְצָרִיךְ לְהַמְתִּין אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלֶּה הַפֵּירֵי וִיכוֹלִין לְאָכְלָהּ. וּכְמוֹ כֵן לְעִנְיַן חֶזְקַת קַרְקַע בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְעַרְעֵר, כִּי כָּל הָעִרְעוּרִים וְהַהַכְחָשׁוֹת הֵם מִן שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ"ל שֶׁהֵם טְמֵאוֹת לְגַמְרֵי, כִּי הַשֶּׁקֶר הוּא הָרַע וְהַטֻּמְאָה לְגַמְרֵי וְכַמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ, נֵרוֹ יָאִיר, (סִימָן נא) וְעַל כֵּן בְּאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים יֵשׁ כֹּחַ לְעַרְעֵר כַּנַּ"ל. אֲבָל אַחַר כָּךְ שׁוּב אֵין לָהֶם כֹּחַ וַאֲזַי נִתְגַּלֶּה וְנִתְבַּסֵּס הָאֱמֶת, וַאֲזַי הַקַּרְקַע בְּחֶזְקָתוֹ מֵאַחַר שֶׁכְּבָר עָבְרוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁלֹשׁ שְׁנֵי עָרְלָה כַּנַּ"ל. וְגַם מֵחֲמַת זֶה הֵם שָׁלֹשׁ שָׁנִים כְּנֶגֶד בְּחִינַת הָאֱמֶת שֶׁהוּא כָּלוּל מִשָּׁלֹשׁ כַּיָּדוּעַ, כִּי אֱמֶת הוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב, שֶׁהוּא כָּלוּל מִכָּל הַשְּׁלֹשָׁה אָבוֹת. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהַחֲזִיק שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁכְּשֶׁעוֹבְרִים שָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּלֹא עִרְעוּר אֲזַי נִכְנָע הָרַע וְהַשֶּׁקֶר כַּנַּ"ל וְנִתְבַּסֵּס הָאֱמֶת שֶׁכָּלוּל מִשָּׁלֹשׁ כַּנַּ"ל, וַאֲזַי אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים הַקַּרְקַע בְּחֶזְקָתוֹ, כִּי כְּבָר עָבְרוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁבָּהֶם יְנִיקַת הַשֶּׁקֶר כַּנַּ"ל וַאֲזַי נִתְגַּלֶּה וְנִתְבַּסֵּס הָאֱמֶת כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:
1
ב׳ עַד תְּלָת שְׁנִין אִינִישׁ מִזְדַּהֵר בִּשְׁטָרֵיה טְפֵי לָא מִזְדַּהֵר, כִּי עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים הוּא מֻכְרָח בְּוַדַּאי לִהְיוֹת נִזְהָר בִּשְׁטָרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל הַמְעַרְעֵר לְעַרְעֵר, כִּי בַּשָּׁלֹשׁ שָׁנִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ כֹּחַ לְהַשֶּׁקֶר כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִהְיוֹת נִזְהָר בִּשְׁטָרוֹ, כִּי הַשְּׁטָר הוּא גַּם כֵּן בִּבְחִינָה זוֹ, כִּי הַשְּׁטָר הוּא כְּתַב אֱמֶת שֶׁנִּכְתַּב לֶאֱמֶת וְלִרְאָיָה וְהוּא בִּבְחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁהוּא בְּחִינַת כָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת (קֹהֶלֶת יב), בְּחִינַת תּוֹרַת אֱמֶת, בְּחִינַת יַעֲקֹב שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, כַּמּוּבָא שֶׁיַּעֲקֹב הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְעַל כֵּן הַכְּתָב עוֹמֵד לֶאֱמֶת וְלִרְאָיָה, כִּי הַכְּתָב הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, שֶׁהוּא מְבַטֵּל וּמַכְנִיעַ הַשֶּׁקֶר וְעַל כֵּן עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁאָז יֵשׁ אֲחִיזָה לְהַשֶּׁקֶר, הוּא מְחֻיָּב לִהְיוֹת נִזְהָר בִּשְׁטָרוֹ כְּדֵי לְבַטֵּל הַשֶּׁקֶר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָז אֲחִיזָה כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי הַכְּתָב מְבַטְּלוֹ כַּנַּ"ל, כִּי הַכְּתָב הוּא גַּם כֵּן כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁלֹשׁ שְׁנֵי עָרְלָה כַּנַּ"ל, כִּי הַכְּתָב הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁהוּא בְּכָל הַבְּחִינוֹת מְשֻׁלֶּשֶׁת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פח), בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהִיב לָן אוֹרְיָן תְּלִיתָאָה בְּיוֹם תְּלִיתָאָה וְכוּ'. כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת אֱמֶת שֶׁכָּלוּל מִשָּׁלֹשׁ לְהַכְנִיעַ וּלְבַטֵּל הַשֶּׁקֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שָׁלֹשׁ שְׁנֵי עָרְלָה שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן בַּשָּׁלֹשׁ שָׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁלֹשׁ שְׁנֵי עָרְלָה, בְּחִינַת קְלִפָּה הַקּוֹדֶמֶת לַפֵּירֵי מְחֻיָּב לְהִזָּהֵר בִּשְׁטָרוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְבַטְּלָם וּמַכְנִיעָם, אֲבָל טְפֵי לָא מִזְדַּהֵר, כִּי כְּשֶׁעוֹבְרִים שָׁלֹשׁ שָׁנִים הָרִאשׁוֹנִים בְּלִי עִרְעוּר כְּבָר נִכְנַע וְנִתְבַּטֵּל וְאַחַר כָּךְ אֵין לוֹ אֲחִיזָה וְעַל כֵּן אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת נִזְהָר בִּשְׁטָרוֹ עוֹד כַּנַּ"ל:
2
ג׳עִנְיַן שָׁלֹשׁ שָׁנִים חֲזָקָה בְּקַרְקָעוֹת עַד שָׁלֹשׁ שְׁנִין אִינָשׁ מִזְדַּהֵר בִּשְׁטָרֵיה וְכוּ' וְעִקַּר הַחֲזָקָה הוּא דַּיְקָא עַל יְדֵי אֲכִילַת פֵּרוֹת הַקַּרְקַע בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים:
3
ד׳ עַל פִּי הַמַּאֲמָר 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' הַמְדַבֵּר מֵאֱמוּנָה בְּסִימָן ז, עַיֵּן שָׁם כָּל הַמַּאֲמָר. כִּי אֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל תְּפִלָּה וְעַל יְדֵי אֱמוּנָה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה וְכוּ' וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לֶאֱמוּנָה כִּי אִם עַל יְדֵי אֱמֶת. וְלִזְכּוֹת לֶאֱמֶת הוּא עַל יְדֵי הָעֵצוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין מֵהַצַּדִּיק, כִּי כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת וְכוּ' וְעַל יָדָם מְקַבְּלִין מֵהַצַּדִּיק בְּחִינַת כֻּלָּהּ זֶרַע אֱמֶת, וְעַל יְדֵי זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה, וְעַל יְדֵי זֶה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה וְזֶה בְּחִינַת וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹוֹרֵק כֻּלָּהּ זֶרַע אֱמֶת וְכוּ'. וְטִפֵּי הַשֵּכֶל שֶׁמְּקַבְּלִין מֵהַצַּדִּיק עַל יְדֵי הָעֵצוֹת הֵם מִתְחַלְּקִין לִתְלָת טִפִּין, עַיֵּן שָׁם כָּל זֶה הֵיטֵב:
4
ה׳וְהִנֵּה כָּל הַקַּרְקָעוֹת הֵם בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה (תְּהִלִּים לז), כִּי כָּל הָאֲרָצוֹת מִתַּמְצִית אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הֵם שׁוֹתִין וְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כַּנַּ"ל, וּבִפְרָט הַקַּרְקַע שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת יִשְֹרָאֵל, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְֹרָאֵל יוֹשְׁבִין שָׁם הִיא קְצָת בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר וְעַל כֵּן הַקַּרְקַע שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת יִשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ הוּא בִּבְחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל בְּחִינַת אֱמוּנָה וְכַנַּ"ל. וְעַל כֵּן עִקַּר קְנִיַּת הַקַּרְקַע וְחֶזְקָתָהּ הוּא עַל יְדֵי שְׁטָר דַּיְקָא, כִּי הַשְּׁטָר הוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת כֻּלָּהּ זֶרַע אֱמֶת הַנַּ"ל הַנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי בְּחִינַת כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה, כִּי עִקַּר הַשְּׁטָר הוּא עַל יְדֵי שְׁנֵי עֵדִים הַחֲתוּמִין בּוֹ. וּתְרֵין סַהֲדִין הֵם בְּחִינַת תְּרֵין סַמְכֵי קְשׁוֹט, כַּמּוּבָן בַּתִּקּוּנִים בִּבְחִינַת עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר, 'יָקוּם דָּבָר', דַיְּקָא כִּי הֵם סוֹמְכִין וּמְקַיְּמִין הַדָּבָר, כִּי הֵם בְּחִינַת סַמְכֵי קְשׁוֹט. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֵין עֵדוּת אֶלָּא בַּעֲמִידָה. וּתְרֵין סַמְכֵי קְשׁוֹט זֶה בְּחִינַת כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, כִּי הֵם בְּחִינָה אַחַת כַּיָּדוּעַ. וְהַשְּׁטָר הוּא בְּחִינַת אֱמֶת, כִּי הַשְּׁטָר עוֹמֵד לֶאֱמֶת וְלִרְאָיָה, כִּי אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב שֶׁל הַשְּׁטָר שֶׁל יִשְֹרָאֵל הָעוֹמֵד לֶאֱמֶת וְלִרְאָיָה הֵם בִּבְחִינַת כֻּלָּהּ זֶרַע אֱמֶת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַצַּדִּיק, כִּי בְּחִינַת כֻּלָּהּ זֶרַע אֱמֶת הוּא בְּחִינַת כ"ב אַתְוָן כַּיָּדוּעַ, אֲבָל עִקַּר קִיּוּם הַשְּׁטָר אֵינוֹ אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהֵם הַשְּׁנֵי עֵדִים שֶׁהֵם בְּחִינַת סַמְכֵי קְשׁוֹט בְּחִינַת כְּלָיוֹת הַנַּ"ל, שֶׁעַל יָדָם דַּיְקָא יְכוֹלִין לְקַבֵּל בְּחִינַת כֻּלָּהּ זֶרַע אֱמֶת, שֶׁהִיא בְּחִינַת כ"ב אַתְוָן, שֶׁהֵם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת:
5
ו׳הַכְּתָב שֶׁל הַשְּׁטָר. וְעַל כֵּן עַל יָדָם דַּיְקָא עִקַּר קִיּוּם הַשְּׁטָר כַּנַּ"ל:
6
ז׳וְזֶה בְּחִינַת וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת (קֹהֶלֶת יב). כִּי שְׁטָר שֶׁל יִשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת כְּתַב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת, הַיְנוּ בְּחִינַת כֻּלָּהּ זֶרַע אֱמֶת הַנַּ"ל הַנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי בְּחִינַת הַכְּלָיוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּרֵין סַהֲדִין כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי כְּתַב הַשְּׁטָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל, עַל יָדוֹ דַּיְקָא קוֹנִין הַקַּרְקַע וּמַחֲזִיקִין בָּהּ, כִּי הַקַּרְקַע הִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לֶאֱמוּנָה כִּי אִם עַל יְדֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל, כִּי כְּתַב הַשְּׁטָר שֶׁל יִשְֹרָאֵל הוּא בִּבְחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁהוּא בְּחִינַת תּוֹרַת אֱמֶת, כִּי כַּמָּה דִּינֵי תּוֹרָה יֵשׁ בְּהַשְּׁטָר וְכַמָּה דִּינִים נִלְמָדִין מִלְּשׁוֹן הַשְּׁטָר וְעַל כֵּן הַשְּׁטָר נִקְרָא סֵפֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה לב), "וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם". וְעִקָּרוֹ עוֹמֵד לֶאֱמֶת וְלִרְאָיָה, וְעַל כֵּן הוּא בִּבְחִינַת תּוֹרַת אֱמֶת שֶׁהִיא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כַּיָּדוּעַ. וְעַל כֵּן הַקַּרְקַע, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶה, עִקַּר קְנִיָּתָהּ וְחֶזְקָתָהּ עַל יְדֵי הַשְּׁטָר, כִּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב מֵאִיר לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כִּי כָּל הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת נִיצוֹצֵי נְשָׁמוֹת הַיּוֹצְאִים מֵאֱמוּנָה, כִּי אֱמוּנָה מְקוֹר כָּל הַנְּשָׁמוֹת וְכָל הַמַּשָּא וּמַתָּן שֶׁבָּעוֹלָם מַה שֶּׁאֶחָד קוֹנֶה וּמוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ הַכֹּל הוּא בִּשְׁבִיל בֵּרוּרֵי הַנִּיצוֹצוֹת הַנַּ"ל וְעִקַּר הַבֵּרוּר עַל יְדֵי אֱמוּנָה, כִּי אֱמוּנָה מְבָרֶרֶת הַבֵּרוּרִים, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל כֵּן בִּקְנִיַּת הַמִּטַּלְטְלִין אֵין צָרִיךְ כְּתָב לִרְאָיָה, כִּי עִקַּר קְנִיָּתָם, שֶׁהוּא בֵּרוּרָם וְתִקּוּנָם, הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶה וְעַל כֵּן אֵין צָרִיךְ כְּתָב עַל מִטַּלְטְלִין, אֲבָל הַקַּרְקַע הִיא בְּעַצְמָהּ בִּבְחִינַת אֱמוּנָה כַּנַּ"ל וְשָׁם אֵין שַׁיָּךְ בֵּרוּר, אַדְּרַבָּא, כָּל הַבֵּרוּרִים עַל יָדָהּ כַּנַּ"ל. וְעִקַּר הַמַּשָּא וּמַתָּן בְּקַרְקָעוֹת, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמּוֹכְרִין וְקוֹנִין קַרְקָעוֹת הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁהָאֱמוּנָה בְּעַצְמָהּ הִיא, כִּבְיָכוֹל, בְּגָלוּת וְעִקַּר גָּלוּתָהּ כְּדֵי שֶׁתְּבָרֵר בֵּרוּרִים כַּיָּדוּעַ וּבִשְׁבִיל זֶה יֵשׁ מְכִירָה וְקִנְיָן בַּקַּרְקָעוֹת בְּעַצְמָן, כִּי עַל יְדֵי הַמַּשָּא וּמַתָּן שֶׁקּוֹנִין וּמוֹכְרִין אֶת הַקַּרְקַע וְיוֹצֵאת מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, עַל יְדֵי זֶה הִיא מְבָרֶרֶת בְּכָל פַּעַם בֵּרוּרִים חֲדָשִׁים וְעוֹלָה מִן הַגָּלוּת. וְזֶה בְּחִינַת וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִיתוּת כִּי לִי כָל הָאָרֶץ, 'כִּי לִי' דַּיְקָא, כִּי הָאָרֶץ הִיא בִּבְחִינַת אֱמוּנָה וְעַל כֵּן לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִיתוּת כִּי אִם לְפִי שָׁעָה עַד הַיּוֹבֵל כְּדֵי לְבָרֵר בֵּרוּרִים חֲדָשִׁים אֵצֶל הַלּוֹקֵחַ, כִּי כָּל הַבֵּרוּרִים הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת קַרְקַע כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, דְּהַיְנוּ קִנְיַן מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע שֶׁהוּא הַקִּנְיָן הַמּוֹעִיל בְּיוֹתֵר, כִּי כָּל קְנִיּוֹת הַמִּטַּלְטְלִין הוּא בִּשְׁבִיל בֵּרוּרֵי הַנִּיצוֹצוֹת וְעִקַּר הַבֵּרוּר עַל יְדֵי אֱמוּנָה וְעַל כֵּן נִקְנִין הַמִּטַּלְטְלִין עַל יְדֵי הַקַּרְקַע, כִּי הַנִּיצוֹצוֹת מִתְבָּרְרִין עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן הַקַּרְקַע בְּעַצְמָהּ אֵינָהּ נִקְנֵית וְנֶחְזֶקֶת כִּי אִם בִּשְׁטָר, דְּהַיְנוּ כְּתַב יִשְֹרָאֵל שֶׁהוּא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כִּי הַקַּרְקַע בְּעַצְמָהּ, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה בְּעַצְמָהּ, כִּבְיָכוֹל, אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲלוֹת וְלָצֵאת מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשְּׁטָר, כִּי בְּכָל פַּעַם שֶׁהַקַּרְקַע יוֹצֵאת מֵרְשׁוּת הַמּוֹכֵר לְהַקּוֹנֶה הִיא בְּחִינַת עֲלִיַּת הָאֱמוּנָה, כִּי יוֹצֵאת מֵרְשׁוּת הַמּוֹכֵר לִרְשׁוּת הַקּוֹנֶה כְּדֵי לְבָרֵר שָׁם בֵּרוּרִים חֲדָשִׁים וְעַל יְדֵי זֶה הוּא עִקַּר עֲלִיָּתָהּ מִן הַגָּלוּת כְּשֶׁתִּגְמֹר לְבָרֵר. נִמְצָא, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁיּוֹצֵאת הַקַּרְקַע מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת הוּא בְּחִינַת גְּאֻלָּה, כִּי מְבָרֶרֶת עַל יְדֵי זֶה בֵּרוּרִים חֲדָשִׁים שֶׁעַל יְדֵי זֶה תֻּשְׁלַם הָאֱמוּנָה וְתָבוֹא הַגְּאֻלָּה. וְזֶה שֶׁמֻּזְכָּר בַּתּוֹרָה כַּמָּה פְּעָמִים לְשׁוֹן הַגְּאֻלָּה בִּקְנִיַּת וּמְכִירַת קַרְקַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לוֹ וְכוּ'". וְכֵן הַרְבֵּה כַּמָּה פְּעָמִים, כִּי הוּא בְּחִינַת גְּאֻלָּה כַּנַּ"ל, כִּי בְּכָל פַּעַם שֶׁיּוֹצֵאת הַקַּרְקַע, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת כְּדֵי לְבָרֵר בֵּרוּרִים חֲדָשִׁים כַּנַּ"ל, הִיא מִתְקָרֶבֶת אֶל הַגְּאֻלָּה כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁרָמַז ה' יִתְבָּרַךְ לְיִרְמְיָה הַנָּבִיא עִנְיַן הַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי קְנִיַּת קַרְקַע, כַּמְבֹאָר שָׁם בְּיִרְמְיָה שֶׁבְּעֵת שֶׁהָלְכוּ יִשְֹרָאֵל בַּגָּלוּת אָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (יִרְמְיָה לב):
7
ח׳ "הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה אֶת שָֹדִי וְכוּ'". וְקָנָה אֶת הַשָּדֶה וּבִשְּרוֹ ה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה שֶׁעֲתִידִין לְהִגָּאֵל וְיִקְנוּ שָֹדוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב:
8
ט׳ "שָֹדוֹת בְּכֶסֶף יִקְנוּ וְכוּ'". וְלִכְאוֹרָה הַדָּבָר תָּמוּהַּ, מִפְּנֵי מָה רָמַז לוֹ אֶת הַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא, עַל יְדֵי קְנִיַּת שָֹדֶה?! אַךְ בֶּאֱמֶת קְנִיַּת שָֹדֶה בְּעַצְמָהּ מְרַמֵּז עַל בְּחִינַת הַגְּאֻלָּה כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן הַקַּרְקַע, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, אֵינָהּ נִקְנֵית וְנֶחְזֶקֶת בְּיַד הַקּוֹנֶה כִּי אִם בִּשְׁטָר שֶׁהוּא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, בְּחִינַת אֱמֶת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה:
9
י׳וזה בחי' שלש שני חזקה שאז נאמן בלא שטר כי אמונה הוא בחי' תפלה וע"י התפלה מתנהגין כל הכוכבים והמזלות שהם י"ב מזלות כנגד י"ב נוסחאות כמובא בדברי רבינו ז"ל (סי' ט') והי"ב מזלות שמקבלין מהתפילה הם כנגד י"ב חדשי השנה. נמצא שהתפילה שכלולה מי"ב שבטים י"ב נוסחאות היא כלולה מי"ב מזלות י"ב חדשי השנה. ויש ג' תפילות ביום והם כנגד שלש טפין שמתחלקת הטיפה בחי' כולה זרע אמת לתלת ועי"ז הוא קיום האמונה שהיא בחי' תפלה כנ"ל וכנגד זה הם שלשה תפילות כנ"ל כי כל התפילות הם בחי' כולה זרע אמת הנמשכין מהצדיק חי עולמין וכנגד זה הם ח"י ברכאן דצלותא כי הם בחי' אמת שהוא כלול מתלת אבהן כי אמת הוא בחי' יעקב שכלול מתלת אבהן שהם בחי' שלש תפלות כמובא. נמצא שהג' תפלות הם בחי' אמת בחי' כולה זרע אמת הנ"ל הנמשך מהצדיק היינו בחי'תלת טפין הנ"ל וזה בחי' שלש שני חזקה שעל ידם מחזיקין בקרקע שהיא בחי' אמונה כי ששלש שני חזקה הם כנגד שלש תפילות תלת טפין הנ"ל כי כל תפלה כלולה מי"ב חדשי השנה כנ"ל נמצא ששלש שנים כנגד שלש תפילות שהם כנגד תלת טפין הנ"ל וכשהוא מוחזק בהקרקע שלש שנים כנ"ל זה ראיה שהקרקע שהוא בחי'אמונההיא בחזקתו מאחר שהיא כבר אצלו שלש שנים שהם בחי' שלש תפילות כנגד שלש טפין שעי"ז עיקר קיום האמונה כנ"ל נמצא ששלש שני חזקה הם בבחי' ג' תפילות בחי' תלת טפין שהם בחי' כולה זרע אמת כנ"ל. וע"כ אין צריך עוד לשטר כי השטר הוא בחי' אמת כנ"ל והשלש שני חזקה הם ג"כ בחי' זו ממש בחי' כולה זרע אמת שהוא בחי' השטר כנ"ל ועיקר החזקה בג' שנים הוא ע"י אכילת פירות דייקא כי הפירות גדילים על ידי הגשמים והגשמים באים ע"י אמונה כמבואר שם במאמר הנ"ל גם פירות הקרקע בעצמם דהיינו מה שהארץ עושה פירות הוא רק ע"י אמונה כמובן בדברי רבינו ז"ל במ"א (סי' ה' ליקוטי ב') כי אמונה הוא בחי' ארץ זרועה וכן להיפך כי פגם אמונה הוא בחי' ארץ לא זרועה וכו' וע"כ אכילת פירות הקרקע בג' שנים היא לראיה שזכה לבחי' אמונה כנ"ל וע"כ עי"ז הקרקע בחזקתו:
10
י״אחזקת קרקעות הוא בג' שנים כשאוכל פירות הקרקע שלש שנים רצופים בלא מחאה אז הקרקע הוא בחזקתו ואין שום מערער יכול לערער עוד:
11
י״בע"פ התורה המתחלת החצוצרות וקול שופר בליקוטי מוהר"ן הראשון (סי' ה') ע"ש כל התורה והכלל שע"י שעושין המצות בשמחה מהמצוה בעצמה עי"ז זוכין לידע בין קודם גזר דין לאחר גז"ד כי המצות הם קומה שלימה והם מחיין כל השלשה קומות שהם עולם שנה נפש וכו'. ולבא לשמחה הוא ע"י רעמים שהם מפשיטין עקמימיות שבלב ואז זוכה לישרת לב שעי"ז זוכין לשמחה כ"ש ולישרי לב שמחה. ורעמים הם בחי' תפלה בכח וכו' ועיקר הרעמים הם מגבורות וכו' וצריך לפנות את המוחין מחכמות חצוניות וממחשבות זרות מחמץ שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות כדי כשיוציא את הקול ויפגע במוחו יתעביד ממנו רעם אבל כשאין מוחו פנוי ממחשבות חיצוניות מחמץ אין קולו נשמע ואין נעשה מקולו בחי' רעמים, גם ישמור יראתו שממנו תוצאות הקול וכו' והעיקר לשמור מוחו שלא יחמיץ וזהו גער חית קנה כדאיתא בזוהר קנה חי"ת תשבר ותעשה ממנה ה"א ותעשה מאותיות חמץ מצה היינו שלא תחמיץ חכמתך וכו' וכו' וצריך לשתף הגבורות בחסדים שמאלא בימינא וכו' כי עיקר התגברות ע"י האהבה כ"ש שב לימיני וכו' ע"ש כל זה היטב:
12
י״גוזה בחי' חזקת קרקעות שלש שנים כי כל העירעורים והסכסוכים שיש על קרקע ישראל הם נמשכין מבחי' העירעורים שיש על ארץ ישראל כי בכל מקום שישראל דרים שם הוא בחי' א"י כי הם מקדשין כל המקומות שהם יושבים בהם בבחי' א"י כ"ש רבינו ז"ל בהתורה חדי' ר' שמעון (סי' ס"א) וכ"ש כי הפיצותים בגוים וזריתים בארצות ואהי להם למקדש מעט וכמבואר בדרז"ל בכמה מקומות. וע"כ בכל מקום שאחד מישראל קונה איזה קרקע ומחזיק בה הוא בחי' א"י כנ"ל וכל העירעורים שיש על הקרקע הם בחי' הערעורים שיש על א"י כי יש ז' עממין שהם הקליפות החופין על א"י שמהם נמשכין כל הערעורים והסכסוכים וכל המריבות שיש על קרקע איש הישראלי שהוא בחי' א"י כנ"ל וזהו בחי' ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפריזי אז בארץ שע"י שהיה אז עדיין אחיזת הז' עממין בארץ עי"ז הי' ריב ומחלוקת שהם ערעורים וסכסוכים שיש על א"י. וכן הוא תמיד בכל דור ודור שצריכין לגרש אחיזת הקליפות מא"י ועי"ז מבטלין ריב ומחלוקת משם וזוכין להחזיק בחלקו שיש לו בארץ כי כ"א מישראל יש לו חלק בארץ ואפי' עכשיו בגלות שאנו רחוקים מא"י אעפ"כ בכל מקום שישראל יושבין שם אפי' בחו"ל הוא ג"כ בחי' א"י כנ"ל. וע"כ אפי' בחו"ל א"א להחזיק בקרקע בשלוה בלי ערעור ומחלוקת עד שמגרשין אחיזת הקליפות משם היינו בחי' הקליפות החופין על א"י כנ"ל ולגרש המערערים מארץ ישראל הוא ע"י בחי' רעמים הנ"ל שעיקרם ע"י קדושת המוח על ידי ששומרים את המוח מחמץ היינו ממחשבות זרות וכו' כנ"ל ועי"ז זוכין לא,י ולגרש הקליפות המערערים משם בבחי' צדיקים ירשו ארץ וצדיק הוא מאן דנטיר ברית. ועיקר שמירת הברית הוא ע"י קושת המחשבה היינו לשמור מוחו מחמת שלא יחמיץ את חכמתו במחשבות זרות והרהורים ח"ו כי מחשבות רעות הם בחי' חמץ בחי' חית קנה כמבואר שם שזה ובחי' גער חית קנה ע"ש. נמצא שמחשבות זרות הם בחי' חית קנה וחית קנה הם עשו וישמעאל כמבואר בדרז"ל ועשו וישמעאל הם הקליפות החופין על א"י בגלות הזה שעיקר יניקתן מפגם הברית פגם המחשבה שנקרא חמץ בחי' חית קנה הנ"ל כי שני הפירושים על חית קנה הנ"ל הם אחד וזה תלוי בזה כי חית קנה שהוא קנה החית של חמץ שהוא בחי' חימוץ המוח היינו מחשבות זרות זהו בעצמו בחי' עשו וישמעאל שנקראין חית קנה שיניקתם רק משם מבחי' חימוץ המוח מפגם המשחבה וכמ"ש בתיקונים אוקירו לנשייכו וכו' ואוקירו דלהון לנטרא טפה קדמאה לבת זוגי' וכו' דפסולת דאברהם ויצחק גרם שיתעבדון אומין דעלמא בבניהון וכו'. נמצא שע"י פגם המחשבה נמשך גלות עשו וישמעאל שהם שולטין עכשיו על א"י וע"כ א"א להחזיק בקרקע ולגרש הערעורים משם כ"א ע"י שמגרשין הקליפות החופין עכשיו על א"י שהם בחי' עשו וישמעאל וזה תלוי בקדושת המחשבה ע"י שנזהרין מחמץ היינו מחימוץ המוח בחי' גער חית קנה וכו' כנ"ל:
13
י״דוע"כ סמכה התורה ירושת א"י למצות אכילת מצה ואיסור חמץ כ"ש והי' כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי וכו' שבעת ימים תאכל מצות וכו' ולא יראה לך חמץ וכו'. היינו כנ"ל כי א"א ליקחו א"י מיד הז' עממין שהם הכנעני וכו' שהיתה הארץ בידם אז כ"א ע"י מצות מצה ואיסור חמץ שהוא בחי' שנזהרין שלא להחמיץ המוח במחשבות רעות כנ"ל:
14
ט״ווע"כ תיכף כשיוצאין ממצרים דהיינו בפסח צריכין ליזהר ממשהו חמץ כי עיקר יציאת הוא לצאת ממצרים ולבא לא"י כי עיקר יצ"מ הי' בשביל זה כדי שיבואו לא"י כ"ש אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען וכו' וכמבואר עוד במכה פסוקים כי מצרים הוא היפך א"י וצריכין לצאת ממצרים ולבא לא"י וע"כ צריכין אז לאכול מצה וליזהר מחמץ כי א"א לבא לא"י כ"א ע"י שנזהרין מחמץ כנ"ל:
15
ט״זוכשנזהרין מחמץ היינו מחימוץ המוח עי"ז נעשין רעמים ועי"ז זוכין לשמחה של מצוה שמחיה כל השלשה קומות שהם עולה שנה נפש כנ"ל. וזה בחי' ג' שני חזקה שהם כנגד שלשה קומות הנ"ל שמקבלין חיות ע"י השמחה של מצה שזוכין ע"י רעמים שעיקרן תלויים בקדושת המוח מחמץ שעי"ז זוכין להחזיק בא"י ולגרש כל הערעורים והמריבות משם שנמשכין כולם מהקליפות החופין על א"י שהם בחי' ז' עממין ובגלות הזה הם בחי' עשו וישמעאל כנ"ל. כי עיקר חזקת הקרקע הוא אכילת פירות והפירות שבקרקע הם החיות של הקרקע ועירק גידולם וחיותם הוא ע"י השמחה שהוא החיות של כל דבר. וז"ש (תהילים ס״ז:ז׳) ישמחו וירננו לאומים וכו' ארץ נתנה יבולה כי יבול הארץ הוא ע"י השמחה שמחי' הכל וע"כ בשעת גידול הפירות ואסיפתם הוא שמחה גדולה כמבואר בכמה פסוקים כ"ש ביואל ובני ציון שמחו וגילו בה' כי נתן לכם את הגשם וכו' וכ"ש (ישעיהו ט׳:ב׳) שמחו לפניך כשמחת בקציר וכ,ש בא יבא ברנה נושא אלומותיו. וע"כ כשאוכל פירות הקרקע ג' שנים זהו בחי' שכבר נמשך בחי' החיות הנמשך מהשמחה כנ"ל שעי"ז עיקר גידול הפירות ונמשך ג' שנים רצופים שהם כנגד השלש קומות הנ"ל וכשנמשך השמחה בכל הג' קומות כבר נתבטלו כל הערעורים וכל המריבות, כי א"א להמשיך השמחה כ"א על ידי רעמים שנעשין על ידי קדושת המוח מחמץ על ידי שמשברין חית קנה הנ"ל שעי"ז משברין ומבטלין קליפת עשו וישמעאל שעי"ז שמשברי אותן נתבטלין כל הערעורים כנ"ל. נמצא כשאוכל פירות הקרקע ג' שנים זה מורה שכבר נתבטלין מקרקע זו כל הערעורים הנמשכין מחית קנה מעשו וישמעאל שהם בחי' חמץ כנ"ל כי כבר זכה לבחי' השמחה המחי' כל הג' קומות שהם בחי' ג' שנים שכל החיות וכל הפירות נמשכין משם שזה נמשך מרעמים שתלויים בביטול החמץ בחי' חית קנה הנ"ל כנ"ל:
16
י״זכי עיקר א"י תלויה ברעמים כי רעמים הם בשביל הגשמים וכ"ש שם בזוהר המובא בהתורה הנ"ל כדין אפיק טפין טפין וכו' ועיקר הגשמים הם בא"י כשרז"ל (תענית יו"ד) א,י שותה תחילה כ"ש למטר השמים תשתה מים ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה ודרז"ל וכי כל הארצות אינו דורש וכו' אלא העיקר הוא א"י וע"י אותה דרישה וכו'. נמצא שעיקר הגשמים שהם בחי' רעמים הם בא"י כי הרעמים הם בחי' תפילה בכח כ"ש שם ותפילה בכח הוא בחי' כח מעשיו שעיקר קדושת א"י הוא עי"ז וכמבואר בהמאמר על אשר מעלתם (סי' מ"ח) וכו'. כי עיקר התפלה הוא בא"י כי שם עיקר עליות התפילות. ועיקר הרעמים נעשין כשנזהרין מחמץ דייקא וע"כ א"א לזכות לא"י כ"א ע"י קדושת המחשבה שעי"ז מגרשין הקליפות המערערין משם שמשם נמשכין כל הערעורים וכו' כנ"ל:
17
י״חוזה בחי' ר"ה יוה"כ סוכות ש"ע. כי בר"ה אז נעשין הרעמים הנ"ל שהם בחי' תפלה בכח וכמבואר בהתורה הנ"ל שזהו בחי' שופר של איל אילו של יצחק בחי' בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר וכו' ע"ש. וע"כ עיקר קדושת א"י תלוי' בר"ה כ"ש למטר השמים תשתה מים ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה כי הרעמים שהם בחי' גשמים בחי' למטר השמים תשתה וכו' שעי"ז עיקר קדושת א"י כנ"ל אלו הרעמים נעשין בר"ה שהוא בחי' בגורות שמשם הרעמים שהם בחי' קול שופר שעי"ז נמשך קדושת א"י חבי' תמיד עיני ה'אלקיך בה מראשית השנה וכו':
18
י״טוביוה"כ אז נפשט עקמימיות שבלב שזהו בחי' סליחה וביטל עוונות שהם בחי' עקמימיות שבלב בחי' לבי סחרחר (תהילים ל״ח:י״א). וביהו"כ אז נתבטלין ונמחלין כל העוונות שהם עקמימיות שבלבל. כי ר"ה התחלת התשובה כי ר"ה הוא יום ראשון לעשי"ת ואז מעוררין הרעמים ע"י השופר כנ"ל ועי"ז מתחילין להפשיט העקמימיות שבלב דהיינו לבטל העוונות ע"י התשובה של עשי"ת. וביוה"כ הוא הגמר והסוף ואז נמחלין כל העוונות ונתבטלין לגמרי ואז זוכין לישרת לב בחי' ולישרי לב שמחה שזה נמשך מקדושת המחשבה שזהו עיקר קדושת הברית בחי' צדיק. וזהו שאומרים בכניסת יוה"כ אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, אור זרוע לצדיק זהו בחי' שמירת הברית כידוע שזהו זוכין רק כשנזהרין מאד מחמץ היינו שלא יתחמץ מוחו בהרהורים ומחשבות זרות, ועי"ז נעשין רעמים. שמפשיטין עקמימיות שבלב וזוכין לישרת לב בחי' ולישרי לב שמחה כנ"ל:
19
כ׳וע"כ עיקר שלימות התפילה הוא ביוה"כ כי אז זוכין לה' תפלות שהם בחי' ה' עינוים שהם בחי' ה' קולות כמבואר בכוונות וכ"ז נמשך ע"י הרעמים שזוכין בר"ה שנעשין ע"י שנזהרין מחמץ ועושין מחית של חמץ ה' של מצוה וה' הזאת היא בחי' קולות הנ"ל שהם בחי' ה' גבורות כמבואר בכוונות שזהו בחי' קול הרעמים שהוא בחי' גבורות שזהו בחי' הה' תפילות ה' עינוים שכולם הם בחי' ה' גבורות ה' קולות בחי' קול הרעמים שנעשין ע"י הה' של מצה ע"י שמשברין מחשבות רעות והרהורים שהם חימוץ המוח שזהו בחי' שמירת הברית שעי"ז זוכין לשמחה כנ"ל בחי' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה וכנ"ל:
20
כ״אובסוכות זוכין לקבל השמחה הגדולה שנמשכת ע"י הישרת לב שזוכין בר"ה ויוה"כ בחי' ולישרי לב שמחה כנ"ל וע"כ תיכף אחר ר"ה ויוה"כ נעשה סוכות שהוא זמן שמחתינו היינו השמחה הנ"ל שזוכין ע"י הרעמים שמפשיטין עקמימיות שבלב שזוכין לזה בר"ה ויוה"כ כנ"ל:
21
כ״בועיקר השמחה היא שיהי' שמחתו מהמצוה בעצמה ויהי העוה"ב שלו בהמצוה בעצמה עד שלא ירצה שום שכר עוה"ב בשביל המצוה רק העוה"ב שלו הוא תיכף ומיד בעוה"ז בהמצוה בעצמה שעושה כ"ש שם וזהו בחי' סוכה שאז עיקר השמחה בחי' זמן שמחתינו כי סוכה הוא בחי' עוה"ב כ"ש וסוכה תהיה לצל יומם (ישעיהו ד׳:ו׳) שזהו נאמר על עלמא דאתי כי סוכה הוא בחי' בינה אימא דמסככא על בנין ובינה הוא עלמא דאתי כידוע היינו שבאלו הימים אחרי ריוה"כ אנו זוכין לישב בסוכה ולשמוח אז בתכלית השמחה כי אנו זוכין עכשיו להמשיך בחי' עוה"ב שהוא בחי' סוכה בעוה"ז שזהו עיקר השמחה כשזוכין להמשיך העוה"ב בעוה"ז שזהו בחי' סוכה שהוא בחי' עוה"ב שאנו זוכין עכשיו לישב בה בעוה"ז ובזה אנו מראין מה שזכינו בר"ה ויוה"כ לסליחת עוונות ולהפשיט עקמימיות שבלב עד שאנו זוכין להרגיש שמחמת העוה"ב בהמצוות בעצמן שעושין בעוה"ז שזהו בחי' סוכה שהוא בחי' עוה"ב שאנו זוכין עכשיו לישב בה וע"כ אז הוא זמן שמחתינו כי זה עיקר השמחה כשמרגישין העוה"ב עכשיו בחי' ביומו תתן שכרו וכו' כנ"ל בהתורה הנ"ל:
22
כ״גכי עיקר השמחה זוכין בסוכות כי אז נמשכין כל החסדים הפנימיים והמקיפים של כל הבחינות כמבואר בכוונות ועיקר ההתגברות הוא ע"י החסדים כמבואר בהתורה הנ"ל בסופו ע"ש וע"כ אז עיקר השמחה ע"י שממשיכין אז כל החסדים שעי"ז ההתגברות כנ"ל:
23
כ״דוזהו בחי' ש"ע שאז כביכול הש"י שמח עמנו כמבואר בכוונות כ"ש בפרש"י (פנחס) בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום א' היינו כי אז נכללין כל השמחות יחד בחי איהו בזקיפו ואנן בשיפולי כפי שמחתו כן שמחתינו בחי' ישמח ה' במעשיו ישמח ישראל בעושיו כמבואר שם בהתורה הנ"ל. כי באתערותא דלתתא אתער לעילא היינו כי בכל ז' ימי הסוכות זכינו להמשיך השמחה עלינו לשמוח בה' לשמוח בהמצוות בעצמן להמשיך שמחת העוה"ב בחי' סוכה בעוה"ז לתוך המצוות. וזהו בחי' שמחת בית השואבה ששמחין מאד בעת ששאבו המים לנסוך החג שאז היה עיקר השמחה שלא נראה דוגמתה כשרז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה וכו'. כי עיקר השמחה נמשכת מהמים שהם בחי' רעמים בחי' אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים (תהילים כ״ט:ג׳) שמשם עיקר השמחה וע"כ מרבין בשמחה גדולה אז בשאיבת המים דייקא כי משם עיקר השמחה כנ"ל ואח"כ בש"ע וש"ת אז הש"י שמח עמנו בחי' ישמח ה' בעמשיו שאומרין אז בשעת הקפות ואז נכללין כל השמחות יחד שתופסין התורה ושמחין עמה כי אנו שמחין עמו והוא שמח עמנו יחד. בחי' איהו בזקיפו ואנן בשיפולי כפי שמחתו כן שמחתינו כנ"ל כי אנו אוחזין התורה בשעת השמחה להורות שכל שמחתינו הוא רק התורה בעצמה כי כל שמחתינו הוא מצוות התורה בעצמן שאנו זוכין לעשות ובזה לבד אנו שמחין שזהו עיקר שלימות השמחה כנ"ל:
24
כ״הוזה בחי' נטילת ד' מינים בסוכות זמן שמחתינו כדי להמשיך השמחה של מצוה הנ"ל שהוא בחי' עוה"ב לתוך הלב. כי אע"פ שזוכין להמשיך בחי' עוה"ב בעוה"ז ומרגישין בדעתו בחי' עוה"ב העיקר הוא להרגיש השמחה בחי' עוה"ב בתוך הלב כ"ש במאמר הנ"ל ועיקר השמחה הוא בלב כ"ש נתת שמחה בלבי. כי האדם בעצמו כלול מכל העולמות כידוע ויש בהאדם בחי' עוה"ב ועוה"ז שהם בחי' ראש וגוף כי הראש שהוא הדעת הקודש שבמוח הוא בחי' עוה"ב. כי עיקר עוה"ב הוא השגת הדעת בחי' כי תמלא הארץ דעה לדעת את ה' וכו'. והגוף הוא בחי' עוה"ז. וע"כ עיקר הבחירה הוא בתוך הלב שהוא בתוך הגוף שיש בו שני חללים חלל הימיני וחלל השמאלי ששם משכן שני היצרין, יצר טוב ויצה"ר שהם בחי' יצר משחבו תלב כידוע וע"כ העיקר להמשיך הדעת הקדוש לתוך הלב בבחיט' וידעת היום והשבות אל לבבך שצריכין להמשיך הדעת לתוך הלב כ"ש רבינו ז"ל במ"א. וזהו בחי' סוכה וד' מינים שמקיימין בסוכות זמן שמחתינו כי הכל בשביל השמחה. כי סוכה הוא בחי' עוה"ב כנ"ל שאנו ממשיכין ע"י מצוות סוכה בחי' עוה"ב לתוך העוה"ז כדי שנזכה לשמחה הנ"ל להרגיש השמחה בחי' העוה"ב בתוך המצוות בעצמן. אבל עדיין אנו צריכין להמשיך השמחה לתוך הלב כי אשפר שירגיש בחי' עוה"ב במוחו ודעתו אבל לא בלבו והעיקר הוא להרגיש השמחה בלב כ"ש רבינו ז"ל שם ועיקר השמחה הוא בלב כנ"ל. ולזה אנו נוטלין ד' מניים ומנענעין בהם בכל הו' קצוות וכל הנענועים עד הטבורא דלבא כדי להמשיך השמחה מהמוח אל הלב כדי להרגיש השמחה בעוה"ז ממש שהוא בחי' הגוף שהוא בחי' שש קצוות כי ע"י הנענועים ממשיכין הארת החסדים לתוך הגוף ומשם אל האתרוג בחי' מלכו תכמבואר בכוונות. ועיקר התגלות השמחה הוא ע"י החסדים כנ"ל ועכשיו ממשיכין החסדים לתוך הגוף והלב שהוא בחי' אתרוג כי אתרוג דא לבא כ"ש בזוה"ק. וע"י המשכת החסדים לתוך הלב עי"ז ממשיכין השמחה לתוך הלב כי עיקר השמחה ע"י החסדים כנ"ל ואז כשזוכין להרגיש השמחה בלב. זהו עיקר שלימות השמחה שזוכין לשמחה של עוה"ב בעוה"ז ממש בתוך הלב שבחלל הגוף שהוא בבחי' עוה"ז כנ"ל. וז"ש ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם וכו' כי עיקר השמחה ע"י הד' מניים שעי"ז ממשיכין השמחה של מצוה לתוך העוה"ז לתוך הגוף שנזכה לעשות כל המצוות בכל השנה בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה עד שלא נרצה שום עוה"ב בשכר המצוה. רק כל שמחתינו יהיה המצוה בעצמה שזה עיקר השמחה כנ"ל:
25
כ״וועיקר הוא האתרוג שהואפרי עץ שטעם עצו ופריו שוה היינו שזוכין שהעוה"ב והעוה"ז הכל א'. כי מרגישין בהמצוות העוה"ב בעוה"ז, כי עוה"ז שעושין בו המצוות הוא בחי' העץ שעושה פירות ועיקר איכלת וטעם הפירות מקבלין בעוה"ב כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם וע"כ העוה"ז כמו שזורעין או נוטעין עץ עושה פרי ואח"כ לעתיד בעת קבול השכר יזכה לקבל פירותיו מהעץ החיים ע"י המצוות ומע"ט שזכה לסגל בעוה"ז הוא הזריעה והנטיעה ובעוה"ב הוא זמן אסיפת הפירות אבל מי שזוכה לעשות המצוות בשמחה הנ"ל עד שאין רוצה שום עוה"ב רק כל העוה"ב שלו הוא המצוה בעצמה נמצא שמרגיש טעם הפרי בתוך העץ הנטוע בעצמו שזהו בחי' אתרוג שטעם עצו ופריו שוה. כי מרגישין טעם הפרי שהוא בחי' עוה"ב בתוך העץ הנטוע בעצמו שהוא בחי' עוה"ב כנ"ל כי ע"י מצוות אתרוג ומיניו זוכין לזה כנ"ל:
26
כ״זוע"כ סוכות הוא חג האסיף בזמן שאוספין הפירות לבית, זהו בחי' בא יבא ברנה נושא אלומותיו שהוא ר"ת נבי"א בחי' קיבול שכר כמבואר בהתורה הנ"ל כי אנו ממשיכין השמחה הנ"ל בזמן האסיף להורות שאנו מרגישין עכשיו בעוה"ז את השמחה של המצוה בעצמה בחי' עוה"ב שהוא בחי' אסיפת הפירות בחי' בא יבא ברנה כוו' כנ"ל ואנו זוכין להשמיך זאת בעוה"ז כי אנו שמחין בהמצוה בעצמה ומרגישין העוה"ב שהוא בחי' אסיפת הפירות גם בעוה"ז כנ"ל:
27
כ״חוע"כ מסככין בפסולת דייקא כי הפסולת והאוכל מרמז על העוה"ז והעוה"ב כי עיקר הפירות והאוכל נזכה לעוה"ב כ"ש (ישעיהו ס״ה:י״ג)הנה עבדי יאכלו וכ,ש תערוך לפני שלחן ורכו'. אבל העוה"ז הוא בח'י פסולת בחי' מוץ ותבן שחופין על המאכל שהוא בחי' קליפה הקודמת לפירי שצריכין לשבר הקליפה שהוא בחי' העוה"ז כעדי לזכות להפרי שהוא קדושת המצוות בחי' עוה"ב שאז יקבלו הצדיקים שכרן שהוא בחי' גוף הפרי כנ"ל. וע"כ סוכה שמרמז על עוה"ב שזוכין בעוה"ז להרגיש בעשיית המצות בעצמן את העוה"ב כנ"ל, ע"כ מסככין בפסולת ואסור לסכך בהאוכל בעצמו, להורות שאין אנו רוצין שום שכר עוה"ב שהוא בחי' אכילת הפירות רק אנו מרגישין בהעוה"ז בעצמו שהוא בחי' פסולת אנו מרגישין א ת שמחת העוה"ב שהוא בחי' סוכה שעושין מפסולת דייקא כנ"ל:
28
כ״טוע"כ סכך הסוכה וד' מינים כולם הם ממין הצומח מן הארץ כי צמיחת הארץ היא בחי' שמחה בחי' ישמחו וירננו וכו' ארץ נתנה יבולה כנ"ל:
29
ל׳וזה בחי' משארז"ל שאתרוג דר באילן ג' שנים. כי אתרוג הוא בחי' שמחה הנ"ל שמחיה כל הג' קומות עולם שנה נפש כנ"ל שזהו בחי' ג' שני חזקה שבהם נתבטלין כל המערערים שזהו בחי' ג' שני ערלה שצריכין לעבור על האילן קודם שאוכלין מפירותיו כי קודם שעוברין ג' שנים יש עדיין אחיזת הקליפו הנמשכין מחית קנה הנ"ל. אבל כשהפירות גדילין כבר ג' שנים כבר נתבטל חית קנה שהוא בחי' הקליפות שהם המערערים וכו' כנ"ל ואז נמשך השמחה בשלימות בכל הג' קומות ואז הפירות ראוים לאכילה כי הפירות הם בחי' השמחה שאין מתבררים מאחיזת עשו וישמעאל בחיט' חית קנה הנ"ל כ"א בג' שנים שהם בחי' ג' קומות כי כל שנה הוא קומה שלימה וג' שנים הם ג' קומות כנגד בחי' עולם שנה נפש כנ"ל כי כל קומה כלולה מכל הג' כידוע. וע"כ צריכין לעבור על הפירות ג' שנים כדי לדחות בחי' חית קנה הנ"ל ולהמשיך השמחה בכל הג' קומות שאז דייקא ראוים לאכלם כי נתבררים מן הקליפות שהם בחי' בעצבון תאכלנה כי בג' שנים הם ג' ראשי שנים והעיקר הוא ר"ה שאז נדחה חית קנה כנ"ל כי אז נעשין רעמים הנ"ל כנ"ל. וזהו בחי' ג' שני חזקה שבהם נדחין המערערים והחולקים כנ"ל וע"כ אתרוג דר בא ילן ג' שנים להורות שע"י אתרוג נמשך חיות לכל ג' קומות הנ"ל שחיותם ע"י שמחת המצות שזהו בחי' אתרוג כנ"ל:
30
ל״אחזקת קרקעות הוא בשלש שנים כי עד תלת שנין מזדהר בשטריה טפי לא מזדהר:
31
ל״בהענין כי איתא בסי' פ"ב (לקוטי ח"א) כי כל החרפות נמשכין מהג' קליפות שהם בחי' שלש שני ערלה וע"י השתיקה ששותקין ואינם משיבים למחרפיהם עי"ז נכללים בבחי' חשמ"ל שהוא מכניע הג' קליפות בחי' שלש שני ערלה הנ"ל. וע"כ החזקה הוא בשלש שנים כי בשלש שנים הראשונים עדיין צריך לחוש מערעורים וסכסוכים שהם בחי' חרפות קטטות ומריבות הבאים מבחי' שלש שני ערלבה בחי' ג' קליפות שמשם כל החרפות כהנ"ל שהם בחי' ערעורים כנ"ל ע"כ צריך לשמור השטר. אבל אחר שלש שנים אין צריך ליזהר בשטר כי כבר נכנעו השלש שני ערלה באלו הג' שנים ואז השדה מוחזקת בידו והעיקר הוא כששתק המערער כל הג' שנים ולא ערער ולא מיחה כלל שאז דייקא יש לו חזקה כי ע"י השתיקה ששתק שלשה שנים על ידי זה כבר נתבטל אחיזת השלש שני ערלה שהם בחי' חרפה מקרקע זאת כי השתיקה היא בחי' חשמ"ל שמבטל החרפה שמשם כל הערעורים כנ"ל וע"כ עיקר החזקה כששתק כל הג' שנים ולא מיחה כלל אבל אם עשה מחאה אפילו בעירוב ברחוק מאה פרסאות נתבטלה החזקה כי עיקר החזקה ע"י השתיקה שמבטלת החרפה שמשם כל הערעורים כנ"ל ומאחר שלא שתק ומיחה אפילו בריחוק מקום כבר נתבטלה החזקה וכנ"ל:
32
ל״גהלכה ה בהלכות חזקת מטלטלין הלכה ה אות ט:
33