ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות שותפים בקרקעLikutei Halakhot, Choshen Mishpat, Laws of Immovable Partnerships

א׳הלכה א' נכלל בהלכות שכנים הלכה א' אות ד' :

ב׳כופין השותפין זה את זה לעשות נגר ומנעל לחסר. כופין השותפין זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי:

ג׳ע"פ מה דאיתה בדברי רבינו ז"ל במאמר המתחיל ימי חנוכה הם בחי' שעשוע עוה"ב (בלק"ת סי' ב) ע"ש קרוב לסוף המאמר איאת שם שע"י שממשיכין הקדושה של שבת לתוך ששת ימי החול עי"ז נתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות כי בחול הם בחי' פעולות משתנות וכו' ובשבת נתגלה בחי' אחדות הפשוט ית' וע"י שממשיכין הקדושה והשמחה של שבת לתוך ששת ימי החול עי"ז מתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות וכו'. וזאת הבחי' דהיינו התגלות אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות היא יקר מאד ואפי' בעיני הש"י יקר מאד בחי' זו כי כשמתגלה אחדו תהפשוט למטה מתגלה גם למעלה אחדותו הפשוט ית' כ"ש אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל וכו' ע"ש ובשביל זה הלכה כרבים כי כשרבים מסכימים לדעה אחת זה ביח' התגלות אחדות השפוט מתוך פעולות משתנות וגם כדי שלא יתרבה מחלוקת וכו' ע"ש כ"ז היטב. וכל זה נעשה ע"י בחי' תודה הלכה שהם בחי' שעשוע עוה"ב שעי"ז מאיר ג' קוי האמת ברבוע הדיבור ונשלים הדיבור וכו' ועי"ז ממשיכין השמחה והקדושה של שבת לתוך ששת ימי החול ועי"ז מתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות וכו' כנ"ל ע"ש:

ד׳וזה בחי' שותפות. כי כששנים או שלשה וכיוצא מבני ישראל משתתפים יחד זה בחי' שנכללים יחד פעולות משתנות ועי"ז מתגלה גם למעלה בחי' אחדות הפשוט וכו' כנ"ל כי הכל תלוי בישראל למטה כנ"ל וע"כ הם יכולים לכפות זא"ז על כל תיקוני החצר כגון לעשות נגר ומנעל או לעשות לחי וקורה להתיר לטלטל בשבת כי החצר הוא רשות היחיד וצריך לשומרו ולעשות לו נגר ומנעול לשומרו מהזיקות הבאים מבחוץ מבני רשותהרבים. כי רשות היחיד הוא בחי' רשות יחידו של עולם וע"כ גבהו עשרה ורחבו ארבע כנגד ד' אותיות השם יקו"ק. ורשות הרבים הוא בחי' רשות דס"א וכו' כמבואר בתיקוהנים ובזוהר כ"פ. כי עיקר יניקת הסט"א היא מבחי' פעולות משתנות וע"כ הרשות הרבים שהוא בחי' פעולות משתנות משם יניקת הסט"א אבל רה"י היא בחי' רשות יחידו של עולם ושם אין להם שום יניקה וע"כ הבית והחצר וכיוצא שהם רשות היחיד הם מקומות משומרים מהיזק כי אין אחיזת החיצונים והס"א כ"א מבחי' פעולות משתנות שהיא בחי' רה"ר ומשם באים כל ההיזיקות. כי כל ההיזיקות שבעולם מכל הגניבות והגזילות כולם באים מן החיצונים והס"א כי כל הגנבים והגזלנים וכל המזיקים שבעולם כולם הם מסטרא דילהון שאחיזתם מבחי' פעולות משתנות מבחי' רה"ר וע"כ הבית והחצר וכיוצא שהם רה"י ואין שם אחיזתם כנ"ל צריכים לתקן להם נגר ומנעול לשומרם מהיזק כי צריכים לשמור את בחי' הרה"י ולעשות לו משמרת שלא יתאחזו בו החיצונים ח"ו ולא יקלקלו ח"ו את בחי' רה"י. כי בני רה"ר דהיינו הס"א והחיצונים הנאחזים ברה"ר שהוא בחי' פעולות משתנות שמשם אחיזתם הם חפצים ומצפים תמיד להתאחז ברה"י ח"ו. ע"כ צריך לעשות גדר ומחיצה לרה"י לותקנו ע"י נגר ומנעול כדי שלא יהי' להם שום אחיזה בו. וזה בחי' מחיצות של שבת שהם שלש מחיצות דאורייתא וחכמים תקנו לחי וקורה לרוח רביעית הפתוחה. כי בשבת קודש אסור לטלטל מרה"ר לרה"י או להיפך כי שבת היא בחי' התגלות אחדות הפשוט ואסור לעורר אז שום פעולה משונה ח"ו, כי שם אחיזת החיצונים בבחי' פעולות משתנות שהם ל"ט מלאכות שהם פעולות משונות ששם נאחז זוהמת הנחש כידוע וע"כ אסור בשבת להכניס ולהוציא מרה"ר לרה"י או להיפך כדי שלא לעורר פעולות משתנות ח"ו בשבת כי רה"ר הוא בחי' פעולות משתנות כנ"ל. כי בכל שת ימי החול אז מבררין כל הדברים מאחיזת הס"א וזה בחי' הל"ט מלאכות של ימי החול שצריכין להמשיך עלהים גם בימי החול הקדושהשל שבת כדי לבררם מזוהמת הנחש כי כל ששת ימי המעשה הם בחי' בירורים שמבררים כל הדברים ע"י הל"ט מלאכות כשעושין אותם כראוי. וע"י שזוכין לקדש ימי החול כראוי דהיינו שממשיכין הקדושה של שבת לתוך ששת ימי החול עי"ז נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות וכנ"ל כי כשזוכין בימי החול להמשיך הקדושה של שבת עי"ז יש כח לברר כל העובדין דחול מאחיזת הסט"א ואזי כשמבררין אותם הם נכללים כולם באחד הפשוט ית'. וזה בחי' התגלות אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות כי כולם נכללים באחד הפשוט ית' ע"י שממשיכין עליהם הקדושה של שבת שעי"ז מבררין אותם מן החיצונים ועי"ז נתגלה שכולם נמשכים מאתו ית' ונכללים כולם בשרשם באחד הפשוט ית', ונתגלה אחדות הפשוט מפעולות משתנות. וכ"ז נעשה בימי החול שאז יש בירורים וע"כ אז מטלטלין מרה"ר לרה"י ולהיפך כי זהו עובדין דחול להכניס ולהוציא מרשות לרשות לברר כל הדברים מבחי' פעולות משתנות להכניסם ברשות היחיד וכנ"ל, או שצריכין להוציא מרה"י לרה"ר כדי לברר עוד בירורים ברה"ר ואח"כ להכניס הכל אל הקדושה לבחי' רה"י וכל זד נעשה בחול ע,י שממשיכין הקדושה של שבת לתוך ימי החול שעי"ז נכללין הפעולות משתנות באחד הפשוט ית' ע"י שמבררין אותן מזוהמת הנחש וכנ"ל. אבל בשבת קודש היא שביתה לגמרי מכל המלאכות כי אז אין שום בירור כלל ואז נתגלה בחי' אחדות הפשוט ית' ע"י השביתה והנייחא מכל המלאכות כי עי"ז ע"י השביתה והניחא של שבת מכל המלאכות שהם פעולות משתנות עי"ז עולין כל הפעולות משתנות שנתבררו בימי החול ונכלין בקדושה בבחי' אחדות הפשוט המתגלה בשבת. כי מי שטרח בע,ש יאכל בשבת כשרז"ל כי בששת ימי החול צריכן לבברר כל הדברים ע"י שממשיכין הקדושה של שבת לימי החול כנ"ל ואזי בשבת ע"י קדושת היום ע"י השביתה והנייחא מכל המלאכות שהוא בחי' ביטול בחי' אחדות הפשוט ית' שהוא החיות של כל הדברים כי חיות כל הדברים מבחי' שבת שהוא בעצמו בחי' אחדות הפשוט ית' שמחיה את כולם כי שבת שמא דקוב"ה וע"כ בשבת קודש ע"י השביתה והנייחא מכל הפעולות משתנות שזהו חיותם כנ"ל עי"ז דייקא נכללים כולם בא' הפשוט ית' אבל אסור לעורר אז שום פעולה משונה ועובדין דחול שהוא ככופר בעיקר ח"ו כשרז,ל כל המחלל שבת כעובד ע"ז. כי עיקר התגלות אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות הוא ע"י השביתה של שבת דייקא שעי"ז נתגלה שכולם נמשכין מאחד הפשוט ית' כמבואר שם במאמר הנ"ל. וע"כ פתח התנא מסכת שבת יציאות השבת והתחיל בהוציאה איידי דחביבא לי' אקדמה ברישא, כי כל הל"ט מלאכות נכללים בהוצאה מרשות לרשות מרה"ר לרה"י או להיפך כי זה עיקר עובדין דחול כנ,ל, ובשבת אסור כי אז נכללין פעולות משתנות באחד הפשוט ע"י השביתה דייקא כנ"ל. כי כל הביררוים של ימי החול ע"י הל"ט מלאכות הם כולם בחי' ברור הפעולות משתנות כדי שיוכלו להכלל כביכול באחד הפשוט ית' בשבת קודש ע"י הקדושה של שבת וזה בחי' הוצאה מרשות הרבים שהיא פעולות משתנות לרשות היחיד כנ"ל. ובשבת אסורים כל המלאכות וכולם נכללים בבחי' הוצאה מרשות לרשות מרה"ר לרה"י מרשות דס"א לרשות הקדושה שזה עאסור בשבת כי בשבת אסור לברר ע"י עובדין דחול כי אז הואשביתה ונייחא ואז נכללים פעולות משתנות באחד הפשוט ע"י הבירור של ימי החול וע"י השביתה ממלאכה של שבת כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת כ"ש ששת ימים תעשה מלאכתך ויום השביעי שבת וכו':

ה׳וזה בחי' ד' מחיצות של רה,י שהם ג' מחיצות דאוריי' וחכמים תקנו לחי' וקורה לרוח רביעית הפתוחה. כי ד' מחיצות של רה"י הם כנגד ד' אותיות השם ועיקר השם הוא בחי' ג' אותיות כי אות רביעית היא כפולה והוא בחי' אמונה כידוע והוא בחי' פתח בבחי' פתחו ל ישערי צדק כידוע ושם המחיצה פתוחה כדי שיוכלו כולם ליכנס אל הקדושה. כל מי שרוצה ליכנס לרשות יחודו של עולם ולהכלל בקדושה יכול ליכנס ע"י אמונה שהוא הפתח ליכנוס ולהתקרב אליו ית' וע"כ מחיצה רביעית פתוחה. אבל חכמים תקנו לחי וקורה משום היכר לבל יתקרב זר של א לחלל שבת קודש ע"י הפעולות משתנות שלא להוציא מרה"ר לרה"י. כי החכמים היינו תורה שבע"פ הם בחי' אמונה בחי' שבת והם צריכים לשמור את האמונה לבל יתקרב זר כי א"א לכנוס מרה"ר לרה,י כ"א בע"ש בששת ימי החול ע"י הקדושה של שבת שממשיכין בימי החול כנ"ל אבל בשבת אסור להכניסשום פעולה משונה מרה"ר לרה"י כי מחלליה מות יומת מאן דעייל זר בחלל דילה וכנ"ל. וע"כ החכמים דייקא שהם בחי' תורה שבע"פ בחי' אמונה הם דייקא איתקנו היכרא לרוח רביעית לבל יתקרב זר כי אם מי שטרח בע"ש וכו' וכנ"ל. וזשארז"ל (שבת קמ"ט ע"א) רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק בע,ש, כי בע"ש דייקא זאז צריכים להכניס ולהוציא מרה"ר לרה"י כי אז דייקא יכולים לברר כל הפעולות משתנות ע"י הקדושה של שבת שממשיכין בימי החול ולהכניס הכל לרה"י כנ"ל. אבל בשבת היא שביתה ונייחא וכו' וכנ"ל וע"כ צריכים היכר לבל יתקרב זר:

ו׳וזה בחי' עירובי חצירות ושיתופי מבואות שאסרו חכמים אפילו בחצר ומבוי עצמו לטלטל כ"א ע"י עירוב ושיתוף כי בשבת אסור לעורר שום פעולה משונה וכנ"ל וע"כ אפילו בני החצר והמבוי מאחר שהם רבים והם בחי' פעולות משתנות ע"כ אסרו עליהם לטלטל כ"א ע"י עירוב ושיתוף בפת וכו'. כי עיקר העירוב והשיתוף הוא ע"י הלחם שעי"ז נכללין פעולות משתנות באחד הפשוט ית' כי על הלחם יחיה האדם וחיות האדם הוא חיבור הגוף והנפש כי הנפש מחי' הגוף, והנפש הוא בחי' חלק אלוקי ממעל בחי' אחדות הפשוט ית' והגוף הוא בחי' פעולות משתנות וע"י המאכל מתקשרים יחד הגוף והנפש בחי' פעולות משתנות שנכללים באחד הפשוט. וע"כ צריכים לאכול בכונה זו בבחי' צדיק אוכל לשובע נפשו שעיקר האכילה צריכה להיות בשביל הנפש דייקא דהיינו כדי שיתגלה אחדות הפשות ית'. והגוף הוא בחי' פעולות חיות האדם. כי באמת חיות האדם הוא דבר נפלא שמקשר רוחני בגשמי כמו שפירשו חז"ל על ומפליא לעשות שקושר דבר רוחני בגשמי היינו בחי' התגלות אחדות הפשוט שהוא עיקר החיות בחי' הנפש כנ"ל מתוך פעולות משתנות שהיא הגוף שכלול מכמה פעולות משונות מד' יסודות וכיוצא. ובשביל זה צריכה להיות עיקר אכילת האדם כדי שיתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות וכנ"ל. כי כשאוכל ח"ו בשביל הנאמ הגוף אז ח"ו מתגבר הגוף על הנפש ואזי מתגברים ח"ו פעולות משתנות שבהם נאחזים הסט"א ונתעלם ח"ו בחי' התגלות אחדות הפשוט בבחי' פן תאכל ושבעת וכו' ושכחת את ה' וכו' ואכילה כזו היא בחי' אכילת עץ הדעת טו"ר שנאמר בו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כי עיקר אחיזת טו"R היא מבחי' פעולות משתנות כנ"ל וזה בחי' מיתה. כי עיקר החיות ע"י התגלות אחדות הפשוט שהוא חי החיים, אבל כשמתגברים פעולות משתנות ואין מתגלה בח'י אחדות הפשוט ח"ו הוא בחי' מיתה ח"ו וע"כ צריכים לברך על כל דבר כדי שיוכלל המאכל באחד הפשוט ית' ע"י הברכה כדי שיתגלה ע"י המאכל הזה שהוא חיות האדם, בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות וכנ"ל. וזה בחי' אכילת שבת כי ע"י הקדושה של שבת מתגלה אחדות הפשוט ית' מתוך פעולות משתנות כנ"ל ע"כ אז מצוה גדולה לאכול ועיקר כבוד שבת היא האכילה. כי ע"י אכילת שבת קודש שהיא אכילה דקדושה בחי' אז תתענג על ה' עי"ז מתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות כנ"ל. וע"כ צריכים לאכול תמיד אפילו בימי החול לכבוד שבת כשארז"ל כי עיקר התגלות אחדות הפשוט וכו' הוא ע"י שממשיכין הקדושה של שבת לתוך ימי החול כנ"ל. וע"כ צריכים לאכול בימי החול לכבוד שבת כי ע"י האכילה דייקא מתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות כי האכילה היא חיות האדם, קישור הנפש והגוף וכו' כנ"ל:

ז׳וזה בחי' לחמי תודה כי ע"י תודה הלכה מתגלה בחי' אחדות הפשוט וכו' וע"כ מביאין עם התודה לחם כי הלחם מרמז על בחי' זו, בחי' התגלות אחדות הפשוט וכו' כנ"ל וע"כ מביאין עם התודה לחם חמץ ומצה. כי מצה הוא בחי' מוחין דגדלות בחי' שם יקו"ק ב"ה כמובא שזהו בחי' התגלות אחדותו הפשוט ית'. וחמץ הוא מוחין דקטנות בחי' דינים בחינת מחלוקת בחינת פעולות משתנות. וע"כ בפסח שאי היה תחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים תחילת התגלות אלקותו ית' ע"כ צריכין לאכול רק מצה שהוא בחי' התגלות אחדות הפשוט ית' ואסור לאכול חמץ כלל כדי לשדד המערכות שהם בחי' פעולות משתנות וע"כ אסור לאכול חמץ אז כדי שלא יתגבר ח"ו פעולות משתנות כי צריכים להכניע אז בחי' פעולות משתנות שזהו בחי' שידוד המערכות רק לגלות אחדותו הפשוט ית' שזהו ע"י בח'ימצה כנ"ל. אבל אח"כ אחר שכבר נתגלה אחדות הפשוט ית' בפסח ביציאת מצרים אזי יכולים לאכול חמץ כי אז כבר הי' שידוד המערכות ונכנעו אח יזת הסט"א שנאחזים בפעולות משתנות ואז יכולים לגלות אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות. וע"כ בשבועות מביאים שתי הלחם מחמץ. וזהו בחי' לחמי תודה שהי' בהם חמץ ומצה כי ע"י תודה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות כנ"ל וזהו בחי' לחמי תודה חמץ ומצה כנ"ל. כי ע"י הלחם בחי' אכילה שהוא חיות האדם מתגלה אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות כנ"ל. וזהו בחי' עירובי חצירות בפת כי ע"י פת של שבת שהוא בחי' אכילה דקדושה כנ"ל עי"ז מתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות וע"כ עי"ז נתערבים ונשתתפים יחד כל בני החצר שהם בחי' פעולות משונות ונכללים יחד ע"י הפת של שבת שעי"ז נכללים פעולות משונות באחד הפשוט כנ"ל בבחי' אז תתענג על ה'. וזה בחי' המן שהי' משתנה לכמה טעמים כשרז"ל, זה בחי' אכילה של שבת שהיא בחי' לחם משונה בחי' מן בחי' התגלות אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות כי בהמן נתגלה בחי' זו כי דבר אחד היה משתנה לכמה טעמים שזהו בחי' פעולות משונות שנמשכין מאחד הפשוט וכו' כנ,ל. נמצא שע"י המן נתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות, וזהו בחי' אכילת שבת אכילה דקדושהשהיא בחי' מן וכנ"ל. וזהו עירובי חצירות בפת כדי להתיר הטלטול כי נכללים יחד ע"י הפת וכו' וכנ"ל וזהו שארז"ל לא ניתנהתורה אלא לאוכלי המן כי כלל כל התורהכולה הוא בשביל לגלות אחדות הפשוט ית' וזה א"א כ"א כשזוכין לאכול בבחי' אכילת מן דהיינו שתהי' האכילה בשביל התגברות הנפש כדי שיתגלה אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות שזהו בחי' מן שהי' מין אחד משתנה לכמה טעמים וכו' כנ"ל:

ח׳וע"כ השותפין בחצר כופין זה את זה על כל תקוני החצר כי השותפן בחצר זה בחי' פעולות משתנות ששנכללין ביחד' וע"כ מוכרחים להסכים יחד על כל תיקוני החצר כדי שיהיה נשמר החצר שהוא רה"י בחי' רשות יחידו של עולם שלא יגיע לו היזק ח"ו מרה"ר מהס"א שנאחזת מבחי' פעולות משתנות כשאין נכללים ח"ו באחדות הפשוט כנ"ל ע"כ הם צריכים להסכים יחד על כל תיקוני החצר כדי שיהי' נכללים יחד כדי שיתגלה בחי' אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות שזה יקר מאד בעיני השי"ת וע"כ הזכירו בפירוש שכופין זה את זה לעשות לחי וקורה כדי לתקן הרה"י לשבת כדי שיוכללו יחד ברשות היחיד בבחי' שבת, בחי' פעולות משתנות שנכללין באחד הפשוט ית' והבן כל זה. בילא"ו:

ט׳הלכה ג' בה' נזקי שכנים הלכה ג' אות ח':

י׳חצר השותפין שיש בה דין חלוקה וכו' יש לכ"א מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו אפי' וכו'. ודינים אלו נובעים מהמשנה ריש ב"ב וז"ל המשנה. השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע. גויל זה נותן שלשה טפחים וזה וכו' עד בלבנין זה נותן טפח ומחצה וזה וכו':

י״אוידוע שבכל דיבור ודיבור של כל בעלי התלמוד יש בהם רזין עילאין וכ"ש בזוה"ק. דהא מארי מתניתין כל תלמודא דילהון על רזין עילאין סדרו להון ובפרט בלשון המשניות בעצמן שחיברו רבינו הק' ברוה"ק גבוה ונורא מאד כי הם עצם התורה שבע"פ אשר אורכה מארץ מדה וכו'. וכל מעיין יראה בעיניו ברוב המשניות שהלשון אינו מיושב כלל בשלימות ע"פ פשוטו אפילו לאחר כל התירוצים שמיישבין בעלי הש"ס כי האם הי' מהנמנע לרבינו הק' לחבר המשניות בלשון בורר וקל שלא נצטרך לתרץ ולשבר ולחסר ולהוסיף ולהפך בדבריו הק'. אך בוודאי דברים בגו כי כפלים לתושיה ולא היה אפשר לבאר ולהמיש בזה העולם כל דיני ומשפטי התורה הק' כ"א בענין זה דייקא שבו מרומז כל חילוקי הידינם למעשה ובו נעלם ונסתר כל שרשי הדינים וטעמם ע"פ סוד הנסתר והנעלם. מכ"ש בכל דיבור ודיבור של המקרא שבכל ספרי תנ"כ שבוודאי כולם מלאים סודות נוראות ונשגבות שא"א לתפוס במוח. אבל על פי פשוטו אין להם קשר וחיבור וסדר כלל ע"פ דרכי המליצה והם מלאים פליאות ותמיהות נשגבות ואע"פ שארז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו היינו שבוודאי כוונות בפשיטות אמת. אבל מה שאמר בל' זה שמלא קושיות ותמיהות זה א"א לתרץ בשלימות בשום אופן כ"א ע"י סודות הנשגבות הנסתרות ונעלמות בהם בכל דיבור ובכל פסוק ובכל אות ונקודה וכו'. ואין צורך לבאר כל זה וגם כי אין כאן מקומו אך הוכרחתי לצאת מן הענין לדבר קצת מחמת כי אש תוקד בקרבי מעוצם הצרות שנתפשטו עכשיו ע"י פריצי בני ישראל שהם כתות האפיקורסים המצויים עכשיו ביותר שהם חותרים לפרש המקרא רק ע"פ פשוטו ע"פ דרכי המליצה והבל יפצה פיהם ואם לשונם תימק בפיהם מריבוי דבריהם של ה בל לא יוכלו להכניס בלב בעל שכל אמת שהמקרא מתפרש בלימות ע"פ דרכי המליצה וכי יעלה על הדעת שמשרע"ה שהי' ראש לכל הנביאים ולכל בעלי מליצה של אמת כאשר הם בעצמם מוכרחים להודות ע"ז ומשבחים ומפארים מאד מאד המליצה הקודשה של משה רבינו, כתב על פי דרכי המליצה ח"ו בהתורה הק' ששת ימים תאכל מצות. וסותר דברי עצמו שכתב כ"פ שבעת ימים תאכל מצות וכן ובשלת ואכלת והלא כתיב אל תאכלו ממנו נא ו בשל מבושל כ"א צלי אש וכו'. וכן הרבה וכן בהסיפורים למה לו להאריך לחזור ולספר באריכות כזה כל דברי אליעזר עבד אברהם מה שכבר מבואר בפרשה היטב וכן בהרבה מקומות מאריך הרבה ובכמה מקומות מקצר מאד. וכל מקרא ומקרא מלא פליאות נשגבות אשר א"א בשום אופן לתרצם בשלימות ע"פ פשוטו כ"א ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שדרשו בהם רז"ל בתלמוד. ולהאמין שיש בהם סודות נוראות ונשגבות בכל תיבה ובכל אות והיה מוכרח ע"פ סוד לכתוב ששת ימים תאכל מצות ולסמוך על רז"ל שמסר להם לדרוש בזה מדה מי"ג מדות שהוא דבר שהיה בכלל, וכן בכל התורה כולה. וכל זה מבואר ומיוסד בלב כל אחד מישראל באמונה שלימה כי כל קיום התורה תלויה בזה. אך הכתוב הרעים הנ"ל רוצים להפוך הקערה על פיה ח"ו. וכבר הטעו כמה נערי בני ישראל בהבליהם השי"ת יציל השאר מהם ומהמונם ומהמהם ע"כ לא יכולתי להתאפק מלדבר כאן בזה קצת ועוד נתבאר במ"א בעזרה"י:

י״בוהנה המשנה הזאת תמיהא מאד כי למה האריך כ"כ ותפס ד' דברים אלו גויל גזית כפיסין לבינים. ולבאר כמה נותן כ"א על המחיצה מאחר שעיקר תמצית הדין הוא שהכל כמנהג המדינה ואפי' אם נהגו בהוצין וקנים די בזה כמבואר בגמ' ובש"ע וע"כ באמת בש"ע לא כתב כ"א בקיצור (בסי' ק"ז ס"ד) רוחב כותל זה כמנהג המדינה שנוהגים השותפים לבנות שחולקים ביניהם ואפילו נהגו לעשות מחיצה בינהם בקנים והוצין ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל ויראה א' את חבירו. וא"כ התנא שדרכו לקצר כשרז"ל תנא א"צ לפרש דבריו וכו' מדוע ביאר כאן ביותר גויל וגזית וכו' מאחר שהכל תלוי במנהג כמו שסיים שם בעצמו הכל כמנהג המדינה. אך יש לרמז בזה סוד שורש הדין שצריכין לעשות מחיצה ביניהם להנצל מהיזק ראיה:

י״גע"פ מ"ש רבינו ז"ל בהתורה תקעו תוכחה (בלק"ת סי' ח') ע"ש כל התורה מתחילתה עד סופה. והכלל היוצא משם בקיצור לעניננו הוא, כי א"א להוכיח את ישראל כ"א ע"י קולו של משה שהוא בחי' שיר של חסד שיתער לעתיד כו' שיחדש את עולמו בבחי' עולם חסד יבנה שעי"ז העוונות נתהפכין לזכיות ולא די שאין נתעורר הריח רע של העוונות אף גם נתוסף עי"ז ריח טוב בבחי' נרדי נתן ריחו עזב לא נאמר אלא נתן וכו' ולזה זוכין על ידי התפילה בבחי' דין של הבעל כח שעי"ז מוציא מהס"א כל החיות שבלע המקדושה אף גם עצמות חיותו וכו'. וזה בחי' ויעמוד פנחס ויפלל כשהי' מעשה זמרי, כי כשהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות כו'. וזה בחי' תאוות ניאוף שהוא קלקול המוח ע"י כעס ודין, כיט המוח היא מחיצה פרוסה בפני תאות ניואף. כי יש ג' מוחין שהם ג' מחיצות פרוסות בפני זאת התאוה אבל כשנתקלקל המוח ע"י כעס ושנאה בחי' דין אז מתגבר ח"ו תאוות ניאוף ואז צריכין התפילה בחי' דין הנ"ל ועי"ז נעשין גרים וכו' ונתרבה כבודו יתב' ועי"זנמשך ונתפשט נבואה שהיא בירור המדמה שעי"ז עיקר האמונה וכו'. וע"כ צריכין להשתדל מאד ולבקש מאד מאד מהש,י בכל יום ויום שיזכה להתקרב לצדיק אמתי שיש לו בחי' רוה"ק באמת כדי שיזכה לאמונה שלימה שהיא כל היהדות שעיקרה תלויה בהצדיק האמת. כי כל צדיק אמת אפילו עכשיו יש לו איזה בחי' רוה"ק בחי' רוח נבואה שעי"ז בירור המדמה שעי"ז עיקר קיום האמונה הקדושה בחי' אמונת חידוש העולם שזה בחי' קבלת התורה ע"י משה רבינו שהי' ראש לנביאים שאז זכינו לאמונת חידוש העולם כיכל העולם הי' תלוי עד ששה בסיון שבו ניתנה התורה. היינו שאמונת חידוש העולם היה תלוי עד קבלת התורה כי א"א לזכות לאמונה שלימה שהוא אמונת חידוש העולם שהוא עיקר האמונה. כ"א ע"י התורה שהיא כלל הנבואה וכו' כנ"ל. וכן צריכין בכל דור ודור להתקרב להצדיקהאמת שיש לו בחי' רוה"ק רוח נובאה כי עיקר שלימות וקיום האמונה על ידו כנ"ל וע"י אמונה זוכין לחידוש העולם שלעתיד בחי' עולם חסד יבנה ואז יתעורר השיר של נפלאות בחי' השיר של חסד הנ"ל שהוא קול של המוכיח ההגון שמוכיח בבחי' קולו של משה שעי"ז העוונות נתהפכין לזכיות מגודל החסד בבחי' נרדי נתן ריחו וכו' כנ"ל:

י״דוזה בחי' המחיצה הנ"ל המבוארת במשנה שצריכין לעשות בשביל לשמור מהיזק ראיה. כי עיקר היזק ראי' נמשך מרע עין היינו מפגם תאוות ניאוף שתלויה בעינים שמשם עיקר פגם העינים ומשם אחיזת הרע עין להזיק בראייתו כשרז"ל על בלעם שהי' רע עין ובכל מה שאסתכל אתלטייא וזה מחמת שהי' שטוף בזימה מאד כ"ש ההסכן הסכנת כשדרז"ל. וע"כ כשצריכין לעשות מחיצה ע"פ דת תוה"ק להנצל מרע עין שמשם נמשך כל היזק ראיה, צריכן להמשיך תיקון המחיצה משרשה דהיינו מבחי' תיטקון תאוות ניאוף שהוא ע"י מחיצות המוחין שהם ג' מחיצות פרוסות בפני זאת התאוה כנ"ל, ומשם צריכין להמשיך בחי' תיקון המחיצה הנ"ל שהיא שמירה מרע עין מהיזק ראיה. כי עיקר התקון על ידי מחיצות המוחין ששומרים מתאות ניאוף שהוא פגם העינים וכנ,ל. ותיקון תאות ניאוף הוא ע"י התפלה בבחי' דין הנ"ל. שעי"ז כל הבחי' המבוארים שם נתתקן הכל. כי זוכין לבחי' נבואה שהוא בחי' התורה שעי"ז עיקר האמונה שעי"ז חידוש העולם שלעתיד בחי' עולם חסד יבנה שעי"ז זוכין לקול תוכחה של המוכיח הראוי שעי"ז נעונות נתהפכין לזכיות וכו' כנ"ל. ואז חוזר ונתתקן כל הפגמים והקלקולים שהי' בתחלה שהם פגם התפילה ופגם תאוות ניאוף וכו'. כי עכשיו נתתקן הכל ע"י קול המוכיח הנ"ל שנמשך מבחי' התפילה בבחי' דין הנ"ל שמשם כל התיקונים המבוארים שם עד שנתתקן הכל. כי עכשיו זוכין לחסד גדול שכל העולם נבנה רק ע"י חסד בבחי' עולם חסד יבנה עד שלא יתקלקל עוד החסד והרחמנות לעולם בבחי' ובחסד עולם רחמתיך, חסד עולם דייקא שיהי' החסד לעולם ולא תוכל עוד הסט"א לינק ממנו לקלקלו שיהי' נאחז בו הדין ח"ו כי אז יהי' החסד לעולם בבחי' ובחסד עולם כנ"ל בחי' וחסדי מאתךם לא ימוש. וכשלא יתקלקל עוד החסד ע"י הסט"א כנ"ל ממילא יתתקנו כל הפגמים הנ"ל שעיקרם פגם תאוות ניאוף שהכל בא מאחזית הדיטן ע"י פגם החסד והרחמים כמבואר שם. כי עתה יהיה בנין העולם מחדש ע"י חסד עולם שלא יתקלקל ולא ימוש לעולם כנ"ל. וע"כ אלו השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר וזה מחמת שנתקלקל השלום שביניהם שהוא בחי' אהבה וחסד עד שצריכין לחלוק כי בוודאי אם הי' אהבה ושלום ביניהם כתיקונו ולא היו מקפידין זה על זה ולא היו עין כל א' צרה בחבירו, כראוי להיות בין כל ישראל חבירים שהם אחים ורעים זה לזה בוודאי לא היו צריכין לחלוק ולעשות מחיצה אך מה שבאו לזה שצריכין לחלוק זה נמשך מקלקול האהבה והשלום שהוא בחי' חסד ורחמנות כי נאחז בהם אחיזת הדין שהוא בחי' כעס ושנאה ומחלוקת ואז כשבאין לחלוק צריכין לעשות מחיצה משום היזק ראיה שאחיזתו מבחי' דין ומחלוקות וכעס כנ"ל. והמצחיצה היא בחי' תיקון להזיק ראיה שבא מפגם הדין והכעס והמחלוקת שמשם אחיזת תאוות ניאוף שמשם עיקר ההיזק ראיה כנ"ל. וע"כ מרחר שצריכין לתקן זה הפגם צריכין להמשיך התיקון מבחי' כל התיקונים הנ"ל הנמשכין על ידי התפילה בבחי' דין שעי"ז נתתקנין כל התיקונים הנ"ל עד שנתתקן פגם תאוות ניאוף שהוא העיקר. שעי"ז נתבטל היזק ראיה. וע"כ צריכין להמשיך תיקון בנין המחיצה הנ"ל מבחי' בנין העולם מחדש בי' עולם חסד יבנה שנמשך מכל התיקונים הנ"ל שעי"ז נתתקן הכל וניצולין מהיזק ראיה שבא ע"י תאות ניאוף כנ"ל:

ט״ווזה רמז התנא במשנה השותפין שרצו לעשות מחיצה בחמר וזה במחמת שרצו לחלוק ע"י כפי' זה לזה או ברצונם כדמפרש בגמ'. וזה מחמת קילקול הרחמנות והשלום כנ"ל ואז צריכין להמשיך בנין המחיצה להציל מהיזק ראיה מבחי' התיקונים הנ"ל כנ"ל. וזהו בונין את הכותל באמצע, מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבנים בונין וכו' גויל גזית כפיסין לבנים מרמז על תקונים הנ"ל שעל ידם נבנה העולם מחדש שעי"ז נתתקן הכל שמשם ממשיכין תיקון המחיצה לבטל היזק ראיה שנמשך מרע עין מפגם תאוות ניאוף וכנ"ל. כי עיקר בנין העולם מחדש בבחי' חסד בחי' עולם חסד יבנה הוא ע"י הצדיק האמת שזוכה לבחי' רוח נבואה שהוא התורה שעי"ז נתתקן האמונה שעי"ז נמשך בחי' חידוש העולם של עתיד וכו' וזהו בחי' גויל גזית וכו'. גויל זה בחי' התורה בחי' רוח נבואה בחי' אין כותבין ס"ת אלא על הגויל. גזית זה בחי' הצדיקי אמת שממשיכין בכל דור חידושי תורה בחי' רוח נבואה וכו' כנ"ל. וזה בחי' גזית בחי' כלליות הצדיקי אמת שמהם התורה יוצאה לישראל שעליהם נאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל מן המקום ההוא וכו' שהם בחי' סנהדרי גדולה שהיו יושבין בלשכת הגזית שמהם התורה יוצאה כי עליהם נאמר מקרא זה לא תסור וכו'. וכן בכל דור ודור עיקר האמונה שהוא עיקר קבלת התורה צריכין לקבל מהצדיקי אמת שזוכין לבחי' רוח נבואה רוה"ק, שהם ממשיכין התורה לישראל בכל דור וכנ"ל. וזהו בחי' גזית בחי' סנהדרין שהם בחי' כלליות הצדיקים שהיו יושבין בלשכת הגזית, ועי"ז זוכין לבנין העולם מחדש בחי' חידוש העולם שלעתיד שעי"ז זוכין לקול תוכחה דקדושה הנ"ל. וזה בחי' כפיסין זה בחי' תוכחה ומוסר דקדושה של המוכיח הראוי בחי' כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב׳:י״א) שזה עיקר התוכחה והמוסר שצריך האדם לזכור א"ע כל ימי חייו שעתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה ואז רהיטין ואבני ביתו מעידין בו בשעת הדין שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ וכ'ו כשדרז"ל וע"כ רהיטי' ואבני ביתו דייקא מעידין בו. ולכאורה תמוה וא"כ אם אחד עבר עבירה ח"ו בחוץ או בשדה שאין בו מחיצות מי מיעד בו אך באמת עיקר העדות הם בחי' מחיצות הבית בגשמיות ורוחניות כי כל העבירות והתאוות באים ע"י פגם העינים על שהלך אחר עיניו כ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' ועיקר הוא תאוות ניאוף שהוא עקרא דיצרא בישא שעיקרה ע"י ראיית העינים בגשמיות והעיקר ע"י ראיית עיני המחשבה ע"י שמניח מחשבתו לצאת להרהר ולהסתכל במחשבתו במה שמהרהר ח"ו כי בכל מה שהאדם מעיין במחשבתו לטוב או להיפך נקרא ראיה כי עינים ע"ש החכמה נאמר. וצריך האדם לחוס על נפשו לשמור עיינו בגשמיות ורוחניות שלא יסתכל ח"ו בשום דבר המביא לידי הרהור ובמה שמוכרח לראות בעיניו צריך ליזהר מאד שלא יניח עיני מחשבתו להסתכל ולעיין בזה ח"ו עד שיבא לידי הרהור ח"ו רק צריכין תיכף לפרוס מחיצות המוחין כנגד התאווה הזאת כי המוחין הם מחיצות פרוסות בפני זאת התאוה, כי כל ההרהורים של תאוה הזאת באים רק מהרוח שטות אבל עצם המוחין האמתיים הם בהיפך מזאת התאוה. והבחירה ביד האדם לתפוס מחשבתו ולפרוס מחיצות המוחין לחשוב בדבר אחר ולהנצל מתאוה זאת כי מה שנדמה לקצת בני אדם שהם כאילו אנוסים ומוכרחים בהרהורים שלהם זהו רק מחמת שאינם תופסין מחשבתם בידם להטותה למחשבה אחרת. ובוודאי כל זמן שמניח מחשבתו ח"ו לשוטט בזה חלילה בוודאי כמעט אין בידו אבל החכם עיניו בראשו לתפוס מחשבתו מיד כשעולה עליו איזה הרהור לתפוס המחשבה ולהטותה למחשבה אחרת לחשוב בתורה או מו"מ ולפעמים צריכין לשוח במילי דעלמא כדי לפקח דעתו. והכל לפי העת והזמן. והעיקר ליזהר מאד מאד לתפוס מחשבתו בידו כי המחשבה ביד האדם כמבואר בלק"ת (סי' נ"ג) ומבואר שם שאפילו אם ח"ו נתעה מחשבתו ויצאה לחוץ כמו שיצאה אעפ"כ יש בידו לתופסה. כמו שתופסין סוס באפסר ומטין אותו בע"כ לדרך הישר ע"ש נמצא שעיקר השמירה מתאות ניאוף שהם כלל העוונות ח"ו הוא ע"י מחיצות המוחין כנ"ל וע"כ ארז"ל קורותיו ואבני ביתו דייקא מעידין עליו בשעת הדין שהם בחי' המחיצות של האדם היינו על שלא שמר א"ע לבלי לפרוץ מחיצות המוחין שעי"ז בא לעונות שלו ח"ו וע"כ הקירות ואבני הבית שהם בחי' המחיצות הם דייקא מעידין. גם המחיצות של בית האדם בגשמיות הכל ברא השי"ת בשביל שמירה כי השי"ת ברא כמה מיני מחיצות להאדם לפני עיניו כדי שיוכל לשמור עיניו מראות ברע ח"ו. כי ברא על העין שתי מחיצות לכסות עליה שהם ריסי ועפעפי העינים (כמו שפרש"י ע"פ שמרני כאישון בת עין) וכן ברא מחיצות הבתים בהם צריך האדם להיות נסתר ברוב העיתים כדי להשמר מהיזק ראיית עינים שבחוץ ועיקר השמירה על כל השמירות הוא מחיצות המוחין כנ"ל כי אפילו כשיושב בבית צריך להזהר שלא לפגום מחיצות המוחין ח"ו שלא יבא לידי הרהור ח"ו. ואז כשישמור מחיצות המוחין אז אפי' כשמוכרח לצאת לשוק יהי' נשמר ג"כ ע"י מחיצות המוחין שהם מחיצות פרוסות בפני תאוה זאת כנ"ל. ומי שפגם באיזה עון ח"ו שבא ע"י פגם העינים שהוא ע"י פגם המחיצות הנ"ל ע"כ קורותיו ואבני ביתו דייקא שהם בחי' מחיצות הם מעידין בו על שפגם בהם ופרץ גדרי המחיצות ח"ו וע"כ התורה מתחלת בבית כ"ש בראשית ברא וגם בראשית הוא אותיות ראש בית כ"ש בתי"ז כי עיקר קיום התורה הוא ע"י בחי' מחיצות הבית שהם בחי' מחיצות המוחין הנ"ל בחי' בחכמה יבנה בית וע"כ בראשית הוא בחי' טנת"א בחי' תלת גוונין דעינא ובית עין כ"ש במ"א (בהתורה להמשיך השגחה בסי' י"ג). כי עיקר קיום התורה ע"י שמירת העינים ע"י המחיצות שהם בחי' בית כנ"ל. וע"כ הצדיקים ששמרו היטב מחיצות מוחם הקדוש וזוכין להמשיך תיקון המוחין לכל ישראל שהם בחי' תיקון המחיצות פרוסות כנ"ל. ע"כ הם נקראים גודרי גדר ועומדים בפרץ כי זה עיקר התיקון לתקן פרצות מחיצות המוחין ולגדור גדר לשמור גדרי ומחיצות המוחין של ישראל מעתה שלא יופגמו עוד. ועיקר התיקון נמשך ע"י הצדיקים שיש להם בחי' רוח נבואה רוה"ק כנ"ל. ולהיפך ע"י מפורסמים של שקר שהם בחי' נביאי השקר על ידם נתקלקל המדמה ונתקלקל האמונה ונתקלקלין ח"ו כל הבחי' הנ"ל ואז ממילא מתקלקלין מחיצות המוחין וכנ"ל. וזה שהוכיח יחזקאל את נביאי השקר (בסי' קי"ג) הוי על הנביאים הנלבים וכו'. כשעלים בחרבות נביאיך ישראל היו לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישראל וכו' כי ע"י הנביאי שקר בחי' מנהיגים של שקר. נתקלקלין בחי' הגדרים והמחיצות שהם מחיצות המוחין שמשם כל הפגמים כנ"ל וזה שכתב שם יען וביען הטעו את עמי וכו' והוא בונה חיץ והנם טחים אותו תפל וכו' והנה נפל הקיר וכו'. כי עיקר פגם נביאי השקר שפוגמין בכל הבחינות הנ"ל הוא בחי' פגם הקירות והמחיצות שהם מחיצות המוחין שהיו צריכין לגדור גדר ולעמוד בפרץ לתקן מחיצות המוחין ע"י נבואת אמת כנ"ל. והם בהיפך מזה כי פגמו בכל זה, והוסיפו קלקולים ופרצות וחורבות במחיצות המוחין וכנ"ל. וכן בקפיטל כ"ב שמוכיח שם ג"כ נביאי השקר כ"ש שם קשר נביאיה בתוכה וכו' אמר שם ג"כ ואבקש מהם איש גודר גדר ועמד בפרץ, היינו כנ"ל. ולהיפך בצדיקי אמת כתיב (בישעיה נז) וקורא לך גודר גדר היינו כנ"ל. לבינים זה בחי' החסד הנפלא שזוכין ע"י התוכחה של חסד הנ"ל בחי' מושכין עליו חוט של חסד המבואר שם שעי"ז העוונות נתהפכין לזכיות ונותנין ריח טוב בבחי' נרדי נתן ריחו כנ"ל. שכל זה בחי' לבנונית בחי' לובן החסד בחי' ראם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שזהו עיקר שלימות התיקון כמובן בהתורה הנ"ל שאז יתתקן כל הקלקולים הנ"ל ואז יהיו מחיצות המוחין מתוקנים בשלימות כנ"ל ומשם ממשיכין תיקן המחיצה הנ"ל לבטל היזק ראי' שהוא בחי' ביטול פגם תאוות ניאוף. נמצא שרמז התנא באלו התיבות גוויל גזית כפיסין לבינים בחי' תיקון המחיצה בשרשה כנ"ל:

ט״זוע"כ בלעם שהוא עיקר הרע עין כי היה שטוף בזימה מאד כנ"ל. ע"כ כשהלך נגד ישראל נאמר שם ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה ותרא וכו' ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר. כי המלאך ה' ראה שרוצה לפגום ח"ו מחיצות המוחין הקדושים של ישראל שהם בחי' גדרים ומחיצות גדולות בפני תאוה זאת כי הוא רצה להכניס בהם תאוות ניאוף שזה היה עיקר כוונתו הרעה כאשר היה בסוף, והראה לו המלאך ועכבו במקום שיש גדר מזה וגדר מזה עד שנלחץ אל קיר הגדר והמחיצה, להראות לו שגדרים ומחיצות של ישראל קיימים וחזקים מאד ובוודאי ישארו בקדושתם כי בישראל כתיב סוגה בשושנים ודרז"ל שהם גדורים בסייג של שושנים כמובא בפרש"י שם הרי חתן נכנס לחופה וכו' בא ליזקק לה אמרה לו טיפת דם כחרדל ראיתי הרי הופך פניו לצד אחר וכו'. כי אע"פ שברשעתו הגדולה קלקל והזיק לכמה נפשות מישראל שנתפסו בתאוה זאת ע"י עוצם רשעתו ועצתו הרעה שהסיתם להפקיר בנותיהם בהפקירות גדול כ"כ שאין נמצא בעולם כמבואר בדרז"ל. אבל סוף כל סוף תיפח רוחו ונשמתו וה' הפיר עצתו כי פנחס עמד בפרץ כ"ש ויעמוד פנחס ויפלל ותע צר המגפה והמשיך תיקון התפילה בבחי' דין הנ"ל שעי"ז כל התיקונים הנ"ל שעי"ז לא די שיחזיר ויקיא כל הקדושות שבלע ע"י פגם הניאוף שלו שהכניס בעולם, אף גם יהיה מוכרח להיקא ולהוציא עצמות חיותו ממש עד שיהיו נמשכין כל התיקונים המבאורים שם שעי"ז נתתקן הכל. ומחיצות וגדרים של ישראל יהיו נשארין בשלימות וע"כ הראה לו גדר מזה וגדר מזה וכנ"ל. וזה בחי' כי הכיתני זה שלש רגלים, ופרש"י רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה כי ג' רגלים הם בחי' הג' מוחין (כ"ש בסי' א' בלק"ת) שהם בחינת המחיצות פרוסות בפני תאוותו הרעה שלא תשלוט על ישראל וע"כ רמז לו מצוות שלש רגלים דייקא. וזהו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים ופרש"י ראה שאין פתחיהן מכוונין וכו' עלה בלבו שלא לקללם כי כל כוונתו הרעה לקלל את ישראל ח"ו היה ע"י פגם הראי' שהוא בחי' פגם המחיצות וכנ"ל וע"כ אמר אז מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל ופרש"י ג"כ על שאין פתחיהן מכוונין. היינו כנ"ל, וע' מזה לעיל בה' נזקי שכנים הלכה ד':

י״זוע"כ הזכיר התנא בפירוש כמה טפחים נותן כ"א על המחיצה לרמז שעיקר תיקון המחיצה להציל מהיזק ראי' נמשך במחי' תיקון הברית שנעשה ע"י כל הבחי' הנ"ל שהם בחי' גויל גזית וכו' כנ"ל וע"כ הזכיר הטפחים. זה בחי' תיקון הברית שכלול מששה טפחים כמבואר בסי' ס"ג וע"כ פרט ד' מיני מחיצות שמחילין מהיזק ראי' כנגד ד' בחי' טנת"א שהם בחי' תלת גוונין דעינא ובת עין. וע"כ התחיל ממחיצה של ששה טפחים וסיים במחיצה של שלשה טפחים כי בהם כלולים כל המחיצות להציל מהזיק ראיה שהם בח'י תיקון הברית כנ"ל כי תיקון הברית כלול בבחינת ששה טפחים כנ"ל כמבואר שם בסימן הנ"ל אבל אלו הששה טפחים עיקרם הם בחי' שלשה טפחים רק שכ"א ואחד מהם כלול משנים כמבואר שם היטב שזהו בחי' בשתים יכסה פניו ובשתים וכו'. וע"כ כלל התיקונים של תיקון הברית כלול משלשה טפחים עד ששה טפחים וע"כ הזכיר התנא המחיצות ששיעורם משלשה עד ששה טפחים וכנ"ל:

י״חע"פ התורה כי מרחמם ינהגם וכו' בלק"ת סי' ז' ע"ש כל התורה ומבואר שם שצריך כל אדם לעסוק בישוב העולם דהיינו להמשיך הדעת הקדוש בעולם שיודיע ויזכיר כ"א את חבירו את התכלית הנצחי שלא בא לזה העולם בשביל התאוות ח"ו ולדאוג ולחשוב בכל עת על הפרנסה וכו'. רק כל ביאתו לזה העולם העובר הוא רק להכיר את הבורא ית' ע"י תורה ומצוות וכו' וזה עיקר החליפות וההשארה של האדם לאחר מיתתו וכו' כי צריך כ"א להאיר הדעת בבנים ותלמידים וכו' ע"ש כל זה היטב. ומבואר שם שזה שעוסק להאיר הדעת בחבירו ותלמידיו צריך שיהי' לו בחי' שתיקה שישתוק במקום שצריך לשתוק כדי שלא יכנוס בקשיות ותירוצים שהם למעלה מהזמן שאין הזמן מספקי לבאר הקשיות והתירוצים שיש שם וכו' שזהו בחי' ועשו סיג לתורה בחי' סיד לחכמה שתיקה וכו' ע"ש כל זה היטב:

י״טוזה בחי' מה שהחמירו רז"ל מאד על היזק ראי' כמבואר בש"ע הרבה דינים בזה שהשותפין שחלקו צריכים לעשות מחיצה ביניהם גבוה ד' אמות כדי שלא יסתכל זה על זה כי עיקר היזק ראי' שנמשך מהרע עין כל יניקתו נמשך ע"י זה שלא נזהר לצמצם דעתו בבחי' שתיקה לבלי ליכנוס בקשיות ותירוצים שאסור לו להסתכל בהם לפי בחינתו כי עינים ע"ש החכמה נאמר כ"ש ותפקחנה עיני שניהם כשרז"ל. וכ"ש ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. וע"כ כשמסתכל בדעתו במה שאין לו רשות זה בחי' רע עין. כי גם הרע עין בעצמו מה שעינו רעה בשל חבירו שיש לו עשירות או איזה כלי וחפץ נאה וכדומה, גם זה נמשך רק מבחי' ריבוי הקשיות הנ"ל שמסתכל במה שאין לו רשות. כי אם הי' לו מחיצה בדעתו לבלי ליכנוס להסתכל ולחקור במה שמופלא ממנו רק להאמין באמונה שלימה כי צדיק ה' ודרכיו ישרים ונכונים מאד כ"ש להגיד כי ישר ה' צורי טולא עולתה בו וכתיב אל אמונה ואין עול וכו', בוודאי לא הי' לו שום עין רעה בשל חבירו כלל. כי מי יבא אחר המלך מלכו של עולם יתב"ש אשר משפטו אמת וישר והשפיע לזה אלו הכלים והבגדים והחפצים וכו' ומה לו להסתכל על זה כלל מאחר שהכל ע"י השגחתו ומשפטו האמת. ועיקר העין רעה מה שנמצא שעינו רעה בשל חבירו נמשך רק מקשיות כנ"ל שקשה לו מדוע יהי' לחבירו כל העשירות והגדולה הזאת שזה נמשך מקשיות של צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו שבאלו הקשיות אסור ליכנוס ולחקור כלל כי הם בחי' דרכי ה' הנעלמים שא"א להבינם כמובא וכ"ש במ"א:

כ׳וע"כ הזהירו רז,ל לעשות מחיצה בין השותפין שחלקו שלא יבואו להיזק ראיה. כי המחיצה נמשכת שרשה מבחי' סיג לחכמה שתיקה בחי' ועשו סיג לתורה הנ"ל. כי סיג פירושו גדר ומחיצה. כי השתיקה היא בחי' סיג וגדר ומחיצה להשכל והחכמה שלא תתפזר ותתקלקל לגמרי. כי כשאין לו מחיצת השתיקה הנ"ל לבלי ליכנוס להסתכל במה שאין לו רשות עי"ז יהי' נהרס ונחרב שכלו לגמרי. וזה בחי' המחיצה הנ"ל שהזהירו רז"ל לעשות בין השותפים בקרקעמשום היזק ראי'. כי עיקר השמירה מהרע עין נמשך ע"י בחי' המחיצות הנ"ל שהם בחי' סיג לחכמה שתיקה וכנ"ל:

כ״אוע"כ הצריכו רז"ל שתהי' המחיצה גבוה ארבע אמות. כנגד ד' בחי' שאסור להסתכל בהם כשרז"ל כל המסתכל בד' דברים ראוי לו שלא בא לעולם שהם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. שעל זה נאמר כי אין מלה בלשוני בחי' שתיקה הנ"ל הן ד' ידעת כולה. אחור וקדם צרתני וכו' בחי' מה לפנים ומה לאחור. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך זה בחי' מה למעלה מה למטה, שעל כל זה אסור לחקור כלל רק לשתוק בחי' סיג לחכמה שתיקה הנ"ל. שזהו בחי' כי אין מלה בלשוני וכו' כנ"ל. ומבחי' אלו הד' דברים מה למעלה וכו' מזה נמשך כל הנהגות דרכיו ית' הנפלאים ונעלמים מאד שהם בחי' צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו שהם ד' בחי' ג"כ. וכנגד זה צריך שתהי' המחיצה גבוה ד' אמות לשמור מהיזק ראי' שנמשך ע"י הקשיות שנמשכין מבחי' ד' דברים הנ"ל וכנ"ל. שכנגד זה צריכין לעשות מחיצה בדעתו. בחי' סיג לחכמה שתיקה שלא להסתכל בהקשיות הנמשכין מד' דברים הנ"ל. וע"כ הצריכו שתהי' המחיצה גבוה ארבע אמות וכנ"ל:

כ״בוע"כ המשכת הדעת הנ"ל נקרא חנוכת הבית כמבואר שם היטב בהתו' הנ"ל. שהדעת הנ"ל הוא בחי' חנוכה בחי' חנוכת הבית המקדש שכלול מבן ותלמיד וכו' ע"ש. כי הדעת הקדוש הוא בחי' הביהמ"ק. וכשרז"ל כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו וכו'. כי עיקר שלימות הדעת דקדושה שהוא להכיר ולידע את הבורא ית' כל חד כפום מה דמשער בלבי', הוא בחי' בנין הבית המקדש שנבנה ע"י מחיצות קדושות שבתוכם ממשיכין הדעת הק' הזה שאלו המחיצות נמשך שרשן בחי' השתיקה הנ"ל בחי' סיג לחכמה שתיקה. היינו שהשתיקה היא בחי' סיג שהוא גדר ומחיצה מכל צד שעי"ז נשמר ומתקיים החכמה שזהו עיקר פירוש של סיג. וכמו שאמרו מקודם מעשרות סיג לעושר. שהפי' שהצדקה ומעשרות שומרים את העשירות שלא יתפזר ויאבד. כן הפירוש סיג לחכמה שתיקה שהשתיקה הוא בחי' גדר ומחיצה סביב החכמה שתתקיים ולא תתפזר ותאבד י חכמתו ית' מלא כל העולם כי הכל נברא בחכמה כ"ש כולם בחכמה עשית. אך מחמת ריבוי האור א"א לקבל אור חכמתו ית' כ"א ע"י צמצומים רבים שהם בחי' שתיקה ומשם נמשכים גדרים ומחיצות שבתוכם נמשך ומתקיים החכמה לדעת אותו ית' שזה בחי' קדושת הביהמ"ק. כי הביהמ"ק נבנה ברוה"ק בקדושה כזאת שע"י המחיצות הקדושות של הביהמ"ק. עי"ז נמשך הדעת הקדוש לכל העולם להכיר אותו ית'. כי עיקר מעין החכמה יוצא משם מנקודת האבן שתי' כ"ש ומעין מבית ה' יצא. אך א"א לינק מזה המעין החכמה כ"א ע"י מחיצות הקדושות של הביהמ"ק. ומשם נמשך הדעת הקדוש לכ"א מישראל שהוא בחי' בית. כי א"א לקבל הדעת הקדוש כ"א ע"י מחיצות הנעשים ע"י בחי' השתיקה הנ"ל בחי' סיג לחכמה שתיקה וכנ"ל. ומשם מבחי' הביהמ"ק נמשך הקדושה לכל בתי ישראל. כי כ"א צריך לקדש ביתו בבחי' קדושת הביהמ"ק וכ"ש במ"א וכמובן בהתרוה בראשית ראש בית לעיני כל ישראל בסי' ס"ז ע"ש. וזה בחי' נר חנוכה סמוך לפתח הבית. כי הדעת צריכין להקיפו במחיצות השתיקה כנ"ל שרק עי"ז נמשך ומתקיים הדעת כנ"ל. אך מאחר שהוא מוקף מחיצות השתיקה מהיכן נוכל לקבל ולינק מהדעת. אך כל יניקת והמשכת הדעת הוא דרך הפתח והפתח הוא בחי' אמונה שמתגלה ע"י הדיבור כ"ש אודיע אמונתך בפי. שזהו בחי' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים בחי' פתחי פיך בחי' פתח דבריך יאיר. כי האמונה שממשיכין ע"י הדיבור הקדוש. הוא בחי' פתח ושער שעל ידה נכנסין לתוך בית החכמה הנ"ל להמשיך הדעת. שעל זהביקש דוד שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. שיתנשאו ויפתחו השערים והפתחים של הדעת שהם בחי' שעירי הביהמ"ק שבתוכם יתגלה בדעת כל אחד אלקותו וממשלתו ית' שזהו בחי' ויבא מלך הכבוד. וע"כ צריכין לשמור מאד את הפתח כי הס"א אורבים על הפתח ליכנוס ח"ו דרך שם. דהיינו שיכנוס בדעתו קשיות ובלבולי אמונה ח"ו. וע"כ צריכין לעשות בחי' דלתות להפתחים ולסוגרם בבריחים ומנעלים שלא יכנוס לתוכם זר להחריב בית החכמה ח"ו רק ליכנוס לשם בקדושה להמשיך הדעת הק' בהדרגה ובמדה כ"א לפי ערכו. וזהו בחי' מצות מזוזה אצל הפתח שצריכין לקבוע הב' פרשיות שמע והי' שמוע אצל הפתח כי ב' פרשיות אלו הם עיקר אמונת היחוד וקבלת עול מצוות שצריכים לקובעם אצל הפתח דייקא לשמור את הפתח וכמבואר מזה במ"א בה' מזוזה. וזה בחי' נר חנוכה סמוך לפתח. כי נר חנוכה שהוא בחי' המשכת אור הדעת הקדוש בעולם בחי' שמן משחת קודש להכניע ולעקור ולשבר ולבטל דעות מלכות הרשעה שרצו להשכיח תורתו ע"י התגברות חכמתם הרעה המוטעת והנבוכה מאוד. ע"כ צריכין להדליק אור נר חנוכה הקדוש הזה אצל פתח הבית כי עיקר צריכין לשמור הפתח שדרך שם נכנסין ויוצאין אל הדעת להשמיך הארתו לכל באי עולם וכנ"ל:

כ״גוזה בחי' נר חנוכה אסור להשתמש לאורו, זה בחי' סיג לחכמה שתיקה הנ"ל. כי עיקר האור הוא החכמה שנקראת אור כ"ש כי יתרון לחכמה וכו' כיתרון האור וכו'. וכל מה שמשתמשין באור הנר לראות ולהסתכל על ידו, כל זה נמשך מבחינת החכמה שהוא עיקר שרש אור הנר. וע"כ בנר חנוכה אסור להשתמש ולהינות באורו. כי אור נר חנוכה נמשך ממקום גבוה מאד מאד עד שיכולין על ידו להאיר הדעת בכל העולם אפי' בהנמוכים והירודים במעשיהם מאד מאד. אפי' להמונחים רחמנא ליצלן, להאיר בכולן כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כ"ש שם. וע"כ אסור להשתמש וליהנות לאורו בעסקי חול, שאסור להסתכל ולחקור בזה הדעת הקדוש להבין מה שנעשה בעולם כי על זה נאמר סיג לחכמה שתיקה הנ"ל כי הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, להסתכל בזה הדעת הקדוש להבין הקשיות והתירוצים שאין הזמן מספיק להבינם כי אם לראותן בלבד כדי להודות ולהלל וכו' על ניסך ועל נפלאותיך וכו'. כי צריכין רק להסתכל על נר חנוכה לזכור תוקף הנס שעשה עמנו הש"י בגשמיות שעמדו מתתיהו ובניו מספר אנשים מועטים כנגד המון רב כזה. ונוסף לזה תוקף הנס שדלק מעט שמן שמונה ימים שבזה רואים שהש"י מושל בעולם וחפץ בעמו ישראל ובתורתו הק'. וכמ וכן צריכין להסתכל על גודל אור הדעת שהמשיכו הצדיקים אמתיים בעולם מאז ועד הנה עד שגילו ומצאו מצות נר חנוכה מרומזת בהתורה הקדושה שמסר לנו משה רבינו כמה מאות שנים מקודם, וגילו דעת כזה בעולם שכל מי שרוצה להסכתל על זה יכול להבין מרחוק גדולת הבורא ית' וגדולת צדיקיו האמתיים וגדולת התורה הק'. אבל אסור להסתכל לחוץ לרצות לחקור ולידע ולהבין הכל תרץ לו כל הקשיות וכו' כי על זה נאמר סיג לחכמה שתיקה וכנ"ל וע"כ אסור להשתמש לאורו וכנ"ל:

כ״דוזה בחי' ויקרא יעקב אל בניו וכו' שביקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה וכו' כי כל הברכות שבירך יעקב את בניו הכל הי' בחי' המשכת הדעת הקדוש הנ"ל. כי יעקב בחיר שבאבות שהיתה מטתו שלימה שהוליד י"ב שבטי י"ה שהיו כולם צדיקים קדושים בקדושת ישראל שמהם יצאו כל זרע בית ישראל שקיבלו אתהתורה הקדושה שהוא הדעת הקדוש הנ"ל להכיר ולידע את הבורא ית"ש, ע"כ קיבץ את בניו קודם מותו כדי לצוות להם להמשיך ולהאיר בהם הדעת הקדוש הזה להודיעם כי ה' הוא האלקים שזה הדעת הק' התחיל אברהם אבינו להודיעו בעולם בפרט לבניו כ"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' ושמרו דרך ה' וכן יצחק אחריו. אבל אברהם ויצחק עדיין לא היתה מטתם שלימה אבל יעקב שהיתה מטתו שלימה עסק בזה ביותר ובפרט קודם הסתלקותו וע"כ קיבצם וציוום וברכם. כי כל הברכות הם בחי' המשכת הדעת הנ"ל להודיעם האמונה הקדושה שזה עיקר כלל הברכות שבעולם בחי' אשר המתברך בארץ יתברך באלקי אמן. כי כל הטובות והברכות וכל ההשפעות שבעולם בגשמיות ורוחניות כולם נמשכים מהדעת הנ"ל בבחי' דעת קנית מה חסרת, כי תכלית הדעת הנ"ל לידע ולהכיר את הבורא ית', הוא הברכה. דהיינו להודות ולהלל ולברך אותו ית' בכל עת על כל דבר כמו שתיקנו לנו רז"ל ברכות על כל הדברים שבעולם שכל אלו הברכות הם בחי' המשכת הדעת הנ"ל, שאנו צריכין להודיע לכל באי עולם בכל פעם כי ה' הוא האלקים והוא ברא ויצר ועשה הכל ומקיים הכל ומנהיג ומשגיח בכל עת. והוא ברחמיו מזמין ומשפיע לנו כל דבר ודבר בפרטי פרטיות. (וכן מבואר בהתו' ימי חנוכה הם ימי הודאה שעיקר התכלית הוא הודאות וברכות וכו' ע"ש). וע"י הברכות שאנו מברכין אותו ית' עי"ז נמשכין עלינו כל הברכות וכל ההשפעות טובות כי המברך מתברך כשרז"ל בבחי' טוב עין הוא יברך, יבורך כשרז"ל. וזה בחי' כל הברכות שבירך יעקב ומשה את ישראל קודם הסתלקותם שכולם הי' בחי' המשכת הדעת הק' הנ"ל. וע"כ כל כלליות ברכותיהם את ישראל הי' שיתגברו לכבוש את ארץ ישראל ולהכניע ולשבר השונאים המונעים מקדושת ישראל כמובן בפרש"י ובכל דברי רז"ל שזהו בחי' מה שבירך את יהודה. גור ארי' יהודה שיצא ממנו דוד שילחום מלחמות ה' להכניע העכו"ם שהם כנגד א"י וכן גד גדוד יגודנו וכו' וכן כולם וכן בברכתו של משה שהי' מעין ברכתו של יעקב כשרז"ל. כי עיקר הדעת הנ"ל נמשך רק בא"י ששם הביהמ"ק ששם עיקר הדעת של בחי' בן ותלמיד וכנ"ל:

כ״הוע"כ קודם שבירך יעקב את כל בניו עסק תחילה במנשה ואפרים לברכם כמבואר בפרשה. כי יוסף הצדיק הוא בחי' צדיק יסוד עולם שהוא בחי' הצנור הקדוש שעל ידו נמשך ברכת הדעת לכל ישראל כי בן זקונים הוא לי', בר חכים שכל הדעת הקדוש שקיבל משם ועבר מסר לו. וע"כ יוסף הוא א' משבעה רועים שהם ממשיכים זה הדעת בעולם להודיע כי ה' הוא האלקים. וע"כ יצאו מיוסף מנשה ואפ[רים שהם בחי' כלליות הדעת הנ"ל שהוא בחי' הדעת של בחי' בן ותלמיד. כי מנשה זה בחי'השגת הדעת הבן שהוא בחי' מה חמית מה פשפשת בחי' איה מקום כבודו וכו' שזהו בחי' מנשה בחי' כי נשני ה' את כל עמלי ואת כל בית אבי, היינו בחי' אי' הנ"ל בחי' מה חמית וכו' כמ"ש בזוהר בתר דחמא ופשפש וכו' אחווין ליה מה חית מה פשפשת כי עדיין אין יודעין כלל שזהו בחי' כי נשני ה' וכו'. כי עדיין אינו יודע כלל כאלו הכל נשכח ממנו וכמ ושראינו זאת בכל פעם מרבינו הנורא זצוק"ל שבכל פעם אמר שאינו יודע כלל וכמו שמרומז זאת בהתפארות של העוור שאמר שזוכר כלאלו המעשיות ואינו זוכר כלל ע"ש היטב והבן. ואפרים זה בחי' השגת התלמיד שהוא בחי' מלא כלהארץ כבודו שאפילו בשאול תחתיות ואפי' בעוצם עניינו ודוחקינו בגוף ונפש וממון גם שם נמצא הש"י ועוזר לנו בכל עת וזה בחי' אפרים בחי' כי הפרני אלקים בארץ עניי שאפי' בעניי ומרורותי העצום גם שם הפרני ה' ומקרב אותי ומרחם עלי בכל עת כי מלא כל הארץ כבודו, וטובו וגדלו ורחמיו לא כלים לעולם:

כ״וועפ"ז יש להבין איזה רמז קצת בענין הפלפול והשינוי דיעות שהיו בין יעקב אבינו ע"ה ובין יוסף אם להקדים את מנשה לאפרים או את אפרים למנשה כמבואר בפרשה. כי יוסף רצה להקדים את מנשה כי הוא הבכור כי הוא בבחי' השגת הבן הנ"ל שזה עיקר ההשגה בחי' השגת הרב כ"ש שם שזאת ההשגה גבוה יותר, אבל יעקב מיאן בזה ואמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וכו'. ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וכו'. כי אעפ"כ עיקר שעשועיו ית' ועיקר קיום העולם הוא ע"י בחי' השגת התלמיד שהוא בחי' מלא כל הארץ כבודו, שמודיע ומגלה אלקותו ית' לכל שוכני עפר המונחים למטה מאד וכו' כמ"ש בהתו' הנ"ל. שזה עיקר שעשועיו ית'. כי יש להש"י מלאכים ושרפים וכו'. וע"כ העיקר הוא מה שמאירין בדרי מטה הנמוכים מאד בבחי' ואבית תהלה מגושי עפר וכו'. וע"כ הקדים יעקב את אפרים לפני מנשה. כי זאת ההשגה של בחי' אפרים להאיר בדרי מטה בחי' מלא, זה יקר יותר כנ"ל וזה ושאמר וזרעו יהיה מלא הגוים, מלא דייקא. וכשרז"ל שיצא ממנו יהושע שיתמלא שהם ה' על ידו בכל הגוים, בכל העולם כולו הבט וראה נפלאות ה'. כי דייקא מחמת בחי' יהושע שיצא ממנו עי"ז הקדימו לפני מנשה. כי יהושע הוא בחי' השגת התלמיד בחי' הקיצו ורננו שוכני עפר כע"ש שם שהוא מגלה כי מלא כה"כ וע"כ ראוי להקדימו כי זהעיקר הארת הדעת הנ"ל להמשיכו למטה לכל מדרגיות התחתונות וכו' וכנ"ל. נמצא שאפרים ומנשה הם בחי' כלליות הדעת של בן ותלמיד שזה כלל כל הברכות שרצה לברך את בניו ע"כ הקדים לברך אותם תחילה. וזה שברכם בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, שכל הברכות שירצה אחד מישראל בלרך את חבירו שהוא המשכת הדעת הקדוש הנ"ל שהוא עיקר הברכה, כל הברכות יהיו כלולים במה שיברכו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה שהם בחי' הארת הדעת של בן ותלמיד שהם כלל הדעת הקדוש שהוא כלל כל הברכות כולם כנ"ל:

כ״זואחר שבירך את מנשה ואפרים. שהם כלל הדעת כנ"ל. אח"כ קיבץ את בניו לברכם כולם להמשיך ולהאיר הדעת בכולם. ומחמת שראה כל מטתו שלימה וכולם צדיקים קדושים ויודעים את הש"י וראויים לקבל הדעת הקדוש כראוי ע"כ חשב לגלות את הקץ. כי באמת כל קץ הגאולה יהי' ע"י הדעת הזה כשיאיר בעולם בשלימות כי זה עיקר תכלית הגאולה להכיר ולידע אותו ית' כ"ש כי כולם ידעו אותי וכו' וכתיב כי תמלא הארץ דעה לדעת את ה' וכו'. אבל תיכף כשחשב לגלות את הקץ נסתלקה הימנו שכינה כי עדיין לא הגיע העת לגלות. וזה בחי' סיג לחכמה שתיקה הנ"ל שזה עיקר קיום הדעת כנזכר לעיל כי זה הדעת עמוק מאד עמוק עמוק מי ימצאנו וכל מה שעוסקין להמשיך ולהאיר הדעת הזה צריכין בכל פעם לשתוק כדי שלא ליכנוס בקשיות ותירוצים שהם למעלה מהזמן וכו'. וע"כ עיקר הדעת הנ"ל הוא לחזק את הכל באמונה שלימה להאיר הדעת בכל החפצים באמת שידעו ויבינו שראוי להאמין בהאמת (וכמבואר מזה הרבה בדברינו ע"ש). וע"כ עיקר קיום הדעת הוא ע"י שתיקה כנ"ל וע"כ אפי' יעקב אבינו שזכה לדעת כזה להאיר בבניו אעפ"כ תיכף כשרצה להגיע הסוף והקץ, כי רצה להאיר הדעת כ"כ עד שיתגלה קץ הגאולה תיכף נסתלקה הימנו שכינה. כי א"א לגלות הדעת בפעם אחד רק צריכין לשתוק בכל פעם שזה עיקר קיום הדעת בחי' סיג לתורה, בחינת סיג לחכמה שתיקה וכנ"ל:

כ״חוכן אברהם אמר במה אדע כי אירשנה כי ראה שרחוק מאד לכבוש א,י שתהי' בידינו לעולם ועד, וצריכין להמתין על זה הרבה. ע"כ רצה לידע בשלימות איך תתקים א"י אצלינו ששם כל המשכת הדעת הנ"ל. ותיכף גילה לו הש"י כל הגליות כשרז"ל, וגמר הגאולה מרומז שם ברמז ובהעלם גדול כמו שדרז"ל ע"פ וגם את הגוי וכו' כי אברהם שגה בזה במה ששאל במה אדע כמו שאמרו רז"ל כי אסור לרדוף להשיג הדעת הזה בפעם אחד כי צריכין לשתוק בכל פעם וכנ"ל:

כ״טוזה בחי' מה שנאמר לענין הקץ האחרון ישב בדד וידום וכו' דום לה' והתחולל לו וכו' וכתיב אך לאלקים דומי נפשי וכו' וכתיב (עמוס ה׳:י״ג) לכן המשכיל בעת ההיא ידום. כל זה בחי' שתיקה הנ"ל שצריכין לידום ולשתוק ולבלי לחקור במה שאין לו רשות ולצפות לישועת ה' בבחי' טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'. וזה בחי' לך דומי' תהלה אלקים בציון היינו כנ"ל:

ל׳הלכות חלוקת שותפות :

ל״אוזה בחי' ד' אמות שהם שיעור בית לענין מזוזה ולענין ליתן לפתחו ד' אמות כשחולקין את החצר וכן שיעור חצר הוא לפחות ד' אמות. כי אין חולקין את החצר עד שיהי' בו ד' אמות לכל אחד. וכן צריכין ליתן ד' אמות לכ"א לפני כל פתח של הבית כדי לפרק שם משאו כשרז"ל. כי כבר מבואר שהדעת הקדוש הוא בחי' הביהמ"ק וכל אחד צריך להמשיך קדושת הביהמ"ק וכל אחד צריך להמשיך קדושת הביהמ"ק לתוך ביתו כי עיקר קדושת איש הישראלי הוא בתוך ביתו שעוסק שם בתורה ותפילה. ואפי' איש פשוט בוודאי עיקר קדושת יהדותו הוא בתוך ביתו שמדבר שם כמה ברכות ותפילות הוא ובניו הגדולים והקטנים שמחנכם לברך על כל דבר תחילה וסוף ובפרט בהמ"ז וק"ש וכו' ומקבל שם שבת ויו"ט ואורחים וכו'. מכ"ש הכשרים והיראים העוסקים בתורה ותפילה עיקר קדושתם בתוך ביתם שזהו בחי' יעקב שהי' איש תם יושב אהלים היפך עשו שהי' איש שדה וכמבואר מזה כ"פ ובפרט בה' מזוזה (הלכה ה' הנכלל בה' ס"ת) ע"ש. וע"כ שיעור בית הוא ד' אמות כי הדעת שהוא בחי' בית בחי' בחכמה בינה בית וכנ"ל הוא כלול מד' בחי', חכמה בינה ודעת וכל מלאכה, שהם בחי' ד' מוחין ששרשם ד' אותיות השם שמהם נמשכין כל הד' יסודות שהם כלל העולם שהם בחי' תלת גוונין דעינא ובת עין וכמבואר כ"ש בהתו' בראשית (סי' ס"ז ל"ת) וכו' ע,ש ומשם נמשכין בחי' ד' אמות שיש לכל אדם. וזהו בחי' מה ששיעור בית הוא ד' אמות בחי' ד' מוחין הנ"ל שהם בחי' בית כי המוחין שהוא הדעת הנ"ל צריכין לקבלם בהדרגה ובמדה שלא לצאת חוץ מהגבול כנ"ל ע"כ הם נקראים ד' אמות, בחי' אמות ומדות כי צריכין לקבל המוחין באמה ובמדה שזהו בחי' אמות ומדות של הביהמ"ק בחי' מסכתא מדות. כי עיקר קיום המוחין וקבלתם הוא באמה ובמדה דייקא בבחי' סיג לחכמה שתיקה וכנ"ל:

ל״בוזה בחי' מה שצריכין ליתן ד' אמות לפני כל פתח כדי לפרק שם משאו. כי מבואר בהתו' הנ"ל שעי"ז הדעת של בן ותלמיד נמשך כל הפרנסה והעשירות ועיקר הדעת הזה הוא להוציא את ישראל מעוונות שזה עיקר הרחמנות על איש ישראלי להוציאו מעוונות שהם בחי' משא כבד בחי' כמשא כבד יכבדו ממני וכו' ע"ש כ"ז בהתחלת התורה הנ"ל. וזה בחי' כל היגיעות והטירחות מה שכ"א מתייגע וטורח הרבה בשביל הפרנסה ונושא כמה משאות עליו בשביל הפרנסה, הכל נמשך מחת שלא בירר ותיקן עדיין חטא אדה"ר וריבוי החטאים והעוונות של עצמו שהם בחי' משאוי כבד כנ"ל שזאת המשאוי ש להעוונות ר"ל נמשכין כפי חסרון הדעת הקדוש הנ"ל של בן ותלמיד, שכמו כן נחסר ונתמעט הפרנסה ח"ו שנמשכת מהדעת הזה כנ"ל. ומחמת זה צריך לטרוח ולהתייגע הרבה ולישא עליו עול משאוי הפרנסה בדעתו ובגופו ממש, שלפעמים נושא משאות ממש בגופו ובידו בשביל פרנסה. או שנושא וסובל בדעתו ולבו כאב משאוי הפרנסה שזאת המשאוי קשה עוד יותר מנשיאת משאוי בגשמיות כידוע לכל אחד מהשנושא על עצמו. וכל זה נמשך ממשאוי העוונות ר"ל שנמשכין מחסרון הדעת הקדוש של בן ותלמיד הנ"ל. וזה הדעת הנ"ל הוא בחי' בית בחי' קדושת הביהמ"ק וכל אחד צריך להתייגע בפרנסתו לישא משאות כנ"ל הכל בשביל בירור ותיקון משאוי העוונות. ועיקר התיקון להכניס כל שפע הפרנסה מחוץ לפנים שזה בחי' כל המו"מ והעסקים שע"י פגם הדעת הנ"ל מוכרחין לצאת לחוץ לעשות מו"מ בשביל פרנסה כדי לברר החפצים של המו"מ מחוץ לפנים להכניסם לתוך הבית ששם עיקר קדושת איש הישראלי כנ"ל ושם מתבררין החפצים מבחי' משאוי העוונת כי כשחוזר להתפרנס בקדושה ע"י החפצים אלו, והפרנסה נמשכת מתיקון הדעת הנ,לנמצא שפורקין המשאוי של העוונות שעל ידם היו טירחות ויגיעות משאוי הפרנסה שבא מחסרון הדעת. וזה בחי' מה שצריכין ליתן לפני כל פתח ד' אמות לפרק שם משאוי כי כבר מבואר שעיקר המשכת הדעת הוא דרך הפתח כנ"ל באות ה'. וע"כ צריכין ליתן ד' אמות שנמשכין במחי' ד' מוחין לפני הפתח כדי להמשיך הארת הדעת מבפנים מהבית לתוך החצר כדי שעי"ז יתבטל פגם אחיזת העוונות שנאחז במשאוי החפצים של המו"מ שנושא שזהו בחי' לפרק שם משאו. לפרק ולבטל בחי' המשא כבד של החפצים שנמשל ע"י העוונות שבאים מחסרון הדעת שכל זה נתתקן ע"י בחי' קדושת הבית שהוא בחי' תיקון הדעת שהוא בחי' ד' אמות כנ"ל שצריכין להמשיך בחי' ד' אמות מפתח הבית לתוך החצר שמשם המשכת הפרנסה שהוא תיקון משאוי העוונות שמשם כל כבידת המשאות שבעולם שזהו בחי' לפרק שם משאוי וכנ"ל כי הד' אמות הם בחי' הד' מוחין בחי' הדעת הנ"ל שעי"ז פורקין משאוי העוונות שמשם כל כבידות של כל המשאות שבעולם וכנ"ל:

ל״גהלכות מצרנות :

ל״דוזה בחי' מה שתיקנו חז"ל דין בן המיצר שהוא קודם לקנות השדה או הבית הסמוך למיצר שלו ולמדו מפסוק ועשית הטוב והישר וכו'. כי מבואר בהתורה הנ"ל שצריך כל אדם לדבר עם חבירו ביראת שמים להכניס בו הדעת הקדוש וכו' כי בכ"א מישראל יש נקודה טוב שהוא בחינת רבי לגבי חבירו וכן חבירו נגדו בבחינת ומקבלין דין מן דין וכו', אבל כמו שהוא חיב לדבר עם חבירו בי"ש כמו כן צריך כ"א לקיים מ"ש שם ועשו סיג לתורה שהוא בחי' סיג לחכמה שתיקה שצריכין לשתוק במקום שצריכין לשתוק כדי שלא יכנוס בקשיות ותירוצים שאין הזמן מספיק לתרצם כ"ש שם לענין הרב האמת העוסק להכניס הדעת וכו'. וכמו כן צריך כ"א העוסק בזה לדבר מהדעת הקדוש האמתי עם חביריו שיאחז גם במדת השתיקה במקום שמבין שא"א לבאר ולתרץ לו הקשיות והבלבולים שבמוחו. וזאת השתיקה היא בחי' סיג וגדר להחכמה כדי שעי"ז תתקיים החכמה והדעת דקדושה בבחי' סיג לחכמה שתיקה וכנ"ל. כי כ"א מישראל יש לו גבול וגדר בפ"ע בדעתו להשיג ולהבין עד הגבול דייקא מה שאפשר לו להבין ואסור לו להרוס את הגבול בבחי' במופלא ממך אל תדרוש וכו'. ומחמת זה יש שינוי דעות הרבה מאד בין כל אדם לחבירו כשרז"ל שאמר משה להש"י גלוי וידוע לפניך שאין דעתו של כ"א שוה לחבירו. תן להם מנהיג שידע להלוך כנגד רוח של כאו"א כמו שדרשו על פסוק יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר וכו' וכשרז,ל לענין ברכת ברוך חכם הרזים וכו' וכמו שאמר בן זומא כשראה אוכלסא בהר הבית וכו'. כי עיקר תכלית הדעת הוא לידע ולהכיר בלבו את הש"י בבחי' וידעת היום והשבות אל לבךך כי ה' הוא האלקים וכו'. וזה הדעת הוא רק לכל אחד כפום מה דמשער בלבי' כ"ש בזוה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה. וכ"ש בתור' תקעו אמונה על מארז"ל יש די באלקותו לכל ברי'. שכל ברי' יש לה די וגבול באלקותו להבין ולהשיג עד הגבול דייקא ע"ש היטבץ. ונוסף לזה יש שינויים רבים מצד המעשים והפעולות והמדות של כ"א וא'. כי כ"א כפי מעשיו ומדותיו של כ"א וא'. כי כ"א כפי מעשיו ומדותיו כן מתקן או מקלקל כלי המוחין שלו שהם בחי' הגבול והמיצר של כל אחד להשיג בהם הדעת הקדוש הזה:

ל״הוכל אחד כפי הגבול שבדעתו. כן יש לו חלק בא"י כי כל אחד מישראל יש לו חלק בא"י. כי עיקר הדעת הזה לידע ממנו ית' הוא בא"י ששם הביהמ"ק שהוא כלול מבחי' הדעת של בן ותלמיד הנ"ל שזה הדעת מאיר בכל א"י שמתפשט לשם קדושת הביהמ"ק כידוע וע"כ אוירא דא"י מחכים ואין חכמה כחכמת א"י. כי שם עיקר הדעת הקדוש הנ"ל להכיר אותו ית' כשרז"ל כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכו'. וכ"א מישראל כפי שרשו וכפי עבודתו בהשגת הדעת הזה עד הגבול שלו כמו כן יש לו חלק בא"י. ובשביל זה חתרו ויגעו הרבה כ"א מישראל שיהי' לו נחלה וחלק גדול בא"י כמבואר בכמה מקומות, הכל בשביל להשיג יותר הדעת הקדוש הזה שהוא בחי' נחלת א"י. וזה בחי' לא תסיג גבול רעך נחלתך אשר תנחל שהוזהרנו ביותר בא"י כשרז"ל ומובא בפרש"י כי שם עיקר איסור השגת גבול חבירו שלא להרוס ולכנוס בדעתו בגבול חבירו כי עי"ז יכול לבא לידי הריסה ח"ו להרוס ולקלקל דעתו לגמרי ח"ו וכנ"ל. וע"כ צריך כל אדם לי זהר מאד שלא יסתכל הרבה בחבירו וכמבואר לעיל מזה כי אע"פ שהוא מצוה גדולה לדבר עם חבירו בכל פעם בי"ש ולחרם עליו להוציאו מעוונות ופגמים וקלקולים שלו כי זה עיקר ישוב העולם וכו' וכ"ש בהתו' הנ"ל, אעפ"כ צריך ליזהר מאד שיהי' העסק לטובה ולא לרעה לתקן ולא לקלקל יותר ח"ו שלא יתגלגל מזה מחלוקת או שנאה ח"ו. כי רוב המריבות והקטטות והשנאת חנם נמשך מזה מה שכ"א מסתכל שלא בעין יפה בחבירו ורואה בו פגמים ומדות רעות הרבה עד שנדמה לו שא"א לסובלם. וכמו כן מסתכל בו חבירו להיפך כי כמים הפנים לפנים עד שנתעורר שנאת חנם וקטטות ביניהם וזה הנגע מצוי הרבה מאד והיא שהחריבה את ביתינו כמו שארז"ל (יומא פ' שבעה ימים) שחורבן בית שני הי' רק ע"י שנאת חנם שבא ע"י הנ"ל ע"י שמסתכל ביותר בחבירו. כי באמת צריכין לדון את כל אדם לכ"ז וכשרז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ומי הוא זה שיודע להגיע למקום חבירו כפי גבול הדעת של חבירו שמשם נמשכו ונתגלגלו כל מדותיו ופעולתיו ומעשיו. וע"כ צריכין לקים מ"ש לעיל שהוא ועשו סיג לתורה בחי' סיג לחכמה שתיקה. ועיקר הדבר לשתוק במקום שצריכין לשתוק בענין חקירות וקשיות שיש בדרכיו ית' שא"א להבינם. כי זה ידוע שהש"י בעצמו א"א להשיגו כ"ש לית מחשבה תפיסא בך כלל ואמר עוד ולית דידע בך כלל רק ניתן רשות לדבר בנפלאותיו ומדותיו ית' עד מקום שיכול כ"א להבין ולדבר. כי גם מדותיו ודרכיו ית' א"א להשיג כ"א עד הגבול שיש לכל אחד בדעתו, וכמו כן אם זוכה מתנוצץ לו בדעתו התנוצצות אלקותו ית' כפי כלי הדעת שלו בבחי' נודע בשערים בעלה כל חד כפום מה דמשער בלבי' וזה א"א לספר לחבירו. ואפי' לעצמו א"א לספר מיום לחבירו כ"ש הוא ז"ל בשיחות הר"נ בתחילתו ע"ש. וע"כ הזיהרו רז"ל אין דורשין במרכבה ביחיד אא"כ הי' חכם ומבין בדעתו. כי השגת אלקות זהבחי' מעשה מרכבה כי הצמצומים שעל ידם באים לעשגת אלקות (כ"ש בתחילת התו' סי' ל') הם בחי' מעשה מרכבה. ע"כ אע"פ שמצוה גדולה לדבר עם חבירו בהדעת הקדוש לידע ולהכיר אותו ית' אעפ"כ צריך להיות בבחי' רצוא ושוב כי צריכין רק לדבר בנפלאותיו ית' כ"ש שיחו בכל נפלאותיו שעי"ז נתחזק האמונה הקדושה כ"ש לדור ודור אודיע אמונתך בפי וכתיב חי חי הוא יודך וכו' אב לבנים יודעי אל אמתך. כי מצוה גדולה שידבר כ"א עם חבירו בנפלאות הש"י שכבר עשה עמנו בכל דור ודור מימות אברהם עד הנה. ובפרט מה שעשה עמנו נפלאות ונוראות ביצ"מ ומת תורה באותות נוראות ע"י משה רבינו וכן בדורות שאחריו. ונפלאות נעימות חידושי תורה שגילה לנו בכל דור ע"י צדיקי אמת שעל ידם רואין ומבינים כל חד כפום מה דמשער בלבי' התנוצצות אלקותו ית' ועי"ז יכול כ"א להכניס אמונה שלימה בלב חבירו וכן לקבל מחבירו. אבל עצם ההתנוצצות א"א לדבר ולגתלות לחבירו ועל זה נאמר יהי לך לבדך ואין לזרים אתך (משלי ה'). וע"כ צריכין לקיים סיג לחכמה שתיקה הנ"ל שלא להרוס הגבול ח"ו וכמו שהזיה קודם מתן תורה ועלית אתה ואהרן והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' וכו' ופרש"י שם אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והעם כל עיקר אל יהרסו וכו' וכמו כן יש לכ"א ואחד גבול מיוחד בדעתו שאסור להרוס הגבול וכנ"ל:

ל״וכי עיקר המצוה והחיוב לדבר עם חבירו ביראת שמים שזה עיקר הדעת כ"ש ראשית חכמה יראת ה', הוא רק להרחיב דעתו. כי העיקר להוציא את עצמו ואת חבירו מבחי' מוחין דקטנות לבחי' מוחין דגדלות כ"ש במ"א בסי' כ"ב לק"ת. כי צריכן לראות ולהשתדל שיתגדל ויתרחב הדעת ביותר בכל העם שזהו בחי' הרחבת גבול א"י שהוא בחי' הדעת הקדוש כנ"ל בבחי' והרחבתי את גבולך וכו' וכתיב כי ירחיב ה' את גבולך וכו' שזהו בחי' מן המצר קראתי יה שהוא בחי' מוחין דקטנות שמשם כל היסורים והצרים המצירים לכל אחד ח"ו, ענני במרחב יה שיצאתי ממיצר למרחב שנתרחב הדעת שעי"ז נמתקין ונתבטלין כל המצרים המצירים ח"ו. כי עיקר כל היסורים והמניעות מעבודת הש,י הם המצרים בבחי' כל רודפיה השיגוה בין המצרים. שזהו בחי' זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות שה מבחי' הע' עכו"ם הסובבין א"י שהם המצרים והגבולים שסביב א"י שהוא בחי' כלל קדושת ישראל כנ"ל. ואלו המצרים חותרים תמיד על א"י להרוס הגבול ח"ו לכנוס לא"י עד שבעו"ה גברה ידם והחריבו את הביהמ"ק וגלו ישראל מארצם וכלן זה נמשך מחמת שישרא בעצמן לא שמרו את עצמן מלהרוס הגבול שבין אדם לחבירו עד שהתקנא אחד בחבירו ונתרבה שנאת חנם בבית שני שעי"ז נחרב הבית וגלו מא"י כשרז"ל. אבל עדיין לא אבדה תקותינו כי קדושת א"י והביהמ"ק קיימת לעד עד שאנו ממשיכין קדושת א"י גם בחו"ל בבחי' כי הפיצותים בגוים וכי' זריתים בארצות ואהי להם למקדש מעט כי בכל מקום שישראל דרים שם הוא בחי' קדושת א"י כשרז"ל. וכ"ש אדומו"ר ז"ל (בהתו' חדי ר"ש בסי' ס"א ע"ש). ועתה אנו צריכין לתקן מה שקלקלנו ע"י שנאת חנם וקנאה ומחלוקת, ע"כ צריכין ליזהר בכל הנ"ל דהיינו לאהוב א"ע עם חבירו ולרחם עלי ומאד ולהשתדל בכל כחו לדבר עמו בי"ש להכניס בו הדעת הקדוש אבל שיהי' העסק לטובה ולא לרעה ח"ו שלא להרוס הגבול ח"ו שזהו בחי' ועשו סיג לתורה הנ"ל בחי' סיג לחכמה שתיקה וכנ"ל:

ל״זוזה בחי' דין בעל המצר שקודם לקנות השדה הסמוכה אליו כדי להרחיב גבולו. כי בכל מקום שישראל דרים שם הוא בחי' קדושת א"י כנ"ל, וע"כ צריך כ"א לוותר נגד חבירו ולכנוס עמו לפנים משורת הדין להשתדל להרחיב גבול חבירו בכל מה דאפשר וע"כ מאחר שצריך למכור נחלתו הוא חוייב למכור לחבירו הסמוך למיצר שלו כדי שיתרחב גבול חבירו בהיתר ובכשרות כי כל מה שאפשר להרחבי גבול חבירו בלי הריסה ח"ו הוא מצוה גדולה כדי שיתרחב דעתו וכנ"ל שזה עיקר הרחמנות שהוא ישוב העולם וכנ"ל, וע"כ למדו רז"ל דין זה מפ' ועשית הטוב והישר ומשם בעצמו למדו רז"ל שצריכין ליכנוס לפנים משורת הדין. כי הכל א', כי מה שמדברין עם חבירו להכניס בו הדעת להרחיב דעתו בקדושה זה בחי' דין ומשפט בבחי' הוו מתונים בדין וכו' שפירוש שם לענין זה ע"ש. א בל צריכן שיתגבר הרחמנות ליכנוס עם חבירו לפנים משורת הדין לבלי להסתכל בו לרעה כ"א לטובה ולדונו לכ"ז תמיד כדי שיוכל לדבר עמו וכ"ש אצלינו בזה הרבה וכ"ש הוא ז"ל ע"פ ועוד מעט ואין רשע וכו' וכן הרבה וזהו בעצמו בחי' דין בן המצר שהוא קודם שהוא בשביל להרחבי גבול איש הישראלי כדי להרחיב המצר שלו שלא יבא לידי הריסה ח"ו כי שניהם בחי' אחת וכנ"ל:

ל״חוזה בחי' פורים. שהוא הכנעת קליפת המן עמלק שהוא בחי' כפירות ובלבולי האמונה הקדושה הבאים ע"י חקירות חכמתם הרעה כי עמלק הי' פלסוף וכופר כמובא במ"א וע"כ הוא עומד תמיד להלחם עם ישראל כי מלחמתו קשה מכולם עד שהש"י בעצמו צריך ללחום עמו כ"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור. וזה שאמר המן ימ"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וכו', שאמר שיוכל להתגבר על ישראל מחמת שהם מפוזרים ומפורדים בין העמים, והמצרים של העמים סובבים את כ"א וא' מכל צד בבחי' כל גוים סבבוני וכו' סבוני גם סבבוני וכו' סבוני כדבורים וכו'. ובאמת ישראל בגלות הם בצרה גדולה מאד מחמת זה ובפרט אז כשקם עליהם המן הרשע ימ"ש שאמר שע"י שישראל מפוזרים בין העמים והמצרים של העמים מסבבים את כ"א מכל צד בגשמיות וברוחניות בדעות זרות היפך הדעת הקדוש המבואר בתורה הנ"ל. כי עיקר הדעת הקדוש הוא להודיע אמונתו הק' לכל בבחי' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים וכו' והם השתחוו לצלם שהוא ההיפך מזה וכ"זד נמשך מפגם הערב רב הנ"ל. כי הצלם של נבוכדנצר, וב' עגלי זהב של ירבעם בן נבט, ופסל מיכה, והעגל שעשו הער"ר במדבר הכל בחי' רעה אחת שאז הביאה אותם טעות חכמתם הרעה לעבוד ע"ז כי הי' להם כמה סברות רעות מהופכות ומזוייפות בזה עד שבקל הי' יכולים לטעות מי שלא חשב באמת על תכליתו הנצחי ונטה אחר תאוות עוה"ז ולא ביטל דעתו נגד קדושי עליון צדיקי אמת. וכמו כן עכשיו כל טעות חכמותיהם הנבוכות של הפלסופים הנמשכין מחכמת יוונית הכל נמשך מחכמי קדם שמהם קיבלו חכמי מצרים כמובא בספרים. וכל הטעותים והכפירות של דורות הקודמים שעבדו ע"ז ושל עכשיו הכל נמשך ע"י תאוות רעות ובפרט תאוה הכלליות שהם משוקעים בזה ביותר. כאשר רואין בחוש. וע"כ הם רוצים לפרוק עול לגמרי ע"כ הם נוטים אחר סברות מהופכות ומזויפות כשרז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, אם ישראל קדושים נכשלו עי"ז מכ"ש וכ"ש עכשיו שרואים בחוש שכל מי שנוטה ארח דרכיהם הוא פורק עול בפרהסיא ויוצא מן הכלל לגמרי ועדיין הם מחציפים פניהם ואומרים שרוצים בתקנת ישראל אוי להם אוי לנפשם מי פתי יאמין לדבריהם הרעים. כ"א מי שרוצה לאבד ולעקר עצמו ואת בניו משני עולמות וכבר צווחו על זה קמאי ובתראי. והם מתפשטים בכל פעם. אבל דבר אלקינו יקום לעולם. כי איש הישראלי החפץ באמת לישאר בנקודת יהדותו בוודאי לא יאבה ולא ישמע לדבריהם ולהסתות ופתויים שלהם שמהפכים דברי אלקים חיים. ומגלים פנים בתורה ובכל ספרי תנ"כ מהיפך אל היפך מן האמת. ולא די להם בזה. כ"א עתה בסמוך הם רוצים לה כניס גם בדברי התלמוד הקדוש ובספרי קבלה הק' טעות חכמותיהם הרעות. מה שרז"ל הזיהרו על זה הרבה פעמים אין מספר מלהגות בספריהם. עד שאמרו בפ' חלק שאין לו חלק לעולם הבא הקורא בספרי חיצונים. שהם ספרי חכמותיהם הרעות. וע"כ באמת בדורות הקודמים היו הפילוסופים כופרים בדברי חכמי התלמוד וגם עכשיו אנו יודעים באמת שהם כופרים לגמרי בדבריהם כנשמע מפיהם ומפי ספריהם הרעים כמה מיני ליצנות מדברי רז"ל בגמ' ומדרשים וספרי קבלה. אך בסמוך התנכלו בערמימיות הרבה ומדפיסים בספריהם הרעים דברי שטות ומרמה להשוות ח"ו גם דעת חכמי ישראל בתלמוד הקדוש עם דעותיהם הרעות. ומי פתי וכסיל שלא יבין דעתיהם הרעה בזה. ואיך יעלה על דעתם לפתות עם קדוש בשטותים כאלה. עד שנמצא א' מהם שהדפיס זה סמוך איזה קונטרס להוכיח את ישראל על שמדברים בביה"כ ובב"מ כאלו הוא מקנא קנאת ה' צבאות. מה שידוע שהם פורקים עול לגמרי ומגלחים זקנם ומחללים שבת בפרהסיא והוכלים עם נכריות לטייל בפרהסיא ומרבים ממזרים וכו' וכו'. וכל זה ידוע לכל. וכל מי שיש לו מוח בקדקדו מבין שמתחיל תחלה בתוכחה על שמשיחין בביהמ"ד כדי שיתקבלו דברי וכשרז,ל כל שקר שאין בו אמת בתחילתו וכו'. ואח"כ בתוך דבריו רוצה להוכיח שצריכין לילך בגילוי הראש בביה"כ ובביהמ"ד. ומדבר נגד הקדושים חמכי הפוסקים המפורסמים הרש"ל והט"ז ז"ל כאלו מתווכח עמהם באיזה דין. הנשמע שטות וכסילות כזה. וכן נמצא אחד שהדפיס טעם על הסדר של פסח שהוא כמו שנוהגים העכו"ם בשעת סעודה באיזה מדינה רחוקה וכן שטותים הרבה כאלה וכאלה עד שאומרים שכל חכמת הקבלה מרמז על חכמתם הרעו. ברוך ה' שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים כאלה:

ל״טוכל זה נמשך מבחי' קליפת עמלק. ובפורים מכניכעין כל זה ע"י בחי' קדושת מרדכי ואסתר שהם בחי' קדושת הדעת הקדוש הנ"ל של בן ותלמיד שהוא בחי' יובל בחי' חירות כ"ש שם על פסוק אשרך ארץ שמלכך בן חורין וכו' ע"ש. וזהו בחי' מרדכי מר דרור לשון חירות כ"ש במ"א בחי' יובל שהוא בחי' וכל בניך לימודי ה'. בחי' הדעת של בן ותלמיד הנ"ל. כי כבר מבואר שהמן רצה להתגבר אז ע"י ג' עיברות הנ"ל שהם ע"ז שהשתחוו לצלם שזהו בחי' כפירות פגם אמונה שהוא בחי' ע"ז כ"ש במ"א שהואהיפך הדעת הקדוש הנ"ל כנ"ל. וכן מה שנכשלו בנשים נכריות שהוא פגם תאוות ניאוף הוא ג"כ היפך הדעת כנ"ל. כי עיקר הרוח שטות שהוא היפך הדעת הוא בתאוה הנ"ל. כשרז"ל איש כי תשטה אשתו וכו'. וכן מה שנהנו מסעודות של אותו רשע הוא ג"כ היפך הדעת הנ"ל שעיקר קיומו הוא כשזוכין להארת הרצון בשעת האכילה כ"ש שם וכמובא לעיל מזה וע"י פגם אכילה פוגמין בזה. נמצא שע"י ג' עבירות הנ"ל פגמו בהדעת הנ"ל הרבה שהוא עיקר קיום וישוב העולם. כי לא נברא ונתקיים העולם כ"א בשביל המשכת הדעת הזה להודיע כי ה' הוא האלקים כ"ש שם. וע"כ דבר המן הרשע ימ"ש שעי"ז יוכל להתגבר עליהם ח"ו להשמיד להרוג ולאבד ח"ו. מאחר שפגמו בהדעת כ"כ שהוא חיות וקיום העולם כנ"ל עד שאפס תקוה ח"ו. אבל איש בער לא ידע וכסיל יבין את זאת שנמצא מרדכי בעולם שהוא בחי' הצדיק האמת שיש לו כח להשמיך הדעת הנ"ל אפי' כשישראל בתלכית הירידה וההסתרה ח"ו. כי מרדכי הוא בחי' מר דרור כשרז"ל דרור לשון חירות (כ"ש במ"א) שזהו בחי' יובל שהוא ר"ת וכל בניך לימודי ה' כ"ש שם על פסוק אשרך ארץ שמלכך בן חורין שזהו בחי' הדעת של בן ותלמיד כ"ש שם. וזהו בחי' מר דרור. מר בחי' יראה כשרז"ל על פסוק נוטפות מר עובר כל ת"ח שאין שפתותיו נוטפות מר. דהיינו יראה וכו' כי עיקר הדעת הנ"ל שהוא בחי' דרור בחי' חירות של יובל הוא ע"י יראה שעי"ז מתקיים החכמה והדעת כ"ש שם. וזהו בחי' אסתר בחי' ואנכי הסתר אסתיר כשרז"ל היינו שזהו גודל עוצם נפלאות נוראות כחו של הצדיק בחי' מרדכי יש שלו כח להאיר הדעת הנ"ל בישראל אפי' כשהם בתכלית הירידה בתכלית ההסתרה שבתוך הסתרה בכלליות ישראל ובפרטיות בכל אחד ואחד. כי זה עיקר עוז ותעצומות כחו של הצדיק הקדוש הנ"ל שהוא בחי' מרדכי מר דרור בחי' חירות של יובל הגדול להאיר ולהופיע הדעת הנ"ל אפי' בדיוטא התחתונה, לגלות כי מכה"כ בחי' הקיצו ורננו שוכני עפר שהוא התעררות והתחזקות נפלא ועצום עד א"ס ואין תכלית, לכל הגרועים והרחוקים שבעולם. אפי' אם מונחים במקום שמונחים כמובא שם במקומו. וכמבואר בדברינו מזה במכה מקומו. וע"כ התגבר מרדכי גם אז להכניס בישראל שיצעקו ויתפללו ויתחננו להש"י כ"ש ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. שהוא יודע את כל אשר נעשה בעולם ומה שנעשה אצל כל אחד ואחד בפרטיות בכל עת ובכל יום ויום. ויודע היטב היטב להיכן נפל ונתעה כ"א וא'. וכמה וכמה מתפשטים ומשתטחים על כ"א להרחיקו ולאבדו ח"ו. וע"כ ויקרע מרדכי את בגדיו ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה. עד שהכניס בכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שיזעקו הרבה להש"י כ"ש ודברי הצומות וזעקתם. וזהו בחי' אין אסתר מגדת וכו'. בחי' שתיקה הנ"ל בחי' סיג לחכמה שתיקה הנ"ל. שהוא עיקר קיום הדעת כנ"ל. וע"כ אחזה פלך השתיקה היא וכל משפחתה הקדושה רחל אמנו ובנימין ושאול כשרז"ל. כי עיקר קיום הדעת ע"י השתיקה כנ"ל. עד שזכו להמשיך הדעת הנ"ל לכל באי עולם עד שרבים מעמי הארץ מתיהדים ונעקר המן וזרעו מן העולם:

מ׳כי המן עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל. וע"כ המרגלים שפגמו בא"י ופגמו בהדעת הנ"ל וגרמו חורבן ביהמ"ק שהוא בחי' קדושת הדעת הנ"ל כמבואר שם כל זה היטב. כל פגמם של המרגלים נמשך על ידי הפחד של עמלק כמ"ש שם בפ' המרגלים עמלק יושב בארץ הנגב. כי עמלק מתגבר תמיד נגד הדעת הנ"ל שהוא בחי' קדושת א"י והביהמ"ק. וכן אח"כ כשנגזר עליהם למות במדבר והם רצו להתגבר לעלות לא"י שלא ברשות. כתיב והעמלקי והכנעני ויושב בהר וכו'. ואח"כ כתיב וירד העמלקי וכו' ויכום וכו'. וע"כ סבר המן עמלק שגם עתה יתגבר נגד ישראל לבלי להניחם לעלות לא"י ולבנות הביהמ"ק וכשרז"ל שרצה לבטל בנין ביהמ"ק. ומגודל הפגמים שהיו אז רצה לכלותם לגמרי ח"ו. אבל ה' לא יעזבנו בידו. כי הצדיק הגדול בחי' מרדכי מתגבר בכל דור להכניס בישראל שיצעקו אל ה' תמיד יהי' איך שיהי'. ועי"ז נתהפך הגלגל על המן וזרעו ותלו אותו ואת בניו על העץ:

מ״אוע"כ פורים הוא בחי' יום כפורים כ"ש בת"ז. כי המן הפיל פור לבטל ח"ו קדושת הגורל של יו"כ. וכן עשה עץ גבוה חמשים אמה כנגד בחי' שנת החמשיםך שהוא יובל. כי מבואר בהתורה הנ"ל שעי"ז הסלח נא שפועלין ביו"כ ממשיכין חנוכת הבית שהוא בחי' קדושת הדעת הנ"ל. בחי' ודובר שלום לכל זרעו. כי הדעת שהוא התורה נקרא שלום כ"ש וכל נתיבותי' שלום. וזה בחי' דברי שלום ואמת. כי עיקר שלום הוא שלום של אמת. לא שלום של רשעים שהם ההיפך מדעת האמתי שעליהם נאמר אין שלום אמר ה' לרשעים (וכמ"ש בזה במ"א). אבל מרדכי ממשיך דעת אמתי בעולם שהוא בחי' דברי שלום אומת בחי' ודובר שלום לכל זרעו. בח'י וכל בניך לימודי ה' וכנ"ל:

מ״בוזה שנאמר בגאולה האחרונה כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל. כי בגלות מצרים יצאו בחיפזון כעבדא דברח מרבוני' ולא אית לי' שטר חירות אבל פורקנא בתרייתא לא תצאו כצאת העבדים וכו' אלא תיפוק בת חורין וכו' כ"ש כ"ז בתיקונים. כי עיקר תקון הגאולה האחרונה הוא ע"י בחי' חירות הנ"ל שהוא בחי' יובל שמשם כל הגאולות והחירות מהגלות. אבל בגלות הראשון כשנגאלו ממצרים לא נמשך הדעת הזה בשלימות מחמת שעדיין לא קיבלו התורה שהוא הדעת הנ"ל רק שנמשך עליהם הארה מבחי' יובל שהוא הדעת הנ"ל. וע"כ יצאו בחיפזון כעבדא דברח מרבוני'. ועיקר הבריחה והחיפזון הי' מחמת שלא נכנע והנתבטל עדיין קליפת עמלק שהוא ראשית גוים שהוא ראשית ושורש כל הע' עכו"ם שהם כלל כל התאוות והזוהמות שמהם כל הגליות בגשמיות ורוחניות. וע"כ כתיב ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. וע,כ המגיד כי ברח העם הי' עמלק כ"ש במדרשים כי מחמת שלא ביטלו זוהמתו עדיין ע"כ ברחו. וע"כ קודם מ,ת כתיב ויבא עמלק כי הואלא נכנע עדיין רק משה רבינו בגודל כחו צוה ליהושע ללחום עמו להחלישו לפי חרב אבל לא לגמרי ואז צוה הש,י כתוב זאת זכרון בספר וכו' מלחמה לה' בעמלק מדור דור ודרז"ל עד דורו של מרדכי ומשם עד דורו של מלך המשיח. ועיקר הכנעתו ומפלתו בכל דור ודור הוא ע"י צדיקי אמת שממשיכין זה הדעת הנ"ל שהוא בחי' חירות של יובל שהוא בחי' וכל בניך לימודי ה', להכניס הלימוד הקדוש של הדעת הזה לכל בני ישראל שיהי' כולם לימודי ה' עד שיצאו כולם מהרוח שטות ושגעון ובלבול הדעת הנמשך מזוהמת קליפת עמלק וישובו כולם אל הש"י באמת. וע"כ כתיב בגלותא בתראה כי לא בחפזון תצאו וכו', כי זה הדעת הנ"ל הוא בחי' מתינות גדול ונפלא בחי' הוו מתונים בדין שמרמז על הדעת הנ"ל כ"ש שם, מתונים דייקא היפך חפזון כי צריכין מתינות עצום לזה הדעת להאיר בדרי מעלה בחי' מה, ובדרי מטה בחי'מלא כה"כ. וזהו כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולם לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל. כי הולך לפניכם ה' זה בחי' השגת דרי מעלה שהוא בחי' מה שהוא בחי' שם הוי' במילוי אלפין בגימ' מ"ה שהוא בחי' סתום ונעלם בתכלית ההעלם בחי' מה חמית מה פשפשת וכו' בבחי' זה שמי לעילום הנאמר בשם הוי' ב"ה. וזה כי הולך לפניכם ה' שמרמז על הגדולים במעהל בחי' דרי מעלה שהוכלים להתקרב להש"י, וה' הולך לפניהם, אבל כל מה שרוצים להשיגו הוא נעלם מהם בבחי' מ"ה וכו' וכנ"ל. ומאספכם אלקי ישראל, בחי' מלא כה"כ שהוא בחי' שם אלקים שהוא בחי' מלכות בחי' ואלקים מלכי וכו'. וזהו ומאספכם היינו בחי' מאסף לכל המחנות לכל הנחלשים והנדחים בעוונותיהם ורוצים לדחותם חוץ ממחנה ישראל, והש"י מרחם עליהם ואמספם לפנים כי הולך אחרי כ"א וא' ומגלה לו ומאיר לו כי הוא ית' עדיין עמו בבחי' מלא כל הארץ כבודו בחי' הקיצו ורננו שוכני עפר וכנ"ל. ומחמת זה כי לא בחפזון תצאו כי יאיר עליכם בשלימות הדעת הנ"ל של בחי' מ"ה ומלא שהוא בחי' השגת הבן ותלמיד שהוא בחי' כי הולך לפניכם ה' ומאספכם וכו' שזה הדעת הוא בחי' מתינות בחי' הוו מתונים בדין וכו', ועשו סיג לתורה שעושים בכל פעם סייגים וגדרים להדעת הזה ע"י בחי' שתיקה כדי שלא לכנוס במקיפים שאסור להמשיכם כדי שלא יכנוס בקשיות ותירוצים שאין הזמן מספקי לבארם וכו' כמ"ש שם. וע"כ לא בחפזון תצאו וכנ"ל. וע"כ בגלות הראשון כתיב ולא יכלו להתמהמה ובגלות האחרון כתיב (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו. כי צריכין להתמהמה כדי שלא לצאת בחפזון בחי' הוו מתונים בדין הנ"ל. וע"כ הערב רב שהם מסטרא דעמלק הכשילו את ישראל ע"י החפזון הרע שלהם שתיכף כשראו כי בושש משה וכו' ונתמהמה קצת, תיכף מיהרו וחפזו ועשו את העגל כי גם החפזון שהי' בשעת יציאת מצרים הי' על ידם כ"ש שם בפ' בא וגם ערב רב עלה אתם וכו' וסמוך לי' ויאפו את הבצק עוגות מצות כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וכו'. כי עיקר כל הפגמים ע"י הקשיות של המחקרים והפילוסופים שהם מסטרא דעמלק מסטרא דערב רב שממהרים להקשות קשיות שא"א ליישבם כי נמשכים מהמקיפים שא"א להמשיכם בזה העולם כ"ש בהתו' הנ"ל ובהתו' עתיקא וכו' סי' כ"א לק"א:

מ״גוְעַל כֵּן תִּקּוּן חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁהָיָה עַל יְדֵי הַקֻּשְׁיוֹת וְהַכְּפִירוֹת שֶׁל הָעֵרֶב רַב שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲמָלֵק, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר וּמִדְרָשִׁים, שֶׁהָיוּ מְעֹרָבִים מֵעֲמָלֵקִים וְכוּ', עִקַּר הַתִּקּוּן הָיָה עַל יְדֵי הַמִּשְׁכָּן שֶׁעָשָֹה מֹשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי הַמִּשְׁכָּן בְּחִינַת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִבְנָה וְנַעֲשָֹה בִּמְחִצּוֹת וּגְדָרִים וְכֵלִים קְדוֹשִׁים כָּאֵלּוּ שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִקְּדֻשַּׁת הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁל בְּחִינַת חֵרוּת הַנַּ"ל. וְעִקַּר הַמְחִצּוֹת נַעֲשִֹים מִבְּחִינַת סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל, שֶׁבְּתוֹךְ הַמְחִצּוֹת וְהַגְּדָרִים הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ נִמְשָׁךְ הַדַּעַת הַנַּ"ל. כָּל זֶה הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הַקֻּשְׁיוֹת וְהַכְּפִירוֹת הַנַּ"ל שֶׁלָּהֶם בְּחִינַת חֵטְא הָעֵגֶל וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים שֶׁקּוֹרִין קֹדֶם פּוּרִים כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הָמָן עֲמָלֵק שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֵרֶב רַב הַנַּ"ל, וְעַל כֵּן נִקְרָאִים שְׁקָלִים, בְּחִינַת מִשְׁקָל שֶׁצְּרִיכִין לִזָּהֵר לְהַמְשִׁיךְ זֶה הַדַּעַת בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל וְלִשְׁתֹּק בְּמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לִשְׁתֹּק בְּחִינַת וַעֲשֹוּ סְיָג לַתּוֹרָה כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן וְכַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, זֶה רֶמֶז עַל בְּחִינַת הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁל בֵּן וְתַלְמִיד שֶׁהֵם בְּחִינַת דָּרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהָאִיר בְּדָרֵי מַעְלָה בְּחִינַת מָה וְכוּ' וּבְדָרֵי מַטָּה בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וְזֶהוּ בְּחִינַת הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, 'הֶעָשִׁיר' הֵם בְּחִינַת הַגְּבוֹהִים בְּמַעֲלָה. 'לֹא יַרְבֶּה', כִּי צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטְעֶה שֶׁכְּבָר יֵשׁ לוֹ חֵלֶק גָּדוֹל בְּהַדַּעַת הַזֶּה, כִּי צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לוֹ שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל בְּחִינַת מֶה חָמִית וְכוּ'. וּלְהֵפֶךְ 'הַדַּל לֹא יַמְעִיט', הַדַּל בְּחִינַת הַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה, 'לֹא יַמְעִיט' כְּאִלּוּ חֶלְקוֹ קָטָן וּמֻעָט בְּבִנְיַן הַדַּעַת הַזֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי אַדְּרַבָּא, ה' יִתְבָּרַךְ שׁוֹכֵן עִם הַנְּמוּכִים וְהַדַּלִּים דַּיְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אֶשְׁכּוֹן אֶת דַּכָּא כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וְכוּ'". כִּי בְּכָל דַּרְגָּא וּבְכָל בְּחִינָה יֵשׁ בְּחִינַת דָּרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה וְכוּ', שֶׁהֵם בְּחִינַת בֵּן וְתַלְמִיד וְכוּ' וְעַל כֵּן הֶעָשִׁיר וְהַדַּל הֵם בִּבְחִינַת דָּרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה, כִּי הָעֲשִׁירוּת וְהַשֶּׁפַע נִמְשָׁךְ מֵהַדַּעַת שֶׁל בֵּן וְתַלְמִיד וְכוּ' וְעַיֵּן בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת הֲלָכָה ג' אוֹת ט' מְבֹאָר שָׁם מֵעֵין זֶה עַל פָּסוּק הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל וְכוּ' כַּנַּ"ל:

מ״דוְזֶה בְּחִינַת הַמִּנְיָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם עַל יְדֵי הַשְּׁקָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל לִפְקוּדֵיהֶם וְכוּ'". כִּי הַמִּנְיָן הוּא כְּדֵי לְצָרְפָם וּלְחַבְּרָם וּלְכָלְלָם יַחַד כָּל שִׁשִּׁים רִבּוֹא נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל כְּדֵי שֶׁיָּאִירוּ זֶה בָּזֶה הַדַּעַת הַנַּ"ל וִיקַבְּלוּ זֶה מִזֶּה, כִּי זֶה הַדַּעַת גָּבֹהַּ וְנִשְֹגָּב מְאֹד, שֶׁהוּא לֵידַע וּלְהַכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא הַיָּחִיד הַקַּדְמוֹן יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה בְּתַכְלִית שְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה. וְכָל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּזֶה הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ וּלְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ כְּפִי מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ עָלָיו הֶאָרָה מֵרַבּוֹ בְּחִינַת מֹשֶׁה. וְכַמּוּבָן וּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל וְעַל כֵּן צְרִיכִין לִמְנוֹתָם וּלְכָלְלָם וּלְצָרְפָם יַחַד, אֲבָל עַל יְדֵי הַמִּנְיָן, חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לִשְׁלֹט הַנֶּגֶף, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי יִרְצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהִתְגָּרוֹת בָּהֶם, חַס וְשָׁלוֹם, לַהֲרֹס הַגְּבוּל, שֶׁכָּל אֶחָד יִרְצֶה לִכְנֹס בִּגְבוּל חֲבֵרוֹ מַה שֶּׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לוֹ וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לִכְנֹס בְּקֻשְׁיוֹת שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לְפִי דַּעְתּוֹ לְיַשְּׁבָם וְכוּ' וְכַנַּ"ל. עַל כֵּן כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ וּלְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ הֶאָרַת הַדַּעַת הַזֶּה כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר לַעֲמֹד עַל מְקוֹמוֹ לִבְלִי לַהֲרֹס הַגְּבוּל, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל מִזֶּה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וַעֲשֹוּ סְיָג לַתּוֹרָה, בְּחִינַת סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה, שֶׁהוּא בְּכָל בְּחִינָה וּבְחִינָה וּבְכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא. שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, שֶׁהוּא הָרַב וְהֶחָכָם שֶׁכָּל הַדַּעַת נִמְשָׁךְ עַל יָדוֹ, צָרִיךְ לִזָּהֵר לַעֲשֹוֹת הַסְּיָג לַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַשְּׁתִיקָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְנֹס בַּמַּקִּיפִים שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַשִּיג וְכוּ' כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁמְּקַבֵּל מֵהַדַּעַת הַזֶּה צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ לְבַל יֵחָפֵז וְיִבָּהֵל לְהַקְשׁוֹת מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבֵּל דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי. וּכְמוֹ כֵן כְּשֶׁמְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם לְהַכְנִיס הַדַּעַת הַזֶּה בַּחֲבֵרוֹ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בִּבְחִינַת וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, צָרִיךְ לִזָּהֵר גַּם כֵּן מְאֹד לְהַמְשִׁיךְ הַמְחִצָּה הַנַּ"ל שֶׁל שְׁתִיקָה לְבַל יַהֲרֹס הַגְּבוּל, חַס וְשָׁלוֹם, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל בַּחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְכֵן שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִדַּאי מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לוֹ לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכָּל אָדָם מְשֻׁנֶּה מְאֹד מֵחֲבֵרוֹ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְעִנְיַן בִּרְכַּת חֲכַם הָרָזִים לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ וְכוּ'. עַל כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל הַמְשָׁכַת הַדַּעַת הָאֲמִתִּי שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּהַדְרָגָה וּבְמִשְׁקָל וּלְקַיֵּם "וַעֲשֹוּ סְיָג לַתּוֹרָה" הַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּזְהֲרוּ לִמְנוֹת יִשְֹרָאֵל עַל יְדֵי הַשְּׁקָלִים דַּיְקָא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהֶם סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁנִּמְשָׁךְ מִכְּפִירוֹת שֶׁל עֵץ הַדַּעַת שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא זֻהֲמַת עֲמָלֵק שֶׁגָּרַם מִיתָה לָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל הָיָה עַל יְדֵי רִבּוּי הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁהִכְנִיס בְּאָדָם וְחַוָּה עַד שֶׁהֱבִיאָם לִידֵי כְּפִירוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְהַתִּקּוּן לָזֶה עַל יְדֵי בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעִקַּר בִּנְיַן מְחִצּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָאֵלּוּ שֶׁל הַמִּשְׁכָּן וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא עַל יְדֵי שְׁתִיקָה וְכַנַּ"ל. וְכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר כָּל אֶחָד בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת. וְזֶהוּ בְּחִינַת הַשְּׁקָלִים, בְּחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל דַּיְקָא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁקָל דַּיְקָא וְכָל אֶחָד יִתֵּן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל דַּיְקָא וְהֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד נוֹתֵן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, 'מַחֲצִית' דַּיְקָא שֶׁמְּרַמֵּז שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל צָרִיךְ לַחֲבֵרוֹ שֶׁחֲבֵרוֹ יַשְׁלִימוֹ וְעַל כֵּן כָּל אֶחָד אֵינוֹ נוֹתֵן רַק מַחֲצִית דַּיְקָא, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר שֶׁיִּתֵּן אֶחָד בְּעַד חֲבֵרוֹ, כִּי נִזְהֲרוּ הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, כִּי הָאֱמֶת שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהַשְׁלִים חֲבֵרוֹ שֶׁזֶּהוּ עִקַּר כַּוָּנַת הַמִּנְיָן כְּדֵי לְכָלְלָם וּלְצָרְפָם וּלְחַבְּרָם זֶה בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיָּאִירוּ זֶה בָּזֶה הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ הַנַּ"ל, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְצָרִיךְ לִזָּהֵר לִבְלִי לַהֲרֹס הַגְּבוּל רַק כָּל אֶחָד יְקַבֵּל וְיַמְשִׁיךְ הַדַּעַת בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה וּבְמִשְׁקָל לְקַבֵּל וּלְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְקַבֵּל זֶה מִזֶּה. וּמַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל וּלְהָאִיר צְרִיכִין לִשְׁתֹּק וּלְקַיֵּם וַעֲשֹוּ סְיָג לַתּוֹרָה הַנַּ"ל:

מ״הוְזֶה בְּחִינַת שֻׁתָּפִין, כִּי עִקַּר בְּחִינַת שֻׁתָּפוּת שֶׁבֵּין בְּנֵי אָדָם בְּאֵיזֶה עֵסֶק נִמְשָׁךְ מִבְּחִינָה הַנַּ"ל שֶׁמּוּבָא בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל צָרִיךְ לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם וְכוּ'. בִּבְחִינַת וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הֶאָרַת הַדַּעַת שֶׁל בֵּן וְתַלְמִיד, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְכָל הַפַּרְנָסָה וְהָעֲשִׁירוּת נִמְשָׁךְ מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא שָׁם, שֶׁהָעֲשִׁירוּת וְהַפַּרְנָסָה נִמְשָׁךְ מֵהַמַּקִּיפִים שֶׁבְּיָם הַחָכְמָה שֶׁמְּאִירִין עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנַּ"ל וְכוּ'. וּמִזֶּה נִמְשָׁךְ בְּחִינַת שֻׁתָּפוּת שֶׁרֹב הָעֲסָקִים שֶׁל מַשָּא וּמַתָּן, בִּפְרָט הַמַּשָּא וּמַתָּן הַגְּדוֹלִים נִגְמָרִים עַל יְדֵי שֻׁתָּפוּת דַּיְקָא, כִּי שֹׁרֶשׁ הַשֻּׁתָּפוּת וְהַהִתְחַבְּרוּת שֶׁבֵּין אֲנָשִׁים לִגְמֹר אֵיזֶה עֵסֶק נִמְשָׁךְ מֵחֲמַת שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל צָרִיךְ לְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ הַדַּעַת כַּנַּ"ל. וְכֵן חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהָאִיר בּוֹ הַדַּעַת כַּנַּ"ל וְזֶה עִקַּר יִשּׁוּב וְקִיּוּם הָעוֹלָם וְכוּ' וּמִזֶּה נִמְשָׁךְ שֶׁמִּתְחַבְּרִין בְּנֵי אָדָם לַעֲשֹוֹת מַשָּא וּמַתָּן בְּשֻׁתָּפוּת, וְעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִים לְהַצְלִיחַ בְּיוֹתֵר אִם יִתְנַהֲגוּ כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מַזָּלָא דְּבֵי תְּרֵי עָדִיף. כִּי כָּל דָּבָר יֵשׁ לוֹ שֹׁרֶשׁ בַּתּוֹרָה, כִּי עִקַּר הַהִתְחַבְּרוּת וְהַשֻּׁתָּפוּת שֶׁבֵּינֵיהֶם לִגְמֹר יַחַד אֵיזֶה עֵסֶק הוּא מֵחֲמַת שֶׁבְּשֹׁרֶשׁ הַחִיּוּת שֶׁל כָּל אֶחָד, שֶׁהוּא הַמְשָׁכַת הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא וְנִתְקַיֵּם הַכֹּל, שָׁם בְּהַמְשָׁכַת הַדַּעַת הַזֶּה צְרִיכִים דַּיְקָא לְהִתְחַבֵּר וּלְהִשְׁתַּתֵּף יַחַד אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ וּלְדַבֵּר וְלַעֲסֹק כָּל אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בְּכָל עֵת מֵהַדַּעַת הַזֶּה שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּכְלִית, כִּי צְרִיכִין לְהָאִיר וּלְקַבֵּל זֶה מִזֶּה וְכוּ' וְכַנַּ"ל. וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ שֶׁגַּם בְּכָל הַמַּשָּא וּמַתָּן וְהָעֲסָקִים מִתְחַבְּרִים וּמִשְׁתַּתְּפִין יַחַד וְעַל יְדֵי זֶה נִגְמָרִים בְּיוֹתֵר רֹב הָעֲסָקִים, כִּי הַכֹּל מְקַבֵּל חִיּוּת מֵהַתּוֹרָה שֶׁהוּא הַדַּעַת הַנַּ"ל, שֶׁשָּׁם צְרִיכִין לְהִתְחַבֵּר וּלְהִשְׁתַּתֵּף שֶׁיָּאִיר זֶה בָּזֶה וְכוּ' וְכַנַּ"ל, כִּי דַּיְקָא עַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ הַפַּרְנָסָה וְהָעֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁהוּבָא לְעֵיל, שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה וְהָעֲשִׁירוּת נִמְשָׁךְ מֵהַמַּקִּיפִים שֶׁבְּיָם הַחָכְמָה שֶׁנִּמְשָׁכִין עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנַּ"ל וְכַנַּ"ל. וְעַל כֵּן מַזָּלָא דְּבֵי תְּרֵי עָדִיף וְכַנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד. וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י, טוֹבִים הַשְּׁנַיִם לְכָל דָּבָר מִן הָאֶחָד, לְפִיכָךְ יִקְנֶה לוֹ הָאָדָם חָבֵר וְיִשָּא אִשָּׁה, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶן יוֹתֵר רֶוַח בַּעֲמָלָם. הַרְבֵּה מְלָאכוֹת נַעֲשֹוֹת בִּשְׁנַיִם שֶׁאֵין הַיָּחִיד מַתְחִיל בָּהּ לְבַדּוֹ, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר קִיּוּם וְיִשּׁוּב הָעוֹלָם נִמְשָׁךְ מֵהַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁל בֵּן וְתַלְמִיד, שֶׁלָּזֶה צְרִיכִין הִתְחַבְּרוּת וְשֻׁתָּפוּת דַּיְקָא הֵן לְהוֹלִיד בָּנִים, הֵן לְהַעֲמִיד תַּלְמִידִים וַחֲבֵרִים שֶׁיְּקַבְּלוּ זֶה מִזֶּה וְכוּ', הֵן לִגְמֹר אֵיזֶה עֵסֶק מַשָּא וּמַתָּן גָּדוֹל אוֹ מְלָאכָה גְּדוֹלָה. וְכַמְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י הַנַּ"ל הַרְבֵּה מְלָאכוֹת נַעֲשֹוֹת בִּשְׁנַיִם וְכוּ', הַיְנוּ כַּנַּ"ל:

מ״ווְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁאֵין הַשֻּׁתָּפוּת נִגְמָר בִּדְבָרִים כִּי אִם בְּקִנְיָן. וּכְדֶרֶךְ הַקִּנְיָן לְעִנְיַן מִקָּח וּמִמְכָּר כֵּן הוּא לְעִנְיַן שֻׁתָּפוּת, כַּמְבֹאָר שָׁם בְּסִימָן קע"ו. כִּי בֶּאֱמֶת רָאוּי לָאָדָם לַעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וּמַה שֶׁנִּמְצָאִים שִׁנּוּיִים עַד שֶׁצְּרִיכִין קִנְיָן זֶה נִמְשָׁךְ מֵהָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁמִּשָּׁם כָּל הָעֲווֹנוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלָן, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַשְּׁקָרִים וְהַשִּׁנּוּיִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְעִקַּר הָרוּחַ שְׁטוּת נִמְשָׁךְ מֵהַחָכְמוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מַה שֶּׁנִּדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה אֲחִיזָה בְּהַחָכְמָה וְהַיְדִיעָה בִּבְחִינַת רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ (מִשְׁלֵי כג). כִּי עִקַּר הַחָכְמָה שֶׁיַּשְֹכִּיל שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה בִּבְחִינַת אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבַּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע. וּבֶאֱמֶת כְּבָר מֻרְגָּל זֶה הַלָּשׁוֹן תַּכְלִית הַיְדִיעָה וְכוּ' בְּפִי רֹב בְּנֵי אָדָם יוֹדְעֵי סֵפֶר, וְאַף עַל פִּי כֵן כָּל אֶחָד חָכָם בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ כְּבָר הִשִּיג הַכֹּל עַד שֶׁהִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית שֶׁל הַיְדִיעָה שֶׁהוּא דְּלָא נֵדַע. וּבֶאֱמֶת הוּא כְּסִיל וְאֵינוֹ מֵבִין שֶׁהוּא לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן לֵידַע כְּלָל, כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר זֶה הַתַּכְלִית אֲשֶׁר לֹא נֵדַע אֵין מִי שֶׁמַּשִּיגוֹ כִּי אִם הַצַּדִּיק הֶחָכָם הַגָּדוֹל בְּתַכְלִית הַמַּעֲלָה שֶׁיּוֹדֵעַ וְהִשִּיג כְּבָר הַשָּגָה עֲצוּמָה גָּבֹהַּ מְאֹד וְכוּ', עַד שֶׁהִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית אֲשֶׁר לֹא נֵדַע, אֲבָל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם אֲפִלּוּ הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים אֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל בִּפְשִׁיטוּת, מִכָּל שֶׁכֵּן סְתַם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל, בְּוַדַּאי הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מֵהַתַּכְלִית הַיְדִיעָה הַזֹּאת רַק צְרִיכִים לֵידַע שֶׁעֲדַיִן אֵינָם יוֹדְעִים בִּפְשִׁיטוּת שׁוּם דָּבָר (וְיֵשׁ הַרְבֵּה לְדַבֵּר בָּזֶה וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר). וְכָל הָרַמָּאוּת וְהַשִּׁנּוּיִים נִמְשָׁכִין רַק מֵהַחָכְמוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד שֶׁבֶּאֱמֶת הַכֹּל הוּא רוּחַ שְׁטוּת מַמָּשׁ, כִּי עִקַּר כָּל הַשִּׁנּוּיִים וְהָרַמָּאוּת שֶׁל כָּל אֶחָד הוּא מֵחֲמַת שֶׁאוֹמֵר בְּדַעְתּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דָּבָר יַרְוִיחַ עַד שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה דִּבּוּרוֹ אוֹ יַעֲשֶֹה רַמָּאוּת יַרְוִיחַ בְּהָעֵסֶק, כִּי בְּוַדַּאי אֵין אָדָם מְשַׁנֶּה דִּבּוּרוֹ, מִכָּל שֶׁכֵּן לַעֲשֹוֹת רַמָּאוּת כִּי אִם בִּשְׁבִיל אֵיזֶה רֶוַח שֶׁנִּדְמֶה לוֹ. וְכָל זֶה מֵחֲמַת שֶׁהוּא חָכָם בְּעֵינָיו בְּחִינַת חָכָם לְהָרַע. וּבֶאֱמֶת הַכֹּל שְׁטוּת, כִּי לֹא יַחְרוֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ, וְעַל יְדֵי הַשִּׁנּוּי וְהָרַמָּאוּת לֹא יַרְוִיחַ וְלֹא יַצְלִיחַ כְּלָל, כִּי אֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְֹתַּכֵּר רַק הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְכוּ', כִּי אֱלֹקִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. וְעִקַּר הָרֶוַח וְהָעֲשִׁירוּת וְהַפַּרְנָסָה הוּא רַק מֵהַמַּקִּיפִים שֶׁבְּיָם הַחָכְמָה שֶׁנִּמְשָׁכִין עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁמְּקַבְּלִין מֵהָרַבִּי הָאֱמֶת וּמֵאִיר כָּל אֶחָד בַּחֲבֵרוֹ. שֶׁאֵלּוּ הַמַּקִּיפִים שָׁרְשָׁם בְּחִינַת הַמַּקִּיפִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע שֶׁמַּשִּיג הָרַבִּי הָאֱמֶת בְּתַכְלִית תַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת וְכוּ'. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר הַשִּׁנּוּיִים הוּא מֵחֲמַת הָרוּחַ שְׁטוּת, מֵחֲמַת שֶׁאֵין עוֹסְקִים בַּדַּעַת הַנַּ"ל לְהַמְשִׁיךְ הַמַּקִּיפִים שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַפַּרְנָסָה בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְקִנְיָן. וְרֹב הַקִּנְיָנִים הֵם בַּבְּגָדִים שֶׁהוּא קִנְיַן סוּדָר, כִּי הַבְּגָדִים הֵם בִּבְחִינַת הַמַּקִּיפִים כַּיָּדוּעַ וְעַל כֵּן עַל יְדֵי קִנְיַן סוּדָר שֶׁהוּא בַּבְּגָדִים בְּחִינַת מַקִּיפִים, עַל יְדֵי זֶה מִתְקַיֵּם הַמִּקָּח שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ עוֹד, כִּי שָׁם בִּבְחִינַת הַמַּקִּיפִים אֵין שׁוּם שִׁנּוּי, כִּי שָׁם שֹׁרֶשׁ הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּהוּ הָעִקַּר הַהִתְחַבְּרוּת וְהַשֻּׁתָּפוּת וְשָׁם כָּל הַנְּפָשׁוֹת כְּלוּלִים יַחַד. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי זֶה מִתְקַיֵּם הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ עוֹד וְכַנַּ"ל:

מ״ז רָאשֵׁי פְּרָקִים שַׁיָּכִים לְהִלְכוֹת פּוּרִים הַנִּכְלָל בְּהִלְכוֹת שֻׁתָּפִים בְּקַרְקַע עַל פִּי הַתּוֹרָה 'כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם':

מ״ח "לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים", עַיֵּן מַה שֶּׁאִיתָא בַּתִּקּוּנִים. "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ" וּבְגָלוּתָא בַּתְרָאָה, "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וְכוּ' כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקֵי יִשְֹרָאֵל". רָאשֵׁי תֵּבוֹת, אֵלִיָּהוּ. כִּי הַגְּאֻלָּה תִּהְיֶה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁיָּבוֹא לְבַשֵּר תְּחִלָּה אֶת הַגְּאֻלָּה. 'כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה'', זֶה בְּחִינַת מָ"ה הֲוָיָה בְּמִלּוּי אַלְפִין בְּגִימַטְרִיָּא מָ"ה. 'וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקֵי יִשְֹרָאֵל', בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ אֱלֹקִים בְּגִימַטְרִיָּא פ"ו, פ"ה עִם הַכּוֹלֵל, בְּחִינַת מַלְכוּת פֶּה, כִּי עִקַּר הַהִתְחַזְּקוּת עַל יְדֵי בְּחִינַת מְלֹא הוּא עַל יְדֵי דִּבּוּר פֶּה שֶׁהוּא שִֹיחָה וּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת וּצְעָקָה וְשַׁוְעָה וּתְחִנּוֹת וּפִיּוּסִים וּבַקָּשׁוֹת וְכוּ'. כִּי הַדִּבּוּר הוֹלֵךְ עִם הָאָדָם לְכָל מָקוֹם כְּמוֹ אֵם הַבָּנִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי בַּגְּאֻלָּה רִאשׁוֹנָה כְּתִיב, "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ". וּבַסּוֹף כְּתִיב, "אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ וְכוּ'". וְהַכֹּל עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנַּ"ל:

מ״ט מָר דְּרוֹר מָרְדְּכַי. נֹטְפוֹת מֹר עוֹבֵר. בְּחִינַת יִרְאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין שִֹפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מֹר וְכוּ' בִּתְחִלָּה אָמַר מִלְּתָא דִּבְדִיחוּתָא לְשַֹמֵּחַ וּלְפַקֵּחַ דַּעַת הַתַּלְמִידִים, כִּי הוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם מְאֹד מְאֹד כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבֵּל וְאַחַר כָּךְ יְתִיב בְּאֵימָתָא וְכוּ', כִּי עִקַּר הַמְשָׁכַת הַדַּעַת הַנַּ"ל עַל יְדֵי יִרְאָה. דְּרוֹר לְשׁוֹן חֵרוּת בְּחִינַת אַשְׁרֵךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, בְּחִינַת יוֹם הַכִּפּוּרִים:

נ׳"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִֹים לִפְנֵיהֶם". שֶׁלֹּא תֹּאמַר אֶשְׁנֶה לָהֶם הַפֶּרֶק פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם עַד שֶׁתְּהֵא שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם וְכוּ' אֶלָּא עֲרֹךְ לִפְנֵיהֶם כְּשֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ לִפְנֵי הָאָדָם וְכוּ' וּמוּכָן לֶאֱכֹל, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן בְּלִמּוּד שֶׁל קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת וְכוּ'. פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים קֹדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ, כִּי עִקָּר הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁלֹּא יִכְנֹס וְיִסְתַּכֵּל בַּחֲבֵרוֹ לְרָעָה כִּי אִם לְטוֹבָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וַעֲשֹוּ סְיָג לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבַּאֵר, בִּדְבָרֵינוּ שָׁם בַּפָּרָשָׁה הַנַּ"ל:

נ״א כִּי מוּבָא בְּסִפְרֵי קֹדֶשׁ שֶׁהַגּוֹרָל שֶׁל הָמָן הוּא שֶׁרָצָה לְהִתְגַּבֵּר כְּנֶגֶד קְדֻשַּׁת יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָז הָיָה הַגּוֹרָל שֶׁל הַכֹּהֵן גָּדוֹל עַל שְׁנֵי הַשְּעִירִים גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד וְכוּ' שֶׁהֵם בְּחִינַת בָּרוּךְ מָרְדְּכַי וְאָרוּר הָמָן, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲזָאזֶל שֶׁיָּנַק מִבְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּעֵץ הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק, "הֲמִן הָעֵץ וְכוּ'". וְעִקַּר הָרַע הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת עז"א ועזא"ל שֶׁהֻשְׁלְכוּ מִשָּׁמַיִם וְחָטְאוּ וְכוּ'. שֶׁכָּל הַקִּטְרוּג שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת נִמְשַׁךְ עַל יָדָם, וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם נִכְנָע הָמָן. וְעַל כֵּן עִקַּר שֵׁם יוֹם טוֹב זֶה הוּא פּוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר, כִּי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים פּוֹעֲלִין בַּקָּשַׁת סְלַח נָא עַל חֵטְא הַמְרַגְּלִים שֶׁפָּגְמוּ בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְגָרְמוּ הַחֻרְבָּן וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא שָׁם, כִּי עִקַּר פְּגַם הַמְרַגְּלִים שֶׁנִּכְשְׁלוּ עַל יְדֵי שֶׁהִמְשִׁיכוּ עֲלֵיהֶם הַפַּחַד שֶׁל עֲמָלֵק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְכוּ'". וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּכֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁיָּכוֹל לְהַכְנִיעוֹ. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁכְּבָר נִגְזַר עֲלֵיהֶם הַגְּזֵרָה לָמוּת בַּמִּדְבָּר רָצוּ אָז לְהִתְגַּבֵּר וּלְהִלָּחֵם, אֲבָל אָז לֹא הוֹעִיל עוֹד. וְאָז נִתְהַפֵּךְ הַדָּבָר שֶׁמֹּשֶׁה בְּעַצְמוֹ הִתְרָה בָּהֶם שֶׁלֹּא יַעֲלוּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, כִּי וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְכוּ', כִּי עֲמָלֵק מֵעוֹלָם רְצוּעָה מַרְדוּת לְיִשְֹרָאֵל. וּבְפוּרִים צְרִיכִין לְתַקֵּן כָּל זֶה, וְעַל כֵּן אִיתָא בַּתִּקּוּנֵי זֹהַר שֶׁפּוּרִים הוּא בְּחִינַת יוֹם כִּפּוּרִים:

נ״ב "הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין". בְּחִינַת כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ. תִּקּוּן בְּחִינַת כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ וְכוּ', מָרְדְּכַי בְּחִינַת חֵרוּת הַנַּ"ל, שֶׁהוּא הַדַּעַת שֶׁל בֵּן וְתַלְמִיד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְגַלִּין שֶׁבְּכָל הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בִּכְלָלִיּוּת יִשְֹרָאֵל וּבִפְרָטִיּוּת בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ הַקַּל וְהַגָּרוּעַ וְכוּ' מְאֹד מְאֹד. וּבִכְלָלִיּוּת הַזְּמַנִּים וּבִפְרָטִיּוּת בְּשִׁנּוּי הַזְּמַנִּים וְכוּ'. אֲפִלּוּ בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת תֹּקֶף הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה גַּם שָׁם נִמְצָא ה' יִתְבָּרַךְ וְהַתּוֹרָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֶסְתֵּר שֶׁהוּא בְּחִינַת וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וּשְׁלֵמוּת גְּמַר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי בְּחִינַת שְׁתִיקָה הַנַּ"ל. וְעַל כֵּן אָחֲזָה אֶסְתֵּר פֶּלֶךְ הַשְּׁתִיקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת". וְכֵן רָחֵל אִמֵּנוּ וּבִנְיָמִין וְשָׁאוּל וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:

נ״ג כִּי צְרִיכִין מְתִינוּת גָּדוֹל לְהַמְשָׁכַת הַדַּעַת הַנַּ"ל:

נ״ד לְגֻלְגְּלוֹתָם בְּחִינַת גַלְגַּל הַחוֹזֵר בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבֹאָר עַל דְּרֵידְל, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה תַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה בְּחִינַת מָאן דִּזְעֵיר הוּא רַב מָאן דְּרַב הוּא זְעֵיר, וְזֶה בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת גִּלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין, כַּמּוּבָא בְּשִֹיחוֹת הָרַ"ן, עַיֵּן שָׁם:

נ״החלקת שתפים הֲלָכָה א, בְּהִלְכוֹת נִזְקֵי שְׁכֵנִים הֲלָכָה א', אוֹת ה':